רקע
דוד אריה פרידמן
חיים נחמן ביאליק – יגון־היחיד

השתלשלות קוים יסודיים אחדים בשירת ביאליק


 

א. שעת הרחמים    🔗


היתה תקופה שבה התוודה ביאליק: “אבל כבד ללבבי, יגון קודר בלבבי” ומני אז, כמעט עד לשנות חייו האחרונות, לא חדל להתעצב ולהתאבל בשירתו. יותר מזה: צערו הלך וגדל, ויגונו הלך והשחיר. כל קורא בשירי ביאליק של תקופה זו בסדרם הכרונולוגי, מרגיש בהרגשה ברורה, כי לפניו הד ועדות של משבר נפשי קשה, שהתפתח אצל המשורר במשך הרבה שנים כמחלה פנימית עמוקה. באותו זמן הוא לא היה בשום אופן משורר שהשמחה במעונו. ובכל זאת באותו זמן היו נשמעים בלי הפסק קריאות של מז“ט מסביב לאותו המשורר הקורא “אבל כבד ללבבי”. זו היתה תמונה מוזרה ומחרידה: עומד לו יהודי עייף ומר־נפש סופק כפיו וצועק בכעס וביאוש: “מה לי לגזעי, מה לי לשוכי” – ובאותה שעה, “גזעו” זה, הוא המון מעריציו מחבקים אותו ומברכים אותו בברכת “גאוניות” ו”לאומיות“… הוא מקללם, כי “מחר ישא כולכם רוח”, והם – יוצאים סביביו במחול וקוראים הידד”… מי שיקרא את השירים השונים של ביאליק שנדפסו בין תר“ח–תרע”ו, שבשבילם עטרו את ביאליק בשם “גאון”, מי שיקרא ויאזין לפרכוסי הנפש הנשמעים בחרוזים ומבין החרוזים ידע, כי המשורר הגדול היה אז עטוף צללי יאוש שחורים. “הם מתנערים מעפר”, “צנח לו זלזל”, “ויהי מי האיש” ועוד ועוד – בכולם אנו שומעים אנקת כאב ומרי־נפש. לא כאנחות־אבל נשמעים הדברים כי אם כיבבת־שבר. כל דיבור הוא כאב מפעפע, כל חרוז טבול בדם, ועל כולם מרחפת עייפות נוראה ותוגת־יאוש איומה. אבל באותה שעה עצמה שמענו קול רעש גדול כקול ענות גבורה, וראינו המון גדול העוטרים את ביאליק בעטרת הגאוניות ואינם רואים מרוב חדווה כי חדים הם הקוצים שבעטרה זו, וכי באו הקוצים עמוק בבשר המשורר… אז תרד מעיני המשורר העייף והמעונה פנינתהן מסוג־דמע אחת, ותספר לנו פנינת־הדמע מעשיה עצובה שלא רבות כמותה לעצב וליופי בספרות העולמית. כהמית לב חרישית וכתפלה זכה של נפש עדינה בצר לה נשמעה לנו אותה המעשיה של ביאליק. תוגתה ושלוותה הן מסוג השלווה הנוגה של גבעולי השדה השבורים אחרי הסער. בלבביותו העמוקה ובצמצומו הגאוני, בדקות רקמתו ובחיוניות צערו, שיר זה הנהו לא רק אחד מבחירי היצירה הביאליקית, כי אם גם אחד מפרחי־הקסם הנצחיים של הליריקה האנושית. אנו שומעים את הדברים העצובים והיפים ומתחילים להרגיש, כי הולך וגז הצעיף שהיה נתון על פני האדם היותר יקר לנו, וכי הולכות ונעלמות הקליפות המרובות שהסתירו מעינינו את נפש היוצר. “חשופה בכל נגעיה תעמוד ובכל מדויה הרעים, ובכל כשלונה ועלבונה”, כמו שאומר ביאליק במקום אחר, אך גם בכל יפיה האנושי ובכל קסמי היצירה שלה תתגלה לפנינו נפש המשורר באותה מעשיה עצובה וכה תתחיל: –


"והיה כי תמצא מגלת לבבי

בעפר תתפלש,

ואמרתם כה: היה איש תמים ופשוט

ועיף וחלש.

והיה האיש עושה וחי לו לתמו

ונחבא אל כליו

ומקבל בדממה, בלי ברכה וקללה,

מה שבא לו מאליו.

(והיה כי תמצא…)

ועלית קיר קטנה לאיש ההוא היתה – אך גם אולם של אורחים היה לאותו האיש, ובאותו האולם היו נאספים, ומתאספים עד היום כל ידידיו המרובים של המשורר, ובה בשעה שהמשורר מפלל בדממה בעלייתו ובוכה על נפשו, שם באולם מתחת צועקים הידד ומחצצרים בחצוצרות. בעליית הקיר עומד המשורר בשברון לבו “צונח לאשנב, ורועד ולוהט ומפלל בדממה”, שם הוא מתרפק וכו', מתרפק על רחמי־הלילה ומבכה את יתמותו ואת טעות־חייו, ומתחת, באולם הגדול, נישאים נאומי־כבוד. לכאורה, מראה זה באמת, עד כמה אהוב הוא ביאליק, אבל לפעמים קרובות קשה לאדם אהבת־חברו יותר משנאתו. יש מעמדי נפש כאלה שהאדם מבקש: הלוואי היו שוכחים אותי ידידי והיו עוזבים אותי. על מעמד רוח כעין זה דיבר ביאליק זה כבר לפני הרבה־הרבה שנים:

“אך בבא תור הסתו, בימי סגריר ועב”.

“אז עזבני לנפשי, אח חנון”.

(ביום קיץ, יום חם)

אחד מאסונותיו היותר גדולים של המשורר ביאליק היה אולי זה שאין לו כלל אויבים. כולם אוהבים אותו, כולם היו ידידיו וכולם חיבקו אותו. הילדים שהתחנכו בסביבה מפנקת הנם תמיד היותר אומללים. להיות כל היום אהוב וכמפונק, ולהרגיש בכל האברים כאב החיבוקים – כמה זה קשה! “בין־יחיד” יש לו תמיד חסרונות ופתחי־חרטה הרבה הבאים לו מרוב פינוק ועידון. בנוגע לביאליק בא הכבוד הרב שזכה לו רק להותו, אעפ"י שראוי והגון הוא לכבוד עוד יותר גדול ויותר אמיתי. בכבוד הרב שחלקו לביאליק ובתשבחות שפיזרו לו, אי אפשר היה לראות התעניינות אמיתית “במגלת לבבו”. ואמנם – הכי מתעניינים בנפשו של ילד־פלא יפה העיניים? כל אחד יחשוב לו לעונג לצבוט לו על לחייו, להחליק לו על תלתליו, יהלל אותו בפניו ושלא בפניו ויהנה, יהנה עצמו מן היופי. בילד־הפלא מתגאים ההורים והקרובים, אבל הילד נשאר בבדידות נוראה, למרות הטיפול המרובה שמטפלים בו, ואולי דווקא בשביל טיפול זה. התערבות תמידית של “הגדולים” מטעה לפעמים קרובות את הילד המחונן ומעקמת דרכו. אך העיקר הוא, שהנפש הרכה והמחוננת אין לה מנוח. כך היה גם עם ביאליק המשורר כאשר הלך וגדל לעינינו. כשהוא אומר “והיה כי תמצאו מגלת לבבי, בעפר תתפלש”, הוא יודע ברור, כי כך הדבר. מגילת־לבבו, – רטטי־הנפש היוצרת האמיתיים והיחידיים, שהתלבטו דום בין האותיות הקשות של הפתוס – לא עוררו כמעט כל שימת־לב. ואם שימת־לב לא עוררה, קשבה לבבית על אחת כמה וכמה.

מן השעה הראשונה ששמענו את ביאליק בוכה על נפשו, שמענו גם את קריאות ה“הידד” לקראת "לאומיותו של ביאליק, “תחיותו”, “נביאותו”, ועוד. וכל מה שהצליף יותר על פני “לאומיותו”, כך גדלה השמחה “הלאומית”. קריאות־התהילה השכיחו את המיית־לבו של המשורר, שהתגלתה עוד הרבה זמן לפני המשבר.

על ביאליק נכתב אצלנו הרבה, כמובן לפי הערך, וקיצור כל הדברים הוא, כי הוא “גאון”. אך זה כבר ידוע כמעט מהשנים הראשונות להופעת ביאליק. מי אינו יודע עתה, כי ביאליק הוא המשורר הלאומי או משורר הלאומיות והתחיה? לפני כמה שנים כתב פרישמן, כי “שאל את הילד האחרון, מי הוא המשורר, הנביא ועוד”… ובאמת, כי ימצא איזה־פרא־אדם וישאל “מהו ביאליק”, הלא בוז יבוזו לו. מפני שזהו כבר ידוע ומוסכם, מהו ביאליק. התשובה אמנם לא תהיה תמיד לגמרי דומה, כי היא תלויה קצת גם במשיב: מה שהוא חפץ לראות בביאליק. אבל איך שתהא התשובה, היא תתחיל תמיד: "ידוע, שביאליק הנהו… האחד יענה: ביאליק הוא משורר הלאומיות ויביא לך אלפי ראיות על “לאומיותו”, עד שתראה ותבין, כי כל יצירתו של ביאליק היא רק קישוטי שירה לפרוגרמה לאומית זו או אחרת. השני יאמר, כי ביאליק הוא אחד מבעלי “התחיה”, השלישי – כי “נביא” הוא, והרביעי – אך, כמדומני, דעה רביעית אינה. אמת, ישנה עוד דעתו המיוחדת של פרישמן, שכל כך התנפלו עליה בשעתה, אבל מהפגישה שנערכה לה לדעה זו של חריף הבקורת שלנו ברור, כי זוהי רק “דעתו הפרטית”. לא כן ההשקפות השליטות על יצירת ביאליק: מקובלות הן בעולמנו. כל אחת מהן באה מאדם המומחה לדבר אחד, נאמר ללאומיות, לנביאות או לתחיה בכלל. יש גם מומחים אוניברסליים, שתשובתם תהיה יותר כוללת ויותר חשובה, אך כמובן גם כן במוסכמות ובמובל. בכל העולם כולו, וגם אצלנו ברחובנו, ישנם אנשים, שידיעותיהם וכל קרביהם הרוחניים נמצאים אצלם מסודרים וערוכים כבארגזים. די לך להדק על כפתור החשמל המוביל את ארגז ידוע שבמוחם או בפנימיותם, ותקבל מיד תשובה ברורה על שאלתך, ממש כאבטומט לענייני־אוכל או לתווי־הדואר. אם לאיש כזה תפנה בשאלתך על ביאליק, תשמע כאין אשד מים רבים היורדים ברעש מאיזו פסגה רמה: נביא הוא, גאון הוא, משורר התחיה הוא, לאומי הוא, הוא – הוא – הוא –. ובאזניך יצלצל כיללת רוח איומה: הוא – הוא – הוא…

ואז תברח מאותו הר געש המוריק הגדרות ומאשד המים הנכון להטביעך, ותיסגר בחדרי חדרים ותשאל את נפשך: אבי שבשמים! האומנם רק זה הוא ביאליק? מהו סוף־סוף אותו המשורר שאשר כל כך את חייך והעניק לך כל כך עונג נפש עמוק? מהו סוד נפשו וחייו מה הם, כי כל כך תאהבהו? הלא מכל אותן המון המוסכמות והמקובלות על ביאליק, ברור רק דבר אחר: האהבה העמוקה שמרגיש כל קורא־ביאליק למשורר. ועוד דבר אחד ברור, אי כי לעת־עתה רק ליחידים: אותו המשורר ביאליק החותם על השירים הנפלאים הידועים לכולנו, ואותו ביאליק שעליו נכתבו אצלנו כל כך הרבה מאמרים שונים – הנם שני אנשים שונים. יתר על זה: אותו המשורר הגדול, שהקסים את לבבנו ונעשה כל כך קרוב לכל יחיד וכל כך חביב על כל אחד בלי שום חקירות ובקורת, הנהו, באמת, לא זה הראשון ולא זה השני, כי אם שוב אחר… כי שלושה ביאליקים הם, ביאליק הראשון הוא זה, שכל “העולם” חושב, כי הוא יודע ומכיר אותו בתור “נביא”, “לאומי”, ועוד ועוד. השני הוא זה שביאליק גופא חשב על עצמו במשך זמן רב, והשלישי – ביאליק השלישי הוא אותו המשורר, שאיש לא חשב עליו, ושהוא עצמו לא ידע זמן רב מיסוריו ומגדלו הענקי. ביאליק זה השלישי – הוא הוא היחידי והאמיתי. הוא היה מצפין את סודו בחרוזיו, מפרכס ורוטט בלי־יודעים ביצירותיו, נענה ויוצר.

פרישמן ניסה פעם לפרוק מעל שכם ביאליק את ערמת־ההגדרות, שהעמיסו עליו מבקריו, מכבדיו ומעריציו. באחד מפיליטוניו שלו, שלא הביא, כנהוג אצלנו, לשום תוצאות בבקורת־ביאליק, הרגיש כנראה, המבקר השנון, כי זה המשורר הגדול נחנק כמעט מסבל־ההגדרות. כנראה, הכיר פרישמן כבר אז, שאין להבין כהוגן את יצירת ביאליק ואין לשפוט עליה, קודם שישחררו אותו מכל החיובים והמוסכמות שמצאו בו רבים. במאמרו הקצר עורר פרישמן את השאלה על־דבר מה שביאליק איננו, אבל כדרכו של פרישמן תמיד, עורר רק את השאלה, כדי שיבואו אחרים וימלאו אחריו. מתנגדים נמצאו אז הרבה, אבל ממשיכים לא נמצאו. בינתיים, נדמה לי, פיזר כבר רוח הזמן עצמו את המון הפתקאות וההגדרות שהכבידו על המשורר. באותו מאמר חפץ היה פרישמן להראות מה שביאליק הנהו, אבל גם הוא נכשל בהגדרה חד־צדדית. משום זה בא לידי משפט קיצוני ומוטעה בדברו על שירי ביאליק הידועים אצלנו בשם “נביאיים” ו“לאומיים”. כפי הנראה, חפץ היה פרישמן לעורר את קהל “המהדדים”, וזרק בפניהם הגדרה חדשה ומצליפה, החשובה עד מאד מפני הגרעין האמיתי שבה. מידתו של פרישמן, שבה הוא ניגש למוד את יצירת ביאליק, היא אחת המידות הראשיות והנכונות, שבהן נדרשת היצירה האמנותית, אך אינה המידה היחידה. יותר מדי מורכבת היא היצירה האנושית, כדי שיהא ערך מוחלט לביאור חד־צדדי, גם אם הוא נכון ואמיתי.

נפש האדם – מי יעמוד על כל סודה? ונפש היוצר על אחת כמה וכמה. מי ידע את כל חריצי הנפש ומחבואיה, את פרכוסי הלב ויסוריו?

רק אחרי שהתענגת דייך על העונג, שהמשורר הגיש לך, ושמת את לבך לנפשו של זה המשורר המשמש לפניך לענג את חייך, אז אולי יעלה על לבך הרעיון לחפש את המשעולים הצרים המובילים אל יסורי יצירתו. ומי יודע, אולי תחת עונג יגיעך צער, ותחת שובע צמאון, אבל ברוך יהיה זה הצער שיעורר בך את אנושיותך ויחיה בך את האח ואת הרע… לאור הנפש הסובלת ויוצרת, ומפרפרת ושרה, ייראו לפניך אחרים לגמרי ערכי היצירה וחשיבותה. ואז בהיותך יחידי לנפשך תחליט לשאול את ביאליק עצמו: מהו? תקח את ספר השירים שלו כמו שהוא, את ציוריו ומאמריו – ותשתומם. לכאורה – אין כל מעבר ואין שום גשר פסיכולוגי בין “הברכה” ובין “קראו לנחשים” או בין “עיר ההרגה” והאלגיות היפות של השנים האחרונות, או בין אלו ואגדותיו. הגשר היחידי בין יסודי היצירה השונים של ביאליק הוא רק נפשו הסינטיתית של קוראו. בנו, רק בנו מתאחים קרעי היצירה של המשורר. רק אחרי לוותנו את היוצר במשעולי חייו והתפתחותו השונים ואחרי ספגנו אל תוכנו את מנגינותיו ואנחותיו, נוכל למצוא את הדרך ליצירתו. אז מתבררים לפנינו בבירור גמור ההשפעה הגדולה של המציאות הממשית, והגורמים החיצוניים המרובים על השירה והריתמוס שלה, על עליותיה וירידותיה. בשעה שמתגלה לפניך העקלתון הגדול שאדם יוצר מסוגו של ביאליק מוכרח לעבור בו בחייו, ולאזניך יגיע הרחש האטום של הנפש המפרכסת ביצירה בתנאי קיומנו – אז יאורו פתאום לפניך באור חדש דרכי חייו ויצירתו של זה המשורר שהיה נחשב בעיניך לידוע וברור.

באותו רגע יש שתראה פתאום את משוררך הנערץ עומד לפניך עלוב ונדכה, עייף ועצוב ומחכה לרחמיך.

"נפשי עומדת שם דומם,

חשופה בכל נגעיה תעמד ובכל מדויה הרעים

ובכל כשלונה ועלבונה;

(ויהי מי האיש…)


ביאליק ביאושו הנורא חיכה אז רק ל“דמעת סתרים” שתהי “פדיון לחרפת־חייו וכפורים לקלון־ענותו”, אבל יש לו הזכות לקוות להבנת־כפורים, ולא רק “מבן הדור ההוא” כי אם גם מבן־דורו. הרהורי־עצב עמוקים צריכים היו לעורר בנו דבריו של המשורר היותר חביב עלינו, בבקשו רחמים אצל האיש “ישר הקומה” אשר יבוא אחריו, היינו –אחרינו. ביאליק מנחם את עצמו כי הדור הבא לכהפ“ח “להמון לבו לא יבוז ובמכאובי נפשו לא יתעלל”, (שם) אפילו התיחסות ניטרלית כזו, כנראה, לא מצא ביאליק אצל בני דורו. ובכן, אלה שעטרוהו בעטרות השונות של נביא, לאומי ועוד – התעללו “במכאובי נפשו”?… מפני “המלים העקרבים” ו”דברי המרורות" לא ראו בני דורו של ביאליק את עלבון חייו וכשלונו. וגם ביאליק עצמו לא הרגיש בהם זמן רב. מבלי הכרתו וידיעתו התאנח זה כבר, הרבה זמן קודם שהתחיל לחשוד במדווי לבו. איש לא שמע את אנחותיו הכבושות, וגם הוא עצמו לא שם להן לב. משום זה כל כך טרגי הוא ביאליק. בסקירה הראשונה אפשר לחשוב, כי הוא אחד היותר מאושרים שבעולם: גדול הדור, משורר־שליט, חביב ונערץ, ועוד ועוד; אבל דווקא משום זה הוא אולי אחד הטפוסים היותר אופיים ברוח והטרגדיה הקלסית, הסופוקלית. חוץ מהניגודים ההכרחיים והקרעים העמוקים שביצירתו ומצבו בחיים, הנה ביאליק הטפוס היותר טרגי בינינו ע"י זה שלא ידע זמן רב מאסונו שליווה אותו על דרכו. כבר עד למשבר הנפש שבא עליו היה ביאליק שבור, כי שלמות לא היתה בו מעולם. זה המשבר לא היה כלל קטסטרופי ופתאומי.

ביאליק הלך כל העת מראשית הופעתו הלוך והתקרב אל המשבר הקשה. המעבר מפתוס גא לאלגיה רכה ונכנעה יש לו סיבות עמוקות בעצם יצירתו של ביאליק ואינו חזיון זמני. לשם בירור סיבות עמוקות אלו צריכה “מגלת־לבבו” של ביאליק להיות נקראת מ“בראשית”. העצב המר העולה מבין חרוזי השירים של תקופת המשבר ומבין שורות השירים מתקופת האחרונים, מראה כי לא חדש הוא הפצע ולא תמול או שלשום התאבל. אם זה המשורר המאושר התחיל לדבר על “חרפת־חייו”, ו“קלון־ענותו”, סימן הוא כי היטב כואב לו וכי איזו התגלות חשובה ועיקרית באה לו. מה אנו יודעים מהתגלות זו? במשך שש־שבע השנים של תקופת “הערבית” עמד המשורר ועשה חשבון־הנפש לעצמו. אייהו חשבון־הנפש שלנו? המשבר שבא ביצירת ביאליק הוא רק פרק אחד של הטרגדיה הביאליקית, כי חוץ מגורמיו העבריים המיוחדים יש לו לצערו של ביאליק גם גורמים אנושיים כלליים. על־פי מצבו המיוחד ועל־פי יסודי נפשו הנה ביאליק לא רק המשורר העברי היותר טרגי, כי אם בכלל אחד המשוררים היותר טרגיים. ובטרגיותו זו יש אולי הרבה יותר אוניברסליות משישנה בגאוניותו. לעולם התרבותי הגדול (חוץ מאותה הקבוצה המצערה של עברים יודעי עברית) ייעשה ביאליק קרוב וגדול ע"י צערו האנושי העמוק, שהתבטא בשיריו של הזמן האחרון וביצירתו הקודמת. וגם זה הוא ערכו העולמי של ביאליק שגורלו גרם לו להיות אחד היוצרים הגדולים והמעטים שבחייהם, באה ועברה שעת הרחמים הגדולים.

הים כי ירגז וירתיח משבריו – זוהי שירתו וזוהי חיותו; פרח כי ייף ונתן את ריחו – בצבעיו ובבשמיו כלואים חייו; צפור כי תעוף ותרון – במעופה ושירתה קיומה, רק האדם כי יחיה וישיר – חייו לחוד ושירתו לחוד. חזיונות החיים והיצירה באים אצל האמן זה בצד זה או זה בלוויית זה, אבל שונים הם אחד מרעהו ודוחקים אחד רגלי רעהו. אותם המשוררים ששירתם היא “כשירת הצפור ביער” הם רק המיעוט שבמיעוט. המרובים – משנה צער להם. אמנם כי לפעמים רחוקות יענגו החיים את היצירה או היצירה תנעים את החיים, אבל עפ"י רוב צוררים החיים לשירה או השירה בולעת את החיים, ותמיד יש לו לאדם מה לבכות, אם את שירתו שנדמה בשאון החיים או את חייו שאבדו בשירה.

אך הרבה יותר קשים ומענים הם הניגודים שביצירה עצמה, אלו העליות והירידות המרובות. כל עמדה חדשה של היוצר יש שהיא מתכוננת על קברי־תקופה שקדמה לה, והמשורר הולך לו קדימה ומאחוריו נשארים פגרי־זכרונות של יצירתו הקודמת. על־פי רוב אין האמן מרגיש בשעות העליה שלו את שתי הרשויות ההכרחיות שבהן נמצא כל אדם יוצר, כי מצד אחד שקוע הוא בשאון החיים ומצד השני – תשכרנו המית היצירה. על־פי הכרח פנימי בלי הכרתו שר המשורר ושוכח את עצמו ומשכיח לפעמים את יסוריו וגעגועיו הממשיים בחזיוני רוחו, או מבליע הרגשות בהרגשות כבחלום יעבור האדם דרך תקופת חייו ויצירתו מבלי לעמוד רגע ומבלי להתעכב עליהן. אבל יש שאחרי שנות יצירה קשות, כאשר יפוג קצת שכרון היצירה, יעמוד פתאום המשורר על דרכו, עיניו תפקחנה, והוא יראה לפתע את נפשו מתעטפת וקובלת בדממה… ואז רואים אנו את המשורר עומד נכלם ועלוב לפני אותם האנשים שהעניק להם מטובו. וזו הנפש העשירה והנותנת מבקשת פתאום נדבה, דמעת־נדבה! כאשר יוסר הצעיף מעל עברו של המשורר ומעל עיניו, יראה פתאום את דרכו והנה מוטעה, ואז באה תחת התעיה בתחומי היצירה תהיה על הראשונות בין בדרכי היצירה ובין בדרכי החיים.

“בשביל השבת־האבדה של עלומי ובריאותי, בשביל ענגי הטבע, רעייתי האהובה ובני – ראה, את כל האמנות שלי הייתי נותן” כתב ווגנר הגדול בערב חייו. ומשורר אחר גדול שדרש בגאווה ובהכרת־עצמו עמוקה ממלכו תמיכה ממלכתית ושנעשה ידוע בכל העולם, נתן בפי גיבורו של דרמתו האחרונה: “האח, האם אינם חשובים וטובים הם החיים המוארים באור השמש ובזוהר היופי הרבה יותר מזה הטיפול התמידי בטיט ובשיש בפינה הרטובה, הטיפול עד לידי עייפות מות?” (איבסן) קשה לו ליוצר שהתגלתה לו פתאום טעות־חייו. רוות־עינויים היתה היצירה, אולי קשים היו גם החיים – אך נוראה משתיהן היא ההתגלות: לא היה כדאי. ואם פנה היום, ואת הנעשה אין להשיב, אז יותר קשה היא התוגה המעטפת את נפשנו. הרבה יש להרהר אחרי האמיתיות המתגלות לאדם בפנות יומו ועל “סוף־דברו” השולל את “כל” דבריו, אבל אין אנו רשאים להסיח דעתנו מהן; ואולם חשיבות מיוחדת וחיונית ואמיתיות מכריעה יש לו לאותו חשבון־הנפש של היוצר הנעשה באמצע הדרך, בשעה שקדרו עליו פתאום שמיו, והיום עודנו גדול. יש שחשבון־הנפש הנעשה באמצע הדרך הנהו תוצאה ישרה ממערכי הלב של המשורר הדן ושופט תמיד את עצמו, ולפעמים תלוי הוא בעצם היצירה של המשורר, שיצירתו היא מסוג יצירת הרטט והחרדה הפנימית שבנשמה. אך על־פי־רוב מצטרפים לגורמים פנימיים אלה גם גורמים חיצוניים התלויים בידי אדם, ועל אלה האחרונים עתידים אנו ליתן את הדין.

עד אשר מתגלה למשורר כח “כחו תם לריק”, כמו שאומר ביאליק, והוא עושה “סך־הכל” של יצירתו וחייו, כי מה בצע בחייו שסר הדרם – וכל מה שהאמן גדול מחברו כן גדלים יסוריו בשעת המשבר, אם הוא בא עליו. פקפוקים וספקות שונים מתעוררים אצל הרבה משוררים ויוצרים, אבל האמן הגאוני שחותמו הוא אמונה ובטחון בכוחות עצמו, כשהוא מרגיש צורך להעריך מחדש בשביל עצמו את חייו ויצירתו, אז יש לחשבונו ערך מיוחד. חשבון זה מביא לפעמים לידי יאוש נורא, אך יש גם שתקופה זו של שבירת־החיים והיצירה עוברת בשלום, והיוצר יוצא שוב לדרכו החדשה מלא כוחות חדשים והרגשות חדשות.

אשרי האיש שזכה לראות בהיבקע עליו שחרו שנית אחרי ליל־הנדודים האפל. בנסיון קשה עמד ויצא ממנו בשלום. אבל אוי למי שנשאר יחידי בדרך, בשעה שעדרי צללים יסובבוהו והוא בודד ונעזב…

מן האופל המעיק יביטו עליו בצער ותחנונים דפי ספר חייו, ויצירתו תדרוש ממנה תיקונה. ומי שרואה בשעה קשה זו, שעת הרחמים הגדולים, את המשורר הגדול בצרתו, יהיה עליו לבו והוא מוכרח לשאול את נפשו בחרדה ודאגה: הימצא משוררו זה היקר בעברו די כוח לצאת מן המבוכה, היעמוד בפני המשבר?

כפי הנראה, עמד ביאליק לצאת אז לדרך חדשה. אותם המשעולים הצרים והנעלמים מן העין, שלהם היה המשורר סר לפעמים כדי לנוח מהאורחה הכבודה של המתופפים והמריעים, שבילים צרים אלה הולכים ומתאחדים יחד לדרך חדשה, דרך־המלך, שסלל לו בעצמו ובשביל עצמו. בצער מרובה ו“במדווי לב” עמוקים עלתה לו לביאליק היציאה ממסלולו הקודם, אבל מצב רוחו זה החדש היו לו שרשים עמוקים בעברו ובנפשו. שם, במחבואי השבילים שבין השרשים, אנו צריכים למצוא את מעינות־החיים ששובבו את נפש המשורר עד המשבר, מראשית יצירתו עד היום. רבים הם המשעולים שביער היצירה, כל משעול ומשעול ויופיו, אבל זה הנתיב הראשי המוביל לתוך עבי היער והשומר על סודו, הוא החשוב ביותר. אדם בא ביער – מעמיד לו סימנים. יש נכנס ביער ופושט יד למשעולים, ועד לב היער לא יבוא. די לו בחזיונות בודדים ובקווים פרטיים של היצירה הפלאית ואין הוא שואף לעצם הסוד ולמרכז־הרזים. אך הרבה יותר חשוב לתעות בנתיבים כדי לבוא סוף סוף אל המחבוא הראשי וסודו האחר…


 

ב. על המשמר    🔗


די רק להעיף עין על כל יצירתו של ביאליק עד עתה, כדי להיווכח, שהוא לא היה משורר “לאומי” במובן המקובל ולא היה משורר לירי טהור. כדי להיות משורר “לאומי” הוא יותר מדי משורר, ורגש השירה האמיתי לא נתן לו להיעשות כלי־שימוש בשביל מגמות רעיוניות שונות. אבל רק ליריקן משורר היחיד, איננו בשום אופן, כי אין למחוק מספר שיריו את השירים המגמתיים והפתטיים. כאשר יבוא איש שלא שמע כלום על ביאליק (במעמד כזה צריך להעמיד את עצמו כל מי שחפץ להתחיל מחדש את הבקורת על ביאליק) ויקרא את “צנח לו זלזל” ו“הם מתנערים מעפר”, אז יאמר, כי כותב־השירים הוא אנטי־לאומי ואנטי־ציבורי, יען כי בשירים אלה יראה רק את היחיד המתיאש, המקלל את ציבורו. מכל יצירתו של ביאליק ברור, שהוא איננו אינדיווידואליסטן טהור היודע רק את חיי לבו ואינו חש ומרגיש במה שנעשה בסביבתו. בדידות קיצונית הנובעה רק מתוך מערכי־הלב אינה אצל ביאליק. בשיריו הנזכרים ובדומים להם אין לראות חוסר רגש הציבוריות או ה“לאומיות”, אבל בהם התבטאה די צרכה ההתנגדות לציבור והשנאה אליו. לסיבותיה של שנאה זו לא נפנה לע“ע את לבנו, כי חשובה לנו עתה רק העובדה. ביאליק מתנגד בחמה וכעס ל”לאומו“: נראה שהציבוריות הסבה לו הרבה צער. עפ”י השירים המרובים של תקופת המשבר ואחריה אנו רואים, כי ביאליק בורח מציבורו, מתרחק ממנו ושואף להתבודדות. רואים אנו את ביאליק והוא עייף, מתמרמר וקובל. מלחמה פנימית לו עם איזה הרגל עמוק שבטבעו או איזה תכונה קשה הגורמת לו הרבה ייסורים. מגרש הוא מלבו אי־אלה הרהורים טורדים, מתרגז וצועק. ובהתרגשותו ובקללותיו הוא פונה אל איזה “כלל”, איזו קבוצה של “רבים”, המעוררים בו את כעסו וחרונו, את ייסוריו וצערו. באותו הרוגז המרובה שבו מדבר ביאליק על ייחוסיו לציבור אנו מרגישים ריאקציה, מעין חרטה על התיחסות אחרת מוטעה שגרמה לזה. עפ"י הארס הרב היצוק בשירי ביאליק של תקופת המשבר, אנו יכולים לדון על עמקותה של המלחמה הפנימית בנפש ביאליק. ואכן, תקופת המשבר גילתה לנו קודם כל ביצירת ביאליק התנגשות של שני יסודות נפשיים המתנגדים זה לזה. לאור האבוקה של התועה בדרך ראינו פתאום את לב המשורר, והנו כולו מלא חריצים עמוקים וניגודים פנימיים, ואם למרות הניגודים המדכאים של גורל חייו, אנו רואים לפנינו בכל זאת את אחד מענקי השירה העולמית, סימן הוא שזהו משורר “מסוג מיוחד” – sui generis. מכאן העצמיות שלו, הראשוניות, שקשה למצוא דוגמתה. ובצדק כתב:


לא זכיתי באור מן ההפקר

אף לא בא לי בירושה מאבי,

כי מסלעי וצורי נקרתיו

וחצבתיו מלבבי".


יצירת ביאליק כולה כמו שהיא בניגודיה ובזרמיה השונים, היא מגילת־לב אחת של נפש מקורית.


