דב סדן
בית־מידות ואגפיו – על חיים הזז
בתוך: כרך האישים: II

הפּליאה לכלל יצירתו של חיים הזז כמותה כפּליאה לחטיבותיה המיוחדות — דמיונם כאגפים, שאף שהם כנוסים בבית־מידות גדול ואחד, הם רחוקים זה מזה מבחינת הזמן, שהוא כעומק זמנה של תולדת־ישראל, מימי המקרא עד לימי תקומתו של חבל לכיש, והם שונים זה מזה מבחינת המקום, שהוא כמרחב מקומה של הוָיית־ישראל, למן הישוב ביער־אוקראינה עד קהילת־היהודים בירכּתי־תימן, והוא, המסַפר הנפלא, חולש על כל העומק הזה בזמנים ועל כל הרוחב הזה במקומות, כי כהיותו בן־בית כאן הוא בן־בית כאן, שטבור אחד, המחבר את כל הזמנים ההם ואת כל המקומות ההם, — אחדות השבטים הפזורים ואחדות־מורשתם ואחדות־תקוָתם, — הוא טבורו שלו עצמו, וּוַדאות האחדות הזאת והוָייתה היא המפרנסת את תעודתו, תעודת מספרה של כנסת ישראל ממש, התופס את הריבוי ומתארו לגוָניו, ותופס תוך־כך את האחדות שמתחתיו. והיא שעמדה לו להיותו שליט, שליטה ריבונית, בכל מיני הוָיה והוַי של ישראל; ולעצמת שליטתו זו לא קדם לו מסַפר ומשורר בספרותנו. ואם הריבונות הזאת היא פליאה גדולה לעצמה, הרי מצטרפת לה תוספת־פליאה, כי בבואו לספר על הצאן הנפוצות מקצה־עולם עד קצה־עולם, הרי עם כל השתקעותו בעולמות הנפרדים, באה כל שורה ומעידה, כי מרועה אחד ולצאן־מרעית אחת ניתנו.


ב

הלכך, בבוא חיים הזז, בימים האלה שבהם זכינו לארץ חמדה טובה ורחבה, להביא לרשות־הרבים את כתביו הכנוסים, חג הוא לאומה, לארצה, לספרותה, ללשונה, ומה גם כי כינוס של חידוש הוא, כי בהניפו עליהם קולמוסו, נתן להם פנים חדשות. אמת, אנו שוחריו ומעייניו, המוקירים פעלוֹ, רואים את כתביו, כנתינתם הראשונה, במעלת השלמות, אך לא כן הוא עצמו, שתביעתו מעצמו ותביעתו מפעלוֹ של עצמו מחייבים אותו במידת שלמוּת גדולה הימנה, ושלא עלתה באופק השערתנו; ויכלתו, שהיא כמעיין המתגבר, נענית לו, ונמצאנו זוכים במתן־מִשנה של יצירתו.

מעשה החידוש על דרך בחינה ובדיקה, צמצום מזה והרחבה מזה, תוספת מזה ושמיטה מזה, היא כמסורת בספרות הפרוזה שלנו ושלהם, וכמופת בספרותנו — כפי שכבר הזכיר כבוד הנשיא — הוא מנדלי, אבל אינו דומה מי שבודק וחוזר ובודק בכתביו, המתארים מציאות יהודית קפואה־לא־קפואה במיצר של תחום־המושב, כמי שבודק וחוזר ובודק בכתביו המתארים מציאות יהודית רותחת, על־פני מפה נרחבת של הוַי היהודים ובמִפנה הרוגש של אחרית היִחוד לשבטי־ישראל בגלויות וראשית האיחוד לאומה בארצה, ונמצאת מלאכת־מחשבתו ומחשבת־מלאכתו של המסַפר בחינת תורה ולימוד היא צריכה.


ג

כינוס הכתבים של חיים הזז, שזכינו בו עתה, כולל שנים־עשר כרכים, וכבר שמותיהם לעניניהם מגלים, כמה עולמות מקופלים בהם, כמה מיני תולדה והוַי, כמה מיני עלילה ונפש, כמה מיני תיאור והגות, והכל עשוי שיסתכם כדי כוּליוּת יהודית שלמה, והכל ניתן בחמדת לשון, שהאמן העלה מן השיתין, וטיפחה כגנן שכל נטיעיו ניכר בהם היכר יִחודו.

אכן, גן רוה הוא, יבוא עם רב ויאכל מפרי־מגדיו.

[ז׳ שבט תשכ״ח]



זימוני שבטים, והם שבטי־עם, שהיו זרויים מקצה העולם עד קצהו, ושיתופם זֵכר־עבר ותקוַת־עתיד, ומשמו של הזכר ההוא ולשמה של התקרה ההיא, קיימו את הוָייתם ותודעתם, ועתה, בהתקבצם בארץ זכרם ותקוָתם, נפתלים בהם השוני, שעיקרו מורשת־נכר, והשוֹוי שעיקרו מורשת־עמם — הרי סבך־בעיות, שהוא ענין גם לסוציולוגיה בתחום עיסוקה במערכת היחוסים של קיבוצי־אדם ואישיהם, כשם שהוא ענין גם לפסיכולוגיה בתחום עיסוקה במערכת הנפש של טיפוסי־אדם ואישיהם. ולא ענין סתם, אלא ענין מחודד ומגרה ביותר, אך חידודו וגירוּיוֹ נותנים, כי גם הסוציולוגיה גם הפסיכולוגיה תיזקק, בין זיקת־מישרים בין זיקת־עקיפים, לעדותה של הבלטריסטיקה, במידה שהיא כוללת את סבך־הבעיות הזה, אם על דרך תפיסת שוליוּ, כפי שמציבו בדרגת התעניינותה המוקדמת, אם על דרך תפיסת מרכזו, כפי שמצינו בדרגת־התעניינותה המאוחרת, והמעבר והמפנה שבין דרגה לדרגה הוא פעלוֹ של חיים הזז. אבל אם המקצועות הנזכרים — הבלטריסטיקה היא להם כמקור־צדדין, הרי למקצוע ביקורת הספרות ומחקרה היא כמקור בה״א הידיעה, וכן נהגתי, כשנדרשתי לומר מה בענין בעיית זימוני השבטים בכינוס המיוחד לבעיות קיבוץ־הגלויות, שנתקיים לפני כמה שנים בכתלי האוניברסיטה, והשתתפו בו גם סוציולוגים גם פסיכולוגים, ודברי נדפסו במאמרי “עדות בישראל” (והוא בספרי “היימישע כתבים”, כרך ב׳). ואין צריך לומר, כי כן נהגתי, בבואי, בנסיונותי המעטים לבוא בסודו של חיים הזז, ליַחד את הדיבור על מוקד זה בסיפוריו, ודברי נדפסו במאמרי “אלכסון בשלושה סיפורים” (שנדפס תחילה ב“מבפנים” ואחר־כך בספרי “בין דין לחשבון”), ומי שהואיל או יואיל לקיים בי בחינת נייתי ספר ונחזי, אחזיק לו טובה הרבה, וביותר על שום שיניח בידי לקצר בעל־פה במה שכבר הארכתי בכתב.


ב

אמרתי: מוקד, וחובה שאומַר: מוקד כפול־להבות. כי לעניננו שתים דרכים כבושות בידי המסַפר שלנו — הדרך האחת דרך התיאור של הוָית־שבט ביִחודה, בין התערותו של המספר בה היא מוטבעת, ודוגמת־מופת לכך הוא, כמדומה, ספרו “ביִשוב של יער”; בין התערותו בה היא נקנית, ודוגמת־מופת לכך הוא וַדאי, ספרו “יעיש”. האומר, כי כוח התערותו המוטבעת אינו פליאה, יפה הוא אומר, שהרי ההוָיה הראשונה, הוָייתה של אוקראינה היא לו גזירה; המוסיף ואומר, כי כוח התערותו הנקנית הוא פליאה, יפה הוא אומר, שהרי ההוָיה האחרונה, הוָייתה של תימן, היא לו בחירה.

אולם דומה, כי לגבי הזז ההבחנה בין גזירה ובחירה צריכה בדיקה, כי כשם שהגזירה היא לו בחירה, כך הבחירה היא לו גזירה, ומה שמלכד את ההפכים היא תודעת־היִעוד, יִעודה של הספרות וסופרה, לעמוד בלב רחשה וגורלה של האומה במִפנה העתים ולהעמיד עליה, כדרך שמסוגלת להעמיד הפרוזה הגדולה על־פי חוקתה והיא לו להזז, כידוע, בחינת וזאת חוקת התורה.


