רקע
דב סדן
בין מצע ללשון

תלמיד חכם, שלא נספד כהלכה – מזבח מוריד עליו דמעות; תלמיד־חכם, שעשה תלמודו וחכמתו ענין לסגולתו אשר חננוֹ השם, סגולת איש מבין וסופר הוא, צופה לבית־ישראל ומספר כל עצמותם ועצבותם — על אחת כמה וכמה. השאלה היא: מִספד כהלכה כיצד. ודומה שהתשובה עליה היא: כהלכה; הוה אומר: כהלכתו. והלכתו של סופר גדול כמה וכמה מיני סוגיות סבוכות בה והיתרם ומיצוים קשים, אבל כל המרבה בירורה וליבונה של סוגיה וסוגיה, ואפילו אינו יוצא מכלל גישוש, גורע משהו מכוס דמעותיו של המזבח.

הלכך אנו עדים לניסויים שונים לתפוס את עלילותיו של חיים הזז מצדי־צדדים, ואף אני, עבדכם, זו לי הפעם השלישית לספוד לו, וטרחתי לעמוד על תכונה אחת ואחרת מתכונותיו היקרות, ואם לא הספקתי בעניי לאחוז אלא בשולי־שוליה, והמרחק בין קוצר־המשיג ועומק־המושג לא פחת אלא כדי זרת, והעליתי עלי חומרתה של מידת־הדין, תבוא קוּלתה על מידת־הרחמים ותדינני לפי כוונתי הטובה לטובה.

ואפתח ברשותכם בדבר חידוד, שכבר נסתייעתי בו, והוא מעשה מרדכי דויד בראנדשטטר, שנשאל: מזקני־הסופרים אתה, משיירי כנסת “השחר” אתה, שלושה דורות של סופרים עברו לפניך, תמחול בטובה, שנשאל אותך, האם אתם חשתם משהו בראשית גילויו של ביאליק? השיב דרך שאלה גם הוא: וכסבורים אתם, בבוא הלביאה להמליט גוריה, היא עושה תחילה מיני תמרונות, וממליטה קצת חתלתולים? סיים: לאו דווקא, לביאה דרכה להמליט מיד גורי־אריות. התשובה תשובה, גם אם אותו זקן פיקח התחמק מעיקרה: האומנם הוא וחבריו הרגישו בכך; והיא שאלה שחזרה ועשויה היתה שתחזור עם כל גילוי חדש וגדול בספרותנו: האומנם חשו בו הסופרים, המבקרים. והדין נותן שנשאל אותה גם לגבי חיים הזז, הגילוי הגדול ביותר בסיפורת העברית, שנתגלה במוקדה בימים ההם, היא רוסיה, ובימי הרת־עולם ומתוכם נתגלה; והדין נותן שנשיב תשובה כאמִתה, שהן ולאו כרוכים בה.


ב    🔗

הן — בהתפרסם שלושת סיפוריו המפורסמים — “פרקי מהפכה”, “מזה ומזה” ו“שמואל פרנקפורטר” — נענתה להם התלהבות עצומה של הקוראים; גם של בני־הנעורים, שחיו מתוך אמונה את ריתחת־הימים, שמתוכה נולדו הסיפורים ההם, ושהניחו להם פתח של הזדהות עם ראשי הנפשות, הפועלות, לרצונם, גם של בני־העמידה ואף הזקנים, שחיו מתוך פקפוק את ריתחת־הימים, שמתוכה נולדו הסיפורים ההם, ושהניחו להם פתח של הזדהות עם ראשי הנפשות הנפעלות לכרחם; ואלה ואלה הבינו, כי קם לו לשבט הגדול של יהודי רוסיה, בתמורת גורלם, מסַפר הכוּליות היהודית; כשם שאלה ואלה הבינו, כי המצע המסוכסך של סיפור סיפור וענינוֹ מחייב כלי־לשון אחרים, מכפי שכילכלתם הפרוזה העברית על שלושת פלגיה העיקריים. הפלג האחד, שעיקרו ענין הכלל ודיוקנאותיו, ואלופו מנדלי והנמשכים לו וממנו; הפלג האחר, שעיקרו ענין הכלל מזה והיחיד מזה, ואלופו ברדיצ׳בסקי והנמשכים לו וממנו; הפלג האחרון, שנולד מתוך קודמו, ועיקרו ענין היחיד ולבטיו, ואלופו ברנר והנמשכים לו וממנו.

