רקע
ישראל זרחי
גמילוּת⁻חסד

 

א    🔗

אשה כבדה היתה לו ליצחקי, שלוש בנות ובית של עצמו. הוא היה פקיד בחברת נפט, עובד ותיק במשרדו, מן הראשונים שנתקבלו לעבודה באותו מקום. רובו של היום היה טרוד במשרתו ומעוטו מסור לעסקיו, אם בכלל היו לו עסקים משלו. לבושו בשעת העבודה היה טוב, לערך, אף שחליפתו זכורה לחבריו במשרד משנים; אך בשביל העבודה במשרד המקומר שבבנין הישן בסמוך לחומת העיר העתיקה היה לבוש זה נאה, שכידוע שומרים הפקידים את חליפותיהם הטובות לשעות הנופש של בין הערבּיים, כדי להתקשט בשעות שכולן שלהם. ואולם יצחקי נהג שלא כדרך הרגילה, – בביתו היו בגדיו מרופטים ובלויים, מכנסיו השחורים מבהיקים מרוב שיפשוף ושרווּלי מעילו אכולי קצוות, וחוטים נמשכים מהם; ואילו את חליפתו הטובה היה תולה על קולב מיד בשובו מן העבודה, ופורש עליה סדין לבן – מופרשת בשביל יומו במשרד. וכדרכו בחליפה כך גם כל דרכי חייו. לכאורה היה ראש משפחה ובעלבית ואף פקיד במוסד מכובד, ככתוב באותיות גדולות בטבלתהנחושת שעל דלתו – אדם הרשאי לשמוח במה שזכה בחלוקת המנות הזעומה שבעולם זה, ובכל זאת לא כך היה הדבר. ביתו שבא לו בירושה מאביאביו, שקנה לעצמו נחלה בירושלים לפני כיובל בשנים, לא היה לעומת בתיהחומה שנבנו עתה בעיר אלא חורבה קטנה, שעונה אל חומתגדר פרוצה, שאבניה גסות ואיזמל הסתת לא עלה בהן. בשכונה עניה עמד אותו בית, כביכול, בסופה של סימטה עקומת⁻בתים, שמרפסות⁻עץ תלויות עליהם בנס, שביליה אינם סלולים ושלוליות שופכין שבּה נמשכות מחצר לחצר ואינן חריבות אפילו בחום הקיץ; וריחות לשכוּנה מריחות שונים והם לפי העונה והתבשילים המתבשלים בקדירות המטבח.

בני⁻ביתו של יצחקי היו שוכנים בשני החדרים הקטנים שבדיוטה העליונה של הבית. אשתו שהיתה לפני שנים נאוה בעיניו–העלתה עכשיו שומן על גופה, בית החזה היה לאחד עם כרסה הבולטת, ולא עברו שנים עד שיצחקי מצא עצמו בעלה של אשה גדולה ושמנה, רחוקה ממנו מאוד, וממשלתה שפוכה על כל הליכות הבית. אף בנותיו היו לו כזרות; בכּל היו נזקקות רק לאמן. הבכירה כבר עובדת כמוכרנית בחנות של כפתורים ומלמלות, והבינונית לומדת כתיבה במכונה ושואפת להשיג משרה אצל עורך⁻דין צעיר; את שתי בנותיו אלה אין יצחקי מרבה לראות, כשהוא יוצא לעבודה עודן ישנות וכשהוא חוזר ממשרדו כבר אינן בבית. נותרה רק בתו הקטנה שהיא אהובה עליו מאוד, אפשר משום שהיא חלושה וצריכה לרחמים והיא תולה עצמה דוקא באביה. היא רזה וחיוורינית וגלגלי עיניה רועדים שלא ברצונה ומרצדים תמיד, כאילו רצו לחרוג ממסגרתם. בשוב יצחקי בין⁻הערבּיים ממשרדו הוא מחליף את חליפתו, יושב בקצה השולחן לסעוד את לבו ואחר הארוחה הוא פורש לחדר הסמוך, המשובץ מיטות, ושוכב על אחת מהן, כשבּתו החלושה יושבת אצלו והוא שואלה על הליכות הבית והשכונה. מכיון שאין הוא מרבה שיחה עם אשתו וכמעט שאינו רואה את בנותיו המגודלות – הרי הילדה הקטנה היא הגשר היחיד בינו לבין ביתו.

אחר שיחה קצרה מבקשים עפעפי עיניו שינה ובתו הקטנה עוד משהה עצמה אצל מיטתו ומבריחה את הזבובים מעל פניו. כשקם יצחקי מתנומת בין­⁻הערבּיים כבר ערב מסביבו; אז הולכת בתו הקטנה למורה הגר בקצה השכונה ומבקשת ממנו בשליחות אביה את עתון⁻הבוקר לשעה קלה בלבד. בבוא הילדה הביתה משקיע יצחקי את עצמו בעתון רובו של הערב, וכשהוא מחזירו לבעליו. לא נשאר לו אלא לסעוד ארוחתו ביחידות, מאחר שבני הבית סעו לבם מכבר, ולעלות על משכבו.

וכן לא ייפּלא שהיה יצחקי שמח לקום עם השכמת הבוקר; לובש בחדוה את חליפתו הטובה, נוטל את חפיסת האוכל בשביל עבודת יומו ויוצא בשעה מוקדמת למשרדו. כבר בדרכו הוא חש עצמו שותף לחיים הפעילים – פועלים ממהרים לעבודתם ופקידים למשרדיהם ומכוניות גדולות וקטנות אצות למטרותיהן. למשרד בא יצחקי ראשון. הוא אוהב לראות את אולם הפקידים, ההומה ורוגש בשעות היום. כשהוא עלוט דממה כבדה בשעת בוקר מוקדמת, וכאילו צינת הלילה עוד שורה בין רהיטיו. הטלפונים המצלצלים והגועשים כל היום – אילמים עתה; העטים והעפרונות שאינם יודעים מנוחה, קפואים עכשיו, ומכונות⁻הכתיבה חולמות בשלות⁻השקט. אז, בשעת בוקר רדומה, פוסע יצחקי לארכו של האולם בפסיעה מתונה, עובר בין שני טורי השולחנות, שאחד מהם עשוי לפקידים המשמשים את הקהל ואחד לפקידים המנהלים פנקסים, שגם חלקו של יצחקי עמם. אגב פסיעה אטית הוא משהה עצמו פה ושם, בודק קסתו של זה ועטו של זה, עד שהוא מגיע לשולחנו הקטן בקרן האולם. עכשיו הוא מקנח האבק משולחנו, מסדר בקפדנות את כלי⁻הכתיבה, מניח את דפי החשבונות לימינו ושוקע במתינות בכורסה שאין עליה ריפוד. עכשיו הוא חש עצמו לרגע שליט באולם הריק, אדון ששלטונו שפוך על הכל. אך הנה מתחילים הפקידים לבוא לעבודתם; זה בא במתינות של שהות, מחליף מלת⁻ברכה עם שכנו ויושב לו במקומו בישוב הדעת, וזה נכנס בבהילות של מאחר⁻לבוא, זורק שלום חטוף לכאן ולכאן, יושב מיד במקומו ונושף ברוחת⁻הקלה, כמי שנאחז סוף⁻סוף בעוגן הצלה, ועכשיו, משהגיע למחוז חפצו, כבר עומד גלגל הזמן ממרוצתו.

כשמתמלאים כל המקומות ואפילו המאחרים הותיקים כבר קיימו מנהגם וכולם כבר פתחו לנבור בניירותיהם בעצלות של בוקר משרדי – מתחילה ממשלתו של יצחקי שוקעת. אף שהוא מן הותיקים במשרד זה, וחבריו שמסביבו צעירים שעדין לא הגיעו אפילו עד מחצית שנותיו – הרי הם, הצעירים, דרכם במשרד צלחה משלו. זה שנים שהוא יושב על מקומו כאן ומשכרתו קטנה כבתחילה. עם ראשית כל שנה מתמלא לבו תקוה גדולה על העלאה קרובה, אך סופה של התקוה – מפח נפש. ואילו הם, הצעירים, עוד חלב⁻האם על שפתותיהם, עודם זכורים לו כחניכים עלובים – מיד זוכים בהעלאה שנה שנה. זה מפטפט בשפות זרות, כאילו בבטן אמו למד שבעים לשון, וזה מכתיב לכתבניות מכתבים לחתימת המנהל כזקן ורגיל. ואילו הוא, יצחקי, אף שהוא כאן מן הראשונים, נדחק הצדה על⁻ידי המתפרצים. כשרון מייחד אין הוא רואה בצעירים הללו, והס מלהזכיר חכמה יתירה; אלא מה כאן? מי יודע – אפשר מזל מחכים…

וכך, כשכבר יושבים כולם על כסאותיהם, המנהלים עדיין לא באו לחדריהם הקטנים שבצדי האולם וגלגל התנועה עוד לא גרש את עצלות הבוקר – פותחים הפקידים בשיחת חולין; זה מספר לשכנו על נערות שבּילה עמהן אמש עד אחר חצות ועוד עיניו מבקשות עכשיו מעט שינה, וזה מתנה ייסוריו לשכנו שהחודש קשה לו לאחות קרעי תקציבו, כי הגיע זמן פרעונו של שטר שנתן בשעתו לבעל⁻הבית; ובכלל הוא סבור: השטרות נוח היה להם שלא נבראו משנבראו בעולם עגום זה. הכל מדברים בקול גבוה ותקיף ויצחקי מטה אוזן קשבת לכאן ולכאן, עושה עצמו כלא⁻מבין את שיחם ושיגם, אך פתאום הוא מכעכע כאילו ניחר גרונו, מבקש להפנות אליו לבם של שכניו והוא פותח בקול מהסס, כמוכן להפסיק ברגע דבריו לא יהיו רצויים לשומעיו:

– שמעתי שהממשלה עומדת לגבות מס חדש מעסקי⁻שעשועים..

שכניו עושים בידיהם תנועת⁻ביטול ואומרים:

– כבר קראנו בעתון אתמול בבוקר.

יצחקי מפסיק, מדוכדך שלא הצליח לעורר ענין, ומנסה לתקן את הרושם:

– אבל אומרים שעל ידי⁻כך יעלו המחירים של כרטיסי⁻קולנוע…

פקיד צעיר, שמקום מושבו מרוחק משולחנו של יצחקי, משיב לו בקצרה:

– ידוע, ידוע…

יצחקי מתביש, כאילו נכשל בבחינה. ואפילו הוא מספּר דבר המענין את הצעירים שבחבורה, כגון מעשה באשתו של סוחר פלוני המתנה אהבים עם מנהל בנק אלמוני והם מטים בדרך⁻אגב אוזן תאבה לספורו, הרי בשעה שהם משערים כי הגיע הספור לקצו ושוב לא יוכל לספר להם נוספות, הם מפסיקים את דבריו בתנועת הביטול הרגילה ואומרים:

– כבר שמענו, כבר שמענו…

ואף שהוא חושד שהם מערימים עליו, הוא משתתק כאילו קיצצו בכנפיו, פתאום הוא חש עצמו כנער שגונבו לאזניו דברי המגודלים בבית, וכשהוא בא לגלות רזיו בחוץ, הוא נכח לדעת שאין בהם ממש.

