אדם פשוט 🔗
לא היה בו כלום מן הזרות, לא בפניו השחומים ולא בשערותיו השחורות, מעט פנים שחומים ושערות שחורות מוצאים בבני-אדם ברחוב? לא היה בו מן המופלא ולא היה משונה משאר הבריות, כשם שאין גרגיר של שעורה משונה מגרגיר של שעורה. ידוע היה בשכונה בשם יוסיפון הלבלר; מן השחר המוקדם היה שקוד על ספרי החשבונות, מייגע ראשו ומכלה עיניו על טורי הספרות הארוכים; ובסופי החדשים, כשהזכות שבספרים חייבת להשתוות לחובה, היה יושב בפינתו המאובקת שבמחסן התבואה גם בשעות הלילה, לפני אורה הדל של מנורת הנפט, מבקש למצוא טעות של פרוטה העודפת בכאן או בכאן.
בעל מחסן-התבואה היה סומך על יוסיפון בעסקיו, ואף-על-פי שפקידיו ופועליו לא היו שוהים אצלו הרבה – שמשו יוסיפון שנים רבות. סוחר התבואות היה מנער דש מעילו מאבק המחסן, מעשה הרגל שאין תועלתו מרובה, מגחך ואומר:
– אני דורש שאנשי יאהבו את העבודה. אדם שבא בבוקר למחסן וראשו אינו פנוי מהבליו שלפני העבודה, ולבו כבר חושק בהבליו שלאחר העבודה – לא, נלבּבי, אדם כזה אינו נשכר אצלי. אני דורש שאנשי יאהבו את העבודה בכל רמ״ח איבריהם, שידבקו בה, שיחשקו בה כבאהובה, להבדיל…
ודומה היה כי אמנם אהב יוסיפון את עבודתו בכל מאודו. נוח היה ועלוב ומוסר עצמו על שוה פרוטה. היה נושם אל קרבו את אבק התבואה, שריח השדה שוב לא עמד בה ולכלל טעם של קמח עדיין לא הגיעה, ובולע באהבה את אויר המחסן המקומר, שצלו מרובה מחמתו. גבו כאילו נוצר להיות כפוף על ספרי החשבונות; אין אזניו שומעות את קריאת העגלונים הבאים בתבואתם ולא את חרפות הסבלים, ששקים גדושים עמוסים להם על גביהם. פעמים, בעתות של שפע, היה המחסן מתמלא שקים עד לתקרה המקומרת, וכל אמה פנויה מתכסית תבואה עד לפינתו הזעומה של יוסיפון הלבלר; רק קרן זוית צרה מתוותרת לו אז בשביל שיוכל לעסוק שם במלאכתו; קירות השקים נערמים מסביבו וסוגרים עליו, ורק שביל צר מוביל בין טורי השקים מן הדלת אל משרדו כביכול, שהיה הולך ומצטמצם, הולך ונבלע בתבואה.
ואף על פי שהיו כל סתריו גלויים ופינתו מופקרת לכל – אפשר היה פעמים לראותו, עם שקוט המולת הקולות במחסן, פושט ידו במקום סתר שבערימת שקים ריקים, ששם חבויים אתו ספרי שירה משל גדולי החוזים בעולם: בדחילו הוא מעלה ממחבואו כרך מעוך, צהוב-גוילים וחרוך שוליים, שידיים תאותניות שיירו בו עקבותיהן; האבק נאחז בדפי הספר וריח דק של תבואה ישנה עולה מקיפוליו. הוא אינו מרבה בקריאה; הלא הוא יודע את ספרי השירה על פה; דיו בפתיחת הספר ומיד מרחפות לנגד עיניו דמויות פלאיות ושובות את לבו. היה אז תולה עיניו בנקודה רחוקה, בלתי מושגת, אי שם הרחק הרחק, כאילו היה מבטו חודר מבעד לקירות-השקים המלאים בר ורואה אור גנוז ופלאי, חמדה יקרה מאוד. כך היה מפליג את מבטו החלוּם עד שתפשו בכך אדם הבא אל המחסן. אז היה מושך מבטו ממרחקים, תחילתו בצער ויסורים, וסופו במבוכה ובהתנצלות, כאילו נתפש בדבר עבירה…
איקוניות שבלב 🔗
עד שלא פגש בחנינא הצייר נדמה שלא היו לו מיודעים. מאנשי השכונה הישנה, שזקניהם ארוכים ופאותיהם סבוכות, רחק, ואל אנשי הרובע החדש, מגולחי הזקן ששערותיהם עשויות, לא קרב. עד שהופיע אותו חנינא הצייר ובילבל עליו את שבילי בדידותו; מאוד דבק בו יוסיפון; אפשר בשל שערותיו של חנינא הצייר שהיו בהירות ורכות, ואפשר בשל האור הבהיר והטוב שהיה קורן מעיניו ולוטף הכל בחן. דברים הרבה אפשר היה למצוא בחנינא שבגינם נשא חן בעיני יוסיפון, אך קשה יותר למצוא בשל מה נשא יוסיפון חן בעיני חנינא; לא תואר לו ולא הדר ואף מזגו לא היה עשוי לקנות לבו של אדם.
