רקע
דב סדן
גרם־המעלות

אפתח, ברשותכם, במעשה שהיה כך היה: לפני ח״י שנים ראתה מערכת “דבר” להכריז על פרס, לשמו של ב. כצנלסון, על סיפור עברי וקצבה סכום הגון, לפי שיעורו בימים ההם, וצרפה1 לו אף הבטחה של אופציה והתחייבות לפרסומו של הסיפור ברבים. לשם כך מינתה שלושה דיינים, שיעיינו בחיבורים, שיישלחו בעילום שמות מחבריהם ובהעלם עצם כתב־ידם, וידיינו עליהם ויכריעו כהבנתם וכדעתם. שלושת הדיינים, והם שלמה צמח, דויד זכאי ועבדכם, קראו תחילה, כמחוּיב, איש־איש לנפשו, את שנשלח להם ושקלו כמחוּיב, איש־איש לנפשו, מה חיבור מעוּלה בחיבורים וראוי לפרס, והכריעו, איש־איש לנפשו, על אותו חיבור עצמו; אך בהתכנסם לדיון, לא יכלו, במותב תלתא, לאנוס עצמם מן המבוכה, שאחזה בהם בהיותם בדד: עילום שם המחבר והעלם עצם כתב־ידו לא היה בהם להסתיר כלשהו את מיהוּתוֹ של המחבר, שכן כבר הפיסקה הראשונה הסגירתו. כך — הירהר, ככל הנכון, איש־איש לנפשו — כותב בספרותנו אחד ויחיד בלבד, הלכך החיבור חיבורו. ואולי אף הוסיף מה שהוספתי בהרהורי: אם לא לשער, השערה רחוקה, כי כשם שמצינו מחַקים מופלגים אף מופלאים באמנות־הדמות, נמצא עתה שכמותם באמנות־הסיפור, ואם השערה רחוקה זו יש בה ממש, הרי התערותו של המחַקה בנפשו של המחוּקה הגיעה כדי זהות, שהיא לא בלבד למעלה מן הטבע, אלא אף למעלה מן הנס, שכן נתקיימה בו בחינת אילו ידעתיו הייתיו.

אבל בין חברי לדיון הירהרו בין לא הירהרו כדרך שהירהרתי, נהגנו בדיוננו, כמחוּיב, ואמרנו איש־איש את דעתו על החיבורים האנונימיים ואת הכרעתו לטובת החיבור האנונימי ההוא; ובפתוח מערכת “דבר” את המעטפות החתומות ושמות המחברים בהן, נודע מה שידענו: החיבור, שזכה בפרס, היה סיפורו של חיים הזז: “דלתות נחושת”, והוא ניתן לו במעמד נאה, שמרכזו היו דבריו המסולתים של הזוכה שגילה, על שום מה רצה בפרס שנקרא על שמו של מי שנקרא, ומרכז־מרכזם של דבריו תיאור דיוקנו וטיבו של ב. כצנלסון, והוא תיאור יחיד בדקותו וחריפותו בספרות ההערכה המשופעת, שזכה בו האיש על יסודותיו המורכבים הרבה.