קמעה קמעה נכנס גלגל המשרד לתנופתו: הטלפונים מצלצלים, מכונות הכתיבה מתקתקות, קולות הדיבור מתערבים בצילצול פעמוני המנהלים הקוראים לפקידים לסור לחדריהם; החניכים רצים מכאן לכאן והקהל מתחיל שוטף מחלון לחלון, בהול ועצבני, כאילו רדף אחר מטרה שאינה נתפשת.

בעוד מועד בודק יצחקי את עטיו, כדי לבור לעצמו עט המתאים לעבודת יומו. תאוה גדולה בו לעטים מכל המינים וביחוד לעטים נובעים. מבדיל הוא בסוגיהם השונים, מין מין ותפקידו. יש לו עט⁻נובע שצפרנו זכוכית ועט שצפרנו זהב פשוט ואף של זהב טהור. יש לו עט שצפרנו רכה ויש לו שצפרנו קשה. משיראה עט נובע בדש בגדו של אדם הבא אצלו לעסקיו, אינו יכול להתאפק והוא מבקשו מידי האיש, חותם בו חתימת שמו בתוספת זנב⁻תנופה והוא שואל את בעליו למחירו ומביע את דעתו בגלוי ובלא משוא פנים ואומר בכובד⁻ראש: עט מצוין; עט טוב: עט שאינו שווה פרוטה… חבריו לעבודה יודעים שאין הוא משאיל מעטיו לשום אדם, אפילו יהא חביב עליו כאח. אלא שיודעים הם בכל זאת היאך שואלים אצלו עט בשעת צורך; לשם כך פותחים בהקדמה מעין זו:

– ידוע שאם אתה רוצה עט טוב, לך אצל יצחקי. אתמול קניתי עט⁻נובע בחנות ברחוב יפו, דוקא חנות גדולה, וחשבתי שאשיג שם עט מובחר, אבל כשבאתי הביתה נוכחתי מיד שאין הקניה שלי שווה אפילו פרוטה אחת. הלכתי והחזרתי את העט, בחיי. פעם שניה אבקש ממך יצחקי ללכת אתי ולקנות עט טוב. הייתי רוצה עט⁻נובע לפי מבינותך. הראה⁻נא, הראה⁻נא עט זה, נדמה לי שהיה מתאים לי…

יצחקי מחייך חיוך של רצון; הוא נוטל באהבה רבה את העט שנשא חן מלפני חברו, מנגבו בצמר⁻גפן ומושיטו בידים זהירות לאיש⁻שיחו. זה נוטל את העט וחותם בו את שמו, ממצמץ בעיניו ואומר בלשונו של יצחקי. הידועה כאן היטב:

– לא רע, כלל וכלל לא רע; אך מי כמוך, יצחקי,יודע שאין להשתמש בעט לכל סוגי כתיבה, וחתימה בלבד אין בה כדי לתהות על טיבו של עט⁻נובע. צריך שאדם יעבוד בעט לפחות יום תמים, כדי לדעת אם אמנם יתאים לו, מה?…

ויצחקי, כולו מדושן עונג על התורה החוזרת לבעליה, מנענע ראשי בהסכמה ואומר:

– מבין אתה יפה בדברים כגון אלה, חביבי; טוב, קח לך את העט עד הצהריים ותבדוק אם יתאים לך, ולפנות ערב נלך יחד לבחור בשבילך עט הגון…

בשעת ריתּחת⁻העבודה אין יצחקי מתפנה לשום ענין מלבד לספָרותיו. הוא יושב כפוף על פנקסיו ועושה את מלאכתו בהתמדה ובחריצות ואפילו בהיבהוב של תאוה. אך בשעת⁻נופש קלה, כשגבו כאוב וידו אינה יכולה עוד להחזיק בעט, הוא מרים את עיניו, לאחר שהסיר מהם את משקפיו זהובי⁻המסגרת, ומביט בחלון שבקצה האולם. חלון זה מקרבו אל הטבע. חלקו משובץ מראה בתים דחוסים וגגות התלויים ברישול על גבי בתים ישנים, וחלקו מצועף מראות הטבע לעונותיה. פעמים אחוז החלון שלהבת⁻אור בהירה ורוננת ופעמים הוא מעולף צעיף לבן, עמום, הלוהט בחום הנושב מערבות המדבר; ויש שעננים חשכים באים מן הים הגדול ומתקשרים במסגרת החלון, או עננים בהירים שטים מן ההרים ונמוגים במרחק הכחול. ליד חלון זה מושיב יצחקי לפעמים את בתו הקטנה; לעתים רחוקות הוא מביאה למשרד, בשעה שהמנהלים יוצאים לחופשה, בשפל העונה; מקצתו של היום סובבת הילדה בחצר הגדולה של המשרד, מציצה בחנויות ועוקבת בפחד אחר העוברים⁻ושבים, ומקצתו של היום היא עולה למשרד ויושבת בפינה שעל יד החלון ותולה מבטה במרחק. כשבא בשעה הקבועה מוכר⁻התה עם כן⁻הפח שבידו, קונה מעמו יצחקי מלבד התה גם עוגה מכוסה שכבת גבינה דקה, משובצת צימוקים; את התה הוא שותה בעצמו, כדרכו יום יום, ואילו את העוגה הוא נותן לבתו. היא מתחילה לכרסמה בהיסוס וברתיה, פותחת בצימוקים הבודדים התקועים בגבינה ופוזלת לעבר שולחנות הפקידים, כשגלגלי עיניה מרצדים בהתרגשות יתירה.

כך שטפו חייו של יצחקי בערוץ הצר שבין ביתו ומשרדו ואין הוא עצמו ידוע היכן המען לספינתו, אם באוירה הדחוס של שכונתו ואם בחלל המאובק של המשרד.

 

ב    🔗

באחד מראשי החדשים, ביום שפקידי חברת הנפט מקבלים משכרתם מנויה וקצובה בשקיקי ניר עבה, סעד יצחקי את ארוחתו ביחידות, כשבתו הקטנה טורחת לפניו בחריצות. אותה שעה לא היתה אשתו בבית ושקיק המשכורת היה מונח ליד קדירת התבשיל – מחכה לשובה הביתה. עוד לא סיים יצחקי את ארוחתו והנה נשמעה קריאה מחצר הבית, שחזרה ונשנתה קצובות:

– גברת יצחקי, גברת יצחקי!

תחילה לא שעה יצחקי לקריאה זו, שאין הוא מתערב בעסקי אשתו, אך כיון שהקול לא פסק, יצא למרפסת⁻העץ וביקש בעיניו את הקורא. לפניו עמד איש סמוך לשנות העמידה, עניבה אדומה לצוארונו ובגדיו בגדי טרזן מלפני חצי יובל שנים, שכבר יצאו מכלל אפנה; פניו היו שחומים וזקן⁻פאות מקשט את לחייו.

יצחקי תמה למראהו: לא הכיר את האיש, וכבר רצה לשוב הביתה כשנשנתה הקריאה:

– גברת יצחקי, גברת יצחקי!

– גברת יצחקי אינה בבית – אמר יצחקי באדישות.

– איננה בבית.. חבל, אולי אעלה לרגע…

ובלא שחכּה להסכמת יצחקי, ניתר ממקומו בזריזות ונעלם בפרוזדור הבית. לא עברה שעה קלה והדלת נפתחה והאורח הלא⁻קרוא נכנס פנימה. יצחקי רטן תחת אפו בתרעומת ובתמיהה; כבר עמד לכלות את ארוחתו, עפעפי עיניו כפותי⁻ההרגל כבר ביקשו את תנומתם – והנה בא זה ונתקע ככלונס בגלגל יומו.

הזר סקר את מערכת כלי⁻הבית בסקירה מהירה והשהה מבט חטוף על הנערה החיורת שדחקה עצמה בפינת החדר, ושאל כמבקש להבטיח עצמו שלא טעה בכתובת:

– כאן גרה גברת יצחקי, שבעלה פקיד בחברת הנפט, מה?

– אני בעלה. – השיב יצחקי בנעימה קלה של פיוס.

– אה,נעים מאוד, נעים מאוד…אני, שמי אברהם כהן; כן, אברהם כהן שמי, ואני, נו, איך להגיד זאת, אני מכיר את גברת יצחקי זה עשרים וחמש שנים, כן, עשרים וחמש שנים אני מכיר אותה…

יצחקי שתק. תרעומתו שקעה מעט ותמיהתו גברה.

– באמת, כבר לא ראיתי אותה הרבה שנים; לפני עשרים וחמש שנים הכרתי אותה, אבא שלה היה ידיד של אבא שלי, כן, של אבא שלי.

הוא נשתתק והציץ בעיניו של יצחקי כרוצה לנחש מתוכן דעתו על דבריו. פתאום שינה טעמו; נטל כסא וישב על יד השולחן, משך גם את יצחקי לשבת ממולו ופתח בקול שקט, מתרפס מעט:

– אדון יצחקי, באמת לא חשוב לי כרגע לראות דוקא את אשתו, אף שאני מכיר אותה זה עשרים וחמש שנים. גם אדון יצחקי יוכל להבין למצבי. הייתי נהג והיה לי משפט. כן, משפט. אדוני יודע, פעם עוברים על מישהו וחסל – הוא מת וטוב לו, אבל לך לא יתנו לחיות. סוחבים אותך למשטרה ולבתי⁻משפט. בקיצור, ישבתי במאסר חצי שנה ורק שלשום יצאתי. עכשיו אין לי עבודה, אין לי אוטו ואין לי אפילו פרוטה בכיס. מאתמול לא בא אוכל בפי – כלום, אדון יצחקי מבין, כלום…

כאן הפסיק; נשם מלוא ריאתו אויר והביט ישר לתוך עינו של יצחקי. יצחקי ישב נבוך וניסה להשתמט ממבטו הנוקב של האורח המוזר.