ואין צריך רוב ידיעה, כדי להוכיח, עד מה חיים הזז היה מעורה ביציריהם של שלושת הפלגים, וביותר שהוא עצמו היה כמכה באצבע־צרדה: אלה מעיינותי. אבל הוא סלל לעצמו דרך אחר, על־פי הכלל: דור אחר, סבר אחר, טעם אחר, לשון אחר. ואכן, הוא היה אחר, שונה, מפתיע, אף שהרכבו — ואולי דווקא: משום שהרכבו לא היה הומוגני: חומר־לשון חדש והילוך קצב חדש, אלא הטרוגני: חומר־לשון ישן וקצב־חיות חדש, חדש ומחַדש. ובהיאמר: חומר ישן, הכוונה לאוצרות־הלשון הגנוזים במקורות ובמקורי־מקורות. ובהיאמר: קצב חדש, הכוונה לחיתוך־דיבור חדש, המחַיה את הלשון הגנוזה ולשונותיה, וגואלם מאֶלמם ושכחונם, ועושם כלי־ביטוי לענין ולבנין, להיות הלשון בת־ימים ובת־יומה כאחת.


ג    🔗

לאו – בהתפרסם האפוס “בישוב של יער”, היתה כאילו רוח הקוראים אחרת, רוח של אי אפשי, וברשותכם ארחיק עדותי ואקרבה כאחת, בהרתיעי את עצמנו אל לפני ארבעים ושתים שנה, כדי להסב את דעתכם על דבר־עדות, שנתפרסם ברבים בימים הרחוקים ההם:

מלאכתי מזקיקתני להיות רוב ימי מצוי אצל הספר, ומתוך כך הריני מוחזק להם לקצת חברים בפינת־העבודה שלי כעין אמבסַדה קטנה לכל דבר שבדפוס. אם, דרך משל, עתון פלוני פירסם מאמר, שנדפס מטושטש ומחוק קמעה; אם אלמוני שכח לכתוב את המשך מאמרו; אם הוצאת־ספרים פלמונית הבטיחה להוציא ספר ולא עמדה בדיבורה – מיד: אדרבה, תגיד בעצמך, כך נאה וכך יאה? והשאלה היא, כמובן, תרעומת. סבורים הם, שאני כביכול אחראי לכך. ותמהים הם, כשאני מצרף עצמי לקטיגוריה; כאילו מעלתי בתפקידי.

וזה מקרוב נתגברה התרעומת, אגב רמיזה על הקטעים של “בישוב של יער”. הייתכן? בשביל מי הוא כותב? בשביל מלומדים וחוקרים? מנַַין לי דרכי־לשון אלה, וביחוד מלים משונות ומוזרות אלה? שמא אהא מחזר, למקרא כל מלה, על המלונים? הא?

נעניתי להם למתרעמים, שדרכי־הלשון, הנקוטים בפי הזז, אינם מורגלים בפינו, ואפילו אינם שגורים בקולמוסיהם של סופרים, ופעמים הרבה הוא מטריחנו לעיין במלונים, ואירע, שאפילו המלונים לא הושיעונו. אולם לא נעניתי לה לתרעומת גופה. כי מי פסק וגזר, כי כלי־הקיבול שלנו אינו טעון עוד הרחבה ונכסי־הלשון שלנו אינם טעונים העשרה? ובשלמה יהיו, באמת, אותם הניבים והביטויים מתאבקים בעפר עלים בלים, ובשלמה לא יצאו לשמש את הדיבור החי ולהעשיר את האפשרויות של ההבעה בכתב ובעל־פה? כלום אין אנו חייבים תודה לסופר, הנוטל מגנזי נסתרות ומחַיה אותם מתוך שילוב בעלילת־סיפור מפרכסת בחיוּתה העממית ורעננותה הציורית?


