פרק ראשון 🔗
א 🔗
מאיר יחיה אַלכּבּיר (הגדול) היה גבר נמוך וצנום ושׂער זקנו דל ומדובלל. אלא שליצני הדור הדביקו לו בליצנותם את הכינוי “אלכּבּיר”, כפי שהיו מדביקים כינויים לכל אדם שנקרה בדרכם. הוא לא נחשב מארי, בין האמריין1 הגדולים, לפי שלא היה אלא “מרי לילדים”, היינו: מלמד תינוקות; ארבעים⁻חמישים דרדקי, מבני חמש עד עשר שנים, ישבו לפניו במדרש“2 מבּוֹקר עד ערב בכל יום, שיננו את ה”פרשה" וה“הפטרה” של השבוע, חזרו על התפילה ולמדו קצת משניות, שיש בהן מענין היום. אף⁻על⁻פי⁻כן, היה לו למארי יחיה פּרסום וכבוד יותר מכּפי שראוי למלמד תינוקות; והיו מן הקהל שנהגו בו כבוד כמארי ממש, וכאילו היה רב וגדול בין גדולים…
במה זכה מארי יחיה? כלום בזכות “השוט המשולש” מעור עגל שמקצת מלמדי תינוקות השתבחו בו ונהגו בו הידוּר רב, קישטוהו בניצב מעץ אגוז ומשחוהו בשמן שקדים, כדי שיהא מלקה גופם של אותם תינוקות קשי⁻הבנה ועצלי⁻תפישׂה? – לא מיניה ולא מקצתיה.
מארי יחיה קנה לו שם בענוותנותו, בנועם שׂיחוֹ עם הבריות, בפּשטוּת לבושו שלא היה אלא “ענתרי” פשוט (מעין גלביה) מאלו שלובשים פשוטי העם, כיפּה שחורה לראשו וסודר קצר עוטף ומעטר מצחו וגולגולתו. בעיקר נודע מארי יחיה באמרותיו השנונות, המעוקמות והמחוּכּמות, שהיה משעשע בהן את תלמידיו עד שהיו מתגלגלים בצחוק רם, מחזיקים בטנם, ופעמים מוחים דמעה מעינם מרוב צחוק שצחקו.
חשׂוּך בנים היה מארי יחיה וכבר זקן ובלה; אין תימה, שכל תלמידיו נראו בעיניו כאילו היו בניו. כיכרות ה“מצוה”, שנהגו התלמידים להביא למלמדם מסעודת יומם, מדי יום ביומו כלחם⁻חוק – היה חוזר ונותנם לעניי העיר ומהם שייר מעט למזונו ולמזון אשתו; הפּרוטות, שפעמים שילמו אבות הילדים כ“שכר בטלה” למארי יחיה – ורבים לא שילמו מחמת עוניים ודוחקם! – לא הספיקו אלא בצמצום שבצמצם כדי לבוש ושאר צורכי אדם לו ול“נוות ביתו”; ידוֹע ידע מארי יחיה כי אינו דין לקבל שכר בעד לימוד תורה, שכּך אמר משה לישראל" “מה אני בחינם למדתי ולימדתי אף אתם לימדו ולמדו בחינם”; לפיכך טרח בתלמידיו והיה מגלח שׂער ראשם בערב שבת, נוטל ציפורניהם ומכינם לקבלת שבת מלכּתא, כדי שיהא בכך צד של היתר לקבל “שכר בטלה”; גם בכישוֹר שלח ידו וטווה ציציות לתלמידיו⁻בניו, כדי להרגילם במצוות…
אבל, יותר מכּל קנה לו מארי יחיה שם בסיפּורי המלחמות, הגבורות, הניסים והנפלאות, שאירעו לאבותינו, ושהיה מספרם לתלמידיו בכל עת מצוא; סיפּוריו היו על גיבורי ישראל שנזכרו בתנ“ך, שהיה מפארם ומרומם, גורע ומוסיף על קורותיהם כהנה וכהנה מאשר לא כתוב, כדי לשׂבּר את אוזני תלמידיו הפעוטים וכדי לפתוח לבּם לתלמוד תורה, תחת “להאכילם” “מלקות ארבעים” בשוֹט המלמדים הנודע; וכך השתדל מארי יחיה להמציא לתלמידיו סיפורים משעשעים ומלהיבים את הדמיון, יום⁻יום וסיפוריו, שבוע⁻שבוע מעניינו. רק “בימי בין המצרים” – אותם ימים שבין צום י”ז בתמוז לבין צום תשעה באב – נהג מארי יחיה כובד⁻ראש בסיפוריו והיה פותח לתלמידיו בפרשת החורבן ומספר באוזניהם סיפורי עצב ונכאים – עד מוצאי תשעה באב, שאז מתחיל בסיפורי הנחמה, וכל יום מוסיף קמעה מרוחו המעודדת וגורע קמעה מרוחו הנכאה עד שהוא חוזר לקדמתו, ומספר לתלמידיו ממה שהיה בימי קדם וממה שיהיה בקרוב ובמהרה בימינו כשייגלה משיח צדקנו…
ולא לחינם קינאו בו מקצת מאותם מלמדים – בני אומנותו – שעליהם נאמר: “לבּם גבוה כלב מלכים ודעתם קצרה כתינוקות”; הללו היו מהלכים בו רכיל ויורדים לחייו בשנינוּת לשונם. ביניהם לבין עצמם היו אומרים: “לא תוֹאר לו ולא הדר, קטן קומה וזלדקן, שאפילו שיעור לולב אין בו, קל⁻וחומר שאין בו לא מטעמו של אתרוג ולא מריחו של הדס אלא כערבה שאין בה לא טעם ולא ריח, ואף כערבה למצוה – לא יצלח;” באוזני אבות התלמידים היו מלעיזים: “מארי זה חשׂוּך בנים והוא נועץ עיניו בבניכם ויש חשש ‘עין הרע’…;” באוזני גדולי התורה ו“עיני העדה” שבעיר היו טוענים: “מלמד זה מושך ידו בליצנות וקונה עולמו בקב של שטויות, אך תורה אינה נקנית אלא בייסורין כמאמר המשל: ‘מה יכרג’ אל קורץ אלא בחום' (אין כיכר נאפית אלא בחום);” ועוד כהנה והנה דברי רכילוּת ונאצה שאין הפּה יכול לספּר.
הורי התלמידים, רוּבּם ככולם, לא שעו לקול מלחשים; כיון שראו את בניהם עומדים ב“שישי” ומתרגמים את ה“פרשה” וה“הפטרה” בבית⁻הכנסת בשבת, בנועם ובטעם, בלי “שברים” ובלי “תרועה” מצד הקהל – נחה עליהם דעתם; יותר מכּל אהבו התלמידים את מוֹרם והיו נוהגים בו כבוד. מעצמם נהגו לשיר בכל יום בשעת פטירתם מעל פניו: “רבּנוּ, עולמך תראה בחייך ותקוותך לדור⁻דורים, לבּך יהגה תבונה, פיך ידבר חכמות” וכו' ככתוב וכנודע. מהם אחדים שהיו נלווים אליו לתפילת ערבית בבית⁻הכנסת, יושבים לפניו בשעת קריאת “עין יעקב” כשעפעפּיהם מלאים תנומה, כדי להתחבּר אליו בלכתו לביתו, לשבת עמו על המפתן, לאור הכוכבים, ולשמוע עוד סיפור ועוד מעשה, כשהם מסתכלים כלפי מעלה, כביכול כדי להעיד את צבא המרום על כל מוצאי פֹּיו…
ב. 🔗
פעם אחת – שבוע לפני תשעה באב היה – ישבו התלמידים כדרכם לארץ, על מחצלאות בלוּיוֹת, הניתנות מ“ארוּן ההקדש” של הקהל פעם בשנה בערב ראש⁻השנה, והיו צפופים ודבוקים גוף בגוף וברך על ברך כרגיל, ולמדו פרשת השבוע מי מקרא ומי תרגום, מי נביאים ומי משניות, כל דבר בניגונו, ומארי יחיה מנצח על כולם:
עם הקבוצה שלפניו קרא מקרא: “אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן…”; עם הקבוצה שמימינו חזר תרגום: “אלין פּתגמיא דמליל משה עם כל ישראל בעברא דירדנא…”; עם הקבוצה שלשמאלו פתח מן ההפטרה: “כספך היה לסיגים סבאֵך מהוּל במים…” ותוך כדי כך שנה עם קבוצת הגדולים: “משנכנס אב ממעטין בשמחה, בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה ובשניה ונלכּדה ביתר ונחרבה העיר…”
וכך נתמזגו הקולות והניגונים, ובקעו ועלו מן ה“מדרש” אל הרחוב, ונתגלגלו והלכו מבּית לבית, וביתרו את שלוות הקריה, ושוטטו ונתערבו עם ניסורו של גלגל חמה, ונתרוממו מעלה⁻מעלה עד שהגיעו בוודאי לפני כסא הכבוד, והזכירו למלך מלכי המלכים הקדוש⁻ברוך⁻הוא את צרת החורבן, שכביכול נשתכּחה הימנו עד שבּא הבל⁻פּיהם של תינוקות ועורר והזכיר והגדיש את כוס היגונים על כל גדותיה וכאילו בת⁻קול יוצאת ואומרת: אללי לי א⁻ל⁻ל⁻י ל⁻י מה עוללתי לבני…
ג 🔗
פתאום פּרצו לתוך ה’מדרש" שני יהודים מזיעים ומתנשפים ועל שכמם שני ארגזי ענבים. נדמו הקולות ונשלו האשכולות מתוך הארגזים לתוך ידיהם של התלמידים, כל אשכול ואשכול מלוא חופניים, והחלו הברכות: “שהחיינו” ו“הבורא פרי העץ”. סמוך לכך פתח מארי יחיה ב“מי שבירך” למתנדבים בשביל תינוקות של בית רבם ענבים, שהם אחד משבעת המינים שנשתבּחה בהם ארץ⁻ישראל, כדי שהשם יזכּם בבנים של קיימא עוסקים בתורה ובמצוות, וסיים: “המקום יפקוד לחשֹוּכי בנים כשם שפקד לאברהם ושרה…”
ה“אמן”, החגיגית, שפרצה מפי התלמידים אחרי ברכת מארי, היתה אצולה מקיר לבם ומעומק נשמתם. נתכוון מארי המברך, ונתכוונו התלמידים העונים אמן אחריו, גם למיטיביהם וגם למלמדם.
מן החוץ נשמעה המולה. עלם מזעק ומצעק וקולו “קורא שחקים”, משוּך ומובא אל מארי בידי אביו המצליף בו, בגופו ובכרעיו ועל בהונות רגליו במקל דק מעצי הרימון, תוך כדי חרפות וגידופין שקלחו מפּיו של האב כסילון רותחין:
“…קום יא רשע, היכּנס אל מארי, אני אקלף את עורך, קום, ק⁻ו⁻ם! אינך רוצה ללמוד תורה? ה– – ה? – רצונך לקום לי עם⁻הארץ כשרץ, הה? – יא מארי יחיה, בוא קח אותו, עשה בו כלה, אל תשאיר לי ממנו אלא שן ועין, אינני חפץ בילד “עומרצי” (עם⁻הארץ)…”
מארי קפץ מיד לחצר המדרש ויחד עם שני היהודים מנדבי הענבים חילצו את הנער מידי אביו ואמרו לו דברי כיבושין: “כך לא ייעשה, עודנו קטן, זה אסור, אסור לך מן אללה; כתוב: ‘חנוֹך לנער על פּי דרכו’, אסור להכות ילד קטן, אסור…” והאב באחת: “בני הוא ואני רשאי לעשות בו כרצוני, אינני רוצה ילד עם⁻הארץ.”
“הנח לו, הנח לנער,” אמר מארי יחיה לאב, ומשך את העלם לצדו, חבּקו וליטפו ופייסו בקצת דברים, והמשיך הוא ושני היהודים בדברי תוכחה לאב.
עד שהם מתעצמים בדברים ובתוכחות מדאורייתא ומדרבנן – חמק הנער ונכנס לבין חבריו.
“הנה סעיד מזעקי בא!” צהלו הילדים כולם, והגישו לתוך פיו ענבים משׂרידי אשכלותיהם. התלמידים, שרוּבּם ככולם היו מתפללים עם אבותיהם ב“בית⁻הכנסת ג’ספאן”, מקום שם מתפללים גם סעיד מזעקי ואביו, ידעו כי סעיד זה מסרב ללמוד תורה בגלל מעשה שהיה, ולפיכך עובר מעליו התור של ה“שישי” ושל תרגום ה“פרשה” וה“הפטרה” – הנהוג בין כל ילדי בית⁻הכנסת – מבּלי שהוא “יקום”. דבר זה גרם לאביו צער ועגמת⁻נפש, שכן אין לך הלבּנת פנים גדולה מזו שאין בנך יודע “לקום” ולעלות לתורה ככל ילדי ישראל הכּשרים.
ומעשה שהיה כך היה: אביו של סעיד הכניסו ללמוד תורה אצל מארי אלעמראני. שנים אחדות למד אצלו ולא עלה בידו כלום. וכשהיה אביו בא ותובע מאת מארי אלעמראני שיכין אותו ל“שישי” ול“תרגום”, ענה המארי שהילד חושך… אינו מבין כלום…"
“מה אעשה לך,” היה טוען המארי כלפי האב ומוסיף משל ומליצה, “מי שנותן לי חיטים אני מוציא לו פת נקיה ומי שנותן לי עדשים עליו להסתפק במרק עדשים…”
לבסוף נמלך האב והעביר את סעיד ללמוד אצל מארי נחמן. הלה כיבד את סעיד ב“מלקות ארבעים עוד ביום הראשון לבואו אליו. פשט כותונתו מעליו והצליף בשוטו על עורו עד שנקראו רצועות השוט ונשתייר מהן רק צלמן ודמותן בבשר הנער… ולא נתקררה דעתו עד ש”הפך את השוט", כלומר החזיק בשרידי הרצועות והכּה את הנער בנצבת השוט.
סעיד חזר בערב של אותו יום לביתו רצוץ ומדוּכּא. בּכה בקרן זוית כמה שעות ונרדם בלי לאכול פת ערבית; למחרת סירב לחלוטין ללכת אל מארי על אף הפצרות אמו ואחיותיו. וכשתקפוֹ אביו ואיים שיקשוֹר אותו בחבלים כל היום וכל הלילה, בשל סירובו ללכת ללמוד, ענה שמוטב לו להיות קשור מאשר ללכת אל מארי.
ידידי האב יעצוהו להביא את סעיד אצל מארי יחיה אלכּבּיר, שאין כמוהו תופש ילדים בלבותם ומושכם בלשונו כקוסם. אלא שבדמיונו של סעיד נצטיירו כל המאריין בדמות מארי נחמן ולפיכך סירב לקבל כל הצעה בדבר לימודיו עד שנלץ אביו למשוך אותו בעורפּו ולהביאוֹ בעסק גדול אל מארי יחיה אלכּבּיר.
תלמידי מארי יחיה אלכּבּיר, שידעו את כל קורות סעיד חברם, שׂמחו מאוד לקראתו ושמחתם הדביקה אותו מיניה וביה: פניו המעוּותים מכּאב ומבּכי נתפשטו. את נוזלי עיניו וחוטמו מחה בקצה שרווּלוֹ והחל מסבּיר פניו לחבריו.
בינתיים, עד שמארי ממשיך בשׂיחה ועמידה עם מנדבי הענבים ועם מזעקי האב, – התפּרעה החבורה בפנים המדרש, והחלו שׂריגי האשכולות להיזרק מחבורה לחבורה. וכשגברה ההוללות ועצמה השׂמחה, קפץ על רגליו אחד התלמידים, יוסף ג’בלי שמו, שהיה מכוּנה בפי חבריו יוסף ג’יני (שד – קיצור מסוֹרס לחניכתו) השליך הס ואמר לתלמידים⁻חבריו: “עכשיו שאכלנו ושׂבענו מפירות הגפן, תאוה לעיניים ולחיך, – ראויים אנו שיספר לנו מארי סיפור שמח תאוה לאוזניים.”
וכשהקשו עליו הבנים ה“תמימים” לאמור: שמא יסרב מארי לספר סיפור שמח, מחמת ימי “בין מצרים”, – ליחשש אותו “ג’יני” מיניה וביה:
“שמעו, יא חברים, אם מארי לא יספר לנו סיפור שׂמח, נלך בעת סעודת הצהריים ל’חורבה שלנו‘, נקושש שם מלוא חופניים קוצים וברקנים ונשים אותם תחת מצעו של מארי כדי שייעקץ ב’עוקצו’, ויצחק וישמח – על התעלול המחוכם, ואת “ימי המצרים” ותשעה באב ישכח, ופיו יפתח לספר לנו ככל שנבקש.”
אחר הצהריים נתקבצו התלמידים במוּקדם מכּרגיל. מארי יחיה נכנס בלי משׂים, וכרגיל ניפנף בשוֹטוֹ אילך ואילך כשהוא עומד על רגליו, פתח כדרכו ב“תורה ציוה לנו משה” וחזר לפרק “אלה הדברים” כאילו לא היו דברים… וחזרו ונתלכּדו הקולות כלפני הצהריים, אלא שמבּטיהם של התלמידים נשתלחו בגנבה, פעם לצד מושבו של מארי ופעם לצד הנער יוסף ג’יני, ונפגשו העיניים ורקמו הלבבות מחשבות וחרטות, מי כך ומי כך, על הנער ועל המלמד. מקצתם ציפּו לראות תוצאות התעלול בבחינת “יקומו הנערים וישׂחקו לפנינו”; ומקצתם רצו לגלות אוזנו של מארי כדי שלא יתבזה…
ד 🔗
“מן השמים” סייעו להסיח דעתם; כל ימי חודש תמוז לא ירדו גשמים כרגיל בתימן. האויר נתעבּה, החום נעשה דחוס וגברה הדאגה, אלא שהיו הכל מצפים ל“חסדי השם” בחודש אב. והנה – עננים נתקדרו ורוחות נשבו וברקים נראו ורעמים נשמעו וגשם שוטף ירד על הארץ – “ישועתו כהרף⁻עין”; נשׂאו התינוקות עיניהם דרך האשנבּים ומארי בירך: “ברוך שכּוחו וגבורתו מלא עולם”; מיד אחריו פתחו התלמידים ב“יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים” – בקול רוגש וחנון. אחרי⁻כן נשׂתררה דממה, כביכול כדי להאזין לתשובת מאריה דעלמא על תפילות בני ישראל; ברקי הרעמים ומשק הגשמים הקימו סערה לדממה. והקור, שבּא מחמת רטיבוּת האויר, קירב ליבּותיהם וגופותיהם של התלמידים זה לזה, והיו לחטיבה אחת של גופות ונשמות, שכוּלה צוננת מבּחוץ וחמה מבפנים; עיניהם היו רואות את מוֹרם, רואות ומצפּות למוצאי פּיו… אלא שמארי ישב – שלא במתכוון, לא על מושבו הרגיל – מכונף, דומם ומחריש, עד שפּקעה סבלנותם של תלמידיו והחלו תובעים ממנו סיפורים.
פתח, כמובן, יוסף ג’יני בבקשה לאמור: "יא מארי, ספר לנו עכשיו ‘אַטרף מעשה’ (קצת מעשה); כמתוך חלום נתעורר מארי באנחה ואמר: “אֵה, הה, מה אגיד ומה אספר; אנחנו בגלות מרה, נאלמים כשה לטבח יובל…” ועד שלא סיים אמירתו נכנס לתוכה אחד התלמידים הקטנים ואמר בלשונו העילגת: “מאלי (מארי) ספּל (ספּר) לנו על חולבן (חורבן) בית⁻המקדש זכלנו (זכרונו) לבלכה (לברכה).”
צחקו שאר התלמידים ופתחו כולם כבמקהלה: “אֵה, אֵה, יא מארי, ספר… קווא (בבקשה);” העביר מארי יחיה את ידו על זקנו הדל ובשניה רמז לתלמידים שיהסו ופתח כמפויס: “נעניתי לכם תלמידי. אבל לא על חורבן בית⁻המקדש אספר לכם הפעם אלא על בניינו בידי דוד ושלמה עליהם השלום וכיצד ייבנה בקרוב בימינו, בידי משיח בן דוד ואליהו התשבי…”
נתמוגגו התלמידים משמחה על שהצליחו, בלי טרחה יתרה, למשוך את מארי בלשונו למען יספר סיפור גדול ונפלא; עם כל דיבור ודיבור שיצא מפיו – נתרתקו אליו כאחוזי קסמים, והפליגו עימו לעולמות רחוקים רחוקים, שהיו ושלא היו בימים קדומים, עולמות שיהיו או שלא יהיו באחרית הימים, עד שכּביכול נשמטה הקרקע מתחת רגליהם והיו מרחפים בין ארץ ושמים כשמארי יחיה בראשם והם סביבו ורואים יחד מה שלא ראתה שום בריה בעולם.
כשסיים מארי את סיפּורו היה כבר זמן תפילת מנחה. מבית⁻הכנסת הסמוך נשמעו קולות קוראים: מנחה! מ⁻נ⁻ח⁻ה! התלמידים נשמו לרווחה והחלו נפטרים מרבּם והולכים; אחדים מהם חזרו ונזכרו רק עכשיו במה שהונח מתחת למצעו של מארי יחיה בידי יוסף ג’יני… בסוד מלחשים נתקרבו אל מארי וסיפרו לו את הענין בלי לגלות את שמו של היוזם. משניסה מארי להרים את מצעו – קפץ סעיד מזעקי והודיע שהוא כבר הקדים והוציא את הקוצים לפני בוא התלמידים.
מארי יחיה טפח על שכמו של סעיד, הציץ לתוך עיניו התמימות והפחדניות ואמר לו: “המקום יפתח את לבך לתלמוד תורתו!”
ה 🔗
מאותו יום ואילך היה סעיד משכּים ל“מדרש”, וכשם שהיה נכנס ראשון כך יצא אחרון, למד תורה מפי מלמדוֹ ונעשה “מפולפל” לשׂמחת אביו ולתפארת מלמדו; בייחוד שתה בצמא את סיפורי המעשיות והיה חוזר ומספרן לאביו ולאחיותיו, וגם חבריו היו מבקשים ממנו שיחזוֹר באוזניהם על אותם סיפורים. הוא גדל בשנים וגדל בתורה עד שהגיע פרקו לצאת לעמל ולהיות גבר בגוברין, המתפרנס מיגיע כפיו כמו שנאמר: “יגיע כפּיך כי תאכל אשריך וטוב לך.”
אביו של סעיד, שליבּו הפך לטובה על בנו, היה מרמז לו על סדר בנין חייו של אדם מישראל. וכך דרש באוזניו: כתוב, “תכין בחוץ מלאכתך – זה לימוד מלאכה, ועתדה בשדה לך – זה בנין בית למגורים. אחר ובנית ביתך –זו אשה”; סיים דרשתו בדברי מסכת אבות: “הוא היה אומר, בן שמונה עשרה לחופה, יהי רצון שנזכה ונחיה ויגיענו השם לראות בחופּתך בני כמו שזכינו לראות בתורתך.”
פרק שני 🔗
א 🔗
סעיד לא שת ליבו לרמזי אביו. נפשו היתה מסוערת ורוחו מטולטלה ומחשבותיו תועות במדברות הדמיון ללא שליטה ומעצור. סיפורי מארי יחיה ששמע מפיו לפני שנים מספר, היו לעיתים נקודות מוצא לתעיות מחשבותיו. אבל מסכת דמיונותיו היתה מתפּשטת על פני עולמות רבים ומשתבשת שיבוש לפנים משיבוש עד שפּעמים תוקפתו סחרחורת והוא אוחז ראשו בכפּוֹת ידיו כסבוּר בכך להצילו מהתפקעוּת.
בייחוד גברו ייסוריו על משכּבוֹ בלילות. הרהוריו התחילו בדוד וגלית, גלשו על פני מלחמות דוד בפלשתים והתקרבו אל “מקום המלחמה החזקה”, שם עמד אוריה החיתי, ומכאן אל אשת אוריה הרוחצת על הגג ואל דוד המושך בקשת לעומתה. ופתאום התיצבו לעיני דמיונו עשרות נשי אוריה בשעת רחיצתן והוא עצמו קשתו דרוכה כדוד בשעתו ומוכנה לקלוע…
משחוזרת ומתיישבת עליו דעתו – חרטה קשה תוקפתו על הרהורי עבירה אלה. כּשׂח עם עצמו היה מתודה אגב נשיכת אצבעו: “חטאתי להשם. לבי לגבורות ולנסים שאירעו לדוד המלך, זכותו תעמוד לנו, ויצר הרע ימח שמו מושכני לענין הנשים שהן מגורמי החטא…”
ואולם מרבית הרהוריו ודמיונותיו, בהקיץ כבחלום, היו בעסקי “מציאה”. אנשי תימן רגילים לספר נפלאות על מטמוני כסף שנמצאו והעשירו עושר רב את מוצאיהם. אין לך סיפור שלא תהא תחילתו טמינת זהב וכסף בכותל המטבח, או בתחתית הבית, מפּחד רעות, ושלא יהא בסופו גילוי המטמון במקרה חפירות או בעזרת המטמין ז"ל, הבא בכבודו ובעצמו בחלום ומודיע אודות גנזיו למישהו מן החיים, הקרוב אליו קרבת משפחה או שהוא בעל זכות ומזל.
ב 🔗
ענין “המציאה” יצא אצל סעיד מתחום ההרהור ועבר בכל עוז לתחום התשוקה והמאוויים העזים, עד לבלי הרפּוֹת. כל חורבה – רמזה לו רזי רזים. כל “צרור אבן במרגמה” דובב שׂפתי תשוקתו והסעיר דמו. חזקה על כל חורבה ועל כל גל של אבנים, שמתחתם או בתוכם טמון משהו.
לשם⁻מה רצה סעיד ב“מציאה”? – מסתמא כדי להתעשר, אלא שבעזרת העושר יביא גאולה לישראל. וכך היה מפליג בדמיונו:
הנה נתגלה המטמון. ראשית חכמה – הסתר דבר. שנית – בצרור הראשון של הכסף יש לשׂכּוֹר אנשים, כגון יחיא סמין וצמח מסורי וכיוצא בהם, שהם גיבורי כוח עושי רצונו וחזקה עליהם שיקבלו ויקיימו את כל מה שיוּטל על שכמם אם רק פּרנסתם תהא מצויה להם…
בצרור השני – יש לבנות ארמונות, חומות ומבצרים, גדולים ועצומים, ולהפקיד על כל פּינה וקרן משמרות חזקים מבני⁻בניהם של גדעון וברק בן אבינועם, אבנר בן נר ויואב בן צרוּיה.
בצרור השלישי – יש ללכת ל,ארצות⁻פּנים" (כלומר ארצות⁻חוץ) ולקנות כלי נשק ומלחמה מן המשובחים ביותר; אפשר אולי להושיב את עמר הנפח, שהכל מעידים עליו כי חכם גדול הוא ולא ייבּצר ממנו לבנות אפילו ספינת אויר, לתת לו פרנסה בכבוד, מאחר שהעניוּת מנוולתוֹ, והוא יחשל “כלי רעם”, הגון מזה שהביאו התוגרמים (התורכים) לתימן, אשר יפלוט לא בלבד כדורים גדולים אלא שירעים ויזרוק בּרקי אש עזים מראש הרים אל כל פינה ומקום שיעלה במחשבה.