– ועכשיו, חשבתי לי, מספיק שאמצא את דירתה של גברת יצחקי, שבעלה פקיד במוסד חשוב, ואגיד לה כך וכך, אני אברהם כהן, שאנו מכּרים זה עשרים וחמש שנים – ומיד אקבל גמילות⁻חסד, גמילות⁻חסד הגונה. אלא כיון שהיא איננה עכשיו פה ואני מאתמול לא אכלתי כלום, אבקש את אדון יצחקי, הוא כאן בעל הבית והוא אדון הבית, שיעניק לי גמילות⁻חסד זמן קצר, לשלושה ארבעה ימים, עד שאמצא עבודה; נומר לשבוע ימים, לכל היותר – אני אוהב להיות זהיר ולא אבטיח דבר שלא אוכל לקיים במאה ועשרים אחוז…

כאן השתררה שתיקה. האורח השפיל את מבט עיניו, כאילו רצה לתת ליצחקי שהות לעשות את חשבון נפשו. ויצחקי היה נבוך שבעתיים מבתחילת הפגישה ומוחו עמל בעצבנות. מאז נשואיו היה הנוהג בביתו שהוא מביא את שקיק משכורתו ומוסרו לאשתו בראש כל חודש. היא היתה סופרת ומונה את השטרות והמטבעות בקפדנות מסחרית, כמקבלת חוב שסכומו קצוב, ומשלשלת את הכסף לכיסה, יצחקי לא היה מניח לעצמו כלום מדמי המשכורת; בתחילה לא היה לו צורך בכסף, ובמרוצת הימים שוב לא היה מרהיב עוז לשלשל קצת פרוטות לכיסו. עכשיו בא בין המצרים; לא ידע מה יעשה, הענין תמוה והאורח דוקא מכרה של אשתו, מה לו להתערב בעסקיה? כמעט שרצה לומר דברי סרוב, כשלא מצא די אומץ לב להודות בפני הזר שאין כספו ברשותו ואין כוחו מגיע כדי מתן ההלואה. אולם בסוף טפח מרירות של לבו, ובא בטרוניה עם עצמו: מי כאן העמל כל ימיו לפרוטות אלה וחוסך טובה מנפשו – האם הוא זקוק ליטול רשות מאחר בשביל לעשות בכספו כבתוך שלו? והנה שוב פגעו בו עיניו התובעות של האורח הדורשות מענה.

יצחקי זע על מקומו בעצבנות, ובלא שנמלך בלבו גימגם:

–כמה…. זאת אומרת, כמה דרוש לך…

– לירה אחת, לפחות לירה אחת, לשבוע – כאשר דיברנו.

עיני האורח היו עתה שקטות כבטוחות בשלהן; ידיו שיחקו במזלג שהיה מונח בקצה השולחן. יצחקי הושיט את ידו, נטל את שקיק המשכורת, יצא לחדר הסמוך, ושב מיד כששטר⁻כסף בידו והוא אומר במהירות עצבנית, כמבקש לסיים פרשה לא⁻נעימה:

– הנה חצי לירה. יותר אינני יכול עכשיו להלוות לך.

האורח קם לאטו, נטל בתנועה רפויה את שטר הכסף, כאילו עשה חסד עם המלוה, תחבו בכיס החזיה ואמר:

– מילא, תהא חצי לירה, לא חשוב. אצלי הלואה – מאה ועשרים אחוז. ביום רביעי הבא אחזיר את גמילות⁻החסד ואז גם אראה את גברת יצחקי. סיגריה?

הוציא מכיסו קופסת סיגריות והגישה ליצחקי בתנופת יד קלה. בלא⁻משים נטל יצחקי מידו סיגריה ושמה בפיו; האורח מיהר והגיש לו גפרור ומשכיבּה את השלהבת פנה ללכת ואמר:

– נו, תודה רבה, להתראות, ודרישת שלום לגברת יצחקי.

רגע נשאר יצחקי עומד תחתיו, אחר ישב וסיים במהירות את סעודתו שהצטננה בינתיים ושכב על מיטתו כדרכו מדי יום ביומו; אלא שהתנומה לא ירדה על עיניו כרגיל, כאילו נתגרשה באורח פלא. הסיגריה שבפיו לא נאכלה עדיין באִשה ולפתע הסתכל בה יצחקי בתשומת⁻לב יתירה; היא היתה ממין אנגלי משובח. הדבר היה תמוה בעיניו: האיש טען שמאתמול לא בא אוכל בפיו – וסיגריות יקרות מנין לו? עכשיו לא מצא בלבו סיבה מספקת להלואה שהעניק לאדם זה בנדיבות לבו ושאינה נדירה והאשים את עצמו שאפילו לא שאל לכתבתו של בר⁻נש זה, כך עינה עצמו שעה ארוכה עד שהתחיל מנחם את לבו: מכיון שהוא מכרה של אשתו, לא תוכל להטפל אליו, ולא עוד אלא שיוכל להשיב לה על טענותיה בטענה שכנגד: מי יודע את מכריך – הנה עלה לי הדבר בגמילות⁻חסד! וכך ארג בלבו את דבריו ושכב ער עד ששמע את צעדיה הכבדים של אשתו, המטפסת ועולה במדרגות⁻העץ של הבית.

תחילה הגביה מחצית גופו, כרוצה לקפוץ מעל המיטה, מיד נמלך בדעתו וחזר לשכב כבתחילה. ניסה להרגע והוכיח לנפשו שכל מה שהיה – הוא דבר של מה בכך; הכסף כספו הרצון רצונו, ומה שעשה–עשוי אף⁻על⁻פי⁻כן זקף מעט את ראשו והתחיל עוקב צעדי אשתו בבואה הפטירה ברכת⁻שלום שדופה, למודה, ואחרי שסקרה את השולחן שבחדר⁻האכילה שאלה כבדרך⁻אגב:

– משכורת לא נתנו היום?…

יצחקי זע, כאילו הכישו נחש ולא השיב עד שסבר כי נרגע די צרכו, ובכל זאת לא היה קולו שליו כשאמר:

– נתנו, כאן על המזנון…

אשתו נכנסה לחדר ששכב בו. עכשיו היה יכול להסתכל בכל תנועותיה. היא מצאה מיד את השקיק שהיה מונח על המזנון; בתנועה בוטחת נטלה אותו והריקה את תוכו על אחת מכפותיה ובאחרת התחילה מונה את הכסף. כשהגיעה לסוף עמדה תמהה, נטלה שוב את השקיק הריק, בדקה את הסכום הרשום על גביו וחזרה למנותו.

עכשיו לא יכול עוד יצחקי להחריש; בתנועה חטופה הוריד את רגליו מעל המיטה וישב למרגלותיה, כשכפות רגליו מגששות בחיפוש אחר הסנדלים הקרועים.

– כן, חסרה שם חצי לירה, – רצה לומר בקול בטוח, אך המלים יצאו מגרונו בנעימת⁻צווחה – היה פה אחד, מכר שלך, מה שמו? כן, אברהם כהן אחד וחיפש אותך; ביקש הלואה, אבל לא היית בבית. נתתי לו חצי לירה, גמילות⁻חסד, רק לשבוע ימים.

כאילו הוריק מכליו את כל אבק השריפה, ישב והסתכל באשתו; אך נראה שהיא לא הבינה דבר מכל מה שאמר ושאלה בתמיהה רוגזת:

– מי היה כאן?!

– אמרתי לך, מכר שלך, אברהם כהן – והוא פנה לבתו הקטנה שנכנסה זה עתה לחדר – לא כך אמר? אברהם כהן, כן לבטח אברהם כהן. אמר שהוא מכיר אותך זה עשרים וחמש שנים ועכשיו יצא ממאסר, היה נהג והושיבו אותו בבית הסוהר, כבר לא אכל יומיים וביקש גמילות⁻חסד. לירה אחת, אבל אני לא הסכמתי אינני יודע את עסקיך – נתתי לו רק חצי לירה…

היא הביטה בו בהשתוממות הולכת וגדלה. פתאום השיבה לו בקול צוחני שהיה עולה מגרונה כל אימת שיצחקי היה מעלה את חמתה ושהיה נזהר מאוד שלא להביאה לידי אותו שינוי שבקול:

– איזה אברהם כהן, איזה אברהם כהן על ראשך! איני מכירה שום אברהם כהן, ככה משליכים סתם כסף וזורים לכל רוח

עיניו של יצחק רחבו; הוא ישב כילד שסרח ונתפס בקלקלתו; התחיל מגמגם, שהרי אותו אדם אמר שהוא מכירה ושאבותיהם הכירו זה את זה ולא יכול היה לסרב. ומה עוד שלא אכל זה יומיים – ומה היה יכול לעשות? סוף⁻סוף הרי זו רק גמילות⁻חסד ובעוד שבוע לכל היותר, אמר, יחזיר את ההלואה, ביום הרביעי הבא…

אשתו צחקה צחוקה הארסי וסיננה מבין שפתיה העבות:

– גמילות⁻חסד, גמילות⁻חסד, תראה אותו כמו שתראה את אזניך. צדיק תמים שלי. אילו שמרתי על הכסף כמוך היית מכבר מחזר על הפתחים…

יצחקי לא השיב דבר, שלא לעורר שנית את זעמה. קם ממקומו בלא רואים, לקח את זנב הסיגריה שהיה מונח על יד מיטתו ותחבו לכיס מכנסיו. אחר כך קרא לבתו ושלחה למורה, לבקש ממנו לשעה קלה את עתון⁻הבוקר.

אך אותו ערב לא יכול לקרוא בעתון כדרכו. רק עיניו שוטטו על פני השורות, בלא להבין כלום. ענין גמילות⁻החסד היה עכשיו מוזר כל⁻כך בעיניו שלא נתן לו מנוח. זו לו פעם ראשונה בסיכסוכי הדברים שבינו לבין אשתו שלא מצא בלבו צידוק למעשיו. הוא ייסר את עצמו: מה דחפו לכך, לעזאזל, שמיהר ונתן לברנש זה הלואה? האם חשש מפניו ולא רצה להשאר עמו ביחידות עד שוב אשתו, או שלא העז לגלות לפניו את האמת לאמיתה שאין כספו ברשותו? על כל פנים הרי יכול היה להצטדק ולומר שאין לו כסף, אין לו עכשיו בבית אפילו פרוטה אחת! אלמלא היתה בתו הקטנה עדה לכל המעשה היה סבור שחלם חלום.

