השתלשלות קוים יסודיים אחדים בשירת ביאליק

א. שעת הרחמים

היתה תקופה שבה התוודה ביאליק: “אבל כבד ללבבי, יגון קודר בלבבי” ומני אז, כמעט עד לשנות חייו האחרונות, לא חדל להתעצב ולהתאבל בשירתו. יותר מזה: צערו הלך וגדל, ויגונו הלך והשחיר. כל קורא בשירי ביאליק של תקופה זו בסדרם הכרונולוגי, מרגיש בהרגשה ברורה, כי לפניו הד ועדות של משבר נפשי קשה, שהתפתח אצל המשורר במשך הרבה שנים כמחלה פנימית עמוקה. באותו זמן הוא לא היה בשום אופן משורר שהשמחה במעונו. ובכל זאת באותו זמן היו נשמעים בלי הפסק קריאות של מז“ט מסביב לאותו המשורר הקורא “אבל כבד ללבבי”. זו היתה תמונה מוזרה ומחרידה: עומד לו יהודי עייף ומר־נפש סופק כפיו וצועק בכעס וביאוש: “מה לי לגזעי, מה לי לשוכי” – ובאותה שעה, “גזעו” זה, הוא המון מעריציו מחבקים אותו ומברכים אותו בברכת “גאוניות” ו”לאומיות“… הוא מקללם, כי “מחר ישא כולכם רוח”, והם – יוצאים סביביו במחול וקוראים הידד”… מי שיקרא את השירים השונים של ביאליק שנדפסו בין תר“ח–תרע”ו, שבשבילם עטרו את ביאליק בשם “גאון”, מי שיקרא ויאזין לפרכוסי הנפש הנשמעים בחרוזים ומבין החרוזים ידע, כי המשורר הגדול היה אז עטוף צללי יאוש שחורים. “הם מתנערים מעפר”, “צנח לו זלזל”, “ויהי מי האיש” ועוד ועוד – בכולם אנו שומעים אנקת כאב ומרי־נפש. לא כאנחות־אבל נשמעים הדברים כי אם כיבבת־שבר. כל דיבור הוא כאב מפעפע, כל חרוז טבול בדם, ועל כולם מרחפת עייפות נוראה ותוגת־יאוש איומה. אבל באותה שעה עצמה שמענו קול רעש גדול כקול ענות גבורה, וראינו המון גדול העוטרים את ביאליק בעטרת הגאוניות ואינם רואים מרוב חדווה כי חדים הם הקוצים שבעטרה זו, וכי באו הקוצים עמוק בבשר המשורר… אז תרד מעיני המשורר העייף והמעונה פנינתהן מסוג־דמע אחת, ותספר לנו פנינת־הדמע מעשיה עצובה שלא רבות כמותה לעצב וליופי בספרות העולמית. כהמית לב חרישית וכתפלה זכה של נפש עדינה בצר לה נשמעה לנו אותה המעשיה של ביאליק. תוגתה ושלוותה הן מסוג השלווה הנוגה של גבעולי השדה השבורים אחרי הסער. בלבביותו העמוקה ובצמצומו הגאוני, בדקות רקמתו ובחיוניות צערו, שיר זה הנהו לא רק אחד מבחירי היצירה הביאליקית, כי אם גם אחד מפרחי־הקסם הנצחיים של הליריקה האנושית. אנו שומעים את הדברים העצובים והיפים ומתחילים להרגיש, כי הולך וגז הצעיף שהיה נתון על פני האדם היותר יקר לנו, וכי הולכות ונעלמות הקליפות המרובות שהסתירו מעינינו את נפש היוצר. “חשופה בכל נגעיה תעמוד ובכל מדויה הרעים, ובכל כשלונה ועלבונה”, כמו שאומר ביאליק במקום אחר, אך גם בכל יפיה האנושי ובכל קסמי היצירה שלה תתגלה לפנינו נפש המשורר באותה מעשיה עצובה וכה תתחיל: –

"והיה כי תמצא מגלת לבבי

בעפר תתפלש,

ואמרתם כה: היה איש תמים ופשוט

ועיף וחלש.

והיה האיש עושה וחי לו לתמו

ונחבא אל כליו

ומקבל בדממה, בלי ברכה וקללה,

מה שבא לו מאליו.

(והיה כי תמצא…)

ועלית קיר קטנה לאיש ההוא היתה – אך גם אולם של אורחים היה לאותו האיש, ובאותו האולם היו נאספים, ומתאספים עד היום כל ידידיו המרובים של המשורר, ובה בשעה שהמשורר מפלל בדממה בעלייתו ובוכה על נפשו, שם באולם מתחת צועקים הידד ומחצצרים בחצוצרות. בעליית הקיר עומד המשורר בשברון לבו “צונח לאשנב, ורועד ולוהט ומפלל בדממה”, שם הוא מתרפק וכו', מתרפק על רחמי־הלילה ומבכה את יתמותו ואת טעות־חייו, ומתחת, באולם הגדול, נישאים נאומי־כבוד. לכאורה, מראה זה באמת, עד כמה אהוב הוא ביאליק, אבל לפעמים קרובות קשה לאדם אהבת־חברו יותר משנאתו. יש מעמדי נפש כאלה שהאדם מבקש: הלוואי היו שוכחים אותי ידידי והיו עוזבים אותי. על מעמד רוח כעין זה דיבר ביאליק זה כבר לפני הרבה־הרבה שנים:

“אך בבא תור הסתו, בימי סגריר ועב”.

“אז עזבני לנפשי, אח חנון”.

(ביום קיץ, יום חם)

אחד מאסונותיו היותר גדולים של המשורר ביאליק היה אולי זה שאין לו כלל אויבים. כולם אוהבים אותו, כולם היו ידידיו וכולם חיבקו אותו. הילדים שהתחנכו בסביבה מפנקת הנם תמיד היותר אומללים. להיות כל היום אהוב וכמפונק, ולהרגיש בכל האברים כאב החיבוקים – כמה זה קשה! “בין־יחיד” יש לו תמיד חסרונות ופתחי־חרטה הרבה הבאים לו מרוב פינוק ועידון. בנוגע לביאליק בא הכבוד הרב שזכה לו רק להותו, אעפ"י שראוי והגון הוא לכבוד עוד יותר גדול ויותר אמיתי. בכבוד הרב שחלקו לביאליק ובתשבחות שפיזרו לו, אי אפשר היה לראות התעניינות אמיתית “במגלת לבבו”. ואמנם – הכי מתעניינים בנפשו של ילד־פלא יפה העיניים? כל אחד יחשוב לו לעונג לצבוט לו על לחייו, להחליק לו על תלתליו, יהלל אותו בפניו ושלא בפניו ויהנה, יהנה עצמו מן היופי. בילד־הפלא מתגאים ההורים והקרובים, אבל הילד נשאר בבדידות נוראה, למרות הטיפול המרובה שמטפלים בו, ואולי דווקא בשביל טיפול זה. התערבות תמידית של “הגדולים” מטעה לפעמים קרובות את הילד המחונן ומעקמת דרכו. אך העיקר הוא, שהנפש הרכה והמחוננת אין לה מנוח. כך היה גם עם ביאליק המשורר כאשר הלך וגדל לעינינו. כשהוא אומר “והיה כי תמצאו מגלת לבבי, בעפר תתפלש”, הוא יודע ברור, כי כך הדבר. מגילת־לבבו, – רטטי־הנפש היוצרת האמיתיים והיחידיים, שהתלבטו דום בין האותיות הקשות של הפתוס – לא עוררו כמעט כל שימת־לב. ואם שימת־לב לא עוררה, קשבה לבבית על אחת כמה וכמה.

מן השעה הראשונה ששמענו את ביאליק בוכה על נפשו, שמענו גם את קריאות ה“הידד” לקראת "לאומיותו של ביאליק, “תחיותו”, “נביאותו”, ועוד. וכל מה שהצליף יותר על פני “לאומיותו”, כך גדלה השמחה “הלאומית”. קריאות־התהילה השכיחו את המיית־לבו של המשורר, שהתגלתה עוד הרבה זמן לפני המשבר.

על ביאליק נכתב אצלנו הרבה, כמובן לפי הערך, וקיצור כל הדברים הוא, כי הוא “גאון”. אך זה כבר ידוע כמעט מהשנים הראשונות להופעת ביאליק. מי אינו יודע עתה, כי ביאליק הוא המשורר הלאומי או משורר הלאומיות והתחיה? לפני כמה שנים כתב פרישמן, כי “שאל את הילד האחרון, מי הוא המשורר, הנביא ועוד”… ובאמת, כי ימצא איזה־פרא־אדם וישאל “מהו ביאליק”, הלא בוז יבוזו לו. מפני שזהו כבר ידוע ומוסכם, מהו ביאליק. התשובה אמנם לא תהיה תמיד לגמרי דומה, כי היא תלויה קצת גם במשיב: מה שהוא חפץ לראות בביאליק. אבל איך שתהא התשובה, היא תתחיל תמיד: "ידוע, שביאליק הנהו… האחד יענה: ביאליק הוא משורר הלאומיות ויביא לך אלפי ראיות על “לאומיותו”, עד שתראה ותבין, כי כל יצירתו של ביאליק היא רק קישוטי שירה לפרוגרמה לאומית זו או אחרת. השני יאמר, כי ביאליק הוא אחד מבעלי “התחיה”, השלישי – כי “נביא” הוא, והרביעי – אך, כמדומני, דעה רביעית אינה. אמת, ישנה עוד דעתו המיוחדת של פרישמן, שכל כך התנפלו עליה בשעתה, אבל מהפגישה שנערכה לה לדעה זו של חריף הבקורת שלנו ברור, כי זוהי רק “דעתו הפרטית”. לא כן ההשקפות השליטות על יצירת ביאליק: מקובלות הן בעולמנו. כל אחת מהן באה מאדם המומחה לדבר אחד, נאמר ללאומיות, לנביאות או לתחיה בכלל. יש גם מומחים אוניברסליים, שתשובתם תהיה יותר כוללת ויותר חשובה, אך כמובן גם כן במוסכמות ובמובל. בכל העולם כולו, וגם אצלנו ברחובנו, ישנם אנשים, שידיעותיהם וכל קרביהם הרוחניים נמצאים אצלם מסודרים וערוכים כבארגזים. די לך להדק על כפתור החשמל המוביל את ארגז ידוע שבמוחם או בפנימיותם, ותקבל מיד תשובה ברורה על שאלתך, ממש כאבטומט לענייני־אוכל או לתווי־הדואר. אם לאיש כזה תפנה בשאלתך על ביאליק, תשמע כאין אשד מים רבים היורדים ברעש מאיזו פסגה רמה: נביא הוא, גאון הוא, משורר התחיה הוא, לאומי הוא, הוא – הוא – הוא –. ובאזניך יצלצל כיללת רוח איומה: הוא – הוא – הוא…

ואז תברח מאותו הר געש המוריק הגדרות ומאשד המים הנכון להטביעך, ותיסגר בחדרי חדרים ותשאל את נפשך: אבי שבשמים! האומנם רק זה הוא ביאליק? מהו סוף־סוף אותו המשורר שאשר כל כך את חייך והעניק לך כל כך עונג נפש עמוק? מהו סוד נפשו וחייו מה הם, כי כל כך תאהבהו? הלא מכל אותן המון המוסכמות והמקובלות על ביאליק, ברור רק דבר אחר: האהבה העמוקה שמרגיש כל קורא־ביאליק למשורר. ועוד דבר אחד ברור, אי כי לעת־עתה רק ליחידים: אותו המשורר ביאליק החותם על השירים הנפלאים הידועים לכולנו, ואותו ביאליק שעליו נכתבו אצלנו כל כך הרבה מאמרים שונים – הנם שני אנשים שונים. יתר על זה: אותו המשורר הגדול, שהקסים את לבבנו ונעשה כל כך קרוב לכל יחיד וכל כך חביב על כל אחד בלי שום חקירות ובקורת, הנהו, באמת, לא זה הראשון ולא זה השני, כי אם שוב אחר… כי שלושה ביאליקים הם, ביאליק הראשון הוא זה, שכל “העולם” חושב, כי הוא יודע ומכיר אותו בתור “נביא”, “לאומי”, ועוד ועוד. השני הוא זה שביאליק גופא חשב על עצמו במשך זמן רב, והשלישי – ביאליק השלישי הוא אותו המשורר, שאיש לא חשב עליו, ושהוא עצמו לא ידע זמן רב מיסוריו ומגדלו הענקי. ביאליק זה השלישי – הוא הוא היחידי והאמיתי. הוא היה מצפין את סודו בחרוזיו, מפרכס ורוטט בלי־יודעים ביצירותיו, נענה ויוצר.

פרישמן ניסה פעם לפרוק מעל שכם ביאליק את ערמת־ההגדרות, שהעמיסו עליו מבקריו, מכבדיו ומעריציו. באחד מפיליטוניו שלו, שלא הביא, כנהוג אצלנו, לשום תוצאות בבקורת־ביאליק, הרגיש כנראה, המבקר השנון, כי זה המשורר הגדול נחנק כמעט מסבל־ההגדרות. כנראה, הכיר פרישמן כבר אז, שאין להבין כהוגן את יצירת ביאליק ואין לשפוט עליה, קודם שישחררו אותו מכל החיובים והמוסכמות שמצאו בו רבים. במאמרו הקצר עורר פרישמן את השאלה על־דבר מה שביאליק איננו, אבל כדרכו של פרישמן תמיד, עורר רק את השאלה, כדי שיבואו אחרים וימלאו אחריו. מתנגדים נמצאו אז הרבה, אבל ממשיכים לא נמצאו. בינתיים, נדמה לי, פיזר כבר רוח הזמן עצמו את המון הפתקאות וההגדרות שהכבידו על המשורר. באותו מאמר חפץ היה פרישמן להראות מה שביאליק הנהו, אבל גם הוא נכשל בהגדרה חד־צדדית. משום זה בא לידי משפט קיצוני ומוטעה בדברו על שירי ביאליק הידועים אצלנו בשם “נביאיים” ו“לאומיים”. כפי הנראה, חפץ היה פרישמן לעורר את קהל “המהדדים”, וזרק בפניהם הגדרה חדשה ומצליפה, החשובה עד מאד מפני הגרעין האמיתי שבה. מידתו של פרישמן, שבה הוא ניגש למוד את יצירת ביאליק, היא אחת המידות הראשיות והנכונות, שבהן נדרשת היצירה האמנותית, אך אינה המידה היחידה. יותר מדי מורכבת היא היצירה האנושית, כדי שיהא ערך מוחלט לביאור חד־צדדי, גם אם הוא נכון ואמיתי.

נפש האדם – מי יעמוד על כל סודה? ונפש היוצר על אחת כמה וכמה. מי ידע את כל חריצי הנפש ומחבואיה, את פרכוסי הלב ויסוריו?

רק אחרי שהתענגת דייך על העונג, שהמשורר הגיש לך, ושמת את לבך לנפשו של זה המשורר המשמש לפניך לענג את חייך, אז אולי יעלה על לבך הרעיון לחפש את המשעולים הצרים המובילים אל יסורי יצירתו. ומי יודע, אולי תחת עונג יגיעך צער, ותחת שובע צמאון, אבל ברוך יהיה זה הצער שיעורר בך את אנושיותך ויחיה בך את האח ואת הרע… לאור הנפש הסובלת ויוצרת, ומפרפרת ושרה, ייראו לפניך אחרים לגמרי ערכי היצירה וחשיבותה. ואז בהיותך יחידי לנפשך תחליט לשאול את ביאליק עצמו: מהו? תקח את ספר השירים שלו כמו שהוא, את ציוריו ומאמריו – ותשתומם. לכאורה – אין כל מעבר ואין שום גשר פסיכולוגי בין “הברכה” ובין “קראו לנחשים” או בין “עיר ההרגה” והאלגיות היפות של השנים האחרונות, או בין אלו ואגדותיו. הגשר היחידי בין יסודי היצירה השונים של ביאליק הוא רק נפשו הסינטיתית של קוראו. בנו, רק בנו מתאחים קרעי היצירה של המשורר. רק אחרי לוותנו את היוצר במשעולי חייו והתפתחותו השונים ואחרי ספגנו אל תוכנו את מנגינותיו ואנחותיו, נוכל למצוא את הדרך ליצירתו. אז מתבררים לפנינו בבירור גמור ההשפעה הגדולה של המציאות הממשית, והגורמים החיצוניים המרובים על השירה והריתמוס שלה, על עליותיה וירידותיה. בשעה שמתגלה לפניך העקלתון הגדול שאדם יוצר מסוגו של ביאליק מוכרח לעבור בו בחייו, ולאזניך יגיע הרחש האטום של הנפש המפרכסת ביצירה בתנאי קיומנו – אז יאורו פתאום לפניך באור חדש דרכי חייו ויצירתו של זה המשורר שהיה נחשב בעיניך לידוע וברור.

באותו רגע יש שתראה פתאום את משוררך הנערץ עומד לפניך עלוב ונדכה, עייף ועצוב ומחכה לרחמיך.

"נפשי עומדת שם דומם,

חשופה בכל נגעיה תעמד ובכל מדויה הרעים

ובכל כשלונה ועלבונה;

(ויהי מי האיש…)

ביאליק ביאושו הנורא חיכה אז רק ל“דמעת סתרים” שתהי “פדיון לחרפת־חייו וכפורים לקלון־ענותו”, אבל יש לו הזכות לקוות להבנת־כפורים, ולא רק “מבן הדור ההוא” כי אם גם מבן־דורו. הרהורי־עצב עמוקים צריכים היו לעורר בנו דבריו של המשורר היותר חביב עלינו, בבקשו רחמים אצל האיש “ישר הקומה” אשר יבוא אחריו, היינו –אחרינו. ביאליק מנחם את עצמו כי הדור הבא לכהפ“ח “להמון לבו לא יבוז ובמכאובי נפשו לא יתעלל”, (שם) אפילו התיחסות ניטרלית כזו, כנראה, לא מצא ביאליק אצל בני דורו. ובכן, אלה שעטרוהו בעטרות השונות של נביא, לאומי ועוד – התעללו “במכאובי נפשו”?… מפני “המלים העקרבים” ו”דברי המרורות" לא ראו בני דורו של ביאליק את עלבון חייו וכשלונו. וגם ביאליק עצמו לא הרגיש בהם זמן רב. מבלי הכרתו וידיעתו התאנח זה כבר, הרבה זמן קודם שהתחיל לחשוד במדווי לבו. איש לא שמע את אנחותיו הכבושות, וגם הוא עצמו לא שם להן לב. משום זה כל כך טרגי הוא ביאליק. בסקירה הראשונה אפשר לחשוב, כי הוא אחד היותר מאושרים שבעולם: גדול הדור, משורר־שליט, חביב ונערץ, ועוד ועוד; אבל דווקא משום זה הוא אולי אחד הטפוסים היותר אופיים ברוח והטרגדיה הקלסית, הסופוקלית. חוץ מהניגודים ההכרחיים והקרעים העמוקים שביצירתו ומצבו בחיים, הנה ביאליק הטפוס היותר טרגי בינינו ע"י זה שלא ידע זמן רב מאסונו שליווה אותו על דרכו. כבר עד למשבר הנפש שבא עליו היה ביאליק שבור, כי שלמות לא היתה בו מעולם. זה המשבר לא היה כלל קטסטרופי ופתאומי.

ביאליק הלך כל העת מראשית הופעתו הלוך והתקרב אל המשבר הקשה. המעבר מפתוס גא לאלגיה רכה ונכנעה יש לו סיבות עמוקות בעצם יצירתו של ביאליק ואינו חזיון זמני. לשם בירור סיבות עמוקות אלו צריכה “מגלת־לבבו” של ביאליק להיות נקראת מ“בראשית”. העצב המר העולה מבין חרוזי השירים של תקופת המשבר ומבין שורות השירים מתקופת האחרונים, מראה כי לא חדש הוא הפצע ולא תמול או שלשום התאבל. אם זה המשורר המאושר התחיל לדבר על “חרפת־חייו”, ו“קלון־ענותו”, סימן הוא כי היטב כואב לו וכי איזו התגלות חשובה ועיקרית באה לו. מה אנו יודעים מהתגלות זו? במשך שש־שבע השנים של תקופת “הערבית” עמד המשורר ועשה חשבון־הנפש לעצמו. אייהו חשבון־הנפש שלנו? המשבר שבא ביצירת ביאליק הוא רק פרק אחד של הטרגדיה הביאליקית, כי חוץ מגורמיו העבריים המיוחדים יש לו לצערו של ביאליק גם גורמים אנושיים כלליים. על־פי מצבו המיוחד ועל־פי יסודי נפשו הנה ביאליק לא רק המשורר העברי היותר טרגי, כי אם בכלל אחד המשוררים היותר טרגיים. ובטרגיותו זו יש אולי הרבה יותר אוניברסליות משישנה בגאוניותו. לעולם התרבותי הגדול (חוץ מאותה הקבוצה המצערה של עברים יודעי עברית) ייעשה ביאליק קרוב וגדול ע"י צערו האנושי העמוק, שהתבטא בשיריו של הזמן האחרון וביצירתו הקודמת. וגם זה הוא ערכו העולמי של ביאליק שגורלו גרם לו להיות אחד היוצרים הגדולים והמעטים שבחייהם, באה ועברה שעת הרחמים הגדולים.

הים כי ירגז וירתיח משבריו – זוהי שירתו וזוהי חיותו; פרח כי ייף ונתן את ריחו – בצבעיו ובבשמיו כלואים חייו; צפור כי תעוף ותרון – במעופה ושירתה קיומה, רק האדם כי יחיה וישיר – חייו לחוד ושירתו לחוד. חזיונות החיים והיצירה באים אצל האמן זה בצד זה או זה בלוויית זה, אבל שונים הם אחד מרעהו ודוחקים אחד רגלי רעהו. אותם המשוררים ששירתם היא “כשירת הצפור ביער” הם רק המיעוט שבמיעוט. המרובים – משנה צער להם. אמנם כי לפעמים רחוקות יענגו החיים את היצירה או היצירה תנעים את החיים, אבל עפ"י רוב צוררים החיים לשירה או השירה בולעת את החיים, ותמיד יש לו לאדם מה לבכות, אם את שירתו שנדמה בשאון החיים או את חייו שאבדו בשירה.

אך הרבה יותר קשים ומענים הם הניגודים שביצירה עצמה, אלו העליות והירידות המרובות. כל עמדה חדשה של היוצר יש שהיא מתכוננת על קברי־תקופה שקדמה לה, והמשורר הולך לו קדימה ומאחוריו נשארים פגרי־זכרונות של יצירתו הקודמת. על־פי רוב אין האמן מרגיש בשעות העליה שלו את שתי הרשויות ההכרחיות שבהן נמצא כל אדם יוצר, כי מצד אחד שקוע הוא בשאון החיים ומצד השני – תשכרנו המית היצירה. על־פי הכרח פנימי בלי הכרתו שר המשורר ושוכח את עצמו ומשכיח לפעמים את יסוריו וגעגועיו הממשיים בחזיוני רוחו, או מבליע הרגשות בהרגשות כבחלום יעבור האדם דרך תקופת חייו ויצירתו מבלי לעמוד רגע ומבלי להתעכב עליהן. אבל יש שאחרי שנות יצירה קשות, כאשר יפוג קצת שכרון היצירה, יעמוד פתאום המשורר על דרכו, עיניו תפקחנה, והוא יראה לפתע את נפשו מתעטפת וקובלת בדממה… ואז רואים אנו את המשורר עומד נכלם ועלוב לפני אותם האנשים שהעניק להם מטובו. וזו הנפש העשירה והנותנת מבקשת פתאום נדבה, דמעת־נדבה! כאשר יוסר הצעיף מעל עברו של המשורר ומעל עיניו, יראה פתאום את דרכו והנה מוטעה, ואז באה תחת התעיה בתחומי היצירה תהיה על הראשונות בין בדרכי היצירה ובין בדרכי החיים.

“בשביל השבת־האבדה של עלומי ובריאותי, בשביל ענגי הטבע, רעייתי האהובה ובני – ראה, את כל האמנות שלי הייתי נותן” כתב ווגנר הגדול בערב חייו. ומשורר אחר גדול שדרש בגאווה ובהכרת־עצמו עמוקה ממלכו תמיכה ממלכתית ושנעשה ידוע בכל העולם, נתן בפי גיבורו של דרמתו האחרונה: “האח, האם אינם חשובים וטובים הם החיים המוארים באור השמש ובזוהר היופי הרבה יותר מזה הטיפול התמידי בטיט ובשיש בפינה הרטובה, הטיפול עד לידי עייפות מות?” (איבסן) קשה לו ליוצר שהתגלתה לו פתאום טעות־חייו. רוות־עינויים היתה היצירה, אולי קשים היו גם החיים – אך נוראה משתיהן היא ההתגלות: לא היה כדאי. ואם פנה היום, ואת הנעשה אין להשיב, אז יותר קשה היא התוגה המעטפת את נפשנו. הרבה יש להרהר אחרי האמיתיות המתגלות לאדם בפנות יומו ועל “סוף־דברו” השולל את “כל” דבריו, אבל אין אנו רשאים להסיח דעתנו מהן; ואולם חשיבות מיוחדת וחיונית ואמיתיות מכריעה יש לו לאותו חשבון־הנפש של היוצר הנעשה באמצע הדרך, בשעה שקדרו עליו פתאום שמיו, והיום עודנו גדול. יש שחשבון־הנפש הנעשה באמצע הדרך הנהו תוצאה ישרה ממערכי הלב של המשורר הדן ושופט תמיד את עצמו, ולפעמים תלוי הוא בעצם היצירה של המשורר, שיצירתו היא מסוג יצירת הרטט והחרדה הפנימית שבנשמה. אך על־פי־רוב מצטרפים לגורמים פנימיים אלה גם גורמים חיצוניים התלויים בידי אדם, ועל אלה האחרונים עתידים אנו ליתן את הדין.

עד אשר מתגלה למשורר כח “כחו תם לריק”, כמו שאומר ביאליק, והוא עושה “סך־הכל” של יצירתו וחייו, כי מה בצע בחייו שסר הדרם – וכל מה שהאמן גדול מחברו כן גדלים יסוריו בשעת המשבר, אם הוא בא עליו. פקפוקים וספקות שונים מתעוררים אצל הרבה משוררים ויוצרים, אבל האמן הגאוני שחותמו הוא אמונה ובטחון בכוחות עצמו, כשהוא מרגיש צורך להעריך מחדש בשביל עצמו את חייו ויצירתו, אז יש לחשבונו ערך מיוחד. חשבון זה מביא לפעמים לידי יאוש נורא, אך יש גם שתקופה זו של שבירת־החיים והיצירה עוברת בשלום, והיוצר יוצא שוב לדרכו החדשה מלא כוחות חדשים והרגשות חדשות.

אשרי האיש שזכה לראות בהיבקע עליו שחרו שנית אחרי ליל־הנדודים האפל. בנסיון קשה עמד ויצא ממנו בשלום. אבל אוי למי שנשאר יחידי בדרך, בשעה שעדרי צללים יסובבוהו והוא בודד ונעזב…

מן האופל המעיק יביטו עליו בצער ותחנונים דפי ספר חייו, ויצירתו תדרוש ממנה תיקונה. ומי שרואה בשעה קשה זו, שעת הרחמים הגדולים, את המשורר הגדול בצרתו, יהיה עליו לבו והוא מוכרח לשאול את נפשו בחרדה ודאגה: הימצא משוררו זה היקר בעברו די כוח לצאת מן המבוכה, היעמוד בפני המשבר?

כפי הנראה, עמד ביאליק לצאת אז לדרך חדשה. אותם המשעולים הצרים והנעלמים מן העין, שלהם היה המשורר סר לפעמים כדי לנוח מהאורחה הכבודה של המתופפים והמריעים, שבילים צרים אלה הולכים ומתאחדים יחד לדרך חדשה, דרך־המלך, שסלל לו בעצמו ובשביל עצמו. בצער מרובה ו“במדווי לב” עמוקים עלתה לו לביאליק היציאה ממסלולו הקודם, אבל מצב רוחו זה החדש היו לו שרשים עמוקים בעברו ובנפשו. שם, במחבואי השבילים שבין השרשים, אנו צריכים למצוא את מעינות־החיים ששובבו את נפש המשורר עד המשבר, מראשית יצירתו עד היום. רבים הם המשעולים שביער היצירה, כל משעול ומשעול ויופיו, אבל זה הנתיב הראשי המוביל לתוך עבי היער והשומר על סודו, הוא החשוב ביותר. אדם בא ביער – מעמיד לו סימנים. יש נכנס ביער ופושט יד למשעולים, ועד לב היער לא יבוא. די לו בחזיונות בודדים ובקווים פרטיים של היצירה הפלאית ואין הוא שואף לעצם הסוד ולמרכז־הרזים. אך הרבה יותר חשוב לתעות בנתיבים כדי לבוא סוף סוף אל המחבוא הראשי וסודו האחר…

ב. על המשמר

די רק להעיף עין על כל יצירתו של ביאליק עד עתה, כדי להיווכח, שהוא לא היה משורר “לאומי” במובן המקובל ולא היה משורר לירי טהור. כדי להיות משורר “לאומי” הוא יותר מדי משורר, ורגש השירה האמיתי לא נתן לו להיעשות כלי־שימוש בשביל מגמות רעיוניות שונות. אבל רק ליריקן משורר היחיד, איננו בשום אופן, כי אין למחוק מספר שיריו את השירים המגמתיים והפתטיים. כאשר יבוא איש שלא שמע כלום על ביאליק (במעמד כזה צריך להעמיד את עצמו כל מי שחפץ להתחיל מחדש את הבקורת על ביאליק) ויקרא את “צנח לו זלזל” ו“הם מתנערים מעפר”, אז יאמר, כי כותב־השירים הוא אנטי־לאומי ואנטי־ציבורי, יען כי בשירים אלה יראה רק את היחיד המתיאש, המקלל את ציבורו. מכל יצירתו של ביאליק ברור, שהוא איננו אינדיווידואליסטן טהור היודע רק את חיי לבו ואינו חש ומרגיש במה שנעשה בסביבתו. בדידות קיצונית הנובעה רק מתוך מערכי־הלב אינה אצל ביאליק. בשיריו הנזכרים ובדומים להם אין לראות חוסר רגש הציבוריות או ה“לאומיות”, אבל בהם התבטאה די צרכה ההתנגדות לציבור והשנאה אליו. לסיבותיה של שנאה זו לא נפנה לע“ע את לבנו, כי חשובה לנו עתה רק העובדה. ביאליק מתנגד בחמה וכעס ל”לאומו“: נראה שהציבוריות הסבה לו הרבה צער. עפ”י השירים המרובים של תקופת המשבר ואחריה אנו רואים, כי ביאליק בורח מציבורו, מתרחק ממנו ושואף להתבודדות. רואים אנו את ביאליק והוא עייף, מתמרמר וקובל. מלחמה פנימית לו עם איזה הרגל עמוק שבטבעו או איזה תכונה קשה הגורמת לו הרבה ייסורים. מגרש הוא מלבו אי־אלה הרהורים טורדים, מתרגז וצועק. ובהתרגשותו ובקללותיו הוא פונה אל איזה “כלל”, איזו קבוצה של “רבים”, המעוררים בו את כעסו וחרונו, את ייסוריו וצערו. באותו הרוגז המרובה שבו מדבר ביאליק על ייחוסיו לציבור אנו מרגישים ריאקציה, מעין חרטה על התיחסות אחרת מוטעה שגרמה לזה. עפ"י הארס הרב היצוק בשירי ביאליק של תקופת המשבר, אנו יכולים לדון על עמקותה של המלחמה הפנימית בנפש ביאליק. ואכן, תקופת המשבר גילתה לנו קודם כל ביצירת ביאליק התנגשות של שני יסודות נפשיים המתנגדים זה לזה. לאור האבוקה של התועה בדרך ראינו פתאום את לב המשורר, והנו כולו מלא חריצים עמוקים וניגודים פנימיים, ואם למרות הניגודים המדכאים של גורל חייו, אנו רואים לפנינו בכל זאת את אחד מענקי השירה העולמית, סימן הוא שזהו משורר “מסוג מיוחד” – sui generis. מכאן העצמיות שלו, הראשוניות, שקשה למצוא דוגמתה. ובצדק כתב:

לא זכיתי באור מן ההפקר

אף לא בא לי בירושה מאבי,

כי מסלעי וצורי נקרתיו

וחצבתיו מלבבי".

יצירת ביאליק כולה כמו שהיא בניגודיה ובזרמיה השונים, היא מגילת־לב אחת של נפש מקורית.

במאמרו “שירתנו הצעירה” מדבר ביאליק על שירת־הרבים שמילאה כבר את תפקידה וצריכה לפנות את מקומה לשירת־היחיד שנושאיה הם המשוררים הצעירים. באמנות מרובה תאר ביאליק את שתי התקופות החשובות בהתפתחות שירתנו, אבל החסיר במאמרו במתכווין פרק אחד חשוב: הוא לא הראה לנו את המעבר משירת־הרבים לשירת־היחיד. נדמה הדבר, כאילו עשתה שירתנו בהתפתחותה קפיצה פתאומית. אך כאשר נחזור על המאמר ונקראהו ביתר עיון, אז יתגלה לפנינו המעבר המבוקש: הלא זהו כותב המאמר בעצמו. המעט מזה – הוא הקריב את עצמו לבנין גשר זה. וכך עומד לו ביאליק כבריח במשכן השירה העברית בו התגלו במידה שווה גם הרגשת הציבוריות, גם הרגשת היחידות, ובגורלו עלה להיות אחרון לציבוריים לראשון ליחידיים. אבל התגשרות זו בין שתי התקופות מהתפתחותנו התרבותית, עלתה לו לביאליק בהרבה צער. לו היה הרגש האחד עולה על השני וגובר עליו, אז לא היתה ביניהם שום התנגשות טרגית קיימת, ושירת ביאליק היתה כולה ציבורית או כולה יחידית. אבל שתי ההרגשות התפתחו אצל ביאליק בעת ובעונה אחת. מפני סיבות שאינן תלויות בו. ביאליק עוד לא יכול לתת לנו את שירת־היחיד הטהורה, אבל גם להיות בעדנו “שליח ציבור” תמים ונאמן כבר לא חפץ. משום זה צריך היה להתפתח אצלו קרע נפשי מיוחד שהוא עצמו קרא לו בשמו הנכון. חוץ מצער היחיד באשר הוא יחיד וצרת הכלל באשר הוא כלל עברי, נתווספו לו לביאליק עוד יסורים מיוחדים, הבאים בעקב התנגשותם ומלחמתם של שני יסודות נפשיים זה בזה. מתחילה לא הרגיש ביאליק כלל בשניות זו שבנפשו. עוד ב“הולכת את מעמי”… קורא ביאליק ללבו “דביר החזון, קן החלומות”, מבלי להרגיש כלל את ההבדל העמוק בין “דביר החזון” העומד לשמש את כל המחנה ובין “קן החלומות” הפתוח רק בשביל היחיד. לו נדמה אז באמת, כי לבו הוא הגשר החדש בין היחידיות והציבוריות, ובמשך זמן רב היה, אמנם, עובר בנקל משירים ליריים טהורים לשירה פתטית, משירי אהבה וטבע לשירים “לאומיים”.

* * * * *

היו שנים שבהן היינו שומעים ברתת של אהבה את קולו האמיץ של ביאליק. כברד נתכו על ראשינו אבני תוכחתו, ו“המלים העקרבים” באו עמוק בבשרנו. אז חשבנו כי משורר זה הוצק מברזל ועשוי לבלי חת ולעולם יהא המנצח. “בשירי החורף” שלו גילה לנו גם את המקור שממנו בא בדמו עודף הברזיליות, שמה נעשה גם קולו מצלצל כמתכת טהורה. אבל מה שנעשה אח“כ בעודף כוח זה וברזיליות זו שביאליק קיבל בתוך היער, – סוד זה מגלים לנו שירי־היאוש שלו. בכל עוזו וכוחו שנתנו לו מהטבע השתמש המשורר בשביל עבודתו הציבורית, ונעשה חסר־דם. במשך השנים שביאליק בילה בתוך הציבור והיה “לאומי”, ו”נביא" ועוד, נהפך הגבור ל“איש חלש”. ובתקופת “הלאומיות” שלו, כאשר שמענו מפיו את “הדבר”, “קראו לנחשים” ועוד, קשה היה לצייר אפילו, שביאליק יכול לדבר בלשון רכה ולקבול בדממה. אבל, באמת, היו אצל ביאליק עוד קודם לזה וגם באותה שעה עצמה שירים ליריים טהורים ותפילות־לב זכות, שאיש לא שם עליהן לב. הן “הברכה” ו“עיר ההרגה” נדפסו בתקופה אחת! בכ“ז לא התאימו אחת לרעותה – הליריות של ביאליק והפתטיות ה”לאומית" שלו. וזוהי אולי ההצטדקות היחידה בשביל אלה שלא הרגישו בשעתם בשירת־היחיד של ביאליק, והיו מתפעלים רק משיריו הלאומיים והנביאיים. אך אלה שהיתה להם קשבה יותר דקה ושמעו גם את רחשי הלב של המשורר העולים משיריו הליריים, היו ודאי תמהים ושואלים: מהיכן באו לביאליק הזועם והחזק רוך נפשי ונעימות לירית? פשטות תמימה! כאילו היה ביאליק רק זועם ורק מוכיח! הרבה יותר צודקת ונכונה תהיה השאלה ההפוכה: מאין באו לביאליק הרך והלירי “מלים עקרבים” כאלו ופתוס רועש כזה?

יהודי עדין, בעל נפש רכה ורגשנית השיכורה מאורות וזוהר, איש רך־המזג וחולם חלומות – איך נעשה פתאום מוכיח בשער, דברן ו“נביא”? זוהי השאלה שבפתרונה נמצאת נקודת־הכובד בהערכה החדשה של יצירת ביאליק. לא שמענו, שחיינו העבריים המיוחדים במינם ירככו ויעדנו איזו נפש רוות־צער ויאצילו עליה אור ויופי; אולם כי צרותינו יכולות להכביד לבב אנוש, אפילו את הלב היותר עדין ורך – את זה שמענו. ובביאליק ראינו זאת.

“כקורנס כבד” היה נופל דברו, אך מפני הד ההבאה של הקורנס לא שמע איש את האנחה שהיתה נעתקת מפי בעל הקורנס. וכך היה עומד לו יהודי חלש ורך ומכה בקורנס כבד שנפל בחלקו, והיה נאנח לו חרש עמוק־עמוק…

את קול נפילת הפטיש שומעים מרחוק, אבל את האנחה החרישית ישמע רק הקרוב, העומד אצל בעל הפטיש. הרבה תספר האנחה, אבל קול הפטיש ישביחה. תבוא שעה וייאלם הקורנס; אז תישאר האנחה תלויה באוויר, ורבים ישמעו אותה. אז יתגלה פתאום על הסדן מתחת הפטיש – לב אדם. מה יהיה בסופו של אותו לב אדם שבא בין הפטיש והסדן? הנה סיפר ביאליק על “סדן ופטיש” פעמים אחדות, אך שונים הם הסיפורים שלו. בשעה שביאליק היה נאמן לעולם היופי שלו והיה שר לנו את שירת נפשו ביחידות, אז הוא מספר:

"בעבי יער זה אכנס:

סדן ופטיש טמונים שם

אשלף לבי אז מחזי

ואשימנו על הסדן

ובפטיש אהלם, אהלם

……….

……….

"ולבי מלא כחות חדשים

לא ידעם מני אז –

ישוב שנית לי והיה

שבעתים מוצק, עז".

(ישיר החרף) –

–זהו בשעה שהמשורר נמצא ביערותיו יחידי לנפשו. אבל כשהוא בא אלינו לתוך המחנה וחפץ שוב לשים את לבו על הסדן, כדי להיות בשבילנו למופת ולהוכיח לנו על חולשתנו, נוולנו ועוד ועוד, אז רואים אנו מחזה איום עד מאד: “תחת פטיש צרותיו הגדולות יתפוצץ לבבו, צור עוזו”. (“לא זכיתי”) מה הן צרותיו הגדולות – אנו רואים בסוף השיר. שם יתברר לנו, כי הצרות הן צרותינו, צרות הכלל. מקרה מעציב זה קרה לו לביאליק בשעה שהניף את “הקורנס הכבד” על שפלותנו, אבל “לא מצא סדן פטישו”, והקורנס ירד בכל מאמצי הכוח על הלב העדין של המשורר הרך. מה שהיה למשורר האומלל אחרי־כן, מספרים לנו שיריו העגומים של “תקופת הלילה”. אבל לעת־עתה מן ההכרח הוא שתתעורר אצלנו השאלה:

מאין בא ל“אישה החלש” – “קורנס כבד”? שאלה אחת ותשובות עליה הרבה. “הקורנס הכבד – היינו הפתטיות שלו, הדברנות ו”הלאומיות“, באו לו לביאליק בשלושה דרכים: בירושה, מתוך נטיה פנימית לתפקיד זה ומפני הכרח החיים והסביבה. את “האור” אמנם לא קיבל בירושה מאביו, אבל את “הקורנס” קיבל. החידוש שבביאליק הוא לא זה שהיה שליח־ציבור מצויין ובעל־בכי גדול, כי אם זה שהיה הראשון ללהקת הליריים שלנו. השתפכות־הנפש ושירים ליריים היו, כמובן, בספרותנו גם עד ביאליק; אבל שירה לירית, כמהלך ספרותי מיוחד וסגנון נפשי מיוחד לא היו אצלנו. אם נשווה את שירי־הנפש הבודדים של מאנה, מיכל, גורדון ואחרים לשירים הליריים של ביאליק, אז יראו לעינינו כימי שמש בודדים בתקופת החורף בהשוואה למנעמי האור והחום באביב. בליריות הטהורה הנה ביאליק בשירתנו החדשה “חתן בראשית”, אבל בפתוס היינו עשירים גם לפניו. מן הסליחות והפיוטים השונים, מיהודה הלוי עד אדם הכהן ועד גורדון בכלל – אעפ”י שביאליק קרוב לנו במיוחד בקורבתו הנפשית אלינו, בכ“ז הנהו בשירת הפתוס רק המסיים והיורש. הירושה! אין לנו משורר גדול אחד שיסבול כל כך מסבל הירושה, ויחד עם זה יהיה עשיר בעשירות מופלגה של מורשה. בין קנייני־הרוח היקרים שביאליק קיבל בירושה מהדורות שקדמו לנו, היה גם “הקורנס הכבד”, כי בתור משורר הוא בן בנם של טובי “הגדולים” העברים, שרגש הציבוריות היה חזק אצלם, וביאליק היה נאמן למסורה הגדולה שהתגלתה בין בחיים ובין בספרות – הרגשת צערו של הכלל העברי. שם הכבוד של עוסק בצרכי ציבור, זה השם שהזהיר במשך הרבה דורות, הולם את ביאליק גם ביצירתו, אם כי עסקנותו הציבורית התגלתה בתקופת יצירתו השירית בעיקר במקצוע מיוחד. ישנם הרבה מינים של עוסק בצרכי ציבור: מי שמקבץ כסף לעניים ומאכילם, מי שעוסק בפדיון שבויים, ומי שמקדיש את עטו לעם. הקו היסודי של כל בעלי הצדקה שלנו וכל העסקנים השונים הוא, כי כולם מסורים לזולת, ובעבודתם לטובת הציבור הם שוכחים את עצמם ולפעמים מקריבים את עצמותם. הורגלנו להביט על המעולים שבנו כעל אנשים המצווים ועומדים לשמש את הכלל, ורק מנקודת ראותנו הורגלנו למוד את חייהם ויצירתם. כי מה אנו יודעים מחיי נפשם של המשוררים העברים העתיקים, חייהם הפרטיים והרגשות־הלב שלהם לא עניינו כלל את העברי, ואם התעכב מישהו על איזה פרט מחיי “הגדולים” שלנו, אז היה זה רק בנוגע לפרט הבא ללמד על הכלל. וכך היתה גם השירה העברית ברובה שירת־רבים, ומשורריה היו ברובם שליחי־ציבור. כשמדברים על ביאליק נוהגים רבים להזכיר את ר' יהודה הלוי, ובצדק. הרבה־הרבה קישורים ספרותיים ופסיכולוגיים ישנם בין אותו המשורר הגדול של ימי הביניים ובין המשורר היותר גדול אצלנו בזמננו. מי שיתעניין במעייני־הרוח שהרוו את נפשו היוצרת של ביאליק, ימצא הרבה ענין לענות בתקופה הספרדית של שירתנו שהשפיעה על ביאליק הרבה יותר משהשפיעו עליו המשוררים החדשים שקדמו לו. שאלה ספרותית זו דורשת שימת לב גדולה וראויה היא שיעיינו בה, אבל לעת עתה חשובה בעדנו “ציבוריותו” של ביאליק. ואמנם, “שרשרת הזהב” של המסורת הציבורית הולכת ונמשכת משירת ימי הביניים עד ביאליק, כמעט בלי הפסק. זהו דבר הנראה לעין ואינו דורש רוב הוכחה. ר' יהודה הלוי שהיה גם “כנור” וגם “תנים” ציבורי, מסר את העטרה השירית של שליח־ציבור לבאים אחריו, ולא בו האשם, אם בעלי הפזמונות והפיוטים היו עלגי־לשון, ועטרה זו לא היתה הולמתם, מפני שרגש השירה שלהם היה דל. הרבה דורות של משוררים שליחי־ציבור היו בספרותנו, וכל אחד קיבל מחברו שקדם לו. עד שבא ביאליק וקיבל מגורדון את הטלית. וזה היה כבר כמעט מנהג מקובל: משורר כי יופיע בישראל, נגש הוא אל “העמוד” ומתעטף בטלית הציבורית, “הקהל’ית”, ולא היה עולה כלל על דעתו ולא עד דעת מישהו, כי יש לו להמשורר זכות להתפלל ביחידות על נפשו ולשיר את שירת־נפשו “בעליתו”. גם ביאליק נגש קודם כל אל העמוד להיות משורר שליח־ציבור לכל עדת ישראל, ומצא כבר אצל גורדון, זה שאמר “לא משורר אני, כי לוחם אני”, את כל כלי השימוש של השירה הציבורית: את “הפטיש” המסורתי, את “נאד הדמעות” את “הכנור”, את “השופר” ועוד. ובכולם השתמש ביאליק בשירתו בכשרון גדול. עתים בכה (ראה את כל שיריו של עשרת השנים הראשונות שבכל אחד ואחד אנו מוצאים “דמעות”), עתים הריע על התחיה (“משומרים לבוקר”, “מקראי ציון”, “ברכת עם” ועוד) ופעמים הניף את “הקורנס הכבד”, היינו הוכיח והוכיח. בתפקידו זה האחרון הגיע ביאליק, לידי שלמות רבה ועלה הרבה על המשורר הציבורי שקדם לו. אך גורדון השתדל בכל כוחותיו למלא את חובתו לכלל העברי. בכל שיריו המרובים לא גילה כמעט אדם זה מקצת מחיי נפשו וסוד לבו, עד שאפשר לחשוב, כי חיי־ציבורו הם הם חיי נפשו. משתמש אני בכוונה במבטא “ציבור, ציבוריות”, כי אצל גורדון אין אנו מוצאים עוד את המושג הבהיר של עם ולאום, וגם ביאליק הנהו בשיריו “הלאומיים” יותר ציבורי מלאומי. אך על “לאומיותו” ו”ציבוריותו" של ביאליק בחלק ידוע של שיריו עוד ידובר. גורדון הוא בכל אופן, בלי שום ספק, עסקן ציבורי במקצוע השירה. ובמובן זה עלה על ניקרסוב הרוסי, שהיה סוף־סוף משורר נעלה. עד כמה עלייתו זו של גורדון היא עליה ועד כמה היא ירידה – ידון כל אחד מנקודת השקפותיו הספרותיות. ודאי ימצאו בימינו רק אנשים מעטים שיסכימו לדרישתו הידועה של ניקרסוב מכל משורר בן־עמו: “הרשות נתונה לך שלא להיות משורר, אבל להרגיש את אזרחותך מחוייב הנך”. בנוגע למשוררים העברים שלטת עוד עד היום בחוגים ידועים דרישה זו של אזרחיות, ציבוריות או לאומיות, במקום שירה אמיתית, שירת־נפש סתם. כאשר ראה גורדון חזון רע, כי התרבות העברית המקורית הולכת ומשתכחת מציבורו, עמד ושאל בחרדה: למי אני עמל? כאילו היה צריך לעמול בשביל מישהו! כאילו היה ממלא איזו “עבודה” ולא היה שר מלבו ומנפשו בשביל צורך עצמו! כטבעת אחרונה לשרשרת הזהב היה ביאליק למסורת הציבורית בשירה העברית. דומה הוא לקודמים לו ואינו דומה. נפשו חוננה גם בהרגשה ציבורית עמוקה וגם בחיים עצמיים העשירים באושר וצער פרטי. וכשהתראה ראשונה ברחובנו היהודי חשבנו כולנו כי משורר מסורתי לפנינו, אבל לפעמים היה שר אילו שירים משונים, שירים רבים ויפים שלא שמענו כמותם. זה היה קצת מוזר, אך שיריו הציבוריים היו כל כך חזקים ומרעישים, עד שהסיחנו את דעת הקוראים משירי־הלב. האזניים היו נטויות רק לאותם השירים, שתוכנם היה הכלל העברי עם חרפת־חייו, וצורתם – משבצת מלאה אבני־יקר של ירושת־אבות. בצורה מיוחדת זו של שירי ביאליק הציבוריים אירע מקרה מוזר אחד, שידברו עליו כעבור שנים אחדות כעל אנקדוטה ספרותית מענינת. מפני סיבות פסיכולוגיות מובנות, השתמש ביאליק בשביל אחדים משיריו הציבוריים בסגנון ספרותי המעורר במוח השומע אסוציאציה עם סגנון הנביאים. והנה התפתחה האסוציאציה להשוואה וההשוואה לקביעת דמיון, וביאליק נעשה פתאום “נביא”… אצל בני דורנו יש חולשה אחת מוזרה: געגועים למחזות חיים שעברו כבר מן העולם שאינם כמעט מובנים לנו מפני ריחוק הזמן ושינוי העולם. כן, למשל, אוהבים רוב המשתתפים בנשפי־המסוות להתחפש דווקא בבגדי מרקיזות, פיאודלים, אבירים ועוד. כל זמן שהתהדרות זו בבגדי הדורות שעברו נעשה בנשף־מסוות, אין הרעה גדולה, אבל כשאדם בן זמננו המתענג על אופיריטות ומשתמש בחשמל וממציא חידקים חושב שהוא הבין הבנה ברורה את הנביאים, אז נראה הדבר כמגוחך. המעט מזה שביאליק הוא משורר גדול, ראש לתקופה ספרותית שלמה – אצל בני דורו התגלו פתאום גם געגועים עזים לנביא וצמאון לדבר “נביאות”, והנה נפל הגורל על ביאליק להיות “נביאם” של העם ויודעי תרועה. אולי עתה, אחרי שנפתח ספר־חייו של המשורר שנעשה חוזה בעל־כורחו, הבינו כבר רבים את טעותם ואת חטאם, אך היה זמן שפרישמן צריך היה להפריז בדבריו, כדי להוציא את האנשים מהאקסטזה של בקשת־הנביאים שלהם. פרישמן אומר על ביאליק: “הוא מאמין ג”כ מה שאומרים לו, כי הוא מתנבא, והוא זועם והוא נעקש בלאומיותו והוא יושב תיכף לשולחנו וכותב לנו זעם ולאומיות ונביאות, נביאות בלי מידה וסוף“. כדרכו תמיד, משתמש פרישמן גם הפעם במבטא קיצוני ומוגזם, כדי לעורר את המחשבה המטומטמת של מתנגדיו. אפילו שיריו ה”לאומיים" ו“הנביאיים, של ביאליק אינם מלאכותיים. אבל נהיה קרובים לאמת אם נאמר, כי בהופעת השירים “הנביאיים” ובכל התקופה “הלאומית” שביצירת ביאליק היה הרבה מהיפנוזה הדדית. מי הטעה את מי, קשה להחליט עתה, אבל ברור, שלמרות הנטיה הנפשית של ביאליק לפתוס ולציבוריות, למרות מסירותו לירושת־האבות, היה בקרבו מעין חי של שירה לירית עשירה ורבת־צלילים, שביקשה תיקונה בשירת־היחיד. הרעיון על “נביאותו” הלך והתפתח עד שהגיע לידי אבסורד, ובכ”ז עודנו מרחף סביב שמו של ביאליק. מתקשים אנו להבין הבנה שלמה את התעוררות השם “נביאות” בנוגע ליצירת ביאליק, אבל יש ליישב קצת קושיא זו לא רק באסוציאציה מילולית ולשונית כי אם גם באותו המצב הנפשי המיוחד של בני גילו של ביאליק, בני־גילו ולא רק בני דורו. כי לאשרנו הלא גם אנו בני דורו של ביאליק. על מצב נפשי זה אומר ביאליק:

"כל רגשת לבנו הסתומים אז נביא שאלו;

נביא־אמת שיגע בצנור לבנו ויבא

וידליק מלמעלה, מעל לראשינו כוכבו,

ורוחו יהי המבוע לכל ההרהורים

הכבושים בהרבה לבבות כחלומות לא־ברורים".

(לאחד־העם)

ביאליק חושב, כי געגועים טמירים אלה מצאו את מבוקשם באחד־העם, אבל באמת היה הוא בעצמו המבוקש ובעצמו היה גם “הנמצא”. אותו “הנביא” שעליו מדבר ביאליק בקטע המובא, כעל בעל האוצרות של חלומות לבותינו וכעל שומרם של גנזי הנסתרות שבנפשנו, איש כזה, המאיר גם על השממה הגדולה מסביביו כמגדל־אור, מאיר מאליו ומעצמו – אם לזה יקרא נביא, אז ודאי ביאליק הוא נביא, אבל הגדרה זו הלא הנה יותר מדי סובייקטיבית ושרירית. הסימנים האחרים שביאליק נותן בנושא השיר הנזכר, מציינים רק את יופיו של גדול־הדור, שזכה להיות משפיע על ציבורו אך השם “נביא” והמושג “הנביאות” מעורר בנו הלך־מחשבות מיוחד ועצמי שאין להרחיבו עד אין קץ. כמובן, אפשר להכניס הרבה מושגים חדשים לתוך מלים ישנות, אבל בהכנסה זו כרוך הפסד גדול הבא ע“י טעויות וערבוביה. גם לביאליק הזיקה הרבה השתמשות זו בשם הישן. רוב האנשים שדיברו על שיריו “הנביאיים” של ביאליק לא חשבו כלל על ההגדרה שהובאה קודם, כי אם על אותו חוג המחשבות והרעיונות המתעורר אצל כולנו כאשר אנו מוציאים מפינו את השם נביא במבטאו העברי. עד כמה עיוורו מחשבות אלו את עיני האנשים ובלבלו את מוחם אפשר לראות ע”פ קטע הלקוח ממאמר אחד חשוב ומענין על ביאליק שנכתב יהודית. הנה דברי “בעל־מחשבות” בהקדמה לשירי ביאליק ביהודית: “ח. נ. ביאליק איננו לגמרי נביא כאשר אנו חושבים על ישעיהו, אבל כשאנו באים לדמות אותו לנביאים המאוחרים, לחבקוק, למלאכי, אפילו ליחזקאל, אז אין השוואה זו נראית כבר לגוזמא של מעריץ־ביאליק”. בהשוואה זו אין, באמת, שום גוזמא – כי כולה אבסורד מגוחך. יצירת ביאליק וחזיון הנבואה – היש לך עניינים רחוקים ומשונים זה מזה? לולא היה הדבר למכשול ראשית כל לביאליק עצמו ושנית לקוראים, הרואים בביאליק מה שאין בו ואינם רואים מה שיש בו, – צריך היה לחשוב את כל הענין של “הנביאות” אצל ביאליק לקוריוזה ספרותית. אנשים מודרניים שהמסתורין וההתגלות הדתית זרה לרוחם, שאין להם כל הרגשה שהיא מחייהם העצמיים של התקופות יולדות הנביאים, באים ומדמים יצירה אמנותית של אחיהם המשורר, העומד יחד עמם (אפילו אם הוא גאון במקצועו) תחת השפעת הרעיונות והמקרים של דורו, ליצירה סודית שבטבעה הנה אחת מחידות החיים! היש צורך להוסיף, כי כל מערכי לבנו ואופני תפיסתנו את החיים נשתנו כל־כך במשך אלפים השנים וחצי האלף, עד שאין לנו כמעט שום השגה מאופן היצירה האלוהית של בחירי־העם מאז. אפילו אם נניח כי יסוד הנשגב ושירת הפתוס אופיים הם בעד ביאליק, וכי צרת הכלל היא מרכז כל הרגשותיו היצירתיות, גם אז אין להבין, מה ענין “נביאות” אצל משורר בן דורנו? אמרתי “אפילו אם נניח”, כי, באמת, אין יסוד הנשגב אופיי בשירת ביאליק, והפתוס שלו הוא מעין שבירת־הקול אצל המשורר בעת שוררו. בין הצירים השונים שעליהם סובב עולם יצירתו של ביאליק רק אחד הצירים הוא גם צרת הרבים, אבל הרגשת צערו של הכלל איננה עוד כל הרגשת עולמו של “הנביא”, וגם “לאומיות” איננה לגמרי. יצירת ביאליק היא קניין לאומי רב כשהיא לעצמה, וביאליק הוא לאומי במובן היותר רחב של מושג זה ע“י יצירתו המקורית רבת־ההשפעה ורבת־הערך, אבל לא במקום שהוא לאומי בכוונה שם תהילתו. המגמה כשהיא לעצמה, אפילו היותר חשובה, פוגמת פגימה ניכרת בכל יצירה אמנותית, והלאומיות של בן־דורנו העברי עוד לא נעשתה אצלו טבע שני ועוד לא חדרה לתוך הכרתו חדירה כל כך עמוקה כדי שתתגלה בכל גילויי חייו בלי שום מחשבה תחילה. לדאבוננו אנו רואים, כי אפילו הטוב שבלאומיים אינו חי ע”פ הכרת לאומיותו וע“פ הרגשת העולם החדשה שלו, כמו שחי המאמין באמונתו, כי אם עושה תמיד תעמולה לאומית בנפשו בינו לבין עצמו או בין אחרים. מפני מצבנו בין הגויים ועמידתו הדלה של העם העברי אי אפשר להיות אדם ישר מבלי להיות לאומי, אפילו אם אין באדם זה או אחר כל נטיה חברתית; מכל שכן, כשישנה באדם הנטיה ויש גם מסורה. כל לאומיותו של העברי בן־דורנו נמצאת עוד בבחינת מגמה ושאיפה, ומשום זה אי אפשר לו שלא להיות מגמתי כאשר הוא בא לשיר על איזה ענין הנוגע באופן זה או אחר בשאלת הלאומיות. אצל ביאליק אין כמעט לגמרי מגמתיות כזו, ומשום זה אין לחשוב אותו ל”לאומי" כמו שרגילים להשתמש במושג זה. ביאליק גרם הרבה להתעוררות רגש הלאומיות, כמו שגרם הרבה ל“תחייתנו” (עד כמה שהתחילה כבר), אבל לא בקריאות ללאומיות ולתחיה. הדעה ע"ד יסוד “התחיה” בשירי ביאליק היתה מוטעה מתחילתה. האם לחורבן נורא, עוני ודלות – “תחיה” יקרא, והאם יאוש וחרוק־שיניים זהו תוכנם של שירי תחיה? השירים האחדים כמו “מקראי ציון”, “ברכת־עם” ועוד, אינם באים כלל בחשבון, מפני ערכם האמנותי הקטן. וקשה להבין, איך יוכלו שירים חלשים אלה לעורר מחשבו על “תחיה” בתור תוכן ליצירת ביאליק. אבל לכל הפחות לא הזיקה דעה זו ליצירת ביאליק ולהבנתה, באותה המידה שהזיקו הדעות על הלאומיות והנביאות. האנשים שהחזיקו בדעות אלו נכשל ובטעות אחת, הנפגעת לפעמים קרובות במחשבות האדם: הם קיבלו את הצורה במקום התוך. סוד שיריו “הלאומיים” של ביאליק הוא – הציבוריות. תנאי החיים של עמנו בגולה אינם נותנים לדעוך לשביב־אור זה. בשירו היהודי “דאָס לעצטע ווארט” שביאליק עצמו מוסיף על שמו את ההגדרה “נביאים”, אנו מוצאים דברים אלה:

"איך בין געשטראפט פון גאט מיט הארץ.

איך האב א הארץ וואט קרענגט פאר יענעם,

וואס קארטשעט זיך פון פרעמדען שמארץ

און ווערט פערברענט פון יעדענס גיהנם"…

המתאים תאור זה רק לנביא? – ודאי לא. זהו פשוט תאורו של לב טוב, של אדם המצויין באהבת־הזולת וברגש הציבוריות. אצל כל עם ועם בתקופות שונות של חייו מופיעים בנים טובים כאלה “שהאל ענשם בלב,” אלה הם המשוררים הציבוריים השונים. ועוד רואים אנו אצל כל אומה ולשון בשעות־הירידה שלה בנים מוכיחים המגידים לה פשעה ומשתדלים לעורר את בני עמם או לעודדם. אנשים אלה שבגורלם עלה להרגיש את כאבו של הזר ולהזדעזע ממכאובי הזולת, בין שהמכאיבים הם של איזו קבוצה, לאום או של כל האנושיות – יסוד נפשם היא הציבוריות. אם דורם זכה להם והם זכו לתפקידם, אזי תגדל השפעתם, והם מעמידים תלמידים הרבה. רגש האחריות בפני כל ובעד הכל ורגש החברתיות האמיתית, הולכים ומאפשרים את השיבה לתחיה. אבל אם זכו, שליחותם נעשית ע“י אחרים, ומהם נשאר רק ערכם הספרותי. תכונה זו של הציבוריות לא עזבה את ביאליק עד תקופת המשבר והתגלתה בשירים שונים. היא התפתחה והתרחבה בקרבו, קיבלה צורות שונות, אבל יסודה נשאר תמיד אחד. באהבת־הזולת שלו עבר ביאליק הרבה מדרגות, וכל מדרגה ומדרגה מצאה לה את ביטויה הנאמן ביצירתו. הוא התחיל בהרגשה סנטימנטלית של ה”רחמנות" המסורתית על הנענה (“ביום קיץ”), עבר להרגשה יותר עמוקה של ה“אח האובד” (“תקון־חצות”), הרגיש את הרע הסוציאלי בחיים בכלל ובחיי העברי בפרט (“שירתי” ועוד) ובא סוף־סוף להכרת האימה שבמצב כל הציבור העברי כולו והלאום העברי. מן הצער שבמרתף־אמו עד לאימה שבעליות־הגגות “בעיר ההרגה” – מה רב המרחק ומה ענקית היא התפתחותו של המשורר! אך קו אחד הולך ונמשך מהתחנה הראשונה עד האחרונה: זהוהציבוריות של ביאליק. באותם השירים שנעימות הצרצר עולה מבין שורותיהם, אנו רואים, עד כמה חזקה השפעתה של הסביבה האפורה על הילד הרך והחולם, ועד כמה מן ההכרח היה שילד עדין זה, כפי שאנו יודעים אותו משירי הטבע שלו, יצטרך בזמן מן הזמנים להיעשות שליחם של ציבור עני ונדכה. פליט־המרתף וחניך־הדלות היוכל לשכוח את אחיו המסכן?

"ובהשמע מילל סופת־ליל קול כאוב,

זכר נזכר ענות רש גוע ברחוב

ולחצתיך אל לב, רעי, אחי הטוב,

ורסיס נאמן אורידה עליך".

(ביום קיץ…)

כמה רוך נפש ולבביות אנושית בחרוזים אלה! ביאליק שר על “אחיו הטוב”, וחושב תמיד על “הרֵע העייף”. הוא הנהו לע"ע פסיבי בהרגשתו זו הציבורית, אבל כעבור שנים אחדות לאט־לאט תיהפך דאגה זו לזולת להרגשה ציבורית־לאומית עמוקה רחבת־האופק ועשירת־הדרישות. מהשתתפות סתמית בצערו של האח הרחוק עבר ביאליק לגילוי רצונו התקיף, שמצבה של כל “האחווה” כולה ישתנה… הסנטימנטליות הפסיבית והשקטה עוברת לפעולה אקטיבית, וביאליק דורש “מרעו ואחיו הטוב” שיצא לעבוד לטובת העם

"ורטבי טל אורות לאחיכם תשובו

ורטבו וינובו,

ואיש אל בית אביו ואיש אל בית אחיו

תביאו נא את בשרת־המרחב".

(עם שמש)

זוהי כבר דרישה ציבורית של משורר־מורה. ביאליק נעשה מורה־דרך בחפצו להועיל לבני עמו ולעזור להם בצרתם.

"מיך האט געטריבען אייער וועהטאג,

איך האב געמיינט מיין הילף איז נויטיג" –

אומר ביאליק בשירו “דאס לעצטע ווארט”. עוד בילדותו ראה את אחיו בצרה וספג אל תוכו את צערם ומכאובם. כבלי־הברזל המעיקים על חיי העברי סגרו גם על ביאליק, וכבר בהיותו צעיר צריך היה להבין את ערך הכלליות בשביל הפרט העברי. כל סביבתו המוקדמת צריכה היתה לעורר בקרבו את רגש הציבוריות. אח"כ, כאשר בא לוולוז’ין, במקום שקול היחיד נבלע בתוך קולות המקהלה של כל בני הישיבה, התפתחה אצלו הרגשה זו התפתחות מרובה. שם נדמה לגמרי שירת היחיד שלו מפני שירת־הרבים. ישיבה זו שנתנה לנו במשך הרבה שנים את העסקנים העברים היותר גדולים במקצועות ידועים של החיים והיצירה העברית, השפיעה הרבה גם על ביאליק. והשפעה זו חשובה לנו ביחוד להבנת הזרמים הנפשיים שביצירת ביאליק. בוולוז’ין ראה ביאליק ראשונה קיבוץ גדול של “נזירי־החיים”, המקריבים את עצמם על מזבח הרעיון הכללי והמוסכם, והממיתים בקרבם כל תביעה קלה של הלב האנושי הרך. כאשר קראנו את דברי ביאליק המלאים אהבה לבבית ורעד הנפש על “המתמיד”, הרגשנו כולנו, כי ישנו קשר פנימי בין המשורר וגיבורו. ואמנם שניהם קנו להם בוולוז’ין את הכשרון ואת ההרגל להשתיק ולהשקיע את חלומות־הנפש וגעגועי הלב בקנייני הרוח של הרבים. כעבור זמן רב, בעמדו שוב “לפני ארון הספרים”, אומר ביאליק על קניינים אלה של הכלל העברי:

"מכל חמודות־אל על ארץ רבה

הלא רק אתכם לבדכם ידעו נעורי;

…………..

ואלמד צרר בגוילכם פקדון־רוחי

ולשלב בתוך טוריכם הלומות־קדשי".

בחיבה עמוקה ובלבביות נוגה מדבר ביאליק על “מאשרי נעוריו” אלה שעשוהו ל“נזיר־החיים”. גם כאשר יצא מרשותם היה עוד זמן רב נזיר־חיים, מפני שהמשיך עוד את הרגלו לשלב בתוך טורי הבניינים הכלליים את חלומותיו הפרטיים. יחד עם שאר יוצאי וולוז’ין, מאות הרבנים המעולים, העסקנים בצורכי ציבור וסתם בעלי הבתים “הלומדים”, נשא ביאליק על עצמו את עול החברתיות העברית והיה נאמן לדגלו של הכלל. אוניברסיטה זו המקורית שלנו שבוולוז’ין, היתה לא רק בית לימוד וחינוך כי אם גם מבצר רוחני בשביל העם, והמבינים שבעם, מבלי הבדל המעמדים, היו מוסרים את בניהם לאקדמיה צבאית זו, כדי שיוכלו להגן על כולם באותו הנשק שהם חשבוהו לנאמן ביותר. אחד מחניכי אקדמיה צבאית זו היה גם ביאליק, ומשום זה אין אנו מתפלאים כלל כאשר אנו רואים אותו במשך זמן רב בתור “איש צבא” הנאמן לכל “המחנה”.

בספורו של פייארברג “לאן”, בא תאור נכון של אותה השקפת העולם הצבאית, שאיגדה ואיחדה את כל חלקי האומה השונים במלחמתם עם גורלם. באותו ספור משתדל הרב הזקן להסביר לבנו נחמן, כי מלחמה תמידית לנו עם החיים הסובבים אותנו, וכי משום זה אנו צריכים להיות תמיד מגוייסים. על שאלתו של בן־הרב: “הכי כל העולם צריכים להיות אנשי צבא?” באה התשובה, כי המעולים שבעם מחוייבים לשאת על שכמם את עול ההגנה ואת עול העבודה בשביל הכלל. חפץ היה המפקד הזקן לסמוך את ידיו על החייל הצעיר ולמסור לו את דגלו, אבל מצב זה של גיוס תמידי בשם הדת נראה לו לנחמן הצעיר מעיק יותר מדי. הוא אינו חפץ למחול על תביעות לבו הפרטיות, ומתקומם נגד שלטונה הבלתי־מוגבל של המחשבה הכללית. אז הוא מחליט לפרוק מעל עצמו את עול מלכות שמים, אך בכ“ז אין הוא נעשה משוחרר לגמרי. בימיו של פייארברג לא הגיעה עוד השעה לשחרורו הגמור של היחיד, ומלחמת חייהם של בני דורו הביאה רק לידי חליפת העול: תחת הדתיות של האב באה הלאומיות של הבן. הצד השווה שבשתיהן – שגם הדתיות גם הלאומיות גייסו את האנשים ועשו אותם ל”אנשי צבא“. דרישתו של הרב הזקן כי “נחוץ להתגבר על הכל, נחוץ לשכוח את הכל”, נחשבת לכלל גדול גם בתוך “המחנה” החדש של הלאומיים. סיסמא אחת ישנה לשני המחנות, שהיא משמשת יסוד לשתי השקפות העולם. סיסמא זו היא: היחיד הוא עבד הרבים, וצרת־הכלל קודמת תמיד לצערו של הפרט. כאשר התחילה לפני שלושים שנה להתפשט בעם התנועה הלאומית. מצאה לה מהלכים גם בין בחורי הישיבות השונות שהתאגדו בקבוצות הוולוזיניות “נס ציונה”, “נצח ישראל” ועוד. מצעירי ישראל אלה ומשאר הלאומיים החדשים נברא אז מחנה חדש, מעין גברדיה לאומית, ובין קרואי הגיוס שוב היה גם ביאליק. על־פי התייחסותו לאחד־העם, שמצאה לה את ביטויה בשיר הידוע המוקדש לו, אנו רואים, עד כמה גדלה השפעתו הרוחנית והמחשבתית של אחד־העם על ביאליק. ביראת־הכבוד של תלמיד מקשיב ובהכרת תודה של מושפע בא ביאליק להגיד את שבחיו של אחד־העם, אך שיר־כבוד זה נותן לנו בעת ובעונה אחת תאור נכון של המורה ושל התלמיד יחד. הציונים נוהגים לחשוב את ביאליק ל”ציוני", ובמובן ידוע הצדק אתם, כי בין יסודות השקפתו העולמית יש גם יסודי הציוניות. יתר על כן: הרגשתו הלאומית של ביאליק נארגה כולה ברוחו של אחד־העם. עד כמה טיפוסית היא ציוניותו של ביאליק או לאומיותו במשך תקופה ידועה של יצירתו, ועד כמה השפיע עליו אחד־העם בתור חושב, אפשר לראות לא רק מהשירים המוקדשים לאחד־העם, כי אם מכל קבוצת השירים שבאה בספר החמישי של שירי ביאליק בהוצאת “חובבי השירה העברית”. “אל הצפור”, “ברכת עם”, “בשדה”, “מקראי ציון” ועוד – כמה ירחב ויתענג לב היהודי “השוקל” למקרא החרוזים המלאים פתוס לאומי ומפלגתי! לכל קיבוץ אנושי נעימה עד מאד ההכרה, כי בתוכו, בין שורות האנשים הבינונים שלו, הולך לו יחד עם כל העם בחיר־העם, וגם לקבוצת הלאומיים שלנו נעים היה לראות את המשורר הדגול בצעדו כאחד־העם. כל כך נעימה היתה מתחילה הכרה זו, עד שלא הרגישו כלל בשעתם, כי שיריו הציוניים של ביאליק קלושים עד מאד, בין מצד תוכנם חסר־החידוש ובין מצד צורתם חסרת־השירה. אך עבר זמן קצר, וביאליק נהפך מתלמיד מקשיב ומעריץ את מורהו למפקד ומשפיע נערץ. אז עמד בראש ההולכים.

* * * * *

רבים מונעים את עצמם מנגוע בהשקפת עולמו של המשורר, מפני שיש אומרים, כי בשביל הבנת יצירתו של המשורר דיה לנו רק הרגשת־עולמו ואין לנו עסק בהשקפותיו, אבל זוהי טעות. בידיעת הנפש של היוצר אין שום פרט מיותר. ביחוד יש חשיבות יתרה להלך הרעיונות, כי היצירה והמחשבה הן אצל האמן כשני הצדדים של המטבע האחת. בהשתלבותן יחד הן מגלות לנו את יחסו אל החיים. הרגשת־העולם המתבטאה בשירה ובאמנות, והשקפת־העולם המשתקפה בילידי המחשבה והרעיון, הנן רק שני אמצעים שונים של הכרה אחת; הכרת “האני” של היוצר בתוך היקום. יש שמתפתח האמצעי האחד, ויש שמתגבר השני, ולפעמים מתפתחים שניהם באופן שווה, ואז יהיה לנו טיפוס של משורר־חושב. כל אדם באשר הוא אדם משתמש לדרכי היום שלו תמיד בשני האמצעים, אבל במידה בינונית יום־יומית כפי שחננו אלו. ואם כל אדם כך, מכש“כ אצל המשורר, ועל אחת כמה וכמה אצל המשורר שהשקפת העולם שלו ברורה ומוצקה כמו אצל ביאליק. מהשקפת עולם זו אין אנו יכולים להסיח את דעתנו כשאנו באים לברר בשבילנו את יצירתו האמנותית. זה האיש שיבוא להתחקות על זרמי־המחשבה של הציבור העברי והיחיד העברי, ימצא בוודאי ענין רב בהלך־הרעיונות של ביאליק כשהם לעצמם, מחוץ ללבושם הפיוטי, אך גם האיש הבא רק ליהנות באור השירה הביאליקית מחוייב להבין אותה ואינו יוצא ידי הנאתו בהרגשת־גומלים גרידא. השקפת עולמו של ביאליק מצאה לה ביטוי בשירתו והשפיעה על יצירתו, ובה בשעה היתה בעצמה מושפעת מאחד־העם, כמו שהיו מושפעים מאחד־העם רבים מבני־דורו. במה התגלתה השפעה זו ואיך התגלתה – זוהי שאלה מיוחדת העומדת בפני עצמה. בשעה זו שאנו עומדים בה מעניין בעדנו רק לדעת, כי ביאליק ואחד־העם הם במובן ידוע שני גילויים שונים של חזיון תרבותי אחד. האחד היה הפובליציסטון של הציבוריות הרוחנית, והשני – משוררה. ולא מקרה הוא זה שאנו רואים, כי אלה שהכתירו את ביאליק בכתר “המשורר הלאומי” הכתירו גם את אחד־העם בכתרו של “הפילוסוף הלאומי”. הצד השווה שבשניהם – כי רבו יחד את ריב הרבים ויצקו יחד מים על ידי מורה אחד המשותף להם. מורה זה “צרצר” קראו לו, והוא־הוא לא רק משוררם כי אם גם חושבם של החיים העבריים המיוחדים, של חיי הציבור העברי באותה התקופה. למרות מה ש”הפילוסוף הלאומי" היה המשפיע על “המשורר הלאומי”, שניהם היו מושפעים במידה שווה מהסביבה, מאורח־החיים והמסורה העברית. שניהם היו תלמידים מקשיבים לבת־הקול היוצאת מחרבות בית ישראל העתיקות ומהריסותיו החדשות, ואחרי שספגו אל תוכם די־צרכם את נהימות החורב העברי וציוויו יצאו שניהם לנביאות, כל אחד על־פי דרכו ועל־פי יכולתו.

כאשר יצא ביאליק אל אחיו וראה את עונים, הבין, כי צריך לו להשכיח מלבו את הגות־הנפש של היחיד החולם ואת זכרונות הפלא של ילדותו בשעה שהיה עוד תמים עם הטבע ויופיו. מה יכול היה לעשות? מדגל־המורשה לא יכול להסתלק. החיים דרשו ממנו שיעבוד, ובכן הוא משלים עם מצבו. במשך תקופה ידועה עד תרנ“ח–נ”ט עלה הדבר בידו, ורק פעם “נכשל” בהירהורים זרים, בשיר המצוין “מכתב קטן”. שיר זה המספר לנו על רזי הלב של יחיד בעל נפש עדינה ורכה, עושה עלינו רושם מיוחד בתמימותו ולבביותו בין השירים האחרים שתוכנם חברתיות או לאומיות. לאיש־צבא העומד על המשמר ואזנו עליו, געגועים כאלה וזכרונות כאלה הם מכשול וחטא, כי כל רעיונותיו צריכים להיות מרוכזים בדבר אחד, בעבודה בשביל הכלל. “נחוץ לשכוח הכל” – דורש הרב הזקן אצל פייארברג, ועל דרישה זו עונה בנו נחמן: “מה נורא הדבר להיות איש צבא כזה!” רק אחרי עבור זמן רב הרגיש ביאליק את האימה שבדבר, אבל בשעתו היה איש צבא נאמן. חיי־הנפש שלו ועולם־היחיד ניצחו אצלו מפני צרת הכלל. בעמדו “לפני ארון הספרים” מתוודה ביאליק: –

"ואלמד צרור בגוילכם פקדון רוחי

ולשלב בתוך טוריכם חלומות קדשי".

