א    🔗

כבר עלה השחר בחלון ורחמים עודנו ישן. המצע נעם לו מאוד, עוד החלומות תלויים בריסי עיניו ומראות רחוקים אופפים את לבו, כאילו קשרו את גופו למיטה. כבר שמע בשעת תנומתו את פסיעותיו של אביו, שהיה מהלך בחדר הסמוך בסנדליו הכבדים, העשויים עץ, מהלך ורוטן כדרכו. טילטל רחמים את גופו במיטה, רוצה לנער עצמו מן השינה, ואינו יכול. פעמיו הכבדות של אביו קוראות לו לקום, אך הוא טוען ומפייס את עצמו: עוד הבוקר מוקדם, הירח רק עכשיו החויר ומה לו להשכים, כלום לא יספיק? פועליו כבר עסוקים במלאכתם; חופרים, בונים תבניות ויוצקים בטון. ברוך השם, שלא כלפנים רחמים כיום. עודנו בחור צעיר וכבר זכה שמלאכתו תהא נעשית בידי אחרים. ובמה התחיל? בשתי ידיו בלבד. תחילה שלח ידו בסבּלות, כאביו בשעתו, ואחר-כך היה מנפץ סלעים בסלילת כבישים, או יורה יסודות לבתי ירושלים. לא עברו ימים וכבר הפך בעצמו פועל בנין ואף בנאי, ומשרבתה העבודה, העסקים פרחו ומגרשים לבנין היו נחטפים מיד אל יד ובתי-מידות עולים וצצים בן-לילה והזריז נשכר – לא החמיץ גם רחמים את שעתו. לא יצאה שנה וכבר השיג עבודה בקבּוֹלת, על אחריותו, פעם סתירת חומה של בית ישן ופעם בנין עלית-קיר בשכונת עניים; צרף חבורת פועלים, חוצבים, בונים, יוצקים והוא, רחמים מזרחי הקבלן, בראשם; העבודה בשוק שופעת, רק קח פועלים ועשה, ופרוטה מצטרפת לפרוטה – עוד מעט וצרור לא-גדול נטמן במקום שנטמן. עכשיו היה רחמים מסלסל בלבושו, קונה בגדים יקרים ונעלים נוצצות, חובש מגבעת על שערות משוחות בשמן ומהלך בשבת ברחוב יפו, בין המוני הטיילים שיוצאים בבגדי צבעונין להתבשׂם מבשמו של חג. רגיל הוא לצאת לטיולו בשעה שאביו יושב בשכונה; שטיוליו של אביו מביאים את רחמים לידי רוגזה ואין הוא רוצה להפגש עמו בחוצות. בשבת לובש אביו מכנסיים שאחוריהם מרובי-קפולים, על דרך לבושם של בני העדה; נוטל עמו את הכבשׂה אהובתו, הכרוכה אחריו כעגל אחר הפרה, ויוצא לטיול של שבת; הוא מהלך לו מתונות בטבורו של הכביש, שהתנועה בשבת זעומה, מתנדנד לאטו ומעביר עומס גופו פעם על רגל ימין ופעם על רגל שמאל, כאילו היה טעון משא כבד, כאשר הסכין בצעירותו. הוא מהלך מתונות ומפצח גרעינים וכבשתו שומרת צעדיו ואינה זזה ממנו אפילו פסיעה אחת. ואף שהוא זקן אינו גורע עין מבתולה העוברת לתומה, וקורץ עין לאשה בשעת רצון. אלמן הוא עתה, אמו של רחמים מתה מרוב עמל וצער של לידה, והשאירה לבעלה חדר מלא ילדים. אביו היה בשעתו סבּל ששמו היה מהלך לפניו. אפילו תינוק בעריסה ידע: אין כיצחק מזרחי לסבלות! תן לו פרוטה וכבדהו בלגימת עראק וישא על גבו חומת אבן. אולם עכשיו זקן וברכיו מעדו. אלא שאיננו מודה בכך; הוא נאנח ומשיח לבו לפני רֵעיו: בעוונותינו הרבים אין עכשיו פרנסה כלום! לפנים היו קורעים אותי כמו דג: יצחק פה, יצחק שם, בכל מקום צריך ליצחק. רוצה, לוקח על הגב משא של שני סבלים, כאילו זה שק של נוצות… והנשים הצעירות מביטות ביצחק – רק תקרוץ להן – כבר באות… עכשיו, בעוונותינו הרבים, אין עבודה, אין נשים, אין כלום…

כשיוצא אביו לעיר לשוח עם הכבשה, יושב רחמים בבית; וכשחוזר האב לשכונה ומכניס את הכבשה לדיר שבחצר, מלטפה ומחבקה, מדבר אתה דברי כבושין ושוכב לישון על המצעות שבגזוזטרה – מתכונן רחמים לטיול. הוא לובש חליפתו הכחולה ונועל נעלים שסוליותיהן חורקות. מסרק שערו ומבריקו בשמן אפרסמון ויוצא לרחוב. רבות מחשבות בלב רחמים. הוא נותן דעתו על חבריו; עודם חוצבים, עודם סבלים, ואם ישווה מצבם למצבו – אין לו על מה שיתאונן, ברוך השם… והוא משפשף כפות ידיו הגדולות ונהנה.

ואף-על-פי-כן הוא חסר דבר וברור לו שהחסר אינו אלא – אשה. ולא אשה סתם, מאלו שאפשר ללחוץ בין הזרועות בסימטה אפלה, או על הסלעים שמאחורי השכונה. כאלו אינו חסר, חלילה. מה שהוא צריך היא אשה, נות-בית. ואף כזאת לא יקשה עליו למצוא. הנערות של סנהדריה, או של זכרון-יוסף ואפילו של נחלת-אחים – מי מהן לא תלך אחריו? לבּן תלוי בכיסו וכל בני השכונה יודעים ערכו. אלא שאשה כזאת אין רחמים רוצה. כבר היו לו לזרא שערותיהן העבות, אפיהן הגסים ורגליהן השטוחות; אין זאת כי מראשית בריאתן נוצרו להיות שפחות; הוא, רחמים, ראוי והגון שתהא לו אשה אחרת. אחת מאלה שזה מקרוב באו הנה, העוברות ברחוב בצעד רונן, גבוהות, קוסמות, ששערותיהן בהירות, עור פניהן קטיפה רכה וכל גופן הדר. רעד עובר בגופו של רחמים כשמרפקו נוגע בגוף נפלא כזה, באקראי, בשגגה כביכול, בשעת טיולו ברחובות. אין לבו תופש: נשים אלו – מי זוכה בהן? והוא נותן אותה שעה דעתו על צרורו הטמון וסבור: הוא, רחמים, ראוי והגון לאשה כזאת… ומכיון שעברו ימים ורחמים עודנו בגפו העלה על לבו דבר אחר. מנהג חדש פרץ עתה בארץ. הכל נוסעים ומביאים להם נשים מחוץ-לארץ; ששערי ארץ-ישראל סגורים על מנעול גדול, אין מתירים לבוא, ועם ישראל משתוקקים לבוא, – מה יעשו? נוסעים בחורי ארץ-ישראל לעיירות הגולה הנדחות, נושאים להם שם בתולות ישראל כדת ומביאים אותן ארצה בלא שתהיינה צריכות לכתבי-הרשיה של מלכות. מהן באות ומתגרשות מיד לאחר שרגליהן דורכות על אדמת הקודש, ומהן באות ואומרות לזיווג טוב. פלוני תימני ארש לו בת-ישראל מליטא, ופלמוני שרגלו לא יצאה כל ימיו מתחום דן עד באר שבע, נסע וראה עולם, הביא אתו נערה מפולין ששילמה לו כל הוצאותיו, העניקה לו דמי טירחה בעין יפה, באו לארץ ונתגרשו, וקנה לו בכספה נחלה. נכנסה בלבו של רחמים המחשבה ולא הרפתה: למה יהא מפסיד? קומתו נאה, שריריו – ברזל, שערותיו כשל עורב, ואף שעוֹר פניו כהה מעט כעין הזית, אין בכך כלום; ולמה לא יצא אף הוא לנסות מזלו? ימצא אשה כלבבו – יקחנה; לא תזדמן לו – והרי יראה עולם ואף יבוא על שכרו, שבשעת מצוקה זו ישולם לו במיטב הכסף ובלבד שיקח אתו נערה. כך שיעשע עצמו רחמים במחשבה, עד שמצא לה פעם פורקן. בחבורת פועליו עבד אחד בחור, חרמוני שמו, מבחורי פולין, צעיר וזריז. יום אחד עבד אתו רחמים שכם אל שכם, עד ששאלו פתאום:

– אצלכם, חרמוני, בפולניה – נערות יפות יש?

צחק חרמוני, הניח האת מידו ואמר;

– ככה, כמו חול על ים…

חשף רחמים שיניו, ישב על ערימת חצץ, משך את חרמוני בכתפו ואמר;

– שב מעט, ננוח. בחורות יפות הרבה יש שם אצלכם, אמרת; ובחור כמוני יתנו לו שם בת או לא יתנו?

שוב צחק חרמוני והשיב:

– יתנו, בחיי. בכל לבם יתנו.

– אל תצחק חרמוני. אני ברצינות…

מיד שינה חרמוני טעמו, נתן בו עינים רציניות ושאל:

– מה אתה רוצה רק סתם לטייל קצת, או שאתה באמת מחפש לך אשה?

נתבייש רחמים וענה בגימגום:

– אני רק כך חשבתי, אפשר אסע לטייל ואני יכול גם להביא אתי בחורה, מדוע לא? מצוה גדולה…

השהה מעט חרמוני דבריו ואמר בנימה כבושה:

– אתה רחמים, אני אגיד לך דבר: אם תסע אומר לך איפה תמצא בחורה בפולניה שרוצה לבוא ואביה גם ישלם בעין יפה, אם רק תביא אותה…

נתלהב רחמים והפסיקו:

– מי היא, שלך?

היסס מעט חרמוני והיה מביט במבט רחוק על רחמים, כאילו חשש לגלות לו סודו, ואחר נתן לו כפו על ברכו ואמר מתונות, כמסיח עם ידיד:

– לא, לא שלי. פעם חשבתי שתהיה שלי. היא בת עיירתי, יחד גדלנו. יחד חונכנו. באתי לכאן וחשבתי שאביא אותה במהרה… אלא שבינתיים נזדמנה אשה אחרת ועכשיו אני כבר נשוי, מבין?

הביט בו רחמים בעיניים גדולות.

– מה, אינך מבין? לא, אתה אינך מבין. פעם חשבתי: אביא אותה ותהיה אשתי; כך חשבה גם היא. עכשיו היא יודעת שאני נשוי… והיא שם גלמודה, רוצה לבוא לארץ ואינה יכולה. אינה כותבת אלי – רוגזת. אלא שאביה כותב. ידיד המשפחה – רגיל הוא בכך וכותב. אילו בא אליהם בחור מארץ-ישראל שיכול לקחת אתו אשה – היו מסכימים לשלוח אותה. כאן, אתה מבין, ארץ חפשית, תמצא בחור אחר, כלבבה, או שתלך לקבוצה ושם תתחתן. שם, בעיירה, כולם חושבים עדיין שאני החתן שלה – חבל שתשקע בעיירה הקטנה…

יותר לא דברו בזה, אך רחמים שמר על כל תג של השיחה והיה נושא את הדברים בלבו ומטפחם, עד שלא היה נפרד מהם אפילו בשנתו.