כל אותו שבוע היה יצחקי עצבני מאוד; אחר העבודה היה משוטט ברחובות שבמרכז העיר ובודק בעיניו כל עובר⁻ושב, מתעורר לתקוה ושוב מתאכזב ושוקע כלהבה דועכת. בבית אין אשתו אומרת דבר; רק עיניה מלוות את מעשיו בליגלוג של רשעות שלא יכול לשאתו. כך עברו ששה ימים ויום השביעי הגיע. מששב יצחקי מן העבודה ובלע את ארוחתו בחפזון, לא הסיר את בגדיו הטובים, כדרכו יום⁻יום, אלא נשאר לבוש חליפתו הטובה, דרוך רצינות וצפּיה רבה. אשתו העמידה פנים שאינה מבינה לתכונה הרבה ורק חיוכה הארסי נתלה בזויות שפתיה; אולם אף היא לא עזבה את הבית ונשארה בו כל אותו היום. יצחקי לא ידע מנוחה; תכופות היה קם מכסאו, יוצא למרפסת העץ ועיניו משוטטות על פני סימטאות השכונה, ומשלא מצאו מה שביקשו הוא שב לחדר ויושב בקצה המיטה ואחר רגע הוא חוזר וקם ומתהלך בין רהיטי הבית. עד שעה מאוחרת בלילה ציפה יצחקי לאיש שקרא לעצמו אברהם כהן. אך האיש לא בא. רק סמוך לחצות הסיר מעליו את חליפתו ועלה על המיטה מדוכדך ועצוב.

 

ג    🔗

כאש בערה בו חמתו ומבטי הלעג והביטול של אשתו עוד הוסיפו לו עלבון צורב. רוּמה עד כדי כך, עד כדי כך… האם העולם הפקר וכל ברואיו הפקר?! לא יאמן, לא יאמן כי יסופר… זו לו פעם ראשונה שחיכה בקוצר רוח עצבני לגמר יומו במשרד. רק נשמע צילצול הפעמון הקורא להפסקת העבודה קם ויצא, אך הפעם לא הלך בדרך שכבשו רגליו יום יום זה שנים רבות, אלא פנה והלך למשטרה.

השוטר התורן שישב על דוכן גבוה והביט מלמעלה על האנשים שבאו לשאת ולתת עמו, קיבל פניו במבט בוחן, כאילו היה הנאשם ולא המאשים. החדר הזה השרוי באפילה, השוטר רחב⁻הכתפיים שישב על כסאו הרם, עד שיצחקי נאלץ להגביה אליו ראשו, והמבט החשדני שנפגש בו – הבריחו את בטחונו וטישטשו את הרגשת העוול שנעשה לו; וכתשובה לשאלה הקצרה והנוקבת, מה רצונו בכאן, פתח בתיאור מגומגם וקטוע, שלא התאים למעשה שרצה לספרו ולא לאשמה שטיפח בלבו. עוד לא כילה דבריו עד תומם והשוטר הפסיקו בקול של לעג:

– ואתה מאמין ששמו באמת אברהם כהן ובאת לבקש כאן כתובת של הרוח בשדה, לא פחות ולא יותר…

יצחקי נשתתק; כל התכנית ששיכלל במשך הלילה והיום פקעה כבועת סבון; מה יכול להשיב לשוטר זה, גס⁻הרוח? עודנו חושב במה יוכיחו וזה מודדו במבט עיניו הזעום והחשדני, קומץ את עפעפיו ואומר:

– לך, לך! כשתראה אותו תביא אותו הנה…

יצחקי יצא מבית המשטרה כאילו שפכו עליו קיתון של צוננים. עכשיו לא ידע מה יעשה. זמן רב שוטט עוד ברחובות ואחר שב מדוכא ועלוב הביתה.

אך לא אמר נואש. למחרת, רק השתחרר מעבודתו, ניגש לקיים תכניתו החדשה שעיבדה בלילה האחרון לכל פרטיה. מתון יותר, כמי שיודע את דרכו, חזר יצחקי לבית⁻המשטרה ודרש להתקבל אצל מפקח⁻התחנה בענין חשוב מאוד. תחילה לא רצו להכניסו ודחוהו בלך⁻ושוב, אך מאחר שעמד בעקשנות על דרישתו הוכנס לחדר שבקומה השניה והוצג לפני המפקח, שהזמינו באדיבות רבה לשבת אל שולחנו ואף שאלו בנימוס מה הביאו אליו. עתה לבש יצחקי עוז ובמאמץ⁻נפש רב, כמי שנאחז בשעת כושר שאינה חוזרת, שפך לפני המפקח בלשון מהירה ועצבנית את כל סיפור המעשה בגמילות⁻החסד ואת דאבון לבו הגדול והחלטתו הטמירה שלא לשקוט ולא לנוח עד שימצא את הרמאי; שאם לא יבוא חלילה הברנש על ענשו – אין חייו חיים. אנא, יעזור לו ברוב חסדו, האדון המפקח הנכבד, בגילוי הרמאי…

המפקח סקר בתמיהה את פניו המשולהבים של יצחקי וראהו בכל עניו; אחר שיקול⁻מה אמר:

– כן, אדון יצחקי, ודאי תבין מעצמך שאותו ברנש לא מסר לך את שמו הנכון – לא כן? אך בכל זאת, אפשר יש שמץ אמת בדבריו שישב בבית⁻סוהר בשל תאונת מכונית. ואת פניו אתה זוכר היטיב?

– כאילו ישב עכשיו לפני, אדוני המפקח! – השיב יצחקי בהתעוררות רבה; זיק של תקוה נדלק בלבו; אין ספק שהפעם שיחק לו מזלו והצליח לעורר ענין במפקח האדיב, שלא כבשיחתו עם התורן גס⁻הרוח.

המפקח צילצל בפעמון הקטן שעל שולחנו ומיד נכנס שוטר גבה⁻קומה והתיצב בפתח הדלת. המפקח ביקש להביא לפניו תיקים שונים ואלבומים של תמונות. לא עברה שעה קלה וגל של נירות הונח על שולחנו של המפקח. השוטר נסתלק; המפקח התחיל נובר בנירות שלפניו ואמר, ספק אל עצמו ספק אל יצחקי, שליוה בעצבנות הולכת וגוברת כל תנועה מתנועותיו:

– תבין, מר יצחקי, שאינני בטוח כלל אם אמנם תצליח למצוא כאן את תמונתו של ברנש זה; ובכל זאת ידועים מקרים דומים במשטרה שדוקא בתוך ים של שקרים נמצאת טיפת אמת אחת והיא שתשטוף את העבריין. הנה, דפדף⁻נא באלבום זה והסתכל יפה בפרצופים.

בתאוה יתירה הקפיץ יצחקי את מבטו מפרצוף לפרצוף. היו כאן תמונות אנשים מכל העדות שבארץ, שקופה של מעשים טובים ומידות תרומיות לא היתה תלויה להם מאחוריהם. יצחקי בדק דף אחר דף עד שסקר בעצבות את הדף האחרון ואמר באנחת⁻יאוש:

– לא, אף לא אחד מהם.

הגיש לו המפקח אלבום אחר ואמר:

– ועכשיו, נסה כאן.

רק פתח בעלעול ומיד קפץ על מקומו בקריאה:

– זהו, זהו, בחיי שזהו! יש לו כאן תסרוקת אחרת ולבוש שונה, אבל אני מכיר את עיניו ואת אפו, זהו, אני יכול להשבע שזהו!

המפקח חייך בסלחנות נוכח התרגשותו הרבה של יצחקי; נטל מידיו את האלבום, הסתכל במספר הרשום תחת התמונה ויצא לשעה קלה לחדר צדדי. יצחקי חיכה לו בנשימה עצורה. סוף⁻סוף שב המפקח עם תיק בידיו; הניחו על השולחן ואמר:

– אם כן, נפלת בפח, אדון יצחקי, נפלת בפח… לא דבר קל יהיה להביא בליעל זה על שכרו! אך אמור⁻נא לי: האם יש לך כרטיס⁻ביקור על דלת ביתך?

– כן, יש לי… – השיב יצחקי בתמיהה.

– כמובן, הבינותי מעצמי. כתובות אלה הן בשבילו כאבן השואבת; הוא משתמש בפרטים הרשומים בכרטיסי הביקור שעל הדלתות ומנצלם לצרכיו. פיסכולוג גדול הוא האנקור שלנו… ובכן, האיש הזה משתמש בשמות בדויים ואפילו בדרכיות מזויפות והוא ידוע בסביבתו בשם ארנולד – זהו מין פסיבדונים אמנותי, כביכול, והוא שם⁻דבר אצלנו. ידוע לנו יפה שהוא עשה כמה מעשי תרמית ואפילו גניבות, אך אין הוכחות מספיקות בידנו. תמיד היה מצליח להסוות את מעשיו הטובים ולהמלט מידינו. פעם יחידה שהצלחנו להושיב אותו בבית⁻הסוהר היה באמת בשל תאונת מכונית שהוביל, כאן לא שיקר; אך אין ספק שהרבה מעשים יפים הצליח לעשות בלא שנביא אותו לדין. מסיפורך אני שומע ששוב חזר לירושלים. אף⁻על⁻פי שמשפחתו גרה כאן אין הוא מרבה לבוא לביתו והשד יודע את אשתו איך היא מפרנסת את ילדיה. ובכן, אתה רוצה שנפתח בחקירה?

יצחקי היה מאושר מן ההצעה. ואף⁻על⁻פי⁻כן היסס במתן הסכמתו. כמה יגיעות נתיגע וכמה צער נצטער עד שהגיע לגלוי זה; כמה עלבונות שבע ממבט עיני אשתו ומחיוכה הארסי כל אותם הימים – ועכשיו יאבד את המציאה בידיו ואיזה שוטר גס⁻רוח יקלקל הכל בחקירתו? אילו ידע לפחות שהמפקח בעצמו יעסוק בחקירה ודאי היה מסכים, אך הבין שהחקירה תמָסר לשוטרים הרגילים והם יקלקלו את השורה. משנמלך בלבו השיב:

– תודה, אדוני המפקח, אולי יחכה עוד מעט עד שאבקר בביתם. אפשר אקבל בחזרה את ההלואה בדרכי שלום, בלי טענות ומענות. ואם לא אקבל – אשוב ואבקש לפתוח בחקירה. ועכשיו, בקשה אחת לי, ואל⁻נא יסרב בטובו, יראה לי בחסדו את התיק של ארנולד זה…

המפקח הגיש לו ברצון את התיק וביקש ממנו לסור לחדר הסמוך, שם יוכל לעיין בו כאוות נפשו, ומשיסיים יחזירו לשוטר⁻התורן. יצחקי עשה כדבריו, הודה למפקח מקרב לב על העזרה הרבה שמצא אצלו, וכשהיה לבדו בחדר התנפל על התיק והתחיל לעלעל בו בתשוקה יתירה, כשהתרגשות אוחזת בלבו וקצות אצבעותיו רועדים

עכשיו הוציא מכיסו דפדפת ועט נובע זול שהיה שמור עמו תמיד לצרכי חול, והתחיל רושם פרטים מפרטים שונים. האשמות שהטילו בו בארנולד והנסיבות שבהן היה חי וכתובות אחדות של דירות שבהן היה מתגורר ושמות של בתי מרזח ומקומות שעשועים שבהם היה מבלה את זמנו – הכל רשם בדחילו.