במאמרו “שירתנו הצעירה” מדבר ביאליק על שירת־הרבים שמילאה כבר את תפקידה וצריכה לפנות את מקומה לשירת־היחיד שנושאיה הם המשוררים הצעירים. באמנות מרובה תאר ביאליק את שתי התקופות החשובות בהתפתחות שירתנו, אבל החסיר במאמרו במתכווין פרק אחד חשוב: הוא לא הראה לנו את המעבר משירת־הרבים לשירת־היחיד. נדמה הדבר, כאילו עשתה שירתנו בהתפתחותה קפיצה פתאומית. אך כאשר נחזור על המאמר ונקראהו ביתר עיון, אז יתגלה לפנינו המעבר המבוקש: הלא זהו כותב המאמר בעצמו. המעט מזה – הוא הקריב את עצמו לבנין גשר זה. וכך עומד לו ביאליק כבריח במשכן השירה העברית בו התגלו במידה שווה גם הרגשת הציבוריות, גם הרגשת היחידות, ובגורלו עלה להיות אחרון לציבוריים לראשון ליחידיים. אבל התגשרות זו בין שתי התקופות מהתפתחותנו התרבותית, עלתה לו לביאליק בהרבה צער. לו היה הרגש האחד עולה על השני וגובר עליו, אז לא היתה ביניהם שום התנגשות טרגית קיימת, ושירת ביאליק היתה כולה ציבורית או כולה יחידית. אבל שתי ההרגשות התפתחו אצל ביאליק בעת ובעונה אחת. מפני סיבות שאינן תלויות בו. ביאליק עוד לא יכול לתת לנו את שירת־היחיד הטהורה, אבל גם להיות בעדנו “שליח ציבור” תמים ונאמן כבר לא חפץ. משום זה צריך היה להתפתח אצלו קרע נפשי מיוחד שהוא עצמו קרא לו בשמו הנכון. חוץ מצער היחיד באשר הוא יחיד וצרת הכלל באשר הוא כלל עברי, נתווספו לו לביאליק עוד יסורים מיוחדים, הבאים בעקב התנגשותם ומלחמתם של שני יסודות נפשיים זה בזה. מתחילה לא הרגיש ביאליק כלל בשניות זו שבנפשו. עוד ב“הולכת את מעמי”… קורא ביאליק ללבו “דביר החזון, קן החלומות”, מבלי להרגיש כלל את ההבדל העמוק בין “דביר החזון” העומד לשמש את כל המחנה ובין “קן החלומות” הפתוח רק בשביל היחיד. לו נדמה אז באמת, כי לבו הוא הגשר החדש בין היחידיות והציבוריות, ובמשך זמן רב היה, אמנם, עובר בנקל משירים ליריים טהורים לשירה פתטית, משירי אהבה וטבע לשירים “לאומיים”.


* * * * *

היו שנים שבהן היינו שומעים ברתת של אהבה את קולו האמיץ של ביאליק. כברד נתכו על ראשינו אבני תוכחתו, ו“המלים העקרבים” באו עמוק בבשרנו. אז חשבנו כי משורר זה הוצק מברזל ועשוי לבלי חת ולעולם יהא המנצח. “בשירי החורף” שלו גילה לנו גם את המקור שממנו בא בדמו עודף הברזיליות, שמה נעשה גם קולו מצלצל כמתכת טהורה. אבל מה שנעשה אח“כ בעודף כוח זה וברזיליות זו שביאליק קיבל בתוך היער, – סוד זה מגלים לנו שירי־היאוש שלו. בכל עוזו וכוחו שנתנו לו מהטבע השתמש המשורר בשביל עבודתו הציבורית, ונעשה חסר־דם. במשך השנים שביאליק בילה בתוך הציבור והיה “לאומי”, ו”נביא" ועוד, נהפך הגבור ל“איש חלש”. ובתקופת “הלאומיות” שלו, כאשר שמענו מפיו את “הדבר”, “קראו לנחשים” ועוד, קשה היה לצייר אפילו, שביאליק יכול לדבר בלשון רכה ולקבול בדממה. אבל, באמת, היו אצל ביאליק עוד קודם לזה וגם באותה שעה עצמה שירים ליריים טהורים ותפילות־לב זכות, שאיש לא שם עליהן לב. הן “הברכה” ו“עיר ההרגה” נדפסו בתקופה אחת! בכ“ז לא התאימו אחת לרעותה – הליריות של ביאליק והפתטיות ה”לאומית" שלו. וזוהי אולי ההצטדקות היחידה בשביל אלה שלא הרגישו בשעתם בשירת־היחיד של ביאליק, והיו מתפעלים רק משיריו הלאומיים והנביאיים. אך אלה שהיתה להם קשבה יותר דקה ושמעו גם את רחשי הלב של המשורר העולים משיריו הליריים, היו ודאי תמהים ושואלים: מהיכן באו לביאליק הזועם והחזק רוך נפשי ונעימות לירית? פשטות תמימה! כאילו היה ביאליק רק זועם ורק מוכיח! הרבה יותר צודקת ונכונה תהיה השאלה ההפוכה: מאין באו לביאליק הרך והלירי “מלים עקרבים” כאלו ופתוס רועש כזה?

יהודי עדין, בעל נפש רכה ורגשנית השיכורה מאורות וזוהר, איש רך־המזג וחולם חלומות – איך נעשה פתאום מוכיח בשער, דברן ו“נביא”? זוהי השאלה שבפתרונה נמצאת נקודת־הכובד בהערכה החדשה של יצירת ביאליק. לא שמענו, שחיינו העבריים המיוחדים במינם ירככו ויעדנו איזו נפש רוות־צער ויאצילו עליה אור ויופי; אולם כי צרותינו יכולות להכביד לבב אנוש, אפילו את הלב היותר עדין ורך – את זה שמענו. ובביאליק ראינו זאת.

“כקורנס כבד” היה נופל דברו, אך מפני הד ההבאה של הקורנס לא שמע איש את האנחה שהיתה נעתקת מפי בעל הקורנס. וכך היה עומד לו יהודי חלש ורך ומכה בקורנס כבד שנפל בחלקו, והיה נאנח לו חרש עמוק־עמוק…

את קול נפילת הפטיש שומעים מרחוק, אבל את האנחה החרישית ישמע רק הקרוב, העומד אצל בעל הפטיש. הרבה תספר האנחה, אבל קול הפטיש ישביחה. תבוא שעה וייאלם הקורנס; אז תישאר האנחה תלויה באוויר, ורבים ישמעו אותה. אז יתגלה פתאום על הסדן מתחת הפטיש – לב אדם. מה יהיה בסופו של אותו לב אדם שבא בין הפטיש והסדן? הנה סיפר ביאליק על “סדן ופטיש” פעמים אחדות, אך שונים הם הסיפורים שלו. בשעה שביאליק היה נאמן לעולם היופי שלו והיה שר לנו את שירת נפשו ביחידות, אז הוא מספר:

"בעבי יער זה אכנס:

סדן ופטיש טמונים שם

אשלף לבי אז מחזי

ואשימנו על הסדן

ובפטיש אהלם, אהלם

……….

……….

"ולבי מלא כחות חדשים

לא ידעם מני אז –

ישוב שנית לי והיה

שבעתים מוצק, עז".

(ישיר החרף) –


–זהו בשעה שהמשורר נמצא ביערותיו יחידי לנפשו. אבל כשהוא בא אלינו לתוך המחנה וחפץ שוב לשים את לבו על הסדן, כדי להיות בשבילנו למופת ולהוכיח לנו על חולשתנו, נוולנו ועוד ועוד, אז רואים אנו מחזה איום עד מאד: “תחת פטיש צרותיו הגדולות יתפוצץ לבבו, צור עוזו”. (“לא זכיתי”) מה הן צרותיו הגדולות – אנו רואים בסוף השיר. שם יתברר לנו, כי הצרות הן צרותינו, צרות הכלל. מקרה מעציב זה קרה לו לביאליק בשעה שהניף את “הקורנס הכבד” על שפלותנו, אבל “לא מצא סדן פטישו”, והקורנס ירד בכל מאמצי הכוח על הלב העדין של המשורר הרך. מה שהיה למשורר האומלל אחרי־כן, מספרים לנו שיריו העגומים של “תקופת הלילה”. אבל לעת־עתה מן ההכרח הוא שתתעורר אצלנו השאלה:

מאין בא ל“אישה החלש” – “קורנס כבד”? שאלה אחת ותשובות עליה הרבה. “הקורנס הכבד – היינו הפתטיות שלו, הדברנות ו”הלאומיות“, באו לו לביאליק בשלושה דרכים: בירושה, מתוך נטיה פנימית לתפקיד זה ומפני הכרח החיים והסביבה. את “האור” אמנם לא קיבל בירושה מאביו, אבל את “הקורנס” קיבל. החידוש שבביאליק הוא לא זה שהיה שליח־ציבור מצויין ובעל־בכי גדול, כי אם זה שהיה הראשון ללהקת הליריים שלנו. השתפכות־הנפש ושירים ליריים היו, כמובן, בספרותנו גם עד ביאליק; אבל שירה לירית, כמהלך ספרותי מיוחד וסגנון נפשי מיוחד לא היו אצלנו. אם נשווה את שירי־הנפש הבודדים של מאנה, מיכל, גורדון ואחרים לשירים הליריים של ביאליק, אז יראו לעינינו כימי שמש בודדים בתקופת החורף בהשוואה למנעמי האור והחום באביב. בליריות הטהורה הנה ביאליק בשירתנו החדשה “חתן בראשית”, אבל בפתוס היינו עשירים גם לפניו. מן הסליחות והפיוטים השונים, מיהודה הלוי עד אדם הכהן ועד גורדון בכלל – אעפ”י שביאליק קרוב לנו במיוחד בקורבתו הנפשית אלינו, בכ“ז הנהו בשירת הפתוס רק המסיים והיורש. הירושה! אין לנו משורר גדול אחד שיסבול כל כך מסבל הירושה, ויחד עם זה יהיה עשיר בעשירות מופלגה של מורשה. בין קנייני־הרוח היקרים שביאליק קיבל בירושה מהדורות שקדמו לנו, היה גם “הקורנס הכבד”, כי בתור משורר הוא בן בנם של טובי “הגדולים” העברים, שרגש הציבוריות היה חזק אצלם, וביאליק היה נאמן למסורה הגדולה שהתגלתה בין בחיים ובין בספרות – הרגשת צערו של הכלל העברי. שם הכבוד של עוסק בצרכי ציבור, זה השם שהזהיר במשך הרבה דורות, הולם את ביאליק גם ביצירתו, אם כי עסקנותו הציבורית התגלתה בתקופת יצירתו השירית בעיקר במקצוע מיוחד. ישנם הרבה מינים של עוסק בצרכי ציבור: מי שמקבץ כסף לעניים ומאכילם, מי שעוסק בפדיון שבויים, ומי שמקדיש את עטו לעם. הקו היסודי של כל בעלי הצדקה שלנו וכל העסקנים השונים הוא, כי כולם מסורים לזולת, ובעבודתם לטובת הציבור הם שוכחים את עצמם ולפעמים מקריבים את עצמותם. הורגלנו להביט על המעולים שבנו כעל אנשים המצווים ועומדים לשמש את הכלל, ורק מנקודת ראותנו הורגלנו למוד את חייהם ויצירתם. כי מה אנו יודעים מחיי נפשם של המשוררים העברים העתיקים, חייהם הפרטיים והרגשות־הלב שלהם לא עניינו כלל את העברי, ואם התעכב מישהו על איזה פרט מחיי “הגדולים” שלנו, אז היה זה רק בנוגע לפרט הבא ללמד על הכלל. וכך היתה גם השירה העברית ברובה שירת־רבים, ומשורריה היו ברובם שליחי־ציבור. כשמדברים על ביאליק נוהגים רבים להזכיר את ר' יהודה הלוי, ובצדק. הרבה־הרבה קישורים ספרותיים ופסיכולוגיים ישנם בין אותו המשורר הגדול של ימי הביניים ובין המשורר היותר גדול אצלנו בזמננו. מי שיתעניין במעייני־הרוח שהרוו את נפשו היוצרת של ביאליק, ימצא הרבה ענין לענות בתקופה הספרדית של שירתנו שהשפיעה על ביאליק הרבה יותר משהשפיעו עליו המשוררים החדשים שקדמו לו. שאלה ספרותית זו דורשת שימת לב גדולה וראויה היא שיעיינו בה, אבל לעת עתה חשובה בעדנו “ציבוריותו” של ביאליק. ואמנם, “שרשרת הזהב” של המסורת הציבורית הולכת ונמשכת משירת ימי הביניים עד ביאליק, כמעט בלי הפסק. זהו דבר הנראה לעין ואינו דורש רוב הוכחה. ר' יהודה הלוי שהיה גם “כנור” וגם “תנים” ציבורי, מסר את העטרה השירית של שליח־ציבור לבאים אחריו, ולא בו האשם, אם בעלי הפזמונות והפיוטים היו עלגי־לשון, ועטרה זו לא היתה הולמתם, מפני שרגש השירה שלהם היה דל. הרבה דורות של משוררים שליחי־ציבור היו בספרותנו, וכל אחד קיבל מחברו שקדם לו. עד שבא ביאליק וקיבל מגורדון את הטלית. וזה היה כבר כמעט מנהג מקובל: משורר כי יופיע בישראל, נגש הוא אל “העמוד” ומתעטף בטלית הציבורית, “הקהל’ית”, ולא היה עולה כלל על דעתו ולא עד דעת מישהו, כי יש לו להמשורר זכות להתפלל ביחידות על נפשו ולשיר את שירת־נפשו “בעליתו”. גם ביאליק נגש קודם כל אל העמוד להיות משורר שליח־ציבור לכל עדת ישראל, ומצא כבר אצל גורדון, זה שאמר “לא משורר אני, כי לוחם אני”, את כל כלי השימוש של השירה הציבורית: את “הפטיש” המסורתי, את “נאד הדמעות” את “הכנור”, את “השופר” ועוד. ובכולם השתמש ביאליק בשירתו בכשרון גדול. עתים בכה (ראה את כל שיריו של עשרת השנים הראשונות שבכל אחד ואחד אנו מוצאים “דמעות”), עתים הריע על התחיה (“משומרים לבוקר”, “מקראי ציון”, “ברכת עם” ועוד) ופעמים הניף את “הקורנס הכבד”, היינו הוכיח והוכיח. בתפקידו זה האחרון הגיע ביאליק, לידי שלמות רבה ועלה הרבה על המשורר הציבורי שקדם לו. אך גורדון השתדל בכל כוחותיו למלא את חובתו לכלל העברי. בכל שיריו המרובים לא גילה כמעט אדם זה מקצת מחיי נפשו וסוד לבו, עד שאפשר לחשוב, כי חיי־ציבורו הם הם חיי נפשו. משתמש אני בכוונה במבטא “ציבור, ציבוריות”, כי אצל גורדון אין אנו מוצאים עוד את המושג הבהיר של עם ולאום, וגם ביאליק הנהו בשיריו “הלאומיים” יותר ציבורי מלאומי. אך על “לאומיותו” ו”ציבוריותו" של ביאליק בחלק ידוע של שיריו עוד ידובר. גורדון הוא בכל אופן, בלי שום ספק, עסקן ציבורי במקצוע השירה. ובמובן זה עלה על ניקרסוב הרוסי, שהיה סוף־סוף משורר נעלה. עד כמה עלייתו זו של גורדון היא עליה ועד כמה היא ירידה – ידון כל אחד מנקודת השקפותיו הספרותיות. ודאי ימצאו בימינו רק אנשים מעטים שיסכימו לדרישתו הידועה של ניקרסוב מכל משורר בן־עמו: “הרשות נתונה לך שלא להיות משורר, אבל להרגיש את אזרחותך מחוייב הנך”. בנוגע למשוררים העברים שלטת עוד עד היום בחוגים ידועים דרישה זו של אזרחיות, ציבוריות או לאומיות, במקום שירה אמיתית, שירת־נפש סתם. כאשר ראה גורדון חזון רע, כי התרבות העברית המקורית הולכת ומשתכחת מציבורו, עמד ושאל בחרדה: למי אני עמל? כאילו היה צריך לעמול בשביל מישהו! כאילו היה ממלא איזו “עבודה” ולא היה שר מלבו ומנפשו בשביל צורך עצמו! כטבעת אחרונה לשרשרת הזהב היה ביאליק למסורת הציבורית בשירה העברית. דומה הוא לקודמים לו ואינו דומה. נפשו חוננה גם בהרגשה ציבורית עמוקה וגם בחיים עצמיים העשירים באושר וצער פרטי. וכשהתראה ראשונה ברחובנו היהודי חשבנו כולנו כי משורר מסורתי לפנינו, אבל לפעמים היה שר אילו שירים משונים, שירים רבים ויפים שלא שמענו כמותם. זה היה קצת מוזר, אך שיריו הציבוריים היו כל כך חזקים ומרעישים, עד שהסיחנו את דעת הקוראים משירי־הלב. האזניים היו נטויות רק לאותם השירים, שתוכנם היה הכלל העברי עם חרפת־חייו, וצורתם – משבצת מלאה אבני־יקר של ירושת־אבות. בצורה מיוחדת זו של שירי ביאליק הציבוריים אירע מקרה מוזר אחד, שידברו עליו כעבור שנים אחדות כעל אנקדוטה ספרותית מענינת. מפני סיבות פסיכולוגיות מובנות, השתמש ביאליק בשביל אחדים משיריו הציבוריים בסגנון ספרותי המעורר במוח השומע אסוציאציה עם סגנון הנביאים. והנה התפתחה האסוציאציה להשוואה וההשוואה לקביעת דמיון, וביאליק נעשה פתאום “נביא”… אצל בני דורנו יש חולשה אחת מוזרה: געגועים למחזות חיים שעברו כבר מן העולם שאינם כמעט מובנים לנו מפני ריחוק הזמן ושינוי העולם. כן, למשל, אוהבים רוב המשתתפים בנשפי־המסוות להתחפש דווקא בבגדי מרקיזות, פיאודלים, אבירים ועוד. כל זמן שהתהדרות זו בבגדי הדורות שעברו נעשה בנשף־מסוות, אין הרעה גדולה, אבל כשאדם בן זמננו המתענג על אופיריטות ומשתמש בחשמל וממציא חידקים חושב שהוא הבין הבנה ברורה את הנביאים, אז נראה הדבר כמגוחך. המעט מזה שביאליק הוא משורר גדול, ראש לתקופה ספרותית שלמה – אצל בני דורו התגלו פתאום גם געגועים עזים לנביא וצמאון לדבר “נביאות”, והנה נפל הגורל על ביאליק להיות “נביאם” של העם ויודעי תרועה. אולי עתה, אחרי שנפתח ספר־חייו של המשורר שנעשה חוזה בעל־כורחו, הבינו כבר רבים את טעותם ואת חטאם, אך היה זמן שפרישמן צריך היה להפריז בדבריו, כדי להוציא את האנשים מהאקסטזה של בקשת־הנביאים שלהם. פרישמן אומר על ביאליק: “הוא מאמין ג”כ מה שאומרים לו, כי הוא מתנבא, והוא זועם והוא נעקש בלאומיותו והוא יושב תיכף לשולחנו וכותב לנו זעם ולאומיות ונביאות, נביאות בלי מידה וסוף“. כדרכו תמיד, משתמש פרישמן גם הפעם במבטא קיצוני ומוגזם, כדי לעורר את המחשבה המטומטמת של מתנגדיו. אפילו שיריו ה”לאומיים" ו“הנביאיים, של ביאליק אינם מלאכותיים. אבל נהיה קרובים לאמת אם נאמר, כי בהופעת השירים “הנביאיים” ובכל התקופה “הלאומית” שביצירת ביאליק היה הרבה מהיפנוזה הדדית. מי הטעה את מי, קשה להחליט עתה, אבל ברור, שלמרות הנטיה הנפשית של ביאליק לפתוס ולציבוריות, למרות מסירותו לירושת־האבות, היה בקרבו מעין חי של שירה לירית עשירה ורבת־צלילים, שביקשה תיקונה בשירת־היחיד. הרעיון על “נביאותו” הלך והתפתח עד שהגיע לידי אבסורד, ובכ”ז עודנו מרחף סביב שמו של ביאליק. מתקשים אנו להבין הבנה שלמה את התעוררות השם “נביאות” בנוגע ליצירת ביאליק, אבל יש ליישב קצת קושיא זו לא רק באסוציאציה מילולית ולשונית כי אם גם באותו המצב הנפשי המיוחד של בני גילו של ביאליק, בני־גילו ולא רק בני דורו. כי לאשרנו הלא גם אנו בני דורו של ביאליק. על מצב נפשי זה אומר ביאליק:


"כל רגשת לבנו הסתומים אז נביא שאלו;

נביא־אמת שיגע בצנור לבנו ויבא

וידליק מלמעלה, מעל לראשינו כוכבו,

ורוחו יהי המבוע לכל ההרהורים

הכבושים בהרבה לבבות כחלומות לא־ברורים".

(לאחד־העם)


ביאליק חושב, כי געגועים טמירים אלה מצאו את מבוקשם באחד־העם, אבל באמת היה הוא בעצמו המבוקש ובעצמו היה גם “הנמצא”. אותו “הנביא” שעליו מדבר ביאליק בקטע המובא, כעל בעל האוצרות של חלומות לבותינו וכעל שומרם של גנזי הנסתרות שבנפשנו, איש כזה, המאיר גם על השממה הגדולה מסביביו כמגדל־אור, מאיר מאליו ומעצמו – אם לזה יקרא נביא, אז ודאי ביאליק הוא נביא, אבל הגדרה זו הלא הנה יותר מדי סובייקטיבית ושרירית. הסימנים האחרים שביאליק נותן בנושא השיר הנזכר, מציינים רק את יופיו של גדול־הדור, שזכה להיות משפיע על ציבורו אך השם “נביא” והמושג “הנביאות” מעורר בנו הלך־מחשבות מיוחד ועצמי שאין להרחיבו עד אין קץ. כמובן, אפשר להכניס הרבה מושגים חדשים לתוך מלים ישנות, אבל בהכנסה זו כרוך הפסד גדול הבא ע“י טעויות וערבוביה. גם לביאליק הזיקה הרבה השתמשות זו בשם הישן. רוב האנשים שדיברו על שיריו “הנביאיים” של ביאליק לא חשבו כלל על ההגדרה שהובאה קודם, כי אם על אותו חוג המחשבות והרעיונות המתעורר אצל כולנו כאשר אנו מוציאים מפינו את השם נביא במבטאו העברי. עד כמה עיוורו מחשבות אלו את עיני האנשים ובלבלו את מוחם אפשר לראות ע”פ קטע הלקוח ממאמר אחד חשוב ומענין על ביאליק שנכתב יהודית. הנה דברי “בעל־מחשבות” בהקדמה לשירי ביאליק ביהודית: “ח. נ. ביאליק איננו לגמרי נביא כאשר אנו חושבים על ישעיהו, אבל כשאנו באים לדמות אותו לנביאים המאוחרים, לחבקוק, למלאכי, אפילו ליחזקאל, אז אין השוואה זו נראית כבר לגוזמא של מעריץ־ביאליק”. בהשוואה זו אין, באמת, שום גוזמא – כי כולה אבסורד מגוחך. יצירת ביאליק וחזיון הנבואה – היש לך עניינים רחוקים ומשונים זה מזה? לולא היה הדבר למכשול ראשית כל לביאליק עצמו ושנית לקוראים, הרואים בביאליק מה שאין בו ואינם רואים מה שיש בו, – צריך היה לחשוב את כל הענין של “הנביאות” אצל ביאליק לקוריוזה ספרותית. אנשים מודרניים שהמסתורין וההתגלות הדתית זרה לרוחם, שאין להם כל הרגשה שהיא מחייהם העצמיים של התקופות יולדות הנביאים, באים ומדמים יצירה אמנותית של אחיהם המשורר, העומד יחד עמם (אפילו אם הוא גאון במקצועו) תחת השפעת הרעיונות והמקרים של דורו, ליצירה סודית שבטבעה הנה אחת מחידות החיים! היש צורך להוסיף, כי כל מערכי לבנו ואופני תפיסתנו את החיים נשתנו כל־כך במשך אלפים השנים וחצי האלף, עד שאין לנו כמעט שום השגה מאופן היצירה האלוהית של בחירי־העם מאז. אפילו אם נניח כי יסוד הנשגב ושירת הפתוס אופיים הם בעד ביאליק, וכי צרת הכלל היא מרכז כל הרגשותיו היצירתיות, גם אז אין להבין, מה ענין “נביאות” אצל משורר בן דורנו? אמרתי “אפילו אם נניח”, כי, באמת, אין יסוד הנשגב אופיי בשירת ביאליק, והפתוס שלו הוא מעין שבירת־הקול אצל המשורר בעת שוררו. בין הצירים השונים שעליהם סובב עולם יצירתו של ביאליק רק אחד הצירים הוא גם צרת הרבים, אבל הרגשת צערו של הכלל איננה עוד כל הרגשת עולמו של “הנביא”, וגם “לאומיות” איננה לגמרי. יצירת ביאליק היא קניין לאומי רב כשהיא לעצמה, וביאליק הוא לאומי במובן היותר רחב של מושג זה ע“י יצירתו המקורית רבת־ההשפעה ורבת־הערך, אבל לא במקום שהוא לאומי בכוונה שם תהילתו. המגמה כשהיא לעצמה, אפילו היותר חשובה, פוגמת פגימה ניכרת בכל יצירה אמנותית, והלאומיות של בן־דורנו העברי עוד לא נעשתה אצלו טבע שני ועוד לא חדרה לתוך הכרתו חדירה כל כך עמוקה כדי שתתגלה בכל גילויי חייו בלי שום מחשבה תחילה. לדאבוננו אנו רואים, כי אפילו הטוב שבלאומיים אינו חי ע”פ הכרת לאומיותו וע“פ הרגשת העולם החדשה שלו, כמו שחי המאמין באמונתו, כי אם עושה תמיד תעמולה לאומית בנפשו בינו לבין עצמו או בין אחרים. מפני מצבנו בין הגויים ועמידתו הדלה של העם העברי אי אפשר להיות אדם ישר מבלי להיות לאומי, אפילו אם אין באדם זה או אחר כל נטיה חברתית; מכל שכן, כשישנה באדם הנטיה ויש גם מסורה. כל לאומיותו של העברי בן־דורנו נמצאת עוד בבחינת מגמה ושאיפה, ומשום זה אי אפשר לו שלא להיות מגמתי כאשר הוא בא לשיר על איזה ענין הנוגע באופן זה או אחר בשאלת הלאומיות. אצל ביאליק אין כמעט לגמרי מגמתיות כזו, ומשום זה אין לחשוב אותו ל”לאומי" כמו שרגילים להשתמש במושג זה. ביאליק גרם הרבה להתעוררות רגש הלאומיות, כמו שגרם הרבה ל“תחייתנו” (עד כמה שהתחילה כבר), אבל לא בקריאות ללאומיות ולתחיה. הדעה ע"ד יסוד “התחיה” בשירי ביאליק היתה מוטעה מתחילתה. האם לחורבן נורא, עוני ודלות – “תחיה” יקרא, והאם יאוש וחרוק־שיניים זהו תוכנם של שירי תחיה? השירים האחדים כמו “מקראי ציון”, “ברכת־עם” ועוד, אינם באים כלל בחשבון, מפני ערכם האמנותי הקטן. וקשה להבין, איך יוכלו שירים חלשים אלה לעורר מחשבו על “תחיה” בתור תוכן ליצירת ביאליק. אבל לכל הפחות לא הזיקה דעה זו ליצירת ביאליק ולהבנתה, באותה המידה שהזיקו הדעות על הלאומיות והנביאות. האנשים שהחזיקו בדעות אלו נכשל ובטעות אחת, הנפגעת לפעמים קרובות במחשבות האדם: הם קיבלו את הצורה במקום התוך. סוד שיריו “הלאומיים” של ביאליק הוא – הציבוריות. תנאי החיים של עמנו בגולה אינם נותנים לדעוך לשביב־אור זה. בשירו היהודי “דאָס לעצטע ווארט” שביאליק עצמו מוסיף על שמו את ההגדרה “נביאים”, אנו מוצאים דברים אלה:


"איך בין געשטראפט פון גאט מיט הארץ.

איך האב א הארץ וואט קרענגט פאר יענעם,

וואס קארטשעט זיך פון פרעמדען שמארץ

און ווערט פערברענט פון יעדענס גיהנם"…


המתאים תאור זה רק לנביא? – ודאי לא. זהו פשוט תאורו של לב טוב, של אדם המצויין באהבת־הזולת וברגש הציבוריות. אצל כל עם ועם בתקופות שונות של חייו מופיעים בנים טובים כאלה “שהאל ענשם בלב,” אלה הם המשוררים הציבוריים השונים. ועוד רואים אנו אצל כל אומה ולשון בשעות־הירידה שלה בנים מוכיחים המגידים לה פשעה ומשתדלים לעורר את בני עמם או לעודדם. אנשים אלה שבגורלם עלה להרגיש את כאבו של הזר ולהזדעזע ממכאובי הזולת, בין שהמכאיבים הם של איזו קבוצה, לאום או של כל האנושיות – יסוד נפשם היא הציבוריות. אם דורם זכה להם והם זכו לתפקידם, אזי תגדל השפעתם, והם מעמידים תלמידים הרבה. רגש האחריות בפני כל ובעד הכל ורגש החברתיות האמיתית, הולכים ומאפשרים את השיבה לתחיה. אבל אם זכו, שליחותם נעשית ע“י אחרים, ומהם נשאר רק ערכם הספרותי. תכונה זו של הציבוריות לא עזבה את ביאליק עד תקופת המשבר והתגלתה בשירים שונים. היא התפתחה והתרחבה בקרבו, קיבלה צורות שונות, אבל יסודה נשאר תמיד אחד. באהבת־הזולת שלו עבר ביאליק הרבה מדרגות, וכל מדרגה ומדרגה מצאה לה את ביטויה הנאמן ביצירתו. הוא התחיל בהרגשה סנטימנטלית של ה”רחמנות" המסורתית על הנענה (“ביום קיץ”), עבר להרגשה יותר עמוקה של ה“אח האובד” (“תקון־חצות”), הרגיש את הרע הסוציאלי בחיים בכלל ובחיי העברי בפרט (“שירתי” ועוד) ובא סוף־סוף להכרת האימה שבמצב כל הציבור העברי כולו והלאום העברי. מן הצער שבמרתף־אמו עד לאימה שבעליות־הגגות “בעיר ההרגה” – מה רב המרחק ומה ענקית היא התפתחותו של המשורר! אך קו אחד הולך ונמשך מהתחנה הראשונה עד האחרונה: זהוהציבוריות של ביאליק. באותם השירים שנעימות הצרצר עולה מבין שורותיהם, אנו רואים, עד כמה חזקה השפעתה של הסביבה האפורה על הילד הרך והחולם, ועד כמה מן ההכרח היה שילד עדין זה, כפי שאנו יודעים אותו משירי הטבע שלו, יצטרך בזמן מן הזמנים להיעשות שליחם של ציבור עני ונדכה. פליט־המרתף וחניך־הדלות היוכל לשכוח את אחיו המסכן?


"ובהשמע מילל סופת־ליל קול כאוב,

זכר נזכר ענות רש גוע ברחוב

ולחצתיך אל לב, רעי, אחי הטוב,

ורסיס נאמן אורידה עליך".

(ביום קיץ…)


כמה רוך נפש ולבביות אנושית בחרוזים אלה! ביאליק שר על “אחיו הטוב”, וחושב תמיד על “הרֵע העייף”. הוא הנהו לע"ע פסיבי בהרגשתו זו הציבורית, אבל כעבור שנים אחדות לאט־לאט תיהפך דאגה זו לזולת להרגשה ציבורית־לאומית עמוקה רחבת־האופק ועשירת־הדרישות. מהשתתפות סתמית בצערו של האח הרחוק עבר ביאליק לגילוי רצונו התקיף, שמצבה של כל “האחווה” כולה ישתנה… הסנטימנטליות הפסיבית והשקטה עוברת לפעולה אקטיבית, וביאליק דורש “מרעו ואחיו הטוב” שיצא לעבוד לטובת העם


"ורטבי טל אורות לאחיכם תשובו

ורטבו וינובו,

ואיש אל בית אביו ואיש אל בית אחיו

תביאו נא את בשרת־המרחב".

(עם שמש)


זוהי כבר דרישה ציבורית של משורר־מורה. ביאליק נעשה מורה־דרך בחפצו להועיל לבני עמו ולעזור להם בצרתם.


"מיך האט געטריבען אייער וועהטאג,

איך האב געמיינט מיין הילף איז נויטיג" –


אומר ביאליק בשירו “דאס לעצטע ווארט”. עוד בילדותו ראה את אחיו בצרה וספג אל תוכו את צערם ומכאובם. כבלי־הברזל המעיקים על חיי העברי סגרו גם על ביאליק, וכבר בהיותו צעיר צריך היה להבין את ערך הכלליות בשביל הפרט העברי. כל סביבתו המוקדמת צריכה היתה לעורר בקרבו את רגש הציבוריות. אח"כ, כאשר בא לוולוז’ין, במקום שקול היחיד נבלע בתוך קולות המקהלה של כל בני הישיבה, התפתחה אצלו הרגשה זו התפתחות מרובה. שם נדמה לגמרי שירת היחיד שלו מפני שירת־הרבים. ישיבה זו שנתנה לנו במשך הרבה שנים את העסקנים העברים היותר גדולים במקצועות ידועים של החיים והיצירה העברית, השפיעה הרבה גם על ביאליק. והשפעה זו חשובה לנו ביחוד להבנת הזרמים הנפשיים שביצירת ביאליק. בוולוז’ין ראה ביאליק ראשונה קיבוץ גדול של “נזירי־החיים”, המקריבים את עצמם על מזבח הרעיון הכללי והמוסכם, והממיתים בקרבם כל תביעה קלה של הלב האנושי הרך. כאשר קראנו את דברי ביאליק המלאים אהבה לבבית ורעד הנפש על “המתמיד”, הרגשנו כולנו, כי ישנו קשר פנימי בין המשורר וגיבורו. ואמנם שניהם קנו להם בוולוז’ין את הכשרון ואת ההרגל להשתיק ולהשקיע את חלומות־הנפש וגעגועי הלב בקנייני הרוח של הרבים. כעבור זמן רב, בעמדו שוב “לפני ארון הספרים”, אומר ביאליק על קניינים אלה של הכלל העברי:


"מכל חמודות־אל על ארץ רבה

הלא רק אתכם לבדכם ידעו נעורי;

…………..