ואת הרגלו זה המשיך גם אחרי שיצא מתחומו של ארון הספרים. הוא למד למזוג את צערו הפרטי בצרת הרבים ו“לשלב בתוך טורי” שיריו הפתטיים והלאומיים את געגועי־נפשו. במשך אותו הזמן היה ביאליק מלביש את חזיונותיו והחיותיו האמנותיות צורה כזו, שאי אפשר לגמרי להכיר בהן את הרושם האמנותי הראשון של האמן. בשעה שהוא קורא בפתוס ובזעם: “קראו לנחשים ויעבירו זעמכם” – מי יודע מה היה הרגש הראשון אצל המשורר־היוצר? זה שאנו מוצאים בחרוזי השיר הנהו כבר פרי המחשבה הסינתיטית, אבל ההתרשמות האמנותית כמוסה ממנו. אולי טייל המשורר בים מעונן וראה את העבים הנישאים במרחבי השמים מבלי להוריד גשם, והרגיש בנפשו את הרגע המיוחד שבטבע; אולי טייל בערבה וראה פתאום נחש מתפתל, ובמוחו הבריק איזה ציור אמנותי אבל לא הובע. מי יודע? בכל אופן ברור, כי מה שביאליק מספר לנו באותו השיר לא הרגיש ברגעים הראשונים של הברקת ההתרשמות האמנותית. ואם הרגיש, מה שמוטל בספק בנוגע לשיר המובא, אזי מראה חזיון זה רק עד כמה היה המשורר שקוע כולו בציבוריות ולאומיות: כי את תמונת הטבע תירגם מיד לשפת הפובליציסטיקה היפה, כמו שהייתי קורא ליצירה האמנותית בעלת־המגמה. כמובן ישנם אצל ביאליק הרבה שירים שההרגשה האמנותית והרעיון החברתי קשורים זה לזה בקשר פנימי אמיתי מתחילת ברייתם, אבל רבים הם גם השירים שעליהם הצטער ביאליק באומרו: “חיפשתי פרוטתכם ויאבד דינרי…”

באחד הימים החליט ביאליק לחדול מחיפוש הפרוטה הכללית והסתלק לגמרי מלהיות ש"ץ. ואז, אחרי שנלחם שנים רבות בו בעצמו ובעולמו הפנימי “העולם היחידי אשר בלבבו”, עזב את עמדתו וקרא בהתמרמרות: “ומה לי לגזעי ומה לי לשוכי”. כחייל זקן שאבדו לו כוחותיו בקרב וכוויטירן פצוע שעל חזהו תלויים הרבה אותות הצטיינות, כן שב ביאליק מוכתר בתוארי כבוד שונים לעלייתו, עייף ופצוע פצעי אוהב. כזבובים טורדים סבבוהו המחשבות על קיצו ועל חייו (“לא הראני…”), וביאושו הקיצוני נדמה לו כי הוא “שרביט קרח, לא ציץ לו ופרח”. לסוף תקופת־הציבוריות שביצירתו, אחרי שובו “מכרות בקבורת־עם ובחרבות־רוח”, מבקש לו ביאליק רק מנוחה ושלוות־עולמים. כל כך עייף הוא וכל כך נוגה עד שאין הוא מוצא אפילו שום נוחם בטבע סביבו; תמה הוא, כי גבעולי־שדי יתרפקו עליו, כי צהלת הציפור תרחף סביבו. אדישות גמורה לכל הנעשה בחיים, איזה “Taedium vitae” (בחילת החיים) מסוכן ממלא את נפשו של זה המשורר, שבכל חרוז וחרוז שלו שמענו צלצול של מתכת המכה במתכת ושאון־אשד של מעייני־חיים.

"לא אשאל עוד ולא אנסה, ודבר לא אבקש

בלתי אם אבן אחת למראשותי,

אבן־חרבה, פגר־אבנים אשר הופך אין לו

…………….

…………….

וקפא הכל סביבי, דממת עולם תבלעני,

לא יבקיענה הגה ורחש,

עץ לא ירעיד עלי עלה ולא ינוד לי עשב

ומשעול לא יט לגבולי".

(“מי אני ומה אני…”)

בעייפותו הנוראה, עייפות הנפש, אומר זה המשורר שלבו היה “דביר החזון וקן החלומות”:

"אל יבואני חלום וחזון, לא זכר ולא תקוה

ללא תמול וללא מחר…"

(שם)

רק לפעמים רחוקות תתעורר בו איזו איוושת־חיים ואז עודנו מקווה לרחמי־מקלט. כילד עלוב ועזוב הוא שוטח את “כפיו אל הוד הלילה” ומבקש “מחסה רך בכנפי שחור אדרתו” (“לפני ארון הספרים”). זה כבר עברו עליו “לילות־הזוועה” ומציאות־הבלהות שלה, ועתה התחיל בעצמו לעיין בספר־חייו. וגם אנו קוראים אתו דף אחרי דף את הספור העצוב, ופתאום מתברר לנו, כי זה כבר היתה פתוחה מגילת־הלב של המשורר. וכל אות ואות שלה התאוננה חרש על רוע מזלה. ערירים תעו בחלל עולמנו הצלילים הרכים של שירת חייו, וצבעי הקשת העדינים של היצירה הלירית היו נבלעים בלשונות האש האדומות של התוכחות והצבוריות. –

ג. מגילת האש או מגילת הלב?

כל קורא־ביאליק יודע ממציאותה של “מגילת־האש”; אך הרבים הם היודעים ומרגישים כי אצל ביאליק יש מגילת־לב? הלא היא – שיריו הליריים המרובים, שביאליק לא פרש בשמם בשעה שהתוודה לפנינו בדברים הנוגים: “והיה כי תמצאו מגילת לבבי…” אם גם לא “התפלשה בעפר”, בכ“ז היתה מגילת־לב זו כמעט אי־ידועה וכאילו היתה גנוזה, “וכל העם” היה קורא רק במגילת האש, היינו בשירי החורבן והזעם, שירי התוכחה והפתוס הלאומי. אך אמנם “מגילת־האש” הידועה היא, באמת, רק פרק בודד אחד במגילת־הלב הגדולה של ביאליק, ואולי אחד הפרקים היותר מעניינים מצד גילוי נפשו. בלי יודעים שילב ביאליק בתוך פואמה זו דפים לבביים וטמירים של ספור חייו ויסורי נפשו. לבו של ביאליק ניחש לו כבר אז, ובשעה שעמד עדיין על דוכנו איתן ונשא את מדברותיו לפני העם מראש ההר, ההרגיש או לא הרגיש, כי צער נפשו וכאבו הפנימי מדברים מתוך גרונו ומוסיפים על הצלילים החזקים והרועשים של שירת הזעם המיה חרישית ונוגה של ייסורי לב עמוקים? יצירה זו, שהרעיון הלאומי, וכמעט המגמה הלאומית, בולט בה, היא בעת ובעונה אחת גם שירה יפה ועמוקה על כאבו של הפרט. ההכיר המשורר הכרה ברורה את השניות הטרגית שבנפשו היוצרת או לא ידע אז עדיין ממנה, אבל שניות נפשית זו התגלתה ביצירתו מאליה בלי שום כוונה מיוחדת. כנראה חפץ היה ביאליק לתת לנו את אגדת החורבן של העם, ומחוץ לרצונו, בלי השתתפותו האקטיבית, יצאה מתחת ידו אגדת החורבן של היחיד. כי ב”מגילת האש" אנו שומעים ראשונה את צער־הרבים וייסורי־הפרט מתגלים ביצירה אחת. שני יסודות אלה, של יצירת ביאליק בכלל ושל “מגילת־האש” ביחוד, לא נצטרפו בשירה להרגשה שלמה אחת, כי אם באו רק מכורכים יחד, בלי קשר פנימי ביניהם. ואין אנו צריכים להתפלא על זה שלא עלה לו לביאליק לתת לנו סינתיזה חזקה של שירת־היחיד ושירת־הרבים. אחרת אי אפשר היה שיקרה, מפני שאצל ביאליק עצמו אין סינתיזה כזו. במובן זה הוא דומה לא לכיברת ארץ מוצקה החוצצת את הנהר ומחוברת עם שתי גדותיו, כי אם לגשר התלוי באוויר מעל לגלי הנהר. ידוע, כי צורתה האמנותית של “מגילת־האש” לקויה, ומשום זה גם ערכה האמנותי הכללי אינו רב ביותר, למרות תמונות גאוניות אחדות ופרטים יפים עד מאד. הסיבה הראשית לעובדה זו היא חוסר השלמות בנפשו היוצרת והעדר האחדות בלבושה האמנותי של הלירה. כמעיין הררי מבינות לשכבות הסלעים הקופאים, כן מתפרצת הסובייקטיביות הלבבית של ביאליק מבינות לשורות המליצה הנשגבה של השירה כולה. ומשום שההחיות האמנותיות לא התמזגו כראוי ולא התגבשו כהוגן, התהווה משקע עכור הנותן טעם לפגם. האוזן אינה סובלת דיסוננסים עמוקים ודורשת תמיד צלילים בהירים ושקופים; גם עין האדם נהנה רק מצבעים צלולים וטהורים, וכל התעכרות שהיא מראה תמיד, כי המזיגה לא עלתה יפה. אלה “המבארים” את כל יצירת ביאליק רק מנקודת ההשקפה הלאומית־הפובליציסטית, התענגו בשעתם על “מגילת־האש” מפני המגמה הלאומית שגילו והרגישו בה. אבל כמו שמעלותיה של יצירה זו אינן תלויות “בלאומיותיה”, כך אינם תלויים רק “בלאומיות” שלה פגמיה העיקריים.

ערכה של “מגילת־האש” נמצא בחוג הערכה אחר לגמרי, ואחרות הן גם המידות שבהן היא נמדדת.

ב“מגילת” האש אנו רואים ראשונה לא רק את הזדעזעות הנפש הטמירה של משוררנו ורעד חלקיה השונים, כי אם גם את ראשית התפצלותה. אצל כל אדם יש המון הרגשות־סתר השואפות לגילוי והנשארות במחבואן עד בוא שעתן להיגלות. כשהרגשות אלו מרובות במספרן ומתנגדות זו לזו, אז מתחילה ביניהן התרוצצות פנימית, הנשארת גם כן עד עת ועידן מתחת לסף ההכרה של האדם. ההתרוצצות מביאה לידי מאמץ פנימי המעיק על הנפש, ואין האדם יודע שחרו. מועקה זו מתגלה בצורות שונות של מצב־הרוח ומעמדי נפש, וכאשר תגיע שעתה של ההתנגשות המוכרחת של ההרגשות הפנימיות המתנגדות זו לזו ויתהווה קונפליקט נפשי עמוק, אז יש לנוע עסק עם מצב חולני פחות או יותר, ואופני החקירה של תורת־הנפשות צריכים לבוא לנו לעזר. רק מחיצה דקה מן הדקה מבדילה בין המהלכים הפסיחיים הבריאים שהגיעו למרום מאמצם ובין ניצני המחשבה החולה, אבל גם משני עבריה של המחיצה שורר חוק אחד והכרחיות הגיונית ונפשית אחת. אצל האדם הגדול ובייחוד אצל היוצר הולכים ומתרקמים חיי הנפש באינטנסיביות מרובה ומיוחדה, אף־על־פי שהם יכולים להיות נעלמים מעין הרואה ואינם ידועים אפילו לנושאם עצמו. מתחת להכרתו של היוצר הולך ובשל בקרבו פרי־הצער; המתגלה לפעמים בעקת־לב סתומה או שלא־מדעת, ולאט אט בהתפתחות מודרגה יעלה המאמץ הנפשי הטמיר מעלה מעלה עד שתתהווה פתאום ההתנגשות הגדולה בין יסודי הנפש ותתפרץ החוצה באימפולסיביות הכרחית גדולה. אז, כמובן ייעשה המשבר הנפשי נראה לעין־כל, וגם היוצר בעצמו ירגיש כבר את כאבו החי והעצום; אבל חשיבות מיוחדת וענין רב יש דווקא באותה התקופה של המשבר הנעלם, בשעה שהוא הולך ונרקם לאט־לאט. עוד יותר תגדל החשיבות כאשר יעלה בידינו לראות את ראשיתו של כל הקונפליקט הנפשי, את התחלתה של ההתפצלות הנפשית.

ו“מגילת־האש” היא אותה היצירה הנותנת לנו את האפשרות לראות את התהוות הבקע הראשון בנפש היוצר בכלל ובנפשו של ביאליק בפרט. לא הציחצוח החיצוני והעידון הרב שבתאורים האמנותיים, ולא הרעיון הלאומי המרחף על פני השירה, אינם יכולים להסתיר מעינינו את הבקע הנפשי ההולך ומסתמן לפנינו בשעת קריאתנו.

ביאליק מספר על־דבר שני אנשים שהיו בין קהל הגולים האומללים ושהשפיעו במובן ידוע על שאר אחיהם. שני האנשים היו שונים ונבדלים אחד מחבירו בכל מבנה גופם ורוחם, בהרגשת־העולם שלהם ובדרכי חייהם; האחד היה “עלם רך בהיר־עיניים והוא מביט שמימה ויהי כמבקש שם את כוכב חייו”, והשני – “איש־אימת זעום עפעפים והוא מביט ארצה ויהי כמבקש את אבדת נפשו” (“מגילת האש”). אף־על־פי שהבדל עמוק כל כך מבדיל ביניהם, עכ"ז אין קהל הגולים מרגיש כלל בניגוד ההכרחי שביניהם, וצועד לו יחד עם שניהם עקב בצד אגודל, עד שאי אפשר להכריע “מי משניהם הפלאי אשר יבין צעדם” (שם). נדמה הדבר, כאילו היה ביאליק מספר לנו על שני זרמים נפשיים שחיו בלבות הגולים ודחפו אותם בכוח אחד ובמידה שווה הלאה־הלאה. כל זמן ששני היסודות המתנגדים בטבעם פועלים יחד בישר אחד בתור כוחות פרלליים, הולכת התנועה ומתרבה, בלי פגוש שום מניעות. רק אז מתחילים המאמץ וההתנגשות כאשר ישתנה יושר הפעולה של שני הכוחות והם יעמדו זה נגד זה. עד בואו של רגע זה בחיי הנפש יכול האדם לעבוד במרץ כפול ובאינטנסיביות מרובה, מבלי להרגיש כלל כי בחובו הוא נושא את מקור עינויו. לפעמים יש שהאדם יעבור את כל דרכו בחיים ולא ירגיש אף פעם שום התרוצצות בין הכוחות הנפשיים המתנגדים הנמצאים בקרבו, מפני שבמשך כל חייו לא היתה שום סיבה חשובה שתשנה את מצב הכוחות הפנימיים ונטייתם תעמיד אותם זה נגד זה. אך על פי רוב אינה קבועה ועומדת העבודה הטמירית של כוחות הנפש, וביחוד אצל המשורר ישתנה תמיד מעמד היסודות הנפשיים, ותנודות פנימיות מתהוות בלי הרף בפסיחיקה שלו, גם אם אינך מרגיש ומכיר בהן. בביאליק עצמו אנו מוצאים את שני היסודות גם של העלם הרך בהיר העינים “שאוזנו נטויה לשירת נפשו” וגם של איש־האימות. משוררה של

"שירת הזעם, חוללוה מוקדי להבות

בליל העברות…"

הידע ביאליק אז איזה יסוד “פלאי” יכין את צעדיו הוא? כל יצירתו של ביאליק באותה התקופה וגם שנים אחדות אחריה מראה לנו, כי לא ידע בברור מה יותר חשוב בעדו, שירת נפשו או שירת החורבן. אבל יחד עם זה אנו רואים, כי ביאליק הרגיש את חוסר־השלמות שלו ואת הניגודים הנפשיים שבקרבו. גיבורו אומר על עצמו: “מפני התוהו ומפני כף הקלע יגרתי, כי ראיתי את נפשי והנה היא שחורה ולבנה כאחת. ערב אור עם חושך, ואת לבי ראיתי והנה היא מאורת צפעוני וקן־הנשר” (שם). ביאליק מדבר על בקעי־הלב של גבורו ועל השניות הטרגית שלו, בלבביות כה מרובה ובחמימות כה גדולה, עד שאנו מרגישים כי מבלי משים הוא מגלה בזה את סוד־נפשו הכמוס גם ממנו. כאשר ראה העלם על הכף את העלמה הצחורה, סמל החיות הנפשית של היחיד, התחילו שפתיו לנוע ברעד תפילה: “הזאת היא יחידתי ונר חיי ומלאך לבבי מעודי עד היום הזה? ואני באלפי קולות שועה אליך נפשי ממעמקי חיי כל הימים וברבבות שבילים נעלמים ועקלקלים ברחה ממך אליך”… (שם). ובאמת, האם אין אנו רואים את ביאליק במשך כל יצירתו בורח מעולם נפשו ושב אליו בכל פעם? יסורי־אהבה ואושרה, רעד הגעגועים וששון־היופי – כמה פעמים התרחק ביאליק מהם וחזר אליהם בגלוי או בשבילים נעלמים ועקלקלים“? הלא ביאליק עצמו כגיבורו למד “יגון סתרים ומכאובי שתיקה” והוא־הוא שלפעמים “נפשו תרועה”… שומעים אנו בחרדת־לב את הסיפור העגום של העלם כאשר נשבה ע”י הנזיר הקדוש, אנו מרגישים בדברי הסיפור לא רק את הצער העולמי שבאבדן העלומים, כי אם גם את צערו הפרטי של המשורר הגדול שלנו. הלא כה יספר העלם הרך: “וימצאני באחד הימים איש שיבה ביהודה – – – ויחמול עלי השב ויטעני בסתר אהלו ובצל זקנו הלבן והרועד כיסני. ויורני מדרכיו ויעבידני לאלוהיו ויזר נפשי מכל חומרה וילמדני להביט שמימה. ואת כל ציצי עלומי קטף אחד־אחד וישאם לאלוהיו ויקדש את ראשי מאוויי לשמים…” (שם). ומי הוא אותו “נזיר החיים”, כפי שביאליק קורא לעצמו באחד השירים, מי הוא זה שראשי מאוויו היו מוקדשים לעמו ונהפך לזמן ידוע מעלם בהיר לנזיר זועם? “ואחנק את תאוותי בנהם כפיר” (שם) – האין אנו שומעים בשאגות הארי של שירי הזעם השונים את ההרגשות הנפשיות הנחנקות? ביאליק יחד עם גיבורו חשים סתומות, כי לבם נתון בין שני מגניטים, וכאשר גברו על העלם פחדו מפני “התוהו” ושאיפתו לשלמות נפשית, החליט להימסר כולו לאחת הרשויות. נדמה היה לו כי צריך הוא לברוח מעצמו ולהסתלק לגמרי מעולם לבבו. ובחשבו כך הסיר העלם את תלתליו היפים, את זה הסמל של חן נעוריו, וזרקם לתוך האש. אבל קורבן זה לא הציל את גיבורו של ביאליק משניות נפשו הסובלת. יתר על כן: גם בהקריבו את קורבנו לא היה לבו שלם, כי כאשר ראה את שרפת נעוריו חפץ היה לשאוג, אך פה קרה דבר אחד שהשפיע באופן פטלי על חיי העלם וגם על חיי יצירתו של ביאליק. העלם מספר: “באותו רגע הציפה עלי להקת הלוים ים של זמרה ויסחפני, ויכס שאון החצוצרות והמיית הנבלים את שאגת נעורי ולבבי תעה ויאבד בראש התופים ובצלצלים – ואתנפל בלא כוח לפני הכוהן הישיש” (שם). כך נשתתקה ונחנקה לזמן ידוע גם 'שאגת נעוריו" של ביאליק שהיתה בוקעת ועולה מהדפים הבודדים של מגילת־לבבו, והוא נעשה כוהן־אל ושליח־ציבור. רק אחרי עבור תקופת שנים כאשר יצא מתהום הציבוריות וחפץ לשוב לרשות־היחיד שלו, ראה את עצמו פתאום והנה נעשו לו זרים גם השמיים, גם הארץ. ביאליק ראה אז בעיני רוחו את ייסורי ה־“alter ego” (ה“אני” השני) שלו, אך לא הרגיש עדיין את התוצאות ההכרחיות של מצב נפשו זה, ומשום זה אנו רואים אותו עוד זמן מה פוסח על שני הסעיפים ומשמש לפני שתי הרשויות. גם גיבורו של ביאליק, אחרי שקיבל עליו את מרות הנזיר הזקן, נושא שוב את עיניו אל יחידת חייו ושר לנו את אחת השירות היותר יפות הנובעות ממעמקי לב כואב. בשביל קוראו של ביאליק בכלל אין שירת אהבה זו חדשה בתוכנה, יען כי שמענו מפי ביאליק עצמו בשיריו השונים בצורות שונות את הקריאות: “וראי את מלא שמי כוכבי כסף וזהב אתן לך בעד קומץ אחד של אהבה!” (מגל"ה)אבל ב“מגילת־האש” הגיע המאמץ הטרגי לגובהו היותר גדול, וכה עלה לביאליק לתת לנו את ההבעה העולמית והמתאימה של צער היחיד באשר הוא יחיד ושל ייסורי־אהבה אצל נזיר־חיים שנעשה נזיר בעל־כורחו. אנו קוראים את דברי האהבה השוטפים בפזיזות אביבית כפלג־הרים, ואין אנו יכולים להפסיק את שטף הרגשים המתעוררים בקרבנו לקראת הדי השירה הסערית. מרגישים אנו בשטף־המלים את רתיחת הדם הצעיר ואת הלמות הלב המפרכס מעתרת־הרגש. כמעיין המתגבר ומתפרץ מעמקי האדמה עולים דברי שירתו של העלם, בקיצור המאמרים ובריתמוס הרועד והמהיר אנו שומעים את נשימתו הקצרה והתכופה של העלם בדברו מרוב התרגשות. וגם אצלנו תקצר ותתכף הנשימה בקראנו: “קחיני, חניני, שאיני, אחותי, הנני בידך. שימי כחותם על לבך או הדום לרגליך… ככלב ארבץ אצל שולי שמלתך ואשמר ניד עפעפיך ומשלח אצבעך, או ככפיר אזנק אליך ואסחבך אל אחת המאורות… או שמים חדשים אברא לך ויכולת חדשה, וזוהר חדש אסובבך…” (שם).

אשד זה של תפילה זכה ושאגת־סער, זו הערבוביה של טמפו סערי ואיטיות לירית רכה – כל זה פוגם אולי את השלמות האמנותית החיצונה, אבל על כל זה מרחף הנוגה היפה של התגלות לב רועד ושל וידוי אנושי. בלי יודעים הרים המשורר את הצעיף מעל נפשו. מדבר הוא על גיבורו וחושב רק עליו, אנחנו יודעים כבר מי הוא הגיבור האמיתי של “מגילת־האש” שעליו נאמר: “ואל אחיו הגולים יצא ויראה בשפלותם ובעוותם – ויכאב את מכאובי כולם וישאג את שאגתם. ותשמע מתוך השאגה – – – נהמת נפש גוועת בחבלי אהבה לא באה ואנחת העולם בליל החום” (טם). מי הוא האי?

מאמינים אנו כי זה העלם הבהיר (מי שהיה בהיר) בהיותו בתוך אחיו “פרפר עם לבם בכל אשר יפרפר והתענה שבעתיים בכל ענותם”. אבל מ“מגילת האש” אין אנו יודעים כלל, אם גם ה“אחים” הרגישו בענות נפשו של ההולך בינותם. בהרגישו את צער משוררו, מזה התענה פי שבעים ושבעה. אפשר לצייר לנו את מצב נפשו של העלם אחרי כל מה שעבר עליו כאשר “באו אליו רבים וכפפו בדממה את ראשם תחת קללתו וברכתו וביקשו מפיו תוכחה ותפילה ומעיניו רחמים ותקוה” (שם). כדי להבין מעמד נפשי זה די לנו לקרוא את שירי ביאליק מתקופת המשבר. הלא גם אותו קרה המקרה: האחים הגולים קיבלו באהבה גם את ברכתו וגם את קללתו והם־הם שדרשו ממנו תוכחה, תקוה, נביאות, וכדומה.

כשאנו קוראים בעיון את מגילת־לבו של העלם הרך שב“מגילת האש”, מוכרחים אנו להשתומם על הניחוש הסודי שניחש לו לבו של המשורר. עוד הרבה שנים לפני בוא המשבר הקשה בנפשו אמר לו לבו של ביאליק כי בוא תבוא ההתגלות הגדולה בין שירת היחיד ושירת הרבים, וכי בוא יבוא גם היאוש הפרטי. איש הצועק על גזלת־נעוריו והשומע מאחוריו את “צחוקו של האשמדי” בתור תשובה, נפש עמוקה ועשירה שראתה את עצמה פתאום יורדת מכל נכסיה, ש"ץ שנשאר יחידי על דוכנו – היש לך עקת־לב קשה מזו? וכאשר משתלבים יחד כל אותם התנאים המרובים שהכבידו על יצירת ביאליק ובאו כשפודין מלובנים בלב המשורר, כאשר מתחוור ההכרח הנורא והפטליות של המשבר הנפשי, אז מתעבה עקת־הלב ליגון קודר. “ובצר ללבבו מאד ומצאוהו חלומותיו הגדולים ומדוויו הנאמנים והשיגוהו כגלי הים – – ויצא העלם בשחר אל מחוץ לעיר ונשען שם תחת ערער על שפת נחל נרדם – – – – והביט גם אל תהום נפשו ועמד עד בוש והחריש עם כל העולם ביגונו הגדול, יגון היחיד”. (שם).

“יגון היחיד” – מלים אלו הדגיש ביאליק עצמו, אך אז לא יכול היה עדיין לדעת את כל פרטי הטרגדיה הנפשית שלו. בקריאת־שם זו מפסיק ביאליק בשנת תרס“ה את ספור החיים של הalter ego”" שלו. את המשכו של הספור אנו מוצאים בשירים השונים שנדפסו משנת תרס"ה ואילך.

היה העלם לאיש

"ועלית־קיר קטנה לאיש ההוא היתה

ולה אשנב קטן

ותהי לו לנפשו, ולא ידע בה מלאך

ולא ידע בה שטן.

ולאיש תפלה אחת והיה בצר לו –

ויהי עולה שמה

צונח לאשנב, ורועד ולוהט –

ומפלל בדממה.

ותארך התפלה כארך ימי חייו –

אך אל עליון לא רצה;

את לא בקש לו נתן והאחת שבקש –

אותה לא מצא.

(“והיה כי תמצאו…”)

שם “בעלית־הקיר” כאשר התייחד עם נפשו, כמו שהיה מתייחד “העלם” מחוץ לעיר, היתה אצל ביאליק שירתו – תפילה, אבל כאשר היה יורד לאולם הגדול, מקום ששם נקבצו המון מעריציו לכבודו בבנקט, שם היתה אצלו תחת תפילה – תוכחה, ותחת דממה לירית – שאון של פתוס. כי ביאליק היה נמצא כמעט במשך כל יצירתו כעל בנקט אחד ארוך – את זה צריך לזכור. רק אז כאשר התפכח קצת שכרונו של ביאליק, השכרון שבשליחות־ציבור חשובה ושבתהילות “החנפות” של הקהל, רק אז ראה את עצמו “עייף וחלש”, והיה רואה את עצמו פתאום כ“איש תמים ופשוט”. ברגעים כאלה היה ביאליק שוכח לגמרי את מה שאמר בגאווה לפני שעות אחדות באולם הגדול: “און רעד איך – מוזען הימלען שוויגען, די ערד בעוועגט זיך ניט פון ארט” וכו'. בתמימות אמיתית מאמין ביאליק כי את “נתיבו לא עקש” וכי רק “תפילה אחת” היתה לו. במובן זה מתגלה ביאליק לפנינו בתור מופת מעניין של התפצלות האישיות. כמעט תמיד אנו רואים אותו בעת ובעונה אחת בשני מעמדי־נפש שונים ומתנגדים זה לזה, וחוץ מזה הרבה פנים לו ושני קולות. “בהיר עיניים” ו“זעום עפעפיים”, חולם תמים וריאליסטן פיקח, ש“ץ בגלוי ומשורר יחיד בסתר, ולהיפך – ביאליק הנהו כמעטו תמיד לא “מעור אחד”. ב”הולכת את מעמי“, שירת־היחיד היפה, הוא קורא לכאב לבו “יגון הקודש”, ב”מגילת־האש" השירה הציבורית במחשבה, הוא קורא לו “יגון־היחיד”, אך גם פה גם שם אינו מבדיל הבדל גמור ביניהם. ואם הוא עצמו כך, מעריציו לא כל שכן. איש לא הרגיש את הצער ההכרחי של היחיד שבשירי התוכחה שלו, ואולי רק מעטים חשו כי סוף־סוף היו השירים האלה גם סוג של הלקאת עצמו. אצל זולתו ואצל ציבורו “דמעתו” של ביאליק “אף מקצת שנה לא גזלה”, אבל את המשורר עצמו הביאה “דמעה” זו ל“לילות הזוועה, לא מנוחה ושנת” לו. בכל־זאת, יכול היה ביאליק במשך כל הזמן עד בוא המשבר הנפשי להעמיד פנים שוחקות באמצע מציאות־הבלהות, ולשיר על קרני אורה ונגוהות בשעה שמסביב התפרצו גניחות־אימה של אחים נשחטים, ובשעה שמרחוק הגיעו אלינו הסיפורים האיומים על העומדים ליהרג והמחוייבים להרוג בארות מנצ’וריה. היש למצוא משורר ציבורי גדול שיכול לתת לנו את השירה היותר יפה על חלומות הנוער ועל חלומות היער והברכה באותה שעה עצמה שמסביב התהוותה מהפכה ציבורית גדולה, כאשר התחילה להתמוטט הקרקע הממלכית והציבורית וכאשר רבבות־רבבות אנשים מתו במיתות משונות במלחמה הגדולה שהיתה אז בין רוסיה ויפאן? לא יאומן כי יסופר, אך זהו בגדר המציאות, וביאליק הוא המשורר הציבורי הנפלא. וגם להיפך יש מקום לשאול: איך אפשר הדבר כי משורר אחד יוכל בעת ובעונה אחת לראות ולהרגיש את המאורעות האיומים ואת המקרים המחרידים שקרו “בעיר ההרגה”, לספר עליהם בבהירות כה נוראה ואכזרית, ויחד עם זה באותה שנה – למוקדם ולמאוחר אין חשיבות יתרה – לשיר גם על געגועי־אהבה עמוקים ב“איך” ועל יפי הטבע ב“שירי החורף” בעמקות כה נפלאה ובעדינות כה מרובה? שאלה היא. אבל גם שאלה זו מצאה את פתרונה בביאליק. הוא הוא המשורר הלירי הנפלא, שאפילו אמת־הפוגרומים ושאון הציבוריות של שנת תרס“ה לא יכלו להרעיל את נפשו הרכה והענוגה. כדי למלאות תפקידים כה שונים בעת ובעונה אחת, צריכה להיות אצל “האיש הפועל” לא רק שניות נפשית כי אם התפצלות נפשית, ואנו רואים אצל ביאליק חוץ ממערכי־הלב השונים ומהלכי־הרעיונות הרחוקים זה מזה, גם סיגנוני נפש מיוחדים המתגלים בשינויי־הקול והריטמוס הפנימי. בשעה שהוא יחיד לנפשו, דיבורו בנחת ובפשטות, קולו רך ולבבי, מתוק ומרגיע כאוושת גלים קטנים על חלקת נחל שוקט; להיפך, כשביאליק רואה ומרגיש סביבו את “הקהל”, את הציבור שלו אז נעשית שפתו דברנית ומתהדרת במלי־ברק, וקולו נעשה קשה, רועש, מהיר ואדיר, כקול אבנים הנופלות מפסגת ההר. וראוי לציין: בה בשעה שבשירי ביאליק הליריים אנו מוצאים כל כך הרבה נעימות שונות וניואנסים דקים הנה הפתוס שלו הוא חד צלילי. למה הדבר דומה? לאדם שאינו משתמש בקולו התדירי והטבעי כי אם בנימות הגבוהות או הנוספות שבקולו ומשום זה אין הוא יכול לדייק בקולו. ואמנם קולו האמיתי והיסודי של ביאליק, זה הנובע מסגנון נפשו העיקרי, הנהו בטבעו רך וגמיש, ורק חילופי המעמדים שעברו על נפש המשורר הוסיפו לו משלהם תכונות חדשות המתאימות להשפעות הזמניות. בחיי כל אדם ישנה תקופה של שבירת־הקול, זהו הגיל שבו “העלם” נעשה ל”איש"; גם אצל ביאליק הביאה אתה שינוי בקולו תקופת־המעבר ממגילת־הלב למגילת־האש. אחרי עבור תור־המעבר הלכו סגנונו המלולי וצלילי קולו הלוך והתפתח, השתנות והתחלף בהתאמה למעמדי הנפש של המשורר. שינויים אלה ומצב־ההתפתחות שבקולו של ביאליק ובשפתו, יש בהם כשהם לעצמם ענין רב בשביל חקירת הספרות והשפה העברית, וראויים הם לתשומת לב מיוחדה; אך מכיוון שאנו עומדים עתה רק בחקר המחשבה היצירתית של ביאליק ובסימון הלך־נפשו, נחזור לענייננו. ראינו את ביאליק והנו שקוע עצוב וזועם בנבכי היאוש המר, שמענו אותו עומד ומקלל את ציבורו – סיבת עינוייו – ושולח לו “מלים־עקרבים”; ראינו גם את נפשו הסובלת והנה קרועה קרעים שאינם מתאחים – ונתחורה לנו ההכרחיות העצובה שביגונו והתפתחותו המודרגת והפטלית של יגון זה. הבטנו על התבודדותו של המשורר הגדול ועל התרחקותו האדישית מן החיים ולא השתוממנו כלל, בשעה שנודע לנו כי המשורר היותר חביב עלינו אמר מתוך צער עמוק:

"לא אשאל עוד ולא אנסה, ודבר לא אבקש

בלתי אם אבן אחת למראשותי".

מעשית־חיים זו העגומה צריכה כבר להיות מובנת לכל. כאשר “מצאנו” את מגילת־לבבו ופתחנוה, היו הדפים, שעליהם נחו עינינו ראשונה, מלאים עצב ומרי. אבל במגילת־לב ישנם דפים רבים המזהירים מגיל פנימי ומעצר חדוות־חיים. את הדפים האלה, הדפים הראשונים, שכחנו לגמרי ברדיפתנו אחרי “הנביאות”. ואם אנו חפצים לעמוד על סגנון נפשו העיקרי של ביאליק ולהבין כהוגן את תקופת היצירה הנפלאה שהתחילה אצלו זה רק עתה אחרי המשבר הקשה שבא עליו – צריכים אנחנו להתחיל מבראשית. אז נכיר את חוט־השני מלא־החן העובר דרך כל יצירתו והמציין את ביאליק האמיתי.

*

היה זמן, הנראה לנו עתה כה רחוק־רחוק ממנו, שביאליק היה כולו ספוג־אור ושיכור חיים. אז היה מאזין לכל נדנוד קל בגלי האוויר ולכל איוושה חרישית בעולם ה', עינו היתה פתוחה לקראת כל חילופי הגוונים של הנגוהות. כששמענו אותו אומר:

"קלותי, זכותי, כנף אור תשאני,

נטושה, הזכים, אחיכם הנני", –

היינו מרגישים כי באמת אח הוא המשורר לרוח הקל ולקרן האור. בשירתו היתה מפכה באותם הימים שמחת החיים, ושכרון הזוהר מלא את כל ישותו. נפשו היתה כזכוכית מבעירה המקבצת במרכזה את כל קווי האור המפוזרים סביבה, והוא היה אוצר משמחתו ומזוהרו הפנימי על כל מרי נפש. גם עתה כאשר אנו קוראים את שירי האור והזוהר שלו שיצר אז, מתפרצת מתוך לבנו אנו הקריאה הביאליקית: “אלוהים, שטפתני האורה!” כל כך רב היה האור שראה ביאליק ושפיזר סביבו… זו היתה שמש־בראשית שנדלקה מעל ראשינו, ואיש לא ידע, איך ומאין זרחה. באותה התקופה המאושרת שביצירת ביאליק שמענו בשיריו אלפי צלילים של מעיני־קסם, ומתוק היה הכאב לעיניים שהיה בא מרוב הברק ומאלפי הניצוצות שהוציא “דינרו” של המשורר. ביאליק היה אז כל כך עשיר וכל כך פזרן, עד שדורות רבים עוד יוכלו להשביע את נפשם בשכרון החיים שלו ובגנזי־הנגוהות שאסף. ביאליק הנהו בשיריו אלה קוסם פלא, שכל תנופת ידו בוראה עולמות, שכל דיבור ודיבור היוצא מפיו נהפך לדינרי זהב ולפנינים, לקרן אור ולצחוק של אושר. גם עתה אחרי פיכמן, טשרניחובסקי ושניאור, אנו קוראים את ה“זוהר”, ה“צפרירים” ו“הברכה”, ומרגישים לחץ בלב משפעת הרגשים. נפשנו אינה יכולה לקבל בבת אחת את רוב היופי הניתן לה, ונשימתנו תקצר מהריטמוס השוטף והחי של שירת ביאליק זו. הלא כעין אקסטזה דתית עולה ובוקעה משירי הטבע הטהורים של ביאליק. הוא עצמו אינו מרגיש אפילו כי הוא משתמש בשינוי קצת באותו החרוז ממש שלפניו ברא המשורר הדתי והמיתי בקראו אל ה':

"הדור, נאה זיו העולם

“נפשי שכורת אהבתו”.

ר' ישראל נג’ארה וביאליק – שכנות מוזרה. אבל שניהם בטאו את חדות נפשם במלים דומות, מפני שחדוה זו היא מסוג חדוות־האקסטזה. באותם ימי השמש והנגוהות היה ביאליק כאיש שעברו יין, אך שכרון זה פג מהר.

"ובאחד' הימים – לא אזכור אימתי

"לא אדע מדוע – – –

……………

“ושירת הזהר לנצח נדמה”.

“לא אדע מדוע” – ביאליק אולי לא ידע, אבל אנחנו יודעים עתה. אחרת כמעט אי־אפשר היה שיקרה. כי היכל משורר שקיבל בירושה “נאד דמעות” ונעשה תלמידו של “הצרצר” להיות תמיד שכור־זוהר? כאשר שב בחזרה מיער־הקסם ומעולם־הצפרירים, עבר דרך העירה העברית וראה את כל המציאות המכוערה והדלה שתאר (אמנם בלי כשרון מיוחד) בשירו “רחוב־היהודים” (בירחון “ממזרח וממערב”) והכיר את שפלות עמו ועניו, התחיל מתחילה מוריד דמעות, כיאות לרחמן בן רחמנים ולמשורר עברי המומחה “לבכות ענות” עמו. מני אז הוא בוכה לפעמים קרובות וכמעט אין שיר שלו מאותם הימים שלא נפגוש בו את המלים “דמעות”, “בכי”. רק אח“כ, כאשר הרגיש קרבו כוח נפשי גדול, התחיל למחות ולקבול, אבל “הצפרירים” ו”הזוהר" בין כה וכה נשכחו מלב, ורק כעין זכרון־ילדות עמו היה עולים לפעמים על לבו. יש שהיו נשמעים אקורדים בודדים של שירת הלב הרענן, והיו מעוררים אצל המשורר געגועים לעולם היופי שאבד בעדו ואינו. געגועים אלה היו מתעוררים פתאום באמצע טרדותיו, בשעה שהיה שקוע כולו בצער הרבים ובחיי הכלל, אבל רק רגע היה הלב מתעטף ומיד היה שב לדאגותיו היומיות. כך מוציא לפעמים אקורדים רכים ומאושרים אחדים הפסנתר היקר שנשאר עומד בבית “היורד”… כך יורדה לפרקים על האדם בעצם טרדותיו ועבודתו איזו תוגה קלה הצובתת את הלב לרגעים אחדים. תוגה סתמים זו שהאדם משתדל לבארה ואינו יכול – מקורה בצער טמיר הכלוא בנפש האדם. ברגעי תוגה כאלה היה ביאליק מגלה את לבו. הוא היה מספר על נפשו שנמשכה אחרי קרני הפז והעבים הצחורים ובכל זאת “פרפרה בדד במעי אותיות מתות”, היה מתאונן על שנפשו הרכה לא ידעה “שיר עלומים ואהבה” והיה מתענה חרש. אותה המית־הנפש וכליונה שהיתה נשמעת בשעת למודו בוולוז’ין, שהיתה מתפרצת סתמית ואי־ברורה מבין השיטין של שיר לאומי והיתה מאירה באור ענוג את הדפים הקשים של שירת־הזעם – מקורן היה הצמאון לזוהר וגעגועי האהבה הכלואים. מני אז שנתק מתחום בית־המדרש, הוא אומר על נפשו, כי

"עדיין היא טסה ומשוטטת בעולם

מתרפקת, דופקת ובוכיה בחשאי

ומתפללה על האהבה".

הנוכל לחזור אחרי המבטא “עדיין” גם עתה? אולי – “הן”, אך יותר קרובים לאמת נהיה אם נאמר, כי צער אחר ממלא עתה את לבו של ביאליק. אמנם כי געגועי־האהבה תופסים מקום חשוב במגילת־לבבו, והנעימות הדקות והעדינות של הלב האוהב הנן אולי הרבה יותר מענינות ומרובות־גונים אצל בחור־ישיבה זה, תלמידו של “הצרצר”, מנימות דומות של האהבה אצל שניאור הפיקנטי. אבל בכל־זאת נשתנו הרבה צרכי לבו של המשורר במשך הזמן. במשך עשר השנים שעברו מני אז באו עליו דאגות אחרות והרגשות אחרות. לא רק העדר עלומים ואהבה הוא המעיק עתה על ביאליק. אפילו יפי הטבע ורבבות הפלאים המרחפים בעולם ה' אינם עושים כבר עליו שום רושם. ביאושו הקצוני הוא אומר:

"מי אני ומה אני כי תקדמני קרן זהב,

ורוח רכת־כנף כי תחונן לחיי

ומה לגבעול שדי כי יתרפק עלי

ומה דשא רענן כי ישק רגלי?"

בעדו כאילו קפא הכל, נדם ונשכח, ואנו מבינים את אדישותו זו מפני שהיא הנה אחד הגילויים של המשבר הנפשי שבא על ביאליק. אבל אנו יודעים כי יחוסו לטבע היה לפנים אחר לגמרי. מתחילה כשהיה עוד טירון אצל הטבע, היה משתמש בתאורי הטבע בתור סביבה נוחה או בתור תבלין לרעיון חברתי או לאומי (“בשדה”). אח“כ היה שר על חיי הטבע וחיי הנפש שלו לחוד ועל ענינים ציבוריים לחוד, ולא היה מערבב את האחד בשני. אז לא ידע עוד משניות שבנפשו, ואנו רואים, למשל, כי בשנת תרס”א הופיעו “שירתי” ו“זוהר”, בשנת תרס“ד “משירי החורף” ו”איך" מצד אחד ו“בעיר ההרגה” ו“דבר” מצד שני, וכן הלאה. אבל עתה – אין לבו פנוי לא לגעגועי אהבה ולא לחדות־נוער, לא ליופי הטבע ולא לחיי הציבור רק יאוש וצער סובבים אותו, כי נוד התנודדה הקרקע מתחת רגליו. ברשות־היחיד לא התבצר כראוי וברשות־הרבים אבד את “דינרו” – ומה יעשה המשורר ולא יעצב? לפעמים יטרידוהו הרהורים רעים שונים וחלומות־בעתה יבעתוהו אבל – כמה יפים ופלאים היו חלומותיו לפנים! חלומותיו ומראותיו שהיה רואה בימי בחרותו היו תמיד עשירי־הצבעים ועדינים. סביבו רחפו תמיד רוחות קלילים ולחשו לו סודות אין קץ, כמה רמזי־קסם וכמה רזים טמירים נתגלו לו בחלומותיו שבהקיץ!

"אויף דעם הויכן בארג, אויף דעם גרינעם גראז

האב איך אין דער שטיל אבגעטרוימט מיי גליק…"

אבל כאשר התפלגה נפשו נחלקו גם חלומותיו, חלק לו וחלק לעמו. חלומותיו שחלם על עצמו היו רכים ועדינים ומלאים פלאי־סוד. לא כן חלום־אומתו. על עמו ראה רק חלומות־בעתה, ואפילו החלום היותר מזהיר של העם העברי, עורר אצלו רק סטירה עוקצת ואכזרית. בשיר הארסי “והיה כי יארכו הימים”… יש אולי הרבה יותר לעג משיש בכל תוכחותיו, וגם אם נניח שאהבת ביאליק את עמו היא מסוג האהבה האכזרית, אהבת אב קפדן בעל־רצועה, כפי שחשבתי במקום אחר, גם אז מוכרחים אנו להודות, כי בשירו הנזכר על געגועי־המשיח שפך ביאליק יותר מדי חימה על עם המרי. ואולי סטירה זו, שביאליק קרא לה “מחזיונות הנביאים האחרונים”, היא סטירת־נקמה על כל אלה האנשים שמשחו אותו ל“נביא”. איך שיהיה, ביאליק היה בחלומותיו הציבוריים, אכזרי וקשה כארז, נוקם ונוטר, אבל בחלומות־נפשו הוא מתגלה לפנינו בעצבו העדין והצנוע. “בערוב היום” או “עם דמדומי חמה” מתעוררים בלבו חזיונות־נפש מקסימים, המליטים את הנשמה בצעיף רך של נגוהות־פלא. רשת־כסף אוורירית הולכת ומתרקמת סביבו וסביב הקורא, וכל כך טוב נעשה ללב… כי מרגישים אנו בהמיית־נפשו ואתו אנחנו בצר לו, בשעה שהוא מראה על איי־הזוהר השטים על מרחבי האופק ואומר:

"הם האיים הרחוקים, העולמות הגבוהים

זו בחלומות ראינום,

שעשונו לגרים תחת כל השמים

וחיינו לגהינם".

ויודעים אנו: איים אלה שבחלומות, ועולמות אלה שבדמיון, ממתיקים וממררים כאחד את החיים. המה הנותנים לאדם את מגע האושר והממלאים את מחסוריו שבעולם העשיה, אבל הם־הם המרחיקים את האדם מהחיים הממשיים והעושים אותו חולם מסכן. ובכל־זאת אינו חדל האדם לשאוף ולהתגעגע על “האיים הרחוקים והעולמות הגבוהים”. יען כי צודים הם את הנפש ביפי טהרתם ובמקסם האגדיות שלהם. מי מאתנו לא הרגיש, לו רק פעם בחייו, את האושר הפלאי היורד על הלב ובאותם הרגעים הסודיים, שבהם אנו שואפים ושטים מעל הגלים העכורים של המציאות אל איי־הדמיון המכוסים ממנו בערפלי טהר?… מי מאתנו לא כמה ולב מי לא כסף למרחקים היפים, הרומזים וקוראים לנו על אופקי שמי חיינו? בדברי ביאליק על חלומות נפשו שומעים אנו את הד החלומות, שברשת־הזוהר שלהם נתונים גם אנו. וכמה נעימה ההכרה כי הוא, מחונן ברוך־אלוה, היטיב כל כך לספר לנו על עצמנו! פעם בהיותו צעיר שמע מתוך הדממה קול קורא אליו: “בני, חלומותיך באו”! אבל זו היתה טעות השמיעה. חלומותיו לא באו, מפני שהם מאותו הסוג המיוחד של חלומות־פלא שאינם באים לעולם ושאין להם פתרונים. בין שחלם על עצמו ובין שחלם על אחרים – הכוכבים רימו אותו תמיד. באחד משירי העם שלו הוא מזהיר: “אל תבטח בכוכבים, רמאים הם וחנפים הם, גנבים שבגנבים”. ובכל־זאת – היה הוא עצמו נושא תמיד את עיניו לכוכבי הרום, וגם עתה, כאשר נתבדו חלומותיו, והוא נשאר עייף ויחידי, עודנו מחכה לתשובה ופורש כפיו לשמים: “ענוני, כוכבי אל, כי עייף אני”. מתוך יאוש ויתמות הוא פונה שוב אל הכוכבים ה“רמאים”, אף־על־פי שמוחו הפיקח הנהו נגד חולשה נפשית זו כי מה יעשה והוא כה ערירי וכה אומלל, ביחוד – בלילה. הלילה השחור המכסה על כל ייסורי אנוש והמכניס תחת כנפיו את כל תועה ובודד, יפרוש כנפיו גם על גדול המשוררים העברים בעמדו רצוץ־נפש. אחרי ראותו כי הוא נעשה פתאום “דל וריק משהיה” אומר ביאליק בעצבו הרב:

"אל הוד הלילה אשטחה את כפי

אבקשה אל תעלומות חיקו נתיב

ומחסה רק בכנפות שחור אדרתו

ואקרא לו עד מות עייף: בואה לילה

אספני נא, הוד לילה,

אל נא תתנכר לי, פליט קברים אני

ומנוחה תבקש נפשי, שלות עולם".

(לפני ארון הספרים)

“פליט־קברים”… – כמה צער במלים אלו! וגם שאיפה זו ל“שלוות־עולם” מעוררת בנו הרהורים נוגים, למרות היופי הלבבי הרב שבשירת לבו של המשורר. באותה שעה שהוא מספר לנו במרי־שיחו על שובו מקברות־העם, נדמה לנו כי לפניך איש הטעון רחמים גדולים; כי נזכרים אנו ש“פליט־קברים” זה העייף והמתייאש בא אלינו בשעתו כצפריר מלא גיל. וצער גדול יתקפנו בזכרנו את כל המעונים הגדולים של חיינו שהוכרחו להודות כי “על שבר בת עמי השברתי, קדרתי שמה החזקתני”.

* * * * *

אחרי עבור זמן רב, כמעט ערב יובלו של ביאליק ביצירה, אנו רואים אותו שוב “לפני ארון הספרים”, אבל אינה דומה עמידתו אז לפני “מאשרי־נעוריו” לעמידתו עכשיו. אז היה הוא עצמו ה“שמיר” וה“חלמיש”, ועתה כאיל אבנים כבדות מעיקות על לבו; אז היה מלא כוח־עלומים והתגבר על דרישת נפשו וגעגועיה המיוחדים, ועתה – הוא הלך בודד שנשאר בחצר בית־העלמין בליל־זוועה… הלילה! הן ביאליק כל כך אהב אותו וכל כך היטיב לשיר על סודותיו. הדפים היותר יפים במגילת לבבו מוקדשים לרזי הלילה, והוא עצמו לא הרגיש אולי את הפטליות שבתשוקתו זו. התרפקותו על הלילה, הקשבתו המיוחדה לצלילים הליליים ומצב נפשו האילם ועצוב כליל – כולם היו מוכרחים ונבעו מתוך השניות שבנפשו ונבראו מתוך יגונו הגדול, יגון היחיד. בלילה היה מתעורר בקרבו בעל־החלומות, היה מתגלה המשורר הרך והענוג, והיתה נבראה שירת־היחיד, השירה הלבבית שביאליק היה זמירה הראשון.

הוא מספר:

"ובהשתתק כל העולם

ארגיש: לבי ער ומדבר…

ארגיש: מעין טהור אחד

חומה אט שם ומתגבר".

ועוד –

"ובהשתתק כל העולם

אשב אביט אל כוכבי

לי אין עולם אלא אחד –

הוא העולם שבלבבי".

(ים הדממה…)

דברים אלה האחרונים הם כמעט אמת, כי בשחור הלילה לא היו נראים לו הרבים והוא יכול היה להמסר כולו לרשות החלומות וחיי הנפש. צללי הלילה מכסים על הכל וגם הרע גם הטוב נעלמים מן העין. מצב־הנפש של כל אחד מאתנו אחר הוא בחושך משהוא בתוך האור, כי בלילה מרגיש האדם את עצמו בלי־משים יחידי ובודד. “ושאר העולם שותק כאילו אינו” – זוהי אחת התכונות הראשיות של הלילה. בשחור הלילה נעשים בטלין ומבוטלין כל השבועות והקנמים של היום. שעבודו של האדם לזולת, עול הציבור המונח על צוארנו תמיד, דאגות היום וטרדותיו – כולם כאילו גזים בפנות היום. גם קבוץ־האנשים והרבים נראים בלילה רק כ“יחיד” וכעצם אחד. אחד־אחד הולכים להם האנשים, ביחידות תבכה או תשמח הנפש, כי לא תראנה עין זר ולא תחללנה עין־רחוק. בלילה קמה על הארץ ממשלת היחיד, ואז אפשר להיות יחידי מבלי לעורר שום תרעומות מצד הזולת או הציבור. אז “מותר” גם לחלום בלי מפריע. אם יבוא איש ויספר לנו על חלומות היום שלו, רק שחק ישחקו לו ויקראו אחריו בבוז “בעל־החלומות”, אבל בלילה נשא אפילו האיש היותר ריאלי על כנפי חלומות ושאיפותיו. ואמנם מקדמת דנא הלילה הנהו המקלט היחידי בשביל האיש הבודד והנודד. בשעות חשכות אלו של חיינו משתנה גם קול האדם, כי רב הוא ההבדל בין קולו היומי ובין קולו הלילי: תחת המחסה הרך של שמי הלילה נעשה קול האדם יותר צלול ועדין, יותר אמתי ולבבי. מי מאתנו לא הרגיש איך משתנים הקולות בחלל האויר השחור של הלילה? וגם ביאליק היומי אינו דומה לביאליק הלילי. בדממת הליל שומע ביאליק אלפי רזים נפלאים, והוא מגלה לנו את סוד נפשו:

"מתנומת העשבים, ממשק הקמשונים,

מפליטי קולות אובדים במרחקים –

מכולם אחוש אשמע רמזים דקים

לחלומות פלאי, חלומות בלי פתרונים".

(רזי לילה).

וביאליק מוסר את עצמו כולו לעולם נפלא זה של צללים, בנות קול לחשי־דממה. “חלומות פלאי” אלה אין להם מקום בחיי ביאליק היומיים, מפני שהמציאות היומית נוראה וגסה. כל זמן שביאליק רואה סביבו את כל הנעשה אין הוא יכול להסיח דעתו ממנו והוא טרוד בעניני הכלל כאחד מהם. היום דורש תמיד אקטיביות ואינו נותן לאדם להיות חולם פסיבי. לא כן הלילה, ביחוד אצל רך־הלבב ועדין הנפש. בשביל משורר כזה יש ללילה חן מיוחד ורבבות ענגים תלויים בו. כי –

"כמו מקצוי עד, מאפסי תוהו

הרהורים סתומים אל הלב יבואו

ומושכים אותו שמה, שמה, שמה –

לקצות מרחקי עד, אל אפסי דממה,

הרחק מפה, למקום שם תצאנה

בנות קול, הברות פלאי – ותמוגינה".

(שם).

אז מתגלה לו ביאליק עצמותו, הוא מכיר פתאום בעולם היחידי שבלבבו ובשפעת היופי הטהור שדחה מעל פניו. שועת העשוקים ואנקת המעונים שדלקו אחריו ביום ולא נתנו לו מנוח, כאילו נעלמו עתה לגמרי, ובמקומם סבבו את המשורר מנגינות־הקסם של שר הלילה. מרובים הם הצלילים ושונים –

"ודומם יחדרו הקולות הנחבאים

ללב – ומלאו אותו המית־פלאים"…

במשך כל יצירתו היו רזי־הלילה מקלטו היחידי, מקלט שירתו הלבבית. המית־הנפש שהיתה מתעוררת אצלו באותם הרגעים היתה מביאה לו גם הרגשה חדשה של בדידות ושל תוגת־יחיד. הוא היה אומר:

"אז אבין אנה לבי כה קראני

מעודי עד היום – ומה ערירי אני"

(שם).

אבל הבנתו זו לא היתה עדיין עמוקה די צרכה. התגלות זו הלילית היתה נשכחת מהר. בקע השחר וצרות הכלל הקיפו שוב את המשורר וחדרו לתוך נפשו. שוב היתה נשכחת “המית־הפלאים”, ועל קומה היה בא שאון התוכחות ושירי הצבוריות. צריכה התפתחות ארוכה כדי שיבורר למשורר סוד יצירתו וסוד ייסוריו.

* * * * *

זמן רב לא הרגיש כלל בהתפצלות נפשו ובניגודים הפנימיים שלו. הוא היה לא רק לירי ופתיטי כאחד, לא רק ציבורי ויחידי, אלגי וטרגי, כי אם גם רומנתי וריאלי. ומעניין – כי שני היסודות הנזכרים, הרומנתיות והריאליות, נפגשים אצלנו בתור מידת־כוח וחוויה נפשית אחת. ביאליק הנהו רומנתיקן וריאליסטן לא רק ביצירתו כי אם גם באופני הסתכלותו ובאמצעי התרשמותו. חוקר הספרות הבא ודאי יברר בפרטות ומנקודות השקפה שונות את יסודי הרומנתיות והריאליות שביצירת ביאליק, כמו שיחקור את שאר היסודות החשובים של יצירה גדולה זו, אבל כבר בתפיסה ראשונה אנו רואים את השתי המוזר של קיום אלה בנפשו היוצרת. בעת ובעונה אחת הוא שומע את לחש הרוחות ביער־הקסם ורואה גם א המציאות האיומה שבעיר ההרגה, עם כל פרטיה. לבו מרגיש משיכה פלאית אל קצווי עד אל ארצות החלום ובפיו ידבר על חטאיו ועינוייו הריאליים של עמו. וגם זה ראוי לשימת־לב. במקום שאתה מוצא את ציבוריותו שם תראה גם את ריאליותו (“שירתי”, “רחוב־היהודים” ועוד). ולהיפך – שירת היחיד שלו היא ברובה רומנתית. שום משורר עברי עד ביאליק לא הביע באופן כל כך מקסים את הגעגועים הטמירים של האדם למרחב־יה, “לקצות מרחקי־עד, אל אפסי דממה”, ואת הרגשת העולם המיוחדה של טובי הרומנתיים העולמיים שמצאה את ביטויה ב“רזי לילה”, בשיר “בערוב היום”, ב“גמדי לילה” ואת האהבה הטהורה של “מכתב קטן לי כתבה”, “הולכת את מעמי”, “איך” ועוד. קשביותו הדקה של ביאליק ל“הברות הפלא” קורבתו לצפרירים, לשר־הלילה ולרזיו, מגלים בו קודם־כל משורר רומנתי, אבל משורר רומנתי זה נתן לנו גם את התאורים הריאליים המחרידים של חיי בוז ומות־בוז, והוא־הוא גם בעל השידיוורים הריאליסטיים שבספרותנו, בעל הספורים “אריה בעל גוף” ו“מאחורי הגדר”. יותר על כן: באותה שעה עצמה שהוא מדבר על הנגוהות והצללים ושאר ענייני הטבע כרומנטיקן טיפוסי, הוא מצייר לנו את חיצוניותו של היער החורף ועוד, כאחד האמנים הריאליסטיים היותר מחוננים.

כמשורר רומנתי אמיתי הוא מתרפק על העבר ומרומם את “מקדש אל נעוריו”, אבל ייחוסו הלבבי לצורות החיים שעברו אינו מאפיל על החוש הבריא שלו ועל הרגשת המציאות. כן גם להיפך: “כיונת־נדוד, עייפת גף וחרדה” הוא מתחבט בכתלי קן־נעוריו, אף־על־פי שהוא מבין ומכיר כי לפניו רק “קברות עם” ו“חרבות־רוח”. וכשאנו קוראים את הסיפור העצוב על הנפש היפה והענוגה, שיסוריה התחילו והתפתחו “לפני ארון הספרים”, ואנו מציירים לנו את היונה הרכה שגלתה מקן־נעוריה ושבה אליו אחרי שאבדה במרחבים הזרים את חום גופה ומהירות מעופה – לבנו למשורר הנתון בין שני המגניטים של הממשות החיונית ושל ההזיה הרוחנית. לא לשווא הנהו ביאליק כל כך אהוב ונערץ על האינטליגנציה העברית העצמית, אלה בני־הנעורים של הישיבות. הם מרגישים בו את אחיהם ברוח, כי “המתמיד” עם כל ריאליותו הנהו בעיקרו אפותיאוזה רומנתית. רגש האהבה העמוקה והלבביות המיוחדה המורגשת בייחוסו ל“ארון הספרים” הנם לא רק אהבת נעורים כי אם יותר מזה: אלה הם געגועי־צער של משורר שהרגשת עולמו קשורה בקשורים נעלמים אבל חזקים לאותם החיים והמאורעות שעברו. ויחסו לארץ ישראל? האין אנו מרגישים בו את היחס הידוע לארץ־האבות, שהיה אבן־הפינה לרומנתיקה העברית המסורתית הנמשכת מדור לדור? שאיפה רומנתית זו למזרח הלוהט, לארץ הזכרונות והתקוות, היתה בנפש העברי עוד קודם שבא לעולם המושג והשם “רומנתיות”, כמו שהיו כבר אצל הבריות כל היסודות האחרים של אותו מצב הנפש המכונה “רומנתיות”. כשאר אחיו לא יכל ביאליק, “היורש העשיר”, לשכוח את ה “dame du Coeur” (גברת לבו) של העברי, על “יחידת נפש” זו התגעגעו רבבות עברים גם מתוך מ“ט שערי הטומאה של חייהם. לה שאף ה”טרובדור" שלנו הגאוני ועליו שר גם ביאליק בניגון הרומנתי המקובל (“אל הציפור”, “בשדה”, ועוד). אמת כי יחד עם זה היתה עינו פקוחה לראות את כל העוני והדלות הריאליים שבמשכנות ישראל ההווים. וכה אנו רואים אצלו מעורבים זה בזה בעת ובעונה אחת הכרה ברורה של המציאות הממשית והרגשה דקה בחיי הנפש הנפלאים. סבך פלאי זה של הזיה וממשות נובע ממעמקי נפשו וכפי שאפשר לדון מהפנטסטיקה הריאלית של “הספיח”, שרשיה נמצאים עמוק־עמוק במערכי־רוחו. במהלך־הרהוריו ונפתולי־ההתרשמות של “הספיח” מתגלה לפנינו לא רק העקמומיות והשברוריות של נפש המשורר כי אם גם המוזאיקה המזרחית הנפלאה של נפש העברי בכלל. ובמובן זה ביאליק הוא באמת, משורר לאומי, לא מפני שתוכן יצירותיו או חיצוניותן הן לאומיות, כי אם משום שהוא עצמו במערכי נפשו הפיוטית הנהו חזיון לאומי. בו התבטאה באופן בולט הנפש הלאומית שלנו, וגם גורלו היצירתי עברי הוא ולאומי. לחקר נפש האומה יש לגשת מנקודות השקפה שונות, ורב הוא הענין הכרוך בחקירה כזו, אבל קו יסודי אחד ישנו בכל אחד מאתנו והוא נראה כמעט לעין: זוהי השניות, או יותר נכון, השברוריות העמוקה שבנפשנו. אולי גורם ריבוי־היסודות של הנפש העברית לעדינותה המיוחדה, אולי תלויה בחוסר־השלמות שלה עשירותה בצבעים ובצלילים, אך הנפש העברית “שוברת” את כל קווי האור רק מפני שהיא כעין מעשה־משבצת, מין מוזאיקה מזרחית. בלב העברי שלטו תמיד הרבה רשויות בין בהחיותיו הדתיות והפוליטיות ובין בציבוריות והנפשיות. לא ארמוזד וארימן, שהם באמת רק שתי פנים של רשות אחת, כי אם ה' והעגל, שהם שתי רשויות שונות לגמרי – רחפו כמעט תמיד מכל הכרתו של העברי. כן גם הנביאים מצד אחד והמלכים מצד שני, ועוד אלפי חזיונות המתנגדים זה לזה ניגוד גמור, שימשו בכתר אחד ושלטו יחד בחיינו ההיסטוריים. וגם עתה, בתקופות “הצוענית” שלנו, האין אנו מוצאים בעת ובעונה אחת: גודל נפש מצד אחד ונוול גס מצד שני, רחמנים בני רחמנים – ואכזריות איומה איש לאחיו, רגש הערבות הכללית – ושנאת־ישראל נוראה, גאווה פנימית – והתבטלות חיצונית, טיסה בעולמות העליונים של רוח האדם ושקיעה עמוקה ביון הממשות, תמימות ילדותית – וערמומיות גמישה, ועוד ועוד? למה נכסה על כל זה? אין לנו להתבייש, לא בפני אחרים ולא בפני עצמנו, על הקווים הנפשיים שהתפתחו בנו מסיבות שונות במשך חיינו האי־טבעיים ושישתנו בלי ספק מיד כאשר ישתנו התנאים החיצוניים. כל אחד מאתנו מרגיש בקרבו רבבות ניגודים פנימיים הבאים מתוך אי־השלמות הנפשית שלנו ומתוך הריבוי ש“ביחידתנו”. והודות לריבוי הנימים של נפשו יכול העברי להאזין ולשמוע את כל הצללים של המנגינה העולמית, והוא נעשה בן־בית ב“בתים” הזרים השונים; כי גם את הצער וגם את הלעג וגם את השמחה וגם את האסון, את הכל תופס העברי תוך כדי התהוותם. בין יתר הניגודים הפנימיים שלנו, היותר כוללים הוא הניגוד שבין רגש הרומנטיות ורגש הריאליות, המקננים עמוק בלבנו. כל שעה ושעה של חיינו היא ערבוביה משונה של שני יסודי הנפש האלה של אמונת־תום וחלומות־זוהר מצד אחד, והכרה ברורה ומסומנה של המציאות הגסה מצד שני. העברי לא היה מעולם דון־קישוט גמור אבל גם סנצ’ה־פנסה לא היה. איזה בליל משונה של דון קישוטיות וסנצ’ה־־פנסיות – זהו העברי, כי מי עוד כמוהו יוכל להיאחז בגעגועים טמירים על היופי העליון ובאותה שעה עצמה להסתגל למציאות היום־יומית ולהשתמש בכל פרט ממשי ומוחשי. בשניות נפשית זו המתגלה ברומנטיות וריאליות המעורבות יחד במערכי הלב ביאליק הנהו לאומי; כמו שהוא עברי טיפוסי גם בשאר הניגודים הנפשיים שלו. תנאי־החיים העבריים השפיעו הרבה על גילויי־רוחו, ומשום זה כל רגע ורגע ביצירתו הנהו הכרחי כשהוא לעצמו, אף־על־פי שהוא שולל לפעמים את חברו ומתנגד לו. וגם ההתנגשות בין יסודי הנפש השונים מוכרחת היתה לבוא, מפני שחיי היצירה של ביאליק עמוקים הם ועשירים בתוכנם, ולכל גילוי וגילוי שלהם יש מאמץ חזק. בהתנגשות זו ובתוצאותיה הראשיות – יגון היחיד והאלגיה של המנוצח והעיף – אנו רואים איזו פטליות, פטליות מזרחית, עברית. הגורל העברי הוא המרחף על יצירת ביאליק, ובזה הוא בוודאי משורר לאומי.

האם הוא גם משורר עממי? – אין שום ספק כי בהרבה מיסודי היצירה שלו ובאופני הרגשתו, בעיקרי השקפת־העולם שלו ובייחוסו לחיים ביאליק הנהו בן־העם, אבל בכל זאת אין זה אומר, כי הוא עממי. להיפך, פחות מכל יש ביצירתו עממיות, יען כי היא כולה אישית ועצמית ומיוחדה במינה. אפיל “הלאומיות” שלו אינה “לאומיותו” של יהודי פשוט הבאה בהיסח הדעת, כי אם לאומיות שבהכרה, לאומיות אבסטרקטית התלויה בהשקפת העולם האינטליגנטית. אפשר לחשוב את ביאליק לעממי רק באותה המידה שיש לחשוב לעממיים את רב ליטאי גדול בתורה או ראש ישיבה גדול בתורה ובמידות. אמת כי טיפוסים אלה של אינטליגנציה עממית קרובים אל העם, מתענים אתו יחד ויודעים צרכיו וטבעו, אבל הם עולים ומתנשאים על כל העם אף־על־פי שהם נמצאים בתחומו. הם ספגו אל תוכם את כל ההשפעות העממיות ועיכלו אותן בכוח אישיותם העצמית עד שלא נודע כי באו אל קרבם. וגם אצל ביאליק אנו רואים את יתרונו על כל אחד מבני העם לא רק בכשרונו המחונן, בגאוניותו ועוד, כי אם ביחוד בהרגשת־עצמו. ביאליק הנהו בעני עצמו לא כאחד־העם כי אם במושל ושליט. והכרה זו של חשיבותו מורגשת בכל דיבור ודיבור שלו, ביחוד, בשירי התוכחה והזעם. מי שאינו בטוח בזכותו המיוחדה להוכיח את העם ומי שאינו מרגיש את יתרונו עליו, אינו יכול לדבר על העם בסגנון כזה ובשפה כזו. כשביאליק מדבר על חיי עמו אנו שומעים את קולו כקול מורה ומדריך, ואנו מרגישים את ההבדל בינו ובינינו. יתר על כן: הוא עצמו מדגיש הבדל זה. לפעמים קרובות הוא אינו מוצא כלל לנחוץ לגחון אל אחיו הגוץ ולדבר עמו בלשון־נוכח, ואז מתפרצים מפיו קריאות־בוז: “הם מתעוררים מעפר, המה קמים…” באהבת־הלאום של ביאליק חזקו יסודי הקפדנות של שמאי ואכזריות “משכילית” מיוחדה. קוים אלה שבאהבת־הלאום אפשר היה לפגוש גם אצל רבים מגדולי היהדות המסורתית, ונזכרים הם, קווים אלה כמובן, לא לשבח, אף־על־פי שערכם בכלל אינו חשוב ביותר. מה שנוגע לביאליק הנה עלתה לו לרדת קצת אל העם בשיריו היהודיים ובשירי־העם שלו בעברית, אבל גם פה לא יכל להתאפק מבלי להראות את עשירותו" העצמית. ב“שירי־העם” ובשירים היהודיים של ביאליק אנו־רואים עד כמה גדולה ההשפעה העממית על המעולה שבאינטליגנטים העברים, אך בם אנו רואים גם כן עד כמה עצמית היא יצירתו ועד כמה היא אישית ואי־עממית. –

ד.

ביאליק מספר על ניצוץ־השירה שלו היוצא מתחת “פטיש צרותיו הגדולות”:

– "ומחרוזי יתמלט ללבבכם

ובאור אשכם, הצתיו, יעלם,

ואנכי בחלבי ודמי

את הבערה אשלם".

(“לא זכיתי באור…”).

וזהו – אמת. באור המדורה, מדורת ההכרה של ערכנו ולאומיותנו, שביאליק הצית בחרולי עמנו, אבד כמעט אורו הצנוע של הניצוץ הרך שבער בלב המשורר. אנחנו חיממנו את גופנו הקופא מקור ולא חשבנו כלל, כי החום בא ממוקד־אדם, והתענגנו על ייסוריו של ביאליק. לא לשווא הוא קורא לחרוזיו “שבילי אש ושלג עקובי־דימום” “ומלים־עקרבים הנושכים מרוע־לב את בשר־עצמם”. שירת ביאליק האירה לנו את חיינו ומאירה לנו עד היום, אבל כל הארה היא בעת ובעונה אחת גם בערה, כי האור העצמי בא רק מן הבערה… יש אור חוזר, אך הוא קר, ורק האור הבא ממוקד עצמי מאיר ומחמם, מפרה ומחייה השמשות מאירות, ואורן מפרה ומחייה, מפני שהן בוערות באותה שעה, בוערות ונאכלות… זהו חוק עולמי, וביאליק גילה לנו בשירו הנזכר לא רק את אחד מרזי לבו הכואב כי אם גם את אחד מסודות־היצירה האנושית. ביאליק התענה כפליים בתור משורר עברי המיוחד במינו וגם בתור משורר גאוני אנושי בכלל: ביחס משונה זה שבין המשורר וקהלו אינה אשמה ביחוד העבריות שלהם: סיבתו עולמית ואוניברסלית. הרבה משוררים גדולים ועצמיים מוכרחים היו לשלם בחלבם ודמם את הבערה" שהם עצמם הבעירו ע“י ניצוץ השירה שלהם וע”י אש־נפשם.

בגילויי היצירה האמנותית בכלל יש איזה צער הכרחי, ובהתייחסותנו לאמן ישנה תמיד איזו אכזריות, אף־על־פי שהיא באה שלא מדעת. על־פי עצם חייו ותכלית יצירתו מוכרח המשורר, ביחוד המשורר הסובייקטיבי, לגלות את לבו לפני קוראיו ולספר לנו על חיי נפשו היותר צנועים וכמוסים. אם יבוא איש ויספר קבל־עם על רגשי לבו העדינים שאינם ניתנים להיגלות, על אהובתו היקרה לו ודודיה שהיא מעניקה לו, על חלומותיו והרהוריו השונים ועוד דברים שבצנעה, הלא למשוגע ייחשב האיש, לכל־הפחות לפטפטן נואל, אך אצל המשורר כל זה נחשב לטבעי, ואין אנו מתפלאים כלל. ואם נראה אדם ועומד ומספיד את מתו היקר לו בהספד יפה ומחודד מעשה חושב אמן אז נאמר, כי בשעה שהמת מונח לפני האדם מעשה כזה הוא אי־טבעי המעיד על קשיות־לבו של המספיד. אך לא כך הוא הדין במשורר. המעט מזה שרזי לבו היותר יפים מתגלים להמון העם הזר, המעט מזה שהוא עצמו מוכרח להוציא החוצה את הרהורי־לבו הטמירים – המשורר מוכרח לשיר לנו עליהם תמיד. גם כאשר יציקו לו יסוריו הקשים לבו של המשורר שותת דם, אף שפתיו אומרות שירה, כי זהו גורל המשורר. במעמקי הנפש שלו נולדות אנחות, אבל עד שיגיעו אל פיו הן נהפכות לחרוזים נוגים יפים. אנו מתענגים על החרוזים היפים ואין אנו חושבים כלל על האנחות שהולידו אותם, כי לנו נהפכים ייסורי המשורר לעונג. בלי שום הרהורי־מוסר אנו באים ודנים: שיר זה שיש לו קשר עם חיי־נפשו של המשורר היפה הוא לנו הטוב הוא בעדנו? ואין אנ מתעניינים כלל בזה שהשיר המונח לפנינו או יצירה זו הם “חתיכת־חיים” של המשורר, אחד מבתרי־לבו. עוד מימי יוון נשאר החוק החיוני האכזרי, שהמשורר השבוי ישמח את שוביו בשירו. בשבי־החיים הסובבים את המשורר האמיתי הוא דומה גם היום לגלדיאטור המשחק לעיני קהל המנצחים הגסים. כמה שירגיש את עצמו חופשי ובן־חורין, הוא נשאר תמיד תלוי בציבור, בין שהוא גא מתבודד ובין שהוא עבד־הרבים. היוצר הגדול המרגיש את יתרונו על כל הקהל, אורג מחיי בני הציבור ארג אחד, ארג עצמי. הוא טוה את אגדת־חייו בחוטי־נפש שונים של רבבות היחידים הפזורים בתוך עדרי האנשים, ומוסיף עליהם מנימי הלב שלו, עד שהשתי נעשה כולו שלו וחותמו הוא השליט על כל היצירה. יוצר יחיד זה התקיף מבעיר את מדורתו ולאורה מתחממים ונהנים כל הנצרכים הזרים. אחר הוא גורלו של המשורר שנולד בשבי ולמד מילדותו לשמש את ציבורו: הוא מוכרח להבליג על צרכי־עצמו ולהבעיר אש במדורת־הקהל…

ביאליק לא יכל היה עוד להעשות שליט־הציבור ולהיות כאחד המשוררים התקיפים העומדים ברשות עצמם ומעניקים לכל העם מטובם העצמי בלי לגחון אל ההמון הגוץ. הציבור שלנו הורגל להשתמש בשירותו של משורריו, גם ביאליק עצמו הורגל לשמש את ציבורו, אבל אצלו התעוררה פעם התשוקה החזקה לחירות אישית ואין הוא מכסה על צורכי־נפשו. יודע הוא כי “האיש אשר יבוא אחריו” יהיה בן־חורין וישר קומה ממנו, “ואם שבעתיים ייפו חייו” מחיי המשורר – אין הוא בוש בפניו. יודע הוא בעצמו את “חרפת־חייו” ואת גורלו המר, אולם הוא אינו מכסה על פצעי לבו, ונפשו. –

"חשופה בכל נגעיה תעמד ובכל מדויה הרעים

ובכל כשלונה ועלבונה:

ראה, הנני לפניך, ראה מה היו חיי וטיבם

וכחי מה, ומה אמונתי ומריי…"

(ויהי מי האיש…)

התגלות לב זו מעוררת בנו צער־גומלים בנוגע למשורר, אף־על־פי שאין אנו ישרי־קומה ממנו. בעד האושר הרב שהעניק לנו ביאליק אולי יותר נכון הדבר לכבדהו לא בהידד ובעטרות־קוצים של גאון ונביא, כי אם למלא לכל־הפחות את משאלותיו שהוא מחכה למילויין רק מבן הדור הבא. אמנם ביאליק הנהו אצלנו עד היום אהבתנו המשכרה ועוד זמן רב יהיה גאוותנו ואושרנו. התייחסותה של האינטליגנציה העברית הקטנה אל ביאליק, ובעתיד הקרוב גם התייחסותו של כל העם דומה להתייחסות אם מאושרה לבן־זקוניה. היא מחבבת אותו, מלטפת אותו, אבל פחות מכל היא מבינה אותו הבנה אמיתית. לפעמים יש שהאם אוהבת את אהבתה לבן יותר משהיא אוהבת את הבן עצמו. גם כזה יקרה לפרקים, ובייחוסנו, יחס “העם”, לביאליק עד עתה, היה הרבה מאהבת־עצמנו. אנחנו התגאינו בו, לנו נעימה היתה מציאותו בתוכנו, אבל באה כבר השעה כי נאהבהו בשביל מעלותיו המיוחדות, מבלי לחשוב עד כמה הן מועילות לכולנו יחד. ביאליק היה במובן ידוע סעיף “מגילת היוחסין” שלנו, וגם בציבוריותו, גם ביחידיותו, הוא תחנה חשובה בהתפתחות המחשבה וההרגשה העברית. ביצירתו איחד שתי תקופות חיים והוא עצמו הנהו הגשר היחידי בין עברנו הספרותי והציבורי ובין ההווה החיוני שלנו. באשיותיו של גשר זה, בין פסי הברזל ואבני הגזית, נפש אדם כלואה חיים, ובכל פעם ופעם כשעובר מישהו על פני הגשר, עובר ושר משמחה ומרחבת־הנפש על יפיו ופלאיו, נשמעה אנחה חרישה של נפש המשורר. בכל־זאת למרות עצב זה המרחף על הגשר, יקר הוא לנו וחשוב בעדנו, ואין אנו יכולים שלא להתענג עליו ולשמוח בו. שירת־היחיד של ביאליק לא היתה כתובה בפירוש “במגילת היוחסין” שלנו הנזכרה, אבל אנו יודעים כבר עתה כי דווקא בהופעתה התגלתה תחייתנו הלאומית, עד כמה שישנה בכלל תחייה זו, וכי שירת־היחיד היתה eo ipso מאורע ציבורי ולאומי חשוב אצלנו. אהבתנו והערצתנו את ביאליק כשהיא לעצמה הנה עובדה לאומית חשובה מפני שעל־ידי אהבה זו מצאנו קנין לאומי משותף אחד.