כבר העריב היום כשהשיב את התיק; קיווה לגמול לתורן מבט של נצחון, אך אצל הדוכן ישב אותה שעה שוטר אחר שקיבל את התיק מידיו באדישות יתירה. אך יצחקי כבר לא שעה לנעשה סביבו ויצא מבית המשטרה הכהוי שמח וטוב לב, כשכּל גופו חש בחמדה היקרה הגנוזה בכליו. השעה היתה מאוחרת מכדי לפתוח מיד במעשים וחזר לביתו, אכל במנוחה את סעודתו ולאשתו לא אמר דבר, ורק פניו העידו על התמורה הרבה שהתחוללה בו. קרא את העתון בהרחבת הדעת ועלה אותו לילה על מיטתו עליז ומרוצה וישן שנת ישרים שלא ידע כמותה מאז גמל חסד עם אברהם כהן, הנקרא ארנולד.

למחרת היה עליו שוב להמתין בפעולותיו עד אחר הצהרים; יום העבודה, שהיה לו תמיד מפלט מפגעי הבית, עמד פתאום כחוצץ בינו ובין פעולתו. השעות נתארכו ונדמה לו כאילו השעון העגול שעל הקיר האט את מהלכו.

עוד לפני שנשמע צילצול הפעמון אסף יצחקי את נירותיו, סידר את עטיו במקומם, בפחות תשומת לב מכרגיל. ועם הדו הראשון של הפעמון עזב את המשרד ופנה למקום הרשום ראשונה בסידרת הכתובות שבפנקסו. היתה זו שכונה מרוחקת מעט מן העיר והדרך שם נמשכה לו שעה ארוכה. בהיותו ברחובה של השכונה התחיל שואל על ארנולד ובני משפחתו, אך איש לא שמע את שמעם; לבסוף הצביע נער אחד על בית נמוך המט לפול ואמר שזו דירתו של ארנולד. יצחקי נכנס לבית – אך לא מצא את מבוקשו. נתברר לו שאמנם לפני זמן מה היה גר כאן אחד בשם ארנולד, אך עתה העתיק ביתו ומקומו החדש לא נודע.

הרעב כבר הציק לו, שעת ארוחתו חלפה מזמן, אך הוא גמר אומר שלא יניח את הענין וימצא עוד היום את הדירה. מכיון שברשימותיו לא היתה מסומנת כתבתו האחרונה של ארנולד החליט יצחקי לנסות מחדש את מזלו. ואמנם הפעם האירה לו ההצלחה פנים. כבר החשיך היום כשהגיע יצחקי לחצר גדולה, מרוצפת אבנים פגומות, בשכונה עתיקה הקרובה לעיר, ונוכח לדעת שאמנם כאן גרה משפחת ארנולד. מרוב שמחה רצה להרוס פנימה ולהפתיע את הברנש בביתו, אך מיד נתקררה דעתו והחליט לנהוג במתינות ולהסתפק לפי שעה בגילוי החשוב ואת הפגישה עצמה לדחות למחרת, כשישוב מן העבודה מלא מרץ ויישוב הדעת. אך לאחר שהחליט כך עוד סובב מבחוץ את החצר הפרוצה, בדק את מבואיה, ואף עלה על גבעה סמוכה לראות בחצר פנימה. וכשחזר והעלה מתוך שאלות שכנים וחקירות⁻עזר מרובות שאמנם גר כאן אחד ארנולד – שב לביתו עיף ויגע אך מרוצה מפעולותיו מאוד.

 

ד    🔗

למחרת בשעה הקבועה הופיע בשער החצר ופנה בצעדים מדודים לדירתו של ארנולד. אותה שעה כבר ידע הרבה פרטים על המקום ועל אורח⁻חייה של המשפחה, ואף⁻על⁻פי⁻כן הביאו מראה המקום במבוכה. כל דירת ארנולד לא היתה אלא חדר אחד בשורת חדרים גדולה, שהכּניסה בו היתה ממרפסת רחבה, שהיא כמין פרוזדור לכל חדרי הבית. מכיון שהחדרים המרובים, נשתפכו החוצה ושפעו במרפסת הפתוחה, זו הסככה השעונה על עמודי עץ, וגם בחצר הפרוצה עצמה; כאן ישבו נשים גרומות ידים על גיגיות כביסה; ילדים ערומים למחצה עסקו במשָׂחקיהם ועיזים היו כלואות בדיר ארעי המדובק קרשי ארגזים, מחובר לעץ זית חרב וגדוע⁻זרועות, שעליו כבר התחילו נושרים וגזעו אכול⁻הקליפה מצהיב. אחר היסוס קל נתעודד יצחקי ונכנס לחדר ששימש דירה למשפחת ארנולד. עכשיו הכין עצמו לפגישה פנים אל פנים עם הברנש, אך לאכזבתו המרה מצא בבית רק את אשתו עם ילדים. האשה עודה צעירה, אך פניה חיורים וקמוטי סמל, ואימת⁻חיים נשקפה מעיניה הדהות. למראה האורח נרתעה ונבוכה. יצחקי, שלא נעלמו מעיניו תנועות הבהלה והרתיה של האשה, לבש בטחון וכוח ושאל בנעימת תקיפות:

– כאן גר ארנולד?

– מה האדון רוצה?

– יש לי עסק עם ארנולד, איפה הוא?

– עכשיו הלך מן הבית.

– מתי ישוב?

– אני לא יודעת, אולי בלילה.

יצחקי נפנה כאילו ביקש לשבת. האשה מיהרה והביאה כסא⁻קש קטן, בלי מסעד, בדקה בכף ידה אם מושבו נקי והגישתו בהיסוס לאורח. יצחקי ישב על הכסא בין שתי מיטות לא⁻מוצעות, כאילו היה בדעתו לחכות פה לארנולד עד יומו האחרון.

היתה מבוכה. האשה חכתה לדבריו של יצחקי, אך הוא החריש ופניו לבשו ארשת קרה ועוינת; הסיר את משקפיו מעל חטמו וניקה את זגוגיותיהם בממחטה; כשנתארכה לו השעה סינן בין שיניו:

– והגברת אינה יכולה להגיד לי בשום פנים איפה אני יכול למצוא עכשיו את בעלה?

– לא אמר לי לאן הלך.

– תשמע⁻נא, הגברת אין לי הרבה זמן בשביל עסקים כאלה. אלך עכשיו ואשאיר כאן פתקה בשביל בעלה. עליו לבוא אלי מיד בשובו הביתה, ואם יחזור בלילה – יבוא אלי מחר השכם בבוקר, בשעה שבע.

הוא הוציא את הדפדפת מכיסו, תלש מתוכה דף וכתב לארנולד מכתב בסגנן משפטי שעליו להופיע מיד בביתו, להביא עמו את סכום⁻ההלואה הידוע שלוה ממנו ביום פלוני, וכן עליו להסביר מדוע לא יימסר על ידי המלווה לבית⁻משפט. משגמר קיפל את הדף ומסרו בתנועת אדנות לאשה. היא קיבלה מידו את המכתב בדחילו ותחבתו בכיס סינרה. יצחקי לא גמל לה מבט נוסף, יצא ופנה לביתו.

ושוב חיכה לשוא לביקור הנכסף. ארנולד לא בא להשיב את גמילות⁻החסד ואף לא הטריח עצמו למסור ליצחקי את נימוקיו, מדוע לא יימסר לבית דין.

למחרת ביקש יצחקי ממנהלו מחצית יום של חופשה מסיבות משפחתיות; וכך יצא לעיר בטרם נגמרה עבודת המשרד, כשעיני חבריו מלוות את צעדיו בתמיהה אילמת. יצחקי לא היה רגיל לראות את הרחובות בשעה זו של יום⁻חול. נדמה היה לו כאילו נקלע לעיר אחרת. האור היה שונה, המהומה תמוהה והבריות מוזרים ואפילו יצחקי דמה לעצמו אחר. כל שנותיו היה מוַתר על חופשת השנה ומקבל תמורתה תשלום; היתה בזה טובת הנאה כפולה: שׂכר נוסף על הרגיל ופתרון לשאלה, מה יעשה בימיו הפנויים מעבודה. והנה נזקק פתאום, באורח תמוה כזה, למחצית יום של חופשה – דבר שלא אירע לו זה שנים.

בלא שהייה יתירה פנה יצחקי לחצרו של ארנולד, אך גם הפעם נפגש במבטה החושש של האשה, שהשיבה לו בחרדה כי בעלה אמנם קבל את המכתב, אך אם הלך או לא הלך אינה יודעת; הוא אינו מספר לה על עסקיו ועכשיו שוב אינו בבית ולאן הלך לא אמר לה.

חימה הציפה את לבו; מה היתה סבורה אשה זו, מעט יסורים נתייסר עד שהגיע הלום ועכשיו שידועה לו זה יומיים מאורתו של הלסטים ולא מסרו למשטרה כדי שיוכל בעצמו לפקח על מהלך החקירה – תעמוד לו אשה זו מנגד? ובטרם שקל את דבריו יפה – כאשר הבטיח לעצמו בתחילה – השעין יד תקיפה בקצה השולחן ופתח בקול גבוה:

– תשמע⁻נא, הגברת, מה את חושבת שאני אגמול לך כאן ביקורים בכל יום?! בעלה היקר הוציא ממני ברמיה גמילות⁻חסד והבטיח להחזיר הכסף במשך שבוע, ולא החזיר. אם לא ישיב לי מיד את הכסף ולא יצטדק בפני כראוי – אמסור אותו למשטרה, לבית⁻הסוהר אשליך אותו, ואת שברי הכלים האלה כאן אמכור במכירה פומבית, את מבינה?!

האשה נסוגה בבהלה, נשענה במיטה ותמכה את לבה בשתי ידיה הרזות; באשר עמדה שם ישבה ותלתה את מבטה המבוהל ביצחקי; אך פניו נעשו קרים והוא חיכה למענה. האשה התחילה בוכה בקול שקט, מתיפח, אך הוא לא הרך את לבו ולא גרע ממנה את עיניו התקיפות. תוך בכיה התחילה משמיעה מלים גנוחות ושבורות, עד שיצחקי נאלץ להטות יפה את אזנו כדי להבינה. היא שפכה לפניו תחינתה שלא ימסור את בעלה למשטרה. זה לא כבר יצא מבית⁻הסוהר ובלאו הכי חייה קשים מנשוא ואם שוב יושם במאסר – תשים קץ לחייה המרים. רק לעתים רחוקות היא רואה אותו בבית. יש לו עסקים משלו שאין היא מבינה בהם כלום. אשה מסכנה היא, אבל אשה ישרה שגורלה המר לה מאוד. את חייה היא חוסכת מעצמה בשביל לפרנס את עולליה, והוא יושב בבתי⁻יין ומשחק בקלפים ופעמים הוא נוסע מן העיר לזמן ארוך ואינו מודיע לה כלום ואינו שולח אפילו פרוטה אחת כדי לקיים את בני⁻הבית; ירחם נא האדון אם לא למענו הרי למענה ולמען התינוקות הגדלים ברעב ובמצוקה; לכביסה תשכיר עצמה, לכל עבודה קשה, ותשיב לו לאדון את הכסף – ובלבד שלא ימסור אותם למשטרה.

