רקע
ישראל ישעיהו
בעל התלתלים

(סיפור יוסף דו-נואס – היהודי שמלך בתימן)

 

א    🔗

בצלע הר נוּקוּם – ההר הגדול הצופה פני העיר צנעא בירת תימן, מצד מזרח, וצל גדול נטוי ממנו יום-יום, עד חצי היום, להנאת הבריות הבאות לחסות בצלו – היה בית-המלאכה המלכותי ליציקת המטבעות, לא הרחק מן המקום הידוע כבית-הכנסת "בּראש”1.

הממונה על בית המטבעות מטעם מלך תימן ושׂריו היה ר’ בנייה, נגיד היהודים בתימן. מימים ימימה ועד היום הזה, בימי מלכי שבא לפנים ובימי מלכי תימן אחריהם, מקובל, שעל יציקת המטבעות יופקד אחד מגדולי היהודים, שהם נאמנים בני נאמנים, לא ימעלו ולא יבגדו.

ר’ בנייה, איש נאה והדוּר, קומתו זקופה, זקנו ארוך אך לא רחב, ומשני צדעיו נשתלשלו שתי פּאות ארוכות ומסולסלות. לבושו – קפטן רחב ששרווּליו רחבים; למותניו – חגורה רחבה, ארוגה בחוטי-כסף מעשי ידי-אמן, ובמרכזה – על הבטן, רתוק נדן ופגיון בתוכו, שהניצב שלו עשוי מעצם של פּיל ומשובץ אבני-חן; ועל ראשו עטרה של משי מבהיקה בלובנה ובחוטי הזהב השזורים בה.

יושב היה ר’ בנייה על אצטבה מרוּפדת כשרגלו האחת מקופלת תחתיו והשניה כפופה כמו גשר, והוא מיסב על כר-הסיבּה, עוסק בתורה ומחדש חידושי הלכה וטעמי תורה. בתו חגלה, ירבּוּ כמותה, היתה יושבת לפניו, משרתת אותו וגם רושמת מפיו את חידושיו. אומרים על חגלה בת בנייה, שהיה לה כתב-יד שאין כיופיו בעולם, ובעודנה צעירה העתיקה בכתב-ידה תורה נביאים וכתובים. לאחר מאות שנים עמדו ממשפחת בנייה סופרים-מעתיקים ובכללם צעירה מבּנות המשפחה. הספרים שהועתקו על-ידי משפחת בנייה, ובת בנייה, נמצאים במוזאונים ובספריות הגדולות בעולם והם ידועים בתפארתם ובחין-ערכם.

פעם בפעם היה ר’ בנייה מרים עיניו מעל הספר ושולח מבט אל עוזריו, ואל שאר העובדים העושים במלאכה. אך לעתים רחוקות נזדקק להעיר להם, שכּן באמונה ובאמנות הם עושים.

וחמישה עוזרים-מנהלים היו לו, ואלו הם: חסדאי השמעוני; הלל היזרעאלי; שמאי הגלילי; עזרא הלוי; חזקיהו הכהן, ובראשם יוסף בנו, אשרי יולדתו, עלם יפה-תואר ויפה-מראה, קומתו תמירה, גופו מוצק, עור פניו בהיר, עיניו דובשניות, שׂערו שחור ותלתלי ראשו יורדים על כתפיו, ולא לחינם קראוהו “יוסף בעל התלתלים”.

אנשים למאות היו עושים במלאכה; זה כורה עופר-מתכת מבּטן האדמה וזה מתיכו, זה יוצק המטבעות וזה לוטשם, ובראשם חמשת העוזרים-המנהלים, המנצחים על המלאכה. פעם כפעם נזקקו העוזרים-המנהלים לעצתו ולחכמתו של ר’ בנייה הנגיד, וכן ליוסף בנו שהיה חכם כאביו, חכמתו האירה פניו והוסיפה לו יופי על יופיו. אף הם היו חכמים בתורה ומלומדי מלחמה, זקופי גו וחוגרי פגיונות, למגן להם ולמפעלם מפני שודדים וגנבים, וגם לתפארת מעמדם כאנשים חשובים המקורבים למלכות.

יום אחד, ואותו יום ערב תשעה באב היה, בהיותם יושבים ועושים מלאכתם, נשמעה נקישה בדלת ומיד לאחר זה נכנס בזריזות איש קצר-קומה, עיניו קטנות ומרמזות סוד חכמה ומזימה, לבושו שלא כמנהג המדינה וניכר שיהודי הוא, אך לא מיהודי המקום.

“שלום על ישראל,” פתח האורח בקול חוגג.

“שלום על ישראל וברוך הבא,” נענו העובדים.

“מי כאן ר’ בנייה נגיד גולת תימן?” שאל האורח ומיד התקרב לצד דוכנו של רבי בנייה כמבין מעצמו, שזהו האיש שהוא מבקש לדבר אתו.

“ברוך הבא, ברוך הבא,” אמר ר’ בנייה, זקף עיניו והתרומם עד חצי עמידה, הושיט יד לאורח, ונשקוּ זה לידו של זה. לאחר מכּן הושיבוֹ לצדו, התקין לו כר להסיבּה וחזר מחדש לברכו: “ברוך הבא, ברוך הבא. היכבד ושב בצל קורתינו.”

פירש ר’ בנייה בשמות כל עוזריו ובשם יוסף בנו, זהו פלוני וזהו פלמוני, וכולם הושיטו יד לאורח והוא הושיט להם את ידו, נשקו לו בידו ובברכּיו, כמנהג בני תימן, והוא נשק את ידיהם ונפל על צוואריהם. בייחוד הגדיל לעשות בנשיקות על ידו ועל צווארו של יוסף; מיד אחר-כך חזרו כולם איש-איש למשמרת עבודתו, פרט ליוסף, שהתמהמה קצת לפני האורח ולפני אביו, משום דרכי כבוד.

רמז ר' בנייה לחגלה בתו, שתלך להביא "משהו” לאורח; יצאה חגלה וחזרה כהרף-עין, בידה טס-של-כסף ועליו שתי פרוסות פת, שתי קמיצות מלח ושני אשכלות-ענבים והגישה לפני אביה ולפני האורח. למראה הסעודה הדלה נלפת ר’ בנייה ואמר לאורח דרך התנצלוּת:

“אילו לא היה היום ערב תשעה באב, היינו מקדמים פני אורחנו בשולחן מלא כל טוּב, כראוי לו; אך הואֵל נא אדוני לטעום מפּתנו הדלה ותקום בינינו 'ברית פת במלח’…”

נטל האורח את אשכול-הענבים, הניפוֹ בידו והסתכל בו ובחגלה שכּיבּדתוּ בפרי זה, ואמר: “מה יפה פרי זה, ישתבח בוראו; הלוואי ויש לנו בארץ-ישראל פירות משובחים כמו אלו” – אמר ולא היה ברור אם מתכּוון לאשכול-הענבים או לחגלה, או לשניהם כאחד.

"מה, מה, כבוד מר ורב מארץ-ישראל?” נרתע ר’ בנייה.

“כן, כן, מארעא דישראל אני ושמי שמעון הטברני,” נענה האורח.

חזר ר’ בנייה ואמר כמתעורר מתדהמה: "ברוך הבא, וברוך שזימנך אלינו. ספר נא: השלום לאחינו שבטבריה, ואפשר יודע אתה מה שלום מרנן ורבנן בארץ-ישראל ובגלות בבל ובמקומות אחרים?”

"מזרה ישראל יקבּצנו ושמרוֹ כרועה עדרו” (ירמיה לא,) – ענה שמעון בלשון המקרא. “רק בפרס, שפרה נחלת הגולים, אבל בבבל ובארץ-ישראל גדולים ייסוריהם ורב צערם של אחינו מפני חמת המציקים.”

"ומי מציק להם?” שאל ר’ בנייה.

“הנוצרים, נושאי הצלב בחסות קיסר קונסטנטין,” השיב שמעון הטברני.

נאנח ר’ בנייה אנחה עמוקה, נשא עיניו לשמים ואמר: "ישיב להם השם גמול כמעשה ידיהם;” ובפנותו אל האורח הפציר: “בי אדוני, טעם מפּתנו המובאת לך – והנה לפניך כד מים לנטילת ידיים.”

פסח האורח על הפת וטעם מאשכול-הענבים ואחר גחן אל ר’ בנייה ואמר באוזניו כמלחש: “נגידי ונכבדי, דבר סתר לי אליך…”

חגלה יצאה מיד והניחה שניהם לבדם.

ר’ בנייה ענה לאורח בהתרגשות ובנועם: “אמצא חן בעיניך, מארי. דבר נא ריבוני כי שומע עבדך. מי יתן ונזכה לשמוע בשוֹרוֹת ישועות ונחמות…”

“בידך אדוני… בידך… משפט ישועת ישראל ופדוּת שכינת עוזו – קום גאל!” אמר האורח בפסקנות כשהוא מורה באצבעו על ר’ בנייה.

נתחלחל ר’ בנייה חלחלה גדולה, נתכּרכּמו פניו ונתאדמו עיניו ובקושי פלט מפיו: “קטונתי מאד, קטונתי. מי אני ומי בית אבי כי אגאל את אשר הגלה ה'?”

“קוטנך, אדוני נגיד גולת תימן, עבה ממותני מלכים ושרים… – הט אוזנך אלי ושמע מהחל ועד כלה וישמע אלהים לקולנו.”

“דבר, דבר כל אשר עם לבך, מורי ורבי.”

פתח האורח ואמר:

“נגידי הנכבד, פעם העיר ה’ את רוח כורש מלך פרס להעביר קול בישראל לאמר:,מי בכם מכּל עמו יהי אלהיו עמו ויעל’…”

“כן, כן,” נענה ר’ בנייה.

“זה היה בימי ראשית הבית השני, ועכשיו, העיר ה’ את רוח מלך פרס בימינו, גם הוא שמוֹ כורש, והוא מלך חסיד וחפץ לעשות לישראל כמעשה כורש הראשון ולבנות את הבית השלישי במהרה בימינו… אך בזאת ייאות לנו… בעזרנו לו לרשת מלכוּת תימן וארצה כדי להצילה מידי הנוצרים…” קרץ שמעון בעיניו וניענע בראשו.

"מה, מה? הייתכן?” שאל ר’ בנייה בהתרגשות עצומה. “הלא גרים אנחנו פה, נכרים בארץ נכריה, ומלכות תימן נוהגת עמנו בחסד ואיך נוכל להשיב לה רעה תחת טובה, הייעשה כזאת בישראל?”

“כדבריך כן הוא,” ענה האורח. "כי רק בחסד נחיה בגלותנו, וחסד לאומים חטאת. היום הם אנשי-חסד ומחר ייהפך לבבם והיו לאנשי-רשע ומה לנו כי נחוס על גויים!…”

נענה ר’ בנייה ואמר:

“אבל דורות רבים אנו חוסים בצל ממלכת תימן ומעודנו לא אוּנה לנו כל רע.”

“ישמע חכם ויוסף לקח,” השיב שמעון הטברני. "הן זה לא כבר הומת מלך תימן בשדה המלחמה, ועל כסאו תמלוך עכשיו אשה עוּלת-ימים. ומי לידינו יתקע שלא יקומו שׂרים צוררים, שימשכו את לבבה התמים לשׂנאה לכם ולהצר צעדי חייכם?”

"ומה נעשה?” הצטדק ר’ בנייה, “מוטב שנבטח באלהי ישראל אשר לא עזבנו עד הנה; ואם נגזר עלינו מן השמים לרעה – נקבל, אבל לא נעשה עצמנו בוגדים ומורדים…”

שמעון הטברני משך את ר’ בנייה לצד, כדי להמתיק סוד,

ואמר לו: “תנוח דעתך, אדוני הנגיד. ענין מלך פרס לא היה ולא נברא אלא משל הוא, כדי לשבר את האוזן. דע לך שאין אני אלא שליח רבנן של טבריה, שהם שומעים ורואים כיצד מתעללים בני דת נצרת ביהודים, בכל מקום שהם מצליחים לתקוע יתד. וכבר נתרבו השמועות שהם מתכוונים לחדור גם לארצכם. רבנן של טבריה חרדים ודואגים מאוד על שארית ישראל וגם עליכם, שמא תגיע הרעה אליכם. אדרבה, הם מצפים ומקווים שדווקא מידכם תבוא ישועה לעמנו ולשם כך שלחו אותי לכאן.”