אז ישלח סעיד בכתב ידו איגרת אל בית המלכות של תימן לאמר: או שתמסרו עצמכם בידי או שאעשה בכם כלה. והם ודאי ימסרו עצמם בידו מאֵימה ופחד. וכך ילך ויגדל כבודו וירבּוּ אוהביו ועוזריו וילך מחיל אל חיל וממדינה למדינה, ויתלה על עץ גבוה כל ההמנים צוררי ישראל, ויטבּיע בים כל מין של פרעה, ויטיל לכבשן האש כל נבוכדנצר, וירתק במסמרי⁻ברזל אל הקירות כל טיטוס ואדריינוס ו…קץ לכל ייסורי ישראל. ומכאן ואילך ירעו הרועים כדוד, ויזרעו הזורעים כיצחק, ויקצרו הקוצרים כבועז, ויבלסו בשקמים כעמוס, וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו שלוים ושאננים ו… אז יישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול שׂשׂוֹן וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול מצהלות חתנים מחוּפּתם…
סעיד, גם הוא ודאי שיצהל אז מחוּפּתו. ומי זו אשר תעמוד לימינו? נעמה בת טוביה? – לא! אביה ידוע כנושך נשך ואין זה כבוד לגדול בישראל להתחתן בו. ושמא היא, היא תתקן מידותיו של אביה? הרי כך שׂחו הנשים ביניהן כשישבו ורקמו ליד אמו היולדת לפני כמה שנים. במחשבתו עלתה עכשיו כל אותה שיחה לפרטיה ולמראותיה:
אמו ישבה ליד הכותל הדרומי של ה“כּוּמה” (חדר לפנים מחדר), נשענת על כרים וכסתות ומכוסה ב“ג’רם” (שמיכה גדולה תפורה מעורות כבשׂים). לצידה, ועל הזיזים המיוּחדים שבכתלים, מונחים “משאַג’יב” (אגרטלים) ובהם שד’אבּה (רודה). באמצע החדר – כירה בינונית מטולטלת, מלאה גחלים, וכל פעם זרק מישהו לתוך הגחלים מלוא החופן מוֹר. סגולות באלו הדברים להבריח שדים ומשׂטינים.
הנשים ישבו, ברגליים מקופלות כרגיל, על המצעות סביב⁻סביב לכותלי החדר. כל אחת מהן – כד של קהווה איתה וסלסלה קטנה מונחת לפניה בה חוטים, מחטים וכפתורים וכיוצא בהם מצרכי תפירה ורקמה. זו בידה כ’רקה (מטפחת( וזו בידה שוּקה (גלימה); זו מזהיבה צוואר כותונת לבעלה וזו רוקמת קרסולי מכנסיים לכלתה; מהן צעירות שעדיין לא נכנסו לחופה; מהן שעדיין לא דהה צבע החנא שבציפּורניהן מהחתונה ולחייהן מוורידות מחמת ביישנותן; ומהן שכבר הן סבתוֹת, שמשקפיים רכובים להן על חוטמן.
בשעה שעיניהן נעוצות להן במלאכתן שׂוֹחחו זו עם זו, וכולן יחד, כל מיני שׂיחות. קול דיבּורן נשמע דרך אפּן מחמת שפּיהן היה תמיד עסוק במשיכת חוט של משי או במשיחתו ברוֹק כדי שיצטמק ויתעייל בקוף המחט.
ג. 🔗
אותה שעה בין⁻ערבּיים היתה. סעיד ישב מכוּנף בשׂמלתו מאחרי דלת החדר, כירסם פולים קלויים “קורטיט” (קשים) ואוזנו היתה נטויה שלא במתכוון לשׂיחת הנשים.
לפתע ניעור כששמע את שמה של נעמה בת טוביה מרחוב הנוצה. לא הבין מה דוּבּר קודם לכן וכיצד הגיעה חמאמה בת שריון לידי כך שאמרה כי נעמה בת טוביה היא צדקת וחכמה. אחת הנשים שנזדקנה קודם זמנה, ומשקפיים רכבו לה על חוטמה – שלחה מבּטה ממעל למשקפיה ברוב משמעות ואמרה: היא יודעת ל⁻ב⁻ר⁻ך ב⁻ר⁻כ⁻ת ה⁻מ⁻ז⁻ו⁻ן, כמו הילדים, ואת תהלים היא מזמרת בעל פה;"
“וגדולה מזה” אמרה אשה שניה ודבריה נשמעו כ“גוזמא בעלת קרניים”, “היא יודעת אפילו לקרוא ולכתוב.” “ומי מלמד אותה?” שאלו הנשים זו לזו; “הרי אביה בעצמו אינו יודע מאיזה צד מתעטשת העז…?”
“אה, אה,” חזרה אותה גוזמנית ואישרה, “הכל מאת השם. בעלי אומר תמיד: ‘אללה ברוך הוא יהי אלחכמה לחכמים (השם הוא נותן חכמה לחכמים) ועשר לעשירים’.”
“והעיקר… היא מ⁻ת⁻ו⁻ק⁻ה,” נענתה אשה אחרת אגב מצמוץ בעיניה ושכנתה הוסיפה: “היא כמו תפוח.” אותו רגע צייצה מקרן זוית סלאמה הזקנה: “זהו מה שהגברים רוצים. אהובים וחביבים עליהם לחיים ורודות של האשה יותר משׂכלה ומחכמתה יחד. ואם בתורה חשקה נפשם – הרי ילכו לשמוע אותה מפי מארי יוסף פנחס ומארי סעיד אלג’מל, ולא מפי שוכבת חיקם.”
צחקו הנשים וצחוקן הדהד מלוא הבית. אך מיד הבחינה מישהי בעלם המכוּנף והרימה קולה כנשוכת נחש:
א⁻בי יא⁻בא, מה עושה הילד הזה כאן בין הנשים, יא⁻בי יא⁻בֹא…"
“קום מכאן, סעיד,” אמרה אמו היולדת בהתאמצה לדבר. “לך לבית⁻הכנסת להתפלל אצל אביך.”
סעיד נעלב במקצת אבל קיבּל עליו את הדין, המובן מאליו, שאין רשות לעלם צעיר להימצא במושב נשים. ומאז, כל אימת שנשתבשו הרהוריו, שיצר הרע מושכם לצד הרהורי עבירה – היה נזכר בנעמה בת טוביה ובדברים ששׂחו בה הנשים. ונפשו יצאה לראות אותה. פּסוקי שיר השירים היו מקפּצים ומדלגים ומרקדים לפניו כנחשי⁻זהב: “מי זאת הנשקפה כמו ש⁻ח⁻ר יפה כלבנה, ב⁻ר⁻ה כ⁻ח⁻מ⁻ה, איוּמה… איומה… א⁻י⁻ו⁻מ⁻ה…”
מ⁻ה⁻ה? שמא זאת היא נעמה שדיברו בה. א⁻ה⁻ה⁻ה, גם פניה ורודים? “שמא שא אללה עליהא”, לא תאונה אליה רעה, כמו שאמרה סלאמה הזקנה…
ד 🔗
ערב שבת אחד יצא במצוות אמו לקנות כיּבּא (כיכרות צפיעי בקר מיובשים עשויים להסקה), נזדמנה לו קניה ראויה, קנה מה שקנה, צרר אותם בשׂלמתו⁻טליתו ונשאם על גבו. אף שהמשאוי לא היה כבד ביותר אבל מחמת שהיה גובהו כמלוא קומתו – דילג סעיד כפוף תחת משׂאו, שקצתו נגרר אחריו.
אותה שעה שעבר דרך חורבת המרחץ", כדי לקצר דרכו לביתו, נתקל בחבורת נערות שעמדו – בדרכן לפרדס בית פּנחס לשאוב מים מתוקים – ודיברו ביניהן, צחקו ונכנסו זו לתוך דברי זו ברוב שׂמחה ורגש. על ראשן – כדי חרס או פחים מבריקים ופניהן עצמן גלויות⁻למחצה.
כמו על כורחו שלח בחטף מבּט אליהן; זוג עיניים של אחת מבנות החבורה נדלקו נכחו כברק ביום סגריר וצרבוּ את כל ישותו. רעד עבר בגופו וארכּוּבוֹתיו נקשו זו לזו; עד שלא הספיק להבחין, אגב הילוכו, במה שלפניו – הבחינו בו הנערות ולטו פניהן במטפחות ראשן כבנות ישראל כשרות.
עם שהתרחק מהן גברה סערת נפשו ונתבלבלו חושיו. מה שראה בעיניו, באפס קצהו, נתגלה בעיני דמיונו באלפי דמויות וציורים. דומה שגם ריחות משכּרים עלו באפּו ואף חיכו מיצמץ כלשהו. הוא החליט בלבו: זאת היא נעמה!
לשעה מצא עצמו מסתובב ברחוב הנוֹצה, מתחילתו לסופו ומסופו לתחילתו ועיניו נשׁוּאוֹת לאשנב בית טוביה; דומה לו כי נעמה משתוקקת בכל מאודה להציץ בפניו לפחות עוד פעם אחת, להשקיט נפשה, והרי הוא מהלך כבאקראי על מנת לסייעה בכך.
אבל היא לא הופיעה…
הילוכו של סעיד ברחוב הנוצה הלוך ושוב – היה מתחדש בכל יום. תמיד אותו הילוך כאילו תמים ורגיל, ראשו כפוף במקצת ועיניו זקופות במקצת לאשנבּים, כדי שלא יבחינו הבריות מהו מבוקשו…
ואין גוף ואין דמוּת הגוף…
ה 🔗
באחת השבתות הקדים שלא כדרכו לצאת מבית הכנסת; כנראה מחמת שחש במיעיו. בנות ישראל, שהן פטורות מן התפילה, והיום, שהוא שבת, הן פטורות גם ממלאכה, נוהגות להוציא ראשן אותה שעה מן החלונות – שהסף שלהם גבוה אך מעט מרצפּת החדר שבו הן יושבות – נועצות אפּן בזר ה“ריחן” ובשושנים שבידן, משׂוֹחחות ביניהן מחלון לחלון, קולותיהן הדקים נשמעים כציוּצים עד שכּל המבוי כולו הומה מציוּציהן. עיניהן משתלחות על פני המבוי וכל עובר ושב נמדד ונבחן מכל עבריו. בחורים שעדיין לא נכנסו לחוּפּה יראים להלך בשעה זו במבוי, שמא “יישׂרפו” במבטי העלמות והנשים, שהם גלויים והן מכוסות, רואות הכל ואינן מוציאות מן החלון אלא את ראשן כשהוא צרור בתוך “קרקוּש” (כובע כעין ברדס, שחובשות הנשים לראשן).
ספק במחשבה ספק שלא במחשבה – עשה סעיד דרכו לביתו, דרך רחוב הנוצה דווקא. כותלי הרחוב, שעמדו זקופים בכיוון ישר, מזה ומזה, היו חלונותיהם פתוחים ומכל חלון הציץ ראש “מקרקש ומלחף” (חבוש כובע ועטוף צעיף). מן הראשים הללו נשמעו ציוצים וצחקוקים ועל דעתו עלה שהכל עליו ובשלו…
אילו נפל לתוך חבית, שמסמרים נעוצים לה בדפנותיה, והיה מישהו מגלגל את החבית כשהוא בתוכה – היה נוח לו יותר; דומה, שמבּטי הנשים והעלמות, ובייחוד הצחוק הכבוש, שנשמע במקרה או שלא במקרה, מחלון זה או אחר, סרקו בשרו במסרקות של ברזל לוהטים באש; עקביו היו נוקשים זה בזה ורגליו כמו מרדו בו, לפי שחש כאילו הן מצעידות אותו לא לפנים אלא לאחור. אָרכו לו הרגעים כשנים רבות, ועד שהצליח לראות עצמו בפתח ביתו – כבר היה מרוּט וסחוּט מכל מין של רוטב שבגוף האדם…
ואף⁻על⁻פי שסחרחורת ראשו לא הרפּתה ממנו שעה ארוכה – נזכר מיד שאמנם ראה דמות בחלון בית טוביה. והדמות צעירה. זאת הכּיר לפי הקרקוש, שכּן האם “מצוּוּנה” – (ראש קשור ועטוף במטפּחת כדרך נשים באות בימים); וכיון שידוע כי לטוביה אין אלא בת אחת – שמע מינה זאת היא נעמה.
אבל… זו שנשקפה בעד החלון אינה דומה אפילו במקצת לאותה שראה בדרך לפרדס בית פנחס. בשום אופן לא. כל שכּן שאינה דומה לתיאור שתיארו אותה הנשים שהתארחו אצל אמו.
אותו מבּט ראשון בדרך לפרדס בית פנחס נשאר תלוי לו בעולמו בימים כבלילות… וככל שהסתכסכו הרהוריו ונשתבשו דמיונותיו כן נתערבבה בהם דמותה המרחפת של נעמה לבית טוביה, כפי שנתגלתה לו באותה הזדמנות מקרית ומפתיעה.
פרק שלישי 🔗
א 🔗
מי שלא ראה יהודים חוגגים בעיר תימן צנעא, בליל יום⁻טוב שני של גלויות – לא ראה שׂמחת⁻אמת מימיו. לא זו שׂמחת הוללות ולא שמחת תענוגות אלא שמחת מצוה שיש עמה תוספת מורא שמיים בבחינת “וגילו ברעדה”.
עם חשכה יוצאים מבתיהם בחדוה ובזריזות, סרים איש איש לבית חותנו, מברכים זה לזה בברכת “תזכו לשנים רבות ומועדים טובים”, ומיד מחישים צעדיהם לבית⁻הכנסת. זריזים מקדימים לבתי⁻כנסת וקוראים תהלים בנעימת⁻חג מיוחדת, שכּולה רננה. תוך זמן מועט, שבּין אור לחושך, בוקעים הקולות, של תפילת ערבית, מכל פּינה אשר שם בתי⁻כנסת, גדולים או קטנים, ולשעה כל העיר כולה רוֹננת…
בליל זה הכל לוֹבשים בגדי לבן מבהיקים, קפטנים עשויים במיוחד לשעה גדולה זו, וטליתות שחורים, או לבנים, משולשים להם על שכמם.
סמטאות “עמק היהודים”, שרוחבן כדי צעידת גמל ומשאו, ובלילות שהלבנה מתעצלת לצאת ולהאיר דרכם של הולכים על שתיים, בייחוד לאחר גשמי נדבות ששלוליות משתטחות להן ברחובות מזן אל זן – מהלך לו אדם כשידו האחת נסמכת בקיר והשניה ממששת את העלטה – סמטאות אלו האירו עצמן בערב זה באור נגוהות.
לא הירח של ט"ז בניסן הוא השופך ממשלתו בצאתו לחוג את החג יחד עם כל ישראל, זכר ליציאת מצרים, ולא ברק מלבּושי המשי של העשירים, השמוּר בארגזיהם מחג לחג, אלא אור הגנוז שבלבּות יהודים, שטרחו ועמלו שבועות וירחים לפני החג, בהכנת צורכי החג, הוא הזורח על סמטאות אלו ומאיר אותן באור גדול שיש בו מעין “אור שבעת הימים…”
נשי ישראל, שבזכותן יצאו אבותינו ממצרים, הן⁻הן שבעמל כפּיהן יצהל החג. בכל בּית יש “דימה” (מטבח) ובכל דימה אֵם ובתה וכלתה; זו מסיקה תנור וזו חופנת מאותו קמח משומר למצות ומטילה לתוך העריבה, והשלישית מנענעת ביד אחת את העריבה ולשה בציקה ביד שניה; זו ממלמלת: “פסח פסח לא יחמיץ” וזו מתנצלת: “מא איסתפא ונתפא (מה שנשפך והתפזר) כאילו עפר”. הבצק מתחיל להשמיע “בקבוקיו” בעריבה ומיד הוא נחטף קמיצות⁻קמיצות וניטוח בבהילו בכותלי התנור הלוהט ושם מסתיים ריטונו. לשעה קלה מתמלא הטס כיכרות מצה עגולים, רכּים ודקים תאוה לעיניים ולפה.
אחר התפילה יוצאים הכל לבתיהם של המאריין הגדולים כדי “לפרוס” להם ברכת “שלום” ולקבל מפיהם ברכת החג ותוך כדי כך לשמוע "טעם מדברי תורה, פסק הלכה מענין היום, או דרשה מבריקה על אחד מפּסוקי החג.
כיון שבּאי⁻מועד אלה באים קבוצות⁻קבוצות, קבוצה באה וקבוצה הולכת, כדרך שנאמר “מלכי צבאות ידודון ידודון”, על כורחה של הברכה שתהא קצרה; כל אחד מן המאריין מברך כפי קוצר לשונו וכולם מסיימים בברכה מעין זו: “המקום יגאלנו, ויגאל שכינת עוזנו, במהרה בימינו – אמן”. וכל העם עונים אחריו במקהלה: “אמן!” וכשם שבאים בחפּזון כך נפטרים לבתיהם בחפּזון, כאילו עלולה שעת חג גדולה זו להחמיץ מחמת התמהמהוּת קלה שבקלוֹת.
ב 🔗
אותו ערב יצא מארי יחיה, מעל פני רבו הגדול, כמעט אחרון שבאחרונים, פּסע אחת לאחת באטיות, כביכול כבדו בּרכיו ונצרך להרים אחת בפּיוס גדול עד שהיא פּוסעת, וחוזר ומפייס שניה לפסוע, וכך היה פּוסע והולך.
שלא במתכוון פנה לאחוריו והנה מדלג בעקבותיו, בצעדים נכלמים, תלמידו סעיד אלמזעקי, והוא עתה כבן ט"ז שנה, אבל מחמת שהיה עני⁻בן⁻עניים לא זכה ללבוש מלבושי פאר בליל יום⁻טוב שני של גלויות, ולפיכך נראה בעיני עצמו, ואולי גם בעיני אחרים, עלוב ודל, נשימתו כבושה ועור בשרו מסתמרר כאפרוח דל נוצות ביום סגריר.
פּנה מארי יחיה אל סעיד בשאלה שנשמעה דרך אפּו כדרכו: “הה, מה לך מתמהמה יא ילדי, כלום לא ידאגו עליך בני ביתך, שצריכים לערוך הערב סדר שני של פסח?”
“אה, יא מארי יחיה,” השיב סעיד כמי שנסתייע לפתוח פיו, “אפשר ידאגו לי בני⁻ביתי ואבי ודאי יתרעם על איחורי; אבל אתה, יא מארי, כיצד אתה מתמהמה והרי ליל חג הלילה ובני ביתך מצפים לבואך?”
“כן, בני,” ענה מארי יחיה. “הקשית לשאול. כל עצמי איני יודע למה אני מתמהמה וסבור הייתי ללמוד ממך על איחורך כדרך שנאמר ‘מכל מלמדי השכלתי’; ורבן יוחנן בן זכאי אמר: ‘הרבה למדתי מרבותי – ומתלמידי יותר מכולם’. אלא,” והוא אמר זאת בניגון של ‘מדרש רבה’, “שכתוב 'דאגה בלב איש ישׂחנה – אל תקרא ישחנה אלא ישׂיחנה. ואני יש בלבי דאגה על אחינו בני ישראל היושבים בגלות החל הזה, ההולכים ומידלדלים מחמת מיעוט הגשמים ומיעוט הפרנסה וחמס מלכויות, ויותר מכולם הני מרעין בּישין (מחלות רעות) האוכלות את ישראל בכל פה, רחמנא ליצלן, ואין פודה ומציל. כביכול הקדוש⁻ברוך⁻הוא גזר כליה על ישראל, יושבי תימן, ארץ חושך וצלמוות, ומקיים בהם ‘ואנכי הסתר אסתיר פני מהם בעת ההיא’. אפשר, יא רוחי, שכבר קרוב קץ הגאולה ולכן גברו ורבו היגונים. ולפיכך נבין למה אמר אותו חכם תלמודי: ‘לא ייתי ולא אחמיניה’3. כי אינו יכול שׂאת את חבלי הייסורין של ערב הגאולה. אבל, לפי עניוּת דעתי, אילו היה בא הגואל פתאום,בלי מצעות של צרות – לא היה טעם לבואו. מה טעם יש בגאולה אם אין ייסורים מקדימים אותה? וסימניך: השבת. לאחר שאנו טורחים כל ימות השבוע – אוכלים בצמצום ולובשים בצמצום ומתענים שני וחמישי – כדי שנוכל להכין צורכי שבת, הרינו זוכים שתיכּנס בקרבּנו נשמה יתירה; והוא הדין בחג: אלמלא ימי החול המרוּבּים והיגעים שבּין חג לחג לא היה טעם לחג.”
חזר סעיד והקשה דרך שאלה: “ומה תהא עלינו יא מארי, כשיבוא משיח צדקנו ויתקיימו בנו נבואות נביאינו ודברי חכמינו זכרונם לברכה, שכּל הימים יהיו כחגים? –כלום לא יהיה אז טעם לחגים כמו עכשיו?”
“כן, יא בני,” השיב מארי יחיה. “תשמענה אוזניך מה שפיך מדבר. יהיו כל הימים כחגים ולא חגים ממש. ושנית, כבר אמרו חז”ל, שכּל המועדים עתידים ליבטל חוץ מפּורים וכיפורים. סלקא דעתך שתתבטלנה מצווֹת עשה של תורה? אלא שמרוב שפע וטובה לא יהיה טעם לחגים חוץ מפורים, שבּו אוכלים ושותים עד⁻דלא⁻ידע בין חג לחול, וכיפּורים שהוא יום מחילה וסליחה וכפרה לכל עוונותינו."
התאזר סעיד בנפשו ושאל שוב, כשהמלים נחנקות בגרונו: “מתי ייראה, יא מארי, קץ הגאולה?”
“אה, ה, ה,” אימפף מארי יחיה. “מתי? רבותינו ז”ל כבר נשאלו שאלה זו והשיבו: היום. היום, אם בקולו תשמעו. אך, גלוי וידוע שאין המשיח בא לא בערבי שבתות ולא בערבי חגים, כל שכן בחג עצמו. אבל ימי החג הולכים וימי החול באים והשאלה עומדת במקומה: מתי? מאי משמע היום? אבותינו ורבותינו סברו וקיבּלו כי כשיקיימו ישראל את כל המצווֹת, באותו יום יבוא הגואל. והנה אנחנו מקיימים את כל התורה והמצווֹת מדור דור ולא באה הגאולה. מה טעם? – לפי עניוּת דעתי הרי זה מחמת שאין אנו מקיימים מצווֹת התלויות בארץ. וכיצד נקיימן בשבתנו בגלות? אלא על כורחך לומר: שאילו היו עולים לארץ⁻ישראל שישים רבוא מישראל, ומקיימים גם את המצווֹת הנוהגות בארץ, ואילו היו בונים את בית⁻המקדש כהלכתו – היתה שכינה נגלית על ישראל, וזאת היא הגאולה. עכשיו אנחנו יושבים בגלות, וגם השכינה, כביכול יושבת בגלות יחד אתנו, ואם השכינה בגלות – גאולה מנין?"
“משמע, יא מארי, שעלינו לקום ולעלות לארץ⁻ישראל כדי שנחיש את הקץ!”
“שפתיים ישק, יא רוחי. כדבריך כן הוא.”
“ולא נהיה דוחקי הקץ – יא מארי?”
“חלילה וחס. דוחקי הקץ הם אותם שיושבים בגלות ומרבּים תפילה וצעקה ומתרעמים כלפי שמים ואינם עושים כלום. הם דוחקים את הקץ לקרן זוית וממשיכים לחיות כדרכם. אבל אֵלו שעולים לארץ⁻ישראל הם שליחי מצוה ושליחי מצוה אינם ניזוקים; ואפילו האדימו חטאיהם כשני, – ארץ ישראל מכפּרת עווֹנותיהם, והם נעשים צדיקים גמורים.”
“בשלמא, יא מארי, ברוך טעמך; אבל במחילה מכבודך, אשאל ממך שאלה: מדוע אינך עולה לארץ⁻ישראל?”
“מחוּל, מחול לך בני ויפה שאלת: כבר נתתי דעתי על כך ויש את נפשי לעלות לארץ⁻ישראל, ולא עוד אלא כבר קיבלתי מכתב מאת מיודענו הרב הגאון אליעזר איש ירושלים, שבו יעצני לבוא לעיר הקודש בקרוב והוא יהיה לי לעיניים.”
“…סעיד, סעיד אלעיד, יא סעיד! – אייך!” – קולות קוראים אלו שנשמעו מחלון בית אלמזעקי אשר בקצה הרחוב, הזכירו לשניהם כי איחרוּ לשׂוח ברחוב ועליהם לפנות איש לדרכו.
עם שנפרדו איש מרעהו הפטיר סעיד בשפה רפה כלפּי רבו –
“לשנה הבּאה, יא מארי, בירושלים!”
פרק רביעי 🔗
א 🔗
לאחר שלא הצליחו להשפיע על בנם סעיד, שישוב מחפצו לעזוב אותם לנפשם, בימי מצוקה לשארית ישראל אשר בארץ תימן – נכנעו לקיים הבטחתם אשר נתנו לו, שלא ימנעו ממנו מלהצטרף לחבריו הנוסעים לארץ⁻ישראל יום איסרו⁻חג של פסח.
שעה שהודיע להם על החלטתו והחלטת חבריו בדבר הנסיעה הזו – קפץ האב כנשוּך⁻נחש ונשבע שלא יקום הדבר ולא יהיה. סעיד התחנן לפני אביו ופנה לעזרת אמו, אך לשווא. כיון שראה כי כלה ונחרצה מעמם שלא להרשות לו לבצע רצונו –עמד ושילשל עצמו בחבל, שהדלי קשור בו, לתוך באר המים שבּבּית; משהפליג לעומק של עשר אמות פיסק רגליו ונעצן בדופנות הבאר וצעק:
“אבי, אמי, הנה אני מפּיל עצמי לבאר…”
נזעקו ונזעקו הוריו וכל בני הבית; אמו ואחותו פרצו ביללות; גם השכנים נתקהלו והחל משא⁻ומתן מעל פי הבאר, בין האב והבן, בתיווּך השכנים. סעיד עמד באחת: או שיתירו לו לנסוע לארץ⁻ישראל או שיטבּיע עצמו במי התהום.
מאין ברירה נכנעה האם והכניעה את האב ושניהם הסכימו למשאלתו של סעיד ועל הסכמתם העידו השכנים; בלב שבוּר ונדכּה הלך האב בפסיעות כבדות אל מארי יחיה שיתיר נדרו ושבועתו. מארי יחיה נענה לו מיד ואמר: “על דעת תורתנו הקדשה נדרך אינו נדר ושבועתך אינה שבועה.” אף⁻על⁻פי שחול⁻המועד אסור בעשיית מלאכה – החלו כל בני הבּית, על כורחם שלא בטובתם, להכין לסעיד בגדים וצידה לדרכו. הכינו לו הכל – פרט ללחם: מרקחת של פלפל אדום עם שום ומלח שקורין לה “זחוק”, קצת בשר מיוּבּש ומעט קפה טחון. כן הכינו לו טלית קטן ותפילין ותפרו לו “כיס” גדול, מבּד עבה, לצורך שינה בלילות, שלא יעקצוהו פּשפּשים ופרעושים המצויים בפונדקאות בשפע.
ב 🔗
במוצאי החג, שחל להיות במוצאי שבת, נהרו אורחים רבים לבית מזעקי: כל דרי הרחוב וכל מתפללי “בית⁻הכנסת ג’ספאן”, ששם רגילה משפחת מזעקי להתפלל מימים ימימה, נשאו עצמם הם ובניהם ונשיהם ובאו להסב בבית מזעקי, מי כדי לתת וליטול ברכת פרידה מהבחור, ומי כדי למסור בידו מכתב או פּרישׂת⁻שלום אל הקרובים בארץ⁻ישראל, שנסעו אליה לפני כעשר שנים. אף⁻על⁻פי שנשמה יתרה דרכה להסתלק עם יציאת השבת והחג, מכּל מקום יש באוירא דמוצאי החג, שחל להיות בשבת, מעין החג והשבת כאחד; המלבושים הלבנים של החג שעדיין לא נפשטו, כוס היין של ההבדלה, הנר וריח הבּשׂמים – משרים מרוח החג והשבת בנותן טעם לשבח.
