ירושלים. חצר בית-היתומים. שנת תרפ”ט. חלקיה ישב על הספסל שמתחת לעץ הזית שבקצה החצר, שקוע בהרהוריו הקודרים, כמנהגו מיום שהוּבא לבית-היתומים. חלקיה הוא עלם כבן שתים-עשרה שנה. קומתו נמוכה מכּפי גילו. צנום. כיפּה שחורה על ראשו המגוּלח למשעי, ומשני צדעיו בּולטות פּאות קצרות של שער שחור ומתולתל. מצחו בּולט כלשהו. עיניו שחורות וגדולות, בּוהות ועצובות. עור פּניו שחרחר ולחייו שופעות רוֹך ואצילוּת. הוא נוטה לבדידות. מתרחק ממגע עם סביבתו וכאילו בורח מפּני משהו או מישהו.
המנהלים, המורים וחלק מן התלמידים של בית-היתומים ידעו כי חלקיה התיתם בתימן, הוברח משם לארץ-ישראל, כששלטונות המוסלמים בתימן רודפים אחריו ומחפּשׂים אותו. אך לא ידעוּ, ולא יכלו להסביר לעצמם, מפּני-מה הוא נראה אחוז חרדה ושרוי בדאגה, כשהוא נמצא כבר כאן בארץ-ישראל ויד שלטונות תימן לא תוכל להשיג אותו.
לפני שלושה חודשים הובא לבית-היתומים על-ידי ועד העדה התימנית בירושלים. הללו סיפרו למורי המוסד ומנהליו, כי בתימן יש גזרת שמד על היתומים היהודים. כל ילד או ילדה יהודים, שהוריהם מתו, והם טרם התבּגרוּ, נלקחים בכוח על-ידי השלטונות המוסלמים, הכופים עליהם את דת האסלאם, מנתקים אותם ממשפּחותיהם, כּוֹלאים אותם בבית-ספר מיוחד ליתומים, כדי ללמדם לימודי דת האסלאם עד שגדלים כמוסלמים לכל דבר.
יותר לא ידעו אנשי ועד העדה לספּר, ואף המורים והמנהלים לא הוסיפו לחקור ולדרוש. קיבלו אותו לבית-היתומים, וכאילו אמרו בלבם: על מאות הנפשות הצעירות החוסות בצל הבית הזה, שנדבנים וצדקנים הקימו אותו, נוסף עוד יתום אחד ככל היתומים, מסכּן ככל המסכנים, שהוריהם הולכים למנוחת-עולמים ומשאירים אחריהם ילדים קטנים, חסרי-אונים וחסרי יכולת להתקיים, עד שמישהו נוטל על עצמו להאכילם, להלבּישם, להנעילם וללמדם תורה.
אולם אישיותו והליכותיו של חלקיה, גוּפוֹ הצנום, הילוכו הכבד והמרוּשל כאילו הררים תלויים לו על כתפיו, שתקנותו והתבודדותו, הקדרוּת הנסוכה על פניו, דבקותו בלימוד תורה ומסירותו לתפילה, ובייחוד הרגלו ליעור משנתו בעוד לילה ולקרוא פרקי תהלים, וכן מנהגו להוסיף דברי תחנונים אחרי התּפילה, הבליטו אותו כשונה מכולם ומיוחד שבכולם ועוררו כלפיו סקרנות מצד אוכלוסיית בית-הספר. רצו לדעת: מפני-מה הוא חרד ודואג? ומה גורם לו עגמת נפש גדולה כזאת? כלום הוא היחיד כאן, שהוריו מתו והניחוהו לבדו? הן כה רבו הגלמודים שכּמותו בתוך הבית הזה!
כפּרפּר אל האור נמשך אל חלקיה חנן היתום, בנו של איש תימני עיוור, שאמו מתה בשעת לידתו. הם היו שני התימנים היחידים במוסד. אפשר מפני כך ביקש חנן קרבתו של חלקיה ורצה להתידד עמו. אך חלקיה נראה מתעלם גם מחנן, כפי שהיה מסתייג ומתרחק מחברת התלמידים ומכּל מי שניסה להתקרב אליו או לשוחח עמו. התעלמוּתוֹ של חלקיה מ”חיזוריו" של חנן רק הגבּירו את משיכתו אליו.
מן החלון ראה חנן את חלקיה יושב תחת העץ, שקוע בהרהוריו, וכאילו משיח עם עצמו. החליט לגשת אליו ולשׂוחח עמו. אט-אט התקרב אל מקום מושבו של חלקיה. הלה לא הסב את פניו. עיניו נשארו תקועות במקום אחד.
“חלקיה,” קרא חנן בהיסוס, "אינך יודע, כי ערב-פסח היום?”
"וכי מה?”
“קום התרחץ והכן בגדיך, כּכל הילדים. הבּט וראה, כּוּלם כבר מתכוננים ל’סדר פסח’ ואתה יושב כאן ומתבודד.”
“כן,” ענה חלקיה ופרץ בבכי. “היאך אקבל את פני חג חירותנו בשׂמחה, בשעה שאחותי זהרה אינה בת-חורין, משועבדת ומתיסרת בידי עריצים?”