בין כך ובין כך ויוסיפון הכיר את חנינא, ומעשה שהיה כך היה: פעם אחת עם ערב עבר הצייר לפני משׂרד של חברת-מסעות ונשתהה אצל חלון ראוה, שמוצגות בו תמונות של ארצות זרות העשויות לגרות יִצרו של אדם לדרכים רחוקות. תמונה אחת במיוחד ענינה את חנינא, שמזיגת הגונים שבה משכה את לבו מאוד. שהה אצל החלון שעה קלה עד שקלט פתאום דבריו של אדם:
– הימים הדרומיים. מקום נפלא. הייתי שם.
היפנה חנינא ראשו וראה איש צנום, פניו שחומים ועיניו בוערות.
– אני אומר שהייתי שם. ים זה כמו באגדה, לא כמראה הים שלנו.
לא מצא הצייר את לשונו בפיו ומילמל מתוך שיגרה ונימוס:
– כך, יפה, היית שם…
– שם, ובעוד מקומות נפלאים הרבה.
– הרי שהכרת את העולם, אתה אדם מאושר…
– כן. הכרתי את העולם. באיטליה הייתי ובצרפת הייתי ובאנגליה הייתי וגם באמריקה – בכל העולם כולו.
רצה חנינא להמשיך דרכו, לא הניחו הזר, נטפל אליו והתחיל מונה לו כל המקומות שראה; לא היה מקום שלא הזכירו. כבר עמד חנינא לטול ברכה מבן לויתו, משכו זה אליו ואמר בחשאי:
– אף-על-פי שאדם לא ראה עוד את חדרי, אני מוכן להביאך אלי ולהראות לך דברים נפלאים, נפלאים מאוד, איש לא זכה לראותם. – סיים כמעט בלחש.
עמד חנינא משתאה, ולא ידע מה להשיב. שחה הזר על אזנו ואמר:
– את כתבתי לא אוכל להגיד לך, אבל מחר, כן, מחר בערב בשעה זו, אחכה לך כאן, אצל השוק, ואובילך אל חדרי. מימיך לא ראית דברים שתמצא אצלי, מימיך…
והוא נעלם בצעד עצבני, לא-קצוב, כאילו היה מרקד על ריצפה לוהטת באש.
תהה חנינא שעה קלה ולא ידע אם לצחוק להזמנה המשונה או לקבלה ברצינות; לבסוף פנה לדרכו מתוך החלטה שלא להיענות לה. אך למחרת הקדים לשעה הקצובה וחיכּה אצל השוק לביקור שהובטח לו אתמול.
לא יצאה שעה קלה והבחור המוזר בא אצלו ובלא אמירת שלום הובילו אל חדרו על פני סימטאות רחוּשות וחצרות מלאות אדם. הבית היה עשוי מחציתו אבן ומחציתו פח; אין יודעים היכן בו הכניסה והיכן החלונות והדלתות, הכל היה כאן מעורב, והפרוץ מרובה בו על העומד.
הכניסו הזר אל חנות של שטיחים, שריח אבק כבד נישא בחללה; בעל החנות רבץ על חבילת מרבדים, מעשן מקטרת-נרגילה, ולא הגביה עיניו אל הבאים. עברו דרך החנות האפילה ונכנסו למין כוך צר שמשמש פרוזדור. פישפש הזר בכליו ודלה מהם מפתח גדול, תקעו במנעול אגב גישוש, פתח הדלת ונכנס לבסוף עם אורחו אל החדר.
הצית המארח גפרור, העלה אור במנורת-נפט קטנה ועמד בפינה – בודק תוך צפיה דרוכה מה רושם יעשה מראה החדר על האורח.
עיפעף חנינא בעיניו, משתאה על המראה. כל קירות החדר היו רפוּדים מודעות מצוירות, של מינים שונים וגדלים שונים, כולן מזמינות למסעות מופלאים. כאן המגדל שבארמון וֶסטמינסטר ושעונו הקרוי בן הגדול, וכאן אשת מכּסיקו לוהטת ביצרים, שולי שמלתה מתבדרים במחול עד שנגלות שוקיה החמודות. כאן דקל רם שטוף שמש-מזרח, וכאן ענפי אורן ירוקים רבוצים שלג מבהיק.
עמד חנינא תוהה עד שנפגש מבטו במבט המארח. עצם זה את עיניו בענוה, כאילו ביקש לומר: אפילו איני ראוי לשֶבח, הרי אין להכחיש שידי חוללו כל זה…
בדק חנינא את כל החדר ולא מצא בו אף טפח אחד שלא יהא מעוּטר בדף מצויר המספר נפלאותיהן של ארצות רחוקות; לא מצא רהיט שלא יהא טעון חוברות המספרות שבחו של מסע, ואפילו לוח ההפלגות של ספינות וזמני נסיעות של רכבות לא חסר. באחת מפינות החדר היה קבוע כמין פסל של אַפּוֹלוֹ, אף הוא לקוח מלוח של חברת מסעות, גזור מניר ומודבק על לוח של עץ.
עברה שעה קלה של תמיהה עד שחנינא פתח:
– מַזכּרת נדודים בעולם, מה?