אבל יחס זה אל ביאליק כאל מרכז־אהבה וקניין לאומי הנהו רק המדרגה הראשונה בהערכה הנכונה של המשורר הגדול. כמו שאנו רואים בקניינים הלאומיים השונים, שמתחילה הם מעוררים אצל כל הקיבוץ הרגשה שווה וכללית, ורק אחר כך במשך ההתפתחות יתחיל כל אחד ואחד להעריך אותם על־פי הלך־נפשו ולהתייחס אליהם יחס אישי ויחידי, כן גם ביאליק צריך להעשות מעיין־אושר בשביל כל יחיד עברי. גם הוא יעורר הדי הרגשות שונות והרבה הרהורים שונים אצל כל מי “שיתייחד עם ספר נפשו” ואז ימצא את הערכתם הנכונה ואת ההבנה האמיתית. אז ייעשה משורר ציבורי זה יקר ליחידים, מה שקשה לפעמים הרבה יותר מלהיות אהוב על הכלל. אור הטרגיות הפנימית, שפע הרעיונות והחזיונות, עומק עולמו היפה ישתקפו בנפש היחיד באופן מיוחד, ויעוררו בה הדי חיבה לבבית עמוקה, כי ביאליק הוא בעיקרו משורר היחידה שבקרבנו ואיננו משורר עממי. ודאי הרגישו רבים, כי בשעה שמתכווץ הלב מעצב אי־נודע די לנו להתייחד עם “מגילת לבבו” של ביאליק ולקרוא חרש בדפיה הנוגים והיפים, כדי שיוקל הכאב הנפשי. ודאי יודו רבים, כי בתוך הענגים הספרותיים השונים הנמצאים תחת ידינו בספרותנו או בספרות העולמית, אחד הוא העונג שאנו מקבלים מקריאת ביאליק בטעמו המיוחד ובריחו העצמי אם צרי נתון בחרוזיו או קסם פלאי שפוך עליהם – אך נפשנו “שיכורת אהבתו”. הוא־הוא מנחמנו, המנחם הפרטי שלנו: בשעה שענני תוגה מכסים שמי ועצב קודר עוטף לבי, מוצא אני נוחם בו, ובשביל זה אני, היחיד העברי, מכיר לו תודה ומעריצו. בשביל חרוזיו היפים המשכיחים בי צערי, בשביל צלילי העוז שלו המעודדים אותי ברגעי החולשה, בשביל דבריו הלבביים המרככים את כאבי – בשביל כל הטוב והיפה שיש באישיותו היוצרת – ברוך יהיה. יבוא היום וכל היהודים הבודדים, גם המסכנים וגם המאושרים, כולם ישאו את עיניהם המביעות אהבה ואמון אל מנחמם זה, ששר לנו ראשונה מתוך צער ועינויים את שירת־היחיד היפה. מאושרים אנחנו, כי יד הפיצול הקשה לא אבדה את הנפש העשירה שהיתה זמן רב במחנק, ולבנו יהמה לקראת תשובת המשורר על השאלה בדבר נפשו: “ותחנק?” – “לא, פרפרה ותשורר, מלאכי!…” ואמנם בשירה זו של הנפש המפרפרת ימצא כל אחד הד כאבו. מי שמרגיש עוד את צער השכינה הבודדה ואת עצבו של ארון־הספרים, מי שחזקו בקרבו רגשי הטבע ומי שלבו יבכה במסתרים על האהבה והעלומים – כולם יפללו אל ביאליק כאל אחיהם הגדול, אחיהם המחונן. כל אחד מהם יוכל לאמר:

בצרתו לי צר ובאושרו לי טוב.

ערבית – שירי־ביאליק בימים האחרונים

כשהייתי ילד הייתי מרגיש איזה פחד טמיר בשעה שהיתה מגעת שעת תפילת־ערבית. צר היה לי על היום הגווע ושנאתי את הלילה. קולו הנוגה של אבי בתפילתו היה נוסך עלי רוח עצבות, והכוכבים הראשונים, יורשי היום הבהיר, היו מזכירים לי, שבא הקיץ להחיים השואנים והמבהיקים של היום ושאני צריך למסור את עצמי לרשות הצללים והדממה. ידעתי, שאחרי שאגמור תפילת ערבית, מיד – “ישנה ערבה, אמא! בטוב תלין, אבא!” – ואחר־כך – “המפיל חבלי־שינה”…

הוי, כמה יראתי "חבלי־שינה אלה! מי יודע? – שינה, – ומה אם מוות?…

ועתה בכל פעם שאני רואה סופר או משורר גדול עומד לו בקרן זווית ועושה בקול נוגה חשבון־הנפש לעצמו, מלווה בעיניים מלאות־תוגה את “יומו” ומתכוון לקבל על עצמו את מרות־הלילה, לילו ביצירה, – עצב אילם תוקף אותי. נזכר אני בהרגשות של ימי הילדות וצר לי עד מוות על המשורר המתפלל “ערבית”.

ועצב כזה תוקפני זה שתים־שלוש שנים מדי אקרא את שיריו הבודדים של ביאליק. כובד־אבן מעיק על לבי בשעת הקריאה. ואף אחרי שקריאתי נפסקת מציקה לי הרגשה לא ברורה, אבל מלאת עגמת נפש.

ותמוה היה הדבר בעיני. הורגלנו לשמוע מביאליק קולות רעמים, והנה – איזה קול נוגה, תלונה חרישית.

אם אוזנינו כבדו משמוע או קול המשורר נעשה דק או צרוד?

עוד תמול־שלשום שמענו מפיו צעקה נוראה, צעקת עם שדוד ונשחט ו“דברי המרורות ההם באו כזפת בוערה בעצמותינו”. עוד לפני זמן־מה החרידה את נפשנו שאגתו, “שאגת חי נצלה על גחליו” (“ויהי מי האיש”), והרגיזה את השמים הרחוקים תביעתו הנוראה, תביעת עלבון כל האומה וכל הדורות שקדמו לנו, שתבע מן האל ש“יצא נקי מנכסיו”, – ועתה עומד הוא לו ומתיחד עם נפשו ויאוש מר על שפתיו… ואילו היה זה יאושו של העם, יאוש הגוי כולו; ואולם לא יאוש־העם הוא זה, אלא יאושו שלו, יאוש־הפרט.

היו ימים, שביאליק היה מוריד דמעות על שפלותנו הרוחנית וירידתנו המוסרית (“הרהורי לילה”, “לא תימח במהרה…” ועוד). אחר־כך שמענו אותו צועק מרה וקורה ל“חרוק־שיניים” (“על השחיטה”, “בעיר ההרגה” ועוד). עתה עוד הפעם שב אל הדמעות. אבל לא את חורבן האומה הוא מבכה עתה, אלא את חורבן־נפשו. הוא רואה, ש“כוחו תם לריק”, ובלב נשבר הוא מתאונן:

לא מצא תחתיו סדן פטישי,

קרדומי בא בעץ־רקבון…

“חוזה לך ברח!” – (“השלח”, כרך כ"ג, עמ' 321)

הוא כועס וקורא ברוגז:

אל נוי אשוב ואל עמקיו

ואכרות ברית עם שקמי־יער;

ואתם – אתם מסוס ורקב

ומחר ישא כלכם סער…

(שם).

כשהרעים ביאליק: “אכן חציר העם!” – הורדנו לארץ את עינינו; ואולם לשמע הקריאה האחרונה רק עצב מר יחדור אל לבנו. רואים אנו את המשורר־הענק מתרחק מאחיו ה“רקובים” ועומד מן הצד, עומד כעני בפתח אוהלו של האיש “בן־החורין וישר־הקומה”, שיבוא אחריו, ומחכה, “לפדיון חרפת־חייו ולכפורים לקלון־ענותו” (“ויהי מי האיש…”). הוא מבקש על נפשו ודי לו בזה, שהדורות הבאים לא יבוזו לו ויורידו “דמעת־סתרים” על גורלו…

כשראה ביאליק, שלחנם הוריד דמעות על גסיסת־עמו, כשהבין, שקולו לא הרגיז את המתים משלוותם, – נרתע לאחוריו מפני השאלה הנוראה: “אם כן, למה זה אנכי?”…

אבל עוד קודם שנתעוררה במוחו שאלה זו בכל מרירותה, כשלא היה עוד “עד מות עיף”, היה מתייחד לפעמים עם עצמו ועושה חשבון־הנפש. אז נולדה אצלו ראשונה ההכרה, שלא היה כדאי… ואז התיצב בפעם הראשונה להתפלל “ערבית”:

ועוד אחת אראה: חפשתי פרוטתכם

ויאבד דינרי, –

ואשמדי עומד מאחרי ושוחק

השחוק האכזרי.

(“ערבית”, “השלח”, כרך י"ז, עמ' 324).

ולקול “השחוק האכזרי” הזה נקרעו בלבו של המשורר הנימים שרעדו מצרות־העם, לבו נתכווץ והוא החליט:

את כלי אקשור לחגורתי

ושכיר־היום בלי שכר פעלי

אשובה לי בלאט כשבאתי.

(“חוזה לך ברח!”)

היום פנה, צללי־ערב נחים. עוד מעט והלילה השחור יליט בחשכו את כל היקום… והולך לו המשורר הלאומי יחידי, עגום ועיף, ותחת עץ־ערער הוא משוחח עם נפשו…

וכנראה, עוד קודם ששמע המשורר מאחוריו את שחוקו האכזרי של אשמדי היה לבו נוקפו והיה מרגיש הרגשה כהה. שקשה לו להיות להבא שליח־צבור ושאיזה שינוי יסודי מתרחש בנפשו ובשירתו. כשנה קודם ששמע את שחוקו של האשמדי וקודם שסיפר לנו מחשבון־הנפש הראשון שלו, עשה ביאליק סך־הכל קטן לעבודתו הספרותית. במאמרו “שירתנו הצעירה” אנו מוצאים דברים שבכוחם להסביר לנו את המשבר, שאנו רואים אותו בא בנפשו של ביאליק. הוא מדבר שם על השירה הלאומית בה"א הידיעה:

“היחיד תובע בה את ה’מנה' או את ה’פרוטה' שלו, הכל לפי כוחו, בכלל ה’מאתים' של האומה, ואת ה’מאתים' של האומה אגב ‘מנה’ שלו. ויותר משהיא בוכה ומתוודה – היא קובלת ומערערת. שירה־צעקה זו, שעיקר יניקתה מן הארץ, כשהיא פונה מאונס כלפי שמים ריקים ומתדפקת על שערים שוממים – גדול צערה משל איוב ושל השטן ביחד: פעמים שהיא נהפכת לנהקת־פרא של תובע בלא נתבע ופעמים שהיא נשמטת ונחבטת ארצה בלא כוח כקורנס כבד, שירד בחוזקה – ולא מצא סדן תחתיו”¹.

“לא מצא תחתיו סדן פטישי!” –

וכי לא על ייסורי־עצמו דיבר אז המשורר?

ובמה מסיים ביאליק את דבריו על השירה הלאומית? –

“עתה, עם שקיעת החמה, הגיעה, כמדומה, השעה שהשירה הלאומית בה”א הידיעה תקפל טליתה ותצא להתפלל ערבית בביתה, ביחידות"²…

הרגשתי את הדברים הללו, האובדים במאמרו הנזכר של ביאליק בין התהילות, שהוא מפזר לשירתנו הצעירה, ובין התקוות, שהוא תולה בנושאיה. איש לא שמע אז את הדברים האלה, ואם שמע – לא הבין את התוך העצב שבהם. – למה הדבר דומה? – לזקן, שנמצא על שמחת־חתנים והוא משבח את הצעירים במחולותיהם. הוא מדבר בהתלהבות על ימי־העלומים ועל שמחת החיים, אבל עמוק־עמוק בלב הוא מבכה את זקנותו שלו. ברכותיו לדור הצעיר הן “קדיש” על קבר־עצמי.

ואולי גם ביאליק עצמו לא הרגיש אז, כמה נוראה היא ההכרה, שעליה דיבר. לאחר שנה עשה ראשונה “חשבון” עם נפשו ועם עמו, וכשראה, שבשעה ש“חיפש פרוטת אחיו אבד דינרו”, התבודד והתחיל שר את שיריו המלאים יאוש ועצבות.

וקודם שהחליט המשורר להתחיל בתפילת “ערבית” קודם שסגר את לבו, “דביר־החזון, קן־החלומות”, וגירש משם את “יגון־הקודש”, שעל מקומו בא יגון־היחיד, – שר אחינו הגדול הזה את שירת־הפרידה לעמו, בקר את קברי־האבות ובלב נשבר שב יחידי, מתייאש וחושב את קיצו (“לא הראני אלהים”…)

הוא עומד “לפני ארון־הספרים” ושופך את שיחו לפני חברי־נעוריו. שלושה חברים היו לו לפנים: “נר דולק, עמודו וספר־תלמודו” (“המתמיד”.) וכמה מוצקה היתה חברותם של שלושת אלה: הנר לא יכבה לעולם־ועד. ה“עמוד” היה חזק ושלם, והספר – בגויליו הלא צרר את “פקדון־רוחו” ו“בתוך טוריהם” למד לשלב את “חלומות־קודשו”. אך חזק מכולם היה הלומד, – זה נזיר־החיים, העומד עתה כה עיף לפני חרבות־העם… אז היה אומר:

ומי אתה שמיר, ומי אתה חלמיש

לפני נער עברי לומד בתוגה?

(“המתמיד”)

ועתה מה הוא אומר? –

ואני קמוט־מצח כבר וקמוט־הנפש,

……………

……………

אביטה, אראה, – ולא אכירכם, זקנים…

(“לפני ארון־הספרים”, “השלח”, כרך ב"ג, עמ' 144–145).

עתה כבה הנר, התמוטט העמוד “ובבריחיהם ברזל כל שדי־שחת קרקרו הכתלים”. המשורר נזכר: “ראיתי את מבצרי והנו ניתץ”. ונשארו לו רק אלו “ישני־האבק” מאשרי נעוריו. ושב הוא ממבצרו הניתץ ומאומה אין בידו רק “אבק הקדומים”, שדבק באצבעותיו.

..ומי יודע

אם לא בצאתי שוב לרשות הלילה

מכרות בקברות־עם ובחרבות־רוח,

……………

……………

אם לא עוד דל וריק משהייתי

אל הוד־הלילה אשטחה את כפי,

אבקשה אל תעלומות־חיקו נתיב

ומחסה רך בכנפות שחור־אדרתו,

ואקרא לו, עד מות עיף: בואה, לילה.

אספני־נא, הוד־לילה, והליטני.

אל נא תתנכר לי: פלי־קברים אני

ומנוחה תבקש נפשי. שלות־עולם"…

(שם, שם, עמ' 146).

– “מי יודע?” – אנו יודעים, שכך היה המעשה. חששו של המשורר נתאמת. הוא נשאר עיף ורצוץ ושוטח כפיו אל הוד הלילה. אבל מנוחה עוד לא מצא, כי לא גמר עוד תפילת־ערבית…

הה. אילו לא התחיל אותה כלל.

לפני הרבה שנים, כשביאליק עמד עוד “על סף בית־המדרש”, היה עוד מאמין בכוחותיו ובכוחות־אומתו כאחד:

"לא תמוט, אוהל־שם! עוד אבנך ונבנית,

מערמות־עפרך אחיה הכתלים".

ועתה הוא מתרפק על שחור הלילה וקורא בקול עגום: “ענוני, כוכבי אל. כי עצב אני”… אז היתה אמונתו בנו כל־כך כבירה, עד שקרא לנו לברוא את אור השמש מ“אין” (“עם שמש”), ועתה – – – אך למה נדפוק על חלונו ונפריע אותו מהשתפכות־הנפש, שהוא כל־כך נצרך לה? נבליג על עצבינו ונשמע לכל הנעימות שבשיריו האחרונים, ואולי נבין אז את הסיבה האמיתית של השינוי העמוק, שנתהווה בנפשו.

כששב “מכרות בקברות־עם ובחרבות־רוח” התחיל מבקש לו “מנוחה ושלות־עולמים”. אבל שאלות אחדות עדיין הן מטרידות אותו. רוצה הוא לפתור לעצמו שאלת־חיים אחת ואז ינוח לו. והשאלה היא: אם לא יבוז לו הדור הבא, דור של “בני־חורין וישרי־קומה”? – בנוגע אל אחיו בני־דורו ראה ונוכח כבר, ש“כוחו תם לריק”. אבל – כלום לא יתעלל, לכל הפחות, “האיש אשר יבוא אחריו” במכאוב־נפשו?

והמשורר מתנחם בנוגע ל“איש אשר יבוא אחריו”:

והיה כי ייגע מסחוב את נפשו בין השורות,

שבילי אש ושלג עקובי־דמים,

וכי יסלוד כלו מפני המלים־העקרבים,

הנושכים מרוע־לב את בשר־עצמם.

…………….

……………

וראה, וכבה ניצוץ־הבוז, הצת רגע בעיניו,

ותוכחתו על שפתיו תמות…

(“ויהי מי האיש…” – “השלח”, כרך כ"ד, עמ' 452–453).

ובכן מרגעת אותו ההכרה שלא יבוזו לו ולא יעיזו לדבר עמו תוכחות. הוא שוקט. רק “יומו האחרון” הוא הגוזל עוד את שנתו:

איפה ידבקני יומי האחרון,

ומה־דמות לקיצי כי אדע?

(“לא הראני אלהים…” – שלח", שם, עמ' 252).

קור עובר בכל גופנו כשאנו רואים בן־אלמות יושב וחושב מחשבות על מותו. שונות הן התמונות, שהוא מצייר לו בדמיונו בתור אופן־מיתתו, אבל רובן נוראות הן ומעוררות פחד. יש שמתגנבת ללבו איזו תקוה, איזו קרן־אור, והוא שואל על־אודות נפשו:

שמא כמרגלית, ונוגה־עולם לה,

עם דמעתי האחרונה תפול,

ורעדה, וזרחה אחרי דורות רבים

לעינים לא ראוני.

(שם, עמ' 253).

אבל מיד מחרדת אותו תמונה איומה, וצללי היאוש מליטים בערפל את נפשו:

ומי יודע, אולי יתאכזר לי אלי –

ובעודני חי אמותה,

וצררו את נפשי בתכריכי־ניר

וקברוני בארון־ספרים

…………..

…………..

ועמדו אז רגלי על קבר־עצמי

ופי יגיד קדיש־יתום אחרי…

(שם, שם).

סוף כזה הוא היותר נורא, שיכול היה ביאליק לצייר לו. הוא ראה, מה היה ל“מאשרי־נעוריו” בעלי ה“ספר”, ומה הגיע אליהם, – ופחד אחזו מפני גורלו שלו. כשנוכח שאין בכוחו “להעמיד את ההיסטוריה של עמו על מסילה חדשה”, נפל תחת כובד הרהורי־הלילה.

ומוסר המשורר את עצמו לרשות הלילה וספקותיו ומתרחק לאט־לאט בקהל־הננסים, שעליהם נשא לפניהם את משאו ואת קינתו. ובעיניים כלות אנו עומדים ורואים איך הוא “מקפל את טליתו” ויוצא להתפלל ערבית “ביחידות”… ויש ששאלה מרה תעמוד לפנינו ולא תתן לנו דמי:

– איך הוא יכול לעשות כזאת?

זה, שעל שבר עמו השבר וקדר כהמקונן הגדול שבנביאים. זה, ש“אביו – גלות מרה, ואמו – דלות שחורה”, איך הוא יכול להתבודד ולהתפלל ביחידות, רק על נפשו? – ההכרה, ש“עתה, עם שקיעת־החמה, כבר פנה יומה של השירה הלאומית”, אין בה די לבאר דבר זה. איך הסכים לבו של המשורר לאיבוד־עצמו־לדעת כזה?…

בשירו “חוזה, לך ברח!” קורא המשורר בגאון: “לך ברח?” – לא יברח איש כמוני". ואף על פי כן הלא ברח, הלא עזב את המערכה. הלא החליט ללכת לו “אל נוויו ואל עמקיו” ולכרות ברית “עם שקמי יער”!

יונה ברח מלפני ה' וביאליק אומר, שהוא עוזב את עמו לגמרי ומתבודד עם הטבע. יתר על כן: הוא אומר: “אין דבר! אשלים עם גורלי”…

זה הענק, שקרא את השמים לדין, יכוף את ראשו לפני הגורל!…

איך קרה הדבר? איך היה יכול המשורר האוהב את עמו לכעוס כל כך, עד שייאמר עליו: “ואתם – אתם מסוס ורקב, ומחר ישא כולכם סער”, במלות אחרות: להעלים פניו מעמו ולשלחו לעזאזל?… והרי עובדה היא זו. עובדה מעציבה. מרה, נוראה, אבל עובדה: המשורר הלאומי שלנו כעס עלינו וחדל לאהוב אותנו. יתר על כן: הוא התאכזר לעמו והקשיח את לבו מעמו. היוצא מזה – שגם אהבתו את עמו קודם לא היתה אהבה עזה אלמנטארית, בלא תנאים.

שניים הם מיני האהבה, שהיחיד אוהב את הכלל. האדם הבינוני, איש־ה“יום־יום”, כשהוא אוהב את עמו, הוא אוהב אותו כמו שאוהב בן את אבותיו. הוא נמצא ביחס לעמו בבחינת מקבל. האדם הגדול מתיחס לעמו כיחס האבות אל בניהם. הוא בבחינת נותן.

אבל גם באהבת האבות לבניהם אינה דומה אהבת־האם לאהבת־האב.

האם – אהבתה ניצחת. “התשכח אשה עולה?” – אף כשהבן יוצא לתרבות רעה, אף כשהוא גורם לאימו ייסורים נוראים, אין האם יכולה להקשיח את לבה מבנה. אף את נפילותיו וירידותיו מלווה מבט־אם מלא אהבה, וקול רך הקורא לשוב.

לא כן הוא האב. כשהוא רואה, שדבריו אינם עושים פרי ואין ביכולתו להטות את לב בנו לטוב, שלמרות תוכחותיו ואזהרותיו מוסיף הבן ללכת בדרכו הרעה, הוא מתאכזר ומקשיח את לבו ממנו. ברוגזו הוא קורע את בגדיו, יושב על הארץ ומבכה את בנו, שלא שמע בקולו, כמו שמבכים את המת. וסוף־סוף הוא אף שוכחו כמת… רק לפעמים מאד רחוקות יש שלבו מכה גלים לזכר הצרה שהגיעה לבנו, אבל את שם בנו לא יעלה על שפתיו.

כשראה ביאליק, כי אין מזור לשבר עמו, גמר בנפשו:

אבל כבד ללבבי, יגון קודר בלבבי, –

כלם עוברים לתומם,

ואנכי חלוץ־נעל אבל יחיד אשבה.

אשבה יחיל ודומם…

(“הם מתנערים מעפר..” – “השלח”, כרך י"ט, עמ' 259).

הרבה יש לו לדבר, אך “אל מי ועל מה?” – וחושב הוא, ששתיקה יפה. הוא נושך את שפתיו מכעס – ושותק… ואם יתפלץ הלב מיגון, הוא לא ידבר! “יהי מותי דומיה”?… כך גזר המשורר על עצמו. אבל הוא אינו יכול לעצור ברוחו – וסף־סוף התפרץ כעסו החוצה:

ואם ארקב בקבר, – הבו ארקב לבטח

ואחלם רקבונכם,

ואכול־התולעים שלדי ישחק לאידכם

והתפלץ לקלונכם.

(שם, שם.)

כנראה לא הבליג עוד אז על אהבתו. רק מתך אהבה יכול להיוולד כעס נורא כזה. הוא מתרגז – אות הוא שהדבר קרוב ללבו. כן, אז עוד כאב לבו אבל אחר כך אנו שומעים אותו מדבר על אחיו כמעט בשוויון נפש. באיזו אירוניה מרה מוסר לנו ביאליק את “חבלי־המשיח” ושוחק הוא על אחרית־עמו, שמתוך פהוק" ו“שממון” יבקש את המשיח:

ושתה את כוס פושריו העכורים –

והתגעגע,

וחלץ את נעלו ואת פוזמקו בפאת מטה –

והתגעגע. –

……………

……………

ושפחה נופחת במחם מאחורי הכירים

את פרצופה המפוחם תשלח חוצה –

האין המשיח הולך?

(“והיה כי יארכו הימים…” – “השלח”, שם, עמ' 358).

מתוך אהבה אין מתלוצצים כך!… כמעט את קול־הנקמה אנו שומעים באירוניה נוראה זו: אין הדבר כדאי אפילו להתרעם עליכם. “מסוס ורקב”…

חטא הבן, הרבה סבלו האבות מזה – ובא הקץ לאהבת־האב.

אכן, לא זוהי אהבת־אם, שבא אהבו נביאינו ותנאינו את עמם, שאף לקול תוכחותיהם לא שמע ואף להם היה יסוד לכעוס עליו.

אגדה אחת מספרת: “כשחזר ירמיהו לארץ יהודה היה מוצא אצבעות מקוטעין מושלכין בהרים, והיה מלקטן ומגפפן ומחבקן ומנשקן, ונותנן לתוך טליתו, ואומר להם בני, לא כך הזהרתי בכם ואמרתי לכם?…” (פתיחתא דאיכה רבתי).

זה המקונן הגדול, שהיה “איש ריב ומדון לכל הארץ”, שלא רק הוכיח, אלא גם קלל, – כשמצא את עמו מדוכא כבר וטובע בדמו, היה מנשק את אצבעותיהם של “הבוגדים והמנאפים”. זוהי אהבה שאין לה סוף, אהבת־אם.

“מלקטן ומגפפן ומחבקן ומנשקן”… כמה רוך ועדינות־הלב היו בזה הכהן מענתות! ומשוררנו הלאומי מה אמר כשבא ל“עיר־ההריגה?” – צערו ואהבתו התפרצו החוצה באיזו אכזריות משונה, בקללות חדשות ותוכחות חדשות.

אמנם, הקללות והתוכחות באו מתוך אהבה עמוקה, אבל – ללבם של הבנים יותר קרובה ומובנת אהבת־האם ואהבת־האב.

“מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי ואלכה מאתם” – אבל הוא לא היה יכול לעזוב אותם ולא הלך מאתם. “ושכיר היום בלי שכר פעלי אשובה לי בלאט כשבאתי” – וביאליק שב לביתו כדי להתפלל ערבית ביחידות.

בתחילת המשבר ניסה ביאליק להשקיע את יאושו וכאבו ב“עממיות”. “נדמה לו”, שבא הקץ ללאומיות בשירה; אבל בנפשו עוד הרגיש את הקשר לעמו – ושר לנו את “שירי־העם” שלו, בשיריו אלו כאילו היה משוררנו רוצה לפשר בין מצב־נפשו הקודם ובין המצב הנפשי שתקפו: הוא לא יוכיח את העם, לא יקונן, אבל גם מנפשו שלו לא יספר כלום. הוא חשב להשתחרר מהרגשותיו המכאיבות ולהעשות יהודי פשוט, אחד העם. וכשרונו הגאוני של ביאליק עמד לו, והוא העלה לנו מרגליות אחדות מתהום הנפש העממית: אך בצורתם של “שירי־העם” שלו מרגישים אנו מעט מלאכותיות. אולם גדולות לא יכול היה ביאליק לברוא במקצוע זה: צר הוא המקצוע בשביל ענק זה. וסוף־סוף מוכרח היה להווכח, שאבד את דרכו…

ואז התייצב להתפלל “ערבית”… וביחידות.

ועכשיו כבר מובנת היא לנו, מובנת יותר מדי, התבודדותו של גאון משוררינו. אחרת לא נשארה לו.

אבל זה העצב המיוחד מאין בא? וכי צר לו על נפשו, “שנשרפה בלהבה”, על ש“היה חלום – אך גם הוא עבר, ועתה אין לו כלום בעולם, אין לו דבר” (“הכניסיני תחת כנפך”…) או – אמת בפי המשורר שהגיעה לנו כבר, “שעת תפילת־ערבית” לנו לכולנו, לעמנו כולו?

יותר מדי נורא הרעיון, כי נחזיק בו.!

בין כך וכך הוא עצב ואנו עצבים. הוא פורש לקרן־זוית ובוכה על אבדן אהבתו לעמו ועל נפשו שנשארה בודדה, ואנו פורשים ובוכים, שחשדונהו בכך ושעלתה לנו כך.

לאישיותו של ביאליק

קו וגם צו

הסוקר את יצירתו של ביאליק, בין זו שבכתב ובין זו שבעל פה, והמתעמק בדבריו, בין שהם דברי שירה וחזון ובין שהם ביטוי לרעיונות והשקפות, יגלה בכולם בקלות את העובדה המענינת שיש לביאליק נטיה מיוחדת לתפוחים.

עובדה זו חשובה לאין ערוך להבנת כל מהותה של אישיות נפלאה זו. היא גם יכולה לשמש מפתח־זהב לארמון־קסמים זה של חיי יצירתו מרובת הפתחים.

והמדובר אינו כלל וכלל על חקל תפוחין קדישין, אלא על תפוחים ממש, תפוחים גשמיים, מזמרת הארץ, מאותם התפוחים של “אריה בעל גוף” (כל כתבי ביאליק, ספר ב', י"ז) ושל מרינקא³ (שם, עמ' ס"ז), גם מ“גנו” של המשורר, שעליו הוא שר ביהודית (שירים, “מיין גארטען”). ולא רק תפוחים יאהב ביאליק, אלא גם אגסים, גם דובדבנים – בכלל כל מיני פירות, ופירות פירותיהם.

וכמו שגבורו של דודה אהב את העלמה “בשל תפוח” (שם, ספר א‘, עמ’ פ') כן יאהב ביאליק את הטבע, ולא רק את הטבע, בשל תפוח, או יותר נכון בשל פרים, בשל פירותיהם. כי בעיני ביאליק משווה ערך לחיים וליצירה לא הפרח אלא הפרי.

אמנם הוא עצמו מנסה לטשטש מתוך לצון עקיצה את הכרתו זו, שנעשתה אצלו גם לטבע או לתכונה, באומרו: “איני מעיז לדבר גם בצבעי פרחים וכו'” (“המליץ, הצפירה וצבע הנייר”) אבל העובדה בכל זאת במקומה עומדת. רצון ולצון לחוד, ואמת חיים לחוד.

והאמת היא, כי בה בשעה ששדה שירתנו הצעירה, שהתעוררה לחיים חדשים עם הופעת ביאליק. התכסה בפרחים שונים למיניהם ולשמותיהם על ידי טשרניחובסקי, פיכמן, שניאור, כהן, שמעונוביץ ועוד – באותו זמן נשאר ביאליק נאמן רק לפירות. אלה שרו באופנים ובצורות שונים על יקינטים, זכריות, חבצלות, פרגים, סגליות ועוד, ואילו ביאליק – כל אישיותו היוצרת אמרה תמיד: רפדוני בתפוחים, כי חולת ממשות אני. הוא לא היה אף פעם “רועה בשושנים” וחבצלות אין למצוא אצלו, לא בשירה שלו ולא בפרוזה. היסוד להשקפת עולמו וליחסו לקניינינו התרבותיים ודרכי חיינו הוא, כי פרי אחד המתוק לחך והמועיל לגוף (בגשמיות או ברוחניות, בפרטיות או בצבוריות) יקר מאלף ערוגות בושם ומכל אבקות הרוכלים בשירה.

אמונתו ותקוותו הוא: ש“האמנות שלנו לא תהא רק משעשעת את העם, אלא גם מחנכת אותו” (“האמנות הטהורה”, כל כתבי, ספר ב'), ואמנם במשך כל ימי חייו עומד ביאליק ביראת הכבוד בפני הקמה ביצירה ובחיים. “כעני אעמוד לפני הוד הקמה המאירה והשמחה” (שם, ספר א'). לא הדגניות, אלא שבלי הפז עוררו בו ראשונה את רחשי השירה. את שירי־הטבע שלו התחיל ב“שדה”, ושדמות הבר, הגשמים והרוחניים, הם הם שהביאוהו בימינו גם להוצאת סדר ה“זרעים” של המשנה. זהו קו חיים אחד. צו גורל. כי ממשפחת הזורעים הוא. וברדתו מדי פעם בפעם ל“גינת האגוז” של ספרונו היה צופה תמיד: "הפרחה הגפן. הנצו הרמונים. זה ענין אותו ולזה שאף. ובה בשעה שחבריו הצעירים התמסרו בכל חום נעוריהם לעצי נוי, שבערכם אמנם אין לזלזל בשום אופן, עסק ביאליק כל ימיו, אף בשירתו הצרופה, בעצי פרי בעצי מאכל.

גם שיר המזמור לאכילה ומאכלים, שהתחיל עוד ב“אריה בעל גוף” בשנת תרס“ט לרגל חנוכת ביתו (עיין שם, עמ' מ–מ"א), ומצא את המשכו הנפלא ב”שור אבוד וארוחת ירק" בשנת תרצ“ב (“מאזנים” גל' ט־י'), מעיד על תכונה ריאלית ומוחשית זו שבתפיסת־העולם הביאליקאית. דשנות זו וטעימות זו של הסעודה שערך ביאליק לשלמה המלך על ידי הטבח שבאגדתו ולכל קוראיה מעידות כמאה עדים על זה שביאליק היוצר אינו בין מעריצי הסגפנות והרזון, הקונים ובונים את החיים בראיה ובעלמא ובהרחה גרידא. יתר על כן העושר המופלג והתיאבון היוצא מן הכלל בתיאורים של מאכלי הבשר באגדה הנ”ל, התופסים מרבית יצירה זו, לעומת הקיצור והפשטות שבתיאור ארוחת הירק אינם מקריים כלל וכלל ואינם גם הכרחיים מטעמים קונסטרוקטיביים במלאכת הבנין הספרותי של האגדה. בדיסהרמוניה זו שבמבנה אשמה בלי ספק הנטיה הנפשית והשקפת העולם, הפועלות לפעמים מתוך מחבואי הרוח גם כנגד שאיפתם הזמנית של בעליהן. וביאליק לא היה אף פעם צמחוני ופרחוני. יצירת בשר ודם היא יצירתו, שלפעמים יש לה אף הטעם של בשר מן החי. –

ובמקום הבשר שם העושר. יצירתו של ביאליק, שהיא “כעמודי שש המיוסדים על אדני פז”, מחייבת גם את הכרת הזהב כיסוד מוצק לכל הערכה ואמוד. אמנם בימינו מסתלקות רוב האומות מ“בסיס הזהב”, אבל זהו הכרח של עניות אצלן, ואילו אצל ביאליק ערך הזהב עוד לא ירד. גם הוא כ“אריה בעל גוף”, להבדיל אלף הבדלות, מוקיר מאד בחיי האומה, וגם בהערכת היצירה של הפרטי, את ה“צרורות”. אמנם על ידם גם את נכסי דלא ניידי. עיקר הרכוש בעיני ביאליק, היוצר התרבותי הגדול שבדורנו, הוא גם בממלכת הרוח בנכסי דלא ניידי ובצרורות כסף"⁴. כי גם בעולם היצירה והעשיה של קנייני עם – “אם צרורות כאן, הכל כאן, ראשית הכל ואחרית הכל הם הצרורות”. בבנין התרבות הכרח הוא, שעמודיו יהיו כסף, רפידתו זהב ותוכו – רצוף ממשות, ישות. מכאן בא דבר שביאליק מכבד עשירות (כמובן, בעשירות הרוח הכתוב מדבר). ואין כמוהו מתעב את העניות הנובלת והמנבלת. אין כמוהו שונא את זכוכיות הצבעונין הבאות במקום מחרוזת הפנינים האמתיות, ואת הצירופים השונים של מתכות “בלתי־אציליות” שסיגיהן ובדיליהן מרובים בהן על יסודותיהן ועיקר תפקידם הוא להאחיז את העיניים ולרמות את הבריות. וזוהי עממיותו של ביאליק: הערכת התכלית. כי אין ערך לצמח בלי קמח. גם השעשועים ערכם בתועלתם, וגם השועים ונגידי־הרוח, אף אם הם “ענווי עולם ואילמי נפש” כל יופים והדרם הוא בזה שהם עוברים “עבר וזרוע סביבם באפס יד ובלי כוונה”. “חייכם מיטב חזיונכם, ותאפרתכם – עצם היותכם”. חוטבי העצים, שכירי היום הם הם החשובים בעיני ביאליק, העושים מלאכתם לתומם.

על־כן אין תימה שביאליק קובל תוך צער עמוק על חייו:

אפפוני מלים תופפות, כעדת קדשות כתרוני.

נוצצות בעדיי שוא ומתיפיפות בחן רמיה

(“חלפה על פני”)

על־כן כה מובן לנו מריה של הנפש הצבורית בביאליק במגלת זעמה, המתחילה בדברי העצב: “ראיתיכם שוב בקוצר ידכם”. כעבור שלושים שנות עבודה לאומית (תרנ“א– תרצ”א) כבירה, רבת השפעות והפראה, מוכרח המשורר לשאול את בני־עמו היקרים:

איכה נעזבתם בדד, אבדי עצה ונתיבה

ללא מחונן ומשיב נפש ולא מכונן צעד?

ביאליק, שהיה תמיד מסייע לצבורו, והבליע את עצמו כמה וכמה פעמים ביצירת הדורות ובפעולות דורו – מה רב שברון לבו בראותו בחוצותינו “להקת חורצי עם ולשון” והם המנצחים על תפוצות הרוח והנפש של העם.

“מדוע בושש מאספכם?” יקרא האיש שמטרת חייו נעשתה כבר מזמן כינוס היצירה, אוסף האוצרות וריכוז הכוחות הפועלים בחיי העם, הוא שגם השירה היתה בשבילו אשת־חוק, הגיע לימים, שעליו לראות את התרבות הנערים המצחקים ביצירה כמצחק את נערת־אוהבים. מה הפרי העלול לבוא מ“דלף מלים נבובות, מזרע מוץ ונעורת?” מחשבות נוגות מאד אופפות את המוכיח הרואה את עצמו נתון כמו בתוך סוגר. “הוא ישלה למראית עין, יתאפק או ירגן חרש – ושאגת־אש עצורה בעצמותיו” (ראה: “גם בהתערותו לעיניכם”. מאזנים מ“ד, צ”ד) אך “לילה מלילות” בא – הוא הלילה אחרי תפילת ה“ערבית” – ו“הלביא נמלט למכורתו”, לעולם ההלכה והאגדה, לוולוזין, לנהרדעא, לפומבדיתא, לגרנדא, לאושא, ליבנה.

ביאליק שב את הבארות מהן שאב תמיד. בלי כלי שני או שלישי. וגם בשובו זה הלך וכדו עמו. כי בשבילו לא היה אף פעם הכד תכלית בפני עצמה. בימינו כשנתרבו המקנקנים בקנקן ש“היש בו” איננו – חשובה בייחוד ההליכה אל המשאבים.

כי בעצם הדבר מלחמת עולמים היא בין הקנקן ובין ה“יש בו”, אבל הוי לו למי שנשאר כל ימיו כדר העושה כלים והממלאים אותם הנם אחרים ואשרי האיש הטורח ועושה כלים ויודע גם למלאותם. וגם זאת השותה מכדו של ביאליק, בין מיצירתו שבכתב ובין מזו שבעל פה מרגיש תיכף, עם לגימה ראשונה, כי מעיינו ומקורו של ביאליק אחד הוא תמיד וברשותו, ולא כאחרים שמעיינותיהם באים ממרחקים מעבר לתחומם, ממקום שהשלגים מפשירים על ההרים הזרים. על כן נהפך ביצירת ביאליק כל כד לשד. כי יש בה כדי להניק דורות שלמים.

עשירות אישית זו ששרשיה אחוזים ודבוקים בקרקע האומה היא שהטביעה את חותמה על שאיפת הכנוס והנכוס של ביאליק. הוא עצמו דור חשוף המכסה בעלי תאנה את מערומיו? האם לא ייטיבו עשות עתיר נכסים ורצונו שציבורו ובני דורו יהיו בעלי נכסים היבין לו בעבדם את הגן ובהרבותם יבולו? מה בצע בפרחים לדור הדומה לאבק פורח?

חריזתו העמוקה של ביאליק וטיוב שדמתנו הנעשים על ידיו מחייבים את כולנו לעשות חשבון במשקנו הרוחני. שומה עלינו לבחור בין חנויות של עציצי פרחים ובין עבודת אדמה וגידול עצי פרי. מי יתן ובחרנו – במועיל.

באישון לילה

“הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו”.

לפני י"ד שנה כתב ביאליק:

"הם מתנערים מעפר, הם קמים כבר מאבלם,

ואני ביום קומם

חלץ אחלץ נעלי, ראשי אתן בעפר,

אשב יחיל ודומם"

(הם מתנערים)

בשנוי נוסח קצת אפשר לסמן באותן המלים גם את היחס בין ביאליק ומעריציו בשעה זו. “הם” לא גמרו עוד את כל תרועותיהם. ואף לא את רובם, והוא ראשו יתן באפר, חלץ יחלוץ נעלו, ובפניהם ירק יירק.

כי אחרי “חגיגת” יובלו “בכל” תפוצות ה“עם” אחרי מבול התהילות והתשבחות הנשנות והחוזרות עד לידי הקאה בפעם המאה ואחת ראה ביאליק רשות וחובה לעצמו לענות לקהל מעריציו־עריציו גם כן בפעם המאה ואחת בנזיפה כה עצומה ומעליבה שרק שליט הבטוח בשילטונו מעז להשתמש בה כלפי עבדיו אך בצעקת מרי כזו יכול לעונת גם האיש היותר תם ושקט בשעה שמענים אותו עד קצה גבול הסבל. וזה היה את ביאליק. ואף כי לא פעם התמרמר וארר את מברכיו, בכל זאת יש הפעם בתשובתו למחרת חג יובלו טעם חריף חדש, המכריח אותנו לעשות את חשבון נפשנו ומעשינו כלפי עצמנו וכלפי האיש שבחרנו בו להיות לקרבן תאוות הכרתנו הצבורית. כבר אז התאונן:

"אבל כבד ללבבי, יגון קודר בלבבי…

“כלם עוברים לתומם…”

(שם)

עתה יצעק כבר:

"שחה נפשי לעפר

תחת משא אהבתכם"…

(שמה)

ואכן יש על מה לצוות: אם בתחילת תקופת ה“ערבית” היה ציבורו של ביאליק עדר של תמים, הנה עתה הוא כולו מועד. כי תקופה של חמש־עשרה שנה דיה אף דיה כדי לברר וללבן את היחס האמיתי של פרט אחד חשוב לכללו ואת יחסו הראוי של כלל זה לאותו פרט. ביחוד אחרי שבמשך כל הזמן לא חדל ביאליק לדבר דברים גלויים וברורים. אין כמעט אף שיר או שורה אחת שיצאו מתחת ידיו מראשית ה“ערבית” עד היום הזה, שבהם לא התחנן: עזבוני נא לנפשי! אינני מה שתחשבוני, הרפו ממני! אולם “הם” לא חפצו לעבור “לתמם”. “כולם” היו להם כוונות שונות שמוצאן ומטרתן נמצאות מחוץ לאישיות ויצירתו של ביאליק וכולם עשו את עצמם כלא רואים את אבלו הכבד האמיתי של אותו האדם, שאינם חדלים לשמוח ולהתברך בו. האומנם יקשיחו גם עתה את לבם וימשיכו גם הלאה את המשחק האכזרי?

בעשרים וחמישה חרוזים קצרים ומצרים ענה ביאליק לחוגגים את חג יובלו “בתרועה”. צעקת תהום כלואה תתפרץ מבינות לשורות התאומים. אימת יאוש ופחד חדשים תזעק מעל האבנים של היצירה האמנותית. גם דרך חיים חדשה הולכת ומסתמנת על ידי שבילי הדם של אותיות השיר שהסגר שורותיו דומה להגפת שער ברזל מתוך כעס ותמרורים מפני דופקיו באהבה.

“למה שתם על נוי?”

(שם)

אדם ניכר בכעסו, – אולי נבוא גם אנו לידי הכרת האדם שבביאליק על ידי כעסו? הן את ה“משורר” שבו אנו “יודעים”, גם את ה“נביא” שבקרבו. אולי כדאי היה לשים לב קצת גם אל האדם סתם, “אל הבשר ודם” ולא רק אל הרוח והנשמה? כי לו, למשל, היינו באים אל מכירנו או אל ידידנו האבל והסובל יסורים פנימיים כבירים והיינו אומרים לו מדי יום ביומו: מזל טוב עליך! מזל טוב! – האם לא היינו ראויים שירק יירק בפנינו?

אבל ביאליק היה סבלן גדול. גם תמים יותר מכפי הרגיל כי כנראה חשב כל הזמן שרק הוא האשם ביסוריו. המקרה המעציב נדמה היה לו פשוט יותר מדי. מקרי יותר מדי. דומה היה לילד נעזב על אם הדרכים. עוברים ושבים שואלים אותו: למה תבכה? עונה הילד:

– “חפשתי פרוטתכם ויאבד דינרי”.

(ערבית)

איזו תמימות!

הלא זה היה חפצה של האם האיוולת. הן זה היה נחוץ לה. הלא פרוטתה יקרה בעיניה מדינרו. באולתה כי גדלה תירא מפני עשירותו של ילדה. לא תבין לרוחו ולא תדע צרכיו. לפי עניות דעתה נוצר רק כדי למלאות את שליחותה: לקנות לחם בפרוטה, למצוא בצל באגורה ולהביא מלח באסימון.ילד מסכן! כבן שאינו נוטש תורת אמו הלך הילד על פני החול והרפש ופרוטת האם בידו והנה אבד לו “דינרו”, מורשת אביו. אבד ברפש, בחול…

–“ואשמדי שוחק את שחוקו האכזרי”.

(שם)

למה יצחק ה“אשמדאי”? אולי ימצא עוד הילד את ה“דינר”? ואולי לא יכירו האנשים כלל, כי אבדה לו אבדת־היקר. שש־עשרה שנה צריכות היו לעבור על ביאליק עד אשר הבין כראוי את שחוקו של ה“אשמדאי”. בתרס“ז נדפס השיר “ערבית” ובתרפ”ג, בשעה שביאליק שמע שוב את תרועת החוגגים סביבו, צעק צעקתו המרה:

“אללי, כי הייתי אסתרא בלגינתכם”.

(שחה לעפר)

וכמו תשובה לאידו ישמע מתוך הלבבות הנבובים של מעריציו הד צוהל:

אשרנו –

כי היית אסתרא בלגינתנו!

הוא פורש ובוכה, והם פורשים ושמחים.

כי רבים הם החושבים ככה בגאון. וכמעט שאין איש שיתבייש בזה. להפך: כמעט “כולם” מוצאים שכך צריך להיות. כי למה להם ביאליק אם לא שיהיה שליח להם, שליח ל“לאומיותם” ו“לתחייתם”? אישיותו ויצירתו כמו שהן, בתור הופעה והוויה בפני עצמה, שאינה כלי שרת להופעות והוויות אחרות, אינן מעניינות כלל את מעריציו. גם לא מחשבותיו ודעותיו עצמן. באיזו התפארות עצמית מטומטמת חוזר הקהל רק על השבחים שרובם נוגעים כמעט תמיד רק בתכונות בודדות אחדות של יצירת ביאליק ומפעלו. אולם עולם הרגשותיו החיות והמשתנות של ביאליק ומשעולי נפשו ידועי הקוצים נשארו עד היום הזה בלתי נחקרים אכן, “כשכיר יום” הוא ביאליק אצלנו. כפועל העושה את המוטל עליו ע"י אדוניו בלי שיתווכחו על פעלו ובלי שיוציאו אחרי כן אי אלה מסקנות ממנו. גם לא ישאלו לדעתו ולמחשבותיו.

על ה“כנוס” ידבר – אדרבא: יכנס, יכנס! נשלם לו: בכבוד.

על ה“הלכה והאגדה” יכתוב – יכתוב נא! הידד! יחי!

ואין כל שאלה מתעוררת בלבו של מי שהוא מבין החוגגים: אולי צריך אני ללכת אחריו? ובאמת הן כל דבר היוצא מתחת ידי ביאליק יש להפוך בו ולהפוך בו, כי הרבה בו, אבל האנשים חוזרים בלי הפסק על המלים השגורות בפיהם: נביא, משורר, חוזה, דבר.

אכן, לא בכדי התאונן ביאליק כבר פעם באמרו:

"אפפוני מלים תופפות, כעדת קדשות כתרוני.

נוצצות בעדיי שוא ומתיפיפות בחן רמיה".

………………

"יום־יום עם גרף הביבים ועם שפך העביטים.

יבקיע באשם עד אף נסגר בחדרו ושופך לבו.

לטמא עליו הבל פיו ולהשבית רוחו מטהרו

אנה אלך מריחם ואנה מהמונם אסתר?"

היש מחאה יותר עזה נגד אותה ההערצה מצד כל אלה הנהנים מביאליק והמענים אותו בהנאתם זו? כי אחת משתי אלה: אם ביאליק הוא באמת עולם תרבותי שלם רב וכבד־הערך – מדוע אין מתאמץ לחקור את זה האוצר הרוחני חקירה אמיתית, להתייחד אתו, להאירו ולעוררו, להרחיבו ולהעמיקו? מה בצע בתהילות ותשבחות שאינן מביאות לא לידי הלכה ולא לידי מעשה? ואיפה היא ההשפעה של ביאליק בתור הופעה תרבותית? ואם אין בביאליק אלא מה שאנו חפצים לראות בו, מה שנחוץ לנו בשעה זו כדי לחנוף לעצמנו ולהרחיב את דעתנו (ולא את דעותינו!) – הישנו פשע יותר גדול מהערצה טרדנית וכוזבת כזו לגבי אישיות חיה העובדת לה לתומה ממש, ע"פ רצון והכרח הווייתה? האומנם יש לו לכלל, לכל כלל רשות להתעלל ביחיד, רק משום שהוא אחד הטובים שבו ומשום שהוא נחוץ לו, ולהכריחו היות קורבן לאהבת עצמו של הכלל?

אכן, הגיעה השעה ששאלה זו תקבל את ־פתרונה. כבר נסינו די צורכנו בחופשתה של היחידיות ועוד זוכרים אנו זכירה הגונה את שעבודה של הציבוריות. רבים ממנו טעמו כבר די־ספוקם את טעם הציבוריות החדשה בצורת הלאומיות והציוניות. וגם באלו הגיעה השעה לחשב את דרכנו. ואולי תהיה “הפעולה היוצאת” של מפעל ביאליק בענין זה הרבה יותר חשובה מאותן הפעולות היוצאות שעליהן הקטירו לו קטורת עד עתה, כי קשורה היא פעולה יוצאת זו של הוויתו ב“פעולתו העומדת” הרבה יותר מכל תכונותיו האחרות. ועם חפץ חיים מוכרח בזמן מן הזמנים לענות ולהענות על השאלה:

במה יבחר?

בהוויית יוצר אחד העובד לפי תומו ע"פ צווי לבו החפשי והעומד כולו ברשות עצמו וברשות שר חייו ועצמותו.

או

בדור שלם של בעלי תשובה קטנים נבובי־לב ומלאי גאווה האומרים לשעבד לרעיונם יליד היום את כל הופעה בת־חורין?

אבוקה גדולה אחת על פסגת הר, ומסביב העמק חשך לעת עתה.

או

אלפי אורות מתעים של גופות תולעים ורקב העץ בבקעה תיכף ומיד?

כי התוצאות של אותו השם הטוב שאליו הגיע ביאליק בימינו ובינינו צריכות היו להיות משני מינים:

או שרעיונותיו והרגשותיו, תורתו ומפעלו גם יחד נקלטו לתוך הנפש הקבוצית של בני דורו בלי כל שיור ונתקבלו על כל הלבבות כולם כמות שהם.

או שמצאו מפני חידושם כוחות מתנגדים בדם האומה ועוררו בו מלחמה פנימית עצומה עד אשר סוף־סוף ניצחו וכבשו את כל הלבבות כולם כמות שהם.

אולם לביאליק, כידוע, אין לא “תנא דמסייע” לו סיוע ממש ולא חולק עליו. יש לו רק מצד אחד אומרי “נעריצך” ו“כתר לך יתנו” ומצד שני אומרי “אמן” ו“יהא שמיה רבא”.

מצב כזה מדכא עד מאד בשביל ביאליק ומסוכן עד מאד בשביל התרבות העברית. כי אין ערך ואריכות ימים לשלטון בלי שתקדמנה לו השתרשות והסתרגות אילמת או מלחמה קשה ועזה רבה.

והרצוי לכל אחיו אינו רצוי כלל וכלל.

גם האלהים האדירים פהקו מתוך שעמום עד אשר נקרא השטן.

ואשר לביאליק הנה רק פעם נמצא אחד שיצא כנגדו, היינו כנגד צימת רעיונות ידועים שלו באחד ממאמריו. האחד היה ברנר. אמנם הוא טעה אז בעצם הדברים של “ההלכה והאגדה”, ובידו לא עלה לחדור לתוך עומקם האמיתי והחיוני של המחשבות, שעל פי יסודן צריכות היו להיפך למצוא חן וחסד דוקא לפני ברנר העובד ה“הלכתי” על פי עצם טבעו וגורל חייו. ברנר ניגש אז אל כל השאיפה התרבותית הגדולה של ביאליק כגשת איש־המרתף מר הנפש שלבו נסחף בו ברגע אחרי נטיה פוליטית מקרית וזמנית. אולם, וזהו העיקר, הדחיפה העיונית של ברנר באה לכל הפחות מתוך דחף פנימי שלו באותו רגע ומתוך יחס חי וחפשי. לכל הפחות נמצא אז אחד שניסה להתווכח את ביאליק, להתנגד לו, שהראה בראיה ברורה, כי דברי ביאליק מצאו הד חי בלבו ועוררו בו הלך רעיונות פועלים ונפעלים. לידי מדרגה כזו לא הגיעו עוד ה“מתנגדים” הבודדים של ביאליק שהתחילו להופיע פה ושם בזמן האחרון. אצל אלה יש להרגיש לעת עתה רק איזו מרירות אישית עלובה ואיזה חוסר יושר פנימי המביאים יחד לידי חוצפה גסה סתם בלי שום סימן של חילוקי דעות והרגשות. כאמור, בודדים הם “מתנגדים” עלובים אלה ואינם יכולים לבוא בחשבון בשום מובן שהוא. משום זה כפליים דלה היא עמידתו של ביאליק בתוך העדה המשונה, שכל מה שיוצא מפיו משמח אותם.

–“אחלום רקבונכם”! – יקרא והם צוחקים בקול.

–“דמעתכם רמיה!” – יאמר, והם ימחאו כף.

–“שפתים נאלחות!” – יצעק, והן נושקות לו.

–“ישא אתכם הרוח!” – ירקע ברגליו, והם מרקדים סביבו.

עדה כזו יכולה להיות או עדת שוטים או מושב משטים. אם כה ואם כה: ביאליק הוא המעונה.

נוסף לזה באה עוד הטענה על שתיקתו של ביאליק. מכמה צדדים נתעוררה השאלה וכמעט תמיד היא נשמעת כתביעה. כאילו התחייב ביאליק לשיר! אך הוא ענה פעם גם על תביעה זו, וכה אמר: –

"ושפתי אלהים, שקצה כלה ותהי כשפת פגולים,

ומלה אין בקרבה אשר לא נטמאה עוד עד שרשה –

וניב אין אשר לא התעללו בו שפתים נאלחות".

היש גילוי יותר גדול בלשון מזה? ויתר ביאליק הפעם על שיטתו. שיטת הכיסוי בלשון, ודיבר דברים ברורים שיש בהם משום וידוי בערבים, אולם מעט היה למעריצים־העריצים הודאת בעל דינם. הם גרמו לו שיבוא ויודה קבל עם למחרת יום “שמחתו” בדבר שלא כל אדם מודה עליו בפני עצמו אף במסתרים. אכן מה שלא תעשה השינאה, תעשה האהבה הראינו, כי יבוא איש כנטות יומו במלחמה ויאמר לשונאו: אפס כוחי? אבל ביאליק כרע תחת "משא אהבתנו, ובנפלו התוודה:

"ורד היום, וידי רפתה,

וקהה שובת קרדמי".

ספק גדול הוא אם יש עוד מקום לאהבת גומלין אחרי ניב של וידוי כזה. ולאמיתו של דבר לא אהב ביאליק את דורו גם קודם “לקלון ענותו” זה. כי יותר מדי קשורה נפשו בנפש הדורות הגדולים שקדמו לשנות השמיטה שלנו.

ולביאליק קרה בענין זה מה שיקרה לכל בא אל בית קברות יהודי בעיירה קטנה להלוויית מת. כידוע, יחנו תמיד על פתחי בתי הקברות עניים לעשרות ודי לו לאחד המלווים לגלות באיזו תנועה אי־זהירה את רצונו לתת איזו נדבר לקבצן אחד, מיד יתנפלו עליו כולם מכל העברים יסחבוהו ידחפוהו וישיגוהו בזעם וקצף: הב! הב!

גם ביאליק הלך לפני עשרים וחמש שנה ויותר להלוויית מת חשוב. תקופה שלמה הלכה לעולמה, וביאליק היה אחד ממלוויה היותר נכבדים. אך לאסונו התעכב קצת יותר מדי בין עדת האביונים עורבי הבצע ונתן להם מנידבת לבו. מני אז אין לו כבר מנוחה. אינם נותנים לו כבר ללכת את דרכו, לצאת מבית הקברות למרחב ולהתייחד עם נפשו. הב! הב! – יצעקו אליו ויש רק להתפלא על אשר אין מקללים את ביאליק על קמצנותו, כדרך שעושים קבצני ישראל מאותו מין. ובני עמנו הלא תבענים גדולים הם! בני מלכים!

אכן אי־זהירות היתה זאת מצד ביאליק לאמר פעם:

"אבוא, אחי, בחברתכם!

“יחדו נרקב עד נבאשה”.

(בתשובתי)

פליטת הרגע היו אצלו הדברים, אולם האחים כמו ילידי הבצות המשטים באדם, דרשו את דבריו כעין שטר־חוב וקוראים אליו בלי הרף:

– מדוע לא תרקב אותנו, לא תבאש.

מה פלא, אם ביאליק חושב פעם בפעם על דבר בריחה התבודדות. אף בשעה שכתב לפני שנים: “לא יברח איש כמוני” (“חוזה, לך ברח”…) סיפר בכל זאת כעבור שורות אחדות על חפצו ללכת “אל הריו ואל עמקיו”. האין זו מנוסה? ובאמת, כל יצירתו של ביאליק במשך עשרת השנים האחרונות היא בריחה גמורה אל מקלטים שונים, בריחה מן הרחוב של היהודים אל “עלית הקיר” של האיש ה“תמים”. כי אותו “רחוב היהודים” שממנו התחיל ביאליק את דרכו ביצירה השביע אותו יותר מדי תמרורים. בכל שוק ישנן אבנים חדות הפוצעות את הרגליים. בכל רחוב צר לה לנפש האדם היפה. אולם פי שבע יצר המקום ברחובנו. ולפרט הישראלי יחסר אוויר לנשימה. וכל מה שתגדל הנפש היחידה ותיף כן יקשו לה חייה בתוכנו. אותו רעש ואותה בהלה, זו הפליית הכלים ואלה ריחות הזעה – מיריד" זה שאף ביאליק כל ימיו לברוח.

ולא מקרה הוא הדבר שדווקא בשעה שחגגו את חג יובלו עלה על לבו של ביאליק זכרון “חלום ילדותו” על ה“יריד” ועל ה“פלאי” (“ספיח”, פרק א‘, העולם גל’ א' תרפ"ג). חלום זה יש בו משום סמל וסימן לכל גורל חייו של ביאליק. בו הראה לו שר הווייתו את תבנית עצמיותו בעתיד ובו נתגלה לו סוד ייסוריו. הוא גם אחד החלומות היותר נפלאים בניחוש לב האדם שערכו בשביל מדע הנפש רב מאד. ובספרות העמים עוסקים היחידים בגדולים בפנינים כאלו באמן וגיל של מגלי עולמות חדשים. ה"חזון שבו הוא “אמת” והאמת כולה “חזון”.

חזון חיים־נחמן בן יצחק יוסף אשר חזה על עצמו ועלינו:

–“בחלומי – והנה דרך ארוכה וכבדת חול לפני. והדרך מלאה שיירות שיירות של שבי יריד – ואני בתוך השיירות – – – הולך אני מובלע באוכלסא אחת רבת מהומה ונחטף אחריה כמעט שלא מדעתי, רעש והמולה וצוחה מסביב – – – כלם מזרזים זה את זה וכלם מעכבים זה את זה כאחד – – – מתלבט אני בתוך אלה – ואיני יודע מה לי ביניהם, עיפתי. ראשי, ראשי. עוד מעט והתעלפתי – ואני מוסיף והולך. בעל כרחי אני הולך”.

(שם)

ופתאום בהליכתו כה “עם השיירות” ו“בעל כרחו” מתגלה לו לילד ל“ארך הדרך” אבי־נחל המבדילים בין העוברים ושבים ובין איזה “עולם אחר, עולם פלאים”. רק פרצות קטנות שבין האבים הן המקשרות אותו אל אותו הזוהר והיופי שמעבר לשפעת החול ועדר היורדים מן היריד.

אך ביאליק יתוודה:

“נפשי יצאה אל אבי הנחל – ומבלי הסיח מהם דעתי הוספתי להגרר אחרי השיירות הלאה.”

אמנם כן, הלא זהו דרך חייו של ביאליק. וגם אותה התפצלות אישיות שעליה יספר החולם הלאה ההתפצלות בצורת האחד ההולך עם השיירות והשני הפלאי היושב "מעבר למחיצה בדשא על שפת נחל זך: – גם שניות זו הלא היא היסוד למערכי לבו ולמסכת יצירתו של ביאליק.

ומה רב הוא העצב הנסוך על וידויו של ביאליק באומרו הלאה:

–“כל כמה שאני מוסיף והולך ומתרחק – אף הוא כאן, בבואתו השחורה הבהבה אלי פעם בפעם מרחוק מבין האבים דרך כל רשת ופרצה חדשה שעברתי עליה, כאלו הוא גופו והנחל הזך עמו וכל יקומם מסביב לווני חרש, שלא מדעתי, כשהם נעתקים עמי יחד מאליהם קמעא קמעא בשעורים סמויים מן העין”. – –.

“כאילו” – אומר ביאליק, אולם אנו היודעים, כי באמת היה הדבר כך. אותו העולם הפלאי, עולם היופי והשקט ליווה תמיד את ביאליק בדרכו עם “שבי היריד”. עדים המה שיריו. הלא הם הדי פעמיהם גם של ההולך בתוך המולת היריד וגם של הצועד מעבר לאבים עם הטוהר והשאננות הנצחיים.

וביאליק מספר באותו החלום, כי הכר הכיר בהכרה ברורה את “חובתו” הקדושה “להתגנב” מן ההמון השואן הדורך על פני החול ו“להימלט” אל אותו עולם הפלאות של “הברכה”, “הזהר” ועוד. הוא בעצמו מודה ש“שפת הנחל הזך והטהור הלא מקומו הוא”, אולם – שמים, בקשו רחמים עליו! – הוא “מוסיף בכל זאת להגרר אחרי השיירות והולך בדרך הלאה הלאה. – – מתרחק והולך, “הולך ומתרחק” בינתיים יגזו “אבי הנחל”, תחלוף המחיצה שחצצה בין העולם שבנפשו ובין עולם ה”ירידים" של בני עמו וביאליק יצטרך להתוודות:

–“עזוב עזבתי את כלם מאחורי, אותם ואת עולמם הטהור ואת נחל מימיהם הזכים ואת הפלאי היושב תמיד על שפת הנחל, פתאם זכרתי ונפשי יצאה: זה הבודד הפלאי אשר עזבתי ומאחורי על שפת הנחל – הלא אנכי אנכי הוא!”.

הכרה מאוחרה! הלא חמישים שנה חלפו בינתיים. בינתיים הן גדל הילד והיה לבחיר אישים, אך אותם “שבי היריד” עודם דורכים בחול “עייפים ורצוצים”, “שטופי זיעה דלוחה”, “זעומי פנים ועכורי רוח”, והם הם הצועקים עתה “הידד”! לקראת אותו הילד שלא נמשך בשעתו אחרי עולם הפלאים ולא עבר את מחיצת האבים ולא התייחד בייחוד של אחד עם בבואתו פלג נפשו, אלא נשאר אתם. אתם בצרה, אתם בבוץ.

בהכנעה מכניעה יגמור ביאליק את ספור חלומו, שפתרונו כה גלוי, כה ברור. כי כה יאמר ביגונו, יגון היחיד שבו תחתם גם שירת הלב האחרונה של “מגלת האש”:

–“נעזבה לפי שעה את הפלאי וישב במקומו בדד כשישב. אל נא נפריענו ממנוחתו. ומי יודע, בזמן מן הזמנים אולי תהבהב בבואתו שוב רגע קטן מבעד לחרכים. אני אשרך מעתה דרכי בשפעת החול לרגל השיירות”.

גורלו המר של איש שנועד היה ללכת את דרכו העצמית! הנחמה היחידה לנו היא זו, שאין בדברים אלה עוד משום “עושה שלום”. רק שבועות אחדים עברו מיום כתוב ביאליק את הסוף הנוגה של חלומו, והוא רב כבר את “השיירות”, ופונה אליהן עורף. הוא כאילו שוכח לגמרי, כי כמעט לרצונו הוא משרך את דרכו לרגלם וכי באמת הן לא הן באו אליו אלא להיפך שהוא צריך אליהן; “למה שתם על נוי?” אולם אם יהודי מורשתי, טוב בן טובים, כביאליק העיז להלעיב בציבור שלם, מסתמא היטב חרה לו. האומנם על קיקיון מנוחתו יחרה אפו?

ואכן אין עבדות יותר איומה מעבודת הרבים. גם אדון אחד לאיש חרפה היא לו ועינוי. אבל בעלים רבים – זוהי כבר המדרגה היותר ואוי ואבוי לאותו האיש בתוכנו המוכרח להיות עבד לעבדים אלה. כי היהודי הכובש, החומרי, השואן, החצוף, הבעל לא ירשה בשום אופן לפועלו (ומה היה ביאליק “במיטב” שירתו אצל העם העברי עם לא “פועל”, ו“שכיר יום” כהודאת ביאליק עצמו!) שיהיה לו לזה גם פינת מקלט ו“עליית קיר” לחשבון נפשו. וברשות הרבים אין רשות ליחיד שפלה. אנו, העברים, נבחרנו מכל העמים להיות עבדים לבעלים רבים. להתייחד עם לבו. אם “נביא” ואם “משורר” אתה – קודם כל איש דכא אתה. עם השיירה!

וביאליק מיום שעמד על דעה זו הבין מה קשה יהיה לו לעבוד לשתי הרשויות, וכל מה שהבין יותר כן גדל צערו. מסביב לו “מפים וחפים” מכים בתופים והוא – לבו בו יתלבט. פעמים רבות ניסה לאחד את השתיים, אבל כבר מתקופת ה“ערבית” התחילה להתפתח אצלו ההכרה, כי אף אם יבוא הערב אין בכוחו לפרוס את סוכת השלום עליו ועל ישראל; יותר מדאי חזק הוא השטן המשחית זה השטן הלובש פעם בגדי יחיד ופעם בגדי ציבור.

וכה היה יומו של ביאליק – לעם, לכלל, לציבור. לילו – רק לו, ליילל לו, לצערו.

הערב לא איחדם.

כי ה“ערבית” לא השלימה, אלא הבדילה ביניהם. הבליטה את ההבדל שביניהם. יומם ילך עם ה“שיירה”, ובלילה "ישטח כפיו אל השמים ויתחנן:

“ענני, כוכבי אל, כי עצב אני”.

כמו לקראת המשיח הגואל יחכה המעונה לבואו של ה“פלאי” בחלומו. חסד אלוהים הם לו זכרונותיו, זכרונות בוקרו ושחרו, שבהם טבלה עינו ראשונה בעינות היקום הגלויים והנסתרים כאחת. באיזה צמאון מיוחד ובאיזו מתיקות מיוחדת יחזור ויספר על פלאי שחרו אחרי ששר עליהם כמה וכמה פעמים, ועוד לא די לו. כי בזכרונות אלה ובכל המצטרף והנלווה אליהם, בכל אלו הרגשות היסוד של האדם בעולם, ינוח ביאליק מתפקידו להיות משורר לאומי ללאום לא־אום ומחובתו לשיר שירי־עם לעם לא־עם. כל מה שיוצא מתחת ידו מעיד על צערו של אותו ילד פלאי המוכרח לשרך את דרכו עם יורדי ה“יריד”, לנחותם את הדרך ולתעות אתם יחד בחולות.

אבל זוהי המארה: הוא מוכרח!

ולא רק משום שעיני “כל” העם נשואות אליו ומשום שתלוהו חי כענבל בפעמון הציבור שעל מגדל העיר. לא! הוא מוכרח, גם משום שמהלך חיינו במשך שלושים השנים האחרונות ומשום שעצם מבנהו של רוחו, זה הרוח הקבוצי של גדולי האומה, מעמידים אותו במרכז מחשבתנו. ממרכז זה אינו יכול לברוח. כי בכל מקום שהוא נמצא שם יהיה המרכז. המרכז אשר הוא אתנו תמיד. לאלה המרגישים והמקיפים באמת את ההופעה התרבותית הכבירה, העולמית והאנושית בעיקרה, ששמה ביאליק, אלה יודעים ברור:

כי היא מולדתם החדשה!

המולדת המטולטלת!

קיומה והשפעתה קדמו בזמן להתגשמותם של ה“מרכז הגשמי” של הירצל. שני אלה עודם מלאים סתירות טמירות ומפריעים פנימיים וחיצוניים אין מספר, שעליהם צריך היחיד הישראלי להתגבר עד אשר יקנה אותם לעצמו.

לא כן – ביאליק. בו יכול כל יחיד תיכף ומיד להאחיז את נפשו. כי ככוכב־הציר הוא לנו. בין שאנו הולכים ובין שאנו עומדים, תמיד סובבים אנו מסביב לו, ותמיד יאיר לנו, לאורו יכולים אנו ללכת. אם נרצה.

אמנם “האומה” כלה לא רצתה, ואולי גם לא יכלה. אבל ליחידים – יש אפשרות. וזהו העיקר. כי אין אומה בלי יחידים, אבל ישנם יחידים בלי אומה.

ביאליק לא נעשה למורה עממי. גם לא למנהיג לאומי המקובל על כל הלאום הממשי, ולא רק על קבוצה קטנה של לאומיים בהכרה. אבל זה שביאליק נעשה – חשוב הרבה יותר, הוא נעשה – לפועל עממי ולעובד לאומי ולתארים אלה אין צורך בהסכם מן החוץ. אשורם בעצמם קשור, פעלו הוא המעיד עליו. תורתו היא עדותו וחייו הוכחה לו ותוכחה לנו.

כי עטרת הקוצים שעטרה לו אמו־אומתו ביום שמחתה – עטרה זו אינה הולמתו אלא מאלמתו. אין צורך ל“חוטב עצים” בכתרים! קרדומו הוא שרביטו, ומי יתן והיה כל עם ד' חוטבי עצים! תפילה טמירה זו הבוקעת ועולה מתוך שירו של ביאליק שבא בתור תשובה על הענוי ברבים שענוהו מעריציו השתא מזהיר בזוהר עליון מיוחד, והיא צפה ועולה גם ממעמקי לבנו בשעה שאנו מנסים להקיף את כל יצירתו של ביאליק.

כן, חוטבי עצים" מעין אלה! “שכירי יום”, הנותנים ונושאים על שכמם באהבה את עול הברזל, עול ה“הלכה” עול החיים.

כי “נביאים” יש לנו רב. גם “משוררים”. אולם – “פועלים” אין לנו. לא עסקנים, אלא עוסקים. בלי דברים, בלי תרועה.

ומצב רוח זה אינו כלל חדש אף אצל ביאליק הידוע בפי כל כנביא וכמשורר. כבר אז, באותה תקופת ה“תרועה”. היה ביאליק בא לידי יאוש מעמו על

“שלא הקים מקרבו ביום נחלה וכאב”

רב פעלים, איש חי, אשר יפעם בו לב",

……………..

……………… “אשר מעט משא לב, הרבה אמת, עזוז”,

…………….

"כל זה ירעם כהד תמיד יומם וליל:

"קום עבד, קום עשה – – –

(אכן חציר העם)

כה קרא החולם אל המציאות, אבל “כל העולם” חשב כי רק דברי זמר הם אלה. כולם נהנו מן היופי שבדבריו, בשעה שצריכים היו להענות מן האמת שבהם. מה פלא, אם כבר אז, כמעט לפני עשרים שנה אמר לעצמו:

"את רצפת האש מאל מזבחך זרה הלאה, הנביא,

“ונטשתה לנבלים – –”

(“דבר”)

אחרי הכרה זו נסה להתבודד בעליתו ולהיות משורר, אבל סוף־סוף הוברר לו, כי איננו “לא נביא” ולא “משורר”.

ובאמת, הן צדק.

לנביא לא היה: המציאות היהודית היתה כנגדו. גם יגונו העמוק מראה על כשלונו ועל כשלוננו.

למשורר לא נעשה: שוב היתה כנגדו המציאות היהודית. ושוב מעיד על זה יגונו התמידי.

וראוי היה, באמת, לחוג את חג היובל מיום חדול ביאליק היות “משורר”. כי גבורה רבה היא באיש וחג גדול הוא לו “שלא להיות משורר” בתקופה ובסביבה שהצמיחה ספרות כה רבת “שירה” כספרונו.

כי פחיתות ערך היא לאיש כביאליק היות משורר.

ראשית – “מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה”?

ושנית – ביאליק הוא איש הפעלים, איש החיים, עם כל הגונים והצלילים השונים והרבים שבכל אורח חיים גלוי פעולה.

ומערכי נפש ביאליק הם מאותה המסכת העברית המורשתית שהיא יותר מדי מסובכת כדי להיות רק מערכת נימי כנור, או להיות שרירי לב תן.

זוהי השתי הנפלא של הרוח העממי העברי שיסודו – הפעולה שאינה פוסקת, שאינה מצטמצמת ואינה מסתיגת, כדי לעוג עוגה לעצמה ולאמר: זהו תפקידי וזוהי שאיפתי.

וביאליק היה והווה באמת “שכיר יום קצר” ו“חוטב עצים” – בתקנו תרגומים זרים, בהוציאו ספרי למוד של אחרים בצורה משובחת ונאה, בשפרו את הספר העברי, בדברו לפני בולעי אמריו ובקבצו את האגדות העבריות המפוזרות והמשתכחות.

כי גם ב“ספר האגדה” היה בעל ה“הלכה”.

וסיסמתו היתה תמיד: “קום עשה!”

*

עתה קרא קריאה אחרת. וקריאה זו ראויה לתשומת לב מיוחדת. היא חשובה עד מאד בהלך רוחו של ביאליק, בהתפתחותו של המהלך, ויש בה גם הוראה לנו, הוראת דרך חדשה, הוראת שעה, שאין לעבור עליה בשתיקה.

ביאליק שואל:

“במה נקדם יום יבוא?”

והוא עונה

"איש לחשבון עולמו

איש לסבלות לבבו".

(שחה נפשי…)

כפי הנראה נצחו הפעם בנפש ביאליק המצוקים את האראלים. כי רק מתוך מצוק העתים ומצור הלב גם יחד יכולה היתה להוולד עצה כזו. רבות מחשבות בלב משורר, אבל עצת־האדם – הלא היא צריכה לקום – מהו יסוד הקיום של דעת ביאליק? האומנם ידברו גם הפעם מתוך גרונו אלוהי האומה? אותם האלוהים האומרים: “חבי כמעט רגע”?

כי שעה זו בחיי כל העולם היא באמת שעת לקוי המאורות. חלחלת־הגעש עוד לא עברה. מוט תתמוטט עוד הארץ, ומי יודע, אם כוחות ההרס לא יתפרצו בקרוב עוד ביתר עוז. בינתיים יציפו את כל העולם גלי משטמה. צרות עין ואכזריות, מעשי פראות ודברי שקר הנם מעשים בכל יום. כל בית חדש שנבנה בעולם בשעה זו מונח ביסודו חמר־מפץ. “ימי הבינים” שעליהם ניבא תלמידו היותר מחונן של ביאליק כבר התקרבו במידה כזו שאנו מרגישים כבר את באשם ואת להט אשם. מה יש לעשות בשעה כזו? מה יש לבנות? שתיות התבל הם מסוס ורקב. “שח האדם, שפל איש”. אין בטחון באנושיות. יאוש־בעם. גם ה“הרים והעמקים” חוללו. פגרי אדם ובהמה יתגוללו עליהם לרוב. ו“ירק האביבים וזהב סוף הקיצים” הם ענין ל“משוררים” שלא שנו ולא שכחו מאומה, גם אלה “מלים תופפות” הם בשעה שאין להם יסוד אמתי. העבודה – מה בצע בה, אם “קהה – הקרדום”? קודם הן באה ההכרה האחרת שהיא לא פחות קשה מזו האחרונה. עוד לפני כמה שנים ראה כבר ביאליק, כי “לא מצא סדן פטישו” כי בא ב“עץ רקבון”. עתה נראה לו גם שה“פטיש” אינו טוב. רוחות לילה נקהלות. רוחות־קהלת. ולא רק אצל הפרט בלבד.

“ורד היום וידי רפתה” – יכולה להתוודות יחד עם ביאליק כל האנושיות. ביאליק הוא בזה רק שליח ציבור של יחידים. של הרבה יחידים. וזהו העד הרוחני והמשען הנפשי:

“איש לחשבון עולמו”!" – “איש לסבות לבבו”.

אל תבואו לחבק זרועות עולם קודם שעשיתם את חשבון עולמכם הפרטי! אל נא תבואו לרפואות לבבות נשברים של אחרים אם לבבכם בקרבכם נשבר עודנו? התקינו עצמכם קודם שתבואו לתקן עולם ולתקן אומתכם.

כה ישיר הענבל בפעמון מעל מגדל הקהל בחצות הליל.

מעל עולמם הקופא של ישני העיר ירחף הענבל התלוי והוא חי ויעורר את הנרדמים מסבלות היום ואת הערים מבתי השמחה. יעוררם לתקון־חצות.

כי עוד מעט ותעבור שעת הרחמים. יום עכור וארוך יתחיל שוב.