ד    🔗

קראתי את דברי העדות, אלה דברי עצמי, כפי שנדפסו, מלה במלה, ב“דבר”, ה׳ אדר, תרצ״א, והיא, כמדומה, עדות אופיית לאוירה של הימים הרחוקים ההם בפינת־עבודה גדולה, הוא מחנה־הפועלים במפעל רוטנברג בעבר־הירדן, ששימשתי בו בהוראה עברית לגדולים. והיא עדות אופיית לא בלבד לחוג קוראים, שרכושם העברי הרדוד למדי נחשב להם בסיס מַספקת לספרות, אלא גם לסוג סופרים צעירים וקרובים, שביצבצו ועלו בימים ההם, דור־בינַים, ששוב לא למדו בחדרים ובישיבות ועוד לא למדו בבית־ספר עברי מודרני, ואף הם קנינם הקלוש בלשון נחשב להם בסיס מספקת לספרות, דבר שדחו אותו מכל וכל ראשוני הסופרים ילידי ארצנו וגידוליה, ושהמשיכו, על־פי דרכם וטעמם, את עגנון והזז, מבחינת התביעה הלשונית הגדולה וסיפוקה, ואמנם כצמד קודמיהם וקודמי־קודמיהם יצרו אף הם סינתיזת לשון חדשה. והבאתי את דברי עדותי לא משום רוחק הראיה שבהם אלא משום קָצרה, שהרי לא השיבותי להם לשואלי תשובה, שיש בה כדי מיצויה של השאלה, לאמור: ההרפתקה הגדולה, ואולי הגדולה בהרפתקאות, של טובי עמנו, והיא תחיית הלשון העברית למלוא צרכי החיים ובמלואם, הסופרים הם חלוציה — בין בתקופה של כאילו, דהיינו שנהגו בה בלשוננו בכתב, כאילו היתה חיה מלוא־חיים בעל־פה, וביותר משזנחו את ההשליה, שאף בה הראו גדולות ונצורות, כאילו ניתן בלשון־המקרא לקפל כל חפצם בתיאור, בציור, בביטוי, והלכך הרחיבו את הלשון והעמידוה על רבדיה המאוחרים והוסיפו עליה רישומי מישרים ועקיפים מעברים, ובכללם רישומה של לשון־הדיבור, למן ראשית גמגומיה עד אחרית חיתוכה, כשהם, הסופרים, הם המחוקקים, הגלויים והסמויים, של התהליך הזה.

לתוך התהליך הזה הוטלו זרמי־זרמים, ואחד מהם הוא “בישוב של יער”, שהיה מסה גדולה באמנות הסיפור וכליה, הלשון, הבאה לתאר הוָיה רבת־טיפוסים, שלשונותיה במזל מיני־מינים של דיאלקט ואידיום, והיא מתוארת ומסופרת מתוך ניסוי־סיגול חדים וחריפים של אפשרויות לשוננו הנגלות והנסתרות לצרכי הביטוי האלה, בחלקה הדסקריפטיבי, וביחוד בחלקה הדיאלוגי. ולא היתה כמסה הזאת בספרייתנו קודם, וגם אם המחבר עצמו חלק על דרכו שלו עצמו, הרי בה נשתרטטו הקוים לסיפוריו הכוללים האחרים, וביחוד לסיפוריו הגדולים, שבהם לכד, בכלי לשונו ולשונותיו, מיני הוָיה שונים ורחוקים במקום — מכאן עולמו של “דלתות נחושת” ומכאן עולמו של “יעיש”; ואף רחוקים בזמן — מכאן עולמו של “מקץ הימים” ומכאן עולמו של “כאלה הם”; לא כל־שכן עולמו של ״חתן דמים״; וקרובים במקום, במקום ובזמן —מכאן עולמו של “יושבת בגנים” ומכאן עולמו של “בקולר אחד”, לא כל־שכן עולמו של “אופק נטוי”.

ואולי הדין עם משה שמיר, שאמר בהספדו, כי אילו הזז היה סיפק בידו, אפשר שהיה כותב סיפור כל קורות ישורון לדורותיו? אבל אף מה שכתב — יריעתו מקצה תולדות לקצה תולדות, והוא גוֹבּלין גדול, שכל חוט וחוט טווּי לגופו וכל החוטים מסכת אחת; ואם מותר לשנות ממטבע הכתוב האומר: שפה אחת ודברים אחדים, נאמר: שפה אחת אף שהדברים שונים; ואם מותר לדמות יצור ליוצרו, יאה לו כעין הברכה: בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב, ושלום כלשון שלמוּת ומלאוּת.


ה    🔗

מספד סימנו אֵבל, ואף מִספד־סופר כך, אבל כל מספד־סופר פותח את ספריו הנחמדים, ואֵבל וחמדה תרתי דסתרי, כי לזכר ספריו ולמקראם מתקיימת בחינת הפכת מספדי למחול לי, פיתחת שקי ותאזרני שמחה. ומתוך רגש זה נסיים דברינו, לאמור: חברותו של חיים הזז באקדמיה ללשון העברית היו כבוד וזכות לה, אבל כבוד וחובה לה לעשות לזכרו על־פי דרכה — לספר מקצת שבח פעלוֹֹ ללשוננו, וראוי שתעשה זאת זכרון בספר.

[תשל״ד]


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47905 יצירות מאת 2670 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!