חזר ר’ בנייה וטען:

“ומה בידינו לעשות?”

“יש ויש בידך לעשות,” השיב האורח, “בידך נמצא מפתח השלטון ומבטחו. אתה מוציא כסף וזהב מן האדמה ובמטבעותיך יכלכל בית המלוכה את כל השׂרים, העבדים ואנשי-הצבא… אילו קיבלו שכרם מידך, כי עתה עבדוך מקטן ועד גדול כל אשר תאמר להם יעשו וכך תוכל להיות ממליך מלכים ולך המלוכה.”

מרוב התרגשות שנתרגשו שניהם, עמדו על רגליהם והיו מהלכים אילך ואילך טבועים בים של עשתונות, שנראו בולטים בקמטי מצחם, והיו משיחים זה עם זה, זה פותח וזה עונה, זה שואל וזה משיב.

כיון שראה ר’ בנייה את העובדים נרפּים במלאכתם, מחמת סקרנותם לפענח את סוד שׂיחוֹ ושׂיגוֹ עם האורח המוזר – יצא עם האורח אל מחוץ לבית-המלאכה. שם המשיכו בשיחתם באריכות, בנו עולמות והחריבום, שאין שום בריה שבעולם יכולה לספּר…

יוסף יצא בעקבות אביו והאורח, הרחיק מהם כמאתיים אמה והיה צופה לצדדין שמא מישהו יזדמן בקרבתם וישמע את סוד שׂיחם.

בינתיים עמדו העובדים ושׂחו ביניהם.

קרץ ר’ חסדאי בעיניו ואמר:

“נראה שאורח זה נתן עיניו בחגלה בת נגידנו והוא מרבּה לשדלו שיסכים לארשׂ אותה למישהו, ואולי לו עצמו.”

המשיך ר’ שמאי אחריו: “מבין ריסי עיניו ניכּר שהוא שדכן מומחה, ערמומי וזריז ככל השדכנים, וגם,קוצמרי’ (קצר-קומה) כמותם.”

הוסיף ר’ הלל ואמר: “המשל אומר: 'הלך השדכן לשדך לחברו ונמצא משדך לעצמו’.”

צחקו כולם.

נזף בהם ר’ עזרא ואמר:

“כלו מלאכתכם אחים וחדלו מן הרכילות!”

נענה ר’ חסדאי ואמר: “צדקת ר’ עזרא, צדקת! שאם ר’ בנייה או יוסף בנו ישמעו את דברי הרכילות – אוי לנו מגערתם ומעונשם.”

התערב ר’ הלל ואמר:

“חלילה לר’ בנייה מלגעור או להעניש את שכיריו. חסיד הוא וחסודים מעשיו וכל כוונותיו לשם שמים.”

הפסיקוֹ ר’ שמאי ואמר:

“אל תאמן למתחסדים, ואל תבטח בצדיקים. רק בצד הערמה תשכון החכמה, והצדקנות אינה אלא כסות לרשעות…”

נתעקש ר’ הלל:

“טוב הוא ר’ בנייה ותוכו כברו”.

נתערב ר’ עזרא וטען:,

“אבל יוסף בנו ודאי אינו כמותו, צעיר לימים הוא, רגזן וגם קפדן.”

נתעצם עמו ר’ הלל והשיב נכוחות:

"ואני סבור כי יוסף הוסיף מאביו חכמה וחסד עשרת מונים. באמת ראוי הוא, על-פי תוכו וברו, להיות שר ונגיד בישראל!”

קצף ר’ שמאי והשיב נמרצות: “אוֹהוֹה, אוהוה – אל תבט אל מראהו ואל גובה קומתו כי אם אל מעשיו.”

אף ר’ חזקיה הכהן, שהיה מחריש כל הזמן – נתערב ופסק:

“האמת ניתנה להאָמר, נאים מעשיו של יוסף כמראהו, ולא פחות מאביהו.”

נענו כולם ואמרו לו לר’ חזקיה הכהן: “הלכה כמותך שנאמר, ‘כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו’.”


 

ב    🔗

מן החוץ נשמע קול שאון וקול תופים, שיר-לכת והמולה; נכנס ר’ בנייה והאורח עמו ואחריהם הופיע יוסף בבהילוּת והודיע שהמלכה, באה לחזות במלאכה. העובדים נזדרזו במלאכתם, התקינו מלבושם, אספו גרוטאות מן הקרקע והכינו עצמם ברוב התרגשות וחפּזון לקבלת פני המלכה.

משנכנסו המלכה ושׂריה, התיצבו מיד לקראתם ר’ בנייה ויוסף בנו וחלקו להם כבוֹד מלכים.

פתחה המלכה ואמרה:

"השלום לכם, בני יהודה?”

וכולם ענו: “שלום לנו, המלכה לעולם תחיה.”

לאחר שסיירה בבית-המלאכה והתעניינה בעושי המלאכה ובפרי מעשיהם, פנתה במפתיע אל ר’ בנייה ואמרה:

"מה טוב, נגיד היהודים, אילו הואלת לסעוד אל שולחני הערב אתה ויוסף בנך החביב… ומי הזר הזה?”

“אורח שבא אלינו ממרחקים,” ענה ר’ בנייה.

“יבוא גם הוא לסעודה,” אמרה המלכה. “זוהי סעודה שמוזמנים אליה כל השרים והיועצים.”

“נעניתי לך תמיד, מלכת החסד,” השיב ר’ בנייה. “אך הפעם לא אוכל להיענות, כי ליל צוֹם ואבל הוא לנו הלילה הזה על חורבן בית קדשנו ותפארתנו ולא נוכל לסעוד אל שולחן מלכים…”

“מי יתן ויכולתי לנחם אתכם באבלכם,” השיבה המלכה במנוד ראש. “אך כטוב בעיניכם עשוּ ולאחר הצום אשמח כי תבואו אל היכלי ונסב יחדיו לשׂיחת רעים…”

נענה ר’ בנייה בקידה והשתחוויה ואמר:

“לוּ אמצא חן בעיניך, מלכתנו האדירה.”

פנתה המלכה לצאת וכל הפּמליה שלה עמה. ליד המפתן ניגש יוסף אל המלכה וענד לצווארה רביד זהב מפואר, מעשי-ידי אמנים יהודים. המלכה הופתעה והתפעמה והודתה ליוסף ולכל העומדים, על התשורה המפוארת. ר’ בנייה, בניו ועוזריו, ליוו אותה אל מחוץ לבית-המלאכה וחזרו לאסוף כלי מלאכתם כי פּנה היום, מיד הוציאו פּתם וטבלו אותה במלח ובאפר לקיים מה שנאמר,,כי אפר כלחם אכלתי" (תהלים קב, י). אכלו ושתו מים מכּדיהם, ואחר שאכלו ושתו נתקבצו סביב ר’ בנייה, נתעטפו בטליתות שחורות, ועם חשכה יצאו יחד לבית-הכנסת “בּראש” לקרוא “איכה ישבה בדד” ולקונן על החורבן כמשפטם בכל שנה ושנה…


 

ג    🔗

בלילה ההוא נדדה שנת המלכה. נתהפכה על יצועה אחוזת שרעפים ודאגה; כלי-החמדה שמילאו את ארמון תפארתה, צלמי הפולחן והמשׂכּית שניצבו בחדר משכבה, כשנרות דולקים בצלעותיהם – נדמו לה כחיילי-משמר הניצבים סביבה כדי לשמור שלא תזוז ממקומה. אה, מה השתוקקה להיות לבדה, חופשיה ובת-חורין.

צילצלה בפעמון שלמראשותיה, ונכנס עבדאללה, עבדה הזקן.

“לך קרא לי את זעפארן, סופר החצר, ויבוא מיד,” פקדה עליו המלכה.

יצא עבדאללה וחזר מיד בלוויית זעפארן שהיה דחוף ומבוהל, השתחווה ושאל:

“מה לך מלכתי, כי הבהלת אותי באשמורת הלילה? ישמח עבדך במלכתו והנני במצוותך אעשה כטוב בעיניך. לוּ אמצא חן בעיניך והייתי עבד מלכותך כל הימים.”

“כל הימים, כל הימים,” ענתה המלכה במקצת לעג. “הלילה נדדה שנתי וחפצי כי תקרא באוזני מתוך הספר הקדוש של היהודים…”

תמה זעפארן, ובינו לבין עצמו חשב מה לה למלכה ולספר הקדוש של היהודים. ניגש אל תיבת הספרים, הוציא מתוכה מגילת קלף עבה, גללה והחל קורא בה לפני המלכה. הפתעה גדולה זוּמנה לו כשהגיע אל הפרק הבא, שהיה מסומן בחוט של משי:

“וּמלכּת שבא שמעה את שמע שלמה לשם ה’ ותבוא לנסותו בחידות, ותבוא ירושלמה בחיל כבד מאד, גמלים נושאים בשׂמים וזהב רב מאד ואבן יקרה, ותבוא אל שלמה ותדבּר אֵליו את כל אשר היה עם לבבה, ויגד לה שלמה את כל דבריה לא היה דבר נעלם מן המלך אשר לא הגיד לה. ותרא מלכת שבא את כל חכמת שלמה והבּית אשר בנה… ותאמר אל המלך: אמת היה הדבר אשר שמעתי בארצי על דבריך ועל חכמתך, ולא האמנתי לדברים עד אשר בּאתי ותראינה עיני והנה לא הוגד לי החצי. הוֹספת חכמה וטוֹב אל השמוּעה אשר שמעתי… והמלך שלמה נתן למלכּת שבא את כל חפצה אשר שאָלה מלבד אשר נתן לה כיד המלך שלמה…”

“כבר היה לעולמים,” אמרה המלכה באנחה קלה.

"האוסיף לקרוא, מלכתי הנדיבה?” שאל זעפארן, ובלבו חשב שהמלכה עצמה סימנה את הפרק שזה עכשיו קרא באוזניה.

אותה שעה נשמע קול הילוך וקול דברים בחצר.

צילצלה המלכה בפעמון. נכנס עבדאללה ושאלה אותו: "מי בא לחצר?”

“ר’ בנייה נגיד היהודים,” ענה העבד בהשתחוויה. “בא לחלות פני כבודך, ואני אמרתי לו כי אין לראות פני המלכה בחצות הלילה.”

"יבוא, יבוא!” ציוותה המלכה, ומיד רמזה לזעפארן שייצא מלפניה. החווה זעפארן קידה בנחת כלפי המלכה ופנה לצאת במתינות. בדרכו התנגש בו ר’ בנייה, שנכנס בחרון ובחפּזון.

המלכה קידמה את ר’ בנייה בשאלה:

“מה הביאך אל היכלי באשמורת הלילה, אקווה כי טוב בפיך.”

ענה ר’ בנייה בחרונו:

“אמצא חן בעיניך, מלכת העולם. לא טוב הדבר אשר בפי. דורות רבים חסינו בצל מלכות ארץ התימן, תמיד היינו נאמנים לכסא בית שבא, מימי מלכוּת שלמה, ומעולם לא אוּנתה אלינו רעה, ועתה…”

“ועתה מה,” הפסיקתו המלכה בקוצר-רוח.