ואלמד צרר בגוילכם פקדון־רוחי

ולשלב בתוך טוריכם הלומות־קדשי".


בחיבה עמוקה ובלבביות נוגה מדבר ביאליק על “מאשרי נעוריו” אלה שעשוהו ל“נזיר־החיים”. גם כאשר יצא מרשותם היה עוד זמן רב נזיר־חיים, מפני שהמשיך עוד את הרגלו לשלב בתוך טורי הבניינים הכלליים את חלומותיו הפרטיים. יחד עם שאר יוצאי וולוז’ין, מאות הרבנים המעולים, העסקנים בצורכי ציבור וסתם בעלי הבתים “הלומדים”, נשא ביאליק על עצמו את עול החברתיות העברית והיה נאמן לדגלו של הכלל. אוניברסיטה זו המקורית שלנו שבוולוז’ין, היתה לא רק בית לימוד וחינוך כי אם גם מבצר רוחני בשביל העם, והמבינים שבעם, מבלי הבדל המעמדים, היו מוסרים את בניהם לאקדמיה צבאית זו, כדי שיוכלו להגן על כולם באותו הנשק שהם חשבוהו לנאמן ביותר. אחד מחניכי אקדמיה צבאית זו היה גם ביאליק, ומשום זה אין אנו מתפלאים כלל כאשר אנו רואים אותו במשך זמן רב בתור “איש צבא” הנאמן לכל “המחנה”.

בספורו של פייארברג “לאן”, בא תאור נכון של אותה השקפת העולם הצבאית, שאיגדה ואיחדה את כל חלקי האומה השונים במלחמתם עם גורלם. באותו ספור משתדל הרב הזקן להסביר לבנו נחמן, כי מלחמה תמידית לנו עם החיים הסובבים אותנו, וכי משום זה אנו צריכים להיות תמיד מגוייסים. על שאלתו של בן־הרב: “הכי כל העולם צריכים להיות אנשי צבא?” באה התשובה, כי המעולים שבעם מחוייבים לשאת על שכמם את עול ההגנה ואת עול העבודה בשביל הכלל. חפץ היה המפקד הזקן לסמוך את ידיו על החייל הצעיר ולמסור לו את דגלו, אבל מצב זה של גיוס תמידי בשם הדת נראה לו לנחמן הצעיר מעיק יותר מדי. הוא אינו חפץ למחול על תביעות לבו הפרטיות, ומתקומם נגד שלטונה הבלתי־מוגבל של המחשבה הכללית. אז הוא מחליט לפרוק מעל עצמו את עול מלכות שמים, אך בכ“ז אין הוא נעשה משוחרר לגמרי. בימיו של פייארברג לא הגיעה עוד השעה לשחרורו הגמור של היחיד, ומלחמת חייהם של בני דורו הביאה רק לידי חליפת העול: תחת הדתיות של האב באה הלאומיות של הבן. הצד השווה שבשתיהן – שגם הדתיות גם הלאומיות גייסו את האנשים ועשו אותם ל”אנשי צבא“. דרישתו של הרב הזקן כי “נחוץ להתגבר על הכל, נחוץ לשכוח את הכל”, נחשבת לכלל גדול גם בתוך “המחנה” החדש של הלאומיים. סיסמא אחת ישנה לשני המחנות, שהיא משמשת יסוד לשתי השקפות העולם. סיסמא זו היא: היחיד הוא עבד הרבים, וצרת־הכלל קודמת תמיד לצערו של הפרט. כאשר התחילה לפני שלושים שנה להתפשט בעם התנועה הלאומית. מצאה לה מהלכים גם בין בחורי הישיבות השונות שהתאגדו בקבוצות הוולוזיניות “נס ציונה”, “נצח ישראל” ועוד. מצעירי ישראל אלה ומשאר הלאומיים החדשים נברא אז מחנה חדש, מעין גברדיה לאומית, ובין קרואי הגיוס שוב היה גם ביאליק. על־פי התייחסותו לאחד־העם, שמצאה לה את ביטויה בשיר הידוע המוקדש לו, אנו רואים, עד כמה גדלה השפעתו הרוחנית והמחשבתית של אחד־העם על ביאליק. ביראת־הכבוד של תלמיד מקשיב ובהכרת תודה של מושפע בא ביאליק להגיד את שבחיו של אחד־העם, אך שיר־כבוד זה נותן לנו בעת ובעונה אחת תאור נכון של המורה ושל התלמיד יחד. הציונים נוהגים לחשוב את ביאליק ל”ציוני", ובמובן ידוע הצדק אתם, כי בין יסודות השקפתו העולמית יש גם יסודי הציוניות. יתר על כן: הרגשתו הלאומית של ביאליק נארגה כולה ברוחו של אחד־העם. עד כמה טיפוסית היא ציוניותו של ביאליק או לאומיותו במשך תקופה ידועה של יצירתו, ועד כמה השפיע עליו אחד־העם בתור חושב, אפשר לראות לא רק מהשירים המוקדשים לאחד־העם, כי אם מכל קבוצת השירים שבאה בספר החמישי של שירי ביאליק בהוצאת “חובבי השירה העברית”. “אל הצפור”, “ברכת עם”, “בשדה”, “מקראי ציון” ועוד – כמה ירחב ויתענג לב היהודי “השוקל” למקרא החרוזים המלאים פתוס לאומי ומפלגתי! לכל קיבוץ אנושי נעימה עד מאד ההכרה, כי בתוכו, בין שורות האנשים הבינונים שלו, הולך לו יחד עם כל העם בחיר־העם, וגם לקבוצת הלאומיים שלנו נעים היה לראות את המשורר הדגול בצעדו כאחד־העם. כל כך נעימה היתה מתחילה הכרה זו, עד שלא הרגישו כלל בשעתם, כי שיריו הציוניים של ביאליק קלושים עד מאד, בין מצד תוכנם חסר־החידוש ובין מצד צורתם חסרת־השירה. אך עבר זמן קצר, וביאליק נהפך מתלמיד מקשיב ומעריץ את מורהו למפקד ומשפיע נערץ. אז עמד בראש ההולכים.


* * * * *

רבים מונעים את עצמם מנגוע בהשקפת עולמו של המשורר, מפני שיש אומרים, כי בשביל הבנת יצירתו של המשורר דיה לנו רק הרגשת־עולמו ואין לנו עסק בהשקפותיו, אבל זוהי טעות. בידיעת הנפש של היוצר אין שום פרט מיותר. ביחוד יש חשיבות יתרה להלך הרעיונות, כי היצירה והמחשבה הן אצל האמן כשני הצדדים של המטבע האחת. בהשתלבותן יחד הן מגלות לנו את יחסו אל החיים. הרגשת־העולם המתבטאה בשירה ובאמנות, והשקפת־העולם המשתקפה בילידי המחשבה והרעיון, הנן רק שני אמצעים שונים של הכרה אחת; הכרת “האני” של היוצר בתוך היקום. יש שמתפתח האמצעי האחד, ויש שמתגבר השני, ולפעמים מתפתחים שניהם באופן שווה, ואז יהיה לנו טיפוס של משורר־חושב. כל אדם באשר הוא אדם משתמש לדרכי היום שלו תמיד בשני האמצעים, אבל במידה בינונית יום־יומית כפי שחננו אלו. ואם כל אדם כך, מכש“כ אצל המשורר, ועל אחת כמה וכמה אצל המשורר שהשקפת העולם שלו ברורה ומוצקה כמו אצל ביאליק. מהשקפת עולם זו אין אנו יכולים להסיח את דעתנו כשאנו באים לברר בשבילנו את יצירתו האמנותית. זה האיש שיבוא להתחקות על זרמי־המחשבה של הציבור העברי והיחיד העברי, ימצא בוודאי ענין רב בהלך־הרעיונות של ביאליק כשהם לעצמם, מחוץ ללבושם הפיוטי, אך גם האיש הבא רק ליהנות באור השירה הביאליקית מחוייב להבין אותה ואינו יוצא ידי הנאתו בהרגשת־גומלים גרידא. השקפת עולמו של ביאליק מצאה לה ביטוי בשירתו והשפיעה על יצירתו, ובה בשעה היתה בעצמה מושפעת מאחד־העם, כמו שהיו מושפעים מאחד־העם רבים מבני־דורו. במה התגלתה השפעה זו ואיך התגלתה – זוהי שאלה מיוחדת העומדת בפני עצמה. בשעה זו שאנו עומדים בה מעניין בעדנו רק לדעת, כי ביאליק ואחד־העם הם במובן ידוע שני גילויים שונים של חזיון תרבותי אחד. האחד היה הפובליציסטון של הציבוריות הרוחנית, והשני – משוררה. ולא מקרה הוא זה שאנו רואים, כי אלה שהכתירו את ביאליק בכתר “המשורר הלאומי” הכתירו גם את אחד־העם בכתרו של “הפילוסוף הלאומי”. הצד השווה שבשניהם – כי רבו יחד את ריב הרבים ויצקו יחד מים על ידי מורה אחד המשותף להם. מורה זה “צרצר” קראו לו, והוא־הוא לא רק משוררם כי אם גם חושבם של החיים העבריים המיוחדים, של חיי הציבור העברי באותה התקופה. למרות מה ש”הפילוסוף הלאומי" היה המשפיע על “המשורר הלאומי”, שניהם היו מושפעים במידה שווה מהסביבה, מאורח־החיים והמסורה העברית. שניהם היו תלמידים מקשיבים לבת־הקול היוצאת מחרבות בית ישראל העתיקות ומהריסותיו החדשות, ואחרי שספגו אל תוכם די־צרכם את נהימות החורב העברי וציוויו יצאו שניהם לנביאות, כל אחד על־פי דרכו ועל־פי יכולתו.

כאשר יצא ביאליק אל אחיו וראה את עונים, הבין, כי צריך לו להשכיח מלבו את הגות־הנפש של היחיד החולם ואת זכרונות הפלא של ילדותו בשעה שהיה עוד תמים עם הטבע ויופיו. מה יכול היה לעשות? מדגל־המורשה לא יכול להסתלק. החיים דרשו ממנו שיעבוד, ובכן הוא משלים עם מצבו. במשך תקופה ידועה עד תרנ“ח–נ”ט עלה הדבר בידו, ורק פעם “נכשל” בהירהורים זרים, בשיר המצוין “מכתב קטן”. שיר זה המספר לנו על רזי הלב של יחיד בעל נפש עדינה ורכה, עושה עלינו רושם מיוחד בתמימותו ולבביותו בין השירים האחרים שתוכנם חברתיות או לאומיות. לאיש־צבא העומד על המשמר ואזנו עליו, געגועים כאלה וזכרונות כאלה הם מכשול וחטא, כי כל רעיונותיו צריכים להיות מרוכזים בדבר אחד, בעבודה בשביל הכלל. “נחוץ לשכוח הכל” – דורש הרב הזקן אצל פייארברג, ועל דרישה זו עונה בנו נחמן: “מה נורא הדבר להיות איש צבא כזה!” רק אחרי עבור זמן רב הרגיש ביאליק את האימה שבדבר, אבל בשעתו היה איש צבא נאמן. חיי־הנפש שלו ועולם־היחיד ניצחו אצלו מפני צרת הכלל. בעמדו “לפני ארון הספרים” מתוודה ביאליק: –

"ואלמד צרור בגוילכם פקדון רוחי

ולשלב בתוך טוריכם חלומות קדשי".


ואת הרגלו זה המשיך גם אחרי שיצא מתחומו של ארון הספרים. הוא למד למזוג את צערו הפרטי בצרת הרבים ו“לשלב בתוך טורי” שיריו הפתטיים והלאומיים את געגועי־נפשו. במשך אותו הזמן היה ביאליק מלביש את חזיונותיו והחיותיו האמנותיות צורה כזו, שאי אפשר לגמרי להכיר בהן את הרושם האמנותי הראשון של האמן. בשעה שהוא קורא בפתוס ובזעם: “קראו לנחשים ויעבירו זעמכם” – מי יודע מה היה הרגש הראשון אצל המשורר־היוצר? זה שאנו מוצאים בחרוזי השיר הנהו כבר פרי המחשבה הסינתיטית, אבל ההתרשמות האמנותית כמוסה ממנו. אולי טייל המשורר בים מעונן וראה את העבים הנישאים במרחבי השמים מבלי להוריד גשם, והרגיש בנפשו את הרגע המיוחד שבטבע; אולי טייל בערבה וראה פתאום נחש מתפתל, ובמוחו הבריק איזה ציור אמנותי אבל לא הובע. מי יודע? בכל אופן ברור, כי מה שביאליק מספר לנו באותו השיר לא הרגיש ברגעים הראשונים של הברקת ההתרשמות האמנותית. ואם הרגיש, מה שמוטל בספק בנוגע לשיר המובא, אזי מראה חזיון זה רק עד כמה היה המשורר שקוע כולו בציבוריות ולאומיות: כי את תמונת הטבע תירגם מיד לשפת הפובליציסטיקה היפה, כמו שהייתי קורא ליצירה האמנותית בעלת־המגמה. כמובן ישנם אצל ביאליק הרבה שירים שההרגשה האמנותית והרעיון החברתי קשורים זה לזה בקשר פנימי אמיתי מתחילת ברייתם, אבל רבים הם גם השירים שעליהם הצטער ביאליק באומרו: “חיפשתי פרוטתכם ויאבד דינרי…”

באחד הימים החליט ביאליק לחדול מחיפוש הפרוטה הכללית והסתלק לגמרי מלהיות ש"ץ. ואז, אחרי שנלחם שנים רבות בו בעצמו ובעולמו הפנימי “העולם היחידי אשר בלבבו”, עזב את עמדתו וקרא בהתמרמרות: “ומה לי לגזעי ומה לי לשוכי”. כחייל זקן שאבדו לו כוחותיו בקרב וכוויטירן פצוע שעל חזהו תלויים הרבה אותות הצטיינות, כן שב ביאליק מוכתר בתוארי כבוד שונים לעלייתו, עייף ופצוע פצעי אוהב. כזבובים טורדים סבבוהו המחשבות על קיצו ועל חייו (“לא הראני…”), וביאושו הקיצוני נדמה לו כי הוא “שרביט קרח, לא ציץ לו ופרח”. לסוף תקופת־הציבוריות שביצירתו, אחרי שובו “מכרות בקבורת־עם ובחרבות־רוח”, מבקש לו ביאליק רק מנוחה ושלוות־עולמים. כל כך עייף הוא וכל כך נוגה עד שאין הוא מוצא אפילו שום נוחם בטבע סביבו; תמה הוא, כי גבעולי־שדי יתרפקו עליו, כי צהלת הציפור תרחף סביבו. אדישות גמורה לכל הנעשה בחיים, איזה “Taedium vitae” (בחילת החיים) מסוכן ממלא את נפשו של זה המשורר, שבכל חרוז וחרוז שלו שמענו צלצול של מתכת המכה במתכת ושאון־אשד של מעייני־חיים.


"לא אשאל עוד ולא אנסה, ודבר לא אבקש

בלתי אם אבן אחת למראשותי,

אבן־חרבה, פגר־אבנים אשר הופך אין לו

…………….

…………….

וקפא הכל סביבי, דממת עולם תבלעני,

לא יבקיענה הגה ורחש,

עץ לא ירעיד עלי עלה ולא ינוד לי עשב

ומשעול לא יט לגבולי".

(“מי אני ומה אני…”)


בעייפותו הנוראה, עייפות הנפש, אומר זה המשורר שלבו היה “דביר החזון וקן החלומות”:

"אל יבואני חלום וחזון, לא זכר ולא תקוה

ללא תמול וללא מחר…"

(שם)


רק לפעמים רחוקות תתעורר בו איזו איוושת־חיים ואז עודנו מקווה לרחמי־מקלט. כילד עלוב ועזוב הוא שוטח את “כפיו אל הוד הלילה” ומבקש “מחסה רך בכנפי שחור אדרתו” (“לפני ארון הספרים”). זה כבר עברו עליו “לילות־הזוועה” ומציאות־הבלהות שלה, ועתה התחיל בעצמו לעיין בספר־חייו. וגם אנו קוראים אתו דף אחרי דף את הספור העצוב, ופתאום מתברר לנו, כי זה כבר היתה פתוחה מגילת־הלב של המשורר. וכל אות ואות שלה התאוננה חרש על רוע מזלה. ערירים תעו בחלל עולמנו הצלילים הרכים של שירת חייו, וצבעי הקשת העדינים של היצירה הלירית היו נבלעים בלשונות האש האדומות של התוכחות והצבוריות. –


 

ג. מגילת האש או מגילת הלב?    🔗


כל קורא־ביאליק יודע ממציאותה של “מגילת־האש”; אך הרבים הם היודעים ומרגישים כי אצל ביאליק יש מגילת־לב? הלא היא – שיריו הליריים המרובים, שביאליק לא פרש בשמם בשעה שהתוודה לפנינו בדברים הנוגים: “והיה כי תמצאו מגילת לבבי…” אם גם לא “התפלשה בעפר”, בכ“ז היתה מגילת־לב זו כמעט אי־ידועה וכאילו היתה גנוזה, “וכל העם” היה קורא רק במגילת האש, היינו בשירי החורבן והזעם, שירי התוכחה והפתוס הלאומי. אך אמנם “מגילת־האש” הידועה היא, באמת, רק פרק בודד אחד במגילת־הלב הגדולה של ביאליק, ואולי אחד הפרקים היותר מעניינים מצד גילוי נפשו. בלי יודעים שילב ביאליק בתוך פואמה זו דפים לבביים וטמירים של ספור חייו ויסורי נפשו. לבו של ביאליק ניחש לו כבר אז, ובשעה שעמד עדיין על דוכנו איתן ונשא את מדברותיו לפני העם מראש ההר, ההרגיש או לא הרגיש, כי צער נפשו וכאבו הפנימי מדברים מתוך גרונו ומוסיפים על הצלילים החזקים והרועשים של שירת הזעם המיה חרישית ונוגה של ייסורי לב עמוקים? יצירה זו, שהרעיון הלאומי, וכמעט המגמה הלאומית, בולט בה, היא בעת ובעונה אחת גם שירה יפה ועמוקה על כאבו של הפרט. ההכיר המשורר הכרה ברורה את השניות הטרגית שבנפשו היוצרת או לא ידע אז עדיין ממנה, אבל שניות נפשית זו התגלתה ביצירתו מאליה בלי שום כוונה מיוחדת. כנראה חפץ היה ביאליק לתת לנו את אגדת החורבן של העם, ומחוץ לרצונו, בלי השתתפותו האקטיבית, יצאה מתחת ידו אגדת החורבן של היחיד. כי ב”מגילת האש" אנו שומעים ראשונה את צער־הרבים וייסורי־הפרט מתגלים ביצירה אחת. שני יסודות אלה, של יצירת ביאליק בכלל ושל “מגילת־האש” ביחוד, לא נצטרפו בשירה להרגשה שלמה אחת, כי אם באו רק מכורכים יחד, בלי קשר פנימי ביניהם. ואין אנו צריכים להתפלא על זה שלא עלה לו לביאליק לתת לנו סינתיזה חזקה של שירת־היחיד ושירת־הרבים. אחרת אי אפשר היה שיקרה, מפני שאצל ביאליק עצמו אין סינתיזה כזו. במובן זה הוא דומה לא לכיברת ארץ מוצקה החוצצת את הנהר ומחוברת עם שתי גדותיו, כי אם לגשר התלוי באוויר מעל לגלי הנהר. ידוע, כי צורתה האמנותית של “מגילת־האש” לקויה, ומשום זה גם ערכה האמנותי הכללי אינו רב ביותר, למרות תמונות גאוניות אחדות ופרטים יפים עד מאד. הסיבה הראשית לעובדה זו היא חוסר השלמות בנפשו היוצרת והעדר האחדות בלבושה האמנותי של הלירה. כמעיין הררי מבינות לשכבות הסלעים הקופאים, כן מתפרצת הסובייקטיביות הלבבית של ביאליק מבינות לשורות המליצה הנשגבה של השירה כולה. ומשום שההחיות האמנותיות לא התמזגו כראוי ולא התגבשו כהוגן, התהווה משקע עכור הנותן טעם לפגם. האוזן אינה סובלת דיסוננסים עמוקים ודורשת תמיד צלילים בהירים ושקופים; גם עין האדם נהנה רק מצבעים צלולים וטהורים, וכל התעכרות שהיא מראה תמיד, כי המזיגה לא עלתה יפה. אלה “המבארים” את כל יצירת ביאליק רק מנקודת ההשקפה הלאומית־הפובליציסטית, התענגו בשעתם על “מגילת־האש” מפני המגמה הלאומית שגילו והרגישו בה. אבל כמו שמעלותיה של יצירה זו אינן תלויות “בלאומיותיה”, כך אינם תלויים רק “בלאומיות” שלה פגמיה העיקריים.

ערכה של “מגילת־האש” נמצא בחוג הערכה אחר לגמרי, ואחרות הן גם המידות שבהן היא נמדדת.

ב“מגילת” האש אנו רואים ראשונה לא רק את הזדעזעות הנפש הטמירה של משוררנו ורעד חלקיה השונים, כי אם גם את ראשית התפצלותה. אצל כל אדם יש המון הרגשות־סתר השואפות לגילוי והנשארות במחבואן עד בוא שעתן להיגלות. כשהרגשות אלו מרובות במספרן ומתנגדות זו לזו, אז מתחילה ביניהן התרוצצות פנימית, הנשארת גם כן עד עת ועידן מתחת לסף ההכרה של האדם. ההתרוצצות מביאה לידי מאמץ פנימי המעיק על הנפש, ואין האדם יודע שחרו. מועקה זו מתגלה בצורות שונות של מצב־הרוח ומעמדי נפש, וכאשר תגיע שעתה של ההתנגשות המוכרחת של ההרגשות הפנימיות המתנגדות זו לזו ויתהווה קונפליקט נפשי עמוק, אז יש לנוע עסק עם מצב חולני פחות או יותר, ואופני החקירה של תורת־הנפשות צריכים לבוא לנו לעזר. רק מחיצה דקה מן הדקה מבדילה בין המהלכים הפסיחיים הבריאים שהגיעו למרום מאמצם ובין ניצני המחשבה החולה, אבל גם משני עבריה של המחיצה שורר חוק אחד והכרחיות הגיונית ונפשית אחת. אצל האדם הגדול ובייחוד אצל היוצר הולכים ומתרקמים חיי הנפש באינטנסיביות מרובה ומיוחדה, אף־על־פי שהם יכולים להיות נעלמים מעין הרואה ואינם ידועים אפילו לנושאם עצמו. מתחת להכרתו של היוצר הולך ובשל בקרבו פרי־הצער; המתגלה לפעמים בעקת־לב סתומה או שלא־מדעת, ולאט אט בהתפתחות מודרגה יעלה המאמץ הנפשי הטמיר מעלה מעלה עד שתתהווה פתאום ההתנגשות הגדולה בין יסודי הנפש ותתפרץ החוצה באימפולסיביות הכרחית גדולה. אז, כמובן ייעשה המשבר הנפשי נראה לעין־כל, וגם היוצר בעצמו ירגיש כבר את כאבו החי והעצום; אבל חשיבות מיוחדת וענין רב יש דווקא באותה התקופה של המשבר הנעלם, בשעה שהוא הולך ונרקם לאט־לאט. עוד יותר תגדל החשיבות כאשר יעלה בידינו לראות את ראשיתו של כל הקונפליקט הנפשי, את התחלתה של ההתפצלות הנפשית.

ו“מגילת־האש” היא אותה היצירה הנותנת לנו את האפשרות לראות את התהוות הבקע הראשון בנפש היוצר בכלל ובנפשו של ביאליק בפרט. לא הציחצוח החיצוני והעידון הרב שבתאורים האמנותיים, ולא הרעיון הלאומי המרחף על פני השירה, אינם יכולים להסתיר מעינינו את הבקע הנפשי ההולך ומסתמן לפנינו בשעת קריאתנו.

ביאליק מספר על־דבר שני אנשים שהיו בין קהל הגולים האומללים ושהשפיעו במובן ידוע על שאר אחיהם. שני האנשים היו שונים ונבדלים אחד מחבירו בכל מבנה גופם ורוחם, בהרגשת־העולם שלהם ובדרכי חייהם; האחד היה “עלם רך בהיר־עיניים והוא מביט שמימה ויהי כמבקש שם את כוכב חייו”, והשני – “איש־אימת זעום עפעפים והוא מביט ארצה ויהי כמבקש את אבדת נפשו” (“מגילת האש”). אף־על־פי שהבדל עמוק כל כך מבדיל ביניהם, עכ"ז אין קהל הגולים מרגיש כלל בניגוד ההכרחי שביניהם, וצועד לו יחד עם שניהם עקב בצד אגודל, עד שאי אפשר להכריע “מי משניהם הפלאי אשר יבין צעדם” (שם). נדמה הדבר, כאילו היה ביאליק מספר לנו על שני זרמים נפשיים שחיו בלבות הגולים ודחפו אותם בכוח אחד ובמידה שווה הלאה־הלאה. כל זמן ששני היסודות המתנגדים בטבעם פועלים יחד בישר אחד בתור כוחות פרלליים, הולכת התנועה ומתרבה, בלי פגוש שום מניעות. רק אז מתחילים המאמץ וההתנגשות כאשר ישתנה יושר הפעולה של שני הכוחות והם יעמדו זה נגד זה. עד בואו של רגע זה בחיי הנפש יכול האדם לעבוד במרץ כפול ובאינטנסיביות מרובה, מבלי להרגיש כלל כי בחובו הוא נושא את מקור עינויו. לפעמים יש שהאדם יעבור את כל דרכו בחיים ולא ירגיש אף פעם שום התרוצצות בין הכוחות הנפשיים המתנגדים הנמצאים בקרבו, מפני שבמשך כל חייו לא היתה שום סיבה חשובה שתשנה את מצב הכוחות הפנימיים ונטייתם תעמיד אותם זה נגד זה. אך על פי רוב אינה קבועה ועומדת העבודה הטמירית של כוחות הנפש, וביחוד אצל המשורר ישתנה תמיד מעמד היסודות הנפשיים, ותנודות פנימיות מתהוות בלי הרף בפסיחיקה שלו, גם אם אינך מרגיש ומכיר בהן. בביאליק עצמו אנו מוצאים את שני היסודות גם של העלם הרך בהיר העינים “שאוזנו נטויה לשירת נפשו” וגם של איש־האימות. משוררה של


"שירת הזעם, חוללוה מוקדי להבות

בליל העברות…"


הידע ביאליק אז איזה יסוד “פלאי” יכין את צעדיו הוא? כל יצירתו של ביאליק באותה התקופה וגם שנים אחדות אחריה מראה לנו, כי לא ידע בברור מה יותר חשוב בעדו, שירת נפשו או שירת החורבן. אבל יחד עם זה אנו רואים, כי ביאליק הרגיש את חוסר־השלמות שלו ואת הניגודים הנפשיים שבקרבו. גיבורו אומר על עצמו: “מפני התוהו ומפני כף הקלע יגרתי, כי ראיתי את נפשי והנה היא שחורה ולבנה כאחת. ערב אור עם חושך, ואת לבי ראיתי והנה היא מאורת צפעוני וקן־הנשר” (שם). ביאליק מדבר על בקעי־הלב של גבורו ועל השניות הטרגית שלו, בלבביות כה מרובה ובחמימות כה גדולה, עד שאנו מרגישים כי מבלי משים הוא מגלה בזה את סוד־נפשו הכמוס גם ממנו. כאשר ראה העלם על הכף את העלמה הצחורה, סמל החיות הנפשית של היחיד, התחילו שפתיו לנוע ברעד תפילה: “הזאת היא יחידתי ונר חיי ומלאך לבבי מעודי עד היום הזה? ואני באלפי קולות שועה אליך נפשי ממעמקי חיי כל הימים וברבבות שבילים נעלמים ועקלקלים ברחה ממך אליך”… (שם). ובאמת, האם אין אנו רואים את ביאליק במשך כל יצירתו בורח מעולם נפשו ושב אליו בכל פעם? יסורי־אהבה ואושרה, רעד הגעגועים וששון־היופי – כמה פעמים התרחק ביאליק מהם וחזר אליהם בגלוי או בשבילים נעלמים ועקלקלים“? הלא ביאליק עצמו כגיבורו למד “יגון סתרים ומכאובי שתיקה” והוא־הוא שלפעמים “נפשו תרועה”… שומעים אנו בחרדת־לב את הסיפור העגום של העלם כאשר נשבה ע”י הנזיר הקדוש, אנו מרגישים בדברי הסיפור לא רק את הצער העולמי שבאבדן העלומים, כי אם גם את צערו הפרטי של המשורר הגדול שלנו. הלא כה יספר העלם הרך: “וימצאני באחד הימים איש שיבה ביהודה – – – ויחמול עלי השב ויטעני בסתר אהלו ובצל זקנו הלבן והרועד כיסני. ויורני מדרכיו ויעבידני לאלוהיו ויזר נפשי מכל חומרה וילמדני להביט שמימה. ואת כל ציצי עלומי קטף אחד־אחד וישאם לאלוהיו ויקדש את ראשי מאוויי לשמים…” (שם). ומי הוא אותו “נזיר החיים”, כפי שביאליק קורא לעצמו באחד השירים, מי הוא זה שראשי מאוויו היו מוקדשים לעמו ונהפך לזמן ידוע מעלם בהיר לנזיר זועם? “ואחנק את תאוותי בנהם כפיר” (שם) – האין אנו שומעים בשאגות הארי של שירי הזעם השונים את ההרגשות הנפשיות הנחנקות? ביאליק יחד עם גיבורו חשים סתומות, כי לבם נתון בין שני מגניטים, וכאשר גברו על העלם פחדו מפני “התוהו” ושאיפתו לשלמות נפשית, החליט להימסר כולו לאחת הרשויות. נדמה היה לו כי צריך הוא לברוח מעצמו ולהסתלק לגמרי מעולם לבבו. ובחשבו כך הסיר העלם את תלתליו היפים, את זה הסמל של חן נעוריו, וזרקם לתוך האש. אבל קורבן זה לא הציל את גיבורו של ביאליק משניות נפשו הסובלת. יתר על כן: גם בהקריבו את קורבנו לא היה לבו שלם, כי כאשר ראה את שרפת נעוריו חפץ היה לשאוג, אך פה קרה דבר אחד שהשפיע באופן פטלי על חיי העלם וגם על חיי יצירתו של ביאליק. העלם מספר: “באותו רגע הציפה עלי להקת הלוים ים של זמרה ויסחפני, ויכס שאון החצוצרות והמיית הנבלים את שאגת נעורי ולבבי תעה ויאבד בראש התופים ובצלצלים – ואתנפל בלא כוח לפני הכוהן הישיש” (שם). כך נשתתקה ונחנקה לזמן ידוע גם 'שאגת נעוריו" של ביאליק שהיתה בוקעת ועולה מהדפים הבודדים של מגילת־לבבו, והוא נעשה כוהן־אל ושליח־ציבור. רק אחרי עבור תקופת שנים כאשר יצא מתהום הציבוריות וחפץ לשוב לרשות־היחיד שלו, ראה את עצמו פתאום והנה נעשו לו זרים גם השמיים, גם הארץ. ביאליק ראה אז בעיני רוחו את ייסורי ה־“alter ego” (ה“אני” השני) שלו, אך לא הרגיש עדיין את התוצאות ההכרחיות של מצב נפשו זה, ומשום זה אנו רואים אותו עוד זמן מה פוסח על שני הסעיפים ומשמש לפני שתי הרשויות. גם גיבורו של ביאליק, אחרי שקיבל עליו את מרות הנזיר הזקן, נושא שוב את עיניו אל יחידת חייו ושר לנו את אחת השירות היותר יפות הנובעות ממעמקי לב כואב. בשביל קוראו של ביאליק בכלל אין שירת אהבה זו חדשה בתוכנה, יען כי שמענו מפי ביאליק עצמו בשיריו השונים בצורות שונות את הקריאות: “וראי את מלא שמי כוכבי כסף וזהב אתן לך בעד קומץ אחד של אהבה!” (מגל"ה)אבל ב“מגילת־האש” הגיע המאמץ הטרגי לגובהו היותר גדול, וכה עלה לביאליק לתת לנו את ההבעה העולמית והמתאימה של צער היחיד באשר הוא יחיד ושל ייסורי־אהבה אצל נזיר־חיים שנעשה נזיר בעל־כורחו. אנו קוראים את דברי האהבה השוטפים בפזיזות אביבית כפלג־הרים, ואין אנו יכולים להפסיק את שטף הרגשים המתעוררים בקרבנו לקראת הדי השירה הסערית. מרגישים אנו בשטף־המלים את רתיחת הדם הצעיר ואת הלמות הלב המפרכס מעתרת־הרגש. כמעיין המתגבר ומתפרץ מעמקי האדמה עולים דברי שירתו של העלם, בקיצור המאמרים ובריתמוס הרועד והמהיר אנו שומעים את נשימתו הקצרה והתכופה של העלם בדברו מרוב התרגשות. וגם אצלנו תקצר ותתכף הנשימה בקראנו: “קחיני, חניני, שאיני, אחותי, הנני בידך. שימי כחותם על לבך או הדום לרגליך… ככלב ארבץ אצל שולי שמלתך ואשמר ניד עפעפיך ומשלח אצבעך, או ככפיר אזנק אליך ואסחבך אל אחת המאורות… או שמים חדשים אברא לך ויכולת חדשה, וזוהר חדש אסובבך…” (שם).