נתלקחו אבריו של בעל החדר, פניו האדימו והוא פתח בנימה נרגשת:
– מַזכּרת, מַזכּרת! של נדודים ושל עוד דבר נסתר, שאיני רשאי לפי-שעה לגלותו. בכל המקומות האלה הייתי, בכל המקומות! כאן, רואה אתה את הרקדניות בבולגריה – הייתי! וכאן הפיוֹרדים של נורבגיה – הייתי! והפיסגה של הימאלאיה – הייתי! בכל המקומות האלה הייתי, בכל המקומות! עולם פלאי, עולם משכּר, עולם איום ונורא!
פניו להטו. עיניו היו מלאות אש. כתפיו רעדו בהתרגשות.
חנינא עצר את נשימתו.
פתאום עלה הירהוד מוזר על לבו. הוא גרשו, אך ההירהור חזר והטרידו ושוב לא היה בן חורין להפָטר ממנו. פתאום ניגש אל הבחור המתגעש, הניח כפו על כתפו ואמר בתקיפות, אך בנימה שקטה להפליא, צלולה ונוקבת מאוד:
– שמע-נא, יקירי, כלום כל זה אמת?!
היתה דומיה קרה ואכזרית.
כתפי המארח שקעו פתאום ופסקו לרעוד.
מבּין שפתיו החיוורות יצאו מלים רפויות, לחושות, כאילו פג חומו בבת אחת:
– מימי לא יצאתי מתחום ירושלים…
אותו יום 🔗
מאז הביקור בחדר דבקה נפשו של יוסיפון הלבלר בנפשו של חנינא הצייר דביקות שאין לה שיעור. הוא כרת עמו ברית סתרים, כמו מי שגילה לחברו כל גנזי סתריו – כלום אינו מוכרח לקרבו, כדי שתהא עינו פקוחה על מי שסודו גלוי לפניו? כלום יכול הוא שלא להיות דבק במי שעירטל כל נפשו, ולא בז לה? איך שהוא ויוסיפון הערה את כל אהבת לבו בידידות זו, עד שלא נותר לו מחוץ לעבודתו במחסן אפילו הירהור קל שלא יהא נתון לו, לחנינא.
ומתוך שהיה מהרהר בידידו הצייר, שראהו סופג מראות ויוצר דמויות, נתחלפה לו מחשבה במחשבה והיו מֵי-תהום עולים ומשקים גם את נפשו, והיא נתפשׂת לחלומות, עד שאין קריאות העגלונים ונעירת החמורים שאצל המחסן יכולות לטרדו מן ההזיה, והוא שוקע בה עמוקות. עתה אפשר היה לראותו תכופות תולה בשעת עבודה מבטו בנקודה רחוקה ונסתרת, ובעל המחסן מנער לשוא את האבק מעל דש בגדו וחוזר על רצונו שמשמשיו יאהבו את העבודה אהבת אשה, להבדיל, והוא פוזל וחוזר ופוזל במבט ארסי כלפי קרן הזוית ומודד את יוסיפון במבּט של תמיהה מעורה בתרעומת: הא, מה היה לו לפתע, לזה, כלום אף בו פגעה צרת העצלות, ופורענות ההתמרדות דבקה גם בטוב שבמשמשיו?
אך אין יוסיפון שועה לכלום, לבו עמוס מאוד, וצל רחוק של חלום מתמשך ונופל על לבו. אפשר לא היה חנינא אלא שלוחה של שירה שבא לרמוז לו על דרכו, שבא לנערו מאבק זה של תבואה ולפתוח לפניו שערי ארץ האגדה והחלום? אפשר אותם געגועים בלא פשר שדבקו בו מאז – שרשם הגיע עד תהום והם יהפכו כל חלומותיו עליו לטובה?
היתה רוח נושבת בנשמתו והיא מתנגנת כמיתר בכינורו של דויד. ריח שיר עולה בלבו. אפשר לכך נוצר ואין כל אותן שנים ארוכות במחסן אלא דרך עקלתון זרועה אבני-נגף, שסופה פלטין נישא של יצירה; אפשר אין אבק התבואה שבמחסנו אלא רמץ שצריך לדשנו כדי להגיע לגחלת לוחשת, לוחשת…
התחיל רואה עצמו אסיר חבוש בין טורי השקים, אנוס שאין לפניו מיפלט; היה מדמה עצמו לחיה אסורה בחבל הפונה לכאן ולכאן, מבקשת מנוס ונמצאת סובבת וכבולה במעגל השִׁביה האכזר. כמה ימים מחייו מסר לטורי הספרוֹת הארוכים ומנפשו שלו חיסר כל טובה; כמה שיקע בספר החשבונות ומה עלוב היה חשבון נפשו… אומלל היה; עלוב היה. סגרו עליו טורי השקים; עולמו הולך וסובב במעגל עגום זה וחוזר תמיד אל אותה פינה זעומה שבמחסן, אל אבק התמיד של תבואה, אל טורי האינסוף של ספרוֹת – כלום כדאי היה בשביל כך לטרוח, כלום כדאי היה בשביל כך לחיות?…
ופעם, ביום מימיו הרגילים במחסן, זקף את גבו הכפוף, נטל צינצנת מלאה דיו והפכה בתנועה נמרצת על ספר החשבונות הגדול, עמד ועזב את פינתו בין השקים, זו לו הפעם הראשונה בשעה מוקדמת של בוקר, ובצעד קל, מתרונן, יצא לו מן המחסן, והתחיל מתרחק והולך, מנתר ומדדה כבריקוד…
חלום של שחרית 🔗
שולי שמים נשקו לאדמה. אור שבעת הימים עלה ושטף את עולמו של יוסיפון לאחר אותו מעשה. ברגל רמה עזב את קימורי המחסן ולנגד עיניו נתגלה עולם רחוש, מלא אור, מפריח טללים ומרעיף בשׂמים נדירים. קולות האנשים שונים היו ביום; הרים וסלעים לבשו פנים חדשות; מעולם לא ראה את החיים בשעת בוקר של אחד מימי-המעשה, והנה נתגלתה לפניו מסכת פליאה, מעיָן מפכּה רינה.