ג

אמרנו: כידוע, שידענו עד־מה לא נלאה, במשאו אחד ובמשאו אחר, לחזור על האמירה: התורה, ובימינו משמע: הספרות, הספרות היפה; ואף שחלקתי על דבריו אלה לגופם, הם מקובלים עלי לגופו, וביותר על הכרעתו שלו, הכרעת המספר, על דרכו ודרכיו. ומה עיקר הכרעתו — ההרחבה המודעת והמכוונת של חובת־הבינה במצע הגידול שלו עצמו, מצעו של שבט־יהודים אחד, כדי רשות־בינה במצע הגידול שאינו שלו, מצעו של שבט־יהודים אחר, והוא רשות שסופה נעשית חובה גם היא, באופן שהרחבה גוררת הרחבה, מתוך תביעת מידת־אחריות שוה כלפי ביטוי כל מצע ומצע וגיבושו, ומידת־האחריות השוה מסייעה אף היא למידת־היכולת השוה לעמוד במסה גדולה זאת.

אך היא, כאמור, דרך אחת, ויש גם — ואולי צריך לומר: בעיקר — דרך אחרת, והם זימוני השבטים, ביתר דיוק: זימוני אישיהם, הן כטיפוסים הן כיחידים, במסכת עלילה קצרה או ארוכה. גם בענין דרכו הראשונה — תיאור השבט בבידולו מאחיו הרחוקים, גם, ואולי בעיקר, בענין דרכו האחרונה — תיאור השבטים בזימונם עם אחיהם הרחוקים, נאמן המספר לכלל שבידו, כי בהיאמנו לחוקת הספרות היפה הוא מקיים את חוקת התורה, והוא לא בלבד מספר לעם, אלא מורה לו, בראותו את פעלוֹ מתן־עדות והיטל־תעודה כאחת, כפי שמחייבתם העמידה במִפנה הדורות ועוצם תהליכם — אחרית יִחודם של השבטים וראשית איחודה של האומה. והמתעלם מכך, מתעלם מראשי מנועיו של המספר שלנו, ואף מהבנת מיני המחלוקת שלו ועליו.


ד

ולענין הלקח הנלמד מתיאור זימוני השבטים, בסיפוריו של הזז, כבר ניסיתי, במאמרי הנזכר “אלכסון בשלושה סיפורים” לשרטט סכימה, שאישושה צריך הרחבת הדיון מעֵבר לשלושת הסיפורים, והם “עשיר ורש נפגשו”, “רחמים הסַבּל” ו“חבית עכורה”, ואנסה בכך עתה, בצרפי סיפור, שיריעתו גדולה יותר, הלא הוא ספרו “בקולר אחד”, המוחזק בעיני כהוכחה גדולה, כמעט מוחלטת, לשאלה ששאלתי ולתשובה שהשיבותי. השאלה היא, בעצם, שאלה למשפט־הערך של המספר, שעם כל דבקוּתוֹ במהימנות התיאור של כל אחד ואחד מבני הצמד, איש־איש כאמִתו, מבצבץ ועולה גרם־מעלות, ועל־פיו מתגלה בזימון ראשון — ר׳ פינחס, פליט אוקראינה, שנתגלגל לסטאמבול, כשׂאור הדינמי שבאומה, ואילו איש־זימונו, החכם הספרדי, מתגלה כעיסתה הסטטית. מה שאין כך בזימון שלאחריו, ברחובה של ירושלים, ושבו מתגלה ההיפך — מנשקה הסבוך והמסובך, שפורקנו משביו שבינו לבין עמעומי־נפשו בא לו מכוח החיוּת הריאלית של רחמים הסַבל. וגרם־מעלות זה וכזה מקיים את עצמו לא בלבד בזימון של בני שבטים שונים, רחוקים שנתקרבו קירוב של מקום, אלא אף בתוך אותו שבט עצמו, בזימונו של מורושקה, שעניני חברה ויחיד, וביותר עניני עם, נעשו לו כמערכה של רשתות אידיאולוגיה וסעיפי סטטיסטיקה והוא שרוי בארצו כבתוך קורי פרללוגראמה משורגת, ושל האנס, שרתחי תולדות האומה, העומדת על עברי פי־פחת ונבלעת בה, מטלטלים אותו על נחשולם ומשליכים אותו אל ארצה להעגינו בה, ועגינתו בה כנתח של סטיכיה נסערת.

וברשותכם אביא את סיום דברי כּדיוקם: “משפט ערך גורר אחריו, ממילא, קביעה של סולם ערכים והערכתם, וסולם־ערכים פירושו סולם־עדיפויות. אם נאמר לסכם את שלושת משפטי־הערך, על־פי סולם־העדיפויות, נאמר כי פגישה ראשונה העלתה לפנינו ניגוד־יסודות: סטטיות ודינמיות ואחרונה עדיפה; פגישה שלאחריה העלתה לפנינו ניגוד־יסודות: תסביכיות והיוליות ואחרונה עדיפה; פגישה אחרונה העלתה לפנינו ניגוד־יסודות: מדיטציה וחוָיה ואחרונה עדיפה”.


ה

ולא חזרתי על כך אלא משום שבעל שלושת הסיפורים, שעליהם בניתי את סברתי, לא נראו דברי בעיניו וּדחָאם מכל וכל. ולא פירט טעמי דחייתו, אלא הסתפק ברמיזה, כי סמכתי על דברים, שאינם אלא קטעים קטנים במסכת גדולה, שלפי שלא נתפרסמה, היא עלומה ממני. ודאי יכולתי לדחות דחייתו, משום שאיו לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, וביותר שפיקפקתי, אם הן עתידות לראות יותר מאותם קטעים; וכן יכולתי לדחות את דחייתו, משום שאין הם קטעים בעיני אלא דברים שלמים לגופם, סיפור־סיפור ועולמו ונפשותיו המתמצים בתוכו; אבל לפי שדעתו של סופר, וביותר סופר גדול, שהוא גם שליט גדול על עצמו ופעלוֹ, חשובה בעיני, הירהרתי ושבתי והירהרתי בדחייתו, וחזרתי במדוקדק על סיפוריו, שיש בהם כאותו נושא או קירובו, ונמצאו רוב חיזוקים לסברתי ונתאששה מהם, והגדול שבהם ספר “בקולר אחד”, שהענין הנידון בו אינו, אמנם, מוקדו, ואם תרצה אפשר לו בלעדיו, ואם הוא בכל־זאת מבריחו לכל אורך היריעה, ופעמים בבליטות הגונה, סימן שאם לא היה בו הכרח בתחומו של הסיפור הזה, היה בו צורך בתחומם של הסיפורים, שענינם, בין מרכזי בין צדדי, זימוני שבטים.

לא, הענין הנידון לנו עתה, אינו מוקדו של הספר, אלא עלילת־דברים, שעיקרה מעשה שהיה והיא מעשה צמד הצעירים, חברי המחתרת, שנידונו למיתה, ולא ביקשו חנינה, מתוך שכפרו בזכותם של שופטיהם, שלוחי המַנדאטור, להיות שופטיהם, כשם שנטלו מהם את עצם האפשרות לקיים את משפטם, שהקדימו לתלייתם בידי אחרים פיצוצם בידי עצמם, וקיימו בשלמוּת מה שנראה להם בחינת ייהרג ואל יעבור.

ודאי ראוי לבחון, מה בין המעשה שהיה וכפי שהיה לבין תיאורו ודרך תיאורו בספר, וכבר שמענו מפי חנוך קלעי פרטי התעניינותו של הזז, ובעצם ימי־העלילה ובסמוך להם, ללמדך על רוַח הזמנים שבין ראשית הגייתו של המסַפר בפרשה זו לבין גיבושה בסיפור ופרסומו ברבים. אך ידיעתנו תחסר, אם לא נזכור ונזכיר, כי המספר כתב, ואף פירסם, בסמוך לימי־העלילה ההם, פרק סיפור “כאלה הם”, וענינוֹ שני הרוגי מלכות־רומי ותוכחת־דברים ועיקרה בפי ישו, ואין צריך אלא המרה, המתבקשת מאליה, המרת מלכות הרשעה על הטיבר במלכות הרשעה על שפת התימזה, כדי להבין עד מה לפנינו סיפור היסטורי וסיפור אקטואלי בכרך אחד. וכן ודאי ראוי לבחון מה בין “כאלה הם” לבין “בקולר אחד” וכבר העלה בזה מה שהעלה אתי זמרן שהתמחה בכך, וסוף דבריו שיבואו ברבים. אבל שתים נקודות נזקרות גם לעיני הקורא לתומו.