“מאז הומת המלך ותעלי על כסא ממלכתו, החלו שליחי דת ישו וסוכני הקיסר קונסטנטין להתנכּל לנו ולשסות בנוּ את עם הארץ ולהפריענו בעבודת אלקינו. והנה הלילה, בעת שישבנו אבלים על חורבן מקדשנו ותפארתנו, נתאספו צוררינו סביב בית תפילתנו ויתהוללו וישמחו ויכו בתוּפיּם כביום חג ומועד, למען הרעימנו…” גמר ר’ בנייה דבריו ונשתתק בצער וביגון.

אף המלכה עמדה רגע נבוכה ותוהה ובמנוד-ראש אמרה:

"רע המעשה. אולי שמעת או אולי ידעת, נגידי ונכבדי, מידי מי יצאה הרעה הזאת?”

נתרתח ר’ בנייה וענה:

“המלכה, הטרם תדעי כי בחצרך ובין אוכלי שולחנך, ישכון כבוד עבד מלך הכושי, שבּא לכאן מארץ כוש, והוא ושליחיו ועוזריו זוממים להכרית מארץ זכרנו ולגנוב את נפשות יושבי הארץ הזאת לאמונת נצרת?”

כמתעוררת מתדהמה השיבה המלכה בנחת ובשקט:

“ידעתי, ידעתי. זמן רב אני צופיה ושואלת למועצות עבד מלך הכושי והנה רוממוּת בן-האלהים בפיו וחוטי מזימות מלך כוש בידיו… הירגע נא נגידי והשקט את רוחך, ובבוקר אקרא את היועצים והשׂרים ואעיר את אוזנם אל מזימותיו ואל תעלוליו של השליח מארץ כוש.”

“אמצא חן בעיניך וכל עדתי יהיו אסירי תודה לשבט חסדך עד עולם,” ענה ר’ בנייה ופנה לצאת.

“על מה תיחפז, נגיד נכבד,” עיכבה אותו המלכה. “שב נא מעט לפני ונשׂוֹחח.”

"כבוד הוא לי לעשׂות ככל אשר תצווי עלי, אני עבדך,” – השיב ר’ בנייה כמפויס וישב…

“לא עבדי,” הפסיקתוּ המלכה בנועם ובדרך פּיוס, “כי אם עבד אלהי ישראל אתה, ואדון לבני דתך החכמים. שמעתי רבות על חכמתכם ועל נועם הליכוֹתיכם מדור דור ובלבי נקשרה אהבה אליכם. זה עתה קרא סופר המלך באוֹזני בספר הקדוש שלכם את פרשת שלמה מלככם החכם מכל אדם ואת אשר עשתה עמו מלכת שבא.”

“הלא מאז ועד עתה נכרתה ברית בינינו ובין כסא מלכותכם עד עולם,” השיב ר’ בנייה.

חזרה המלכה ושאלה לר’ בנייה:

"האמנם נכון אשר יאמרו בעלי המשלים:

הלוֹך הלכה המלכּה –

חכמת שלמה לחזוֹת,

ויכּון כּסא בּית שבא

בּיד בּנה מזרע יהודה!’..”

“שמעתי כזאת גם אני,” ענה ר’ בנייה, “ולא אדע אם נכון הדבר.”

חייכה המלכה חיוך ערמומי וכאילו היתה מסיחה עם עצמה אמרה:

"אולי היה נכון ואולי לא היה נכון. אבל מדוע לא נעשה אנחנו שיהיה נכון?…”

– “לא אבין אל מה ירמזון מלייך.”

“הט אוזנך אלי ושמע: אישי ומלכּי נפל כגיבור במלחמה ואני עליתי על כסא מלכותו. שׂרי ויועצי מאיצים בי להינשא לאיש למען הקים זרע לבית שבא. האיש אשר יעדו לי – אשנא בכל לבּי. דם נקיים שפך בערמה ובמזימה לרוב. זר הוא בארצי וזר הוא לנפשי וגם אתה ידעת מה נגעל האיש – הלא הוא… עבד מלך הכושי.”

“והנה היום ראיתי את יוסף בנך. עלם חמודות הוא… בעל תלתלים… קומתו הדורה וחכמתו על פּניו ומראה מלך לו. עיניו כאבני החן וכולו הוד והדר. מה טוב… מה טוב אילו היה הוא עולה על כסא המלוכה ואני אהיה לו לאשה; אז אפטר מעבד מלך הכושי, משולחיו וממזימותיהם וכבוד ויקר ינחלו כל בני ישראל.”

“הקשית לשאול, מלכּת החן,” אמר ר’ בנייה והחל מונה באצבעותיו, בשלוה ובהחלטיוּת, לתמהונה ולמגינת-לבה של המלכה:

“ראשית, לא ייעשה כן בישראל להתחתן בעובדי-אלילים; שנית, בני נתארשׂ לנערה מבנות ישראל ונפשו קשורה בנפשה… ושלישית, לא טובה תצמח לנו מזה כי אם רעות רבות…”

"מה הרעה אשר תחוש לה?” שאלה המלכה.

“גרים אנו בארץ הזאת,” השיב ר’ בנייה, “והמעט ממנו קנאת צוררינו ושׂוֹטמינו כי עוד נתחתן בבית המלך ובערה חמתם עד להשחית..”

חזרה המלכה וטענה:

"הן לא אחת באו מלכי תימן ושׂריה בברית דתכם ועבדו לאלהיכם, כאילו היו יהודים מרחם אמם, הייפּלא בעיני עם-הארץ כי ישב איש יהודי על כסא המלוכה?”

נתאזר ר’ בנייה והשיב:

“ההם, בני שבא הם, כאבותיהם ואבות אבותיהם, אלא שקיבלו על עצמם להאמין באלהי ישראל. התאמרי להמליך איש מישראל ולא יעורר הדבר חרי-אף?”

נתרגזה המלכה וקראה:

“הטוב בעיניך כי אֶנשׂא לעבד מלך הכושי והוא ימלוך בארצי? אני לא אחפוץ בו. מלכה אני ואעשה כל מה שלבי חפץ, בחסד או בשבט עברה… אך אמרתי איש תבונות אתה ואדברה אליך כאל נגיד אביר, והנה…”

הפטיר ר’ בנייה:

“כטוב בעינייך עשי, כי לך נתן ה’ המלוכה ואשר נגזר עלינו מידו הוא יקום.”

וככלותו דבריו, פנה ויצא, מדוּכאּ ונרגז. אף המלכה רגזה ורגשה ולבסוף הניחה ידה על פּניה ובכתה…

אותה שעה נכנסה שפחתה הזקנה וניסתה להרגיעה ולנחמה. גם זעפארן חזר מבוהל בלוויית עבדאללה ושאל:

"מה אירע, מה זה אירע למלכתנו הלילה?”

קפצה המלכה כלפי זעפארן:

“צא מכאן, מי הביאך הלום? צא!”

יצא זעפארן ועבדאללה בעקבותיו ונשארו המלכה ושפחתה לבדן…

נתרפקה המלכה בחיק שפחתה ונתיפּחה כתינוקת ואמרה:

“שפחתי את, אבל כּאם היית לי תמיד ולבי פתוח לפניך כיריעת האוהל. צר לי, אמי, בעולם הזה. קשה מאוד לחיות כשעטרת מלכוּת בראש והלב רתוּק באזיקי ברזל ונחוֹשת. מה שאני רוצה – אין אחרים רוצים, ומה שאחרים רוצים – עלי לרצות גם אני. נפשי צמאה לאהבה, לחופש. מאסתי בכבוד מלכים ואשתוקק לחיי אדם פּשוטים.”

"צדקו דבריך, גברתי,” – פייסתה השפחה. "ואמנם שמעתי את עצת הזקנים להשׂיאך לעבד מלך הכושי ולהעלותו על כסא ממלכת תימן, ויחר לי מאוד. מכוער הוא. זר הוא. איש דמים ומרמה. אבל, מלכתי, הרי אין איש כחפץ לבך אשר יגאל את כבודך ויקים זרע לבית חמייר?”

"יש ויש!” ענתה המלכה. “הן זה עתה היה כאן בנייה נגיד היהודים ולוֹ בן כמו שמש עולה… נפשי יוצאת אליו ולא אדע חיים בלעדיו לעולם. אני מאמינה שגם הוא יאהבני. והנה היום הגיש לי ענק זה במתנה, מעשי-ידיו, ראי כמה נאה ויאה הוא… אבל אביו אינו רוצה…”

פּייסתה השפחה, הרגיעה וליטפה אותה ואמרה מתוך כובד-ראש >:

“שפחתך הזקנה, הכל יכולה! את אשר תחפצי אשיג עבורך, מן השמים או מן הארץ, לא יעצרני מעצור ולא יכשילני מכשול. הנה שמעי עצתי: עבדאללה ילך במצוותך להזמין את השרים והזקנים לבוא ולהיוועץ כדת מה לעשות, ואני אשית עצה לפניהם שלא יוכלו לסרב לה והיא אשר תאיר דרכנו ותצליח מעשינו, כי כן דברתי. עתה קומי התעוררי, מחי דמעה מעיניך ועצב מליבּך…”

ספקה השפחה כפּיה והופיעו עבדים ושפחות בלוויית מנגנים ומנגנות, שרים ושרות, כשהם רוקדים כולם ריקודים שהלכו הלוך וסעוֹר; אחר יצאה השפחה והביאה כדי יין, למלכה ולרוקדים ותהי השמחה… אבל המלכה נשארה בעצבונה!


 

ד    🔗

אותה שעה ישבה חבורת צעירים יהודים, ובראשם יוסף בעל התלתלים, בנו של ר’ בנייה, ב”עזרה" של בית-הכנסת מוכנים ודרוּכים לקדם פני הפורעים אם יבואו, ובינתיים שחו בענין המאורע ברוב רגש וברוב דברים, זה אומר בכוה, וזה אומר בכוה, זה מגיד עצה וזה סותרה, וכולם כאחד מודים שעוד לא היתה שערוריה כזאת לישראל מיום גלותם לארץ תימן ועד היום הזה; אלא שסבורים היו כי הרעה הזאת באה מחמת רפיון רוחם ופחדנותם של “עיני העדה” וזקניה, שרואים צל הרים כהרים, ואינם נותנים לצעירים להראות נחת זרועם וגבורת חרבם כדי להשיב לחורפיהם מלחמה שערה ולמען ישמעו הגויים וייראו…

אי לכם זקנים מיושבים בדעתכם יותר מדי… אנחנו בחורי ישראל לא נחשה ולא נשקוט! בחרב נדבּר עם כל צר ומתנקש! אתם שבו לכם שם, שפופים בכותלי בית-המדרש ועוסקים בתורה. אנו לא דרכּנו דרכּכם ולא מעשׂינו מעשיכם! הלתת גוונו למכים, לחיינו למורטים וצווארינו לשוחטים? לא. עצה זו לא תקום ולא תהיה!

רגשו כולם ורעמו שעה ארוכה ונשתלהבו עיניהם ורתחו דמיהם בקרבם והיו רוגשים והולכים שעות ארוכות. רק יוסף בעל התלתלים, ישב שוֹקט ודוֹמם, תוהה והוזה כאילו לא ישב בקהל רעיו. משהרגישו בכך פּנו אליו תמהים ושאלו לפשר שתיקתו.

נענה יוסף כמתעורר וסיפר – תחילה דרך שלוה, אבל במשך סיפּורו הלך ונתלהב והלהיב את שומעיו, עד כדי שכחת עצמם ומקומם.

"…אני, אחי, כמו רוח נשׂאתני ותניחני בפתח מערה בראש הר רם ונישׂא, וסביב ההר ים גדול ורחב ידיים, המלחך את צלעוֹת ההר בגליו הגועשים. עצום המראה ונורא הודו… בפתח המערה עמד איש גבוה מאוד, רחב-גרם ורב עצמה וחרב אבּירים חגורה במותניו; זרועותיו כקוֹרוֹת בית הבד; רגליו כארזי הלבנון ועיניו כלפידים; מראהו הטיל בי חרדה ואימה גדולה, ואכרע לרגליו אפּיים ארצה… פתאום נגעה בי יד האיש וירימני בעורפּי וידבר אלי כדבּר איש אל רעהו לאמר:

'אל תירא ואל תחת בני; שלוח שלחתי להביאך הנה למען הראותך את המטמון המוּפלא אשר הופקדתי עליו ואת האיש הקדוש השמוּר כאן ימים רבּים והוא מצפה עד אשר תגדל ותתחזק ואז יעמיס על שכמך שליחות גדולה.’