אותו בוקר לא היה מזדרז לקום אלמלא נתן עליו אביו קולו והוציאו מן התרדמה המתוקה. כיון שנגוז החלום, משך עליו במהרה את בגדי העבודה ויצא למקום שעבדה חבורתו. רק הגיע למקום וכבר ביקש מבטו את חרמוני, כאילו אך למענו הזדרז ובא. אותה שעה היה חרמוני חולץ מסמרים מתבניות-ביטון ישנות. ניגש אליו רחמים ואמר:

– תלך אתי ותקח ברזלים שקניתי אתמול במחסן.

הניח חרמוני את הפטיש והצבת, נטל ידיו במי הצינור, והלך עם רחמים לעיר. רק התרחקו מעט ממקום הבנין ורחמים משך את חרמוני לבית-קפה מזרחי, הושיבו לתמהונו על כסא נמוך והזמין משקה; ישב בהרחבת-הדעת ופתח:

– שמע-נא, חרמוני, אני באותו ענין שדברנו…

– הבחורה?

– הבחורה…

לא ארכה השעה והכל בא על מקומו בשלום. מיד הוסכם ביניהם שחרמוני יריץ איגרת דחופה לאבי-הנערה, יסביר את הענין לכל פרטיו ויציע את רחמים לאותו עסק; כסף הרבה לא יבקש, רק הוצאות הדרך בצימצום, שכן אין פרנסתו על כך, חלילה, אלא שרוצה הוא לגאול בת-ישראל מגלותה.

נפרד רחמים מחרמוני ולבו טוב עליו מאוד. ביקש ממנו לומר לפועליו שהרבה עסקים לו בעיר ואין שעתו פנויה, ואחוז שלהבת ונרגש פנה לביתו בשכונה.

כבר עמדה שמש אביב בכל חומה וקרניה ליטפו את הסלעים הצחיחים שמעבר לשכונה וטפחו הפרחים והירק שהיו צצים מרגבי האדמה הדשנה שבין אבן לאבן. רק נתקרב לשכונה וכבר נראו מערותיה, הם קברי הסנהדרין, שעליהם בנויים הבתים; לפתחי הקברים האפלים פרחו כלניות אדומות ועלים צעירים הרימו ראש. מימיו לא נתן רחמים דעתו על הנעשה מעבר לרחוב השכונה, אלא שהיום מצא בכל דבר ענין לענות בו. בצעד קל עלה לרחוב העקום במקצת, הבנוי על גבעה, שבתיו הקטנים משובצים בגינות עצים זעירות ולפניהן ספסל לישיבה, אם של עץ ואם של אבן, ופעמים רק שורת כלי-פחים ריקים עשויים למושב. בתי השכונה לא היו שווים זה לזה, לא בגדלם ולא ביפים. איש כיכלתו בנה; בלילות, אחר יום של עבודה שכירה, היו בני השכונה חופרים יסודות, חוצבים בסלע, בונים נדבך על נדבך – ולא יצאו הבתים במתכונת אחת, איש כרוחו בנה: משכן קטן לו ולבהמתו, מקצתו עשוי ביטון ומקצתו אבן ואפילו גזרי עצים וארגזים ישנים. והנה גם ביתם לפניו. קטן הבית, שני חדרים בלבד בו; פותחים הדלת בכניסה והדלת שמנגד – ורואים עמק בין סלעים, שטבעות הרים סוגרות עליו. ורוחות פורצות לבית, פעמים של נועם ופעמים של סערה – הכל לפי העונה. ולצדי הבית חצר קטנה – עצי לימון גבוהים צומחים בה; בין בדיהם מטבח קטן עשוי מארגזים גדולים, רק איש אחד יוכל לבוא בו, ועל ידו הדיר לכבשה, אותה כבשה יקרה שאביו אהבה כאשה, להבדיל.

בא רחמים לבית ולא ראה את אביו; אך כשיצא לחצר מצאוֹ שכוב אפרקדן על מזרנו, בין עצי הלימון, ידיו מקופלות לו תחת ראשו, רגליו היחפות כפופות בברכיו וסנדליו הכבדים על ידו.

עשה עצמו רחמים מבקש דבר במטבח ואחר פנה אל אביו, כמסיח לפי תומו:

– אני חושב שכבר הגיע לי הזמן להתחתן.

ישב אביו בתנועה חטופה על המזרן ואמר:

– ומה, לא אמרתי לך? קצת כסף יש, ברוך השם; בית יש – למה לא תקח אשה? אשה בבית – מזל בבית… היתה פה אתמול החלבנית, אמרה שיש לה בשבילך נערה – אתרוג.

הפסיקו רחמים בקוצר רוח:

– אתרוג או לימון – מה שאמרה החלבנית לא איכפת לי. לא מפה אני רוצה אשה.

– לא מפה, ומאיפה? לא תקח מסנהדריה – תקח מנחלת-אחים, לא תקח מנחלת-אחים – תקח מזכרון-יוסף…

– כך אתה אומר? אסע לחוץ-לארץ ומשם אביא לי.

– לאן תסע?

– לפולניה, משם אביא לי אשה.

– ככה אתה עשיר ואביך לא ידע? לאביך אין לו אפילו פרוטה לקנות כוסית קטנה להחיות הנפש והבן נוסע לו להביא אשה - לאן אמרת?

– כבר אמרתי לך, לפולניה אסע…

– אומר אני לך, חביבי, בחיי, אם הנערות של ירושלים לא-טובות בשביל רחמים בן יצחק מזרחי, לך וסע לביתי ולמולדתי, לכורדיסטן; תשתטח שם על קברי הקדושים ותקח לך אשה מבנות שבטנו. בחיי, תעשה לך טובה גדולה… ואל תסע לאותה פולניה. ושמה, בין הכורדים, איזו נשים שם תמצא! כל בת שתרמוז לה מיד תבוא אצלך. אומר אני לך, רחמים, עצה טובה, בחיי אביך! וגם אברהם אבינו, עליו השלום, גם כן שלח למולדתו להביא אשה לבנו ליצחק.

קצרה רוחו של רחמים. סגר ברעש את דלת המטבח ושיסע את אביו:

– מה לך אברהם אבינו, אברהם אבינו!… אז היה דבר אחר והיום דבר אחר. תדע לך שאם ארצה – אסע ודי.

עבר את הבית ושוב חזר לרחוב.

לא יצאו ימים רבים ואיגרת-ההסכמה הגיעה. התחיל רחמים מכין עצמו לנסיעה. השעה היתה עכשיו כשרה לכך. עונת הדירות חלפה; הבתים שעמדו בבנינם כבר נשלמו ובנין הבתים לעונה הבאה עדיין לא התחיל, ועכשיו אפשר היה לפרק את חבורת הפועלים לחדשי הקיץ ולצאת לעולם הגדול.

בערב אחד, משנישאה מן החדר הסמוך נחרתו הקצובה של אביו והילדים סרוחים היו כל אחד בפינתו – קם רחמים והזיז בזהירות את הארון הכבד שבפינת חדרו, גלה מעל מקום-הסתר לוח-אבן מאבני המרצפת שבחדר, הסיר בידים קמוצות את האדמה התחוחה והוציא מן המחבוא צרור עטוף סמרטוטים. עכשיו כיסה שוב את לוח האבן, השיב הארון למקומו, בדק אם אין פירצה בחלון המוגף, וישב על הרצפה. בדחילו היה מגלגל את הסמרטוטים עד שנשארה בידיו קופת חרס לא-גדולה, כלי שאין לו פתח, אלא כדי לשלשל בו מטבע, ובבוא השעה מנפצים קליפתו ונוטלים תוכו.

עכשיו באה השעה.

תחילה שקל את הקופה בידיו ולטפה בדבקות, ואחר כך נשאה בזהירות למיטתו ומחצה בשתי ידיו האמיצות. בין שברי החרס נראו מטבעות קטנות וגדולות ושטרי כסף לרוב. בידיים רועדות הבדיל בין שברי החרס לבין הכסף, צבר ומנה את המטבעות, יישר והניח את שטרות הכסף זה על גבי זה, ואחר אסף את כל ההון מתחת למזרן-מיטתו, שכב עליו בכבדות ועיניו לוהטות באש…

למחרת התחיל מזמין לעצמו בעיר חליפות-בגדים ונעליים; לא הניח חנות יקרה שלא ימדוד בה בגד או נעל. נודע הדבר לבעלי המלאכה שבשכונה, לסנדלר ששון וליעקב החייט, שבזכותם היו בני השכונה יוצאים בבגדים שלא כמידתם ובנעליים כבדות וגסות, ובאו לתבוע עלבונם מרחמים. זה אומר: כלום איני ראוי לתפור לו נעלים לבנו של יצחק מזרחי? וזה אומר: הביטו עליו – כשהיה ממזר קטן הייתי מכסה את אחוריו בהקפה ועכשיו שרווח לו, לא נאה לו לבוא אצלי… אך רחמים לא שעה להם – לא לבגדים כאלה הוא צריך בשביל נסיעתו הגדולה ואל-נא יטרידוהו בדברי-הבל, שעתו קצרה ועוד מלאכתו רבה עליו מאוד.

אביו היה רוטן לתוך זקנו הקצר, כאילו אין לבו שלם עם נסיעת בנו; אך בצאת רחמים לקניותיו היה מושך לביתו את שכניו, מראה להם בגאוה את חליפות הבגדים, הנעליים הנוצצות והלבנים הרכים שרחמים היה כונסם בבית, נותן להם למשש הבגדים בידיהם ולבדוק בטיב הסחורה, ואף תולה על כתפיהם את המעילים לראות בגזרתם, כביכול; והוא מפשק רגליו, מעמיד פנים אדישים ואומר:

– אני, לא איכפת לי. יעשה רחמים מה שהוא רוצה. כסף בבית יש, ברוך השם, רוצה לנסוע – יסע, הכל עושים עכשיו כך…

 

ב    🔗

בשעה של בין השמשות הגיע רחמים למחוז חפצו. עדרים חזרו אותה שעה מן המרעה והיו מעלים תימרות אבק מתחת לרגליהם, עד שהסתירו את קרני השמש השוקעת. אכרים מגודלי שפם ישבו לפני בקתותיהם, נשענים בגביהם על גדרות-העץ של חצרותיהם ועישנו מיקטרות; ויהודי העיירה עוד היו עומדים בפתחי חנויותיהם שבשכונתם ומחכים, אפשר יבוא עוד קונה בטרם ינעלו הדלתות.

משך העגלון במושכות, עצר בסוסה הכחושה, הראה בשוט כלפי הבית ואמר:

– הנה!

עמדה העגלה לפני שער נמוך, עשוי-עץ, שכבר כרסם בו העש; מעבר לשער הרעוע עמד בית שקומתו אחת, מושקע בין עצי ערמונים גבוהים, שהיו כמוחצים את הבית הקטון בין גזעיהם החסונים.