אשד זה של תפילה זכה ושאגת־סער, זו הערבוביה של טמפו סערי ואיטיות לירית רכה – כל זה פוגם אולי את השלמות האמנותית החיצונה, אבל על כל זה מרחף הנוגה היפה של התגלות לב רועד ושל וידוי אנושי. בלי יודעים הרים המשורר את הצעיף מעל נפשו. מדבר הוא על גיבורו וחושב רק עליו, אנחנו יודעים כבר מי הוא הגיבור האמיתי של “מגילת־האש” שעליו נאמר: “ואל אחיו הגולים יצא ויראה בשפלותם ובעוותם – ויכאב את מכאובי כולם וישאג את שאגתם. ותשמע מתוך השאגה – – – נהמת נפש גוועת בחבלי אהבה לא באה ואנחת העולם בליל החום” (טם). מי הוא האי?

מאמינים אנו כי זה העלם הבהיר (מי שהיה בהיר) בהיותו בתוך אחיו “פרפר עם לבם בכל אשר יפרפר והתענה שבעתיים בכל ענותם”. אבל מ“מגילת האש” אין אנו יודעים כלל, אם גם ה“אחים” הרגישו בענות נפשו של ההולך בינותם. בהרגישו את צער משוררו, מזה התענה פי שבעים ושבעה. אפשר לצייר לנו את מצב נפשו של העלם אחרי כל מה שעבר עליו כאשר “באו אליו רבים וכפפו בדממה את ראשם תחת קללתו וברכתו וביקשו מפיו תוכחה ותפילה ומעיניו רחמים ותקוה” (שם). כדי להבין מעמד נפשי זה די לנו לקרוא את שירי ביאליק מתקופת המשבר. הלא גם אותו קרה המקרה: האחים הגולים קיבלו באהבה גם את ברכתו וגם את קללתו והם־הם שדרשו ממנו תוכחה, תקוה, נביאות, וכדומה.

כשאנו קוראים בעיון את מגילת־לבו של העלם הרך שב“מגילת האש”, מוכרחים אנו להשתומם על הניחוש הסודי שניחש לו לבו של המשורר. עוד הרבה שנים לפני בוא המשבר הקשה בנפשו אמר לו לבו של ביאליק כי בוא תבוא ההתגלות הגדולה בין שירת היחיד ושירת הרבים, וכי בוא יבוא גם היאוש הפרטי. איש הצועק על גזלת־נעוריו והשומע מאחוריו את “צחוקו של האשמדי” בתור תשובה, נפש עמוקה ועשירה שראתה את עצמה פתאום יורדת מכל נכסיה, ש"ץ שנשאר יחידי על דוכנו – היש לך עקת־לב קשה מזו? וכאשר משתלבים יחד כל אותם התנאים המרובים שהכבידו על יצירת ביאליק ובאו כשפודין מלובנים בלב המשורר, כאשר מתחוור ההכרח הנורא והפטליות של המשבר הנפשי, אז מתעבה עקת־הלב ליגון קודר. “ובצר ללבבו מאד ומצאוהו חלומותיו הגדולים ומדוויו הנאמנים והשיגוהו כגלי הים – – ויצא העלם בשחר אל מחוץ לעיר ונשען שם תחת ערער על שפת נחל נרדם – – – – והביט גם אל תהום נפשו ועמד עד בוש והחריש עם כל העולם ביגונו הגדול, יגון היחיד”. (שם).

“יגון היחיד” – מלים אלו הדגיש ביאליק עצמו, אך אז לא יכול היה עדיין לדעת את כל פרטי הטרגדיה הנפשית שלו. בקריאת־שם זו מפסיק ביאליק בשנת תרס“ה את ספור החיים של הalter ego”" שלו. את המשכו של הספור אנו מוצאים בשירים השונים שנדפסו משנת תרס"ה ואילך.

היה העלם לאיש

"ועלית־קיר קטנה לאיש ההוא היתה

ולה אשנב קטן

ותהי לו לנפשו, ולא ידע בה מלאך

ולא ידע בה שטן.

ולאיש תפלה אחת והיה בצר לו –

ויהי עולה שמה

צונח לאשנב, ורועד ולוהט –

ומפלל בדממה.

ותארך התפלה כארך ימי חייו –

אך אל עליון לא רצה;

את לא בקש לו נתן והאחת שבקש –

אותה לא מצא.

(“והיה כי תמצאו…”)


שם “בעלית־הקיר” כאשר התייחד עם נפשו, כמו שהיה מתייחד “העלם” מחוץ לעיר, היתה אצל ביאליק שירתו – תפילה, אבל כאשר היה יורד לאולם הגדול, מקום ששם נקבצו המון מעריציו לכבודו בבנקט, שם היתה אצלו תחת תפילה – תוכחה, ותחת דממה לירית – שאון של פתוס. כי ביאליק היה נמצא כמעט במשך כל יצירתו כעל בנקט אחד ארוך – את זה צריך לזכור. רק אז כאשר התפכח קצת שכרונו של ביאליק, השכרון שבשליחות־ציבור חשובה ושבתהילות “החנפות” של הקהל, רק אז ראה את עצמו “עייף וחלש”, והיה רואה את עצמו פתאום כ“איש תמים ופשוט”. ברגעים כאלה היה ביאליק שוכח לגמרי את מה שאמר בגאווה לפני שעות אחדות באולם הגדול: “און רעד איך – מוזען הימלען שוויגען, די ערד בעוועגט זיך ניט פון ארט” וכו'. בתמימות אמיתית מאמין ביאליק כי את “נתיבו לא עקש” וכי רק “תפילה אחת” היתה לו. במובן זה מתגלה ביאליק לפנינו בתור מופת מעניין של התפצלות האישיות. כמעט תמיד אנו רואים אותו בעת ובעונה אחת בשני מעמדי־נפש שונים ומתנגדים זה לזה, וחוץ מזה הרבה פנים לו ושני קולות. “בהיר עיניים” ו“זעום עפעפיים”, חולם תמים וריאליסטן פיקח, ש“ץ בגלוי ומשורר יחיד בסתר, ולהיפך – ביאליק הנהו כמעטו תמיד לא “מעור אחד”. ב”הולכת את מעמי“, שירת־היחיד היפה, הוא קורא לכאב לבו “יגון הקודש”, ב”מגילת־האש" השירה הציבורית במחשבה, הוא קורא לו “יגון־היחיד”, אך גם פה גם שם אינו מבדיל הבדל גמור ביניהם. ואם הוא עצמו כך, מעריציו לא כל שכן. איש לא הרגיש את הצער ההכרחי של היחיד שבשירי התוכחה שלו, ואולי רק מעטים חשו כי סוף־סוף היו השירים האלה גם סוג של הלקאת עצמו. אצל זולתו ואצל ציבורו “דמעתו” של ביאליק “אף מקצת שנה לא גזלה”, אבל את המשורר עצמו הביאה “דמעה” זו ל“לילות הזוועה, לא מנוחה ושנת” לו. בכל־זאת, יכול היה ביאליק במשך כל הזמן עד בוא המשבר הנפשי להעמיד פנים שוחקות באמצע מציאות־הבלהות, ולשיר על קרני אורה ונגוהות בשעה שמסביב התפרצו גניחות־אימה של אחים נשחטים, ובשעה שמרחוק הגיעו אלינו הסיפורים האיומים על העומדים ליהרג והמחוייבים להרוג בארות מנצ’וריה. היש למצוא משורר ציבורי גדול שיכול לתת לנו את השירה היותר יפה על חלומות הנוער ועל חלומות היער והברכה באותה שעה עצמה שמסביב התהוותה מהפכה ציבורית גדולה, כאשר התחילה להתמוטט הקרקע הממלכית והציבורית וכאשר רבבות־רבבות אנשים מתו במיתות משונות במלחמה הגדולה שהיתה אז בין רוסיה ויפאן? לא יאומן כי יסופר, אך זהו בגדר המציאות, וביאליק הוא המשורר הציבורי הנפלא. וגם להיפך יש מקום לשאול: איך אפשר הדבר כי משורר אחד יוכל בעת ובעונה אחת לראות ולהרגיש את המאורעות האיומים ואת המקרים המחרידים שקרו “בעיר ההרגה”, לספר עליהם בבהירות כה נוראה ואכזרית, ויחד עם זה באותה שנה – למוקדם ולמאוחר אין חשיבות יתרה – לשיר גם על געגועי־אהבה עמוקים ב“איך” ועל יפי הטבע ב“שירי החורף” בעמקות כה נפלאה ובעדינות כה מרובה? שאלה היא. אבל גם שאלה זו מצאה את פתרונה בביאליק. הוא הוא המשורר הלירי הנפלא, שאפילו אמת־הפוגרומים ושאון הציבוריות של שנת תרס“ה לא יכלו להרעיל את נפשו הרכה והענוגה. כדי למלאות תפקידים כה שונים בעת ובעונה אחת, צריכה להיות אצל “האיש הפועל” לא רק שניות נפשית כי אם התפצלות נפשית, ואנו רואים אצל ביאליק חוץ ממערכי־הלב השונים ומהלכי־הרעיונות הרחוקים זה מזה, גם סיגנוני נפש מיוחדים המתגלים בשינויי־הקול והריטמוס הפנימי. בשעה שהוא יחיד לנפשו, דיבורו בנחת ובפשטות, קולו רך ולבבי, מתוק ומרגיע כאוושת גלים קטנים על חלקת נחל שוקט; להיפך, כשביאליק רואה ומרגיש סביבו את “הקהל”, את הציבור שלו אז נעשית שפתו דברנית ומתהדרת במלי־ברק, וקולו נעשה קשה, רועש, מהיר ואדיר, כקול אבנים הנופלות מפסגת ההר. וראוי לציין: בה בשעה שבשירי ביאליק הליריים אנו מוצאים כל כך הרבה נעימות שונות וניואנסים דקים הנה הפתוס שלו הוא חד צלילי. למה הדבר דומה? לאדם שאינו משתמש בקולו התדירי והטבעי כי אם בנימות הגבוהות או הנוספות שבקולו ומשום זה אין הוא יכול לדייק בקולו. ואמנם קולו האמיתי והיסודי של ביאליק, זה הנובע מסגנון נפשו העיקרי, הנהו בטבעו רך וגמיש, ורק חילופי המעמדים שעברו על נפש המשורר הוסיפו לו משלהם תכונות חדשות המתאימות להשפעות הזמניות. בחיי כל אדם ישנה תקופה של שבירת־הקול, זהו הגיל שבו “העלם” נעשה ל”איש"; גם אצל ביאליק הביאה אתה שינוי בקולו תקופת־המעבר ממגילת־הלב למגילת־האש. אחרי עבור תור־המעבר הלכו סגנונו המלולי וצלילי קולו הלוך והתפתח, השתנות והתחלף בהתאמה למעמדי הנפש של המשורר. שינויים אלה ומצב־ההתפתחות שבקולו של ביאליק ובשפתו, יש בהם כשהם לעצמם ענין רב בשביל חקירת הספרות והשפה העברית, וראויים הם לתשומת לב מיוחדה; אך מכיוון שאנו עומדים עתה רק בחקר המחשבה היצירתית של ביאליק ובסימון הלך־נפשו, נחזור לענייננו. ראינו את ביאליק והנו שקוע עצוב וזועם בנבכי היאוש המר, שמענו אותו עומד ומקלל את ציבורו – סיבת עינוייו – ושולח לו “מלים־עקרבים”; ראינו גם את נפשו הסובלת והנה קרועה קרעים שאינם מתאחים – ונתחורה לנו ההכרחיות העצובה שביגונו והתפתחותו המודרגת והפטלית של יגון זה. הבטנו על התבודדותו של המשורר הגדול ועל התרחקותו האדישית מן החיים ולא השתוממנו כלל, בשעה שנודע לנו כי המשורר היותר חביב עלינו אמר מתוך צער עמוק:


"לא אשאל עוד ולא אנסה, ודבר לא אבקש

בלתי אם אבן אחת למראשותי".


מעשית־חיים זו העגומה צריכה כבר להיות מובנת לכל. כאשר “מצאנו” את מגילת־לבבו ופתחנוה, היו הדפים, שעליהם נחו עינינו ראשונה, מלאים עצב ומרי. אבל במגילת־לב ישנם דפים רבים המזהירים מגיל פנימי ומעצר חדוות־חיים. את הדפים האלה, הדפים הראשונים, שכחנו לגמרי ברדיפתנו אחרי “הנביאות”. ואם אנו חפצים לעמוד על סגנון נפשו העיקרי של ביאליק ולהבין כהוגן את תקופת היצירה הנפלאה שהתחילה אצלו זה רק עתה אחרי המשבר הקשה שבא עליו – צריכים אנחנו להתחיל מבראשית. אז נכיר את חוט־השני מלא־החן העובר דרך כל יצירתו והמציין את ביאליק האמיתי.

*

היה זמן, הנראה לנו עתה כה רחוק־רחוק ממנו, שביאליק היה כולו ספוג־אור ושיכור חיים. אז היה מאזין לכל נדנוד קל בגלי האוויר ולכל איוושה חרישית בעולם ה', עינו היתה פתוחה לקראת כל חילופי הגוונים של הנגוהות. כששמענו אותו אומר:

"קלותי, זכותי, כנף אור תשאני,

נטושה, הזכים, אחיכם הנני", –


היינו מרגישים כי באמת אח הוא המשורר לרוח הקל ולקרן האור. בשירתו היתה מפכה באותם הימים שמחת החיים, ושכרון הזוהר מלא את כל ישותו. נפשו היתה כזכוכית מבעירה המקבצת במרכזה את כל קווי האור המפוזרים סביבה, והוא היה אוצר משמחתו ומזוהרו הפנימי על כל מרי נפש. גם עתה כאשר אנו קוראים את שירי האור והזוהר שלו שיצר אז, מתפרצת מתוך לבנו אנו הקריאה הביאליקית: “אלוהים, שטפתני האורה!” כל כך רב היה האור שראה ביאליק ושפיזר סביבו… זו היתה שמש־בראשית שנדלקה מעל ראשינו, ואיש לא ידע, איך ומאין זרחה. באותה התקופה המאושרת שביצירת ביאליק שמענו בשיריו אלפי צלילים של מעיני־קסם, ומתוק היה הכאב לעיניים שהיה בא מרוב הברק ומאלפי הניצוצות שהוציא “דינרו” של המשורר. ביאליק היה אז כל כך עשיר וכל כך פזרן, עד שדורות רבים עוד יוכלו להשביע את נפשם בשכרון החיים שלו ובגנזי־הנגוהות שאסף. ביאליק הנהו בשיריו אלה קוסם פלא, שכל תנופת ידו בוראה עולמות, שכל דיבור ודיבור היוצא מפיו נהפך לדינרי זהב ולפנינים, לקרן אור ולצחוק של אושר. גם עתה אחרי פיכמן, טשרניחובסקי ושניאור, אנו קוראים את ה“זוהר”, ה“צפרירים” ו“הברכה”, ומרגישים לחץ בלב משפעת הרגשים. נפשנו אינה יכולה לקבל בבת אחת את רוב היופי הניתן לה, ונשימתנו תקצר מהריטמוס השוטף והחי של שירת ביאליק זו. הלא כעין אקסטזה דתית עולה ובוקעה משירי הטבע הטהורים של ביאליק. הוא עצמו אינו מרגיש אפילו כי הוא משתמש בשינוי קצת באותו החרוז ממש שלפניו ברא המשורר הדתי והמיתי בקראו אל ה':


"הדור, נאה זיו העולם

“נפשי שכורת אהבתו”.


ר' ישראל נג’ארה וביאליק – שכנות מוזרה. אבל שניהם בטאו את חדות נפשם במלים דומות, מפני שחדוה זו היא מסוג חדוות־האקסטזה. באותם ימי השמש והנגוהות היה ביאליק כאיש שעברו יין, אך שכרון זה פג מהר.


"ובאחד' הימים – לא אזכור אימתי

"לא אדע מדוע – – –

……………

“ושירת הזהר לנצח נדמה”.


“לא אדע מדוע” – ביאליק אולי לא ידע, אבל אנחנו יודעים עתה. אחרת כמעט אי־אפשר היה שיקרה. כי היכל משורר שקיבל בירושה “נאד דמעות” ונעשה תלמידו של “הצרצר” להיות תמיד שכור־זוהר? כאשר שב בחזרה מיער־הקסם ומעולם־הצפרירים, עבר דרך העירה העברית וראה את כל המציאות המכוערה והדלה שתאר (אמנם בלי כשרון מיוחד) בשירו “רחוב־היהודים” (בירחון “ממזרח וממערב”) והכיר את שפלות עמו ועניו, התחיל מתחילה מוריד דמעות, כיאות לרחמן בן רחמנים ולמשורר עברי המומחה “לבכות ענות” עמו. מני אז הוא בוכה לפעמים קרובות וכמעט אין שיר שלו מאותם הימים שלא נפגוש בו את המלים “דמעות”, “בכי”. רק אח“כ, כאשר הרגיש קרבו כוח נפשי גדול, התחיל למחות ולקבול, אבל “הצפרירים” ו”הזוהר" בין כה וכה נשכחו מלב, ורק כעין זכרון־ילדות עמו היה עולים לפעמים על לבו. יש שהיו נשמעים אקורדים בודדים של שירת הלב הרענן, והיו מעוררים אצל המשורר געגועים לעולם היופי שאבד בעדו ואינו. געגועים אלה היו מתעוררים פתאום באמצע טרדותיו, בשעה שהיה שקוע כולו בצער הרבים ובחיי הכלל, אבל רק רגע היה הלב מתעטף ומיד היה שב לדאגותיו היומיות. כך מוציא לפעמים אקורדים רכים ומאושרים אחדים הפסנתר היקר שנשאר עומד בבית “היורד”… כך יורדה לפרקים על האדם בעצם טרדותיו ועבודתו איזו תוגה קלה הצובתת את הלב לרגעים אחדים. תוגה סתמים זו שהאדם משתדל לבארה ואינו יכול – מקורה בצער טמיר הכלוא בנפש האדם. ברגעי תוגה כאלה היה ביאליק מגלה את לבו. הוא היה מספר על נפשו שנמשכה אחרי קרני הפז והעבים הצחורים ובכל זאת “פרפרה בדד במעי אותיות מתות”, היה מתאונן על שנפשו הרכה לא ידעה “שיר עלומים ואהבה” והיה מתענה חרש. אותה המית־הנפש וכליונה שהיתה נשמעת בשעת למודו בוולוז’ין, שהיתה מתפרצת סתמית ואי־ברורה מבין השיטין של שיר לאומי והיתה מאירה באור ענוג את הדפים הקשים של שירת־הזעם – מקורן היה הצמאון לזוהר וגעגועי האהבה הכלואים. מני אז שנתק מתחום בית־המדרש, הוא אומר על נפשו, כי


"עדיין היא טסה ומשוטטת בעולם

מתרפקת, דופקת ובוכיה בחשאי

ומתפללה על האהבה".


הנוכל לחזור אחרי המבטא “עדיין” גם עתה? אולי – “הן”, אך יותר קרובים לאמת נהיה אם נאמר, כי צער אחר ממלא עתה את לבו של ביאליק. אמנם כי געגועי־האהבה תופסים מקום חשוב במגילת־לבבו, והנעימות הדקות והעדינות של הלב האוהב הנן אולי הרבה יותר מענינות ומרובות־גונים אצל בחור־ישיבה זה, תלמידו של “הצרצר”, מנימות דומות של האהבה אצל שניאור הפיקנטי. אבל בכל־זאת נשתנו הרבה צרכי לבו של המשורר במשך הזמן. במשך עשר השנים שעברו מני אז באו עליו דאגות אחרות והרגשות אחרות. לא רק העדר עלומים ואהבה הוא המעיק עתה על ביאליק. אפילו יפי הטבע ורבבות הפלאים המרחפים בעולם ה' אינם עושים כבר עליו שום רושם. ביאושו הקצוני הוא אומר:

"מי אני ומה אני כי תקדמני קרן זהב,

ורוח רכת־כנף כי תחונן לחיי

ומה לגבעול שדי כי יתרפק עלי

ומה דשא רענן כי ישק רגלי?"


בעדו כאילו קפא הכל, נדם ונשכח, ואנו מבינים את אדישותו זו מפני שהיא הנה אחד הגילויים של המשבר הנפשי שבא על ביאליק. אבל אנו יודעים כי יחוסו לטבע היה לפנים אחר לגמרי. מתחילה כשהיה עוד טירון אצל הטבע, היה משתמש בתאורי הטבע בתור סביבה נוחה או בתור תבלין לרעיון חברתי או לאומי (“בשדה”). אח“כ היה שר על חיי הטבע וחיי הנפש שלו לחוד ועל ענינים ציבוריים לחוד, ולא היה מערבב את האחד בשני. אז לא ידע עוד משניות שבנפשו, ואנו רואים, למשל, כי בשנת תרס”א הופיעו “שירתי” ו“זוהר”, בשנת תרס“ד “משירי החורף” ו”איך" מצד אחד ו“בעיר ההרגה” ו“דבר” מצד שני, וכן הלאה. אבל עתה – אין לבו פנוי לא לגעגועי אהבה ולא לחדות־נוער, לא ליופי הטבע ולא לחיי הציבור רק יאוש וצער סובבים אותו, כי נוד התנודדה הקרקע מתחת רגליו. ברשות־היחיד לא התבצר כראוי וברשות־הרבים אבד את “דינרו” – ומה יעשה המשורר ולא יעצב? לפעמים יטרידוהו הרהורים רעים שונים וחלומות־בעתה יבעתוהו אבל – כמה יפים ופלאים היו חלומותיו לפנים! חלומותיו ומראותיו שהיה רואה בימי בחרותו היו תמיד עשירי־הצבעים ועדינים. סביבו רחפו תמיד רוחות קלילים ולחשו לו סודות אין קץ, כמה רמזי־קסם וכמה רזים טמירים נתגלו לו בחלומותיו שבהקיץ!


"אויף דעם הויכן בארג, אויף דעם גרינעם גראז

האב איך אין דער שטיל אבגעטרוימט מיי גליק…"


אבל כאשר התפלגה נפשו נחלקו גם חלומותיו, חלק לו וחלק לעמו. חלומותיו שחלם על עצמו היו רכים ועדינים ומלאים פלאי־סוד. לא כן חלום־אומתו. על עמו ראה רק חלומות־בעתה, ואפילו החלום היותר מזהיר של העם העברי, עורר אצלו רק סטירה עוקצת ואכזרית. בשיר הארסי “והיה כי יארכו הימים”… יש אולי הרבה יותר לעג משיש בכל תוכחותיו, וגם אם נניח שאהבת ביאליק את עמו היא מסוג האהבה האכזרית, אהבת אב קפדן בעל־רצועה, כפי שחשבתי במקום אחר, גם אז מוכרחים אנו להודות, כי בשירו הנזכר על געגועי־המשיח שפך ביאליק יותר מדי חימה על עם המרי. ואולי סטירה זו, שביאליק קרא לה “מחזיונות הנביאים האחרונים”, היא סטירת־נקמה על כל אלה האנשים שמשחו אותו ל“נביא”. איך שיהיה, ביאליק היה בחלומותיו הציבוריים, אכזרי וקשה כארז, נוקם ונוטר, אבל בחלומות־נפשו הוא מתגלה לפנינו בעצבו העדין והצנוע. “בערוב היום” או “עם דמדומי חמה” מתעוררים בלבו חזיונות־נפש מקסימים, המליטים את הנשמה בצעיף רך של נגוהות־פלא. רשת־כסף אוורירית הולכת ומתרקמת סביבו וסביב הקורא, וכל כך טוב נעשה ללב… כי מרגישים אנו בהמיית־נפשו ואתו אנחנו בצר לו, בשעה שהוא מראה על איי־הזוהר השטים על מרחבי האופק ואומר:


"הם האיים הרחוקים, העולמות הגבוהים

זו בחלומות ראינום,

שעשונו לגרים תחת כל השמים

וחיינו לגהינם".


ויודעים אנו: איים אלה שבחלומות, ועולמות אלה שבדמיון, ממתיקים וממררים כאחד את החיים. המה הנותנים לאדם את מגע האושר והממלאים את מחסוריו שבעולם העשיה, אבל הם־הם המרחיקים את האדם מהחיים הממשיים והעושים אותו חולם מסכן. ובכל־זאת אינו חדל האדם לשאוף ולהתגעגע על “האיים הרחוקים והעולמות הגבוהים”. יען כי צודים הם את הנפש ביפי טהרתם ובמקסם האגדיות שלהם. מי מאתנו לא הרגיש, לו רק פעם בחייו, את האושר הפלאי היורד על הלב ובאותם הרגעים הסודיים, שבהם אנו שואפים ושטים מעל הגלים העכורים של המציאות אל איי־הדמיון המכוסים ממנו בערפלי טהר?… מי מאתנו לא כמה ולב מי לא כסף למרחקים היפים, הרומזים וקוראים לנו על אופקי שמי חיינו? בדברי ביאליק על חלומות נפשו שומעים אנו את הד החלומות, שברשת־הזוהר שלהם נתונים גם אנו. וכמה נעימה ההכרה כי הוא, מחונן ברוך־אלוה, היטיב כל כך לספר לנו על עצמנו! פעם בהיותו צעיר שמע מתוך הדממה קול קורא אליו: “בני, חלומותיך באו”! אבל זו היתה טעות השמיעה. חלומותיו לא באו, מפני שהם מאותו הסוג המיוחד של חלומות־פלא שאינם באים לעולם ושאין להם פתרונים. בין שחלם על עצמו ובין שחלם על אחרים – הכוכבים רימו אותו תמיד. באחד משירי העם שלו הוא מזהיר: “אל תבטח בכוכבים, רמאים הם וחנפים הם, גנבים שבגנבים”. ובכל־זאת – היה הוא עצמו נושא תמיד את עיניו לכוכבי הרום, וגם עתה, כאשר נתבדו חלומותיו, והוא נשאר עייף ויחידי, עודנו מחכה לתשובה ופורש כפיו לשמים: “ענוני, כוכבי אל, כי עייף אני”. מתוך יאוש ויתמות הוא פונה שוב אל הכוכבים ה“רמאים”, אף־על־פי שמוחו הפיקח הנהו נגד חולשה נפשית זו כי מה יעשה והוא כה ערירי וכה אומלל, ביחוד – בלילה. הלילה השחור המכסה על כל ייסורי אנוש והמכניס תחת כנפיו את כל תועה ובודד, יפרוש כנפיו גם על גדול המשוררים העברים בעמדו רצוץ־נפש. אחרי ראותו כי הוא נעשה פתאום “דל וריק משהיה” אומר ביאליק בעצבו הרב:


"אל הוד הלילה אשטחה את כפי

אבקשה אל תעלומות חיקו נתיב

ומחסה רק בכנפות שחור אדרתו

ואקרא לו עד מות עייף: בואה לילה

אספני נא, הוד לילה,

אל נא תתנכר לי, פליט קברים אני

ומנוחה תבקש נפשי, שלות עולם".

(לפני ארון הספרים)


“פליט־קברים”… – כמה צער במלים אלו! וגם שאיפה זו ל“שלוות־עולם” מעוררת בנו הרהורים נוגים, למרות היופי הלבבי הרב שבשירת לבו של המשורר. באותה שעה שהוא מספר לנו במרי־שיחו על שובו מקברות־העם, נדמה לנו כי לפניך איש הטעון רחמים גדולים; כי נזכרים אנו ש“פליט־קברים” זה העייף והמתייאש בא אלינו בשעתו כצפריר מלא גיל. וצער גדול יתקפנו בזכרנו את כל המעונים הגדולים של חיינו שהוכרחו להודות כי “על שבר בת עמי השברתי, קדרתי שמה החזקתני”.


* * * * *

אחרי עבור זמן רב, כמעט ערב יובלו של ביאליק ביצירה, אנו רואים אותו שוב “לפני ארון הספרים”, אבל אינה דומה עמידתו אז לפני “מאשרי־נעוריו” לעמידתו עכשיו. אז היה הוא עצמו ה“שמיר” וה“חלמיש”, ועתה כאיל אבנים כבדות מעיקות על לבו; אז היה מלא כוח־עלומים והתגבר על דרישת נפשו וגעגועיה המיוחדים, ועתה – הוא הלך בודד שנשאר בחצר בית־העלמין בליל־זוועה… הלילה! הן ביאליק כל כך אהב אותו וכל כך היטיב לשיר על סודותיו. הדפים היותר יפים במגילת לבבו מוקדשים לרזי הלילה, והוא עצמו לא הרגיש אולי את הפטליות שבתשוקתו זו. התרפקותו על הלילה, הקשבתו המיוחדה לצלילים הליליים ומצב נפשו האילם ועצוב כליל – כולם היו מוכרחים ונבעו מתוך השניות שבנפשו ונבראו מתוך יגונו הגדול, יגון היחיד. בלילה היה מתעורר בקרבו בעל־החלומות, היה מתגלה המשורר הרך והענוג, והיתה נבראה שירת־היחיד, השירה הלבבית שביאליק היה זמירה הראשון.

הוא מספר:

"ובהשתתק כל העולם

ארגיש: לבי ער ומדבר…

ארגיש: מעין טהור אחד

חומה אט שם ומתגבר".

ועוד –

"ובהשתתק כל העולם

אשב אביט אל כוכבי

לי אין עולם אלא אחד –

הוא העולם שבלבבי".

(ים הדממה…)

דברים אלה האחרונים הם כמעט אמת, כי בשחור הלילה לא היו נראים לו הרבים והוא יכול היה להמסר כולו לרשות החלומות וחיי הנפש. צללי הלילה מכסים על הכל וגם הרע גם הטוב נעלמים מן העין. מצב־הנפש של כל אחד מאתנו אחר הוא בחושך משהוא בתוך האור, כי בלילה מרגיש האדם את עצמו בלי־משים יחידי ובודד. “ושאר העולם שותק כאילו אינו” – זוהי אחת התכונות הראשיות של הלילה. בשחור הלילה נעשים בטלין ומבוטלין כל השבועות והקנמים של היום. שעבודו של האדם לזולת, עול הציבור המונח על צוארנו תמיד, דאגות היום וטרדותיו – כולם כאילו גזים בפנות היום. גם קבוץ־האנשים והרבים נראים בלילה רק כ“יחיד” וכעצם אחד. אחד־אחד הולכים להם האנשים, ביחידות תבכה או תשמח הנפש, כי לא תראנה עין זר ולא תחללנה עין־רחוק. בלילה קמה על הארץ ממשלת היחיד, ואז אפשר להיות יחידי מבלי לעורר שום תרעומות מצד הזולת או הציבור. אז “מותר” גם לחלום בלי מפריע. אם יבוא איש ויספר לנו על חלומות היום שלו, רק שחק ישחקו לו ויקראו אחריו בבוז “בעל־החלומות”, אבל בלילה נשא אפילו האיש היותר ריאלי על כנפי חלומות ושאיפותיו. ואמנם מקדמת דנא הלילה הנהו המקלט היחידי בשביל האיש הבודד והנודד. בשעות חשכות אלו של חיינו משתנה גם קול האדם, כי רב הוא ההבדל בין קולו היומי ובין קולו הלילי: תחת המחסה הרך של שמי הלילה נעשה קול האדם יותר צלול ועדין, יותר אמתי ולבבי. מי מאתנו לא הרגיש איך משתנים הקולות בחלל האויר השחור של הלילה? וגם ביאליק היומי אינו דומה לביאליק הלילי. בדממת הליל שומע ביאליק אלפי רזים נפלאים, והוא מגלה לנו את סוד נפשו:


"מתנומת העשבים, ממשק הקמשונים,

מפליטי קולות אובדים במרחקים –

מכולם אחוש אשמע רמזים דקים

לחלומות פלאי, חלומות בלי פתרונים".

(רזי לילה).


וביאליק מוסר את עצמו כולו לעולם נפלא זה של צללים, בנות קול לחשי־דממה. “חלומות פלאי” אלה אין להם מקום בחיי ביאליק היומיים, מפני שהמציאות היומית נוראה וגסה. כל זמן שביאליק רואה סביבו את כל הנעשה אין הוא יכול להסיח דעתו ממנו והוא טרוד בעניני הכלל כאחד מהם. היום דורש תמיד אקטיביות ואינו נותן לאדם להיות חולם פסיבי. לא כן הלילה, ביחוד אצל רך־הלבב ועדין הנפש. בשביל משורר כזה יש ללילה חן מיוחד ורבבות ענגים תלויים בו. כי –

"כמו מקצוי עד, מאפסי תוהו

הרהורים סתומים אל הלב יבואו

ומושכים אותו שמה, שמה, שמה –

לקצות מרחקי עד, אל אפסי דממה,

הרחק מפה, למקום שם תצאנה

בנות קול, הברות פלאי – ותמוגינה".