ו

נקודה אחת — הסיפור, שענינו מוקדם הוא כעין הוראת־שעה, ומראש ובמכוּון אינו מייתר את הספר, שענינו מאוחר, ששפירו נרקם, כנראה, באותה שעה עצמה. נקודה אחרת — בעוד שני הרוגי מלכות־רומי ניתנים בהם סימני־הבדלה בדוחקוֹ של דוחק, הרי שני הרוגי מלכות־אלביוֹן ניתנים בהם סימני־הבדלה שפעי־שפעים, והיא הבדלה בולטת ביותר מתוך שמו ומשמעו של הספר: שנַים בקולר אחד. אולם הצד השוה היא בהגדרה המַשוה את צמד הרחוקים ואת צמד הקרובים: הרוגי מלכות. והיא, הארה לכל הספר כולו, שכן היא מבארת את התעוררותו של המספר לכתבו, שידע כן ידע, מה ירבו מיני התמיהות והתהיות עליו, אבל אף ידע, כשם שהקורא המעמיק יודע, כי כל תמיהה ותהייה יִשובה ותירוצה עמה. והכוונה אינה לתחייה, מה ראה מספר ההוָיה וההוַי של חלוצים, המעוֹרה בתנועת־העבודה ומקורב לאישיה, גם אז גם אחר־כך, עמוד־התווך של “עם עובד”, לקחת עצמו לצד אחר, צד יריבה, שכן תהייה זו כבטלה מאליה, לאורה של העובדה, כי עיקר הם לו למסַפר שני הצעירים ומעשה־נפשם ברוַח־הזמנים שבין גזר־דינם ומיתתם בידי עצמם, ואפילו שלוחים הם, הרי שולחיהם, אלו קברניטיהם, שמחוצה לצינוקם, אינם נראים ואינם נשמעים אלא כאנונימוס, בעוד קברניטי יריביהם נראים ובאור נערב למדי ונשמעים אפילו באִפיונם (קטעי נאומו של בן גוריון בשמיטת תיבת את), שכן, באמת כשולחי עצמם וכשלוחי עצמם הם, וביותר משהחליטו, האחד מתוך הרהור מתנודד אילך ואילך, האחר מתוך וַדאוּת מוצקה, שלא לבקש רחמים על נפשם ולמסרה על קידוש השם.


ז

אולם בדברינו האחרונים כבר רמזנו על הערכת־השוני ושוני־ההערכה בין שני בני־הצמד, שהאחד, מנחם שמו, והוא שם מצוי, אך גם שמו של המשיח, והאחר אליהו שמו, ואף הוא שם מצוי, אך גם שמו של מבשר המשיח; והראשון, חבר אצ״ל, ממשפחת ותיקי ירושלים, ששמם, הלפרן, מעיד על מוצאה מאשכנז, שכך שם קהילה בה; והאחרון ממשפחת עולי בבל, ששמם, מזרחי, מעיד על מוצאה ואנו עדים, לכל אורך הספר, לשוני התגובה, פרי שוני מורשת תכונה של זה ושל זה: מנחם המשכיל, מרבה שיחה, והיא שזורה דברי שירה ודברי השקפה, כפי שזו וזו מהלכות בדור, ומעורבבות בה כמה וכמה בנות־קול, משל מנדלי, משל ברנר, משל הזז, ואהבת פרדוקסים בו, ושאילתם מרובה מקנינם, ועיקר־היבטו כלפי חוץ, כביכול מתאַווה לידע, מה תאמר ההיסטוריה, ולא ניחא ליה. וההחלטה, שהוא נדרש לה מעצמו, מתנודדת לו, וסימנך חתימתו על כתב בקשת החנינה, וחרטתו על כך מניה־וביה. ואילו אליהו, שדעתו מצומצמת על כמה עיקרי אמונה, מהם אמונתו באביו שהיא מסד אמונתו באלוהיו, אין כוח פרדוקסים ונובלות פרדוקסים עשוי לגרוע ממסדו, והיא נסיבה לקנאת אחיו־לגורל בו.


ח

וכשאנו מרכינים את אזננו ושוכחים כהרף־עין את הממלא חללה של ההוָיה הזאת אנו כשומעים המשך ההתנגשות שבין ר׳ פינחס והחכם, בין מנשקה ורחמים, בין מורושקה והאנס, ואין אנו יכולים שלא לראות, גם פה ועתה, משפט־ערך. והוא בולט ביחוד בדברי־שיח, שבהם הטיראדות של מנחם נתקלות באפס־מענה של אליהו, שהוא מעַנה קשה מכל מענה — שתיקה, היוצאת לתמיהה או לביטול, או לשניהם. הרוצה בדוגמה בולטת, עשוי להתפתות למה שהוא מתבקש מאליו, אלה דברי מנחם הרבים בפרשת העקדה ודברי אליהו המעטים בה, אך ראוי יותר שיימשך לאניקדוטה, שמביאהּ מנחם, והוא מעשה שאירע במאה שערים — עמד בה מייג׳ור בריטי, כלול בהדרוֹ, ויהודי מכל ימות־השנה נחפז בה עם בנו הקטן. הראה היהודי בזקנו על המייג׳ור, לאמור: אתה רואה, יענקלה, אם לא תלמד תורה, תהיה כמותו. אמנם, מה שמנחם מספר הוא מעשה ישן־נושן, ומסַפרוֹ בזכרונותיו הליצן המומר מוריץ גוטליב ספיר כמעשה שאירע לו עצמו בילדותו, אבל לפי שמנחם (ואולי אף המספר) אינו יודע יחוסה המשפיל של האניקדוטה, והיא כחץ שנון באשפת ביקרתו האקטואלית, חשובה לנו תגובתו של השומע, של אליהו (״בקולר אחד״, תשכ״ג, עמ׳ 101):

אליהו כמו שישב — ישב. אפילו לא הגביה ריסי עיניו. דומה, שלא הרגיש בעוקצו של דבר או לא חשבו בעיניו.

היה מנחם יושב כפוף ותוהה בדעתו.

– אתמול, — דחק לאנסו בעצמו ואמר, — דיברתי…

אליהו זקף עיניו ואמר לו בנדנוד שחוק של לעג:

— אתה יפה מדבר.

שתק ולכהרף־עין המיך קולו והוסיף ואמר:

— אבל לא אמת. פעמים רחוק היפה מן האמת. כמו שאנו קוראים בתפילה הסמוכה לקריאת שמע: "אמת ויציב ונכון וקיים וישר ונאמן ואהוב וחביב ונחמד ונעים ונורא ואדיר ומתוקן ומקובל ויפה״. היכן אמת והיכן יפה! היפה אחרון בשורה.

מנחם ישב כאיש נדהם ועיניו גדולות ופיו פעור.

ההבדל ־ הבדל, וכמותו כתהום, אך תהומו באחרית הסיפור (שם, עמ׳ 210):

אליהו הטה לאט הסיגריה שבשמאלו והדליק אש בראש הגפרית של הפתילה. מיד יצא קול שריקה חרישית דקה, שהשמיעה הפתילה.

— אל תיבהל מפני צריבת הגפרית.

חבוקים עמדו זה עם זה והמתינו. פניו של אליהו התנאו. עיניו ניצתו באש של התלהבות עצורה, חרישית. מנחם עמד זקוף וראשו תלוי למעלה. היו פניו חיורות, בלא טיפת דם, וקצות שפתיו הרתיתו.

“שמע ישראל”… — חזר ולחש אליהו למנחם.

מנחם עצם עיניו.

מיד פתחו וקראו בקול:

— שמע ישראל!

באותה שעה רעש הצינוק ונזדעזע.

מנהל בית־הסוהר ואנשיו באו בריצה של בהלה, מנחם ואליהו נמצאו מוטלים על הקרקע שנתרבצה בדם, גופם מרוסק ופניהם הפוכים זה אל זה בריחוק של אמה איש מאחיו. היו פניו של אליהו שלוים ורכים, יפים כנער קטן. פניו של מנחם היו מלוכלכים בדם, וכזה שנעלב, שפתיו נפרטו בעקימת שחוק של זעף. באמצעיתו של הצינוק נחה יד שמאלו של אליהו שנעקרה מזרועה.

קולר אחד, מיתה אחת, ואף־על־פי־כן. כי אוזן מלים תבחן, לא תוכל להתעלם מהבדל תיאורה של מיתה ומיתה, מיעוט דברים היוצא לחן במיתתו של זה ורוב דברים היוצא לחילופו במיתתו של זה. והבדלת מיתתם כהבדל התוך שבחייהם. בחייהם ובמותם לא נפרדו? נפרדו.