מעתה היתה דרכו של יוסיפון שלובה בדרכו של חנינא, וחברתו ערבה עליו מאוד. שוב לא היה יוסיפון לבלר, תולעת אדם, אסקופה הנדרסת, אלא חבר חפשי לחנינא הצייר. זה יוצא עם בוקר, תיבת הצבעים בידו האחת וכן-ציור ובדים בשניה, וזה מתלוה אליו שיכּור ומזועזע, לבו רוחש את המשובח שבשירים, המסולסל שבשירים, פירותיו גמֵלים אט אט ושוב לא יבּלו עודם באבּם. שעות ברוכות; חלום של שחרית; מימיו לא זכה לחלום של שחרית, כמו בימי אושר אלה…
בצעד מזורז הם הולכים, חנינא גמיש-הקומה בראש ואחריו יוסיפון צנום ורזה, הולך ומדדה כאילו לא נגעו פעמיו בקרקע. כך עוברים ברחובות המלאים אדם ובהמה ונוגעים בשדה מלא טרשים, שזעיר שם, זעיר שם, מבצבץ ירק מבין הסלע האפור; מרחיקים לכת עד שמגיעים לגבעה שלרגליה פרוש עמק של זיתים, כולו טבול בשמש האביב.
מיד קונה לו חנינא שביתה במקום; מעמיד כן-הציירים. מתקין צבעים ונבלע כולו בעבודה. הוא שר ונושם לקרבו את המראה; שותק ונושם לקרבו את המראה; פתאום הוא צוחק אל יוסיפון, שכּור מן האור ומן הצבע, ומנהם:
– יוסיפון, יוסיפון, יודע אתה מה אני רואה בעמק זה?
יוסיפון נשתטח על סלע, הסיר מעילו והפשיל שרווליו כדי שרוח האביב הבאה מן ההרים תלטף את בשרו.
– מה אתה רואה בעמק זה? – הוא שואל בקול אחוז חלום.
– המתן מעט, המתן מעט, יוסיפון, לא במלים אני משיב לך; בצבעים אשיב לך! יהי רצון – ותמצא את תשובתי בתמונה…
ויוסיפון גומא באהבה את דמותו הבהירה של חנינא ואת מראה העמק משובץ עצי-הזית הפרוש לרגליהם. הוא מאזין בכל נימי לבו לקול שבשדה ולדומיה שבמרחב; הוא בולע את האור והצל הבאים מן ההרים ושוקע בעימעום מתוק ומאזין אל הדם המפכה בעורקיו; הוא עוצם עיניו משכרון גדול; לבו עוד משתאה על הנס המופלא שקרה לו, על הנס הגדול שקרה לו…
כנפיים חרוכות 🔗
לא ארך השכרון ולבו נתפס לעצבות. היה מיבב שאין השעה משחקת לו. לבו היה רחוש ומבושם, כולו מפכה שירה, וניב לא נמצא לו. היה הוזה בלילות ונפשו בוכה במסתרים: כלום איני ראוי שתשרה עלי רוח שירה? רגע היה מדמה ששעת הרצון הגיעה, אך בחלוף השכרון לא ראה את הדברים כבשעת החלום; השמשות שבלבו לא הציתו אש בדברים ונוכח שאינו אלא מדליק נר מנר. ושוב בכתה כל נפשו: על שום מה, על שום מה איני כדאי?… היה רואה את חנינא רֵעו כולו שופע יצירה, אחוז חלומות וגונים, לוחו עוטה צבעים מופלאים ומכחולו מעלה דמויות רחושות ביותר, והוא – הוא לא ידע את נפשו ומפתחות אל לבו לא מצא.
היה סבור שעוד נשתיירו בו סיגים מישותו הקודמת; עוד לא נצרף ולא נטהר דיו מאבק מחסן התבואה, עוד לא נסו כל צללי הכוך, ומחיצת חולין עדיין חוצצת בינו לבין זהב-נפשו. אך ישבור המחיצה, ומעיין מיים חיים יזנק ויפכה בעוז. הוא כבר חש במיים העמוקים, הוא כבר טועם את קרירותם המרוה… רק יסלק המחיצה, רק יכתוש הסיגים שעוד דבקו בו מחייו הקודמים, ויגיע למאמץ אחרון, אחרון…
היה חי על פת חריבה, ולא בשל חסרון פרוטה, אלא כדי לפדות עצמו מן הגשמי, שכאילו קשר משקלות לרגליו.