רעד עבר בגופו של חנן. אך הוא התאמץ וישב על הספסל לצידו של חלקיה. אחר-כך גחן והתקרב קצת יותר אליו ובקול נכמר שאל: "ואיפה נמצאת אחותך?”
“עדיין בתימן,” השיב חלקיה.
“יותר צעירה או יותר בכירה ממך?”
“בּכירה ממני בשנה אחת.”
"ומפני-מה נשארה בתימן, למה לא באה אתך לארץ-ישראל?”
חלקיה הגיב במנוד-ראש וחנן הוסיף לבקש ממנו שיספר לו את הדבר המעיק עליו. סוף-סוף ניאות חלקיה לבקשותיו ולתחנוניו של חנן והתחיל מספּר את קורותיו, כשעיניו זורמות דמעות ללא-הרף.
"פעם אחת, בערב-שבת, יצאתי לשוּק וביקשתי להשתכּר כדי מנת-אוכל לשבת, לי ולאחותי זהרה ואחינו הקטן יוסף. הייתי רגיל לעשות כן מאז מת אבי ז”ל (אמי מתה שנה לפני מותו). היתה שעת צהריים, ועדיין אין בּידי פרוטה. מעי בּערו מרעב, רעבו גם אחותי ואחי, שהמתינו לי בבית. מיום חמישי בבוקר לא בא אוכל אל פינו. במקרה עבר בנו של האימאם בדרכו למיסגד, להתפלל תפילת הצהריים של יום שישי. חיילים ופּרשים ליווּ אותו, ושני אנשים היכּוּ בתופים לפניו. לפתע השׂיאני יצרי לגשת אל בן האימאם ולבקש ממנו נדבה. מעולם לא ביקשתי אני ולא ביקשו אחי נדבה ממישהו על אף עוניינו ודחקוּתנו. אבל אמרתי בלבי: בן־מלך הוא, ובוודאי ירחם על יתום שכמותי ויעניק לי מתת ביד רחבה. שאלני מה מעשי ובן מי אני. סיפּרתי לו, כי יתום אני מאב ומאם, ויש לי עוד אח ואחות. ביקשני להראות לו היכן הם נמצאים, והיה אם ייווכח בצידקת דברי – יעניק לי מתן כבקשתי. ואני בתוּמי הראיתי לו את ביתנו ולא ידעתי, כי יתנכּל לנפשותינו. רק אחותי היתה בבית. אחי יוסף הלך לפני שעה קלה אל השכנים, לשאול מהם חוּמש כדי לחזור על פרשת השבוע. ההמולה שקמה בהגיע בן האימאם אל פּתח ביתנו הזעיקה את השכנים להסתיר מיד את אחי יוסף. הם היו עושים כן גם לאחותי זהרה אלא שהיא עמדה בפתח ביתנו מבחוץ והמתינה לבואי. מיד כפתו החיילים את אחותי ואותי כדי להוביל אותנו אל הארמון – הוא בית האימאם; צעקנו ובּכינו. ניסו לחפש את אחי הקטן יוסף אך לא מצאוהו. יהודים שהתקהלו סביבנו זעקו, מחו וּבכו אך ללא הועיל. את האימאם מצאנו יושב על איצטבה גבוהה כשרגליו מקוּפלּות תחתיו. לפניו מונחים צרורי ניירות (כנראה בקשות, שבני-אדם מגישים לפניו). הוא נוטלם אוזד-אחד, עובר עליהם בסקירה חטופה וכותב בשוליהם שתיים-שלוש מלים. המשרת, העומד לפניו, מטבּיע חותמת על כל נייר אחרי שהאימאם העביר בו קולמוסו. רגעים מספר היינו עומדים לפני האימאם. לצדינו ומאחורינו עמדו שישה חיילים חמושים ברובים ובפּגיונות. האימאם עסק בעבודתו זמן-מה. אחר הרים עיניו אלינו, תקע בנו מבּטוֹ ופסק:‘אתם עכשיו טמאים, עוד מעט תהיו מוסלמים כמונו ואז תטהרו.’ "
“רעדתי ונאלמתי. לא יכולתי להוציא מפּי הגה. אך אחותי הרימה מיד קול יללה, ומעיניה פּרצו דמעות. היא היתה יותר גדולה ממני והבינה את אשר צפוי לנו.”