אך סיימו האורחים את תפילת ערבית נשא מארי יחיה – שגם הוא בא עם הבאים – את כוס היין בכפּוֹ והגיד את פסוקי ההבדלה וברכתה בנועם סלסול; משהגיע אל הפסוק “ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה, ושמחת עולם על ראשם, שׂשון ושמחה ישׂיגו ונסוּ יגון ואנחה” – חזר וכפל אמירתו שבע פעמים, וסיים “ויהי דוד לכל דרכיו משׂכּיל וה' עמו” וכל האורחים ענו אחריו: “כן יהיה עמנו תמיד!” האהיל מארי יחיא בימינו על שׂפת הכוס ונעץ עיניו לתוך היין בהתבוננות גדולה למצוא רזים טמירים (של קץ הגלות), בעזרת “שרי הכוס”, כשכּל המסוּבּים מסתכלים בו בנשימה עצורה… סיים וגמע רוּבּוֹ של⁻כוס כדין, מסרוֹ לשכנוֹ ושכנו לשכנו, כדי שכּל אחד מהם יטעם מכּוֹס ההבדלה, מיצמץ שפתיו וחיכּו בהנאה מרובה, ומכאן הבינו המסובים “כי טוב ראה…” ונחה דעתם.
תמו דברי ההבדלה, בין קודש לחול, ומיד פרצו שיחות החולין בין האורחים לבין עצמם, כמימי תעלה שנפרץ מעצורם. המים של הנרגילה הוּחלפו, צינורותיה צוחצחו והוכשרו לעישון, מן המטבח נשמעו בקבוק הבצק הנילוש בעריבה לשם אפיית כעכים, צידה לדרכו של הנוסע, והמוּלת היקוד בתנור המאפה; כל אלה הרנינו את ליבּות המסובין. רוח שמחה לבשה את כל הבית, רק הורי סעיד גילו סימני עצבוּת.
מארי יחיה, שהשגיח בעצבות הנסוּכה על פניהם, – ספק כף⁻אל⁻כף בקלילוּת, כדי להסות את המסוּבּים, ופתח פיו בשיר ההבדלה הנודע:
סוֹלוּ דרכים לי
פּנוּ לנבוֹכה
פּתחו שערים לי
כּל מלאכי מעלה.
ואולם כל השיחות והשירות, שנשמעו מפי מארי יחיה ומפי שאר המסוּבּים, לא הועילו להורי סעיד. נפשם נשארה עגומה כשהיתה.
ג 🔗
עם עלות השחר, ביום איסרו חג, יצאה מן העיר שיירת הנוסעים, מקצתם צעירים שלא הגיעו לגיל י"ח, שהוא גיל החופה, ומקצתם בעלי משפחת בנשיהם וטפם, ועמם המון מלווים, שיצאו מבתי⁻הכנסת להשתתף במצוות ליווי היוצאים לדרך, ובכללם הוריו של סעיד. גם מארי יחיה יצא עם כולם ומחמת אהבתו הנודעת ממנו לתלמידו סעיד מזעקי, לא משה ידו מעל שכמו, על אף הילוּכם המזוֹרז. כשהתקרבו לנקוּדת הפרידה, במרחק תחום שבת משער העיר, משך מארי יחיה את סעיד תלמידו לצד, גחן ולחש באוזניו:
“שאלתני בני, מתי ייראה קץ הגאולה, והנה אשורנו והוא קרוב… השנה הבאה היא שנת הגאולה וסימניך: תש”ד תשד. כלומר, תסע! וכן היא תהיה שנת ברנ“ה לשטרות וכתוב בספר שטרי זכיותינו – ‘ובאו ציון ברינה…’ הוי אומר: זו תהיה שנת גאולתנו – עלה והצלח!”
גמר דבריו שבנסתר והסב פניו אל כל הנוסעים ואמר להם דברים הנאמרים בנגלה בקול רועד:
“בני, אפילו חרב חדה מונחת על צווארכם אל תזניחו את המצווֹת, קלה כחמורה, כי שומר מצוה לא ידע דבר רע. והעיקר: בהגיעכם לכותל המערבי, למערת המכפּלה ולקבר רחל אמנו – התפללו בעדינו, ראו השבעתיכם…”
אף שעיניו נמזגו דמעות, סיים בברכת “שלום עליכם” ונשק לסעיד על כתפו כמנהג אנשי תימן ופנה לחזור העירה, הוא וכל קהל המלווים עמו.
ד 🔗
עשתונותיו של סעיד נטרפו אלו באלו וקרביו נתרתחו והמו, ודומה שראשו נתמלא דמו ועוד רגע יזנק אותו דם רותח מעיניו – שעה שעליו להיפרד עולמית מנעמה שבחלומו, מהוריו, מוריו, בית⁻מדרשו, עיר מולדתו וחבריו⁻אוהביו; אף⁻על⁻פי⁻כן, אַזר בעוז נפשו ונטה עוד אל הוריו שישבו שניהם לארץ ובּכוּ, כמי שמתם מוּטל לפניהם נשק להם ונשקו לו אך הם נשארו בעגמתם ובּכיים.
פּנה סעיד אחורנית, הרים עיניו וראה את העיר צנעא, שטוּחה לה במישור, על מגדליה המבהיקים, צריחי ארמנותיה ועצי הברושים המזדקרים מצד רובע התורכים היפה, הנקרא “באר הרווקים”. מאוד היה רוצה לחמוק עכשיו אל רחוב הנוצה אולי יצליח הפעם לראות את נעמה ולומר לה: שלום, אני נוסע לארץ⁻ישראל. היא ודאי תשמח. ממולו נראתה “בּריכת החתול” שנועדה להשקות אדם ובהמה והיהודים קבעו אצלה תחום שבּת להולכי רגל. מבּין פסגות ההרים, הניצבים בקרן מזרחית⁻דרומית, הזדקרו אורות שמש השחרית והשתפּכו על העיר וסביבתה במלוא האופק כסילוני זהב, תכלת וארגמן. מימי הבּריכה, שהתנועעו בקלילות לרוח השחרית, והירוֹקת שעל גדותיה, הזהירו בקשׂקשׂי נהרה.
ושוב השפּיל סעיד מבּטו אל הוריו היושבים לארץ ככתמים שחורים; בעצב וכאב חזר באוזניהם על דברי הנדר והשבועה, שנדר ושנשבּע להם קודם לכן, כי לא ינוח ולא ישקוט עד שיעלה גם אותם לארץ⁻ישראל.
גמר דבריו, פּסע פסיעותיים אחורנית, ופנה לדרכו – דרך הנוסעים מתימן לארץ⁻ישראל.
פרק חמישי 🔗
א 🔗
הם הרחיקו מן העיר צנעא מהלך חצי יום והנה נפסק האֵלם, שהיו שרויים בו כל בני השיירה, – אם מחמת עגמת נפש על הפרידה שכּל אחד היה שרוי בה, ואם מתוך שעדיין לא נתהדקו חוטי קשר ביניהם לבין עצמם – וקלחה שׂיחה ערה.
פתח בכך – נסים אלבדיחי, ה“קשיש” שבחבורת הצעירים הרווקים, יהודי בדוח ומבדח, עוקץ ומלגלג על ימין ועל שמאל, מאחריו שלושים שנות חיים, שלא ראה בהן יום אחד של שׂמחה ואושר, מצרה אל צרה יצא ורוֹע המזל אח לו מיום שעמד על דעתו.
שערוּ בנפשכם מה שעבר על נסים זה; אשתו הראשונה מתה בשעת לידה. אשתו השניה, היא ובנה, מתו ב“מחלת האבעבועות” – רחמנא ליצלן – שפשטה בארץ תימן והשחיתה נפשות רבות למכביר, ועל כולן פרנסתו אינה מצויה לו אף⁻על⁻פי שיגע למענה יומם ולילה…
אפשר מפּני כך היה נסים קטן⁻קומה וצנום⁻גו; מעשה ושאל נסים את מארי ב“בית⁻המדרש”: “כמה שיעור כזית יא מארי?” “כשליש ביצה,” ענה מארי. “וכמה הוא שיעור כביצה?” – כשליש נסים אלבדיחי," ענה מישהו מן הקהל. נסים אלבדיחי הגיב: “זהו מעשׂה נסים ששלוש ביצים נצטרפו באדם אחד והוא עצמו ביצה אחת טובה הימנו.” מאותו יום כינוהו “מעשה נסים”. אף פּאותיו הארוכות ומדובללות, שערות זקנו הדלילות, הפּזורות לו בסנטרו אחת כאן ואחת שם, עיניו העגולות הנוצצות ושיניו הלבנות – שיווּ לו פּרצוף של גבר⁻ילד, ממש מעשה נסים, מכף⁻רגל ועד קדקוד.
כדרכו פתח מעשה נסים בדברי צחוק ושאל כמתקלס בעצמו: “יא חברים, שמעו, שכחתי את צפּחת השמן בביתי, ‘שדינו דין אמת’4.”
הנוסעים שלא ירדו לסוף דעתו שאלו תמהים:
“מה טיבה של חרדה זו, כלום חסר לנו שמן?” נטל מעשה נסים רשות לעצמו, כשהוא עוצם עין אחת, ופוקח עין אחת לסירוגין, והשיב: “כבר אני רואה את ‘שקבּיאֵל’ (שר העוני, מזל רע) – מתרוצץ ומחפשׂ צפּחת השמן שלי כדי למשוח בּרכּיו ולרדוף אחרי…”
צחקו הנוסעים כנהנים, והגדיל מכולם סאלם א⁻סרי המכוּנה ראש⁻חודש. על שום⁻מה כינו למשפחתו א⁻סארי ראש⁻חודש? זקנו היה רוכל בכפרים ומקום רכולתו הקבוע היה כפר א⁻סיר אשר מצפון לצנעא, לפיכך כינוהו א⁻סרי. כדרכו היה יוצא ביום ראשון כשתרמיל מרכֹוּלתו בין כתפיו, נע ונד כל ימות השבוע וחוזר בערב שבת לביתו; לא כן בנוֹ, אביו של סאלם, שנהג בעצמו מנהג חסכון והיה יוצא לדרכו וחוזר לביתו מראש⁻חודש עד ראש⁻חודש; ולא היו הבריות יודעים בצאתו ובבואו, אלמלא זימנה אותו אשתו לבית⁻דין על שאינו בא לביתו אלא מראש⁻חודש לראש⁻חודש. חשד היה בלבה שמא נשא אשה אחרת בכפרים והוא יושב עמה כל ימות החודש…
ליצני הדור, אלו הנקראים “בני השוק”, שכל עסקם הוא להסתובב ברחובות קריה ולפרנס עצמם במעשי קונדס, “זגראת וחכּם” (תרמיות ותחבולות), והם הם המדביקים כּינויים לבני⁻אדם, עד שאין לך אדם שאין לו כינוי – כשהגיע לאוזנם דבר המשפט בין א⁻סרי ואשתו בבית⁻דין, דרשו את הענין כמין חומר ואמרו: סרי – תרגומו בלשון הקדש: סודי. משמע שאינו מקיים “ועונתה” אפילו בראש⁻חודש וזהו ה“סוד” שתבעתו לדין… לפיכך כינוהו א⁻סרי ראש⁻חודש.
סאלם א⁻סרי ראש⁻חודש התגבּר על צחוקו מדברי המסכנות של מעשה ניסים ואמר לו: “ראוי שתחזור יא נסים לאחוריך כדי שלא ידביקנו השטן בגללך…”
“אתה, ראוי לך שתדבר רק בראש⁻חודש…” הקניטו מעשה נסים.
נתערב בנימין המכוּנה דלעת (אולי משום שאמו היתה עגולה ושמנה כּינו למשפחתו “אלדוּבּא” (כלומר: הדלעת): “אפילו אם ישיג אותך השׂטן, יא נסים, לא ניתן לו להלך אתך וגם אלהנהלה (ההנהלה הציונית) לא תרשה לו להיכּנס אתנו לארץ⁻ישראל, אנחנו נקדימוֹ והוא יישאר בגלות תימן עד שיישׂרפו מעיו וייכּשלו ברכיו…”
הפסיקוֹ סאלם ראש⁻חודש וטען כלפּיו:
“אם סבור אתה שההנהלה כבר הכינה לך ‘כנפי יונה נחפּה בכסף’, שתעוף בהן לארץ⁻ישראל, אינך אלא טועה. עוד תשב בעיר עדן עד שיצטמק עכּוזך.”
חזר מעשה נסים וטען דבר רצינות: “והיכן ילכו הבטחות הנביא: ‘על צד תנשׂאוּ ועל ברכיים תשעשעו’ – האם שווא דברי תורתנו?”
“אשריך ואשרי חלקך,” ענה מיניה וביה ראש⁻חודש. “איזה צדיק אתה, שכּל הנבואות הטובות לא ניתנו אלא למענך. הלוואי שיסכימו להכניס אותך לארץ⁻ישראל, כמו שמכניסים תרנגולת ללול, ואז ‘תשק ידך לפיך’…”
בנימין דלעת, שחש במקצת לכבודו של מעשׂה נסים, מחמת תשובתו העוקצנית של סאלם ראש⁻חודש, השיב לו:
“ואתה מדמה בנפשך שבארץ⁻ישראל יושבים צדיקי עולם ועטרותיהם בראשיהם כשהם נהנים מזיו השכינה? הלא תזכור שקראנו יחד מכתבים שהגיעו מירושלים, ששלחו אותם אחינו התימנים שנסעו לשם בשנים שעברו, והם מספּרים ששם אנשים רבים אינם מקיימים את המצווֹת, הגברים מגלחים זקנם ופּאותיהם, והנשים הולכות חשׂוּפות שוֹקן וזרוען וגלויות ראש, וכולם, הגברים והנשים, אוהבים ‘חירייה’ (חירות).”
“כבר תתחילו בכפירה מעכשיו? – תנו לנו עד שנצא לפחות מגבול תימן ואחר תדברו” – הגיב סעיד מזעקי ברגש.
“אֵה, אה, ‘איסמעוּ יא נאַס’ (שמעו, אנשים) תלמיד מארי יחיה אלכּביר נוסע אתנו, אל תשכחו יא חברים מי נמצא בינינו…” הגיב מעשה נסים בנימה של לגלוג. “מצידי אני,” הוסיף מעשה נסים, “כבר אני רוצה לראות את היהודים מגולחי הזקן והפּאות השם ירצה בטובם, ובייחוד את אלו שקוראים להן חלוצות, ההולכות גלויות ראש ופּנים וחשׂוּפוֹת שוקן וזרוען… כפי שכּתב שמעון אלעדני במכתבו מירושלים אל מארי סלימאן אלצארום.”
“שקר, שקר! מוציא דיבה הוא כסיל, אין יהודים כאלה בארץ הקודש,” השיב סעיד מזעקי בהתרגשות ובפסקנוּת, והוסיף: “אין מביאים ראיה משמעון אלעדני שהוא ידוע כמי שרואה צל הרים כהרים.” השיחה נשתתקה. סעיד המשיך לפסוע בין כולם מהורהר. קשה עליו ההליכה וקשה עליו הדיבור; ויותר משצעדו רגליו – נחפּזו מחשבותיו ודמיונותיו מענין לענין ומדימוי לדימוי; מה שדיברו הנוסעים קודם לכן, ובעיקר מה שאמר מעשה נסים, הצטייר בדמיונו באלפי צורות וגוונים, וסערה רוחו.
ב 🔗
מששקעה השמש, בחרו לעצמם הנוסעים פּונדק ללינה, פּרקו את מטענם ומשׂא חמוריהם ופנו מי לתפילת מנחה ומעריב ומי להכנת סעודת ערבית ולקביעת המנוחה והשינה.
עד שהנוסעים שקוּעים בהכנותיהם – נרדם סעיד, שהיה יגע מאוד, והנה ביעותים: חבורת בני⁻אדם מתקרבים אליו כשהם מזוינים מי במספּריים ומי בתער הגלחים, ולקול הוללוּתם רקדו במרחק⁻מה מהם נשים בלבוש קל שבקלים… המספּריים והתערים התנופפו לעומתו, כחרבות מתהפּכות, וקמעה⁻קמעה התקרבו אליו כמבקשים לגזוז פּאותיו וזקנו ולהכניסו לחוּפּה עם אחת המרקדות…
כּל עוד נפשו בו, נשא קולו בצעקה, גדולה ומרה,
וייקץ!
ג 🔗
השיירה המשיכה דרכה, יום אחר יום. מיום ליום נתקרבו אנשי השיירה אלו לאלו, כביכול נעשו חבורה אחת. זכות גדולה בכך היתה לאחד הצעירים בשיירה, שהיה מיטיב לשיר, שירי תימן ושירי שבזי. הוא רכב על פּרדה, וממרומי גבה ומטענה היה מסלסל בקולו הנעים, שריתק את כל השיירה, גדולים וקטנים. היו מן הגברים שליווּ אותו מי בקול ומי בהמהום. יותר מכולם התפּעמו מנוֹעם זמירותיו הנשים שבשיירה, אך לא השמיעו קולן משום האיסור של “קול באשה”…
ואף⁻על⁻פי שנעשו חבורה אחת התהלך ביניהם מעשה נסים בודד במועדו. ולפי שהיה עני ויצא לדרך בלי צידה לדרך לא הצטרף לשום זימון של סעודה מאותן סעודות שערכו בני השיירה משפחות⁻משפחות, בין בהגיעם בערב לפונדק הדרכים ובין בשעה שהפסיקו הליכתם וישבו לנוח בקרבת מקוה מים, אכלו ושתו והשקו בהמותיהם. וכמעשיהן של המשפחות כן היו מעשיהם של הצעירים הרווקים, שהיו מזדמנים יחד לסעודה אך לא עלה על דעתם לצרף אותו אליהם. אצל בעלי המשפחות הוא נחשב כצעיר רווק ואצל הצעירים הוא נחשב כקשיש שמקומו בין בעלי המשפחות. לפיכך לא היו לו למעשה נסים אלא מספר לגימות של מים להחיות נפשו, שהיה גורף אותם ממקוה המים בחופניו, כפי שעושים כולם, מנער מהם תולעים, קש וירוֹקת, ושותה.
ביום השלישי קצרה רוחו של מעשה נסים והחליט לעשות מעשה. שעה שישבה השיירה ליד מקוה מים פנה פתאום בשאלה אל ראשי המשפחות ואל הצעירים חבריו:
“הגידו לי, יא חברים, לאן אנו נוסעים ובשביל מה אנו נוסעים?”
“פשיטא,” ענו כולם, “אנו נוסעים לארץ⁻ישראל כדי להיגאל.”
“להיגאל ממה?” חזר והקשה מעשה נסים.
“מגלותנו בארץ התימן.” השיבו.
“מפני⁻מה אתם קוראים לתימןן ארץ גלותנו, שבה נולדתם אתם ואבותיכם ואבות אבותיכם זה למעלה מאלפּיים שנה; ולא עוד אלא שאתם מניחים אחריכם בתים ובני משפחות, וקברי אבות וסיר הבשר ותפילה בציבור ולימוד תורה, ויוצאים לנוע אל הבלתי נודע?”
“מפני הרדיפות שרודפים אותנו הגויים, שמשפילים אותנו, מרוששים אותנו וחומסים עמלנו וכופים לשמד את יתומינו, וגם מפני המגפות והעניות.”
“אבותינו ואבות אבותינו נרדפו והושפּלו ויתומים נחטפו לשמד ולא עשו כמותכם.”
“נכון. אבל הם היו מאמינים בני מאמינים וציפּו לישועה קרובה.”
“ואתם אינכם מאמינים בני מאמינים ואינכם מצפּים לישועה קרובה?”
“אנו מאמינים, אבל צריך לעשות ‘מעין הטבע’.”
“הה, ‘מעין הטבע’? – אם כן, למה לכם דוקא ארץ⁻ישראל, למה לא תעשו ‘מעין הטבע’ ותסעו לאמריקה היושבת בשלוה וגם היהודים באותן ארצות, ובכללם התימנים שנסעו לשם אינם נרדפים ונהנים מחי רווחה וטובה? הרי בארץ⁻ישראל ישנן מלחמות עם הערבים ושם עובדים קשה בעיבוד האדמה השוממה ובחומר ולבנים לבנין בתים, עבודות שלא הסכּנתם להן מעודכם.”
נסתתמו דבריהם.
אחד מן השיירה אמר: “הייא יא מארי נסים, השמיענו דעתך וברוך טעמך.”
“אין אנו הולכים לארץ⁻ישראל,” הרצין מעשה נסים, “אלא עולים אליה, כדרך שאמר כורש: ‘מי בכם מכל עמו ה’ אלהיו עמו ויעל'; זוהי הארץ המובטחת לנו ואנו עולים אליה כדי לחדש בה ימינו כקדם; אבל כדי שנהיה ראויים לעלות במעלות ארץ⁻ישראל, מוטל עלינו להפּרד מן המנהגים וההרגלים שלנו בגלות תימן, שכל אחד חי את חייו לבדו, עם משפחתו, ואינו נותן דעתו על זולתו, אם יחיה או ימות, שכן כתוב ‘וחי אחיך עמך’, שאפילו היא מצוה שאינה תלויה בארץ – הרי הארץ תלויה בה ובקיומה…”
לא הבינו את הרמז…
חזר מעשה נסים ופנה אל חבריו הצעירים ושאל כל אחד מהם:
“מה אתה מצפּה למצוא בארץ⁻ישראל?”
קפץ סאלם ראש⁻חודש והשיב:
“רוצה אני אב”א, ראשי⁻תיבות של אדמה. בית. אשה."
ענה אחריו בנימין דלעת:
“ואני רוצה ל”ב, ראשי⁻תיבות להכות בגויים.
אחרון המשיבים היה סעיד מזעקי:
“ואני רוצה לתומ”י, ראשי⁻תיבות ללמוד תורה ולקיים מצוות השם."
אמר להם מעשה נסים: “רואה אני מדבריכם, שאינכם מצפּים לגאולה האמיתית…”
עכשיו פנו שלושתם אל מעשה נסים ושאלו אותו:
“ומה אתה מצפּה למצוא בארץ⁻ישראל?”
“את מזלי, שרחק ממני וגרם לי להיות עני שבעניים שאפילו פת לחם אין לו… וכבר אמרו בעלי המשל: ‘אֶילא בעדך מית ימני לא תקוּל יא ג’ארתאה’ (אפילו עומדים אחריך מאה תימנים – אל תקרא: הושיעוּ)”
הבינו והתביישו. מכאן ואילך היו חולקים עמו במה שיש להם וגם ראשי המשפּחות היו מזמינים אותו לסעודותיהם.
פרק שישי 🔗
א 🔗
בערב שבת הראשון, מאז יצאו לדרך, הגיעו לעיר איבּ אשר בתימן התחתונה. על עיר זו, – השוכנת בפּיסגת הר ומסביבה גיאיות מוריקים ומבּוּעי מים, – אומרים, שנבנתה בידי שם⁻בן⁻נח ויש אומרים שראו בשער העיר אבן עתיקה מאוד, שעליה חקוק: זוהי מדינת שם⁻בן⁻נח. תושביה, גויים ויהודים, שונים מאנשי תימן העליונה במבטאם, שהוא מבטא של כל אנשי תימן התחתונה, המתחילה בהר “סומארה” ומסתיימת במפרץ עדן. הללו מבטאים את ה“קי” רפויה, דרך גרונם כמו שמבטאים יהודי פולין את ה“ר”. על כל דיבור שיצא מפיהם – צחקו בני השיירה צחוק עצוּר, לבל ירגישו התושבים בכך וייעלבו..
בשער העיר עצרוּם שוטרים והביאוּם לחצר המטרה. לפניהם נעצרה והובאה לחצר המטרה שיירה של יהודים, אנשים ונשים, שהגיעו לכאן אמש בדרכם לתעז, כדי להשתטח על קברו של ר' שלום שבּזי. נפגשו שיירה בשיירה והחלו תוהים יחד על סיבּת מעצרם ואגב כך התוודעו אלו לאלו:
“מאַיין אתם?”
“מצנעא.”
“ומאיין אתם?”
“מעמראַן וכּוּכּבּאן. דרכנו לאצל מארי סאלם זכותו תעמוד לנו.”
“ואתם לאן?”
“אנחנו דרכּנו אל מערת המכפּלה,” השיב מעשה נסים בלעג. “רצוננו ללכת לשאול את פּי אבותינו עד מתי יהיו ישנים להם עם נשותיהם בחברון ואנחנו סובלים פּי⁻אלגלות; ואתם, מה תחפצו מן מארי סאלם? שמא יש ביניכם עקרות הרוצות בפרי בטן?…” איש מהם לא ענה. הם לימדו עצמם להיזהר מכּל דיבור העלול לחשׂוֹף כוונתם האמיתית: עליה לארץ⁻ישראל.
אבל, אשה בגיל העמידה, שהצטרפה אל השיירה באמצע הדרך – וישבה דחוקה בקרן זוית על צרורותיה, כשפּניה לוטים במטפּחת צבעונית שעל ראשה, כדרך בנות ישראל בתימן, נשמעה מצייצת:
“אֵה, אֵה, יא איבּן עמי, הנה אתי חמאמה בתי, ישמרה השם, שבעלה אומר לגרשה על שלא ילדה לו בנים, ואני הולכת להשתטח אתה אצל מארי סאלם, אולי יראה וירחם…”
“ייתכן שהאיש אינו מועיל…” פּלט נסים הלצה בלי⁻משׂים, ומיד נראתה חרטה על פּניו: צחקו הבחורים וקרצו עין זה לזה. בינתיים הופיע שוטר וצעק:
“יא יהוד, יאַ יוהדן, קומו התיצבו בפני הקאצ’י!”
נכנסו כולם ארמון הקאצ’י, שהוא מבצר הבנוי על צוק סלע, עלו במדרגות אפלות מעלה⁻מעלה, והיה נדמה להם שאין סוף למעלות ואין קץ לאפלה, עד שהגיעו לחדר שבתו של הקאצ’י, ואז נכנסו מקצתם, לאחר שחלצו מנעליהם, כדי שלא “לטמא” את מצעיו, ויתרם עמדו והמתינו בפתח החדר ובמדרגות. הקאצ’י ישב בזוית החדר, כשרגליו מקופלות תחתיו; לימינו אשנב קטן, שממנו הוא משקיף על כל הנעשה בחוצות העיר, ועל משקופו מוּנח כד מים לצננו ברוח. לפניו חבילת חציר הנקראת “קאת”, שהוא בוחר מתוכה פעם בפעם קלחים רכּים ומוסיפם ללעיסתו, שעשתה לחייו ככדור. מקנה הנרגילה הגבוהה, הניצבת לפניו, מצץ עשן ופלט לחלל החדר. הוא עצמו נראה כקופה של בשר אשר שני חורים מבריקים מתוכה – אלו הן עיניו. ועוד חור אחד רתוק לצינור הנרגילה – זהו כנראה פּיו. לשמאלו של הקאצ’י ישב מזכירוֹ ועשה כמעשהו.
בין מציצה ולעיסה – הרים הקאצ’י עיניו כלפּי הבאים ושאלם בקוצר⁻רוח:
“לאן, יהודים?”
“לקבר מארי סאלם, ירחמוֹ האל.”
“שקרנים,” קצף הקאצ’י. “אתם רוצים ללכת לדאר אל⁻סלאם (ירושלים) ושקר אתם עונים.”
“מן אמת יא קאצ’י, אין אנו הולכים אלא להשתטח על הקבר ונחזור לבתינו בשבוע הבא.”
“שמעו יהודים, אם תהינו לברוח לדאר אלסאלם אשלח אחריכם חיילים שיתפּסו אתכם, חיים או מתים, ואגלח אּת פּאותיכם. ראו הזהרתיכם, יא שטנים. ועכשיו חתמו על כתב ערבות שתשובו לבתיכם בשבוע הבא, ולכו לכם.”