פעמים בחצות היה דופק על דלתו של חנינא; נכנס ומגיש לידיד קטעי שירים ועוצר נשימתו עד שזה מסיים בקריאה. ומשלא ראה ברק של התלהבות בעיני הקורא היתה משׂטמה גדולה מציפה את לבו. היה אז חנינא מנסה לפרוץ את השתיקה הכבדה ואומר דבר. פעם סח לו:
– אורך רוח, יוסיפון אחי. אל תדחק את השעה. אין מכבים את השלהבת כדי להשביח האור.
פרץ יוסיפון באש:
– חנינא, חנינא. אני עוקד עצמי כדי להגיע למחוז האור. אני רואה אותו, הוא מפציע, אני חושק בו, אני מתאוה לו, ואיני מגיע אליו. אני קרב והוא רחק, דומה שאני משיגו והוא חומק מבין ידי. מה אעשה, מה אעשה? מחיצה יש בינינו ועלי לשבור אותה. אני מוכרח לשבור אותה!…
פעם ביקש לשהות לילה בהרים. יצא עם שקיעת החמה, עבר את העיר והתחיל תועה בשבילי אבנים, עלה הר וירד בקעה, עד שמצאו הלילה מרוחק מישוב. ירדה שלוה גדולה ועטפה את לבו. האזינה נפשו לשיחת גבעות ובקעות ולרחש עצוב של עץ בודד בפיסגת הר גבוה ולרוחות קלות המתנשבות ומספרות זו עם זו. כך נכבשה נפשו לקול הלילה בהרים. הכריעו חלום בהקיץ והוא ראה מראות רחוקים שלא ידע להם פשר. המחיצה, אותה מחיצה אכזרית, הלכה ונכבשה, הלכה ונשברה קיסם אחר קיסם, קורה אחר קורה. כשפקח שוב עיניו היה הלילה דמום מאוד, כוכבים נוצצו, ירח של כסף עוד נלחם בצללי-הרים כחולים, והפלא פרח בשמיים.
פתאום חש כאילו היו בגדיו כסות של אש, צורבים ושורפים. הסיר מעילו ופשט כותנתו. ליטפה הרוח את בשרו והטל התחיל מטלילו.
חָורו הכוכבים אחד אחד והאור התחיל כובש לחושך. והנה נשטפו פאתי מזרח בדם הזריחה. האודם הצית את ההרים והסגול הכּהוּי התחיל מאדים. היה יוסיפון לוהט כולו – אורג לגלוי הפלא; אך כמעט שנגע בשוליו ונפשו עמדה להגאל מכבלי הגוף, כשהאירה פתאום השמש ונסו צללי לילה; נתבדרו כנפי החלום וקולות הפלא דממו. ליבלוב התקוה נבל.
יום בהיר מצא את יוסיפון לחוץ אל בין סלעים, שׂערותיו פרועות, גופו מעורטל וצינה נוקבת אוחזת בבשרו.
אהבה גדולה ופלטיאל בן-ליש 🔗
חזר מאותו טיול-לילה בהרים נגוע יותר, שבור יותר. כבר נגעו שפתיו בשקוי הפלא – והכוס נשמטה מידיו באכזריות. כלום נתן עיניו במה שאינו ראוי לו? היה מטרף את לבו וחוזר וטוען אל עצמו, אל ארבעה כתלי חדרו, אל חנינא הצייר: כלום מידת הדין היא שתפגע בי?
היה מעלה על עצמו את המסופר על דויד ועל מיכל ופלטיאל בן-ליש. היה נושך אצבעותיו עד זוב דם וטוען אל חנינא בגרון משונץ:
– כלום צדק הוא, כלום יושר הוא? למי בת המלך? לו, לדויד, לעשיר הכובש הכל, שהיא לו אחת מהמון נשותיו, אחת מהמון פלגשיו? או לו היא, לפלטי העלוב מִגלים, שהיא לו אחת ויחידה, אהובה כחיים. במחיר מה היתה לו מיכל לדויד? בדם וברצח ארשׂה לו, ואילו הוא, פלטי מגלים, ארש לו אותה בדמע הלב, בגעגועים גדולים כים, בתשוקה אוכלת כאש. ולמי תהא בת המלך? לזה שהיא לו תבלין חריף, משַׁכּר, או לזה שהיא לו פת לחם קצובה, שכל חייו תלויים בה? זה עשיר ומטייל בגנים ופרדסים ויושב על מעייני מים, וזה רש ומהלך על טרשים, מבקש להגיע למים ואינו מגיע. זה מכלה כוחותיו במשתאות של הוללות, וזה הולך ויגע בצער.