רחמים היה נבוך. פתאום עזבו האומץ וכל הביטחה לקראת הפגישה, שטיפח בלבו כל ימי נסיעתו, כאילו נגוזה. והנה בא מן הגן הקטן יהודי לבוש אפודה שחורה; שיבה כבר ביצבצה בזקנו וכל פניו מיוגעים, והוא רץ נרגש אל העגלה וקורא אחוז התלהבות:

– ברוך הבא, ברוך הבא! אורח יקר מארץ הקודש לגלות פולין…

והוא מושיט ידו לרחמים, שעדיין לא הספיק לקפוץ ממושבו, ואור עיניו החם לוטף את האורח בחבה ובאהבה והוא ממלל בלא הרף:

– שלום עליכם, שלום עליכם, יהודי…

רחמים לא ידע את לבו. הברתו של היהודי, הרכה והנגינתית, אינה נהירה לו ביותר, אך ההתרגשות אוחזת גם בו; והוא קופץ מעל העגלה, מנענע ידו של היהודי וחוזר ואומר:

– שלום, שלום. סוף-סוף באתי אליכם, הנה באתי, שלום, שלום.

היהודי המזדקן משלב זרועו בזרוע האורח ומובילו הביתה בשביל הצר שבין עצי הערמון; בינתים מוריד העגלון את הצרורות. שכנים סקרנים וילדים מצטופפים סביב העגלה ולשונותיהם מקשקשות בהתרגשות:

– כבר בא? כבר בא? זהו שהולך עם ר׳ גבריאל?

– זהו, זהו! לא ראיתם? בחור כארזים, בלי עין הרע; נראה שלא היה רגיל שם להיות שרוי בתענית…

– ומה רציתם, שיהא נראה כגרוגרת דר׳ צדוק? הריהו שם פועל ולא ראש-ישיבה אצל הכותל המערבי!

בין כך ובין כך והמארח הביא את אורחו לפתח הבית והכניסו לחדר שהותקן בשבילו במיוחד. מיד בא גם העגלון והכניס לשם את כל הצרורות. ר׳ גבריאל לא הניח לרחמים שיתן לעגלון שכרו, הניף ידיו כלפי האורח ואמר בתחנונים:

– במטותא ממנו, יניח לי את העסק. עכשיו יפוש מעט וינוח מטרדת הדרך, ואחר-כך יצא ויבוא אלינו.

שוב ברכהו לשלום, יצא בדחילו מן החדר והשאיר את רחמים לבדו. דבר בעתו היתה לו המנוחה, והבדידות מתקה לו מאוד. ראשו סבב עליו כגלגל. כל אותם ימי הנסיעה והטילטול הביאו עליו עול גדול וטרדות רבות. הערים הגדולות שעבר בהן, בלא ששמע לשון יושביהן, הפחידוהו. אוכל או לינה שביקש באו לו ביסורים גדולים. דומה עליו שנקלע לארץ אגדה שכל טוב מזומן בה, אך כמה יגיעות צריך הגֵר להתיגע בשביל לזכות במעט מן הטוב. אף שחשב תחילה לבוא לעיירה בסופו של המסע – בא לכאן בלא שנתעכב בארצות המעבר. עכשיו הגיע עיף ויגע, עוד גופו חש כאילו נישא על גלי-ים, עורקיו מפכים ברעש רכבות וכל פרקיו כאובים מטילטולי העגלה הרעועה שעשה בה דרכו מתחנת הרכבת האחרונה. עכשיו היה לו כאילו בא מקץ המסע לביתו; מעיניו של הזקן שפעה לקראתו חמימות של אהבה שלא ידעה. בזהירות, כאילו חשש להבריח הירהורי לבבו, סקר את החדר הקטן. מיטה גבוהה היתה בו ועליה שלושה כרים מבהיקים בלבנם. על-יד המיטה – ארון לילה קטן, מצופה לוח-שיש ועליו קערת רחצה וכד גדול עם מים; אלונטית היתהפרוסה על גב הכסא. רחמים קרב לחלון. כר-דשא רחב נשקף בעדו. באופק הבהיקו מימי הנהר בקרני השמש השוקעת. עצים גבוהים עמדו על אם הנהר, ראשיהם כפופים וכפותיהם כמעט שהן נוגעות בלוח המיים הנוצץ. מעודו לא חזה רחמים במראה כזה והוא חש פתאום בנכר שנגע בלבו.

הוא שב אל טבורו של החדר וישב על כסא. שוב נפל מבטו על הכד; הוא קם ורחץ את גופו במים הקרים והחליף בגדיו. בינתים החשיך היום והחדר היה שרוי באפלה. ישב רחמים בשולי המיטה וחכה. לא ידע אם נרדם ואם לאו – עד ששמע דפיקה קלה בדלת החדר; אשה נכנסה והביאה אתה עששית שהאירה את החדר הקטן באור לטיף. היא אמרה דבר לרחמים, אך הוא רק חייך לקראתה, בלא שיבין את דבריה. יצאה האשה, שרחמים חשבה למשרתת, ומיד חזר ובא בעל הבית ופניו שופעים שמחה:

– במטותא מכבודו, כבר נח? אם כן אחזיק לו טובה למר אם יבוא לחדר-האכילה לסעוד מעט את לבו. הרבה יגיעה נתיגע בדרכו והרי לא טעם עדיין כזית…

נטל את רחמים בזרועו והובילו בפרוזדור כהוי לחדר שהאור היה פורץ מסדקי דלתו.

פתאום חש רחמים שרגלו נתקלה בדבר רך, ומיד פרצו יבבה ונאקה שהחרידוהו, והוא עמד במקומו נדהם. קמה מהומה ומבוכה; גם בעל הבית עמד כתקוע במקום; נשמעו צעדים מהירים ואיושת שמלה; ידים שולחו מאיזו פינה אפלה ושוב נעלמו. איזו דלת נסגרה ברעש. קול היבבה רחק מעט, נתעמעם אך לא פסק. בעל הבית נתעודד והתחיל מרגיע את אורחו:

– דבר של מה בכך, דבר של מה בכך, יאמין לי כבודו… אל יצטער הרבה, באמונה, אין הדבר שווה בצערו… זה הכלב הקטן ניקי; הכלב של בתי; תמיד רובץ תחת הרגלים… דבר של מה בכך, באמונה… אהבת נפש היא אוהבת אותו, את הכלב שלה; דברי הבל, יאמין לי… הבה נכנס לחדר-האכילה…

נתאושש גם רחמים והלך אחר בעל-הבית. קול הנביחה והיבבה שקע לרגע ושוב נתעורר.

פתח ר׳ גבריאל את הדלת לפני רחמים ושפע של אור עטף את פניו. משהרגיל את עיניו לאור הגדול ראה לפניו שולחן ערוך, מותקן לסעודה מכל טוב. על מפה לבנה סדורים היו בקבוקי יין ומיני מגדנות, וצלחות עמדו בסך, מלאות דגים ומיני תבשילים לרוב, שרחמים לא ידע אפילו שמם. הכניסו בעל הבית פנימה, ביקש ממנו לשבת בראש השולחן ואמר:

– יסב נא בחסדו, אורח יקר.

הקרואים התחילו נכנסים לחדר ובעל-הבית הציגם לפני האורח אחד אחד. הנה בנותיו הנשואות ובעליהן, והנה ידיד-נפש ר׳ מיכל, יהודי בר-אורין שידיו רב לו גם בשבע החכמות החיצוניות. רחמים היה מאיר פניו לכל איש, ואף שלא מצא לשונו בפיו היה מושיט ידו לברכה. לבו היה עוד תלוי באותם קולות הנביחה הקטועים שהיו מגיעים לאזניו מעבר לפרוזדור האפל.

לבסוף שקטו קולות הכלב. והנה קלטה אזנו של רחמים גם את השם שהגה בלבו כל אותו הערב, כשהוא, יוצא מפיו של בעל-הבית; הוא חש בדפיקות לבו שתקפו עליו מאוד.

– נו, ונטלקה?!

נשתתקו כולם. דלת צדדית נפתחה, ובצעד מזורז נכנסה לחדר נערה דקת גיזרה, מתנועעת קלות במתניה עם הילוכה. ידיה החשופות הבהיקו בלובן גופה, שערותיה היו ערמוניות, פניה יפים, משוכים חן רב. רחמים קם ממקומו והוא חש שברכיו רועדות. בפיזור נפש גדול לחץ את ידה ולבו לא הקשיב למוצא פיו.

כל המסובים ישבו אל השולחן הגדול ורחמים אחריהם. מבטי היושבים היו תלויים בו והוא חש באודם המציף את פניו. כל תנועותיו היו כמו אסורות בכבלים, והוא קילל את שעתו והעלה חרטה גדולה על כל מעשה הנסיעה…

רק נגעו בפרפראות שאחר היין והנה נשמעה נביחה דקה אך תקיפה, וכלב קטן לבן-תלתלים פרץ לחדר. קפץ לעומת האורח, עמד על שתי רגליו האחוריות וחרץ כלפיו לשונו.

כולם נתנו קולם בצחוק, ואפילו רחמים אנס עצמו לחייך. מיד קמה תנועה על יד השולחן והרבה פיות קראו:

– שַׁה, שַׁה, ניקי!…

נטלקה קמה ממקומה, תפשה לכלב בשתי ידיה והוציאתו מן החדר. אחר רגע שבה וישבה על מקומה, בלא שהביטה לעבר האורח.

הופעתו המפתעת של ניקי התירה את הלשונות בפיותיהם של המסובים וכולם התחילו מגלגלים בשיחה. תחילה פתחו הזקנים בשפה רפה ובניגון של גמרא, ואליהם הצטרפו הצעירים בהברה מוצקת ובלשון חדשה ומצלצלת, ואילו הנשים החרישו, אם מתוך שלא הבינו את לשון השיחה ואם מתוך צניעות.

ר' מיכל, ידידו של בעל הבית, ברך את המסובים בחיים טובים ובשלום ולגם לגימת יי"ש, נאנח אנחה לשמה, ואף שפנה לכולם, לא היו דבריו מכוּונים אלא לאורח שישב בראש השולחן:

– בא יהודי מארץ-ישראל לגולה ומה הוא מוצא פה? אפשר הוא מוצא כורמים ויוגבים, וישיבות גדולות שמרביצים בהן תורה ויראה כמו בגלות בבל בשעתה? חס-ושלום, טעות גמורה, טעות גמורה. בעוונותינו הרבים אין קמח ואין תורה. צאן-קדשים אינם יודעים צורת אות, והפרנסה קשה כקריעת ים-סוף. שמא תשאל: במה הם עוסקים ועל מה הם חיים: הוה אומר: מן האויר, מן האויר הם חיים, אלא שאין ניתן להם מָן כבצאתם ממצרים, אין ניתן להם…

ר׳ מיכל מפסיק ובעל-הבית נוטל חוט השיחה ואורג:

– באמת נפלא ממני היאך אנו חיים כאן, בלא שמחה ובלא נחת. שׂה פזורה ישראל ואין אוסף. הצעירים שעוד לבם לב יהודי – כולם משתוקקים ללכת לארץ הקדושה. אמת, במצוות אינם מקפידים אך כלום בשל כך אינם ישראל? ומכל שׁכּן שאהבתם לארץ-ישראל בוערת בלבם כמו אש. אבל מי מהם זוכה לבוא בשערי הארץ? כתבי ההרשיה מעטים, ואין הקומץ משביע את הארי. ובדרכים אחרות, רוצה לומר בלא הרשיונות, לאו כל אדם יכול ללכת. עוד נשארה דרך הכּלות. השם יודע, דרך זאת לבי אינו שלם עמה. חופה וקדושין לא לשם כך ניתנו. אלא שבפני רצונם של הצעירים מי יעמוד?