(שם).


אז מתגלה לו ביאליק עצמותו, הוא מכיר פתאום בעולם היחידי שבלבבו ובשפעת היופי הטהור שדחה מעל פניו. שועת העשוקים ואנקת המעונים שדלקו אחריו ביום ולא נתנו לו מנוח, כאילו נעלמו עתה לגמרי, ובמקומם סבבו את המשורר מנגינות־הקסם של שר הלילה. מרובים הם הצלילים ושונים –


"ודומם יחדרו הקולות הנחבאים

ללב – ומלאו אותו המית־פלאים"…

במשך כל יצירתו היו רזי־הלילה מקלטו היחידי, מקלט שירתו הלבבית. המית־הנפש שהיתה מתעוררת אצלו באותם הרגעים היתה מביאה לו גם הרגשה חדשה של בדידות ושל תוגת־יחיד. הוא היה אומר:


"אז אבין אנה לבי כה קראני

מעודי עד היום – ומה ערירי אני"

(שם).

אבל הבנתו זו לא היתה עדיין עמוקה די צרכה. התגלות זו הלילית היתה נשכחת מהר. בקע השחר וצרות הכלל הקיפו שוב את המשורר וחדרו לתוך נפשו. שוב היתה נשכחת “המית־הפלאים”, ועל קומה היה בא שאון התוכחות ושירי הצבוריות. צריכה התפתחות ארוכה כדי שיבורר למשורר סוד יצירתו וסוד ייסוריו.


* * * * *

זמן רב לא הרגיש כלל בהתפצלות נפשו ובניגודים הפנימיים שלו. הוא היה לא רק לירי ופתיטי כאחד, לא רק ציבורי ויחידי, אלגי וטרגי, כי אם גם רומנתי וריאלי. ומעניין – כי שני היסודות הנזכרים, הרומנתיות והריאליות, נפגשים אצלנו בתור מידת־כוח וחוויה נפשית אחת. ביאליק הנהו רומנתיקן וריאליסטן לא רק ביצירתו כי אם גם באופני הסתכלותו ובאמצעי התרשמותו. חוקר הספרות הבא ודאי יברר בפרטות ומנקודות השקפה שונות את יסודי הרומנתיות והריאליות שביצירת ביאליק, כמו שיחקור את שאר היסודות החשובים של יצירה גדולה זו, אבל כבר בתפיסה ראשונה אנו רואים את השתי המוזר של קיום אלה בנפשו היוצרת. בעת ובעונה אחת הוא שומע את לחש הרוחות ביער־הקסם ורואה גם א המציאות האיומה שבעיר ההרגה, עם כל פרטיה. לבו מרגיש משיכה פלאית אל קצווי עד אל ארצות החלום ובפיו ידבר על חטאיו ועינוייו הריאליים של עמו. וגם זה ראוי לשימת־לב. במקום שאתה מוצא את ציבוריותו שם תראה גם את ריאליותו (“שירתי”, “רחוב־היהודים” ועוד). ולהיפך – שירת היחיד שלו היא ברובה רומנתית. שום משורר עברי עד ביאליק לא הביע באופן כל כך מקסים את הגעגועים הטמירים של האדם למרחב־יה, “לקצות מרחקי־עד, אל אפסי דממה”, ואת הרגשת העולם המיוחדה של טובי הרומנתיים העולמיים שמצאה את ביטויה ב“רזי לילה”, בשיר “בערוב היום”, ב“גמדי לילה” ואת האהבה הטהורה של “מכתב קטן לי כתבה”, “הולכת את מעמי”, “איך” ועוד. קשביותו הדקה של ביאליק ל“הברות הפלא” קורבתו לצפרירים, לשר־הלילה ולרזיו, מגלים בו קודם־כל משורר רומנתי, אבל משורר רומנתי זה נתן לנו גם את התאורים הריאליים המחרידים של חיי בוז ומות־בוז, והוא־הוא גם בעל השידיוורים הריאליסטיים שבספרותנו, בעל הספורים “אריה בעל גוף” ו“מאחורי הגדר”. יותר על כן: באותה שעה עצמה שהוא מדבר על הנגוהות והצללים ושאר ענייני הטבע כרומנטיקן טיפוסי, הוא מצייר לנו את חיצוניותו של היער החורף ועוד, כאחד האמנים הריאליסטיים היותר מחוננים.

כמשורר רומנתי אמיתי הוא מתרפק על העבר ומרומם את “מקדש אל נעוריו”, אבל ייחוסו הלבבי לצורות החיים שעברו אינו מאפיל על החוש הבריא שלו ועל הרגשת המציאות. כן גם להיפך: “כיונת־נדוד, עייפת גף וחרדה” הוא מתחבט בכתלי קן־נעוריו, אף־על־פי שהוא מבין ומכיר כי לפניו רק “קברות עם” ו“חרבות־רוח”. וכשאנו קוראים את הסיפור העצוב על הנפש היפה והענוגה, שיסוריה התחילו והתפתחו “לפני ארון הספרים”, ואנו מציירים לנו את היונה הרכה שגלתה מקן־נעוריה ושבה אליו אחרי שאבדה במרחבים הזרים את חום גופה ומהירות מעופה – לבנו למשורר הנתון בין שני המגניטים של הממשות החיונית ושל ההזיה הרוחנית. לא לשווא הנהו ביאליק כל כך אהוב ונערץ על האינטליגנציה העברית העצמית, אלה בני־הנעורים של הישיבות. הם מרגישים בו את אחיהם ברוח, כי “המתמיד” עם כל ריאליותו הנהו בעיקרו אפותיאוזה רומנתית. רגש האהבה העמוקה והלבביות המיוחדה המורגשת בייחוסו ל“ארון הספרים” הנם לא רק אהבת נעורים כי אם יותר מזה: אלה הם געגועי־צער של משורר שהרגשת עולמו קשורה בקשורים נעלמים אבל חזקים לאותם החיים והמאורעות שעברו. ויחסו לארץ ישראל? האין אנו מרגישים בו את היחס הידוע לארץ־האבות, שהיה אבן־הפינה לרומנתיקה העברית המסורתית הנמשכת מדור לדור? שאיפה רומנתית זו למזרח הלוהט, לארץ הזכרונות והתקוות, היתה בנפש העברי עוד קודם שבא לעולם המושג והשם “רומנתיות”, כמו שהיו כבר אצל הבריות כל היסודות האחרים של אותו מצב הנפש המכונה “רומנתיות”. כשאר אחיו לא יכל ביאליק, “היורש העשיר”, לשכוח את ה “dame du Coeur” (גברת לבו) של העברי, על “יחידת נפש” זו התגעגעו רבבות עברים גם מתוך מ“ט שערי הטומאה של חייהם. לה שאף ה”טרובדור" שלנו הגאוני ועליו שר גם ביאליק בניגון הרומנתי המקובל (“אל הציפור”, “בשדה”, ועוד). אמת כי יחד עם זה היתה עינו פקוחה לראות את כל העוני והדלות הריאליים שבמשכנות ישראל ההווים. וכה אנו רואים אצלו מעורבים זה בזה בעת ובעונה אחת הכרה ברורה של המציאות הממשית והרגשה דקה בחיי הנפש הנפלאים. סבך פלאי זה של הזיה וממשות נובע ממעמקי נפשו וכפי שאפשר לדון מהפנטסטיקה הריאלית של “הספיח”, שרשיה נמצאים עמוק־עמוק במערכי־רוחו. במהלך־הרהוריו ונפתולי־ההתרשמות של “הספיח” מתגלה לפנינו לא רק העקמומיות והשברוריות של נפש המשורר כי אם גם המוזאיקה המזרחית הנפלאה של נפש העברי בכלל. ובמובן זה ביאליק הוא באמת, משורר לאומי, לא מפני שתוכן יצירותיו או חיצוניותן הן לאומיות, כי אם משום שהוא עצמו במערכי נפשו הפיוטית הנהו חזיון לאומי. בו התבטאה באופן בולט הנפש הלאומית שלנו, וגם גורלו היצירתי עברי הוא ולאומי. לחקר נפש האומה יש לגשת מנקודות השקפה שונות, ורב הוא הענין הכרוך בחקירה כזו, אבל קו יסודי אחד ישנו בכל אחד מאתנו והוא נראה כמעט לעין: זוהי השניות, או יותר נכון, השברוריות העמוקה שבנפשנו. אולי גורם ריבוי־היסודות של הנפש העברית לעדינותה המיוחדה, אולי תלויה בחוסר־השלמות שלה עשירותה בצבעים ובצלילים, אך הנפש העברית “שוברת” את כל קווי האור רק מפני שהיא כעין מעשה־משבצת, מין מוזאיקה מזרחית. בלב העברי שלטו תמיד הרבה רשויות בין בהחיותיו הדתיות והפוליטיות ובין בציבוריות והנפשיות. לא ארמוזד וארימן, שהם באמת רק שתי פנים של רשות אחת, כי אם ה' והעגל, שהם שתי רשויות שונות לגמרי – רחפו כמעט תמיד מכל הכרתו של העברי. כן גם הנביאים מצד אחד והמלכים מצד שני, ועוד אלפי חזיונות המתנגדים זה לזה ניגוד גמור, שימשו בכתר אחד ושלטו יחד בחיינו ההיסטוריים. וגם עתה, בתקופות “הצוענית” שלנו, האין אנו מוצאים בעת ובעונה אחת: גודל נפש מצד אחד ונוול גס מצד שני, רחמנים בני רחמנים – ואכזריות איומה איש לאחיו, רגש הערבות הכללית – ושנאת־ישראל נוראה, גאווה פנימית – והתבטלות חיצונית, טיסה בעולמות העליונים של רוח האדם ושקיעה עמוקה ביון הממשות, תמימות ילדותית – וערמומיות גמישה, ועוד ועוד? למה נכסה על כל זה? אין לנו להתבייש, לא בפני אחרים ולא בפני עצמנו, על הקווים הנפשיים שהתפתחו בנו מסיבות שונות במשך חיינו האי־טבעיים ושישתנו בלי ספק מיד כאשר ישתנו התנאים החיצוניים. כל אחד מאתנו מרגיש בקרבו רבבות ניגודים פנימיים הבאים מתוך אי־השלמות הנפשית שלנו ומתוך הריבוי ש“ביחידתנו”. והודות לריבוי הנימים של נפשו יכול העברי להאזין ולשמוע את כל הצללים של המנגינה העולמית, והוא נעשה בן־בית ב“בתים” הזרים השונים; כי גם את הצער וגם את הלעג וגם את השמחה וגם את האסון, את הכל תופס העברי תוך כדי התהוותם. בין יתר הניגודים הפנימיים שלנו, היותר כוללים הוא הניגוד שבין רגש הרומנטיות ורגש הריאליות, המקננים עמוק בלבנו. כל שעה ושעה של חיינו היא ערבוביה משונה של שני יסודי הנפש האלה של אמונת־תום וחלומות־זוהר מצד אחד, והכרה ברורה ומסומנה של המציאות הגסה מצד שני. העברי לא היה מעולם דון־קישוט גמור אבל גם סנצ’ה־פנסה לא היה. איזה בליל משונה של דון קישוטיות וסנצ’ה־־פנסיות – זהו העברי, כי מי עוד כמוהו יוכל להיאחז בגעגועים טמירים על היופי העליון ובאותה שעה עצמה להסתגל למציאות היום־יומית ולהשתמש בכל פרט ממשי ומוחשי. בשניות נפשית זו המתגלה ברומנטיות וריאליות המעורבות יחד במערכי הלב ביאליק הנהו לאומי; כמו שהוא עברי טיפוסי גם בשאר הניגודים הנפשיים שלו. תנאי־החיים העבריים השפיעו הרבה על גילויי־רוחו, ומשום זה כל רגע ורגע ביצירתו הנהו הכרחי כשהוא לעצמו, אף־על־פי שהוא שולל לפעמים את חברו ומתנגד לו. וגם ההתנגשות בין יסודי הנפש השונים מוכרחת היתה לבוא, מפני שחיי היצירה של ביאליק עמוקים הם ועשירים בתוכנם, ולכל גילוי וגילוי שלהם יש מאמץ חזק. בהתנגשות זו ובתוצאותיה הראשיות – יגון היחיד והאלגיה של המנוצח והעיף – אנו רואים איזו פטליות, פטליות מזרחית, עברית. הגורל העברי הוא המרחף על יצירת ביאליק, ובזה הוא בוודאי משורר לאומי.

האם הוא גם משורר עממי? – אין שום ספק כי בהרבה מיסודי היצירה שלו ובאופני הרגשתו, בעיקרי השקפת־העולם שלו ובייחוסו לחיים ביאליק הנהו בן־העם, אבל בכל זאת אין זה אומר, כי הוא עממי. להיפך, פחות מכל יש ביצירתו עממיות, יען כי היא כולה אישית ועצמית ומיוחדה במינה. אפיל “הלאומיות” שלו אינה “לאומיותו” של יהודי פשוט הבאה בהיסח הדעת, כי אם לאומיות שבהכרה, לאומיות אבסטרקטית התלויה בהשקפת העולם האינטליגנטית. אפשר לחשוב את ביאליק לעממי רק באותה המידה שיש לחשוב לעממיים את רב ליטאי גדול בתורה או ראש ישיבה גדול בתורה ובמידות. אמת כי טיפוסים אלה של אינטליגנציה עממית קרובים אל העם, מתענים אתו יחד ויודעים צרכיו וטבעו, אבל הם עולים ומתנשאים על כל העם אף־על־פי שהם נמצאים בתחומו. הם ספגו אל תוכם את כל ההשפעות העממיות ועיכלו אותן בכוח אישיותם העצמית עד שלא נודע כי באו אל קרבם. וגם אצל ביאליק אנו רואים את יתרונו על כל אחד מבני העם לא רק בכשרונו המחונן, בגאוניותו ועוד, כי אם ביחוד בהרגשת־עצמו. ביאליק הנהו בעני עצמו לא כאחד־העם כי אם במושל ושליט. והכרה זו של חשיבותו מורגשת בכל דיבור ודיבור שלו, ביחוד, בשירי התוכחה והזעם. מי שאינו בטוח בזכותו המיוחדה להוכיח את העם ומי שאינו מרגיש את יתרונו עליו, אינו יכול לדבר על העם בסגנון כזה ובשפה כזו. כשביאליק מדבר על חיי עמו אנו שומעים את קולו כקול מורה ומדריך, ואנו מרגישים את ההבדל בינו ובינינו. יתר על כן: הוא עצמו מדגיש הבדל זה. לפעמים קרובות הוא אינו מוצא כלל לנחוץ לגחון אל אחיו הגוץ ולדבר עמו בלשון־נוכח, ואז מתפרצים מפיו קריאות־בוז: “הם מתעוררים מעפר, המה קמים…” באהבת־הלאום של ביאליק חזקו יסודי הקפדנות של שמאי ואכזריות “משכילית” מיוחדה. קוים אלה שבאהבת־הלאום אפשר היה לפגוש גם אצל רבים מגדולי היהדות המסורתית, ונזכרים הם, קווים אלה כמובן, לא לשבח, אף־על־פי שערכם בכלל אינו חשוב ביותר. מה שנוגע לביאליק הנה עלתה לו לרדת קצת אל העם בשיריו היהודיים ובשירי־העם שלו בעברית, אבל גם פה לא יכל להתאפק מבלי להראות את עשירותו" העצמית. ב“שירי־העם” ובשירים היהודיים של ביאליק אנו־רואים עד כמה גדולה ההשפעה העממית על המעולה שבאינטליגנטים העברים, אך בם אנו רואים גם כן עד כמה עצמית היא יצירתו ועד כמה היא אישית ואי־עממית. –


 

ד.    🔗

ביאליק מספר על ניצוץ־השירה שלו היוצא מתחת “פטיש צרותיו הגדולות”:


– "ומחרוזי יתמלט ללבבכם

ובאור אשכם, הצתיו, יעלם,

ואנכי בחלבי ודמי

את הבערה אשלם".

(“לא זכיתי באור…”).


וזהו – אמת. באור המדורה, מדורת ההכרה של ערכנו ולאומיותנו, שביאליק הצית בחרולי עמנו, אבד כמעט אורו הצנוע של הניצוץ הרך שבער בלב המשורר. אנחנו חיממנו את גופנו הקופא מקור ולא חשבנו כלל, כי החום בא ממוקד־אדם, והתענגנו על ייסוריו של ביאליק. לא לשווא הוא קורא לחרוזיו “שבילי אש ושלג עקובי־דימום” “ומלים־עקרבים הנושכים מרוע־לב את בשר־עצמם”. שירת ביאליק האירה לנו את חיינו ומאירה לנו עד היום, אבל כל הארה היא בעת ובעונה אחת גם בערה, כי האור העצמי בא רק מן הבערה… יש אור חוזר, אך הוא קר, ורק האור הבא ממוקד עצמי מאיר ומחמם, מפרה ומחייה השמשות מאירות, ואורן מפרה ומחייה, מפני שהן בוערות באותה שעה, בוערות ונאכלות… זהו חוק עולמי, וביאליק גילה לנו בשירו הנזכר לא רק את אחד מרזי לבו הכואב כי אם גם את אחד מסודות־היצירה האנושית. ביאליק התענה כפליים בתור משורר עברי המיוחד במינו וגם בתור משורר גאוני אנושי בכלל: ביחס משונה זה שבין המשורר וקהלו אינה אשמה ביחוד העבריות שלהם: סיבתו עולמית ואוניברסלית. הרבה משוררים גדולים ועצמיים מוכרחים היו לשלם בחלבם ודמם את הבערה" שהם עצמם הבעירו ע“י ניצוץ השירה שלהם וע”י אש־נפשם.

בגילויי היצירה האמנותית בכלל יש איזה צער הכרחי, ובהתייחסותנו לאמן ישנה תמיד איזו אכזריות, אף־על־פי שהיא באה שלא מדעת. על־פי עצם חייו ותכלית יצירתו מוכרח המשורר, ביחוד המשורר הסובייקטיבי, לגלות את לבו לפני קוראיו ולספר לנו על חיי נפשו היותר צנועים וכמוסים. אם יבוא איש ויספר קבל־עם על רגשי לבו העדינים שאינם ניתנים להיגלות, על אהובתו היקרה לו ודודיה שהיא מעניקה לו, על חלומותיו והרהוריו השונים ועוד דברים שבצנעה, הלא למשוגע ייחשב האיש, לכל־הפחות לפטפטן נואל, אך אצל המשורר כל זה נחשב לטבעי, ואין אנו מתפלאים כלל. ואם נראה אדם ועומד ומספיד את מתו היקר לו בהספד יפה ומחודד מעשה חושב אמן אז נאמר, כי בשעה שהמת מונח לפני האדם מעשה כזה הוא אי־טבעי המעיד על קשיות־לבו של המספיד. אך לא כך הוא הדין במשורר. המעט מזה שרזי לבו היותר יפים מתגלים להמון העם הזר, המעט מזה שהוא עצמו מוכרח להוציא החוצה את הרהורי־לבו הטמירים – המשורר מוכרח לשיר לנו עליהם תמיד. גם כאשר יציקו לו יסוריו הקשים לבו של המשורר שותת דם, אף שפתיו אומרות שירה, כי זהו גורל המשורר. במעמקי הנפש שלו נולדות אנחות, אבל עד שיגיעו אל פיו הן נהפכות לחרוזים נוגים יפים. אנו מתענגים על החרוזים היפים ואין אנו חושבים כלל על האנחות שהולידו אותם, כי לנו נהפכים ייסורי המשורר לעונג. בלי שום הרהורי־מוסר אנו באים ודנים: שיר זה שיש לו קשר עם חיי־נפשו של המשורר היפה הוא לנו הטוב הוא בעדנו? ואין אנ מתעניינים כלל בזה שהשיר המונח לפנינו או יצירה זו הם “חתיכת־חיים” של המשורר, אחד מבתרי־לבו. עוד מימי יוון נשאר החוק החיוני האכזרי, שהמשורר השבוי ישמח את שוביו בשירו. בשבי־החיים הסובבים את המשורר האמיתי הוא דומה גם היום לגלדיאטור המשחק לעיני קהל המנצחים הגסים. כמה שירגיש את עצמו חופשי ובן־חורין, הוא נשאר תמיד תלוי בציבור, בין שהוא גא מתבודד ובין שהוא עבד־הרבים. היוצר הגדול המרגיש את יתרונו על כל הקהל, אורג מחיי בני הציבור ארג אחד, ארג עצמי. הוא טוה את אגדת־חייו בחוטי־נפש שונים של רבבות היחידים הפזורים בתוך עדרי האנשים, ומוסיף עליהם מנימי הלב שלו, עד שהשתי נעשה כולו שלו וחותמו הוא השליט על כל היצירה. יוצר יחיד זה התקיף מבעיר את מדורתו ולאורה מתחממים ונהנים כל הנצרכים הזרים. אחר הוא גורלו של המשורר שנולד בשבי ולמד מילדותו לשמש את ציבורו: הוא מוכרח להבליג על צרכי־עצמו ולהבעיר אש במדורת־הקהל…

ביאליק לא יכל היה עוד להעשות שליט־הציבור ולהיות כאחד המשוררים התקיפים העומדים ברשות עצמם ומעניקים לכל העם מטובם העצמי בלי לגחון אל ההמון הגוץ. הציבור שלנו הורגל להשתמש בשירותו של משורריו, גם ביאליק עצמו הורגל לשמש את ציבורו, אבל אצלו התעוררה פעם התשוקה החזקה לחירות אישית ואין הוא מכסה על צורכי־נפשו. יודע הוא כי “האיש אשר יבוא אחריו” יהיה בן־חורין וישר קומה ממנו, “ואם שבעתיים ייפו חייו” מחיי המשורר – אין הוא בוש בפניו. יודע הוא בעצמו את “חרפת־חייו” ואת גורלו המר, אולם הוא אינו מכסה על פצעי לבו, ונפשו. –


"חשופה בכל נגעיה תעמד ובכל מדויה הרעים

ובכל כשלונה ועלבונה:

ראה, הנני לפניך, ראה מה היו חיי וטיבם

וכחי מה, ומה אמונתי ומריי…"

(ויהי מי האיש…)


התגלות לב זו מעוררת בנו צער־גומלים בנוגע למשורר, אף־על־פי שאין אנו ישרי־קומה ממנו. בעד האושר הרב שהעניק לנו ביאליק אולי יותר נכון הדבר לכבדהו לא בהידד ובעטרות־קוצים של גאון ונביא, כי אם למלא לכל־הפחות את משאלותיו שהוא מחכה למילויין רק מבן הדור הבא. אמנם ביאליק הנהו אצלנו עד היום אהבתנו המשכרה ועוד זמן רב יהיה גאוותנו ואושרנו. התייחסותה של האינטליגנציה העברית הקטנה אל ביאליק, ובעתיד הקרוב גם התייחסותו של כל העם דומה להתייחסות אם מאושרה לבן־זקוניה. היא מחבבת אותו, מלטפת אותו, אבל פחות מכל היא מבינה אותו הבנה אמיתית. לפעמים יש שהאם אוהבת את אהבתה לבן יותר משהיא אוהבת את הבן עצמו. גם כזה יקרה לפרקים, ובייחוסנו, יחס “העם”, לביאליק עד עתה, היה הרבה מאהבת־עצמנו. אנחנו התגאינו בו, לנו נעימה היתה מציאותו בתוכנו, אבל באה כבר השעה כי נאהבהו בשביל מעלותיו המיוחדות, מבלי לחשוב עד כמה הן מועילות לכולנו יחד. ביאליק היה במובן ידוע סעיף “מגילת היוחסין” שלנו, וגם בציבוריותו, גם ביחידיותו, הוא תחנה חשובה בהתפתחות המחשבה וההרגשה העברית. ביצירתו איחד שתי תקופות חיים והוא עצמו הנהו הגשר היחידי בין עברנו הספרותי והציבורי ובין ההווה החיוני שלנו. באשיותיו של גשר זה, בין פסי הברזל ואבני הגזית, נפש אדם כלואה חיים, ובכל פעם ופעם כשעובר מישהו על פני הגשר, עובר ושר משמחה ומרחבת־הנפש על יפיו ופלאיו, נשמעה אנחה חרישה של נפש המשורר. בכל־זאת למרות עצב זה המרחף על הגשר, יקר הוא לנו וחשוב בעדנו, ואין אנו יכולים שלא להתענג עליו ולשמוח בו. שירת־היחיד של ביאליק לא היתה כתובה בפירוש “במגילת היוחסין” שלנו הנזכרה, אבל אנו יודעים כבר עתה כי דווקא בהופעתה התגלתה תחייתנו הלאומית, עד כמה שישנה בכלל תחייה זו, וכי שירת־היחיד היתה eo ipso מאורע ציבורי ולאומי חשוב אצלנו. אהבתנו והערצתנו את ביאליק כשהיא לעצמה הנה עובדה לאומית חשובה מפני שעל־ידי אהבה זו מצאנו קנין לאומי משותף אחד.

אבל יחס זה אל ביאליק כאל מרכז־אהבה וקניין לאומי הנהו רק המדרגה הראשונה בהערכה הנכונה של המשורר הגדול. כמו שאנו רואים בקניינים הלאומיים השונים, שמתחילה הם מעוררים אצל כל הקיבוץ הרגשה שווה וכללית, ורק אחר כך במשך ההתפתחות יתחיל כל אחד ואחד להעריך אותם על־פי הלך־נפשו ולהתייחס אליהם יחס אישי ויחידי, כן גם ביאליק צריך להעשות מעיין־אושר בשביל כל יחיד עברי. גם הוא יעורר הדי הרגשות שונות והרבה הרהורים שונים אצל כל מי “שיתייחד עם ספר נפשו” ואז ימצא את הערכתם הנכונה ואת ההבנה האמיתית. אז ייעשה משורר ציבורי זה יקר ליחידים, מה שקשה לפעמים הרבה יותר מלהיות אהוב על הכלל. אור הטרגיות הפנימית, שפע הרעיונות והחזיונות, עומק עולמו היפה ישתקפו בנפש היחיד באופן מיוחד, ויעוררו בה הדי חיבה לבבית עמוקה, כי ביאליק הוא בעיקרו משורר היחידה שבקרבנו ואיננו משורר עממי. ודאי הרגישו רבים, כי בשעה שמתכווץ הלב מעצב אי־נודע די לנו להתייחד עם “מגילת לבבו” של ביאליק ולקרוא חרש בדפיה הנוגים והיפים, כדי שיוקל הכאב הנפשי. ודאי יודו רבים, כי בתוך הענגים הספרותיים השונים הנמצאים תחת ידינו בספרותנו או בספרות העולמית, אחד הוא העונג שאנו מקבלים מקריאת ביאליק בטעמו המיוחד ובריחו העצמי אם צרי נתון בחרוזיו או קסם פלאי שפוך עליהם – אך נפשנו “שיכורת אהבתו”. הוא־הוא מנחמנו, המנחם הפרטי שלנו: בשעה שענני תוגה מכסים שמי ועצב קודר עוטף לבי, מוצא אני נוחם בו, ובשביל זה אני, היחיד העברי, מכיר לו תודה ומעריצו. בשביל חרוזיו היפים המשכיחים בי צערי, בשביל צלילי העוז שלו המעודדים אותי ברגעי החולשה, בשביל דבריו הלבביים המרככים את כאבי – בשביל כל הטוב והיפה שיש באישיותו היוצרת – ברוך יהיה. יבוא היום וכל היהודים הבודדים, גם המסכנים וגם המאושרים, כולם ישאו את עיניהם המביעות אהבה ואמון אל מנחמם זה, ששר לנו ראשונה מתוך צער ועינויים את שירת־היחיד היפה. מאושרים אנחנו, כי יד הפיצול הקשה לא אבדה את הנפש העשירה שהיתה זמן רב במחנק, ולבנו יהמה לקראת תשובת המשורר על השאלה בדבר נפשו: “ותחנק?” – “לא, פרפרה ותשורר, מלאכי!…” ואמנם בשירה זו של הנפש המפרפרת ימצא כל אחד הד כאבו. מי שמרגיש עוד את צער השכינה הבודדה ואת עצבו של ארון־הספרים, מי שחזקו בקרבו רגשי הטבע ומי שלבו יבכה במסתרים על האהבה והעלומים – כולם יפללו אל ביאליק כאל אחיהם הגדול, אחיהם המחונן. כל אחד מהם יוכל לאמר:

בצרתו לי צר ובאושרו לי טוב.



 

ערבית – שירי־ביאליק בימים האחרונים    🔗


כשהייתי ילד הייתי מרגיש איזה פחד טמיר בשעה שהיתה מגעת שעת תפילת־ערבית. צר היה לי על היום הגווע ושנאתי את הלילה. קולו הנוגה של אבי בתפילתו היה נוסך עלי רוח עצבות, והכוכבים הראשונים, יורשי היום הבהיר, היו מזכירים לי, שבא הקיץ להחיים השואנים והמבהיקים של היום ושאני צריך למסור את עצמי לרשות הצללים והדממה. ידעתי, שאחרי שאגמור תפילת ערבית, מיד – “ישנה ערבה, אמא! בטוב תלין, אבא!” – ואחר־כך – “המפיל חבלי־שינה”…

הוי, כמה יראתי "חבלי־שינה אלה! מי יודע? – שינה, – ומה אם מוות?…

ועתה בכל פעם שאני רואה סופר או משורר גדול עומד לו בקרן זווית ועושה בקול נוגה חשבון־הנפש לעצמו, מלווה בעיניים מלאות־תוגה את “יומו” ומתכוון לקבל על עצמו את מרות־הלילה, לילו ביצירה, – עצב אילם תוקף אותי. נזכר אני בהרגשות של ימי הילדות וצר לי עד מוות על המשורר המתפלל “ערבית”.

ועצב כזה תוקפני זה שתים־שלוש שנים מדי אקרא את שיריו הבודדים של ביאליק. כובד־אבן מעיק על לבי בשעת הקריאה. ואף אחרי שקריאתי נפסקת מציקה לי הרגשה לא ברורה, אבל מלאת עגמת נפש.

ותמוה היה הדבר בעיני. הורגלנו לשמוע מביאליק קולות רעמים, והנה – איזה קול נוגה, תלונה חרישית.

אם אוזנינו כבדו משמוע או קול המשורר נעשה דק או צרוד?

עוד תמול־שלשום שמענו מפיו צעקה נוראה, צעקת עם שדוד ונשחט ו“דברי המרורות ההם באו כזפת בוערה בעצמותינו”. עוד לפני זמן־מה החרידה את נפשנו שאגתו, “שאגת חי נצלה על גחליו” (“ויהי מי האיש”), והרגיזה את השמים הרחוקים תביעתו הנוראה, תביעת עלבון כל האומה וכל הדורות שקדמו לנו, שתבע מן האל ש“יצא נקי מנכסיו”, – ועתה עומד הוא לו ומתיחד עם נפשו ויאוש מר על שפתיו… ואילו היה זה יאושו של העם, יאוש הגוי כולו; ואולם לא יאוש־העם הוא זה, אלא יאושו שלו, יאוש־הפרט.

היו ימים, שביאליק היה מוריד דמעות על שפלותנו הרוחנית וירידתנו המוסרית (“הרהורי לילה”, “לא תימח במהרה…” ועוד). אחר־כך שמענו אותו צועק מרה וקורה ל“חרוק־שיניים” (“על השחיטה”, “בעיר ההרגה” ועוד). עתה עוד הפעם שב אל הדמעות. אבל לא את חורבן האומה הוא מבכה עתה, אלא את חורבן־נפשו. הוא רואה, ש“כוחו תם לריק”, ובלב נשבר הוא מתאונן:


לא מצא תחתיו סדן פטישי,

קרדומי בא בעץ־רקבון…

“חוזה לך ברח!” – (“השלח”, כרך כ"ג, עמ' 321)


הוא כועס וקורא ברוגז:

אל נוי אשוב ואל עמקיו

ואכרות ברית עם שקמי־יער;

ואתם – אתם מסוס ורקב

ומחר ישא כלכם סער…

(שם).


כשהרעים ביאליק: “אכן חציר העם!” – הורדנו לארץ את עינינו; ואולם לשמע הקריאה האחרונה רק עצב מר יחדור אל לבנו. רואים אנו את המשורר־הענק מתרחק מאחיו ה“רקובים” ועומד מן הצד, עומד כעני בפתח אוהלו של האיש “בן־החורין וישר־הקומה”, שיבוא אחריו, ומחכה, “לפדיון חרפת־חייו ולכפורים לקלון־ענותו” (“ויהי מי האיש…”). הוא מבקש על נפשו ודי לו בזה, שהדורות הבאים לא יבוזו לו ויורידו “דמעת־סתרים” על גורלו…

כשראה ביאליק, שלחנם הוריד דמעות על גסיסת־עמו, כשהבין, שקולו לא הרגיז את המתים משלוותם, – נרתע לאחוריו מפני השאלה הנוראה: “אם כן, למה זה אנכי?”…

אבל עוד קודם שנתעוררה במוחו שאלה זו בכל מרירותה, כשלא היה עוד “עד מות עיף”, היה מתייחד לפעמים עם עצמו ועושה חשבון־הנפש. אז נולדה אצלו ראשונה ההכרה, שלא היה כדאי… ואז התיצב בפעם הראשונה להתפלל “ערבית”:

ועוד אחת אראה: חפשתי פרוטתכם

ויאבד דינרי, –

ואשמדי עומד מאחרי ושוחק

השחוק האכזרי.