ט

ולסיכום דברינו: המספר לקח את עצמו לפרשה זו, מתוך שנראתה לו מופת לקידוש־השם על דרך ייהרג ולא יעבור, כפי שנתקיימה בידי שנַים מצעירי הדור, והם שונים במוצא, בגידול, באופי, והוא שוני טיפולוגי, כפי שניסינו להעמיד עליו בשלושה עימותים אחרים ונמצא האלכסון, שטרחנו לשרטטו, חל, לעת עתה, על ארבעה סיפורים, ועוד יד השרטוט נטויה. ולענין קידוש־השם דין להזכיר מה שהמספר מזכיר באוטוביוגרפיה הקצרה של עצמו, דהיינו, כי ביום הבר־מצוה שלו הורידו אביו למקוה־טהרה והשביעו על קידוש־השם. ואפשר הוא המפתח לספר, שבו קיומה של השבועה בא מתוך פילוג בין שתי נפשות, מנחם, צאצא עולי אשכנז, המקיים מתוך לבטים מה שאליהו, צאצא עולי בבל, מקיים מתוך פשטות.

[אדר תשל״ד]



אחי וריעי הסופרים עשוני שליח לברך את נשיא אגודתם חיים הזז, לרגל מתן פרס לו מטעם האקדמיה האמריקאית למדעי היהדות, והריני לקיים שליחותם, בלב שלם ובנפש חפצה, וברשותכם אפתח את דברי במעשה שהיה כך היה: מעשה באחד מסופרי־המופת שבדור, שנלויתי לו ברחובה של תל־אביב, וגילגלנו בענינה ועניניה של הפרוזה שלנו בדורות האחרונים, ולפי שדבריו היו שמחים להבנתה של הפרוזה ומאירים להבנת דרכו בה, הגברתי את יצר שמיעתי על יצר דיבורי, אף שאין הדבר קל עלי, ועשיתי אזנַי כשתי אפרכסאות. תוך כדי שיטוט עברנו על חלונה של חנות־ספרים, הצצנו בו, ולא נראו בו ספרי־בית אלא ספרי־חוץ בלבד. איש־שיחי החריש מעט, ספק ניענע ספק לא ניענע ראשו, וכשחזר לשיחו שיערתי, כי ידבר בגנוּת חלון ראוה של חנות־ספרים בתל־אביב, אך הוא דיבר בשבח חלון־ראוה של חנות ספרים בפאריס, שניצג בו ציור גדול, שענינו תולדתה הכוללת של הפרוזה הצרפתית — טבורו של הציור דיוקנו של ראבּלה, וממנו משתלשלים אילך ואילך דיוקנאות שאר כותבי הפרוזה הצרפתית לדורותיהם, והוא מנה מִספר להם בפרשו בשמותיהם, ואף נתן קצת סימנים בדרג־מעלותיהם. כבר אמרתי לפתוח פי, כדי להזכיר דבריו של הרמַן בּאהר על ההבדל שנראה לו בין הפרוזה הגרמנית לבין הפרוזה הצרפתית, שהראשונה אין שלשלת קבלתה רצופה והאחרונה שלשלת קבלתה רצופה, ושעל־כן הראשונה אין בה דרגה של ירושה שאין לירד ממנה, ואפשר בה דור של פרוזה גדולה, שיבוא אחריו דור שאינו מתנאה אפילו לצלה, ואילו האחרונה יש בה דרגה של ירושה שאין לירד ממנה, ויפה אמר מי שאמר, כי אפילו בפליטון של עתון ערב בפאריס ניכר, כי היה היה באלזאק.

מזלי שיחק לי, שכבשתי את לשוני, שאילולא־כן הייתי אולי גורם, שאיש שיחי יקח את עצמו לצד אחר, והפסדי מרובה. כי מהמשך דבריו נתחוור לי, כי מה שאמר אינו אלא משל לנמשל: אף ספרותנו ראוי לה, שחלון־ראוָתה יהא ניצג בה כציור הזה, שענינוֹ תולדתה הכוללת של הפרוזה המודרנית שלנו — טבורו של הציור דיוקנו של מנדלי, וממנו משתלשלים אילך ואילך דיוקנאות של כוכבי הפרוזה שלנו בדורות אחרונים. עתה לא מנה איש־שיחי מִספַר להם ולא פירשם בשמותיהם, ואף לא נתן סימנים בדרג־מעלותיהם, והניח לו לשומעו שישלים את הנמשל, בינו לבין עצמו, בכוחו של הקנה שהושיט לו.


ב

יודע אני בכם, רבותי, שאתם מנחשים, כי איש־שיחי חיים הזז היה, ואם אופן־שיחו הוא לכם כחידוש, הרי זה משום שאני שמעתי מכלי ראשון — מפיו, ואתם שומעים מכלי שני — מפי, ובדרך מכלי אל כלי נפוג משהו, אך ענינוֹ ודאי אינו לכם כחידוש, שהרי כולנו היתה לנו שעת־כושר אחת ואחרת לשמוע ולחזור ולשמוע מפיו דעתו השקולה והחתוכה על מנדלי כיכין ובועז של הפרוזה שלנו, ולאור דעתו נבדקה לנו אמִתה הכוללת לפרטיה, אלה תלמידיו של מנדלי ותלמידי־תלמידיו, שנחלת לשונו, על חיוּתה וטיבה, משקלה ואחריותה, היא להם כנחלה הכוללת, בחינת הלכה משותפת, שהם מפרשים אותה, איש־איש כסוגיָתו ולסוגיתו, איש־איש כחידושו ולחידושו, כפי שמחייבים יִחודם בזמן, במקום, באופי, בראִיה, ביכולת. והכוונה היא בפירוש לא בלבד לתלמידיו, מהם שחיו עוד בזמנו — ח.נ. ביאליק, ש. בן־ציון, ז. שניאור, י. ד. ברקוביץ, ש״י עגנון, ולתלמידי תלמידיו שלאחריהם, שהצד השוה שבהם שציפרנוֹ ציפורן הארי ניכרת בהם בסגולה, ויניקתם יניקת מישרים, אלא אף לשארי מספרים, שהצד השוה שבהם שציפרנו ציפורן הארי ניכרת בהם במכוסה ויניקתם יניקת עקיפין, עד שקרובה האמירה, כי איו לך חטיבת־קריאה ראויה, ותהא פליטון, שלא יהא ניכר בה, כי היה היה מנדלי.


ג

אך הבדל גדול יש בין כלל המסַפרים, שינקו מתחומו של מנדלי, ובין חיים הזז, כי הוא בחינת מולד חדש של הפרוזה ההיא, וכדי לעמוד על כך, דין להעמידה על עיקר כיבושו של הרב. הכל יודעים, כי הפרוזה שלפניו ביקשה לדחוס תכנים קרובים ביותר — רחשי חייה של גולת־ישראל במזרחה של אירופה — בכלים רחוקים ביותר — בלשון־המקרא. ואפילו מלאכתם מעשה־גבורה, הרי המרחק בעינו עמד, בין השפה נמצאה עודפת על הכלי, בין הכלי נמצא עודף על השפה; על־כל־פנים לא דיברה, כדרך שדיברה תורה, — בלשון בני־אדם, לא כל־שכן בלשון נפשותיה של הפרוזה ההיא, שהרי לשונם לא היתה לשון עברים, אלא שפת יהודים. מה עשה מנדלי, שלא נראתה לו דרך קודמיו, שגם הוא נמנה עמהם כברת־כתיבה ארוכה למדי, — תחילה עלה על דרך קלה יותר, כתב בלשון־הדיבור, יידיש, ובכוח אמנותו עשאהּ לשון־ספר, ואחר־כך עלה על דרך קשה יותר, ומה שכתב קודם יידיש, חזר וכתב בלשון־ספר, עברית, ועשאהּ לשון־דיבור. כפל־יכולת מופלא הוא, ביִחוד אם נזכור, כי נהג בשתים לשונותיו, אחת־אחת לפי חוקתה וחוקיה, לפי שרשיה ויונקותיה, ואם כי מצויים גם מצויים עירובים, הרי מלבד שניתן לדרשם גם כענין ערבוב גם כענין ערֵבוּת, אין חטיביותו של מפעל ומפעל נפגמת. ולא ייפלא, כי כל חטיבה וחטיבה נמשכו לה סופרים בספרות האחת ובספרות האחרת, בין הנמשכים סופרים כפולי־לשון בין הם יחידי־לשון.