יצחקי הקשיח את לבו והשיב:

– ממך לא אקבל את הכסף. ממנו אני מוכרח לקבלו! אין רחמים בדין. אם המשטרה לא הועילה כלום – אני אלַמד אותו דרך ארץ! לא רק בשבילי אני נלחם, גם בשבילך, אבל את מוכרחה לעזור לי. אולי תגידי לי, באיזו בתי מרזח הוא נוהג לשבת?

האשה היססה אך בכל זאת מסרה לו שמות של בתי⁻מרזח אחדים והוסיפה שאינה בטוחה אם אמנם יימצא שם – אך ינסה נא האדון לגשת בשעות הערב המאוחרות.

הוא נפרד מעם האשה קשת⁻הגורל ופנה הביתה. לאכול ולנוח בטרם יפתח בציד. אך החשיך היום והוא יצא לעיר והתחיל מציץ בפתחי בתי⁻הקפה, מהסס ונרתע – לא היה רגיל במקומות אלה ולא ראם מעולם אלא מבחוץ. אחר שהוכיח עצמו על מורך לבו נכנס לבית אחד, אך לא העיז לומר את מי הוא מבקש בכאן, אלא הזמין משקה וישב מלא צפייה. החדר היה אפל למחצה; אנשים בודדים ישבו שקועים בכסאות, קפואים, לפניהם כוסות מרוקנות ששיירי הקצף עודם נאחזים בדפנותיהן; שום דבר מיוחד לא נראה לעיניו החששניות של יצחקי ורק מחדר סמוך הגיעו לאזניו קולות נלהבים וקריאות. מהסס הציץ יצחקי לפתח החדר ונראו לו צעירים פרועי ראש, שקועים על מכונת⁻משחק. יצריהם יוקדים וידיהם מלאות תנועה עצבנית; זה דוחף את זה במרפק, ומילות חירוף מנסרות בחלל האפל. ריח של זיעה ויין נתלה באוירו של החדר; בזהירות נדחק יצחקי לבין הקהל; איש לא נתן עליו לבו והוא סקר יפה את הפרצופים – ארנולד לא נראה ביניהם.

מאוכזב עזב יצחקי אחר שעה קלה את המקום ופנה למקום אחר; שם ניגנה תזמורת קטנה – פסנתרנית פרועת⁻שער וכנר רזה וגבה⁻קומה; חיילים אנגלים סבאו כוסות בירה גדולות וקוקטיל צבעוני. יצחקי חשש להוצאות יתירות, על כן לא ישב אל שולחן אלא העז הפעם לשאול קטינא אחד שהיה עסוק במזיגת בירה:

– שמע⁻נא, אתה מכיר פה אחד ארנולד?

– ומה? תבוא בחצות ותמצא אותו – לא עכשיו.

יצחקי היה מאושר מן הגילוי. החליט שלא לשוב לביתו עד אם יראה את הברנש. שוב יצא לרחוב ומשעייף מאוד מן ההליכה הממושכת שב לבית המרזח, הזמין כוס בירה קטנה וישב בקצה האולם, יגע ומיואש. היה גומע את המשקה לגימה לגימה ולא גרע עינו מדלת הכניסה, תמה אם גם הפעם יתחמק הנוכל מידיו.

שעה ארוכה חיכה לשוא; כוסו כבר עמדה לפניו ריקה; שילם מחירה ויצא לטייל מעט בחוץ, כדי לשוב אחר כך ולחפש את ארנולד. כבר עמד לצאת, כשפרצה פנימה חבורת אנשים עליזים וביניהם – לבו של יצחקי עמד מדפוק –ביניהם היה ארנולד; פאות לחייו מגולחות והוא חבוש כובע בהיר של קיץ, ששוליו הרחבים קמוטים.

בלא שהייה ניגש יצחקי אל ארנולד,כאילו פחד שאינו אלא רוח מעולם אחר וייעלם לפתע מנגד עיניו; אך בטרם הספיק לפצות פה, הושיט ארנולד את ידיו לקראתו כשעיניו מאירות בערמה, ואמר בנעימה קלה:

– אהה, אם אינני טועה – אדון יצחקי?

יצחקי לא נטל את ידו המושטת של ארנולד, וזה, שלא להשאיר את ידו תלויה באויר, כרך אותה על כתפיו של יצחקי.

– ומה עושים כאן, אדון יצחקי, בחצות הלילה, מה? אולי נשתה יחד כוס ויסקי?

הדם פרץ לפניו של יצחקי. הוא לא ידע מה ישיב למחוצף זה ובמה יסתום את פיו. ביאוש אכזרי ביקש מלה מתאימה ולא נמצאה לו. לבסוף גימגם נעלב:

– בבקשה, בבקשה – אתה יודע שיש לנו דבר לסדר, דבר לסדר…

– בודאי, בודאי, אדון יצחקי היקר, אני יודע… ובכן עכשיו מיד?

– כן. עכשיו, מיד על המקום.

– אולי נשב אל שולחן. שמע⁻נא חביבי – פנה לקטינא שחמק על ידו – תן שני ויסקי!

– לא, לא! לא אשב, כבר שתיתי הערב.

ארנולד קיפץ עינו ואמר דרך סינון:

– אם כן, מר יצחקי היקר, שמע בקולי ולך הביתה; עכשיו אין השעה יפה למשא⁻ומתן. מחר – למחר נקבע לנו פגישה, נגיד, כאן, בשעה שש בערב. טוב? אז אין תזמורת ואין הרבה אנשים, ונשים אין כלל, אתה מבין, ונוכל לשוחח בנחת…

יצחקי נדהם מן המפנה שבפגישה; הוא היה כמי שמחכה לרותחים ומתכבד בצוננים. לא כך ראה בדמיונו את פגישתו עם הבליעל ועכשיו שטפה השיחה בערוץ שלא היה בכוחו לשנותו. שלא כרצונו והחלטת לבו נאלץ יצחקי להסכים להצעתו של ארנולד וניסה רק להוסיף קצת דברי ⁻איום:

– ואם לא תבוא בשעה הקבועה – אמסור למשטרה, למשטרה!…

ארנולד העלה על שפתיו חיוך טוב ואמר, כאילו ביקש להרגיע ילד:

– אדון יצחקי, למה לך להתרגז? ובכן, מחר בשעה שקבענו…

יצחקי פנה ללכת. ארנולד ליוה אותו עד פתח הדלת אשרו על הפגישה עם ארנולד נתערב באכזבה מתוצאותיה דבריו החנפים של הברנש ביטלו את כל תכסיסיו המחושבים של יצחקי, אלא שהתנחם בלבו כי למחר – למחר יראה לו את נחת זרועו…

למחרת בבוקר, כשיצחקי התחיל בעבודתו וכל הפקידים כבר ישבו במקומותיהם, פתח שכנו מימין בנעימת⁻סוד:

– מה אספר לכם, רבותי – אמש, בשעת חצות, אני חוזר מפגישה אחת ועובר ברחוב מסויים ובמקום מסויים – אתם מבינים – את מי אני רואה שם – נחשו⁻נא!

תריסר קולות שאלו בסקרנות:

– את מי, את מי, אמור!

– שווּ בנפשכם, אתמול בשעה של חצות ראיתי ברחוב מסויים ובמקום מסויים – את אדון יצחקי שלנו…

יצחקי נדהם לשמע הדברים; הניח את עטו וסקר את שכנו במבט של תחנונים. בינתיים עטו על המסַפר שכניו הקרובים והרחוקים, מבודחים מן ההודעה, משערים בידור⁻מה בשעת שיעמום של בוקר: – באיזה מקום, באיזה מקום – אמור במפורש!

מבטו של יצחקי היה כולו תחינה. פניו התאדמו וברוב עצבנות הסיר את משקפיו והתחיל מנקה בתשומת לב את הזגוגיות. שכנו⁻המספר שלח לעבר יצחקי מבט רב⁻משמעות וסינן בין שיניו:

– דבר זה סוד הוא ביני לבינו – לא כן, אדון יצחקי?…

יצחקי נשם לרוָחה, שוב הרכיב את משקפיו והשקיע את עיניו בניירות. אחד המנהלים נכנס לאולם ומיד הושלך הס בכל פנותיו. נשמעו רק רישרוש הנירות וקירצוף של עטים על גבי הנייר. השעון השמיע תיקתוק קצוב וחדגוני.

 

ה    🔗

לפני פתיחת האולם לקהל הלקוחות ביקש יצחקי שוב מאת המנהל חופשה למחצית היום, ולתמהונם ההולך וגדל של חבריו בעבודה, שהתחילו מפלבלים בעיניהם, התחמק ועזב את האולם. הפעם היתה לו תכנית מפליגה. מכיון שתהא לו בערב שיחה עם אותו ברנש ושיחה זו כמותה כחקירת בית⁻משפט – שהרי גמר בלבו שלא לסמוך על המשטרה ועל בתי⁻דין אלא יטול את הענין בידיו – החליט ללכת לבית⁻משפט ממש ולהאזין שם למהלך הדיונים. כבר נוכח לדעת שמפני אדם כארנולד יש להזהר מאוד, ולא כל אחד יוכל לו. החקירה והדרישה שעמדו לפניו הערב לא מן הדברים הקלים היו, לאחר שאמר בלבו כי לא לשם החזרת גמילות⁻החסד בלבד הוא טורח, אלא שעתה הוא מצוּוה ללחום גם את מלחמתה של אשת ארנולד האומללה.

בקצה האולם המקומר של בית⁻המשפט ישב יצחקי בדחילו, נדחק לבין מאזינים רבים מכל העדות ומכל המינים. ועשה אזנו כאפרכסת לכל מלה שנשמעה במהלך המשפט על עסקי שטרות והלואה. הוא רשם את שאלות השופט וטענות הפרקליט והשתדל לקבוע בזכרונו את התנהגותו של המאשים לכל פרטיה ודקדוקיה. כשהגיעה השעה שבּה היה יצחקי חוזר מעבודתו, קם והלך לביתו, אכל בחטיפה את ארוחתו, ובלא לנוח, כדרכו יום יום, יצא לרחובות העיר.