(“ערבית”, “השלח”, כרך י"ז, עמ' 324).

ולקול “השחוק האכזרי” הזה נקרעו בלבו של המשורר הנימים שרעדו מצרות־העם, לבו נתכווץ והוא החליט:


את כלי אקשור לחגורתי

ושכיר־היום בלי שכר פעלי

אשובה לי בלאט כשבאתי.

(“חוזה לך ברח!”)


היום פנה, צללי־ערב נחים. עוד מעט והלילה השחור יליט בחשכו את כל היקום… והולך לו המשורר הלאומי יחידי, עגום ועיף, ותחת עץ־ערער הוא משוחח עם נפשו…

וכנראה, עוד קודם ששמע המשורר מאחוריו את שחוקו האכזרי של אשמדי היה לבו נוקפו והיה מרגיש הרגשה כהה. שקשה לו להיות להבא שליח־צבור ושאיזה שינוי יסודי מתרחש בנפשו ובשירתו. כשנה קודם ששמע את שחוקו של האשמדי וקודם שסיפר לנו מחשבון־הנפש הראשון שלו, עשה ביאליק סך־הכל קטן לעבודתו הספרותית. במאמרו “שירתנו הצעירה” אנו מוצאים דברים שבכוחם להסביר לנו את המשבר, שאנו רואים אותו בא בנפשו של ביאליק. הוא מדבר שם על השירה הלאומית בה"א הידיעה:


“היחיד תובע בה את ה’מנה' או את ה’פרוטה' שלו, הכל לפי כוחו, בכלל ה’מאתים' של האומה, ואת ה’מאתים' של האומה אגב ‘מנה’ שלו. ויותר משהיא בוכה ומתוודה – היא קובלת ומערערת. שירה־צעקה זו, שעיקר יניקתה מן הארץ, כשהיא פונה מאונס כלפי שמים ריקים ומתדפקת על שערים שוממים – גדול צערה משל איוב ושל השטן ביחד: פעמים שהיא נהפכת לנהקת־פרא של תובע בלא נתבע ופעמים שהיא נשמטת ונחבטת ארצה בלא כוח כקורנס כבד, שירד בחוזקה – ולא מצא סדן תחתיו1.


“לא מצא תחתיו סדן פטישי!” –

וכי לא על ייסורי־עצמו דיבר אז המשורר?

ובמה מסיים ביאליק את דבריו על השירה הלאומית? –


“עתה, עם שקיעת החמה, הגיעה, כמדומה, השעה שהשירה הלאומית בה”א הידיעה תקפל טליתה ותצא להתפלל ערבית בביתה, ביחידות"2


הרגשתי את הדברים הללו, האובדים במאמרו הנזכר של ביאליק בין התהילות, שהוא מפזר לשירתנו הצעירה, ובין התקוות, שהוא תולה בנושאיה. איש לא שמע אז את הדברים האלה, ואם שמע – לא הבין את התוך העצב שבהם. – למה הדבר דומה? – לזקן, שנמצא על שמחת־חתנים והוא משבח את הצעירים במחולותיהם. הוא מדבר בהתלהבות על ימי־העלומים ועל שמחת החיים, אבל עמוק־עמוק בלב הוא מבכה את זקנותו שלו. ברכותיו לדור הצעיר הן “קדיש” על קבר־עצמי.

ואולי גם ביאליק עצמו לא הרגיש אז, כמה נוראה היא ההכרה, שעליה דיבר. לאחר שנה עשה ראשונה “חשבון” עם נפשו ועם עמו, וכשראה, שבשעה ש“חיפש פרוטת אחיו אבד דינרו”, התבודד והתחיל שר את שיריו המלאים יאוש ועצבות.

וקודם שהחליט המשורר להתחיל בתפילת “ערבית” קודם שסגר את לבו, “דביר־החזון, קן־החלומות”, וגירש משם את “יגון־הקודש”, שעל מקומו בא יגון־היחיד, – שר אחינו הגדול הזה את שירת־הפרידה לעמו, בקר את קברי־האבות ובלב נשבר שב יחידי, מתייאש וחושב את קיצו (“לא הראני אלהים”…)

הוא עומד “לפני ארון־הספרים” ושופך את שיחו לפני חברי־נעוריו. שלושה חברים היו לו לפנים: “נר דולק, עמודו וספר־תלמודו” (“המתמיד”.) וכמה מוצקה היתה חברותם של שלושת אלה: הנר לא יכבה לעולם־ועד. ה“עמוד” היה חזק ושלם, והספר – בגויליו הלא צרר את “פקדון־רוחו” ו“בתוך טוריהם” למד לשלב את “חלומות־קודשו”. אך חזק מכולם היה הלומד, – זה נזיר־החיים, העומד עתה כה עיף לפני חרבות־העם… אז היה אומר:


ומי אתה שמיר, ומי אתה חלמיש

לפני נער עברי לומד בתוגה?

(“המתמיד”)

ועתה מה הוא אומר? –

ואני קמוט־מצח כבר וקמוט־הנפש,

……………

……………

אביטה, אראה, – ולא אכירכם, זקנים…

(“לפני ארון־הספרים”, “השלח”, כרך ב"ג, עמ' 144–145).


עתה כבה הנר, התמוטט העמוד “ובבריחיהם ברזל כל שדי־שחת קרקרו הכתלים”. המשורר נזכר: “ראיתי את מבצרי והנו ניתץ”. ונשארו לו רק אלו “ישני־האבק” מאשרי נעוריו. ושב הוא ממבצרו הניתץ ומאומה אין בידו רק “אבק הקדומים”, שדבק באצבעותיו.


..ומי יודע

אם לא בצאתי שוב לרשות הלילה

מכרות בקברות־עם ובחרבות־רוח,

……………

……………

אם לא עוד דל וריק משהייתי

אל הוד־הלילה אשטחה את כפי,

אבקשה אל תעלומות־חיקו נתיב

ומחסה רך בכנפות שחור־אדרתו,

ואקרא לו, עד מות עיף: בואה, לילה.

אספני־נא, הוד־לילה, והליטני.

אל נא תתנכר לי: פלי־קברים אני

ומנוחה תבקש נפשי. שלות־עולם"…

(שם, שם, עמ' 146).


– “מי יודע?” – אנו יודעים, שכך היה המעשה. חששו של המשורר נתאמת. הוא נשאר עיף ורצוץ ושוטח כפיו אל הוד הלילה. אבל מנוחה עוד לא מצא, כי לא גמר עוד תפילת־ערבית…

הה. אילו לא התחיל אותה כלל.

לפני הרבה שנים, כשביאליק עמד עוד “על סף בית־המדרש”, היה עוד מאמין בכוחותיו ובכוחות־אומתו כאחד:


"לא תמוט, אוהל־שם! עוד אבנך ונבנית,

מערמות־עפרך אחיה הכתלים".


ועתה הוא מתרפק על שחור הלילה וקורא בקול עגום: “ענוני, כוכבי אל. כי עצב אני”… אז היתה אמונתו בנו כל־כך כבירה, עד שקרא לנו לברוא את אור השמש מ“אין” (“עם שמש”), ועתה – – – אך למה נדפוק על חלונו ונפריע אותו מהשתפכות־הנפש, שהוא כל־כך נצרך לה? נבליג על עצבינו ונשמע לכל הנעימות שבשיריו האחרונים, ואולי נבין אז את הסיבה האמיתית של השינוי העמוק, שנתהווה בנפשו.

כששב “מכרות בקברות־עם ובחרבות־רוח” התחיל מבקש לו “מנוחה ושלות־עולמים”. אבל שאלות אחדות עדיין הן מטרידות אותו. רוצה הוא לפתור לעצמו שאלת־חיים אחת ואז ינוח לו. והשאלה היא: אם לא יבוז לו הדור הבא, דור של “בני־חורין וישרי־קומה”? – בנוגע אל אחיו בני־דורו ראה ונוכח כבר, ש“כוחו תם לריק”. אבל – כלום לא יתעלל, לכל הפחות, “האיש אשר יבוא אחריו” במכאוב־נפשו?

והמשורר מתנחם בנוגע ל“איש אשר יבוא אחריו”:


והיה כי ייגע מסחוב את נפשו בין השורות,

שבילי אש ושלג עקובי־דמים,

וכי יסלוד כלו מפני המלים־העקרבים,

הנושכים מרוע־לב את בשר־עצמם.

…………….

……………

וראה, וכבה ניצוץ־הבוז, הצת רגע בעיניו,

ותוכחתו על שפתיו תמות…

(“ויהי מי האיש…” – “השלח”, כרך כ"ד, עמ' 452–453).


ובכן מרגעת אותו ההכרה שלא יבוזו לו ולא יעיזו לדבר עמו תוכחות. הוא שוקט. רק “יומו האחרון” הוא הגוזל עוד את שנתו:


איפה ידבקני יומי האחרון,

ומה־דמות לקיצי כי אדע?

(“לא הראני אלהים…” – שלח", שם, עמ' 252).


קור עובר בכל גופנו כשאנו רואים בן־אלמות יושב וחושב מחשבות על מותו. שונות הן התמונות, שהוא מצייר לו בדמיונו בתור אופן־מיתתו, אבל רובן נוראות הן ומעוררות פחד. יש שמתגנבת ללבו איזו תקוה, איזו קרן־אור, והוא שואל על־אודות נפשו:


שמא כמרגלית, ונוגה־עולם לה,

עם דמעתי האחרונה תפול,

ורעדה, וזרחה אחרי דורות רבים

לעינים לא ראוני.

(שם, עמ' 253).


אבל מיד מחרדת אותו תמונה איומה, וצללי היאוש מליטים בערפל את נפשו:


ומי יודע, אולי יתאכזר לי אלי –

ובעודני חי אמותה,

וצררו את נפשי בתכריכי־ניר

וקברוני בארון־ספרים

…………..

…………..

ועמדו אז רגלי על קבר־עצמי

ופי יגיד קדיש־יתום אחרי…

(שם, שם).


סוף כזה הוא היותר נורא, שיכול היה ביאליק לצייר לו. הוא ראה, מה היה ל“מאשרי־נעוריו” בעלי ה“ספר”, ומה הגיע אליהם, – ופחד אחזו מפני גורלו שלו. כשנוכח שאין בכוחו “להעמיד את ההיסטוריה של עמו על מסילה חדשה”, נפל תחת כובד הרהורי־הלילה.

ומוסר המשורר את עצמו לרשות הלילה וספקותיו ומתרחק לאט־לאט בקהל־הננסים, שעליהם נשא לפניהם את משאו ואת קינתו. ובעיניים כלות אנו עומדים ורואים איך הוא “מקפל את טליתו” ויוצא להתפלל ערבית “ביחידות”… ויש ששאלה מרה תעמוד לפנינו ולא תתן לנו דמי:

– איך הוא יכול לעשות כזאת?

זה, שעל שבר עמו השבר וקדר כהמקונן הגדול שבנביאים. זה, ש“אביו – גלות מרה, ואמו – דלות שחורה”, איך הוא יכול להתבודד ולהתפלל ביחידות, רק על נפשו? – ההכרה, ש“עתה, עם שקיעת־החמה, כבר פנה יומה של השירה הלאומית”, אין בה די לבאר דבר זה. איך הסכים לבו של המשורר לאיבוד־עצמו־לדעת כזה?…

בשירו “חוזה, לך ברח!” קורא המשורר בגאון: “לך ברח?” – לא יברח איש כמוני". ואף על פי כן הלא ברח, הלא עזב את המערכה. הלא החליט ללכת לו “אל נוויו ואל עמקיו” ולכרות ברית “עם שקמי יער”!

יונה ברח מלפני ה' וביאליק אומר, שהוא עוזב את עמו לגמרי ומתבודד עם הטבע. יתר על כן: הוא אומר: “אין דבר! אשלים עם גורלי”…

זה הענק, שקרא את השמים לדין, יכוף את ראשו לפני הגורל!…

איך קרה הדבר? איך היה יכול המשורר האוהב את עמו לכעוס כל כך, עד שייאמר עליו: “ואתם – אתם מסוס ורקב, ומחר ישא כולכם סער”, במלות אחרות: להעלים פניו מעמו ולשלחו לעזאזל?… והרי עובדה היא זו. עובדה מעציבה. מרה, נוראה, אבל עובדה: המשורר הלאומי שלנו כעס עלינו וחדל לאהוב אותנו. יתר על כן: הוא התאכזר לעמו והקשיח את לבו מעמו. היוצא מזה – שגם אהבתו את עמו קודם לא היתה אהבה עזה אלמנטארית, בלא תנאים.

שניים הם מיני האהבה, שהיחיד אוהב את הכלל. האדם הבינוני, איש־ה“יום־יום”, כשהוא אוהב את עמו, הוא אוהב אותו כמו שאוהב בן את אבותיו. הוא נמצא ביחס לעמו בבחינת מקבל. האדם הגדול מתיחס לעמו כיחס האבות אל בניהם. הוא בבחינת נותן.

אבל גם באהבת האבות לבניהם אינה דומה אהבת־האם לאהבת־האב.

האם – אהבתה ניצחת. “התשכח אשה עולה?” – אף כשהבן יוצא לתרבות רעה, אף כשהוא גורם לאימו ייסורים נוראים, אין האם יכולה להקשיח את לבה מבנה. אף את נפילותיו וירידותיו מלווה מבט־אם מלא אהבה, וקול רך הקורא לשוב.

לא כן הוא האב. כשהוא רואה, שדבריו אינם עושים פרי ואין ביכולתו להטות את לב בנו לטוב, שלמרות תוכחותיו ואזהרותיו מוסיף הבן ללכת בדרכו הרעה, הוא מתאכזר ומקשיח את לבו ממנו. ברוגזו הוא קורע את בגדיו, יושב על הארץ ומבכה את בנו, שלא שמע בקולו, כמו שמבכים את המת. וסוף־סוף הוא אף שוכחו כמת… רק לפעמים מאד רחוקות יש שלבו מכה גלים לזכר הצרה שהגיעה לבנו, אבל את שם בנו לא יעלה על שפתיו.

כשראה ביאליק, כי אין מזור לשבר עמו, גמר בנפשו:


אבל כבד ללבבי, יגון קודר בלבבי, –

כלם עוברים לתומם,

ואנכי חלוץ־נעל אבל יחיד אשבה.

אשבה יחיל ודומם…

(“הם מתנערים מעפר..” – “השלח”, כרך י"ט, עמ' 259).


הרבה יש לו לדבר, אך “אל מי ועל מה?” – וחושב הוא, ששתיקה יפה. הוא נושך את שפתיו מכעס – ושותק… ואם יתפלץ הלב מיגון, הוא לא ידבר! “יהי מותי דומיה”?… כך גזר המשורר על עצמו. אבל הוא אינו יכול לעצור ברוחו – וסף־סוף התפרץ כעסו החוצה:


ואם ארקב בקבר, – הבו ארקב לבטח

ואחלם רקבונכם,

ואכול־התולעים שלדי ישחק לאידכם

והתפלץ לקלונכם.

(שם, שם.)


כנראה לא הבליג עוד אז על אהבתו. רק מתך אהבה יכול להיוולד כעס נורא כזה. הוא מתרגז – אות הוא שהדבר קרוב ללבו. כן, אז עוד כאב לבו אבל אחר כך אנו שומעים אותו מדבר על אחיו כמעט בשוויון נפש. באיזו אירוניה מרה מוסר לנו ביאליק את “חבלי־המשיח” ושוחק הוא על אחרית־עמו, שמתוך פהוק" ו“שממון” יבקש את המשיח:


ושתה את כוס פושריו העכורים –

והתגעגע,

וחלץ את נעלו ואת פוזמקו בפאת מטה –

והתגעגע. –

……………

……………

ושפחה נופחת במחם מאחורי הכירים

את פרצופה המפוחם תשלח חוצה –

האין המשיח הולך?

(“והיה כי יארכו הימים…” – “השלח”, שם, עמ' 358).


מתוך אהבה אין מתלוצצים כך!… כמעט את קול־הנקמה אנו שומעים באירוניה נוראה זו: אין הדבר כדאי אפילו להתרעם עליכם. “מסוס ורקב”…

חטא הבן, הרבה סבלו האבות מזה – ובא הקץ לאהבת־האב.

אכן, לא זוהי אהבת־אם, שבא אהבו נביאינו ותנאינו את עמם, שאף לקול תוכחותיהם לא שמע ואף להם היה יסוד לכעוס עליו.

אגדה אחת מספרת: “כשחזר ירמיהו לארץ יהודה היה מוצא אצבעות מקוטעין מושלכין בהרים, והיה מלקטן ומגפפן ומחבקן ומנשקן, ונותנן לתוך טליתו, ואומר להם בני, לא כך הזהרתי בכם ואמרתי לכם?…” (פתיחתא דאיכה רבתי).

זה המקונן הגדול, שהיה “איש ריב ומדון לכל הארץ”, שלא רק הוכיח, אלא גם קלל, – כשמצא את עמו מדוכא כבר וטובע בדמו, היה מנשק את אצבעותיהם של “הבוגדים והמנאפים”. זוהי אהבה שאין לה סוף, אהבת־אם.

“מלקטן ומגפפן ומחבקן ומנשקן”… כמה רוך ועדינות־הלב היו בזה הכהן מענתות! ומשוררנו הלאומי מה אמר כשבא ל“עיר־ההריגה?” – צערו ואהבתו התפרצו החוצה באיזו אכזריות משונה, בקללות חדשות ותוכחות חדשות.

אמנם, הקללות והתוכחות באו מתוך אהבה עמוקה, אבל – ללבם של הבנים יותר קרובה ומובנת אהבת־האם ואהבת־האב.

“מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי ואלכה מאתם” – אבל הוא לא היה יכול לעזוב אותם ולא הלך מאתם. “ושכיר היום בלי שכר פעלי אשובה לי בלאט כשבאתי” – וביאליק שב לביתו כדי להתפלל ערבית ביחידות.

בתחילת המשבר ניסה ביאליק להשקיע את יאושו וכאבו ב“עממיות”. “נדמה לו”, שבא הקץ ללאומיות בשירה; אבל בנפשו עוד הרגיש את הקשר לעמו – ושר לנו את “שירי־העם” שלו, בשיריו אלו כאילו היה משוררנו רוצה לפשר בין מצב־נפשו הקודם ובין המצב הנפשי שתקפו: הוא לא יוכיח את העם, לא יקונן, אבל גם מנפשו שלו לא יספר כלום. הוא חשב להשתחרר מהרגשותיו המכאיבות ולהעשות יהודי פשוט, אחד העם. וכשרונו הגאוני של ביאליק עמד לו, והוא העלה לנו מרגליות אחדות מתהום הנפש העממית: אך בצורתם של “שירי־העם” שלו מרגישים אנו מעט מלאכותיות. אולם גדולות לא יכול היה ביאליק לברוא במקצוע זה: צר הוא המקצוע בשביל ענק זה. וסוף־סוף מוכרח היה להווכח, שאבד את דרכו…

ואז התייצב להתפלל “ערבית”… וביחידות.

ועכשיו כבר מובנת היא לנו, מובנת יותר מדי, התבודדותו של גאון משוררינו. אחרת לא נשארה לו.

אבל זה העצב המיוחד מאין בא? וכי צר לו על נפשו, “שנשרפה בלהבה”, על ש“היה חלום – אך גם הוא עבר, ועתה אין לו כלום בעולם, אין לו דבר” (“הכניסיני תחת כנפך”…) או – אמת בפי המשורר שהגיעה לנו כבר, “שעת תפילת־ערבית” לנו לכולנו, לעמנו כולו?

יותר מדי נורא הרעיון, כי נחזיק בו.!

בין כך וכך הוא עצב ואנו עצבים. הוא פורש לקרן־זוית ובוכה על אבדן אהבתו לעמו ועל נפשו שנשארה בודדה, ואנו פורשים ובוכים, שחשדונהו בכך ושעלתה לנו כך.


 

לאישיותו של ביאליק    🔗

קו וגם צו


הסוקר את יצירתו של ביאליק, בין זו שבכתב ובין זו שבעל פה, והמתעמק בדבריו, בין שהם דברי שירה וחזון ובין שהם ביטוי לרעיונות והשקפות, יגלה בכולם בקלות את העובדה המענינת שיש לביאליק נטיה מיוחדת לתפוחים.

עובדה זו חשובה לאין ערוך להבנת כל מהותה של אישיות נפלאה זו. היא גם יכולה לשמש מפתח־זהב לארמון־קסמים זה של חיי יצירתו מרובת הפתחים.

והמדובר אינו כלל וכלל על חקל תפוחין קדישין, אלא על תפוחים ממש, תפוחים גשמיים, מזמרת הארץ, מאותם התפוחים של “אריה בעל גוף” (כל כתבי ביאליק, ספר ב', י"ז) ושל מרינקא3 (שם, עמ' ס"ז), גם מ“גנו” של המשורר, שעליו הוא שר ביהודית (שירים, “מיין גארטען”). ולא רק תפוחים יאהב ביאליק, אלא גם אגסים, גם דובדבנים – בכלל כל מיני פירות, ופירות פירותיהם.

וכמו שגבורו של דודה אהב את העלמה “בשל תפוח” (שם, ספר א‘, עמ’ פ') כן יאהב ביאליק את הטבע, ולא רק את הטבע, בשל תפוח, או יותר נכון בשל פרים, בשל פירותיהם. כי בעיני ביאליק משווה ערך לחיים וליצירה לא הפרח אלא הפרי.

אמנם הוא עצמו מנסה לטשטש מתוך לצון עקיצה את הכרתו זו, שנעשתה אצלו גם לטבע או לתכונה, באומרו: “איני מעיז לדבר גם בצבעי פרחים וכו'” (“המליץ, הצפירה וצבע הנייר”) אבל העובדה בכל זאת במקומה עומדת. רצון ולצון לחוד, ואמת חיים לחוד.

והאמת היא, כי בה בשעה ששדה שירתנו הצעירה, שהתעוררה לחיים חדשים עם הופעת ביאליק. התכסה בפרחים שונים למיניהם ולשמותיהם על ידי טשרניחובסקי, פיכמן, שניאור, כהן, שמעונוביץ ועוד – באותו זמן נשאר ביאליק נאמן רק לפירות. אלה שרו באופנים ובצורות שונים על יקינטים, זכריות, חבצלות, פרגים, סגליות ועוד, ואילו ביאליק – כל אישיותו היוצרת אמרה תמיד: רפדוני בתפוחים, כי חולת ממשות אני. הוא לא היה אף פעם “רועה בשושנים” וחבצלות אין למצוא אצלו, לא בשירה שלו ולא בפרוזה. היסוד להשקפת עולמו וליחסו לקניינינו התרבותיים ודרכי חיינו הוא, כי פרי אחד המתוק לחך והמועיל לגוף (בגשמיות או ברוחניות, בפרטיות או בצבוריות) יקר מאלף ערוגות בושם ומכל אבקות הרוכלים בשירה.

אמונתו ותקוותו הוא: ש“האמנות שלנו לא תהא רק משעשעת את העם, אלא גם מחנכת אותו” (“האמנות הטהורה”, כל כתבי, ספר ב'), ואמנם במשך כל ימי חייו עומד ביאליק ביראת הכבוד בפני הקמה ביצירה ובחיים. “כעני אעמוד לפני הוד הקמה המאירה והשמחה” (שם, ספר א'). לא הדגניות, אלא שבלי הפז עוררו בו ראשונה את רחשי השירה. את שירי־הטבע שלו התחיל ב“שדה”, ושדמות הבר, הגשמים והרוחניים, הם הם שהביאוהו בימינו גם להוצאת סדר ה“זרעים” של המשנה. זהו קו חיים אחד. צו גורל. כי ממשפחת הזורעים הוא. וברדתו מדי פעם בפעם ל“גינת האגוז” של ספרונו היה צופה תמיד: "הפרחה הגפן. הנצו הרמונים. זה ענין אותו ולזה שאף. ובה בשעה שחבריו הצעירים התמסרו בכל חום נעוריהם לעצי נוי, שבערכם אמנם אין לזלזל בשום אופן, עסק ביאליק כל ימיו, אף בשירתו הצרופה, בעצי פרי בעצי מאכל.

גם שיר המזמור לאכילה ומאכלים, שהתחיל עוד ב“אריה בעל גוף” בשנת תרס“ט לרגל חנוכת ביתו (עיין שם, עמ' מ–מ"א), ומצא את המשכו הנפלא ב”שור אבוד וארוחת ירק" בשנת תרצ“ב (“מאזנים” גל' ט־י'), מעיד על תכונה ריאלית ומוחשית זו שבתפיסת־העולם הביאליקאית. דשנות זו וטעימות זו של הסעודה שערך ביאליק לשלמה המלך על ידי הטבח שבאגדתו ולכל קוראיה מעידות כמאה עדים על זה שביאליק היוצר אינו בין מעריצי הסגפנות והרזון, הקונים ובונים את החיים בראיה ובעלמא ובהרחה גרידא. יתר על כן העושר המופלג והתיאבון היוצא מן הכלל בתיאורים של מאכלי הבשר באגדה הנ”ל, התופסים מרבית יצירה זו, לעומת הקיצור והפשטות שבתיאור ארוחת הירק אינם מקריים כלל וכלל ואינם גם הכרחיים מטעמים קונסטרוקטיביים במלאכת הבנין הספרותי של האגדה. בדיסהרמוניה זו שבמבנה אשמה בלי ספק הנטיה הנפשית והשקפת העולם, הפועלות לפעמים מתוך מחבואי הרוח גם כנגד שאיפתם הזמנית של בעליהן. וביאליק לא היה אף פעם צמחוני ופרחוני. יצירת בשר ודם היא יצירתו, שלפעמים יש לה אף הטעם של בשר מן החי. –

ובמקום הבשר שם העושר. יצירתו של ביאליק, שהיא “כעמודי שש המיוסדים על אדני פז”, מחייבת גם את הכרת הזהב כיסוד מוצק לכל הערכה ואמוד. אמנם בימינו מסתלקות רוב האומות מ“בסיס הזהב”, אבל זהו הכרח של עניות אצלן, ואילו אצל ביאליק ערך הזהב עוד לא ירד. גם הוא כ“אריה בעל גוף”, להבדיל אלף הבדלות, מוקיר מאד בחיי האומה, וגם בהערכת היצירה של הפרטי, את ה“צרורות”. אמנם על ידם גם את נכסי דלא ניידי. עיקר הרכוש בעיני ביאליק, היוצר התרבותי הגדול שבדורנו, הוא גם בממלכת הרוח בנכסי דלא ניידי ובצרורות כסף"4. כי גם בעולם היצירה והעשיה של קנייני עם – “אם צרורות כאן, הכל כאן, ראשית הכל ואחרית הכל הם הצרורות”. בבנין התרבות הכרח הוא, שעמודיו יהיו כסף, רפידתו זהב ותוכו – רצוף ממשות, ישות. מכאן בא דבר שביאליק מכבד עשירות (כמובן, בעשירות הרוח הכתוב מדבר). ואין כמוהו מתעב את העניות הנובלת והמנבלת. אין כמוהו שונא את זכוכיות הצבעונין הבאות במקום מחרוזת הפנינים האמתיות, ואת הצירופים השונים של מתכות “בלתי־אציליות” שסיגיהן ובדיליהן מרובים בהן על יסודותיהן ועיקר תפקידם הוא להאחיז את העיניים ולרמות את הבריות. וזוהי עממיותו של ביאליק: הערכת התכלית. כי אין ערך לצמח בלי קמח. גם השעשועים ערכם בתועלתם, וגם השועים ונגידי־הרוח, אף אם הם “ענווי עולם ואילמי נפש” כל יופים והדרם הוא בזה שהם עוברים “עבר וזרוע סביבם באפס יד ובלי כוונה”. “חייכם מיטב חזיונכם, ותאפרתכם – עצם היותכם”. חוטבי העצים, שכירי היום הם הם החשובים בעיני ביאליק, העושים מלאכתם לתומם.

על־כן אין תימה שביאליק קובל תוך צער עמוק על חייו:


אפפוני מלים תופפות, כעדת קדשות כתרוני.

נוצצות בעדיי שוא ומתיפיפות בחן רמיה

(“חלפה על פני”)


על־כן כה מובן לנו מריה של הנפש הצבורית בביאליק במגלת זעמה, המתחילה בדברי העצב: “ראיתיכם שוב בקוצר ידכם”. כעבור שלושים שנות עבודה לאומית (תרנ“א– תרצ”א) כבירה, רבת השפעות והפראה, מוכרח המשורר לשאול את בני־עמו היקרים:


איכה נעזבתם בדד, אבדי עצה ונתיבה

ללא מחונן ומשיב נפש ולא מכונן צעד?


ביאליק, שהיה תמיד מסייע לצבורו, והבליע את עצמו כמה וכמה פעמים ביצירת הדורות ובפעולות דורו – מה רב שברון לבו בראותו בחוצותינו “להקת חורצי עם ולשון” והם המנצחים על תפוצות הרוח והנפש של העם.

“מדוע בושש מאספכם?” יקרא האיש שמטרת חייו נעשתה כבר מזמן כינוס היצירה, אוסף האוצרות וריכוז הכוחות הפועלים בחיי העם, הוא שגם השירה היתה בשבילו אשת־חוק, הגיע לימים, שעליו לראות את התרבות הנערים המצחקים ביצירה כמצחק את נערת־אוהבים. מה הפרי העלול לבוא מ“דלף מלים נבובות, מזרע מוץ ונעורת?” מחשבות נוגות מאד אופפות את המוכיח הרואה את עצמו נתון כמו בתוך סוגר. “הוא ישלה למראית עין, יתאפק או ירגן חרש – ושאגת־אש עצורה בעצמותיו” (ראה: “גם בהתערותו לעיניכם”. מאזנים מ“ד, צ”ד) אך “לילה מלילות” בא – הוא הלילה אחרי תפילת ה“ערבית” – ו“הלביא נמלט למכורתו”, לעולם ההלכה והאגדה, לוולוזין, לנהרדעא, לפומבדיתא, לגרנדא, לאושא, ליבנה.

ביאליק שב את הבארות מהן שאב תמיד. בלי כלי שני או שלישי. וגם בשובו זה הלך וכדו עמו. כי בשבילו לא היה אף פעם הכד תכלית בפני עצמה. בימינו כשנתרבו המקנקנים בקנקן ש“היש בו” איננו – חשובה בייחוד ההליכה אל המשאבים.

כי בעצם הדבר מלחמת עולמים היא בין הקנקן ובין ה“יש בו”, אבל הוי לו למי שנשאר כל ימיו כדר העושה כלים והממלאים אותם הנם אחרים ואשרי האיש הטורח ועושה כלים ויודע גם למלאותם. וגם זאת השותה מכדו של ביאליק, בין מיצירתו שבכתב ובין מזו שבעל פה מרגיש תיכף, עם לגימה ראשונה, כי מעיינו ומקורו של ביאליק אחד הוא תמיד וברשותו, ולא כאחרים שמעיינותיהם באים ממרחקים מעבר לתחומם, ממקום שהשלגים מפשירים על ההרים הזרים. על כן נהפך ביצירת ביאליק כל כד לשד. כי יש בה כדי להניק דורות שלמים.

עשירות אישית זו ששרשיה אחוזים ודבוקים בקרקע האומה היא שהטביעה את חותמה על שאיפת הכנוס והנכוס של ביאליק. הוא עצמו דור חשוף המכסה בעלי תאנה את מערומיו? האם לא ייטיבו עשות עתיר נכסים ורצונו שציבורו ובני דורו יהיו בעלי נכסים היבין לו בעבדם את הגן ובהרבותם יבולו? מה בצע בפרחים לדור הדומה לאבק פורח?

חריזתו העמוקה של ביאליק וטיוב שדמתנו הנעשים על ידיו מחייבים את כולנו לעשות חשבון במשקנו הרוחני. שומה עלינו לבחור בין חנויות של עציצי פרחים ובין עבודת אדמה וגידול עצי פרי. מי יתן ובחרנו – במועיל.


 

באישון לילה    🔗


“הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו”.


לפני י"ד שנה כתב ביאליק:


"הם מתנערים מעפר, הם קמים כבר מאבלם,

ואני ביום קומם

חלץ אחלץ נעלי, ראשי אתן בעפר,

אשב יחיל ודומם"

(הם מתנערים)


בשנוי נוסח קצת אפשר לסמן באותן המלים גם את היחס בין ביאליק ומעריציו בשעה זו. “הם” לא גמרו עוד את כל תרועותיהם. ואף לא את רובם, והוא ראשו יתן באפר, חלץ יחלוץ נעלו, ובפניהם ירק יירק.