היו דברי עצמו הולכים ומסיתים את אִשו:
– וכל הימים הארוכים שהיתה עמו מיכל עם פלטיאל היתה חרב חדה נעוצה בינו לבינה ולא יכול לכבשה. כלום לא כדאי שידקור עצמו בחרב זו אם אינו רשאי לסלקה? ובת המלך בביתו, בת המלך על יצועו ואינה מסורה לו. ומשהיה סמוך לשלוח ידיו בגופה, להשקיע פניו בבשרה הטוב, סמוך לכבוש לו המלכה לתמיד – באו שלוחיו של אותו רוצח, באו שלוחיו של אותו חמסן לקחתה מעמו לצמיתות. כאילו לא היו כל אותן השנים ששהתה אצלו אלא מהתלה מרה, שהראו לו בת המלך בהדרה ואמרו לו: כזו ראה – לא לך תהיה, לא לך… באו השלוחים ונטלוה לעלות על יצועי מלך. אשה על נשותיו, פילגש על פילגשיו… בכוח הזרוע נטלוה, הסירוה מעל יצועו החם – אל השליט, אל האדון…
– הלך אחריה פלטיאל הלוך ובכֹה. זו צועדת ראשונה והוא אחריה הלוך ובכה. הלוך ובכה – עד בחורים. התבין? אז אמר לו אבנר, שלוחו של מלך: לך שוב! כך אמר לו, כפשוטו, שתי מלים זעירות אכזריות, חדות כמדקרות חרב: לך שוב! וישוב. וישוב?!
מות מתוק 🔗
הלהיבו דברי יוסיפון את יצריו של חנינא ואש היוצר הוצתה בו. נטל המכחול והתחיל מעלה צבעים על הבד, דולם מן הלב ומעלם על הבד, גומאם בעיניו ומעלם על הבד. כך עבד לילה ויום ועוד לילה, עד שבא אל יוסיפון וקראוֹ אל חדרו. בא יוסיפון אצל חנינא, הראה לו זה בד מופלא. למראה התמונה החדשה נקרש הדם בעורקי יוסיפון. זו היתה תמונה של מיכל בת-שאול ופלטיאל בן-ליש. מיכל צועדת כבחלום, המומה ונרעשת עד יסוד, שולי בגדיהם של אנשי המלך עודם מתבדרים לעיניה. אחריה נמשך פלטיאל, עטוף גלימה דלה, קומתו האמיצה שחוחה, כתפיו משופעות ושערו לא-עשוי; עיניו נחלי-צער נוקב, מזעזע, מיאש, כל לילותיו שהיה עמה נתלו עתה בפניו; כל ייסורי הפרישה האיומים כתהום שזרו צלם על פניו. דמות של צער עמוק, עמוד סלע שחוח, תורן ספינות שנשבר. זה היה הרגע שלפני הצו: לך שוב! הישוב?!…
חנינא עמד בצד, תשוש ורפה-אונים, נתפש לצערו של יוסיפון ועומד כמתחטא לפניו, שהיה גם ליוסיפון חלק בדמות זו שחזה, הוא שהפיח בו בחנינא את זיק הרעיון, את שלהבת המעשׂ.
למרבה צערו של חנינא לא הוציא יוסיפון הגה מפיו ועמד נוכח התמונה בלא זיע. כך שהה לפני הבד שעה ארוכה, ומשנתן בו חנינא את עיניו ראה דמעות ניגרות לו על פניו הכחושים.
מיד לקח יוסיפון פרידה מחברו ונסתלק.
עברה שעה ארוכה וחנינא לא ידע מנוחה בנפשו: אפשר חברו בצער והוא ישתבח ביצירתו? מיהר ובא אצל ביתו, עבר את חנות השטיחים, מישש ומצא בחושך את הדלת ונכנס.
ראה את יוסיפון שח על שולחנו. ראשו כבוש בידיו. עמד חנינא על הפתח ואמר:
– יוסיפון, יוסיפון, מה לך…
זקף יוסיפון ראשו בתנועה עזה ופרץ:
– באת, באת! איני צריך לרחמים שלך, אתה…
נתקעו המלים בגרונו. פתאום חטף סכין מטבח ארוכה, שהיתה מונחת על השולחן, וזנק אל חנינא, מנופף בסכין השלופה. חנינא נרתע לאחוריו ובהתקרב יוסיפון הצליח לתפשו בפרק ידו עד שנשמטה לו הסכין והוא עצמו שקע וצנח על הריצפה.
לא אמרו כלום ורק שני זוגות העינים נאבקו זה בזה. ניסה חנינא לבסוף לומר דבר ולא הוציא אלא גניחה דוויה:
– יוסיפון, יוסיפון…
הביט בו זה באימה והטיח דברים נרגשים:
– אל תחשוד בי, חנינא, אל תחשוד בי… את טובתך אני מבקש, בנפשי נשבעתי: רק את טובתך… בוא, נמותה, בוא! החיים מכאן והמות מכאן. בוא נבחר במות. במות הגדול והמתוק. נמות יחד ונזכה למאור הגדול, היחיד. נגיע למיצוי השלם, זה שאנו טורחים לשוא להגיע אליו. אם לא נענינו ללחש התפילה – נתבע בכוח הזרוע: בוא ניטול סכין ונמות יחד. אם הזמר של הלב איננו – מה לנו חיים? כבר עשיתי די מאהבה, שמחתי ביסורים – כלום לא די?! עד מתי אהיה מצַפה לשולחן החסד כדי לזכות בפירור… בוא, נגמע מלוא הכף, נשתה מלוא הכוס. בוא נמות, נמות…
הושיט לו חנינא את זרועותיו ברחמים רבים. כבש יוסיפון את ראשו בחיקו של חנינא וגעה בבכי מר.