“נטל האיש מפתח גדול ופתח את פּתח המערה והכניסני פּנימה, מחדר אל חדר ומקוֹמה אל קומה; פתח לפני מדוֹרות עליונים ותחתונים, אוצרות אדירים ומדהימים לא ייספרו ולא יימנו ורוח אנוש לא תתארם. במדור הראשון, ראיתי חרבות ושריונים ומקלעים; במדור השני, ראיתי אבני אש ואלגביש; במדור השלישי, ראיתי אוצרות חיטה ושׂעורה ושמן; במדור הרביעי, ראיתי סוסי-אש ורכב-אש; במדור החמישי, ראיתי המון עצום של צבאות סדוּרים מחנות-מחנות על דגליהם באותות; במדור השישי, ראיתי שבעים זקנים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ועוסקים בתורה; ובמדור השביעי ראיתי אוּלם רחב, עוטה ערפל ואפלה, ואיש יושב בפינה, אסור בנחוּשתיים ומלא פּצעים, חובש לזה ומתיר לזה; רק נר אחד דולק נכחו ולאורו הבחנתי שתי דמעות בעיני האיש הכבול, וערימת מגילות לפניו, מהן גלולות ומהן פרושות, והוא קורא בהן…”

"ויען האיש ויאמר לי:

'בני, צפה ציפּיתי לך שנים על שנים ודורות על דורות שתבוא ותגאלני. עד מתי אֶשאר כאן כבוּל באזיקים, ואחי בני עמי נאנקים ונאנחים בכל המקומות אשר גלו לשם תחת יד צוררים ונוגשׂים? הנה ראה, המגילות האלה – צרות עמי צרוּרות בהן…’

'עתה, קום קח את כל האוצרות האלה וצא להילחם לישע עמך ולישע משיחך… בך בחר ה’ לסוֹל נתיבות לפני, לפתוח שערי גאולה לכל הנענים והמדוכאים מבּני עמי ולגאול את חרפת גלותם בגויים…’

"טרם כּילה האיש לדבר והנה נדלקו כמאליהם נרות רבים וירב האור כשלהבת יה; האיש הוּתר מאזיקיו ונרפּאו פצעיו, ונקהלו כל הזקנים סביבו והמון צבאותיהם סביבם, תקעו בשופרות והריעו וענו כולם ואמרו,שבת שלום’,,שבת שלום’!”

“אז הסבּוּ לשולחנות ערוכים מכּל טוב, עין לא ראתה… אכלו ושתו, והאיש פּתח פיו כמפיק מרגליות, דברי-תורה וחכמה נכוחים למבין ונפלאים ליודעי בינה, מה שאין הפּה יכול לספּר.”

"אף אני ישבתי לפניו ואנשיו סביביו, שמחים במנעמי גוף ונפש עד מוצאי השבת, ואז כבו הנרות בבת-אחת, פרט לאחד שנשאר דולק נכחו, וחזרו האנשים איש-איש למקומו, ונקשרו האזיקים לרגלי האיש, ושבו הפצעים לגופו, והוא חזר וחבש פּצע והתיר פצע והיה פותח המגילות שלפניו וגוללן כמקודם ועינו בוכיה ומגרונו נתמלטו אנחות:

'עד מתי? עד מתי?’

“מיד נטלני שומר המערה, הוציאני החוצה והעלני על ספינה שעגנה בחוף עוטה חושך ואפלה, הספינה הפליגה ואני הקיצותי והנה חלום…”

השומעים שישבו רתוּקים למוצאי פיו של יוסף נתעוררו קמעה קמעה, אחדים מהם עפעפיהם כאילו היו נרדמים וחולמים יחד עמו בחלומו.

פתח אחד מהם, נחמיה שמו ואמר:

"היטבת לחלום, יוסף!”

נענה בחור שני, עקביא שמו, ואמר:

"זה החלום ומה פּשרו?”

נתערב בחור שלישי, עזריקם שמו, ופסק:

"חלום יוסף, גדול הוא! אין זאת כי מן השמים הוכיחו שבאה עת תקומתנו ויוסף ילך בראשנו!”

נענו כולם ואמרו:

"מלוֹך תמלוך עלינו, אחינו יוסף, גם משוֹל תמשול בנו, גם גאול תגאל את עמנו. חזק ויהי אלהים עמך!”

היו יושבים ושׂחים באותו חלום כל אותו הלילה, זה פותר וזה סותר, זה מפרש וזה סותם, וכולם הבינו והאמינו כי מאת ה’ היתה זאת היא נפלאת בעיניהם…


 

ה    🔗

במוצאי תשעה באב, נתקבצו כל ראשי ועיני הקהל, זקנים וצעירים, לבית הנגיד ר’ בנייה במצוותו. בזה אחר זה הופיעו ונרגילותיהם בידיהם (החשובים שבהם הביאו “נושאי כליהם” את נרגילותיהם). אליעזר, שמש הנגיד, היה מקבל את פני הבאים כל אחד ב”ברוך הבא", לזה היה מרחיב בקולו ולזה מקצר, איש איש כערכו, והם עונים: “יתברך כל ישראל בנחמת ציון”. אליעזר היה מושיב את הבאים איש-איש במקומו המיועד לו, מתקן את צינור הנרגילה ומעמיד עליה את גוּלת הטבק והאש ומושיט את קצה הצינור לאורח והלה מוצץ ונושף כרגיל וכמנהג. אף שמעון הטברני נכנס והסב עם כולם ככולם, אלא שלא באה נרגילה אל פיו שלא היה רגיל בכך.

האחרונים עודם באים והראשונים כבר משׂיחים בעניני היום…

זה אומר: קשה היה הצום והאבל היום, וזה עונה: קשה ממנו עגמת הנפש שבאה עלינו כחתף; והשלישי מקשה: ומי יודע מה עוד צפוי לנו ואילו מזימות רוקמים סביבנו; אף אליעזר השמש, שהיה איש-דברים, נתערב אגב עשיית מלאכתו בפּיטום הנרגילות ואמר באנחת חרון:

“הוסיפו הרשעים הללו יגון על יגוננו – ימח שמם ושם זכרם.”

והנה נכנס אחיטוב הזקן; נתרוממו המסובּים עד חצי קומתם לכבודו. אחדים הושיטו לו יד עזר, ואליעזר השמש בראשם – והושיבוהו אל מקומו בקרן זוית; אף אליעזר סילסל ארוכות בברכתו לכבוד הישיש:

“ברוך בואך, אחיטוב זקננו.”

נחפּז אחיטוב אל מקומו משום טורח הציבור והפטיר בשפתיו:

“ברוכים תהיו כולכם, בני, וברוך תהיה אליעזר,” השתעל קמעה ופתח באנחה חטופה:

“תשעה באב היה תמיד יום מוּעד לפּורענות. כל צרות ישראל באו עליהם בתשעה באב מאז ומעולם.”

נענה האברך נחמיה בפּחזוּת ואמר:

“מעולם עוד לא אירע לנו בתימן כמו שאירע הפעם. גברה חוצפּת צוררינו למעלה ראש.”

עודם שׂחים והנה נכנס ר’ בנייה, מתוח ורציני, וכל המסובּים עמדו לפניו. אליעזר השמש מיהר להתקין את מקומו ואת כר ההסיבּה שלו; נשתררה דממה. אף ר’ בנייה שהה קצת מתוך שתיקה ותמיהה והיה כמסתכל בנקודה אחת, ואחר פתח כמתעורר ואמר:

“שמעו אלי נכבּדי ארץ-התימן, אחי, בני וידידי. לא דיינו במה שעשה לנו אותו רשע וכנופייתו לפנים, אלא, שהיום חזקה עלינו מיצוות המלכה ושׂריה לעמוד מחר בפני מועצת הזקנים למשפט-מופת עם כהני האלילים ועם שליחי הנוצרים, להוכיח אֵי תורה ואמונה נאמנה יותר. ועוד נגזרה גזרה משונה, שמועצת הזקנים לא תחרוץ משפטה אלא לאחר שכל אחד מן הצדדים הבאים במשפט יעבור עם ספר תורתו בידו, מעל לאותו פיר אשר בראש הסלע הנמצא במרחק כמה מילין מן הארמון, ושממנו פּורצת פעם בפעם לבּת-אש. מי שיעבור ולא תפרוץ לבּת-אש – אלהיו עמו ותורתו אמת.”

דממה כבדה נשׂתררה במסיבּה. התפּרץ הבחור נחמיה והפסיקה :

"השמיענו-נא את עצתך, אחיטוב זקננו!”

נענה אחיטוב באנחה, כשהוא מסלסל מקצת זקנו ופּאותיו:

“אח, אח, באו עלינו ימי דאגה ומגוֹר. לבי נוקפני כי ייהפך המשפט למישׂפּח והאמת תהיה נעדרת. אין זאת כי תואנה הם מבקשים לנו, וכל זממם הוא להוקיע כבודנו וכבוד תורתנו לעיני גויי הארץ, ולגזור עלינו גזרות קשות אשר לא שיערנום…”

קפץ נחמיה והפסיקוֹ:

"ה’ אורנו וישענו, ממי נירא!”

כאן נתערב שמעון הטברני ואמר:

“שמע נא נחמיה, וישמע אלהים בקול עמו; עבד מלך הכּושי, הדוגל בדת נצרת, זומם לתפּוֹש את השׂרים והיועצים בלבם למען כבוֹש את המלכה בעזרתם והיתה לו אשה. ומלכות תימן תיפול בידו ובידי חבר מריעיו כפרי-בשל וכחפץ לב מלך כוש. סבורני שגם נפש המלכה חשקה בו, לכן מצוה לעמוד כנגדו ולהכשיל מזימותיו.”

נענה אחיטוב הישיש והשיב:

“אוי לנו אם ננצח ואוי לנו אם לא ננצח. אם המשפט יצדיקנו – וגברה קנאת משנאינו. ואם המשפט ירשיענו – והוּתר דמנו.”

ובנשׂאוֹ עיניו כלפי שמים אמר:

"מאריה דעלמא! כלוּם זקוקה תורתך שנתת למשה בסיני – לעמוד בדין לפני עובדי-אלילים נבערים מדעת וחסרי בינה? ולא רק משפט דברים ישפּטונו אלא גם באש יבחנוּנו! ומה נעשה אנחנו בדלוּתנו? – היארע לנו נס כאשר אירע לחנניה מישאל ועזריה? כלום ראויים אנו לנס? ואם יארע נס?…”

כה אמר וכה הוסיף אחיטוב בספקו את כפיו ובהרימו עיניו כלפי שמים…

ושוב התפרץ נחמיה בבהילוּת כדרכו:

"אולי נלך לחלות את פּני המלכה ונבקש ממנה להסיר מעלינו את רוע הגזרה הזאת, הלא מלכּת-חסד היא? ושמא מוטב שנסור אל שפחתה ובעזרת 'מתן בסתר’ תדבר על לב מלכתה?…”

נצטחק ר’ בנייה ואמר:

“צעיר אתה לימים, בני, ולא תדע מזימות נשים… הלא בעצת השפחה ובמצוות המלכה נגזרה הגזרה הזאת ורבות מחשבות בלבבן…”

נשתררה דומיה.

פתח נחמיה בריטוּן והמשיך בהתלהבות:

"מרנן ורבנן! למה נאבד זמננו לריק במועצות ודעת! נחגור נא חרבותינו ונעשה באויבינו כּלה! לא נחמול על מלך ושׂר, את כולם תאכל חרב גבורתנו!”