כי אחרי “חגיגת” יובלו “בכל” תפוצות ה“עם” אחרי מבול התהילות והתשבחות הנשנות והחוזרות עד לידי הקאה בפעם המאה ואחת ראה ביאליק רשות וחובה לעצמו לענות לקהל מעריציו־עריציו גם כן בפעם המאה ואחת בנזיפה כה עצומה ומעליבה שרק שליט הבטוח בשילטונו מעז להשתמש בה כלפי עבדיו אך בצעקת מרי כזו יכול לעונת גם האיש היותר תם ושקט בשעה שמענים אותו עד קצה גבול הסבל. וזה היה את ביאליק. ואף כי לא פעם התמרמר וארר את מברכיו, בכל זאת יש הפעם בתשובתו למחרת חג יובלו טעם חריף חדש, המכריח אותנו לעשות את חשבון נפשנו ומעשינו כלפי עצמנו וכלפי האיש שבחרנו בו להיות לקרבן תאוות הכרתנו הצבורית. כבר אז התאונן:


"אבל כבד ללבבי, יגון קודר בלבבי…

“כלם עוברים לתומם…”

(שם)

עתה יצעק כבר:

"שחה נפשי לעפר

תחת משא אהבתכם"…

(שמה)


ואכן יש על מה לצוות: אם בתחילת תקופת ה“ערבית” היה ציבורו של ביאליק עדר של תמים, הנה עתה הוא כולו מועד. כי תקופה של חמש־עשרה שנה דיה אף דיה כדי לברר וללבן את היחס האמיתי של פרט אחד חשוב לכללו ואת יחסו הראוי של כלל זה לאותו פרט. ביחוד אחרי שבמשך כל הזמן לא חדל ביאליק לדבר דברים גלויים וברורים. אין כמעט אף שיר או שורה אחת שיצאו מתחת ידיו מראשית ה“ערבית” עד היום הזה, שבהם לא התחנן: עזבוני נא לנפשי! אינני מה שתחשבוני, הרפו ממני! אולם “הם” לא חפצו לעבור “לתמם”. “כולם” היו להם כוונות שונות שמוצאן ומטרתן נמצאות מחוץ לאישיות ויצירתו של ביאליק וכולם עשו את עצמם כלא רואים את אבלו הכבד האמיתי של אותו האדם, שאינם חדלים לשמוח ולהתברך בו. האומנם יקשיחו גם עתה את לבם וימשיכו גם הלאה את המשחק האכזרי?

בעשרים וחמישה חרוזים קצרים ומצרים ענה ביאליק לחוגגים את חג יובלו “בתרועה”. צעקת תהום כלואה תתפרץ מבינות לשורות התאומים. אימת יאוש ופחד חדשים תזעק מעל האבנים של היצירה האמנותית. גם דרך חיים חדשה הולכת ומסתמנת על ידי שבילי הדם של אותיות השיר שהסגר שורותיו דומה להגפת שער ברזל מתוך כעס ותמרורים מפני דופקיו באהבה.


“למה שתם על נוי?”

(שם)


אדם ניכר בכעסו, – אולי נבוא גם אנו לידי הכרת האדם שבביאליק על ידי כעסו? הן את ה“משורר” שבו אנו “יודעים”, גם את ה“נביא” שבקרבו. אולי כדאי היה לשים לב קצת גם אל האדם סתם, “אל הבשר ודם” ולא רק אל הרוח והנשמה? כי לו, למשל, היינו באים אל מכירנו או אל ידידנו האבל והסובל יסורים פנימיים כבירים והיינו אומרים לו מדי יום ביומו: מזל טוב עליך! מזל טוב! – האם לא היינו ראויים שירק יירק בפנינו?

אבל ביאליק היה סבלן גדול. גם תמים יותר מכפי הרגיל כי כנראה חשב כל הזמן שרק הוא האשם ביסוריו. המקרה המעציב נדמה היה לו פשוט יותר מדי. מקרי יותר מדי. דומה היה לילד נעזב על אם הדרכים. עוברים ושבים שואלים אותו: למה תבכה? עונה הילד:


– “חפשתי פרוטתכם ויאבד דינרי”.

(ערבית)


איזו תמימות!

הלא זה היה חפצה של האם האיוולת. הן זה היה נחוץ לה. הלא פרוטתה יקרה בעיניה מדינרו. באולתה כי גדלה תירא מפני עשירותו של ילדה. לא תבין לרוחו ולא תדע צרכיו. לפי עניות דעתה נוצר רק כדי למלאות את שליחותה: לקנות לחם בפרוטה, למצוא בצל באגורה ולהביא מלח באסימון.ילד מסכן! כבן שאינו נוטש תורת אמו הלך הילד על פני החול והרפש ופרוטת האם בידו והנה אבד לו “דינרו”, מורשת אביו. אבד ברפש, בחול…


–“ואשמדי שוחק את שחוקו האכזרי”.

(שם)


למה יצחק ה“אשמדאי”? אולי ימצא עוד הילד את ה“דינר”? ואולי לא יכירו האנשים כלל, כי אבדה לו אבדת־היקר. שש־עשרה שנה צריכות היו לעבור על ביאליק עד אשר הבין כראוי את שחוקו של ה“אשמדאי”. בתרס“ז נדפס השיר “ערבית” ובתרפ”ג, בשעה שביאליק שמע שוב את תרועת החוגגים סביבו, צעק צעקתו המרה:


“אללי, כי הייתי אסתרא בלגינתכם”.

(שחה לעפר)


וכמו תשובה לאידו ישמע מתוך הלבבות הנבובים של מעריציו הד צוהל:

אשרנו –

כי היית אסתרא בלגינתנו!


הוא פורש ובוכה, והם פורשים ושמחים.

כי רבים הם החושבים ככה בגאון. וכמעט שאין איש שיתבייש בזה. להפך: כמעט “כולם” מוצאים שכך צריך להיות. כי למה להם ביאליק אם לא שיהיה שליח להם, שליח ל“לאומיותם” ו“לתחייתם”? אישיותו ויצירתו כמו שהן, בתור הופעה והוויה בפני עצמה, שאינה כלי שרת להופעות והוויות אחרות, אינן מעניינות כלל את מעריציו. גם לא מחשבותיו ודעותיו עצמן. באיזו התפארות עצמית מטומטמת חוזר הקהל רק על השבחים שרובם נוגעים כמעט תמיד רק בתכונות בודדות אחדות של יצירת ביאליק ומפעלו. אולם עולם הרגשותיו החיות והמשתנות של ביאליק ומשעולי נפשו ידועי הקוצים נשארו עד היום הזה בלתי נחקרים אכן, “כשכיר יום” הוא ביאליק אצלנו. כפועל העושה את המוטל עליו ע"י אדוניו בלי שיתווכחו על פעלו ובלי שיוציאו אחרי כן אי אלה מסקנות ממנו. גם לא ישאלו לדעתו ולמחשבותיו.

על ה“כנוס” ידבר – אדרבא: יכנס, יכנס! נשלם לו: בכבוד.

על ה“הלכה והאגדה” יכתוב – יכתוב נא! הידד! יחי!

ואין כל שאלה מתעוררת בלבו של מי שהוא מבין החוגגים: אולי צריך אני ללכת אחריו? ובאמת הן כל דבר היוצא מתחת ידי ביאליק יש להפוך בו ולהפוך בו, כי הרבה בו, אבל האנשים חוזרים בלי הפסק על המלים השגורות בפיהם: נביא, משורר, חוזה, דבר.

אכן, לא בכדי התאונן ביאליק כבר פעם באמרו:


"אפפוני מלים תופפות, כעדת קדשות כתרוני.

נוצצות בעדיי שוא ומתיפיפות בחן רמיה".

………………

"יום־יום עם גרף הביבים ועם שפך העביטים.

יבקיע באשם עד אף נסגר בחדרו ושופך לבו.

לטמא עליו הבל פיו ולהשבית רוחו מטהרו

אנה אלך מריחם ואנה מהמונם אסתר?"


היש מחאה יותר עזה נגד אותה ההערצה מצד כל אלה הנהנים מביאליק והמענים אותו בהנאתם זו? כי אחת משתי אלה: אם ביאליק הוא באמת עולם תרבותי שלם רב וכבד־הערך – מדוע אין מתאמץ לחקור את זה האוצר הרוחני חקירה אמיתית, להתייחד אתו, להאירו ולעוררו, להרחיבו ולהעמיקו? מה בצע בתהילות ותשבחות שאינן מביאות לא לידי הלכה ולא לידי מעשה? ואיפה היא ההשפעה של ביאליק בתור הופעה תרבותית? ואם אין בביאליק אלא מה שאנו חפצים לראות בו, מה שנחוץ לנו בשעה זו כדי לחנוף לעצמנו ולהרחיב את דעתנו (ולא את דעותינו!) – הישנו פשע יותר גדול מהערצה טרדנית וכוזבת כזו לגבי אישיות חיה העובדת לה לתומה ממש, ע"פ רצון והכרח הווייתה? האומנם יש לו לכלל, לכל כלל רשות להתעלל ביחיד, רק משום שהוא אחד הטובים שבו ומשום שהוא נחוץ לו, ולהכריחו היות קורבן לאהבת עצמו של הכלל?

אכן, הגיעה השעה ששאלה זו תקבל את ־פתרונה. כבר נסינו די צורכנו בחופשתה של היחידיות ועוד זוכרים אנו זכירה הגונה את שעבודה של הציבוריות. רבים ממנו טעמו כבר די־ספוקם את טעם הציבוריות החדשה בצורת הלאומיות והציוניות. וגם באלו הגיעה השעה לחשב את דרכנו. ואולי תהיה “הפעולה היוצאת” של מפעל ביאליק בענין זה הרבה יותר חשובה מאותן הפעולות היוצאות שעליהן הקטירו לו קטורת עד עתה, כי קשורה היא פעולה יוצאת זו של הוויתו ב“פעולתו העומדת” הרבה יותר מכל תכונותיו האחרות. ועם חפץ חיים מוכרח בזמן מן הזמנים לענות ולהענות על השאלה:

במה יבחר?

בהוויית יוצר אחד העובד לפי תומו ע"פ צווי לבו החפשי והעומד כולו ברשות עצמו וברשות שר חייו ועצמותו.

או

בדור שלם של בעלי תשובה קטנים נבובי־לב ומלאי גאווה האומרים לשעבד לרעיונם יליד היום את כל הופעה בת־חורין?

אבוקה גדולה אחת על פסגת הר, ומסביב העמק חשך לעת עתה.

או

אלפי אורות מתעים של גופות תולעים ורקב העץ בבקעה תיכף ומיד?

כי התוצאות של אותו השם הטוב שאליו הגיע ביאליק בימינו ובינינו צריכות היו להיות משני מינים:

או שרעיונותיו והרגשותיו, תורתו ומפעלו גם יחד נקלטו לתוך הנפש הקבוצית של בני דורו בלי כל שיור ונתקבלו על כל הלבבות כולם כמות שהם.

או שמצאו מפני חידושם כוחות מתנגדים בדם האומה ועוררו בו מלחמה פנימית עצומה עד אשר סוף־סוף ניצחו וכבשו את כל הלבבות כולם כמות שהם.

אולם לביאליק, כידוע, אין לא “תנא דמסייע” לו סיוע ממש ולא חולק עליו. יש לו רק מצד אחד אומרי “נעריצך” ו“כתר לך יתנו” ומצד שני אומרי “אמן” ו“יהא שמיה רבא”.

מצב כזה מדכא עד מאד בשביל ביאליק ומסוכן עד מאד בשביל התרבות העברית. כי אין ערך ואריכות ימים לשלטון בלי שתקדמנה לו השתרשות והסתרגות אילמת או מלחמה קשה ועזה רבה.

והרצוי לכל אחיו אינו רצוי כלל וכלל.

גם האלהים האדירים פהקו מתוך שעמום עד אשר נקרא השטן.

ואשר לביאליק הנה רק פעם נמצא אחד שיצא כנגדו, היינו כנגד צימת רעיונות ידועים שלו באחד ממאמריו. האחד היה ברנר. אמנם הוא טעה אז בעצם הדברים של “ההלכה והאגדה”, ובידו לא עלה לחדור לתוך עומקם האמיתי והחיוני של המחשבות, שעל פי יסודן צריכות היו להיפך למצוא חן וחסד דוקא לפני ברנר העובד ה“הלכתי” על פי עצם טבעו וגורל חייו. ברנר ניגש אז אל כל השאיפה התרבותית הגדולה של ביאליק כגשת איש־המרתף מר הנפש שלבו נסחף בו ברגע אחרי נטיה פוליטית מקרית וזמנית. אולם, וזהו העיקר, הדחיפה העיונית של ברנר באה לכל הפחות מתוך דחף פנימי שלו באותו רגע ומתוך יחס חי וחפשי. לכל הפחות נמצא אז אחד שניסה להתווכח את ביאליק, להתנגד לו, שהראה בראיה ברורה, כי דברי ביאליק מצאו הד חי בלבו ועוררו בו הלך רעיונות פועלים ונפעלים. לידי מדרגה כזו לא הגיעו עוד ה“מתנגדים” הבודדים של ביאליק שהתחילו להופיע פה ושם בזמן האחרון. אצל אלה יש להרגיש לעת עתה רק איזו מרירות אישית עלובה ואיזה חוסר יושר פנימי המביאים יחד לידי חוצפה גסה סתם בלי שום סימן של חילוקי דעות והרגשות. כאמור, בודדים הם “מתנגדים” עלובים אלה ואינם יכולים לבוא בחשבון בשום מובן שהוא. משום זה כפליים דלה היא עמידתו של ביאליק בתוך העדה המשונה, שכל מה שיוצא מפיו משמח אותם.

–“אחלום רקבונכם”! – יקרא והם צוחקים בקול.

–“דמעתכם רמיה!” – יאמר, והם ימחאו כף.

–“שפתים נאלחות!” – יצעק, והן נושקות לו.

–“ישא אתכם הרוח!” – ירקע ברגליו, והם מרקדים סביבו.

עדה כזו יכולה להיות או עדת שוטים או מושב משטים. אם כה ואם כה: ביאליק הוא המעונה.

נוסף לזה באה עוד הטענה על שתיקתו של ביאליק. מכמה צדדים נתעוררה השאלה וכמעט תמיד היא נשמעת כתביעה. כאילו התחייב ביאליק לשיר! אך הוא ענה פעם גם על תביעה זו, וכה אמר: –


"ושפתי אלהים, שקצה כלה ותהי כשפת פגולים,

ומלה אין בקרבה אשר לא נטמאה עוד עד שרשה –

וניב אין אשר לא התעללו בו שפתים נאלחות".


היש גילוי יותר גדול בלשון מזה? ויתר ביאליק הפעם על שיטתו. שיטת הכיסוי בלשון, ודיבר דברים ברורים שיש בהם משום וידוי בערבים, אולם מעט היה למעריצים־העריצים הודאת בעל דינם. הם גרמו לו שיבוא ויודה קבל עם למחרת יום “שמחתו” בדבר שלא כל אדם מודה עליו בפני עצמו אף במסתרים. אכן מה שלא תעשה השינאה, תעשה האהבה הראינו, כי יבוא איש כנטות יומו במלחמה ויאמר לשונאו: אפס כוחי? אבל ביאליק כרע תחת "משא אהבתנו, ובנפלו התוודה:

"ורד היום, וידי רפתה,

וקהה שובת קרדמי".


ספק גדול הוא אם יש עוד מקום לאהבת גומלין אחרי ניב של וידוי כזה. ולאמיתו של דבר לא אהב ביאליק את דורו גם קודם “לקלון ענותו” זה. כי יותר מדי קשורה נפשו בנפש הדורות הגדולים שקדמו לשנות השמיטה שלנו.

ולביאליק קרה בענין זה מה שיקרה לכל בא אל בית קברות יהודי בעיירה קטנה להלוויית מת. כידוע, יחנו תמיד על פתחי בתי הקברות עניים לעשרות ודי לו לאחד המלווים לגלות באיזו תנועה אי־זהירה את רצונו לתת איזו נדבר לקבצן אחד, מיד יתנפלו עליו כולם מכל העברים יסחבוהו ידחפוהו וישיגוהו בזעם וקצף: הב! הב!

גם ביאליק הלך לפני עשרים וחמש שנה ויותר להלוויית מת חשוב. תקופה שלמה הלכה לעולמה, וביאליק היה אחד ממלוויה היותר נכבדים. אך לאסונו התעכב קצת יותר מדי בין עדת האביונים עורבי הבצע ונתן להם מנידבת לבו. מני אז אין לו כבר מנוחה. אינם נותנים לו כבר ללכת את דרכו, לצאת מבית הקברות למרחב ולהתייחד עם נפשו. הב! הב! – יצעקו אליו ויש רק להתפלא על אשר אין מקללים את ביאליק על קמצנותו, כדרך שעושים קבצני ישראל מאותו מין. ובני עמנו הלא תבענים גדולים הם! בני מלכים!

אכן אי־זהירות היתה זאת מצד ביאליק לאמר פעם:


"אבוא, אחי, בחברתכם!

“יחדו נרקב עד נבאשה”.

(בתשובתי)


פליטת הרגע היו אצלו הדברים, אולם האחים כמו ילידי הבצות המשטים באדם, דרשו את דבריו כעין שטר־חוב וקוראים אליו בלי הרף:

– מדוע לא תרקב אותנו, לא תבאש.

מה פלא, אם ביאליק חושב פעם בפעם על דבר בריחה התבודדות. אף בשעה שכתב לפני שנים: “לא יברח איש כמוני” (“חוזה, לך ברח”…) סיפר בכל זאת כעבור שורות אחדות על חפצו ללכת “אל הריו ואל עמקיו”. האין זו מנוסה? ובאמת, כל יצירתו של ביאליק במשך עשרת השנים האחרונות היא בריחה גמורה אל מקלטים שונים, בריחה מן הרחוב של היהודים אל “עלית הקיר” של האיש ה“תמים”. כי אותו “רחוב היהודים” שממנו התחיל ביאליק את דרכו ביצירה השביע אותו יותר מדי תמרורים. בכל שוק ישנן אבנים חדות הפוצעות את הרגליים. בכל רחוב צר לה לנפש האדם היפה. אולם פי שבע יצר המקום ברחובנו. ולפרט הישראלי יחסר אוויר לנשימה. וכל מה שתגדל הנפש היחידה ותיף כן יקשו לה חייה בתוכנו. אותו רעש ואותה בהלה, זו הפליית הכלים ואלה ריחות הזעה – מיריד" זה שאף ביאליק כל ימיו לברוח.

ולא מקרה הוא הדבר שדווקא בשעה שחגגו את חג יובלו עלה על לבו של ביאליק זכרון “חלום ילדותו” על ה“יריד” ועל ה“פלאי” (“ספיח”, פרק א‘, העולם גל’ א' תרפ"ג). חלום זה יש בו משום סמל וסימן לכל גורל חייו של ביאליק. בו הראה לו שר הווייתו את תבנית עצמיותו בעתיד ובו נתגלה לו סוד ייסוריו. הוא גם אחד החלומות היותר נפלאים בניחוש לב האדם שערכו בשביל מדע הנפש רב מאד. ובספרות העמים עוסקים היחידים בגדולים בפנינים כאלו באמן וגיל של מגלי עולמות חדשים. ה"חזון שבו הוא “אמת” והאמת כולה “חזון”.

חזון חיים־נחמן בן יצחק יוסף אשר חזה על עצמו ועלינו:

–“בחלומי – והנה דרך ארוכה וכבדת חול לפני. והדרך מלאה שיירות שיירות של שבי יריד – ואני בתוך השיירות – – – הולך אני מובלע באוכלסא אחת רבת מהומה ונחטף אחריה כמעט שלא מדעתי, רעש והמולה וצוחה מסביב – – – כלם מזרזים זה את זה וכלם מעכבים זה את זה כאחד – – – מתלבט אני בתוך אלה – ואיני יודע מה לי ביניהם, עיפתי. ראשי, ראשי. עוד מעט והתעלפתי – ואני מוסיף והולך. בעל כרחי אני הולך”.

(שם)


ופתאום בהליכתו כה “עם השיירות” ו“בעל כרחו” מתגלה לו לילד ל“ארך הדרך” אבי־נחל המבדילים בין העוברים ושבים ובין איזה “עולם אחר, עולם פלאים”. רק פרצות קטנות שבין האבים הן המקשרות אותו אל אותו הזוהר והיופי שמעבר לשפעת החול ועדר היורדים מן היריד.

אך ביאליק יתוודה:


“נפשי יצאה אל אבי הנחל – ומבלי הסיח מהם דעתי הוספתי להגרר אחרי השיירות הלאה.”


אמנם כן, הלא זהו דרך חייו של ביאליק. וגם אותה התפצלות אישיות שעליה יספר החולם הלאה ההתפצלות בצורת האחד ההולך עם השיירות והשני הפלאי היושב "מעבר למחיצה בדשא על שפת נחל זך: – גם שניות זו הלא היא היסוד למערכי לבו ולמסכת יצירתו של ביאליק.

ומה רב הוא העצב הנסוך על וידויו של ביאליק באומרו הלאה:


–“כל כמה שאני מוסיף והולך ומתרחק – אף הוא כאן, בבואתו השחורה הבהבה אלי פעם בפעם מרחוק מבין האבים דרך כל רשת ופרצה חדשה שעברתי עליה, כאלו הוא גופו והנחל הזך עמו וכל יקומם מסביב לווני חרש, שלא מדעתי, כשהם נעתקים עמי יחד מאליהם קמעא קמעא בשעורים סמויים מן העין”. – –.


“כאילו” – אומר ביאליק, אולם אנו היודעים, כי באמת היה הדבר כך. אותו העולם הפלאי, עולם היופי והשקט ליווה תמיד את ביאליק בדרכו עם “שבי היריד”. עדים המה שיריו. הלא הם הדי פעמיהם גם של ההולך בתוך המולת היריד וגם של הצועד מעבר לאבים עם הטוהר והשאננות הנצחיים.

וביאליק מספר באותו החלום, כי הכר הכיר בהכרה ברורה את “חובתו” הקדושה “להתגנב” מן ההמון השואן הדורך על פני החול ו“להימלט” אל אותו עולם הפלאות של “הברכה”, “הזהר” ועוד. הוא בעצמו מודה ש“שפת הנחל הזך והטהור הלא מקומו הוא”, אולם – שמים, בקשו רחמים עליו! – הוא “מוסיף בכל זאת להגרר אחרי השיירות והולך בדרך הלאה הלאה. – – מתרחק והולך, “הולך ומתרחק” בינתיים יגזו “אבי הנחל”, תחלוף המחיצה שחצצה בין העולם שבנפשו ובין עולם ה”ירידים" של בני עמו וביאליק יצטרך להתוודות:


–“עזוב עזבתי את כלם מאחורי, אותם ואת עולמם הטהור ואת נחל מימיהם הזכים ואת הפלאי היושב תמיד על שפת הנחל, פתאם זכרתי ונפשי יצאה: זה הבודד הפלאי אשר עזבתי ומאחורי על שפת הנחל – הלא אנכי אנכי הוא!”.


הכרה מאוחרה! הלא חמישים שנה חלפו בינתיים. בינתיים הן גדל הילד והיה לבחיר אישים, אך אותם “שבי היריד” עודם דורכים בחול “עייפים ורצוצים”, “שטופי זיעה דלוחה”, “זעומי פנים ועכורי רוח”, והם הם הצועקים עתה “הידד”! לקראת אותו הילד שלא נמשך בשעתו אחרי עולם הפלאים ולא עבר את מחיצת האבים ולא התייחד בייחוד של אחד עם בבואתו פלג נפשו, אלא נשאר אתם. אתם בצרה, אתם בבוץ.

בהכנעה מכניעה יגמור ביאליק את ספור חלומו, שפתרונו כה גלוי, כה ברור. כי כה יאמר ביגונו, יגון היחיד שבו תחתם גם שירת הלב האחרונה של “מגלת האש”:


–“נעזבה לפי שעה את הפלאי וישב במקומו בדד כשישב. אל נא נפריענו ממנוחתו. ומי יודע, בזמן מן הזמנים אולי תהבהב בבואתו שוב רגע קטן מבעד לחרכים. אני אשרך מעתה דרכי בשפעת החול לרגל השיירות”.


גורלו המר של איש שנועד היה ללכת את דרכו העצמית! הנחמה היחידה לנו היא זו, שאין בדברים אלה עוד משום “עושה שלום”. רק שבועות אחדים עברו מיום כתוב ביאליק את הסוף הנוגה של חלומו, והוא רב כבר את “השיירות”, ופונה אליהן עורף. הוא כאילו שוכח לגמרי, כי כמעט לרצונו הוא משרך את דרכו לרגלם וכי באמת הן לא הן באו אליו אלא להיפך שהוא צריך אליהן; “למה שתם על נוי?” אולם אם יהודי מורשתי, טוב בן טובים, כביאליק העיז להלעיב בציבור שלם, מסתמא היטב חרה לו. האומנם על קיקיון מנוחתו יחרה אפו?

ואכן אין עבדות יותר איומה מעבודת הרבים. גם אדון אחד לאיש חרפה היא לו ועינוי. אבל בעלים רבים – זוהי כבר המדרגה היותר ואוי ואבוי לאותו האיש בתוכנו המוכרח להיות עבד לעבדים אלה. כי היהודי הכובש, החומרי, השואן, החצוף, הבעל לא ירשה בשום אופן לפועלו (ומה היה ביאליק “במיטב” שירתו אצל העם העברי עם לא “פועל”, ו“שכיר יום” כהודאת ביאליק עצמו!) שיהיה לו לזה גם פינת מקלט ו“עליית קיר” לחשבון נפשו. וברשות הרבים אין רשות ליחיד שפלה. אנו, העברים, נבחרנו מכל העמים להיות עבדים לבעלים רבים. להתייחד עם לבו. אם “נביא” ואם “משורר” אתה – קודם כל איש דכא אתה. עם השיירה!

וביאליק מיום שעמד על דעה זו הבין מה קשה יהיה לו לעבוד לשתי הרשויות, וכל מה שהבין יותר כן גדל צערו. מסביב לו “מפים וחפים” מכים בתופים והוא – לבו בו יתלבט. פעמים רבות ניסה לאחד את השתיים, אבל כבר מתקופת ה“ערבית” התחילה להתפתח אצלו ההכרה, כי אף אם יבוא הערב אין בכוחו לפרוס את סוכת השלום עליו ועל ישראל; יותר מדאי חזק הוא השטן המשחית זה השטן הלובש פעם בגדי יחיד ופעם בגדי ציבור.

וכה היה יומו של ביאליק – לעם, לכלל, לציבור. לילו – רק לו, ליילל לו, לצערו.

הערב לא איחדם.

כי ה“ערבית” לא השלימה, אלא הבדילה ביניהם. הבליטה את ההבדל שביניהם. יומם ילך עם ה“שיירה”, ובלילה "ישטח כפיו אל השמים ויתחנן:


“ענני, כוכבי אל, כי עצב אני”.


כמו לקראת המשיח הגואל יחכה המעונה לבואו של ה“פלאי” בחלומו. חסד אלוהים הם לו זכרונותיו, זכרונות בוקרו ושחרו, שבהם טבלה עינו ראשונה בעינות היקום הגלויים והנסתרים כאחת. באיזה צמאון מיוחד ובאיזו מתיקות מיוחדת יחזור ויספר על פלאי שחרו אחרי ששר עליהם כמה וכמה פעמים, ועוד לא די לו. כי בזכרונות אלה ובכל המצטרף והנלווה אליהם, בכל אלו הרגשות היסוד של האדם בעולם, ינוח ביאליק מתפקידו להיות משורר לאומי ללאום לא־אום ומחובתו לשיר שירי־עם לעם לא־עם. כל מה שיוצא מתחת ידו מעיד על צערו של אותו ילד פלאי המוכרח לשרך את דרכו עם יורדי ה“יריד”, לנחותם את הדרך ולתעות אתם יחד בחולות.

אבל זוהי המארה: הוא מוכרח!

ולא רק משום שעיני “כל” העם נשואות אליו ומשום שתלוהו חי כענבל בפעמון הציבור שעל מגדל העיר. לא! הוא מוכרח, גם משום שמהלך חיינו במשך שלושים השנים האחרונות ומשום שעצם מבנהו של רוחו, זה הרוח הקבוצי של גדולי האומה, מעמידים אותו במרכז מחשבתנו. ממרכז זה אינו יכול לברוח. כי בכל מקום שהוא נמצא שם יהיה המרכז. המרכז אשר הוא אתנו תמיד. לאלה המרגישים והמקיפים באמת את ההופעה התרבותית הכבירה, העולמית והאנושית בעיקרה, ששמה ביאליק, אלה יודעים ברור:

כי היא מולדתם החדשה!

המולדת המטולטלת!

קיומה והשפעתה קדמו בזמן להתגשמותם של ה“מרכז הגשמי” של הירצל. שני אלה עודם מלאים סתירות טמירות ומפריעים פנימיים וחיצוניים אין מספר, שעליהם צריך היחיד הישראלי להתגבר עד אשר יקנה אותם לעצמו.

לא כן – ביאליק. בו יכול כל יחיד תיכף ומיד להאחיז את נפשו. כי ככוכב־הציר הוא לנו. בין שאנו הולכים ובין שאנו עומדים, תמיד סובבים אנו מסביב לו, ותמיד יאיר לנו, לאורו יכולים אנו ללכת. אם נרצה.

אמנם “האומה” כלה לא רצתה, ואולי גם לא יכלה. אבל ליחידים – יש אפשרות. וזהו העיקר. כי אין אומה בלי יחידים, אבל ישנם יחידים בלי אומה.

ביאליק לא נעשה למורה עממי. גם לא למנהיג לאומי המקובל על כל הלאום הממשי, ולא רק על קבוצה קטנה של לאומיים בהכרה. אבל זה שביאליק נעשה – חשוב הרבה יותר, הוא נעשה – לפועל עממי ולעובד לאומי ולתארים אלה אין צורך בהסכם מן החוץ. אשורם בעצמם קשור, פעלו הוא המעיד עליו. תורתו היא עדותו וחייו הוכחה לו ותוכחה לנו.

כי עטרת הקוצים שעטרה לו אמו־אומתו ביום שמחתה – עטרה זו אינה הולמתו אלא מאלמתו. אין צורך ל“חוטב עצים” בכתרים! קרדומו הוא שרביטו, ומי יתן והיה כל עם ד' חוטבי עצים! תפילה טמירה זו הבוקעת ועולה מתוך שירו של ביאליק שבא בתור תשובה על הענוי ברבים שענוהו מעריציו השתא מזהיר בזוהר עליון מיוחד, והיא צפה ועולה גם ממעמקי לבנו בשעה שאנו מנסים להקיף את כל יצירתו של ביאליק.

כן, חוטבי עצים" מעין אלה! “שכירי יום”, הנותנים ונושאים על שכמם באהבה את עול הברזל, עול ה“הלכה” עול החיים.

כי “נביאים” יש לנו רב. גם “משוררים”. אולם – “פועלים” אין לנו. לא עסקנים, אלא עוסקים. בלי דברים, בלי תרועה.

ומצב רוח זה אינו כלל חדש אף אצל ביאליק הידוע בפי כל כנביא וכמשורר. כבר אז, באותה תקופת ה“תרועה”. היה ביאליק בא לידי יאוש מעמו על


“שלא הקים מקרבו ביום נחלה וכאב”

רב פעלים, איש חי, אשר יפעם בו לב",

……………..

……………… “אשר מעט משא לב, הרבה אמת, עזוז”,

…………….

"כל זה ירעם כהד תמיד יומם וליל:

"קום עבד, קום עשה – – –

(אכן חציר העם)


כה קרא החולם אל המציאות, אבל “כל העולם” חשב כי רק דברי זמר הם אלה. כולם נהנו מן היופי שבדבריו, בשעה שצריכים היו להענות מן האמת שבהם. מה פלא, אם כבר אז, כמעט לפני עשרים שנה אמר לעצמו:


"את רצפת האש מאל מזבחך זרה הלאה, הנביא,

“ונטשתה לנבלים – –”

(“דבר”)


אחרי הכרה זו נסה להתבודד בעליתו ולהיות משורר, אבל סוף־סוף הוברר לו, כי איננו “לא נביא” ולא “משורר”.

ובאמת, הן צדק.

לנביא לא היה: המציאות היהודית היתה כנגדו. גם יגונו העמוק מראה על כשלונו ועל כשלוננו.

למשורר לא נעשה: שוב היתה כנגדו המציאות היהודית. ושוב מעיד על זה יגונו התמידי.

וראוי היה, באמת, לחוג את חג היובל מיום חדול ביאליק היות “משורר”. כי גבורה רבה היא באיש וחג גדול הוא לו “שלא להיות משורר” בתקופה ובסביבה שהצמיחה ספרות כה רבת “שירה” כספרונו.

כי פחיתות ערך היא לאיש כביאליק היות משורר.

ראשית – “מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה”?

ושנית – ביאליק הוא איש הפעלים, איש החיים, עם כל הגונים והצלילים השונים והרבים שבכל אורח חיים גלוי פעולה.

ומערכי נפש ביאליק הם מאותה המסכת העברית המורשתית שהיא יותר מדי מסובכת כדי להיות רק מערכת נימי כנור, או להיות שרירי לב תן.

זוהי השתי הנפלא של הרוח העממי העברי שיסודו – הפעולה שאינה פוסקת, שאינה מצטמצמת ואינה מסתיגת, כדי לעוג עוגה לעצמה ולאמר: זהו תפקידי וזוהי שאיפתי.

וביאליק היה והווה באמת “שכיר יום קצר” ו“חוטב עצים” – בתקנו תרגומים זרים, בהוציאו ספרי למוד של אחרים בצורה משובחת ונאה, בשפרו את הספר העברי, בדברו לפני בולעי אמריו ובקבצו את האגדות העבריות המפוזרות והמשתכחות.