“חיש מהר הוציאונו מלפני האימאם. אותי השאירו בחצר ואת אחותי הכניסו לארמון הנשים. שם בחצר עמד גלב ותער בידו, מוכן לגלח את פּאותי. אך תחילה סבבוני החיילים והמשרתים וכל אחד החזיק מעט בפּאותי והתקלס בהן. לאחר ששבעו לעג – ואני גופי רועד – ניגש הגלב לגלח את פּאותי. צעקתי, נחלצתי מידו וישבתי לקרקע, הכנסתי ראשי לבין ברכּי ונתכווצתי כולי. אז טילטלוני באכזריוּת, גילגלוני מצד לצד, בּעטוּ בי, ולא יכלו לי. לבסוף הפּילוני החיילים על פני לארץ, אחד לפת את שתי ידי לאחור כמו בצבת, אחד החזיק בראשי, ואחד דרך בכל כוחו על רגלי. הגלב גילח את פּיאותי. שׂערותי נתפזרו בחצר, להנאתם של כל העומדים ולהוותי. צעקתי צעקות נוראות ובכיתי בּכי תמרורים. משם סחבוני החיילים אל המטבח. הטבּח מסר לידם כף מבשלים מלאה מרק. ציוו עלי לשתות ממנה. סירבתי. שאלוני למה אני מסרב. עניתי שיהודי אני, ואסור לי לשתות מרק-טרפה של גויים.”
'ומי לימדך זאת, יא זנעיר (ממזר)?’
'אבי המרוֹחם, מארי סאלם משולם ז”ל.’
‘ובכן שתה, ואם לא – נהרוג אותך.’
‘הרגוני ולא אחלל את דתי!’
"משכוני בחזקה, כדרך שעשׂוּ לי בעת גילוח פּאותי, והחלו להלעיטני מרק בכוח. סגרתי פי בחזקה, כדי שלא תחדור טיפּה לתוכו. לחצו את הכף אל פי, עד שנשבּרו שלוש מן השיניים הקדמיות שלי (חלקיה חוֹשׂף פיו ומראה לחנן את שיניו השבורות). המרק נשפּך, ורק טיפּות אחדות נכנסו אל פי. אז נחלצתי מתחת ידיהם, רקקתי כמה פעמים, ולפי שהרגשתי שנשאר בפי טעם של מרק-טרפה, חפנתי מעט חול, הכנסתי אל פי ושיפשפתי היטב-היטב, כשאני זועק ובוכה: 'טמאתם אותי, ימח שמכם!’ החיילים עמדו נדהמים. לא היו רגילים שילד יהודי יתחצף כנגדם כמו שאני מתחצף. גררוני והביאוני שוב לפני האימאם. הוא שמח שאין לי כבר פּאות, וכשסיפרו לו על עקשנותי התקצף מאוד, קפץ ממקומו בזעף ואמר:
'שמע, ילד! עתה לא עוד ייקרא שמך חלקיה כי אם "מוחמד צאלח”, (צאלח – פירושו 'טוב’), כי על-כן תהיה צאלח גם במעשיך ובהתנהגותך. השמעת, יא מוחמד צאלח?!’
– לא, יא מולאי (ריבוני)!, עניתי. 'יהודי אני ושמי חלקיה בן מארי סאלם משולם.’
'אל תתחצף, כלב!’ צעק האימאם. 'אני אחלוץ את עורך מעליך! הגד מיד בקול רם 'אשהדו אן לא אלאה אלא אללה ומוחמד רסול אללה’ (אעידה שאין אלוה מבלעדי אלהים ומוחמד הוא שליח אללה)! מהר והגד!’
'אבי לימדני לומר בכל יום 'שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד’, ולא אַפר מצוות אבי ז”ל, אפילו תחלוץ את עורי שבע פעמים!’ עניתיו.
'חצוף שכמותך, טמא! הסירו את החלאה הזאת מעל פני!’ צעק האימאם בקול רוגז. 'קשרוהו בחבלים, אסרוהו באורוות הסוסים, הכּוּהו, עד שיתישב עליו שכלו.’
"לקחוני מיד לאורוות הסוסים, קשרוני בחבל אל אחד המרתוקים של האֵבוס, סמוך לראשיהם של הסוסים הגועשים. אחד החיילים, הזקן שבהם, בעט בי כמה בעיטות, אגב תוכחה, שאני 'ילד ממרה’ 'ילד רע’, שאיני שומע לקול מלכּי, ובגלל זאת בּאוּני כל הייסורים הללו, ועוד היד נטויה.
'אל תחשוב,’ הוסיף להטיף באוזני, 'שיש לפניך מיפלט. מות תמות! ולא כבני-אדם, כנבלה, אם לא תשמע בקול ריבון המאמינים, האימאם!’
'יהי אשר יהי,’ עניתי לו, 'אני נולדתי יהודי, ואם נגזר עלי מהשמים למות – אמות יהודי.’
"החייל בּעט בי בעיטה נוספת, ופּנה ויצא יחד עם חבריו בזעף. הם נעלו את הדלת אחריהם. צלצול הדלת הננעלת, והאפלה שעטתה את כל האורווה, החרידוני חרדת-מוות. פּחדתי שמא ישתולל איזה סוס וינשכני בשיניו. שמא ימצא באורווה נחש, או עקרב, העלול להטיל בי ארסו. ועד מתי אשאר עצור במקום-אימים זה? מה פּשעי, מה חטאתי? מדוע בּאוּני כל הצרות והרעות האלה?”
,אבי, אבי!’ זעקתי ומיררתי בּבכי בלי הפסק. אגלי הדמעה הרווּ את כותונתי שעלי. קוננתי ואמרתי תהילים וסליחות. איני יודע מאין בא לי הזכרון להגיד את מרבית התפילות והתחינות על-פה."