עוד לפני השעה הקבועה נכנס למסבאה ולרַוחת לבו כבר מצא שם את ארנולד, מסב אל שולחן. מלא חדוה קרב יצחקי אל שולחנו, כשמוחו מלא נוסחאות חקירה ושאלות ששינן בלבו מאז הישיבה בבית המשפט. הפעם נדר לעצמו להיות שקט ואכזר כדי שיהא משקל לדבריו ולא יתבזה כבשעת שיחות⁻הבוקר במשרד. כשכבר ישב מול ארנולד, פתח את פיו כדי להקדים את הברנש ואמר:

– בודאי כבר גלוי לך שאני יודע יפה את שמך, את מקום מגוריך ואפילו את כל העסקים שלך. ועכשיו, מר ארנולד, אפשר תזכור שזמן פרעונה של ההלואה כבר עבר בלא שסלקת את חובך ואפילו לא נסית להתנצל לפני, – במה תסביר את התנהגותך?

עוית ערמומית חלפה על פניו של ארנולד. עיניו היו מבודחות כתמיד. כדי לשמור על קור רוחו השתדל יצחקי שלא ייתקל במבט עיניו.

– נכון, נכון, גמילות⁻החסד שקבלתי – אחזיר, בחיי שאחזיר. על חוב של כבוד אני שומר במאה ועשרים אחוזים, כה אחיה.

– מתי תחזיר את הכסף? כבר הבטחת להחזיר לי כעבור שבוע ימים.

– השבוע, בעוד ימים אחדים; בקרוב אני עומד לקבל כסף.

פתאום שכח יצחקי את הנדר שנדר בלבו וקפץ מלא רוגזה:

– לא אאמין לך עוד, רמאי! תחזיר לי את הכסף מיד!

ארנולד לבש ארשת קרה ורצינית ואמר בקול נמוך ותקיף:

– אל תקים פה רעש. אם תעליב אותי, לא אחזיר לך אפילו פרוטה אחת – ומה תעשה לי?

הפיקה בגרונו של יצחקי התחילה עולה ויורדת בעצבנות, והתחיל קורא בחימה:

– למשטרה אמסור אותך, לבית⁻דין, יש לי עדים! בתי הקטנה ראתה הכל, יש לי עדים – לבית⁻דין!…

ארנולד הרים את ידו בתנועה חטופה. יצחקי נרתע מבוהל ונאלם; אז הניח ארנולד את ידו על כתפו של יצחקי, מעבר לשולחן השיש, ואמר לו בנחת:

– כבר אמרתי לך, אדון יצחקי, רק לא להתרגש. השבוע אתה מקבל את הכסף, אם תתיחס אלי באמון – בחיי.

שוב זכר יצחקי את נדרו לנהוג בתבונה ובקור⁻רוח של שופט⁻חוקר; אזר את כל מתינות הלב ששרה בו, הוציא מכיסו דפים רבים והניחם לפניו ופתח בחום כבוש:

– בעצם, מר ארנולד, אתה נאשם כאן לא על גמילות⁻החסד בלבד. יש לי כתב אשמה ארוך, חוץ מהתנהגותך כלפי אשתך המסכנה שהיא סעיף מיוחד בתביעה.

עיניו הערמומיות של ארנולד היו אחוזות סקרנות, אך יצחקי לא נתן לו לפצות פיו, התחיל נובר בנירותיו ושואל:

– לפני כשנה אבד שעון⁻יד של זהב שנשכח במקרה במכונית שלך על⁻ידי גברת אנגלית אחת, תיירה שנסעה אתך לבית⁻לחם. אולי ידוע לך, במקרה, מי לקח את השעון?

– אינני יודע על שום שעון…

– אתה מצאת את השעון. זמן מה אחר⁻כך נמצא שחסרים פחי בנזין במחסן של בעל⁻המכוניות – אולי ידוע לך מה קרה בבנזין זה?

– לא! מה אתה מדבר כאן? – קולו של ארנולד התחיל עולה.

– אתה מכרת את הבנזין. בקיץ זה חדר מישהו בלילה לחנות של אריגים בסימטה שעל⁻יד רחוב יפו בכוונת גניבה; אולי תוכל להגיד לי מי עשה זאת?

– מנין לי לדעת? לעזאזל!

– אתה היית האיש!

ובטרם ניתן ליצחקי להמשיך בחקירתו, הטיל ארנולד ברעש את אגרופו על השולחן ונתן קולו:

– שמע⁻נא אתה, די לעזאזל, ראו נא איזה עסק גדול הוא עושה! אני כבר עשיתי דברים יותר נוראים מאלה ולא גמילות⁻חסד אחת קבלתי, ואיש לא הקים רעש כזה כמו אתה פה בגלל הפרוטות הנבזות שלך! חרפה ובושה. בחיי, מה כאן, לכל הרוחות, מה?!

יצחקי אסף את נירותיו במתינות מעושה וטמנם בכיסו; בלבו כבר התחיל חושש מפני הברנש, אך הוא התגבר על פחדו ואמר בשלווה, כביכול:

– אל⁻נא באפך, מר ארנולד; סבורני שבשביל היום דיינו בחקירה זו. מתי אנו נפגשים בשניה, אולי מחר?

גם חמתו של ארנולד שקעה, הוא השיב בפיזור, כמתחרט על רוגזו:

– אינני יודע; חכה, אני כבר אביא לך את הכסף – כמו שהבטחתי.

יצחקי קם, ברך את ארנולד באדיבות מופרזת מעט ויצא.

חיים חדשים התחילו בשביל יצחקי. הוא היה מאושר. כאילו אבן נגולה מעל פי מעין סתום הכו פתאום מים רבים ועלו בסילון קוצף. תוכן חדש הוצק בחייו. שוב לא המשיך בדרך שטבע לו זה שנים. כל הדברים נשתנו וכל ההרגלים נתבטלו. את חליפתו הטובה ששימשה לו רק בשביל המשרד, שוב לא היה פושט בבואו הביתה. גם השינה שלאחר הצהרים בוטלה. תשוקת הפעולה גירשה מעפעפיו כל תנומה. אפילו עטיו הנובעים לא משכו עוד את לבו כמקודם. עתה היה לו ליצחקי ענין אחר לענות בו, ענין של ממש שתבע את עירותו ואת כל כולו. באפו עלה פתאום ריח של שלטון, אבק של אדנות. כל ימיו לא היה אלא כאסקופה הנדרסת. מאורעות חייו – ככדור המתגלגל בשיפוע ותקוותיו כתולעים הנדרסות באקראי… והנה עכשיו, בלא משׂים, בא שנוי כביר בחייו בשֶֹל אותו ענין מופלא. כל חלומותיו הטמירים על אושר והצלחה מצאו להם עכשיו תיקון, וכסופיו לגדולה נשקף להם עכשיו פתח תקוה. כאילו רק היום התחיל לחוש בכל כובד משקלו, ונתגלה לו כל המורא שהוא יכול להטיל על הבריות, לנקום בהם עלבון חייו ולגבות כל החובות שחבתה לו סביבתו. והרגשה מתוקה זו נתנה טעם חדש לחייו, שהיה בה מתאות השִׁכּרות. והיה יצחקי שותה מכוס התענוגות בתשוקה גדולה; טעם של מרירות חריפה נמסך בשקוּי המוּפלא.

והוא לא חסך עמל מנפשו. עכשיו צימצם את הוצאות ביתו; הוא, שמעולם לא היתה הפרוטה מצויה בכיסו, חש צורך דחוף בדמי⁻כיס והיה מעז עכשיו לגרוע ממעטפת⁻המשכורת, בלא ששׂם לב למבטי הזעם והביטול של אשתו; כי ענין גמילות⁻החסד גרם לו להוצאות מרובות שלא הסכין להן מקודם: ישיבה בבתי⁻קפה, דמי נסיעה וקניות שונות לצורך החקירה. קנה לו כרטיסיה מיוחדת שהיה רושם בה כל קורות הענין, וכל פעולות היום היתה נקבעת בכרטיס מיוחד שבתיבה. רשם דין וחשבון על הפגישות עם ארנולד ופתח תיק למיסמכים. בפעם ראשונה במשך כל שנות עבודתו במשרד חש יחס נפשי עמוק וקשר אישי לנירות, לתיקים ולכרטיסיה שהתקין; את כל סדרי המשרד העביר להנהלת ענני המשפט, ואף בחר לו עט⁻נובע מיוחד המתאים לניר העבה והחלק של הכרטיסיה.

ואמנם ידיו היו מלאות עבודה. את הכסף לא החזיר לו ארנולד כאשר הבטיח, אך יצחקי לא נואש מהצלחה. הוא קיים עמו מגע מתמיד; ביקר אצל אשתו והיה משאיר בשבילו מכתבי⁻איום ונוסחי⁻חקירות. ובעצם פעולה זו למען הענין שלחם לו מצא יצחקי נועם ותאוה חריפה.

בבקרו של יום אחד, ויצחקי עודנו בביתו, כורך לו בניר את סעודת יומו, שמע קוראים לו בסימטת הבית. יצא למרפסת וראה את אשתו של ארנולד מנפנפת לו בידה ומרמזת שירד ויבוא אצלה. לבו דפק לו בחזקה – ובכן עמלו לא היה לשוא ואימתו נפלה עליהם כאשר ביקש… בפיק⁻ברכים גלש ממדרגות העץ ושאל בקול מעשי, צונן:

– כן, מה יש, גברת?

האשה תחבה ידה לכיס סינרה והתקרבה ליצחקי:

– פה חצי לירה, גמילות⁻חסד..

יצחקי הושיט ידו בתאוה, רוצה לקבל את שטר⁻הכסף; אך מיד שינה טעמו, משך את ידו ושוב אמר בישוב הדעת:

– ושל מי הכסף? שלו או שלך? אם שלך – לא אקח. לא לך נתתי את כספי אלא לארנולד – ורק מארנולד אקבל את כספי.

האשה הושיטה את שתי ידיה והתחננה.

יקח, יקח, אדון, הוא שלח אותי הנה, יקח, יעשה לי טובה גדולה…

שעה קלה בלם יצחקי את תשוקתו לכסף. נקמתו לא היתה שלימה. כמה השתעשע בדמיונו ותאר לעצמו את ארנולד החוזר בתשובה ומתחנן אליו שיואיל לקבל מידיו את גמילות⁻החסד ויסלח לו על כל עוונתיו. ואולם מחשבה אחרת גרשה ביד חזקה את הירהוריו: הוא חשב על נקמה באשתו, איך ירמוס את גאותה ברגל רמה; ובלא שהיה יתירה הושיט שוב את ידו וכעושה חסד רב עם האשה נטל ממנה את שטר הכסף ואמר:

– טוב, יהא כך. אבל לבעלך את יכולה להגיד בשמי שעדיין לא גמרתי את חשבוני עמו, להתראות!