הפסיק לרגע, נשם נשימה עמוקה. תלה מבטו בנטלקה והמשיך:

– תחילה עמדתי מנגד גם לענין בתי נטלקה. אלא כיון שתקעה לה בראשה ענין של ארץ-ישראל שוב אין לה תקנה אלא עליה. קשת-עורף היא, שתחיה, בת עם קשה-עורף. סופו של דבר, חשבתי בלבי, אפשר מן השמים הוא שיהיה לי לעת זיקנה נִיר בארץ-ישראל…

הדם עלה בראשו של רחמים והוא השפיל את מבטו.

נתעורר אחד החתנים ואמר:

– כולנו מדברים וכבוד האורח שותק; אין אנו נותנים לו להגיד כלום. אדרבא, ידבר הוא ויביא לנו מזימרת הארץ…

– אמת וישר, אמת וישר – נתעוררו והשיבו הזקנים – בכבוד גדול, אדרבא ואדרבא, יספר לנו בחסדו: בודאי ביקר במקומות קדושה, השתטח על קברי-אבות וראה מערת המכפלה בחברון.

שוב ננעצו בו ברחמים כל המבטים והוא נע על מקומו ברוב עצבנות; התשובה קשתה עליו מאוד והוא גימגם:

– בחברון הייתי ומערת המכפלה ראיתי – חורבה עתיקה, הערבים, ימח שמם, שומרים עליה וליהודים הכניסה אסורה…

האורח הפסיק במקוטע. עיניו של ר׳ מיכל אורו, כאילו שמע זה עתה דברים נפלאים מאוד, ואמר בדבקות:

– כל עוד ישראל בגולה אין יפי הארץ מתגלה ברבים, ומקומות הקודש עוטים מראה חורבות למען לא יחמדו בהם אומות העולם. רק יבוא קץ הפלאות וכל היפעה תתגלה, פלטינים של שיש ובניני הדר… וכבר ספרו חז״ל שהאבות שוכבים במערת המכפלה על מיטותיהם זוגות זוגות, ונרות דלוקים עליהם וריח טוב עולה מהם כריח ניחוח, אלא שאין הדברים נגלים, אין הדברים נגלים…

– הוד שבקדושה, הוד שבקדושה… – מילמל ר׳ גבריאל.

הגיע תורם של הצעירים והם תבעו:

– נו, והישוב החדש – מה מראהו? יספר נא קצת על תל-אביב ועל חיפה ועל ירושלים…

כאן נתעורר מעט רחמים, התחיל במקוטע, אך קמעה קמעה הותרה לשונו והוא פתח בשבחי הבנינים הגדולים שבירושלים, הבנויים כולם אבן ואין דוגמתם בכל העולם כולו; וסיפר על תיאטרוניה של תל-אביב שקולות דבור וזימרה בוקעים מקרבם ואינם קולות אדם אלא קול מכונות, ועל רחיצה בים הכחול, בחורים ובחורות יחד, ודיבר על חיפה שנמלה הומה מרוב ספינות – עין לא ראתה. הוא סיים בהתלהבות והאזין בתמיהה לדברי עצמו, ועוד עלתה אש דבריו כשראה עיני נטלקה קבועות בו והן רכות והולמות ומביטות בתמיהה, והיא מקשיבה בענין לצלילי קולו החריפים והגרוניים בלא שתבין דבריו.

עם תום הסעודה באו אורחים אל הבית; בואו של האורח המקוּוה עשה לו כנפיים בין צעירי העיירה וכבר חיכו בקוצר רוח לשעת הביקור. בני הנוער יצאו לטייל עם האורח ואילו הזקנים נשארו בבית. רחמים עוד סיפר הרבה, אמר להם מתי יורדים גשמים בארץ-ישראל וכיצד פורחת הגפן, והצעירים שׂמו אזנם כאפרכסת ולא שׂבעו משמוע ספוריו ומיד היו מתרגמים כל דבּוּר שהוציא מפיו לאלה שלא שמעו שפתו; הנערות שבחבורה היו מביטות בו בחמדה גלויה ואין הצעירים מתקנאים בו, שכולם היו מודים באותו ערב כי הם, צעירי העיירה, והוא, האורח מארץ-ישראל – האורח קודם לכל.

בשעה מאוחרת עלה רחמים על מיטתו, עיף ויגע; כל העולם כולו מיטשטש בעדו ורק דמותה רבת הקסם של נטלקה מרחפת לנגד עיניו, בהקיץ ובחלום…

חיים חדשים התחילו אצל רחמים, חיים שלא שיערם בביתו בירושלים. הכל היו מפנקים אותו ועושים רצונו באהבה. בשעת בוקר מוקדמת היתה שפחה, שלא שמע שפתה, מגישה לו בעודנו במיטה כוס חלב מהביל; רק קם וכבר היתה הסעודה מזומנת בשבילו בחדר האכילה; היה מסיים סעודתו וכבר היו באים מצעירי העיירה ולוקחים אותו לטיול או לרחיצה בנהר. בטיולים היתה ידם של הבחורים על עליונה, שהיו ממטירים עליו עם הליכה שפע של שאלות על ארץ-ישראל, והוא מתאמץ לעשות רצונם; ואילו בשעת רחיצה בנהר היו הבחורות נהנות ביותר, משתאות לגופו המוצק ולעורו השחום כשהיה מתגלה לפניהן בכל הוד גברותו, והוא מפתיע כולן בדרכי שחייתו. פעמים היה מפליג עם נטלקה בסירה, במעלה הנהר הרחב, והיא יושבת כנגדו מחרישה ורק עיניה הלוהטות עוקבות אחר תנועת ידיו השחומות, האוחזות במשוט.

אלא שהדבר שהשתוקק לו עדיין לא בא. ענין החופה כאילו נתעלם מבני הבית ומטרת בואו לא הוזכרה בכלום. רחמים ראה שבני המשפחה היו מסתודדים בחדרי-חדרים ופעמים שקולות הויכוח נשמעים מבעד לקירות – אך פשר דבר לא ידע. פעם ראה את נטלקה יוצאת בחפזה מן החדר כשפניה משולהבים מאוד ועיניה הכהות מלאות אש. אף אילו ביקש לשאול אותה דבר לא היה יכול למצוא מלים מתאימות שתבין לענין ולא תמצא בהן אבק עלבון, על כן החריש.

בינתים נמצא לו לרחמים עוד דבר שהעסיקו כאן בנעימים. פעם בערב גשום, שאי-אפשר היה לצאת בו לטייל, הוזמן לריקודים אצל אחת מחברותיה של נטלקה. וכאן גילו בו הנערות ברחמים סגולת חן יקרה: הוא היה רקדן מצוין. אמנם לבחורים לא נעם הדבר ביותר, שתאוות הריקוד גזלה מהם את האורח, הפשיטה את דמותו ממעטה הקסם הרחוק ושיותה לו דמות של בן עיירה רגיל, ואף-על- פי-כן מוכנים היו למחול לו, שיָקר עליהם מאוד. ואילו רחמים עצמו לא היה מוכן לוַתר להם מכל וכל, מאחר שמצא סגולה נפלאה זו וכמעט בהיסח הדעת ניתנה לו לשון של מגע עם נשים. עכשיו משהיו זרועותיו המוצקות אוחזות אשה בחבּוקן והגופות נעים בקצב הנגינה ושופעים חום ותאוה – כלום היה לו עוד צורך בלשון של רמזים כדי למצוא שביל ללבן? אך יותר מכל עצמה שמחת לבו משהחזיקו זרועותיו בנטלקה, וגופה הנפלא נענה לו בריקוד ככנור; היו אז עיניהם של המסובים נצמדות בזוג המחולל; הרוקדים מפסיקים ריקודם ועומדים סביבם במעגל, ואילו רחמים ונטלקה נעים במחול כחולמים.

סוף-סוף שקטו הויכוחים בקרב בני המשפחה ויום החופה נקבע בעיירה סמוכה אצל מורה-הוראה עלוב ונידח. ר^, גבריאל סרב להתערב בדבר, שאמר כי לא כך תאר לו כלולותיה של בתו הקטנה; ונסע אתם ר׳ מיכל, שכל זמן ישיבתם בעגלה הסיח דעתם מן החופה ושקע עם רחמים בשיחה על ארץ-ישראל וביאת המשיח.

כל זהרו של טקס החופה ניטל; ארבעה הקלונסאות הועמדו בחפזון, הברכות נאמרו בחטיפה, הכוס נשברה בלא חדוה, עשרת הבטלנים שנאספו למנין אמרו מזל-טוב בשפה רפה, ור׳ מיכל עם החתן והכלה היו כנזופים.

לא ארכה השעה והעגלה החזירה את הזוג הצעיר עם ר׳ מיכל מלוום לביתם. מחרישים התנהלו בדרך, מביטים איש לצדו ומשתדלים שלא לפגוע במבט זולתו.

משנכנס ר׳ מיכל אצל ידידו ר׳ גבריאל מצאו עצוב, ראשו שח ועיניו זולגות דמעות. נתרגש ר׳ מיכל וגער בו בחברו:

– ולעגמת-נפש מה זו עושה?

נאנח ר׳ גבריאל והשיב:

– אפשר שמחה היא זו, מה? אמור אתה מעצמך: אילו כל זה אמת – הייתי מצער את נפשי ביום כלולותיה של בתי? ועכשיו, כלום חופה היא זאת, כלום שמחה היא זאת? אוי לעינים שכך רואות…

מחה ר׳ מיכל, הניף ידיו לכאן ולכאן ואמר:

– באמונה שאיני מבין: בתו של זה נוסעת לארץ-ישראל והוא שרוי באבל… במחולות היית צריך לצאת, בתופים ובמחולות, באמונה!

– נערה צעירה והיא הולכת מן הבית, יוצאת לבדה למדינות הים ואין אתה אלא בחור צעיר…

– בים-בם, פתום ורעמסס, פתום ורעמסס! שטותים, במחילה מכבודך, שטותים! נערה צעירה ובחור – בים-בם… סכנת-נפשות! לריבה ולבחור אימתי חוששין? תלמוד לומר, בשעה שלא נכנסו לחופה; ואילו כאן, אף שאינם נשואים, הרי לקחו חופה וקדושין כדת – ומה חשש יש כאן? דברים בטלים!