רגע יבכה הענבל על עצמו:

“אללי, כי הייתי”

“אסתרא בלגינתכם”

משנהו יעורר את השכורים:

“אינה נשא פנינו?” –

“במה נקדם יום יבוא?” –

ואני מדי חזרי על דברי ביאליק אלה זכור אזכור מראה בחרותך אחד, אזכרה ואהמיה. בעיירה קטנה אחת היתה חתונת דודים ותהום כל העיירה. מגדול ועד קטן נתקבצו במעון השמחה רקדו ושרו והיטיבו את לבם, בתופים ובמחולות שמחו האנשים זה את זה. קול ששון רחף על כל הסמטאות מסביב לבית החתן והכלה, עד הבוקר חגגו האנשים, ואני יצאתי לנשום אוויר צח. עלטה כסתה את כל העיירה. רק בית החתונה הפיץ זוהר רב, ושאונו והמולתו התפרצו פעם בפעם לתוך דממת העיירה כמו להכעיסה. לאט לאט התרחקתי ממקום ההילולא ופתאום קלטה אוזני יבבת חרש. דרך אחד החלונות באחד המרתפים הבהב אור עששית. ונדמה היה לי החתן עצמו, חתן ההילולא, יושב על הארץ ובוכה בכי תמרורים. כה בטוח הייתי במראה עיני שלא תמהתי כלל. אבל באותו רגע של תעתועי החושים שאלתי רק את נפשי:

איכה ישמחו הם שם?

ואת מה יבכה זה בעל השמחה בחצות לילו?

את חורבן מקדשם או את חלול עולמו?

ביאליק ואחד הרבים

על ביאליק כתבו הרבה, ודאי עוד ידובר בו יותר. ככל האישיויות הגדולות שקמו לישראל בתקופה האחרונה הוא כאילו הידוע ביותר. היודעים אותו באמת?

היודעים אותו לכל־הפחות נאורי העם כמו שמשכילי העמים יודעים את משורריהם הגדולים הם? התפשט הלימוד, התעמק העיון בביאליק במשך השנים? הן גם ביאליק עצמו גם אנו שבענו כבר מאמרי המריעים. אכן תשבחות, תהילות, גבוהות – בצען בצדן. בצע “המפלגה”, מטרת “התעמולה”, תכלית “הלאומיות” – עליהן לשמש בשביל העם “המת” שרוצים לעוררו במקום הזרקות שמתחת לעור. היתעורר המת?

ואולם בינתיים יחסר העיקר: עצם הידיעה במהותו של המשובח והמהולל. בייחוד יחסר ביום חג ומועד שבמספרם ייחשב, על פי איזו טעות מחשבה מכאיבה של רבים, גם יום היובל. אך באמת הן כל יום יובל הוא יום־אבל. הלא בו מתגלה כל הצער על העבר, בו ייעשה החשבון על חשבון ה“מיובל”, בו תבוא גם לידי הכרה הרגשת החלוף שבאדם – על כן אולי ידובר כה הרבה במקרים כאלה על הנצחיות! – ובו יתחוורו המרחקים שבין המשפיע והמושפעים. ייראו גם רבבות הקרנים, קרני השמש, ההולכות לאיבוד, הנשברות בכמה וכמה ביצות ושלוליות, הנספגות לתוך כמה וכמה גופי רמשים כדי להאחיז בהן את חיי הרמש, והנופלות בכל עזוזן הבתול על שדמות צחיחות שאין להחיותן. האין בכל זה משום אבל?

אכן היטיב ביאליק להרגיש את הדבר יותר מכולנו בשעה שכתב עוד את “הם מתנערים מעפר”, את “החוזה, לך ברח” ועוד שירים מאותו הסוג שקראתי להם בשעתם “שירי־הערבית”.

מעין רגש מדכא כזה יש באמת בכל “חגיגת” יובל. על כן אולי בא הצורך בשעות “חגיגה” כאלה לדבר תמיד גבוהה־גבוהה. לשבת ולפאר, ולהפריז על המדה. כי כל המעשים האלה הם סם־שכנגד, שנשמת האדם מולידה למפרע בלי הכרתה לשם חיזוקה ועידודה.

אך מי יספור קרני אור? מי יבוא לשקלן?

רק המדע מהין.

משום זה אין כל ערך לכל הדבורים על ערכו והשפעתו של מאור גדול על רקיע חייו של איזה עם או קבוץ אלא אם בא אחריהם גם המדע, היינו הידיעה האמיתית, האינטואיטיבית או המדעית. כל הדבורים האחרים – השתיקה יפה מהם.

ואם אני בא הפעם לדבר בביאליק, הנה רציתי רק לספר זכרון־חיים אחד שיש בו משום עדות, עדות להד הנברא בלבו של אחד הרבים ע"י המושג המורכב ששמו “ביאליק”. כי ביאליק כבר אינו רק פלוני־בן־פלוני האיש, המשורר, הסופר, המורה והמוציא לאור. ביאליק נעשה כבר בימינו ולעינינו רעיון נאצל, כוח מופשט. “אידיאה”. יבואו נא חוקרי הכוחות הרוחניים ויעמדו על סוד הויתו והשפעתו של ביאליק. אני רק מקרה מן המציאות באתי לספר, וזהו:

היתה השנה השניה למלחמת־העמים האיומה.

שבשדה הקרב, בין יערות־עד ובצות־מרחק.

מחפרות וחריצים אין־סוף מסביב. רבבות בני־אדם קבורים בהם חיים. מוקשים על כל צעד. האויב אורב מכל פינה. קור, רפש, רעב. השלג הזך עורר זועה וכעס דוקא על־ידי זכּוּתוֹ היתרה: צללינו מסתמנים עליו יפה את האוויר הצלול אנו אוררים דווקא על צלילותו: על ידיה נשמעת כל תנועה שלנו לאזני “הצד שכנגד”, האורב לנו בכידוניו ובתותחיו.

משום זה היה כל אחד צועד בפסיעות זהירות עד מאד, כאילו היה הולך על פני כפור דק ומחליק ובידיו איזה כלי־יקר המלא עד גדותיו יין תפארת בשביל איזה מלך אכזר וכעסן. הויה, מה יהיה אם יפיל טיפות אחדות ארצה ואם ייכשל וישבור את הכוס?

כל נימי הנפש היו מתוחות עד כד להפקע בכל רגע.

כך חיו חודשים אחדים כמה וכמה רבואות חמושים באחד המקומות המסוכנים־ביותר של מערכת המלחמה. כל יום הביא אתו במחלקתנו הקטנה פצועים לעשרות. הפצעים היו מחרידים, מבזים, מדכאים. הפצועים היו מתים לעיני הרופא מתוך ייסורים איומים. משום שאין גבול לאכזריותו של האדם בשעה שהוא נעשה אויב לזולתו, וגם משום שהמקום שבו נמצאתי יחד עם שאר החיילים היה מוכן לכל פורעניות. הוא היה קרוב עד מאד למחנה האויב, ובעיני המנהיגים משני הצדדים נחשב כנקודה איסטרטגית חשובה. על כן: היינו אנו מזומנים לארבע מיתות בית־דין, וליתר מזה. ואף אדי הרעל לא חסרו.

והנה באחד הימים, ביום הרג ואבדן רב, עייפה הנפש עד מוות, כל העולם נראה כאילו זע מאימת הנעשה. היער ייבב ממש, ייבב ככלב נודד המוכה מכות אכזריות בליל סתוו אפל. העצים היו נופלים פצועים ושבורים, הארץ כולה חרדה ורעדה תכופות. איזה מחול עועים של שריקות החיצים ומפצי המוקשים שרר כל היום. החיצים היו רודפים אף אחרי אלה שנפצעו כבר. כמשחיתים חיים היו מביאים איתם את המוות. אמרנו כולנו כי ביום זה לא יהיה כבר לאיש ממנו מפלט. לו לכל הפחות – מיתה יפה!

מקץ יום קשה זה שפרך את הגוף ואת הנפש גם יחד בהרגשת אימה ובנתינת עזר בלתי־פוסק לפצועים, כאשר שבתי בלילה בזחילה על ארבע למערתי – כבר לא היה כל כוח אפילו לנוח. יות מדי היו העצבים נרגזים. העליתי את העששית וישבתי לי יחידי בפינה על יד כפיס־העץ ששימש לי במקום שולחן בדירתי זו. משרתי ישן את שנתו, ואני הוצאתי מאמתחתי אותם החפצים שנמצאו אתי תמיד, את שני הספרים הקטנים שלא עזבתים במשך כל נדודי אפילו יום אחד.

איני יודע מדוע לא פתחתי אז את התנ“ך ומדוע לקחתי בידי דווקא את שירי ביאליק. אולי מפני שבלילות הקודמים הרביתי לקרוא בתנ”ך, ואולי היה לי בבלי־דעת צורך נפשי בשירת־שקט מודרנית. אם כה ואם כה – החילותי לקרוא בביאליק. תחילה בלחש ולאט־לאט עברתי לקול רם ולזמרה. עברתי על ה“בריכה” גמרתי את “לבדי”, באתי עד “הכניסיני” – והרגשתי כבר בהרגשה ברורה, כי מאושר אנכי. שכחתי את מקום ישיבתי, לא ראיתי אפילו את כפיסי־העץ של הקירות והתקרה. אף אור העששית היה בעיני כנוגה רב. איזו מתיקות של מרגוע ובטחון שאין לתארה עבר את כל גופי. היתה לי אותה שעה עליית־נשמה ועליית־גוף כאחת.

פתאום – נפתחה, בקושי רב כדרכה, דלת מערתי ושכני, שר־האלף של אחת המחלקות בגדודי, נכנס. השכן היה “גוי” טוב, בחור אוקראיני ישר. נאור רוסי באמת, אך נפל עליו הגורל להיות רב־טבחים. ארטילריסטן היה, ותפקידו – להמטיר על מחנה האויב מעין אותם כדורי המפץ והמוקש עצמם שעשו כל היום שמות בין חיילי ובלבי,

כניסתו אלי באותה שעה הממתני. לא הבנתי מה קרה: מי הוא הבא? מה לו פה? רק שאלתו החזרתני קצת אל המציאות.

– “ההשתגעת, רופאי החביב?”

– “לא יקיר. קראתי בביאליק שלי”.

“מי הוא ביאליק זה?”

עוד לא הספקתי לחשוב בדבר, אם לבאר לו את הענין הנשאל ואיך לבארו, והנה תוך כדי מחשבה הרגשתי כאיל פקעת גדולה הולכת ומתגלגלת בגרוני. נשימתי כבדה ומתוך עיני פרצו דמעות. הרגשתי אותן על לחיי והנן ניתכות ביעף, חמות יוקדות, והפקעת הלכה וגדלה בגרוני ואני לא ידעתי את נפשי.

זמן רב בכיתי, כי הבין לי. שכני “הגוי” ידע אותה שעה מהו ביאליק. מהו ביאליק בכלל ומהו לי.

לא צער, אלא גיל היה בבכיי. סיום יקר לגאולה מן האימה שהכבידה כל הימים הקודמים על הלב ושמצאה את תקונה בייחוד הנפשי עם המושג “ביאליק”. בכיי היה גם בכי תודה לאיש האחר שעליו חשבתי באותו יום־פחדים, שבו לא עלה על לבי אף זכרם של האנשים הקרובים לי ביותר ושבו הרגשתי רק את עלבון האדם וענותו ואת ייסורי אני.

הנה מה ש“ביאליק” עלול להיות בשביל אחד הרבים.

אח גואל, שר אושר – איש אשר אלה לו מה יתן ומה יוסיף לו הנצח? וכי יש איזה ערך לנצח מחוץ לרגע?

אך הן אני רק את המעשה בביאליק באתי לספר. ישמש נא חומר לאלה שירצו לעמוד עליו וללמוד ממנו.

בצל המוות

בניגוד לחיוניות הרבה ששכנה ברוחו, וגם בגופו של ביאליק, ולמרות קצב החיים החזק שביצירתו בכללותה ושבפעילותו האישית והציבורית, כמו כן בהיפך משפע החוויות והרעיונות המחייבים את החיים שמצאו את ביטויים בכל עבודתו רבת המרץ והצורות, אף בשיחותיו טן־דו ובפני רבים, בניגוד לכל זה הדריכה לא פעם את מנוחתו של ביאליק במשך רוב שנות חייו – המחשבה על המוות

התוגה כקו משנה או כצל לוואי בהלך־רוח שמח, אויפורי ביסודו, מתגלית כבר בשיריו הראשונים של ביאליק, מימי בחרותו, כמו הביטוי “כבר הוכתה כעשב לבתי” (ב“אל הציפור”, תרנ"א), ואף אם זו היתה אולי יותר הבעת צער הכלל מאשר הד לחוויה אישית. הרי אצל ביאליק היו החוויות הכלליות תמיד או פרי זעזוע אישי או גרעין של צער פרטי, שילך ויגדל עד ממדים מדכאים.

גם בשנת תרנ“ב ב”אל איילת השחר" הוא כותב: “ולב חלל כלבי יעור עם פצעי”. כעבור תשע שנים בשיר “בית עולם” (תרס"א) אנו שוב שומעים אותו באומרו: "דומם נעו האלות, דומם שבו אלי: / “ראה חסה בצלנו, רקב תחתנו, איש חי”. “תחת מותך לרגעים אלף מיתות ביום מות אך פעם, דעך פתע, נוחה שלום ודום!”.

גם בשיר “אחרי מותי”, המוקדש אמנם “לזכר N " מורגשת יפה הנעימה האישית. אך אם בכל השירים האלה המחשבות הנוגות הן כעננים חולפים על פני שמיים בהירים, הרי מורגשת איזו יציבות בעצבות המופיעה בשירתו אחרי תרס”ח, עצבות שהתחילה מתוך משבר נפשי עם שירו “ערבית” (תרס"ח) שציינתיו בשעתו, לפני כארבעים שנה. בראשיתו של חשבון נפש קשה. המחשבות המדכאות בצורתן החדשה מצאו את ביטויין ביתר חוזק ב“הם מתנערים מעפר” (תרס"ח) וב“לפני ארון הספרים” (תר"ע), שבהם הן כבר מלוות בדיבורים ברורים על “המוות” ו“הקבר”, כמו הקטעים “יהי מותי דומיה” ו“אם ארקב בקבר”. השיר “לפני ארון הספרים” אף נגמר בקריאת לב שבור: “ענוני, כוכבי אל, כי עצב אני”. באותה שנה, היא שנת תר"ע, בדברו על “והיה כי תמצא מגילת לבבי” הוא גומר את שירו ברמז ברור על פחד המוות באומרו: “והאיש עד יום אחרון לא נואש מרחמים / ונפשו הוחילה, ולבבו התפלל, התפלל וימת, באמצע התפילה”.

שנה אחרי זה – בשנת תרע"א – ידבר ביאליק שוב על “יומו האחרון” ועל “קצו” – בשיר “לא הראני אלהים”, שכמה פרטים בו קרו באמת כעבור עשרים שנה ויותר. באותה שנה הוא גם חושב על “ויהי מי האיש אשר יבוא אחרי”, וכשהוא עושה את חשבון נפשו בשיר “מי אני ומה אני” (גם הוא מאותה שנה) הוא כותב: “אסגר עיני ואקפא / – – דממת עולם תבלעני”. שנה זו היתה בכלל ברוכה בשירים הליריים האינטימיים העמוקים ביותר, וגם העצובים ביותר, אצל ביאליק כמו הנזכרים לעיל, ונוסף הם – “צנח לו זלזל”.

שוב, כעבור חמש שנים (תרע"ו) אנו קוראים את וידויו המזעזע “אחד אחד ובאין רואה” ובו הוא מדבר על “נטות יומו”, ואחריו באים הזכרונות האישיים על אמו ואביו, השייכים למיטב השירה העולמית של בניות, בייחוד השיר “אבי” שראה אור רק שנים מועטות לפני פטירתו של המשורר – בכולם בולטת ההרגשה הברורה של קירבת המוות, בין במובן הפסיכו־סומטי, ובין בגמר המעגל של שירת היחיד של ביאליק.

בשנים אלו (תרע“א– תרע”ו) הוא בכלל מרבה לתאר תמונות זוועה של קיפאון ודיכאון נפשי וגופני כמו ב“צנח לו זלזל”. ותמונות יאוש ויציאה מן החיים כמו ב“למנצח על המחולות”, שבו הוא מחלל ומתאר בכל עוז רוחו היוצר את “מחול המוות” וגומר את השיר בשורות האלו: “ובסופת המחול ובנהם הזמירות ינופצו ראשיכם על הקירות”.

ואם בתרס"ג היה ביאליק במצב רוח של “שמים, בקשרו רחמים עלי” (“על השחיטה”), רק כמשורר הלאום, כשליח ציבור של פחודי נפש ומדוכאי הרוח, הרי כעבור שלושים שנה, אחרי תקופה ארוכה שבה לא עזבה אותו המחשבה המטרידה על המוות, הוא כיחיד, לרגל מקרה פרטי, אישי בהחלט, כמו מחלה די רגילה בגילו, נסער מאד מפחד המוות וחושב שוב על “רחמי שמיים”, אף מרבה לדבר עליהם.

כידוע, עמד ביאליק בשנת תרצ“ג לנסוע לחוץ־לארץ לשם ניתוח, שכמעט אין בו שום סכנה לחיי המנותח, והנה במשך כמה שבועות לפני צאתו לניתוח זה שמעו רבים מידידיו ומהקרובים לו, כי איש זה, שהקו הבולט באישיותו היה תשוקת חיים עצומה, ושבעים ושבעה מעיינות יצירה היו מפכים בו, התחיל לדבר עם כל מי שנפגש עמו מתוך פחד אימים ורוח נכאים על הסכנה המרחפת עליו והוא מבקש ל”התפלל" עליו. שוב סגר על המשורר הגדול והאיש הדגול המעגל הצר המדכא של המחשבה על “שמים, בקשו רחמים עלי”.

אך לאסוננו לא ריחמו השמיים, לא עליו ולא עלינו. המנותח נתבקש לישיבה של מעלה והרוח הגדולה עלתה לשמיים. –

ביאליק יום־יום

(להופעת ספרו של גליקסברג)

מיום מותו של ביאליק נכתב עליו רבות, אבל בין הספרים המעטים מאוד שהוקדשו לאישיותו, מיוחד במינו ובערכו ספרו של גליקסברג. ספר זה הוא גם הופעה ראשונה בספרותנו על ידי הצירוף המעניין ורב הברכה של תיאור וציור יחד שנעשו ביד אחת ובעט אחת על ידי צייר אמן וסופר בעל כשרון השולט בעט לא פחות מאשר במכחולו.

לכאורה כולל ספרו של גליקסברג זכרונות ורשמים, רשמי ראייה ורשמי שמיעה אבל הרשמים המקריים האלה הם של אמן בעל עין פקוחה וחדה, המהירה בתפיסתה ונאמנה בהתרשמותה, ובעל אוזן קולטת, המבחינה יפה בצלילים וחצאי־צלילים של קול האדם. הודות לזה עומד לפנינו המנוח כמו חי בכמה וכמה מקטעי הספר, והלא זהו עיקר שבחו של כל ספר זכרונות.

בהקדמתו כותב גליקסברג: “משלושת ביאליקים העיקריים – ביאליק הסופר, ביאליק שבעל פה וביאליק שבחיי יום־יום – ניסה רושם הרשימות לתת בעיקר את האחרון את האיש החי בלי כחל ושרק”. ואמנם ביאליק חי ברשימותיו וברישומיו של גליקסברג.

ויש לאמר: עם כל נאמנותו של גליקסברג לרשמיו מן המציאות, הוא מגלה גם אותה מידה יפה של סובייקטיביות הנותנת טעם לשבח בכל יצירה של אמן וגם בפרי עטו זה של גליקסברג כמו בשאר יצירותיו, כשרונו האימפרסיוניסטי של גליקסברג מצא לו גם כאן גילוי בקווים ובמלים.

על ידי העובדות והאימרות שגליקסברג מוסר על ביאליק ומפיו, עומדת לפנינו אישיותו רבת הקסם של משוררנו הגדול על כל הגילוי והכיסוי שבה. אנו רואים אותו כמו לפני עינינו ברגעי ההתיחדות הנפשית ובשעות הפרהסיה, בטן־דו ובתוך ההמון. אף אותם הקווים שהיו ידועים לרבים מאתנו מקבלים אור חדש ומרענן, כי גם במסירת הדברים והמעשים בחיי יום־יום של ביאליק ולא רק בציורים וברישומים עלה בידי גליקסברג לתת כמה וכמה מיניאטורות יפות מעשה ידי אמן וסופר ממדרגה ראשונה. יחד עם ציורים המלווים אותם מהווה הספר אוסף מיוחד במינו של זערוריות מזהירות.

בספר זה, הנראה כקל, נצבר חומר רב שיש בו כדי לעורר את המחשבה של כל קורא ביאליק ולכוון את מאמציהם של חוקרי ביאליק האיש והיוצר בכיוון הנכון. יש משום מקור ליצירה חדשה על ביאליק.

“רשמים בללי אמצעיים” אלה שנכתבו בשעתם “אגב ציור דיוקנו של המשורר” ואגב פגישות ושיחות אתו, נותנים לנו כמה פרטים מהליכותיו ומסביבתו, שיש בהם עניין גם כשהם לעצמם. רק אמן־צייר יכול היה להבין מה רב ערכו של הרקע ושל המסגרת להבנה נכונה של הדמות. מכאן התיאורים החיים והיפים של הסביבה בין בקטעים הספרותיים ובין ברישומים. ענין רב יש גם בקטעים שבהם מראה גליקסברג איך לפעמים אישיות באישיות משתקפת, ואין הכרח בדבר, שהראי יהיה בדיוק מאותו שיעור קומה של הדמות המשתקפת בו. העיקר הוא שהראי נקי וטהור ומאיכות משובחת.

ויש לציין כי בידי גליקסברג עלה ברוב רשימותיו למסור אפילו את קצב שיחתו של ביאליק על הברקותיה וקפיצותיה, חריפותה ושנינותה. יחד עם זה יש לשבח במיוחד את זהירותו של גליקסברג במסירת דבריו של ביאליק על אנשים החיים אתנו, בין לשבח ובין לגנאי. בזה גילה גליקסברג את טעמו היפה ואת מידת הטקט האמיתי של תלמיד־חכם, היודע כי אסור להזכיר שמות אנשים חיים בקשר עם דעות ארעיות ופליטות־פה, בין שיש בהם הגזמה והפלגה לצד הטוב ובין שיש בהם משום סילוף מקרי, האפשרי אצל כל בשר ודם, ואילו אצל המשורר הוא משמש לפעמים “כמיטב שירו”. השמטות אלו אין בהן משום פגיעה בחיוניות המסופר, ואילו מצד המוסרי הן מעלים את ערך המסופר, כך שמזיגה נפלאה זו של רשמים, עדויות, ראיות וחוויות מהווה שורה של טבעות בשרשרת האחת של אישיות ביאליק, וכדוגמה למלאכת המחשבת של גליקסברג כצורף זהב יוכל לשמש הקטע המצויין על “ביאליק המשחק”.

כדי לברר לעצמי את ערכם הספרותי של זכרונות גליקסברג ואת ערכם האמנותי של רישומיו בספר זה נסיתי להסיח את דעתי לזמן מה מן הציורים ולקרוא רק בכתוב והנה הוברר לי, כי לפני חיבור של סופר בעל כשרון רב בתיאור וסיפור. כאשר דלגתי אחרי כן על הכתוב ושמתי לב רק למצוייר, נהניתי שוב הנאה שלמה כאילו היה לפני ספר זכרונות של ביאליק בתמונות גרידא. מכאן נוכחתי שההנאה מספר זה למעיין בו תהיה כפולה ומכופלת.

גליקסברג היה תמיד איש המראות, ואם בפורטרטים הרבים שצייר כצייר בצבעי־שמן, כמו הדיוקנאות של ביאליק, טשרניחובסקי, קלוזנר, אז“ר, שופמן ועוד, היה בכל אחד מהם משום דרך אחידה ושלמה, הרי ב”פורטרט" ספרותי־ציורי זה של “ביאליק יום־יום”, העשוי תשבץ מתמונות פסיפס קטנות, יצר גליקסברג משהו חדש בשבילנו וגם בשבילו, ויש לברך אותו על הישגו זה, הראוי להמשך.

“מפי ביאליק”

שני ספרי זכרונות מיוחדים במינם על ביאליק הופיעו בזמן האחרון, ושניהם ראויים לברכה, כל אחד בפני עצמו ושניהם יחד, כי במידה רבה ימלא האחד את השני. על ספרו של הצייר גליקסברג “ביאליק, יום יום” כתבתי לפני זמן־מה, איחד בזה את הדיבור על ספרו של הסופר עובדיהו – “מפי ביאליק”.

אם הראשון הוא בעיקרו כעין אספקלריה מאירה, שבה באו דיוקנו של ביאליק ופני סביבתו לידי השתקפות נאמנה ומעניינת, הרי ספרו של השני הוא כעין אפרכסת שקלטה את דברי ביאליק ומסרה אותם לנו כמו מעל גבי תקליט.

הספר “מפי ביאליק” הוא בעיקרו מעין מעשה “חוזר” לדברים שבעל־פה שנאמרו על ידי אחד מגדולי הדור. קושי התפקיד, בייחוד כשהוא מקרי וחלקי, הוא לא רק בשמירה על הנעימה ועל חיתוך הדיבור, המוכרחים להעלם או להעמם בבואם בכתב, אלא בעיקר בבחירת הדברים הראויים למסירה בצירופם וב“סידורם”. לא לשוא אמרו חכמינו בשעתם מסירה כגון זו, מ. עובדיהו מכיר בקושי תפקידו והוא מדבר בהקדמה לספרו על “יראת הרוממות” ו“חרדת האחריות”. שתי מידות נאות אלו מלוות את המקליט והמקלט על פני כל ספרו ומצטרפות צירוף יפה לרגש ההערצה הממלא את כל הוייתו של המחבר כפי שמורגש מתוך דברי הלואי השונים שבספר הקובעים ברכה לעצמם גם כמות שהם.

החומר המיוחס לביאליק עצמו והנקרא “מפי המשורר” מחולק יפה למדורות, ובכל מדור יש למצוא ממבחר פניניו של ביאליק. “עיקר הדברים הועלו כאמירתם” – כדברי המחבר, ואמנם אנו מרגישים בהם את עיקרי רעיונותיו של המשורר, את המיוחד שבלבושם, את ריחם ואורם. במסירת דברי ביאליק ויתר עובדיהו, כנראה ויתור גמור על עצמאותו. מכאן האופי המיוחד של עיקר הספר. בחלק גדול של האימרות אפשר באמת לראות את זוהר העטרה שדורו עטר בה את משוררו. ישנן ביניהן בלי ספק אמרות־תורות ופתגמים המיוסדים על אדני חכמת החיים של האיש ביאליק. אף כי לא כל מה שאסף עובדיהו נושא עליו את חותם הגאוניות של הנפש הביאליקאית, כי לא כל מה שאומר ועושה הגאון מוכרח להיות גאוני. אבל רוב הדברים ראויים לאומרם וראויים לשמעם. אין גם ספק שבידי עובדיהו עלה למסור את הדברים בקצבם האמיתי ולא בקצפם. ואם בספרו של גליקסברג, כמו בזכרונות של פיכמן בולטת התפיסה האימפרסיוניסטית, הרי ברורה אצל עובדיהו הגישה האפוריסטית, והאופי המקוטע של כמה מן האמרות יש בו כל החיוב וכל השלילה שבקטעי דברים. לעומת הקיצור והצמצום בולטת הארעיות והמקריות, העדר הראשית והתכלית. אולם כדי ליהנות מבשמו והדרו של פרח יקר אין צורך דוקא ללכת לערוגתו, אלא טוב לשימו באגרטל יפה. וזאת עשה עובדיהו.

אמנם כלי מתוקן הוא זה שיש לו אזניים, ועובדיהו עשה אזניים לתורת רבו בצורות שני מאמרים יפים שהוסיף לעיקר הספר, והם – “המשורר ושיחו” ו“חידת פניו”. שני מאמרים אלה, בייחוד המסה היפה על “המשורר ושיחו” מוסיפים הרבה להבנת דיוקנו של ביאליק וסוד השפעתו.

א

מצאתי כתוב בספרי ישראל שבזמן הזה:

ארבעים יום אחרי יציאתו של איזה משורר אל אוויר ספרותנו, בת־קול יוצאת ומכריזה עליו: פלוני המשורר לבת־שירה פלונית. יש גורסים: “ארבעים יום לפני יציאתו וכו'”, אבל הנוסחה הראשונה היא הנכונה. בשביל הכרזתו של משורר או סופר אצלנו זמן קצר עד־מאד אחרי היוולדו. טיבו ומהותו, תפקידו ותעודתו, חובותיו וזכויותיו – הכל “ייוודע” מהר… הן לשם זה ישנה בת־קול בעולם, ורוב האנשים הלא מן המשגיחים בבת־קול הנם!

אמת, כי הזיווג הספרותי אין עולה תמיד יפה וכי יש לפעמים קרובות שהמשורר מואס כעבור זמן־מה בבת־השירה, ש“ניתנה” ממרומי הספרות, ובוחר באחרת, הקרובה יותר לנפשו, אולם, כידוע, משוררים דעתם קלה, ומי ישגיח בהם. כופים אותם עד שירצו למלאות את חובתם לבת שירתם ה“ידועה” להם. ואם תשאל: מי הם הכופים? אז יענה לך כל עונה: זקני הספרות.

כך נהגו אצלנו.

גם על טשרניחובסקי יצאה בת־קול והכריזה מה שהכריזה. מני אז מספרים על אישיותו היוצרת, כי היא – –

אך למה נאזין לדברי אחרים, אם יכולים אנו לשאול את המשורר עצמו?

ובאמת, הלא טשרניחובסקי ניסה פעמים אחדות לבאר לנו בשיריו את “עצמותו”, כלומר: הנני פלוני בן־פלוני, והנה היא בת־שירתי, פלונית בת־פלונית. ובכן, מה לנו יותר?

אולם – בין ההודאות השונות של המשורר, שנעשו בזמנים שונים, יש הבדל ידוע ויש גם חילוקי תוכן. ויען כי הודאתו היותר מאוחרת יצאה מפיו בשעת חרום, בשעה שכל העולם כולו וגם כל יחיד ויחיד היה עושה את חשבון־נפשו והיה זהיר בהערכת עצמו, משום זה צריכים אנו להחליט: תפוס לשון אחרון. עוד נראה וניווכח, כי אמנם נוסחה זו האחרונה היא האמיתית. לעת־עתה נשמע נא, מה יספר לנו המשורר מנפשו בשעה ששמע סביביו את יללת ההרס העולמי ואת שירת החורבן האנושי. באותה שעה עומד טשרניחובסקי ואומר:

מנגינה לי ונגינה לי, מימים משכבר,

ממדבר־ים, מקרן־אור, ממחזות על נהר כבר;

יורקת אש ורטבת־גיל ורבתי באיל,

שטפתני זו, מהבהבת בי: עלה וצלח ופעל!

(“מנגינה”)

איפה לקח לו המשורר “מנגינה” זו? הוא, יליד אירופה, בן מאת העשרים לחשבון הגויים, איך קנה לעצמו מנגינה נפלאה כזו? על שאלה זו הוא מקדים את התשובה:

דם כובשי כנען – דמי הוא, קולח ואינו נח.

שוב קורא לי השיר העז, מנגינת דם ואש:

עלה בהר ורעץ הכר, כל־מה־שתראה רש!

(שם)

כך מספר המשורר על עצמו. מה יגלה לנו בדבריו אלה? הווה אומר: את כל מה שצריך להבנת אישיותו. ראשית כל הוא מראה לנו על מקורן של שפעת החיים ועתרת הגיל המפכות ביצירתו. שנית, ניווכח מעוז רוחו ומחזקת ידו, מצמאון נפשו ומשאיפות לבו, מאופיו של יצרו ומיסודות אישיותו. ושלישית – וזהו החשוב ביותר, יען כי הוא הכולל ביותר והיסודי ביותר – שלישית, מגלה לנו טשרניחובסקי את הקשר החי שבינו ובין התקופה הקדמונית שבחיי עמנו. הנאמין לעדותו?

עוד משורר אחד ישנו אצלנו והוא מתפאר תמיד ב“דמו” המזרחי וביחוסו" הקדמוני, אבל כולנו יודעים, כי גדולתו של שניאור היא דוקא ב“מערביותו” ודווקא ב“מודרניותו”, יען כי הוא כולו כמות שהוא פרי התרבות האירופית החדשה, שעלתה על האדמה הצחיחה של חיי היהודי בגלות. וכל יצירתו של שניאור מכחישה את דבריו, שהוא אומר על עצמו.

לא כן טשרניחובסקי. שירתו כולה, הנפלאה והמיוחדה במינה, מעידה על אישיותו היוצרת, כי היא “נחלת קדומים”. ואנו יכולים לאמר עליו בדבריו, כי –

כאילו התגלם בי קול האיתנים

עם אותו ה“יש” בן־הליל, רב־אונים,

מורשת הסער ונחלת־קדמונים,

המפכה במסתרים ובחדרי לב גבר.

(“בין קבורת דור נכר”)

כי איזו משיכה מיוחדת יש לו לטשרניחובסקי לחיי העבר בכל מקום שהם. יש שהוא מחפש את הד החיים הקדומים בעברה של ארץ יון, ויש שלבו נמשך אחרי תפארתם של ימי־הבינים; אבל חובה יתרה נודעת לו לעבר הרחוק של עמו ולאותן התקופות רבות־העלילות בישראל, שהאנשים בהן היו כענקים והחיים כפלאי־בראשית. “יש שעבר חי עודנו”, הוא אומר במקום אחד, ואנו הרואים זאת ראשית־כל בו וביצירתו. מ“עבר חי” זה “רב־האונים” יונק המשורר. תפיסתו את החיים כולה ויחוסו אל גילויי ההוויה נושאים עליהם את חותם הקדמוניות. כי אצל מי מבני דורנו יש לראות הערצה כה פרימיטיבית של היקום ואהבה כה חזקה לכוח הפרא?

הלא כה יתפלל טשרניחובסקי:

כח ועצמה אל, הבו לי, הבו!

לרוות רגשי לחיים ירעבו,

למצות ים תוגה על גליו ונטפיו,

לחוג בסער־החשק ורשפיו,

לכיר את שגיון האון ושכרונו,

לחזות בסוד אלים ובכל הדר גאונו.

(“Nocturno”).

אולם, אם זה הכוח החיובי והיצירתי לא יותן לו מאת האלהים, אז מבקש המשורר לכל־הפחות כוח שלילי, כוח של התמזגות והתבוללות בקוסמוס, כוח הסתלקות חופשית מחיי האדם לשם חיי היקום.

וכשוך סועת־חיים ועמד השאון –

עוז להתמכר בלי־חת לכליון.

להיות, בהשנות הדמות והימים,

חוט אחד ברשת כל כחות־עולמים

רוקמים בגלוי ואורגים בסתר

חידת־החיים לעד לא תפתר.

(שם)

תפילתו של המשורר נתקבלה. לאישיותו היוצרת נתן ממרומים כוח אנושי רב וגם כוח חיוני גדול. גם בלי הצורך “להתמכר לכליון” נעשה המשורר “חוט אחד ברשת כל כוחות־עולמים” ובא לידי גילוי בעולמנו הודות לכוחו הפנימי הכביר. כי הכוח בתור מאמץ נפשי וגופני הנהו על־פי טשרניחובסקי גילויה היותר נאמן של מהות האדם. על־כן נעשתה הערצת הכוח לאחד מצליליה היסודיים של שירת טשרניחובסקי. מרגיש הוא אף את הכוחות הטמירים, הבאים לידי גילוי רק במלחמת־הקיום, והוא יודע את ערכן של ההתנגשויות שבחיים. גא הוא על לבו השואף אל “שדות־ים וקרבות, מקום שם תחזק הלמות לבבות” – וכה בטוח הוא בעצמו, בכוחותיו ובמאווייו, עד כי “בשורר הרעם את שירתו הקשה”, הוא עונה לעומתו:

הנני! מי קורא לקרב בין צאלים?

………………….

קום עין אל עין! זרועותי חשופות.

שרירי שורגו, כל גידי חסונים,

כמטילי־העשת וכשרשי־אלונים.

(“מתוך עב הענן”).

ובזרועותיו אלה החזקות הוא חפץ לחבק את כל העולם – ולכבשו. איזו תאוות־כיבוש עצומה התגלתה ביצירתו עוד לפני שוררו את “מנגינתו”. לו אין כל שאלת “לאן?” – “אל אשר יש קול קורא לך: עלה ורש!” כי הארץ לכבשה בראה יוצרה, ואיזהו אדם – הכובש את עולמו. מכל שירות בני־האדם היותר יפה היא בעיני טשרניחובסקי – “שירת האיש רד בארץ”. מדוע? יען כי החיים דורשים אקטיביות מרובה ואין להיפטר מהם ב“שב ואל תעשה”. מכבד הוא טשרניחובסקי את מצוות ה“עשה” ובראשון את מצות כיבוש הארץ על־ידי האדם. כי מחוייבים הם האנשים על פי עצם מהותם להשתרש בארץ, שעליה הם עומדים, להידבק בה, להכניע אותה תחתם ולהשתרר עליה. הבישנים אומללים הנם, וגם בזויים. יען כי רק המעפילים והנועזים זוכים לחיי העולם הזה. והלא על זה יתפלל כל גבר: על גוף חזק ובריא, ועל רוח עז ואמיץ, ועל גבורת הנפש, שתפעם בשרירים המוצקים. קויו האפיים של איש החיים האמיתי הם: שאיפה תמידית. שאינה יודעת שום לאות, ומאוויים חזקים, שאין להם מעצור. כי –

משפט חיים הוא וחוק:

קום עלה, אמץ וחשוק.

כי טשרניחובסקי אינו חפץ לדעת כלל מפקפוקים ומספקות. בטוח הוא בעצמו ובגורלו, כי הוא ימצא את הדרך “אך הרה!”. אין אצלנו משורר אחר, שיהיה כה שכור־החיים וכה קל־החיים.

ונדמה הדבר, כאילו היה אחד המאושרים המעטים שבארץ.

דרכי סוגה בשושנים, בשושנים ובורדים

צומגיל אל גיל נחפזה ובתרועת־שיר כילדים.

ואיך תוכל להיות אחרת אצל איש, שבשבילו “אגדה – החיים הגלויים”? הלא טשרניחובסקי הוא משורר עליז בעיקרו לא רק על פי תפיסתו את החיים, אלא גם על־פי תכונת־נפשו.

אף־על־פי שהעמיק לחדור לתוך עצם החיים ונגודיהם והפליא לשיר גם על העצב העולמי, בכל־זאת אנו יכולים להאמין לו בשעה שהוא אומר:

סביבי חיים. סביבי אורה,

שירת־אשר, שירת־פלא,

זמרת שנאן בעדן־גנים,

שירת נמלט מבור־כלא.

“שירת נמלט מבור־כלא!” – מה־מצויינים הדברים! הוא הפליט, הוא האסיר, שנמלט מכלא חיינו ויצא ראשונה מאפלה לאורה, משעבוד לגאולה! אבל כך נדמה הדבר רק למסתכל מן הצד. זה הקרב אל טשרניחובסקי רואה בו מיד, כי אדם זה לא יכול להימלט מבית־האסורים, יען – יען כי לא היה בו מעולם. בה בשעה שצעירי עמנו נלחמו ברחובנו את מלחמת־השחרור בסביבתם ובעצמם והשתדלו בכל מאמצי כוחותיהם לפרוק מעליהם את עול הגלות המרה, באותה שעה עצמה עמד משורר צעיר זה ושר “נגילה, נתעלסה באהבים”… הוא יכול לשיר. יען כי חופשי היה, יען כי בן־חורין היה. המלחמה הקשה של היחיד העברי בעד זכויותיו האנושיות הפרטיות, אותה המלחמה, שמלאה את ספרותנו בשעת הופעתו ובראשית יצירתו של טשרניחובסקי, מצאה אצלו רק הד קל. הוא לא התענה כברדיצ’בסקי ולא סבל כברנר. הוא בא לעולם ספרותנו והרגשת־עולמו הבהירה בנפשו. בשעה שסביביו קראו לחרות גמורה ודרשו על “האדם באוהל” בתור מילוי לסיסמא של דור ההשכלה, היה הוא הנושא החי של החרות הנפשית הגמורה והאדם השלם האמיתי גם “בצאתו” וגם “באהלו”. אין לחשוב אותו אפילו בין ה“גאולים” המעטים, שיש כבר עתה בינינו: הן הוא לא היה כלל בשביה. שאלת הייחוסים בין היחיד והרבים לא התעוררה כלל אצלו, יותר מדי עמוקה היא התהום המפרידה בינו ובין הרבים בני תקופתו: הלא אף בין היחידים הוא יחיד במינו.

שירתנו הצעירה, אף על פי שרבו בה כל כך היצירות הנפלאות החדשות, הנראות כמעשי־בראשית, קשורה היא בכל זאת ואחוזה בתרבות המקובצת של האינטליגנט העברי שבזמן הזה. תנאי הזמן והמקום משפיעים על כל סופרינו, והיחס הפנימי שבנפשם בין מורשת עמם ובין השפעות החוץ הוא הקובע צורה ליצירת כל אחד ואחד.

לא כן טשרניחובסקי.

שירתו היא כה זרה לתרבות האירופית, לתרבות הקרתנית, החשמלית, המזוייפת והמרוססת, ויחד עם זה היא כה רחוקה מדרכי החיים של עמנו במשך אלפי השנים האחרונות – עד שהיא מצלצלת באוזנינו כשיחת־קדומים, אף על פי שהרבה רעיונות עמוקים מצויים בה, שאינם מתאימים כלל וכלל לפרימיטיב. וגם כאשר נגע בשאלה מודרנית, כמו השאלה הלאומית בצורתה הציונית, השתלבו מאליהן מחשבותיו ילידות־תקופתנו בהרגשותיו בנות הדורות הקדמונים. כך הוא נזכר לפעמים קרובות בדמותו של בר־כוכבא. האומנם רק דחיפה פובליציסטית היא שעוררה אותו להרהר בגיבור הלאומי שלנו? בשום אופן לא. בר־כוכבא הוא לו סמל של גבורה ועוז, של רצון כביר ושל אנושיות שלמה. ובו הוא רואה גם את העברי האמיתי של הדור החדש. הוא אומר אליו:

ויהיו בך מעינות החיל והעוז,

כל זרמי בני־עמך הגאים,

אשר אבותיהם עוד שרו עם אל

ובחזקת־יד לקחו ברכתו.

ויהיו בך מעינות החיים והאור,

לחנו, עוזנו, עוז־אומה –

(“לנכח הים”)

אמנם השיר נגמר בדברי פולמוס נגד “שומרינו, חונטינו לדורות” ונגד “העם השפל”, בן־העבדות, אולם אף הם טבעיים הם בפי המשורר בן־החורין, המחפש ואינו מוצא סביבו אפילו זכר קל לאותם הדורות הראשונים, שאת תפארתם הוא נושא בלבו. כי התפארת שבאדם היא לא רק שאיפתו של טשרניחובסקי, אלא גם מהות אישיותו היוצרת. בשנאה אורגנית הוא מתייחס לכל שפל ולכל חלש, וכאחד שנואים עליו רפיון־הרוח גם רפיון־הגו. ומה הפלא? הלא דמם של כובשי־כנען הוא הזורם בעורקיו והלא את דמות־דיוקנה של האנושיות הקדומה הוא נושא בלבו.

הנה, למשל, דבריו על המשטמה ועל הנקמה. איזה אירופי יעז לדבר כך על הרגשות הפראים, השוכנים במעמקי לב האדם? הן זה־כבר ייחשב לדרישת דרך־ארץ לדבר רק על אחווה ורעות ושוויון. אמת, כי בשעת חיבוקי־האחווה חונקים האנשים איש את רעהו, אמת, כי נקמה אכזרית ואיומה מניעה את גלגל־החיים גם בימינו, אבל האנשים אינם חפצים להודות בזה. לפעמים קרובות עד־מאד תתפרץ השנאה אצל האדם ה“נאור” וה“תרבותי” בצורות איומות ופראיות, כמו בשעת מלחמה בין עם לעם ובין מפלגה למפלגה וגם בין איש לאיש. אולם מתוך שנוהגים לכסות בעלי־תאנה על מערומי ההרגשות, מפעפעות השנאה והתחרות הטבעיות כארס צפעוני באדם ונפשו מתמלאה שקר ומרמה ואחיזת־עיניים. יש שהאדם ירא או בוש לשנוא אף את זה הראוי לשנאה, יען כי הפחדנות והרכרוכית עלו לגדולה. תחת המסווה של משפט וצדק בא בן־דורנו להסתיר מעין־רואים את מאוייו האמיתיים, שאינם טעונים אולי שום הסתר, ואת מחשבותיו הטבעיות, שאין הוא מעז לגלותן ברבים. וגם אהבת־האדם האמיתי והטבעית נתחללה מיום שנתפשטה בעולם תורת האהבה והחמלה הכוזבת והחונפת, המצווה לאהוב את כל אדם בלי שום הבדל. אז גזה גם האהבה הטבעית וגם השנאה הטבעית אצל רוב האנשים ה“תרבותיים” וגם אצלנו, היהודים. אנו בעצמנו נעשינו לרחמנים בני רחמנים וגם את האל הקנא והנוקם הפכנו לסלחן ומחלן, לאל רחום וחנון. האם לא הפתעה גמורה היא לדור הפחדנים החלשים לשמוע את ההלל הגדול למשטמה היוצא מפי המשורר, המעלה את הנקמה עד לידי מעלת רגש טבעי הכרחי ויפה?

כי אף הרע יוכל להיות יפה ונהדר בשעה שהוא נובע מתוך רעננותה ועוזה של נפש האדם. ומעניין הדבר, כי בשירתנו הצעירה, שהיא הפרשה הראשונה לספר תחייתנו האישית והלאומית, מופיעה פה ושם הרגשה זו, ששכנה לה, כנראה, על קרקע נשמתנו ושנתעוררה לחיים יחד עם שאר הרגשותינו האנושיות הטבעיות. כן, שר ביאליק בשעתו על המשטמה ועל הנקמה. עליהן שר לפעמים קרובות שניאור. אבל אינה דומה קריאתו הטבעית והאישית של טשרניחובסקי לזו של שני אלה, שגם הם נבדלים בינם לבין עצמם בנדון זה הבדל רב.

שירת־המשמטה של ביאליק היא פרי היאוש הלאומי והיא האפלציה האחרונה לסדר העולם. כמעט שאינה כבר רגש, אלא תמצית מחשבות. מתוך דמעות כלואות היא באה בתור סוף־דבר להרהורים רבים, מעיקים ומענים. ואף שירת־הנקם שלו אינה באמת אלא דרישת הצדק העולמי. שירת־החורבן נתונה אצלו בפי “זעום העפעפיים”, וביאליק אינו יכול לצייר לו, כי גם “בהיר עיניים” כטשרניחובסקי יוכל לקרוא למשטמה. מתוך הרגשת־עולמו המוסרית אומר ביאליק: “הה מי יתן וייאצר גם יגונכם הגדול בחיק העולם כולו”, או “ארור האומר: נקום!”

גם שניאור רחוק הנהו בזה מהרגשת־העולם הטבעית. גם המשטמה הנובעת אצלו מתוך העלבון והצער הלאומי וגם השנאה הפרטית לאויביו, שתיהן אינן פשוטות ותמימות, אלא מסובכות וחשבניות. הלא שניאור הוא אצלנו בכלל המשורר הריפליקטיבי ביותר. וחוץ מזה, הן כמעט כל קריאותיו לשנאה באות מתוך רוע־לב ומתוך רגש הבוז לאדם בכלל. ביצירתו אין כל רמז לאהבת־אדם שתקנן בלבו, ומשום זה נפגשים אצלו לפעמים כה קרובות צלילי המשטמה והנקמה.

לא כן טשרניחובסקי. לא מתוך התפלספות של בוז לאדם ולא מתוך יאוש של מעונה־החיים הוא בא להלל את הנקמה. זהו אצלו רגש טבעי ובריא, המתעורר ברגע ידוע בתור ריאקציה נפשית אימפולסיבית. וסימן טוב הוא לו לאדם היכולת לשטום. יען כי דרך השנאה הגדולה הוא בא לידי האהבה הגדולה. טשרניחובסקי רואה את התפתחותה של האנושיות כולה יחד עם תחיית העם ועם התעוררותה של האישיות וכולן תלויות ב“גל המשטמה”, המוכרח לעבור על האדם קודם שיגיע אל “גל החרות”, גל החיים המלאים. מבין “שלושת הפלגים”, שבהם “נשפט ה' את לאומים” ושעל ידם “נתיב לאדם יט וחי”, הראשון הוא זרם המשטמה, אשר –

כל שותה אותו יצמא לנקמה

עריו ומשנאיו לצמית, לכריע.

(“מחזיונות נביא השקר”).

כי מכל שירי האדם היותר יפה והיותר נהיר הוא “שירת הנפח, שיר הגבורה”, שהפטישים כרעמים “לנגה להבה ולנקמה משוררים” (“שירי האדם”). בעבר הרחוק של נעורי האנושיות הוא אוהב את בני אותו הדור, ש“בסערות חשקו לא יבוש”. אשר –

יגבר לאהבה יוקדה ויאמץ לנקמה במשנאיו.

(“דינירה”).

וגם לדור הבא בתוך עמו הוא שר שיר־ערש:

אל כלי־זינך בגבורים,

כי שמשך יעל.

(“שיר ערש”).

אין הוא חולם כלל כביאליק על נביא, “שיוריד לעיני העולם עוד דמעה, והרעים עוד קנה להרגיז שחקים”. למה לו “דמעה” או “קינה”, אם יש חרב בעולם?

חרבי! אי חרבי! אי חרב נוקמת?

חרבי לי תנו, על אויבי אצריח!

קריאה פתיטית זו אינה נראית כלל כמלאכותית, יען כי היא מתאימה להלך־רוחו העז והגא של משורר השרירים המוצקים וזרועות הברזל. היא גם טבעית בפי האיש, שהרגש האמיץ, רגש־הפרצים הסוער, הוא מיטב חלומו. ורק אותה הנפש. היכולה “להתמכר בלי־חת לכליון”, יכולה היתה לשיר את שירת־הנקמה היותר איומה והיותר פראית. כי “ברוך ממגנצה” הוא סמל המשטמה, שאינה יודעת כל מעצור, משטמת החיה הפצועה. בה התחברו יחד העלבון הלאומי בן הדורות הרבים והצער האנושי הפרטי של חיי אב אחד, ובה התרומם היהודי בן הגיטו של ימי־הביניים לידי הגדלות הפראית של היהודים הקדמונים, שידעו להלחם באויביהם ולהנקם בהם. מכל המעונים והגבורים האילמים של קורותינו מצא טשרניחובסקי רק את האחד ראוי לכבוד, והוא האיש, שהשיב לאויביו את גמולם בראשם. מאות יהודים הוכרחו לשחוט בעצם ידיהם את בניהם ובנותיהם הענוגים, כדי שלא יתעללו בהם הצוררים, רק אחד היה, שעשה מעשה שמשון וזכה לשימת־לבו של משורר הגבורה אבל מאות היהודים המיתו גם את עצמם, מבלי שינקמו מאויביהם. וההוד.

“תמות נפשי עם פלשתים” – זוהי הגבורה האחרונה של איש אובד. אבל גבורה היא בכל־זאת. הלא סוף־סוף אין לגיבור השבוי נקמה אחרת, אלא זו של איבוד־עצמו המביא גם כליה על שונאו. ואב עברי, השוחט את בנותיו האהובות לשם הצלת כבודן והמתענג על הבערה האיומה שהבעיר בעיר השנואה עליו – כמה עוז פרא באהבתו ובשנאתו! למרות ההבדלים הרבים במערכי־הלב ולמרות השינוי בעצם החזיון, דומה הוא ה“יהודי” ברוך לשני האחים ה“עברים” הורגי שכם ולשאר העברים הקדמונים מגדלי הגבורים. ואם אנו רואים, כי טשרניחובסקי בא לשיר באמנות כה רבה גם על האהבה העמוקה ועל השנאה היוקדה של הירקלס ונסוס (“דינירה”) וכי משבח הוא תמיד את הנקמה הטבעית והפראית, המעידה על הרגשות עצומות ועל און־איתנים, אז מוכרחים אנו להודות, כי ייחוסו אל החיים הנהו לגמרי אחר מזה שלנו. אין שום ספק בדבר, כי כשנאתו של טשרניחובסקי כן אהבתו, ואין אוהב־אדם גדול כמוהו. ולא רק אוהב־אדם, אלא גם אוהב־חיים.

ב

רבים יאהבון דמי נשף – – –

אך אנכי לא כן! חיים אהבתי ואור.

(“שרטוטים”).

כך מספר לנו המשורר באחד משיריו. אבל הן זהו מעט. הלא רוב המשוררים וגם רוב האנשים מבכרים את החיים ואת האור על־פני המוות והחושך. העיקר הוא, איזה אור ואיזה חיים. ועוד חשוב עד־מאד לדעת, איך מתייחס האיש אל החיים ומה הוא דורש מהם.

ומעניין הוא הדבר. אף־על־פי שהעמיק המשורר לחדור לתוך חזיונות ההוויה השונים והפליא לשמור על תעלומות החיים ומסתריהם, בכל זאת הוא מתייחס תמיד אל העולם ומלואו בפשטות ובתמימות רבה. אין הוא יודע שום התפלספות ואין הוא אוהב שום חקירות יתרות. הוא רואה את היפה ואת הנהדר בכל מקום שישנו ומתענג עליו. בכל הוא שומע הדי־חיים ועל הכל נסוך לעיניו אור־פלאים. בשבילו מתרחשים בכל יום נסים למכביר ומעשי־בראשית מתחדשים תמיד בעבורו. כל שיר ושיר שלו, אף העצובים ביותר, הוא ברכה על החיים, ברכה תמה מברכת הנהנין. אפילו בשעה שאחד האסירים מדבר על העולם כעל בית־אסורים גדול, שבו נתון האדם בכבלי־ברזל, אפילו אז מתאר המשורר את כל השיחה הפילוסופית היפה כשיחת רעים באידיליה. (“הכף השבורה”). גם פינה זו שבמאסר מוארה באור הנפלא, היוצא מנפשו של המשורר שיכורת־החיים. כי הלך־רוחו היסודי של טשרניחובסקי הוא זה של “אביב־עולמים”. “אגדות־האביב” הן המרחפות סביבו וגיבורן השמש הוא המדבר מתוך גרונו:

עין השמש הם החיים

והחיים אהבה הם,

…………

ובמלא התבל מקום

אין – מקום, אשר אין

שמש־אהבה שם וקרניו.

קרני־אורה, קוי־חן.

(“אגדות האביב”).

ואת זו האמת על האהבה הוכיח טשרניחובסקי ביצירתו. לא רק בשיר זה ובשיר “לעשתרת ולבל”, שבו הפליא המשורר לגלות בעמקות פילוסופית ושירית כאחת את מסתרי ההוויה ואת תעלומות חיי המין, ולא רק בשירי הטבע שלו, הספוגים טל יצירה רעננה, אלא גם בשירי האהבה המיוחדים שלו, המוקדשים לאשה, גם בהם, ואולי דוקא בהם, רואים אנו את אהבת הגבר האמיתית בכל גווניה הטבעיים והיפים, היפים, משום שהם טבעיים. ומה רבה אהבתו!

מן החרדה הקלה שבלב, הבאה מן המבט האחד של האשה הנחמדה, ההזדעזעות הגדולה, התוקפת את האדם אכול־התאווה, מן המשחק הקל והתמים באהבה עד מסירות הנפש ליפה – דרך כולם עברה אישיותו היוצרת של המשורר, ועל כולם שר שיר־מזמור. אין בו מן הגסות המאוסה של בן־אירופה יושב־הכרכים, שטעמו נעשה עולפה מפני שנת־קשה בנסיונות. בו אין גם מן הרכרוכיות החולנית של הרוצה ואינו יכול יליד ה“Fin de Sïécle”. כל זה זר לרוחו של אותו המשורר, שהאשה היא בשבילו אושר טבעי ואנושי גדול. כי כגבר חי עשיר־המאוויים הוא מתייחס אל האהבה. אין הוא בא כביאליק להעריץ את האשה כבת־אלים, ואין הוא מקללה כשניאור כאילו היתה בת־השטן. אין אנו מוצאים אצלו את היחס הציני והמעליב אל האשה, שבו נגש שניאור אל אהובותיו שבשירתו, אף על פי שגם אצל טשרניחובסקי כה רבות הן הקֶטכֶן והלֶנכֶן. וסתם הנאות השונות. בשביל כולן מצא את תאורן הפרטי, המתאים לכל אחת, על כולן שר ולכולן שילם בחרוזים המצלצלים כנשיקות. אבל את שמן לא חילל ובסודותיהן הטמירים, שכל אחת גילתה למשורר, לא התעלל ברבים, כי כן לא יעשה בעל נפש יפה וגבר גא, המוקיר את האדם ואת רגשותיו היפים בטבעיותם ובתמימותם ובנצחיותם. וכמה פעמים משתמש טשרניחובסקי בשיריו השונים במבטא “גבר” במקום שיכול היה להביא את השם אדם או בן־אדם! בגאווה מיוחדת במינה הוא אומר על עצמו:

“בי לבי, לב גבר, אנכי ארגשה”,

או הוא אומר על שיחות הקדומים כי בהן תישמע

“רנת הגבר, נובעת בעתרת החיים והכוח”.

בדבריו אלה ובשירת־האהבה שלו תישמע אמנם הגאווה העתיקה של הגבור הקדמוני, שגם הוא היה מברך “שלא עשני אשה”, אולם לא מפני שמצוותיו מרובות מאלו שלה, אלא מפני שבעברותיו, בחסנו ובאונו הוא עולה עליה. הקודמים בישראל היו יראים, פן יאמרו עליהם “אשה הרגתהו”, ואפילו בימי התלמוד שחקו על ה“גברא דנשי קטלוהו”, אבל בתקופותינו נחשב המוות בידי האשה לאושר הגדול ביותר. טשרניחובסקי לא היה אומר לעולם:

“והמיתיני עם אביבי – – ובין שדיך יומי אוציא”

(ביאליק).

הוא אינו מצייר לו כלל את האהבה, שתהי תלויה במוות. להיפך – “באין אהבה שם המוות”, והאהבה חיים היא. ובחרת בחיים.

מתפלא הוא על כי בשעה אשר

רטט־החיים חלף כל ציץ.

ומלאו יונקותיו עסיס ומיץ,

ושכורת האורה

התפתחה הזמורה –

בשעה זו “אהבה לה זרה”, ליונתו (“ואת…”). המשורר אינו יכול להבין קרירות־לב כזו. הוא, בן־הטבע האמיתי, רואה ככל חי “בשיר ובדרור ובקרן האור” את “מלאכי האהבה” הנאמנים ביותר. ואם יקרה המקרה ומלאכיו אלה ישובו – ובשורה אין בפיהם, לא יתייאש המשורר ולא יקלל את “היום שחשך בעדו”. הוא יאמר אז –

אצא לי היערה,

שיר צפרים בו –

הערבה – שם

דביר ומרחב־אל.

הרים אעלה,

עב בם קיננה,

ובמעמקי תהום

אשליך שברי זה.

(“שירה”).

כי כאהבתו את האשה כן אהבתו את הטבע, וקשה לאמר, איזה רגש הוא יותר חזק באישיות הרמונית וקדמונית זו. דבר אחד ודאי ברור הנהו. והוא, כי – נפשו של המשורר אחוזה ומשולבת בכל היקום כולו ובכל חזיונותיו הגלויים והטמירים, כי היא אוהבת את כל היפה, הבהיר והחי שבכל ההופעות החיוניות. והיא קוראה: ובחרת בחיים! תמיד תבחר בהם, ורק בהם! כי “אגדה – החיים הגלויים”, והנסתרים הלא הם ודאי פלאים. והאם אין הוא עצמו כמו שהוא – אגדת־קסם? זה המשורר, הקורא אל

אחים איתנים בתבל ומלואה,

נפצי התהו ובהו ושבריו,

(“Nocturno”).

כקרוא איש אל אחיו בני־אמו? משורר זה בא לידי הכרת עצמותו “מתוך עב הענן”, “ובשורר הרעם שירתו הקשה” הוא מרגיש כי “אח הוא לסערה, לסלעים וליערים”; “ברטט החיים המפכים” סביביו, ב“שיח־הקדומים” של המעין והגל הוא מכיר את קול אחיו, אחיו הקטנים. ומה טבעית היא למשורר כזה הודאתו הנפלאה באחת משירות העצב:

אז בושתי מגלים הרבים בסלעים,

– – מצורים נכלמתי.

לפנים היתה לאנשים בושת־פנים לפני האלים, ועתה יבוש האדם לפעמים לפני חבריו, אבל להתבייש מפני גלים וצורים יכול רק אותו האיש, המרגיש בקרבו את הצורך להידמות אל אלה הדוממים ש“המה בגאונם – – יסגירו את לבם, וראשיהם אל על…” וטשרניחובסקי אמנם חושב את עצמו בתוך רבבות היצורים השונים כאחד מהם, ואדיר חפצו הוא “להיות חוט אחד ברשת כל כוחות עולמים”. העלה חפצו בידו? בלי שום פקפוק יש לענות: כן. מעטים הם בימינו משוררים פנתיאיסטים כמותו, שיהיו יחד עם זה כה עליזי־חיים. בן־תרבותנו ויליד־תקופתנו אינו יכול כלל להתמזג כה ביקום כולו, להתערב כה בכל החי ולאהוב כך את הדומם ואת הצומח. בעולם־הפלאות, שטשרניחובסקי בורא בשירתו. הוא עצמו נראה לעינינו כקוסם קדמוני. הן רק האיש, שנפשו היוצרת עודנה יונקת ממעיינות־הקדמונים, מעיינות החיים הנצחיים, ורק בן־אדם, שהוא באמת שותף למעשי־בראשית, יכול לשיר לנו:

ברשות שר של יער דנן וברשות

משיגי הסוד והדמות –

בתחומו של יער, בלילה, בדמי,

אשביעה הלילה בשמי

בשבועה חמורה ובשמתא; ובאם

היער עוד נים ולא נים,

אבואה משכנותיו, ואעברה בסבך,

וקסמתי לדשא הרך.

(“קסמי יער”).

השומעים אתם? – “וקסמתי”! הוא המשורר, הוא הקוסם! אולם אם כן הוא הדבר, אם קסם קסם לנו טשרניחובסקי, אז הלא אין לפנינו כלל שום “קסמי יער”, אלא “קסמי המשורר”. האומנם – “מיטב שירו” הוא, באמת. רק “כזבו”? אך – לא. זהו הפלא וזהו הקסם, שטשרניחובסקי חדר למחבואי היער וגילה לנו את מצפוניו והאיר לנו את אפלתו רבת־הרמזים ושתפנו לחייו הנפלאים. חוץ מהעולמות החדשים, שהוא ברא בעצמו בכוח אישיותו היוצרת, הוא גם קרבנו אל אוצרות התפארת והסוד, העומדים כגן נעול מששת ימי בראשית ומחכים לגנן בעל־הרזים, שיבוא ויסיר מהם את הצעיף הנתון עליהם ויפתח את השער אל גנזיהם… והנה – הוא בא. זה היוצר הקוסם, שהחיה את הכל במאמרו ושחדש את הכל בשירתו. טשרניחובסקי מתפאר, ובצדק, כי –

את שירת היצירה אעירה מתהום

ללא ממשלותיו של יום;

והחייתי אגדות העשב והעץ,

תעלומות ההווה והקץ;

כל מסתרי הויה בתהומות אין־סוף,

סוד עולם שכולו אך טוב.

(שם)

אמנם כן. מכל משוררינו הכניסנו לתוך העולם “שכולו אך טוב” ביחוד טשרניחובסקי בשירי־הטבע שלו. כי רק הוא, בעל הנפש הטבעית, הפנתיאיסטית והקדמונית, יכול היה “להחיות את אגדות העשב והעץ”. כי גם הוא כאחד מ“ילדי האדמה”, היונקים מנבכי הארץ והמתעוררים לתחיה על־ידי הטל והאור. באיזו אמונה תמה ותמימה של בן הדורות הראשונים הוא מאמין ביקום! לבו הער והמבין אומר לו והוא עצמו בטוח בזה, כי –

צריך להיות תל־של־כשפים, גיא־חזיון לשד ושדה,

מאמר קוסם, מאמר תקיף, שבועה חמורה ומתמידה;

צריך להיות שר־של־יער, שכל פניו קמטים קמטים,

כפני אלה מוכת־ברק ועתיקה ורבת־מחטים.

(“קסמי יער”).

הוא גם מצייר לו את דמותו של שר־היער עם מחלפותיו הארוכות, זקנו המגודל ו“בבותיו הסבוכות”. וכשאנו שומעים את תאוריו של טשרניחובסקי ואת ספוריו הנפלאים מ“סתרי היער” (ב“שתילים”) ומחיי היקום בערבות ובהרים, אז גם אנו מתחילים להאמין יחד אתו, כי “ודאי ישנו מי שמבין פטפוט גלים, שיחת בדים”, “מי שממתיק סודות־לילה עם פטריות צנועות”, ו“ודאי ישנן בנות היער, מלאות סוד”. הכל צריך להיות, כל הפלאים וכל הרזים צריכים להיות אמת. יען כי אין קץ ליופי שבחיים ולתפארת שביקום. חיות אחת, עולמית ונצחית, היא המפכה בכל היצורים, כי כולם מעשי אלוהים חיים הם. כל בריה ובריה ועולמה, כל יצור ויצור ואלו. מה רבו אלוהיך, העולם!

כולנו חשבנו עד עתה, כי שלטון היחיד הוא השורר ביקום, בין ש“יחיד” זה הוא החוק המדעי המאחד ובין שהוא האל האחד והמיוחד, אך הנה בא המשורר ושר לנו על האלים הרבים, החיים ופועלים בעולמות שבראו. כולם יקרים לו, וכולם חביבים עליו. הוא המשתתף בצערה של הערבה האוקרינית, שעליה “דומם יביטו מעל פני הבמות הפסילים הנוגים, חידות האבן הקר” (“ברית מילה”) והוא המרגיש בערירותן של מצבות האבן “בשדי מואב ויהודה, בגלגל ובפדן ארם” (“סוניטות עכו”ם"), הוא המאמין באפולו היווני וכורע לפניו והוא גם המעריץ את אלילי הצפון הקר והרחוק. הנתפלא, כשנשמע מפי המשורר, שיש שנדמה לו, כי בלילות השחורים אגדות הקדומים מעלות בשר ודם, והנן מתעוררות לתחיה (“ברית מילה”). נראים הדברים כאמיתיים. משורר זה, הנפלא והמוזר, נאמן הנהו, כי יכול הוא להחיות בקסמי יצירתו את הערבות המתות והנרדמות, את אגדות העבר הרחוק ואת ארצות היופי הנפלא, שנעלם זה־כבר מן העין. כי, כשאנו באים אל תוך גן היצירה של טשרניחובסקי, אנו בעצמנו נעשים עדים לחזיון הנהדר של תחיית האלים ושל חזרת העטרה, עטרת החיים האליליים התמימים והיפים, ליושנה.

כי תפיסת־חיים נפלאה במינה נגלית לפנינו. היא נראית כחדשה בעינינו, אולם הלא היא אותה הרגשת־העולם, שהיתה בילדותו של כל עם ועם כטל בוקר והפרתה את נפשו כשמש אביב.

בשעה שטשרניחובסקי שר לנו על החיים – אנו מתחילים להרגיש סביבנו בהרגשה חיה וברורה את “האלילות העדינות והנאות” של יוון הברוכה, שיופיין קיים לעד. ואת אליליה הענקים, ש“המשל ופחד עמהם”, ואנו מתחילים גם לראות בעינינו את אלה של ציון האלילית, את התמוז הבהיר, שבמותו כה גדל צער העולם, ואנו מתחילים להאמין באלילים הגדולים, שפרשו את ממשלתם על החשובים שבעמי המזרח, על בבל, אשור ויהודה. אנו רואים את החן המיוחד, שהיה נסוך על אמונתו התמימה של עמנו בילדותו. כמה שלא השתדלו הנביאים להרחיק את אבותינו הקדמונים מאלוהי הארץ האהובים עליהם והקרובים להם, הלא בשעתם העלו חרס בידם. רק את העם הגולה יכלו לנצח. אז, רק אז השמידו מלבם את הזכרונות הבהירים על אלי־הנעורים. ואפילו את אלוהי המדבריות, אלוהי סיני האמיתי, החליפו באחר. אמת, כי הוא רבון כל העולמים, שמלוא כל הארץ כבודו, ואמת גם זה, כי כל התארים, שבהם מתארים אותו, אינם יכולים להביע אף את החלק היותר קטן של גדלותו, רוממותו ויופיו – אבל אותו המשורר. הקשור בכל נימי נפשו אל הדורות הקדומים ואל הרגשת־העולם התמימה והיפה של נעורי האדם, רואה לפניו רק את היופי שברבוי העולמי ואת ההוד שביקום מרובה־הצורות. רחוק הוא משורר זה מכל שאיפות והשגות מוסריות, יען כי מאמין הוא רק ב“משפט־החיים”. ולא האדם הוא מרכז הבריאה, אלא החיוניות היא היא העיקר לכל ברואי־עולם, החל בארנבת והחפרפרת וגמור במשפחת הפטריות, לכולם אומר המשורר: “יישר כוחכם וחייתם, ברוכים נקלים כחשובים”! (“קסמי יער”). כי אחת היא ההשתוממות הגדולה של הנפש העומדת לפני חידת החיים, אחת ואין שניה לה. השתוממות זו מקיפה את כל היקום, חודרת לתוך כל מסתרי־ההויה הרבים, מחפשת ומוצאה בכל את הגרעין הטמיר של שמחת החיים הנצחיים.

לקראת שמחות. לקראת גיל

פנו דרך, סולו שביל.

(“שיר עשתרת ובל”).

ואם תשאל: שמחה זו מהי? יענה לך המשורר שכור־החיים: הלא –

כוחות טמירים בך ושיר

זרמי דורות משכבר,

נחלת עבר נותן צו

פלי, מלא און ורב.

(שם)

ואכן בהיותנו בתוך עולם יצירתו של טשרניחובסקי שומעים אנו כעין קול־קדומים, העולה אלינו מסבכי הדורות, עולה ושר: “דרור ליצר, שיר לחי”! בעמקות פילוסופית של חושב־חוקר בן־זמננו ובהרגשה מיסטית של עובד־אלילים קדמון, – בשתי תכונות אלו המשולבות יחד בא טשרניחובסקי לשיר “לעשתרת שיר ולבל”. מתוך נפשו השקועה כולה בחלומות העבר הנהדר העלה המשורר את ההערצה הגדולה לשמש, שחומו הוא המעורר חיים בכל היקום ושאורו הוא המאיר את כל הטמיר שבטבע. מביט הוא המשורר לאדמה –

– והיא הרת

דורות דשא ושבטי חי,

פורצים. נובעים עד־בלי־די,

שפוני־הר וטמוני־חול,

חיי מחר, פגרי תמול

בחיי אור ובחיי צל,

זרע שמש, זרע בל.

(שם)

וגם את הים הוא רואה והנה גם הוא וכל אשר בו “נושא בעל של הריון ולדת־עד”. כי קדוש הוא ה“יצר”, יצר החיים המתמידים והולכים.

ונקלט בנפשך הסוד,

וברהטי דמיך יקוד:

קום ועלה, אמץ וחשוק,

משפט חיים הוא וחוק.

(שם)

ובאמת, למה יבוש בו האדם? מדוע יסתיר את סוד נפשו. שהוא היחידי הנהו הכוח הפועל בלי־הרף בכל חזיונות החיים האנושיים והעולמיים? האם לא תאוות־המין ורזי ההפראה בגלוי ובסתר הם השליטים העליונים באדם ובכל חי? “דרור ליצר”! –

בתקופה זו של רבבות כבלים חברותיים, נפשיים ושכליים, הנתונים על האדם, ישמע קולו של כהן־החיים האמיתי כקול קורא במדבר. בזמנים אלה, שבני־האדם מדברים על “יצר טוב” והולכים בעקבותיו של “היצר הרע”, מבלי שיוכלו לצייר להם את היצר הטבעי והתמים, שאינו בא בגדר הטוב או הרע, אלא בגדר היפה והחיוני, כזר יחשב משורר זה, ש“מנגינה” לו “מימים משכבר”. ורק משום שטשרניחובסקי קשור הנהו על־פי מערכי־לבו אל תפיסת־החיים האלילית והטבעית של אבותינו הקדמונים, רק משום כך היה יכול למצוא ניבים כה אמתיים להספיד בהם את “מות התמוז”. האוהבים את האור הבהיר והמאמינים בשמחה ובגיל שבחיים מספרים אצלו מתוך עצב עמוק:

עלינו בגבע, ירדנו לגיא,

יצאנו בעקבות כל רז וכל פלא,

כל מקום אשר אלהים חיים בו.

(“מות התמוז”)

– ואת התמוז לא מצאו. לא הועילו המחולות מלאי־המסתורין, לא הועילו החיפושים “בראשי הדרכים” ו“בסבך בשלכת” – “הימים הבאים ימי־ענן יהיו, ימי לקוי־נשמות וסתו בלא־עת”… כי “התמוז הבהיר, התמוז הן מת!” לא ה“פן” היווני. אלא ה“תמוז” המזרחי!

כי נחלת־הקדומים של אבותיו העברים היא המדברת מתוך גרונו של המשורר האלילי, שנולד בתוך העם הידוע בטהרת אמונתו באל היחיד. וזהו הפלא היותר גדול בהופעה הנקראה “שאול טשרניחובסקי”! היתכן? אחרי התקופות הארוכות והרבות של הסופרים והתנאים, הגאונים והפוסקים, הרבנים והחסידים, אחרי מאות דורות של אדירי־התורה וגדולי־היראה, הנה בא משורר עברי ושר לנו “סוניטות עכו”ם" (התקופה ב') – האין בזה חידוש תרבותי נפלא?

בדורנו המשולל כל אמונה, הכופר בכל והשואף רק אל הבצע ואל התועלת החומרית, בדורנו זה העיקש והפתלתול, כמה עצמיות נפשית וכמה תמימות־הלב צריכות היו להיות אצל איש, כדי שיבוא ויודה על אמתותו ויאמר על “כוכב הכנענים”:

הה, מתי יגיה על דרכי תימנה!

ועיני תחזינה בשניר. באמנה;

אשאלה לדרך הגלגל וגי,

ואדרשה בין עיי חרבות משחירים

לבמות ולמזבחות אלים ערירים,

מאין כורעים למו בין ילדי הזמן.

(“סוניטות עכו”ם").

לשיר כך על כוכבים, שאורם כבה זה־כבר בשביל רבבות אלפי האנשים, יכול היה רק אדם, שבתוך לבו פנימה עודם חיים ומאירים אלה הכוכבים, ושעל נפשו עודם מולכים בכל יפעתם התמימה והרזית אותם האלים, שנעשו ערירים ושכולים.

ישנו בספרותנו משורר צעיר אחד ברוך־אלוה ורב־הכשרון, שנגע בשעתו בפרובלימה של האלילות העברית וניסה לחדור לתוך הלך־הנפש של אבותינו עובדי “עבודה זרה”. משורר זה הוא שמעונוביץ. בשברי המחזות “עובדי כוכבים” (ב“השלח”) חפץ להרים את הצעיף המסתורי, הנתון על־פני החזיון של אברהם, המנפץ את אלילי תרח אביו, ובתור פרגמנט עלה נסיונו בידו, בייחוד בשירים הבודדים של שרי, יסכה ואחרות; אבל אף אם היה הנסיון דבר שלם. גם אז הוא רק יצירה מקרית, שאין לה שום קשר הכרחי עם אישיותו היוצרת של המשורר. אולם אחרת היא לגמרי יצירתו של טשרניחובסקי, ששיריו האליליים הם כטבעות נתונות בתוך שרשרת־זהב גדולה, המקשרת את המשורר היותר חדש שבספרות העברית עם הדורות הראשונים של הימים הקדומים ביותר שבהיסטוריה הישראלית. עצם הסתכלותו בבריאה ואופן התרשמותו מן החיים הנם עולמיים ואליליים. עוד קודם שהובררה לו לטשרניחובסקי נטייתו הפנימית להרגשת־העולם האלילית, היתה מתגלית אצלו פעם כפעם בנוגע לחזיונות הטבע התייחסות חרדה של בן־הקדומים, שנפשו מלאה תמיד פחדים ובעותי־לב. הנה הוא מסתכל בענן, ההולך ומתפשט על־פני האופק: כמה פשטות קדמונית ואלילית בהסתכלותו זו!

הענן “לא ייגע, לא יעמוד”, הוא “מתפלש לאיטו”, “מתקפל”, “מחבק ומחנק” את היער, “משקיעו, מטביעו, מבליעו בנשפיו”, הענן ייראה כ“מפלצת־זידונים, הרת הוות־עולם” הצודה את המשורר “ברשתות נעלמות, עצומות ומלאות בעתות”. אז בא הסער – והנה שוב נראה לו למשורר, כאילו “יד אל מסתתר שם שדדה, בעמקים, רקיע המים ותזרעו ברקים ושברי הבזק”, אך הנה הוא בא לשיר על ה“לילה”, וכבר אנו מרגישים גם בצורה החיצונית את היסוד הנפשי המיוחד של המשורר. הלא כה יתחיל השיר:

לילה… לילה… ליל אלילים,

ללא־כוכב, ללא־אורות – – –

שרידי שערים. שיר אשרות

עצים ערים, פורשי פארות – –

(“לילה”).

האין הריתמוס עצמו של המלים וצלצולן מזכיר לנו איזו השבעה עתיקה של אחד המאמינים בשדים ואלילים גם־יחד? אך הלא זהו באמת רק שיר מודרני של משורר מודרני. גם המיתוס החדש על “תולעי־יוחנא” (“בקסמי יער II”) נראה כאגדת קדומים, אף על פי שיספר עליה ביצירה אמנותית נפלאה, פרי התרבות החדשה. כי הנה הנך יוצא היערה בלילה והנך רואה את היצורים הנפלאים המזהירים בזוהר רזי – התחשוב, כי רמשים פשוטים הם, תולעים ככל התולעים, אלא שיש בהם איזו תכונה “פיסית” או “חימית”, טעות! אלה “הרשפים החיים” הם “דמעות־האור”, שהוריד היער בשעה שנגע עד לבו “יגון דור־ודור”.

וזהו אחד מפלאי הנפש באישיותו היוצרת של טשרניחובסקי. בספגו אל תוכו את כל הטוב והיפה שברעיונות בני־דורו, הוא נשאר בעצמו קשור להרגשת־העולם של איש־הטבע התמים והנאמן ליקום ולאליליו.