חתמו כולם על הנוסח שכתב מזכיר אלקאצ’י, ויצאו לרובע היהודים ולשוק כדי לקנות ולהכין צורכי שבת, כי בא היום… לכולם היו מעות בידם. מקצתם מצאו אכסניה בבתי יהודים ורובם נכנסו ל“פונדק האלמנה”. רק מעשה נסים לא היו מעות בידיו ונשאר תוהה ובוהה, ללא אכסניה וללא צורכי שבת.
ב 🔗
כל אלה שנתארחו ב“פּונדק האלמנה” נכנסה עליהם שבתם בשׂמחה. שמחו לא על מאכלות ומשתאות, הללו כמעט שלא היו, פרט לבצלים, שוּמים וצנון שמצאו בשוק. האלמנה הכינה לאורחיה “לחוּח” ו“כּוּבּאנה”5. במזון הזה ניזונו כולם, בתוספת כעכים שנותרו באמתחותיהם; מקור השׂמחה היה האולם הגדול והאפלולי שישבו בו צפופים כולם, זה לצד זה, גברים ונשים, אלו בצד אחד ואלו בצד שני.
הרפּתקה מכשילה של אחד מן החבורה הוסיפה להם שׂמחה על שמחה; בשבת בבוקר הלכו כולם להתפלל בבית⁻הכנסת וכמנהג הוזמנו מהם לעלות לתורה. סאלם ראש⁻חודש, שהוזמן לתורה, חמד לו לצון, וכשהגיע לפסוק “וכתובת קעקע לא תתנו בבשרכם” קרא וכתובת קעקוֹע. כל הציבור העיר בלשון ה“ק” הרפויה והגרונית: ק’עק’ע, ק’עק’ע… וקולם דמה לעדת עורבים מקרקרת… האורחים צחקו בקול רם ובבית⁻הכנסת קמה מהומה. המקומיים מחו על מעשה התעלול של האורח, ובשעת רתחא הודיעו בזה אחר זה כי לא ישאירו בבתיהם אורחים לצים, וההזמנה בטלה…
האורחים יצאו מבית⁻הכנסת והלכו כולם לפונדק האלמנה. כדי להתגבר על הלבּנת פּניהם שרו ולעגו ועשו עצמם שׂמחים עד בלי גבול. בחורי צנעא ובחורי עמראן הרבו בשירה, בייחוד במוצאי השבת, שאז נוספו גם הריקודים; המשוררים שרו והמתוֹפפים בפח תופפו, ואפשר שהיו ממשיכים בשירה ובריקודים עד אור הבוקר, אלמלא צעקותיה וצריחותיה של… חמאמה, שהעיבו ושיתקו את כל השׂמחה וגרמו לעגמת נפש ובושת פנים לכל האורחים.
חמאמה יצאה אל הכּיריים להביא חיסי (ספל) קהוה לאמה. אחד מבני השיירה, סאלם שמו, התגנב אחריה באין רואים, ובהתקרבה אל הכירה ניגש אליה, החזיק בקצה סוּדרה, ואמר לה בקול רועד: “אולי יש עצה?”
תחילה תמהה וכנדהמת שאלה: “מה?”
חזר סאלם וגמגם לה: “את הולכת אל מארי סאלם שיתן לך בנים, ואני שמי סאלם, – אולי יש עצה?”
חמאמה נתחלחלה וצעקה ככרוכיה: יוּה, יוה, מה הוא רוצה ממני?" וכשנקהלו סביבה ושאלו לפּשר צעקותיה, הצליחה בּקוֹשי להוציא מפּיה את המלים: “אולי יש עצה… הוא אמר לי: אולי יש עצה… יוּה, יוּה…”
בּבוֹשת פנים חזרו איש⁻איש למקומו כשהם ממלמלים “אולי יש עצה.”
ומאותו יום ואילך כינו לו לסאלם: “סאלם יש עצה”.
אך יותר מכּוּלם נתחלחל סעיד מזעקי וכמעט שלא באה שינה לעיניו מרוב הבּושה ומרוב הצער וכל העת היה ממלמל: “אוי נא לנו למה הגענו, אוי לאותה בושה ואוי לאותה כלימה…”
ג 🔗
מעשה נסים נפרד מן החבורה בערב שבת, מחמת שלא היו מעות בידו לשלם באכסניה ואיש מאנשי המקום לא הזמינוֹ כאורח; הוא יצא מן העיר אל הכפר היהודי ג. הנמצא במרחק כארבעה מילין מן העיר.
משהגיע לכפר התהלך מעט ברחוב. פנה כה וכה, ולא נמצא איש שיאסוף אותו לביתו. מה עשה? – הוציא מילקוטו בגדי שבת, מאלו שלובשים אנשי העיר צנעא, הנראים מהוּדרים לעומת לבושם של הכּפריים; לבשם ונתעטף בטליתו וישב על סלע. פתאום נראה עלם צעיר מרחוק, נעלם קמעה ואחר⁻כך חזר והתקרב במרוצה אל האורח:
“יא איבּן עמי, יא איבּן עמי, שלום עליכם, מארי אמר שתבוא אליו מיד!”
“יבוא הוא אלי,” ענה מעשה נסים בגאוה מעושׂה. הנער, שנתרשם מגאותו של האורח ומ“הדר לבושו”, פנה אחורנית וכעבור זמן⁻מה חזר עם המארי, שאינו אלא מלמד התינוקות שבכפר.
אף מארי נתרשם מאוד מהדר לבושו של האורח וביקש ממנו לסור לביתו.
מעשה נסים הרגיש, שהשעה משחקת לו והראה סימני סירוב:
“לא, לא – יא מארי, אני נחפּז לדרכי, יש בּפי שליחוּת סודית אליכם ואפנה לדרכי בטרם תיכּנס השבת.”
הפציר בו מארי ברוב תחנונים שייכּנס לביתו, אפילו לצורך שיחה קלה מן הענין, והבטיח, בספק⁻ערמה, שלא יעכּב בידי האורח מלילך לדרכו.
עד שהכניסוֹ לביו רמז לבתו ולאשתו שיכינו מה שיכינו, ויגישו מיד קהוה ונרגילה לכבוד האורח, ומיד פּתח עמו בשיחה מושכת על דא ועל הא עד שיעבור הזמן ותיכּנס השבת. מעשה נסים ישב בשיחה, שתה קהוה ועישן נרגילה, בשׂמחה כמוסה ובהעמדת פנים של נחפּז, והמשיך בשיחה “רק” משום כבוד בעל⁻הבית, עד שנכנסה השבת ואז הוציא מלבו אנחה מעוּשׂה על שנתעכב וכאילו רק בדיעבד השלים.
הלכו שניהם לבית⁻הכנסת לתפילת ערבית; ביציאתם ניסו אנשים מן הקהל להחזיק בכנף בגדו של האורח ולהזמינו לסעודה. מארי זרק בהם מבּט זועם ורב⁻רזים, כאומר: “אינכם יודעים מי האיש הלזה ואיזו שליחות הוא נושׂא.”
למחרת, כשנקרא מעשה נסים לעלות לתורה, קמה כל העדה לכבודו וזהו סימן כי גדול האיש ורב חשיבוּת. מבית⁻הכנסת ליווה כל הקהל את האורח ואת מארי לביתו, כשהם מתלחשים ומסתודדים ביניהם. מיד באו בניהם אחריהם כשצרורות ג’עלה (תקרובת) ויין שרף בידם, ישבו יחד ואכלו ושתו עם האורח ועם מארי, ודיברו דברי תורה, ובעיקר הרבו שאלות מן האורח בעסקי דת ודין, והוא השיב להם דבר דבוּר על אופניו, עד שעלה כבודו בעיניו וכל שכּן בעיניהם. כולם התמוגגו מנחת למשמע טעמיו ודרשותיו ותשובותיו שהיו ידעניות וממוּלחות כאחד.
ד 🔗
אותה התקהלוּת מסובים חזרה ונשנתה אחרי תפילת ערבית, במוצאי שבת, אלא שבמקום בקבוקי היין וצרורות המגדנות – הובאו כדי⁻הקהוה והנרגילות. ובמקום טעמי תורה קלחה השיחה על עניני ירושלים, על כותל המערבי ומערת המכפּלה, על הציוֹנים ועל הצעירים היהודים המלמדים ידיהם למלחמה, על “אבן ג’וריון, הגיבור כדוד, ועל ויזסמן החכם כשלמה;” המסובים שואלים ומעשה נסים עונה כפי “מיטב ידיעותיו”. לא היה איש אשר הטיל ספק בחזקתו. זהו שליח שבּא מירושלים לרשוֹם את היהודים בתימן כדי להעלותם לארץ⁻ישראל ואין להרהר…
יהודי תימן ידעו שרשיונות עליה ניתנים רק לאנשים שלא הגיעו לפרק של זקנה (שכּך היה נהוג שנים רבות); לפיכך עמדו המארי ועיני העדה ורשמו בדף נייר את כל אלו ש“עדיין אינם זקנים,” איש וביתו. תוך כדי רישום נמשכו השיחות ואף החל מישהו לתת בשיר קולו. מן החדר הסמוך נשמעו צעקות ושידולים; יהודי כבן חמישים, שלא רשמו שמו מחמת גילו, צעק וצרח ואיים ללכת מיד להביא את השייך הערבי מן הכפר הסמוך, כדי שיעזור לו מפני מקפּחיו. מארי, ונכבדים אחרים, שידלוהו והסבירו לו כי מחמת צעקותיו עלולה לבוא סכנה לשליח ולכלל היהודים, והוא באחת: “תרשמו אותי לירושלים או שאלך מיד אל השייך.”
מארי ועוזריו שלחו לקרוא לאורח⁻“השליח”, לאותו חדר סמוך, ודיברו עמו תחנונים שיסכים לרשוֹם גם את הזקן הזה כיוצא מן הכלל; אף ניסו לשלשל לכיסו עשרה שקלי כסף “שכר טרחה”. מעשה נסים שהיה מבולבל ונדהם ומבוהל מכל הענין, השתדל להסתיר דאגתו ועשה עצמו כמסכּים לבקשתם למען השלום אך סירב לקבל “שׂכר טירחה” כלשהו.
בזה נסתיים הערב. האנשים נפטרו לבתיהם ועם שחר יצא מעשה נסים לדרכו וכעבוֹר כמה שעות הצטרף לחבריו בשיירה, כל עוד נפשו בו. סיפר להם קורותיו והם סיפרו לו. מאורעות אותה שבת היו לשיחה בפי בני השיירה במשך כל הדרך עד שהגיעו לעדן.
פרק שביעי 🔗
א 🔗
עם שחר, למחרת השבת, השכּימו שתי השיירות – זו שבאה מצנעא וזו שבאה מעמראן וכוכבאן – וצעדו כשיירה אחת בדרכים ההרריות המפותלות, כדי להגיע לעיר תעז, שם נמצא קברו של ר' שלום שבּזי (או בקיצור: מארי סאלם), המשמש, זה מאות שנים, מרכז משיכה יחיד במינו, שאליו מגיעים יהודים בשיירות מכל קצווֹת תימן ל“זיאַרה” (ביקור) ברוב ענין ואחרי תכונה רבה.
משעה לשעה גברה הציפּיה לקראת ההגעה לתעז, והיא נהפכה למתיחוּת עצורה בנפש כל אחד מאנשי השיירה, קטנים כגדולים, לא שירה, לא ההתבדחויות ולא דיבורי⁻סרק, אלא ריכוז פּנימי כמו לקראת מאורע גדול שעומד להתרחש. דממה בכל צעדי הרגלים, ולהבדיל חלוקי האבנים שהתיזו החמורים מתחת לפרסותיהם, – נשמעו, במובהק ובמרוכז, כאילו היו גשם זלעפות וברד כבד.
אפילו “מעשה נסים” כבש לשונו המרוּטה בתוך פיו.
וכך היו הדברים מעולם; הכּניסה לתעז היתה לכל שיירת יהודים, הבאים אליה בפעם ראשונה, ככניסה למקום קדוש. לשמע שמה של העיר פּעמו לבבות, וזלגו דמעות, ונלחשו תפילות. רק שמע שמה של ירושלים היה יכול להרעיד את הנשמות יותר. אך בשעה שירושלים קרובה ללב ורחוקה מכדי להגיע אליה, הנה תעז קרובה יותר ואפשר להגיע אליה בהליכת⁻רגל במשך כך וכך ימים.
ובמה זכתה העיר תעז, כשתשעים ושמונה אחוז מתושביה הם מוסלמים, רובם קנאים⁻חשוכים, ורק כשני אחוז יהודים?
הוי אומר: קברו של מארי סאלם אלשבּזי, רב התהילה ושׂר הישועה, הוא שנוסך עליה את הוד תפארתה וחין⁻ערכּה. כל מבקש מזוֹר למחלתו, כל דורש ישועה מייסוריו, כל חשׂוּך מרפּא וחשׂוּך בנים, אם איש או אשה, ידוֹר נדר ל“זיארה” אצל קברו של מארי סאלם – ומובטח לו שימצא מבוקשו. הבריות מספרים, שעוד לא שב אדם משם נכלם וריקם, אלא אם כּן הוא רשע גמור ללא תקנה, שכן מארי סאלם מסתיר פניו ממנו…
ולא בלבד יהודי תימן, אלא גם יהודי עדן, היושבים בפתחו של עולם ונהירים להם שבילי חכמת הרפואה החדשה, באים שנה שנה ל“זיארה”. כן שמענו ולא ראינו שאפילו גויי תימן באים להשתטח על קברו של אלשבזי.
רק חברי תנועת “הדעדעים” (דור⁻דעה), שקמה בצנעא בדור האחרון, אמרו “דברי כפירה” בענין ההשתטחוּת על קברו של מארי סאלם. לדעתם הוא היה משורר גדול וצדיק גדול אך אין להאמין שהוא מעניק תרופות וסגולות למשתטחים על קברו, ולא עוד אלא שמצאו אסמכתא מן התורה שהדבר הזה אסור משום “ודוֹרש אל המתים”. וכשהיו בני⁻אדם יוצאים כנגדם ואומרים: הנה פלוני היה חולה ונרפּא מאז הלך ל“זירה”, אומרים לו: הוא החליף אויר ונרפּא. וכשמתריסים כנגדם ואומרים: הנה פּלונית, שהיתה עקרה משך שנים, הלכה ל“זיארה” ונפקדה בבנים – עונים ליצנים שבהם כי החמרים (המלווים את שיירות העולים לקבר) בקיאים במלאכה…
כל אלה וכיוצא באלה, דברי מאמינים ודברי מלעיזים, היו ידועים לסעיד עוד מצנעא, כשם שהיו ידועים לחבריו; מן הדין לומר: שגם הוא, אף⁻על⁻פי שלא היה “דרדעי”, פיקפק בדבר אם יש יתרון בהשתטחות על קברו של צדיק זה יותר מאשר על קבריהם של אחרים. סעיד היה מוכן להאמין לכל הנפלאות שאירעו למארי אלשבזי בחייו, אך לא יכול להאמין שהוא עושה נפלאות אחרי מותו. אף⁻על⁻פי⁻כן ניתרו מיתרי ליבו לקראת המראה הגדול הצפוי לו – קבר הניסים והנפלאות של מארי סאלם. מחשבה נתגנבה ללבו: “צריך להאמין, אפשר שמארי סאלם יעזור לי בדרכי לארץ⁻ישראל ואולי אף יסייע בידי הורי ואחותי ומארי יחיה, שגם הם יעלו מהר לארץ⁻ישראל אחרי, ומשפחתנו תתאחד מחדש. ואולי, אולי, ימצא את נעמה ויביא אותה אלי?” –הפליג לתוך הזייה.
בשעות בין⁻הערבּיים נתקרבה השיירה אל רוכסי ההרים, שבצלעותיהם חוסה כמסתתרת העיר תעז. דומה שנתקבּצו לכאן כמה הרים והעמידו עצמם חומה על העיר הזאת. סילון של זהב, משל שמש ערבית, משתפּך עדיין על גגוֹתיה, כאילו היה נושק לה נשיקת פּרידה לפני לכתו לישון. צריחי המסגדים ולובן הסיד העוטר צוהרי הארמונות, הבהיק וסינוור. בצלעות ההרים למעלה, נטועים פּה ושם אילנות, רוּבּם עצי גפן ועצי זית; למטה בקרבת הנהר נראו עצי בננות עמוסי אשכולות מצהיבים, ועל שפת הנהר משטח ענק של ירק וירקות. בחפּזון התנשאו ההרים, כממהרים לסגור על העיר, והשיירה המתפּתלת בשבילי עקלתון אצה גם היא וממהרת להגיע בטרם תחשך.
אך הגיעו למקום ו“מעשה נסים”, שהוא נימנה על תנועת הדרדעים, אף שהיה עייף ורצוץ, כמו כולם, ממסע יום תמים שהחל לפני עלות השחר, – פתח בדברי לגלוג, מופנים אל סעיד, שהכל רואים אותו בחזקת תלמיד⁻חכם וירא⁻שמים שבחבורה. “הייא, מה תגיד יא סעיד למארי סאלם, מה תבקש ממנו? אני, אגיד לו שיתן לך,” הוסיף בקריצת עין, “כּלה…” סעיד השיב לו משלו: “המתפּלל על חברו נענש תחילה” – עיקם למעשה נסים במקום “נענה תחילה”.
ב 🔗
אותו לילה שחנוּ בני השיירה בתעז נשאר חרוּת בזכרונם. קיווּ שיהיה לילה של מנוחה ואגירת כוח לקראת הלילות הקשים שיצטרכו ללכת עד צאתם מגבול תימן. אך הוא נהפּך להם “ליל שימורים”. בית⁻הכנסת של מארי סאלם, שלתוכו נתכנסו, לא היה אלא מיבנה ישן וקטן, ערום מכּל וריק מכּל, חוץ מפּשפּשים, שכן הגבּאים והנלווים עליהם היו מריקים פעם בּפעם את בית⁻הכנסת כדי שהבאים ל“זיארה” יתרגשו ויתרמו… (רק מעטים מבני השיירה זכו למצוא אכסניה בבתי היהודים, שסביב בית⁻הכנסת). לא עלתה להם זכות זו אלא כדי שלשול פרוטותיהם לתוך כיסיהם של הממונים על שמירת קברו של מארי סאלם. בייחוד “הפליא לעשות” הממונה הראשי, איש רחב⁻גרם וקצר⁻רגליים, שהיה נוהג לשבת בסוכה גדולה ממחצלאות כשרגליו כרוכות תחתיו, בידו “חקת” (קופסת) טבק הרחה ומתוכה הוא תוחב קמיצות לתוך אפּו, פעם אחר פעם, ולפיכך נתוסף לקולו העבה גם אנפוף מטיל אימה. ושש נשים היו לו, שכולן דומות זו לזו, במראיהן ובקומתן, והן “חוסות בצל כנפיו” בשלום (כך סיפרו הבריות!) ועושות כרצונו בכיבוד אורחיו, הבאים מקצווֹת הארץ, ובייחוד אותם המגיעים מעדן, שאמתחותיהם מלאות וידם פתוחה ולבם מאמין שאם הותירו לראש הממונים כאילו הותירו ל“אבא שלום” בכבודו ובעצמו.
רבים מבני השיירה, עייפים ורצוצים, דחקו עצמם לבית⁻הכנסת של מארי סאלם כדי למצוא מקלט לראשם. מקצתם נרדמו ומקצתם לא יכלו להירדם והיו שופכים שיחם בקריאת תהלים תוך כדי גירוד גופם מעקיצות הפּשפּשים. אף אלה שהתאכסנו בבתי היהודים חזרו ונצטרפו אל יושבי בית⁻הכנסת. מי שנרדם ומי שלא נרדם – קרא תהלים. אלא שהפּשפּשים מזה וקולות התחינה של קוראי התהלים מזה – גרמו לכך שנתקבצה חבורה גדולה בחצר בית⁻הכנסת ולאור מדורת כיריים, ועליה מספר כדים של קהוה, ישבו וסיפרו נפלאות מארי סאלם.
ובין השאר סיפּרו:
“מעשה באלמהדי (שליט תימן בימים ההם), ששמע אודות היהודי סאלם, הנמצא בתעז, שהוא ‘בעל ספר’ ומפליא לעשות. וכיון שהחזיק הוא את עצמו כבעל כישוף גדול – נתקנא בסאלם היהודי וציווה להביאו לפניו. יצאה סיעת חיילים ובאה למעונו של מארי סאלם. כשהגיעו לפתחו הציצו פנימה ומצאוהו יושב על כלי אריגתו, ובנו ישוב לפניו ולומד תורה, והוא מתקן טעויותיו על⁻פי זכרונו בלבד. מיד דרש ראש הסיעה בתוקף ממארי סאלם לקום מיד ולהרחיב את הפתח כדי שיוכלו חייליו להיכּנס עם רוביהם לרוחבּם. אמר מארי סאלם לפתח: “תן להם להיכנס” ומיד התרחבו המזוזות והמשקוף והחיילים נכנסו תמהים ותוהים. אמר להם מארי סאלם: “מה בקשתכם?” אמרו לו: “מלכנו ביקש מאיתנו להביא לפניו את סעודתך.” אמר להם: “ומי יאכל סעודתו של המלך?” אמרו לו דרך לגלוג: “אתה תאכל סעודתו.” אמר להם: “עיצמו עיניכם.” עצמו עיניהם. מיד פקחו את עיניהם והנה שׂר הטבחים של המלך עורך לפניהם שולחן המלך ואינו מוציא הגה מפּיו. אמרו לו: “מה זה?” אמר להם: “מה שביקשתם בשבילי אני נותן לכם.” אמרו לו: “מלכנו ביקש להביא אותך לפניו כּבוּל בשלשלאות. אמר להם: “המתינו מעט.” עד שהם ממתינים “עשה שם של קדושה” ו”עף” אל המלך. אותה שעה הופיע מצד הפּתח משרת המלך והגיש לפניו את סעודתו, כשהיא מכוסה במטפחת שיראין. הרים המלך את המטפחת והנה לפניו סעודה דלה – פת של קיבר ומרק עדשים. תמה המלך ואמר למשרתו: “מה סעודה נתת לפני?” אמר לו: “בשר כבשׂ ולחם חיטה.” אמר המלך: “והיכן הם?” אמר לו: “כמדומני שהרגשתי משהו מוזר מתרחש בתוך הכלי שלי בשעה שעליתי במדרגות.” נשא המלך עיניו והנה דמות אדם נכנס מן האשנב אל החדר, עמד לפני המלך דרך כבוד ומיד קיפּל ברכּיו וישב. נזדעזע המלך ושאל: “מי אתה?” אמר לו: “הרי שלחת חיילים להביא אותי לפניך.” אמר המלך: “אתה הוא סאלם היהודי, שאומרים עליך כי אתה מפליא לעשות?” אמר לו: “הן.” אמר המלך: “ובמה אֶווכח?” אמר לו: “בסעודה שלפניך.” אמר המלך: “כישוף כזה יכול כל אדם לעשות.” אמר לו: “אני יכול לומר לארמון זה הסתובב ויסתובב.” מיד החל כל הארמון להסתובב עד שתקפה את המלך סחרחורת. אמר המלך: “דיינו.” אמר לו: “קרא את החיילים מביתי לכאן.” אמר המלך: “והרי מהלך שבעה ימים מבדיל בינינו וביניהם.” אמר לו: “מכשפים רבים יש לך, צווה עליהם ויעשו.” מיד ציווה המלך לקרוא לפניו את כל המכשפים ופקד עליהם להביא את החיילים מבּית סאלם היהודי שבתעז. טרחו בכך ולא הועילו. אמר להם מארי סאלם: “עיצמו עיניכם.” עצמו. מיד פקחו עיניהם והנה כל סיעת החיילים עומדים לפניהם.
אמר המלך: “עכשיו נוכחתי שאתה באמת מפליא לעשות – התוכל לומר לי כמה שנים אחיה?”
השיב מארי סאלם: “זהו אחד הסודות השמוּרים בידי אלהים לבדו, ולא נמסרו לידי בשׂר⁻ודם.”
אמר המלך: “אפשר תוכל לדעת אם אמות מוות טבעי או איהרג?”
אמר אלשבזי: “אם הרגת – תיהרג.”
ג 🔗
הם המשיכו להסתופף ולספר סיפּורי נפלאות מארי סאלם, עד עלות השחר. רק “מעשה נסים”, ה“דרדעי”, לא בא בקהלם, ישן בפינת החצר ונחר נחירות⁻מתנגנות, שלפעמים גרמו ליושבי החצר לצחוֹק ופעמים להתרעם על שלא נכנס לבית⁻הכנסת, כדי להירדם עם הנרדמים שם, אלא בחר לעצמו להירדם בחצר וזה מטריד אותם. ואילו סעיד ישב מכוּוץ בשולי החבורה והאזין לדבריהם בהתעניינוּת ובסקרנות, שכּך היה טבעו מיום שהכיר את עצמו. לא כל הסיפּוּרים נתקבלו על דעתו; הירהר בהם וביקש לבוֹר את הבּר מן התבן ולא עלתה בידו. לבסוף גמר בלבו שאין כאן שום בר והכל תבן ומוץ נידף.
למחרת "עלו למקום הקבר, התפללו תפילותיהם, ואחר ירדו למעיין, הנמצא במרחק⁻מה מן הקבר, כדי לראות, בזרם המים “מה שלח” להם מארי סאלם. מי שמצא קש, או עלה שלכת, נטלו בשׂמחה ונצר אותו כקמיע קדוש על גופו או בין בגדיו.
ד 🔗
עם רדת הלילה קמו כל בני השיירה, עמסו חמוריהם בשקט והחלו ללכת בשופי⁻בשופי, תוך שהם משתיקים ומשקיטים את האדם והבהמה, כדי שלא להעיר נרדמים. בהתגנב יצאו את העיר, לא בכיווּן המקומות שמהם באו, אלא לעבר גבול תימן, כדי לחמוק דרכו. ליבּם היה מלא חרדה, שמא תתגלה דרכּם. תעז היתה התחנה האחרונה של התירוצים, שהשמיעו באוזני השלטונות ובאוזני סתם מוסלמים עוברי⁻אורח, כאילו מגמת פּניהם אינה אלא לתעז בלבד ומשם ישובו למקום שממנו באו… כל הלילה צעדו בדממה וכשהאיר היום מצאו עצמם בסביבה של חולות מדבר. חיפשו שיחים וישבו בצילם עד שיחשיך היום וימשיכו דרכם שוב בלילה. לאחר שישה ימים ושישה לילות של פּחדים, סכּנות והרפתקאות, – בייחוד באזור ההפקר שבּין גבולות תימן לגבול עדן, הגיעו סוף⁻סוף לתחום השלטון של ממשלת עדן, הנתונה בידי האנגלים. ירדו מליבּם החרדות מפּני שלטונות תימן ומפני הלסטים באזור ההפקר והתחילו דאגותיהם וצרותיהם בעולם חדש וזר שלא ידעו דרכיו. הם תהו ותמהו והתהלכו כסהרורים בלי לדעת לאן ובלי להבין מה מצפּה להם…
פרק שמיני 🔗
א 🔗
עדן היתה לא רק עיר ואֶם בישראל, ולא רק עיר השער, שדרכו נכנסים יהודי תימן לארץ⁻ישראל, אלא גם עיר מקלט. היה מקובל על יהודי תימן שכּל מי שהצליח לעבור את גבולות תימן ולהגיע לעדן – הריהו מן המנויים לחופש מפּחד ומהשפלה ולתקווֹת עליה לארץ⁻ישראל. אבל כיצד מגיעים לעדן? עד שאתה בא לתעז – מקום קברו של ר' שלום שבזי – יכול אתה לטעון בפני כל צר ומשׂטין, שמטרתך להגיע לקבר הקדוש. מתעז ואילך מתהלך אתה שלושה לילות בחשכה עד שתגיע לגבול תימן ושם אתה נפגש עם הפחד האיוֹם ביותר – כיצד לעבור את הגבול.