וככל חידוש גדול אף הוא לכאורה פשוט — הרי ישראל היו לא בלבד לומדי־מקרא, אלא אף, ובעיקר, לומדי מִשנה ומדרשים, ותפוס לשון אחרון כלל גדול. והרי כבר טובי־משכילים ניסו בכך, ואב להם מנדל לפין, שקדם ועשה כזה וכזאת גם בלשון העברית גם בשפת יידיש, וכבר עוררתי וחזרתי ועוררתי על כך, כי ירושתו נתגלגלה לז׳יטומיר, שבה ישבו גם צוייפל גם מנדלי, שעשויים היו לידבק בה ואף נדבקו בה. אך אינו דומה מעשה מנדל לפין ותלמידיו כמעשה מנדלי ותלמידיו, שהראשונים הקימו דיוטה קטנה של מחשבת־מלאכה; האחרונים בנו קומה גדולה של מלאכת־מחשבת.


ד

ואם תשאל, מהו המולד החדש לפרוזה של מנדלי, מעשה חיים הזז, הרי התשובה היא, כי לא כמפעלם של תלמידים אחרים, שנבנה לצדה ובאגפיה של הפרוזה ההיא, הוא מפעלו, שנבנה על גבה ומתחתיה כאחת. על גבה — מבחינת הלשון, מתחתיה — מבחינת הענין, עד שהדין נותן שנאמר, כי הוא שעשה תיקון גדול, כפי שהוא מצוי בספרות, שסופר גדול משלים חסרונו של קודמו, שנחשב לו, כדין או שלא כדין, גדול מעצמו. נחשב כדין — כענין גיתה, שאמר לכתוב רומן גדול על יוסף, ויש אומרים כתבוֹ ויש אומרים לא כתבוֹ, בא תומַס מַן והביא חפצו על מילואו ותקנתו, ברומן הנודע; נחשב שלא־כדין — כענין יל״ג, שהניח כמה וכמה טורי־ראשית על מתי־מדבר, בא ביאליק והביא חפצו על מילואו ותיקונו, בפואֶמה הנודעת. אף חיים הזז עשה תיקון גדול למנדלי, אך לא באופן שנטל חפץ שלו שלא בא על תשלומו, והשלימו על דרך התוספת, אלא באופן שנטל כל מפעלו, שלא בא על תשלומו, והשלימוֹ על דרך החידוש. והוא חידוש רב־אנפין — לא די שלשונו של הסב על בסיסה נתעשרה ונתגוונה לו רב יתר מכפי שמצינו בשאר הנכדים, ולא די שמצעו של הסב נתרחב ונסתעף לו רב יתר מכפי שמצינו בשאר הנכדים, שחרגו מצמצומו על תחום־המושב ובחינתו הסטטית, להרחיבו על שאר תחומים ובחינתם הדינַמית, הרי הגדיל מהם במה שהיקף־ראייתו רחב ועצם, וכוחו להראות העמיק — לא סיפורו של שבט אחד אלא סיפורם של שבטים רבים ושונים נתן בלבנו, עד שנאה לו ויאה לו כינוי ציירה של כנסת־ישראל. שכן ענין סיפורו רָחבהּ ועומקה של תולדת העם, שהוא רואה אותה ומראה אותה לא בזמנו בלבד אלא ברוב זמנים — החל בישוב של יער, עיירת ישראל בימי־ההפיכה עד העליה לארצנו על גליה, ראשונים ואחרונים, דרך שבטי־ ישראל רחוקים ממחוז הורתו וגידולו ורחוקים ממחוז־טיפולה של הפרוזה המנדלאית, ושהוא מקרבם על דרך ההבלטה האֶפית והדרמתית של השוני שאין יחודו מתבטל, אך אינו מבטל את האחדות, היא מולדת־הרוח המשותפת של כולנו — אותה התורה, אותה המשנה, אותה הגמרא, אותו ספר הזוהר, כאותו סידור־התפילה, אותו שולחן ערוך, ומעל לכל ומתחת לכל אותה הביטחה המוצקה בגאולה ושיבת ציון, כתקוה וממשוּת כאחת. היכולת הזאת לחיות את מלוא הרוחב של מיני השוני של הוָיית־ישראל ולחיותם ולהחיותם בקאליידוֹסקוֹפ של מיני ההוַי, אחות לה ביכולת לחיות את מלוא העומק של תולדות ישראל — למן ימי המקרא, דרך ימי אחרית הבית השני, עד להתגעשויות המשיחיות, ואין לך סימן מובהק לתאוַת הכלילה השלמה של חידת תולדותינו כגילויי היכולת הכוּליית הזאת ושליטתה הריבונית, הקלאסית.

האם הסב היה מכיר את גרעינו שלו בכרִי של נכדו, שאלה היא, אך הוא, נכדו, ודאי לו, כי כן הוא, ועניווּת זו תורה היא ולימוד היא צריכה.


ה

אכן, בעל הנס, והוא דורנו, אינו מכיר בנסוֹֹ, אך דור רחוק יתהה עליו: האפשר כי כל אלה חי והחיה אותו סופר עצמו, וכדרך צחות אומַר, כי כשם שאומרין: שני ישעיהו היו, אפשר שיאמרו: תרי הזז הוו. חס לי להכניס ראשי בין הרריהם של מבקרי מקרא, כל שכן בין מלתעות הקוֹמפיוּטר, אך איני יכול שלא להפליא וַדאותו, שהיא אולי בת־משאלתו, של העם, כי איש־התוכחה שחזה את החורבן ואיש־הנחמה שצפה לתקומה אחד הם, כי כך היתה אמונתו העמוקה של העם, והיא קמה וחזרה וקמה, ולעינינו במפעלו של הזז קמה.

ועל־כן משבח אני את האקדמיה, שחלקה לו את הכבוד הראוי לו, והיא תוספת סימן להכרה, כי חכמת ישראל וספרות ישראל כאחיות הן, באופן כי זו אף זו חייבות לכלכל את צרכי הרוח בלשונו של העם.

[ב׳ אייר תשל״ב]



אפתח, ברשותכם, במעשה שהיה כך היה: לפני ח״י שנים ראתה מערכת “דבר” להכריז על פרס, לשמו של ב. כצנלסון, על סיפור עברי וקצבה סכום הגון, לפי שיעורו בימים ההם, וצרפה1 לו אף הבטחה של אופציה והתחייבות לפרסומו של הסיפור ברבים. לשם כך מינתה שלושה דיינים, שיעיינו בחיבורים, שיישלחו בעילום שמות מחבריהם ובהעלם עצם כתב־ידם, וידיינו עליהם ויכריעו כהבנתם וכדעתם. שלושת הדיינים, והם שלמה צמח, דויד זכאי ועבדכם, קראו תחילה, כמחוּיב, איש־איש לנפשו, את שנשלח להם ושקלו כמחוּיב, איש־איש לנפשו, מה חיבור מעוּלה בחיבורים וראוי לפרס, והכריעו, איש־איש לנפשו, על אותו חיבור עצמו; אך בהתכנסם לדיון, לא יכלו, במותב תלתא, לאנוס עצמם מן המבוכה, שאחזה בהם בהיותם בדד: עילום שם המחבר והעלם עצם כתב־ידו לא היה בהם להסתיר כלשהו את מיהוּתוֹ של המחבר, שכן כבר הפיסקה הראשונה הסגירתו. כך — הירהר, ככל הנכון, איש־איש לנפשו — כותב בספרותנו אחד ויחיד בלבד, הלכך החיבור חיבורו. ואולי אף הוסיף מה שהוספתי בהרהורי: אם לא לשער, השערה רחוקה, כי כשם שמצינו מחַקים מופלגים אף מופלאים באמנות־הדמות, נמצא עתה שכמותם באמנות־הסיפור, ואם השערה רחוקה זו יש בה ממש, הרי התערותו של המחַקה בנפשו של המחוּקה הגיעה כדי זהות, שהיא לא בלבד למעלה מן הטבע, אלא אף למעלה מן הנס, שכן נתקיימה בו בחינת אילו ידעתיו הייתיו.

אבל בין חברי לדיון הירהרו בין לא הירהרו כדרך שהירהרתי, נהגנו בדיוננו, כמחוּיב, ואמרנו איש־איש את דעתו על החיבורים האנונימיים ואת הכרעתו לטובת החיבור האנונימי ההוא; ובפתוח מערכת “דבר” את המעטפות החתומות ושמות המחברים בהן, נודע מה שידענו: החיבור, שזכה בפרס, היה סיפורו של חיים הזז: “דלתות נחושת”, והוא ניתן לו במעמד נאה, שמרכזו היו דבריו המסולתים של הזוכה שגילה, על שום מה רצה בפרס שנקרא על שמו של מי שנקרא, ומרכז־מרכזם של דבריו תיאור דיוקנו וטיבו של ב. כצנלסון, והוא תיאור יחיד בדקותו וחריפותו בספרות ההערכה המשופעת, שזכה בו האיש על יסודותיו המורכבים הרבה.