וגם זאת: בהיותו חי וגדל בתוך עמו הסובל והמדוכא בתקופה רבת עינויים ועלבון, הוא אינו חדל להיות מסור כולו לתפיסת־החיים של העברי־הקדמון, החופשי והעז.

ג

ובכן – עברי קדמון הוא טשרניחובסקי? מדוע אומרים עליו האנשים כי “יווני” הוא?

הה, זהו מעשה מעניין!

האלהים ברכו אותו בכל. הם נתנו לו כשרון גדול ויפה, העניקו לו חדוות־חיים לרוב, פנחו בו רוח גא ועז ועשוה ולמשורר רענן מלא גיל. רק בדבר אחד ענש אותו אֵלוֹ בשעתו: –

– בפרסום קודם זמנו.

כמובן, היה הדבר לפני הרבה שנים. כי הלא עתה פרסומו נאה לו והוא נאה לפרסומו. עתה הן קנה טשרניחובסקי את עולמו במיטב יצירתו ובמבחר שיריו. אולם אז, בראשיתו, היתה בו יד הגורל להעבירו דרך כבשן־האש של הפרסום. לכאורה יצא ממנו בשלום, אבל מי יוכל לאמר, כי לא נזרק כלל?

יוכל היות, וקרוב הדבר לאמת, כי אישיותו המקורית צחקה כבר באותה שעה על כל העניין. ודאי אמר לו לבו אז, כי הוא אין לו צורך בפרסום מלאכותי מוקדם. יען כי את המגיע לו יקח בעצמו, וסוף הכבוד לבוא. ואולי חשב מתוך בת־צחוק: אם לא יועיל, לא יזיק. אבל הדבר הזיק. לא לטשרניחובסקי, אלא לכל אלה, שבתוכם נתפרסם בתור משורר בעל אופי “ידוע”. ל“יודעיו” אלה הזיק הכרוז, שהם עצמם הוציאו עליו.

כי שניים המה מיני הפרסום של הסופר או האמן הראוי לזה. האמן האחד הולך לו ומתפתח לאט לאט, ובכבדות יעלה ויבוא אל פסגת היצירה וההשפעה. השני בא לעולם ופרסומו בידו. הראשון רוקם לו בסתר את אגדת־חייו, ורק אחרי הרבה שנות עמל ויגיעה מתחילים האנשים להכיר בו ולהבינו. השני – עוד קודם שהספיקו האנשים לברר לעצמם את מהותו ועוד קודם שהוא עצמו מצא את דרכו ביצירה, הוא נעשה כבר ל“ידוע”. היש איזה ערך ב“ידיעה” זו, שהאנשים “יודעים” את האמן הצעיר? כמובן, אין לה שום ערך. יען כי רק קווים מקריים אחדים הם שעוררו עליהם את שימת־לבו של הקהל והם שעשו עליו רושם של הפתעה. אבל קווים אלה, המעט שהם מקריים, הם יכולים להיות גם זמניים ומוטעים. בינתיים יישאר לו האמן או המשורר בעטרה, שעטרה לו הביקורת המוקדמת ביום פרסומו. וזהו הרע. כי הפועל היוצא מכל המעשה הוא שה“מפורסם” נשאר זמן רב אי־מובן וגם אי־ידוע בעצם.

– “היתכן?”, ישאל השואל: מפורסם ואי־ידוע? תרתי דסתרי!

– “אל תתמה”, ישיב המשיב: כזה יקרה לפעמים קרובות. וזהו אסונם של כל “הידועים קודם זמנם”. על־פי מושכל ראשון נראה הדבר כמופרך מתחילתו, אבל בדיעבד הוא כמעט תמיד כך: מכיון שהסופר או האמן או המשורר נעשה ל,ידוע“, חדלים האנשים מלהתעניין במהותו האמיתית ומלשאוף להכיר אותו הכרה יותר עמוקה. דיה להם אותה ההגדרה ואותו השם שנתנו לו פעם. וגם כי ישתנה אופיו של ה”ידוע" במשך הזמן או גם אם טעו המפרסמים בהגדרתם הראשונה, שם־הלואי שניתן לו בשעתו אינו משתנה כה מהר. על כגון זה אמרו: שבשתא כיון דעל – על. וכמעט אפשר לאמר, שכל מה שיגדל ויקדים פרסומו של אדם, כן תפחת הידיעה האמיתית בו.

כי הפרסום הוא בעיקרו מין היסח־הדעת בשביל הקהל הגדול ומין סגולה מיוחדת להפנות את שימת־לבם של האנשים מאישיותו האמיתית של הנדון־לפרסום אל דמות דיוקנו המקרית, ועל־פי־רוב גם המזוייפת או המוטעה. ההמון ישמח מאד לקראת כל מ“שיחת־מלך” חדשה. ראשית, מפני שהכרוז על המשורר החדש ממלא את צרכם של האנשים ברשמים חדשים ובגירוי־עצבים, ושנית, משום שכל העונג ניתן להם בלי שום עמל מצידם. הם מקבלים “אגוז פצוח”, וכל אחד יוכל מאותה שעה והילך לאמר:

– “אה! אותו סופר! כידוע, הוא הסופר האינדיבידואליסטי, או המשורר האימפרסיוניסטי, או האמן הריאליסטי וכדומה”.

הוי, “כידוע” זה! כמכה ממארת הוא בכל ספרות. כל השקרים המוסכמים מתחילים תמיד בו. מכיון ששמעת אותו, תוכל להיות בטוח, כי כל מה שיבוא אחרי־כן יהיה טעות יחיד או שקר הרבים. כי על פי רוב אין איש בא להטיל ספק בתעודות, שהמכריזים נותנים לחביביהם. אך הלא באמת רואה ההמון רק את המסווה. שנתנו המבקרים על פני המפורסם! והוא עצמו, אם בעל כשרון אמיתי הנהו, יצחק לו באותה שעה גם על מפרסמיו וגם על הקהל וימשיך את יצירתו באותה הדרך, שהיתווה לו רוחו היוצר, אף על פי שקשה עד מאד אף למשורר גדול לעמוד בנסיון זה וטשרניחובסקי יוכיח.

גם הוא נתנסה בו – ויוכל לו.

כי במשך זמן רב הלך בינינו, ובידו אותו הפספורט ה“יווני”, שניתן לו על ידי האנשים, שעשוהו ל“ידוע”. מתחילה לא הרגיש כלל המשורר בתעודה המזוייפת והאמין באמיתותה, אבל כאשר הכיר בה, זרקה מלפניו ושב להיות מה שהוא באמת. אולם לא כן האנשים, שמהם קיבל אותה בשעתו. הם עודם מחזיקים בה.

כבר לפני הרבה שנים נפוצה היתה ברבים דעה אחת על טשרניחובסקי, והיא השלטת, כמדומני, עד היום הזה. אמרו עליו, וגם עתה אומרים עליו, שהוא – – מי אינו יודע מהו טשרניחובסקי? הן אם ישאל איש, מי הוא היווני היחידי בין שלושה־עשר המיליונים של היהודים, או מי הוא האנקריאון של הספרות העברית, הלא אז יענה לו מיד כל אחד: כידוע – טשרניחובסקי!

אבל הן זהו מעשה נורא: לקחו עברי מבית עברי – וייונוּהוּ!

מעניין עד־מאד לראות את התחלת התהוותו של איזה רעיון, הנעשה אחר כך למקובל, והרבה תוצאות לימודיות יש להוציא מזה. כי האכסיומה של הכרתנו הלא היא: אין יש נברא מאין. ובכן גרעין של אמת צריך שיהיה בכל שקר. השאלה היא רק זו: מהו הגרעין ואיזהו?

קשה להגיד בהחלט, ממי יצאה ראשונה הדחיפה להתפשטות הרעיון על דבר “יוונותו” של טשרניחובסקי. אבל אין שום ספק בדבר, כי במשך זמן ידוע חשב המשורר עצמו את בת־שירתו לילידת־חוץ, בייחוד לילידת אֶלאס היפה. ולמען כבודם של מבקרי טשרניחובסקי הראשונים, שטעו והטעו את הרבים, צריך לאמר, כי חוץ מפרטים ביאוגרפיים אחדים, כמו לימוד שפת יוון וספרותה בבחרותו, וחוץ מהודאת בעל־הדין עצמו בהרבה שירים, כמו “לנוכח פסל אפולו”, “דינירה” ועוד – יש אמנם ביצירתו של טשרניחובסקי קווים אפיים אחדים, הנראים על פי ההשקפה המקובלת ועל פי המושכל הראשון כ“הלניים”. אולם הבאמת “הלניים” הם?

ומהי הרגשת־העולם ה“יוונית” בניגוד לתפיסת־החיים היהודית? אנטיתיזה ישנה! ים של דיו הורק, וסוף־סוף לא הובררה אלא מעט. בכל־אופן, מעטים הם חילוקי הדעות בעצם החלוקה, היינו, כולי עלמא לא פליג, כי שתי הרגשות־עולם אלו מתנגדות זו לזו. במה? – שאל כל יהודי זקן ויגדך. אותה התשובה עצמה תקבל גם כאשר תשאל כל נוצרי צעיר. ומכיון שכולנו הננו גם מתלמידיהם של היהודים הזקנים וגם מיוצאי אסכלותיהם של הנוצרים הצעירים. הרי מן ההכרח הוא, שנדע רק פתרון אחד לשאלת יוון ויהודה. כמובן, יהיו פרטי הפתרון שונים, אבל עיקרו יהיה תמיד אחד, והוא: אינה דומה זו לזו. ובצורה סכומית – ההבדל בתפיסת־החיים יהיה כזה:

השמים שמים ל“יהודים” והארץ ניתנה ל“יוונים”. העולם הזה הוא ל“הלנים”, העולם הבא – לישראלים. קול ששון וקול שמחה – אצל ה“יונים”, יגון ואנחה – אצל היהודים. נוי ותפארת – מראה יון, התרשלות ונוול – באוהלי יעקב. הכוח והעוז – ל“הלנים”. החולשה והבוז – ליהודים. ועל כולם – אלה בתענוגים מתעלסים ואלה בעצב מתעצבים.

כך בקרוב חילק היינה בשעתו את כל המין האנושי לשנים. אצל החלק האחד ה“הלני”, נמצאים כל אוצרות היופי וכל חמדות החיים, כל הקל והפשוט והטבעי. להיפך, אצל החלק השני, ה“יהודי”, יש למצוא את כל חסרונותיה של ההתחכמות ואת כל ענוּת ההוויה יחד עם כל הקשה, המסובך, הרציני ואי־הטבעי. בצורה זו או אחרת התהלכה “אמת” זו בארץ גם עד היינה וגם אחריו, והיא גם נתקבלה בעת ובעונה אחת על־ידי טשרניחובסקי ועל־ידי מבקריו. בה התחיל לברר לעצמו את הרגשת עולמו הפיוטית. אולם לא על פיה המשיך את חשבון נפשו.

ד

כאשר חפץ טשרניחובסקי בשעתו לספר לנו על עצמו, הלך ועמד “לנוכח פסל אפולו” ויתוודה לפני האליל היווני ויאמר לו:

באתי עדיך – האם הכרתני?

הנני היהודי – ריב לנו לעולמים!…

האומנם כך הוא הדבר? אמת, כי גדולה היא התהום הרובצת בין “תורת אבותיו” של המשורר ובין “דת מעריציו” של האליל היווני, אבל הן לא ההבדל הדתי הוא המעניין את המשורר, אלא הניגוד הנפשי והרוחני. וטשרניחובסקי אמנם אומר באותו השיר, כי צמאון־החיים שלו ושאיפתו לשחרור הם הם שהביאוהו אל אפולו, מפני שבפסלו ראה את “סמל המאור בחיים”. נפשו של המשורר נקעה ב“גסיסה לדורות”, ב“אזקי הנפש” וב“רגשות נצמתים”. ומשום זה, לפי דעתו, הנהו הוא “הראשון לשבים אליו”. אבל טעות היתה בידו. כבר בשעה זו שעמד “לנוכח פסל אפולו”, הרגיש את נטייתו האמיתית לאל אחר, הקרוב יותר ללבו. אולם אז לא יכול עוד להכיר את האמת, יען כי גם הוא היה אחוז בסבך הדעות המהלכות. לו נדמה, כי אפולו הוא מבוקשו, אבל, באמת, כמה לבו לסמל אחר. הוא רק לא ידע את נפשו. והראיה, כי את שירו זה, הנחשב ל“יווני” ביותר, התחיל ב“אפולו” וגמר ב“שדי”. הלא כה דבריו:

אקוד, אכרעה לטוב ולנעלה,

לאשר הוא נשא במלא כל העולם

לאשר הוא נהדר במלא כל הבריאה,

לאשר יש מרומם בסוד סודות היצירה,

אכרע לחיים, לגבורה וליפי,

אכרע לכל שכיות החמדה. ששדדו

פגרי־אנשים ורקב־זרע־אדם,

מורדי החיים, מיד צורי שדי,

אל אלהי מדבריות הפלי,

אל אלהי כובשי כנען בסופה –

(“לנכח פסל אפולו”)

ובכן, פתח ב“יוון” וסיים ב“יהודה”! אולם עוד הרבה שנים תעבורנה עד אשר יתברר לטשרניחובסקי עצמו ברור גמור, כי האלוהים הצעירים של אבותיו הקדמונים יותר יקרים ויותר מובנים לו מן העלם הבהיר, שבכל פסליו אנו רואים רק יופי שטחי מחוסר־חיים. אז גם יבין המשורר, כי אין כל “ריב” כלל בינו ובין האליל היווני בעצם תפיסת־העולם. עוד זמן מעט יחשוב טשרניחובסקי, כי שכרון החיים, “עושרם והדרם”, יש למצוא רק ביוון, “עריסת הנפשות היפות אף האדירות”, אולם סוף סוף יראה את עצמו עומד “בשדי מואב ויהודה” ושר שם “סוניטות עכו”ם"!

עד מהרה ייוכח, כי רבות הנה ארצות־הפלאות, כי גם בערבות אמריקה בין ההודים, גם בשדות פינלנדיה בין הפינים וגם בעמקיה של ארץ יהודה בין העברים היה “דור שכור־החיים”, דור “עליזים ונאווים, שחוכמה וגבורה בם נשקו. ושנדמו לאלים גם־המה”.

לאט לאט התגלה לו לטשרניחובסקי, כי לא ארץ יוון היא ארץ־החמדה היחידית, ולא עם יוון הוא עם־הסגולה. עיני טשרניחובסקי נפקחו לראות, כי כל עם ועם בתקופת הרעננות שלו, בימי עלומיו, יש לו “אל גיל־החיים בכל עושרם והדרם, תוקפם וצפוני משכיות גווניהם”, “אל נער, נאדר. רענן, כליל־יופי”. שונים המה האלים, אבל אחד הוא העומד על גבם ואצל כל העמים ובכל הארצות ישותו ומהותו אחת היא. ואם תשאל: מי הוא? יענה לך טשרניחובסקי בכל יצירתו הפיוטית: – אל הנעורים.

כי במקום הנעורים שם התפארת ושם העליזות. ובשעה שאנו אומרים, כי איזה עם יש לו תפקיד מיוחד של גילוי היופי וההוד שבחיים, שקר הוא הדבר. בוקר חייו של כל עם ועם נושא עליו את חותם התמימות, השלמות והגדלות, וטעות הגיונית טועים אלה הבאים להפריד בין הרגשת־העולם של היוונות ובין תפיסת החיים של היהדות. מי שבא להבדיל בין ה“יהודי” ובין ה“יווני”, צריך היה קודם כל דבר לברר לעצמו על איזו יוונות הוא מדבר ועל איזו יהדות הוא דן. הן בשעה שהיו ההלנים בעולם היו גם היהודים אחרים לגמרי משהם עתה. הלא אין היהודי שבגולה דומה ליהודי שישב בארצו, ולא היהודי מימי עזרא לאחיו מימי השופטים. אין להשוות שני עניינים שונים, אלא אם יש בהם צד שווה ביסודות ובעיקר. והמצע הנפשי וההגיוני להקבלה של שתי הרגשות־עולם צריך להיות ראשית־כל הגיל האחד או התקופה האחת של שתיהן.

כי כל מה שהקבוצה האנושית היא יותר צעירה. כן דומה היא יותר לחברתה, ורק עתה כאשר התרחקנו מפני חטאינו איש מעל רעהו וכאשר באנו כל אחד בכור מיוחד של חיים קשים, עתה הותרו הקשרים, שקשרו לפנים את העמים זה לזה. בימינו אלה אולי יש כבר אנשים, שמתחילת ברייתם נבדלים הם זה מזה בעצם ישותם, לאחד לב עגום ולשני נפש עליזה, אבל בדורות הראשונים, בשעה שכל העולם כולו היה רענן וצעיר, לא היה עוד חלוק בין “מרה שחורה” ובין “מרה לבנה”. כל ה“מרות” היו לבנות וגם מתוקות. כי החיים היו “מתוקים”. והלא גם בימינו לא “מרתו” של האדם היא המשפיעה, אלא אותו דבר, הנמצא מחוץ לו והנקרא “מהלך החיים”. אם בהירים השמיים או אפורים הם, נפש האדם כפני המים. כי במקום האושר שם העליזות, ובמקום הצער שם ההרהורים. במשך הזמן אמנם התפצלו הרגשותינו והתפתחו השקפותינו ולב האדם התפרד לחלקים רבים הסבוכים ומעורבים זה בזה, עד שיש לנו כבר לא רק אצל עמים שונים, אלא אפילו אצל יחידים בודדים אופני תפיסה מיוחדים ושונים. אבל לפנים, כאשר התהלכו בארץ האלים, היו כל בני־אדם דומים זה לזה בהרגשת־העולם שלהם, ולא היה שום הבדל בין ה“הלני” בדורו ובין העברי בדורו. כי גם עמנו היה אוהב חיים והיה מלא שמחה וגבורה, גם לו היה טעם בכל יפה ובכל טוב. והוא לא הדיר עצמו כלל מן התענוגים ומן האושר. אלא מה? עמנו הגיע לשנות־זקנה ונענש בשיבה רעה, בה בשעה שה“הלנים” נסתלקו בזמנם מן העולם. ומעניין היה לראות, איזו צורה היתה מקבלת ה“הלניות” של עם יוון, לו היה נתון בתנאי־חייו הגלותיים של העם העברי. דומה, שאף אנקריאון היה מתחיל לאמר קינות. ועד כמה אין שום ערך לאופי הלאומי ההיסטורי כשהוא לעצמו, יש לראות בנזירים היווניים ובנצרות היוונית, שהיא הסגפנית שבעולם.

אותה ההתפעלות הרבה ואותה ההערצה המיוחדה של יוון העתיקה של חייה ואנשיה, חלומותיה ויצירותיה, הערצה זו, הנראית כמגוחכת. היא אחד השקרים המוסכמים היותר נפוצים בעת החדשה. מעבודת־האלילים התמימה השתחררה האנושיות זה־כבר ואינה מאמינה יותר באלילי יוון, אבל יוון עצמה, כולה כמות שהיא, נעשתה לאליל חדש בשביל האדם האירופי.

איש לא יכחיש, כי ביוון העתיקה, בייחוד בתקופות הקדומות, היו אוצרות של יופי ושמחת־חיים לרוב. איש לא יהין גם להטיל ספק בהשפעה התרבותית הגדולה. שהיתה לגלמי פסליהם של היוונים על הכרתה של האנושיות הנוכחית ועל הרגשתה את החיים. אולם, האם אשור ובבל היו בשעתן שונאות־חיים? האם בצור ובצידון ישבו רק נזירים? האם במצרים לא טעמו כלל טעם חטא ותענוגים? והאם העברים הקדמונים היו עיוורים לגבי כל יפה ורענן?

המעטים הם הפלאים והרזים בחייו של בן־הודו ובנפשו של יושב־הצפון? מי הוא האיש, שלו מאזניים לשקול בהם את היופי האחד ולהשוותו לגבי היופי השני?

נפלא הדבר, עד כמה משוחדת היא מחשבתו של בן־אירופה! כמעט תמיד הוא נתון בתוך כבלים. פעם יתלבט בעבותות הנצרות ופעם תעקנה עליו שרשרות הזהב של היוונות. בין כה וכה מעטים המה האנשים, שהגיעו ברוחם לידי יחס חופשי ובלתי משוחד אל כל העבר של האנושיות הידועה להם. הלא בעיקרה אחת היא אגדת החיים בין בצפון ובין בדרום, בין במזרח ובין במערב. שונים הם רק הגילויים, והם תלויים בעין הרואה ובאוזן השומעת. מי שלבו ער, ימצא מעיני־חיים בכל מקום שהם, מבלי שילך לחפש יופי ועמקות בפגרי־האבנים של האולימפוס היווני. בייחוד אצל אלה הפגרים־הפסלים! הלא רובם ככולם אין בהם אף מעוף קל של דמיון, אף הד קל של נפש האדם, של יגונה וששונה, אושרה ואסונה. ובזה עולים עליהם ציוריהם של המצרים ויצירותיהם השונות והמשונות של האשורים והבבלים. כל זכותם המיוחדת של פסלי יוון היא רק בזה, שנשתמרו על פי מקרה במספר רב ושהקדימו להיגלות מתחת לערמות־העפר. וגם יצירתם הספרותית לא הלכה לאיבוד רק הודות למקרי הגורל העיוור, מה שלא היה ביצירותיהם של רוב עמי המזרח ועם ישראל בכללם. הן כולנו מבינים, כי חוץ מספרי הקודש אשר בידינו היו לנו עוד הרבה ספרי קודש וחול, אלא שאבדו. אולם אף ספרי הקודש דיים, כדי שנוכל לצייר לנו את חיי החול של עמנו בתקופות הקדומות. והנה, כשאנו רואים את אלה חיי החול, מתברר לנו, כי בעצם מהלך החיים וביסודי הרגשת העולם אין בין ישראל ולעמים ולא כלום. הדברים אמורים, כמובן, בישראל ובעמים, הנמצאים בגיל האחד, בימי הנוער.

כי כל הסימנים המיוחדים, שנוהגים לתת בהרגשת העולם של ה“הלנים” – על תורותיהם והשקפותיהם איני דן – כמו שמחת החיים וקלות־החיים, אהבת היפה והנהדר, הבנת התפארת ועירוּת הלב – כולם הם, באמת, רק סימני עלומים ונוער אצל כל עם ועם. ויפה אמר טשרניחובסקי על אחיו בני דורו: “זקן העם – אלהיו זקנו עמו!” אבל בשעה שהעם היה צעיר, היו גם אלוהיו צעירים כמותו.

אז, בשעות־הבוקר הנפלאות של העם, היה על כל היקום נסוך רוח קסם. “ההרים רקדו כאילים, גבעות כבני־צאן”. כל עץ היה מלא רזים ועל כל ענף היתה שורה השכינה. משום זה כה מרובים היו המקומות הקדושים. הבמות והאשרות, כי האלוהים לא התכנסו עוד בבתי־מקדש. אף במשכן של יריעות לא היתה שום נחיצות. כל העולם היה מלא כבודם. והיה כאשר סר האדם אל פינת אוהלו ומצא שם את אלו, וכשהיה יוצא מפתח ביתו אל הגבעה הסמוכה ואל האשרה הקרובה, היה גם שם מרגיש את מציאות האלוהים. בעמקים טיילו שעירי הנחלים ומן ההרים גלשו הרוחות. בכול היו צפונים סודות ורמזים לאין סוף, אולם יחד עם זה גלויים היו החיים וגם פשוטים. עוד טרם נתפרו וטרם ניתנו עלי־התאנה על הרגשות האדם ועל חזיונות החיים. האל לא התבייש לדרוש קורבנות והאדם לא התבייש לפייסו בהם. קשר חי וחזק היה בין היוצר ויצוריו, וגם בינם לבין עצמם היו היצורים קרובים זה לזה, כי אחת היתה משפחת החי על הארץ.

בתוך משפחה טבעית זו חי גם עמנו בתקופותיו הקדומות. נפשו דביקה היתה בארץ, אחריה היה כרוך ובה היו כל מעייניו. די היה לו בעולם הזה ובאריכות־הימים על הארץ, ולא עלה כלל על דעתו לחשוב על העולם הבא. כי את כל הטוב ואת כל היפה מצא במילוי תאוותיו האנושיות, בחיים הארציים המלאים ובמראות הטבע החי. אפילו נביאיו, משני־הערכים שבו, אפילו להם היתה הרגשה כה עמוקה וחיה של הטבע, הרגשה כה אלילית, עד שגם הם נראים כזרים בעיני היהודי של התקופות המאוחרות. די להעיף עין במשליהם התכופים ובהשוואותיהם המרובות, הלקוחות מחיי הים והנחלים, היערות והשדות, הגשם והטל – כדי להיווכח, עד כמה ארעיים היו גם הם. והעם כולו? הוא לא היה אפילו בימיהם של הנביאים “גוי קדוש”, ובימי השופטים והמלכים הראשונים ודאי שלא היה נזיר־החיים. הוא אהב את היין והוקיר את חמודות האשה לא פחות מן היווני, ובניו ובנותיו ידעו להתענג על כל טוב ויפה. לא רק ירושלים היתה בשעתה “קריה עליזה”, אלא כל הארץ היתה כמעט תמיד ארץ עליזה. על כל גבעה חגגו ומתחת כל עץ התהוללו. משתאות לרוב, שרירות־לב למכביר, גבורה נפלאה ואהבת־חיים עמוקה – על כל זה מעידים כתבי־הקודש עצמם. המשלים המרובים, המובאים על ידי הנביאים, מחיי־המין והספורים הרבים על האהבה לאשה מראים לנו, כי גם בנידון זה בריאים וטבעיים היו אבותינו וכל רגשותיהם היו חזקים ומלאי־חיים.

שלמים היו העברים הקדמונים, שלמים בנפשם וברוחם. שלמות כזו יש למצוא רק אצל הפראים התמימים. קשים ונוראים היו ציוויי־החיים של אותו עם, אבל הוא מילא אותם כראוי. עז־נפש היה, וגם חזק־הזרועות. “מחה תמחה את זכר עמלק”, “לא תחייה כל נשמה” – והוא הלך ומחה את זכר העמים שבהם נלחם, הלך והמית והחריב את כל מה שצריך היה להמית ולהחריב, לפי הכרתו. כחיים עצמם לא ידע רחם. כל שופטיו וכל מלכיו, בין במלחמותיהם עם זרים ובין במלחמותיהם בינם לבין עצמם, היו איומים. כי חזקים היו.

ואנשי הארץ עליזים ונאוים וכח במתנם,

חכמה וגבורה בם נשקו ונדמו לאלים גם־המה;

דור תאות־נפשו יודע ובסערות־חשקו לא יבוש,

יגבר לאהבה יוקדה ויאמץ לנקמה במשנאיו.

(“דינירה”)

מי הם אלה? האם רק בני אומתה של “דינירה” היוונית או גם בני עמה של דינה העברית? הווה אומר: גם אלה! כי אמיצי־לב היו כובשי־כנען ודמם הוא, שזרם בעורקיהם של יורשיהם בארץ. בשונאיהם ובכל אשר להם, עד הבהמות שברפתים, היו מתנקמים באופן אכזרי, ולא היו משאירים שריד ופליט מהם, בשעה שמלחמת החיים דרשה זאת. תמיד השתדלו להיות בין העולבים, כדי שלא להימצא בין הנעלבים. ברצונם כי עז ובכוחם כי רב כבשו להם את ארצם וניצחו את גורלם. כוהניהם ונביאיהם השתדלו לזקוף את נצחונותיו של העם על חשבון האלוהים, אבל כך אומרים תמיד הכוהנים והנביאים. האמת היא, כי העם עצמו היה המנצח, ודווקא בחיל ובכוח, ולא ברוח. כי רוחו של ה‘, המעט שלא הכניע את העמים מסביב. אלא אפילו את עם ישראל לא הכניע. מלחמה תמידית היתה לאבותינו עם יהוה. הוא כפה עליהם את ההר כגיגית, והם היו פורקים מעליהם מזמן לזמן את עולו. במשך כל חיי העם על אדמתו עד אשר יצא בגולה היה לה’ ריב עמו. מחזה נפלא! אצל שום עם אחר בעולם אין חזיון דרמטי כזה: האלוהים הרָבים עם העם! כותב דברי הימים שב“שופטים” מוסר לנו בקיצור נמרץ את הייחוסים שבין העם ואלוהיו באותה התקופה. הוא מספר: “וכי הקים ה' להם שופטים והיה עם השופט והושיעם מיד אויביהם כל ימי השופט”, והיה “במות השופט ישובו והשחיתו מאבותם ללכת אחרי אלוהים אחרים”. ובכן, רק “אל למושעות” היה ה‘, אבל אל־החיים, שבצילו חסו אבותינו תמיד, היה תמיד אחר. בתור אלוהי ישראל בדיעבד היה פעם הבעל, פעם העשתרות ופעם הדגון. והראיה: כל פרק ופרק ב“שופטים” וב“מלכים”, כמעט בלי יוצא מן הכלל, מתחיל וגומר במשפטים כעין "ויעשו ישראל הרע בעיני ה’ וילכו אחרי הבעלים". וכמה פעמים אנו פוגשים בחיי עמנו תרפים, פסלים ומסכות, מבלי שיעיר עליהם כותב דברי הימים אף הערה כלשהי!

אכן צדק הכותב: “מעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם. תרח אבי אברהם” – מי מהם השפיע יותר על הדורות הבאים? השני מסר לבניו בירושה את העוז ואת הכשרון לנפץ אלילים, אבל הראשון הוריש לנכדיו את הכשרון לברוא אלים, ולא רק לצרכי עצמו, אלא גם בשביל הרבים. שתי תכונות אלו נשארו בנו עד היום הזה, אף כי בשינוי צורה. פעם גובר היסוד האברמי, ופעם – התרחי. זהו בנוגע למערכי־לב, אבל בהיסטוריה שתיים הן התקופות ומסומנות הן די צורכן: עד הגלויות ואחרי הגלויות. אותו האל ואותה האמונה, שניתנה לעמנו בחוץ־לארץ בשעת נדודיו הראשונים במדבריות, בשעה שהלך לבקש לו מולדת, נעשו לאלוהיו ולתורתו רק בשעה שיצא שוב לחוץ־לארץ. כאשר הלך שוב בנדודים לחפש לו ארץ־מגורים. בינתיים, במשך הזמן שעמנו ישב בארצו ובמולדתו, מעטה היתה השפעתו של אלוהי סיני, ובארץ־ישראל שלטו הרבה אלים. כי עובדי־אלילים היו אבותינו. ואל נא נתבייש בזה. אדרבה, צריכים אנו להתגאות בזה, שעובדי־אלילים אלה היו יכולים להתרומם מזמן לזמן עד הגובה השמימי של הכרת האחדות הטהורה. ועוד ינעם לנו לדעת, כי לא תמיד היינו כה חסרי כל פנטסיה וכה משוללי כל רוח־אמנות, כמו שאנו עתה…

כמובן, אין להעריך הערכה שכלית את האמונה התמימה בכוחות־הטבע, יען כי מנקודת־הראות של השכל אפשר לבוא על נקלה לידי מסקנתו של היינה על האמונות ב“ויכוח” הידוע שלו. אבל לבו של אדם יודע היטב את ההבדל שבין החיים הארציים היפים והמלאים קסם של דור האמונה התמימה בטבע ובין חיי־הרוח המיובשים והחנוטים של הדורות המאוחרים.

כן. נודה־נא, כי בשעתו היה עמנו עם “כבד־עון”. וזו תהילתו: כי אז היה גם כבד־חיים. אייהו עתה עם זה? איננו. צאצאיו הרחיקו כה ללכת, עד ששכחו מוצאם. והרע מזה: הם זייפו את מוצאם. את הוריהם הענקים, העזים והגאים, השכיבו הבנים הננסים, הפחדנים והחלשים, בתוך מטת־סדום של השגות קטנות, ילידות הזיקנה והגלות. והיה כאשר יקום בינינו אחד והוא ישר־קומה ובהיר־עיניים ובלבו שאיפה לחיים מלאים ויפים – והלך אל ה“יוונים”… אולם אם עברי אמיתי הוא – ופנה אל קדמוניות עמו.

ואת זה עשה טשרניחובסקי. לא מתוך הכרה שכלית, אלא מתוך הכרח נפשי. כבר על פי מערכי לבו וריקמת אישיותו נראה טשרניחובסקי כבן הדורות הקדומים של עמנו. נדמה הדבר, כאילו לא עמד כלל תחת הר סיני. אחד ממבקריו החרוצים ביותר, שהוציא עליו בשעתו את הכרוז “יווני”, פלט קולמוסו מבטא מצויין על טשרניחובסקי: “יהודי שלפני מתן־תורה”. אם נשנה קצת את זו ההגדרה ונאמר: “יהודי לפני קבלת התורה”, אז יהיה הקו יותר מתאים. יען כי צריכים אנו לחלק תמיד בין מתן התורה ובין קבלתה: הן לא מיד כשניתנה, נתקבלה על העם. וטשרניחובסקי הוא בן־בנם של אותם העברים שלא קיבלו אותה עליהם כלל, שלא חפצו להחליף את הריבוי היפה ומלא־הפלאים באחדות הנישגבה אבל גם המשעממת, ושלא יכלו להיפרד מעל גבעותיהם ואשרותיהם, רזיהם ותענוגיהם, לשם דרישות רוחניות מופשטות. הוא הראשון והיחידי בין היהודים שלאחרי הגלויות, שהרגיש בקרבו את הקשר החי והאמיץ לדורות הקדמונים של עמו, ושמצא גם ביטוי יפה לרגש נפלא זה. דרך “יוון” האלילית בא המשורר ל“יהודה” הקדמונית, בא ומצא שם את עצמותו. הגלות וגם התרבויות הזרות סגרו עלינו את הדרך אל מולדתנו, אל נוף־ילדותו של עמנו. ואיך נשוב אל אבותינו התמימים והנהדרים ש“מעבר לנהר”, אם ימים וארצות וחיי־כסל מפרידים בינינו ומשנים בלי הרף את צורתנו?

וזהו הפלא שבאישיותו של טשרניחובסקי.

כי רק לפעמים רחוקות יש שעל עץ עתיק ויבש, שכוסה כולו קמטי־זקן וששכח חיים זה־כבר, ישגשג פתאום ענף ויציץ ציץ. מאין? איך? כנראה, לא נס עוד לחו ולא פסקו עוד החיים בעץ, שנחשב כמת.

יש קוראים לטשרניחובסקי “נטע זר”, אולם טעות רבה היא: הוא הנטע היותר עצמי שלנו והיותר טבעי, לא הוא “זר” לעמנו, אלא דורנו הוא בשבילו “דור נכר”. על פי הרגשת העולם שלו הארצית, על פי תפיסת־החיים שלו האלילית ועל פי כל מערכי לבו המיוחדים – איחר טשרניחובסקי עד מאד לבוא. כספיח נפלא, שעלה מעצמו על שדה קוצים כעבור אלפי שנים.

האם איננו המבשר הראשון?

מי יודע, אולי יעבור איזה זמן ועל שדות יהודה ובין הרי הגליל יופיעו שוב עברים שלמים, עזים ויפים? מי יודע, אולי יקויים חלומה של “האבן הגלמודה”, “המוצקה, הקשה והגלודה”, המונחת לה “בשדי מואב ויהודה” והחולמת, כי:

שוב פרחו העיים,

ובא המון חוגג ולויים

בקול שופר ומנענעי־פז;

ובאו אל־פני האבנים,

ונלוו ואמרו הבנים:

נצחוני אבותי – דור עז!

(“סוניטות עכו”ם", התקופה ב')

אחד ישנו כבר, ששב אל תומת־הלב של אבותיו, עוד קודם ש“פרחו העיים”: הלא הוא טשרניחובסקי. ובשעה זו יצירתו כולה היא הופעה תרבותית רבת־ערך לא רק אצלנו, אלא אף בעולמם של העמים האחרים בני תקופתנו. כי לשמוע שירת־קדומים אלילית בימינו אלה, ולשמוע אותה מפי עברי – מה מפתיע הוא החיזיון! ואנו מתחילים להאמין כמעט ב“גלגולים”, בשעה שאנו מתייחדים עם פרטי הרגשת־עולמו של טשרניחובסקי…

ה

לפני מאה שנה ויותר נתן אחד מגדולי האנושיות בפי גיבורו את המימרה הידועה, על דבר “שתי הנשמות השוכנות בלבו”. באמת, היו כבר אז בלב האדם יותר משתי נשמות, ובימינו אלה נתרבו כל כך הניגודים הפנימיים שבאדם, עד שנפגשנו עתה בתוכנו בעל נפש שלווה והרמונית, אנו צריכים לברך עליו.

ברכה כזו טעון גם טשרניחובסקי. לכל הפחות, יצירתו. מובן מאליו, שאין לאמר על שום אדם, כי שלוו הוא תמיד וכי טוב לו תדיר. הלא אף בדומם אין קביעות, ומה־גם באיש חי. אולם יש תכונות יסודיות של מסכת הנפש. הנותנות צביון מיוחד לכל מהלך חייו של האדם, ובייחוד לאישיותו היוצרת. תכונה יסודית כזו ישנה אצל טשרניחובסקי, והרמוניה פנימית שמה.

בתנאי חיינו הקשים לא הורגלנו כלל לשיווי המשקל שבנפש. כולנו עצבניים בני עצבניים הננו. פתאום הופיע בינינו בעל נפש בריאה לגמרי.

כאל עליז הוא מתהלך בתוכנו. אין בלבו, כנראה, שום מועקה. וגם שמחתו אינה באה כלל להשכיח את הצער, כמו שיקרה לפעמים. אף לא מתוך “גמיעה יתרה” מן החיים באה חדוותו, מה שיקרה גם כן לפעמים, בייחוד אצלנו. לא. הוא פשוט הנהו שלוו ברוחו. אשרי תמימי־נפש!

ותמוה הדבר! רוחו סוער, דמיונו לוהט ולבו מכה גלים, אבל נפשו – שקט נפלא שורר בה. האדם בן־זמננו שואף וכמה אל המנוחה ואל המרגעה, אולם מתוך הכרח הוא נמצא תמיד במערכות המלחמה שבחיים. טשרניחובסקי, להיפך. שואף־קרב הנהו, אבל בנפשו פנימה אין שום מלחמות. לכאורה, צריך היה מצבו להיות נורא: הן בינו ובין בני־גילו, בעמים ובעמו, אין שום קשר, ותהום עמוקה מפרידה בין הרגשת העולם שלו ובין זו שלהם. כל תנאי־חיינו החיצוניים והפנימיים צריכים היו להעיק עליו יותר משהם מעיקים, למשל, על ביאליק, ובכל זאת, המעט שאין אנו מוצאים אצלו צער נפשי עמוק, כמו אצל ביאליק, אלא להיפך, דווקא טשרניחובסקי, זה העברי שלפני הגלויות, זה האיש הטבעי של הדורות הראשונים, דווקא הוא נעשה למשוררו של ההווי היהודי בזמן הזה וליוצרן של האידיליות היפות מחיי עמנו בארץ הגלות היותר קשה.

וגם זה פלא! עובד האלילים, המספיד את מות התמוז והכורע לפני אפולו, השר לכבודה של עשתורת והמשבח את בל, עובד אלילים זה שר לנו באמנות כה לבבית גם על מנהגי ישראל המסורתיים ועל החגים המקובלים בעם. אצל שום משורר אחר, אפילו מבין הקודמים לו, אין אנו מוצאים אהבה כה גדולה ותמימה לאורחי־החיים המיוחדים של עמנו. “בששי בין ערבים”, “מוצאי שבת”. “הקפות”, “לביבות מבושלות”. “ברית־מילה” – כל אלו הן יצירות בעלות ערך אמנותי שונה, אבל על כולן רוח אחת מרחפת, והיא – רוח־האהבה העמוקה להופעות אחדות של חיינו הדתיים־הלאומיים. והלא אין לחשוד ברומנטיקה גלותית את טשרניחובסקי בן־החורין הגמור! אלא מה? הווה אומר: חיבתו להוויה ואהבתו לכל חי הביאתו גם לידי התייחסות לבבית אל הסביבה היהודית המיוחדת. חביבים עליו הרגש התמים והיופי החיוני בכל מקום שהוא. גם כאשר מצא הוד חיים וטהרת הנפש אצל שבטי ההודים הפראים ב“שירת האייוותה”, ששר האמריקני לונגפילו, בא טשרניחובסקי ותרגמה עברית. ואם כך – איך אפשר היה, שלבו, הער כל כך לקראת כל “טוב ויפה”, לא ירגיש כלל ביופי הגנוז המעט, הנמצא בחיינו הנוכחים מתחת כל הקליפות הרעות? על פי עצם אופיו צריך היה להרגיש אותו. והוא מרגיש אותו, אף־על־פי שבוז יבוז ל“כפופי־הקומה”. יתר על־כן: אף על פי שהוא רואה לפניו רק “גלי־עצמים”. רק “ידיים יבשו” ו“עורקים אין־דמים”, בכל זאת רבה אמונתו בעמו והוא הנהו בין משוררינו כמעט היחידי לשירת התקווה והנחמה. וגם זו אינה באה אצלו מתוך מפלגתיות ידועה או לשם פובליציסטיקה לאומית מלאכותית. טשרניחובסקי מוכרח להאמין בעמו, יען כי מאמין הוא באדם ובחיים. בטחונו האנושי הכללי הוא הוא המעודדו לראות סימני חיים ולקוות לתחיה אפילו במקום היותר שמם.

מאהבת־החיים שלו תצמח תמיד איזו תקווה שהיא, ואמונתו בעמו הלא היא תוצאה נפשית, ולא רק הגיונית, מכל הלך־רוחו.

הנה, למשל, ה“אני מאמין” של המשורר. הן כל עיקר ועיקר שבו קשור לחברו בקשר פנימי הכרחי! נראה נא, מהו המצע הנפשי והיסוד הרוחני להלך־הרגשותיו?

שחקי, שחקי על החלומות,

זו אני החולם שח.

שחקי, כי באדם אאמין,

כי עודני מאמין בך.

ובכן, ראשית־כל – “חולם” הוא. עיקר מובן מאליו. כי הראית מימיך משורר בלי חלומות? שנית – “מאמין” הוא באדם. גם דבריו אלה נאמנים עלינו. על כל יצירתו כולה מרחפת אמונה נשגבה זו של המשורר הפנתיאיסט והאופטימיסט שלנו.

מה יספר לנו עוד? – “כי עוד נפשי דרור שואפת”. החידוש הוא הדבר בעינינו? לא. החירות הנפשית הגמורה ועוז־הרוח האמיתי הלא הם הממלאים את כל שירתו. ומתוך עצמו הוא בא ללמד זכות על חברו. בטוח הוא, כי “לא ברעב ימות עובד”, כי סוף סוף יהיה “דרור לנפש, פת לדל”. ומכיון שכך הוא הדבר, אז הלא מוכרחים גם אנו להאמין אתו יחד ב“עתיד” –

אף אם ירחק זה היום,

אך בא יבא – ישא שלום

אז וברכה לאום מלאום.

ואז – הלא מובן מאליו הוא, כי “ישוב יפרח אז גם עמי”.

אכן יש עקביות הגיונית נפלאה גם בעולם ההרגשות!

רק אצל נפש הרמונית ביסודה יכול להיות “אני מאמין” כזה, שכל עיקריו יתאימו כה איש לרעהו. והאמת ניתנה להאמר: בו אין כלל עיקרים, אלא אחד.

ועיקר אחד זה הלא הוא: טוב העולם, טוב מאד.

גם החיים טובים הם, צריך רק לשמוע בקול שר־העולם הקורא ואומר: “עלה וצלח ופעל!”

וזוהי כל התורה, כל תורת־החיים כולה. בשביל מי? כמובן, בשביל האמיץ והחזק. בשביל השלם ברוחו ובנפשו ובשביל האיש היודע לכבוש לא רק את עצמו, אלא גם את העולם הסובב אותו. כי רק איש כזה יכול להתענג עונג מלא על השלווה שבחיים, הקמה אחרי הילחמו בהם. ואף על פי שרוחו בקרבו אש לוהטת, בכל זאת הוא המסוגל ביותר לראות גם את האידיליה שבהוויה. כך היו בני הדורות הקדמונים נאבקים איש עם רעהו ונלחמים בטבע, כובשים ארצות, הורסים ובונים אותן וחיים את חייהם המלאים תנועה רבה, אבל – בין מלחמה למלחמה היו יכולים לשבת על פתחי אוהליהם בשלוות־נפש גדולה ולספר את ספורי הבדים היותר שוקטים. כי האפיות היא תכונה יסודית באיש־הטבע, וטשרניחובסקי הוא בספרותנו משורר אפּיקן par excellence.

כל הרגשת עולמו של איש הקדמונים בנויה על ההסתכלות האי־אמצעית והתמימה, שרק העונג וההנאה האסתיטית הם מתן שכרה, הערכת החיונות ובירור היחס שבינם ובין האדם הנם כבר תחנה חדשה בהתפתחות הנפש, יען כי בראשית היתה ההסתכלות ורוח האפיות רחפה על פני כל העולם. והלא מובן הדבר: אין התרגשות לירית באה אצלך בלי שתתרשם תחילה, ואין ההתרשמות באה אלא אחרי ההסתכלות האפּית. אמנם יש שתכונות נפשיות אלו, שהן גם רגעי התפתחות שונים, משמשות אצל האישיות המורכבה שתיהן בבת־אחת, אבל על פי רוב יש לנו גם אצל האנשים המפותחים ביותר תכונה אחת יסודית, שהשניה היא לגביה כבת־לוויה ולפעמים גם כצרה. על כן רואים אנו מערכי לב ליריים כמערכי לב אפיים ביסודם, אלא שבשעה שהראשונים מתגלים ברטט הנפשי המתמיד מצטיינים האחרונים בשלווה ובמרגוע. כי כל זמן שההסתכלות כשהיא לעצמה אין לה שום מטרות ושום תוצאות חוץ מעצם מציאותה, היא נושאה אתה תמיד הצדקת היש והערצת הנמצא. ומשום זה אין לפני האפיקן שום משוא־פנים בתפיסתו את החיים. בשבילו אין פרט נקלה ופרט חשוב. לכל יש חשיבות חיונית אחת. המסתכל בבריאה לשם הסתכלות גרידא, בשעה שהוא בא לספר לנו ממראה עיניו, אינו ממהר בדבורו, אלא מתאר הכל בנחת ובהרחבה.

וגם טשרניחובסקי נוהג כך באידיליותיו, הנראות כפרקי “אודיסיאה” עברית. כמתאר אמן הוא מדבר בפרוטרוט על כל מחזה ומחזה, בא מענין אחד אל משנהו, אולם אינו דולג עליהם, אלא מתעכב אצל כולם באהבה רבה ובהרחבת הדעת, כאילו היה רוקם איזו רקמה יקרה לצרכי קדושה. הנה, למשל, “ברית־מילה” אצל יהודי כפרי: כמה אמנות חיה וכמה גדלות־הנפש גילה טשרניחובסקי בציורי הסביבה הכפרית היהודית ואי־היהודית, בהרצאת השמחה עצמה ובתיאור המשתתפים בה! כל קטע וקטע שבאידיליה זו הנהו בריאה אפּית מצויינה, הקובעת ברכה לעצמה בשלוות היצירה שבה ובהומור הרך המרחף עליה. עמידת אליקום השוחט אצל החלון והבטתו על החצר המלאה עופות, הופעת כובעו של השליח “הביליבירקי” משחקו של מיכילה עם ילדי אליקום ואחרי כן הופעה על־פני הערבה עם “שירת יגון־העולמים”, המרחפת עליה, ועם השירה הנוגה של בעל־העגלה ה“גוי” – כשיחת־קדומים תמימה. ואמנם רבה היא באידיליותיו ההשפעה הספרותית של הומירוס היווני, אולם לולא היה טשרניחובסקי אפּיקן מצויין על פי טבעו, כי אז לא יכול היה להיות מושפע כל־כך מגידול האפוס היווני, ומה גם ליצור בעצמו דברי־אומנות אמיתיים, שאין לראות בהם כל סימני חיקוי. וכדאי הדבר לקרוא רק קטע אחד או שניים מהאידיליות, בשביל להיווכח, כי רק אפיקן מלדה ומבטן יכול לראות הרבה פרטים כל כך ולתארם בסבלנות ובהתעניינות כה רבה. נקח, למשל, תמונה אחת מן האידיליה “לביבות מבושלות” ונשמע־נא לקולו המתון והשוקט של המשורר בספרו:

באה ונטלה מעל הקיר המערוך הגדול,

לוחות עצי־אוג אדירים כעין הורד עשוהו,

ורקמה אמוצה של גידים מבצבצת ועולה על גבו,

שמה המערוך על פני השלחן ותקח הנפה.

נתנה בנפה ההיא קמח סלת מאד דקה,

נפתה וזרתה מיד ותרקד בידיה המהירות,

כאבקות השלג הצח נתחברו בנקבי הנפה

גרגרי הקמח וכה נחו על פני כל המערוך,

גרגר של אבק על גרגר, והלך המצע וגדל,

מבריק ומבהיק וצח, כשלג הראשון, היורד

ונושק את אדמת הסתו: שאי שלום מאת שר־של־חרף!

(“לביבות מבושלות”)

האין נדמה לנו, כאילו קוראים אנו איזה ספר־שירה קדמון. שההסתכלות הסקרנית בעולמו של הקב"ה מבצבצת מתוך כל שורה ושורה שלו? הוא הדין בתיאור תקונה של הכף השבורה באידיליה שניה או בתיאור הכובע והכנתו באידיליה שלישית, או בספור על הליכתו של יוכים השיכור באידיליה רביעית – בכולם אנו מרגישים את חיבתו היתרה של המשורר לצורה החיצונית של הדברים ואהבתו לניגלה שבהוויה. כי בשביל האדם, שיסוד נפשו היא האפיות, עיקר העיקרים הוא העולם החיצוני עם סבך מאורעותיו ושפעת גווניו. הליריות בכל סוגיה השונים, מרכזה נמצא תמיד בלב האדם. האפיות, להיפך, מחפשת ומוצאה את מרכז־החיים מחוץ לאדם, בתוך היקום. אם נשתמש במשל הלקוח מתורת הראות, נאמר, כי האישיות הלירית מביטה על כל הנעשה תחת השמש דרך זכוכית מרכזת, בה בשעה שהאפיקן רואה את הכל דרך זכוכית מפזרת. אמנם, כי כל יצירה אנושית וכל רגע בחיים מתחילים בהסתכלות, אבל רק באפּיות נשארת ההסתכלות תכלית בפני־עצמה. וכמו שקשה, אם גם היה הדבר בגדר האפשרות, לצייר לנו בדמיוננו משורר לירי חסר־לב, כך אין לצייר לנו משורר אפי חסר־עיניים. כי הצופה ומביט – זהו האפּיקן.

נפש האפּיקן היא הבבואה של העולם והיא גם בית־האוסף לכל הדי ההוויה, בה בשעה שהליריקן הוא רק כלי־נגינה, שעליו בא ומנגן שר־החיים את המנגינה המתאימה.

כאגם־מים בערבה, כן היא נפשו של המשורר האפי. כל העולם כולו עם תנועותיו ותנודותיו השונות והרבות משתקף באגם, אבל הוא עצמו נשאר תמיד שוקט. הליריות היא, להיפך, כפלג הרים מהיר הזרם. אף הקבוע והעומד שבעולם החיצוני מתנועע ומשנה את צורתו יחד עם המים השוטפים והשואנים של הפלג.

בימינו אלה רבו המדרונות שבחיים, ומשום זה גם נפשנו עולה ויורדת חליפות, ואנו בעצמנו כאילו נישאים אנו תמיד על פני גלי הליריות. אבל הדורות הראשונים היו רובם ככולם נודדים בערבות החיים, העולם כולו השתרע לפניהם במרחבי אין־קץ, ובשעה שהסתכלו בו, היו עיניהם מרחיבות לראות ובנפשם היתה שלווה בהירה. וכשהיו באים לספר, היו מספרים לא על־דבר ייחוסם לסובב אותם, אלא על־דבר הסובב אותם עצמו. הם לא היו מתייאשים מפני הרע, יען כי הטוב היה תמיד לנגד עיניהם. וגם מן הטוב לא היו מתפעלים יותר מדי, יען כי ידעו על־דבר מציאותו של הרע. וככה חיים האפיקנים בשלווה. הם מברכים על הרע כעל הטוב, ונהנים מן העולם. העיקר הוא מה שהם נהנים תמיד ומה שהם יוצרים מתוך הנאה. שמו של אֵלם הוא על פי רוב “עושה־שלום”, ואף כשהם באים לתאר מלחמות, נפשם קוראת לשלום. כי למה תתרגש, האדם? הן גרעיני יופי לאין־מספר זרועים על פני כל העולם. יהי־נא לבך פתוח וער! וכשתסתכל בעולמו של ה', תראה את האידיליה בהיבראה, את האידיליה הנצחית של היקום.

וגם טשרניחובסקי בא אל האידיליה מתוך השלווה שבמערכי־לבו. בידו עלה להשרות רוח שלווה ולמתוח חוט של חן גם על החיים הקטנים והרגילים של בני־דורו ובני־ארצו. באמנות נפלאה ביותר ברא אידיליות אחדות אף מחומר כזה, שאינו לכאורה מסוגל כלל להביא בנו שלווה נעימה, כמו האידיליה בבית־האסורים (“הכף השבורה”), שרעיון כה נוגה ופסימי על החיים והעולם מובע בה. גם חוסר הזכויות של העברי בארץ רוסיה שימש פעם אצל טשרניחובסקי חומר לאידיליה (“מעשה ביוכים ומרדכי”), אבל הוא עצמו מרגיש את אי־ההתאמה בין החומר והצורה וקורא ליצירתו זו בשם “אידיליה סטירית”. אך הלא זהו דבר והיפוכו. הן אידיליה וסטירה כלאים הם ואין לערבב זו בזו, ומה גם לכרוך אותן יחד. אבל מה שעלה באמת בידי טשרניחובסקי, זהו לשפוך על אידיליותיו אור של הומור רך. כל יצירותיו האפיות, חוץ מן הבלדות, העומדות בתור צורה ספרותית בין הליריות ובין האפיות, נושאות עליהן את בת־צחוקו של המשורר, המעידה תמיד על גיל פנימי. הוא הנהו כמעט היחידי בשירתנו הצעירה, שעל יצירותיו אין ענן הסריוזיות והתוגה שורה כלל. טשרניחובסקי יודע להיות שמח, ויודע גם לצחוק, לא רק בשירי הרגש והמקרה שלו, אלא גם ביצירותיו האפּיות. וזוהי אחת מתכונותיו הפרטיות של משורר זה. ואולי הודות לתכונה זו היה ביכולתו לגשת אל חיי־ההווה של עמו כאפיקן קלאסי, אף על פי שרק הקדמוניות השלמה והיפה היא שורש נפשו. אמנם קצת תמוה הדבר, שבשעה שההווי של בני דורו נותן לו את הדחיפה ואת החומר ליצירות אפיות, באותה שעה עצמה לא מצא בקרבו די רצון או די יכולת להמשיך את האפוס העברי הקדמון ולברוא אותו מחדש, כמובן, בצלמו ובדמותו של העבר. ומי יעשה זאת, אם לא הוא? זה המשורר, שהאפּוס העממי כה קרוב לנפשו בכל מקום שהוא, זה המתרגם את “קלואלה” הפינית, את “האייוואתה” ההודית־אמריקנית ואת הומירוס היווני – האומנם לא יחייה את אגדות־בראשית ואת עלילות החיים של בני עמו הקדמונים, שהרגשת עולמם כה קרובה לזו שלו? אותם קטעי האפוס העברי העממי, הפזורים פה ושם, בייחוד בכתבי־הקודש, מי יקבצם וישיר עליהם, אם לא טשרניחובסקי? הבה נקווה, כי כמו שבא דרך יוון האלילית ליהודה הקדמונית, כן ישוב מתרגומו של האפוס העממי הזר אל יצירתו המקורית של האפוס העברי העתיק. הן הוא עוד לא הגיע לידי פסגת היכולת שלו ביצירה. אישיותו היוצרת עודנה מבטיחה, והמאמין יחכה.

כי לא רק לטשרניחובסקי עצמו יש עוד יום המחרת, אלא הוא כולו במובן ידוע משורר־המחר. ודווקא אותם הקווים המיוחדים שבאישיותו, המקשרים אותה עם העבר הרחוק שלנו, הם הם המציינים את בן העתיד המקוּוה. ובאמת, הן כל חלומותינו מוסבים על העתיד, שיהיה המשכו של העבר הרחוק ולא של ההווה הנוכחי. כל חידושה של ספרותנו החדשה היה בזה, שבאה וחפצה להשליט את ההווה על העבר. ובשעתו היה גם זה מעשה רב. כי על ידו נצחו החיים הממשיים את הזכרונות. אמנם היו ויש בינינו אחדים, שלבם מרגיש את צער הדורות והם באים ושרים לנו על העבר הקרוב ההולך ומת ערירי, אבל גם אלה המשוררים האחדים הנם כבר פרי ההווה, ורוח הזמן היא המרחפת על פני יצירתם.

ואם ספרותנו שקועה כולה בשעה זו בחיי ההווה של הכלל או הפרט העברי, הנה עתה הגיעה כבר גם שעתה של שירת יום־המחרת הנהדר, העומד כבר אחר כתלנו. מי ישיר לנו על המחר? ומי ראוי לשיר לנו עליו?

הווה אומר, זה שיצירתו כולה היא שירת־בוקר. לא פיכמן הענוג והעדין, שנפשו נתונה בתוך רשת־זהב של רגשים רכים ויפים, ולא שניאור החשבן המודרני, שנפשו מלאה תאוות גסות כרימון, לא יעקב כהן המהודר, שכעלמה חיננת ומתחנחנת יתגאה בהרגשותיו המגרות ובמליצותיו היפות, וגם לא שמעונוביץ בעל הלב הרך ובעל הנפש היפה – אלא טשרניחובסקי העליז והאמיץ, השר זה כבר על “זרועות ברזל” ו“רוח עז”. רק הוא הרענן, שאף פעם לא התאונן על עצבות ועייפות, שברח תמיד מן הפינוק והרוך, רק הוא נושא בקרבו את גרעיני העתיד ההולך ובא לקראתנו ורק אישיותו היא המביאה לנו את בשורת המחר. ריח שירתו כריח שדה־המולדת, והוא המכניס אותנו אל אותו העתיד, שכל משורר מבני־גילו הכשירנו וקרבנו אליו. כפעם בפעם אנו שומעים מפיו את הקריאות המעודדות: “כבש”, “רש”, “אמץ והשוק”, “העלה וצלח ופעל”, ובאותה השעה, שלכל אחד ממנו נדמה היה, כי בשרפה האיומה, שהתחוללה בעולם עם המלחמה האירופית, יעלו על המוקד לא רק תקוות העם, אלא גם חלומות היחיד, באותה שעת ערבוביה שר טשרניחובסקי את ה“מנגינה” שלו, שהיא באמת מנגינת־המחר של כולנו:

עלה בהר ורעץ הכר, כל־מה־שתראה רש!

הירדן לך והלבנון לך והמישור וההר,

מנחל פרת עד לבוא חמת והמדבר בערב,

הגבול תתארו ביד־יה, שזפתו עין העב,

וכבשו ארץ בחזקת־יד ונאחזתם בה,

ובניתם בנין־עד לדור הקם לכם, הבא…

(“מנגינה”)

ו

לפני הרבה זמן, בשעה שהמשורר היה עוד באותו גיל, שהאדם חפץ להיראות בו כאילו כבר יצא מכלל ילדות. אז כתב:

נא השיבו לי ילדותי

תור השירים, גיל־עולמים.

(“געגועים”)

אולם זה היה רק משחק ב“געגועים”. לא רק אז, אלא אפילו עתה לא גז עוד “תור השירים” אצל המשורר. ועינינו הרואות. תום־הילדות והוד־העלומים עודם חופפים עליו עד היום הזה. כל תפיסתו את החיים, זו התפיסה האלילית והטבעית, מעידה על נפשו הצעירה תמיד. בכל מקום שהוא מוצא רעננות, שמה הוא בא. כפעם־בפעם הוא הולך ומבקר את ארצות־הנעורים של העמים השונים ושב משם בריקודי הנפש ובחדוות הלב. וכמה פעמים הוא נראה בשיריו השונים כילד שובב גדול! כל יצירתו היא בעיקרה שירת הנוער של נפש האדם, ואין שום פלא בדבר, אם אנו מוצאים אצלו נטייה מיוחדת לעולם הילדים. בשעה שהוא נכנס אל חדר־הילדים, אין הוא צריך כלל לשנות את טעמו. כמו שהוא שר לגדולים וכמו שהוא שר לעצמו, כך ישיר לילדים, ושום הבדל תכני אין. למשל, בין “קסמי היער”, שכתב בשביל הגדולים ב“השלח”, ובין “סתרי היער”, שנכתבו בשביל הקטנים ב“שתילים”, כי באמת, הן שירתו היא יצירת אגדות יפות על הטבע והיקום. האם בדברו עמנו אין הוא מספר לנו בתמימות גמורה “על האלילים החיים בתוכנו”? והאם לא מפיו שמענו, אנו הגדולים, על החיוניות, המפכה בכל העולם כולו, ועל הקסמים והרזים, הפזורים בחיים? אמנם, כי בשירי הילדים הגיע טשרניחובסקי לידי מוסיקליות יותר גדולה של החרוז ולידי מדרגה אמנותית יותר גבוהה ביצירה הלשונית, אבל בתוכנם של השירים נשאר נאמן לעצם שירתו. העליזות הפנימית והתנועה החיה, הטבעיות הלבבית והפעלנות האקטיבית – ארבעה סימנים אלה של אישיותו מציינים גם את יצירתו בשביל הילדים. ועוד יש בה מה שאין בזו של אחרים: זהו – המשחק. בת־שירתו של טשרניחובסקי יודעת לצחק את הילדים, וזהו דבר גדול. היהודי הוא בכלל “בעל תכלית” וקשה לו לצייר בדמיונו חיים של משחק, אבל כל ילדות טבעית ובריאה היא רק זו, שאין עליה שום עול של דאגות ותכליתיות. כצפורת בגן צריך הילד לחיות, וטשרניחובסקי הוא אחד המשוררים המעטים, שבידו עלה למצוא את השביל הנעלם ללב הקטן של “צפרינו”.

ונפלא הדבר: קירבתו הנפשית לעולם הילדות הטהורה היא שהשפיעה גם על שפתו, שתהא נשמעת לקטנים. ויתר על כן: ברוב שיריו לילדים הגיע המשורר לידי יצירה אמנותית אמיתית בלשון, וגם לידי וריטואוזיות. זהו הנצחון היותר גדול, שנפל בחלקו של טשרניחובסקי, ובו הוא יכול להתגאות. כי כיבוש הסיגנון הנהו אצל כל־יוצר אחד הדברים היותר קשים והיותר מכאיבים. ומה גם אצל טשרניחובסקי, הנראה לפעמים קרובות בשיריו ככבד־פה. הלא כמעט שאין למצוא שום יצירה אחרת של משורר מודרני, שתהיינה בה פרשות סתומות כה רבות. המסובך ומעורפל הוא התוכן של יצירתו? לא. אין כמוהו לבהירות ולפשטות. אלא מה? הווה אומר: איזו נטיה מיוחדת יש לו לבטויים היותר קשים ולמלים המובנות פחות מכל. המעט שהוא משתמש בלשון־המקרא, שבאוצר מליה ומבטאיה המצומצם קשה לבטא את כל העולה על לב האדם בן־זמננו, המעט שהוא משועבד לרוח העתיק של שפתנו בצורותיה הקדמוניות, – עוד הוא אוהב את הנושנות ואת הבודדות שבתנ"ך, ובהן יכביד את ההבנה או, יותר נכון, את “פרוש המלים”, במקומות ידועים בשיריו הקלים והבהירים, כמו “בין קברות דור נכר”, “מחזיונות נביא־השקר” ועוד. ועל אחת כמה וכמה בשירים, המכילים רעיון פילוסופי חשוב או הרגשה מיסטית עמוקה, כמו בשיר “לעשתרת ולבל”. אין שום ספק בדבר, כי ברוב שיריו, בייחוד, בשירי־האהבה, מצאו רגשותיו היפים והמבריקים של טשרניחובסקי גם ביטוי יפה ומבריק, אבל גם בהם יש שנדמה לנו פתאום כאילו היה מחברם עילג־לשון קצת… כי לפתע, באמצע שירו, יש שהוא מתקשה במבטאים ידועים, ואז הוא מוכרח להשתמש בצירופי־מלים כאלה, הצורמים את האוזן בכבדותם או בעתיקותם המעורפלה. ואף על פי שגינזי הלשון המקראית פתוחים לפניו והוא אחד מיודעי־חינה המעטים, בכל זאת מרגישים אנו תמיד בשפת שירתו, כי לא הוא השולט בה, אלא להיפך. במובן זה של אי־היכולת לסגל לעצמו את לשון־המקרא ולהכניעה לצורכי שירתו החופשית, דומה טשרניחובסקי לסופרים מתקופת המליצה, שגם הם משועבדים היו לשפה ולא יכלו לנהוג בעצמם מנהג אמנים בני־חורין, המביטים גם על השפה כעל עולם של יצירה בפני עצמו. ובה בשעה שכל משורר צעיר ומחונן עושה בלשון העברית כבן מבין העושה בתוך ירושתו הגדולה שנפלה בחלקו, באותה שעה עצמה עומד טשרניחובסקי כעבד נאמן לפני “גבירתו”.

המסתכל מן הצד יבוא ויקרא: משורר – ושפתו אין אתו! היתכן? אולם די לו למסתכל זה לשים לבו לתפיסת־החיים כולה של טשרניחובסקי, והבין, כי אמנם כזו היא שפתו העצמית של זה המשורר. הוא אינו בא בכוונה להשתמש בלשון־המקרא, אלא היא השפה היחידה המתאימה לסגנון נפשו. לו יכול, כי אז לא היה נותן כבלים על עצמו והיה בוחר בסגנון אחר או היה מסגל לו את הסגנון המקראי ומשנה אותו לפי צרכיו, כמו שעשו אחרים. אבל הוא אינו יכול. חזקה עליו הרגשת־העולם הקדמונית והתרבות כולה של תקופת השופטים והמלכים, העבר הרחוק של עמנו שולט לא רק על לבו, אלא גם על פיו. והתנ"ך, בתור מולדתו הרוחנית של המשורר, הוא המשפיע על נפשו והוא המדבר גם מתוך גרונו. ובאמת, הן רחוק הוא טשרניחובסקי ריחוק רוחני מן החיים המאוחרים של עמו ומן יצירותיו התרבותיות, והלא עוד עתה הוא תועה בין “עיי מואב ויהודה”. בתוכנו הוא כעין חוני המעגל, שהקיץ לאחר שלושת אלפים שנה. הנתפלא כי הוא משתמש בניבים ומבטאים, שזיכרם אבד ממנו? הוא וודאי מרגיש את תוכנם, אבל אנחנו – אף דבריו המובנים די־צורכם נראים לנו כזרים. מדוע? מפני שהתרחקנו מעל אדמתנו. אולם הוא – הוא בשפת הארץ ידבר, בלשונה של אותה התקופה הרחוקה, שבניה של אותה ארץ עוד היו ארציים די־צורכם. ככפרי הבא בין העירונים, כן ייראה טשרניחובסקי לפעמים. בשעה שהכפרי החזק מספר על רגשותיו החזקים בשפתו הקשה – מי אמר, כי אין חן מיוחד נסוך עליו? והדעת נותנת, כי הרגשת העולם הטבעית של המשורר תמצא את ביטויה הנכון בשפה קדמונית ובסגנון קדמוני. האם בן־בנם של “כובשי כנען” ידבר בשפה מודרנית? ואיך יספיד את “מות התמוז” ואיך ישיר את שיר “העשתרת והבל”. אם לא בלשון של אותן התקופות היפות והנהדרות?

ומעניין הדבר, כי כאשר בא טשרניחובסקי לשיר על חיי ההווה של בני עמו וליצור את יצירותיו האפיות, בייחוד את האידיליות, החל להשתמש בלשון המשנה והאגדה. ב“לביבות מבושלות”, ב“ברית־מילה” ועוד אין כבר זכר לטהרת לשון־המקרא, יען כי חוש־המשורר האמיתי הוא ששם בפי טשרניחובסקי את הסגנון האחר בשעה שרק הוא היה הטבעי והמתאים ביותר לתוכן החדש. חומר וצורה, תוכן וסגנון – אכן צדקו האומרים – הא בהא תליא. כנפש כן בטויה וכמעמד־הרוח כן מוצא־הפה.

אם נקח, למשל, “עולת רגל”, הלא יכולה להיות רק צורה אחת לשירתה, והיא:

צרו שבילי. אתי גדיי,

גדי טפחתי, ובטנא

פרחי הרים אל שעלו

בנעצוצים ובניר.

ומדברים בי בחורים

מדי אפנה, מדי אשאל,

והייתי בעיניהם

ככלי יורד מן השניר.

נעלבתי, ואם אתאפק –

האשפכה את חמת זעמי?

אם האמנתי – הן צחקתי…

לבי הולם: קום ופתר:

אם מהיותי מן הגליל,

נעשיתי צחוק לעמי,

או נחנתי מבנות־גילי? –

ובנות־גילי מן ההר.

(“עולת רגל”)

האפשר היה הדבר, שבת הגליל תדבר בלשוננו העברית החדשה? – לא. הכוח נפשי ואמנותי ישנו בסגנונו של טשרניחובסקי, אף בשעה שסגנון זה קשה עד מאד, ומה גם בשעה שהוא עצמו הנהו יצירת פלאים אמיתית, כמו בשיר המובא לעיל. והלא אין מקרה זה יחידי אצל טשרניחובסקי! במקום שאנו מוצאים את חסרונו. שם אנו מוצאים גם את גדלותו; לפעמים קרובות הוא מתגבר על כל המכשולים הסגנוניים ומתחת ידיו יוצאים שירים כה נפלאים מצד חיצוניותם המוסיקלית, כמו “מות התמוז”, “סתרי־יער”, “על המים”, “לנכן” ועוד. והדבר מובן. מלחמה לו למשורר בשפה, מלחמה קשה עד מאד. פעם יגבר הוא ופעם תגבר היא. כמו סלעים חדים וצרים סוגרים על אשד ההרגשות שבנפש המשורר. בשעה שהאשד עובר דרך המצר יש לראות רק את קצפו הלבן, אבל אחרי עברו על פני המכשולים הוא כבר מבריק באלפי נגוהותיו וגוניו.

יצירתו של טשרניחובסקי דומה לפעמים קרובות לערוגת בושם, המוקפת גדר של קוצים וברקנים. האם יוכלו הקוצים והברקנים להפריע בעד התפשטותם של בשמי־הפלא? ובכל־זאת, בוא וראה, כמה גדול הוא המשורר, שלמרות אבני־הגיר המרובות, הפזורות על פני גנו, פרחה ערוגתו והעלתה גידולים יפים ומרהיבי עין כל כך.

ז

בעולם הצומח ישנו סוג אחד של גידולים שונים, שהצד השווה שבהם הוא, שהם אינם יודעים את חליפת העיתים, יען כי הם רעננים בכל ימות השנה ומכוסים כל ימיהם ירק חי. אלה הם הירוקים תמיד: “Semper Virens”. כזה הוא גם טשרניחובסקי. הוא הנהו אחד המשוררים והאנשים המעטים, שעליהם יש לאמר, כי הם רעננים תמיד. רק פעם שר על החורף ואף פעם לא על הסתיו. ובנפשו היוצרת שורר “אביב־עולמים”. ודאי היו בחייו הרבה צער ומרי, ודאי יש גם בלבו קרעים רבים: הן אדם חי הוא וסביבתו הריאלית הלא היא הסביבה הקרתנית של מאת־העשירים באירופה. ובלי שום ספק היו גם אצלו התנגשויות רבות עם החיים. אולם ביצירתו אין לראות שום משברים פנימיים ושום מהפכות רוחניות, בעצם טבעה שירתו תמיד אחת היא, כי –

הכנטות הצל

לא עוד יאיר יום,

וכי יועם פז

יחדל טהרו?

(“שירה”)

אישיותו היוצרת של טשרניחובסקי לא ראתה עד עתה על שמיה שום ליקוי־המאורות. ואם קרה לה לפעמים איזה אסון, היתה מיד מתעודדת תמיד.

שוב אתנערה,

ופי מלא שיר.

(שם)

כה הלך המשורר ביצירתו מגיל אל גיל, וכמעט תמיד היתה בת־שירתו עדויה זר־נצחון. מעולם לא היה אצלו צער של חורבן מקדשים ומעולם לא היה “נצרך”. “עשיר אנכי ברוח ולא אכלא” – הוא אומר על עצמו. ובכן – “כל דכפין ייתי”! נכון הוא להעניק לכל אחד מטובו הנפשי, כי יש לו רוב. ויכולים אנו להאמין לטשרניחובסקי בזה. הלא הוא היוצר, שהוד העלומים לא פנה ממנו אף רגע. עודף של תום וחום הנוער במשורר זה, ואש־תמיד תקד בלבו, אש־חיים.

כטל־שחרית היא יצירתו לנו, וכאשר תשמע, אומתנו – סוף־סוף הלא תשמע זקנה עלובה זו לקול חוזיה ומשורריה – כאשר תשמע ותבין את החידוש הרב שבשירת טשרניחובסקי, תקום ותאמר: “אחרי בלותי היתה לי עדנה”.

ואנו מה נאמר? אנו צעירי העם הזקן, בשעה שאנו רואים ומרגישים באישיותו של טשרניחובסקי את שלמות הנפש ואת עוזה. את אומץ הלב ואת רעננותו, את אהבת־החיים הנפלאה ואת הערצתם – אנו אומרים: אשריהו, ששיבת עמו לא פגעה בו לרעה, ואשרינו, שעלומינו נצחו את זקנותנו.

על זהב וברזל וסם חיים

לשר והרופא ש. טשרניחובסקי

בברכה

בפנותו “אל הסוניטה העברית” יאמר טשרניחובסקי כה:

"אהבתי צמצום ניב חרוזך, מטרטר כזהב,

מלוטש מחזיק בו המרבה שבמועט

וגמר בתיך לך המצלצל באון ורהב

חליפות הגיון בך כאור החזיז החד.

אך משרכזה בך מחשבתי בת הגיגים

מה דמות אערוך לך? – קלוחי ברזל סיגים

שנכנעו לדפוס, מוצקים ספוגי־צליל".

דברים אלה אמורים באמת בשירתו כולה של טשרניחובסקי. אותו צמצום ואותו לטוש, אותו עוז הצלצול ואותו ברק ההגיון. ולא רק בסוניטה המוקדשה לסוניטה העברית פתח טשרניחובסקי בזהב וסיים בברזל. בכל יצירתו הלך היסוד הברזילי ודחק לאט לאט את רגלי היסוד הזהבי עד אשר תפס מקומו. כי כברזל הנתך הנכנע בקושי לאפיקי הצורה כן היא שירתו. אך היא גם חיונית, יסודית והכרחית – כברזל. לכאורה יספרו שניהם על פלאי עבר גז בחיק אדמת אפל ועל צבר כוחות רז בכורי התהוות יוקדים, אולם מזהירים ונוצצים בזוהר מתכת אצילה וקלה היו שיריו הראשונים; כבדים וחזקים, קשי צלצול ורבי משקל כסומכות ברזל לבנין עד – כאן הם שיריו בתקופת הימים האחרונים.

וזוהי תהלתם.

כי שבענו כבר רכרוכים והתפנקות, פייז’שים ואהבים. לא לכדכד והספירים נשא את עינינו ולא מהם תבנה העקרה. הבא לנחמנו טוב יעשה בימינו בתתו לנו תחת הזהב ותחת הכסף המובטחים את הנחושת ואת הברזל הנחוצים, כי את אלה חסרנו. ולמה לנו אבני היקר של שירתנו החדשה, אם אבן לראש פינה אין לנו?

והנה דוקא את זו, אם בצורת אבני גזית או בתור אבנים גלומות, יש למצוא למכביר רק אצל טשרניחובסקי, גם מלט לבנין החושיות אפשר למצוא אצלו די הצורך.

כי בה בשעה שחבריו הצעירים ממנו עוסקים באזמרגדים ויהלומים ובשאר מיני מותרות לנפש חדלה השירה זה כבר להיות בשביל טשרניחובסקי רק שעשועים. כצפור בערבה היה שר רק בנערותו. משעמד על דעתו והכיר את דרכו המיוחדת ביצירה נעשה לתובל קין בשירה. אמנם מעולם לא חרז תעתועי הרגשות על נימי לבו כמרגליות ומעולם לא נשא בכיס בגדו ראי להסתכל בו תדיר ולהנוע מבבואתו העצמית כדרך הנרקיסים המודרניים.

תעודה לו בחיים ובה ימשול. הרגשת עולם לו קבועה וברורה – ולה יעבוד. כליל רעיונות ומעגל מראות לו – מחוגם צאת לא יוכל. על כן יראה כשליח לדבר חיים. ושליחותו – ברזל! לחשוף מחבואיו מתחת לשכבות עפר הדורות ולהרבותו בעורקי העם עני־הדם – התוכל היות מטרת חיים ויצירה יותר רוממה למשורר ורופא העובד עבודת עמו באמונה?

* * * * *

איני יודע אם מקרה הוא הדבר או יש בו קביעות חוקית, אולם בכל פעם שראיתי בימי חיי נפח ועושה ברזל, מבני ישראל, מצאתיו תמים ואידיאלי בטבעו עד להפליא. מבין ערפלי הפיח המכסים את פניהם היתה מקדמת אותי תמיד בת צחוק טובה ובקצב ירידותיו של הפטיש על הסדן שמעתי בכל פעם שירה מעודדת ומרגיעה.

גם טשרניחובסקי הוא ביסודו אידיאלי, אף כי יאהב לנופף לפעמים בחרב ובקשת ולדבר על סערות וקרבות. אף אלה הם אצלו מעשי נוער, ומקורם – עתרת דמו ובריאות חושיו. כי באמת “אחר אל בראהו” בתוכנו (אל תקרא איחר אלא אחר), ובמובן הצבורי־היסטורי גם “קדם בוא”. נוסף לזה מוצאו, מולדתו והתפתחותו, שהיו אחרים לגמרי מאלו של שאר המשוררים העברים. אף השכלתו ו“פרנסתו”, היינו למודו ועסוקו ברפואה. המרחיבה את דעתו של אדם ומעמיקה את הרגשתו, הביאוהו לידי תפיסת כל שהוא “משפט חיים וחוק”. מכאן יחסו לאדם וליקום, אותו יחס כל יכיל וכוללם יחד של טבעוני נאור. מכאן גם לכתו בשביל הזהב אל הפתוס ואל הליריות, בה בשעה שעשה קפיצת דרך רבה בשירתנו בשאפו ובהגיעו למרומי האפוס והאידיליה. הראשונים היו לו רק מעמדי נפש עוברים, ואלו האחרונים הם תכונות יסוד למהותו. ועוד: קוראי בגרון והומים בלב יש לנו רב, אף ביתר עוז וביתר עדינות מאשר אצל טשרניחובסקי, אבל שקטי לב ורחבי עין כמוהו אין לנו כמעט. ואולי אין לנו באמת.