ב    🔗

ואגלה עתה משהו, שיש בו עירוב של רצינות ושעשוע — אף שידעתי, כי אותה השערה רחוקה על מחַקה גאוני כל־כך, היא רחוקה באמת, והנחת ריחוקה נתחזקה ממילא מכוחו של מעשה שהיה, הלא היא המבוכה, שהטיל המחבר שנים קודם, בפרסמו קצת פרקים, בשם זכריה אוזלי, ונמצאו שהניחו בכובד־ראש, כי אמנם קם לה לעדת שבי־תימן, סופר מקרבה, שקנה לעצמו עיקר נוסחו של הזז ועשאוֹ, בטירחת סיגול נאותה, כלי־ביטוי להוַי של עדתו, ואף־על־פי שידעתי מה שיודעים הכל, כי סוף ההנחה ההיא תוהו, אף־על־פי־כן שיקעתי עצמי, עם קריאתי בחיבור האנונימי ההוא, במלאכת־ניתוח מדוקדקת, בלשונו של המחבר בחיבור ההוא, לדרכיו ולפרטי דרכיו, ויִחודיו נסתכמו לי כדי וַדאוּת יחידותו של המחבר, הן מבחינת עניני הסיפור הן מבחינת בנינוֹ, ולימים פירסמתי את חלקו של הניתוח, הכולל עניני לשון, במחברתי: “לשון סופר וספר — על ׳דלתות נחושת׳ של חיים הזז”, בהוצאתה של האקדמיה ללשון העברית. והנה מַתלאה — מה שנראה לי מעלת שלמוּת, שאין להוסיף עליה ואין לגרוע הימנה, לא נראה כן למחבר, שלא יצאו שנים מרובות, והנובילה ההיא באה על הרחבתה והעמקתה כדמות רומן גדול בן שני כרכים, ללמדך כי השגתו את עצמו, הבאה תוך כדי השגתו על עצמו, ידעה שלמוּת מפנים לשלמוּת, וגם באמור לו מעריכיו קלוס קלוס, לא נחה דעתו מעצמו, שדעתו ינקה מדעתו, שכל שהוא מקיף יש מקיף הימנו, כל שהוא מעמיק יש מעמיק הימנו, וכל שהוא מתוקן יש מתוקן הימנו, הכל לפי גרם־המעלות שלו עצמו, שכל עלייה בדרגת בשילותו מחייבת לא בלבד את עשייתו שלעתיד, אלא אף את עשייתו שלעבר.


ג    🔗

השגה זו את עצמו תוך כדי השגה על עצמו היא חזיון נכבד בספרותנו, שאין בידנו לדון בו ועליו מלוא־היקפו, כי לא כל תהליכיו פרושים לפנינו, ודיוננו מצומצם על המעט שהוא מגולה לקהל־הקוראים ברשות־הרבים, לפי המהדורות שבפרהסיה; ואפילו יצורף לו הרבה המוצנע בכתבי־יד, שוב לא נדע את שלא הגיע ואינו עשוי שיגיע לפרהסיה, משום שלא נשמר אף בצנעה. הכוונה היא לא בלבד לסופרים, שקיימו צוָאת המשורר הרומי להשהות דברים מנין שנים חסר אחת, לשם שכלול אחר שכלול, מהם שאף הפליגו מפנים לשורת צוָאתו; והלכך לא נדע לעולם, מה תמורות וגלגולים חלו בפרקי “הצופה לבית ישראל” לאיציק אֶרטר, שהתכונה האקטואלית של חיבוריו לא מנעתו לקיים בהם כלל ההשהיה ההיא ולהוסיף עליה, כשם שלא נדע, מה תמורות וגלגולים חלו ב“אהבת ציון” לאברהם מאפו, וממילא אין בידנו ללמוד, מלוא־לימוד, את תורת־היצירה במזל השגת היוצר את עצמו מתוך השגתו על עצמו, כדת מה שניתן ללמוד מכתבי מנדלי, י. ד. ברקוביץ, ש״י עגנון וחיים הזז, ועיקר הלימוד מקצה מזה ומקצה מזה.