"אותה שעה נזכרתי כיצד אבי המנוח היה דואג ומיצר כל ימיו על שאיני יודע אפילו מזמור אחד על-פּה. נזכרתי היאך היה אבי מוכיחני על שובבוּתי. פעם יצאתי בצהרי יום שבת לשדה קרוב ויחד עם חברים שיחקנו עד שעה מאוחרת. איחרתי לתפילת מנחה בבית-הכנסת ולא באתי הביתה לסעודה שלישית. עם רדת החשכה חזרתי הביתה, רעב וצמא ובגדי מלוכלכים. פגשתני אמי ז”ל ובעיניה הרחמניות הבּיטה בי. מיהרה להחליף מעלי את כותונתי המסואבת בטרם יבחין אבי שבּאתי. אחר שהחליפה בגדי ורחצה את פני ידי ורגלי – החלה להוכיח אותי רכּוֹת וענוּגות: 'לוּ הלכת, בּני, ללמוד 'זוהר’, רש”י ו’שולחן ערוך’ בּבית-הכנסת לפני אביך, במקום לשחק עם ילדים לא טובים, לא היית בא לידי חילול שבת…’
"טרם הספּיקה לכלות את דבריה, ואבי ננער ממושבו בפינת 'החדר הגדול’, כשהוא גועש וזועף. השמועה על מעשׂי כבר פשטה בשכונה והגיעה עד בית-הכנסת – מקום שאבי לומד ומתפלל. מיד התיר אבי את חגורתו והצליף על גופי מכּות נאמנות (כן, נאמנות ובעת הרהורי חשתי עד מה היו מתוקות). אמי התערבה וביקשה שירפּה ממני. אבי צעק עליה ובעידנא דריתחא אמר לה:,ארורה הבטן שילדה פּושע כזה.’ היא בכתה במרירוּת ולא חדלה מלבכּות ולמרר ימים רבים. אחרי שבועות מעטים נפלה למשכּב. טיפלנו בה, התפּללנו לשלומה וללא הועיל. היא מתה.
"חרטה גדולה תקפתני, שמא בגללי קיפּחה אמא היקרה את חייה. גם אבי התחרט מאוד. זאת ידעתי מאריכוּת הווידוי שלו אחרי התפילה. כשהיה כורע ל’נפילת אפיים’ היה מאריך מאוד ודמעות ניגרות מעיניו. גם ציבּור המתפללים הבחינו בהתנהגותו זו והיו מתלחשים שזה עקב מות אשתו.”
"ועוד נזכרתי היאך הייתי מכּה את אחי הצעיר ממני ואת אחותי, אף-על-פי שהיא גדולה ממני בשנה. תמיד הוכיחה אותי אמי על זאת. כן, אולי בגלל כל אלה בּאוְני הצרות והרעות האלה? אולם אם בעוונותי אני לוקה – אחותי הטובה, הכשרה והצנועה, במה חטאה? הן כל מעשיה היו בתוֹם וביושר. מעולם לא הכאיבה לקרקע שדרכה עליה. בשל מה היא מתיסרת?’’
“אותה שעה עברו לנגד עיני לילות השבת והחג: המצעות, הכּרים והכּסתות הנאים בחדר, השולחן הערוך והמפּה הצבעונית הפרושה עליו; שני הנרות שאמי הדליקה לכבוד שבת; ריח ה’ריחן’ בידי אמי היפה, האהובה, וכולנו היינו מסוּבּים מסביב לשולחן, שומעים את ה’קידוש’ בניגונו הנחמד של אבי, היושב כמלך בראש השולחן; אחר חוזרים על פּרשת השבוע, משננים את ה’מברכים’ וה’תרגום’, ובייחוד את ה’שישי’…”
"בלילה היינו קמים, אבי ואני, בּחצות והולכים לבית-הכנסת. לפעמים למדנו משנה ולפעמים אמרנו פּיוטים של 'תיקון-חצות’ בנגינה ובהטעמה; אבי ז”ל אהב מאוד-מאוד כשהייתי מסלסל במזמורי תהילים ובייחוד בניגונו של הפּיוט הנודע, שאומרים בשעת,תיקון-חצות’:
'דוֹדי ירד לגנוֹ, לרעות בּגנים, להשתעשע וללקוט שוֹשנים,
קוֹל דודי דוֹפק – פּתחי לי רעייתי, שערי ציון אשר אָהבתי…’
“קולי ערב מאוד לאוזני אבי והוא היה קונה לי מערב שבת גבישי סוכּר, כדי למצוץ אותם למען יתרכּך גרוני.”