הפסיקו אחיטוב הישיש:

“נקל להילחם בהבל-פה… רבים אויבינו כארבה ומשנאינו כעפר הארץ. מה אנו, מה כוחנו ומה גבורתנו. איעצה נא לכם עצה: קומו ונבוא כולנו לילה במחילות ההר אשר ממזרח לעיר, ושם נשב עם נשינו וטפּנו עד יעבור זעם הגזרה. הלא ממלכת תהפּוכות היא הממלכה הזאת ולא ירחק היום ורחקו מחשבותם מעלינו ואז נשוב לבתינו ולמלאכתנו ו’עם ה’ בשלום'.”

יוסף, שישב והקשיב רב-קשב לדברי כולם, נתרתח למשמע דברי הישיש והאברך נחמיה, וקרא באנחת-כאב:

"לא בזקנים טעם, ולא בצעירים עצה. מה המורא אשר תקף אותך, מורי אחיטוב? האם עכברים אנו כי ננוס אל המערות? ואתה, רעי נחמיה – מה רוח הגבורה אשר לבשת פתאום בעת אשר עצה ודעת נבקש?”

“שמעו אחי ואבי: הלוך נלך אל המשפט ונבוא במופת בלי מורך ופחד. כי תורתנו אמת ואלהינו אתנו, ומובטחני שלא נבוֹש ולא ניכּלם; ואם יקנאו בנו – הן חרבּנו שנוּנה! וכאשר נשלפנה היא לא תשוב אחור.”

נענו כולם ואמרו:

“צדקו ונעמו דברי יוסף.”


 

ו    🔗

תמה המסיבה ונשלמה ההתיעצות, המסוּביּם עמדו ונפטרו לבתיהם לשלום, איש איש ו”כליו" שהביא עימו. ר' בנייה ושמשו יצאו ללווֹת את הישיש אחיטוב, ויוסף ליווה את רעיו הצעירים. אף שמעון הטברני יצא בעקבות כולם להינפש. באולם נשאר – נחמיה, שישב שקוע בהרהוריו. והנה נכנסה מן הדלת שלצד הבית – חגלה בת ר, בנייה, ובראותה כי אין איש מלבד נחמיה, שאלה כמתביישת:

"איה אבי?”

“יצא ללווֹת את אחיטוב ומיד ישוב,” ענה נחמיה. “שבי נא בזה והמתיני לו.”

“אמי מחכה לבואי,” השיבה חגלה ופּנתה לצאת.

אותו רגע נכנס שמעון הטברני ובראותו את נחמיה וחגלה שׂחים זה עם זה הסתתר מאחרי הדלת.

“חגלה, חגלה, מה לך נחפּזת, ד… דבר לי אליך… המתיני קמעה,” התחנן נחמיה.

נעצרה חגלה ושאלה כנחפּזת:

"מה הדבר, נחמיה?”

“חפצתי לומר לך,” אמר בהשפּילו עיניו מרוב בושה, “כי יפה אַת כסהר בהילו…”

“חן חן לך, נחמיה,” ענתה חגלה בביישנות חיננית. “אך מה טעם לפּרי נחמד אם אין מי שיברך עליו…”

התקרב נחמיה אל חגלה ושאל בגמגום וברעדה: "שמעתי כי… כי האורח שמעון הטברני מבקש מאביך להשׂיאך לו…?”

נדהמה חגלה ואמרה: “חלילה, חלילה,” ומיד מיהרה לתקן דבריה: “…אשר יחפּוץ אבי יעשה…”

הוסיף נחמיה והתקרב אל חגלה ושאל:

"גם אם ימסרך אביך ביד אורח זר – תסכימי?”

“ומה לי לעשות?” השיבה חגלה בקוצר-רוח.

גימגם נחמיה כמבולבּל:

“אני, אני נפשי עורגת אליך… ואפשר…”

באותו רגע התפרץ שמעון הטברני לתוך האולם, ותקע מבּט של זעם כלפי שניהם עד שנבהלו וחוורו פניהם כסיד. אף ר’ בנייה חזר בלוויית אליעזר שמשוֹ וגם בנו יוסף עמם. בראות ר’ בנייה את הטברני, חגלה ונחמיה, עומדים מבוהלים, כשהם מביטים בזעם זה אל זה, שאל:

"מה לכם, מה אירע כאן?”

נענה שמעון הטברני דרך חציפוּת ורוגז:

“מוזרים אתם וזרים דרכיכם. בחור ועלמה מתיחדים ביניהם ו…”

טרם כילה דבריו ויוסף התפּרץ:

"ומה בכך? מה עשו?”

רגזה חגלה ובקול בוכים אמרה בהצבּיעה על הטברני:

“מלשין הוא זה, שועל ערוּם. אך נכנסתי רגע קט לשאול אודות אבי וכבר שם לי עלילות דברים וחשב עלי רעות…”

“מן הדין, בתי,” הטיף ר’ בנייה, “שאסור לעלמה להתיחד עם בחור, והיה לך לצאת מיד; ואם אמנם חשקה נפשך בנחמיה ונפשו חשקה בך, נמלא חפצכם כדת משה וישראל.”

נתערב יוסף וטען:

“אבל היה לו לנחמיה לדבּר תחילה את דבריו אליך, אם יש דברים בפיו.”

נענה ר’ בנייה בדיבור אבהי ואמר:

"כנים היינו וכנים נהיה תמיד. עוד לא היה פּרץ במשפּחת בנייה מעולם… עכשיו לכי בתי חגלה אל אמך!”

פנתה חגלה ויצאה ור’ בנייה המשיך בפנותו אל נחמיה:

“נחמיה, אתה בעיני כמו בני, וחגלה היא בתי היחידה. אם חשקה נפשך בה לא אמנע חפצך.”

“כן, כן,” התחטא נחמיה. “אהבתי מאוד את חגלה.”

שמעון הטברני עמד כל העת מן הצד וחרק שיניו. דברי ר’ בנייה ובתו והאברך נחמיה הרעימו אותו, אך לא מצא עוז בנפשו להתערב ולומר מה שבלבו. דומה כאילו חשך עולמו בעדו. הן הוא באמת נתן עיניו בחגלה ולמענה היה מוכן לבוא באש ובמים… והנה…

לפתע פּרצו לחדר חמישה חיילים מזוינים ובידיהם כּבלי-ברזל. מפקדם קרא מתוך הכתב את צו המלכה והשׂרים:

“במצוות המלכה והשׂרים, באתי לאסור את ר’ בנייה ויוסף בנו וכן את עבד מלך הכושי שליח הנוצרים, וכן גם כהן האלילים איתם, עד בּוֹא שעת הוויכוח והמבחן מחר, למען לא יעלה בדעתם להימלט ולברוח…”

מיד קשרו שלשלאות בידיהם וברגליהם של ר’ בנייה ויוסף בנו והובילו אותם לבית-הכלא. שמעון הטברני, נחמיה ואליעזר יצאו אחריהם…


 

ז    🔗

עבד מלך הכושי עצמו לא נתפשׂ. הוא נחבּא במערת סתר ועמד כל אותו יום מול הצלב כשנרות דולקים נכחו – ביראה ובייאוש. בּבוֹא שעת המבחן הלכו שליחיו במצוותו לראות את הנעשה בחצר המלכות והוא חיכּה בקוצר-רוח לבשוֹרותיהם. והנה החלו השליחים באים זה אחר זה במרוצה ומספּרים את אשר קרה; עד שלא סיים הראשון דבריו נכנס חברוֹ והביא שמועות חדשות. השליח הראשון נתקל בפּתח המערה בקבצן לבוש סחבות ומכוסה פנים שעצרוֹ ושאל דרך תחנון:

"אדוני, אדוני, היכן מתגורר שליח אלהים עבד מלך הכושי?”

דחף השליח את הקבצן בחמת זעם, נכנס אל עבד מלך הכושי וסיפר ברגש:

“ובכן אדוני, אשר יגורת בא. לא היה שום ויכוח. נגיד היהודים עבר מעל האש כשספר-התורה בין זרועותיו ולא אירע לו כלום, וכל הקהל הריע לקראתו תרועה גדולה. הגברים השליכו חרבותם לרגליו והנשים פּרקו את עדיי הזהב והכסף מעליהן ונתנו אותם קודש לבית-הכנסת של היהודים…”

נכנס שליח ב’ מבוהל וסיפר:

“רעה גדולה באַתנו. כהן נוצרי עובר-אורח, נתפּס אמש, והושלך לתוך הפיר שבראש הסלע, לבּת-אש פרצה והוא נשרף כולו. העם הריע תרועת-נקם וצעק: 'הבו את עבד מלך הכושי, הבוגד והפּחדן ונשׂרפהו באש!’ כל נוצרי שנמצא שם נסחב ונרמס ויהי לקלסה בידי בני הנעורים… אותו גורל היה גם לכהן האלילים…”

פּתאום נכנס שליח ג’ בחיפּזון ורגע קט עמד מסתכל אל הנוכחים ומחכה לרשותם…

“ומה בפיך אתה, אחי” שאל עבד מלך הכושי ברעדה.

“כּלתה אלינו הרעה, אדוני עבד מלך הכושי,” השיב שליח גי. “כל ידידינו וסוכנינו מאמיני הנוצרי גוֹרשוּ בחרפה מבית המלוכה ובמקומם נקראו נגידי היהודים להיות שׂרים ויועצי בית המלכות…”

ברגש וברעש נכנס שליח ד’:

“השמעתם? השמעתם? – כל שׂרי המלוכה והמלכה בתוכם נתיהדו! יוסף בעל התלתלים בן נגיד היהודים יעלה על כסא המלכות, ואת המלכה ישא לאשה…”

"אה, הה, הה!” נהם עבד מלך כושי כמתפּכּח. “הה, הה, יוסף, יוסף ישׂא את המלכה לאשה? ואז? אז תלד לו בנים והיו הם מלכי תימן דור אחר דור עד סוף כל הדורות, בצדק ובמשפט, וכיורשי-עצר מלכות שבא… אכן, מה גדולה מזימת היהודים לתפּוֹשׂ את המלוכה בתימן, ולפרוֹשׂ אחרי-כן את רשת שלטונם ודתם על עמים וארצות… עוּצוּ נא ידידי עצה, מה לעשות. איך להימלט מחרב נקמתם של היהודים ואיך להשיב נקמתנו שבעתיים אל חיקם…?”

נתרגש שליח ד’:

“עלינו להיסתר במערת הצוּרים הזאת עד אשר תשקוט הארץ ותחלוף שמחת נצחונם של היהודים.”

לחש שליח א’ כמוצא תושיה:

“הטו אלי אוזן, אחים, ושמעו: מי יתן ויכולנו לחטוף את בעל התלתלים מהיכלו והושבנוהו כשבוי עימנו במערה הזאת והפרנו את שׂשׂוֹן היהודים והמלכה גם יחד – ועצתנו כּולה עוד תקום…”

צהלו כולם ואמרו:

"טובה העצה, טובה מאוד!”

פתח עבד מלך הכושי ושאל:

"מי ידבנו לבו לבצע את המעשה ולהציל בזה את חיינו ואת כבודנו ואת תקוותינו מכּליה גמורה?”

נענה שליח ד’ בהצביעו על שליח א’ ושליח ב’ והציע:

"שניהם ילכו!”

התנצל שליח ב’:

"יסלח לי משיח אלהים, רך-לבב אני מנעורי ולא אוכל לעשות כעצתכם כי תיפח נשמתי בטרם אגיע. מה טוב כי ילך הוא” – הראה באצבע על שליח ג’.

אף שליח ג’ התכוון כלפי קודמו וטען:

“אויבים רבים לי בחצר המלוכה ולכל אשר אפנה יארבו לי. לא טוב לסמוך בזאת עלי.”

צעק שליח ד’ כלפי שניהם:

"עצלים ופּחדנים כולכם! מי יתן וסחבו הכלבים את נבלותיכם!”