– עולם הפוך, עולם הפוך… איני מטיל בו בבחור אפילו אבק של דופי, חס וחלילה; הריהו באמת איש חמודות, אף שאינו מבני עדתנו, אלא שלבי כבד עלי, בתי הקטנה…

עיקם ר׳ מיכל כתפיו, החליק כפו על זקנו, מרט מעט שערותיו וזימזם לעצמו:

– בים-בם, בים-בם, שטותים ודברים בטלים, במחילה מכבודך…

היה רחמים סבור שעכשיו הגיעה השעה שציפה לה ונטלקה תתחיל באריזת חפציה, והנה בא עיכוב שלא ציפה לו, והוא נגרם הפעם על ידי הנערה עצמה. כבר היו כל הניירות חתומים וכתבי ההרשאה מתוקנים כחוק, וכולם על שם רחמים מזרחי וזוגתו נטלקה, ופתאום קמה הנערה ואמרה שבלא ניקי לא תסע. לתבל רחוקה היא יוצאת ובאין אתה איש מבני ביתה ילוונה על דרכה לפחות הכלבלב האהוב שהסכינה לו זה שנים. אלא שכאן נתעוררו הקשיים. כדי שיבוא הכלב אתם צריך היה להשיג רשיונות, בדיקות של רופא ותעודות של בית-הסגר וכתבי אישורים שונים ומשונים. לא נשאר לרחמים אלא לסייע לה לנטלקה בטיפול הרב שבא להם סמוך לנסיעתם, וכך היה טורח למען אותו כלבלב שפגישתו הראשונה אתו לא שיירה אצלו זכרונות נעימים ביותר; ונדמה שאף הכלב לא שכח את המעשה, והיה שומר לו טינה מסותרת, מתיחס אליו בחשד ורק הודות לשידוליה של אדונתו היה שוהה במחיצתו של רחמים, מלא רוגז עצור ורתוי.

כך נתארכה שוב שהייתו של רחמים בבית נטלקה, ואף שהיה רגיל כבר במנהגי הבית קשתה עליו שהייה זו מאוד. כבר היה אחר החופה, נשוי וזר כאחד, והתנהגותה של נטלקה לא היתה עשויה להנעים לו שהייתו בבית. משנמצא בחברתה היה לבו דופק בחזקה ונשימתו סתומה; מה תבע ממנה? לבו לפיו לא גילה; היה תולה בה עינים גדולות, מלאות תחנונים, במבטו של כלב מוכה. אך היא אינה חשה בכלום ורק מרחפת לנגד עיניו כמקודם, אינה מבינה או עושה עצמה אינה יודעת כלום, ובינתים גדול עליו קסמה, קומתה משכּרת את חושיו ומנגינת גופה מעבירה אותו על דעתו.

לבסוף ניתנה הרשות וניקי נתאשר לנסיעה. אחרוני ההכנות נסתיימו. אגודת הנוער שבעיירה ערכה נשף-פרידה לזוג היוצא; הצעירים טרחו בנאומיהם להסביר לאורח כמה נתחבב על לבם בימי שהותו בקרבם; חג אחד גדול ובלתי פוסק שימשו להם ימי ביקורו המעטים וזמן רב יהא אורו שופע על חייהם שאין בהם חפץ… ולא נתקררה דעתם של הצעירים עד שליוו את הזוג לתחנת הרכבת בעגלה ששכרוה במיוחד בשביל כך. קרובי הנערה, אביה ור׳ מיכל, אחיותיה וגיסיה, נסעו עם נטלקה עצמה בעגלה שיצאה בראש; ואילו הצעירים נסעו בשניה ובתוכם רחמים, מחריש ועגום, עיניו הנפחדות תלויות בעגלה שלפניו, שם ישבה נטלקה, שבעוד שעה יישאר אתה ביחידות…

הגיעו לרחבת התחנה. הצעירים לא הניחו לרחמים לטרוח בצרורות ובסל המשונה שהותקן כערישה בשביל ניקי; לזכות נחשב להם לשים את חפציהם של הנוסעים בקרון. והנה התחילה הפרידה. מבוכה נפלה בין המלווים. רחמים לא מצא דברים בפיו. נטלקה עמדה חסרת ישע, כאילו עדיין לא נמלכה בלבה אם פניה לקרון או לעגלה – לשוב עם המלווים הביתה.

עמד האב שחוח-גב והזיל בחשאי דמעות לתוך זקנו המכסיף. ר׳ מיכל עמד על ידו וביקש להפיג צערו, אלא שההתרגשות אחזה גם בגרונו. הבחורים השתדלו עוד להחליף קצת דברים עם רחמים, אך הוא עמד מבולבל ופזור-נפש ולא ידע מה להשיב. משנשמע ציפצוף הרכבת נזדעזעה החבורה כולה. נטלקה נשקה ידיהם של אביה ושל ר׳ מיכל ונפלה על צוארי אחיותיה. רחמים נתרגש ולחץ את ידי המלווים, ומשהגיע לר׳ גבריאל נאחז בו זה בשתי ידיו ולחש:

– ישים-נא לב, בחסדו, בתי הקטנה…

ובטרם כילה דבריו געה בבכי כתינוק.

נכנסו לקרון בחפזה. הרכבת זזה והם כבשו להם מקום על-יד חלון הפונה לרחבה וסקרו את המלווים באחרונה. הצעירים נופפו במטפחות ושרו שירים של ארץ-ישראל. שני הזקנים עמדו שחוחים כאבני מצבות שחורות, ועיניהם יוצאות אל הנוסעים. עוד ברגע האחרון נחלץ אחד מן החבורה והתחיל רץ אחרי הרכבת שכבר התחילה מהלכת, כשהוא מקפץ ומדלג ומנופף מטפחת בידו, עד שהגבירה הרכבת את מהלכה והוא נשאר הרחק-הרחק, צל בודד בשדות הרחבים…

התנכרותה של נטלקה לרחמים עוד נתעצמה בראשית נסיעתם. הפרידה העגומה הטילה בה צלה הכבד. היא ישבה על יד חלונה, אינה נותנת לבה על המראות החולפים לצדה, אינה רואה את רחמים היושב לנגדה, רק עוצמת לעתים עיניה, נים-ולא-נים, מוסרת גופה לטילטולו הקצוב של המסע, ומחרשת. משבאו לעיר הנמל הדרומית, ההומה והרועשת, נתעוררה מעט מקפאונה. מיד ירדו לספינה שכבר עגנה בנמל, מוכנה להפליג בים. עכשיו נתפשה נטלקה למראה המים הרבים והכחולים, סוקרת בענין את סדרי הספינה, משתאה לכל דבר חדש, ורחמים משמש לה מורה-דרך כזקן ורגיל בנסיעות, וקמעה קמעה פגה תוגת הפרידה וענניה נתבדרו.

אף שהופיעו כזוג נשוי הכינו לעצמם לפני היציאה כרטיסי-ספינה נפרדים, זו בתא של נשים וזה בתא של גברים. וכך קנו שביתה בתאים נפרדים והיו נפגשים על הסיפון, אין נטלקה זזה מצדו של רחמים והוא מקבל תלותה באהבה ובדאגה יתירה. קרבתה חיזקה את לבו והוא מספר לה בקומץ מלים דלות על ביתו בירושלים הבנוי לנוי ולתפארת על גבעה רמה, ועל מעמדו האיתן ועל הארץ הטובה והמיטיבה. כך עברו ימי הנסיעה והלילה האחרון הגיע. אותו ערב אחרו לשבת בפינה מסותרת בקצה הסיפון, שם הביטו בגלי הים המתנפצים אל דפנות הספינה, בכרבלות הגלים המלבינות ובַשביל המכסיף שהספינה משיירת בים. השעינה נטלקה ראשה על כתפו של רחמים. בית האבות החמים והלטיף שקע אי-שם מאחורי חומת המיים, ואין להשיגו אלא בגעגועי הלב; הגלים שטפו והחרישו את שירת הערש של עצי הערמונים בגן-ביתה. ארץ העתיד היתה עטופת רז והפעימה את לבה באימה. השם הלא-הגוי עלה על לבה, שמו של האוהב הרחוק, ששמה בו מבטח-לבה, והכזיב. וכאן היו שמיים נוצצים וים הומה וספינה עוברת במים רבים והיא, נטלקה הקטנה, יונה מודחת, נתונה לחסדי שמיים זרים וגבוהים. כל דמויות הלב קמו ושתו עליה. זכרונות קדומים וחלומות רחוקים נתעוררו והרנינו את נפשה. נסיך מארץ-אגדה רכוב על סוס אביר, שר ממדינה רחוקה בא ומושיבה באפיריון, – כלום לא היה הגבר שעל ידה – אחד מגבורי לבה?…

וכשנגעו בה שתי ידיו האמיצות ולפתוה בחבוק של דבקות, נתמלאו עיניה דמעות והיא מסרה לו לפלאי הרחוק את גופה הצעיר והעורג…

 

ג    🔗

כעננה קלה נצטיירה עיר הנמל בשמי האופק; עוד מעט והספינה האיטה מהלכה. הנוסעים היו טורחים באריזת חפציהם. גם רחמים טרוד היה בהכנת הצרורות, אך נטלקה עמדה שעונה על הסיפון ומבטה דבוק במראה העיר המתגלה לעיניה. כבר אפשר היה להבחין בבתים וברחובות שעל שפּולי הר הכרמל. לבה של נטלקח המה מרוב התרגשות: חייה החדשים הנה הנם לפניה, סתומים ומעורפלים מאוד.

משעלו לחוף נתעוררו שוב קשיים בשל ניקי. כל ימי הנסיעה לא הטריד עליהם ביותר; נטלקה טפּלה בו במסירות ובאהבה, מעט היה מתפנק בזרועותיה של אדונתו ויתרו של הזמן היה רובץ בסל ששימש לו מקלט בספינה הגדולה. אך בנמל שוב צפו הטרדות. לא הועילו לו האישורים הרבים וההצהרות – ניקי נצטוה להשאר זמן-מה בהסגר, כדי להוכיח לשלטונות שאמנם בריא הוא ושלם בגופו וברוחו, בטרם יורשה להספח על עדת-הכלבים שבארץ. לא היתה ברירה בידיהם והם השאירו את הכלבלב בנמל, לאחר שהובטח לנטלקה שיטפלו בו באמונה ובמסירות. היא נפרדה ממנו בדמעות בעיניה, העניקה לו מנשיקות פיה, ומיד יצאו לירושלים – לביתם.

בואו של הזוג אל שכונת הסנהדרין הטיל סערה בקרב יושביה והלשונות בפיותיהם הותרו. כבר שמעו מזמן שרחמים בן יצחק מזרחי מביא לו אשה אשכנזיה ממדינות הים, אך כלום דומה שמיעה לראיה? ומשנראתה המכונית מטפסת ועולה ברחוב-השכונה נתרתחו היצרים, הנשים יצאו מפתח הבתים והילדים נתקבצו כעדר של עזים והתחילו רצים אחר המכונית הנוצצת וקוראים קריאות גדולות לכבוד האורחים.

רחמים לא שעה להם וביקש מאת הנהג לעצור לפתח ביתם. היה בדעתו להכניס את נטלקה בלא רואים, אך בטרם הספיקו לרדת מן המכונית כבר נדחקו הסקרנים לפתח הבית ובמשקוף הדלת עמד האב, לבוש בגדי שבת. מכנסיים רחבים ואבנט צבעוני על מתניו, והוא מושיט שתי ידיו אל נטלקה – נוטלה בזרועותיו ומגמגם דברי ברכה.