"כּל אותו היופי והקדושה, שמילאו את ביתנו ואת הליכותינו בלילות ובימים של השבתות והמועדים – כּלום אזכה לראותם שוב? הן אבי ואמי נפטרו. אחי הקטן – מי יודע היכן הוא. ואני נמצא עכשיו בּבור-שחת, בידי עריצים, באין מושיע ומציל מידם. ואחותי, זו התמה והחביבה – היכן היא נמצאת עכשיו? שמא נתפתתה למראה כלי הכסף והזהב בבית המלכוּת? שמא היא כבר כמוהם – מוסלמית? אולי היא מובלת עכשיו במרכּבת מלכות אל המסגד, כמו שעושים למתאסלמים?…”
"ואני אחיה, יושב ונשחק כאן בתוך חשכה ואימה, בקרבת מלתעותיהם של הסוסים הדשנים והמפונקים הללו, הנושפים נשיפות מטילות אימה ומקרטעים על ימין ועל שמאל מתוך יהירות וגנדרנות דומה לזו של בעליהם… ומה יהיה אם אחד הסוסים הללו ישתולל, – ינתק מרתוקו וירמוס אותי? – האם אמות מיד או שאתיסר במכאובים זמן רב עד המוות? מנוחת-עולמים ליד קבריהם של אבי ואמי? או יסחבו את נבלתי אל בית-הקברות המוסלמי?…”
“בתוך כך ירדה מעט תנומה לעיני, והנה אני נמצא בחלומי בגן-העדן… שם מצאתי את אבי ואמי יושבים ליד שולחן מלא כל טוב כשעטרותיהם בראשיהם, ופניהם מפיקים זיו והנאה. קפצתי אליהם וזעקתי בקול גדול: 'אבא, אמא! מדוע כה תחרישו בשעה שחיות-אדם מתעללים בילדכם? מדוע לא תצילו אותי?…’ התעוררתי. לאוזני הגיעה אנחה כבדה ועמוקה. רעדתי ושיני נקשו מאימה. והנה נשמע בקול בּכי מר וחרישי: 'אולי יש עוד יתום יהודי אומלל, אשר הושלך אל אורוות הסוסים כמוני’ – הרהרתי בלבי.”
"ואולי זאת היא זהרה?! הלא לקחוה להיכל הנשים ובוודאי הלבישוה ועיטרוה בּבגדי משי וצבעונין, הייתכן שהגיעה לכאן?”
"אך הנה – שוד ושבר! הבּכי – בּכי זהרה הוא! מעין בּכי זה בכתה זהרה ביום מות אמא… אלי, אלי! שמא נטרפה דעתי? לא! איני טועה. זהרה מתיפּחת וגונחת – כנראה מעצמת מכאובים שהכאיבו לה כפי שהכאיבו לי. קראתי בקול: 'זהרה!’ והיא מיררה לעומתי: 'הגם אתה כאן, אחי חביבי? ואני חשבתי, כי הרכּיבוך על סוס ברחובות הקריה והצניפוּ לראשך מצנפת שש וארגמן! והנה שנינו כאן בגיהינום הזה. הגם בך אחי התעללו, העליבו והתקלסו כאשר עשו בי?’ "
“אז החילונו לתנות זה לזה את קורותינו. סיפרתי לה את אשר עשו לי, והיא סיפרה לי. לאחר שהכניסוה לארמון הנשים בא בן-האימאם וביקש להלבישה בגדי מוסלמית ולקחת אותה למסגד. היא סירבה. הוא פּייסה ושידלה, ציווה להראות לה את הארמון וכל אשר בו, הבטיח כי ישליטנה על כספּו וזהבו, יעמיד לפניה שפחות ומשרתות לשרת אותה ולעשות כּחפצה וכטוב בעיניה… אם רק תשמע לקולו – תבוא בברית האסלאם ו…תינשא לו. היא ענתה לו, כי אם גם ישית לפניה את הזהב והכסף כאבנים, וייטיב לה כאשר ייטיב, לא תאבה ולא תשמע לו להמיר את דתה ולחלל את כבוד משפחתה.”
"הביאו לפניה את אשת האימאם – מוּמרת שנחטפה על-ידי האימאם הזקן, בהיותו צעיר, מתחת אפּריון חופתה ונישאה לו. זו באה בדברי כיבושין אל הנערה: 'הביטי, בתי!’ אמרה לה. 'הן גם אני הייתי יהודיה כמותך, ואחרי שנכבשתי בכוח לפני שנים רבות על-ידי האימאם, שהוציא אותי מתחת חוּפּתי, מעל יד חתן נעורי, אל ארמונו – הנה השלמתי עם הכל, קיבלתי עלי את דת האסלאם, וחיי עכשיו חיי עושר ונועם וכבוד מלכים. גם את תהיי כמוני אם תשמעי לבקשת בן האימאם.’ ‘לא ולא!’ – ענתה זהרה בתקיפות ובהחלטיות. אז שלף בן האימאם את פגיונו והתחיל מאיים לדקור אותה למוות. אך היא לא הראתה שום סימני מוֹרך ובהלה. היא רק בכתה ובקול חזק קראה: 'הרגני נא הרוג – ואת כבודי וכבוד דתי בל תחלל‘ "
“התקצף בן האימאם וחמתו בערה בו עד להשחית. השליך חרבו מידו וקפץ אל הנערה כחיה טורפת. רמס אותה ברגליו והכּה בה באגרופו עד שזינק שטף-דם מפיה, ואחר ציווה להשליכה אל אורוות הסוסים.”