ותוך כדי כך פּנה אל שליח א’:

“בוא עמי ונלך, ועשינו כמצוות אדוננו וכחפץ משיחו…”

בּירכם עבד מלך הכושי:

"לכו והצליחו!”

וכשפנו לצאת חזר עבד מלך הכושי ונזכר:

“אך טוב מזה אם תצליחו לחטוף את המלכה בעצמה וישבה כאן איתנו במערה…”

הודו כולם בכך ונינענעו ראשיהם לאות הסכמה גמורה וכאילו רצו לומר בכך למנהיגם: אין חכם ונבון כמוך; עדיין לא הספיקו לפרש דבריהם והנה חדר לתוך המערה אותו קבצן לבוש בלויי סחבות ומקלו בידו כפּיסח וסומא, ומיד פּנה כמתחנן אל עבד מלך הכושי:

“ימים רבים ביקשתי לחלות פּניך, אדוני, ולא זכיתי, מאושר אני כי סוף-סוף ראיתי פניך…”

התנפּל הקבצן על צוואר עבד מלך הכושי כמחבק ומנשק, ותוך כדי כך ניסה לתחוב סכּינו בעוֹרפּו… השליחים, שעמדו תחילה נדהמים, הבחינו מיד בדבר וצעקו: רוצח! רוצח! נאבקו כולם עם הקבּצן שלחם כאריה ורצה להימלט מידם עד שנתגלו פניו והנה…

"נחמיה אתה הוא! יהודי ארור! אותי, אני שליח האלהים, חפצת לרצוח?” – צרח וקירקר עבד מלך הכושי, והשליחים חוזרים אחר דבריו במקהלה.

מיד קשרוהו בחבלים ושילשלוהו לתחתית המערה.


 

ח    🔗

יום מהומה ומבוכה היה אותו יום לכל תושבי העיר. אסוּפוֹת-אסוּפוֹת עמדו האנשים באמצע הרחובות ושׂחו במאורעות היום, שעוד לא נשמע כמותם מימות עולם…

היהודים – מהם שרגשו ורקדו משמחה על הנס הגדול שאירע להם, ומהם שהטילו ספקות ותמיהות בענין. הנוצרים – היו בהוּלים ומבולבלים; עובדי-האלילים – עמדו בכל מקום נדהמים ונבוכים; ובחצר בית המלוכה אנשים עולים ואנשים יורדים, הללו יוצאים והללו באים, אלו פּושטים בגדי השׂרד מרצון או מאונס ואלו לובשים מחלצות בשמחה או בהרהורי ספק. אֵלו ואֵלו ציפו לקראת העתיד ושאלו בלבבם מי יתן ערב ומי יתן בוקר. כולם כאחד הוכּוּ בתמהון ובערגון ובניחושים… לא היתה נפש אחת שפויה ומיושבת כדרך העולם. וגברה המהומה וגדלה התהיה עד אין קץ!

*

אותה שעה שהבריות היו מתרוצצים אילך ואילך, התהלך יוסף שפוף בחורבה שמאחרי שכונת הקדרים, מהרהר במעשיו ובעתידו, תוהה ומצפּה…

הירח של יום עשירי באב עלה בשמי מרום ושפך את זיו אוֹרוֹ וזוהר יפעתו על כל בּרוּאי מטה, והקרין מהוד זהבו על הבתים והחצרות והגגות; בּדי ה”ריחן", שנשקפו מתוך העציצים הרצופים על כותלי החצרות ניצנצו לאור הירח כעלי-זהב מרנינים וסוגדים. מתיחוּתוֹ של יוסף בציפּייתו נתעצמה משעה לשעה והוֹלם-לבו הלך וגבר עד קוצר נשימה.

והנה הופיעה מקרן החורבה דמות מדלגת חרש על גבּי הסלעים ומתקרבת בלאט כמגששת…

"צפנת!” קרא יוסף בהתרגשות וזינק לקראתה. “שלום רב לך, חמדת לבי. כלתה נפשי בציפייה אליך מערוב היום עד זריחת הירח.”

וצפנת ענתה בחן:

“אין דבר, ארוסי, הלא כה דרך הנאהבים לארוב לזיו הירח, וכאשר יגדל אורו כן תגדל ותאיר אהבתם איש למשנהו.”

“נעמו דברייך כדבש לחיכּי,” השיב יוסף.

עמדו שניהם דוממים והסתכלו זה בזה שעה קלה.

פתחה צפנת דרך השתפכות וערגה:

"מה יפית ומה נעמת, דודי. כמו לא ראיתיך עד הנה. אור מלכוּת זורח מעיניך, ותלתליך כעטרת ספּירים” – אמרה ופּרצה בבכיה.

ענה יוסף כמתחטא:

“צפנת חמדתי, למה תבכּי ולמה יירע לבבך, הלא טוב כי תשמחי בי כאשר אשׂמח אני בּך…”

“איכה אשמח בך ואתה נמשחת למלוך וגם מלכת תימן תהיה לך לאשה” – היקשתה כנגדו צפנת.

נבוך יוסף וטען כמגמגם:

“בעל כורחי אמלוך ובעל כורחי אשׂא את מלכת תימן לאשה… אך, את ברית אהבתי אתך לא אָפר, בעד כל הון וכבוד, וגם אדבר על לב אבי כי יתן את חגלה אחותי לנחמיה אחיך לאשה – והיתה משפּחתך ומשפּחתי לאחת ויהי הדבק טוב…”

חזרה צפנת והקשתה דרך הרהורי ספק:

“יפה נדרך, יוסף, אך לא תוכל לקיימוֹ. מלך אדיר תהיה… ולא תוכל עוד להתחתן בנחמיה האברך העני ולנטות אל משכן צפנת בת הקדר העני מרחוב היהודים.”

חזר יוסף והשיב דרך ריצוי ופיוס:

“אבנה לך היכל מלכות, ואַת, אַת תהיי מלכת הארץ. יחדיו יעלה כבודך עם כבודי וכבוד עם היהודים… ונחמיה אחיך יהיה משנה למלך, כי כן דיברתי…”

ושוב הניאתוּ צפנת בפקפוקיה לאמר:

“לך, ידיד נפשי, יאתה כבוד מלכים, כי בן נגיד היהודים אתה ומילדוּתך הסכּנת לגדוּלה וכבוד. אך אני לא אֶצלח למלוכה ולא אובה בה. טובה לי פּת לחם, עם עבודה בכבשן הקדרים של בית אבי, מכּל כבשונות חיי המלכות… אך… ך… מה טוב לשבת במפתן הבית עם בנות הקדרים כשהעיניים משוטטות ותועות בשבילי השמים ועוקבות מהלכי הכוכבים…”

נפגע יוסף מדבריה והגיד בתקיפות:

“אשב אתך באשר תשבי ואלך עמך באשר תלכי.”

נענתה צפנת דרך ערמומיות וטענה:

“יוסף החכם – כתם ידבר. מעולם לא יישב מלך בפתח ביתם של קדרים עניים כדי לשמוע שיחה בטלה…”

ושוב נתרתח יוסף וגער בצפנת:

"אם לא תאמיני לי, לא תיאָמני בעיני!”

הרגיעתוּ צפנת ופּייסתוּ:

"שכלי ילעג לתוּמתי. אך לבי, לבי חפץ מאוד להאמין בך. שבויה אני בידך ועשה עמי כטוב בעיניך” – גמרה ונתרפּקה על כתפוֹ בּוֹכיה ומנהמת.

ישבו שניהם זה ליד זה על אחד מסלעי החורבה. התבוננו בזיו הירח ונתרפּקו ודיבּרו לבּוֹתם בשתיקתם יותר מששׂחוּ פּיותיהם בדברם, ועד שהיו יושבים ומקשיבים לסערת ליבּם נשמע הד צעדים איטיים מרחוק, שהלך הלוֹך והתקרב. נלחצה אל יוסף ואמרה בחרדה:

“יוסף כנראה מתנכּלים לנו.”

התאזר יוסף והרגיעה:

“נדמה לי כי אלה שומרי הלילה מסתובבים…”

טרם כּילה לדבר ושלושה כושים התפּרצו וצעקו בקול פּראים >:

"נתפּשתם בכפּנו!”

אחד מהם השליך חבל, ששני קצותיו תפושים בידיו כפּורש חכּה, כדי ללכוֹד את יוסף ולכפתו – אך החבל נכרך בצוואר צפנת; יוסף שלף מיד פּגיונו ודקר את משליך החבל; צפנת, שנחלצה מן החבל, תפשׂה את חרב הכושי שנפל והשׂתערה על חברו; בו בזמן שיוסף נאבק עם השלישי עד שהכריעוֹ תחתיו בלי נשמה – צפנת נהרגה בידי יריבה; יוסף השׂתער עליו בחמת זעם ותפסוֹ בגרונו עד שיצאה נשמתו.

אז פנה אל צפנת, גילגל את גופה לכאן ולכאן ומישש בידיה ורגליה, וכשנוכח כי לא נותרה בה נשמה פּרץ בּבכי מר, התיפּח וקונן: “אויה אויה לי איך שוּדדתי, איך היה חלומי חלום בלהות ותקוותי עברה.”

גברו קינותיו ועצם בּכיוֹ עד שפּשטה השמועה ונקהלו כל דרי שכונת הקדרים, ונעצרו עוברים ושבים, ונתעוררו הישנים, ונזדעקו הבחורים, וגעו כולם בבכי וילל, ונשאו המקוננות מספּד; אף הלבנה לקתה ונקשו כל ברכּיים והזילו דמעות כל עיניים.

"מי ינחם את יוסף!” "מי ינחם אותנו!” "צרה גדולה!” "מעשׂה איוֹם ונורא…!”

ופיקחים שבבני-אדם אמרו: “אצבע אלהים היא,” “הצוּר תמים פּעלוֹ – כּי כל דרכיו משפט!” "אסור להרהר אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא…!”

רגשה והמתה הקריה כל אותו לילה ועוד ימים רבים אחרי כן. לא היתה פּינה שלא לבשה יגון וקדרוּת, אפילו כותלי הבתים וצללי השמש שברחוב ויריעות השמים, כביכול נתעטפו כולם שחורים ובּכוּ עם הבוכים ונתאבלו עם האבלים… ושמחת הנס והנצחון נתנדפה ונשתכחה כאילו לא היתה…


 

ט    🔗

ימים חלפו וירחים נתקפּלו, והבריות החלו להתפּכח מתדהמתם… ופתחו בלחישות ושיחות על עסקי המלכות; בייחוד ריננו המרננים והלעיזו המלעיזים על המלכה שחדלה לבוא בקהל מאז אותו יום גדול ונורא שנתרבו בו המאורעות ולקו בו המאורות… יום שהאש שפטה בין הדתות…

הללו אמרו:

“נתחרטה המלכה על כל המעשה, וחזרה בה מדעתה משעה שנודעה בשערים עלילת יוסף וצפנת ועצמת אהבתם.”

והללו פסקו:

“אשה, דעתה קלה אף אם היא מלכה…”

מקולקלים שבהם הלעיזו:

“גדולה שמחת המלכה בנפוֹל 'צרתה’, אהובת אהובה, והיא בּוֹשה להופיע בין הבריות בפנים צוהלות…”

ומתוקנים שבהם הירהרו:

“אי-אפשר להשאיר את בית המלוכה מבולבל ומהוּפּך. צריך שיקוּם מלך, 'מכאן או מכאן’, כדי שינהל את הארץ וישמור על שלומה וישפּוט ברוח פּיו בין בעלי הדינין…”

"אזניים לכּוֹתל” – אומר המשל, על אחת כמה וכמה לבית המלוכה, שאוזני שליחיו ומודיעיו קשובות לשיחת הבריות ולרחשי ליבּם ומן המלכה ויועציה לא נעלם דבר. הקול מהדהד והכל נשמע.