משנתן בו רחמים עינים זעומות, נרתע מעט, התיר את הנערה מחבוקו וסר מדרכם. אז הכניס רחמים את נטלקה פנימה, הגיש לה כסא לישיבה וניקה מושבו בידו. שתיקה כבדה ירדה על הבית; רחמים לא ידע במה יברכנה בביתו ויצא לסלק שכרו של הנהג ולטול ממנו צרורותיהם.

משחזר לבית ראה שאביו טורח ומרקד סביב נטלקה ואילו היא יושבת על הכסא משמימה. לקח רחמים דברים עם האב וסילקו לחדר הסמוך; הוא ציית ברוגז ולא פסק לרטון לתוך זקנו; גם את הילדים שילח מן החדר, אחד לקניות ואחד למשחק – שלא ישרצו כאן בין הגדולים.

משנשאר אתה ביחידות התחיל מתנצל על סקרנותם של בני השכונה ועל דירתו שפניה עלובים – לא היה מי שיתקינה לקראת בואם; אך עוד מעט ויצאו לקניות, יקנו הכל כטעמה וכרצונה של נטלקה עצמה, יכניסו רהיטים חדשים מן היקרים ביותר וכל הבית יעמוד לפקודתה.

מן החדר הסמוך נישאו הדי צעדיו של האב ומבעד לחלונות היו חודרים קולות גרוניים של שיח הבריות, צחוק וצהלה וקריאת ילדים. בחדר שררה דומיה ורחמים לא ידע במה יפסיקה. הוא סקר את החדר על מיטתו הרעועה, ראה את קיפולי המצעות של הילדים שהתגוללו בפינות ערימות ערימות ואת אבני המרצפת הגדולות והפגומות, ופתאום נתחוור לו שכאן לא יוכל להלין את נטלקה אפילו לילה אחד. הוא קרב אליה, ניסה להרגיעה במקצת מלים רכות והחליק בכפו על ראשה, אך היא כבשה פניה בידיו וגעתה בבכי חריש.

רחמים נתרגש והתחיל משדלה במלים. תסכין, עוד מעט ותסכין. לא חיים כאלה יחיו; גברת תהיה, גברת ממש – אשה לא תשווה לה בכל סנהדריה כולה. רהיטים מפוארים יקנה לה ונערה יקח לשמשה; ובינתים – עד שיספיקו לעשות הקניות ולהתקין את הבית כחפצה, תגור במלון, בשכונה הסמוכה, ולא תדע מחסור, חלילה… נרגעה נטלקה והתחילה מוחה דמעתה. ביקשה לפייס את רחמים ואמרה שלא על כך בכתה, אלא ששטפוה געגועים עזים על ביתה ועל אביה, ואל-נא יתן עליה לבה, שאינה אלא נערה פתיה, ולמלון אין לה כלל צורך ללכת והיא מבקשת להשאר כאן, בביתו של רחמים…

אך רחמים עמד על שלו ואמר שכאן אי אפשר לו להלינה. מיד קמו, בלא שנתנו דעתם על מבטי הסקרנות של השכנים, ניגשו לשכונה הסמוכה ושׂכרו חדר בבית- מלון קטן ועלוב.

כשחזר לביתו מצא את אביו עם חבורת שכנים עומדים ומדיינים בקולי קולות שראוי והגון לעשות שמחת חתונה, שלא בכל יום מזדמן זיווג כמו זה, וחייב להם יצחק מזרחי שיערוך סעודה כדבעי. ובעבור זה מוכנים הם להתפייס לו לרחמים על שלקח זה אשה שלא מבנות העדה. ניסה רחמים לטעון שכבר היתה חופה וכבר היתה שמחה, השיבו לו: כלום בשל כך יגרע חלקם וזכותם תקופח? מה שעשה לא עשה אלא מעבר לים והמים ביטלו הכל, ואילו עכשיו חייב הוא לשוב ולערוך להם סעודה כיד המלך. יפה הכלה ומפוארת כאדונית, יערוך שמחת כלולות ואז יראה אתה חיים. לא רצה רחמים לבוא בריב עם אנשי השכונה, שחשש לקוממם נגד נטלקה, והבטיח להם שעוד יתיישב בדבר.

למחרת רצה לצאת עם נטלקה לקניות, אלא שהיא היתה תשושה מטילטולי הדרך ומן הביקור הראשון בבית רחמים, וביקשה לשכב במיטה עד שתחליף כוח. יצא איפוא רחמים וקנה בעצמו את הרהיטים. סילק מחדרו את כל המטלטלין הישנים והעבירם לחדר-אביו והילדים. בחדר שיעד לעצמו העמיד שתי מיטות גדולות, זו על יד זו, וארון רחב שדלתותיו שלוש ובאמצעית קבועה מראה גדולה כקומתו של אדם. בטבורו של החדר העמיד שולחן וששה כסאות כבדים, רפודים בד אדום. מרובים היו הרהיטים בחדר עד שקשה היה לעבור בו, אך דעתו של רחמים זחה עליו והוא שמח שמחה גדולה כשסקר את הרהיטים המבריקים וראה את קומתו הגרמית נשקפת כנגדו מן המראה שבארון. הוא אסר על הילדים ועל אביו להסתובב בחדר זה תכלית איסור, ופקד עליהם שיהיו קובעים את כניסתם בדלת האחורית שבחצר.

משהוכן החדר על כל רהיטיו ונטלקה כבר נחה מתלאות הנסיעה, תקפה על רחמים דרישת השכנים שיערוך שמחת כלולות. האב טען שכל בני העדה תובעים בכל פה שתיערך חופה כדת, שבעה ימי משתה, כמנהג הקהלה, שושבינים יובילו את הכלה לבית-המרחץ ביום ואת החתן בלילה בלוית תוף וחליל, וממתקים יחולקו לילדים, הכל כמנהג העדה – ולא יאה להשיב פניהם ריקם, שראויים הם לשמוח בשמחת הבית.

נענע רחמים בידו וסרב, שהבין כי נטלקה לא תתן הסכמתה שתיערך כאן שמחת כלולותיה. כדבר הזה לא יהיה, השיב; כבר לקחו חופה וקדושין כדת ולא ייעשה כן שנית; אלא שמוכן הוא לערוך משתה ביום כניסתם לדירה המחודשת. באין ברירה נתן האב הסכמתו, ביקש כסף מרחמים ונטל כל דאגת השמחה על עצמו.

ביום התכונה נשחטה כבשׂ בשביל הסעודה ופרוותה נתלתה על גדרת בית-השמחה. קדירות של בשר היו מתבשלות לפני הפתח ונשים שכנות התחילו אופות מצות גדולות ומתקינות את המאפה על גבי גיגיות פח הפוכות, כשהן ישובות על רגליהן. שולחנות נערכו בחצר הבית, שלא יכלו החדרים לכנס אפילו מקצתם של הקרואים.

רחמים בא עם נטלקה. הוא בחליפת בגדים של חג והיא לבושה שמלת קטיפה שחורה וטבעות וענקים מקשטים את גופה. יפה מאוד היתה באותו ערב, קסם רחוק משוך היה על כל דמותה. כל הרחוב כבר המה משמחה ובחצר בית מזרחי הצטופפו הקרואים. עוד לפני הבית קידמו את פני הזוג בחליל ובתוף, ובנגינות סוערות הכניסום לחצר החוגגים. כאן כבר הסבו החכמים של העדה וזקניה, חבושים מצנפות שחורות, לוגמים עראק מכוסות גדולות ומתבלים שתייתם במלפפון עשוי בלבן חמוץ; על שולחן אחר כבר היו מהבילות קערות התבשילים, בשר ומאכלי אורז מבושלים במיץ, ופירות ומגדנות וגרעינים מגרעינים שונים היו שטוחים על טסים. למראה המשתה הגדול שכחו החכמים את טעמם כנגד נשואיו של רחמים עם האשכנזיה, ולאחר לגימה המקרבת רחוקים נתרכּך לבם, קימטו מצחיהם ואמרו:

– מה תימה? כבר אמרו חכמינו, זכרונם לברכה, אין זיווגו של איש אלא מן הקדוש-ברוך-הוא: יש שזיווגו בא אצלו ויש שהוא הולך אצל זיווגו, וכבר אמרו חכמינו, זכרונם לברכה…

רק עכשיו ניתנה גם לקהל תאוותו לראות את כלתו של רחמים; כל העינים נצמדו בה בתשוקה לוהטת ובפליאה גדולה; ואף שהנשים הזקנות סברו שאינה שמנה די צרכה כיאות לאשה בוגרת, התחילו הגברים דוחפים זה את זה במרפקים ואומרים בלחש כבוש שבשביל כזאת כדאי וכדאי היה לו לרחמים לכתת רגליו אפילו למדינות הים.

רק ישב הזוג בראש השולחן וכבר הגישו לפניהם טס נחושת גדול ועליו שתים-עשרה צלוחיות מלאות פירות וממתקים ופרחים. בטבורו של הטס נזדקר ראש-סוכר מקושט נירות צבעונין ומטבעות ענודות מחרוזות מחרוזות – זו היתה מתנת האב לכלה – לסימן טוב ולמזל טוב.

סעדו המסובים את לבם ופתחו בריקודים סוערים. טובי הרקדנים שבעדה פתחו במחולות. שורות שורות ריקדו לקצב התוף והחליל, שמנגינתם היתה חוזרת ונשנית בלא הרף. והנה קם האב, נטל מטפחת לבנה בידו וריקד לפני המסובים, בנענוע מתניו ובכפיפת ברכיו, וקפולי מכנסיו הרחבים מתבדרים. נענו לו זיקני העדה וצעיריה מכאן, וזקנות העדה וצעירותיה מכאן, וכך היו מרקדים אלה לעומת אלה עד לשכרון החושים; הפנים משולהבים; הזקָנים מתבדרים וחולצות הנערות מתוחות על חזיהן כמפרשים ברוח.

ונטלקה ישבה כל אותה שעת-השמחה בראש השולחן, חיורת ותוהה, סוקרת בפליאה את הנעשה מסביבה, מנסה להרגיל עצמה לפרצופים הזרים, לעיניהם הזורות רשפי-אש, לאפיהם העבים וללסתותיהם החזקות ולעור פניהם המבריק; מלבושי הנשים הססגוניים שובים את לבה והיא חושבת עצמה נסיכה פלאית בארץ רחוקה של חלום. לשוא מפצירות בה השושבינות לטול מבשר-הכבש, לטעום מתבשיל האורז או מממתקי הטס הגדול – היא דוחה בקשתם בחיוך אילם ונבוך ואינה גורעת עינה מן ההילולה שבחצר.