“זהרה לא היתה קשורה בחבלים כמוני. אך לגשת אלי באפלת הלילה לא יכלה. לא ראינו איש את אחותו. שנינו דיברנו כל הלילה. בכינו יחד, קוננו על חיינו ועל גורלנו המר והאכזרי עד שעלה עמוד השחר.”
“האור החל לחדור קמעה דרך החורים והאשנבּים הקטנים שבאורוה. אפשר היה כבר להבחין קצת את הנמצא באורוה. זהרה זחלה מעט בין הסוסים עד למרחק-מה ממני. להלך לא יכלה, כי עצמוּ מכאוביה. ביקשתיה להתקרב אלי כדי להתיר מעלי את החבלים. ניסתה להתקדם ולא יכלה.”
"פתאום נשמעה נקישת המפתח בדלת. הסייס בא לבקר את סוסיו. זהרה לא יכלה לשוב אל מקומה. היא נשארה תקועה במרחק-מה ממני. האיש הופיע לפנינו. תקע בנו מבט של תמהון, לחש לעצמו משהו ויצא. אחרי רגעים מספר בא חייל לקחת את זהרה שוב לארמון. בשעת פרידתנו פרצנו שוב בבכי ובקינות. ביקשנו להתקרב זה אל זו, אך החייל משכה בכתפה והוביל אותה בגסות לפניו. עוד הספּיקה לומר לי:
'דרך ייסורינו ארוכה מאוד אחי, היה לבן-חיל… התפלל להשם ואולי ירחם עלינו.’
“נשארתי לבדי באורוה. את הסוסים הוציאו אל החצר… עת הצהריים הגיעה ואני נקראתי אל האימאם. לאחר שהתירו את החבל הקושר אותי אל האֵבוס הציבו אותי לפני האימאם. ידי היו נפוחות מאוד מחמת היותן קשורות בחבל יממה שלמה. הפעם ישב האימאם על כסא מסתובב. החצר המתה מאדם, והוא, האימאם, מדיין בין איש לרעהו כדרכו בכל יום.”
"שאלני האימאם: 'כלום למדת מוסר, יא חלקיה, או להוסיף לך כהנה וכהנה?’ 'תודה לריבוני ומלכי,’ עניתיו, 'שאינך קוראני עוד באותו שם, שכּיניתני אמש. עכשיו שלא נשתנה שמי – לא נשתנתה גם דתי. תן לי אֵפוא ללכת לחפשׂ לי אוכל, כי לא בא אוכל אל פּי זה יומיים. והיום שבת-קודש לנו 'היהודים’.
‘עודך עומד ברשעך? מרק תשתה תיכף ומיד! אם לאו – תאכל מקלות במקום מרק!’
‘האכילוני נא מקלות כאוות נפשכם, אך לא מרק.’
“האימאם ראה כי אין מפלט מפני עקשנותי, הצטחק מעט וציווה להגיש לפני לחם להשיב את רוחי. הלחם הוגש מיד. רצתי אל כד המים, נטלתי את ידי, בירכתי ברכּת נטילת ידיים וברכּת המוציא והתחלתי לאכול.”
‘צאלח, יא צאלח!’ דיבר אלי האימאם בטון 'אבהי’, ‘הלא ביקשתיך להיות ‘צאלח^’^. אל תוסיף להתיהד ולהכעיסני, כי זה יהיה למפגע לך.’
‘יהיה אשר יהיה, אני לא אבגוד בעמי ובדת אבותי.’
“לאחר שניקרתי מעט מן הלחם, החילותי לברך ברכת המזון. האימאם הצטחק שוב למראה עקשנותי. ציווה לקחתני ל’בית-הספר ליתומים’ ולשים עין עלי…”
“משם הוּבלתי אל ‘בית-הספר ליתומים’. עם כניסתי נפגשתי במנהל, אפריקאי שחור, לבוש פרנג’י ועיניו מזרות אימה. לידו עמד קאד’י צנוף במצנפת לבנה – הוא ראש המורים.”
‘עתה תלמד קודם את התפילה,, אמר לי הקאד’י, ומיד קרא אליו אחד המורים, קאד’י אף הוא, שהתחיל ללמדני כיצד כורעים בשעת התפילה וכיצד מתפללים. נהגתי עמו בשתיקה. הוא כרע. מילמל וחזר בקול על נוסח התפילה כמה פעמים וביקשני לעשות כמוהו.
‘אנחנו היהודים איננו מתפללים כך,’ אמרתי.