ובבואנו להדגיש דרך זו, אין אנו שוכחים, כי יש דרך הפוכה ממנה, והיא דרכם של סופרים המסתפקים בנפתולים שבינם לבין ביטוים, עד פרסום־הבכורה, ששוב אינם משנים ממנו, לא במהדורה תניינא ולא במהדורה תליתאה, ואף לא במהדורה בתראה. ודין ליתן ענין לכאן אמירה יפה ששמעתיה מפי אשר ברש, לאמור: כתיבה כלידה דומה, ואין לידת־משנה, כגון שתהא האם מניחה לו לבר־בטנה שיגדל בחור ויבשיל אברך, ומשגדל ונתגלו לה בו מום או פחת, תנסה לדחקוֹ לרחמה ולילד אותו לידה חדשה. אודה, כי אמירה זו נראתה לי, אולי משום שהחניפה לי, כי אני בעניי מקיים את דברי כמטבעתם הראשונה, ושוב איני מוחק דבר ואיני משנה דבר; אך אמירה יפה זו נסתרה מכוחה של אמירה יפה כמותה, ששמעתיה מפי ר׳ אליעזר מאיר ליפשיץ, בהביא לפנינו אברהם שרון את עצם כתב־ידו של היינריך היינה, לאמור: צאו וראו שיר שרוב השורות היו בהן למעלה ממנין ניסוחים, ונמחקו זו על־גבי זו, וכל ניסוח נחמד ונעים, ואילו נשתייר והיינו אומרים הפלג־שבחו; אך עתה בעינינו ראינו, כי כל נוסח מאוחר משובח מקודמו ומופלא מקודמו, ואחרון־אחרון חביב. אמר ר׳ אליעזר מאיר ליפשיץ: אף שהוא חביב, אל תאמר אחרון־אחרון, כי אפשר והוא אחרון לנו, אך לא היה האחרון למשורר. פתח ודיבר בשבחם של סופרים, שאין נוסח אחרון אחרון להם, ואמר: אני, אמנם, לא ידעתי צורך זה מנפשי, ואם שיניתי לשם איחוי ולא משום היתוך שיניתי, אבל הם, גדולי הסופרים, ידעו ויודעים צורך זה, וכבר ביאר צבי דיזנדרוק, כי הצורך מעיד לא על מה שאין לנו, אלא על מה שיש בנו וצריך שיהא לנו. אכן, ניסיתי להשיג על דבריו מתוך הטענה, שנשמעה בימים ההם כלפי עגנון ולימים כלפי הזז, כי המהדורה הבכירה עדיפה על אחותה הצעירה על שום ראשונות השראתה, שכמותה כהשראת רוח־הקודש. השיב: מה לך מלים גבוהות כל־כך, והרי אפשר הרגל שהרגלת את עצמך למהדורה הבכירה מעלים מעיניך יותרת קסמה של המהדורה הצעירה.

ולסיום הויכוח אומַר עתה לגופה של הטענה, כי אם לקלות־ראש, שאינה מבחינה בין קודש לחול, אפשר להקשות: כלום ראית טיוטה של חזון ישעיהו; ואם לכובד־ראש, המבחין ביניהם: מי לידנו יתקע, כי בבוא ראשונה לפני העם ספר דברים, הוא משנה תורה, לא בסרו עליו תחילה מחמת הרגלם, כי הרבה בנים לעצלות, וההרגל הוא הקשה שבהם.


ד    🔗

נחזור ל“דלתות נחושת”, שלא כנתינתן ראשונה היא נתינתן אחרונה, כדי להאיר באורה את שאר סיפוריו, שלא כנתינתם ראשונה היא נתינתם אחרונה, הכל לפי דרגת הבשילות של המסַפר ותגברתה, שאינה דומה יכלתו בדרגתו ראשונה, שנראתה לו למבקר או לקורא, במעלת השלמוּת, כיכלתו בדרגת בשילותו אחרונה, הפוסלת לו למחבר את קודמתה ומזרזתו לשוב ולהיאבק בחָמרו,ֹ ככוחו החדש עמו, לקיים בשינוי־מה את דבריהם: אינו דומה הכותב פרקו מאה פעמים ככותבו מאה ואחת פעמים. אכן, זה סלע־מחלוקת קשה בין סופר למבקרו או לבין קוראו, ודוגמה מובהקת לה ענין “בישוב של יער”, שהוא אחת מנקודות־המהפך הגדולות בסיפורת העברית, אולם בעוד הביקורת ממשיכה בהידד שלה, הסופר עומד באי־אפשי שלו, שתגבורת דרגת הבשילות של מידת אמנותו, הפחיתה בעיני עצמו את יצירי עצמו וגזר על עצמו את עילוים, ואף קיים את הגזירה הזאת למעלה למשכיל, ואילולא נקפדו חייו בלא מועד, היה, כפי ששמעתי, מטה חסדו על הסיפור הגדול הזה, שהשגתנו מסתפקת בו בחינת כלה כמו שהיא, אך השגתו ביקשה לראותו כלה נאה וחסודה, ביתר דיוק: כלה שאין נאה וחסודה כמותה וממנה.