הפנה את גבו בהכרת כבוד עצמי,השאיר את האשה המשתאה בפתח ביתו, נכנס לפרוזדור הצר וטיפס ועלה לביתו. שתי בנותיו הגדולות היו עוד ישנות במיטותיהן, שדרכן לאחר לשכב, אך אשתו ובתו הקטנה כבר היו ערות והן עמדו מתוך סקרנות רבה בדלת המרפסת. יצחקי נכנס ועשה עצמו כלא⁻יודע שתשומת⁻הלב משוכה עליו ואמר בנעימת אדישות, רפודה בהרגשת⁻נצחון:

– הנה מחצית הלירה שהלויתי לארנולד – גמילות⁻החסד…

והניח את הכסף על השולחן; אשתו לא נחפזה הפעם לטול את השטר ורק הפטירה בין שפתיה:

– גמילות⁻החסד שלך כבר עלתה לי יותר מן הכסף הזה…

יצחקי לא שעה לדבריה והמשיך לטפל בכריכת ארוחתו. בתו הקטנה, שחשה בנצחונו של אביה על אמה, היתה מלאה שמחה; פניה החיורים העלו אדמומית פורחת; מרוב צהלה התחילה מרקדת על רגל אחת, עד שאמה השתיקתה בגערה, שאין היא יודעת לשמחה מה זו עושה. והילדה שקעה כסביבון שנתקל פתאום במכשול.

 

ו    🔗

אך יצחקי לא אמר די. עכשיו שכסף ההלואה כבר הוחזר לו, האם היה רשאי להניח לו לענין ולהסתפק במה שהשיג? אם נטל על עצמו את תפקידי המשטרה ובית⁻הדין ולא מסר את ארנולד לערכאות, נראה שהוא חייב שלא להרפות, ועליו להמשך בחקירה לטובת המשפחה האומללה ולטובת הציבור כולו, שאם לא כן יהיה כמשתמט ממלוי חובה קדושה שנטל על עצמו. ומעודד בהצלחה שזכה בה עד כה החליט להמשיך בפעולה. הוא רשם בכרטיסיה על דבר קבלת הכסף מידי האשה ותיכן תכנית מפורטת והיתוה לעצמו קוי פעולה נוספים, לפי המצב החדש.

עוד באותו יום, עם שקיעת החמה, בא יצחקי לביתו של ארנולד וכרגיל לא מצא את בעליו. האשה פגשתו במבט משתאה, אך הוא לא שם לבו לכך ואמר בנעימה חגיגית, שהנה בא להכניסה תחת חסותו האישית ועליה להודיעו מיד על כל גלויי התנהגות לא הוגנת כלפיה מצד בעלה, והוא ילמדו פרק בהלכות יחסים עם בני המשפחה; אל⁻נא תתבייש, הגברת, הוא עומד לשרותה עתה כבתחילה ואין החזרת דמי ההלואה משנה כלום.

אך לתמהונו של יצחקי העמידה שוב האשה פנים עזות, כבשעת ביקורו הראשון בבית זה, והשיבה שאין לה צורך בשום חסות; הכסף הוחזר לו וילך לו לשלום; אין היא צריכה עזרתו, כל שנותיה כילכלה בעצמה את עניניה עם בעלה וגם להבא אינה זקוקה לשום אדם. יצחקי התרעם על עקשנותה, הגביה קולו ואמר שלא תחשוב כי כבר נגמרו כל עניניו עם בעלה על⁻ידי החזרת הפרוטות; אם ירצה– יגלה למשטרה את כל מעלליו, ירדוף אותו עד חרמה וסופו ישליכו בשלשלאות לבית⁻כלא! ואחר שהקל ללבו עזב ברוגז את החדר.

שני ימים תמימים תיכן יצחקי תכניות איך להטיל מרותו על הברנש. זכר בתאווה את פגישתו הראשונה עמו, כשדמה לראות ברק של פחד בעיניו והוא חש עצמו שליט ואדון – כלום יהא עליו עכשיו לוַתר על מעט השלטון שרכש לו בעמל וביגיעה רבה כל⁻כך?…

למראית עין הוסיף יצחקי לשבת כרגיל על ספרותיו, אך מוחו היה מלא תכניות שונות, אחת נועזת מחברתה, עד שבחר בזו שנראתה לו אותה שעה כטובה ביותר וקרובה ביותר לדרכי ערכאות המדינה. הוא כתב לארנולד מכתב מפורש, בו הוכיחו קשות על שהוא מתאכזר באשתו ועל שהכריחה להשיב לו את גמילות⁻החסד מכספה – דבר המחוּור לו עכשיו די צרכו. אי לזאת הוא מפנה את תשומת לבו להתנהגותו הלא⁻הוגנת, לחייו שאינם מוסריים, השטופים במשחקי קלפים ובמעשי רמייה תכופים; אולם בכל זאת אין ברצונו למסרו עכשיו למשטרה, מתוך שהוא מבקש להניח לו שעת כושר אחרונה להיטיב את דרכו. לאור המצב מחליט איפוא הוא, יצחקי, להטיל עליו פיקוח פרטי במקום המשטרה, ויהא עליו מעתה להתיצב לפניו אחת לשבוע ולמסור לו בפרק זה דין⁻וחשבון על מעשיו. זמן הפיקוח יוכל להשתנות – הכל לפי התנהגותו. והיה אם לא יופיע בזמן, כמוטל עליו בכתב זה – ימסור את הענין למשטרה וכן יפרסם בעתונות את תמונתו השמורה עמו, וידעו הבריות להזהר מפניו. יצחקי העתיק את המכתב פעמים אחדות עד שצורתו נראתה לו מתוקנת ואז שגרו באחריות לביתו של ארנולד.

במתיחות רבה חיכה יצחקי כל אותו השבוע לתוצאות המכתב, אך הן בוששו לבוא. מכתב תשובה לא נתקבל וארנולד עצמו לא נראה בשכונה. יצחקי שלח לו העתק ממכתבו הראשון והוסיף בראשו בדיו אדומה: הודעה שניה ואחרונה.

אחר יומיים, בשעת בוקר מוקדמת, הגיעו לאזניו של יצחקי קולות קריאה משונים. רעד של שמחה עברו; שוב התחילה רוח תקוה מפעמת בו – לשוא היו איפוא כל דאגותיו. נחפז יצא למרפסת וראה למטה את ארנולד מנופף לעומתו באגרופיו וצועק:

– מה אתה חושב לך, פגע רע, ימח שמך ושם זכרך! לא החזרתי לך את הכסף, לכל הרוחות?!

יצחקי נרתע מעט בבהלה אך שוב אסף את שארית עזוזו וניסה להשיב:

– איך לא תתבייש, הכסף היה של אשתך ולא שלך, בעבודת פרך היא מחזירה את חובותיך שתוכל לבזבז כסף על נשים אחרות, איך מרשה לך מצפונך…

אך ארנולד שיסע את דבריו בגערה:

– מה זה עסקך, ימח שמך, ספּחת; האשה אשתי והעסק עסקי, ואין לך רשות להתערב! נתתי לו לפטפט בצחוק וזה חשב ברצינות! מה אתה, העורך⁻דין של רבונו⁻של⁻עולם? אם עוד פעם אחת תעיז להתערב בעניני, לא אמסור אותך למשטרה, רק אתפוס אותך בסימטה אפילה ואדגדג לך את כל עצמותיך היבשות, ואשלשל לך את המכנסים באמצע הרחוב, פגע רע, ממזר!

אנשים התחילו מוציאים ראשיהם מבעד לחלונות וניצבים בפתחי בתיהם. יצחקי נרתע ונמלט לדירתו, וארנולד עזב את הסימטה כשפיו עודנו פולט חירופים.

בימים שלאחר⁻כך נשמר יצחקי לנפשו ולא היה יוצא בערבים מביתו מפחד, ואף בשעות היום היה חרד לכל צל, ונדמה לו כאילו מבטו הערמומי של ארנולד נשקף לו מכל זוג עינים, ואותה שעה הוא חש בפיקת גרונו העולה ויורדת בתכיפות שאינה מצויה. אך משעברו ימים אחדים וכלום לא קרה, חור מעט המורא וחששותיו נתבדרו. בימים אלה של שיתוק⁻פעולה חש יצחקי כאילו ניטל פתאום כוחו; שוב אחזו רפיון⁻רוח ואדישותו גברה. נדמה לו שדבר יקר נשמט לפתע מבין ידיו ולשוא הוא עמל להשיבו. באחד הימים נתעורר למעשה והחליט לשוב ולהתחקות על צעדיו של ארנולד; אך מכיון שחשש מאוד למשוך עליו את זעמו של הנוכל שיתף בענין נער שכן מחצרו של ארנולד, פיתהו בממתקים ובפרוטת נחושת מבריקה, וזה היה בולש בשביל מיטיבו בחריצות רבה את כל דרכי ארנולד ומוסר ליצחקי דין⁻וחשבון מפורט על כל מעשיו. בכל יום היה מודיע לו מתי הוא חוזר לביתו וכמה שעות הוא שוהה בו ומה היו דבריו בקרב משפחתו.

לא יצאו ימים רבים והנער הודיע ליצחקי שארנולד אינו נראה עוד בביתו וילדיו ספרו לו שנסע לחיפה בשביל איזו עבודה שקבל שם. יצחקי חיכה עוד שני ימים וכשהנער חזר וסיפר לו על העדרו של ארנולד, כבתחילה, העז ובא אצל אשתו. האשה קבלה את פניו בזעם ובתרעומת ודרשה שלא יזרה מלח על פצעיה. שוב נסע בעלה מכאן כמנהגו ואין היא יודעת מתי ישוב ואינה יודעת אם ישוב בכלל.

שעות רבות שוטט יצחקי משמים בעיר הלילית ועלה על משכבו בלא שנגע בארוחת הערב. למחרת הלך לעבודה במועד הקבוע, ואף שישב שעה ארוכה במקומו וקול המשרד כבר התחיל הולך מקצה אולם ועד קצהו, לא יכול עדיין לפתוח בעבודה ומבטו היה רודף אחר קרעי העננים שהיו שטים במסגרת החלון שלמולו.

אחר שעה ארוכה של קפאון בחר יצחקי ממגרתו עט הנובע דיו אדומה; ניקה בקפדנות את צפרנו בצמר⁻גפן, נטל כרטיס מכרטיסיתו הפרטית שהביא עמו, ורשם בלב עצוב: ארנולד נעלם מדירתו ואפשר להניח שעזב את ירושלים; לפי שעה יש לראות את הענין כאבוד.

סגר את הכרטיסיה במפתח ושוב תלה מבטו בקרעי העננים.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47902 יצירות מאת 2669 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!