המשתה וקרואת הלב 🔗
משחזר חנינא למחרת היום ופקד את חברו – שוב לא הכיר את חדרו. כל התמונות משל המסעות וכל הטבלאות והקישוטים הוסרו, ובמקומם נפרשו שטיחים, כנראה מן החנות השכנה; אף על הכסאות היו פרושים מרבדי מזרח צבעוניים וכבדים הסופגים אל קרבם את מצעדי הדורך ומקבלים ברוך את גופו של הסועד. על השולחן, שגם עליו נפרש מרבד גדול, עמדו בקבוקים מלאים מיני משקאות ושני גביעים גדולים בטבורו, תבשילים שונים מותקנים לסעודה וגבינות וזיתים ופירות. רימונים זהובים יורדים מן הקורות ותלויים מעל השולחן, ופנסי-ניר צבעוניים מקשטים את החדר ונרות דלוקים בהם, אף שהיום עדיין לא העריב. הכל היה מותקן בקפדנות רבה בשביל אורח סמוי מן העין, אורח שרוצים ביקרו.
בעל-החדר עצמו היה טרוד מאוד בהכנות עד שלא נתן את דעתו על הנכנס; משנוכח כי חנינא הוא, נבהל והחל מרטיט בכל גופו כעלה נידף. ביקש חנינא להרגיעו ופתח בנעימה שקטה שאין בה שמץ תמיהה:
– מה שלומך, יוסיפון, במה אנו עוסקים?
נתן בו עין זעומה והשיב:
– למה טרחת לבוא לכאן?
חייך חנינא חיוך בהיר ונלבב, ואמר:
– אמנם כתב-אזמנה לא שלחת אחרי. אבל… כלום נזקקים ידידים לאזמנות?
יוסיפון לא השיב והמשיך לטרוח בשלו. נוכח חנינא שאין הוא משגיח בו, ברכו לשלום ופנה ללכת. מכיון שלחץ את כף המנעול קפץ יוסיפון ומשכו בשרוול:
– בוא, בוא, חכה מעט. אגלה לך דבר, רק לך אגלה, אף שאני יודע כי אתה שונא לי – אגלה לך… יודע אתה מי עומד לבוא אלי? היא – היא עצמה… בת המלך… מיכל עומדת לשוב אלי. שוב תשוב אלי… בשבילה מותקנת הסעודה, בשבילה. תפילתי עלתה והיא תשוב. אלי, אל אהובה היחיד, המיוחד… באחת מחורבות ירושלים היא שוהה, מתחבאה מפני העושק; אבל עכשיו תשוב, שוב תשוב אלי. יום תמים ומחצית הלילה יובילו אותה אלי שושבינים. ואז – אז, בחצות תופיע אצלי. לכאן תבוא, אל החדר. אבוקה תהא נתונה בידה, אבוקה של עץ קינמון המעלה ריח. ועטופה תהא שבעה צעיפים, אחד יקר מן השני, אחד מפואר מן השני. נשתה כאן ונתעלס עד שבסוף תרקוד לפני… למעני תרקוד, אך למעני. את צעיפיה תסיר אחד אחד. תחילה תשמיט צעיף ראשון, של ארגמן טוב. נוטף פז ואבני חן, ועד לאחרון תגיע, שקוף כערפלי אביב, מבושם טל גנים… תרקוד לפני ותסיר צעיף אחר צעיף, צעיף אחר צעיף, עד שתגיע לזה האחרון, השקוף, הדק, נובע הבושם… ובבוא אותה שעה גדולה, אותה שעה גדולה ואיומה – תסיר את צעיפה האחרון, ואז אראה אור גדול – אז תקום פגישת הדביקות בין בת המלך והנסיך שכתר אין לו על הראש, אך הוא הוא נסיך של אמת, נסיך של אמת…
ובעוד פיו ממלמל קטעי מלים, קרב לחנינא והוציאו בדחיפה קלה אל הפרוזדור האפל.
חנינא חמק דרך חנות השטיחים, אינו מהין לשוב אל חברו ואינו יכול ללכת מאצל הבית.
כך סבב נרגש ומופחד רובו של הלילה. לא ידע איך נכנסים אל החדר בשעה שחנות השטיחים נעולה, וחשש להקים מהומה בבית. כך הכסיף עליו היום ודלתות הבתים התחילו נפתחות. גם שער חנות-השטיחים נפתח. חמק חנינא ועבר את החנות, שהיתה משמשת בלילות חדר משכב לבעליה, ונכנס לחדרו של יוסיפון, כשלבו חרד מאוד.
בפנים שררה ערבוביה שלמה. שיירי אוכל נתגלגלו בפינות; הפירות היו שטוחים על הריצפה, הבקבוקים פזורים אף הם, ריקים מיין. יוסיפון התגולל שכור על שטיח-השולחן וידו מחזיקה גביע שבור.
הגביע השני עמד על השולחן, מזוג על גדותיו יין אדום – לא שתוי.
מיים רדופים 🔗
ביקש חנינא לשהות אצל חברו ולא הניחו. היה רק הולך וחוזר מפקידה לפקידה, וכל פעם שהיה לוחץ על כף המנעול באותו פרוזדור אפל, היה לבו עומד בו מדפוק.