עמדה המלכה ונתיעצה בשפחתה ובידידיה הנאמנים, מקרב השׂרים והיועצים, ויחדיו גמרוּ אומר לערוך בימים ההם את סדר הנישואין וטקס הכתרת יוסף למלך, מיד וללא שהיות יתירוֹת.

וכאשר אמרו כן עשׂוּ.


 

י    🔗

אותו יום שנועד להיות יום החוּפּה וההמלכה – נתקבּצוּ גדולי אומות העולם הם והמונם עמם אל כּיכּר העיר. טורים-טורים עמדו ערוכים בצפון הכיכר כפי שתיכננו אצטגניני חצר המלכות…

בראשונה עמדו המישנים וגדולי המלכות, השופטים ושׂרי-הצבא, מהם רוכבי סוסים ומהם רגלים, לבושים שחורים מבריקים ומעוטרים זהבים ואדומים; אחריהם ניצב-ערוך הצבא על דגליו, אותותיו ומחנותיו, ואחריהם המוני-המונים מאליפים מרוּבּבים לא יימנו ולא ייספרו; מצהלות הסוסים וצלצול רימוני הפעמונים שבצוואריהם, ושאון המדברים קרעו את חלל האויר עד שעשׂאוּהוּ כים נרגש וגועש, ונתחרשו האוזניים וגעשו הלבבות ותהי כל הכיכר לסערה אדירה אחת.

על הבימה שנבנתה במערב הכיכר, “מול השמש העולה”, עמדו שני כסאות גדולים, מפוֹארים בקישוטי-משי ופּיתוחי-כסף, זה לצד זה, ולצדיהם שני סולמות עליה, נטויים לצד צפון ולצד דרום, למלכה ולמלך שיעלו זה מכאן וזו מכאן וייפּגשו באמצע הבימה: ממעל לשני הכסאות הועמד צלם גדול, תבנית שלהבת – אליל-השמש של עמי תימן…

אף היהודים נתקבצו כולם לבית-הכנסת “בּראש”, שהוא בית-הכנסת הגדול ובו היה רגיל ר’ בנייה להתפלל ולעסוק בתורה – ויצאו משם עטופי טליתות וחבושי מצנפות צחורות, ובראשם אחיטוּב הישיש וספר-תורה בין זרועותיו…

משהגיעו לרום הכיכר, מקום שהאצטגנינים הועידוהו ליהודים מפאת היותו מול ירושלים… נשׂא אחיטוב עיניו לצד בימת המלכות ומיד נרתע לאחוריו ורמז ליהודים שיישבו לארץ ויעשו עצמם כאילו אינם…

“השם יצילנו, יצילנו השם,” נתלחשו המתלחשים ורמזו המרמזים. עד שהבינו כולם סוד המאורע – נרתעו ונזדעזעו וישבו תחתיהם בקוצר-רוח כאילו היו שבויים שהובאו לכאן בעל כורחם ושלא מדעתם…

תקעו החצוצרות ורעמו התוּפּים. המלכה הופיעה וצעדה אל הבימה בלוויית זקן השׂרים מימינה וסוֹפר החצר משמאלה ומלפניה ומאחריה – המון עבדים ושפחות שנשׂאו מחתות-קטורת ובדי-בשׂמים ופּלטו מגרונם ילללות שמחה…

יוסף, שהיה צריך להופיע ולצעוד למול המלכה, באותו רגע שהיא תצעד אל הבימה, לא הופיע; תמהו אנשי ההמון, ונעלבה מאוד המלכה, בייחוד גברה תמיהתה כאשר זרקה מבּטיה לעבר היהודים וראתה כיצד הם יושבים דוממים ורוגזים.

פנה זקן השׂרים לעבר היהודים ושאל:

“איה המלך, מדוע אֵחרוּ פּעמיו?”

קפץ אחיטוב הזקן ממקומו, הניח את ספר-התורה מבּין זרועותיו ובהצביעו על פּסל השמש קרא בהתרגשות:

"לא ייעשׂה כן בישראל להעמיד צלם באַפּריון מלכות… וספר-תורה בצידו!”

יצא אחד השׂרים ממקום עמידתו ונתעצם עם אחיטוב:

“לא ייעשה כן בארצנו להכתיר מלך בלי פסל השמש לימינו. זהו אליל מלכותנו ולא נשנה מנהג אבותינו…”

המלכה ראתה והבינה שריב-דברים עלול להתלקח וליהפך לתגרה ממש, ספקה כף אל כף דרך גערה כדי להסות את הנצים ואמרה:

“אצאה”2. שמעו אלי, בני תימן ונאמני כסא בית שבא: הלא קיבלתם עליכם את דת היהודים ואיך תהינו לעשות מעשה שנוא על דתם. התימנים לא ישנו דיברתם לעולם וכאשר אמרנו כן גזרנו וכן נקיים…”

נענה זקן השׂרים בלב ולב:

“כרצון המלכה כן נעשה וכן יקום. סלקו את הפסל מכאן” – סיים דברוֹ דרך ציווּי וקפידה.

אחדים מן השׂרים חרקו שיניהם וקימטו מצחיהם וגם התפּרץ אחד מתוכם כאומר לצעוק ולמחות אלא שריעיו עיכבו בעדו…

אף היהודים העלימו עינם ודיים שהצלם סוּלק, ולכן פּצחו פּיהם בשיר ודרך שורותיהם עבר המלך, בדרכו אל הבימה, כשהוא לבוש בגדי מלכות, אביו אוחז בזרוע ימינו ואחיטוב הולך לשמאלו, אלא שהכל הבחינו בעצב הנסוּך על פניו ובראשו המוּרכן.

ירדה המלכה מעל כסאה לקראתו, לחצה כף ידו, משכתו והושיבתו על הכסא, שנועד לו בצד כסאה, וישבה גם היא. עבד מעבדי המלוכה התקרב ומסר לידי זקן השׂרים את כתר המלוכה; זקן השרים קיבּלוֹ והניחוֹ על ראש המלכה; המלכה חזרה והרימה את הכתר מעל ראשה והניחתוּ על ראש יוסף כשזקן השרים ואחיטוב מסעדים לה בהנחתו כאילו היה כבד מנשׂוֹא…

אף ר’ בנייה קיבל מידי אליעזר שמשו זר-זהב והושיטוֹ ליוסף; יוסף קיבל אותו והניחוֹ לראש המלכה – ושוב תקעו החצוצרות ורעמו התוּפּים וכל העם קראו: "יחי המלך!” "תחי המלכה!”

אז עמד זקן השׂרים, הניף מטהו בחלל האויר וקרא:

"הסו, הסו, בני תימן וגזע שבא. יום גדול לנו היום. יוסף בעל התלתלים ימלוך עלינו עד עולם. מעתה הוא אדוננו ואנחנו עבדיו כולנו. כאשר יצווה כן יקום. נשמור אמוּנים למלכותו ונקיים בפינו ובלבבנו את דתו. יחי המלך! תחי המלכה!”

ענו כל העם קול אחד:

"יחי המלך! תחי המלכה!”

מיד פסע אחיטוב הישיש כמה פסיעות כמתקרב לצד הקהל ופתח:

“אחים יושבי תימן. לפני מאות שנים באנו להתגורר בארץ מולדתכם במצוות שלמה מלכנו ובמצוות מלכת שבא המהוללה. ידענו את אבּירוּת לבּכם והוקרנו אתכם על כל חסדכם. מעולם לא באה חרב בין איש יהודי ואיש תימני כי חרב בחרב נשקה. גם כשנחרבה מלכות יהודה וירושלים – לא נהפּך לבבכם להרע לנו וקיבלתם בחסד את אחינו הגוֹלים מיהודה אשר באו הנה לחסות בצילכם. אבּירים הייתם מעולם ואבּירים אתם היום. כאבּירים המלכתם את יוסף אחינו עליכם ואף הוא ינהג בכם כאבּיר וירים את כבוד חרב בני תימן נגד כל אויביהם. אחת נבקש מכּם: תאמינו באלהים אחד ומיוחד ואל תתעו בהבלי הכּוּשים והרומאים, הנושׂאים בפיהם אליכם אמונת הבל ובליבּם מזימות רשע לכבּוֹש ארצכם ולהשפיל כבודכם…”

"ואתם, אחי היהודים! בואו ונברך את אלהינו על כל אשר גמלנו טוב. אחינו יוסף ימלוך עלינו וכולנו נהיה איתו באחדוּת גמורה, ונישׂא תפילה שהמקום ימהר יחישה ביאת הגואל, וישוב יחיה את ארצנו, ויראנו בנין מקדשנו, ויזכּנו לראות בשוב עטרת יהודה ליושנה – אמן!”

נענו היהודים בקול זמרה ואמרו: "אמן ואמן!”

וכל העם המשיך אחריהם כהד: "אמן אמן!”

וככלות אחיטוב את דבריו עמד ר’ בנייה והוציא נרתיק מחיקו, שהיה מוכן בו אפר-מקלה, קמץ ממנו באגודלו ואצבעו ומרח בו על מצחו של יוסף בין עיניו – במקום הנחת התפילין – ואמר בקול נרגש ורועש:

"זכור בני אבל ציון וירושלים. גם בשבתך על כסא מלכות אל ירום לבבך ואל תשכח…”

פּרשׂ יוסף כפּיו כלפי שמים ואמר בבכיה:

"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני… תדבּק לשוני לחכּי אם לא אזכּרכי…”

לא הספּיק לסיים פּסוקו והנה נשמעו מתוך עדת היהודים געיות בכיה בשברון לבב מפּי שני זקנים, איש ואשתו:

"נחמיה, נחמיה בני. הכל שמחים ואתה – אַיכּה? איפה נעלמת מעיני, נחמיה, נחמיה בני!” זעק הזקן.

"צפנת, צפנת יחידתי, מה אירע לך בתי, אוי… אוי…” זעקה הזקנה.

דממה נשׂתררה ומבוכה גדולה. הסוסים לא צהלו, החצוצרות והתופים נדמו, יושבי הבימה כמו רותקו ושותקו ובקרב הקהל עצמה המבוכה…

אותו רגע הופיעו ועלו על הבימה כשהם רצים, שפחת המלכה ושמעון הטברני ובין שניהם, שלובים זרועותיו בזרועו­תיהם… נחמיה, פרוע ומדובלל אך נרגש לשיחרורו וביותר למראה עיניו…

האב והאם קפצו מתוך הקהל כמטוֹרפים, דילגו ועלו על הבימה, ועד שהספּיק האב להגיע אל בנו, לחבּקו ולנשקוֹ, נפלה האם מתעלפת. ר’ בנייה, אחיטוב הישיש ושפחת המלכה חשו לעזרת האשה והשיבו את רוחה. חזרו האב והאם וחיבּקוּ את בנם, זה מכאן וזו מכאן, והעתירו ברכות על ראש שפחת המלכה שהביאה אותו לכאן…

נענתה שפחת המלכה ואמרה להם:

"תודתכם ובירכתכם תחול תחילה על ראש האיש הנכבד הזה שבא אלינו לברכה מארץ-ישראל” – אמרה והצביעה על שמעון הטברני. “הוא הערה את נפשו למות. עשה לילות כימים ולא חשׂך מעצמו תלאות וחרדות עד שהצליח להבריח את עבד מלך הכושי ומרעיו ולהציל את נחמיה מבּוֹר שביו…”

נענה שמעון הטברני ואמר:

“אלמלא שפחת המלכה הייתי אובד גם אני. היא קידמתני בעצתה ובעזרתה, וכאשר נכנסתי לבור השבי, העמוק כתהום, כדי להציל את נחמיה, ולא יכולתי לצאת משם – באה ושילשלה חבל ודלתה את שנינו והצילה את חיינו יחדיו – כי כן תבורך מנשים אשת חיל כזאת.”