והרי המאבק הגובר והולך על כלי־הבנין והעמקתם, התגלע מתוך מאבק גדול ממנו — על תכולת הענין ורחבוֹ, כשהמקצוּעה והמקדח מתחרים זה בזה. והיא הנסיבה, כי כשם שנתבע לדור ונתן, כך נתבע לדורות ונתן, וכאן וכאן התביעה תביעת עצמו מעצמו. ולציון יִחודו בספרות, — לא היה כמותו לגודל הנתינה, כשם שלא היה כמותו לרוחב הנתינה. כי אם לדור שפירושו ברגיל שלושה דורות אחרונים, הרי מניפתו נמתחת מקצה גולה לקצה גולה — הוא חי את הביוגרפיה המוטבעת שלו, גולת אוקראינה וכמותה, כחיותו את הביוגרפיה הנקנית שלו, גולת תימן וכמותה, באופן שהביוגרפיה הנקנית נעשית לו כביוגרפיה המוטבעת, כביכול נולד וגדל בכפר סידרוביטשי וסביביה ובקהילת צנעא וסביביה כאחת, ובין זה וזו מתפשטים ומתקפלים יִשובי־ישראל רבים ושונים, שחוָייתו בתוכם ומתוכם מהימנה ושלמה, בין הם פרקים בביוגרפיה המוטבעת, בין הם פרקים בביוגרפיה הנקנית, עד שלא בלבד ישובי־היהודים בקיוב, פאריס, סימפרופול ובוספור כמותם כישובי תחום־המושב בימי השלוָה המדומה ובימי החורבן הוַדאי, אלא כמותם כישובי גולה בבבל ובקורדיסטן ובתימן, שכולם־כולם, נדחי גלות־אדום ונדחי גלות־ישמעאל, קרובים מכל קרוב, וחידת קירבתם מתוך שהם כגילוי־עראי נפרדים, המתפרנסים מתשתית־הקבע המשותפת לכולם ולכל, היא ירושלים.

וכמרחב־הדור הוא מעמק־הדורות – מכוחה של התשתית, שהיא המובא והיא המוצא, מקביל לו לפלס הגיאוגרפיה המקסימלית אנך ההיסטוריה המקסימלית — למן חזיונו של מדבר סיני, דרך אחרית הבית, עד פרכוסי־המשיחיות בשלהי־שלהיהם של ימי־הבינַים, ועד האנדרלמוסיה שירדה על גולת רוסיה והשואה שירדה על גולת אירופה, כליית העם בה ומנוסת שרידיו והצלתם, בכלל השיבה הגדולה מכל קצות־העולם ומכל השבטים לשם תקומתו בארצו.


ה    🔗

ובין במרחב הגיאוגרפיה ובין במעמק־ההיסטוריה, למן משואות לכיש שדעכו וכבו בימי־קדם עד משואות לכיש שחזרו ונדלקו תמול־שלשום נתקיימה בחינת יש עין רואה ומראה, המגייסת את לשון־הדור ולשון־הדורות לספר את מראותיה. אבל הגיוס הזה של הלשון; ביתר דיוק: ההתגייסות, ההתנדבות הזאת של הלשון לשמש את עלילות העם ושבטיו ויחידיו במרחב־הדור ובעומק־הדורות קובעת פרשה לעצמה.

[ערב ראש השנה תשל״ד]



  1. במקור “ורצפה” צ“ל: ”וצרפה“ – הערת פב”י  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47902 יצירות מאת 2669 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!