כי גם ב“ספר האגדה” היה בעל ה“הלכה”.

וסיסמתו היתה תמיד: “קום עשה!”

*

עתה קרא קריאה אחרת. וקריאה זו ראויה לתשומת לב מיוחדת. היא חשובה עד מאד בהלך רוחו של ביאליק, בהתפתחותו של המהלך, ויש בה גם הוראה לנו, הוראת דרך חדשה, הוראת שעה, שאין לעבור עליה בשתיקה.

ביאליק שואל:

“במה נקדם יום יבוא?”

והוא עונה

"איש לחשבון עולמו

איש לסבלות לבבו".

(שחה נפשי…)


כפי הנראה נצחו הפעם בנפש ביאליק המצוקים את האראלים. כי רק מתוך מצוק העתים ומצור הלב גם יחד יכולה היתה להוולד עצה כזו. רבות מחשבות בלב משורר, אבל עצת־האדם – הלא היא צריכה לקום – מהו יסוד הקיום של דעת ביאליק? האומנם ידברו גם הפעם מתוך גרונו אלוהי האומה? אותם האלוהים האומרים: “חבי כמעט רגע”?

כי שעה זו בחיי כל העולם היא באמת שעת לקוי המאורות. חלחלת־הגעש עוד לא עברה. מוט תתמוטט עוד הארץ, ומי יודע, אם כוחות ההרס לא יתפרצו בקרוב עוד ביתר עוז. בינתיים יציפו את כל העולם גלי משטמה. צרות עין ואכזריות, מעשי פראות ודברי שקר הנם מעשים בכל יום. כל בית חדש שנבנה בעולם בשעה זו מונח ביסודו חמר־מפץ. “ימי הבינים” שעליהם ניבא תלמידו היותר מחונן של ביאליק כבר התקרבו במידה כזו שאנו מרגישים כבר את באשם ואת להט אשם. מה יש לעשות בשעה כזו? מה יש לבנות? שתיות התבל הם מסוס ורקב. “שח האדם, שפל איש”. אין בטחון באנושיות. יאוש־בעם. גם ה“הרים והעמקים” חוללו. פגרי אדם ובהמה יתגוללו עליהם לרוב. ו“ירק האביבים וזהב סוף הקיצים” הם ענין ל“משוררים” שלא שנו ולא שכחו מאומה, גם אלה “מלים תופפות” הם בשעה שאין להם יסוד אמתי. העבודה – מה בצע בה, אם “קהה – הקרדום”? קודם הן באה ההכרה האחרת שהיא לא פחות קשה מזו האחרונה. עוד לפני כמה שנים ראה כבר ביאליק, כי “לא מצא סדן פטישו” כי בא ב“עץ רקבון”. עתה נראה לו גם שה“פטיש” אינו טוב. רוחות לילה נקהלות. רוחות־קהלת. ולא רק אצל הפרט בלבד.

“ורד היום וידי רפתה” – יכולה להתוודות יחד עם ביאליק כל האנושיות. ביאליק הוא בזה רק שליח ציבור של יחידים. של הרבה יחידים. וזהו העד הרוחני והמשען הנפשי:


“איש לחשבון עולמו”!" – “איש לסבות לבבו”.


אל תבואו לחבק זרועות עולם קודם שעשיתם את חשבון עולמכם הפרטי! אל נא תבואו לרפואות לבבות נשברים של אחרים אם לבבכם בקרבכם נשבר עודנו? התקינו עצמכם קודם שתבואו לתקן עולם ולתקן אומתכם.

כה ישיר הענבל בפעמון מעל מגדל הקהל בחצות הליל.

מעל עולמם הקופא של ישני העיר ירחף הענבל התלוי והוא חי ויעורר את הנרדמים מסבלות היום ואת הערים מבתי השמחה. יעוררם לתקון־חצות.

כי עוד מעט ותעבור שעת הרחמים. יום עכור וארוך יתחיל שוב.

רגע יבכה הענבל על עצמו:

“אללי, כי הייתי”

“אסתרא בלגינתכם”

משנהו יעורר את השכורים:

“אינה נשא פנינו?” –

“במה נקדם יום יבוא?” –


ואני מדי חזרי על דברי ביאליק אלה זכור אזכור מראה בחרותך אחד, אזכרה ואהמיה. בעיירה קטנה אחת היתה חתונת דודים ותהום כל העיירה. מגדול ועד קטן נתקבצו במעון השמחה רקדו ושרו והיטיבו את לבם, בתופים ובמחולות שמחו האנשים זה את זה. קול ששון רחף על כל הסמטאות מסביב לבית החתן והכלה, עד הבוקר חגגו האנשים, ואני יצאתי לנשום אוויר צח. עלטה כסתה את כל העיירה. רק בית החתונה הפיץ זוהר רב, ושאונו והמולתו התפרצו פעם בפעם לתוך דממת העיירה כמו להכעיסה. לאט לאט התרחקתי ממקום ההילולא ופתאום קלטה אוזני יבבת חרש. דרך אחד החלונות באחד המרתפים הבהב אור עששית. ונדמה היה לי החתן עצמו, חתן ההילולא, יושב על הארץ ובוכה בכי תמרורים. כה בטוח הייתי במראה עיני שלא תמהתי כלל. אבל באותו רגע של תעתועי החושים שאלתי רק את נפשי:

איכה ישמחו הם שם?

ואת מה יבכה זה בעל השמחה בחצות לילו?

את חורבן מקדשם או את חלול עולמו?



 

ביאליק ואחד הרבים    🔗


על ביאליק כתבו הרבה, ודאי עוד ידובר בו יותר. ככל האישיויות הגדולות שקמו לישראל בתקופה האחרונה הוא כאילו הידוע ביותר. היודעים אותו באמת?

היודעים אותו לכל־הפחות נאורי העם כמו שמשכילי העמים יודעים את משורריהם הגדולים הם? התפשט הלימוד, התעמק העיון בביאליק במשך השנים? הן גם ביאליק עצמו גם אנו שבענו כבר מאמרי המריעים. אכן תשבחות, תהילות, גבוהות – בצען בצדן. בצע “המפלגה”, מטרת “התעמולה”, תכלית “הלאומיות” – עליהן לשמש בשביל העם “המת” שרוצים לעוררו במקום הזרקות שמתחת לעור. היתעורר המת?

ואולם בינתיים יחסר העיקר: עצם הידיעה במהותו של המשובח והמהולל. בייחוד יחסר ביום חג ומועד שבמספרם ייחשב, על פי איזו טעות מחשבה מכאיבה של רבים, גם יום היובל. אך באמת הן כל יום יובל הוא יום־אבל. הלא בו מתגלה כל הצער על העבר, בו ייעשה החשבון על חשבון ה“מיובל”, בו תבוא גם לידי הכרה הרגשת החלוף שבאדם – על כן אולי ידובר כה הרבה במקרים כאלה על הנצחיות! – ובו יתחוורו המרחקים שבין המשפיע והמושפעים. ייראו גם רבבות הקרנים, קרני השמש, ההולכות לאיבוד, הנשברות בכמה וכמה ביצות ושלוליות, הנספגות לתוך כמה וכמה גופי רמשים כדי להאחיז בהן את חיי הרמש, והנופלות בכל עזוזן הבתול על שדמות צחיחות שאין להחיותן. האין בכל זה משום אבל?

אכן היטיב ביאליק להרגיש את הדבר יותר מכולנו בשעה שכתב עוד את “הם מתנערים מעפר”, את “החוזה, לך ברח” ועוד שירים מאותו הסוג שקראתי להם בשעתם “שירי־הערבית”.

מעין רגש מדכא כזה יש באמת בכל “חגיגת” יובל. על כן אולי בא הצורך בשעות “חגיגה” כאלה לדבר תמיד גבוהה־גבוהה. לשבת ולפאר, ולהפריז על המדה. כי כל המעשים האלה הם סם־שכנגד, שנשמת האדם מולידה למפרע בלי הכרתה לשם חיזוקה ועידודה.

אך מי יספור קרני אור? מי יבוא לשקלן?

רק המדע מהין.

משום זה אין כל ערך לכל הדבורים על ערכו והשפעתו של מאור גדול על רקיע חייו של איזה עם או קבוץ אלא אם בא אחריהם גם המדע, היינו הידיעה האמיתית, האינטואיטיבית או המדעית. כל הדבורים האחרים – השתיקה יפה מהם.

ואם אני בא הפעם לדבר בביאליק, הנה רציתי רק לספר זכרון־חיים אחד שיש בו משום עדות, עדות להד הנברא בלבו של אחד הרבים ע"י המושג המורכב ששמו “ביאליק”. כי ביאליק כבר אינו רק פלוני־בן־פלוני האיש, המשורר, הסופר, המורה והמוציא לאור. ביאליק נעשה כבר בימינו ולעינינו רעיון נאצל, כוח מופשט. “אידיאה”. יבואו נא חוקרי הכוחות הרוחניים ויעמדו על סוד הויתו והשפעתו של ביאליק. אני רק מקרה מן המציאות באתי לספר, וזהו:

היתה השנה השניה למלחמת־העמים האיומה.

שבשדה הקרב, בין יערות־עד ובצות־מרחק.

מחפרות וחריצים אין־סוף מסביב. רבבות בני־אדם קבורים בהם חיים. מוקשים על כל צעד. האויב אורב מכל פינה. קור, רפש, רעב. השלג הזך עורר זועה וכעס דוקא על־ידי זכּוּתוֹ היתרה: צללינו מסתמנים עליו יפה את האוויר הצלול אנו אוררים דווקא על צלילותו: על ידיה נשמעת כל תנועה שלנו לאזני “הצד שכנגד”, האורב לנו בכידוניו ובתותחיו.

משום זה היה כל אחד צועד בפסיעות זהירות עד מאד, כאילו היה הולך על פני כפור דק ומחליק ובידיו איזה כלי־יקר המלא עד גדותיו יין תפארת בשביל איזה מלך אכזר וכעסן. הויה, מה יהיה אם יפיל טיפות אחדות ארצה ואם ייכשל וישבור את הכוס?

כל נימי הנפש היו מתוחות עד כד להפקע בכל רגע.

כך חיו חודשים אחדים כמה וכמה רבואות חמושים באחד המקומות המסוכנים־ביותר של מערכת המלחמה. כל יום הביא אתו במחלקתנו הקטנה פצועים לעשרות. הפצעים היו מחרידים, מבזים, מדכאים. הפצועים היו מתים לעיני הרופא מתוך ייסורים איומים. משום שאין גבול לאכזריותו של האדם בשעה שהוא נעשה אויב לזולתו, וגם משום שהמקום שבו נמצאתי יחד עם שאר החיילים היה מוכן לכל פורעניות. הוא היה קרוב עד מאד למחנה האויב, ובעיני המנהיגים משני הצדדים נחשב כנקודה איסטרטגית חשובה. על כן: היינו אנו מזומנים לארבע מיתות בית־דין, וליתר מזה. ואף אדי הרעל לא חסרו.

והנה באחד הימים, ביום הרג ואבדן רב, עייפה הנפש עד מוות, כל העולם נראה כאילו זע מאימת הנעשה. היער ייבב ממש, ייבב ככלב נודד המוכה מכות אכזריות בליל סתוו אפל. העצים היו נופלים פצועים ושבורים, הארץ כולה חרדה ורעדה תכופות. איזה מחול עועים של שריקות החיצים ומפצי המוקשים שרר כל היום. החיצים היו רודפים אף אחרי אלה שנפצעו כבר. כמשחיתים חיים היו מביאים איתם את המוות. אמרנו כולנו כי ביום זה לא יהיה כבר לאיש ממנו מפלט. לו לכל הפחות – מיתה יפה!

מקץ יום קשה זה שפרך את הגוף ואת הנפש גם יחד בהרגשת אימה ובנתינת עזר בלתי־פוסק לפצועים, כאשר שבתי בלילה בזחילה על ארבע למערתי – כבר לא היה כל כוח אפילו לנוח. יות מדי היו העצבים נרגזים. העליתי את העששית וישבתי לי יחידי בפינה על יד כפיס־העץ ששימש לי במקום שולחן בדירתי זו. משרתי ישן את שנתו, ואני הוצאתי מאמתחתי אותם החפצים שנמצאו אתי תמיד, את שני הספרים הקטנים שלא עזבתים במשך כל נדודי אפילו יום אחד.

איני יודע מדוע לא פתחתי אז את התנ“ך ומדוע לקחתי בידי דווקא את שירי ביאליק. אולי מפני שבלילות הקודמים הרביתי לקרוא בתנ”ך, ואולי היה לי בבלי־דעת צורך נפשי בשירת־שקט מודרנית. אם כה ואם כה – החילותי לקרוא בביאליק. תחילה בלחש ולאט־לאט עברתי לקול רם ולזמרה. עברתי על ה“בריכה” גמרתי את “לבדי”, באתי עד “הכניסיני” – והרגשתי כבר בהרגשה ברורה, כי מאושר אנכי. שכחתי את מקום ישיבתי, לא ראיתי אפילו את כפיסי־העץ של הקירות והתקרה. אף אור העששית היה בעיני כנוגה רב. איזו מתיקות של מרגוע ובטחון שאין לתארה עבר את כל גופי. היתה לי אותה שעה עליית־נשמה ועליית־גוף כאחת.

פתאום – נפתחה, בקושי רב כדרכה, דלת מערתי ושכני, שר־האלף של אחת המחלקות בגדודי, נכנס. השכן היה “גוי” טוב, בחור אוקראיני ישר. נאור רוסי באמת, אך נפל עליו הגורל להיות רב־טבחים. ארטילריסטן היה, ותפקידו – להמטיר על מחנה האויב מעין אותם כדורי המפץ והמוקש עצמם שעשו כל היום שמות בין חיילי ובלבי,

כניסתו אלי באותה שעה הממתני. לא הבנתי מה קרה: מי הוא הבא? מה לו פה? רק שאלתו החזרתני קצת אל המציאות.

– “ההשתגעת, רופאי החביב?”

– “לא יקיר. קראתי בביאליק שלי”.

“מי הוא ביאליק זה?”

עוד לא הספקתי לחשוב בדבר, אם לבאר לו את הענין הנשאל ואיך לבארו, והנה תוך כדי מחשבה הרגשתי כאיל פקעת גדולה הולכת ומתגלגלת בגרוני. נשימתי כבדה ומתוך עיני פרצו דמעות. הרגשתי אותן על לחיי והנן ניתכות ביעף, חמות יוקדות, והפקעת הלכה וגדלה בגרוני ואני לא ידעתי את נפשי.

זמן רב בכיתי, כי הבין לי. שכני “הגוי” ידע אותה שעה מהו ביאליק. מהו ביאליק בכלל ומהו לי.

לא צער, אלא גיל היה בבכיי. סיום יקר לגאולה מן האימה שהכבידה כל הימים הקודמים על הלב ושמצאה את תקונה בייחוד הנפשי עם המושג “ביאליק”. בכיי היה גם בכי תודה לאיש האחר שעליו חשבתי באותו יום־פחדים, שבו לא עלה על לבי אף זכרם של האנשים הקרובים לי ביותר ושבו הרגשתי רק את עלבון האדם וענותו ואת ייסורי אני.

הנה מה ש“ביאליק” עלול להיות בשביל אחד הרבים.

אח גואל, שר אושר – איש אשר אלה לו מה יתן ומה יוסיף לו הנצח? וכי יש איזה ערך לנצח מחוץ לרגע?

אך הן אני רק את המעשה בביאליק באתי לספר. ישמש נא חומר לאלה שירצו לעמוד עליו וללמוד ממנו.


 

בצל המוות    🔗


בניגוד לחיוניות הרבה ששכנה ברוחו, וגם בגופו של ביאליק, ולמרות קצב החיים החזק שביצירתו בכללותה ושבפעילותו האישית והציבורית, כמו כן בהיפך משפע החוויות והרעיונות המחייבים את החיים שמצאו את ביטויים בכל עבודתו רבת המרץ והצורות, אף בשיחותיו טן־דו ובפני רבים, בניגוד לכל זה הדריכה לא פעם את מנוחתו של ביאליק במשך רוב שנות חייו – המחשבה על המוות

התוגה כקו משנה או כצל לוואי בהלך־רוח שמח, אויפורי ביסודו, מתגלית כבר בשיריו הראשונים של ביאליק, מימי בחרותו, כמו הביטוי “כבר הוכתה כעשב לבתי” (ב“אל הציפור”, תרנ"א), ואף אם זו היתה אולי יותר הבעת צער הכלל מאשר הד לחוויה אישית. הרי אצל ביאליק היו החוויות הכלליות תמיד או פרי זעזוע אישי או גרעין של צער פרטי, שילך ויגדל עד ממדים מדכאים.

גם בשנת תרנ“ב ב”אל איילת השחר" הוא כותב: “ולב חלל כלבי יעור עם פצעי”. כעבור תשע שנים בשיר “בית עולם” (תרס"א) אנו שוב שומעים אותו באומרו: "דומם נעו האלות, דומם שבו אלי: / “ראה חסה בצלנו, רקב תחתנו, איש חי”. “תחת מותך לרגעים אלף מיתות ביום מות אך פעם, דעך פתע, נוחה שלום ודום!”.

גם בשיר “אחרי מותי”, המוקדש אמנם “לזכר N " מורגשת יפה הנעימה האישית. אך אם בכל השירים האלה המחשבות הנוגות הן כעננים חולפים על פני שמיים בהירים, הרי מורגשת איזו יציבות בעצבות המופיעה בשירתו אחרי תרס”ח, עצבות שהתחילה מתוך משבר נפשי עם שירו “ערבית” (תרס"ח) שציינתיו בשעתו, לפני כארבעים שנה. בראשיתו של חשבון נפש קשה. המחשבות המדכאות בצורתן החדשה מצאו את ביטויין ביתר חוזק ב“הם מתנערים מעפר” (תרס"ח) וב“לפני ארון הספרים” (תר"ע), שבהם הן כבר מלוות בדיבורים ברורים על “המוות” ו“הקבר”, כמו הקטעים “יהי מותי דומיה” ו“אם ארקב בקבר”. השיר “לפני ארון הספרים” אף נגמר בקריאת לב שבור: “ענוני, כוכבי אל, כי עצב אני”. באותה שנה, היא שנת תר"ע, בדברו על “והיה כי תמצא מגילת לבבי” הוא גומר את שירו ברמז ברור על פחד המוות באומרו: “והאיש עד יום אחרון לא נואש מרחמים / ונפשו הוחילה, ולבבו התפלל, התפלל וימת, באמצע התפילה”.

שנה אחרי זה – בשנת תרע"א – ידבר ביאליק שוב על “יומו האחרון” ועל “קצו” – בשיר “לא הראני אלהים”, שכמה פרטים בו קרו באמת כעבור עשרים שנה ויותר. באותה שנה הוא גם חושב על “ויהי מי האיש אשר יבוא אחרי”, וכשהוא עושה את חשבון נפשו בשיר “מי אני ומה אני” (גם הוא מאותה שנה) הוא כותב: “אסגר עיני ואקפא / – – דממת עולם תבלעני”. שנה זו היתה בכלל ברוכה בשירים הליריים האינטימיים העמוקים ביותר, וגם העצובים ביותר, אצל ביאליק כמו הנזכרים לעיל, ונוסף הם – “צנח לו זלזל”.

שוב, כעבור חמש שנים (תרע"ו) אנו קוראים את וידויו המזעזע “אחד אחד ובאין רואה” ובו הוא מדבר על “נטות יומו”, ואחריו באים הזכרונות האישיים על אמו ואביו, השייכים למיטב השירה העולמית של בניות, בייחוד השיר “אבי” שראה אור רק שנים מועטות לפני פטירתו של המשורר – בכולם בולטת ההרגשה הברורה של קירבת המוות, בין במובן הפסיכו־סומטי, ובין בגמר המעגל של שירת היחיד של ביאליק.

בשנים אלו (תרע“א– תרע”ו) הוא בכלל מרבה לתאר תמונות זוועה של קיפאון ודיכאון נפשי וגופני כמו ב“צנח לו זלזל”. ותמונות יאוש ויציאה מן החיים כמו ב“למנצח על המחולות”, שבו הוא מחלל ומתאר בכל עוז רוחו היוצר את “מחול המוות” וגומר את השיר בשורות האלו: “ובסופת המחול ובנהם הזמירות ינופצו ראשיכם על הקירות”.

ואם בתרס"ג היה ביאליק במצב רוח של “שמים, בקשרו רחמים עלי” (“על השחיטה”), רק כמשורר הלאום, כשליח ציבור של פחודי נפש ומדוכאי הרוח, הרי כעבור שלושים שנה, אחרי תקופה ארוכה שבה לא עזבה אותו המחשבה המטרידה על המוות, הוא כיחיד, לרגל מקרה פרטי, אישי בהחלט, כמו מחלה די רגילה בגילו, נסער מאד מפחד המוות וחושב שוב על “רחמי שמיים”, אף מרבה לדבר עליהם.

כידוע, עמד ביאליק בשנת תרצ“ג לנסוע לחוץ־לארץ לשם ניתוח, שכמעט אין בו שום סכנה לחיי המנותח, והנה במשך כמה שבועות לפני צאתו לניתוח זה שמעו רבים מידידיו ומהקרובים לו, כי איש זה, שהקו הבולט באישיותו היה תשוקת חיים עצומה, ושבעים ושבעה מעיינות יצירה היו מפכים בו, התחיל לדבר עם כל מי שנפגש עמו מתוך פחד אימים ורוח נכאים על הסכנה המרחפת עליו והוא מבקש ל”התפלל" עליו. שוב סגר על המשורר הגדול והאיש הדגול המעגל הצר המדכא של המחשבה על “שמים, בקשו רחמים עלי”.

אך לאסוננו לא ריחמו השמיים, לא עליו ולא עלינו. המנותח נתבקש לישיבה של מעלה והרוח הגדולה עלתה לשמיים. –


 

ביאליק יום־יום    🔗

(להופעת ספרו של גליקסברג)


מיום מותו של ביאליק נכתב עליו רבות, אבל בין הספרים המעטים מאוד שהוקדשו לאישיותו, מיוחד במינו ובערכו ספרו של גליקסברג. ספר זה הוא גם הופעה ראשונה בספרותנו על ידי הצירוף המעניין ורב הברכה של תיאור וציור יחד שנעשו ביד אחת ובעט אחת על ידי צייר אמן וסופר בעל כשרון השולט בעט לא פחות מאשר במכחולו.

לכאורה כולל ספרו של גליקסברג זכרונות ורשמים, רשמי ראייה ורשמי שמיעה אבל הרשמים המקריים האלה הם של אמן בעל עין פקוחה וחדה, המהירה בתפיסתה ונאמנה בהתרשמותה, ובעל אוזן קולטת, המבחינה יפה בצלילים וחצאי־צלילים של קול האדם. הודות לזה עומד לפנינו המנוח כמו חי בכמה וכמה מקטעי הספר, והלא זהו עיקר שבחו של כל ספר זכרונות.

בהקדמתו כותב גליקסברג: “משלושת ביאליקים העיקריים – ביאליק הסופר, ביאליק שבעל פה וביאליק שבחיי יום־יום – ניסה רושם הרשימות לתת בעיקר את האחרון את האיש החי בלי כחל ושרק”. ואמנם ביאליק חי ברשימותיו וברישומיו של גליקסברג.

ויש לאמר: עם כל נאמנותו של גליקסברג לרשמיו מן המציאות, הוא מגלה גם אותה מידה יפה של סובייקטיביות הנותנת טעם לשבח בכל יצירה של אמן וגם בפרי עטו זה של גליקסברג כמו בשאר יצירותיו, כשרונו האימפרסיוניסטי של גליקסברג מצא לו גם כאן גילוי בקווים ובמלים.

על ידי העובדות והאימרות שגליקסברג מוסר על ביאליק ומפיו, עומדת לפנינו אישיותו רבת הקסם של משוררנו הגדול על כל הגילוי והכיסוי שבה. אנו רואים אותו כמו לפני עינינו ברגעי ההתיחדות הנפשית ובשעות הפרהסיה, בטן־דו ובתוך ההמון. אף אותם הקווים שהיו ידועים לרבים מאתנו מקבלים אור חדש ומרענן, כי גם במסירת הדברים והמעשים בחיי יום־יום של ביאליק ולא רק בציורים וברישומים עלה בידי גליקסברג לתת כמה וכמה מיניאטורות יפות מעשה ידי אמן וסופר ממדרגה ראשונה. יחד עם ציורים המלווים אותם מהווה הספר אוסף מיוחד במינו של זערוריות מזהירות.

בספר זה, הנראה כקל, נצבר חומר רב שיש בו כדי לעורר את המחשבה של כל קורא ביאליק ולכוון את מאמציהם של חוקרי ביאליק האיש והיוצר בכיוון הנכון. יש משום מקור ליצירה חדשה על ביאליק.

“רשמים בללי אמצעיים” אלה שנכתבו בשעתם “אגב ציור דיוקנו של המשורר” ואגב פגישות ושיחות אתו, נותנים לנו כמה פרטים מהליכותיו ומסביבתו, שיש בהם עניין גם כשהם לעצמם. רק אמן־צייר יכול היה להבין מה רב ערכו של הרקע ושל המסגרת להבנה נכונה של הדמות. מכאן התיאורים החיים והיפים של הסביבה בין בקטעים הספרותיים ובין ברישומים. ענין רב יש גם בקטעים שבהם מראה גליקסברג איך לפעמים אישיות באישיות משתקפת, ואין הכרח בדבר, שהראי יהיה בדיוק מאותו שיעור קומה של הדמות המשתקפת בו. העיקר הוא שהראי נקי וטהור ומאיכות משובחת.

ויש לציין כי בידי גליקסברג עלה ברוב רשימותיו למסור אפילו את קצב שיחתו של ביאליק על הברקותיה וקפיצותיה, חריפותה ושנינותה. יחד עם זה יש לשבח במיוחד את זהירותו של גליקסברג במסירת דבריו של ביאליק על אנשים החיים אתנו, בין לשבח ובין לגנאי. בזה גילה גליקסברג את טעמו היפה ואת מידת הטקט האמיתי של תלמיד־חכם, היודע כי אסור להזכיר שמות אנשים חיים בקשר עם דעות ארעיות ופליטות־פה, בין שיש בהם הגזמה והפלגה לצד הטוב ובין שיש בהם משום סילוף מקרי, האפשרי אצל כל בשר ודם, ואילו אצל המשורר הוא משמש לפעמים “כמיטב שירו”. השמטות אלו אין בהן משום פגיעה בחיוניות המסופר, ואילו מצד המוסרי הן מעלים את ערך המסופר, כך שמזיגה נפלאה זו של רשמים, עדויות, ראיות וחוויות מהווה שורה של טבעות בשרשרת האחת של אישיות ביאליק, וכדוגמה למלאכת המחשבת של גליקסברג כצורף זהב יוכל לשמש הקטע המצויין על “ביאליק המשחק”.

כדי לברר לעצמי את ערכם הספרותי של זכרונות גליקסברג ואת ערכם האמנותי של רישומיו בספר זה נסיתי להסיח את דעתי לזמן מה מן הציורים ולקרוא רק בכתוב והנה הוברר לי, כי לפני חיבור של סופר בעל כשרון רב בתיאור וסיפור. כאשר דלגתי אחרי כן על הכתוב ושמתי לב רק למצוייר, נהניתי שוב הנאה שלמה כאילו היה לפני ספר זכרונות של ביאליק בתמונות גרידא. מכאן נוכחתי שההנאה מספר זה למעיין בו תהיה כפולה ומכופלת.

גליקסברג היה תמיד איש המראות, ואם בפורטרטים הרבים שצייר כצייר בצבעי־שמן, כמו הדיוקנאות של ביאליק, טשרניחובסקי, קלוזנר, אז“ר, שופמן ועוד, היה בכל אחד מהם משום דרך אחידה ושלמה, הרי ב”פורטרט" ספרותי־ציורי זה של “ביאליק יום־יום”, העשוי תשבץ מתמונות פסיפס קטנות, יצר גליקסברג משהו חדש בשבילנו וגם בשבילו, ויש לברך אותו על הישגו זה, הראוי להמשך.



 

“מפי ביאליק”    🔗

שני ספרי זכרונות מיוחדים במינם על ביאליק הופיעו בזמן האחרון, ושניהם ראויים לברכה, כל אחד בפני עצמו ושניהם יחד, כי במידה רבה ימלא האחד את השני. על ספרו של הצייר גליקסברג “ביאליק, יום יום” כתבתי לפני זמן־מה, איחד בזה את הדיבור על ספרו של הסופר עובדיהו – “מפי ביאליק”.

אם הראשון הוא בעיקרו כעין אספקלריה מאירה, שבה באו דיוקנו של ביאליק ופני סביבתו לידי השתקפות נאמנה ומעניינת, הרי ספרו של השני הוא כעין אפרכסת שקלטה את דברי ביאליק ומסרה אותם לנו כמו מעל גבי תקליט.

הספר “מפי ביאליק” הוא בעיקרו מעין מעשה “חוזר” לדברים שבעל־פה שנאמרו על ידי אחד מגדולי הדור. קושי התפקיד, בייחוד כשהוא מקרי וחלקי, הוא לא רק בשמירה על הנעימה ועל חיתוך הדיבור, המוכרחים להעלם או להעמם בבואם בכתב, אלא בעיקר בבחירת הדברים הראויים למסירה בצירופם וב“סידורם”. לא לשוא אמרו חכמינו בשעתם מסירה כגון זו, מ. עובדיהו מכיר בקושי תפקידו והוא מדבר בהקדמה לספרו על “יראת הרוממות” ו“חרדת האחריות”. שתי מידות נאות אלו מלוות את המקליט והמקלט על פני כל ספרו ומצטרפות צירוף יפה לרגש ההערצה הממלא את כל הוייתו של המחבר כפי שמורגש מתוך דברי הלואי השונים שבספר הקובעים ברכה לעצמם גם כמות שהם.

החומר המיוחס לביאליק עצמו והנקרא “מפי המשורר” מחולק יפה למדורות, ובכל מדור יש למצוא ממבחר פניניו של ביאליק. “עיקר הדברים הועלו כאמירתם” – כדברי המחבר, ואמנם אנו מרגישים בהם את עיקרי רעיונותיו של המשורר, את המיוחד שבלבושם, את ריחם ואורם. במסירת דברי ביאליק ויתר עובדיהו, כנראה ויתור גמור על עצמאותו. מכאן האופי המיוחד של עיקר הספר. בחלק גדול של האימרות אפשר באמת לראות את זוהר העטרה שדורו עטר בה את משוררו. ישנן ביניהן בלי ספק אמרות־תורות ופתגמים המיוסדים על אדני חכמת החיים של האיש ביאליק. אף כי לא כל מה שאסף עובדיהו נושא עליו את חותם הגאוניות של הנפש הביאליקאית, כי לא כל מה שאומר ועושה הגאון מוכרח להיות גאוני. אבל רוב הדברים ראויים לאומרם וראויים לשמעם. אין גם ספק שבידי עובדיהו עלה למסור את הדברים בקצבם האמיתי ולא בקצפם. ואם בספרו של גליקסברג, כמו בזכרונות של פיכמן בולטת התפיסה האימפרסיוניסטית, הרי ברורה אצל עובדיהו הגישה האפוריסטית, והאופי המקוטע של כמה מן האמרות יש בו כל החיוב וכל השלילה שבקטעי דברים. לעומת הקיצור והצמצום בולטת הארעיות והמקריות, העדר הראשית והתכלית. אולם כדי ליהנות מבשמו והדרו של פרח יקר אין צורך דוקא ללכת לערוגתו, אלא טוב לשימו באגרטל יפה. וזאת עשה עובדיהו.

אמנם כלי מתוקן הוא זה שיש לו אזניים, ועובדיהו עשה אזניים לתורת רבו בצורות שני מאמרים יפים שהוסיף לעיקר הספר, והם – “המשורר ושיחו” ו“חידת פניו”. שני מאמרים אלה, בייחוד המסה היפה על “המשורר ושיחו” מוסיפים הרבה להבנת דיוקנו של ביאליק וסוד השפעתו.





  1. שם, שם.  ↩

  2. “שירתנו הצעירה”, “השלח”, כרך ט"ז, עמ' 74.  ↩

  3. “ענפים כפויים למטה, מסובלים תפוחים גדולים, פגעו בראש נח והשמיטו כובעו. תפוחים, תפוחים, תפוחים: תפוחים למעלה, תפוחים למטה, על פני כל הקרקע בתוך הדשא מפוזרים תפוחים. אצל הצריך. על מצע תבן, צבורים כריים ריחנים, גדולים וקטנים, של תפוחים…” (“מאחורי הגדר”, כל כתבי ב., ספר ב', ס"ז).  ↩

  4. “שטרי מניות”, בתי אוצר, חילק בילק“ – היה אריה אומר – כי המעשיות הללו אינן אלא מיני ערמומיות וקנוניות של אותם מיני בריות נאות, ארחי פרחי ומפריחי יונים, שאין להם בעולמם אלא פי־פו־פא” (שם, ב, ט"ז). נגד אנשי פי־פו־פא אלה יצא ביאליק לא פעם מגדרו.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48706 יצירות מאת 2702 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!