“ניגש אלי חייל זקן ואלים, שומר-הסף של בית-הספר. אחזני בעורפי, טילטלני באויר והפך אותי ראשי למטה ורגלי למעלה. ראש המורים הצליף במקלו הדק על כפות רגלי כשלושים פעם. צעקתי מאוד ובכיתי מכּאֵב. האפריקאי-המנהל ציווה לעשות לי ‘חילקה^’^ (כבלי-ברזל על רגל אחת). הושטתי רגלי בשקט ובשוויון-נפש, על אף הכּאבים הנוראים שגרמו לי המלקות. הכבל הוּשת לרגלי ואז עזבוני לנפשי להתהלך בחצר בית-הספר. הייתי יושב קצת ומסתובב קצת. הכּאבים הציקו לי מאוד. עת ערב הגיעה. כיכרות לחם עבות, תערובת פולים, שעורים, תירס ועדשים, חולקו לכל הילדים, וגם אני קיבלתי ואכלתי. חצוצרה השמיעה מספר תקיעות – אות שצריך להתאסף אל חדר-השינה. נכנסנו לישון, מצעות של מחצלות שטוחים על הריצפה, ועליהם הסתדרו עשרה ילדים בכל חדר.”
“בחצות הלילה נתעוררתי פתאום בצעקה. ראש המורים, שהבחנתי בו על-פי המצנפת הלבנה שעל ראשו, כורע על גבי ומנסה להפשיט מעלי את מכנסי… לא יכולתי עוד להירדם…”
“למחרת בלילה שׂמוּ כבלים גם על רגלי השניה. וסגרו אותי בחדר מעצר חשוך, בלי מצע ובלי שׂמיכה. נראה שזה היה עונשי על שצעקתי בלילה הקודם. שכבתי ובכיתי מכּאב ועלבון.”
"בבוקר בא השוער ופתח לי לצאת לרחוץ את פני. התהלכתי אנה ואנה, חיפּשׂתי והתבוננתי אל סביבתי. במסדרון השמאלי ראיתי יהודי בא-בימים נכנס לאחד החדרים עם שני בניו. הם היו מורים לתלמידי אותו בית-הספר במלאכת האריגה. שמחתי שמחה גדולה. הבטתי כה וכה ואין איש. ניגשתי אליהם. נקשתי בדלת חדרם וביקשתי בלחש: ‘אני יהודי – פתחו לי.’ התפללתי אתם תפילת שחרית וקראתי קריאת שמע. חיש חמקתי מחדרם, לבל תשוּרני עין אדם, ונכנסתי בעצמי לחדר-המעצר מקום שאני צריך להיות אסור. עתה יש בו כבר מעט שמש. מישהו הבחין בי והלשין עלי. בשל כך נגזר עלי עונש מאסר בצינוק. לעת הצהריים הובילוני לבית-הסוהר המרכזי שנמצא מול בית-הספר ליתומים. שילשלוני לתוך מרתף אפל ומלא-טחב, בבטן האדמה, דרך ארובּה מלמעלה למטה. נשארתי שלושה ימים. בסל שילשלו לי פירורי-לחם יבשים וכד מים. על גבי מחצלת ישבתי וישנתי. כותונתי הקרועה שימשה לי כסות-יום וכסות-לילה. כּינים ותולעים רחשו כל היום וכל הלילה בקירות המרתף ובקרקעיתו. התפללתי בהפסקות, כי לא ידעתי את הזמנים מחמת האפלה התמידית שבמרתף. בין תפילה לתפילה זימזמתי מזמורי-תהילים וכמה ‘סליחות’ שזכרתי על-פה. מדי פעם חזרתי על התפילה: ‘העונה ליונה במעי הדגה – ענני’, 'העונה לדניאל בגוב האריות – ענני…’ בכיתי בשקט. לעצמי לא דאגתי עוד הרבה. חרדתי לגורל אחותי. היכן היא נמצאת עכשיו? היאך הם מייסרים נערה רפה וענוגה שכּמוֹתה? ובמה אוּכל להושיעה אני, שהנני בעצמי שקוע בבוֹר? יותר מכּל דאגתי, שמא לא תעמוד בנסיון?..’
"כעבור שלושה ימים הוציאו אותי מן המרתף והוּרשיתי להתהלך בחצר כשאר האסירים. עברו שבועיים ויותר. מיום ליום הלך וגדל האֵמון אלי מצד שומרי בית-הסוהר. אז נשאתי נפשי לטכס עצה כיצד להימלט מכאן.
"ביותר הקשו עלי הכבלים שברגלי. נכנסתי יום-יום לבית-הכסא, ושיפשפתי את טבּעות הכבלים על האבנים. סמרטוטים אספתי לי, שעטפתי בהם את הטבעות, כדי שלא יפצעו את רגלי וכדי לכסות את השיפשוף, שלא ייראה. יום אחד ניתקו סוף-סוף הטבעות. הידקתי אותן בסמרטוטים, נטלתי בידי כד ויצאתי לשאוב מים מהבּרכה שבחצר החיצונית של בית-הסוהר. השעה שעת בין-הערבּיים. התמהמהתי כה וכה, והנה אין איש שם לב אלי. השוער הזקן כפוף על הכּן ליד השער ונופח באש שבאח לפניו. גחנתי במקצת והתחמקתי מהשער. אך הרחקתי צעדים מספר והנה הגיח אלי מתוך החשכה בנו של היהודי המורה בבית-הספר ליתומים. ‘זה כמה ימים אני מסתובב כאן בשופי ומצפּה להזדמנות שאתה תצא מן השער ותחמוק אתי.’ נתן לי את טליתו, התעטפתי בה כדי שלא יראה מישהו שאין לי פּיאות ואין כּיפה לראשי ויחשוד בי. הלכנו יחד ברחובות צדדיים בכּיווּן לשכונת היהודים. כעבור שעתיים עמדנו בפתח ביתו של מארי סאלם. נקישה אחת בדלת והיא נפתחה. בן האורג נפרד ממני ואני נכנסתי. מארי סאלם ישב בחדרו ושינן פרק בתלמוד עם ארבעה תלמידים. הרים עיניו ותמה. דמות כצל, מוכּרת לו, עומדת לפניו, והוא חרד ונזדעזע. פיקפק רגע קט, אחר שאֵלני בלחש ובחרדה:
‘יש מי שהוא אתך?’ 'לא,’ עניתי.