ב

ואגלה עתה משהו, שיש בו עירוב של רצינות ושעשוע — אף שידעתי, כי אותה השערה רחוקה על מחַקה גאוני כל־כך, היא רחוקה באמת, והנחת ריחוקה נתחזקה ממילא מכוחו של מעשה שהיה, הלא היא המבוכה, שהטיל המחבר שנים קודם, בפרסמו קצת פרקים, בשם זכריה אוזלי, ונמצאו שהניחו בכובד־ראש, כי אמנם קם לה לעדת שבי־תימן, סופר מקרבה, שקנה לעצמו עיקר נוסחו של הזז ועשאוֹ, בטירחת סיגול נאותה, כלי־ביטוי להוַי של עדתו, ואף־על־פי שידעתי מה שיודעים הכל, כי סוף ההנחה ההיא תוהו, אף־על־פי־כן שיקעתי עצמי, עם קריאתי בחיבור האנונימי ההוא, במלאכת־ניתוח מדוקדקת, בלשונו של המחבר בחיבור ההוא, לדרכיו ולפרטי דרכיו, ויִחודיו נסתכמו לי כדי וַדאוּת יחידותו של המחבר, הן מבחינת עניני הסיפור הן מבחינת בנינוֹ, ולימים פירסמתי את חלקו של הניתוח, הכולל עניני לשון, במחברתי: “לשון סופר וספר — על ׳דלתות נחושת׳ של חיים הזז”, בהוצאתה של האקדמיה ללשון העברית. והנה מַתלאה — מה שנראה לי מעלת שלמוּת, שאין להוסיף עליה ואין לגרוע הימנה, לא נראה כן למחבר, שלא יצאו שנים מרובות, והנובילה ההיא באה על הרחבתה והעמקתה כדמות רומן גדול בן שני כרכים, ללמדך כי השגתו את עצמו, הבאה תוך כדי השגתו על עצמו, ידעה שלמוּת מפנים לשלמוּת, וגם באמור לו מעריכיו קלוס קלוס, לא נחה דעתו מעצמו, שדעתו ינקה מדעתו, שכל שהוא מקיף יש מקיף הימנו, כל שהוא מעמיק יש מעמיק הימנו, וכל שהוא מתוקן יש מתוקן הימנו, הכל לפי גרם־המעלות שלו עצמו, שכל עלייה בדרגת בשילותו מחייבת לא בלבד את עשייתו שלעתיד, אלא אף את עשייתו שלעבר.


ג

השגה זו את עצמו תוך כדי השגה על עצמו היא חזיון נכבד בספרותנו, שאין בידנו לדון בו ועליו מלוא־היקפו, כי לא כל תהליכיו פרושים לפנינו, ודיוננו מצומצם על המעט שהוא מגולה לקהל־הקוראים ברשות־הרבים, לפי המהדורות שבפרהסיה; ואפילו יצורף לו הרבה המוצנע בכתבי־יד, שוב לא נדע את שלא הגיע ואינו עשוי שיגיע לפרהסיה, משום שלא נשמר אף בצנעה. הכוונה היא לא בלבד לסופרים, שקיימו צוָאת המשורר הרומי להשהות דברים מנין שנים חסר אחת, לשם שכלול אחר שכלול, מהם שאף הפליגו מפנים לשורת צוָאתו; והלכך לא נדע לעולם, מה תמורות וגלגולים חלו בפרקי “הצופה לבית ישראל” לאיציק אֶרטר, שהתכונה האקטואלית של חיבוריו לא מנעתו לקיים בהם כלל ההשהיה ההיא ולהוסיף עליה, כשם שלא נדע, מה תמורות וגלגולים חלו ב“אהבת ציון” לאברהם מאפו, וממילא אין בידנו ללמוד, מלוא־לימוד, את תורת־היצירה במזל השגת היוצר את עצמו מתוך השגתו על עצמו, כדת מה שניתן ללמוד מכתבי מנדלי, י. ד. ברקוביץ, ש״י עגנון וחיים הזז, ועיקר הלימוד מקצה מזה ומקצה מזה.

ובבואנו להדגיש דרך זו, אין אנו שוכחים, כי יש דרך הפוכה ממנה, והיא דרכם של סופרים המסתפקים בנפתולים שבינם לבין ביטוים, עד פרסום־הבכורה, ששוב אינם משנים ממנו, לא במהדורה תניינא ולא במהדורה תליתאה, ואף לא במהדורה בתראה. ודין ליתן ענין לכאן אמירה יפה ששמעתיה מפי אשר ברש, לאמור: כתיבה כלידה דומה, ואין לידת־משנה, כגון שתהא האם מניחה לו לבר־בטנה שיגדל בחור ויבשיל אברך, ומשגדל ונתגלו לה בו מום או פחת, תנסה לדחקוֹ לרחמה ולילד אותו לידה חדשה. אודה, כי אמירה זו נראתה לי, אולי משום שהחניפה לי, כי אני בעניי מקיים את דברי כמטבעתם הראשונה, ושוב איני מוחק דבר ואיני משנה דבר; אך אמירה יפה זו נסתרה מכוחה של אמירה יפה כמותה, ששמעתיה מפי ר׳ אליעזר מאיר ליפשיץ, בהביא לפנינו אברהם שרון את עצם כתב־ידו של היינריך היינה, לאמור: צאו וראו שיר שרוב השורות היו בהן למעלה ממנין ניסוחים, ונמחקו זו על־גבי זו, וכל ניסוח נחמד ונעים, ואילו נשתייר והיינו אומרים הפלג־שבחו; אך עתה בעינינו ראינו, כי כל נוסח מאוחר משובח מקודמו ומופלא מקודמו, ואחרון־אחרון חביב. אמר ר׳ אליעזר מאיר ליפשיץ: אף שהוא חביב, אל תאמר אחרון־אחרון, כי אפשר והוא אחרון לנו, אך לא היה האחרון למשורר. פתח ודיבר בשבחם של סופרים, שאין נוסח אחרון אחרון להם, ואמר: אני, אמנם, לא ידעתי צורך זה מנפשי, ואם שיניתי לשם איחוי ולא משום היתוך שיניתי, אבל הם, גדולי הסופרים, ידעו ויודעים צורך זה, וכבר ביאר צבי דיזנדרוק, כי הצורך מעיד לא על מה שאין לנו, אלא על מה שיש בנו וצריך שיהא לנו. אכן, ניסיתי להשיג על דבריו מתוך הטענה, שנשמעה בימים ההם כלפי עגנון ולימים כלפי הזז, כי המהדורה הבכירה עדיפה על אחותה הצעירה על שום ראשונות השראתה, שכמותה כהשראת רוח־הקודש. השיב: מה לך מלים גבוהות כל־כך, והרי אפשר הרגל שהרגלת את עצמך למהדורה הבכירה מעלים מעיניך יותרת קסמה של המהדורה הצעירה.

ולסיום הויכוח אומַר עתה לגופה של הטענה, כי אם לקלות־ראש, שאינה מבחינה בין קודש לחול, אפשר להקשות: כלום ראית טיוטה של חזון ישעיהו; ואם לכובד־ראש, המבחין ביניהם: מי לידנו יתקע, כי בבוא ראשונה לפני העם ספר דברים, הוא משנה תורה, לא בסרו עליו תחילה מחמת הרגלם, כי הרבה בנים לעצלות, וההרגל הוא הקשה שבהם.


ד

נחזור ל“דלתות נחושת”, שלא כנתינתן ראשונה היא נתינתן אחרונה, כדי להאיר באורה את שאר סיפוריו, שלא כנתינתם ראשונה היא נתינתם אחרונה, הכל לפי דרגת הבשילות של המסַפר ותגברתה, שאינה דומה יכלתו בדרגתו ראשונה, שנראתה לו למבקר או לקורא, במעלת השלמוּת, כיכלתו בדרגת בשילותו אחרונה, הפוסלת לו למחבר את קודמתה ומזרזתו לשוב ולהיאבק בחָמרו,ֹ ככוחו החדש עמו, לקיים בשינוי־מה את דבריהם: אינו דומה הכותב פרקו מאה פעמים ככותבו מאה ואחת פעמים. אכן, זה סלע־מחלוקת קשה בין סופר למבקרו או לבין קוראו, ודוגמה מובהקת לה ענין “בישוב של יער”, שהוא אחת מנקודות־המהפך הגדולות בסיפורת העברית, אולם בעוד הביקורת ממשיכה בהידד שלה, הסופר עומד באי־אפשי שלו, שתגבורת דרגת הבשילות של מידת אמנותו, הפחיתה בעיני עצמו את יצירי עצמו וגזר על עצמו את עילוים, ואף קיים את הגזירה הזאת למעלה למשכיל, ואילולא נקפדו חייו בלא מועד, היה, כפי ששמעתי, מטה חסדו על הסיפור הגדול הזה, שהשגתנו מסתפקת בו בחינת כלה כמו שהיא, אך השגתו ביקשה לראותו כלה נאה וחסודה, ביתר דיוק: כלה שאין נאה וחסודה כמותה וממנה.