פאתי השמים כבר התחילו מחוירים כשהמסובים פרשו לבתיהם. האב היה נוחר בפינת החדר – קשתה עליו מנת העראק שבאה אל קרבו; הילדים ישנו בחדר וגם השושבינים והשושבינות כבר נטלו פרידה מן הזוג. טל של בוקר התחיל יורד, רוח קרירה נשבה מן ההרים וצינה אחזה בגוף. רק שניהם עוד נשארו ערים. עיניה של נטלקה להטו במורא סתום. אז קם רחמים וכנסה לביתם החדש…

חיים אחרים התחילו בשביל נטלקה. הסביבה היתה זרה לה, את לשון בני-העדה לא שמעה ולרחשי לבם לא הבינה. אמנם ביקש רחמים להסיר מלפניה כל מכשול, והיה מביט בה כבפלא שנתרחש במעונו הדל, מרגלית שזכה בה באקראי – אך אולי דוקא מפני כך היה מעלה חרס בידיו, וכך היה מהלך תוהה, אינו יודע במה יבנה ובמה יסתור. מיד אחר חנוכת הבית שׂכר משרתת, נערה קטנה מבנות העדה, שיותר משהועילה היתה מקשה על נטלקה את עבודתה. אך בלאו הכי נאלץ רחמים במהרה לפטרה: שוב לא היו עסקיו כמקודם; כל שארית כספו הוציא לסידור הבית; קבוצה חדשה לבנין מן הנמנע היה עכשיו לייסד, כי בא בינתים שפל בשוק הבנייה וכל התקוות לעבודות חדשות נתבדו. וכך היה עוד מהלך יום-יום בבגדי החג, כאשר הסכין בימי מסעיו, והפּרידה מהם קשתה עליו מאוד. נשתנו העתים ועל קופת חרס חדשה אי אפשר היה אפילו לחלום. כל היום היה מכתת רגליו בחיפוש אחר עבודה והיה חוזר הביתה מדוכא. עיניו הכהות יוקדות בצער נסתר והוא מבקש להעלים את מבטו מנטלקה. אביו שהיה נוהג מקודם לשהות רובו של היום אצל שכניו, או שהיה רגיל לשבת בין הסבלים על סף המדרכה ברחוב יפו, היה נשאר עכשיו בבית; עוקב אחר כל תנועה של כלתו, חומדה בעיניו, בולע בתאוה גלויה את מראה פרקי גופה, ופעמים אף אינו נמנע מלגפף בסתר את מתניה בפגישת אקראי שבפתח הבית.

בינתים הוצא הכלב ניקי מבית ההסגר ולוקח אחר כבוד לירושלים. במשנה אהבה דבקה בו עתה נטלקה. את כל געגועיה הנוקבים על בית-אביה שפכה על הכלבלב החמוד; הוא היה לה הקרוב היחיד בבית זר זה, שהפך לה באורח בלתי צפוי כל-כך לביתה שלה. והחיים לא היו קלים גם על ניקי. הרחוב היה עוין לו והוא נשמר בנפשו מלבוא בקהלו. רק היה מציץ מפתח-הבית וכבר פשטה עליו עדת כלבים גדולים ושחורים, שבטניהם נופלות, נובחים וצורחים ומוכנים לקרוע כדג את חברם הקטן והמפונק, שקיבתו המלאה אינה חסרה כלום. גם הילדים לא היו טומנים ידם בצלחת והיו מכבדים את האורח הקטן במיטב חלוקי אבניהם. מיד היה ניקי נוטש את המערכה וחוזר הביתה מבוהל, כשזנבו הקטן בין רגליו, והוא מלקק שולי השמלה של אדונתו ומבקש לחסות בצלה. ואף-על-פי שהרחוב היה מפיל עליו אימתו היה בבית פרוש שלטונו; הוא היה מפחיד את הכבשה הרועה לתומה בחצר; רק ראה תלתלי פרוותה מיד הוא מעלה זנבו, מבדרו כמניפה לבנה וחורץ כנגדה לשונו. יצחק מזרחי רוגז על ניקי ומגרשו ביד חזקה, אך אז מתערבת נטלקה, ממהרת לנטלו בזרועותיה ומחזירה אותו אל בדידות חדרה, בטרם יקופחו שוקיו.

ובחדר התקינה לה נטלקה פינה לעצמה, מעין מקדש-מעט לנפשה. בקיר החדר המקומר עשוי היה משקע בשביל ארון, אך ארון לא נקבע בו. קשטה נטלקה את המשקע בתמונת משורר שהביאה אתה מביתה, משורר פולני ענוג שמת בדמי ימיו, שחרוזיו רחשו בלבה מאז ילדותה ועכשיו נסכה בהם את געגועיה על ביתה ועל משפחתה. נתנה התמונה במסגרת ותלתה אותה בטבורו של המשקע, והיה ראשו הצעיר של הפיטן מביט בעינים חולמות על הבית הזר, ויושבי הבית מביטים בו בעינים חשדניות ובקנאה, אינם מבינים מה מקומו של זה כאן, ורק לנטלקה הוא לוחש מלות זכרון מתוקות ומרעיף עליה ניחומים ופיוס. על מדף המשקע הניחה מכתביה, מכתבי אהבה רחוקים, קשורים בסרט צבעוני ותיבות נאות – פיתוח עץ של אכרי הטַטרה – זכר לטיול-פגרה בהרים. לרגלי אוצר המזכרות היקר התקינה כר רך וחמים – משכב מנוחות לניקי וחוף מבטחים בעולם האויב והרע. כאן היה ניקי רובץ וחולם חלומות של כלב ושומר על פתחו של מקדש שנטלקה ייסדה לעצמה, שלא תהא בו יד זר, וניקי ממלא שליחותו באמונה ורוטן ונובח אפילו כנגד רחמים, אם משיאו לבו לשלוח יד במכתבים הסדורים במשקע או לקרוב יתר מן המדה אל תמונת הגבר הזר, שעיניו ניבטות מתוך המסגרת באורח מוזר כל-כך. פעמים מתכנסת נטלקה בתוך כוכו של הכותל, נוטלת את ניקי בזרועותיה, מלטפת בידה החמה את פניו השעירים ואת עיניו הנוצצות ואת אפו הקטן והשחור, ועיניה משוכות בערפל והיא מסיחה לבה מכל הסובב אותה, מרחמים המטפל בה כבכד של חרסינה נדירה ומיצחק חותנה שהיא מפחדת להשאר אתו ביחידות ונועלת בעדה את הדלת בצאת רחמים מן הבית. והנה נעלם החדר מלא-הרהיטים הגדולים ונפשה מתעופפת דרך כוכו של הכותל האוצר את דברי הזכרון המעטים שהביאה אתה, ואינה שבה עד שקול גרוני מחזירה אל הבית ואל יושביו; והקול קולו של רחמים והוא שואל בהיסוס ובזהירות, שאף על פי כן הוא נדמה לה כמהול תרעומת מסותרת:

– כבר יש אוכל? מן הבוקר לא טעמתי כלום…

ובינתים נמשך המצוק בארץ ושוק הבנין שבת. לא היתה ברירה בידיו של רחמים, שכבר חרבו מעייניו, והוא קיבל עבודה בניפוץ סלעים שנזדמנה לו במקרה, כמו בראשית דרכו. בצער רב פשט את בגדי השבת שכל-כך הסכין להם ואהבם, עד שהאמין ששוב לא יפרד מהם עולמית, והוציא מן המחסן שבחצר את בגדי-העבודה הישנים והבלויים ואת נעליו הכבדות, המפורזלות, שרגבי אדמה דבקו בהן זה שנים. ביום הראשון לעבודתו השכים לקום, יצא לחצר בבגדיו הטובים ושם לבש את בגדי העבודה המרופטים, כדי שנטלקה לא תראהו בכך, ויצא בסתר לפעלו. במרוצת הימים לא יכול להעלים את הדבר ולא עוד אלא שהיתה נטלקה רואה אותו חוזר עם ערב לשכונה בחבורת בני עדתו, כולם רכובים על חמורים, כשסלי-האוכל וכלי-העבודה בידיהם. היתה נטלקה מביטה בסקרנות בעדת הרוכבים הדופקים את חמוריהם ומנענעים עם רכיבה את רגליהם הארוכות אילך ואילך, לקצב הדהירה. ראה רחמים את נטלקה היה קופץ מעל חמורו הקטן והעלוב ומשתדל להבדיל בינו לבין חבריו, ופניו נבוכים כאילו תפשוהו בקלקלתו.

אלא שהרעה לא נפתחה מזה, כי אם מעצם העדרו מן הבית. השכם בבוקר היה רחמים יוצא מביתו וחוזר אחר שקיעת החמה, ולבו נטרף בקרבו, שידע כי נטלקה שוהה לבדה בבית. מה היא עושה כל היום, היה מענה את נפשו, כלום נאמנה היא לו, לרחמים? ועוד נתעצמו חששותיו עם ביקורו של חרמוני בביתם. שמע חרמוני שהצליח רחמים בנסיעתו – וביקש לברך את הזוג. לא יכול רחמים לסרב. אלא שבשעת ביקורו לא ידע את נפשו. נטלקה ישבה אל השולחן חיורת-פנים ומדוכאה וכמעט שלא הוציאה הגה מפיה, ורחמים – לבו פרכס בקרבו כשהיה רואה את שניהם מסובים אל השולחן. רק חרמוני היה מדבר. בתחילה גימגם עברית, מחמת נימוס, והיה פונה אף לרחמים, אך מיד עבר ללשון הזרה ועיניו כאילו טרפו את פניה העצובים של נטלקה. דמו רתח בו ברחמים, אך הוא שידל עצמו שלא יתפרץ וכך נמשכו ענוּייו המסותרים, עד סוף אותו ביקור.

אמנם חרמוני לא חזר יותר לביתם, אך כלום יכול היה רחמים להיות בטוח שאינם נפגשים בסתר ובלא ידיעתו? מקודם, כשהיה רחמים לבוש בגדי שבת ועתותיו בידו, היה יכול לשים עינו על מעשיה של נטלקה; אך עכשיו, כשידיו כפותות אל מוט הברזל והוא חוצב חורים בסלע מן הבוקר עד הערב, הרחק הרחק מן העיר, ואילו היא, נטלקה, מסורה לנפשה יום תמים – היאך יוכל לשקוט?

בשובו הביתה היה סוקר בתאוה כל רהיט מרהיטי החדר ובודק בקנאה עזה כל קיר מקירותיו, כאילו ביקש שיגלו לו את כל מעשיה של נטלקה באותו יום. אל אביו לא יכול לפנות, שהיה חושד בו יותר מבכולם; לפעמים היה רק מושך באזנו שלי אחיו הקטן ושואל:

– נו, חמור קטן, מה עשית כל היום, ישבת בבית? ואת הדודה נטלקה ראית?

אך התשובות לא היו משׂבּיעות את נפשו הרעבה והמפוחדת. בחשדנות היו עיניו מפלבלות לכל זוית – כלום אין בה סימן שיוכל לגלות לו כל סתריה של נטלקה? ואילו נטלקה עצמה שוקטת, עונה לשאלותיו בקצרה וכובשת סודה בחובּה.