'ומי הביא אותך לכאן?’ 'בנו של האורג’ – עניתי.
“נפחד ונרעש הכניסני לתוך חדר קטן ונעל את הדלת מאחריו. בידו החזיק נר מהבהב. לאור הנר נראה לי מצחו כל-כך מבריק וקמטי פניו מתנועעים בגיל ופחד.”
‘ספר לי יא בני, מה עשו לך.’
“סחתי לו את כל המאורע כשהוא מקשיב במתיחוּת. בתום דברי קם ויצא. מיד באה אשתו והביאה לי ארוחת-ערב וכן מצע תחתי וכּר לראשי ונעלמה אף היא.”
“עם עלות השחר עמד ליד פּתח ביתו של מארי סאלם חמור עמוס צידה לדרך ולידו… בנו של האורג. הלבישוּני בגדי-ילדה וכיסו פני בצעיף. מארי סאלם לחש כמה דברים באוזני, סיפּר לי כיצד הבריחו את אחי הקטן לעדן, וכמה פרטים על אודות הבקשות שהוגשו לאימאם בדבר תפישׂתנו ותשובתו השלילית על כל הפּניות אליו. אך לא ידע שום דבר על זהרה אחותי. יצאנו לדרך. שיירה גדולה של משפּחות יהודיות ובתוכה מעוֹרבים ומחוּפּשׂים מספר יתומים, כאילו הם בנים ובנות לאותן משפחות.”
'לאן אתם נוסעים, יהודים?’ שאל אותנו שומר שער העיר.
‘לביקור בקברו של רבּנוּ שלום שבּזי, כדי להתפלל שם על הגשם המתמהמה לבוא.’
“כעבור עשרים יום הגעתי לעדן. יהודי המקום קיבּלוני בסבר-פּנים יפות, ואני אסיר-תודה להם על כל הטוב שגמלוּני בימי שבתי בעירם. אחת המשפחות בעדן אימצה את אחי הקטן יוסף וטוב לו אצלם. יום אחד נקראתי על-ידי מנהל המשרד הארצישראלי שבמקום, והוא הודיעני שאוּכל לנסוע מיד לארץ-ישראל, בתור בן מסוּפח לאחת המשפחות שזכו ברשיונות עליה לארץ. גיל ורעדה אחזוּני. הנה סוף-סוף אני עובר בדרך גאולים… לא האמנתי למשמע אוזני ולמראה עיני. הכל נדמה לי כחלום… עד שהגעתי לכאן.”
"אך השקט לא אוּכל על גורלה של אחותי זהרה. מה תשווה לי גאולתי, אם אחותי נידונה בכוּר-ענוּת וייסורים בידי זדים? מה בצע לי בכל הטובה והרווחה הזאת שהגעתי אליה? איכה אוכל להזין עיני ולהנות נפשי ממראות הרי יהודה ורחובות ירושלים? איכה אחריש, איכה אשקוט?”
"לא, לא אינחם! לא אנוח ולא אֵירגע עד אם יפותחו מוסרות אחותי, ותזכּה גם היא להיגאל גאולה שלמה משעבּוּדה וייסוריה. נפשי הומיה וממאנת למצוא נוחם ומרגוע. מדי ערב יבעתוני חלומות-בלהות. אך נסגרים אישוני-עיני – ואני שוב בתימן, בבית-הסוהר, בחדר האימאם; באורוות הסוסים – כּבול בכבלי-ברזל, מוּכּה ומעונה, נרדף ומוצא להורג…"
“ואת אחותי-נשמתי אני רואה לנגד עיני בהקיץ ובחלום. דמותה אינה משה מנגד עיני וממחשבותי. יום-יום אני הוגה בה, ובלילה תיראה לי זהרה בחלום ותייסרני בתוכחתה, על שהמטתי את האסון הגדול הזה על שנינו. נלכּדנו יחד באמרי-פי, נוֹקשנו בלהג לשוני, ולבסוף נמלטתי בגפּי בלי שיכולתי למצוא מיפלט גם לה.”
*
הלילה רד. הירח שפך את זוהרו על כל הסביבה. קולות התלמידים בקעו מאולם בית-היתומים בקריאת ההגדה, כשהם חוזרים שלוש פעמים על הפּסקה:
“…בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים…”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.