והרי המאבק הגובר והולך על כלי־הבנין והעמקתם, התגלע מתוך מאבק גדול ממנו — על תכולת הענין ורחבוֹ, כשהמקצוּעה והמקדח מתחרים זה בזה. והיא הנסיבה, כי כשם שנתבע לדור ונתן, כך נתבע לדורות ונתן, וכאן וכאן התביעה תביעת עצמו מעצמו. ולציון יִחודו בספרות, — לא היה כמותו לגודל הנתינה, כשם שלא היה כמותו לרוחב הנתינה. כי אם לדור שפירושו ברגיל שלושה דורות אחרונים, הרי מניפתו נמתחת מקצה גולה לקצה גולה — הוא חי את הביוגרפיה המוטבעת שלו, גולת אוקראינה וכמותה, כחיותו את הביוגרפיה הנקנית שלו, גולת תימן וכמותה, באופן שהביוגרפיה הנקנית נעשית לו כביוגרפיה המוטבעת, כביכול נולד וגדל בכפר סידרוביטשי וסביביה ובקהילת צנעא וסביביה כאחת, ובין זה וזו מתפשטים ומתקפלים יִשובי־ישראל רבים ושונים, שחוָייתו בתוכם ומתוכם מהימנה ושלמה, בין הם פרקים בביוגרפיה המוטבעת, בין הם פרקים בביוגרפיה הנקנית, עד שלא בלבד ישובי־היהודים בקיוב, פאריס, סימפרופול ובוספור כמותם כישובי תחום־המושב בימי השלוָה המדומה ובימי החורבן הוַדאי, אלא כמותם כישובי גולה בבבל ובקורדיסטן ובתימן, שכולם־כולם, נדחי גלות־אדום ונדחי גלות־ישמעאל, קרובים מכל קרוב, וחידת קירבתם מתוך שהם כגילוי־עראי נפרדים, המתפרנסים מתשתית־הקבע המשותפת לכולם ולכל, היא ירושלים.

וכמרחב־הדור הוא מעמק־הדורות – מכוחה של התשתית, שהיא המובא והיא המוצא, מקביל לו לפלס הגיאוגרפיה המקסימלית אנך ההיסטוריה המקסימלית — למן חזיונו של מדבר סיני, דרך אחרית הבית, עד פרכוסי־המשיחיות בשלהי־שלהיהם של ימי־הבינַים, ועד האנדרלמוסיה שירדה על גולת רוסיה והשואה שירדה על גולת אירופה, כליית העם בה ומנוסת שרידיו והצלתם, בכלל השיבה הגדולה מכל קצות־העולם ומכל השבטים לשם תקומתו בארצו.


ה

ובין במרחב הגיאוגרפיה ובין במעמק־ההיסטוריה, למן משואות לכיש שדעכו וכבו בימי־קדם עד משואות לכיש שחזרו ונדלקו תמול־שלשום נתקיימה בחינת יש עין רואה ומראה, המגייסת את לשון־הדור ולשון־הדורות לספר את מראותיה. אבל הגיוס הזה של הלשון; ביתר דיוק: ההתגייסות, ההתנדבות הזאת של הלשון לשמש את עלילות העם ושבטיו ויחידיו במרחב־הדור ובעומק־הדורות קובעת פרשה לעצמה.

[ערב ראש השנה תשל״ד]



  1. במקור “ורצפה” צ“ל: ”וצרפה“ – הערת פב”י  ↩


תלמיד חכם, שלא נספד כהלכה – מזבח מוריד עליו דמעות; תלמיד־חכם, שעשה תלמודו וחכמתו ענין לסגולתו אשר חננוֹ השם, סגולת איש מבין וסופר הוא, צופה לבית־ישראל ומספר כל עצמותם ועצבותם — על אחת כמה וכמה. השאלה היא: מִספד כהלכה כיצד. ודומה שהתשובה עליה היא: כהלכה; הוה אומר: כהלכתו. והלכתו של סופר גדול כמה וכמה מיני סוגיות סבוכות בה והיתרם ומיצוים קשים, אבל כל המרבה בירורה וליבונה של סוגיה וסוגיה, ואפילו אינו יוצא מכלל גישוש, גורע משהו מכוס דמעותיו של המזבח.

הלכך אנו עדים לניסויים שונים לתפוס את עלילותיו של חיים הזז מצדי־צדדים, ואף אני, עבדכם, זו לי הפעם השלישית לספוד לו, וטרחתי לעמוד על תכונה אחת ואחרת מתכונותיו היקרות, ואם לא הספקתי בעניי לאחוז אלא בשולי־שוליה, והמרחק בין קוצר־המשיג ועומק־המושג לא פחת אלא כדי זרת, והעליתי עלי חומרתה של מידת־הדין, תבוא קוּלתה על מידת־הרחמים ותדינני לפי כוונתי הטובה לטובה.

ואפתח ברשותכם בדבר חידוד, שכבר נסתייעתי בו, והוא מעשה מרדכי דויד בראנדשטטר, שנשאל: מזקני־הסופרים אתה, משיירי כנסת “השחר” אתה, שלושה דורות של סופרים עברו לפניך, תמחול בטובה, שנשאל אותך, האם אתם חשתם משהו בראשית גילויו של ביאליק? השיב דרך שאלה גם הוא: וכסבורים אתם, בבוא הלביאה להמליט גוריה, היא עושה תחילה מיני תמרונות, וממליטה קצת חתלתולים? סיים: לאו דווקא, לביאה דרכה להמליט מיד גורי־אריות. התשובה תשובה, גם אם אותו זקן פיקח התחמק מעיקרה: האומנם הוא וחבריו הרגישו בכך; והיא שאלה שחזרה ועשויה היתה שתחזור עם כל גילוי חדש וגדול בספרותנו: האומנם חשו בו הסופרים, המבקרים. והדין נותן שנשאל אותה גם לגבי חיים הזז, הגילוי הגדול ביותר בסיפורת העברית, שנתגלה במוקדה בימים ההם, היא רוסיה, ובימי הרת־עולם ומתוכם נתגלה; והדין נותן שנשיב תשובה כאמִתה, שהן ולאו כרוכים בה.


ב

הן — בהתפרסם שלושת סיפוריו המפורסמים — “פרקי מהפכה”, “מזה ומזה” ו“שמואל פרנקפורטר” — נענתה להם התלהבות עצומה של הקוראים; גם של בני־הנעורים, שחיו מתוך אמונה את ריתחת־הימים, שמתוכה נולדו הסיפורים ההם, ושהניחו להם פתח של הזדהות עם ראשי הנפשות, הפועלות, לרצונם, גם של בני־העמידה ואף הזקנים, שחיו מתוך פקפוק את ריתחת־הימים, שמתוכה נולדו הסיפורים ההם, ושהניחו להם פתח של הזדהות עם ראשי הנפשות הנפעלות לכרחם; ואלה ואלה הבינו, כי קם לו לשבט הגדול של יהודי רוסיה, בתמורת גורלם, מסַפר הכוּליות היהודית; כשם שאלה ואלה הבינו, כי המצע המסוכסך של סיפור סיפור וענינוֹ מחייב כלי־לשון אחרים, מכפי שכילכלתם הפרוזה העברית על שלושת פלגיה העיקריים. הפלג האחד, שעיקרו ענין הכלל ודיוקנאותיו, ואלופו מנדלי והנמשכים לו וממנו; הפלג האחר, שעיקרו ענין הכלל מזה והיחיד מזה, ואלופו ברדיצ׳בסקי והנמשכים לו וממנו; הפלג האחרון, שנולד מתוך קודמו, ועיקרו ענין היחיד ולבטיו, ואלופו ברנר והנמשכים לו וממנו.