יש אומרים: סופה, סער – זהו טשרניחובסקי. גם זוהי טעות סופרים, כ“יוונותו” המדומה. כי מי ממשוררינו לא שר עליהם, בייחוד ב“תקופת הסער” לשירתנו החדשה? הן אף אצל פיכמן הרך והענוג ישנם שירי סער. ושמעונוביץ ההוזה הלבבי הוציא אפילו קובץ שירים מיוחד שחצי שמו הוא “סער ו…” לא! סערות וסופות (אמיתיות, מידי שמים, בערבות לבבות ובימי נשמות, או מדומות, מידי אדם, בצלוחית של מים) הנן תמיד מחוייבות הטבע האנושי אצל כל צעיר, והן הן סימני נערות לכל נפש צעירה בשנים ובנסיונות, גם באלו שאין טבען בכך. אולם ההבנה השלווה, התפיסה החודרת והמתינות ביצירה, ביחוד כשהן מקדימות להגלות אצל איש כמו אצל טשרניחובסקי הנן בלי ספק מתנת קבע לאדם. ומשום זה הוא טשרניחובסקי האידיליקן והאפיקן שלנו – par excellence כי בעיני נחשבות גם הסוניטות היותר יפות שלו לאידיליות נחמדות, אף על פי שהן שייכות על פי צורתן לסוג ספרותי אחר. וכדי לעמוד על טעמה האפי המיוחד של סוניטת טשרניחובסקי די להשוותה לזו של פטררקה מצד אחר ולזו של שקספיר מצד שני. וערכו של טשרניחובסקי ביצירה האפית של שירתנו החדשה הלא נעשה ברור לעין חוץ מן האידיליות שלו גם בתרגומיו, שביניהם מונח בכתב יד, לחרפתנו, כאבן שאין לה הופכין, תרגום האיליאדה והאודיסיאה. (איכם, מו“לינו, העוסקים בצרכי התרבות ב”דעת ובאמונה"? מי ביקש מידכם את “בנות השחף” ואת “גני הדבדבנים”, את “ספר הבדיחה והחידוד” בהידור כה רב ואת “הלב” של אמיצ’יס בהוצאת כפלים? מה עלובים אתם, שלספר הספרים של חצי העולם התרבותי לא נמצא ביניכם גואל ובמקום זה רדפתם כולכם אחרי עשיית ספרים הרבה אין קץ, ספרים, שהלהג ויגיעת הבשר כה רבים בהם).

אכן קדם טשרניחובסקי לבוא. השלווה והאידיליה האמיתיות עודן רחוקות ממנו, מה רחוקות. ואנו גם אין אנו ראויים להן.

אומנם, כשהוא לעצמו, מוצא טשרניחובסקי בנפשו כפעם בפעם די הדים לרוגז חיינו. ויתר על כן: מנגינות הזמן השונות שלו מלאות גם עוז ועניין רב. אבל גם בהן, הרוויות אימת גורלנו, ידע להגיע לחוף נחומים משקיט.

כך, למשל, נחוצה היתה “כידוע” לביאליק בעת צערו הופעת “הצדק” תיכף ומיד, בה בשעה שלטשרניחובסקי דיה ההכרה, כי כל טיפה וטיפה של דמו ודמעו “לא שוא האדימה” ו“לא נגרה בכדי”. אין הוא בא לקטרג על מוסדות העולם ואין הוא חפץ כלל בהריסתו, אך ורק משום ענויי עמו, אף כי גם הוא שר בשעתו שירים “לאומיים” ואף כי אין כמוהו מוקיר את חיי האדם. להיפך, הוא מוכן אפילו לברך על היסורים אם רק יביאו גאולה לעולם. ומשום שבטוח הוא שדמעתו –

לא תפול שוא ארצה

בלתי אם פרצה

בחומת העבדות ובכבלי הדורות

“לישע ולאורות” –

משום בטחון זה הוא קורא בשקט:

“ואם יעלה גורלי – רבוני הנני”.

זוהי מדרגה של נפש אידיאלית ביסודה. גם מקדשי השם שלנו היו בטבעם אידיאליים מאד.

* * * * *

אולם שאלה היא:

א) עד אימתי יוכל איש אוון להיות שקט ושלו?

ב) ומדוע הולך טשרניחובסקי ונעשה במשך הזמן יותר ויותר כבד־פה, בה בשעה שמעוף נפשו היוצרת נעשה יותר ויותר קל ורם?

תשובה: על ראשון – עד שיצא מחוג אישיותו ויסחף עם עלעול הצבוריות, ועל אחרון – משום שעם רבות הימים מרבים להקיפו ולאפפו נחילי מראותיו הבאים מתוך ערפלי הדורות.

ובאמת, חשוב חשב טשרניחובסקי לשבת בשלווה תחת כנפי אפולו והנה ראה את עצמו הולך וקרב להיכלי הרז של דיאוניסוס. בין שני אלה נשאר עד היום הזה, בשביל החושבים יונית, ועיני המרגישים עברית יראוהו צועד בצעדים מהירים בינות במות התמוז והעשתרת אלי “פסגת הר־ההר, מענה אלוהי קדם”, אמנם תעה יתעה עוד בממלכת האליל, כי תפסוהו “אלילי עולם גז ואין לו מנוס”. אבל ה“זיק ממזרח” הוא שהיה בו בעיקר ליקוד. ו“מזרח” תרתי משמע: מזרחנו אנו שמעבר לים ומעבר הנהר, מקום שם חיו ופעלו אלילי תרח ותרפי רחל, אלוהי גלגל ופסלי דן, ומזרחו של עולם, מקום שם יעלה אבי כל חי, הוא השמש.

מה נפלאת היא הזיקה לשמש שנתעוררה בלב שני אדירי שירתנו ושהביאה את שניהם, את טשרניחובסקי ואת שניאור, לידי יצירת שתי קוסמוגוניות שונות ונהדרות!

אך ספר היצירה של טשרניחובסקי רב בו גם “נחלת העבר נותן צו”, ובמעגל הקסמים של רננת הנצחים היה עליו למצוא בטוי להכרת־העולם שלו. נוסף לזה גדל בינתיים האירוס שלו האידילי והילדותי והיה לאל שדי רב ידים הפועל וחי בכל יש. לרשת זו של תעלומות הבריאה ומסתרי החיים הצטרף עוד צער־הדור ו“שיר כל גוי וגוי” וגם “דם כובשי כנען” דורש ממנו תפקידו – חי התמוז! אף איש דברים מלידה ובטן לא היה מוצא את לשונו בין שניו משפעה כזו של מראות ומחשבות הבאות ברהט ויקוד. ומה גם טשרניחובסקי שחשוקי ברזל נתונים על חשקי לבו מתחילת ברייתו, והראיה: שפת הפרזות שלו המקפצת וטופפת.

וזהו באמת פלא ראשית. לא כנור לו ולא חליל. רק אבנים כבדות בידו, והנה ינגן בהן את המנגינות היותר עדינות. בפה מלא גיר ישורר ובכל זאת יגיע לפעמים כה קרובות לידי מוסיקליות רבה. מהיר הוא במלאכתו בצורות השונות כאילו היה אדון לשיר, בה בשעה שבאמת שפת השיר היא גבירה לו. אולם את הצורה ואת השפה שר, ויצא – בשירה.

על כן כה יאהב את הסוניטה. קיצבה המרוכז והחגיגי, חוקיה וסיגיה הקבועים מתאימים כה לשאיפה לכבוש עצמו המכרחת אצל כל כבד־פה. וזהו נסיון ונצחון כאחת. (הה, מי יתן וחנן אלוהי הספרות גם את רבים ממשוררינו בכבדות־פה כזו!) ועוד חיבה יתרה נודעת לה לסוניטה משום ההרגעה וההתרה שבבניינה. עצם מהותה של הסתימה אינו סובל כל תיק"ו, ואילו סתם שיר לירי המיטב בו הוא החסר שבו.

ומשום שטשרניחובסקי אינו שייך לסוג המקשנים, אלא עיקר הווייתו הוא חיוב החיים והיש, טוב לו ככה בד' האמות של הסוניטה ובמישור האידיליה והאפוס. אשרהו ואשרנו שהוא אחד ממחייבי החיים וממזכם. הלא כה מעטים הם אצלנו, השוללים והמשוללים כל חיוב.

מכאן ערכו המוסרי והתרבותי הרב.

* * * * *

עצם היותו של טשרניחובסקי היוצר בינינו ועצם מהותה של יצירתו הנם הופעה חיונית כה חשובה, שמן הראוי היה שתהיה לה עלינו השפעה אתית בלתי אמצעית וכבירה.

כי בהבדל מכל מיני הזמירים המזמרים שלנו, שהאמנות היא להם שעשועים, יש לה לשירת טשרניחובסקי מטרה טמירה, והיא הפעולה. כמעט כל שיר ושיר שלו הוא חוץ מתוכנו הרעיוני וצורתו האמנותית גם קריאת עדוד, דבר זרוז ומקור אמונה.

תמיד יאמר: –

"אם עיים מקדשך על מזבחו ואדניו,

ואם גלה כבוד אל ונעלו ענניו

בנשוא הרוח תקוותך כמוץ

אשפוך עליך טל תחיה ועדניו

ושב ורפא לך – חזק ואמץ".

(כל דכפין…)

ובמקום אחר:

"ויהי זה החשך פי שבעים ושבע

וישלח בי צבא כל אימותיו הטבע

…………………

אני את הדרך אמצאה – אך הרה!

ומעלה ומעלה! בין צורים וכפים

על פחת ותהום, יד אל יד, העיפים!"

(מתוך עב הענן)

ואכן יש בשירת טשרניחובסקי לכל מיני העיפים בתוכנו הרבה משום סם חיים. כי בה בשעה שעל ביאליק מוטל היה בשעתו להציל אותנו ע"י אמצעים שליליים מתחום היאוש האישי והאבדון הלאומי זכה טשרניחובסקי לגשת מיד לעבודה חיובית.

למה הדבר דומה? לאשה מתעלפת מאפיסת הכוחות. באות השכנות, מזות עליה מים קרים, מזעזעות אותה וצובטות ודוקרות לה. האשה תתעורר לרגע ותתעלף שוב. בא הרופא, מזריק בה הזרקות של שמן קמפור והיא שבה לתחיה. ועוד אינו אומר די, אלא מביא לה בכל יום ויום יין לחיזוק ולהחסנה.

וכיין הטוב תבוא בעצמותינו – צריכה לבוא, בין במחשבתנו הלאומית ובין בהרגשתנו האישית – “שירת האיש רד בארץ”. אקטיביות מיוחדת מדברת מתוכה, ובה גם הכוח להפעיל את תאי גופנו במלחמתם נגד הנגעים הממאירים שלנו. בארץ־ישראל נתקדש השם והמושג של “העבודה”, בארצות הגלות נתעלה על ידי הנוער החלוץ לפני זמן לא רב המושג “עליה”, אולם כמעט שטשרניחובסקי קדם לשניהם בהרימו על נס את ערכה האנושי של הפעלנות וההתעלות הפנימית. אלו הקריאות התמידיות שלו: “אל תחת”, “רש!”, “עלה וצלח ופעל!” – מה רבה חשיבותן בשבילנו, האמונים אלי אותו תולע, הנקרא ספקות! כולנו הננו אנשי הפעלות, אבל מן ההפעלות אנו באים לפעמים רחוקות רק לידי התפעלות ולא לידי פעולות. והנה שירתו של טשרניחובסקי יש בכוחה להעבירנו על פני תהום זו הרובצת אצלנו בין ההפעלה והפעולה. עלינו רק להיות חדורים מרוח התורה היוצאת משירתו.

תורה שירית או שירה מאליפה זו אלה הם עיקריה, שעל כל אדם להשכים ולאמרם:

א) “אלוהים סביב לי” – ו“במקהלות אין הסוף ארנה ולא אדום”.

ב) “תקפני עיזוז הצמאון” / “לאותו הרצון הנמרץ ובוער” / ו“מעצור לא יכיר” – על כן –

ג) “כח ועצומה אל הבו לי, הבו!” / “להיות – – חוט אחד ברשת כל כוחות עולמים” / “רוקמים בגלוי ואורגים בסתר” / “חידת החיים לעד לא תיפתר –”.

ד) “קום ועלה, אמץ וחשוק”. – אשמע צו לבי, לב האנוש, ונפשי העברית תעודדני:

ה) “לנו זאת הארץ תהיה / ואתה תהי בבונים”. כי –

ו) “אאמינה גם בעתיד”, עתיד סתם, עתיד פרטי ועתיד כללי.

ז) “ישאו שלום” / “אז וברכה לאום מלאום”. ומה טוב –

ח) ש“נפשי דרור שואפת”.

ט) “ועוד אאמין גם באדם” / “גם ברוחו, רוח עז”.

י) “כי אגדה – החיים הגלויים”,

י"א) “ואני זאת חפצתי: כל שעפי, מעבדי” / “יתגלמו – ועיני הרואות – בין ידי”.

י"ב) “הייתי לאלוהי כיקינטון וכאדני” / “שאין בעולמו לו אך שמשו זה הצח / ומלאך דופק בו: קום גדל, בן־ציץ, ופצח / רינתך, רינת־חג, בחרול הנשכני”!

י"ג) על כן – “לקראת שמחות, לקראת גיל / פנו דרך, סולו שביל!”

תורת חיים זו הבוקעת ועולה מתוך שיריו השונים של טשרניחובסקי מוארת באור בוקר של אישיות שלמה ומוצקה שעם היותה קשה כברזל נוי ותום לה כציץ־הבר. עיקריה הם תכונות לה, ותכונותיה עיקרים. אשרי האיש אלה לו, ואשרי העם שלתרבותו יכנסו כנכסי צאן ברזל.

ובינתיים –

“לקראת שמחות, לקראת גיל”

“פנו דרך, סלו שביל!”

א.

ערב.

מבינות שערי השמיים הנסגרים חרש מביטה זעוּמות עין גדולה ואדומה, עינו של ציקלופס שיכור. צינת לילה קרבה ובאה. בבד שחור תלפף את פצעי המתגלים פתע. מפחד אי־מובן אסגור שמורותי, אך הנה יעלו ממעמקי עיני ויתחילו להסתובב כנגדי בעלטה:

– שדות אבלים, חריצי בוץ ומוקשי חוטים – כולם מתפתלים ומרקדים וברפשם זוחלים כתולעים רבוא רבבות אנשים – – –

הררי שלגים, יערות עד, ערבות חול – מראה כולם עלוב, כי כצללים מתנועעות בתוכם מחנות אפורות של הולכים להרג – – –

– פנים חיוורים, עיניים כבות, שפתיים הדוקות – כאבי יאוש בקויהם, והפצעים הנראים והנגלים גם־יחד זולגים דמעות אדומות – – –

– וזוחלים האנשים ומתנועעות המחנות ויורדות הדמעות על מרחבי הקור של סיביריה – כל העולם כולו רועד, כולו נאנק, כולו צועק –

ופתאום הנה קול:

"מה אהבתי צאת במחולות

דיאוניסוס וברקודים,

מה אהבתי לעיר כנור

עם הנערים החמודים!"

מה־זאת? מי הוא המרקד בשעה זו של חורבן עולמות? האם לא נרקבו גופיהם הצעירים של ה“נערים החמודים” במחפרות ובמחתרות? והנשארים – האם לא יתעותו בעוית העצבנית, האם לא יגועו חרש מפצעים, שמקורם שם בגיא־הבלהות ההוא? האם עוד חי חי הוא דיאוניסוס?

צללים רבים יכתירוני. רבוא רבבות ילדים, מחוסרי־דם ואחוזי־חלי, מתגוללים ערומים ורעבים במרתפי העוני ברוב ארצות אירופה. רק ידי נדיבים רחוקים, שבאו מעבר לימים, יחזיקו את חייהם הנואלים. גברים ואנשים לאלפים הולכים ונמקים בעלבונם ובחָלים, הולכים ומסתאבים. מיליונים של מחוסרי־עבודה ומחוסרי־לחם מסתובבים בחוצות־קריה. – ומחוצות־קריה אלה יעלה בכל־זאת קול מצהלות וקול מחולות. אומרים, שזה־כמה לא הרבו האנשים לרקד כל־כך ולחולל ולהתראות בבתי־ראווה שונים כמו בשנים אלה של “אחרי־המלחמה”. צופי העתים יודעים לספר, כי איזו מגפה של מחולות אחזה את כל שדרות העם בכרכים רבים, כי אולמי הזמרה והמשחק מלאים אדם עד־אפס־מקום, כי בבתי היין והשכר הולכים לאבוד דמי עונג הרבה יותר משדרוש כדי להציל כמה וכמה ימי־חיים של יתומי העולם.

אמצה, ארוה דם ענבים.

וארוס יחגור את כותנתו,

יהיה משמש לי המוזג".

האמנם שמחת־חיים זו ורקודים אלה הם מענה־גרוי לשנות המלחמה האיומה או אולי אלה הם ההדים הנצחיים של נחל־העמקים השוקט, הזורם לו חרש בלי־הפסק דרך שאון־החיים המלא צעקות יאוש וקריאות נצחון? מי שנתנסה בנסיונות החיים בין אנשים ועמים שונים יודע, כי יש והוויה בהירה נמצאת בתוך העמק היותר עכור; יש אנשים אשר גם בעברם במי־מדמנה ישארו מלבושיהם בכל־זאת נקיים. אך יש גם מקרא אחר: רוח־פרצים תבוא לפעמים ותביא אתה פתאום מן המרחקים הדי שמחה: אל בין האבלים יש ותבוא שירה עליזה, ואז יקום אחד וישיר את שירו. רבים ישמעו ויאמרו: בז הוא לצערנו! נקלים אנו בעיניו! אך שכור־החיים יעמוד ולא יבין, פשעו מה. אם לבו טוב עליו, למה יאבל? הנאסרה השמחה על השמחים?

אכן זהו הדבר. יש הבדל בין עליזות, שמוצאה מגן־עדן עוד מששת ימי בראשית, לבין רננת־גיל המתפרצת לפתע כצחוק היסטורי בשעת בכיותיו של החולה או כשירת־נחמה אחרי צער אין־קץ. משום־זה כשרואים אנו בימינו אלה אדם עומד ואומר: טוב לי, טוב לי מאד –

”ובמעמקי ספל יין

נפשי תעלוז אשקיע" –

יראו דבריו בעינינו כזרים ומוזרים. אנו, כשאנו לעצמנו, כבר שכחנו טובה. לא קיסוס, אלא קוצים יעטרו את ראשינו. הן יהודים אנו. גם בנים לאנושיות, שזה אלפים שנה היא נמצאת ברשת הכזבים של שונאו ויורשו של דיאוניסוס. דיאוניסוס, דיאוניסוס – למה עזבתנו?

עינים תמהות קמות כנגדי: דיאוניסוס? הלנו הוא? הן לצרינו!

תשובה באה: אט, אט! דווקא ענין זה צריך עיון. יש מקום לחשש, כי עוד תמול ושלשום רקד בינינו השד הצוהל ורבים מאתנו מלאו שחוק פיהם ולא ידעו כי שמחים הם. ואולי גם לא עזב אותנו, אף לתקופה אחת. ומי יודע, אולי גם עתה ישב בתוך הפנות האפלות של הרבה לבבות ויחכה רק לשעת־הכושר כדי לזרוק מעל פניו את האפר? שמא, שמא!

אמנם ברי הוא, כי ברגע זה יביט גם האדם וגם היהודי שבתוכנו על אנקריאון כהבט הפכח על השכור. עליזות כה קלה המסתפקת רק ב“ספל יין”, ב“זר שושנים” וב“אפרודיטי על מטה רעננה”, שירה כה ריקנית וכה שטחית על “חיי־נחת” כאלה, התפעלות כזו של לב כה עני ופשוט מן החלק היותר קטן והיותר גשמי של חיי האדם – כולן מראות לנו, כי בעליהן רחוק ממנו בשעה זו מרחק נפשי גדול עד מאד. דומה הדבר, כאילו בא ילד וזרק לתוך שיחת גדולים קשה ומענה את שאלותיו והערותיו הפרימיטיביות. כאילו דיבר אלינו בן איזה עולם אחר, יליד איזו כוכבת רחוקה.

היש איזה גשר בינו ובינינו?

ב .

תהום של כ“ד מאות שנה מפרידה בינינו ובין מחברם או מחבריהם של אותם נ”ט השירים, שטשרניחובסקי תרגמם בשם “שירי אנקריאון”¹ לעג המקרה הוא, ששירה עליזה וקלה זו של יוון העתיקה מצאה את גואלה בינינו דווקא באחת התקופות היותר איומות שבחיינו בתור עם ובתור קיבוץ של אנשים. שחוק התולדה הוא, שבספרותנו הזקנה כעמנו הופיעה עתה ראשונה שירת הנוער של עם זר, שרוחו היה נחשב זמן רב כהיפוכו של רוח אומתנו. דווקא בשעה זו של בהלה ומבוכה, המחרידות ומדכאות את הלב האנושי ואת הנפש העברית שבתוכנו, התלכדה שפתו של העם הנתון תמיד עם פסלי יוון המפליאים בפשטותם ובארציותם נושאים עליהם “שירי אנקריאון” את החותם האמיתי של האומה היוונית שלמרות משורריה ופילוסופיה הטרגיים היו לה כמעט תמיד פנים שוחקות. ובימיו של אנקריאון ומחקיו הלא גם צעירה היתה אומה זו. שמים בהירים־כחולים הבהיקו על ראשה, ארץ יפה ועשירה השתרעה תחת רגליה, בניה היו חזקים ואמיצים כאלות ובנותיה יפות וחמודות כבנות־אלים. אגדות־פלאים התהלכו בארץ, וכל אדם היה שותף למעשי בראשית. כובשי־חיים היו אז אין־מספר, וכל חייל במחנה היה מפקד לעצמו. בגאון היו נושאים האנשים עליהם את סבל החיים, וגם בתענוגים היו גבורים. תור האביב היה אז ביוון, אביבו של חלק גדול ורב של האנושיות – מה פלא, כה רבה שמחת החיים בשירי משורריה של אותה תקופה? גיל הרעננות הוא ששר מתוכם. שפע הכוחות. טל הנעורים. אין צללים ואין דאגות. הכל טוב, הכל קל. כל ההויה כולה היא רקוד אחד גדול, והמנצח על המחולות הוא ארוס, אותו האל הרענן תמיד, הצעיר תמיד, האל־הילד, השליט על היקום כולו. כל ההויה כולה היא משתה אחד גדול, והמנצח על השתיה הלא הוא שוב ארוס. –

"הבה נאגוד את שושנת

ארוס לאחת עם דיאוניסוס,

כליל שושנים יפות־עלים

נקשור לרקותינו, נשתה,

אף נמלא שחוק את־פינו".

כך הרגישו וחשבו אז היוונים השונים לגזעיהם ולארצותיהם, אך בני הגזע היווני והאאולי עלו על כולם. אז – בתקופה שבין השקט הנפשי הנפלא של ההסתכלות בעולם על־פי הומירוס ובין עמקות הרגש של פינדרוס ושל יוצרי הטרגדיה היוונית והעולמית אחריו, אז – בשעה שהצורה הספרותית השולטת ביוון היתה צורת ה“זמירות” בשעת סעודה, ה“סקולין” וה“פיאנין”, ה“מילין” וה“דתרימבים”. אז – דברה מתוך גרונו של אנקריאון יוון העליזה, יוון קלת־הדעת, יוון הזוללה והסובאה.

אלה השירים הנקראים “שירי אנקריאון” – המעט שהם אינם מעשה ידי אדם אחד, כמו שהוכיחו רבים, אלא של תלמידיו ומחקיו הרבים; המעט מזה: “אנקריאון” בכלל הוא חוץ משם אדם פרטי גם שם־תואר, שם־סמל. כי “אנקריאון” פרושו היה לרבים והוא גם לנו עתה – גיל חיוני מיוחד בקורות יוון, תקופת־חיים ידועה בתולדות האנושות. בו מצאה את משוררה פנה חשובה אחת של תרבות יוון, ושיריו הנם גם ביטוי נאמן להלך נצחי אחד של רוח האדם בכלל.

ונפלא הדבר: בשירי־אהבה סתם עלו עליו בני תקופתו המשורר אלקיוס והמשוררת ספפו, לו, בזמירות של סעודה ובשבחים לאלים חשובים ממנו המשוררים ארכילוך, אבי השירה הלירית, ופינדר המהולל, גאון הליריקה היוונית; אולם דוקא שירי אנקריאון קלי־המשקל וחסרי־התוכן מצאו חן רב בעיני הדורות הקרובים אליו וגם בעיני הדורות הבאים אחריו. כל השיכורים וכל אוהבי־התענוגות למיניהם, גם היפוכם: הנזירים השונים למיניהם התענגו על אנקריאון. מה מצאו בו? ודאי לא עמקות הרגש ולא ששון ההוויה, כמו שחושב מתרגמו העברי. אלא מה? הווה אומר: שאננות רבה ורחף נפשי קל.

כי גם בחיים כמו בשירה יש לראות באנקריאון את אבי כל קל־חיים. ואכן מכל הזמירות־לסעודה הידועות לנו מן הספרות היוונית ומן הספרויות האחרות, אף של העברית, מתאימים שירי אנקריאון ביחוד למצב רוחו ולכוח תפיסתו של האדם בשעת אכילה ושתיה, בשעה שמהלך כל חייו ועבודת כל גופו מתרכזים בקבתו ולא במוחו או בלבו. כדי להרגיש את כל חנם צריך האדם להיות במצב של ירידת הדם מן המוח והתרבות באברים הפנימיים. כמעט שום גרוי של מחשבה אין בשירים אלה, ואף הזכרת האלים אינה גוררת אחריה שום רעיונות או הרגשות עמוקות. פרימיטיביות רבה מציינת את אמונת־האלילים של אנקריאון. ארוס, בקכוס, אפרודיטי ועוד – כולם הם לו רק חומר לשירה קלה. באמנות רעננה, אי־מזקינה, כלחש מעיין לא־אכזב, ובהלצה מרפרפת של מפונק בן־עשירים הוא מספר על־דבר בואו של אל־האהבה אליו בחצות־הליל (“אל ארוס”). מתוך בדיחות־דעת ושעשועים ישבח את בקכוס ואת אפרודיטי, את היין ואת העלמות. נראה הדבר, כי אנקריאון ומחקיו לא ידעו כלל את סער־הנפש האיום, שארוס הוא לפעמים קרובות מחוללו, את אש־הדמים שאפרודיטי מבעירה בקסמיה, ואת רזי־הדבקות רבי־המסתורין שבמהותו של דיאוניסוס. כל הכוחות הקוסמיים האלה היו עוד אז כה פשוטים וכה גלויים, כמו שהם גלויים ופשוטים לנער התמים או לחיה הצעירה. דיאוניסוס, זה האל שבפולחנו ובמהותו נכללו כל סתרי ההוויה וכל פלאי היקום, דיאוניסוס זה עודנו לאנקריאון רק –

"מי שנותן עוז לנער,

כח לעבוד ועצמה לאהבה

ואון לו יתן צאת במחולות".

תוכנית־חיים ברורה! מוזרות הן רק המלים “כוח לעבוד”. מה לו ליווני העליז של אותה תקופה ולעבודה? הלא הוא ידע רק את חיי הבטלה והתענוגים. עבדיו עבדו בשבילו. וכשידע מחסור בעבדים, אז הלא היה יוצא למלחמה על שכניו בני גזעו. אין זאת כי אם לשבר את האוזן באו שתי המלים. העיקר הוא, כמובן, ה“עוז לנער”, עוז הקרב, ה“עוצמה לאהבה”, אהבת הנשים או העלמים, והאון ל“מחולות”, מחולות המצווה או ריקודי החול. אמנם כי אורח חיים כזה לא יורה דעה, אולם –

"למה־זה תלמדני דרכי

"המטיפים הדברנים?

……….

תיטיב תעשה כי תורני,

כיצד שותים למעדנים".

זהו הדבר: אנקריאון תופס את העולם כולו כאיש שמחשבתו אינה יוצאת מתחומו של בית־המשתה והרגשותיו אינן עמוקות מקרקעה של כוס־היין. בזקנותו כבצעירותו היה רודף ענגים, רק ענגים.

מה לו ולנו?

מה ערכו בחיים, כי נכבדהו?

ומה חינו וחסדו, כי נאהבהו?

ג.

בוקר.

חיי הכרך הומים. האנשים נחפזים לכל־עברים. הרכבות שואגות, ממהרות. קרונות המסעות מלאים אדם. כנחילי דבורים יעופו כולם, כנמלים: אל העבודה!

בין אלה הנחפזים ליצור, לברוא לבנות משהו בחיים, ייראה פתאום איש מעוטר שושנים ולבוש לבנים. הלוך והתנועע ילך, בנחת ידרוך, על פיו תשכון בת־צחוק של הנאה, וכה ישיר־לו:

"על מרבדי הארגמן

עברני לילה ייני

וארדם. בחלומי

קהל עלמות יעטרני,

פטפטניות ומשחקות,

עמן אחד, ארוץ, אטוש".

לא חרפה ולא בושה לו! מי הוא זה? מכל־עברים יענו לך:

– איש־התענוגות שבכל דור ודור!

רבוא רבבות איכרים עודרים, חורשים, זורעים, קוצרים – בשבילו! אלפי פועלים שורקים, אורגים, צובעים, תופרים – למענו! מאות ילדים גולים, סובלים, חולים, מתים – בעבורו!

והוא – שולחנו ערוך לפניו. לפקודתו עומדים: הסוחר, איש־המדינה, האמן, הסופר. כולם כאילו נבראו רק כדי להנעים את חייו. אף אלוהי הטבע טרוד בהצמחת שושנים לו ולפילגשיו. אידיליה כזו! מי שיבוא לדבר על היופי הנסוך על ה“אנקריאונטיות” בתור אורח־חיים משנות הנעורים עד ימי הזיקנה, יעמיד־נא על יד “קהל העלמות, הפטפטניות והמשחקות” את הנשים החיוורות והצנומות, שזקנו בלא־עתן, את נשי העבודה, ועל־יד “בתילוס”, ידידם אהובם היפה של האנקריאונים, יעמיד־נא את כל החלכאים ואת כל הכורעים תחת סבל־החיים, השותים רק מקובעת כוס־הצער – אז תהיה האידיליה שלמה! כי ה“אנקריאונטיות” אינה שאיפה וצורה ספרותית גרידא. טשרניחובסקי אומר בהקדמתו ל“שירי אנקריאון”: “אין לך אומה קולטורית, שאין לה בספרות שלה מאותם השירים הנקראים אנקריאונטיים”. על דברים אלה צריך להוסיף: יען כי אין לך אומה “קולטורית”, שאין לה בחייה תקופות אנקריאונטיות וטפוסי אנשים אנקריאונטיים.

בכל צאת – אף רוב שמחי־הלב שבין הגויים כבר אינם יכולים לשמוח אל־גיל כאנקריאון. חיצי ארוס הם עתה משוחים ברגל של יסורים ועינויים שלא שערום הקדמונים, והאדם בן־זמננו אינו יכול עוד לאמר על עצמו:

כי אשתה ארווה ייני

ועפו דאגותי".

רק אז, לפני כ“ד מאות השנה, היה אל־היין מושל בכיפה בארץ יוון. בימינו אלה אין לך אומה קולטורית, שלא תלחם בבקכוס ובאפרודיטי ובכל האידיאלים האנקריאונטיים. כי מה שהיה טוב וטבעי בצעירותו של עם יוון נעשה רע ומסוכן באותם הימים, שבהם ידובר על “גסיסת אירופה” ועל “שקיעת עמי המערב”. לכאורה, חיים אנו בתנאים פוליטיים ותרבותיים הקרובים עד מאד ביסודותיהם לחייהם של מעריצי אנקריאון הקדמונים ב”רספובליקה האוכלוקרטית" או תחת ממשלת ה“עריצות”; אולם אינו דומה שכרון־החיים הטבעי, הבא על האדם עם־אביב, להשתכרות, שאליה יימלט האיש בסתיו חייו. אף בשירי אנקריאון עצמם אנו מוצאים את ההבדל בנעימות היסודיות של שירי הנעורים ושירי הזקן. מצד אחד – התפרצות, סער הבא מאליו, בטחון; מצד שני – פזיזות מלאכותית, חיזוק כלפי עצמו ויראה, שמא יהיה בין הנחשלים.

ה“אנקריאון” של ימינו, הלבוש על פי המודה האחרונה והמבלה את עיתותיו בבתי־קהוה ובבתי־יין והמאחיז את אש התאווה והחיים, ההולכת וכבה בקרבו, על ידי גירויים מלאכותיים וחולניים – “אנקריאון” זה אינו מסוגל שוב לחיים אחרים והם הם מפלטו היחידי. מ“עדינותו” ומ“אמנותיותו” עולה ריח של רקב, ואף מעט היופי והחן האסתטי, הנמצא אצל המשורר היווני, איננו אצל ההולכים בדרכיו בימינו, גם אם אמנם־יוצרים הם. כי על־כורחם הם משמחים את עצמם, ויצירתם היא יצירת שכיב־מרע. ואשר לסתם תענוגות החיים האנקריאונטיים של בן ה“רספובליקה” הפולנית שבזמננו, או הצרפתית, או האשכנזית וכדומה, הנה הוללות פזרנית ובזבזנית זו של חלק ידוע בתוך החברה המודרנית אמנם דומה בחוסר של כל ערך חיוני חיובי לחיי־הבטלה של אותו יווני, שהיה עובר מחצרו של מושל עריץ" לחצרו של מושל “עריץ” שני ונשאר נאמן עד יום־מותו למושל העריץ היחיד ששמו בקכוס. ומעשה־אבות סימן לבנים: בתוך הגולים־המהגרים עתה מארץ לארץ טובים וקלים החיים רק לבעלי ההנאה.

המקרה המשולל בחירה חפשי, הביא את “שירי אנקריאון” לספרותנו קודם שהופיעה בה היצירה המקיפה והיסודית של הומירוס – מאורע המתנגד אל השכל ההיסטורי ואל צורכי ספרותנו – אך אין להקשות על מקרה. בדיעבד – אם אין בשירי אנקריאון משום קריעת חלון לתרבות יוון, הנה משום פתיחת אשנב יש בהם בלי שום ספק. ואולי יש בהם גם משום גורם למחשבות רבות ושונות ולחשבון־נפש.

אמת, כי אין בכוחם להגדיל את הערצת ההלניות הבאה אצל אנשים רבים זה דורות רבים מתוך הונאה עצמית ובמקצת גם מתוך שקר מוסכם, ואולי, להיפך, יכולים הם להחליש קצת את הדבקות של עובדי־יוון שונים הנמצאים בלי־יודעים תחת השפעת ההיפנוזה ההיסטורית והציבורית של העמים המערביים; אולם – הערצה ואהבה לחוד. אלה שעוד מרגע צאתם לאויר־העולם הם פרי התקופות והחיים שקדמו להם – האמנם יבושו ולא יודו, כי חיכם, שיניהם וקיבתם אינם מסוגלים עוד להתענג על עשב מן השדה, אף אם נעימים לעיניהם גווני־הירוק של הדשא?

והלא ברור הדבר: לקראת צירופי ההופעות של העולם הסובב אותנו וגם של הנמצא בתוכנו הלכו הלוך והתפתח גם כלי־ההתרשמות שניתנו לנו מתחילת ברייתנו, והרבה עניינים ששימשו אצל הקדמונים בתור מזון רוחני או גופני נעשו אצלנו רק להורמונים, היינו לחומרים, שתעודתם היא רק לעורר ולכוון את מהלכי העיכול הרוחני או הגשמי.

משום זה יש בקובץ הקט בן תשעים וששת העמודים הקטנים, שתרגמו טשרניחובסקי, חוץ מענין תרבותי־היסטורי וחוץ מחשיבות של גשר רוחני בינינו ובין תקופה מיוחדת בחיי עם זר גם ערך אחר. ובו, בערך אחר זה, אכן כיוון את השעה זה המקרה של הופעת שירי אנקריאון עתה בעברית, אף על פי שטעות גדולה טעה המתרגם העברי באמרו במבוא לתרגומו, כי “השירים האלה, שירי תענוגות־החיים – יהיו איזה שיהיו – חסרים לגמרי בספרותנו”. ההגדרה עצמה כבר אינה מדוייקת, והרעיון כולו הנהו פרי שגיאה.

כל המתעמק בהשקפת העולם ה“אנקריאונטית” כפי שהיא מתגלה ב“שירי אנקריאון”, יראה על נקלה, כי סימנם הוא לא סתם תענוגים ידועים שבחיים, אלא העיקר הוא בהם: השירה על חיי־תענוגות.

מרובה־הצורות ועשיר ־הגוונים הוא עונג הקיום, אולם אינו דומה מי ששר על היין ועל האשה כעל אחד ממיני ההנאות לזה ששר עליהם כעל התוכן היחידי שבחיים. אמנם השיכור והנואף בתור אידיאל איננו בספרותנו, וגם בהרבה ספרויות אחרות איננו, אבל תענוגות החיים כמו שהם מצאו בה תמיד ביטוי נאמן בצורה זו או אחרת. גם שני הצירים שעליהם סובב עולמו של אנקריאון – העינב והאשה – השפיעו הרבה על מהלך חיינו וספרותנו, אף על פי שלכאורה נראה, כאילו נשכחה השפעה זו לגמרי מן הלב. אך הסח דעת זה הוא זמני, וסיבתו – אנושית טבעית. ומובן מאליו, כי להסיח את הדעת אפשר רק ממה שיש, אבל לא מזה שאין, ותענוגות הבשרים האמיתיים והטבעיים, כמו שהולידום חיי התקופות השונות בתולדתנו, השמיעו תמיד קול בשירה העברית. קול זה היה הולך וחזק בשעה שידם של בני־ישראל במלחמת־החיים היתה על העליונה והיה הולך ויורד בעיתים של שפל המדרגה. ופעמים רבות היתה השאיפה לחיי בשרים, וגם התגשמותה, מופיעה ומתגברת דווקא בימים של ייסורים ופורענויות. וגם זהו חיוני והכרחי, אנושי וטבעי, ומי שיבוא לחקור את תמורות החומר בגוף האומה הישראלית בעדנים שונים – יחרד לקראת הפלאים שבחזיון זה. אף בספרות החול שלנו נתרגלנו להבדיל בין “הלכה” לבין “אגדה” ואותו הכוח שמשך את מחשבתנו לצד הכללי והלאומי שביצירה הרוחנית של העם, משך גם את לבנו אחרי השירה הלאומית או הציבורית בגילוייה השונים שבכל דור ודור. אולם שירת הגוף לא נאלמה לגמרי אף פעם, כי שטף החיים לא פסק אף לרגע, והספרות בתור הופעה חיונית קלטה אל תוכה, אם רב או מעט, את ההדים שהיו נישאים בחלל עולמנו. קלטה, ועל פי רוב, גם פלטה.

ד.

איפה היא האנקריאונטיות שלנו?

כמובן, לא אותה ההוללות הריקנית של היווני הפרימיטיבי, אלא שמחת החיים המלאה של הוויה בריאה ובהירה המשכיחה את הצער והמשביחה את האנחות.

איזוהי כוס הששונים שלנו?

כמובן, זו הנהוגה אצל כל עם חי בשינויים פרטיים וזו הנבדלת מסיפלו של אנקריאון אף אצל ראשוני תלמידיו, כמו אצל הורץ הרומאי.

כי טעות היא בידי אלה, החושבים את עמנו לנזיר־החיים, מרצון או מאונס. בכל פעם כאשר היתה הזדמנות טובה, היה הגוף העברי מכריז על קיומו, לפעמים גם בקולי־קולות, בין בחיים ובין בספרות. ושמחה ואהבה ושתיה העבירו לא פעם את רוע הגזירה של מיתת החניקה בדלות. אף בגלות.

כמובן, אין שום פלא בדבר, שבתקופתו של אנקריאון ועוד זמן רב אחריו היו אותם הגלים הכחולים, שהתרפקו על חופי יוון ואייה, שומעים גם מעל חופי ארץ־ישראל “משוש כינור ומשוש תופים”, “שאון עליזים, ו”המית נבלים". אז היתה לא רק אתונה, אלא גם ירושלים “קריה עליזה” “נשים שאננות”. “בנות בוטחות”, גברים “הלומי יין” היו, כפי הנראה, לרוב באפרים; ואם אנקריאון שר בשעתו:

"עד שקרב קצי, מותי

אשחק אחול, ארננה,

ארוה יין ממלא כוסי" –

הלא כה יספר נביא־ישראל על בני עמו קרוב לאותה תקופה:

– “והנה ששון ושמחה, הרוג בקר ושחוט צאן, אכול בשר ושתות יין, אכול ושותו, כי מחר נמות”.

הנביאים נלחמו באלה, ש“כינור ונבל ותוף וחליל ויין היו משתיהם” – ודאי רבים היו אנשי התענוגות. ומה פלא? הן צעיר היה העם ורעננה היתה ארצו. מה יעשה הצעיר ולא יתענג? שכרונו וששונו ממלאים את כל הספרות העתיקה שלנו, אף את מדבר־הרגשים המדומה של ההלכה. ואף הטיפול המשפטי והחוקי המרובה בעניינים שבין אדם לחברתו מעיד על הרגשת החשיבות של חיי־הבשרים ועל שליטה רבה של הארוטיקה. ריבויה ודיוקה של ההלכה בענייני הגוף מעידים בלי שום ספק על ריבויו של המעשה, וכמה וכמה דינים וּויכוחים נשמעים ככללים של איזו “ars amatoria” או של איזו “קַמַזוּטְרָה” הודית. והוא הדין בדיני אכילה ושתיה רבים ובאגדות השונות הנוגעות לצד זה שבחיי האדם. וגם בזה אין שום פלא: הדעת נותנת, כי עם חי – יכמה בשרו לגילוי חי. כה לחי! – ולא תמוה.

אך נפלא הוא הדבר, כי אף עד ימינו אלה אנחנו הננו העם היחידי בין כל עמי התרבות האירופית, שבחיי יום יום שלנו נשאר אצלנו מעין פולחן מקורי, הדומה בעיקרו מאד לסקולין ולדתירמבים של היוונים הקדמונים. עד היום הזה משתמש רוב בנינו ורב מנינו של עמנו בשירה “סימפוטית” עצמית ומקורית – הלא היא: הזמירות לסעודות שבת. אמת כי שירי־המשתה של היוונים היו ביטויו של יתרון הגוף אצל אותה אומה, וזמירות השבת של היהודי החרד הן שופרה של הנשמה היתרה – אבל עצם ההופעה של סעודה בלוויית שירה וזמרה בצורת הימנון לאלוהות יש לה יסוד אנושי עולמי. וגם אם אין היהודי שר בזמירותיו על תענוגות החיים, הנה היא עצמה פרי תענוג, כמו שהשבת כולה היא בעיקרה – אמנם, באתכסיא – יומו של הגוף וחגם של התענוגים הגופניים בצורה אנקריאונטית, היינו – בצורה אכילה, שתיה, מנוחת־נפש וסיפוק צורכי המין. כמובן, נתון חותם עברי מיוחד על כל הגילויים החומריים האלה וגם השפעת החיים הסובבים אותנו בכל דור ודור גדולה מאד. משום־זה קרובה יותר סעודת השבת של יהודי בר־אוריין לסימפוזיון של אפלטון משהיא דומה למשתה אנקריאון, ובמידה זו עצמה עולים “יה רבון עלם” ו“אזמר בשבחין” בעמקות הרגש שלהם ובסוד המיתוס שבתוכם על שיריו הקלים של אותו יווני. אף תהילות פינדר המשובחות אינן מגיעות עד השירה הסימפוטית העברית בהתלהבות הדתית ובהתגלות של הגופניות על ידי הרוחניות. כי אותו יחס לארוחה כאל סעודתא דמהימנותא ואותה קריאה חגיגית “אנת הוא מלכא!” יחד עם הקדוש ועם שאר פרטי השולחן הערוך בשבת – כולם הנם סימנים ברורים של אותה הופעה חיונית־תרבותית ואנושית־כללית ששמו של אנקריאון נזכר איתה תמיד, ושבאמת כל עם ועם משתתף בה על פי דרכו ועל פי מהלך חייו. ואצלנו – הנה במקום שהיווני אומר “נשתה יין ונגילה, נשיר לבקכוס שירת־תהילה”, אומר המקובל העברי: “שבחין אסדר צפרא ורמשא, לך אלהא קדישא”, ותחת ארוס, גימין ואפרודיטי, ש“הגוי” משבחם בזמירותיו לסעודותיו, בא המשורר העברי ואחריו גם היהודי הפשוט לידי קפיצת מחשבה של “יחבק לה בעלה” של “ארוס וארוסה” ושל “קריבו שושבינין”. מי יבוא ויזים את הצד הארוטי ואת הנהימה האבדמונית שבכל החזיון שבכל החזיון?

כמו אותו היווני הקדמון שבתוך שטף החיים הנראים כחולין היה ביכולתו להתעלות למדרגת חוגג, כן גם היהודי בן־הגלות מנעים את חייו בכל מיני אמצעים אבדמוניים ביודעים או בלי־יודעים. ביום של חול משעמם לכל העולם הוא קורא פתאום לחג ומועד – לשבת! “בהדין יומא דחדוותא ותפנוקא” נראה לו ליהודי, כמו לשיכור מיין, כי “כולהו עלמין בחדוותא”. והמעט שהוא משתף בשמחתו את כל העולם על כוכביו, הריו ועמקיו – “מאתן וחמשין עלמין” ועוד יותר נחוצים לו. וגם זה מעט. היהודי של שבת צועק מתוך שכרון־הגיל: “אסדר לסעודתא בצפרא דשבתא, ואזמין בה השתא, עתיקא קדישא”. את האלוהים עצמו הוא מזמין, כי הסעודה שלו היא סעודתו של אלוהי כל־החיים. “להבדיל” מן – או יותר נכון, להקביל אל – היווני המזמין את האלים ואת האלות השונים השולטים על נפשו. משום סיבות תולדתיות ואטנוגרפיות שונות עוטר האחד את ראשו בזר של שושנים לכבוד המשתה, והשני מכסה את ראשו בכיפה של משי או סמיט, אבל שניהם משמחים את לבם “בקדושא רבא ובחמרא טבא דביה תחדי נפשא”. אמת, כי יש הבדל בריב בין יין־תסוס או יין קורינתין או יין־אתיקה לבין יין הצימוקים של אישישוק או לובביץ', – אולם התוצאה אחת היא, השיכרון החיוני אחד הוא. – הופעה נפשית אחת מתגלה בנסוך היין של כל משתה יווני ובקדוש היין של כל סעודה עברית. בהבדל מכל המשתאות האחרים בבתי היין והשיכר וגם בבתים הפרטיים של שאר עמי הארץ שבדורותינו. בגדי השבת, טהרת הבית, קישוט השולחן ריבוי המאכלים, יחד עם הכנסת האורחים – על כולם מרחפת רוח האלוהים הנצחיים של חג האדם, ובחולין האיומים השוררים בכל מהלכי חיינו האירופיים בזמן הזה אחת היא קדושת המציאות וחגיגיותם של הרבה צרכים הכרחיים וגופניים אצל היהודי הנאמן למסורת אבותיו. מובן מאליו, כי לא במעונו של כל יהודי ויהודי היתה השמחה מלאה בימי שבת ויום טוב ולא כל השולחנות היו ערוכים בימי החול כמזבחות; אולם גם היווני בן־שפרתה, שנשבה אל בין היוונים בני אתונה והיה נחשב אצלם כעבד שבוי־מלחמה, לא היה חי כלל וכלל חיים אנקריאונטיים. לנו חשובה היא ההסתכלות בעצם החזיון של תענוגי־קודש, ואלה יש עוד באירופה במאות השנים האחרונות רק אצל הקיבוץ העברי העממי. אנשים בודדים, המקדשים את החיים בכלל ואת חייהם בפרט מתוך הרגשת המסתורין והיופי העליון שבעולם או מתוך עדינות נפשם המאושרה ושמחה בטבעה, יחידים כאלה יש, כמובן, בכל עם ועם ובכל ארץ וארץ. אבל אנקריאונטיות ציבורית בתור מעיין מרווה היתה ויש רק אצל רוב עמנו, ולאיש שיתעמק בדבר לא יראו הדברים כלל כפרדוכס. כי כאשר נשים לב לתנאי חיינו במזרח־אירופה בתקופות השנים האחרונות ובמערב־אירופה לפני מאות שנים אחדות, נאמר על־כורחנו: אין כמונו עם אבדמוני ואבגני! לפעמים קרובות עד מאד, ובנבכי העם גם תמיד, תתגלה אהבה זו לחיים ושאיפה זו לשיפורם בהנאות פשוטות, שבפשטותן קדושתן. לא הנימוס ולא הטעם המקובל הם הקצב למהלך חיינו העממיים, אלא ההנאה האי־אמצעית של הפרט, ההנאה האי־תכליתית, הפיסיולוגית, ההכרחית. ואנו רואים, כי בה בשעה שהמליקה היוונית שנוצרה מתוך שפע של אושר ויופי, כבר עברה ובטלה מן העולם מבלי להשאיר כל זכר חי בעמים אחרים, הנה חיה עוד בפי עמנו המליקה העברית המקורית, אף על פי שהורתה, לדתה וטיפוחה היו מתוך צער ועוני איום. זמירות־הסעודה, בין שהן מדובבות את שפתי היהודי החרד ובין שדובבו את שפתי היווני המופקר, יחד עם כל גילויי־ההנאה השונים של הגוף – מקורם אחד, והוא: הפיסיולוגיה השרה מתוך סיפוק צרכיה.

כי כה תשיר הפיסיולוגיה של גוף האדם:

– אל דאגות ואל עצב – יחי הסח־הדעת!

– יה רבון עלם או – “להבדיל אלף הבדלות” – דיאוניסוס

שר־השמחות! ברוכים אתם לי בכל־פעם שאתם גואלים אותי מכבלי־המציאות המעיקים!

– אל חוסר ואל יתר – תחי הנחיצות!

– ואם לא בהתר יבוא האסור, אך אם לא בחולין, יהי־נא בקדושה.

– ואם לא בתור גופניות פשוטה, טוב גם על־ידי רוחניות מסובכה.

– מתוך מלחמת־מגן או בשליחות של מצוות – יהי־נא הנצחון על צד היצר, בגלוי או בסתר.

– אל סגוף ואל עינוי – תחי ההנאה, באיזו צורה שהיא!

דרישות אלה של ריקמת־הפלאים הנצחית שבגוף כל חי נתקבלו ביודעים או בלא־יודעים גם על ידי הגוף היהודי. הוא השתעבד והיה נאמן להן, כי לא ימרה האדם את הפיסיולוגיה וחי. הוא גם חזר לא פעם על שירה נצחית זו, שאת הדיה אנו מוצאים בספרות עמנו בכל הלשונות שלבו היה מסוגל לשמוע ובכל התקופות של התפתחות הרכוש הרוחני שלנו בלבושיו השונים. אם בארמית ואם בעברית, אם ביהודית ואם בשפה אסופה אחרת – שירת־הנהנין העברית לא פסקה בישראל.

ה

כל מי שיחשוב על ששון ההוויה ועל שירת־החיים המלאה שבספרות העברית בדורות הקודמים, טבעי הוא, שהוא יפנה קודם־כל אל התקופה הספרדית. בה מתגלה לפנינו האנקריאונטיות העברית המקורית בכל יפעתה. כי טעות היא בפי האומרים: חיקוי, חיקוי, תקופה שלמה של בעלי כשרונות עצומים אינה יכולה להתקיים רק על החיקוי, ואף ביחידות אין משורר אמיתי יכול לחקות את מישהו. להיות מושפע יכול ומוכרח להיות כל אדם, אבל לחקות – בשום אופן לא. וזה האיש שיש לו די כוח־יצירה משלו, לשכזה נעשה החיקוי אי־טבעי ואי־אפשרי, כי הרבה יותר קלה ויותר נעימה היא לו היצירה המקורית והלא רוב המשוררים של תור־הזהב בשירתנו היו נפשות יוצרות אמיתיות! אמת, כי השפעת הספרות הערבית עליהם היתה גדולה עד מאד, ולחוקרי השפות פתרונים; אולם אף אם ברור לנו, כי רבים הם היסודות הזרים באותו סגנון־היצירה, הנה ידוע לנו גם־כן, כי ספרות חיה ועשירה יכולה לשאול מחברתה רק כלים טפלים או מיותרים. משוררים כרבי יהודה הלוי, כרבי שלמה בן־גבירול, כרבי שמואל הנגיד, כמשה אבן־עזרא ועוד לא ישאלו מאחרים את רגשותיהם ולא ישירו על דברים ועניינים שלא טעמו מהם ולא ידעום. וחוץ מזה, מה מכריח אותנו לאמר, כי רק השפעת השירה הזרה היא המדברת מתוך גרונם של משוררי ספרד? האם לא חיי אושר ושמחה היה חי כל הקיבוץ הישראלי אז תחת ממשלת הישמעאלים? והאם אותו השמש הלוהט, שהרתיח את דמו של הערבי, לא הרתיח גם את דמו של העברי באותה הארץ, שהיתה כה עשירה בחומר לתענוגים? או כרמי ספרד אסורים היו בהנאה ליהודים, שישבו בה אז?

חיים ארציים מלאים חיו אז בני עמנו והרגשת הגלות לא הפריעה כלל בעד העונג האמיתי, שבא להם משפעת היפה והנעים שהיו פזורים סביבם. יתר על כן: דרכי החיים של שני העמים נגעו תמיד אשה ברעותה, ההתבוללות הממשית היתה חזקה עד־מאד והשפעת התרבות הזרה על נאורי העם היתה לא פחותה מזו של ימינו על בני דורנו. ובכל זאת, ואולי דווקא משום קירבה זו לחיי הסביבה, מוכרחת להיות מקוריות רבה בעצם הופעתם של שירי התענוגות או של תאורי ההנאות הגופניות בשירים הלאומיים והדתיים.

בטבורו של עולם השירה נמצאה תמיד האשה. היא גם מרכז כל התענוגים, הציר המגנטי של החיים והיצירה, ולפעמים קרובות עד מאד – הציר האי־נראה של הארץ. בכל ספרות יפה ובכל שירה אמיתית – כך היה, כך הווה וכך יהיה. הנתפלא, אם ניווכח, כי גם כל השירה העברית של תקופת ספרד מוארה באור האהבה לאשה? דיה לנו רק התקרבות נפשית ישרה לאישיותם של אותם המשוררים והבנה אנושית טבעית בחיי אותה תרבות והנה יתגלה לנו כי כל מיני ה“רשות”, ה“נשמת” ה“גאולה”, ה“סליחה” וה“קינה” ועוד הם ביסודם שירי אהבה מינית גלויה או דחויה. ואין כל צורך כלל להשתמש בכל אמצעי הפסיכואנליזה כדי להחליט, כי שירי הידידות הרבים של המשוררים השונים באותה תקופה הם רק שירי אהבה מינית, ששינתה קצת את טעמה מפני צורך השעה או מפני השפעת הנימוס והסגנון הספרותי של הסביבה. אהבה זו לאשה הארצית, לאשה החיה שבמציאות, נתנה את יסודות המבנה והצורה גם לרומן הנפלא שאין אצל שום עם ובשום ספרות משלו, הוא הרומן בין האלוהים והאדם, בין אלוקי האומה והאומה, גילויו ותכונותיו של רומן זה יש בידם להפליא אותנו מכמה וכמה צדדים, ואחת מתכונותיו המקסימות היא זו, שהוא איננו פרי תקופה אחת, אלא כל דור ודור ממשיך את הריקמה היפה ושוזר בה שזירות מהרהורי לבו ומכיסופי נפשו. דורותיהם של משוררי ספרד השאירו לנו את הדפים היותר יפים והיותר אמנותיים של רומן זה. וגם הם, גם השירים הלאומיים והפיוטים הדתיים האלה, הגיעו לידי שלמות וראו אור עולם אולי רק הודות לזה, שאישיותם הפרטית של המשוררים והפייטנים מצאה בהם או בשירים אחרים סיפוק לשירת היחיד של האדם הישראלי.

שירי החול נשתמרו אולי בזכות שירי הקודש, אבל שירי הקודש נולדו בוודאי בזכות שירי החול.

כי מתוך הצער הפרטי ומתוך מצוקי הארוס האישי בא להם למשוררים של הסליחות והפיוטים היפים אומץ הרגש ועושר התמונות. משום זה כה יקשה לפעמים למצוא את המרכז הנפשי בשירים הדתיים והלאומיים של טובי משוררי ספרד. קו אור לבן כי יעבור דרך זכוכית מקורנת, והנה יתפצל לקרני הקשת; אלומת קרניים מפוזרות כי תפול על זכוכית מעודשת, והנה יתקבצו הפזורים לנקודה אחת והיו למרכז אורה; איזוהי צורת נפשם היוצרת של רבי יהודה הלוי, רבי שמואל הנגיד משה אבן־עזרא ועוד? לפרקים ברור לנו, כי רק שירת הלב הנלכד ברשתות האהבה היא הנשמעת בדברי האומה או כנסת ישראל, אבל יש ויטשטשו הגבולים בין ה“אני” הפרטי ובין ה“אני” הקיבוצי, ואז מוכרחים אנו לחפש הרבה עד אשר נמצא את המקור החי לתיאורים הבהירים והיפים בלבו של המשורר היודע טעם בתענוגים והיודע גם את צער העדרם. על פי רוב נרגיש בשירתנו זו את עין האמן שכוּרת המראות והצבעים ואת חושיו הבריאים והערים, ומזמן לזמן היה כל משורר עברי־ספרדי אוהב להראות לנו את נפשו האנקריאונטית או את האנקריאונטיות שבנפשו בכל זהרה הערום. בלי כל חיתולים ובלי כל לבוש, כילד האוהב להתפנק ערום לנגד אור השמש. לא תמיד מותר היה לו לעשות זאת. צינת מבטים קרים רחפה באוויר יחד עם חום השמש שבמרום, והמשוררים מצאו להם מוצא טוב, בכוונה או בלא־יודעים. אמנם הלאומיות הדתית תפסה בלי שום ספק מקום חשוב בנפשו ובהלך רוחו של כל משורר עברי־ספרדי, אולם היא נעשתה מאליה כעין סגנון של דור וכעין חותם של תקופה, כמו כל הסגנונים שבחיים ושבספרות. בכל זאת יש ודי להרים קצת את הצעיף הכללי והנה יתגלה לב אדם, המכה גלים על פי הקצב העצמי של שריריו ועצביו הפרטיים.

גם בציירות ובפסלות של תקופת הרנסנס אצל אומות־העולם רואים אנו את הצעיף הדתי הנתון על פני השאיפות החולניות והחיוניות. אותו השפע הרב של “מדונות”, מלאכים" וקדושים אינו כלל וכלל סימן לאיזו אמנות דתית, ואף כל פי שהדתיות היתה אז צורת החיים השלטת בכול שלטון בלתי מוגבל – לא לשמה של הדת, אלא לשמה של האמנות הנצחית בראו בואונרוטי, רפאל טיציאן ואחרים את מה שבראו. כי לא האלוהות, אלא האנושות שבספורי־הקודש עוררה את שימת לבם ומצאה לה ביטוי כה נפלא בתמונותיהם ובפסליהם. מאמנות יוון העתיקה, שקמה אז לתחיה מתחת גלי העפר, למדו להוריד את בני־השמיים ארצה ולהגשים את האלים, ומעצמם באו לידי ההרגשה, כי אפשר לתת גושפנקה של קדושה על החל ולהציל בזה ממיתת חניקה את הגוף החי והיפה. סיוע ממין זה מצאו גם משוררינו של תקופת ספרד במדרש ובאגדה העברית ובספרות הערבית. והאמנים הגדולים של תקופת התחייה ושל כל התקופה אחריה ראו, אולי מבלי אשר ידוע והכירו זאת, בתוכן הדתי רק “הכשר” לצורך הטבעי של היצירה החולונית. אבל לא חיפשו אצל ה“כנסיה” חומר והתעוררות. על כן היתה יצירתם כולה, אף זו שעסקה במאורע היותר איום ועצוב של המסורה הנוצרית, הימנון נשגב לאדם, לגוף, לחיים. הגופים הבריאים הערומים של ילדי־החן וגם תפארת הגוף של האשה הארצית החמודה הובאו תחת כנפי השכינה בזכות סגנונה של התקופה. גשמיות אמיתית, מלאה ובריאה, בתוך קליפת־שום של רוחניות – כזו היתה דרישת הזמן. והאמנים נענו לה. כל החיים כולם של הפרט ושל הכלל גם הם נענו לה לדרישה זו. וההנאות השונות של אותם הדורות היו טבעיות וישרות בלי שום צל של הונאה. יראת האלוהים ואהבת החיים הלכו אז שלובות־זרוע אצל כמה וכמה אנשים כנים, ובתי־יראתם של העמים נעשו לבתי־אוסף של דברי אמנות החולונית ביסודה. בסביבה אחרת ובזמן אחר קרה גם לנו מעין זה. בסידורי תפילותינו ובמחזורינו מצאו להם מקום־כנוס כסופי אהבה וזכרונות עונג של אנשים פרטיים. נחזיק־נא טובה למקלטים אלה!

אך עוד יותר יקרים הם לנו אותם השירים שלא יכלו לבוא בסידורים ובמחזורים. בהם היה המשורר יותר חופשי. אמת, כי גם ברוב השירים האלה של הקבצים החולוניים ושל כתבי־היד עטופה היא שירת־הנהנין בלבושי הלאומיות והידידות, אולם בכל השירים הנכתבים מידיד לידיד יש להרגיש את היסוד המיני הטבעי של יחס גבר לאשה. לא ה“עופר” הוא העיקר, אלא ה“עפרה”, לא ה“דוד”, אלא ה“רעיה”.

בשירו של שלמה בן־גבירול על יקותיאל, המתחיל בדברים “ואת יונה חבצלת שרונים”, יש הרבה יותר חיוניות וטבעיות משיש בשירו של אנקריאון “”אל היונה" על אהובו בתילוס. בידידות של משוררינו אין שום סקסואליות חולנית. היא מזכירה לנו רק את ה“amicitia” של הורץ וציצרון, אף כי נתפתחה, כמובן, בלי השפעתם. וגם רגש ניטרלי זה שימש אמצעי טוב לקבל אל תוכו את הדי החשק והאהבה. כי בשעה ששלמה בן־גבירול כותב על רבי שמואל הנגיד: “מי זאת כמו שחר עולה ונשקפה, תאיר כאור חמה ברה מאד יפה”, מבינים אנו לא רק את רגשי הידידות של המשורר האחד לשני, אלא גם את רגש האהבה ל“זאת”, שאת שמה אין המשורר מזכיר, אף על פי שתמונתה מרחפת לנגד עיניו. בקוראנו את השירה הלבבית הנפלאה: “ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך”, אין אנו יכולים ואין אנו צריכים לשכוח את השיר הלבבי האחר המתחיל במלים: “שלום לצביה נערה, ואם אש חשקה בי בערה”. ואין זו מזכרת צורתית גרידא, אלא אחדות של טמפרמנט חזק, חי, שצביונו ארוטי במלוא טהרתו ונצחיותו של מושג זה. מערכי־לב ארוטיים כאלה נראים לעין בשיר־הידידות של רבי יוסף בן־חסדאי לרבי שמואל הנגיד, זאת “השירה היתומה” הידועה. תמונת־דודים נפלאה, המצויירת בצבעים בהירים ועזים, כמעט של אמנות אקספרסיוניסטית גאונית, נכללת בחרוזים המעטים, המדברים על – – – שמועל הנגיד! הלא היא:

"ואריתי והוא נרדם ברצון

והשקני ביד שנה ערבה

ושכבתי ובין שדי קווצות

והימין מחבקת לבנה

והמטה מקטרת לבונה

אשר ימנע והוא מקיץ בחמה

עסיס פיהו בכסי אחלמה,

מריקות מור עלי רקה אדומה

והשפה מנשקת לחמה,

והערש בכל בשם פטומה" – – –

אף אצל ספפו, אלקיוס ואנקריאון אין למצוא ציורים רבים כה ענוגים מחיי הדודים, כמו ציור זה של יהודי חרד ושלם, השלוח ליהודי חרד ושלם אחר: היכול היה לשיר ככה נזיר־חיים? והאם אין בהרחבת דעת זו של צבעי־בראשית ושל בשמי־שכרון כל הטוב הטיפוסי שבאנקריאונטיות האנושית? גם אותה היד הטהורה, שכתבה: “נפשי לבית אל נכספה גם כלתה”, כתבה מתוך התעוררות מינית עמוקה וטהורה גם היא:

"מה לך צביה תמנעי ציריך

מדוד צלעיו מלאו ציריך.

………….

לא אדעה אם כן סלעי נעצר

לבי ואם ילך למסעיך".

בתאורים אלה של הלב העוזב את משכנו בין צלעי הדוד כדי להילוות למסעי הרעיה, ימצא הפילולוג אולי השפעות זרות של משוררים ערביים, אבל הפיסיולוג יחד עם חוקר־הנפש יאמרו: מקורית היא הרגשה זו. מעיינה עצמי ונאמן. מתוך חדוות חיים אמיתית שמה הרגשה זו בפי אותו גאון השירים גם את החרוזים:

"יערי ודבשי בין שפתיך כמו

נרדי ומורי בין שני שדיך – –

……………

לא אשמעה קולך, אבל אשמע עלי

סתרי לבבי קול צעידותיך" – – –

האומנם אין אלה “שירי תענוגות החיים” אף לפי טעמם של מעריצי אנקריאון? וכמה פלסטיות יוונית נכללת בתמונה הקטנה, שמשה אבן־עזרא מקדיש ליפתו. את כל תנועות גווה רואים אנו בעינינו בשעה שנקרא:

"תרקד הצביה במסבה

ועל לבה כרמוני שלחים

ותגל את פעמיה כאלו

תהלך בם עלי צורי שלחים.

העת לפזז תעמד עפרה

בלב כמעשה החנית תעש".

וה“רשות לנשמת” של רבי יהודה הלוי, המדברת על ה“ישנה בחיק ילדות” – מי יבוא ויאמר, כי לא רגש האהבה המינית הוא היסוד הנפשי לשיר זה? ושיר־הגאולה של אברהם אבן־עזרא המדבר ב“איומתו” – כן, רבים הם שירי החול על יד שירי הקודש. אך איזה הם שירי החול ואיזה הם שירי הקודש? האם לא היו הרבה פיוטים לתפילות ילידי ימות־החול בחיי המשורר והאם לא היו כל שירי האהבה והידידות – קודש לנפש?

הלא אף בשירי־היין המרובים של המשוררים השונים רואים אנו לא חולין, אלא חגיגיות! ערכם האמנותי שונה הוא, כמובן, אבל חשיבותם הנפשית אינה נופלת בעינינו גם אם מחברם אינו רבי יהודה הלוי, אלא גם איזה יעקב בן־אליעזר. נאמנים עלינו דבריו בשעה שהוא, אף הוא, אומר:

"קומי צבית חן והשקיני

כוסות גדולות אחרי דקות;

מי יתנה כוסי שפת רעיה,

כי מתקה מכל־כלי השקות" – – –

תנאי חייהם של אחינו באותה הארץ ובאותה התקופה, גם טבעה של ספרד מכריחים אותנו להאמין בטבעיותם של דברי משורר, שמעמדו בחברה ובחיים היה כה רם כמעמדו של רבי שמואל הנגיד. ואין שום ספק בדבר, כי צורך נפשי דובב את שפתיו לאמור:

"הנה ימי הקור כבר עברו

וימי רביעה הסתו קברו – –

……………

לכן, מיודעים, ברית רעים

שמרו והאיצו ואל תמרו,

בואו לגנתי ושושנים

ריחם כריח מר־דרור בצרו

ושתו עלי ציצים וקול סיסים" – –

אך גם הציורים המבריקים של היין בכוסות, ההשוואות המפליאות מעולם־הצבעים והתאורים היפים של כלי השתיה – כולם מראים לנו, כי הנסיון החי של בעלי הנאה מדבר אלינו. אף בשירי־השעשועים של רבי יהודה החריזי גועשת ורועשת חדוות המציאות ועליזות הנפש של קל־לב. בפרטי המשתה והסעודה שב“תחכמוני” בא לידי גילוי לא רק ההומור הבהיר של משורר אפיגוני זה, אלא גם אורח החיים של אותו זמן ואותה סביבה. סדרי הבית, מבנה החצר, עריכת השולחן, הכלים, המאכלים, המסובים – הכל הכל נושא עליו את חותמם של הנהנין. שפע, הרחבה, יופי, עשירות – כולם מסמנים את תוכן יצירתו של החריזי. מקבלים אנו ממנה לא עונג אסתטי המזעזע את האדם אף בטוב שבו, אלא נחת־רוח קלה המעוררת שלווה נפשית וגיל שקט. הגורם העיקרי לרושם זה הוא בלי־ספק השחוק המתעורר בנו על ידי ההלצות, כי השחוק מרחיב את דעתו של אדם, אבל זו התכונה של שירת החריזי לבדח באה מתפיסת עולם שמחה של נפש פשוטה ובהירה. האנקריאונים או בני־הפיז אינם מתחכמים הרבה בחייהם. אין להם צורך בחשבונות רבים. כובשים הם את הנצח על ידי כיבוש השעה – ודי. מישחק היא להם המציאות ואין הם שמים כלל את כל מעייניהם באדם. יש להתענג גם על כלי נאה. ואם כלי זה הוא כוס, ובכוס יש יין – אז הלא ודאי יש מקום להנאות. כי הנהנין הם אצל כל העמים קודם כל־דבר אנשי־החושים. קצות העצבים המפוזרים על פני שטחו של גוף האדם הם הם השולטים בהם. גם לבם כמו מוחם נוח ליישוּן. ונפלא הדבר, כי עוד אצל החריזי אנו מוצאים את כל הסימנים של שמחת־החיים ובדיחות־הדעת, שהתגלו בזמן אחר ובסביבה אחרת לגמרי אצל עם אחר לגמרי – בבוקצ’יו, כמו כן בלי שום קשר והשפעה; אותם התאורים של זלילה וסביאה, אותן המהתלות ב“כלי־הקודש” (אצל בוקצ’יו הכמרים הם המטרה לחיצים, אצל החריזי – החזנים) – מה נפלאים הם גילויי הנפש האנושית! קרוב לאותה תקופה שר את שיריו גם הפיז הפרסי וגם הוא אחד הנהנין הגדולים של החיים. גם בו מצאה האנקריאונטיות האנושית הנצחית לבוש לאומי, מזרחי. ושוב גילוי אחר – בעמנואל הרומי שלנו. עליו כבר השפיעו גם הספרות האיטלקית וגם הספרות העברית־הספרדית, אבל גם משלו רב הוא אוצר השמחות, ולא רק כשהוא לעצמו, אלא גם בתור מילואים לתמונת החיים של אותן התקופות בקורות עמנו. אף כי על פי יהודה החריזי, יחד עם כל המשוררים הגדולים שקדמו לו, כבר רואים אנו בעליל, עד כמה שלמה ובריאה היתה תפיסת העולם השמחה של עמנו. כמו חיה קמה לעינינו כל הסביבה, שבה חיו כמה וכמה ממשוררי הקינות והסליחות והתפילות. על פי התאור הבהיר והחי של יהודה החריזי יודעים אנו, כי לא אחד היה המשורר, שהיה אומר ועושה: “נטיתי לבי בימי נעורותי – וזמן בחורותי – לרודף התענוגים עם חברים”; כולם ידעו את טעם העונג ובדיחות הדעת היתה שורה עליהם לפעמים קרובות מאד. ששון ההוויה שר לא פעם מיצירותיהם את שירתו המלאה; וכשמעבירים אנו את כולם לנגד עיני־רוחנו, אין אנו מתפלאים כלל על המעיין החי של הוללות ועליזות, שהתפרץ אחר כך במקום אחר מגרונו של עמנואל הרומי.

כי גם איטליה היא ארץ, שקשה לה לגדל נזירים אמיתיים – ודורו של עמנואל הרומי ודאי רחוק היה מסיגופים. אותו הר הגעש של הלצות, מהתלות וזמירות, שבהרבה מהן ניכרת ידו של אמן ומשורר גדול, למרות קלות הראש המרחפת על כולן ולמרות קלות הראש שאנחנו הורגלנו להתייחס בה אליהן – הר געש זה של שמחת חיים טבעית מקורו הוא לא רק בספרות האיטלקית בת דורו ולא רק בטבעו ובתכונותיו הפרטיות של המשורר העברי מרומא. בשירי־היין של שמונים הזקנים במחברת המוקדשת ל“שחוק השיכורים” ובמגילת החשק" שבמחברת השלישית אנו רואים את עמנואל הרומי לפנינו כממשיכה של המסורה העליזה שבספרותנו מעולם. על־ידי החריזי הוא מתקשר לכל משוררי ספרד, ובאופי הפרטי של הצהלה התדירה שבנפשו וברחף הקל של רוחו הוא עולה על כולם.

זה ה“אנקריאון” המקורי שבספרותנו – הוא גם ה“סטיר” של שירתנו, שעיר הגיל שלה.

ו

אחרים לגמרי היו תנאי החיים של בעלי הסוד שבתוכנו. אף אם נעביר לנגד עיני דמיוננו רק חלק אחד מני אלף הבלהות שעברו על אחינו באירופה במשך כל ימי הביניים מן הראשון שבמסעי הצלב עד גזרות ת“ח, גם אז נשתומם לקראת שירי העונג הגופני, בייחוד הארוטי, שלא פסקה בצורות שונות מפי עמנו. ממנה בא להם למקובלים העברים כל העוז והמעוף שבדמיונם וכל העושר של הרגשותיהם. באישה ובתנודות הנפש הסקסואליות הצטמצם לבעלי הקבלה כל ה”עולם הזה" של היין והצהלה. העונג המשולש של האנקריאונטיות הנצחית נתגלה אצלם רק באחדות טהורה. במחשבותיהם ובחזיונותיהם הנפלאים טולטלו כל המקובלים בכף־הקלע של הריבוי, של השילוש, העישור ותמונות מספריות אחרות, אולם מנוחה היו מוצאים רק במספר “אחת”. אף לא במספר “אחד”. המאמינים הגדולים והנזירים האמיתיים של אומות העולם שבאותם הדורות חידשו באמת בצורה משונה את פולחנה של אפרודיטי על ידי זה שכרעו לאשה שביראתם, ותמיד היה המין מרכזו של כל מסתורין, בין שהתגלה בצורה עליזה של פריצות ותענוגים ובין שהופיע בצעיפי נזירות וסגופים. העשתורת ובעל־פעור, הפּלוס ואפרודיטי של העולם העתיק, “החתן השמימי” ו“הכלה השמימית” של העולם הנוצרי, ה“זעיר אנפין” וה“מטרוניתא” של המחשבה העברית – כולם מקור אחד להם: המין האנושיי, הוא הסקסום של האדם, ואולי גם של כל החי. אם אין אנו מוצאים אף דף אחד ב“זוהר” ובכל ספרי המקובלים הרבים והשונים שלא נפגש בו כמה פעמים רמזים וציורים ארוטיים, הנה מראה לנו הדבר רק זה, כי כל התקופה ההיא ושירתה היתה במזל־בתולה. ואין כל פלא אם ספרות מינית, היינו, סקסואלית, כזו יחד עם סיבות חיוניות חיצוניות ידועות הביאו סוף סוף לידי התפרצותו של הר הגעש הארוטי בימי שבתי צבי ועדת פרנק. החיים הולידו את השירה והשירה ילדה שוב חיים. וכה נתרקם הארג הנפלא של דמיון ומציאות, ולנו השאירו אותן התקופות אוצרות של אמנות חיה, המכוסה לפעמים אבק הגיון אי־הגיוני. סימפוניה של צבעים, שקשה למצוא כמותה אף אצל הצייר היותר עשיר בגוונים של דורנו, נמצאת ב“זוהר” בכמה וכמה זיווגים מקסימים, וששון ההוויה והעונג עולה מכל ספריהם של המקובלים, אף של המאוחרים ואף של הנזיריים. השכליות של דור־ההשכלה עוד לא פג טעמה ממנו ומשום זה אין אנו מסוגלים עוד ברובנו לקבל את האור הנאצל משירת־הנהנין הגדולה של ספרות הקבלה. מתוכה ולא מתוך כלי שני או כלי שלישי, כמו שעשתה זמן ידוע הספרות היהודית העברית. כי החסידות היא כבר תחנה חדשה החשובה בפני עצמה. וגם היא – גילה ורינתה כמו שהם עוד לא קובצו ולא ניתנו לאותם האנשים, שצדדיה האחרים של תנועת חיים גדולה זו רחוקים מהם בשעה זו.

אך הקבלה יצרה גם שירים ממש, שירי אנקריאונטיות עברית מקורית בצורת הזמירות השונות בעברית ובארמית וגם בחרוזי־תערובת של המשוררים המקובלים בצפת ובחוג השפעתה. האר“י שבחבורה חיבר את ה”סקולין" העבריים: “אזמר בשבחין” ו“אסדר לסעודתא”, והגדול שבכל המשוררים ההם, הוא רבי ישראל נג’ארה, שר לא רק את ה“דיתירמבים” הנהדרים של “יה ריבון עלם ועלמיא” ושל “הדור נאה זיו העולם”, אלא גם מספר רב של שירי עונג ושמחה, ששכרון חיים מורגש בכל שורה ושורה שלהם. דברי זמר הם כולם וחן עממי רענן נסוך על רובם. פני הדור מביטים עלינו מבין השעשועים המזרחיים של הדמיון הפרטי רב־היצירה. מאמינים אנו בטבעיות הגדולה ובחיוניות העמוקה של דברי המשורר החסיד והמקובל, הנודד ושר בנדודיו:

"אם לבך עצם ביגון נרדם,

גם מתמול שלשום וגם מאמש

קום, דוד, שתה עסיס ויין אדום כדם,

תוך גן עדנים לח בבוא השמש".