אבל איך אומר המשל: מקום שהשוחד מקובל – הנס עומד; וכך עשו ראשי השיירה: אספו פּרוטה לפרוטה והובילו למי שהובילו ועברו את הגבול בשלום ו“באין רואים”.
לא נסתיימה פּרשת הפּחדים.
מגבול תימן עד גבול עדן צריך להלך שלושה ימים בקרב שבטי מדבר, האמונים על שוד דרכים מאז ומעולם. ואוי לו לאדם, או לשיירה, אשר יהינו לעבור דרכם, בלי שאחד מהם ילווה את האיש או את השיירה “כשומר בשכר מפני שודדים”. מכּל מקום ברור לעצמך: או שתשלם לאותם אנשים במיטב כספך, בעד שמירה, או שיארבו לך ויקחו ממך הכל כשודדים. ראשי השיירה שׂכרו פּרש אחד מבּני השבטים כשומר, ושילמו לו בכסף ובשווה⁻כסף כל אשר השׂיגה ידם. בּכּך ביקשו להציל עצמם מסכּנת השוד והבּיזה ואולי גם מרצח. ואף⁻על⁻פי⁻כן פעם אחר פעם התמרד השומר בדרך ואיים לעזוב אותם לנפשם אם לא יוסיפו לו; יום אחד מצאו עצמים מוּקפים כנופיית שודדים, שגלשו מן ההרים כשהם דוהרים על סוסיהם, יורים באויר וצורחים; הנשים והילדים נבהלו ופתחו בזעקות שבר; ואז הודיע השומר: “אם תשלמו לי אני יורה בהם ומניס אותם, ‘חיים או מתים’, ואם לאו – תעשו כרצונכם…” כל פעם שילמו וגם הפעם; לראשי השיירה לא היה ספק, שאנשי הכנופיה אינם אלא חבריו של השומר, שהגיעו למקום לפי סימנים מוּסכּמים ביניהם.
נוסף לכך פּקדו את השיירה פורענויות אחרות: גשמי זעף ושטפונות; מחסור בפּונדקאות ללינת לילה, למנוחה ולשתיית כוס של חמין; חיפּוּש אחרי ילדים או זקנים שפּיגרו אחרי השיירה, או נעלמו מעיני קרוביהם; חלשים או חולים שלא יכלו להחזיק מעמד בסבל הממושך,והם כּרעו ומתו, ונוצרו גם בעיות של קבורה, ישיבת שבעה ועוד.
הגיעו לגבול עדן.
אך גם כאן אָרבה להם צרה “מאשר לא כּתוב”: שוטרי הגבול העדני הודיעו להם, שעליהם לקבל זריקות חיסון כמצוות השלטון. בהלה גדולה קמה בין אנשי השיירה, שהיו להם דעות קדומות נגד זריקות, ולפיכך מיאנו לקבּל זריקות בשום פּנים ואופן. במידה שגבר סירובם כך גברה תביעתם של שוטרי הגבול. אחדים “נכנעו” וקיבלו את הזריקות, והשאר נתנו על⁻יד על⁻יד, מה שיכלו לתת, ונפטרו מן הזריקות בשמחת לבב.
ב 🔗
משנכנסו לעיר עדן היו שׂמחים ודואגים כאחד. שמחים – על שסוף⁻סוף הגיעו לעדן. דואגים – מה תהא עליהם מכּאן ואילך; האם ישיגו רשיונות עליה ומתי; היכן יגורו ומי יפרנסם.
בעלי המשפחות, שוּכּנוּ ב“בית אלקודש” (הקדש של משפּחת בּנין, שהיתה ידועה בעושרה). המשפחות ישבו בצפיפות זו עם זו, כמעט ללא חציצה. הדוחק והנקיון היו זוועה. משפחת בנין היתה מחלקת פּתות לחם בשעות הצהריים למשפחות בלבד.
הצעירים נמנו וגמרו להתפּזר ברחובות עדן כדי לבקש פרנסה. סובבו והסתובבו ולא מצאו כלום. עמדו ושׂכרו לעצמם בשארית פרוטותיהם מיטות של חבלים, מאלו המצויות לרוב ברחובות עדן, והשׂתרעו עליהן… אפשר שהיו משׂתרעים כך, בשקט ובמנוחה ימים רבים, “עד אשר ישקיף ויראה ה' משמיים”, אלמלא שני דברים שהציקו להם:
האחד, הוא החום הגדול, השוּרר בעיר זו, שכּל עצמה לא נבראה אלא בתוך לוע של הר געש. בשעות היום קשה למצוא פיסת⁻צל כדי להסתתר מפּני החום הלוהט של השמש. ויש גם שעות של גיהינום ממש כשנושבת רוח חמסינית ומעלה תימרות אבק החודר לעיניים ולנחיריים עד מחנק. מים לשתיה ולרחיצה צריך לקנות בכסף מלא. הגוף סופג מלחה המדביקה את הבגד אל העור.
והשני, הקיבה. אבר זה השוכן בקרבו של אדם מציק לו תמיד, מעבירוֹ על דעתו ועל דעת קונו, אינו נח ואינו שקט עד שהוא בא על סיפּוּקוֹ.
כיצד מתגברים על מצוקות אלו?
עבודה – אין. כסף בכיס – אין. ומה יעשה אדם בעת צרתו? אם הוא מכבד עצמו ואינו רוצה לפשוט יד הריהו פונה לבית⁻הכנסת, בוכה ומתפלל לפני אלהים שיושיעוֹ. הן הוא זן את בּרואיו מיתוּש עד פיל – האם יסתיר פניו מצעירים יהודים אשר נתנו דעתם לצאת מארץ מאפליה, אשר בה נולדו, ולעלות לארץ הקודש, שהיא ככתוב בתורה ארץ זבת חלב ודבש?
התאספו הבחורים לבית⁻הכנסת, קראו תהלים והתפללו יחד עם יהודים אחרים, אחים לגורל, שבאו גם הם להתפלל על נפשם. תקעו בשופרות והריעו ב“רחמנא” וסיימו בפסוק “ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם…” המוני ערבים, מבוגרים ונערים, היו מתקהלים סביב בית⁻הכנסת, תוהים וסקרנים לשמוע את הבכי, הצעקות ותקיעת השופרות של היהודים.
נפטרו המתפללים מבית⁻הכנסת ויצאו לרחוב. והנה אשה מאנשי המקום, קוראה מחלון ביתה: “יא אבּוּי, יא אבּוּי, (אבי, אבי!) היש בכם יודע תורה, יבוא וילמד לעילוי נשמת בעלי”. קפץ מעשה נסים וענה “אני, אני.”
“תביא עמך עוד כמה אנשים.”
משך מעשה נסים עימו את כל חבריו: סעיד אלמזעקי, סאלם ראש החודש, בנימין דלעת, וסאלם “אולי יש עצה” ונכנסו לביתה של האלמנה. זו הגישה להם ספר “אידרא זוטא”, הושיבה אותם ליד הנר הדולק, וסמוך לזה הביאה קהוה ותמרים וקליות לאכילה.
סעיד נתרתח כלפי חבריו מן המעשה ובפנותו למעשה נסים אמר: “הכיצד אתה מרשה לעצמך לעסוק בקבלה ובעילוי נשמות, מתים בשעה שאתה ‘דרדעי’, תלמיד מארי יחיה אלקאפח ז”ל, ואינך מאמין לא בקבלה ולא בעילוי נשמות? ולפי שגם הקבלה היא דברי תורה היאך אפשר לעשותה קרדום לחפּור בו?"
“תישאר לך באמונתך,” – לעג מעשה נסים. “אם אינך חפץ למלא את פיך במאכלות וב’אידרא זוטא' – רשאי אתה ללכת.”
סעיד פּנה ויצא מעם חבריו בזעף. בצאתו פגש יהודי מתימן, זר בעיר כמוהו, ששאל אותו אם הוא יכול לכתוב לו מכתב לקרוביו בארץ⁻ישראל ובשכר זה יתן לו ארבע בייס (פרוטות). סעיד הסכים. ביקש מן האיש שיאמר לו מה לכתוב. השיב האיש: “תכתוב כפי שאתה רוצה ותגיד להם שאנחנו מבקשים שיעזרו לנו.” נטל סעיד קולמוסו וכתב על פּיסת נייר ככף⁻יד מכתב קצר בן חמש שורות. קראו בפני האיש והנה הוא מתרעם. “מה זה, אתה מצחק בי?” טען האיש. “אני שכרתיך לכתוב מכתב ארוך וגדול – כפי שכּוּלם כותבים לקרוביהם – כּדי שהמכתב יהיה מועיל, ואתה כתבת לי ‘מזוזה’…?”
מה לא יעשה אדם בעד פּת לחם? על כורחו נטל סעיד גליון נייר גדול, ישב על מיטת חבלים, קיפּל רגליו תחתיו, הניח את גליון הנייר על בּרכּיו והחל כותב בכתב פּנינים מסולסל, חרוזים⁻חרוזים, חדשים גם ישנים, משולבים פסוקים ואמרות חז"ל, ומשלי בני⁻אדם וסתם דברי הבאי ודברי תחינה, מכל אשר רחש ליבּוֹ ומכל אשר מצא קולמוסו, דברים רבים ערבים לחיך ומבכּים לעין, שאין ביכולתנו לתת כאן אלא מקצתם. וזה קיצורו של המכתב:
“שלום, שלום, מאדון השלום, יאתה ויקרב, ממזרח וממערב, כדבש ואפרסמון מעורב, למוּל האיש הנאמן, תכלת וארגמן, צנצנת המן, חוצפית המתורגמן, לישועתנו משמים מזומן, גואל אחיו מתימן, נודע בשערים, גזע ישרים, נכבדים ויקרים, בתורה עשירים ובחכמה מפוארים, רודפי צדק ומחזיקי בדק, הלא הוא ידידי ומחמד עיני אזכּרהו ותחי נפשי, החבר הטוב, הדומה לגן רטוֹב, גם השם יתן לו הטוב ואותו יחטוב, מורי ורבי טוב בן סאלם טביב ישמרו צורו ויוצרו, ומכּל צרה ונזק יצילנו אמן, כן יהי רצון.”
”אחרי דרוש שלומך וטובתך, שיגדיל ויאדיר, הננו להודיעך שלא חסר לנו כי אם ראות פניך היקרים והנעימים, אשר כזוהר הרקיע מאירים ומזהירים, תהילה להשם יתברך, ונקווה שיזכּנו השם להיראות פנים אל פנים תוך ציון וירושלים תיבנה ותיכונן בריאים ושמחים, ויתקיים בנו מקרא שכתוב ‘עוד ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה’. וכבר שלחנו אליך אדוננו הרבה מכתבים ואיגרות ולא הגיענו מענה, לא נדע אם מפּאת טרדה או מחמת שלבך קשה עלינו, אוי נא לנו כי חטאנו. תדע לך אחי, שאין לנו על מי להישען אלא על הקדוש⁻ברוך⁻הוא ועליך, ואם אתה לא תעזור לנו מי יושייעינו מבור שביינו. ואדוני חכם."
כה דברי קל וצעיר יחיא בן ישועה טביב.
כילה סעיד לחבּר את המכתב, חתם עליו שמו של השולח, והלך עמו לבקש מי שיכתוב על עטיפתו את הכתובת בכתב אנגליזי, ועוד באותו יום הוּרק אל תיבת⁻המכתבים הנשלחים לארץ⁻ישראל.
ג 🔗
טוב טביב, שאליו נשלח המכתב, אינו אלא מוכר בננות בשוק מחנה יהודה אשר בירושלים. משהגיע המכתב לידו, פחד ורחב לבבו. מה יעשה? בביתו תשעה בנים ובנות (כן ירבו!) שפּרנסתם עליו. מאידך גיסא, רוצה הוא לעזור לקרובו אשר בעדן, – כפי שכּולם עוזרים לקרוביהם – ואין ידו משגת. עד שהוא שוקל ונמלך – עבר על פניו יששכר כהן, ריפורטר באחד העתונים היומיים. עיכּבו והראה לו את המכתב, שהגיע זה עתה מעדן. הלה התרגש מרוב שמחה ולא ידע אם הוא מתרגש למראה הבולים שעל המעטפה, או למראה המכתב הכתוב בכתב פּנינים, אבל השתדל להסתיר שימחתו מעיני מוכר הבננות, והציע לו בשפה רפה שיתן על ידו את המכתב ליום⁻יומיים, מוכר הבננות הסכים, והעתונאי הלך ופּירסם את המכתב בעמוד שני של עתונו, בצילום ובהעתקה, בכותרות וכותרות⁻משנה, בניקוד ובתוספת הסברה על טיבו של מקבל המכתב, שאיננו אלא מוכר בננות בארץ⁻ישראל, והוא תלמיד⁻חכם ממשפחת תלמידי⁻חכמים ככתוב בתורף המכתב. ולמטה חתום שמו של המביא לבית הדפוס: יששכר כהן.
כעבור כמה ימים נתגלגל אותו עתון לידי מוכר הבננות בצורת כיס של נייר. נטלוֹ בידו והלך לחפש את יששכר כהן במערכת העתון. וכשלבסוף מצאו דרש ממנו שיתן לו כסף דמי שימוש במכתב, כדי שישלח לקרובו, ואם לאו יתבענו לבית הדין, על שימוש בלתי הוגן במכתב שלו. במערכת העיתון הסבירו למוכר הבננות, שאינו דין לתבוע דמי⁻שימוש במכתב ולא עוד אלא שצריך להודות לו על מה שעשה, שבּכּך הוא מעורר דעת הקהל על מצב יהודי תימן הנמצאים בעדן. וכשלא נתרצה יעצוהו לפנות למשפט ההסתדרות, שהעתונאי חבר בה.
מוכר הבננות טען לפני בית⁻הדין בדמעות שליש, שלא היה מגיע לבית⁻דין, אלמלא רצונו לעזור לקרובו שבעדן, ואין בידו, ואלמלא היה מטופּל במשפחה גדולה בת עשר נפשות. כל מה שהוא משׂתכּר הריהו משקיע בצרור הילדים שבביתו האם חטא הוא להוליד ילדים רבים?
ראש בית⁻הדין של ההסתדרות היה מיודד עם אחד מראשי המוסדות הציוניים העוסקים בעניני עליה. הוא התרשם מדברי מוכר הבננות וביקש לדחות את המשך המשפט למספר ימים. למחרת הזמין אליו את מוכר הבננות והודיע לו שהמוסדות החליטו להעלות את בני משפחתו שבעדן על חשבונם, ועליו רק למסור שמותם וגילם. הואיל ולא היו שמותם בידו הבטיח לכתוב לעדן ולדרוש משם את הפּרטים המבוקשים.
אותו יום שהגיע מכתבו של טוב טביב אל קרובו, יחיה בן ישועה טביב, היה לו ולבני ביתו יום שׂשׂון ושמחה. משרצה לכתוב תשובה נזכר באותו צעיר צנעאני, שכתב בשבילו את המכתב הקודם. הלך לחפּשו ולא מצאו. בלילה שמע קול בכיה חרישי מחצר בית⁻הכנסת הגדול שבאותו רחוב. קפץ לחצר והנה בקרן זוית יושב אדם לארץ, כשראשו כפוף בין ברכּיו ובוכה. נתקרב אליו ושאל: “מה לך, בן⁻אדם?” לתמהונו – היה זה סעיד מזעקי. “למה תבכה כל⁻כך יא אַבּי ואַהלי” (אבי וקרובי)?
“הנח לי,” ענה סעיד.
“לא אניח לך עד שתספר באוזני על מה תבכה.”
נענה סעיד להפצרותיו של האיש וסיפּר שזה כמה ימים לא בא אוֹכל אל פּיו, בשעה שחבריו מוֹצאים לחמם אחד⁻אחד. ולא היה מיצד ודואב אילו נראתה אפשרות לעלייתו לארץ⁻ישראל. כל אחד יש לו קרוב או מוֹדע בארץ⁻ישראל, ששולח, או ישלח לו, עזרה לעלייתו. אבל הוא נמצא ללא קרוב ומודע.
נכמרו רחמיו של יחיה ישועה טביב על הצעיר, סיפּר לו את דבר המכתב שקיבל, בו נתבקש להודיע שמות בני משפחתו וגילם והציע לו לכתוב את התשובה ולהוסיף את שמו כאחד מבּני המשפחה.
ההצעה הפתיעה את סעיד ומיד נזדרז לכתוב את המכתב המבוקש, ומרוב שׂמחה והתרגשות לא ידע למי להיות אסיר תודה, אם להקדוש⁻ברוך⁻הוא, שראה בדימעתו ושלח לו מושיע, אם למיטיבו הטוב יחיה ישועה טביב.
לא עברו שבועות מעטים וסעיד, יחד עם משפּחת מיטיבו וכן עם כל בני חבורתו – שקיבלו עזרה איש⁻איש מקרוביו בארץ⁻ישראל – עלו על סיפון אניית⁻משא בחוף תואהי של עדן.
פרץ תשיעי 🔗
א 🔗
מסעו של סעיד מעדן בדרך לארץ⁻ישראל פּתח לפניו עולמות חדשים והסעיר את הרהוריו. עם שנעקרו רגליו מרציף הנמל בעדן – קפץ ביראה ופחד (נכון לומר: נדחף) לתוך סירת מלחים המתנדנדת בין הגלים וכאילו עומדת לטבּוֹע. טיפּס בסולם החבלים של האניה בברכיים רועדות עד שהגיע לסיפּון כל עוד נפשו בו, וכבר הוא בעולם אחר, עולם מופלא ומפעים אשר לא שיערוֹ. מימיו לא ראה ים ולא ראה אניה. שעות רבות עברו עליו בהסתכלות על האופן שבו מתנתקת האניה מן הנמל ויוצאת ללב⁻ים כשהיא שטה בין גליו הגועשים וכמו פולחת ובוקעת אותו. לבו דפק באותו קצב שדפקו המכונות שבבטן האניה. הרגשה משונה אפפה אותו שעה שהיה מתנתק והולך מן העולם בו נולד וגדל. חלל ליבו נתמלא חוסר ביטחון, שעה שהרגיש כי אין קרקע מתחת לרגליו – רק שמים ממעל ומים מתחת. דומה שעד כה היה בוטח ברגליו, אם כי עיקר הבטחון הוא בהקדוש⁻ברוך⁻הוא, הרי רגליו היו כביכול ערבות לבטחונו ולרצונותיו. לאן שרצה ללכת הוליכו אותו. בעת צרה הן עשויות לעזור לו להימלט. עכשיו מצא עצמו תלוי בין שמים ומים כשלרגליו אין שום תפקיד ואין משמעוּת של ממש.
אומרים, שאין בעל הנס מכיר בניסו. אבל סעיד אינו כן. נפשו יודעת שכּל מה שעבר ומה שעובר עליו בשעה זו רצוף נסים, גלויים לו ושאינם גלויים לו. אף⁻על⁻פי⁻כן היה מהרהר בענין הנסים ומהפּך בו לכאן לכאן ולכאן. זכור לו מאמר חז"ל שאין לסמוך על הנס שמא אין עושים לו נס, ואם עושים לו נס מנכּים מזכויותיו. אמנם לא סמך על הנס שיבוא אבל הנס בא, ולא נס אחד בלבד אלא כמה וכמה נסים.
בעמדו על הסיפּון ועיניו נעוצות שעה ארוכה בים, בדולפינים המקפּצים בשמחה ובגלים היוצרים כעין חומה מימין האניה ומשמאלה, חשב לעצמו: זהו נס בעיצומו, שהרי הוא עובר עכשיו את ים⁻סוף, זה הים שעברו אבותינו בזמן יציאת מצרים. אלא מה? להם נבקע הים והם הלכו בתוכו בחרבה. ואילו הוא, סעיד, ושאר הנוסעים, מפליגים בים באניה אדירה הבוקעת את הים ומוצאת נתיבה במים עזים. האם זה נס חשוב פּחות מנס קריעת הים? אפילו נאמר לא – מאי נפקא מינה. העיקר שזהו נס ועל הנסים חייב אדם להודות לבוראו ולצפות שלא ינכּוּ לו מזכויותיו.
ב 🔗
סעיד הפנה עיניו מן הים אל הנוסעים, היושבים או עומדים על הסיפּון, וכאילו ביקש לבחון אם גם הם שרויים בהרהורים ובריגושים כמותו. מבּטוֹ נתקל במבּטוֹ של מיטיבו – אותו איש, יחיה ישועה טביב, שביקש ממנו לכתוב בשבילו מכתב והדברים התגלגלו בצורה מופלאה עד שהגיעו יחד אל השעה הזאת, שכּוּלם מפליגים על סיפּון אניה המובילה אותם לחופי מצרים ומשם לארץ⁻ישראל. האיש הזמין את סעיד לסעוד עמו ועם משפחתו, מן המזון שהביאו עימם אל האניה. סעיד הסכּים ברצון. הוא הופיע והתפּעם מגוֹדל המשפּחה שנקהלה סביב מפּה צבעונית מסואבת שנפרשׂה על הארץ ועליה הונחה הסעודה. שש בנות ושבעה בנים ושני ההורים, הרי ט"ו והוא השישה⁻עשר. הבנות נולדו תחילה זו אחר זו, והבּנים נולדו אחריהן זה אחר זה. הבּת הבכורה שישבה על⁻ידו היתה זזה ומתקרבת אליו קמעה⁻קמעה, לבל ירגיש מישהו, עד שכמעט נגע כתפה בכּתפו. משוּם⁻מה הרגיש סעיד סלידה ורצה לקום ולהסתלק מן המקום אלא שלא היה נעים לו מפני האב, שכּל⁻כך היטיב עמו, ולא עוד אלא שברשיון העליה הוא רשום כאחד מבניו. הסלידה שלו גברה עוד יותר כאשר שעה לאחר הסעודה ניגש אליו מיטיבו ולחש באוזניו הצעה לקחת לו אחת מהבנות לאשה, והוסיף: “נוכל לעשות אירושׂין ואפילו חופּה כאן, על הסיפּון, שהרי יש בינינו רבנים לעשות חופּה וקידושין ויש משוררים (זמרים) ויש לנו גם מעט ערק (תהילה להשם יתברך), לא יחסר לנו דבר לקיום השׂמחה.” סעיד כמו נפגע בנפשו ולא בלבד שלא השיב כן או לאו אלא פּנה והלך. לשעה שאל עצמו מדוּע עשה כן ומדוע הענין מסליד אותו. האם משום שאף אחת מן הבּנוֹת אינה דומה לנעמה בת טוביה – נסיכת חלומותיו? ושמא משום שהמשפחה אינה ממוצא צנעאני והדבר מעורר בזכרונו את אשר קרה לאחותו חנה, שנישאה לסאלם אלראיבי, צעיר מאחד הכּפרים שבסביבות צנעא, ומאז ניתק הקשר בינה ובין משפּחתה והדבר גרם צער להוריו? או שמא משום שהנישואין עשויים להעמיס עליו עול משפחה כשעדיין אין בידו כלום והוא הולך אל הנעלם?
המקרה הוסיף לו רגש של בושה וייסורי⁻נפש על שלא נמצאו לו מלים נאות ומכובדות כדי להשיב למיטיבו שעה שהציע לו מה שהציע. מכאן ואילך היה מצטנע וחומק לצדדין כדי שלא לפגוש את מיטיבו עין בּעין.
ג 🔗
הרהוריו וריגושיו של סעיד הלכו וגברו. כל קורותיו, כל מה שעבר עליו בבית הוריו, ומה שעבר עליו בדרכו מבּית הוריו בצנעא עד עדן, ועד להצעה שהציע לו מיטיבו יחיה ישועה טביב – קם והתעורר בהרהוריו וכאילו הוא עובר את ההתרחשויות ההן שנית. דמותה של נעמה בת טוביה, שמעולם לא ראה אותה בממש, מערבּבת ומשבשת את רוחו. נעמה, הוריו, אחותו ומארי יחיה, כאילו ניצבים לפניו בעצב ואומרים לו: “סעיד, מכּאן ואילך מפריד בינינו הים, שאין לעבור אותו, ומי יודע אם נוכל עוד להיפּגש.” והוא כאילו מבקש להרגיעם: “לא אשכּח אתכם, ואשלח לכם כדי שתוכלו לשלם שכר אניה, תעברו את הים וניפּגש בארץ קדשנו.”
ושוב הרהר: מי יודע אם אוכל לקיים נדרי זה? מי יודע אם אמצא עבודה ואם ארוויח כסף כדי לשלוח ליקירי לבי? ושמא לא יתנו רשיון עליה להורי ולמארי יחיה בגלל גילם? גם עדן, שמאדמתה המלחה ניתק זה עתה, עם עלותו על סיפּון האניה, רודפת אחריו ואינה מרפּה ממנו. כל מה שעבר עליו באותה עיר, מופיע לעיני רוחו לכל פּרטיו, הרעים והטובים.
ד 🔗
הנסיעה על הסיפּון נמשכה שלושה ימים ושלושה לילות ואלמלא נמצא בין הנוסעים גם חברו ‘מעשה נסים’ היתה נטרפת עליו דעתו מרוב הרהורים וריגושים. הוא היה משלח בו, פּעם בפעם, חידודים ודברי צחוק כדרכו. ובעוד שסעיד ישב, או עמד לבדו, כשהוא שקוע בהרהוריו וריגושיו, היה מעשה נסים מסתובב בין הנוסעים ומתוודע אליהם, שהיו תערובת של יוצאי ערים, עיירות וכפרים מכּל קצווֹת תימן ולא היו מכירים אלו את אלו. מעשה נסים גילה בין הנוסעים אחד מהמחוז הצפוני של תימן שהיה יושב ומספּר סיפּורים מרתקים. הנוסעים היו מתקהלים סביבוֹ ערב⁻ערב כדי לשמוע את סיפּוריו, עד שהגיעה האניה לפּורט⁻סעיד, מקום עגינתה והוֹרדת נוסעיה.
גם סעיד, שהוא סקרן מטבעו, נמשך אחרי בעל הסיפּורים בעצת ידידו מעשה נסים, ודווקה הסיפּורים הסיחו דעתו מן ההרהורים והריגושים שטרדו אותו, והיה יושב ומקשיב כשלבו ומחשבותיו פּנויים לגמרי.
מבּין הסיפורים אהב אהבה יתרה סיפּור אחד שהיה מופלא בעיניו, על דבר הקמת המשכן, בידי יהודי שרעב, כמתכּוּנתו, המתוארת בתורה, ועלייתו של המשכן בסערה השמימה. הסיפּור נשמע כאגדה. אך המספּר, וכן רבים מן הנוסעים,אמרו, ששמעו מאבותיהם ואבות אבותיהם שזהו ממש מעשה שהיה. בעיני סעיד היה זה נס הנסים ופלא הפלאים. הוא שינן לעצמו את הסיפּור על⁻פה, כלשונו של המספר, בלי להוסיף עליו או לגרוע ממנו, והיה חוזר עליו בלחש מלה במלה. ואם נזדמן מישהו בקרבתו היה מספּר לו את הסיפור כנתינתו. וזו לשון הסיפּור:
ויהי היום ויריד יום חמישי, בעמק בּנא אשר בתימן, המוקף הרים – סאַן ורעש מרוב אדם ובהמה הבאים מן הכפרים, מי לקנות את צורכי ביתו, ומי למכור את תוצרתו ומעשי⁻ידיו. הגויים מביאים לשוק חמאה, תבואה, ושאר דברים מתנובת השדה, הרפת והלול. והיהודים מביאים אריגים, ובגדים תפורים וסנדלים וכיוצא באלה."