ואין צריך רוב ידיעה, כדי להוכיח, עד מה חיים הזז היה מעורה ביציריהם של שלושת הפלגים, וביותר שהוא עצמו היה כמכה באצבע־צרדה: אלה מעיינותי. אבל הוא סלל לעצמו דרך אחר, על־פי הכלל: דור אחר, סבר אחר, טעם אחר, לשון אחר. ואכן, הוא היה אחר, שונה, מפתיע, אף שהרכבו — ואולי דווקא: משום שהרכבו לא היה הומוגני: חומר־לשון חדש והילוך קצב חדש, אלא הטרוגני: חומר־לשון ישן וקצב־חיות חדש, חדש ומחַדש. ובהיאמר: חומר ישן, הכוונה לאוצרות־הלשון הגנוזים במקורות ובמקורי־מקורות. ובהיאמר: קצב חדש, הכוונה לחיתוך־דיבור חדש, המחַיה את הלשון הגנוזה ולשונותיה, וגואלם מאֶלמם ושכחונם, ועושם כלי־ביטוי לענין ולבנין, להיות הלשון בת־ימים ובת־יומה כאחת.


ג

לאו – בהתפרסם האפוס “בישוב של יער”, היתה כאילו רוח הקוראים אחרת, רוח של אי אפשי, וברשותכם ארחיק עדותי ואקרבה כאחת, בהרתיעי את עצמנו אל לפני ארבעים ושתים שנה, כדי להסב את דעתכם על דבר־עדות, שנתפרסם ברבים בימים הרחוקים ההם:

מלאכתי מזקיקתני להיות רוב ימי מצוי אצל הספר, ומתוך כך הריני מוחזק להם לקצת חברים בפינת־העבודה שלי כעין אמבסַדה קטנה לכל דבר שבדפוס. אם, דרך משל, עתון פלוני פירסם מאמר, שנדפס מטושטש ומחוק קמעה; אם אלמוני שכח לכתוב את המשך מאמרו; אם הוצאת־ספרים פלמונית הבטיחה להוציא ספר ולא עמדה בדיבורה – מיד: אדרבה, תגיד בעצמך, כך נאה וכך יאה? והשאלה היא, כמובן, תרעומת. סבורים הם, שאני כביכול אחראי לכך. ותמהים הם, כשאני מצרף עצמי לקטיגוריה; כאילו מעלתי בתפקידי.

וזה מקרוב נתגברה התרעומת, אגב רמיזה על הקטעים של “בישוב של יער”. הייתכן? בשביל מי הוא כותב? בשביל מלומדים וחוקרים? מנַַין לי דרכי־לשון אלה, וביחוד מלים משונות ומוזרות אלה? שמא אהא מחזר, למקרא כל מלה, על המלונים? הא?

נעניתי להם למתרעמים, שדרכי־הלשון, הנקוטים בפי הזז, אינם מורגלים בפינו, ואפילו אינם שגורים בקולמוסיהם של סופרים, ופעמים הרבה הוא מטריחנו לעיין במלונים, ואירע, שאפילו המלונים לא הושיעונו. אולם לא נעניתי לה לתרעומת גופה. כי מי פסק וגזר, כי כלי־הקיבול שלנו אינו טעון עוד הרחבה ונכסי־הלשון שלנו אינם טעונים העשרה? ובשלמה יהיו, באמת, אותם הניבים והביטויים מתאבקים בעפר עלים בלים, ובשלמה לא יצאו לשמש את הדיבור החי ולהעשיר את האפשרויות של ההבעה בכתב ובעל־פה? כלום אין אנו חייבים תודה לסופר, הנוטל מגנזי נסתרות ומחַיה אותם מתוך שילוב בעלילת־סיפור מפרכסת בחיוּתה העממית ורעננותה הציורית?


ד

קראתי את דברי העדות, אלה דברי עצמי, כפי שנדפסו, מלה במלה, ב“דבר”, ה׳ אדר, תרצ״א, והיא, כמדומה, עדות אופיית לאוירה של הימים הרחוקים ההם בפינת־עבודה גדולה, הוא מחנה־הפועלים במפעל רוטנברג בעבר־הירדן, ששימשתי בו בהוראה עברית לגדולים. והיא עדות אופיית לא בלבד לחוג קוראים, שרכושם העברי הרדוד למדי נחשב להם בסיס מַספקת לספרות, אלא גם לסוג סופרים צעירים וקרובים, שביצבצו ועלו בימים ההם, דור־בינַים, ששוב לא למדו בחדרים ובישיבות ועוד לא למדו בבית־ספר עברי מודרני, ואף הם קנינם הקלוש בלשון נחשב להם בסיס מספקת לספרות, דבר שדחו אותו מכל וכל ראשוני הסופרים ילידי ארצנו וגידוליה, ושהמשיכו, על־פי דרכם וטעמם, את עגנון והזז, מבחינת התביעה הלשונית הגדולה וסיפוקה, ואמנם כצמד קודמיהם וקודמי־קודמיהם יצרו אף הם סינתיזת לשון חדשה. והבאתי את דברי עדותי לא משום רוחק הראיה שבהם אלא משום קָצרה, שהרי לא השיבותי להם לשואלי תשובה, שיש בה כדי מיצויה של השאלה, לאמור: ההרפתקה הגדולה, ואולי הגדולה בהרפתקאות, של טובי עמנו, והיא תחיית הלשון העברית למלוא צרכי החיים ובמלואם, הסופרים הם חלוציה — בין בתקופה של כאילו, דהיינו שנהגו בה בלשוננו בכתב, כאילו היתה חיה מלוא־חיים בעל־פה, וביותר משזנחו את ההשליה, שאף בה הראו גדולות ונצורות, כאילו ניתן בלשון־המקרא לקפל כל חפצם בתיאור, בציור, בביטוי, והלכך הרחיבו את הלשון והעמידוה על רבדיה המאוחרים והוסיפו עליה רישומי מישרים ועקיפים מעברים, ובכללם רישומה של לשון־הדיבור, למן ראשית גמגומיה עד אחרית חיתוכה, כשהם, הסופרים, הם המחוקקים, הגלויים והסמויים, של התהליך הזה.

לתוך התהליך הזה הוטלו זרמי־זרמים, ואחד מהם הוא “בישוב של יער”, שהיה מסה גדולה באמנות הסיפור וכליה, הלשון, הבאה לתאר הוָיה רבת־טיפוסים, שלשונותיה במזל מיני־מינים של דיאלקט ואידיום, והיא מתוארת ומסופרת מתוך ניסוי־סיגול חדים וחריפים של אפשרויות לשוננו הנגלות והנסתרות לצרכי הביטוי האלה, בחלקה הדסקריפטיבי, וביחוד בחלקה הדיאלוגי. ולא היתה כמסה הזאת בספרייתנו קודם, וגם אם המחבר עצמו חלק על דרכו שלו עצמו, הרי בה נשתרטטו הקוים לסיפוריו הכוללים האחרים, וביחוד לסיפוריו הגדולים, שבהם לכד, בכלי לשונו ולשונותיו, מיני הוָיה שונים ורחוקים במקום — מכאן עולמו של “דלתות נחושת” ומכאן עולמו של “יעיש”; ואף רחוקים בזמן — מכאן עולמו של “מקץ הימים” ומכאן עולמו של “כאלה הם”; לא כל־שכן עולמו של ״חתן דמים״; וקרובים במקום, במקום ובזמן —מכאן עולמו של “יושבת בגנים” ומכאן עולמו של “בקולר אחד”, לא כל־שכן עולמו של “אופק נטוי”.

ואולי הדין עם משה שמיר, שאמר בהספדו, כי אילו הזז היה סיפק בידו, אפשר שהיה כותב סיפור כל קורות ישורון לדורותיו? אבל אף מה שכתב — יריעתו מקצה תולדות לקצה תולדות, והוא גוֹבּלין גדול, שכל חוט וחוט טווּי לגופו וכל החוטים מסכת אחת; ואם מותר לשנות ממטבע הכתוב האומר: שפה אחת ודברים אחדים, נאמר: שפה אחת אף שהדברים שונים; ואם מותר לדמות יצור ליוצרו, יאה לו כעין הברכה: בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב, ושלום כלשון שלמוּת ומלאוּת.


ה

מספד סימנו אֵבל, ואף מִספד־סופר כך, אבל כל מספד־סופר פותח את ספריו הנחמדים, ואֵבל וחמדה תרתי דסתרי, כי לזכר ספריו ולמקראם מתקיימת בחינת הפכת מספדי למחול לי, פיתחת שקי ותאזרני שמחה. ומתוך רגש זה נסיים דברינו, לאמור: חברותו של חיים הזז באקדמיה ללשון העברית היו כבוד וזכות לה, אבל כבוד וחובה לה לעשות לזכרו על־פי דרכה — לספר מקצת שבח פעלוֹֹ ללשוננו, וראוי שתעשה זאת זכרון בספר.

[תשל״ד]


תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!
המלצות על הסדרה, מחזור, או שער או על היצירות הכלולות
0 קוראות וקוראים אהבו את הסדרה, מחזור, או שער
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.