כפי הנראה משיריו הרבים של רבי ישראל נג’ארה, אף מאלה שידובר בהם על הקב“ה וכנסת ישראל, היתה נפשו דיאוניסית, ובשום אופן לא נזירית. על כן הרבו בני דורו החסידים האדוקים לרנן אחריו וחפצו לפסול בשירתו. סימן טוב הוא זה לנג’ארה הרבנים הפקחים הרגישו ביצריות הרבה של שיריו וראו את אש התאווה שבערה בלבו המכוסה בד לבן של קדוש ומקובל. עוד אז הבינו, כי לא הקב”ה הוא המעורר בו את כיסופי הלב העזים, שמצאו לעצמם ביטוי כה ברור ויפה בחרוזים:

יריבוני לחיי דוד מאד אדמו, ועינים ללב קרעו ולא דמו,

לחשקם נד שנת עיני ולא נמו, בחובי אש יקוד שמו.

בכן אלך כמתהולל יום וליל."

שירי יין ושירי התול² לעשרות, שירי חשק ואהבה למאות כתב רבי ישראל נג’ארה – וכמעט שאין בכל ספרותנו משורר אחר, אשר הרבה כה לשיר שירי עונג גשמי וגופני שהמציאות החיה של רגש טבעי עז ושל חושים ערים ובריאים תהיה בהם כה בולטת.

כה פרץ לו את דרכו הצורך הפיסיולוגי בחיי הנאה ועבר בלבושים שונים ממקובל למקובל, שינה לפעמים את טעמו ולפרקים היה גלוי וערום עד אשר נעשה לתנועה עממית כבירה בצורת החסידות. השינוי העיקרי שהביאה אתה החסידות למיניה בחיי יום־יום של היהודי, הסעודות בחצרות הצדיקים ובבתים הפרטיים, הזמירות והריקודים, הספרות ושירי העם הרבים – כולם יחד היו גילוי נפלא של שמחת החיים האנושית והנצחית. יהיו העיקרים התורתיים והרעיוניים של החסידות מה שיהיו – במעשה היתה החסידות תחיית הבשר והדם שביהודי והתעוררות הגוף העברי. שוב התרוממו גלי גיל על פני החיים הזועפים ועמנו נעשה יותר קל־המשקל. החגיגיות שבה לשלוט על ימות החול, הורמו אבני הדאגות, שהעיקו על הלבבות, והעולם נעשה דומה יותר להילולה. אנקריאונים עברים הלבושים בכיפות ובשטרימלים ובבגדי אטלס³ ומשי נראו בעיירות ישראל לרבבות, חיו חיי עונג, שתו ואכלו, זמרו וחוללו ובילו את ימיהם בנעימים. הם פרקו מעליהם את עול החיים וכל “העולם היה נקלה בעיניהם”.

מחסלויץ' עד לבויץ' –

וכי מה איכפת לי?

מלבויץ' עד חסלויץ' –

וכי מה־נצרך לי?

(שיר־עם)

הפסיעות של היהודי נעשו יותר קלות. על המציאות הקשה התחיל אז העברי לדרוך מתוך טפיפה, את שירת־הנהנין של המקובלים, שהתרכזה כמעט רק באישה, מלאו עתה החסידים בשתיה וזימרה ובזה הצילו את הגוף העברי ממצוקות המחסור הפיסיולוגי. שוב קמו לתחיה אחרי כמה מאות שנה קלות־הנפש ומסתורין הגיל הפרימיטיבי. זקנים וצעירים ישבו וסיפרו איש לרעהו סיפורי מעשיות ודברי בדיחות בלי סוף, או יצאו במחולות בעצם יום חול במרכזו של עולם טרוד, שאלפי גלגליו אינם יודעים אף מנוחת רגע, בין עמים העובדים בלי הרף בשארית כוחותיהם לגלמי המכונות שבראו לעצמם לרעתם. מסביב עמלו האנשים בבתי החרושת, במכרות הפחמים, בעבודת האדמה ובתעשיה. אף יתר בני העם היהודי היו שקועים כולם בדאגות הלחם. רק החסיד היה חופשי לנפשו מכל עצבון. בין אחיו, שהיו עבדים לעבדים היה כל חסיד בן־חורין; הוא ביטל את הצער, גירש את החובות של המציאות, ברא לעצמו עולם של שירה מטולטלת ויצא מביתו הפרטי אל ה“רבי”, אל רשות הרבים. רק את שמחתו נשא על כתפיו – סבל לא מכביד! ובאיזו קלות של נודד שיכור השליכו רבים מעליהם את הצרור הכביד ביותר שעל שכם היהודי, הוא צרור הדאגות על המשפחה:

בנות בוגרות יש לי שבע –

וכי מה איכפת לי?

עניינים יותר חשובים היו לו ליהודי החסיד. יותר נעימים. הוא יצא מרשות היחיד המקובלה, גם מרשות הרבים הרגילה. איזה מקום פטורין חדש ברא לעצמו.

זה היה בלי שום ספק אחד הפרקים היותר מעניינים בקורות הפיסיולוגיה העברית העממית. פרץ ראה בשעתו את הצד הפנימי והנפשי של החסידות והחסידים, תיאר אותם באמנות רבה של כשרון עצום, שהרבה הרבה יש וללמוד ממדותיו וגם מתכניו. אך ביצירותיו אלה היה פרץ כאמן משכיל, ששב לביתו מאירופה והנה הוא ממשש על קמטי פני אמו הזקנה בכפות ידיו הנעולות בכסיות… עגנון מפליא לתאר לנו את הזוללות ואת הפריקות שבחיי החסידים, את הרחבות ואת הגשמיות הרבה שבאותה תנועה רוחנית כבירה, אך הוא, כאמן אמיתי בעל עצמיות יוצרת, התעמק גם בהרגשת העולם המיוחדת של החסידות, ברוחה ובתורתה, וכמובן, אין זה לגנותו, אבל את שירת־הנהנין העברית המהנה אותנו כמו שהיא אין אנו מרגישים ביצירתו בשלמותה, יען כי מטרות אחרות ופסגות אחרות לה, שערכן במקומן מונח. רבים הם הסיפורים על החסידים, שיצאו מתחת ידי סופרים שונים בעלי כשרונות שונים, והרבה יש ללמוד מהם במובן התרבותי וההיסטורי; אולם אחד הוא ברדיצ’בסקי, שחדר בעין של רואה לתוך תאי הגוף החדש של החסידים וחזה בהם את המהלכים הביולוגיים החדשים. לאמן־חוזה זה עלה הדבר, למסור ביצירותיו את המוסיקה החיונית של ההוללות העליונה שבחלק העממי הזה. החופש הפנימי האמיתי ושכרון־החיים העז של החסידים – רק ברדיצ’בסקי תיאר אותם בציפיה עממית מיסטית של יוצר גאוני פרימיטיבי. אחרי קוראנו את השורות הראשונות של ספוריו על החסידים מרגישים אנחנו כאילו אחז מישהו בציציות ראשנו והביאנו אל תוך צנורות־ההשפעה עצמם של יצר־החיים הלאומי. כי לא את פרי מוחו של העם, אלא את לבו החי ממש אנו רואים בעבדו את עבודתו בלי־מנוח בקצב חדש לגמרי תחת השפעת ה־“Narcotica” וה“Tonica” שבחסידות.

מה טוב היה, לו קובצו יחד בעברית כל המקורות האבדמוניים של החסידות! ושירי־העם הנפלאים המלאים בדיחות דעת, הוללות וקלות־ראש של אדם טוב שמח ומאושר – מתי מיצאו הם את גואלם בעברית? מה יקר היה לנו קובץ אנקריאונטי כזה הבא ממקורנו!

ז

– “שירי תענוגות־החיים חסרים לגמרי רק בספרותנו” – כך כותב טשרניחובסקי. כבר ראינו, כי טעות היתה בידו. אך אף לגבי שירתנו החדשה לא צדק. טשרניחובסקי המתרגם את אנקריאון שכח את המשורר שאול טשרניחובסקי, שאחד משיריו הראשונים מתחיל ב“נגילה” ושכל יצירתו ספוגת חדווה היא. הלא באנקריאונטיות שלו קנה טשרניחובסקי בשעתו את עולמו – הישכח מפעלו? הוא הלא היה אחד הראשונים ששירו היה שיר־מזמור, והן למרות היותו קצת כבד־פה ביצירתו עלה בידו להכניס לתוך שירתנו לחן קל וטופף של גיל דולג. ששון ההוויה שברגשותיו הטבעיים, הפשוטים והגלויים, היה לנו כהד מרחקים מ“קריתנו העליזה” שבעבר הרחוק. השפעת הייוונות בדרך ישרה על ידי ספרותה ובאורח עקום על ידי שירת הסובאים הגרמנים יכלה לעשות פרי רק בנפש עליזה מתחילת ברייתה, וטשרניחובסקי הוא המשורר שלא המחשבה ולא הרגש הם היסודות בתפיסתו את העולם, אלא החושיות.

עוד יותר צוהלת ומשכרת היא שירת הנצחון של החושים ביצירת שניאור רבת הייצר וספוגת ההנאה. במשך כל התקופה הראשונה בהתפתחותו של כוח ענקי זה בספרותנו היה שירו תמיד – “למנצח שיר”. הנצחון על העונג היה תמיד הסיבה והמסובב של יצירתו, ויצרו הנצחי של האדם, הייצר הטבעי השליט על כל, דיבר מתוך גרונו בתוקף ועוז. שירתו היתה ברובה קודש לארוס, אך לא לאותו הילד קל־הכנפיים של היווני קל־הנפש, אלא לכוח העולמי, המפעיל את פעולת כל־היקום והאורג את ארג החשק בלב כל־חי.

הססגוניות המופלגת ושלל צבעי קשתו, העשירות הנפלאה של ראיית עינו, המעוף של תאוות ואש ההנאה השמחה והגאה – על ידם נעשה שניאור לציר חייו הגופניים של עם השואף לקום לתחייה, ובשירתנו – התגבר היסוד הגברי, אולם רק על ידו. כי חוץ משני אלה מעטים הם בספרותנו המחזיקים בחדוות החושים הערומים. איזו התרככות והתפנקות יתרה השתררה בתוכנו, ובשעה זו יש להצטער על זה. כי צבעי השלכת וצללי השקיעה הם תמיד רכים וזקנים כילדים נהנים רק מן המתוק ומן הדק.

שירת הנהנין לא חדלה בחיינו ובספרותנו עד עתה – וחזקה היא על עם חי, שלא תחדל גם להבא. בשנים כתיקנן יש להאמין ולחכות.

אבל בשעה זו דרושה היא לנו ביותר, כי המעיין של שמחת ההוויה הפשוטה כאילו נסתלק ממנו. לכאורה – הותרה הרצועה, בייחוד בתוך אותם חלקי העם שלא ראו עין בעין את אימת הגורל, אבל רק ההפקרות היא שבאה במקום החופש האמיתי. אף אצל אלה אין רוח של חג. שממון החולין של חיי התענוגות האירופיים הרגילים תקף גם אותם. מסביב רק הרגל, רק הכרח. תחת העונג שולט המפלט. תחת ההתעוררות שוררת השכחה. הדאגות גזו, אבל בן־החורין איננו. החיים כולם – פנה זיוום. בבתים המלאים כל טוב נשארים רק הזקנים. הבנים יצאו להתענג אל מחוץ לתחום. שם לא יזמינו לסעודותיהם את כל הדורות הקודמים בצורת אושפיזין. גם את זה שהשמחה במעונו לא יזמינו. בבית־האוכל הזר יעמוד השולחן הערוך בכל מיני יינות ומאכלים, פרות ופרחים, אולם קדושת מזבח לא תרחף עליו. השממון יביט מכל קרנותיו. אז ילכו הבנים אל בתי־המחולות וגם שם לא תחסר החדווה. בגירויים שונים ישתדל החוש העולפה של בן־אירופה להתחזק, אבל לשווא. אמנות באמנות תתחר, רק כדי לעורר את הגוף המדולדל משיתוק החושיות. שירה צעקנית תיברא ומוסיקה רעשנית תיווצר – כי חירשות הן האזניים ואינן מסוגלות להנאות טבעיות ונאות. תמונות הנראות כפרימיטיביות וצבעים עזים הנראים כפשוטים תראינה עיני האירופי הכהות מזוקן – וגם עליהם לא יתענג עונג אמיתי.

והנה כאשר יבוא הצעיר הישראלי מחורבות עיירתו אל עולמה של תרבות שוקעת זו – תמות בו מעט החושיות שנשארה לו בתור מורשה. ואף אם ירבה הנאות, נפשו תתלבט בקורי השעמום, ובין הנהנין לא יתחשב.

מי יצילו?

ומי יעורר רגש חיים בלבותיהם של אותם האחים המעונים הנמצאים במצוקות השאול של מזרח־אירופה? אלה שאינם יכולים להסיח את דעתם מן המצר שבו נתונים אחיהם, ההולכים שחוח תחת סבל הגורל – האומנם ילך גופם הלוך והתכווץ מפני כובד־הראש? והמון העם, החי בתנאים האי־היגייניים של תקופתנו הקדחתנית והחולה, כשגוף האנושיות נלחם בשארית כוחותיו ברקב ובנגעים שהתגלו בו – מי יחזק בו את חדוות היש? איך לגדל עוד את הילדים לרינה, לגיל ולהנאה בחיים?

אשרי העם הכובש את צערו, והבוכים עלובים, אף כי טבעיים והכרחיים הם. לא האכזריות היא המתגלה בנחמת האבלים, אלא החיוניות הנצחית, ויחד עם מילוי כל החובות כלפי המת – על החי לקרוא לשר־השמחות ולאמור לו: “וימליך מלכותיה”!

כי אין עבודת החיים, עבודת היצירה, באה מתוך עצבות.

והנאה יפה תמיד נאה היא.

(מכתב לבן ארצי על אחד מבני ארצנו)

שאל שאלתני, חביבי:

הגידה, דוד, מה לי טשרניחובסקי? לי, לילד העברי בארץ העברים מהו לי משורר זה המפליא לשיר על יער (ויערות (אוי לי!) אין בארצי; זה המיטיב לתאר את השלג ואת הכפור – ואני לא ראיתים; המרבה חקר בפיטריות – ולי לא מובן?

הנה קראתי את ספרו “החליל” ורובו זר לי. גם אבא סיפר לי, כי הפליא טשרניחובסקי לשיר משירת חייהם של ההודים אשר באמריקה (ב“הייאוותה” של לונגפילו) ומרינת הבוקר של הפינים בארץ פין (“קלוולה”), מפלאי הנעורים של היוונים אשר ביוון הקדומה (“איליאס ואודיסיה” של הומירוס) ועל “הגילגמש” בבבל, אך אני הן בתוך עמי אני יושב, את ארצי אוהב ואת אחי דעת אחפץ – מה יתן ומה יוסיף לי, לבן ארצי, משורר זה שנולד בדרומה של רוסיה?

כה שאלת, נערי.

והנה תשובתי לך:

אמנם גופו של טשרניחובסקי נולד בחוץ לארץ, אבל נשמתו משורשת בארצנו. כי אין כמוהו בשירתנו משורר, שצלילי הפלאים של מולדתנו מן הימים הקדומים עד ימינו אלה ימצאו להם בו הד כה נאמן וחי. על שאול המלך שר לנו ועל עולי הרגל, על דוד המלך ועל בר־כוכבא – אין תקופה בחיי עמנו בארץ, שלא תכה גלי שירה בלבו. וגם הארץ עצמה על שרידי אבניה ושיורי מצבותיה – מה חיה היא בחזונו, מה נפלאת ומה יקרה! הוא המשורר היחידי, שעלה בידו לדובב שפתי עברה הרחוק והקדום ולגלות את יפי נעוריה יחד עם זה תתרפק נפשו של טשרניחובסקי על אומתו – אומתנו ואין לך דור בארצות פזוריו של עמנו טשרניחובסקי לא יהיה לו לפה. תקופת הכוזרים (“ברית מילה”), ימי הביניים (“בין קברות דור נכר”, “ברוך ממאגנצה”, “אמנון ותמר”), השחיטות האיומות שבשנים האחרונות באוקראינה (“ספר הסוניטות”), אורח החיים של אחינו בזמן החדש (“ספר האידיליות”) – את הכל חבק רוחו, לכל חדרו עיניו. בקסמי כשרונו ובעוז רגשותיו יכניס אותנו לעולמה של אומתנו בכל מקום ובכל זמן שהיא שרויה בו על פי רצון גורלה. כי בן ארצנו ובין עמנו הוא טשרניחובסקי בכל מחשבותיו, שאיפותיו ורגשותיו, ואם גם אמת הדבר,

ש“עם אנחות תבל כלה תפרוץ גם אנחתו”

“ופצעיו נוטפים דם עם דמי כל דור ודור”

הנה זוהי תהילתו, ועל זה גם גאוותנו. הרוח העברי האמיתי חבק תמיד זרועות עולם וגורלם של עמים אחרים היה תמיד קרוב ללבם של המעולים בבני עמנו.

בן־אמוץ נבא על מואב ועל דמשק ועל מצרים באותו אש קדוש ובאותו צער אנושי עמוק, שבהם נבא על ישראל. יונה הנביא שולח בדבר אלוהים לנינווה הרחוקה, וירמיהו כמו ישעיהו חזו על צוֹר ובבל כאילו היו צורים ובבלים נאמנים. וזוהי גדולתם של נביאינו, זוהי נצחיותם וזהו נצחונם על תעלולי הזמן והמקום.

כי אהבת האדם באשר הוא אדם היתה חזקה בהם הרבה יותר מאשר בלב רוב החוזים של כל העמים האחרים.

“לבי למואב יזעק” – יאמר ישעיהו, ודבריו נאמנים, כי לבו המה ובכה לגורלו של כל עם וגוי, משום שבצרת כל אדם היה לו צר, ובטוב לו, לאדם, היה גם לו טוב.

לסוג זה של אוהבי האדם שייך גם טשרניחובסקי, וגם בזה הוא בן עמנו ובן ארצנו.

מי יתן, אחי הצעיר, ולמדת ממנו את זו האהבה הקדושה והיפה לבן האדם, יהיה מי שיהיה, אם “מואבי” ואם “דמשקי”, אם ערבי ואם הודי, כי כל אשר נברא בצלם אלוהים, יהי צבע עורו מה שיהיה ויהי טבע נפשו איך שיהיה, אחיך הוא. מכאוביו מכאוביך ושמחתו שמחתך.

ועל ידי אהבתך לאנוש תדע לאהוב עוד ביתר שאת את עמך אתה. אז תהיה אהבתך לישראל טהורה וזכה בלי כל שמץ גאווה ושנאה כלפי אחיך בני העמים האחרים.

וכך תבוא גם להבנה ולהערצה של טבע ארצך וגילוייו המקסימים על ידי השאיפה והיכולת להתענג על הופעות החיים בכל מקום שהן. כי לא “היער” או “השלג” חשובים, אלא פלאי ההוויה וסודות הבריאה המתגלים על ידם הם הם החשובים. העיקר הוא לדעת ולהרגיש כי “אגדה הם החיים”.

תהי נא אוזנך קשובה ויהי נא לבך פתוח – אז תשמע אף מפי עישבייה רכה עטופת צמא בארצנו אגדות פלא כאלו, שמעולם לא שמעתן. וגם על זה יבורך טשרניחובסקי. על ידי שירי הטבע שלו הנפלאים ילמדנו לאהוב את כל היקום, להבינו ולהרגישו. “אחיו הקטנים” בצורת כוכבים, פרחים, גלים וכל מיני בעלי חיים נעשים קרובים ללבנו, נעשים אחים לך, אחי הצעיר!

וכאשר תחדור לנפשך תורה זו הנובעת מעינות הבדולח של שירת טשרניחובסקי תהיה גם אתה כה אמיץ־לב וכה עז־רוח כמוהו, הלא כה יצו לך את הברכה, ברכת החיים:

“אל תחת!”

“רש!”

“עלה וצלח ופעל!”

מתנת אל זו היא שהאחיזה בו בטשרניחובסקי את אש העלומים עד היום הזה. כי באמת נער הוא עודנו המשורר הזה בן החמישים. נער מחונן בין כל הנערים. אותו שפם גדול ועבות היורד על שפתותיו נראה לפעמים כאילו הדביקו טשרניחובסקי על כנפי אפו מתוך מעשי שובבות. והראיה: בלוריתו! הראית מימיך יהודי בן חמישים אשר לו שערות מורדות ומתולתלות כאלו? אכן זהו הדבר: נפש צעירה לו, נפש ילד. על כן כה יפליא לשיר על נעורי עמנו ועל ילדותו של כל עם ועם. ועיקר כשרונו של טשרניחובסקי הוא הכשרון להיות צעיר, להיות שמח, להיות מאושר.

ואותך, קוראי הצעיר, אברך: אם לא תזכה להיות משורר ויוצר כטשרניחובסקי – יוּתן נא לך, לכל הפחות, גם כאשר תגדל ותזקין, כשרון זה להיות תמיד רענן כמוהו, ולקרוא תמיד יחד אתו:

“לקראת שמחות לקראת גיל”

“פנו דרך, סולו שביל!”

וכאשר תהיה חדוּר אהבה לאדם ואמונה בו כמו טשרניחובסקי (“שחקי, שחקי”), ותהיה מלא אהבה לכל חי כמוהו, ותהיה עז וטהור ברוחך כגבוריו ותשאף רק לכל יפה ונעלה בעולם זה היפה והנפלא – אז אבטח ולא אפחד, כי אדע:

“לנו זאת הארץ תהיה”

“ואתה תהי בבונים!”

ברכה והערכה¹

ח. נ.! תפקיד רב כבוד ונעימות הוטל עלי מטעם הועד המרכזי של ציבור הרופאים בארץ עם פרוס ועידתנו, והנני בא למלא אותו בחרדת שמחה.

אני מקדם בברכה בשמכם ובשמי את חברנו הד"ר שאול טשרניחובסקי לחג יובלו הששים. אני גם מברך את כולכם, שזכיתם להיות בני דורו. כי חגו – חגנו, ושמחתו – שמחת התרבות העברית, זו התרבות בת אלפיים השנים, שגזעה העתיק עמוק השרשים ממשיך לתת ענפים כה רעננים, כמו טשרניחובסקי.

רבותי! זכות היא לכולנו, שבימים כה קשים לעם העברי בכל העולם, בימי מצור איומים אלה ששמו עלינו צוררינו מכל צד, חי בתוכנו משורר, שמיצירתו אנו יכולים לשאוב כוחות חדשים, כדי לבוז למשנאינו ולהתגבר על מצוקתנו.

כי ביצירתו של טשרניחובסקי אנו מוצאים לא רק מנגינות הזמן והדי הרעמים שעל ראשינו, אלא גם “נחלת העבר נותן צו”. עם כל ערכה השירי המוחלט של יצירתו – היא נראית לנו כאילו תעודה לה, תעודה אנושית ולאומית כאחת. כי לא רק שעשועי אמנות היא יצירתו, אלא שליחות חיים, שליחות גורל לעם מעונה החיים ומוכה הגורל.

בעולמות היצירה העברית טשרניחובסקי הנהו עולם מלא בפני עצמו. יוצר ומתרגם, איש הטבע ובלשן – רבת פנים היא אישיותו. דור חונך על יצירתו ודורות עוד ילמדו ממנו אפּוס ואידיליה. דרמה וסיפור, תרגומים ולקסיקוגרפיה – בכולם הוא יוצר.

אין כמוהו בשירתנו משורר, שצלילי הפלאים של מולדתנו מן הימים הקדומים עד ימינו ימצאו להם בו הד כה נאמן וחי. על שאול המלך ועל דויד, על עולי הרגל ועל בר כוכבא – כל תקופה קדומה בחיי עמנו, כל שריד אבנים וכל סדן ומצבה בחיי ארצנו קמו חיים בחזונו של טשרניחובסקי. הוא המשורר היחידי שעלה בידו לדובב שפתי עברה הרחוק והקדום ולגלות את יפי נעוריה. יחד עם זה תתרפק נפשו על כל דור ודור של אומתנו בארצות פזוריה. בכל מקום ובכל זמן הוא מגלה את יסוד הצער והחיים, את מקורות הכוח והאון של עמנו: הנה תקופת הכוזרים (“ברית מילה”) וימי הביניים (“בין קברות דור נכר”, “ברוך ממגנצה”, “אמנון ותמר”), והנה השחיטות האיומות שבשנים האחרונות באוקרינה ב“ספר האידיליות”, וחזון השחר בחיי עם ועם.

מצד אחד – שירת הטבע בכל הדרו, מנגינות שמש, אביב, יער ופרחים, ומצד שני – שירת האדם והעם, שירת הדורות בישראל ובעמים.

משורר זה, שידע כה לתת ניב לבני עמו הקדומים, החיה לפנינו את גבורי יוון ועולמם בתרגומיו הנפלאים מהומירוס, “איליאס”, מסופוקלס, “אדיפוס”, מאנקריאון, שיריו, את גבורי האפוס הפינלנדי “קלולה”, את איש בבל הקדומה ב“עלילות גלגמש”, ואת אגדות ההודים באמריקה ב“היאותה” של לונגפילו.

כי שירתו היא “שיר כל גוי וגוי” עם היותה באותו זמן שירתנו הלאומית.

הקוסמוגוניה הנפלאה שלו שמצאה את ביטויה במאות שיריו יש בה משום חומר רב ליצירת תפיסת עולם חדשה לעם הנוצר מחדש. זו שירת האון והאור וזו אהבת החיים וחיוב היקום, הערצה זו של היצרים העזים וזו הקריאה לחופש ולכיבוש – מה רבה חשיבותם של יסודות שירה וחיים אלה לעם עתיק המחדש עלומיו?

הוא, איש האידיליות והאפוס, יודע לספר גם על מלחמות האדם ומלחמות עם. הוא גם יודע לחזק רוח נדכה וידיים רפות

הלא כה יאמר:

"ויהי זה החושך פי שבעים ושבע

וישלח בי צבא כל אימותיו הטבע

אני את הדרך אמצאה – אך הרה!

ומעלה ומעלה! בין צורים וכפים

על פחת ותהום, יד אל יד, העיפים!"

(מתוך עב הענן)

או במקום אחר:

"אם עיים מקדשך על מזבחו ואדניו

ואם גלה כבוד אל ונעלו ענניו

אשפך עליך טל תחיה ועדניו

ושב ורפא לך – חזק ואמץ".

(כל דכפין)

כה יעודד טשרניחובסקי ביצירתו את העייפים שבתוכנו וכה ירים בכל שירתו על נס את ערך ההתעלות הפנימית והפעלנות החיה, העקשנית, הכובשת.

קריאותיו התמידיות שבשיריו: “אל תחת!”, “רש”, “עלה וצלח ופעל” – מה רבה חשיבותן בשבילנו האמונים אלי תולע הספקנות והיאוש.

שירתו היא – “שירת האיש רד בארץ”, שירת הכובש את החיים, השליט על גורלו.

הוא לא מתאונן על פצעינו, לא מבכה את מתינו, אלא מעודד, מחייה, מרפא.

כי רופא הוא המשורר, ושירתו רפאות היא לנו. עצם השכלתו והתעסקותו בחיים, היינו למודיו ועבודתו ברפואה, הרחיבו את דעתו והעמיקו את הרגשתו והביאוהו לידי תפיסת כל שהוא “משפט חיים וחוק”. מכאן – יחסו לאדם וליקום.

אותו יחס כל יכיל של טבעוני נאור, שנולד עם עתרת דם ובריאות חושים.

יש אומרים: סופה וסער – זהו טשרניחובסקי. אחרים אומרים: תפיסת העולם היוונית, הדיאוניסית – זהו טשרניחובסקי. אולם זוהי טעות. משורר האדם – הוא טשרניחובסקי, משורר הנפש והגוף הבריאים, השלמים, החזקים, והוא בכל יצירתו – “האדם שהוא רופא”, כהגדרתו הנפלאה של הרמב"ם לרופא אידיאלי.

אנו הרופאים חוגגים כיום לא רק את טשרניחובסקי, המעולה שבמשוררי ישראל בימינו והטוב שבאוצרי נכסי תרבות נצחיים לעמנו, אלא גם את היוצר, שיצירתו היא כסם מרפא לאומה, כשיקוי חיזוק וחיסון.

הוא גילה בשירתו את מתגי השחפת של רוח ישראל והוא נתן את אמצעי ריפויה על ידי האדרת ההכרה התרבותית והאמונה הנפשית. הוא אצלנו אחד ממגלי תורת החיסון הרוחני, ושיריו, אם נשתמש בלשוננו המקצועית, הם נסיובים מגינים ומרפאים.

כי כל שירתו היא שירה של מעודדים (Excitantia) ומחזקים (Roborantia).

לעומת חלק גדול של שירתנו בתחילת התקופה החדשה, שהיה בו הרבה מן היסוד האנלגטי וההיפנוטי, מצטיינת יצירתו של טשרניחובסקי בזה, שהיא כולה אמנות טהורה, שערך טוני ואנלפטי עמה.

כדאי לנו לחזור על חרוזים בודדים מתוך יצירתו בת עשרות הכרכים של טשרניחובסקי כדי להיווכח בזה. הלא כה יקרא: “כוח ועוצמה אל הב לי”, “להיות חוט אחד ברשת כל כוחות עלומים” או – תקפני עיזוז הצמאון לאותו הרצון הנמרץ ובוער ומעצור לא יכיר". –

על שאול טשרניחובסקי כי איננו

בשירו האחרון שנדפס ימים מספר לפני הסתלקותו והמצטיין באותה נעימה לבבית שהיתה כה אופיינית לו, אולם בתוספת גון עצוב שרק עכשיו הוא מובן לנו במלואו, סיפר לנו המשורר על קשרי נפשו לאורות הנצח, “כוכבי השמים הרחוקים”, שהאירו את דרכו בחיים, והוא כתב: “עד שהגעתי לכאן, עד שעמדתי.. לא עייף אף לא יגע ממעש – באמצע הדרך מלכת”.

אכן, “באמצע הדרך”, בעצם כוחו לוקח ממנו אביר משוררינו ונשיא תרבותנו.

בעצם חג האסיף של חייו והוא עודנו קוצר את קמתו ומעמרה הונף עליו החרמש, חרמש הנצח, והמעגל נסגר.

נסתלק היוצר שכוחו וגבורתו עם ערב היה כעוזו וחינו בשחרו.

במשך כל יצירתו רבת הצורות שפע כוחות עלומים והעשיר את ספרותנו באוצרות רוח ותרבות מגנזי הדורות וממכמני העמים.

בכל שיר משיריו הגדולים היה נראה כאילו הוא מזנק כלביא מתוך אפילת חיינו, חזק, גמיש, רענן, מלא חיוב החיים, מאה ברכות בפיו וכולו – “פסוקי דזמרה”.

סוד כוחו היה ברחבות אופקיו ובעולמיותו. הוא היה לא רק משוררו הגדול של הטבע, אלא גם האיש בעל הידיעות הרחבות במדעי הטבע.

רוחו נישא על פני מרחבי תבל ומרחקי זמנים. ממעמקי ההוויה האנושיים והלאומיים דלה את מראותיה וחזיונותיו.

*

במותו של שאול טשרניחובסקי שיכלנו את אביר שירתנו העברית, שבכל יצירתו, בין בשיריו המקוריים ובין בתרגומיו המרובים משירת העולם, גילה את מקורות הנפש האנושיים, את ההיולי והנצחי שבאדם ושביקום. נפשו היוצרת היתה לנו גשר בין עברנו הרחוק ועתידנו הקרוב. פרק חדש, גדול ומזהיר, כתב בתולדות תרבותנו הלאומית, ועל ידי זה שקרע בשבילנו חלונות בחומות חייהם של קדמוני העמים (היוונים, הפינים, הסלבים) הוא פתח אשנבים בנפשנו אנו, נפש האדם בלבושו העברי. הוא הערה דם לתרבותנו במידה ובצורה כזאת, שהשפעתו וערכו יתגלה אצלנו עוד במשך דורות רבים.

הוא היה איש הריניסנס האמיתי בעוצמת יצריו, בשפעת יצירתו, ובכל הקריאה הנלהבה, העולה מכל שיר ושיר שלו, לכיבוש החיים והיופי, להרמת קרן האדם ולהוקרת החופש.

הוא גילה בתוכנו, בשממת נפשנו, מעיינות נעלמים של כוחות בראשית, ולדורו השואף לחירות היה הוא, בן־החורין מלידה ומבטן, לפה. שירתו ואישיותו היו סמל ודוגמא לתסיסת־עלומים נצחית, לחיוניות בלתי פוסקת, ולהתחדשות וללבלוב שאינם חדלים.

עוטה אור והדר, גא וזקוף, עבר על פני חתחתי חיינו עבור ושיר. לדור אמוני עלי תולע הספקנות נתן אמונה ובטחון. בלבותינו נטע יערות עד על כל קסמי הטבע, מעל ראשינו תלה את שמשות התקוה והתחיה.

לתירוש היצירה העברית העתיקה מצא כדי כדכד חדשים וליין אישיותו הצעירה תמיד גילה כלים עתיקים ממיכמני הלשון העברית.

שירתו היתה הימנון בלתי פוסק לאהבה, לתום, לעמל, ליקום ולאדם.

אם כל משוררינו הגדולים נראו לנו כעצם מעצמינו וכבשר מבשרנו הרי הוא היה בעינינו כשאול לנו, שאול וגאול. עוד לפני כחמשים שנה, בראשית דרכו, הגדיר המשורר עצמו את שירתו כ“שירת נמלט מבור־כלא”. ממעמקי הררי קדם, לא ידענום ולא פיללנום, זנק מעין יצירתו ונשא את גליו לעם גולה להיות לו משיב נפש.

כל הסממנים הנצחיים של שירה גדולה, שירה לדורות, כמו הארוס, הפתוס והאתוס, באו אצלו לידי מזיגה נפלאה, כדי להיות סם מרפא לעמו החולה.

הוא היה רופא לא רק לפי אומנותו, אלא גם באומנותו היה רופא לעמו.

הוא היה הבן הנאמן לאפולו, אלוהי השירה והרפואה גם יחד.

את האדם שבתוכנו העיר ועודד במשך כל ימי יצירתו, ולעמו החולה היה בשירתו כרופא, שהזריקו לו בלי הרף סמי חיים ועידוד. ואם ביאליק היה לדורנו בעיקר מחנכו ומדריכו הרי טשרניחובסקי היה רופאו.

הטוב שברופאי רוחנו והמורם ממשוררינו עלה למרום.

ריפוי בשירה

(80 שנה להולדתו של ד“ר ש. טשרניחובסקי ז”ל)

המשורר הגדול, שמת לפני 12 שנה, היה, כפי שידוע לרבים מכם, וכפי שאנשים רגילים לאמר, “גם” רופא, ואילו לפי דעתי היה דבר היותו רופא אחד הקווים היסודיים ביצירתו ואחד מערכיה החשובים ביותר בחיי העם העברי בדורנו שחתר וחזר לתחייתו.

לא אדבר הפעם על ערכו של טשרניחובסקי כמשורר הנוף המקיף ביותר בין משוררי תקופתו. כמו כן לא אתעכב על האידיליות שלו, שבהן היה מיוחד במינו, בתאור הסביבה וברישום הדמויות שבהן. גם בצד הלירי הטהור והמרנין לבבות של כמה משיריו ובפתוס הרב שבחלק מהם לא אגע. כמו כן אפסח הפעם על הערך התרבותי־ספרותי והחינוכי של פעולתו כמתרגם שירת עמים שונים, עתיקים וחדשים. גם על סיפוריו המשעשעים והשופעים הומור אפסח, אף על פי שבהם הוא מגלה את עצמו כרופא ועוסק בעולם הרופאים והאחיות ונותן בהם חומר קריאה מעניין לחבריו למקצוע.

בכל הנושאים המעניינים והחשובים האלה לא אגע הפעם, אלא אנסה להתרכז בנושא המיוחד של “ריפוי בשירה” כפי שהתגלה ביצירת טשרניחובסקי.

אך לפני שאעבור להתייחדות עם שירתו של זה איש “הקולמוס והאיזמל”, כפי שקרא לעצמו, מנקודת המבט של רופא, ארשה לעצמי להביא לפניכם אי־אלו עובדות בודדות מחייו האישיים של טשרניחובסקי, שהיה לא רק רופא להלכה, אלא גם למעשה. אמנם “מעשיות” לא היתה בעבודתו הרפואית, גם לא בחייו, כי יותר מדי גדול היה המשורר בקרבו ויותר מדי היה איש הרוח והנפש. אולם הלא ידוע הדבר, כי מעשיות אצל אדם היא כמו השירה מתנת אלוהים, כפי שהיו אומרות הסבות היקרות שלנו.

ובכן, טשרניחובסקי היה רופא לפי השכלתו ולפי פעולתו, בחלק גדול של חייו בכמה מכפרי רוסיה הגדולה ועריה; בזמן המלחמה הראשונה של שנות 18–1914 היה רופא צבא ורופא בצלב האדום בפטרוגרד ואחרי כן שימש כרופא בבתי חולים שונים, ביניהם בעיר אודיסה, וכאשר עלה ארצה בשנת 1931 עבד כאן זמן מה כרופא בקופת חולים ובבתי ספר בתל־אביב, ולבסוף כרופא פרטי. הוא היה גם חבר ההסתדרות הרפואית והשתתף באסיפותיה. בסוף ימיו הפך הרופא לחולה ומת מהתעללות הגורל, שפגע במשורר הדם התקין ומלוא הערך דווקא במחלות “לובן הדם” וגילוייה.

ובכן, מן הצד העובדתי לפנינו כאילו רופא ככל הרופאים; אבל ־ וכאן אנו נכנסים לעולם רב קסמים ופלאים – הרופא הכפרי והעירוני הזה היה משורר, ולא סתם משורר, אלא מיוחד במינו, בעל כשרון יצירתי־אמנותי גדול, בעל תפיסת עולם מיוחדת ובעל ייעוד לאומי רב־ערך ורב השפעה, ותכונותיו אלו מקנות לו מקום כבוד יוצא מן הכלל לא רק בקורות תרבותנו ותחייתנו הלאומית והמדינית, אלא גם בקורות הרפואה העברית, ובמידה ידועה גם העולמית, בזה שהשירה נתגלמה על ידו כאחד מאמצעיה הרפואיים האינדיבידואליים והציבוריים, גם הלאומיים, המצויינים ביותר בשביל הפרט והכלל חלוש הרוח ומדוכדך הנפש.

בימי דאגה וחרדה אלה העוברים עלינו כעת, כאשר המחשבה על הסכנה האורבת לעצם קיומנו מציקה לרבים מאתנו, ישנו ערך מיוחד להעלאת זכרו של טשרניחובסקי ולהתעמקות ביצירתו. כי שירתו, רבת מרץ ומתח, פעילה ומפעילה, אקטיביסטית לפי נושאיה, היא גם אקטואלית מאד בימינו. כעין שירת היום, היום ממש.

עוד בשנת 1897 שר המשורר “שיר ערש”, ובו נמצאות המלים:

"לנו זאת הארץ תהיה,

גם אתה בבונים".

האם לא התכוון לזמננו, האם לא אמר זאת לכל אחד מאתנו?

והוא עוד הוסיף אז: “ואם יקומו נושאי דגל, אל תמעלה מעל”, “אל כלי זינך בגבורים – כי שמשנו יעל!”

האין אלו סיסמאות לשעה זו בחיינו? או השורות הבאות מ“אלפא ביתא דשאול”:

כ“ף–למ”ד – "כל העם תן כף אל כף,

לב לסבול, אף לא ייעף!"

מי“ם–נו”ן – "מלחמה – אם אין מוצא,

נפש נצחון רוצה".

האם לא נכתבו החרוזים האלה אתמול, היום, בהתאם למצבנו המדיני ולתנאי המציאות שלנו? האם אינם אקטואליים וריאליים בימינו?

אכן אין זה פלא. כי טשרניחובסקי חי כמשורר עם דורו, הוא דורנו, ואחת מתכונותיו הנפלאות הלא היא התכונה להיות לפה לבני דורו.

אך אין זה הכל, ד"ר טשרניחובסקי כמשורר ידע למסור את השירה הנצחית של לב האדם, ויצירתו היא בעלת ערך אסטטי אבסולוטי כשירה נפלאה מלאת רגש ומראות, בעלת תפיסה פילוסופית של החיים במהלכם הנצחי ובעלת חדירה עמוקה לסודות היקום והטבע.

הוא היה לא רק משורר ההופעות הזמניות בחיי דורו, אלא גם משורר לדורות, משורר בין־לאומי, פן־הומני ופנתיאיסטי אמיתי, כי נושאיו המרובים הם נושאים המכוונים לכל אדם באשר הוא אדם, ואלוהיו הלא הם לפי דבריו:

"אילן נאה, ניר נאה – דמות צלמו גם בם,

ועל כל הר גבוה יתעלם,

מקום בו רגש החיים בשר ודם,

בצומח ובדומם יתגלם".

(מחזיונות נביא השקר)

על הפנתיאיזמוס הזה הקושר את טשרניחובסקי למשורר־פילוסוף עברי אחר מתקופת ספרד ולפילוסוף עברי שני מימי הריניסנס עוד אדבר להלן. אסמן לעת עתה, כי לא מקרה הוא שטשרניחובסקי תירגם בין שאר הדברים את שירת הומירוס, וביחוד את “המשתה” הוא ה“סימפוסיון” לאפלטון מיוונית לעברית.

באחד משיריו כתב טשרניחובסקי על אפלטון כי “היה משיג אמת ההוד”, “תופס הוד האמת” והיה “מעין חכמה לאור, לדור רחוק מדור”. ואם על ידי המגע עם העולם העתיק, ובמיוחד עם העולם היווני של הומירוס, התעשרו תפיסת העולם של טשרניחובסקי ותחושת החיים שלו בגוונים וכיוונים מיוחדים כי בו הוא ראה את “העליזות השמשית” שהיתה גם בנפשו, הרי בעולמו של אפלטון ובמיוחד ביצירתו “המשתה”, מצא מין את מינו. כי חוץ מן הנעימה השירית שבפילוסופיה האפלטונית בכלל ובהשקפתה על החיים בפרט, הרי “המשתה” בהבדל משאר השיחות של אפלטון מוקדש כולו לבעיות האהבה בעיקרה, אגב טיפול בצורתה המשונה של “אהבת הנערים” שהיתה אופינית בשעתה ליוון. ואין זה מפליא, שהמשורר־הרופא מצא ענין לתרגם דווקא את השיחה האפלטונית הזו, שבה המתחיל ב“דיאלוגים” הוא גם כן רופא, בשם אריכסימכוס, המציע בשמו של פידרוס לדבר על “האל הגדול והאדיר” – על אירוס. ואכן בשיחה זו תתואר גדולתו של אירוס כל ותכונותיה של אפרודיטה בצורותיה השמימית והארצית, והרופא אריכסימכוס מוסיף על הדברים הפילוסופיים והעניניים גם את הדגשת הצד הגופני של האהבה, שגם טשרניחובסקי הפליא לשיר עליה ולתארה בשיריו השונים.

כי מי עוד כמוהו יכול היה להרגיש את כל העמקות וכל היופי של מושג העולם והאהבה של אפלטון, ומי עוד כמוהו, המשורר־הרופא, יכול היה להוסיף לתמונת האירוס כאל וכדימון אצל אפלטון את הטעם הריאלי והאמיתי של הארוטיקה הגשמית בצורתה העדינה והשירית ביותר?

אכן נתמזגו בה בשירתו של טשרניחובסקי ומצאו בה את ביטויים המלא כל גילויי האהבה האנושית, הגופנית, על כל חמודותיה וגווניה, וכמו כן כל היסודות העמוקים ביותר של מושג האירוס העולמי, הקוסמי, או יותר נכון, הקוסמוגוני, ה־Eros cosmogenos או האירוס הקוסמוגני לפי הגדרתי. הלא כה דבריו בשיריו השונים:

“עין השמש הם החיים, והחיים אהבה הם”.

(אגדות אביב)

או:

"כי עיניך הרואות את יצר הכל

ואזניך תשמענה, תקשבנה לקול,

אלוהים המתהלך במרחב אין סוף,

בסוד שיח השדה ובצפצוף העוף

ובקול גערת רעמים ובמשבר ים

בעב ענני תימן ובהמית הדם".

(“נטע זר את לעמך”)

מה פלא שבעל תפיסת עולם כזו דורש “דרור ליצר” וקורא:

"לקראת שמחות, לקראת גיל

פנו דרך, סולו שביל!"

(“לעשתרת שיר ולבל”)

כזאת היתה השקפתו על החיים וכזאת היתה תחושתו. מה פלא שהוא היה מאוהב בעולם היווני ובתפיסת העולם של עם זה, שלפי הקוסמוגוניה האורפית יצר כרונוס מן האיתר ומן הכאוס את היסוד שממנו נולד האל אירוס, הנושא בחובו, כייצור דו־מיני, את גרעיניהם של כל האלים, היינו הכוחות הפועלים שבעולם? לא לשווא שר טשרניחובסקי “אלילי עולם גז תפסוני ואין לי מנוס” (“הייתי לאלוהי”).

אך יוונותו זו לא היתה רק שאיבה ממקורות זרים, אלא היא באה ממעמקי נפשו, כפי שהוא בעצמו אמר על “אל הנכר” כי “מלבו הוא בא למלוך על המשורר עוד באשר היה באבו”. תפיסת עולם זו ותחושתו זו היתה באופיו ובטבעו של טשרניחובסקי, אפילו בהופעתו החיצונית, כפי שזוכרים אותו אלה שהכירוהו וראוהו מהלך כמו רוקד, מדבר כמו שר, קל צעד וטוב לב. והוא צדק בכתבו:

"הייתי לאלוהי כיקינטון וכאדני,

שאין לו בעולמו לו אך שמשו זה הצח".

(לשמש)

כי השאיפה לאור והאהבה אליו היתה אצלו טבעית. כמו תכונת הפוטוטכסיס של הצמחים. יחד עם זה אין פלא, ששירתו היתה באמת:

“שירת לב רגש, לב תמים, לב אמיץ כוח ועדין”,

“רינת הגבר נובעת בעתרת החיים והכוח”.

(דינירה)

אצל משורר מסוג זה מובן מאד עקרנו האקטיביסטי המתבטא במלים:

"משפט חיים הוא וחוק

קום ועלה, אמץ וחשוק".

(לעשתרת שיר ולבל)

וכמו כן מובן, שהוא מהלל ושר על –

“דור תאות נפשו יודע ובסערות חשקו לא יבוש”.

(דינירה)

כי ערכן של סערות החשק של האדם הוא לא רק בפרטיותן, באנושיותן, אלא בכלליותן, בקוסמיותן, קסמן בקשר שלהן לקוסמוס. מכאן כה מובנים דברי² שירו לאשה:

"הרי את מקסמת לי כדת

אותו פרפר נברא לעולמו".

………..

"הרי את מוקסמת לי כיד

הכמיהה הגדולה הרנה,

הכמיה הגדולה השותקת לעד,

הפורחת שוב שנה שנה".

(הרי את מקסמת)

האין זו כמיהת האירוס הקוסמי, שכה הפליאו לכתוב ולשיר עליו היוונים הקדמונים? מעטים הם בשירת העולם לתקופותיה השונות משוררים כטשרניחובסקי, שידעו כה לשיר מתוך התלהבות אירוטית אמיתית, מתוך שיכחת עצמם ויציאה מן הכלים עד כדי כך, שאפילו לשונם איבדה לפעמים את גמישותה וצליליה התקשו בחוויה הגדולה המחבקת זרועות עולם מתוך שכרון חושים דיאוניסי ושילוב מחשבות בקכנטי. שירה זו על האירוס הקוסמי אינה יודעת גבולות זמן ומקום ונושאיה הם לא רק האדם ובעלי החיים, אלא כל הטבע וכל היצירה. אך לא רק הדיאוניסיות והבקכנטיות שבתפיסת העולם היווני הן שקסמו לו לטשרניחובסקי, אלא אהבת היופי שבעולם בכלל היא שכבשה את לבו. כי “אלילי גוי זה, ירף כל הנוגע בו”. ועל כן ישיר גם בשיר אחר:

“נוי היה לחכמה לו וחכמתו היתה נוי”.

(לשמש)

"אשרי האיש כתר של גבורה גורלו,

אשרי הקנה לו תורה לרע לו,

אשריו ואשריו, אם פרש לנוי"

(שלשה כתרים)

או במלים אחרות, שוב בשיר אחר:

"שלש אמתות ישנן בעולם

אמת, אמת ונגהה שלה:

אמת הגבורה ואמת הכח,

ואמת האמת – אמת הנוי"

(שלש אמיתות)

אמת זו מצא טשרניחובסקי בתורתו של אפלטון, ש“במשתה” שלו יתואר האירוס לא רק כאל או כדימון, אלא גם כשאיפה אל היופי, ואפילו לא רק כשאיפה אל היופי הגשמי גרידא, אלא אל היופי הרוחני והנצחי, היופי המוחלט, היופי כאידיאה, היינו “יופי אפלטוני” בדומה למושג אהבה אפלטונית.

יופי מיוחד זה, יופי גרעיני וכללי, מצא טשרניחובסקי גם בעולמם ושירתם של עמים אליליים אחרים, חוץ מהיוונים, ואת תפיסת עולמם של עמים קדומים אלה מסר בתרגומיו משירת הבבלים, הפינים ועוד.

בתפיסתו הפילוסופית והשירית המיוחדת של זה המופע הרגשי, המחשבתי האנושי והכל־עולמי, הנקרא “אהבה”, התגלה טשרניחובסקי בספרותנו לא רק כחוליה המקשרת אותה לספרות העולמית העתיקה, אלא גם כטבעת יקרה בשרשרת הפילוסופיה השירית העברית, ביחוד בצורתה הפנתיאיסטית, מימות התחייה הספרדית שלנו אצל אבן גבירול מספרו “מקור חיים”, הידוע בשם Fons Vitae של הנקרא Avicebra, ומימות התחייה, היינו הרנסנס, אצל אומות העולם ב“שיחות על האהבה” של דון יהודה אברבנאל, הלא הם Dialoghi d’Amore של הנקרא Leone “ליאון הרופא העברי” או Medico Ebreo בשנות 1525–1460, זה היהודי הספרדי שחי בנאפולי שבאיטליה.

הספר “מקור חיים” של שלמה אבן גבירול, הפילוסוף הדתי והמשורר הנפלא, שהיה זמן מה נסתר מאחורי השם הלטיני של הספר והשם בעל הצליל הערבי של מחברו, מלא שירה לאהבה בגילוייה הקוסמיים והעולמיים בחומר כולו כהופעה אלוהית. זה המושג של “האהבה של הטבע” Appetitus nature או Desiderium) המכוונים במובן פילוסופי אל הצורה, היינו אל היופי, והמשותפים לאבן גבירול הישראלי הספרדי, ליהודה אברבנאל העברי האיטלקי ולטשרניחובסקי היהודי הרוסי – הלא זוהי ה“כמיהה הגדולה” שעליה שר השיר: “הרי את מקסמת לי” ועוד הרבה שירים של טשרניחובסקי.

עוד יותר גדול הדמיון בין תפיסת האירוס הקוסמוגני של טשרניחובסקי ובין זו של דון יהודה אברבנאל והיא מתגלית במיוחד בשיחה השניה של ספר השיחות של זה האחרון הדנה על “כלליותה של האהבה” (de la communita de l’Amore), בה מבוארות בצורה פילוסופית הופעות האהבה המשותפת לא רק לאדם ולבעלי החיים אלא גם לדומם, כמו שטשרניחובסקי תיאר הופעות אלו בשיריו “אגדות אביב”, “לשמש”, דינירה", “לעשתרת שיר ולבל”, “עמא דדהבא”, ועוד. כסיכומו של רעיון זה על כלליות האהבה יש לראות את החרוזים:

"ובמלוא העולם מקום אין מקום אשר אין

שמש אהבה שם וקרניו, קרני אורה קרני חן".

גם הוא בשירתו שר על “מעגל האהבה” שביקום כולו, אותו circulo degli amore או Circulo amoröso של יהודה אברבנאל, שהוא גם לפי דעתו “מעגל ההוויה” (circulo de I ente). את טשרניחובסקי מקשרת לאברבנאל גם התכונה של חדוות החיים שלו, העוברת כחוט השני בכל יצירתו, הלא היא ה־Dolce Letizia של האהבה העליונה, האלוהית, לפי אותו Leone Ebreo האיטלקי.

אפשר להרחיב את גבולות התפיסה המיוחדת של “התשוקה” ו“האהבה” כהשקפת עולם פילוסופית דתית ומסתורית עד עולמם של בעלי הקבלה – אך לא אגע בזה הפעם. אבל אין ספק שצדק טשרניחובסקי באמרו: “במקהלת אין הסוף ארנה ולא אודם”, ורינתו היתה באמת במשך כל ימי חייו על “הסוד האחד”, “סוד כל הסודות” (“לשמש”), כי לבו דפק באמת “בשגעונות דור ודור” (“עם שגיון ציפור שרה”, “עם טרוף עשבי מור”). כזו היתה הכרתו והרגשתו. אף השקפת העולם העכו“מית של טשרניחובסקי, בתקופת בחרותו במיוחד היתה אחוזה ודבוקה בתחושת העולם האישית שלו, שאת יסודותיה יש לחפש לא רק בהשכלתו הרחבה אלא באישיותו ובדרכי התפתחותה, גם באקלים שלה ובסביבתה, נוסף לגרעין המיוחד של אופיו שהיה Sui generis. חותם הבריאות והחוסן, כמו חדות היש, היו טבועים בגופו, והם בלי ספק נבעו גם מסביבת ילדותו שבכפר בחצי־האי קרים, מאווירת הערבות והשדות הממלאה את האדיליות שלו ב”חתונתה של אלקה“, “כחום היום”, “בר’לה חולה”, “מים שלנו” ועוד. אמנם האידיליה היתה גם אחד מיסודות נפשו. גם ההומור הקל והדק, שאת הדיו אנו מוצאים בסיפוריו ובחלק קטן משיריו כמו ב”פרק באנטומיה" ואחרים. אך בעיקר הלא ידע מאין כמוהו ליהנות ממראות היופי והפלאים שבטבע, כי לפי אופיו וטבעו הוא היה מסוג האנשים שאפשר לקרוא להם: גזע הנהנין. כי הוא הביט על ההוד והפאר שבעולם בעיניים פקוחות תמיד. הוא היה מאותם המאושרים הרואים את השושנים ואינם מרגישים בקוציהן. על כל פנים ברוב ימיו ולפני ערוב יומו הוא לא שם לב במיוחד אל הקוצים שבחיים בכלל ובחייו בפרט. חזקה היתה אמונתו, כי יש “אור למאור” אף “בכלי מכוער”, ואהבתו האנושית הגדולה, לבו החם והתמים הם שנתנו לו את האפשרות לראות אפילו “בתוך רמה – תבנית דמעה”. אולם הוא לא היה מאותם המשוררים המחפשים דמעות. להיפך, כולו היה נתון לתפיסת האושר, הטוב והיפה. אפילו כאשר תקפה תוגה את לבו בשנות חייו האחרונות, כשהרגיש פתאום כי “אני לי משלי אין לי כלום” והוא חולם לכל הפחות על “שולחן משלו”, הוא מרגיש צורך לעצמו רק באנדרטה של עשתורת על כל קסמי גופה. כי חוץ מן הנוף בטבע אהב טשרניחובסקי מאין כמוהו את גוף האדם.

בשיריו על הגוף גילה כל פעם את ידיעותיו ואת קרבתו הנפשית לכל פרטיו לא רק כמשורר הגוף סתם, אלא כרופא, שהחומר המיועד לטיפולו חביב עליו וגורם לו הנאה מיוחדת במינה, הנאה אסטטית³ של בעל מקצוע המוקיר את מקצועו ואת המשמש לו יסוד.

גישה זו של רופא־משורר או משורר־רופא אנו מרגישים בתיאור גוף האשה בשיר “את כה ריחניה”, וביחוד ב“פרק באנטומיה” שלו, המלא חן שובבי, שובה את הלב ומבריק בברק של שיר השלובה בהרצאה עניינית, ואפילו מדעית־בלשנית. כל רופא שהלשון העברית קרובה ללבו במיוחד והוא גם בקי וחריף במסכת “נשים” ייהנה הנאה מיוחדת מפואימה זו המלאה תיאור מלא הומור ואירותיקה ביחס לגוף האשה, אבריה וחלקיהם וכמו כן רב התיאור האנטומי והצעת מונחים אגב שעשועי חן של לשון. אמנם, אפשר להאמין לו לטשרניחובסקי כשהוא כותב: “כמה וכמה נשיקות בזכות אנטומיה קבלתי”. רבים משיריו המוקדשים לתיאור גוף אהובותיו הם חלקים של “ברכת הנהנין”.

ואגב אורחא, ערכו והתעסקותו של טשרניחובסקי במינוח רפואי, היינו בטרמינולוגיה רפואית־עברית, הוא פרק בפני עצמו, שכדאי להקדיש לו פעם חקירה מיוחדת. דווקא כאן היה גורלו עצוב, אף על פי שזכה להוציא את ספר המונחים החשוב של מזיא בעריכתו. תרגום ספר האנטומיה שהתחיל בו בראשית תקופת המפעל “מדע” במוסקבה בשנת 1912, שהייתי בין מיסדיו, לא יצא אל הפועל, אף על פי שחלק ממנו עבר בשעתו את עריכתו של ד“ר קצנלסון, הוא בוקי־בן־יגלי. גם ספר האנטומיה המקורי, שעליו חלמנו שנינו, נשאר חלום. לטשרניחובסקי היה המינוח הרפואי חומר לשירה ולא רק מחקר מדעי. על כל פנים היה המינוח אצלו רק חלק קטן מפעולתו. הרבה יותר מקום בלבו, והרבה יותר ערך תרבותי בספרותנו ובחינוך הדור היה לתרגומיו שה”איליאדה" של הומרוס ו“המשתה” לאפלטון מהווים ביניהם מפעל רוחני כביר רב השפעה ורב משקל, מלבד תרגום האפוס הפיני ושירי עמים אחרים. בהשפעתם של תרגומיו מהומירוס ומאפלטון על הרחבת דעתם של בני דורו הוא היה שליח נאמן של צו הדורות.

מה טוב שאת הפרס על שמו מטעם עירית תל־אביב קיבל השנה איש־מדע בעד תרגום כתבי אפלטון לעברית. נזכר אני, כי בשעת החלוקה הראשונה של הפרס על שמו של טשרניחובסקי, שבה הייתי בין השופטים והמשורר היה עוד בחיים, הוא היה לגמרי לא במצב רוח יוני־אפלטוני, אלא עצוב מאד, כי הרגיש את קירבת קיצו. אבל עכשיו אני חושב, כי הוא מרחוק ודאי מסכים להחלטת השופטים האחרונה ולהמשכת מפעלו בתרגום אפלטון. כי כמו שאפלטון היה פילוסוף־משורר כך היה טשרניחובסקי משורר־רופא, משורר פילוסוף דינמי, החובק זרועות אשה וזרועות עולם כאחד. הוא היה, לפי הגדרתו של אפלטון ב“המדינה”, איש ש“כשרון הרפואה בנפשו”. משום כך מהווה שירתו ויצירתו כולה כיום לא פחות מאשר בחייו חומר תרפבטי עשיר בעל פעולות רבות ושונות.

במידה שישנן ליצירה הספרותית והאמנותית בכלל ערך פסיכו־תרפבטי וערך חינוכי־ציבורי – ואני בטוח בשני הערכים האלה – הרי מצטיינת יצירתו של טשרניחובסקי בשתי תכונות אלו בשיעור יוצא מן הכלל.

כידוע ישנן הרבה דרכים לאותה שיטת ריפוי הנקראת באופן כללי בשם פסיכותרפיה. ביניהן תופסת מקום לא קטן שיטת הסחת הדעת לצדדים השונים מגורם המחלה ומתן הסיפוק בהם לנפש הסובלת.

במה דברם אמורים? בריפוי חולים פרטיים, ואילו דור שלם או דורות שלמים שהגיעו לידי חולשת הנפש והגוף או למצבים חולניים מנקודת הראות ההיסטורית והציבורית – להם שולח שר האומה את רופאיהם הנפשיים והרוחניים המחזיקים את רוחם ומקימים אותם מעפר חייהם האפורים על ידי תורות חדשות או על ידי הכנסת תכנים חדשים לחייהם התרבותיים, לספרותם העיונית או השירית.

תפקיד זה של הבראת עמנו בתקופת נעורינו על ידי השירה מילא טשרניחובסקי לא רק בזה שהעשיר את ספרותנו בנושאים פיוטיים חדשים, בתוכן ובצורות חדשות, אלא גם בזה שגילה לפני הקורא העברי עולם חדש, הרחיב אופקיו, העמיק רגשותיו, חיזק את רוחו וחיסן את נפשו.

כי הוא היה רופא בשירתו, רופא בתת־הכרתו וביעודו, רופא ציבורי בצורה המקורית והאינדיבידואלית ביותר.

ואם שירת האהבה שלו, התופסת עולם ומלואו, חשובה כשהיא לעצמה בספרותנו ויכולה להתחרות עם מיטב השירה מסוג זה בספרות העולמית, כמו גם שירת הטבע שלה, הרי ערכן המרענן או ההורמונלי אצלנו, בני העם העתיק, אחד מזקני העמים שעודם חיים כיום, מיוחד במינו. הוא גם ניסה והצליח לעורר בבני עמו בתקופת הגלות המנוולת את ההופעה היסודית של יקום הצומח, את הפוטוטכסיס, היא השאיפה לאור.

בשירתנו וספרותנו שהגיעה לפריחה בתקופה הנקראת שחר תקופת התחיה תפסה שירתו הפנתיאיסטית והאירוטית במובן הקלאסי־פילוסופי של מושג זה את מקומה הראשון וגרמה להתחדשות נעורי העם.

טשרניחובסקי כמשורר רופא נלחם גם עם תולעי הספק והיאוש של חיי הגולה בשירים שהיסוד האנטי־הלמינטי היה רב בהם. כמו כן ריפא בשעתו בפשטות שיריו היפים והשקטים את המתיחות העצבנית של הלב היהודי וערכם הסדטיבי והאנטי־ספזמוטי היה בלי ספק לתועלת רבה. יחד עם זה לא היה טשרניחובסקי דומה לאותם משוררי־ורופאי־האליל, הרואים את יעודם התרבותי והרוחני כלפי עמם וציבורם במתן סמים מרדימים וכל מיני נרקוטיקה, אלא להיפך, טשרניחובסקי ראה את תפקידו כמשורר בזה שעורר את העם לפעולות ולגבורה. בשירים מסוג Tonica והRobosantia הלא כך שר:

"מנגינה לי ונגינה לי מימים משכבר,

הדוקת אש ורטובת גיל ורבתי איל,

שטפתנו זו, מהבהבת בי: עלה וצלח ופעל!"

או:

"שוב קורא לי השיר העז, מנגינת אש ודם

עלה בהר ורעץ הכר, כל מה שתראה רש!"

כאילו היו שיריו – זריקותיו. אך הוא היה בכל יצירתו (ולא רק לפי מקצועו הרפואי המיוחד) גם מנתח. ולא במקרה אהב לדבר על “הקולמוס והאיזמל” שבידו. במכשיר דו־מהותי זה הצליח טשרניחובסקי לתת לבני דורו לב חדש – דבר שלמרות ההפתעות בשטח הכירורגיה של הלב בימינו עוד לא הצליח לעשותו אף המנתח המומחה ביותר.

ועוד: בשירתו רחבת האופקים ורבת הפרטים היה טשרניחובסקי גם חבר לרופאי העיניים בזה, שנתן לבני דורו לקויי הראייה המציאותית וקצרי הראייה ההיסטורית עיניים חדשות ומשקפיים נפלאים להשקיף בהם על העולם הגדול ועל קסמי הדורות.

ואל ייראו דברי אלה, כאילו נאמרו רק לשם שעשוע. הנעימה העליזה קצת שבהם מתאימה לרוחו של טשרניחובסקי שגם הוא אהב לפעמים להתלוצץ קצת מתוך רצינות אמיתית, כמו, למשל, ב“פרק באנטומיה” שהזכרתי.

כי אמנם המשורר הגדול רב החדווה והאור היה לפעמים גם עצוב ביצירתו ובחייו. לא פעם כירסמה התוגה את לבו, ביחוד בשנות חייו האחרונות, בינינו ובתוכנו. ולא מעט היינו אנחנו אשמים בתוגה זו.

אך די לנו במחשבות עצובות בשעה זו. ימי דין עומדים לפנינו ולא זו השעה לעשות חשבון הנפש של הפרט, אף אם הוא פרט חשוב בשביל הכלל.

ניקח בימים אלה מטשרניחובסקי את העיקר שהוא נותן לנו בשירתו – את ההתעוררות ואת העידוד.

נשמע לקולו העולה אלינו מכל יצירתו ושירתו, הקורא לנו: חזק, חזק! אולי באמת נתחזק!

המשורר הרופא

(לזכרו של ש. טשרניחובסקי)

רבת נושאים ועשירת צורות היא יצירתו של טשרניחובסקי, שהיה אזרח העולם במלוא המובן, ותפיסתו את החיים והיקום הצטיינה לא רק בעניין הרב שעוררה ותעורר, אלא גם ברוב ענייניה. אולם מי שירצה למצוא את וא"ו החיבור באישיותו היוצרת צריך יהיה לעמוד על נקודה אחת יסודית במערכת נפשו, שממנה יתד וממנה פינה לכל תפיסת עולמו.

ודאי יצדקו חוקרי הספרות ומבקריה בבואם לחפש באורים לדרכי יצירתו ולנושאיה בילדותו ובסביבתו, מקרי חייו וברוח הדור וגורלו.

הצדק יהיה גם עם אלה שיבואו לבחון ולהבין את מסכת יצירתו מתוך הכרת מסכת נפשו האינדיווידואלית, ואפילו מתוך מבנה גופו, כאשר עשה זאת דרך אגב אחד ממבקריו.

כמובן, רבים המפתחות ללב אדם, וללבו של משורר גדול ודאי ובוודאי שדרושות ומוצדקות הגישות השונות, אבל לשערי עולמו של טשרניחובסקי ישנו מפתח ראשי ועיקרי אחד, והוא דבר היותו רופא.

רבים הם בספרות העברית הרופאים שנתנו יצירות רבות ערך בה, לא רק במקצוע הרפואי, אלא במקצועות רוחניים ותרבותיים אחרים, המהווים את גרעינה של כל ספרות, כמו השירה והמחשבה הפילוסופית או הדתית. אולם אצל הרבים האלה לא תמיד אפשר להרגיש את אחדות האישיות היוצרת במקצועות השונים ולא תמיד אפשר אפילו להכיר את השפעת הגומלין של יסודות הנפש – האחד על משנהו. אין התחומים ביצירתם יונקים אחד מחבריו, – וכאילו כמה יוצרים לפנינו בגוף אחד.

יוצאים מן הכלל הם הרמב“ם, הרלב”ג, ובמידה ידועה גם רבי יהודה הלוי, שאף ביצירותיהם הפילוסופיות, הדתיות, הבלשניות, והשיריות במקצת, אנו מוצאים את עקבות טבעם והשכלתם הרפואיים.

בבהירות המחשבה ובשיטתיות של ה“משנה תורה” ו“מורה הנבוכים” אנו מרגישים את הדרך של חכם טבע אמיתי. בעצם העניין של מורה הלכות ביד חזקה כראוי לרופא מומחה, או בהיותו מוכן לעזור לנבוכים (ואין נבוך גדול מאדם חולה). או הנימה הנפשית הזו לעודד ולנחם, המרגשת ב“אגרת תימן” שלו⁴ – בכולם רק טבעו הרפואי מבאר את היסוד הנפשי שבהם.

על הרלב“ג ור יהודה הלוי לא איחד כאן את הדיבור. הם ראויים, כרמב”ם, לחקירה מיוחדת מנקודה זו, ואף כי בהם יש לגלות פחות אחידות רפואית בתפיסת העולם,מאשר אצל הרמב"ם.

לעומתם טשרניחובסקי הוא יחיד במינו, שטבעו הרפואי עובר כשתי בכל יצירתו ומתגלה בכל סוגי עבודתו הספרותית, זוהי הפעם הראשונה בספרותנו שהיסוד הרפואי האמיתי של נפש היוצר ימלא את כל יצירתו בתכונותיו ובאופיו המיוחד, בלי למלאותם בתכנו דווקא ואפילו אם גילוייה הם בעולם אחר לגמרי, כמו במקרה שלנו בעולם השירה.

כי יצירה רפואית אינה רק זו שנושאה או תכנה רפואי. רבים הם הספרים הרפואיים, שהרוח השלטת בהם אינה כלל וכלל רוח הרפואה האמיתית. לעומתם יכולה יצירה ספרותית להיות כתובה על ידי איש שאינו שייך לבעלי האומנות הרפואית, אבל הוא לפי יסוד נפשו וטבעו – רופא, ורוחו הוא רוחה.

כי חוכמת הרפואה האמיתית אינה מלאכה שהאדם בוחר בה, אלא זוהי אמנות שהיא בוחרת בו, וזהו מה שהרמב"ם קורא: “האדם שהוא רופא”.

הרופא האמיתי הוא אדם שהרפואה היא גורלו, יעודו, גרעין אישיותו, אף אם אינו מתעסק בה למעשה, או רוב פעולותיו הן מחוץ לתחומיה הריאליים והמעשיים.

“האדם שהוא רופא” מתגלה כרופא בכל מעשיו ובכל יצירותיו. מידותיה ותכונותיה של נפש הרופא האמיתי מוצאות לעצמן ביטוי ולבוש בכל פעולה מפעולותיה.

ייעודו של הרופא היה קשור כבר מראשית הימים לייעודם של איש האמונה ואיש השירה, ולא במקרה היו הרופאים הראשונים – כוהנים, קוסמים או חוזים.

גם כיום הרופא האמיתי סימנו – אמונה בטוב המוכרח לבוא, הכשרון לטעת אמונה זו בלב הזקוק לה, הציפיה והראיה לעתיד, הקשר החי עם כל היקום והזעזוע הבא מהרגשת היופי שבכל היצירה.

לפי פרופ' קלוזנר, הביאוגרף והמבקר של טשרניחובסקי, נולד המשורר אצל זוג יהודי כשר בדרום רוסיה, ששם האב היה – טוביה גוטמן ושם האם – ביילה. אבל זה לא נכון.

לי ידועה גיניאולוגיה אחרת של טשרניחובסקי, ההיסטוריקן המהולל של ספרותנו סמך יותר מדי על העובדות הריאליות, הנראות לעין, ועל הכתוב בספרי האוכלוסיה או בפספורטים. אולם את דרך הפלא של נפש איש אין לקבוע לפי דרכיות ואת תולדות האדם אין ללמוד מתעודות לידה.

לטשרניחובסקי שהוא גלגולו של אחד מבני אסקלפיוס האמתיים ישנה גיניאולוגיה אחרת מאשר אב – טוביה ואם – ביילה.

כמסופר אצל פינדר, בהתאם למסורת במיתולוגיה היוונית, הוליד אפולו, אלוהי השירה והרפואה את אסקלפיוס, שאמו קרונוס ילדה אותו בלידה שלא כדרכה, כי אביו, אפולו שהיה גם אבי כל הכירורגים, הוציא אותו כיוצא דופן הרחם על ידי הניתוח הנקרא כעת “חתך קיסרי”.

ואמנם גם לידתו של טשרניחובסקי בשירתנו היתה לידה שלא כדרכה, לידה של יוצא דופן, כי אין לבאר את יצירתו כולה כמות שהיא לא על ידי קודמיו בספרותנו ולא על ידי מסיבות זמנו גרידא.

מתוך זה שטשרניחובסקי נראה היה כ“נטע זר” בספרותנו נחתם בזמנו על ידי כמה מבקרים בחותמת של “יווני” של משורר שהכניס לשירתנו יסודות “יווניים” בניגוד לתפיסות העולם של “היהדות”. אולם זוהי הגדרה שטחית שבשעתה גיליתי את מקומות התורפה שבה והראיתי כי תפיסת העולם של טשרניחובסקי היא תפיסת העולם של טשרניחובסקי היא תפיסת עולמו של יהודי קדמון, של יהודי מלפני קבלת התורה. ואם אני משתמש כיום באגדה היוונית על אפולו ואסקלפיוס חשוב לי לא ייחוסו היווני של טשרניחובסקי, אלא ייחוסו לאלוהי השירה והרפואה גם יחד, כפי שנצטיירו במיתולוגיה היוונית.

העיקר הוא כי “יוצרו מבטן” הוא אותו האל, שהשירה היא רפואה בידו ורפואתו היא שירה.

גם אם נייחס את טשרניחובסקי למקורו האמיתי ונעבירו לסדר הייחוסין של אלה, הנקראים בנים למקום, היינו בניו של אלוהי ישראל, שהוא אל חונן הדעת ורופא נאמן – גם בזה תובן אישיותו היוצרת ביתר שאת. כי טשרניחובסקי היה בשירתו גם רופא לעמו וגם מרבה דעת.

כאבי אבות הטרמינולוגים העולמיים – כאדם הראשון לפי המסופר בתורה – כך גם הוא בתוכנו ראשון לקובעי טרמינים במדעי הטבע או למניחי מונחים ברפואה ובבוטניקה. ולא רק במלון הגדול של מזיא־טשרניחובסקי אלא זמן רב לפני הופעתו.

ואם אמרתי “ראשון” חשבתי לא רק בזמן, אלא גם במעלה. כי נבדל הוא מכל הטרמינומנים או “רודפי המונחים” שבתוכנו, ואפילו משאר העוסקים במלאכת המונחים באמונה ובתום, בזה, שהוא קודם כל משורר גדול, ואפילו לקביעת מונח צריך אדם להיות יוצר אמיתי. חוץ מזה הוא יודע גם את העניין המדובר וגם את הלשונות הנוגעות בעניין. בקיצור – לו יאה ולו נאה להיות בין מניחי המונחים, והוא עצמו כועד לשון שלם שקול.

גם זוהי בעצם פעולה רפואית – פעולת הרופא המשיח אלמים.

ואם את תפקידו זה הוא מילא רק מזמן לזמן, דרך אגב, הרי את ייעודו הרפואי העיקרי – להיות זוקף כפופים – הוא מילא בלי הפסק זה יותר מחמישים שנה, מיום הופעת שירו הראשון עד היום הזה. עיקר ערכו המיוחד של שירתו הוא בכיוון זה. הכיוון הזה אינו מחוייב להיות יליד כוונה, כי ביצירה אמיתית הכוונות נותנות לפעמים טעם לגנאי, אבל כל יצור יש לו ציר, והציר, עליו סובב עולם יצירתו של טשרניחובסקי, הוא – שמחת החיים, עוצמת הרצון, ההתעוררות וההתחזקות. בכל שירתו עובר כחו השני היסוד של שחרור האישיות. עוד לפני 48 שנים הגדיר טשרניחובסקי עצמו את שירתו “כשירת כנמלט מבור כלא” או “כשירת האיש רד בארץ”. הוא היה הראשון בשירה העברית שבמשך כל יצירתו היה ונשאר “אח לסערה, לסלעים וליערות” או במלים אחרות שלו: “חוט אחד ברשת כל כוחות עולמים”. זאת היא תפיסת עולם של חוכמת הטבע האמיתית המשמשת יסוד להשקפת עולמו של הרופא האמיתי.

עוד בשנת 1897 רשם טשרניחובסקי לפנינו בשירו “כל דכפין” את תוכנית כל שירתו, באומרו:

"אם עיים מקדשך על מזבחו ואדניו,

ואם גלה כבוד־אל ונעלו ענניו,

ונשאה הרוח תקותך כמוץ –

אשפוך עליך טל תחיה ועדניו.

ורפא לך, אחי, – חזק ואמץ"!

האין כאן, בשיר כזה, פעולה פסיכו־תרפבטית? בשביל בני עמנו האמונים עלי תולע הספקנות הפסימיות היתה בהופעתו של טשרניחובסקי משום פעולה ריפויית אמיתית. כי טשרניחובסקי ראה את עמו והוא חולה –

"אל גלי עצמים

ידים יבשו, העורקים אין דמים,

אל צמוקי המח החיים בנס,

החיים ולא חיים וזקנים בלא עת

אין כח, אין איל, הפחד בעין,

וכפופי הקומה, כערבה על עין".

(בליל חנוכה)

לאלה הוא נתן את הסיסמא, החשובה לנו גם היום:

לקראת שמחות, לקראת גיל,

פנו דרך, סולו שביל!

רק משורר־רופא יכול היה לתת לעמו האנוש והמיואש מרשם (רצפט) כזה!

בכל שיר ושיר שלו היה מרנין את דמנו ומפעיל את נפשנו. הוא בשירתנו החדשה הראשון שקרא לנו להכיר בערכה החיוני הרב של הפעלנות ושל ההתעלות הפנימית.

שורה שלמה של שיריו, כמו השירים ל“אילאיל”, “לעשתרת ולבל” וסוניטות העכו"ם – הם גם הורמינותרפיה אמיתית. ינסה לטעום מהם מי שלא קרא בהם עד עכשיו. פעולתם הרוחנית תהיה לא פחותה מפעולת התכשירים ההורמונליים של כמה פרופיסורים מהוללים, בהם באו לידי מזיגה נפלאה הסממנים הנצחיים: ארוס, פתוס ואתוס!

כמו כן יש משום הליותרפיה אמיתית בקריאה בשירים: “קסמי יער”, “אגדות אביב”, “בין הרים” ובכליל הסוניטות – “לשמש”. כל המעלות הגדולות שמנו חכמינו הרופאים בריפוי על ידי קרני השמש מוצאים אנו בשירי טשרניחובסקי המוקדשות לשמש. חוץ מן הצד האמנותי־האסתתי הטהור רב ערכם של אלה גם מנקודת מבט זו. הם גם היו הראשונים לעבודת הכוכבים והמזלות או ליצירותיהם של עובדי השמש בשירתנו החדשה.

היודע כמה צמאי אור היה המון עמנו וכמה גמולי משמש היו אחינו ברוב ארצות אירופה, והוויה – כמה נצטרך כעת אחרי האסון שניתך על ראש עמנו לקרני אור מחלימות ומחזקות – המרגיש את כל זה יבין מה רב ערכה של שירת טשרניחובסקי זו.

אשרינו⁵ שניתן לנו משורר־רופא מסוג זה, ואויה לנו, כי לוקח מאתנו.

לא רבים הם בדורנו גדולי האומה, שיוכלו כמוהו לעודדנו ולחזקנו.