“צהרים. השאון ביריד הגיע לשׂיאוֹ. אך יהודי שרעב, המביאים אתם את מיטב האריגים, עדיין לא באו. רבים חיכּוּ לבואם והם התמהמהו. עד כה ועד כה הגיע במרוצה יפת בן⁻שלום, כששׂערותיו פּרועות ורגליו היחפות פּצועות, זעקה גדולה בפיו והוא נופל ארצה ובוכה.”
“נדם היריד. וכל בּאיו נקהלו בתמהון סביב היהודי המצעק ומתיפּח. ‘מה אירע?’ שאלו זה לזה, וכולם משתאים לדעת פּשר המאורע.”
“הערבים ממחוז שרעב חגרו מיד את נשקם והבקיעו בלהט את חומת האדם הניצבים על האיש, כי אמרו: “בני מחוז עודין פּגעו ביהודי מבּני חסותנו וזאת היא חרפּה גדולה לנו אם לא נשיב נקם לאנשי עודין המחוצפים.” קמה מהומה גדולה למראה הסתערותם, ורבים מהניצבים נפוצו אל צלעות ההרים מי כדי למצוא מסתור מפּני עברות, ומי כדי לתפושׂ עמדה לקראת הקרב המתחולל.”
"אחמד אלתעזי, מבני מחוז שרעב, שהיה אדם נבון – ירה ירייה אחת מרוֹבהו באויר והטיל הס. עלה על אחד הסלעים ונשׂא קולו אל בני מחוזו לאמר:
‘שמעוני אחי, נתיני השייך עלי הגדול! אל לגיבורים לדרוך נשקם בטרם ידעו את אשר נעשה, כי יישפך דם נקיים חינם והיתה עלינו חרפּה. בּוֹאוּ ונשמע תחילה מפי היהודי בן חסותנו את אשר קרהו.’
ויענו כולם לאמר:
‘צדקת מאוד, אדוננו אחמד!’
“ניגש אחמד אל היהודי יפת, ושאל אותו לאשר קרהו; אך יפת עמד נדהם ומבולבּל, ולא יכול להוציא הגה מפּיו. קראו למארי סאלם יעיש שנמצא אותה שעה ביריד, לבוא אליו ולנסות לדבר עמו, אך גם מארי סאלם יעיש מצאוֹ כאילם לא יפתח פיו, רק עיניו פתוחות נכוחה, והן מלאות פחד בלהות.”
“מארי סאלם יעיש הזעיק מנין יהודים, שקראו מסביב ליפת עשרה מזמורי תהלים כנגד היו”ד שבשמו, ושמונים משניות כנגד הפ“א, ואמרו את הפּסוק “אֶל נא רפא”, ארבע מאות פעמים כנגד התי”ו – ואז רפא ליפת, ודיבורו שב אל פיו והוא סיפּר את אשר קרה:
‘לעת עלות השחר, יצאנו אני והאורגים בני עירי אל היריד, ואתנו משׂא עשר בהמות אריגים מכל המינים. עם זריחת השמש הגענו אל המעיין, במטרה לחנות שם מעט, כדי לקרוא קריאת שמע ולהתפלל ‘שמונה⁻עשרה’. מארי שמעון רצון חשקה נפשו לטבּול במי⁻המעיין, לפני התפילה, כדי להתפלל בטהרה, ולכוון את תפילתו עם זריחת השמש כדרך שנאמר ‘ייראוּך עם שמש’. טבלנו כולנו והתפללנו. אחר התפילה, גמרנו אומר לישנוֹת את פרשת השבוע היא פרשת ‘תרומה’. קראנו כמה פסוקים עד שהגענו לפסוק ‘כּכל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכּן ואת תבנית כל כליו, וכן תעשו’. מארי שמעון רצון דרש את המקרא על דרך הסוד, ומארי נתן שרעבי דרש אותו על דרך הפשט, ונחלקו ביניהם, זה אומר בכה וזה אומר בכה. נמנו וגמרו לעשׂות את תבנית המשכן מהאריגים שתחת ידיהם. כּרתו ענפים מעצי השיטים שנמצאו במקום ועשו מהם קרשים ועמודים. יצקוּ מטבעות כסף שהיו בצרורותיהם כדי לעשות מהם אדני כסף, פּרקו את כפתורי הזהב מבגדיהם ועשו מהם קרסי זהב, ובמחטים, שנשׂאו עימם תמיד, רקמו לולאות תכלת וחיבּרו את יריעות הבד של המשכן אשה אל רעותה. גם ארון, מזבח ומנורה נעשו כתבניתם. כּילו את המלאכה, המשכן הוקם כמתכּוּנתוֹ, ופּתאום פּרצה רוח רעה וגם חמה כלהבה והעלתה את המשכן על כל כליו, אריגיו ואנשיו בסערה השמימה, לבד ממני ומאריגי. הבהמות נבהלו ונפוצו לעל עבר ואני הגעתי הלום.’
"כילה יפת את דבריו והתיפּח בקול בוכים והיה מכה על לבו באגרופו. כל העומדים רעדו מפחד ויקראו “אנא ה' הושיעה נא!' – שלוש פעמים.”
“מארי סאלם יעיש, שנבוך לרגע קט, התעורר ממבוכתו, ואמר לכל הניצבים: 'מה לכם להיות נבוכים, אחי. לא יום עברות לנו היום, כי יום קדוש ונורא הוא, ואשרי רבותינו המקובלים משרעב, שעלו השמימה בקדושה ובטהרה כאליהו בשעתו, אשריהם ואשרי חלקם.”
"נענה יפת בנהי⁻תמרורים ואמר: "ועל זאת עיני בוכיה, על שלא זכיתי לעמוד במחיצת קדושי עליון, ולקבּל חלק כחלקם, ונותרתי עם הבהמות כאילו אין מוֹתר ביני וביניהם, גם נוספו לי פּצעים וחבּוּרות. מה פּשעי מה חטאתי, שמן השמים כאילו גזרו עליו נידוי לבל אבוא בשער שצדיקים יבואו בו?'
“אמר לו מארי סאלם יעיש: 'בני, פּשפּש במעשיך וחזור בתשובה שלימה, וכבר אמרו חז”ל: במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.'
“הירהר יפת במעשיו ומצא כי מלאכת האריג בביתו נעשית על ידי אח ואחות יתומים, שהוא אפּוטרופוס עליהם, ונתחייב לכלכּלם מעזבון אביהם, וללמדם דעת ומוסר. אך ‘בצוק העתים’ בביתו, אמר, ‘מה בכך אם אקח היתומים הללו לסייע לי מעט במלאכתי ותוך כדי כך ילמדו גם את המלאכה?’ והם עבדו עמו מבוקר עד ערב בלי⁻הרף, ובמסתרים נטפה דמעה מעיניהם, דמעת יתומים עשוקים. הדמעה עלתה לפני הקדוש⁻ברוך⁻הוא, עטופה כעני לבקש מלפניו כי יגמול לעושק כרשעתו.”
“ומכאן הבין יפת כי גם אריגיו העשויים בעמל יתומים – לא היו לרצון לפני האלהים השׂונא עושק וגזל! התוודה לפני כל הניצבים וביקש מהם שיתפללו בעדו כדי שיכופּרו לו חטאיו.”
“הערבים נתפּזרו לאט⁻לאט בתמהון איש אל עבר פניו, והיהודים נטלו ליפת והובילוהו לביתו.”
“ומאז חזר יפת בתשובה, נהג בעצמו ללכת ולעזור ליתומים עניים בגופו ובממונו, וזכה לחיות מאה ועשר שנים.”
סעיד סיכּם לעצמו את שרשרת הנסים שאירעו לאבותינו ושאירעו לו, ואת הנסים שידע או שמע עליהם, ובּכללם גם עליית המשכּן של יהודי שרעב, ואז זימן מנין של גברים אל קרבת הסיפּון, התעטף בטליתו, עמד נוכח הים ובירך בקול חוגג: “ברוך השם עושה הנסים”. הקהל ענה אחריו בשירת הים: “ויושע ה' ביום ההוא את ישראל… וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה השם וכו'…”
פרק עשירי 🔗
א 🔗
משהגיע סעיד, יחד עם חבריו, לבית העולים בתל⁻אביב, ובטרם יצא מפּתח בית העולים, נטל מיד נייר ועפּרון שנזדמנו בדרכו וכתב להוריו מכתב גדול, נלהב ומלהיב, ובו מנה את כל שבחי ארץ⁻ישראל הידועים לו; הוא הגזים לתאר ולספּר – כדי להצדיק פרידתו מהם – כמה טובות כבר באו עליו, שכבר יש לו אדמה רחבת⁻ידיים ובית גדול ועוד כהנה וכהנה, דברים “המשׂברים את האוזן”.
אותה שעה שהגיע מכתבו של סעיד מארץ הקודש, לידי הוריו בעיר צנעא – פּחד ורחב לבבם. רוח חדשה פּעמה בבית הזה. משהו, המהוּל שמחה ועצב כאחד, התסיס את נפשם עד לבלי כּלכּל. עד כאן היה הבית שרוּי כמו באבל. אין יוצא ואין בא. כביכול מחה הקדוש⁻ברוך⁻הוא בת⁻צחוק מעל פּניהם. מיום שנסע סעיד מאצלם. אליבא דאמת היתה האֵם שרויה באֵבל תמיד, עוד מלפני נסיעת בנה, ולא בכדי. עלובה זו, שהיא כיום בת ל"ה שנים, נראתה כבת שישים. גיוה נכפף, פניה קוּמטו בלא⁻עת ועיניה עששו.
משעה שנכנסה לחוּפּה, לפני עשרים ואחת שנה, כבר הספּיקה להוציא ממעיה וולדות הרבה, שמהם נשתיירו לה רק בנה סעיד ושתי בנות, אחת גדולה ואחת קטנה ממנו. מדי פעם חשבה: “זה יהיה לי.” אכן, מן השמיים התאכזרו לה ושברו לבה. כל אימת שנולד לה ולד חדש טרחה לקשור חרוזים רבים ככל האפשר על ידיו ועל רגליו, סגולה להגן מפּני “עין רעה”. אף קמיעות, שהשׂיגתם בהסתר מבעלה – הניחה למראשותיהם וללא הועיל. וכשהיו נראים סימני מחלה בוולד הזעיקה את כל שכנותיה ועשתה ככל אשר יעצו לה לשם התגבּרוּת על השדים ועל המזיקים, שלפי אמונתם היו “מחליפים” את ולדותיה, אך לשווא; ועוד המר לה גורלה בענין בּתה הגדולה, חנה, שהגיעה לפּרקה ולא בא “מזלה”, היינו חתן שיארשׂנה, אף⁻על⁻פי שהיתה עלמה נאה וחסוּדה; שנותיה הארבע עשרה, החמש עשרה והשש⁻עשרה, שבהן היתה עוד ראויה לנישֹוּאין עברו⁻חלפו, ואין דורש ואין מבקש.
וכשבאו יהודים וביקשו לארשׂה לסאלם אלראיבי, בחור כפרי צעיר, בן למשפחה אמידה ומכובדת, נאלצה משפּחתה להסכים לשידוכים, על אף פחיתוּת הכבוֹד שבדבר, להשׂיא בת משפחה צנעאנית מיוחסת ליהודי כפרי. סאלם אלראיבי הבטיח בעת האירושׂין לגור בצנעא ואף השתדל אביה של חנה לשׂכּוֹר בשבילם בית מגורים “על פניו” (כלומר: באחריותו); אבל סאלם אלראיבי לא יכול לעמוד בדיבּוּרוֹ; משנפלה קטטה בינו ולבין בחור צנעאני, אודות מקום ישיבתו הקבוע בבית⁻הכנסת, הקניטו אותו בחור לאמור: “מה באת להתאצל כאן, אתה רק יהודי בלאד” (יהודי כפרי). מיד גמר אומר לשוב לעירו ולמשפחתו ובלבד שלא ישׂא עוד חרפת לעגם של “ילדי” צנעא; כל הפצרות חמוֹתוֹ ותחנוניה, שלא “ישדוד את נפשה” וילך, עלו בתוהו. והנה גם בנה סעיד עף למרחקים, אל מעבר לימים, ולבה מפרפר בין החיים שרחקו ממנה, ובין המתים שמעדו מחיקה. רק בּתה הקטנה עוד מאירה לה קצת בחשכת חייה, אבל גם היא, “שמע ישראל”, מתקרבת לפּרקה וכשיצמחו כנפיה “תעוף” גם היא, ולוואי שיאיר מזלה…
אביו של סעיד לא ידע דיכּאוֹן ונכאים אלא מיום שנסע סעיד. על המתים לא הרבּה להתאבל ומורגל היה בפיו לומר במותם: “ה' נתן וה' לקח יהי שמו מבוֹרך”. לבנותיו לא דאג, כי ידע שבּנות דרכן להיות בחיק אימן, עד שמתבגרות והולכות אחר בעליהן. אך פרידת סעיד היתה קשה עליו. הן הוא בנו⁻יחידו. כמה יגיעות יגע וכמה טרחות טרח כדי ללמדו תורה ולגדלו, שיהיה לו לעיניים, וסופו שעזבוֹ לנפשו והלך. רק עכשיו הרגיש עצמו ערירי ותקף אותו זכרם של התינוקות יפי⁻העיניים, שמתו עליו באבּם. אילו נשאר מי מהם בחיים אפשר שהיה מתנחם בו. מכּאן ואילך היה אביו של סעיד מתמיד בבית⁻הכנסת, כאילו כדי להסיח דעתו מהרהוריו ועגמתו. ביום היה יוצא לחנות השמנים הקטנה שלו, כדי למכּור ולהרוויח די פּרנסתו, ולעתות ערב האריך שבת בבית⁻הכנסת, שם היו קצת מאחרים אחרי תפילת מעריב בלימוד “עין יעקב”. האותיות היו פּורחות לעיניו, באופן שגם המשקפיים לא סייעו בידו; אבל, עמד לו משׂאם ומתנם בדברי תורה של הלומדים, שעשו לו אוזניו כאפרכּסת והסיח דעתו לשעה קלה.
על צרותיו נוספה עוד אחת קשה מכּוּלן: פרנסתו, שמעולם לא היה בה יותר מכּשיעור – נתמעטה והלכה. אפשר שעגמתו גרמה לכך. מלפנים, כשישב בחנותו, ורוּחו היתה טובה עליו – ידע למשוך את הערביאים הכפריים לקנות ממנו “סליט” (שמן) במתק לשונו. עכשיו, שנתעגמה רוחו עליו, כמעט שאין פוקדים אותו “קונים” וגדול צערו מכּל צד ופינה.
עזרה בצרה ניתנה לו בעיקר מידי דוד המלך, עליו השלום, שחיבּר למענו את ספר תהלים. עמו היה מתיחד בלילות, מחצות ואילך. כאשר אישוני עיניו המרו רצונו להיעצם – היה נוטל ספר זה וקורא בו מזמור אחר מזמור כשמקורות דמעיו נובעים בלי⁻הרף, עד שדפּי הספר נרטבו – וברבות הימים נצטהבו.
מתחילה היה הולך אל כנסת “בית אלאוסטא”, שם היה יושב בלילות, מחצות ואילך, יעיש הסומא, והיה מסלסל מזמורי תהלים בקול גדול וערב, משל כאילו היו בגרונו הרבה מיני זמר. הבריות היו תמהים על קולו הערב, ועל נגינותיו הנפלאות, יותר משתמהו עליו שיודע “ארבעה ועשרים” על⁻פה, ובקי במנין תיבות ובמנין אותיות שבתהלים. מקצת שכנים של בית⁻הכנסת היו קובלים על סומא זה, שמטריד שנתם, ורוּבּם הסכימו בלבם שהוא מקיים “קומי רוֹני בלילה לראש אשמורות” ולא מיחו בידו.
אבל מזעקי לא נעמו לאוזניו נגינותיו ה“מרקידות” של יעיש הסומא, והחליט להיכּבד ולשבת בביתו, בינו לבין עצמו, כדי לקרוא את המזמורים בשברון⁻לב כחפצו ו“המון דמעיו נוזלים בחיל…”
והנה מיום שנתקבל מכתב מבנו סעיד – נתערבּבה רוחוֹ. תאמר שהוא שׂמח? תאמר שהוא עצב? – לא דא ולא הא. אפילו הוא עצמו לא ידע לנכון אם עצב הוא או שמח. הצד השווה שבהרגשתו ובהרגשת אשתו – שנעשׂוּ ערים ותוססים. את מלאכתם עשו בחפּזון, קצב הילוכם נעשה מזורז, כאילו רוּח רודפם; עיניהם היו תוהות ובוהות מתוך עצב ותקוה כמוסה כאחד.
פּעמים אחדות חזר האב וקרא את מכתב בנו הפותח במלים: “שלום שלום, שלום מערי יהודה ומחוצות ירושלים…” ושוב הרכּיב משקפיו, כאילו נתכוון לגלות צפונות שבּין השיטין ולבו הומה. נטל המכתב כשהוא פתוּח בידו ורץ לביתו, קראוֹ בפני האם והאחות וחזר וקראוֹ לבקשתן, ולא נתקררה דעת האם עד שהעתירה נשיקות על המכתב ואימצה אותו אל לבה.
מכתבו של סעיד הובא בידי אביו לבית⁻הכנסת, עבר מיד ליד עד שהגיע לידי מארי יחיה אלכבּיר. כל מי שקרא את המכתב – ניענע בראשו לכאן ולכאן, כאות השתתפות בשׂמחת האב או בקנאה בו. אחדים הפטירו באוזניו: “אתה כבר זכאי” או בקיצור: “זכית”. מארי יחיה ביקש להשאיר בידו את המכתב לעיוּן ולא בנקל הסכים האב בלבו לכך. למחרת סר מארי יחיה לחנותו של מזעקי והשיב לו את המכתב. היסס רגע קט ואמר לו: “ר⁻ר⁻רצוני לומר לך דבר ביני לבינך. תנני ואנסח מכתב תשובה לסעיד, בלשוני ובלשונך, ונשלחנו יחד.”
נענה האב ומארי יחיה הלך וכתב מה שכתב בקיצור נמרץ, שלא כדרך יושבי תימן המאריכים במלים, בתארים ובמליצות. וכה כתב:
“לכבוד הבן הנעים והתלמיד הנבון סעיד מזעקי הי”ו (השם ישמרהו ויחייהו).
אחדש“ו (אחרי דרוֹש שלומך וטובתך), שיגדיל ויאדיר, הרינו להודיעך כי מכתבך היקר מפּז הגיע לידינו. תלי”ת (תהילה לשם יתברך) אשר הגיעך למחוז חפצך לחיים ולשלום, ונשאל מהאל שיזכּנו להתראות פּנים⁻אל⁻פנים, תוך ציוֹן עיר קדשנו, במהרה בימינו אמן. ממך נבקש להרבּוֹת לנו מכתבים ולהאריך לנו בעניני ארץ קדשנו כיד השם הטובה עליך. ועוד נבקש ממך שתשאל את ראשי עם הציונים, קדושי עליון ואדירי כל חפצי בם, מתי נוּכל גם אנו לעלות לארץ⁻ישראל להתחבר עמם בּעיר שחוברה לה יחדיו, ששם עלו שבטים וכו'.
ותשובתך מהרה תצמח.
הדב"ש (הדורשים בשלומך) הוריך ורבך⁻חברך,
היושבים בתימן תיחרוב ותצדי וירושלים תיבּנה
ותשתכלל."
ב 🔗
משנשלח המכתב כאילו שקטה נפשם של הורי סעיד ונחה דעתם; חייהם כמו זרחו מחדש; פּסק בכיים ואוֹרוּ פּניהם; גם פרנסתו של האב זוּמנה לו כמו בימים כתיקונם; קרנוֹ רמה בעיני עצמו וגבר בטחונו ועם זה הצליח מסחרו.
אך לא עברו ימים רבים וקפץ עליו רוגז ממקום שלא שיערוֹ; מזעקי רגיל היה לקבל סחורתו מידי גוי סיטונאי, מגדולי סוחרי השמן בעיר צנעא. פעם אחת בא שכנוֹ לחנות, יוסף דנוך שמו, מוכר שמנים אף הוא, שהיה בחזקת “בדיעבד” (כלומר, איש לא ישר), ויעץ לו לקבל סחורתו מידי גוי סיטונאי אחר, המוכר בזול יותר. מזעקי לא הבחין בתרמיתו של יוסף דנוך, ועד שלא הספּיק להתקשר עם הסוחר הסיטונאי, שהוּצע לו, הקדימוֹ דנוך וגילה את אוזני הסוחר הקודם, כי מזעקי מפסיק קשריו עמו ומתקשר עם אחר. דנוך נתכוון רק לגרום נזק מסחרי למזעקי, מתוך קנאה בהצלחתו, ולא ידע כי שואה הוא ממיט עליו. הגוי, שידע על נסיעת הבן סעיד לארץ⁻ישראל, נתמלא כעס וחימה; וכיון שהיו לו מהלכים בקרב השליטים המוסלמים רמי⁻המעלה מסר להם את דבר “בריחת” בנו של מזעקי וביקש שיענישוהו.
מזעקי, שמעולם לא דרכה רגלו במשרדי השלטון, נעשה במשך חודשים רבים אורח קבוע בשעריהם; ראשית מעשה שיגר אליו “אלעאמל” (מושל העיר) שני חיילים “בקא” (משמר),שיישבו בביתו ימים אחדים “עד שיתפּנה המושל לטפּל בו.” נקל לתאר את הבהלה שאחזה במזעקי, ובייחוד באשתו וביתו; החיילים נכנסו לביתם ודרשו בעזוּת⁻מצח ככל שעלה על רוחם. הגישו להם פּת בחמאה והם תבעו גם תרנגולת. וכשהביאו תרנגולת תבעו נרגילה וקאת6, וכשהביאו גם את זה ביקשו כסף סתם; הם רקקו בחדר המשכב שבּוֹ ישבו, טינפו וסיאבו כל מה שנגעה בו ידם; לא היה גבול להתעללותם ולסבל המשפחה. סוף⁻סוף הובא מזעקי לפני “אלעאמל”; הלה חירף וגידף אותו ואחר שלחוֹ לבית⁻הכלא. לאחר מספר ימים נענה לתחנוני האשה והסכים לשחררו בערבוּת “לשבוע⁻שבועיים”, עד שיתברר ענינו.
שבועות רבים עברו על מזעקי בפחד וחרדה עד שהגיע יום משפטו. “אלעאמל” הודיע לו שהואיל ובנו ברח ל“ארץ היהודים”, בידיעתו ובסיוּעוֹ של האב, והואיל ולפי גזירת השלטונות – כל יהודי הנוסע לאותה ארץ יוחרם ביתו לאוצר הממשלה, והואיל ואין לו יורש חוקי אחר זולת סעיד שברח – הרי ביתו מוחרם כאילו הוא עצמו נסע ועליו לפנות הבית ולמסור המפתחות מיד.
בלי אומר ודברים נאלץ מזעקי לפנות ביתו ולמסור מפתחותיו בדמעות שליש. את משפחתו העביר זמנית לבית מארי יחיה אלכּבּיר שבּא לעזרתו בצר לו.
ג 🔗
מכּאן ואילך באו שוב על משפחת מזעקי ימים קשים ועגומים, שלא היו להם דוּגמתם מעולם. עתה נתערערו כל סדרי חייהם, וכמו נעקרו שורשיהם ונעשו תלויים בחלל האויר. מזעקי היה עומד בקרן כל רחוב, כשהוא מתנודד אילך ואילך באימה ויראה, ממלמל והוזה, מחרף ומגדף לתוך החלל, עושה השכּבות וקורא מזמור ק“ט שבתהלים ומסיים ב”קדיש", עד שהחלו הבריות לרנן שדעתו נטרפה עליו. הוא הדיר עצמו מחנותו וכשהציק לו רעבונו נכנס לביתו של סאלם מדינה, מוכר היין, וגמע אצלו רביעית ערקי (יי"ש) “עד לחשבון;” סאלם מדינה לא השיבוֹ ריקם מפני כבודו, אך בסתר ליבו דאג לדמי הערקי, שהלכו ונצטברו לסכום הגון. פעם לקח דברים עם אשתו של מזעקי וביקש ממנה שתרמוז לבעלה שלא “ישׂרוף מעיו” בלגימה יתרה ויגדיל חובותיו. היא עשתה זאת ולא הועילה.
בלבּוֹ של סאלם מדינה ניצנץ רעיון: בעיר צנעא נמצא שליח אמריקני שלפי השמועה בּא לקנות דברי חפץ עתיקים היות שהוא נוצרי ודאי משתוקק הוא למעט יי“ש, שאין להשׂיגוֹ אצל מוסלמים. מאחר שנביאם מוחמד אסר אותו עליהם. הוא אמנם מתגורר בסביבה מוסלמית, מוקף מוסלמים, ולא עוד אלא שהוא “גוי אשר לא תשמע לשונו”, אבל ליי”ש ודאי שהוא זקוק.
מה עשה סאלם מדינה? – עמד ועקר מכּוֹתל חצרו אבן, שעליה חקוקות אותיות בכתב “חמיירי” עתיק, מסרה בידי מזעקי ושלחוֹ אל האמריקני למכור אותה לו ומחירה נקב: שלוש לירות זהב; בלבו חשב: כמה שיביא מחירה יביא ובלבד שיסלול דרך למכירת יי“ש, שהבּרכה בה. מזעקי הצליח להגיע אל האמריקני, על אף משמרות המוסלמים “שומרי ראשו,” כשהאבן צרורה בשׂלמתו⁻טליתו, שדרכּה לשמש אצל יהודי תימן לכל דבר: לתפילה, לכסוּת ולצרירת סחורה; הניח את האבן בפני האמריקני וביקש ממנו בתנועות יד וראש שינקוב מחירה. האמריקני, שנתקשה להבין מה רוצה ממנו ברנש משונה זה, הציע לו לירה זהב אחת; כנראה נתכוון ליפטר ממנו בכך יותר משנתכוון לקנות מידו את האבן. אבל מזעקי, כדרך כל סוחרי ומוכרי תימן, דרש עשרה מטבעות כשהוא מראה עשר אצבעותיו ובליבו היה מוכן לקבל גם חמש וגם ארבע. האמריקני הושיט לו את המטבע וכשמיאן מזעקי לקבּלה החזירה לארנקו ושתק; מזעקי קם לצאת בהיסוס קצת, כסבור הוא ש”קונה" זה ככל הקונים בתימן יחליט מיד להוסיף עוד חצי מטבע, ואחר יוסיף עוד חצי ועוד רבע ועוד שמינית עד שיגיע למחיר המלא. אבל האמריקני – לא זז ולא זע ומזעקי נאלץ לצאת וללכת.
משבּא אל סאלם מדינה וסיפר לו על לירה הזהב שהוצעה לו – “חקרוֹ” בין עיניו, כדרך אנשי תימן המכוונים אצבע היד הגבוהה לתוך העיניים לאות גינוי. “למה לא קיבלת את המטבע, יא שוטה?” – נתעצם סאלם. מזעקי העמיד פנים של מבין ויודע, שאבן זו עוד תיתן מחירה, אך בלבו חש במשוגתו. למחרת חזר אל האמריקני וביקש שלוש מטבעות כנגד שלוש אצבעות שהראה. הלה סירב. ביקש מזעקי לקבל את המטבע האחת ולא עלתה לו. הוא חזר בבושת פנים כשהאבן על שכמו.
אך מכיון שקנה לו דריסת רגל אצל האמריקני יעץ לו סאלם מדינה לקחת הפעם בקבוק יי"ש, לצרור אותו בשׂלמתו, כדרך שצרר את האבן, שלא ירגישו בכך המוסלמים, ויציע סחורה זו לאמריקני.