בולמוס של קריאה תקף עתה את יוסיפון והיה שקוד על ספרים יומם וליל. ומה היה קורא? תולדות אנשי שם ושבחי סופרים; כגון מעשה בפלוני סופר שלא יכול לכתוב תיבה אחת בלא שתהיינה רגליו נתונות באמבטי חמה, ומעשה באלמוני משורר שלא יכול להעלות חרוז אחד בלא שיהא עטוף חלוק של צמר; היה חלוקו של בד, מיד בת השירה מסתלקת ממנו ורק משלבש חלוק של צמר היתה חוזרת ומתפייסת לו. ושוב מעשה בסופר שנכנס לדור בשכנות עם אחד תוקע בחצוצרה; היה אותו מנגן מרגיל עצמו בתקיעה דוקא בשעה שלבו של הסופר נתון ליצירה. היה דבר זה בתחילתו מרתיח דמיו של הסופר, וסופו שלא יכול לכתוב אפילו שורה אחת בלא שיהא אותו מנגן תוקע בחצוצרה…
פניו של יוסיפון נפלו עתה ועצמות לסתותיו שוּפו. נראה שלא היה טועם אוכל אלא לעתים רחוקות מאוד. עורו חוַר ורק מעיניו ניתזים רשפי אש זרה, כאילו עמדו לכלות הכל. שערותיו היו סתורות והן נופלות לו על מצחו קווצות קווצות. חנינא היה מנסה להלעיטו מעט תבשיל, אך הוא היה דוחה את ידו בכוח לא-מצוי ופותח בנעימה בלולה:
– באת, טוב שבאת. אני יודע שאתה שונא אותי, אני יודע. בכל זאת טוב שבאת, כדאי שתדע מעט מן הדברים שאני קורא כאן, שאני לומד כאן. אחרת לא תהיה אמן, לא תהיה משורר. אתה יודע שקיים חלק שלישי של פאוסט, אלא שהוא גנוז?! ומי יגלנו שוב? משורר אחד, משורר גדול ואדיר. לא אגלה לך מיהו אותו משורר. זהו סוד.
כאן הבליט עיניו ביותר, וחזר בנעימת מסתורין:
– זהו סוד. ודרמות חדשות של סוֹפוֹקלס נתגלו עכשיו וגם מחזות של שקספיר – אלא שיכתוב אותן משורר אחר, לא סופוקלס, לא שקספיר, – משורר אחר. לא אגלה לך מיהו משורר זה. זהו סוד. סוד. איני רשאי להגיד לך, אם כי אני מתאוה להגיד לך. מיד שאני אומר לך תעזוב אותי בת המלך וכל הקסם יסור ממני כלא היה. לא אוכל להגיד לך כלום. זהו סוד. סוד.
היו דברים אלה מקפיאים את דמו של חנינא. לא ידע מה להשיב לו. לא ידע אם צריך להשיב לו.
ויוסיפון היה שוב כובש ראשו בין קיפולי הספרים ובעיניו תבערה עזה.
הצעיף האחרון 🔗
לא יצא חודש וחנינא עצמו היה צריך לקשור לו ליוסיפון את ידיו ואת רגליו בחבל, מפני שרצה להפיל עצמו מגגו של בית גבה-קומה. הוא נאבק עמו בכוח גדול. ריר ניגר מפיו והוא פלט בלא לאות, בחום ובהתרגשות שאינה מצויה, שברי פסוקים משל טובי המשוררים ובליל שמות של יוצרים ואנשי שם – הכל בערבוביה גדולה.
למחרת היום הובילו חנינא בלב בוכה אל אותו בית מובדל, שהיציאה ממנו קשה מן הכניסה בשעריו. משמסרו בידי שומר גברתן ויצא המום מתחום הבית, מצא בבשר-ידיו עקבות שניו של יוסיפון.
בנפש שחוחה ובצער נבלע בדמו חזר חנינא אל אותו חדר שמאחורי חנות-השטיחים. הבית כולו היה רחוש. השכנים עמדו צפופים קבוצות קבוצות והשיחו במהומה רבה במעשה שקרה בתחומם.
משראוהו חוזר לבדו אל החצר סבבוהו השכנים צמאי-מאורעות ותבעו ממנו ידיעות. דבר נפל במחיצתם, הפיג שעמומם ופיזר אפרורית יומם – והם יחשו?…
סלקם בתנופת יד נמרצת, חמק ועבר את חנות השטיחים, נכנס לחדר העזוב ונעל מאחוריו את הדלת.
הערבוביה היתה כאן גדולה. כל השטיחים נערמו זה על זה. הרבה כלי זכוכית נופצו. כסא כבד, קנוי במחסן של גרוטאות, היה שבור.
בעין עצֵבה סקר הכל. פתאום ראה פתק מגולגל תקוע מאחורי המראה שנופצה, התלויה על קיר. הוציא את הפתק וישרו. היו בו ציורים שאין להם שחר. בשולי פיסת הניר היו רשומות אלו מלים זעירות, בכתב טרוף ובלול. ניגש לחלון הקטן, כי היה אור-החדר זעום, ופיענח את השורה הצפופה:
הלילה בחצות ראיתי אור גדול.
ידי חנינא רעדו.
כך נתקימה איפוא אותה פגישה מתוקה ואיומה בין בת המלך ובין הנסיך של האמת. היא ריקדה לפניו, אבוקת עץ קינמון נתונה בידה. את כל צעיפיה הסירה לפניו.
גם צעיפה האחרון צנח…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.