ויותר מכל פחד רחמים ממכתבים שהיתה מקבלת בהעדרו. היא היתה צוררת אותם בצרור האגרות השמור בכוך, שלרגליו רובץ ניקי. היה זה הסכם חשאי ביניהם שפינה זו תיחשב לקדשי-הקדשים של נטלקה, ואין ידו משגת להתערב בנעשה שם. בכל זאת מצא פעם שעת כושר ומשך בגנבה מכתב שהיה ראשון בערימה וכנראה שנתקבל מקרוב; בלשון הנכר היה כתוב, אותה לשון שעמדה תמיד לשטן בינו ובין רזי נפשה הטמירים של נטלקה! ביד רועדת שילשל את המכתב לכיסו ומבוהל יצא לרחוב. טרוף-נפש סבב ברחובות העיר והיה סוקר פני העוברים ושבים: מי יפתור חידתו? היה מעביר בזכרונו פועלים שהיו עובדים בקבוצתו, שמולדתם בפולניה והיו יכולים לקרוא לפניו את האגרת, אך כלום ידע את מקום מגורם? שעה ארוכה רץ ברחובות עד שנזדמן לו מכּר וחשב שזה יוכל לפדותו מענויו.

ניגש אליו בהיסוס, משכו בשרוול בגדוֹ וביקש כילד מתחטא:

– תוכל, אולי תוכל לקרוא לי את המכתב, להגיד לי ממי זה ומה כתוב כאן?

האיש סקר בהשתוממות את פניו הנרגשים של רחמים ואת עיניו אכולות הקדחת, אך נטל מיד את המכתב בידו, העיף בו מבט חשדני ואמר כי אשה אחת כותבת כאן לאחותה ושואלת לשלומה ומבקשת לדעת אם היא רואה חיים עם בעלה.

חטף רחמים את המכתב מידי הקורא, הכניסו לכיסו ונס בבהלה הביתה.

ויותר שהיה רחמים חושד בנטלקה ושומר צעדיה ומתחקה על מעשיה יום-יום, יותר היתה נטלקה מתרחקת מרחמים, מתכנסת בפינתה שבכוך, מלטפת את ניקי אהובה ומעניקה לו מנשיקות פיה החם. לבה היה תוהה על השנוי שבא בחייה. פתאום כאילו הועם כל אותו זוהר רחוק שעטה ראשו של האורח המוזר בבית אביה הרחוק. מה נשתייר מאותו רגש הפליאה שכבש את לבה בבואו לקחתה מעבר לימים? חבוקיו הקודחים של הגבר ונשימת גופו הלוהט בחצי הלילה שוב לא היו מסעירים את דמה כבתחילה ולא היה בכוחם לבדר את המורא שעטף את נפשה עם בואה לבּית הזר. היתה מתעוררת בלילות, לבה דופק כלב ציפור ביד יקוש והיא שומעת נשימתו החזקה של הגבר השוכב על צדה – מי היה אותו גבר שעל צדה, שאת שפתו לא שמעה ומנהגיו לא הכירה, והוא לא ידע לקרוא ללבה ורק אש התאוה קרבתה אליו לרגע? עכשיו שוב לא היתה נכוית מגחלת התשוקה שהיתה דועכת כנר שאין בו פתילה. צעירה היתה, טרם ראתה חיים; הרחובות היו הומים ומפתים את יצרה; נשים בשמלות יקרות וגברים יפים וחיננים, שעוֹר פניהם בהיר ושׂערם עשוי, והם יודעים את משוררה שעיניו עצובות; אך לה ניתן רק לראות בכל היפעה הזאת מבעד לכוך הצר של חדרה בשכונת הסנהדרין, ששני הגברים רובצים על פתחו, הצעיר מכאן ואש הקנאה החבויה בוערת בעיניו, והזקן מכאן שתאוה ריקה אוכלת את גופו; התוכל היא, נטלקה הקטנה, לעמוד על נפשה הדווּיה?..

והיתה מתכנסת יותר ויותר בפינתה, עיניו העצובות של המשורר מעל ראשה, וכלבה ניקי לרגליה, והם לה אחיזה יחידה במבוכה.

יצחק מזרחי רגז על כלתו מאוד והיה נותן בה עין זעומה.

– מה היא חושבת לה – היה רוטן אל בנו – שהיא גברת כל-כך גדולה שאפילו מלה טובה אחת אין לה בשביל חמיה? ראיתם, לא טוב לה פה? לחם לאכול יש ודירה יש ולעבוד לא צריך כלום; ומה חסר לה אצלך?!

רחמים לא אבה לשמוע אל דברי אביו, אך יצחק היה מרעיף ארסו טפות טפות והיה טורח להסביר לבנו במי האשם: האשם בניקי הכלב! רק הכלב אשם בכל. רוח רעה נכנסה בכלב הארור, שד שחור שמוצץ מנטלקה כל אהבתה, שאם לא כן, למה היא חובקת ונושקת אותו ומלטפת אותו בזרועוֹתיהּ ואל חמיה אין לה מלה טובה ואפילו לבעלה לא תתן אהבתה? הוא, הכלב הארור, אשם בכל, שמושך כל אהבתה ומוצץ כל תאותה, ואילו לדבריו שמע רחמים היה פונה אל חכם שיודע לגרש שדים וגם ללחוש על מכה ולפתור חלומות, והיה מקבל סגולה או קמיע טוב שיסור השד מן הכלה ויחזור לב נטלקה על רחמים וגם אל חמיה תשנה טעמה…

היה רחמים קוצף, מרים קולו על אביו וגוזר עליו שלא יתערב בעסקיו שלו. אך יצחק מזרחי אינו נבהל והוא משיב בנחת:

– אשת הבן היא כלה של האב. אני אומר לך, תקח לך אשה שניה על נטלקה, אנחנו הכּורדים מותר לנו; תקח נערה כורדית טובה ושמנה ותשתנה גם זאת לטובה, תקנא קצת ותהיה אחרת, בחיי. מה אתה צועק, מה? אינך רוצה לקחת שניה, אל תקח, רק תגיד לה סתם שתקח אחת מן השכונה ותפחיד אותה, מה איכפת לך…

כאן אין כבר רחמים יכול לעצור בכעסו, הוא מגלגל קללה נמרצת בגרונו ונס מן הבית מלא רוגז.

כך נתמשכו הדברים ביגיעה ובצער עד לאותו ׳יום נמהר. רחמים שב מן העבודה עם שקיעת החמה. כל היום התענה במחשבה על נטלקה. הזיות מצצו דמו כעלוקות. עוד בצהרי היום רצה לשוב הביתה באמתלה של מיחוש ראש, אך נתבייש בפני חבריו ונשאר. עכשיו נתארכה לו הדרך על חמורו הכחוש ורק בא אל קרן הרחוב של השכונה נפרד מעם החבורה ופנה נרגש אל ביתו. פתח את הדלת והכניס את ראשו – את נטלקה לא ראה. יצא לחצר ונכנס למטבח – לא מצא את נטלקה. אחיו חמק במרוצה, שאלו אם ראה את הדודה – לשוא. הילד לא ראה את נטלקה. נתרתח בו דמו. הזיות שעינו את נפשו כל אותו היום לבשו בשר, מחנק הושם לגרונו: היכן, היכן היתה נטלקה?… פרץ מן הבית, עבר את רחוב-השכונה וחזר הביתה – נטלקה עדיין לא שבה.

סקר את החדר בעין בוחנת. ניקי היה שכוב על דרגשו לרגלי הכוך, שומר על המזכרות השנואות עליו. ובטבורו של הכוך – מבטו המשונה של אותו גבר לא-ידוע, האם לעג נשקף מעיניו?

הקצף עלה בגרונו. מה היא תולה כאן תמונות שאץ יודע טיבן, כלום אין הבית ביתו ונטלקה אשתו, שהוא רשאי לעשות בה כחפצו? מה הוא מתייסר כאותו שוטה ונוהג בה מנהג של צעצוע שביר, – כלום אינה אשת חיקו לרצונה או בעל כרחה?! מי הביאה לכאן ומי הושיבה בביתו, הלא הוא, רחמים? והאם על כך יהא עליו להתנצל לפניה עולמית ולבקש מחילה שאינו כלבבה?…

מוסת בתרעומת העזה שטיפח בלבו עשה פסיעה גסה, קפץ על סף הכוך והושיט בחימה שפוכה את היד אל תמונת המשורר. ניקי נבהל מן התנועה הפתאומית, נתעורר מקפאונו, זנק קפיצה נחשונית ואחז בשניו הקטנות את רחמים בשרוולו.

כל זעמו שפך עכשיו רחמים על ניקי. דברי אביו נתעוררו בו פתאום ועלו על לבו. הכלב הארור, הכלב הארור – הוא האשם בכל. שד שוכן בו ומוצץ את כל אהבתה של נטלקה. היא אוהבת את רחמים, בכל נפשה היא אוהבת אותו, אלא שהשד היושב בכלב הוא השותה את דמה, הוא המוצץ את אהבתה, השד הארור…

משטמה עזה שטפה את לבו; כל הקנאה הסתומה והאפלה, כל מאווייו האילמים ואהבתו הפצועה לאשּה מצאו להם פורקן בשנאתו העמוקה לכלב הזה. עיניו נשטפו דם והן יקדו באש של רציחה. הוא תפש את הכלבלב בצוארו ולפתו בידיו החזקות. פרצה יבבת-אימים דקה ומחרידה – ומיד נדם הכל. בהול שיחרר רחמים את מלחץ ידיו – גויתו הקטנה של ניקי נפלה בלא רחש.

לא ידע רחמים כמה זמן עמד כך לחוץ אל כוך הקיר, שרוי בקפאון, מוחו מסרב לחשוב. אך הנה נפתחה הדלת והיא באה, מכונסת בעצמה כדרכה, צועדת מתונות ומנענעת קלות את גופה במתניה.

רחמים נתעורר, ביקש לצאת לקראתה, לפול על ברכיו ולשטוח לפניה תחינתו לסליחה, לכפרה… תדרוך עליו, תבזה לו ובלבד שתשכח פשעו… אך הוא לא זע ממקומו ורק את כפות ידיו הגדולות הושיט לקראתה בתפילת אֵלם…

מיד נפלו עיניה של נטלקה על גויתו הקטנה של ניקי וצעקה נוראה קרעה את דומית החדר. נפלה על גופו הקטן של הכלב והצמידתו אל לבה. ומשנוכחה כי לא נותרה בו רוח חיים, נרתעה לאחוריה באימה והביטה על רחמים בעיני בעתה וטירוף. הוא תלה בה מבט חוטא ומתחנן, אך היא פגשתו בצעקת אימים:

– אתה, אתה עשית…

ובלא ששהתה עוד בבית פנתה וברחה בבהילות. שעה קטנה עמד עוד רחמים תחתיו, כאילן שבור, אך הנה זע, כאילו רק עכשיו הבין את כל משמעות בריחתה, נעתק ממקומו, יצא לרחוב וקרא:

– נטלקה, נטלקה, שובי, שובי! אני אומר לך, שובי הביתה…

אנשים נזעקו לקריאתו ויצאו משתוממים מפתחי בתיהם. ילדים סבבוהו והתפתלו במשובה על דרכו. הוא הגיע לקרן הרחוב, אך את נטלקה כבר לא ראה.

נבעת ומבויש חזר הביתה; לא עצם עין וציפה בחרדה לנטלקה כל אותו הלילה. בבוקר בבוקר, בטרם צאת השמש, יצא אל הסלעים שמאחורי השכונה וחיפשׂהּ לשוא במערות הקברים העתיקים.

ימים ולילות חיכה עוד רחמים לשובה של נטלקה.

אך נטלקה לא שבה.