בבואו למעון האמריקני לעת ערב – לא מצאוֹ שם ונאלץ לשבת על עפר ליד השער ולהמתין לבואו. תנומה קלה שחטפתו גרמה לכך שהבקבוק נתהפּך על צידו, נשפּך ממנו קצת יי"ש וריחו נדף באפם של השומרים; הללו הקיפוהו באיומים, הוציאו מידו את הבקבוק, העניקו לו כמתנת ידיהם סטירות וכנדבת רגליהם בעיטות, נטלו לעצמם את הבקבוק ושלחו את האיש לנפשו. הם נמצאו שיכּוֹרים ונעצרו. עתה נתגלגלה על ראשו של מזעקי הצרה הגדולה ביותר. כי למחרת באו חיילים לביתו ואסרוהו. הביאוהו לפני האימאם שחירף וגידף אותו על תועבה שעשה בהשקוֹתוֹ מוסלמים יין, שלחו לבית האסורים וציווה לשׂים כבלים על ידיו ועל רגליו. ובמשפחת מזעקי בּכי ואנחה, כמו בבית אבלים.
שישה חודשים רצופים נרקב מזעקי בבית⁻הכּלא. הוא היה יושב דומם ושותק יומם ולילה, עד שכּמעט ניטל הדיבור מפּיו. ואלמלא עמדה לאשתו ובתו זכותו של מארי יחיה אלכּבּיר, אשר חלק עמהן מלחמו הדל, מי יודע לאַן היו הדברים מגיעים.
ד 🔗
בחול⁻המועד פסח, ירד האימאם בדרכו להתפלל במסגד אשר בשער שכונת היהודים, כשהוא מוקף גייסות ותזמורות. וכרגיל בהזדמנות זו עוקדים ראשי העדה היהודית לפני מרכּבתו קרבן⁻זבח (בלי לשחוט אותו), מתנת החג; הביאו את העגל לפניו ואמרו כדרכם: “האד’ה עקירה ולוּ היא חקירה” (“זה הקרבן ואף אם הוא קטן”). האימאם הזדקף בתוך מרכבתו ואמר להם דרך נדיבות:
“תרומתכם –הרימה אתכם, האם הרע לכם מישהו במים ואחזיר לו בדם…?”
ענו היהודים: “לא, אדוננו, ישמורך אלהים ויאריך ימיך.”
חזר האימאם ושאל:“אולי יש לכם איזה מבוקש ממני?” אחד מהנכבדים היהודים ענה בשפה רפה: “אולי יואיל אדוננו בחסדו להוציא מן הכלא את היהודי המסכּן מזעקי, שמשפחתו מעוררת רחמים.”
“זה הטמא?” השיב האימאם בחטף: “יא מוחמד נאשר,” – פקד האימאם על ראש חייליו, – “הוצא את מזעקי מן הכּלא…”
ובפנותו אל ראשי היהודים אמר: “הזהירו את המתועב הזה שלא יוסיף לעשות מעשים נואלים.”
פרק אחד⁻עשר 🔗
א 🔗
יצא סעיד מזעקי מבית העולים בתל⁻אביב, יחד עם חברו מעשה נסים, כדי לתור קצת את העיר, ונגלו לו פּלאי⁻פלאים – עין לא ראתם. בתים קטנים וגדולים נאים במראיהם, בּנויים זה לצד זה. וכולם – ישתבח השם! – בתי יהודים הם. מיד בירך כהלכה: “ברוך מציב גבול אלמנה”. הברכה היא על דרך הכתוב “היתה כאלמנה” – תירץ לעצמו. והנה חנויות⁻חנויות, שכּל אחת מהן גדולה יותר מעשרים חנויות בתימן, והן מלאות כל טוב – ישתבח השם. והנה המדרכות המרוצפות והנקיות – תאוה להשתטח עליהן מלוא הגוף. ובין מדרכה למדרכה רחוב רחב⁻ידיים, כרוחב עשרה רחובות יחד בעיר צנעא, והוא נקי כמו בבית. ומכוניות דוהרות זו לצד זו וזו מול זו; אין חמורים ואין גמלים ואין פרץ ואין צווחה. והנה עמודים גבוהים, שעליהם פרוּשׂה רשת של חוטים מחוטים שונים כמסכת אורגים. כל מה שעיניו רואות כאילו רוקד למעלה ולמטה ולצדדין ומסחרר את ראשו. הכל מפתיע, הכל מדהים.
החזיר עיניו והסתכל בבני⁻אדם וראה כמה שונים הם בצורתם ובלבושם מאנשי תימן. הם לבנים ואדמונים ויש מהם שצבע עיניהם ירוק או תכול. מיד עלו בקצה לשונו שני פסוקים ממגילת איכה. פסוק אחד אומר:“בני ציון היקרים המסולאים בפּז – – – זכּוּ נזיריה משלג צחוּ מחלב, אָדמו עצם מפּנינים ספּיר גזרתם”. ופסוק אחד אומר: “חשך משחוֹר תאָרם לא ניכּרוּ בחוצות, צפד עורם על עצמם יבש היה כּעץ”.
“על מי נאמרו שני הפסוקים הללו?” שאל את חברו מעשה נסים.
הלה השיב מיד כדרכו בשנינה: “הפסוק הראשון נאמר על האשכנזים והספרדים והפסוק השני על התימנים.”
השב לו סעיד ברצינות: “דבריך אינם נכונים. אלא שהפסוק הראשון נאמר על אלה היושבים בארץ⁻ישראל, או ששבו אליה, והפסוק השני על אלה שנשארו בגלות.”
ליגלג מעשה נסים על חברו ואמר:
“כלום אתה מקווה שמכּיון שעלית לארץ⁻ישראל עורך ילבּין וצבע עיניך ישתנה?”
עד שסעיד חושב מה להשיב – חלפה על פניהם אשה גבוהה ורחבה, מלאה על גדותיה, שמלתה גבוהה עד ברכּיה, זרועותיה חשׂוּפוֹת ורוטטוֹת מרוב בשר, ולרגליה נעליים שהעקב שלהם גבוה “כחצי אמה;” צעדי הילוכה הידהדו בחזקה באוזניהם וכאילו הטילה צל עליהם לפי שהיו נמוּכים ורזים; הם נשארו פעורי⁻פה, הסתכלו זה בזה בהשתוממוּת ובמנוד⁻ראש. אך לא איש כמעשה נסים יראה מראה כזה וישתוק. הוא אמר:
“האד’ה (זאת), או שעוג מלך הבשן נמלט מפּניה או שהיא נמלטה מפניו…”
המשיכו דרכם והיו קוראים שלטים של חנויות ומודעות שבלוחות – כל הכתוב עברית.
“יוּה, איזה יופי, איזה קדוּשה,” התפעלו שניהם.
אך הנה עברו על פניהם אנשים המדבּרים ביניהם בשׂפה שאינה עברית. היטו אוזן להבין ולא הבינו כלום. “אפשר הם אינגליז,” ניסה סעיד להסביר. ואילו מעשה נסים התגרה בסעיד ואמר: “זהו שנאמר בתוכחה: 'גוי אשר לא תשמע לשונו.” והוסיף: “האנשים האלה, הלבנים והאדמונים, מדברים בשבעים לשון אך אינם מדברים לא עברית ולא תימנית. ‘פקרנא פקרא’ (אויה לנו) מה שמצפה לנו כאן בארצנו, שאין אנו יכולים לדבר, אלא בינינו לבין עצמנו בלבד, תימנים בתימנית, ‘נהמא בנהמא’, כמו חרשים⁻אילמים.”
משהגיעו לפינת רחוב גאולה, נשא סעיד עיניו וראה את הרחוב גולש לפניו, משני צידיו בתים צפופים, שנדמו לו כארמונות ובקירותיהם התנוססה המלה “גאולה” כשהיא חקוקה על לוח. ומקצה הרחוב נשקף הים, שגליו קוצפים ושוצפים ונסוגים אחורנית. נתרחבה דעתו ונתמתח לבו עד לבלי הכיל – ישתבּח הבורא והיוצר! עכשיו איננו על אניה השטה בלב ים אלא עומד על קרקע מוּצקה, אדמת ארץ ישראל, והים לפניו…
חברו מעשה נסים, שהלך לצידו, היה גם הוא מתפּעל ונרגש ועיניו מקפּצות ומדלגות ממקום למקום. לפתע נהדף ונחבּט על⁻ידי רוכב אופניים עד שזב דמו והתעלף. חיש מהר הופיעה מכונית, שעליה מצויר “חותם שלמה המלך” (מגן דוד), מתוכה קפצו איש ואשה לבושי לבנים, נטלוהו לתוך המכונית והסתלקו. סעיד עמד מודאג ובהול. מודאג על חברו ובהוּל שאינו יודע לאן ללכת, ואינו ידוע שפת הבריות כדי לשאול אותם על חברו וכיצד להגיע חזרה לבית העולים. הפנה ראשו אנה ואנה כשדמעות בעיניו, והנה קול שואל: “כאבר (חבר), אתה תימני?”
" אֶה, כן, אני, אני יהודי, באתי מתימן," השיב בגמגום ובמבוכה.
“מה אתה מבקש?”
“אני מבקש את חברי שנפל במקום הזה ואת הדרך ל’עליה' (בית העולים).”
יד השואל החזיקה אותו בזרועו, נכנס אתו לאוטובוס והביא אותו לבּית העולים.
ב 🔗
כעבור “שבעת ימי המשתה” בבית העולים, נקראו סעיד וחבריו, ובכללם מעשה נסים, שבּינתיים החלים, אל משרד העליה של הסוכנות. הפּקיד שאל אותם אם יש להם קרובים בארץ ואם רצונם ללכת לקרוביהם.
“אין לנו לא קרוב ולא גואל,” קפץ מעשה נסים “ולכם משפט הגאולה.”
“אם כן, נשלח אתכם למושבות,” פסק הפקיד.
“למושבות, למושבות,” ענו כולם, “אבל איפה שיש יהודים.”
“כל המושבות הן של יהודים,” העיר הפקיד מבּלי להבין כוונתם.
“אבל אנחנו רוצים מקום שיש יהודים שנוכל לדבר אתם בלשון קודש.”
כאן התערב עסקן תימני זקן, שדרכו להסתובב בבית העולים, והעיר: “הם רוצים מקום שיש שם תימנים.”
“אֵה, אֵה,” נענה מעשה נסים כמבין דבר, שעה שסעיד עדיין תוהה, שלא הבין את ההבחנה בין יהודים לבין תימנים, שהרי בתימן נקראנו יהודים סתם ואילו סתם תימנים הם ערביי תימן.
“אנחנו נשלח אתכם למקום שיש עבודה ושיכון,” חזר הפקיד ופסק.
“טוב, טוב, איפה שתרצו תשלחו אותנו, בּרוכים תהיו,” השיב סעיד בלי חמדה.
פרק שנים⁻עשר 🔗
א 🔗
הם נשלחו לאחת ממושבות השרון.
מעשה נסים הלך ונתקבל לעבודה אצל חייט במושבה, שהחייטוּת היא אחת המלאכות שמעשה נסים התנסה בהן בתימן. שם הוא היה אומר על עצמו “הרבה מלאכות – מעט ברכות.” אך כאן האיר לו המזל פנים והיה משׂתכּר שכר טוב מידי החייט. לימים פרש החייט ממלאכתו ונסע אל קרוביו באחת ממדינות הים ואת החנות וכל כּליה נתן למעשה נסים ללא מחיר.
סעיד עבד בפרדסים. היתה זו בשבילו עבודה מפרכת אבל הוא אהב אותה. העצים עמוּסי הפּרי המתוֹק, הענפים המרשרשים שצבעם ירוק⁻ירוק וצילם מרוּבּה, המים הניגרים בתעלות ההשקיה, ריח העדנים של עצי ההדר שנדף למרחוק – כל אלה משכו את לבו והרנינו את נפשו. הוא מצא חן בעיני הפּרדסן שהעסיק אותו, שהיה מחבּבוֹ ומרבה לשֹוֹחח עמו בדברי תורה וגם נתן לו שׂכרו ביד רחבה.
סעיד ומעשה נסים, שׂכרו לעצמם כל אחד חדר למגוריו. לעיתים קרובות היו נפגשים, אוכלים יחד ומשׂוֹחחים על ענינים מענינים שונים, מעלים זכרונות ומתארים רשמיהם מכל מה שהם פוגשים ורואים.
פּעם אחת פּתח סעיד בשבח הפרדסן שלו ומכּאן עבר לדבּר בשבחם של האשכנזים, שהם אנשי⁻מעשה, חכמים וטוֹבי⁻לב. מעשה נסים נכנס לתוך דבריו בסערה והוסיף: “והם גם לבנים – כמו שאתה אוהב – ולפיכך גם ערמומיים כמו לבן הארמי, שלשונם נעימה ומתוקה ולעולם לא תדע מתי וכיצד ‘סידרו’ אותך.”
נתעצם עמו סעיד ואמר: “אין זה נכון. הם הגונים וישרים יותר מאנשי תימן, והם בונים את הארץ בחריצוּת ובתבונה, ולפיכך בירך אותם השם בכל מעשיהם; וזה שהם לבנים אינו לגנאי אלא לשבח כפי שנאמר 'בני⁻ציון היקרים המסולאים בפּז… זכו… משלג, צחו מחלב, עצמו אודם מפּנינים…”
ליגלג מעשה נסים על סעיד חברו ואמר לו: “אכן אין חכם ונבון כמוך והיה ראוי לשים אותך משנה למלך שלמה, החכם מכל אדם. אתה חזרת לי על ההזיות שלך בענין בני⁻ציון היקרים; ואני אומר לך – הזדקף מעשה נסים דרך חשיבוּת – שאחינו היהודים הלבנים, שאנחנו רואים אותם כאן בארץ⁻ישראל, אינם בני⁻ציון היקרים אלא בני הגלות הדווּיה, ממש כמונו, אלא שהם באו מארצות שהשלג מצוי בהן כמחצית השנה והוא שמזכּך אותם; הם מרבים לשתות חלב ולכן נעשו צחים. עשירים שביניהם יש להם הרבה פנינים ופניהם מתאדמים מרוב עושרם; לכן צריך לקרוא עליהם את הפסוק כך: זכו – משלג, בגלל השלג; צחו –מחלב, בגלל שתיית חלב; אדמו – מפּנינים, בגלל הפנינים; וביני לבינך עוד יהיה עליהם להוכיח לנו אמיתות יהדותם, שהרי רבים מהם אינם דתיים כלל..”
“אבל בתימן אין שלג, שם היינו ממעטים בשתיית חלב ואין בינינו עשירים מלאי פנינים… הילכּך, אנחנו התימנים, הכּרת פנינו ענתה בנו; כלומר דווקא צבע עורנו מעיד עלינו שהננו יהודים אמיתיים, בני אברהם יצחק ויעקב ומקיימי מצווֹת; וכבר אמר ר' ישמעאל ‘בני ישראל אני כפּרתם הרי הם כאשכרוע, לא לבנים ולא שחורים אלא בינוניים’ – כמונו התימנים.”
סעיד עמד נדהם ומשתומם ספק נעלב מחציפותו של חברו מעשה נסים כלפיו ספק מחייך למשמע הפּרשנות⁻הדרשנות הלגלגנית ששמעו אוזניו.
ב 🔗
בעונת הקטיף, שסעיד הספּיק להתמחות בה, נזדמנו לעבודה מתנדבים מן העיר. אל סעיד צוֹרף צעיר שעמס את הסלים שעה שסעיד יצב על הסולם, מזמרה בידו והוא קוטף לתוך הסלים. בין שניהם התפתחו שיחות בנושאים שהזמן גרמם: מלחמת⁻העולם, שזה עתה נסתיימה; השואה, שזה עתה נתגלו מימדיה המחרידים; הספר הלבן של האנגלים המגביל עליית יהודים לארץ ואוסר עליהם לרכּוֹש אדמות; הפּרעות שפּרעו ופּורעים הערבים ביהודים כדי למנוע בואם לארץ והשתרשותם בה. הצעיר הציע לסעיד שיצטרף לשורות ה“הגנה” כדי לשמור עם כולם על הנפש ועל הרכוש וגם כדי להתכּוֹנן ליום פקודה… סעיד קיבל על עצמו. הוזמן למקום שהוזמן, נשבע אמוּנים והלך לדרכו כשהוא אזוּר עוז וגבורה. ימים רבים ציפּה שמישהו יזעיק אותו לפעולה – ואין קול ואין עונה. ערב אחד, בשעה שלאחר חצות, נשמעו נקישות בדלת חדרו ושני צעירים ציווּ עליו להתלבש מהר ולבוא אתם. “לאן? למה?” שאל. ענו לו: “סוד.” הם יצאו מן המושבה וצעדו בחולות בכיווּן אל הים. סעיד היה תוהה ושואל עצמו מהו הסוד, מה רוצים ממנו ולאָן מובילים אותו. ספק התגנב לליבו שמא הצעירים האלה אינם שליחי ה“הגנה”, שכּן לא אמרו זאת על עצמם; ושמא הם מארגון המתחרה בארגון ההגנה והם מתכוונים לעשות בו שפטים, על שהצטרף לשורות ה“הגנה”.
כשהגיעו לשפת הים עוד ריצדו אחריהם אורות קלושים מן הבתים האחרונים של השכונה הקרובה לים. על החוף עמדו עשרות צעירים בציפּיה למשהו. והנה נגלתה לעיניהם אניה מתקרבת בחשכה אל שפת הים. עשרות הצעירים ואתם סעיד ושני החברים שהביאו אותו, זינקו לתוך המים עד חצי גופם, ומהם שהתקרבו בשחיה אל האניה. מתוך האניה החלו לרדת ילדים, נשים וגברים, פּליטים ששׂרדו וניצלו מן התופת של השואה באירופה. הצעירים נשאו על כתפיהם ועל גבּם את הבאים והוציאו אותם אל החוף. חבוּרת צעירים אחרת הובילה אותם למקום ששם המתינו מכוניות, שהסיעו אותם למקום שהסיעו, והכל בזריזוּת, בשקט ובלחש, כדי שלא יבחינו בהם השוטרים האנגלים, או הערבים מן הכפר השכן. משנסתיים המבצע כולו והאניה נסוגה ללב⁻ים, נזכּרו שני הצעירים שהביאו עמם את סעיד להגיד לו: “עכשיו אתה מבין שגויסת ליטול חלק בהצלת מעפילים?” “המעשה מדבר בעד עצמו,” ענה להם סעיד “ואני שׂמח שזיכּיתם אותי במצוה זו. אבל את המלה מעפּילים איני אוהב. היא גזורה מן המלה ‘ויעפּילו’, שבפרשת המרגלים, ואונקלוס תירגם אותה: ואַרשעוּ. בעיני אני, אלה שבאו אינם מעפּילים אלא אוּדים מוּצלים מאש…” הצעירים לא הבינו את הסתייגותו, שכּן המלה מעפּילים היתה בזמן ההוא שגוּרה ומקודשת בפי העם.
ג 🔗
סעיד חזר לביתו עם עלות השחר. ניסה להירדם ולא יכול. עצב כבד והרהורים טורדניים ירדו עליו. מה שראה בלילה על הים דמה בעיניו כאלו נכנס למנהרה אפלה, שהמוני בני⁻אדם דחוסים ונדחפים בתוכה, – ומחפשים מפלט ממנה. ולפי ששמע וידע מה שנעשה ביהודי אירופה על⁻ידי השטן הנאצי, עלה בדמיונו וכאילו הוא רואה בעיניו שטפון של גייסות וכלי⁻נשק קטלניים ביבשה באויר ובים, המוּנהגים בידי בני⁻אדם, שאין רחמים בלבם, ומטרתם להשמיד להרוג ולאבּד את היהודים, גברים ונשים וטף. מאליו החל מתפּזם בפיו, בניגון עצוב, מזמור פ"ג בתהלים: “אלהים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקוט אל, כי הנה אויביך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש… אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד…”
תוך כדי הרהוריו העצובים נזכר בהוריו ואחותו, במארי יחיה, בנעמה ובקהילות היהודים בתימן. הלא גם הם בגלות מרה וחשוכה והלא גם הם שרויים בסכנת פרעות ופורענויות שעלולות לפרוץ פתע⁻פתאום! הלא המוּפתי הירושלמי, שהלך להיטלר ימ"ש כדי להשיא לו עצות כיצד להשמיד את היהודים, ביקר לפני כן בתימן והסתודד שם עם השליטים ורבּי המדינה! דומה לו שהיו צריכים להגיח מן האניה גם נעמה, הוריו, אחותו ומארי יחיה, כמוהם ככל האוּדים המוצלים מאש. ושמא צריך לארגן יציאה חשאית גם מתימן כדי למלט אותם מפּני הצפוי להם?
עמוס הרהורים, וסל קטן של מזון בידו, יצא סעיד לעבודת יומו בפרדס. רחש העלים שרישרשו באויר ברוח החורפית, השמים שהתעננו וגשם שניתך מהם – לא שיחררו אותו מהרהוריו, נכנס למחסן, יחד עם חברו הצעיר העובד עמו, כדי להיסתר מן הגשם, ובינתיים לסעוד פת שחרית. חברו שאל אותו: “מדוע פניך נראים עייפים ומודאגים היום?” סתם לו סעיד ואמר: “פשוט לא ישנתי.” אמר לו הצעיר: “אני יודע שלא ישנת ויודע היכן היית ומה עשית בלילה.” נדהם סעיד לשמוע וכשלשונו כבדה בפיו שאל: " ומניין את היודע?" אמר לו הצעיר: “אתה לא ראית אותי – אני הייתי מפקד המבצע.” עכשיו נטרפו לו לסעיד כל המעשים והמחשבות והיה כמי שהוכּה בהלם. משהתאושש במקצת שאל את הצעיר: “ומי המוסד שמינה אותך לתפקיד זה?” – " 'המוסד," השיב הצעיר. “שאלתי ממך מי המוסד ואתה עונה לי המוסד, האם תהתל בי?”
“לא, איני מהתל בך חלילה, אלא שזהו שמו של המוסד המארגן בהיחבא הצלת יהודים והעלאתם לארץ בדרכים נסתרות מעיני השלטונות האנגליים.”
“התואיל בטובך להביאני אליהם?” התחנן סעיד.
“לא, לא אוכל. אבל אמוֹר לי מה מבוקשך מהם ואני אשאל ואשיב לך את שיענו לי.”
“הייתי רוצה שיביאו גם את יהודי גלות תימן באניות כאלה לארץ⁻ישראל.”
“אני מכיר את השטח ואת התנאים ולצערי עלי לומר לך שהדבר הוא בלתי אפשרי, שהרי בעדן, ובכמה מנמלי ים⁻סוף, שולטים האנגלים. והתושבים בנמלים האלה – ערבים מוּסתים נגדנו. ולבסוף צריך לעבור תעלת סואץ, שהיא שמורה שמירה מעולה על⁻ידי האנגלים והמצרים כאחד. שום אניה לא תוכל לעגון כדי לטעון על סיפונה יהודים ולא תוכל לעבור עם מטענה כלל. באירופה אנחנו נעזרים על⁻ידי העלמת⁻עין של השלטונות האיטלקים והצרפתים, ועל⁻ידי אהדתם של חסידי אומות העולם. באזור ים⁻סוף אין כאלה.”
הקשיב סעיד לדברי הצעיר ובשרוֹ נעשה חידודים⁻חידודים. ימים ולילות רבים היה מוטרד בהרהוריו על הנושא הזה, ולבסוף החליט שלא להתיאש אלא לנסות מעשים ותחבולות, שיביאו לידי כך שיהודי תימן, ובכללם נעמה, הוריו, ואחותו ומארי יחיה, יעלו לארץ בכל דרך אפשרית.
ד 🔗
נטל סעיד מעט הכסף שעמד לרשותו והלך אל ידידו מעשה נסים, שמצא פרנסתו כחייט, הניח צרור כספו לפניו וביקש ממנו שיתפּור לו בגדים כדוגמת לבוש הערבים בתימן, שמעשה נסים היה בקיא בעשייתם. אמר לו מעשה נסים: “בשביל מה נחוץ לך לבוש ערבי – אתה רוצה להשתמד?”
“בשביל שליחות של מצוה,” ענה סעיד.
“ומה היא המצוה?” הפציר מעשה נסים.
כּיון שהאמין סעיד בידידותו של מעשה נסים גילה לו שהוא רוצה לצאת לתימן כדי להביא משם עולים כמו אלה “המעפילים”. לאחר הרהור קל השיב מעשה נסים: “ואני אתך.”
סעיד ומעשה נסים יצאו לדרך בלבוש חיילים המשרתים בצבא האנגלי, כשהלבוש הערבי התימני והלבוש הישראלי שלהם טמונים בתרמיליהם, לא נשאו אתם דרכונים או מסמכים אחרים.
משהגיעו לפורט סעיד לבשו בגדיהם הערביים, ביקשו מבעלי אניית⁻פחם המפליגה לעדן שיקבלו אותם לעבודה, ונתקבלו. על סיפון האניה עבדו ערבים תימנים והם נבלעו בתוכם. הגיעו לעדן וכאן זוּמנה להם התקלה הראשונה. קברניט האניה סירב לשחררם, בטענה, שקיבל אותם לעבודה על⁻מנת שבהגיעם לעדן יעבדו בטעינת הפּחם על האניה וישובו אתה לפורט סעיד. באו עם הקברניט בדין⁻ודברים ולא הועילו. יומיים עבדו בנמל הפחם של עדן. בלילה שלאחר מכּן, כששאר העובדים הלכו לנוח, חמקו שניהם אל הים כדי להתרחץ, לבשו בגדיהם הישראליים, סילסלו פאותיהם שהיו מוסתרות מתחת לכובע הערבי ונמלטו אל שכונת היהודים.
אם חשבו שכאן, בשכונת היהודים ירווח להם – טעו. דווקא באותם ימים פתחו האנגלים במצוד אחרי היהודים התימנים הנמצאים ברחובות עדן, כדי לשלחם אל מחנה הנקרא “מצעביין”, בשטח הפרוטקטורט האנגלי, בין ערבים פראים⁻למחצה החיים בעיקר על שוד דרכים. הסיבּה למצוד הזה – טענו האנגלים – מחלות מידבקות שפרצו בעיר עדן וערביי המקום דרשו לפנות את המהגרים היהודים מתימן, שכאילו הם הם נושאי החיידקים של המחלות. האנגלים טענו, שגם יהודי המקום ביקשו מהם להרחיק את ההמונים המצטופפים ברובע היהודי הקטן.
שני החברים נתפשׂו גם הם ונשלחו בכיוון ל“מחנה מצבעיין”, אך כדי שלא יזהו אותם חמקו מיד מן המחנה והלכו בדרך אל גבול תימן כשהם לבושים כערבים. הם הגיעו אל אותה סביבה שעברו בה כשעלו לארץ.
קבעו לעצמם לינת לילה בסוכת רועים שמצאו בשיפולי הגיא ולמחרת יצאו אל נקודת הגבול שבמעלה הגיא. נכנסו לפונדק למנוחת צהריים. פתאום עמד לפניהם ערבי ואמר לסעיד: “אני מכיר אותך אבל איני זוכר מהיכן.” זה היה אותו פרש ערבי שליווה את השיירה ושמר עליה באיזור ההפקר שבין תימן לעדן. סעיד בא במבוכה. היה רוצה בכל מאודו להתוודע לאותו ערבי. מאידך גיסא היה חוֹשׂף בכך את עצמו כשהוא לבוש כערבי; הערבים יחשבו שהתאסלם וישמרו צעדיו, כפי שהם שומרים צעדיהם של מתאסלמים, כדי שלא יתחרטו ויחזרו בהם. אפשר שגם יחשדו בו ובחברו כמרגלים. בין כך וכך הם בסכנה.