הפסיקם יוסף ונשא דברוֹ אל נחמיה בקול נרגש:

“נחמיה ידיד נפשי, גדול אושרי היום, כי הציל ה’ את נפשך מבּין שיני אריות ויוציאך לחיים חדשים וכעת תשמח בשמחת כל הקהל. רק נפש אחת חסרה מעמנו היום, הלא היא צפנת אחותך… חמדת לבי… אשר נפלה בידי בני עוולה…” – אמר בבכי חנוק, שגברה עליו התיפּחות האם…

אז פנה יוסף אל האם להרגיעה, לאחר שמחה דמעות מלחייו והתאמץ להיראות כמתגבּר:

"גשי נא הלום אֵם-צפנת. את צפנת לא אשכּח לעולם. נקוֹם אקוֹם את דמה מידי שופכיו שבעתיים אל חיקם – בי נשבעתי!”

אף בקהל געו רבים בבכיה, אנשים ונשים, צעירים וזקנים.

ושוב פנה יוסף אל שמעון הטברני ואמר לו:

“זכות גדולה נתגלגלה על ידך שהצלת את נחמיה, ומה הגמול ישווה לך…”

היסה שמעון הטברני את הקהל ואמר:

“מרנן ורבנן, המלך והמלכה תתברכו ברכה צפונה וירבה אלהים בטובכם ובשׂמחתכם. צפנת ה’מרוחמה’ זכתה לחיי עולם הבא, אשריה ואשרי חלקה… אך כבוד השם וכבוד החיים מחייב כי ניתן את לבנו אל החיים… נפשי משתוקקת לראות היום גם את נחמיה בחופתו… חגלה אחות יוסף ראויה לו והוא ראוי לה והיתה חופּתם נחמה ליוסף ולנחמיה ובייחוד לאביו ולאמו… והיה זה שׂכרי גם אני…”

נתרגש ר’ בנייה וענה כמצטדק:

“לו יהי כן. נחמיה לא יסולא בפז, ובחפץ ויקר אתן לו את חגלה בתי לאשה…”

מיהרו העבדים והמשרתים ובראשם שפחת המלכה, שמעון הטברני ואליעזר שמש הנגיד, והלבּישוּ לנחמיה מחלצות ואחר הביאו את חגלה בלוויית חברותיה, ששרו ותופפוּ ורקדו לפניה ואחיטוב קידש אותם בפּרוטה…

זקן השׂרים ציווה למנגנים לנגן, ולמזמרים לזמר. ניגנו המנגנים וזימרו המזמרים, רקדו הגברים ורקדו הנשים ונתלקחה שימחה גדולה ונלהבה:

מי לא שמח ולא רקד ולא שׂשׂ ולא קפץ ולא שתה לרוויה מהיינות המשובחים ולא אכל לשׂבעה משמנים ומעדנים?

אבותינו היו רגילים לומר לבניהם ובניהם לבניהם שלא בלבד כל יצורי בראשית – אדם ובהמה חיה ועוף, צמחים, דשאים, עצים ואבנים אשר בארץ מתחת – אלא אפילו שמי השמים, הכוכבים והמזלות ממעל – יצאו מגדרם באותו היום, רקדו עם המרקדים וצהלו עם הצוהלים והיו חגים כחוגגים ונעים כשיכּוֹרים…

אותו יום נעשו עבדים כאדונים ואדונים כעבדים, עשירים כעניים ועניים כעשירים, בעלי מומים כאילו אין כיופיים בעולם ויפי-תואר ומראה – כבעלי מומין… בקיצור: עליונים למטה ותחתונים למעלה. ולא היתה שום בריה שלא נעשתה היפּוּכה מרוב החדווה והשמחה ששמחו והלגימה היתירה שלגמו. אף אני שמעתי מפי מי ששמעתי שבאותו יום זרמו בעיר כמים יינות ואפרסמונים, ונתגלגלו ניתחי בשר צלויים, שכּל נתח ונתח מהם מלוא חפניים, ולא עוד אלא שגלגל חמה ושאון המון חוגג נתערבּבוּ בחלל ונסרו דרך נגינה ושיר…

רק פניו של יוסף היו מפיקים עצב ויגון – כמי שלא רוּחם ולא נוּחם…


 

יא    🔗

לכל דבר יש תכלה וקץ – אפילו לשׂמחת העם ביום המלכת יוסף וחוּפּתו. תם ונשלם הכל. ואף-על-פי שהד השׂמחה ותהילת החגיגות והתענוגות עוד נישאו בפי-כל ימים רבים לאחר מכן, – הרי נטל יוסף מאותו יום ואילך בעוּלן של צרות ודאגות שאין קץ להן. וראשיתן היתה פטירתם של אביו ר’ בנייה הנגיד וזקן העדה ר’ אחיטוב, שנלקחו לבית עולמם בשבוע אחד כאילו נועדוּ יחדיו ללכת למנוחות שאננוֹת ולעזוב את יוסף לאנחות.

במלאת שלושים ימי בּכי אביו, הופיע שמעון הטברני לפני יוסף בארמון מלכותו וביקש ממנו רשות לחזור לארצו. יוסף, שראה עצמו מיותם ובּודד, ביקש משמעון הטברני להישאר כדי לעזור לו בעסקי המדינה. נענה שמעון להפצרות יוסף בתנאי שיתמנה להיות משנה למלך ויוסף הסכּים לכך.

משנודע הדבר לנחמיה קצף ורגז תחתיו…

– “הכיצד,” היה נחמיה שואל, “איש זר יהיה משנה למלך ואני מה?”

מה עשה? עמד וברח מלפני יוסף בהיחבא ואשתו חגלה אחות יוסף עמו – עד שהגיע לעיר נג’ראן בצפון תימן. לא ידע נחמיה שבעיר זו רבּוּ הנוטים והנוהים אחרי עבד מלך הכושי ותורתו, והוא עצמו מסתתר בעיר זו אצל בני בריתו.

אותו יום שהגיע לעיר, טרם פּרק מטענו, וכבר נקהלו סביבו המונים רבים, מי מתוך סקרנות לראות פּני גיסוֹ של המלך, שנמלט מבּוֹר השבי לאחר שהונס עבד מלך הכושי, ומי כדי להתגרוֹת בו ולהתנקם בו; ממלחמת דברים עברו למלחמת ידיים וחרבות ולא נתקררה דעתם עד שביתרו את גופם של נחמיה ואשתו ושלחו את ראשיהם הכּרותים ב”מתנה" ליוסף כדי להרעימו ולהרגיזו…

כשנודעו הדברים ליוסף – חשך עולמו בעדו וחמתו בערה בו. מיד הזעיק את שׂרי צבאותיו וציווה עליהם לרדת בחיל כבד אל נג’ראן ולהכרית תושביה כולם.

וכך עשו. במשך לילה אחד נמחו כל תושבי נג’ראן מעל פּני האדמה, לא נשארה שם נפש חיה.

רק עבד מלך הכושי ניצל בערמתו הרבּה. ומשהצליח להימלט עמד ויצא בדרך אל קיסר קושטא יוסטין הזקן, שׂם עפר על ראשו וקרע בגדיו וכשהגיע אל הקיסר זעק זעקה גדולה ומרה לפניו, על המלך היהודי בתימן ועל תעלוליו…

נמלך הקיסר ביועציו ושׂריו ושלח איגרת אל כל מלכי מזרח ומערב וביקש מהם לצאת למלחמה במלך היהודי בעל התלתלים וביהודים בכל מקום שהם…

שעה שהמלכים היו ממתיקים סוד-עצה כדת מה לעשות, יצא שמעו של המלך יוסף בקהילות ישראל, והריצו איגרות ושליחים אליו בבקשה לקום ולהושיעם מידי נוגשׂיהם ומעניהם בארצות גלותם. אחת ביקשו ממנו – לעלות בחיל כבד על ארץ-ישראל, לכבשה ולהקים בה מחדש את מלכות ישראל… גברו התקווֹת ועצמו התהילות בכל בית ובכל קהילה בישראל. לא היתה קהילה אשר לא חשבה כי הנה הנה בא קץ הגלות וקרבה עת הגאולה.

הגיעה שעתם של פוסקי הפסוקים ומחשבי הקיצין:

הללו אמרו – יוסף שמו וקיימא לן שלפני משיח בן-דוד יבוא משיח בן-יוסף… והללו דרשו – “אלוה מתימן יבוא,” “עורי צפון ובואי תימן,” כלומר יתעוררו גולי הצפון ויבוא מלך תימן לגאלם.

אחרים דרשו את מנין אותה השנה שהיה דרפ”ה – ראשי-תיבות – דור רואה פני המשיח, ועוד כיוצא בזה פסוקים, דרשות וגימטראות למכביר.

יוסף גם הוא לא השיב פּניהם ריקם וענה לכולם בדברי נחמה והבטחות, כיאה למלך אדיר וחזק כמותו; אף הזעיק כל בחור וטוב והכין וערך את צבאותיו לקראת היום הגדול והנורא בו יצא למלחמה בעד ישראל וארצו ויפּלו כל הגויים לפניו כעמיר מאחרי הקוצר…

בינתיים נמנו וגמרו מלכי אומות העולם לשלוח צי וצבא גדול אל מלך כוש, והוא יצא בראשם למלחמה עם יוסף בעל התלתלים.

כשנודע ליוסף זממם, יצא בראש חילו העצום לקראת צבאות מלך כוש, הוא והמלכה והמשנה למלך עימו.

הקרב התחולל בבקעת “צפר” ונמשך ימים רבים. יד צבאותיו של יוסף היתה על העליונה וכמעט גברו על אויביהם, אלמלא מעשה שהיה:

בליל אופל חדרו אנשים ממחנה האויב אל מחנה יוסף ובעזרת חבר-בוגדים, מן הגויים שבמחנה יוסף, התקרבו אל אוהל משכּנוֹ של יוסף במזימה לתפשׂוֹ חי ולהוליך אותו ואת אשתו בשבי.

יוסף שהרגיש בדבר קפץ, הוא ואשתו ושמעון הטברני משנהו על סוסיהם, שלפו חרבותם ויצאו לקרב עם אויביהם. אך היו מעטים כנגד רבים ובתנופה ראשונה נהרג שמעון הטברני ונתפּשׂה המלכה בידי השובים. יוסף עצמו נאבק עם רודפיו עד עלות השחר והפּיל בהם חללים רבים כשהוא דוהר על סוסו אילך ואילך.

עם עלות השחר ראה יוסף את עצמו עומד לפני נהר אדיר שמימיו זעפו וגרפו אבני אש ואלגביש גדולות ועצוּמוֹת ומאחריו ומשני צידיו – מחנות אויבים עטים עליו כארבּה…

פתח יוסף פיו ואמר שם של קדושה ומיד נח הנהר מזעפּוֹ וחרבה בו חלקה קטנה בשביל לעבור בה. הוא אך עבר בה רכוב על סוסו אל עבר הנהר ומיד חזר הנהר לקדמתו וזעף וגרף אבני אש ואלגביש ביתר-שאת וביתר-עוז.

אויביו שדלקו אחריו, עמדו נדהמים בפני מורא הוד הנהר והמאורע.

יוסף קרא אליהם בקול גדול ועליז:

“עוד אשוב אליכם בחיל כבד ועצום, ואשיב נקם שבעתיים אל חיקכם… ואת ישראל וארצו אגאל מידכם לעולם…”

גמר דברוֹ ונעלם מעיניהם, והם חזרו למקומותיהם בבושת-פנים ובמבוכה רבה…



  1. אבותינו סיפרו כי בית־הכנסת “בראש” נבנה בידי ראשוני היהודים שבאו לתימן ונחרב בעת שהוגלו אל אזור אחר בעיר צנעא הנקרא “אסאיילה”. גם משם הוגלו בעת הגירוש למוזע בשנת התל״ז וכשחזרו נאלצו להתישב ב״קאע אליהוד", היא שכונת היהודים בזמננו.  ↩

  2. הס, שקט.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47906 יצירות מאת 2670 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!