סעיד נאבק עם עצמו, כשמעשה נסים עוקב אחר מוצא פיו, ותוך שניות מספר החליט להתעלם מפנייתו של הערבי אליו ואמר לו: “קאל רסול אללה” (אמר שליח האל, מוחמד), אלהים ברא הרבה בני⁻אדם הדומים זה לזה." לא הניח דעתו של הערבי. אלא שהלה נקרא לתפושׂ את פרדתו שנחלצה מן המרתוֹק וברחה…
השניים חמקו מן המקום כל עוד נפשם בם.
ה 🔗
תחת אחד השׂיחים, באֵזור החולות שבּין הגבול לבין תעז, ישבו שניהם ותיכננו את מעשיהם לפרטיהם ולדקדוקיהם. מטרה קבעו לעצמם: להלהיב יהודים רבים ככל האפשר שיצאו מתימן ויזרמו לעדן. הדבר ילחץ על האנגלים ועל הסוכנות היהודית וסופם שישלחו אותם באניות דרך תעלת סואץ לארץ⁻ישראל. בשעות היום היו הולכים בדרכים בלבוש ערבי כערבים תימנים. בלילה היו מגיעים לכפר ששם נמצאים יהודים, מחליפים בגדיהם בהיחבא והנה הם יהודים לכל דבר. בית⁻הכנסת שימש להם אכסניה, כמקובל בכפרי היהודים בתימן. פעמים שהיו תושבי הכפר מבחינים בהם בשעת בין⁻ערבּיים ומזמינים אותם לפת ערבית, או מביאים להם פת לבית⁻הכנסת. ופעמים שלא היו מבחינים בהם אלא בזמן תפילת שחרית החפוזה. אותה שעה היו השניים פונים אל מישהו מן המתפללים, הנראה להם חשוב והגון, ומספרים לו: “אנחנו ירדנו מצנעא לעדן כדי לסחור, כפי שאנחנו רגילים. שם שמענו, שהיהודים מתקבצים לארץ⁻ישראל מכּל קצווֹת העולם. הם ממלאים אותה וכובשים אותה. אם התימנים לא יתעוררו לעלות מיד לארץ⁻ישראל הם עלולים לאחר את המועד וכשיעלו לא ימצאו עוד אדמה ולא בתים ולא שום דבר.”
היהודים שהיו שומעים דבריהם היו מתרגשים וחוזרים ושואלים: “האם זו אמת?”
“באמת התורה (לשון שבועה), שכּן הוא.”
ושוב היו מחליפים בגדיהם בהיחבא וממשיכים דרכם מכפר לכפר ומעיירה לעיירה, עד שהקיפו כמעט את כל יישובי היהודים בתימן.
היה מוסכם ביניהם, שאֶל העיר צנעא, עיר מולדתם, לא ייכּנסו לא בלבוש יהודי וּודאי לא בלבוש ערבי לפי שאין ספק שיכירו אותם – בידם אין רשיון מאת האימאם – ובכך יסכּנו את עצמם ואת שליחותם.
אבל בהתקרבם אל העיר צנעא ביקש סעיד להיכֹּנס לשם (“כּם דקיקה”), למספר דקות בלבד. אמר לו חברו מעשה נסים: “נראה שרצונך לראות הוריך ואחותך ואולי את מארי יחיה; אבל מיד כשתגיע אליהם תתפּשט השמועה על בּוֹאך כלהבה מלחכת קש; הדבר יגיע לאוזני השלטונות ואוי ואבוי לנו; האם אינך מכיר את ‘קאע אליהוד’ (רובע היהודים), שכּל רשרוש מתפשט שם במהירות הבזק?”
אמר לו סעיד: “לא אל הורי אלך ולא אל מארי יחיה.”
“אם כן, לאן תלך?” ליגלג מעשה נסים. “לטבּוֹל במקוה טהרה של בית אלמשרקי?”
“לא,” השיב סעיד. “יש לי מטרה סודית, שאיני יכול לגלותה לשום אדם ואפילו לך לא אגלה.”
אמר לו מעשה נסים: “כשהיינו בארץ שאלתי אותך, בדרך שחוק, אם רצונך להשתמד. שמא זהו הסוד שאתה מסתיר מפני?”
סעיד נתרתח מן הדיבּור שלוּח הרסן של חברו, וכמעט הרים ידו להכּותו, ותוך כדי כך “נשבר” וגילה לסעיד את מטרתו.
“כיצד אתה מעלה על שפתותיך דברי נאצה כאלה? אתה חושד בכשרים וחז”ל אמרו שהחושד בכשרים לוקה בגופו; אבל כדי שלא תוסיף לחשוד הנני ואגלה לך את סודי: לבּי הומה וראשי מבולבּל כל השנים, ממראה פּניה של עלמה אחת ושמה נעמה, שנפשי יצאה לראותה לפני נסיעתנו ולא עלה הדבר בידי. אולי הפעם יצליח מזלי ואראנה."
אמר לו מעשה נסים: “אתה הוזה הזיות ונוהג בקלוּת דעת; אם קיימת עלמה כזאת במציאוּת הרי שכבר מזמן השׂיאוה הוריה. וכי מה חשבת? שישאירו אותה בשבילך בארגז הבגדים של החג? מכּל מקום, אם רצונך בכך תוכל להיכּנס לצנעא ואפילו לגיהינום כדי לחפּש את נעמה ואפילו את לילית ואת כל השדים ובניהם; אבל יהיה עליך להסתתר כאן, מחוץ לצנעא, עשרה ימים, עד שאני אספּיק לחזור לעדן ואז תעשה כל מה שלבך חפץ – על צווארך (אחריותך); שאם ה’מלכות' תתפוש אותך – יענו אותך עד שתגלה מי היה עוד אתך ואז אהיה כבר רחוק מהישג ידם ואת עווֹנך תישא.”
סעיד פּרץ בבכי מר. נקרע בין רצונו להיכּנס העירה ולנסות למצוא את שביקשה נפשו לבין הסכנות שעליהן הזהיר אותו חברו מעשה נסים; בסתר לבּו הוא רצה לראות גם את משפּחתו ואת מארי יחיה ואת צנעא בכלל. לבסוף ויתר על רצונו ושניהם המשיכו בדרכם כשסעיד היה שרוי בעגמה ובדכאון ימים רבים. פעמים שסירב לאכול; פעמים שזלגו עיניו דמעות תוך כדי הליכה או בעת ישיבה של מנוחה.
ו 🔗
פּרט למקרה הזה לא התקוטטו עוד; אבל הויכוחים ביניהם, על נושׂאים העומדים ברומו של עולמם, נעשׂו חמים יותר וחריפים יותר. גם תקלות מכשילות אירעו להם במהלך מסעם, שנמשך למעלה משנה.
פּעם הגיעו לכפר מצפון⁻מזרח לצנעא בערב שבת. בתי הכפר של יהודים וערבים היו מעוֹרבים וסמוכים זה לזה. כשהגיעו לכפר עדיין היו לבושים כערבים והערבים ראו אותם. נכנסו לאחד מבּתי היהודים והחלו להחליף בגדיהם וללבּוֹש לבושם היהודי לכבוד שבת. אך מיד התברר להם שנכנסו למלכּוֹדת.
בעלי⁻הבית היהודי חששו, מפּני רודפיהם, וזהו דבר מסוכּן בשביל בעלי הבית, כיון שהערבים שכניהם יודעים את כל המתרחש אצלם, כפי שהם יודעים את כל המתרחש אצל שכניהם הערבים.
אמר להם בעל⁻הבית: “אתם מביאים סכּנה גדולה עלי ועל משפחתי.”
אמרו לו: “אנחנו מבינים ממה אתה חושש. אבל תדע לך, שאין אנחנו מומרים אלא יהודים שלמים ורק לבשנו לבוש ערבי בשביל הדרך כדי שלא יטרידו אותנו בשאלות.”
אמר להם בעל⁻הבית: איך תוכלו להימצא בביתי, וגם לצאת לתפילת שבת כיהודים, כששכנינו הערבים ראו אתכם בלבוש ערבי. ואם תשבו כל השבת בלבוש ערבי כערבים בתוך ביתי יתמהו שכנינו וישאלו: מה עושים ערבים בּביתו של יהודי ביום שבת כשמקובל שאין מתארחים ערבים אצל יהודים ביום השבת שלהם."
לבסוף יעץ בעל⁻הבית שהם ישהו אצלו עד רדת הלילה, ובחסות החשכה יצאו מן הכפר לבושים בגדי ערבים, יחליפו בגדיהם בדרך ויגיעו כיהודים אל העיירה שיבּאס, ששם קהילת יהודים גדולה ומכניסת אורחים.
הקשה סעיד: “ומה יאמרו עלינו היהודים שהגענו בליל שבת, בלי להתחשב בתחום שבת ובטלטול חפצים?”
אמר מעשה נסים: “אנחנו נעשה כעצת בעל⁻הבית היהודי וכל העברות שיש בהן משום חילול שבת עלי ועל צווארי.” וכך עשׂוּ. הם הגיעו לעיירה קרוב לחצות הלילה. בית⁻הכנסת, היה מואָר ומוכן לבאים לתיקון חצות. הם חדרו לבית⁻הכנסת, הניחו חפציהם בעזרה, והחלו בקריאת תהלים ובפזמונים של תיקון חצות.
אנשי המקום, שנתאספו אחד⁻אחד, לא עלה על דעתם שהאורחים הגיעו זה עתה מן הדרך, כּיבּדוּ אותם בקהוה ואחרי תפילת שחרית ומוסף – הזמינו אותם לבתיהם, כרגיל וכמקובל אצלם להזמין אורחים לשבת. האורחים נזהרו מלשׂוֹחח עם היהודים באותו נושׂא שלשמו הם עורכים מסעם, ועם עלוֹת השחר ביום ראשון יצאו לדרכּם.
ז 🔗
ופעם התלקח ויכוח גדול ביניהם, שנסתיים בתקלה. הם ישבו תחת עץ על שׂפת הנהר במחוז אַלסדה. הסביבה היתה שקטה. שום נפש אדם לא נראתה באופק. שאון מימי הנהר ורשרוש העצים השרוּ עליהם אוירה של שלוה. טבלו בּנהר, הוציאו מזונם מתרמיליהם והוסיפו עליו פּירות וירקות שקטפו לעצמם מן העצים ומן הערוגות. אכלו ושתו ונהנו הנאה מרוּבּה, שכּמותה לא היתה להם במשך מסעם עד כה. תוך כדי תנוחה של הנאה אמר מעשה נסים בלשון אנשי התימן בשעת הנאתם:
“אי⁻יה, הנה מקום הנה מנוחה.”
בּלי משׂים הגיב סעיד:
“אולי רצונך להישאר כאן ולוותר על ארץ⁻ישראל ועל שליחותנו?”
ננער מעשה נסים כאילו עקצוֹ יתוש וטען כלפּי סעיד: “את אהבת ארץ⁻ישראל איני צריך ללמוד ממך. היא טבועה בנשמתי מיום שהכּרתי את עצמי. אבל הבורא והיוצר ברא ויצר מקומות נפלאים כאלה, בשבילנו, בשביל בני⁻אדם, שירווּ נחת וישׂבּעוּ הנאה ועל זאת ישבּחו ויברכו אותו. חבל שאין בארץ⁻ישראל מקומות כאלה.”
הקשה סעיד: “וכבר סיירת בכל ארץ⁻ישראל וראית אם יש או אין שם מקומות כאלה?”
הודה מעשה נסים שאינו מכיר בארץ⁻ישראל אלא אחדות משכוּנוֹת ירושלים, מושבות השרון וקצת מרחובות תל⁻אביב. את הכּנרת והירדן והירמוך עוד לא ראה ואפילו לטבריה ולצפת לא הגיע.
שניהם שקעו בהרהורים, ופתאום שאל סעיד כמשׂיח עם עצמו: “תמהני מהו הדבר שעורר אותנו לעזוֹב את הארץ הזאת שבה נולדנו אנו ואבותינו, להיפּרד ממשפּחותינו ומאהובי לבנו ומחברינו שגדלנו יחד, וללכת אל ארץ קשה אף⁻על⁻פי שהיא קדושה.”
מעשה נסים הסתער על חברו בדברים חריפים ביותר:
“כבר שכחת יא אבן אלמחרם7? במחילה שהזכרתי את אביך, שהוא צדיק וישר, – אבל אתה יא מחרם, היאך הגעת להרהורי הבל ורעוּת רוח כאלה? שכחת את הגלוּת, את יחס ההשפלה וההתעללוּת של המוסלמים, את העוני המרוד, את המחלות והמגפות שאין מציל מידן, את הסכּנות האורבות ליהודי באשר הוא יהודי, את הגעגועים והתפילות לשוב לציון ארץ קדשנו ותפארתנו? ובשביל מה יצאנו שוב מארץ⁻ישראל לתימן, אם לא כדי ללמד את היהודים שיקומו ויעלו לארץ אבותיהם⁻אבותינו? שכחת הכל, יא סעיד? אוי לך ואוי לחלקך.”
חייך סעיד כלפּי מעשה נסים ואמר לו: “תנוח דעתך, יא צאחבי (חברי). שאלה ששאלתי אינה הרהורי כפירה חס ושלום. אבל מן הדין ומן הראוי שנעשה השוואה בין החיים בתימן לבין החיים בארץ⁻ישראל, כפי שאנחנו עכשיו מכּירים אותם, כדי שנדע מה הרווחנו ומה הפסדנו. הנה למשל דיברת על יחס ההתעללוּת של הערבים ביהודים בתימן – כלום הערבים בארץ⁻ישראל טובים מהם? אדרבה, הם רעים יותר. הלא כבר שמעת וידעת כמה התנפּלויות התנפּלו הערבים בארץ⁻ישראל על יישובים יהודים באישון לילה והרגו בהם גברים נשים וטף! בשביל זה קיים ארגון ה”הגנה" שאני ואתה חברים בו ועלינו לעמוד על המשמר יומם ולילה כדי להגן על הנפש ועל הרכוש."
“ועוד הזכרת את העוני המרוד של היהודים בתימן – כּלום בארץ⁻ישראל אין עוני? האם לא ראית ולא שמעת על עניי התימנים במושבות ובערים? נכון, שאף אחד לא מת מרעב, לא כאן ולא שם, פרט לזמן המצור והמלחמות. אלא שכאן בתימן אין צורך להתאמץ, עובדים בבית עבודה קלה – צורפוּת או משהו דומה – והולכים בתמידות לבית⁻הכנסת לומר ‘אמן’ ו’קדוש', וללמוד בספרי חז”ל, ונשאר להם זמן לבקר חולים ולנחם אבלים. ואילו בארץ⁻ישראל עובדים קשה, בטוריה או בבנין, וחוזרים מעבודה עייפים ורצוצים, ואין נשאר בהם מעט כוח ללכת לבית⁻הכנסת, או ללמד לילדיהם פּרשת השבוע וכיוצא בזה. נוסף לכך בארץ⁻ישראל אפילו הנשים והבנות עובדות במשק בית של גברות, ובמקום להימצא בביתן, ולטפל בבני משפחתן, הן משרתות בני משפּחות אחרות. וגרוע מכּל, שאין מקיימים את הדת. הדתיים מתביישים להיראות בדתיוּתם והכופרים בדת הולכים בראש מורם. וכבר ראיתי אנשים דתיים היושבים, או עובדים, או הולכים, בלי כיסוי ראש, כדי שלא להיות שונים מאחרים."
השיב מעשה נסים בדרך של ריצוי והסכמה:
“נכון כל מה שאמרת, ידידי. אך כל הסבל והיגיעה וכל החסרונות והליקויים הם כאין וכאפס לעומת ההרגשה שארץ⁻ישראל זוהי ארצך, שלך מאז ומעולם, ואינך בה ‘נכרי בארץ נכריה’. הנה למשל, כאן בתימן יכול ערבי לקרוא ליהודי כלב, טמא ואפילו להכּוֹתו לעיני אנשים, ואין מוֹחה בידו. בארץ⁻ישראל לא יעז שום ערבי לקרוא לך כך. אתה לא מפחד מפּניו ואינך צריך להחניף לו ולהיכּנע לו, אלא אתה נוהג בו כסתם אדם שאינו חשוב ממך. בארץ⁻ישראל אין אני מתירא מן הערבים כלל. ויותר מתירא אני מפּני המגפה של תאונות הדרכים, שהאוטומובּילים דורסים למוות בני⁻אדם ההולכים לתוּמם ואין מציל. זוהי קללה שכּמוֹתה לא ידענו בתימן שאין בה אוטומובילים. לדעתי, הערבים בארץ⁻ישראל יראים אותנו לפי שהם יודעים שיש בנו כוח וגבורה להשיב להם שבעתיים אל חיקם.”
“ועוד אביא לך ראייה חשובה ומעניינת. בארץ תימן לא שילמנו שום מסים לשלטונות, פרט ל’ג’זיה' (מס חסות), משום שאנחנו זרים=גרים, הנמצאים תחת חסותם של האדונים המוסלמים ה”רחמנים“. ואילו בארץ⁻ישראל אנחנו נמצאים בחסוּת של עצמנו. אין היהודים בארץ⁻ישראל זקוקים אפילו לחסותם של השלטונות הבריטיים והם מסוגלים להגן על עצמם בּעצמם. ולא עוד, אלא, שאם ירצה השם, תהיה ארץ⁻ישראל בקרוב מדינה יהודית, שבּה תמשול ממשלה יהודית, ואז יהיו לנו צבא משלנו, ותותחים ומטוסים משלנו וכו'. דברים רבים ישתנו לטובה.”
אמר סעיד:
”מפּיך לאלהים. והלוואי שמה שאמרת יתקיים בימינו, ותחזינה עינינו בכל הנפלאות האלה."
פּתאום החלו להתגלגל עליהם אבנים מן ההר. עדר גדול של קופים, שהיה במנוסה בצלעות ההר ממולם, גילגל בדרכו אבנים שנפלו לתוך הנחל ונראו כמכוּוונות אל שני “יצורי אנוש” אלה היושבים בשפת הנחל.
נחרדו שניהם מפני הסכנה שהקופים ירדו ויתנפּלו עליהם. לפיכך קמו והסתלקו במרוצה מן המקום. תוך כדי מרוצה התבּרר להם, ששני רובאים ערבים רודפים אחרי הקופים ויורים עליהם כדי להבריח אותם, נרגעו ואמרו: ‘ברוך המציל’.
ח 🔗
לאחר עוד כּמה חדשי נדודים הגיעו לתעז בדרכם חזרה.
אותה שעה נמצא האימאם אחמד, שלפני זמן קצר נרצח אביו, האימאם יחיא הזקן, על⁻ידי מורדים, שגם כבשו את השלטון בעיר צנעא, ועכשיו הוא, אחמד, מגייס את נאמניו כדי לעלות על צנעא ולהוציא אותה מידי המורדים שרצחו את אביו.
הם הלכו ללון בחצר בית⁻הכנסת אלשבּזי, שאותו הכירו בדרכם לעלות לארץ. בקרבת החצר הבחין בהם מומר, יהודי שהתאסלם לא מכּבר. נטפּל אליהם בשאלות: “מה אתם עושים כאן, הרי נסעתם לפני כמה שנים לארץ⁻ישראל? האם שלחו אתכם לרגל?” הם נחרדו. חששו שהמומר ילך וילשין עליהם אצל השלטונות, שהיו רגישים ומתוּחים מאוד באותם הימים. ואמנם המומר הלשין. לאחר זמן קצר באה כיתת חיילים, עצרו וכּבלו אותם והכניסוּם לכּלא. זו היתה להם עת צרה שלא היתה כמוה. כל המסע שלהם עומד להסתיים בחייהם. תמה סעיד ואמר, כמשׂיח עם עצמו, “הרי נאמר ‘שליחי מצוה אינם ניזוקים לא בהליכתם ולא בחזירתם’ – האם לא נאמנו דברי חכמינו?”
אמר לו מעשה נסים בדרך החידוד: “אולי אנחנו עושים מצוה אבל איננו שליחים. איש לא שלח אותנו, אלא אנו שלחנו את עצמנו וסמכנו על הנס, וכבר נאמר: ‘אין סומכין על הנס שמא אין עושים לו נס’. הא ראיה, שלא נעשה לנו נס ושנינו נתפשׂנו בּכף.”
חזר סעיד וחקר את מעשה נסים: “שמא אתה מתחרט על המעשה שעשינו?”
“אין אני יכול עכשיו אפילו להתחרט. נפלנו בפּח יקוש ואין לנו אלא להרבּות בתפילה, אולי ישמע השם וירחם עלינו.”
באחד הלילות, בשעת חצות, הוזמנו והובאו אל האימאם אחמד כשהם כבוּלים באזיקים. הוא שאל אותם,מה הם עושים כאן ולמה חזרו לתימן מפּלשתין? אמרו לו: “התגעגענו למשפחותינו ובאנו לבקר אותם…”אמר להם: “האם ידוע לכם שבּימים האלה קמה מדינה יהודית בפלשתין, ויהודי תימן כבר נוהרים בשיירות כדי להגיע לשם?” אמרו: “לא שמענו.” כּיחדו לו כדי שלא יחשוד בהם. “אולי גם קרוביכם נמצאים כבר בּשיירות הבאות מצנעא או שכבר עברו את תעז בדרכם לעדן. לכו והצטרפו אליהם,” אמר האימאם ומיד ציווה לשחררם. בצאתם מלפניו בירך סעיד: “ברוך שעשה לי נס במקום הזה.” העיר לו מעשה נסים: "קודם כל תאמר ברוך שעשה לנו נס ולא רק לך. שנית,עלינו לברך ברכה אחרת: ‘הגומל לחייבים טובות שגמלנו כל טוב’.
הודה סעיד לחברו ויצאו לדרכּם.
שני החברים היו עתה נרגשים, שמחים ותוֹהים על מה שקרה להם, שזהו דבר ניסיי שכּמוהו לא היו יכולים להעלות בּדמיונם. זמן⁻מה הלכו שניהם כשהם שותקים, כביכול מעכּלים את המאורעות. את השתיקה הפר מעשה נסים. הוא קירב את ראשו אל ראשו ואל אוזנו של סעיד – תך כדי הליכה –כדי שישמע לחישתו.
“אתה יודע, יא צאחבּי (ידידי), נפלאים מעשי השם. תדע לך, שהאימאם אחמד, זה שפּגשנו עכשיו הוא, כנראה, בנה של אותה יהודיה, שאביו, האימאם יחיא, חטף אותה בצעירותו מתחת חופּתה. הוא עצבני מאוד ונראה כמו משוגע; לכן מכנים אותו הערבים ‘אחמד יא ג’ינאה’ (אחמד והשדים). חשבתי ומצאתי שעד כה הוא לא הראה שום יחס אל היהודים, לא יחס טוב ולא יחס רע. אבל במוסלמים הוא עושה שפטים; ועכשיו שרצחו את אביו ומרדו בשלטון בית האימאם הוא יצא להילחם באויביו בחמת זעם. אפשר תזכור מה ששמענו בדרכים שהלכנו בהן בימים האחרונים, שהאימאם אחמד עורף ראשיהם של עשרות ומאות מוסלמים כמו שעורפים כבשׂים, וביניהם רבים משונאי ישראל. מה תימה איפוא שהוא הרשה ליהודים לעזוב את תימן, כפי שלא הורשו מעולם, ודווקא כשקמה מדינת⁻ישראל; ולא עוד אלא שהוא מעודד את יציאתם ומשגיח מרחוק על היוצאים, שמישהו לא יפגע בהם, עד שיעברו את גבול תימן. הלא ראית כיצד הוא עודד אותנו כאילו הוא מארי ולא אימאם מוסלם; משמע, יש דברים בגו…”
אמר סעיד: אם יש יסוד לסיפור שסיפרת הרי שנכון לומר ‘עמקו מחשבותיו יתברך’ וכבר אמרו חז“ל ‘בכול הוא עושה שליחותו’.”
כך המשיכו לגלגל במאורעות ולהפליג בהשערות וסברות עד בלי קץ, ועל כולן היה פּיהם מלא שבח ותהילה לבּורא עולם המפליא לעשות…
ט 🔗
לפליאתם ולשׂמחת ליבּם היתה הדרך מתעז לעדן שוקקת שיירות של יהודים מכל רחבי תימן, מהם מטולטלים ומנודנדים על מכוניות⁻משא של ערבים, שהאימאם התיר להם להסיע יהודים במכוניותיהם, ומהם הולכים ברגל או רוכבים על חמורים כרגיל.
ניסה סעיד להתעניין בין הנוסעים, שמא הוריו ואחותו ומארי יחיה נמצאים ביניהם, ולא מצא; תוך כדי כך הוא שלח מבּטים גנובים אל עבר העלמות והנשים הצעירות שבּין הנוסעים – אפשר שימצא ביניהן את נעמה… הוא היה מאוכזב. לרגעים חשב לחזור לתעז אל האימאם אחמד כדי לבקש ממנו רשות לשוב על עקבותיו לצנעא ולהביא משם את קרוביו ויקיריו; אך מעשה נסים הניא אותו מכּך וטען, שבצנעא שורר תוהו⁻ובוהו והוא עלול להסתבּך, כיון שלאימאם אחמד עדיין אין שליטה של ממש במתרחש בצנעא; אך ייתכן שהוריו ומארי יחיה כבר הגיעו לעדן.
שניהם כיוונו צעדיהם בדרך לעדן. סעיד חשב בלבו שכאשר יגיעו לשם, ימצאו אניות גדולות העומסות את יהודי תימן על סיפּוניהן, כפי שעלתה בּמחשבתו, וכך יגיעו אל מדינת ישראל לאור היום ולא באפלת הלילה; אלא, משהגיעו ל“מחנה גאולה”, שנמצא במרחק חמישה⁻עשר קילומטר מעדן, נדהמו והתפּעמו ושׂמחו לשמוע ולראות שלא אניות אלא מטוסים קולטים לתוכם את העולים ומביאים אותם אל מדינת⁻ישראל; לא יכלו להאמין למראה⁻עיניהם.
מטוס הולך ומטוס בא, וגם סעיד ומעשה נסים נקלטו לתוך אחד המטוסים. שם מצא סעיד את הוריו, אחותו ומארי יחיה, והיה מופתע, נרגש ונרעש, עד עומק נשמתו. יותר ממנו הופתעו ונרעשו הוריו ואחותו ומארי יחיה. אילו נסים גדולים קורים כאן? – אין הפּה יכול לספּר! “היכן הייתם שלא ראינו אתכם במחנה?” שאל סעיד את הוריו. “היינו באחד האוהלים במחנה הגדול, בתוך המון אנשים שאינם מכירים אותנו ואין אנו מכירים אותם,” ענה האב, והוסיף: “ומה אתם עושים פה, האם ההנהלה שלחה אתכם לנהל אותנו?” השתנק גרונו של סעיד ולא יכול להשיב, גם אילו היה לו מה להשיב. נחלץ מעשה נסים להשיב במקומו ואמר: “שמענו שמטיסים את יהודי תימן במטוסים ובאנו מן הארץ כדי לראות “כּיף ביטיירוּהם” – כיצד מעיפים אותם…”
בכל הדרך, שנמשכה יותר משמונה שעות, שׂוֹחחו ביניהם בריגושים והיו מספּרים בייסורים שעברו עליהם ומתפּעמים מן הנס העובר עליהם עכשיו, שנתקיים בהם “ואשׂא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי”. “ברוך הוא וברוך שמו” – היו חוזרים ואומרים פעם אחר פעם.
*
המטוס נחת בלוד וכולם ירדו. מארי יחיה כרע מיד בהתרגשות גדולה לנשק את עפר הארץ. ככתוב “כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו.”
הוא לא קם מן הכּריעה. נשמתו יצאה בקדוּשה.
השמחה היתה לתוגה לכל המשפחה.
מזעקי האב ומשפּחתו נשלחו לאחת מעיירות העולים. סעיד ומעשה נסים חזרו איש⁻איש למקומו ולעבודתו. סעיד גוּייס ונפל במלחמת⁻קדש, ומעשה נסים נפצע בתאונת⁻דרכים ומת.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.