הפרופסור Bier הידוע כתב פעם: “מי רוצה לטפל בחולים מוכרח להיות אופטימיסטן”, את הפתגם היפה והאמיתי הזה אפשר גם לנסח אחרת: “הרוצה להיות משורר לאומה חולה צריך להיות אופטימיסטן”, וטשרניחובסקי היה והנהו האופטימיסטן המושבע שלנו, שממנו למדו כל בעלי ה“אף־על־פי־כן” וה“למרות הכל” שבספרותנו ושבחיינו.

לא פעם העביר על מצחנו הקודח את כף ידו הקרירה המשקיטה והרגיע את רוחנו הנסער באידיליות שלו ובשיריו הרוננים. לא פעם גרש את קפאון היאוש מנפשנו על ידי שלהבת הרגשותיו ויקוד חזונו. הסוניטות שלו היו לנו כגלולות זהב, ואילו האידיליות כתרופות מכילות ברזל.

אי־אפשר שלא להתגבר על הדיכאון הנפשי הבא ממהלומות הגורל כששומעים מפי טשרניחובסקי את דבריו המלאים בטחון עצמי כה רב, כמו בדברים:

"ויהי זה החשך פי שבעים ושבע,

וישלח בי צבא כל אימותיו הטבע,

אני את הדרך – אמצאה – אך הרה!

ומעלה ומעלה! בין צורים וכפים,

על פחת ותהום, יד אל יד, העייפים!"

(מתוך עב הענן)

הפעלה נפשית כזו יכולה לבוא רק מפי רופא משורר.

הצריך אני להוסיף גם את הנושאים הרפואיים שבהם נוגע המשורר פה ושם, בעיקר בסיפוריו?

כמובן, יכול לכתוב על נושא רפואי גם סופר שאינו רופא, אבל אף פעם לא נמצא אצלו אותו חן השילוב של כשרון הסיפור בידיעת העניין, שאנו מוצאים אותו אצל טשרניחובסקי, בהם התבלתה כל החיוניות המבריקה, כל הקלות הצוחקת של משורר המעיד על עצמו בצדק:

“במקהלת אין־הסוף ארונה ולא אדום”.

קילוחי ההומור של טשרניחובסקי בסיפוריו, האפיות והאידיליות הזו שבמצב הרוח, חוסר כל דאגה ארכיטקטונית וגליות זו שבהרצאה – כל אלה הם כה אופייניים לשיחת החולין של רופא עליז ואיש טבע מובהק.

אולם לשיא היופי המבריק והמרנן ולמקסימום היכולת בפּיטומי מלים וההישג האמנותי במעשה תשבץ של שירה נפשית לירית וידיעות מדעיות־מקצועיות מדוייקות הגיע טשרניחובסקי בשני שיריו הנפלאים הנקראים האחד – “פרק באנטומיה” והשני – “עמא דדהבא”. הראשון הוא כמות שהוא שעור נחמד, מאליף ומלבב בחוכמת הניתוח ובטרמינולוגיה אנטומית, שרק יד אמן כזו של טשרניחובסקי יכולה היתה להפכה לשיר מקסים והשני הוא – מסכת בבוטניקה, וזואולוגיה, שכולה מנגינת־פלאים.

אם כל קורא נהנה מהן הנאה מרובה – הרי פי שניים תגדל הנאתו של הרופא וחכם הטבע.

קשה במאמר קצר להביא קטעים משני השירים האלה, כי שתי היצירות הן מעשי ריקמה נפלאה, שאין להתירה. הנני באותו מצב נפשי מסובך, שבו נמצא המשורר בבואו לתאר ולדבר על חלקי אותה “כף יד קטנה, בעלת האצבעות הוורודות, הדקות, הארוכות והנאות” שהיתה לו לגביה התרת נשיקה, והוא מן הרשות לנשיקה אחת בא לארבע־עשרה נשיקות.

בה, שירה נפלאה זו לידיים –

“ידיים ענוגות, עדינות” – וכו' וכו' – ידי הנשים, האהובות על משורר־אהבה par excellence כטשרניחובסקי! בטוח אני, כי מי שיקרא אותו יבין לי, אם אומר, כי יד שכתבה אותו ראויה לכל כמות הנשיקות שהמשורר היקר התיר לעצמו לגבי יד אהובתו, ואולי ליתר מהן.

ואמנם ביחס לטשרניחובסקי אפשר היה לאמר לא רק – “שפתיים יושק” אלא “ידים יושק”. הויה, כי ידיים אלו מונחות כעת בקבר.

באחד משיריו שר על שלושה כתרים של אדם ואמר:

"אשרי איש כתר של גבורה גורלו,

אשרי הקונה לו תורה לרע לו,

אשרי ואשריו, אם פרש לנו" –

אנו מצדנו יכולים להוסיף לרשימה זו כתר רביעי, והוא כתר המזיגה של תורה ונוי: נושאו – אשריו ואשרינו.

כי טשרניחובסקי, כאיש פלאים שאיחד בנפשו את שתי מתנות האלוהים לאדם – את הרפואה ואת השירה – הוא יחיד במינו כמשורר על ידי עובדה זו עצמה.

גם עליו אנו יכולים לאמר:

– – – ייף כל הנוגע בו

נוי היה לחכמה לו וחכמתו היתה נוי"

אמיתת חייו ואמיתת יצירתו היא – נשתמש שוב בביטויו – “אמת האמת – אמת הנוי”.

שירתו היתה והנה – חוץ מערכה האמנותי העולמי המוחלט – סם חיים וסם מרפא לעמנו. סגולותיה אלו יעמדו לה תמיד, אף אם ישונה ויחלוף טעמנו. כל שיר חדש שלו, בלי הבדל נושאו, היה, אם נשתמש בלשוננו המקצועית, תכשיר רפואי חדש.

יצירתו כולה היא מסוג ה־Tonica וה־Roborantia שהיינו זקוקים להם תמיד, ובימי אימה אלה יותר מאשר תמיד.

הלא גם כאשר שר באותו “פרק אנטומיה” לפני עשר שנים על אחרית הימים, שהם ימינו, שבהם נראה – ואנו רואים אותם – את –

"כל ימות דור־הצלבנים, במחשכי ימי הביניים,

ימות “המגפה השחורה”, חי פורור טבטוניקוס לעולם"!

הלא גם אז הוסיף ואמר: “חזק ואמץ”!

"רימתה השירה הקדושה, רמתה התרבות הגבוהה

אולי לא תרמה האחת – החכמה מדעי הטבע".

אכן, תכונות הבריאות המוחלטת, המציינות את שירתו של טשרניחובסקי, כמו – שמחת החיים, האמונה בעתיד, ברכת הנהנה ובטחון האופטימיסמוס – כל אלה הם עדות נאמנה לנו ששירת טשרניחובסקי יכולה וצריכה לשמש לעמו הדווה כמקור לא אכזב של עוז ועוצמה, כספק בטוח של סמי חיזוק ועידוד, ששום בית חרושת לרפואות לא יוכל לעולם לספק לנו כמותם באיכותם ובכמותם.

הוא יישאר תמיד בעינינו המשורר־הרופא, היקר לכל אחד מאתנו, באשר הוא יחיד, ולכל האומה, שפגעי הגורל עומדים עליה בכל זמן לדכאה ולכלותה. ואם ביאליק היה ביצירתו מדריכו ומחנכו של דורנו, הרי טשרניחובסקי היה בשירתו רופאו.

1. מרכז וציר

באילן היצירה הביאליקית רב־הפארות הסתמנו כבר בראשית תקופת גידולו, אף בראית מרחקים, שני ענפים עיקריים שעליהם ומהם הסתעפו וגדלו ונתנו זרעם כמה וכמה עצי־פרי ואילני־נוי, שעלו וצמחו לכאורה כספיחי יער במרחבי ספרותנו, אולם באמת הם מחזיקים כולם חוץ מיסודות קרקע גידולם העצמי וחוץ מהשפעת האוויר של סביבתם גם את סימני הסוג והמין בתכונות ונטיות שונות הבאות ישר או בעקיפין מאת אביהם.

ואף בשילשים או הריבעים של ראש־הדור לא יקשה, למשל, כלל לכל בעל טביעת־עין להכיר באברהם שלונסקי, זה הבד הירוק והגבוה ביותר בצמרת אילננו, את הניצוץ הגאוני בחידוש צירופי מושג וביטוי ובעזוז מעופם, המזכירים לנו את ביאליק בצעירותו, או, נאמר, בבן גילנו וצערנו, באורי צבי גרינברג, את הלהבה החיה והצורבת של השליחות הציבורית, שביאליק נושאה ונשיאה במשך תקופה שלמה כה רבת ההכרעה בחיי עמנו. קל גם לראות בלי כל התאמצות הרבה קווים עניניים בתוכן ובצורה המקשרים את שני המשוררים הצעירים רבי־הכשרונות האלה עם רבם הגדול. והם לא יוצאים מן הכלל בפרטים השונים. רבים הם שיניקתם או מורשת דמם באה מן היחיד.

ואם במרחק הרב שבין השורש והצמרת יש עוד מקום לברירה והצבעה על סימן זה ועל קשר אחר, הנה בדור השני לביאליק היתה ההתפצלות והתורשה יותר שלמה ופשוטה וגלויה. אז קיבל פיכמן מאת ראש התקופה כמלואים ליסודות נפשו העצמיים, ליתר השלמה והבעה, את חיוב היחידיות והערצתה ואת החדירה לנוף כלמטרת התרשמות והסתכלות לירית, ולעומתו ממשיך ומשלים שניאור על־ידי כשרונו ודרכיו המיוחדים את השאיפה להכללה רוחנית פתטית בשירה, בעלת גוון שכלי־פילוסופי וחושני־תארי כאחד, ואת ההרחבה וההעמקה של ענין האשה והאהבה עד כדי קביעתו למרכז כל־רוכז ביצירה השירית.

עד שניאור הרבו אצלנו בכלל לשיר על ענינים רוחניים ונפשיים. באה יצירתו והכניסה במידה רבה גופניות לתוך ספרותנו. אמנם כי הגוף והנפש היו תמיד נחלת המשורר, ביחוד בהדגשת החלק הראשון. בא שניאור וגרס: הנוף והגוף בהטעמת המלרע ומכיון שהגוף הועמד במרכז ההגשמה השירית נתאפשר המעבר מן האהבה האנושית הצנועה והביישנית של שירת ביאליק אל חזון־הבשרים הסוער והגועש של משא שניאור על גוי ואדם ויקום יחד.

במשך התקופה נתווספו ונתחדשו על־ידי משוררים ובני־משוררים רבים כמה וכמה גוונים ובני־גוונים לכל תכני השירה של ביאליק, שניאור ופיכמן. גם שדה־היצירה של טשרניחובסקי וכהן נתן זנים חדשים ומיוחדים על־ידי הרכבת פנים וחוץ. אולם בדרך כלל נשאר עד היום השלטון על הנוף בעיקר בידי פיכמן, והמומחיות לאותו דבר הנראה כרגיל בשם “שירת אהבה” נשארה בידי שניאור.

לכאורה יצדק ביחס לכל דבר־שירה המשל האומר, כי אין פזמון בלי ריבה. אין ספק: לא לסריסים השירה. בכל־זאת רבים המשוררים, וגם המעולים שבהם, שאין האהבה אצלם כלל וכלל אותו עיקר שאסור להחסירו מן הספר. האהבה על גילוייה וכיסוייה, קפנדריותיה והטיותיה, היתה, הוה ותהיה תמיד מעין לא־אכזב ליצירת אמנים, כי היא ראשית כל יצירה בחיים, אולם על־פי רוב אינה אף מתחלה ומכל שכן כעבור איזה זמן, המרכז היחידי בעולמם של המשוררים המחזיקים בה כרגיל היא יולדת כמה וכמה בנים ובנות בעולם היצרים ומאהבה נעשה אב להרגשות והגשמות אחרות לגמרי וגורם למחשבות ומעשים השונים בהחלט מאותם הקשורים באמם יולדתם.

על־כן כה מעטים הם בעולם האמנים והמשוררים הנשארים נאמנים בלי כל היסח־דעת ודיחוי־רגש ליצר האהבה במשך כל ימי יצירתם.

אחד המעטים האלה הוא ז. שניאור.

כל יצירתו, מראשית דרכו בספרות עד אחרון שירו שבא לפרסום, סובבת על ציר אחד, הוא – היצר. ולא רק יצר סתם, אלא אותו הידוע בשמו: יצר הרע. אם הוא באמת רע או אולי הוא הוא הטוב – לא בשירה יש לחפש את הפתרון לשאלה זו. אבל מיצירת שניאור מתבהר בבהירות גמורה, כי הוא הראשית וגם האחרית לכל טוב ולכל רע. ממנו כל יצר וכל יצירה באים ובו הם תלויים. הוא המושל בהם, אם בהסתר־פנים ואם בגלוי־תוך ואליו תשוקת כל איש ואשה, בין שיודו בו ובין שיעזבוהו.

על שלטון היחיד של זה בנויה כל השקפת עולמו של שניאור. לו, ליצר, להשגתו והבנתו, לחקירתו ופירושו, לחרופו ולהילולו מוקדשת שירתו ברובה ובעיקרה.

המרכזיות או כשרון התפיסה המרוכזת היא בכלל אחת מתכונותיו המיוחדות של שניאור, המציינות אותו מאשר חבריו בספרות. אין אצלו חרוזים בלי חוט ובתים כאוהלים. שיריו בנויים בכשרון אדריכלי ובהתבוננות של מחשבה תחילה. אף־על־פי שהיקף ראייתו גדול ברב מזה של רוב בני־גילו ואף־על־פי שגבולות זרועותיו רחבים מאד, בכל־זאת אין שדה־יצירתו עשוי מלבנות מלבנות פזורות, פאות פאות בודדות, אלא כל מעניותיו וחריציו, ערוגותיו ותלמיו יוביל אלי מרכז אחד.

מרכז זה הוא המין.

לא הארוס, המרחף כרגיל מעל ראשיהם של רוב המשוררים, אלא הסקסוס הוא העומד תמיד במרכז ראיתו של שניאור. ובזה ייבדל אף מאלה שהארוטיות היא יסוד אישיותם. כי נתן מקום בשירתו למקור כל המקורות, לאותו עיקר שרבים יכסו עליו, ולוּ גם בעלי אהבים. הוא אחד המעטים שהעז להסיר את לבושי הארוטיות המקסימה מעל גופה העירום של הסקסואליות המפחידה.

הוא אפילו אינו מבין את העקיפין של הארוס, את השהיות של האמנות והשירה, הן:

      "לב אשה לגבר, והם בושים, מתחפשים

      ומחכים, למה הם מחכים?"

        (“בליל חשק”, גשרים.)

בעיניו נראית הרבה טובה וטבעית אותה תקופה של סקסואליות גלויה.

      "עת נדה בת חווה ערומה ושזופה

      וביקשה את דודה בהרים".

        (שם)

ברעיון זה הוא מחזיק גם כעבור חמש שנים אחרי כתבו חרוזים אלה. בשנת תרע"ג הוא חוזר להשקפה מינית זו ונותן בפי האשה את הדברים הבאים:

      "לא אובה… מאסתי באהבה,

      ………….

      אני חיה, רק חיה בת־קדומים,

      ………….

      הוי טוב לי לו פרא תעיתי

      עד עתה בדרכי יערים,

      בלי קללת האהבה על ראשי,

      בלי כבלי־משפחה מזהבים,

      ויוצאים הגברים בקשני

      בדשא הרטוב טל־נשף". – –

        (“אנוכי, אנוכי לא אסלח”. חזיונות.)

אכן לא באהב ואהבה ישגה שניאור, אלא במין ההיולי וסבכיו, ביצר והפכיו כי לא הרי זה כהרי זה. ההבדל בין שתי הופעות־חיים אלה רב מאד.

כתולדה לאב, כחץ לקשת וכשליח לשולחו, כן יחס הארוטיות לסקסואליות. בה בשעה שהראשונה אין כוחה אלא בערמה ועמקה יודעת השניה רק מערומים ודרך ישרה. הארוס צד ולוכד, הסקסוס מדביר ומנצח. בארוס יש קלות צחוק ויופי – משום כך היה אפולו בתקופות שונות ואצל שבטי יוון שונים גם ארוס – אבל בסקסוס יש תמיד כובד, פחד וכעור – על כן היה סמלו השעיר… וה“פלוס”, כלי זינו של האחד – כנפים וחצים, אמצעי השני – זרועות חזקים ואלמות.

ועד כמה שולטת הסקסואליות בתפיסת עולמו של שניאור אפשר לראות מזה, שהוא רואה את הטבע בגן־העדן (במחזה “חוה” ב“השלח” כרך מ"ה), את עץ־הדעת, ופריו –

      "כפרי בשר־אדם, פרי ירכו,

      התלוי בשל, מיותר וחסר־טעם

      ומכוער הוא…

      …………

      מה־מכוער הוא, מה נפלא!"

רק אצל הסופרים הקדמונים בתקופות התאווה הגלויה והפורצת כל גדר אנו מוצאים זכרון ל־Phallus באותה פשטות “חסרת בשת” שאנו פוגשים במקומות שונים בשירת שניאור. כי כאדם ביד היצר כן שניאור בזרועות דיאוניסוס.

לשדה היצירה של אחרים משמש הארוס כטל – בשדות שניאור יארוב תמיד הפן, ואלוהי המין ימטיר עליהם מטרות עוז. כל סקסואליות היא מצד אחד חשרת העננים ומצד שני כמיית האדמה לגשם. ירד הגשם תפסק הכמייה, אולם לארוטיות אין חזרה. היא כמעין המהפכה מתוך גלוי וכסוי בלתי־פוסקים. אין בהם במשחקי הארוס אותה נקודת רויה הנמצאת תמיד אצל הסקסואליות עם גמר תפקידה, ואותה ההתקפה הבאה לפתע פתאום. על־כן נרגיש בשירת שניאור אותו רעב הנשבר וחוזר, אותה מתיחות יסוד, המתגברת על כל רפיון זמני ואותה חריפות של היין המשכר, המעביר את האדם מתחום שלטונו של ארוס־אפולו אלי גבולות ממשלתו של סקסוס־דיאוניסוס..

      "בליל יין ודמעות, אנחות ומחולות –

      כך היה, כך יהיה בבאות…"

       (“בליל חשק”, גשרים)

יאמר כל מאמין במין, כי בממשלת היצר יגוז כשרון הברירה והערכה ובמקומם תבוא ההכרחיות העורת.

      "ענוגות ועזות, גאיונות, ענוות,

      מסולסלות כרחלים, כחתולים – חלקות,

      ערמוניות, שחורות, אדומות, זהבהבות" –

כולן בלי הבדל היו קרבן רצוי לאיש היצר, שמאחורי “הדלת הלבנה”, לזה היצור, שהוא כפי עדות יוצרו – “זולל אושר, שטוף הנאה” (שם), ובאמת הוא נמצא מעבר לכל הנאה, כי “מתהולל” היה “ולא הרהר”, והוא מעיד על עצמו:

      "לא, לא טפות טפות –

      כל הכוס גמאתי

      על שמריה העכורים –

      …………

      …………

      כנהר שובב נפתל דרכי" –

        (שם).

ומכיוון שכך הלא ברור הדבר, כי לא הוא השליט על דרכו ואין הוא גם אחראי למעשיו.

      "אין אני אשם, חביבה, אם עיני מתיזות רשפים.

      אם זרועי מתכווצה לחבק ושפתי נמשכות לנשק

      נשיקה אין סוף ואין ראשית"…

       (“כן נושקים אנחנו”, גשרים.)

הן צוו הוא החשק המיני, גורל, חוק. אף כעבור כמה שנים יאמר שניאור על הפרגים ועל הסקסואליות המסומלת על ידם:

      “ותהיו בעותי חלומי ויפיו”.

       (“פרגים”.)

כי המין הוא השליט על כל, על החי וגם על הדומם.

      "ורוחות וברואים ינועו

      על עבים, משברים וענפים;

      שוט חשקת־המין אותם שוטף –

      חק אחד לעזים ולרפים".

       (“משא דממה”, חזיונות.)

מכאן ההכרחיות שבגילוי המין. גלי־הדם באדם הם הנותנים קצב לאהבתו. פעם יפכו חרישית כקצף השזר על גדות ימים ופעם ישאג הנחשול כעדר לישים. האהבה ממתיקה לך את רגעיך, אבל בו בזמן משעבד אותך המין לנצח ומסיבה זו הנך נהפך למסובב בין רבוא רבבות מסובבים אחרים. ואם יימלט הגוף לאיזה זמן ממצולת היצר – ההצלה בת־חלוף היא. “מנוול זה” נשאר במארב ומוצא מהר את הרגע המתאים להגיח ממסתריו. כך היה בטח ביון הקדומה מזנק לפתע השעיר פן מאחורי המחוללים לתומם בשדות ובכרמים. כהכרח הוא בא ונדחק בין יריעות המקרים.

אמנם למדנו לחבב על עצמנו כמה וכמה הכרחים, ולולא ידענו ליהנות מן הדברים ההכרחיים שבטבענו מי יודע אם יכולנו לסבול את משא החיים. לאשרנו ירמה אותנו גורלנו להאמין, כי עוסקים אנו בענינים שיש בהם משום הנאה ותועלת לנו, ובאמת אנו עושים רק את המוטל עלינו. כך גם החוש המיני העמיד עלינו נציבו הפקח, הוא שר האהבה, וזה משתדל לרמותנו בכל מיני רמיות של הנאה כדי לשעבדנו שעבוד גמור לצרכיו השואפים רק לתפקידי ההויה.

כרופא מנתח, הבא לטפל בפצע מורד מוכרח קודם כל לקרוע את על הלפיפות והחבושים מעל מקום הכאב, כן יקרע שניאור את כל הלבושים התרבותיים מעל פצע המין.

גילוי הלוט הוא אצל שניאור בכלל תכונה נפשית יסודית, והיא שעשתה אותו פחות מסוגל לארוטיות ויותר נוטה לסקסואליות. ואמנם לא רק מעל האשה יקרע את השמלה, אלא גם מכמה וכמה הופעות חיים אחרות.

ואשר לפצעי ה“אהבה” אין שניאור עיף מטפל ומהתבונן בהם, וליהנות מהם אותה הנאה של בעל־מקצוע. משום זה אנו מרגישים בדבריו על מצוקת היצר גם את קסמו ומתקו. התהום הפעור של מצולות המין רומז לנו ממעמקיו המוארים באורו של שניאור. אף־על־פי שהוא כה מפליא לתאר את היסורים שבהם.

2. דיוניסוס

בין היסורים השונים הנגרמים לאדם על־ידי יצרו ראוי לתשומת־לב מיוחדה אות וצער הבא מתוך ההכרח, שהיצר המיני מוכרח להתחפש ולשנות את טעמו כדי לעבוד ולפעול בגלוי. כי אף־על־פי שארוס ודיוניסוס הנם ביסודם אויבים זה לזה בכל־זאת זקוק דיוניסוס לעזרת ארוס, כי עינוי גדול הוא לו ליצר המיני ישר־הדרך וגלוי־המהות להיות מימוס.

על־כן לא מקרה הוא, ששניאור מזכיר ב“פתיחה” לספר “החזיונות” את המוקיון. לא מקריים הם גם דבריו על צער ההתחפשות במקומות אחרים. לכאורה תמוה הדבר: מה לו לשניאור, האוהב כה את הגילוי ולמוקיון? יצירתו הלא מצטיינת ביתרון הנגלה שבה ובשאיפתה לגלות הכל, אף את הדורש אולי כיסוי. הנעימה האישית־וידויית שב“פתיחה” הנ“ל על הגיל המעורב בתוגה ועל האהבה הרבה בקלפת האיבה, כמו כן ההתוודות הנוגה בשעת ה”רפיון" היפה. אינן נותנות לנו פתרון מספיק לשאלה זו. אין ספק, כי גם לווידויים אלה שרשים יותר עמוקים בתת־ההכרה, שרשים אלה הם מאותו מין קשרים נעלמים, המתפתלים ומשתרגים מתחת לשטחי הדורות והתרבויות והמובילים אותנו מן הטרגדיה המודרנית רבת־הסבכים אל המסתורין הקדמון, שהיה כולו מוקדש לפצעי המין. עוד בצעדיו הראשונים בשדה היצירה האמנותית מוכרח היה היצר הרע לשום מסווה על פניו. משחקי המסתורין של אוזיריס ואיזיס במצרים, כמו המשחקים האליבסיניים של דיוניסוס ודמטרה היו ביסודם ובפרטיהם סימולים של הסקסואליות הקוסמית, ובאופן כזה נעשה דיוניסוס, שהוא גם אוזיריס, גם תמוז, וגם אותו אלוהים המברך בתורה את בני־האדם בברכת “פרו ורבו”, אב לכל מימוס. ושירת שניאור, הצופה הליכות עולם, המלאה ברקי דמות וצורה, העשירה בתנועה וצלילים, הנה כולה מעשי מימוס המגשים את תפקידו ההיולי והמהותי מימות עולם, להיות שליחו של דיוניסוס הפורה והמפרה, שפרטי פולחנו באו ליון מתרקיה ולטרקיה¹ מן המזרח, ממזרחו של שמש, ממצרי היצר של מצרים ומבליל התאוות של בבל. ואם שמו היה בהודו – שִיוָה, תאוריו וסמליו היו גם שם רק פליים, ז.א. מינים גלויים. שם הוא גם נחשב לאלוהי הקוסמים והפקירים. אולם אצל איזה עם מעמי עולם אין היצר הרע אלוהי כל הקוסמים והפקירים החדשים – המשוררים והאמנים השונים?

הן מתחת אלפי צעיפים יתגלה לפנינו.

הוא הנותן טעם ומתק לדרישות הדת, הוא הנותן גוון לאהבת השכינה ב“קבלה” שלנו, ולהבדיל אלפי הבדלות, לפולחן האם הקדושה בקתוליות. הוא היסוד לכל דבקות חברתית והוא הגורם לכל פרוד בין אנשים. בו תבנה ארץ ובו תחרב. במחולותיו יתלכדו עולמות והיו לעולם אחד, ותעתועיו הם המפרידים לחלקיו את הבשר האחד שהתהווה מזיווג שני גופים זרים. ביצר יוצר זה רואה שניאור חליפות ותמורות אין־סוף, רבבות כוחות המתנגדים זה לזה, שילוב של צער ועונג, בליל של הן ולאו, פיטום של הנאות והונאות, נחשול של כיסופים ומאויים ותהום של דחיפות וכליונות.

לא לשוא יחרד כה לבו של שניאור ליצר הרע בימות המשיח:

      "הנה ימים באים… הוי לבי, לבי לו ליצר־הרע,

      זה מלח כל היקום פלפלת־ההויה

      ……………

      ……………

      זה העוגב המתהדר, בן החיל,

      …………..

      …………..

      זה החומד את הכל ולועג לכל נשא,

      המצית אש בלב ורוקד: קדוש, קדוש

      ולמחרת בא ומכבה במי־שופכים

      ובלעג־בוז שלהבת קדשו

      זה המעודד זקנים נובלים ונותן צו: אהבו!

      ומפרפר ערף תמימים וחורק שן: חמודו!

      ……………

      ……………

      המצחק בכנף פרפר להוט אחר הצפורת

      ונחבא תחת שולי שטנים גאים ומחרישים,

      ומרעיד חוטי־שדרה של ענקים

      וטבעות נחש נחבא אל פטריות,

      ומגרש שבלול קר תוך קליפתו

      וגוער: זחל ובקש אהבה ורעיה! –

      ……………

      ……………

      הוי, מרה תהי ורעה תהי אחריתו

      בימי הדבש, הפשתן והמזמרות".

       (“והיה באחרית…”)

כי לא יהיה צורך בו בימים הפושרים ובחיי המישור “שיבואו”, לפי אמונת הרבים, השנואים על שניאור. בין כל החטאים והעוונות של אלה הרבים, הדכים והנדחים, המנחים והמנוחמים, מביא שניאור בתור ה“אחרון אחרון” – נורא: את יחסם ל“יצר הרע”. בו בחן אותם לאחרונה, ובו הכשילם והחתימם לדראון עולם.

אמנם בחינה זו יכולה לשמש הבחנה גם לשניאור עצמו. כי זה כבר הורגש והודגש, ששניאור מתנגד לציבור. הוא מחזיק בתורת הפרט בהכרה שלמה ואינו חדל בכל הזדמנות שהיא לבעוט בכלל. עדים להשקפתו זו הם השירים: “לנביא”, “בין החומות”, “ערבית”, “משטמה”, “והיה באחרית הימים”, (גשרים), ו“בין כורות”, “מן הפנקס”, “משירי הרץ”, “אספרתקוס”, “נכאים”, “המנורה הירוקה”, ועוד (חזיונות). בכולם יובע הלעג מלא־הרעל על שאיפות וחלומות הצדק והיושר של הרבים והנדכאים על־ידי המעטים ועל דעותיו וסדרי חייו של הכלל, שאינו רוצה להיות עבד נרצע לפרט, אף אם הוא מחונן בכמה וכמה תכונות מיוחדות. בשיריו השונים מנסה שניאור עצמו לתת באורים שונים לבוזו ושנאתו להמון. חלק מבאורים אלה קשור בזכרונות והרגשות פרטיים על גזילת נעורים וקיפוח זכויות, כמו בשירים “תחת הקרנס”, “חובות”, “משטמה”, (גשרים), ומקצתם תלויים בהשקפות־העולם של יתרון איש המעלה האחד במהותו וערכו על המון העם ובדעה הרואה סכנה לתרבות ולקיום העולם בשלטונם של הרבים (“לנביא” ועוד מהנ"ל). בין שני סוגים אלה של יסודות האינדיבידואליות הקיצונית אצל שניאור יש בלי ספק קשר פנימי, ושניאור אינו היחידי המפתח השקפת־עולם המתנגדת לחברה ולציבור וכתוצאה ממצב של נדח, שהיה באמת או אף אם רק במחשבה. אולם את הסיבה הראשונה למחשבות כאילו צריך לחפש בלב ולא במוח. ביחוד כשהמשטמה של שניאור היא לפי עקשנותה, חריפותה ופריצותה נפשית־חושנית. והנה נראה לי, כי מקורה היחידי והאמיתי הוא במערכי מהותו הסקסואלית.

כי המין הוא על־פי עצם טבעו אנכיי ואגוצנטרי, והסקסואליות יודעת רק את המספר טן־דו. בדברים שבינו לבינה השלישי מפריע.

ואם שניאור נוגע בכל זאת ובעוז והוד כדרכו, בשאלות גדולות של צבור, כמו שאלת הקיום הלאומי שלנו. והכניס לשירתנו הלאומית פרקים נפלאים – הנה אפשר היה הדבר רק משום ששיריו הלאומיים לא נולדו אצלו מתוך דחיפה ראשונה, כמו אצל ביאליק או שאר המשוררים הציבוריים ביסודם, אלא הורתה ולידתה של שירת שניאור הלאומית היתה בהתנגשות סקסואלית. כך, למשל, נולדו והתפתחו וקיבלו את ברקם המעוור החרוזים החזקים ועשירי ההגות והחזון של “עם צלילי המנדולינה” על־ידי המצב של טן־דו, שבו נמצא המשורר עם האיטלקית. מן המגע באשה של בת־רומי זו התלקחה להבת המחשבה הפילוסופית־לאומית של המשורר. ה“איטלקית השזופה”, שהחל מחזֶהָ הגמוש והגבוה וגומר בחגורת השני היורדת על חמוקי ירכה, שצבעה “מרגיז פרים פראים ותרנגולי הודו ומלכים גאים” – איטלקית זו היא היא שעוררה על־ידי מנגינת דמה את “מנגינת הדור” ואת “מנגינות ישראל” גם יחד. וכאשר שפך פעם ב“והיה באחרית…” את לעגו על קטני־המוחין וצרי־הלבב, על כל דל ומך, הרוצה בהתעלות על חשבון בני־העליה לפי דעת שניאור, הלא גם אז הגיע המשורר לפסגת הפתוס שלו, רק כאשר בא עד התמונה של שחיטת היצר הרע בימות המשיח! וגם בשאר המקרים ידבר מגרונו האמן החושב, שלמחשבתו יש תמיד אותו ברק ואותה חריפות שישנם לדברי גברים עזים בחברת נשי־חמד. מציאותה הנראית ולא נראית של האשה מגרה את שניאור בלי הרף. ואמנם – חילו לנשים. באוריתא אין לו ענין, אפילו הרבה פחות מאשר לטשרניחובסקי, ה“יוני” המדומה, ועסקנות ציבורית, לאומית או חברתית, לא לו היא.

כי העסקנות הציבורית מוציאה את הגבר מעולם אהבתו ומחוג משפחתו.

      "ואלהי האהבה הגדול לא יסלח, לעולם לא יסלח,

      ……………….

      אם נחמם את קרח־הצפון ונחלק לרעבים לבנו

      ואם נשחית חומנו לארץ".

       (“כן נושקים אנחנו”, גשרים.)

כך היתה דעתו של שניאור על העבודה הפוליטית ברוסיה (קרח הצפון) ועל העבודה הסוציאלית (לרעבים – בהדגשתו הוא). יחסו לאידיאולוגיה הסוציאליסטית לא השתנה גם אחר־כך בשיריו. כי כל עבודה ציבורית למען הבינונים בערכם והעניים במצבם היא בעיניו גזל כלפי אלוהי “האהבה”. גם האשה, הסקסואלית תמיד על־פי מהותה, שונאת כרגיל שנאת־מות את העסקנות הציבורית של בעלה או מאהבה, הוא הדין בגבר. כל זמן שאין לה לסקסואליות האנושית שום מעצור או מפריע לגילוי תפקידה המלא אין לה לזו שום צורך בציבור. להיפך, כל כוחה ביחידות ובהתיחדות. ושניאור כאילו מוציא ממנו את כל המסקנות ההגיוניות ביחס לערכם של כל החלשים והנחשלים בהתחרות החיים והיצירה.

מכאן גם יחסו המיוחד לאשה.

מכל המשוררים העברים החדשים, שביחסם לאשה יש איזה יתר־אביריות, אחד הוא שניאור, המביט על האשה בריאליות היתרה של זקנינו, בתוספת זלזול נטורליסטי מעליב של בן־כרכים, וכדי להיווכח בתהום העמוקה המפרידה בין הגישה הסקסואלית לאשה ובין היחס הארוטי־שירי אליה כדאי יהיה להשוות שיר אחד או שניים של שניאור משנת תרס“ה לאחד השירים של ביאליק מאותה שנה או מזו שלפניה. בשביל ביאליק – היא “יחידת חייו ושכינת מאוייו”. הוא יראה בה “אם ואחות” וחיקה – “מקלט ראשו” ו”קן תפילותיו הנידחות" (“הכניסיני…”). לעומתו כותב תלמידו:

      "מה לי ולפרח, לציץ אשר נבל –

      ואת כבר נכנעת"…

       (“זכריה”.)

או –

      "ואתן, היפות, בהיות לבי בשר,

      …………..

      גנבתן את הכל ולי לא הותרתן;

      ועתה עוד צמאות ורעבות נשארתן…

      הרי לכן ברזל, חטפוהו, הבנות!

      אכלנה ושברנה שניכן הלבנות".

        (“תחת הקרנס”)

ועוד: זכרונות הנעורים.

אצל שניאור תופסת ה“אשה” וה“אהבה” או המחשבות על חסרונן כמעט את כולם.

      "בחיק בת־חוה, בשפתיה

      גזלת נעורי שם נשמרה".

ואילו אצל ביאליק רבים הם באותו זמן געגועי הנוף, והעיקר – חזיונות העם.

אכן עוד בראשית דרכו ידע שניאור כי כולו, גם “גוייתו גם נשמתו” – שתיהן צמאות ומבקשות את תיקונן באשה". המצאו את תקונן? –

3. חזון הבשר

עוד קודם שהתגלתה לשניאור עצמו המהות המינית של יצירתו שר שיר לירי רך, שכנף ארוס הבורח נוגעת ולא נוגעת בו. מצד הצורה אמנם נשמע בו (ב“את כל לבו מסרה לו…”) את המוסיקה המנענעת של חליל־האהבים, אבל מרגישים אנו כבר, כי הדם אינו שקט. הבשר מתעורר מתרדמתו בקלות, כילד המתעורר בבוקר.

היא –

      "לחזה – לובן שיש,

      ריח קיץ ויקוד אש".

הוא –

      "הכל נטל בשחוק קל.

      זה השפם הצהבהב".

       (שם)

לעת־עתה “בשחוק קל”, כעבור י"ד שנים – מתוך “חטאי מתהולל” (“הדלת הלבנה”), ובינתיים – מתעורר בו כבר הצורך ללעוג לאשה. אחרי “ליל החשק” הוא מלווה אותה בדברים אלה:

      "ובצאתך רות־עונג והנה חלומך

      הוא פתור והפתרון לא מובן,

      ועוד הרבה תחפשי לך פתרון לפתרון"…

       (“בליל חשק”)

גם הוא מחפש פתרון ל“חידת נדודיו”, ונדמה לו שרק “לנערות מצא פתרונים”, אולם באמת חידת נדודיו הלא היא – בנערות. ואם יבוא ויתוודה לפני האחת, שלה הוא מבטיח אהבה, התאמין לו? הן אהבתו היא תמיד תאווה. יבוא השיר “כן נושקים אנחנו” ויעיד. הן אפילו ב“שירת האביב” משנת תרס"ד נמצאים כבר במרכז השיר החרוזים:

      "ורוטטים יצורי הבשר

      מתחת לדוק משי לבן".

אף “רעיונו”, זה הכוח המופשט, הגא והחזק, המחבק זרועות עולם, מקבל משניאור לאחר מות גופו תפקיד סקסואלי, אם כי פסיבי מאד וגם קצת מעליב:

      "וכצל כחול יתעה בלילה לאורות הסהר החיווריים,

      עת ישקו בחורים אהובים את עיני עלמות עיפות".

       (“רעיוני”)

אך כל זמן שחי “רעיונו” או, יותר נכון, מהותו היוצרת, “ידו הקיץ בה יוקד”:

      "כה צר לו על חום זה שהולך לאיבוד

      בלי הלהיב את דמך השוקט".

       (“בליל חשק”)

לו צר על שלו, אבל על שלה לא יחשוב. ואיכה יחשוב אם הסקסואליות גועשת בקרבו עד כדי תאור של:

      "זרועות־נחשים מתלכדים, מרעילים וחונקים

      ……………….

      וסופג פה אחד ושותה ומוצץ עלומי חברו

      ……………….

      ונשמטה הארץ מתחת ותחומים וכתלים נמוגו"…

       (“כן נושקים אנחנו”)

וכמובן, צודק שניאור על־פי דרכו, באמרו:

      “ואין אני אשם, חביבה”…

אולם היא במה אשמה? מדוע צריכה היא להיות הקרבן? אכן זאת היא קללת המינות. האיש הסקסואלי הוא תמיד אנכיי, ושניאור אומר גלוי:

      "צר לך, אדם? אל תתעצב!

      הכל תסלח לך האשה".

       (“בעמק”, גשרים)

מה פלא, אם בוז יבוז לאשה?

      "את ילדותי גזלו מני, –

      עתה קמת לגבות חובי.

      מכל אשה אדלה ניצוץ

      ואצוה לה: אהובי".

       (“חובות”)

מי גזל את ילדותו? ומדוע על האשה לשלם? רק על־ידי הסקסואליות שבמהותו של שניאור, ולא על־פי קו ארוטי, אפשר גם להבין את השורה: “ואצוה לה: אהבי!” אהבה – וצו? הארוס אינו יודע צווים, אבל יצר המין יודע זאת, ואם יש צו ושלטון של אדם באדם – יש גם התעללות:

      "ואני באהבי ואחביא שעיר קטן

      ברקמות שיר וקנאה ואנחות.

      לחשתי: הנני עבד.. ואהיה תמיד מלך

      והיא… היא שפחה בין השפחות".

       (“תפלה”)

הבוז לאשה ־ זהו הקו האישי בטפוס הסקסואלי ששניאור מתארו ומתואר על ידו. גם שופנהויאר, ניטשה וינינגר, הטפוסים הסקסואליים רבי־הענות, היו יכולים לאמר יחד עם שניאור:

      "ואני לעגתי תמיד לה – לאשה,

      אשר אין זכרון לה ואין לה עבר;

      אשר לבה וחלומה פורחים לפני שכבה

      ואחרי קומה אין לה דבר".

או: –

      "ואני בזיתי תמיד לחידה המהוללה.

      העוטה שמלת־משי סודית ולוחשת:

      קום, גול וקרע השמלה והנה כל הפתרון –

      לדג הפז אין סנפיר ולחינם כל הרשת".

       (שם)

אמנם – כחידה כפתרון, ויחסו זה של שניאור לאשה בשירה אינו נבדל, כמובן, מיחסו ל“נשים” בפרוזה (“במצר”). כי מה יבקש “מלך” לדעתו מ“שפחתו” בעיניו? מכיון שאינה שווה לו, שהיא רק “צלעו” ולא יחידה בעולם, כמוהו (“אדם”, השלח, כרך מ"ו) – היא נראית לו גם כחיה סתם, פעם כחתול שורט ופעם כרחל נאלמה, ולפעמים – מאחורי “הדלת הלבנה”:

      "רבצו בנות חוה עירומות,

      אכולות החרפה ובטוחות כלביאות;

      ושעות ודקות – כפתנים מתחממים,

      וכפרות הבשן – ישרות ובריאות".

והאהבה שלו היא, כמובן, תאווה:

      "רגלים וזרועות השתרגו כנחשים,

      וילחשו כסתות־המשי".

       (“כאשר גמל האשכול…”)

“נחשים”! זכר ל“חטא”. כי אחד החשק מדורי דורות. נצחי הוא היצר. תוצאותיו? – כמובן, בא הפרי. הלא זוהי דרכו של המין מימות עולם. מן הפרי אל הפרי דרך הפרחים, שהם, לפעמים, גם עם קוצים.

על־כן כה גורלית איומה היא כמיית הגבר לאשה. כערגת המכיל אל הכלי, ככיסופי היין אל הכוס. כי יודע שניאור:

      "את – סולם מוצב בעמקי הגיהנום

      וראשו בשמים;

      העולה עולה בך, והיורד – יורד,

      בלעדיך סגורים כל הדרכים,

      אל האלים ואל השטן.

      לחייך, אם, אויבת־נצח ואהובה!"

       (“עם צלילי המנדולינה”)

תוך כדי קריאת “לחיים” תתעורר גם הצעקה: למות! הקללה בברכה נעוצה. האם הנותנת “בן־פורת” יכולה לתת גם בן־סורר“, ובכן בה גם הסכנה לשלטון הגבר. די לו צער ומרי בשעבודו לה וליצרו המתעורר על ידה – הגם לפרי בטנה יהיה עבד? על־כן תגדל שנאתו לשליח עברה זה, המכשילו לפעמים. הוא רוצה בחופש והיא שמה כבלים על ידו, הוא רואה את עצמו כעיקר כל העיקרים והיא מראה לו פתאום מרכז אחר – איכה ישלים עמה? ולו היה לכל הפחות כוח עצמי כנגדו, הדומה לו במקוריותו, כפי שהוא רואה את עצמו! אולם הוא רק שליח, “נשק” בידי הגורל “להקים על אודי חרבנו” “דור חדש וזר”, שאין לו בו כל ענין, משום שהוא, הגבר השניאורי, יודע רק אהבת עצמו. כל הענין של הקמת זרע נראה לו כ”משחק אכזרי" והוא אינו רוצה – הה, רצונו חשוב מאד בעיניו! – להיות כדור משחק. גם האשה יש ותמרוד. מתעוררת בה החיה השבויה בין גברים והיא בועטת – באהבה, בתנאיה ובתוצאותיה. “רעיונו” של שניאור, היא מחשבתו רחבת־הכנף, כדג ברשת. גם אותה כופים חוקי־הברזל עד שתאמר רוצה אני. אולם הוי ואבוי לבא מתוך כפיה. אין גן־עדן לא לזו האומרת:

      "הלוכד עלומי כאויב

      ואני אל המצור אתפלל;"

       (“אנכי, אנכי…”)

ולא לזה האומר עליה:

      "אם רחבים בעשן־חלומותי,

      ובהקיץ – בת תופת".

       ("שם, ב.)

קללת עולמים רובצת עליהם, היא הקללה של תכלית המין.

      "כי גלה גליתם הדלת

      לאוצרות יצירה וגבורות,

      לחידה – היות לאלוהים".

       (שם, ג)

משום זה עולמית היא הקללה, על כל חי תרחף, כל היקום בה ישתתף.

      "תהום להר –

      ואסון רב לאשר דבק איש באשתו;

      וברוצם זה אל זה ובנוסם בשבע דרכים

      ורעדה כל הארץ וימים ירתחו".

כי סוף סוף לא יחידי הוא ביקום סבלה של חוה בגן־עדנה, אף לא אסונה של בתה, “הכוס המורקה” המשלכת בפרדס העיר “למכשול על שבילי ערירים” (“בפרדס האפל”). בכל הטבע כולו רואה שניאור אותו אסון ואותה קללה של כבלי המין. אין מוצא.

4. היצר בעולם

כי הסקסואליות היא בכל, ואין מקום פנוי ממנה. בכל גילוי וגילוי של הטבע יראה שניאור את פני המין. אמנם תאורי הנוף של שניאור אינם פוגעים אף פעם ברגש הבושה, אף־על־פי שתאורי־היצר באדם ניתנים הרבה יותר להעלמה וכיסוי על ידי להטי ארוס. ואם בשירי האדם של שניאור אנו מרגישים תמיד את רתיחת הדם הסוער, המשביחה לפעמים את צלילי־הנפש העדינים, ואנו רואים תמיד את חשרת התאווה האכזרית, המאפילה לפרקים על נגוהות האנושיות הזכים, הנה בשירי־הטבע שלו יודע שניאור להיות רך וענוג, גמיש ומוסיקלי.

אף־על־פי שגם פה גם שם אחת היא נקודת הראיה המרכזית, היא נקודת המין, בכל זאת אנו מוצאים במקום אחד אשד של מחשבות ומראות הדולקים זה אחרי זה כדחופי־סער ובמקום אחר רינת קצב של פלגי־פלאים, הנהנים מן העולם ומעצמם בלי כל קדח גאווה ותאווה פנימי. בדברו על האדם וסבלו המיני זורק שניאור מרה וכולו מלא מרד, אולם בתארו את הטבע ישמע וישמיע –

      “בין מים ושמים בכי מתאפק הומה”.

       (“בין הערבות הבוכיות”)

האדם יתווכח תמיד אצל שניאור, יריב, יצעק. אולם הטבע כולו – “משא דממה”, אף כי גם הוא, וביחוד הוא, מלא תנודות וזעזועים בלתי־פוסקים.

הרגשה זו של שלטון הדומיה בטבע מכניסה קצב בסערת השירה של שניאור, אף בכל פעם שהוא בא לשיר על הסקסואליות בטבע. הוא נעשה אז יותר מרוסן, יותר מתאפק, יותר אנושי ופחות טבעי. סתירה פנימית זו מתישבת רק על־ידי ההשפעה המשקיטה של הטבע על המהלכים הביאולוגיים שבגוף האדם, התרה זו מראה לנו פעם נוספת את היסוד הביאולוגי למרכז היצירה של שניאור.

וברור הדבר: מכיוון שלפנינו אופי סקסואלי שלם ובולט, נשמע מפיו, כי בטבע –

      "כל פינה ירוקה וצנועה

      סוד־אהבה חם בה מהבהב".

אמנם הדברים נאמרו על ה“פרדס האפל” ובשעה שעוד השתמש במלים “סודי” ו“אהבה”, אולם במשך הימים התרחבה תפיסתו גם במקום וגם בתוכן. גם מחוץ לגן העירוני גילה “אהבת אילנות” וב“ערבות הבוכיות” הוא רואה את “כסופן לחתן”. אף הבריכה הצנועה של ביאליק היתה כבר אצל שניאור לפרוצה. עיין פה ושם.

מוטיב זה של הבריכה – אחד המוטיבים הסקסואליים הטיפוסיים בכלל – יכול לשמש גם במקרה זה “בחינת מים” מצויינת.

גם ההשוואה האמנותית הטהורה בין שתי היצירות של שני האיתנים, אף כי אחד רב ואב והשני תלמיד ובן, ענין עיוני כביר בה.

היא יכולה לגלות לנו לא רק הבדלים בדרכי אנוש, אלא גם שינויים בצעדי אומה ובמשך זמן קצר של עשר–אחת־עשרה² שנה (תרס“ה–תרע”ו). בשתי הבריכות של ביאליק ושניאור השתקפו לא רק גורליהם הפרטיים של בעליהם באותו זמן, אלא בהן מצאה שירתנו החדשה את בבואתה, ורבים הדברים, ואין להאריך עתה.

כרגע העיקר הוא לי במקרה שלפני: הסקסואליות הברורה ש“בין הערבות הבוכיות”. היא אינה מעטה גם ב“ירח בול”, ופרושה כשמלה בשיר “פרפרי ליל שלג”(גשרים).

ואם ב“ירח בול” מסתפק שניאור בהערות קטנות, כעין זו על “הריונה” של התפוחה ועל ערגתה של האגוזה על “חנופות הרוח”, בה בשעה שהיא “דקת זרועות כילדה, כבדת קוצות ככלה” – הנה בליל שלג אחד יראה המשורר מראה איום ומזעזע של התפרצות תאוות המין בטבע דומם. באהבה יתרה ובמלים חשופות יתאר שניאור את כל התמונה הסקסואלית, המאונשת, כמובן.

כך למשל:

      "הרוח מתיפח שכור תאוה,

      מתרפק על גב החשכה.

      ………..

      על בטן בתוליה יפזז,

      שדיה השחומים הוא נושק".

       (“פרפרי ליל שלג”)

ואחרי שיספר כי “הענקים התלכדו” יביא פרטים, שהלילה מכסה עליהם תמיד ורק האמן הסקסואלי יגלם. ומכיוון שנכנס לתאורים המיניים אינו יכול כבר לעצור בעד מראה עיניו ורעידת עטו וימשיך במהירות של דמיון בוער לספר על הריונה של האפלה ועל שעת לידתה ועל צאת הבנים – הם פתי השלג – לאויר העולם. הכל בסגנון אחד ומתוך הארה אחת. מתוך תמונה כבדת נשימה והרת־חשק זו נולד באורח פלא החלק השני של השיר, הקל והזך כולו. אף כי גם בו עומדת במרכזו שאלת הגבר והאשה. אולם לידי ביטוי אמנותי עליון של הכרת שלטון המין בטבע ולידי גילוי הקשר בין מהותו היוצרת ובין יצריותו הגיע שניאור ב“פרגים”, זו שירת התאווה par excellence בספרותנו. בעמוד המשורר בשדה הפרגים נדמה לו “כצעקות חשק קופאות התפרצו מאדמה”. מסביב לו – “קצף תאוות עוברות גבול”, “מרד אדום סביב נע”. מה פלא, כי במקום כזה, כאשר באה אליו הילדה – “חבקנו איש אחיו בשדמת האש – ונצנח בלי דעת אל פרחי הדם” – ויפח הרוח ב“מדורות הפרג”, “להתיך שני גזעים ולבולל לבבות”. –

מעניין, כי גם פה, כמו ב“עם צלילי המנדולינה” מתחילה לעבוד מחשבתו ההיסטורית־פילוסופית של שניאור מתוך גרוי מיני חזק. על־ידי התעוררות גברותו המלאה הוא בא לחלום “חלום בני בריונים” ו“חשקי המושל ועוז”.

יחד עם זה תתגלה לו ולנו קוסמוגוניה מיוחדת במינה, המיוסדת כולה על תפיסת־עולם סקסואלית. על־פי תולדות עולם אלה יוצא, כי הפרגים הם “רגשות הארץ הקדומה – בעוד היא בעצם געגועי־בתוליה”, – אותה ארץ שיחסי אהבה לה עם השמש ושעל פרטיהם ישיר המשורר בשירת “בהרים”, פרק ראשון. באותה שירה נהדרה, שגם שפעת ההוד והתפארת שבה מזכירה לנו את השפע שבברכת המין, יספר שניאור גם על תקופה אחרת ב“רומן” של האדמה:

      "הסהר עדין לא נולד והארץ ככושית ענוגה:

      נוצצות עיניה בתאוה, נאנחה בחולשה: חבקוני!

      אד־חמדה מתמר מחיקה, משבר, מטביע כל רעיון,

      נתרככו איתני שריריה; שוקיה – הכנעה ורטט,

      וחזה – התעלפות מתוקה. עורגת לבעלה ואין".

       (שם, 3)

בחיי איתנים אלה משולבים וקלועים כל חיי הצומח והחי. כאחד המעטים בין גדולי המשוררים, אף בין אומות העולם יודע שניאור למתוח גשרים בין האדם והיקום. לא רק את גורל האדם קשר בגורל עולמות (“משירי הגורל”), אלא אף את חוטי הארג הגופני הוא יודע להמשיך ולטוות על השתי הקוסמי.

      "בפסגת כל הר ובנקרת כל צור,

      נערות אוריריות שוכנות".

       (שם, מנגינת הזוגות)

וגם להיפך – בתהומות כל איש וברמי כל אשה הוא מוצא מטבע ההרים והעמקים. כי אחדות נפלאה שוררת בעולם, אחדות היצירה, שאף סתירותיה הפנימיות הן ממין אחד. עלינו רק להאזין –

      "ושמעו אזניך תערבת נפלאה:

      …………..

      אקורדי החי והדומם מצטרפים,

      געגועי הבשר ובדידות־האבן,."

       (שם)

יצירה מאחדת זו יסודה בלי ספק בכשרון המרכז של שניאור. עם כל שאיפתו למרחב ולהרחבה ידע להאחז בציר הנפש וגם לחזק את הקשר עם מרכז מהותו. משורר זה של הדממה הירבה כה לדבר שיר, ושליט זה במכמני האדם כבש לנו ראשונה בשביל השירה העברית את הדומם. חבריו בני־גילו טיילו בהרים, הוא התייחד בהם. הם הבקיעו לעצמם דרך ביער, הוא התעסק בו. תחום מעופם הם – העם, גבול טיסתו הוא – העולם. בכוח פרא של יצר מפרה ינסה את כנפיו במרחקי האין־סוף ובכל פעם הוא שב אל מסכנות בני־איש. אהבתו לדומם לא העבירה אותו על שנאתו לאדם, וצערו האנושי לא רתק אותו לארבע אמותיו. אין כמוהו יודע סוד קפיצת הדרך אולי משום שאין דומה לו בין חבריו לגמישות וקפיציות של תפיסת־העולם. על־כן יש מקום ביצירתו לבינה וחישה גם יחד.

כי שניאור אינו מסתפק אף פעם במועט של החושים. נוגשים ושוטרים העמיד עליהם להעבידם בפרך ולהוציא מידיהם את טנאי בצירם. לפני התבונה יובא כל רגש והיא הקובעה מקומם וערכם, תפקידם ושמושם ומהם תבנה את מראות המשורר וחזיונותיו. מהלך רוחני זה שביצירתו היה ידוע לשניאור עצמו עוד לפני תשע־עשרה שנה, באמרו:

      "ותהי לי תאותי לקנאה,

      וללעג־נקמות חרישי;

      ותהי לי לצדקה ולאמת.

      למאור־דמיונותי ושחקי".

       (“תחת שמש”, תרס"ט.)

כי גם זה מציין את שניאור בין אנשי היצר: אף בינתו מקורה – “תאוותו”, גם מוסרו שם מוצאו. קביעת עובדה זו מחיבת הערכה הגיונית ואתית מיוחדת של כמה וכמה מן הדעות המובעות על־ידי שניאור. בקנה־המידה הרגיל אסור לגשת אליהן.

כי דעת הבריאה של שניאור היא מיסוד “וידע אדם”. על־כן גם דעתו על הבריאה יש בה אותו גון מיוחד של דעות גבר על אשה.

5. השליחות

עודנו אדם צעיר וכבר הרגיש שניאור בכוחו המיוחד של רצונו – “עוד לא נוצרה היד שתשבור רצוני” (משירי הנביא), ובעוזו הכביר של רעיונו – “הוא טס אל עולמות רחוקים ונושק את צעדי הנצח” (רעיוני). על הצביון הסקסואלי של דריכות זו בקשת רצונו ורעיונו, כמובן, לא עמד עוד אז מעצמו, אבל התפתחות יצירתו אינה משאירה כל ספק בדמיון עיוני זה. יתר על כן: אותו מקור משמש גם את החריפות המיוחדת בשאיפת השכל לשלטון בשירת שניאור. זוהי ההתקוממות של הרצון הפרטי והגלוי נגד הרצון העולמי הנעלם. שני אוייבים נצחיים אלה מצאו להם שדה־מלחמה רחב מאד ביצירת שניאור. כי ראשיתו (או אחריתו) של מעגל היצר מוכרח להיות בשכל הכללי, בהגיון היש (“לשבת יצרה”), אולם בבוא ההתגשמות במקרי הפרט היא טובעת בין גלי השכרון של היצריות ואז אין בה כבר כל הגיון נראה. אז היא רק גורל, סוף, קבר.

אך כשרונו של שניאור ומבנה רוחו הם המראים לו את הדרך מקברות התאווה אלי פסגות ההבנה, אף־על־פי שהדרך אל הרחמים נשארה בכל־זאת סגורה בפניו. כי אין קשה־לב כהגיון ואין אכזר מצו המין, ושניאור, ששנים אלה בו – איכה יהיה רך־המזג?

רק אותם זכרונות הנעורים, שאין בהם לא מדבשו ולא מעוקצו של היצר, מרעידים בלבב שניאור נימים ענוגות ונוגות מאד. אז יתגל לפנינו פתאום כמשורר לירי עדין־הנפש, שרבות צררוהו (ראה: “שעת רפיון”, וילנא"). זו האחרונה היא ביחוד תעודת גדלות ל“חלק אלה ממעל” שבהויתו, כי אין בה כמעט כל זכר ליצריותו, ובכל־זאת יצאה שלמה ויפה וחתומה בחותם כוחו הכביר, ויד אמנותו החזקה מרגשת בכל שורה ושורה שלה.

אכן עליה גם תוגה גדולה תרחף. כי אף־על־פי שכוחו וגבורתו של שניאור מלא עולמו ומצעדי גבר לו, אך השמחה אינה במעונו. לפעמים יש אפילו רושם שהוא כה מרבה לרעום, מפני שקשתה עליו חשרת ענניו.

גם שמחתו של דיוניסוס היתה מעולם מפוקפקת. על־כן בא לעזרתו לפעמים קרובות בקכוס העליז. כי העצבות הגדולה תלווה כמעט תמיד את הסקסוס. על כל פנים היא היא הנשארת אתו לנחמו אחרי הפלא שחלף ועבר. ויש גם קול גבורה המעיד על ענות. קול ענות ממין זה הוא הפתוס של שניאור. הוא נולד אצלו מתוך ההתנגשות הדרמטית ביותר, הלא היא ההתנגשות הסקסואלית. אף קולו הרם בשעה שהוא נוגע בענינים לאומיים־צבוריים נושא עליו את סימני המצוקה המינית. עדות לזה לא רק ההשתלבות של דברים שבינו לבינה לתוך שטף התמונות, או ההתחלה או הסוף המיניים של שירים מסוג זה, אלא גם הרוגז והיעף המיוחד שבקצבם. הפתוס של שניאור הוא סקסואלי על־פי גורמיו הפנימיים, ושכלי על־פי בנינו החיצוני.

על ידי צירוף זה של שכל ומין בוער כוחות סתר, הפועלים על תפיסת־העולם, נמצא שניאור קשור במוסרות של מסורה אל המהות העברית הלאומית, כפי שהתגלתה ושמרה על קיומה במשך כמה וכמה דורות. הוא אחד המעטים הממשיכים בשירה בהצלחה רבה את חוט ההערצה והכבוד להגיון ואת מורשת הכשרון לחתור בים הסתירות של החושים.

שאיפתו להכללה עיונית העמידה את שירתו בשורה העליונה של יצירתנו הלאומית. משירי היקום הפילוסופיים שלו מוליך שביל אל “כתר מלכות” של הרשב“ג. ב”הרי בין" ששניאור “העמיס על גבו” עוד בצעירותו, כדברי הרמב"ע על הלווי, מצאה את תקונה ההתפוררות ברגש ובמחשבה שבאה בספרותנו החדשה, אחרי שנתפרקו חוליותיה ונתרופפו לולאותיה של ההכרה העברית המסורתית. הסתכלותו בבירה הביאה אותו לידי אמונה באחדות הבריאה, ורק דור הכחש בו הוא חי עוצר בעדו להכיר גם באחדות הבורא. מתוך צער ומרי ישתף בשירתו את השטן לאלוהים, ואם אין ביצירתו אותה עליה קדושה למרום של נשרי שירתנו בספרד, אף־על־פי שישנם גם בה כל יסודות ההדבקות וההזדווגות של הנפש בחידת העולמים, הסיבה לזה היא בקרקע גידולו של שניאור. כי דור עובד את יצרו רחוק מיוצרו.

ובכל זאת דווקא על־ידי יצריותו קשור שניאור לרוח הנעלם של גורל עמנו בקשר יותר חזק מאשר שאר בני גילו. כי הארוטיות שהכניסו חבריו ליצירה לתוך שירתנו היא ילידת־חוץ וקשה לתרבותנו, ביחוד על ידי עיקור הגזע הבא על ידה, בה בשעה שהסקסואליות העזה בסתריה והסמויה מן העין, היא שעמדה לה לאומתנו במלחמת קיומה. היא גם היתה מתגלית מזמן לזמן כמעין המרווה את המדבר סביבו אף ביצירותיו השכליות הטהורות של עמנו, למשל, בלשונם³ ובתוכנם של כמה חוקים ומשפטים, החל מן השקלא וטריא שבתלמוד וגומר בשו"ת של אחרון הפוסקים.

ואם בעניינים שכליים כך – בדברי קבלה ומסתורין על אחת כמה וכמה. בדיקה ובחינה מפורטת של יסודות הסקסואליות בספרי היראים והקבלה שלנו היתה יכולה לגלות לנו עולמות אנושיים מופלאים וחדשים, אולם דים הזכרונות המקריים, הצפים ועולים במחשבתנו מתוך תהומות־רז אלה כדי להכריחנו להרגיש את רתיחת היצר שבדם טהורים וקדושים אלה, שהביטו על הבריאה כולה וגם על בוראם מתוך האספקלריה של המין. כאניה בלב ים סוער היה האני שלהם נשא על גלי היצריות וכל מלחמתם עם היצר הרע בחייהם מוכיחה על גודל זיקתם לו. אף בשבחם את יוצרם היה יצרם מדבר מתוך גרונם, ובחיי המין ודרכיהם היו משתמשים בלי הרף לשם משל, סמל ובאור למושגים המעורפלים של תורת־הנסתר.

גם בפרדס אפל לאומי זה שלנו, כמו באותו פרדס גשמי של פריז אצל שניאור:

      "כל פנה ירוקה וצנועה

      סוד אהבה חם בה מהבהב".

על־כן כה תקצר הנשימה בשעת הקריאה בספרי הקבלה. והסיבה לקוצר־נשימה זה היא לא רק אוויר המרומים, אלא גם אותו אד ראשית העולה מן הארץ וממלא את כל ישותנו. כצל תמיד ילוו אותנו בתוך המון ספרי הרז הרבים והשונים הזכירות הבלתי פוסקות על הדוכרא ונוקבא, ועל ערך כל אבר ואבר בהם, על הזווג הנעלם ועל זווגא עילאה, על נשיקין עילאין ועל זווגא דנשיקין וכו' וכו' – תורת אהבה מפורטת ומפורשת זו, שאינה חסרה אף בשום ספר מספרי מקובלינו עולה בלהטה ובחשופה אף על זו של שניאור בשירתו. מתיקות פלא לה ומעוף שירי, שאין דומה להם בשום שירה ארוטית סתם.

אולם גם ביצירה הפיוטית ממש אח לו לשניאור במרכזיות היצר המיני ובעזוזו אותו משורר ומקובל ר' ישראל נג’ארה, שהיסוד הדתי החזק שבשירתו אינו יכול בשום אופן לכסות על מערומי הסקסואליות הלוהטת שבמהותו, הפורצת כל גדר. אצל שניאור, כמובן, באה במקום ההתלהבות הדתית ההתלקחות השכלית, אבל השמן שבמנורה הוא אחד – שמן היצריות הדשנה והחריפה, ופתילת חיים ומאור אחת היא הנשזרת בשזר דורות והנפתלת נפתולי גורל להגדיל כוחות עם ולהאדיר קיומו.

הסבך המיני הנהו הגשמתו של חוק עליון ונצחי לא רק בתפיסת עולמו של שניאור, אלא יצירתו היצרית עצמה הנה מלויו של איזה צו־חיים מכריע, הנמסר בתרבות אומתנו מדור אל דור. ובין שליחי־מצווה אלה במלכות־היצר אחד המחוננים והנאמנים ביותר הוא ז. שניאור.

לרגלי צאת הכרך השני של כתביו

בשעה לא־אידילית בארצנו הופיע “ספר האידיליות”. בימינו אלה הטרגיים כה ליישוב כולו, וביחוד לאותו חלק עובד בו שהיה תמד סובל ומעונה, יוכלו רבים למצוא לצרותיהם צרי־שכחה ביצירות שכונסו לכרך ב' של כתבי שמעונוביץ היוצאים ע"י “דביר”.

אמנם חיי הבנים הבונים שבארצנו בכל היקפם לא היו גם באותו זמן שמצא את בבואתו באידיליות של שמעונוביץ כלל וכלל אידיליים, ואין ספק, כי אף בימינו ובסביבתנו בתוך צבת האימים של חרפת רעב ממש וכשלון נראה של הטובים בחלומות ישנם כמה וכמה רגעי נוחם ושלווה, שמהם כל אידיליה נבנית כרגיל. אך פי שניים ייקר שכרון האושר על פתח לועו של הר געש, ולפעמים קרובות תציל צדקת השלוו את הסהרורי ממוות.

בספרו של שמעונוביץ נפגשו באורח פלא צדי חיים אידיליים עם מבטי עין הצופיה אידילית. כי עינו של שמעונוביץ' ידעה תמיד לתפוס את השלווה הנצחית שבחיים. אף בנדודיו בין “סער” ו“דממה”. גם אז לא הפחיד אותנו סערו, ומורא דממתו לא עלינו היה. ידענו תמיד: שירה ממריאה זו לא תרחיק עוף ממנו. כצפרי־הנוד שוב תשובנה אל סבכי חיינו שליחי השיר של שמעונוביץ', ובטחוננו לא הכזיב.

היו כמובן לא מעט הטיות בדרכי היצירה של שמעונוביץ', אבל תמיד עשו עלינו רושם כאילו הן ההטיות במעופו של צפור שהפחידוהו פתאום. בהבדל מפיכמן השט לו כל ימי יצירתו ללא מטרה ותכלית על סירת המפרש המוכנה ועומדת לשרותו, חתר שמעונוביץ תמיד בין הגלים. משני הנודדים שבשירתנו החדשה, האחד (פיכמן) פניו תמיד אל “מרחקים נאווים” סתם והשני (שמעונוביץ') נשאר אף במעופו־דמיונו בתוך התחומים של מציאותנו. האחד נישא באוויר על מרבדים מעופפים של קורי זהב ללא כל אחיזה בשום קרקע, בה בשעה שבשני אנו מרגישים איזה כובד־הגות המושך אותו לארץ. משום זה האחד – נד, השני – נע, האחד – עב, השני – גל.

הבדל יסודי זה ישנו גם בנושא העיקרי של אהבתם השירית. בה בשעה שהאחד אוהב את נוף האוויר, הפליא השני לצייר את המים. והלא הגלים הכי חזקים משקיטים את רוחנו בקצבם האידילי. בכל זאת היבשת היחידה שעליה עמדו רגליהם של משוררים אלה לבלי מוט היא אדמת המולדת. אולי משום שרק בה יש בכלל תקנה לנדודי הגוף והרוח של העברי, אך בשעה שפיכמן מוכרח היה להרחיק עוף עד לתקופת רות ובועז, כדי למצוא את יציבותו הנפשית המוחלטת ואת פסגת כיבושיו, מצא שמעונוביץ את גאולתו השלמה במולדת החיה ובאחיו בני זמנו. פיכמן התלוש מכל מציאות והאחוז קסמי בבואות גואל ע"י האידיליה הנצחית והיחידה שיצר עמנו נטול השלווה. לעומתו גילה שמעונוביץ' יסודות אידיליים אף בתנאי חיים ויצירה קשים ומדכאים. שניהם ברחו כל חייהם מן המציאות, מי על מפרשי התרשמות עצובה ומי על כתפי דמיון נוגה, אבל האחד יכול היה על פי עצם מהותו להיאחז לכל היותר במציאות שעברה כבר ואיננה. בה בשעה שהשני מצא מוצא בחיי ההווה של אחינו בארץ זו. והוא הוא שזכה לכתוב את אחד הפרקים הכי יפים והכי שלמים לספר הארץ, שעוד לא נכתב ולא נערך.

שקוע בחלומות היה שמעונוביץ במשך זמן רב ביצירתו. מהם ­– מהם חלומות זוועה ומהם – חלומות של היסח הדעת. מי שהתקשה להבין את היסוד הנפשי לחלומות משונים אלה יכול עכשיו לחדור לסודם ע“י האידיליות המכונסות יחד. מתוך הצלחתן הפנימית שלמות בנינן וזוהרן המשפיע אפשר ללמוד כי לא רוטנטיקה¹, עיונית או נפשית, חיובית או שלילית, היא שהולידה את חלומותיו של זה, שעתיד היה ליצור את האידיליות העבריות הכי־בריאות, אלא חוסר קרקע לדורשה והעדר אחיזה בחיים הם הם שדחפוהו לנדודיו. כי הרחף על כנפי הדמיון והצלילה בעמקי המטפיסיקה הם הסימן הכי מובהק לתלישות, ולשמעונוביץ' המשורר, האידילי ביסודו והלירי על־פי רוב יצירותיו, חסר היה אוויר לנשימה באווירת החיים והיצירה של מרכזי החיים של עמנו בארצות פזוריו. הוא לא השתתף אף פעם במקהלת “התחיה” של תקופתנו – “ברן יחד כוכבי בוקר”. הוא גם לא היה מעובדי השמש, האור ועוד אצלנו, אף כי ניסה את כוחו, ובהצלחה, בבעית העכו”ם המקוריים שלנו. בכל תקופת ההתילדות החדשה של שירתנו, שבה היו כל כוחותינו היוצרים פתאום לגומעי זוהר ביום ובלילה ולבולעי שדות ויערות על שוכניהם, היתה שירתו של שמעונוביץ בכללה מוזרה מאד. על שמיו רחפו כמעט תמיד עננים ובעולמו תעו רק צללים. בין המשוררים של אותה תקופה הוא המילנכולי ביותר והשקט ביותר. אף טובת הנאה לא היתה לו מעצבו, בהבדל מבעלי עצבות שונים.

עם תוגה מעין זו של שמעונוביץ אפשר לחיות וליצור מאה ועשרים שנה. היא אינה מביאה אף פעם לידי טרגדיה. תוגה כזאת קשורה תמיד בבת צחוק סלחנית וותרנית, שביסודה נמצא תמיד ההומור האנושי הנצחי. מכאן – רק צעד אחד אל האידיליה.

כי טעות היא בידי אלה החושבים, שהאידיליה היא חיוב החיים בלי כל תנאי, חיוב אף כנגד השכל, חיוב של “קויא אבסורדום”. מחייבי החיים ממין זה הם בעלי הפתוס השיכורים והמשכרים, אבל האידיליים היו מאז ומעולם ממשפחת הספקנים. וחיוב כזה הנברא מתוך חיוכו רב הסליחות של ספקן שליו, כוחו יפה פי כמה מחיוב מחייב של צועק בשערים.

*

לכאורה היה שמעונוביץ' תמיד קל המעוף. משקלה הספיציפי של תרכובת שירתו הוא במובן הכימי קטן ממשקלם המיוחד של יסודותיה הנבחנים כל אחד לחוד. היא גם היתה תמיד יותר קלה מן האווירה שבה היתה נתונה. על כן כה רבה הרחפיות בה. והנה באידיליות שלו היה משק כנפיו למנגינת השלווה הנצחית. הלא היא שלוות החיים הבטוחים בבניינם למרות כל התסיסות וההריסות. וזוהי העדות הכי נאמנה לאמיתותן של יצירות שמעונוביץ' אלו. כי זהו סימנה של האידיליה: גלגל החיים החוזר בה קולו בל יישמע. אין אנו רואים את השחיקות ואין אנו שומעים את החריקות. דלי עולה ודלי יורד, והבאר השקטה הנתונה בתוך מסגרתה היא לנו כמקור לא אכזב, למרות השטחיות הנראית על פניה. כי אמנם כל אידיליה היא לכאורה פלאנימטריה. בעמקי המצולות ובתחתית התהומות חדלה באמת כל טרגדיה, שם רק שקט, רק שלווה, רק אידיליה, וגם עצם מושג השטח הלא הוא רק מתימטי ולא מציאותי. והאידיליה אף על פי שהיא מסיחה את דעתה בחיים מן היסורים בכוונה או שלא בכוונה היא רובצת לפעמים קרובות בכל זאת על פתחו של כל גיהנום. ושם מתגלה ביחוד תפקידה הגואל – שם היא נותנת שיווי משקל לדורשיו ואחיזה למחוסריה, ואז היא נהפכת לאותה רחימתא שאף על חודה של חרב לא צר לה המקום.

האידיליה, וגם זו של שמעונוביץ, מחבבת עלינו את הפנות החבויות ומקימה היכל שלם מאבנים מאסון הבונים. באידיליה תתגל תמיד איזו עדות יוצאת מן הכלל, איזו הבנה מיוחדת לקטנות. אין היא שואפת לעולם לגדולות, כי בשאיפה לגדולות יש תמיד קו טרגי, אם בתחילתה ואם בסופה. אבל כל כוחם של חיים אידיליים הם בשמירה על ההווה, בחרדה על הקיים ובאהבה ליש. על כן מלאה כל אידיליה אהבה על גדותיה, וזו של שמעונוביץ' ממלאה באהבה ליקום, למולדת ולאנשיה את כל החללים בין השיטין ובין האותיות.

שפע של הגות לב ומחזות עין ציינו תמיד את יצירת שמעונוביץ'. באידיליות שלו מתווספת עליהם גם נשיבת רוח חמה של אהבת חיים ואדם, מעין זו המרחפת ביחוד על “ביער בחדרה²” ודמויותיה המלבבות, על “יובל העגלונים”, על “היורה” ועל ה“לקט”.

למרות העצב הלירי המלווה את כל יצירתו של שמעונוביץ' עלה בידו בכל זאת להשתחרר ממנו כמעט לגמרי באידיליות שלו. בהן הוא מתרחק מעצמו ומתקרב לזולת. בהן יצא מרשות השירה של היחיד והיה לפה לציבור שלם. על כן כה נתחבב בהן על הציבור.

כובד הראש העיוני והפחד הפנימי מפני תעתועי הגורל המציינים כה את היהודי הליטאי כאילו עזבו פתאום את שמעונוביץ' משעה שדרכו רגליו על רגלי המולדת האידילית. הוא כאילו “נתילד” ע"י המגע עם הקרקע.

וגם זהו נצחון אישי כביר: לגלות את היסוד האידילי בחיים צעירים ותוססים! על־פי־רוב יאה האידיליה לזקנה. כי אין אידיליה בלי קבע מתחת רגליה ובלי גג מעל ראשה. הרגע הרותח ומתפרץ, הרוטט וחולף אינו לעולם אידילי. ואם עלה בידי שמעונוביץ לתת ביטוי נאמן לקפיצות השלהבת הנפשית של בחורי ישראל המעפילים אלי פסגת גורל עמם ויחד עם זה עלה בידו להשרות גם עלינו רוח של שלווה ועדנים – אשרהו שזכה לאחד את הקשה לאיחוד על־פי עצם מהותו. כי מי שהתפיסה האידילית אינה מיסוד נפשו אינו מסוגל לא לנסיון כזה ולא להצלחה כזאת.

אין ספק, כי מעל שיבת עמנו אל מקור חיותו מזהירים נגוהות אידיליים נצחיים, למרות כל התנאים הטרגיים וההכרחיים שבשיבה זו. בכל זאת דרושה לאדם הכשרה נפשית מיוחדת וכשרון ביטוי מיוחד כדי לתאר בתור אידיליה של שיבת יונים אל ארובותיהם את חזירתו אל מולדת של עם־לא־עם, שפזורותיו כעב תעופינה תמיד, בלי כל אחיזה ועמידה, בלי כל מטרה ותכלית.

רק מי שמעמיק לראות יכול להרגיש את היסוד האידילי ההכרחי שבכל הופעות החיים הסובבים במהירות שונה סביב ציר נח אחד.

על כן ירגע הלב מכל סבלותיו למקרא האידיליות של שמעונוביץ'.

*

ורק מתוך האידיליות שבנפש שמעונוביץ' אפשר להבין גם את פזרנותו הלשונית הרבה. האידיליה היתה תמיד מרבה בשיחה. תכונה זו נובעת ממהותה והיא גם עצם תפקידה. ע“י הרחבת הדיבור תרחיב את לבנו. אף ביצירותיו האחרות, שעל־פי תוכנן אין להן כל יחס לאידיליה נראה שמעונוביץ' לפעמים כמאריך ב”שמונה־עשרה“. אבל הוא לא היה בעיניו אף פעם כש”ץ, ואשר לעצמו הלא יש לו לאידיליקן תמיד פנאי. הן לו לא יצרוב ולא יכאב כה כמו לבעל התפיסה הטרגית.

ועוד: לאידיליה אין בעצם כל שאיפות. עצם קיומה הוא מטרתה. גם בזו של שמעונוביץ', ביחוד באלו המתארות את התימנים, יש איזה חוסר תכליתיות עליון של יצירת ראשית.

על כן אין שמעונוביץ' יודע את הגנדרנות וההתפנקות שבאידיליות טשרניחובסקי. באלו של שמעונוביץ יש יותר תמימות, ועל יתרונן הלשוני והסיגנוני לגבי אלו של טשרניחובסקי אין מה להרחיב הדיבור. מסופק אני אם יש מי שיטיל ספק בעליה שמהוות יצירות שמעונוביץ' אלו בסולם היצירה האידילית בעברית. לפנינו עליה ברורה על כמה שלבים בבת אחת. אף כי כוחו של שמעונוביץ' היה תמיד במתון המתון הזה. ואין אני רוצה כלל לאמור בזה, כי חסר לו מעוף. להיפך, הלא הוא בשירתנו בעל הדמיון היחידי על יד שניאור. אולם בה בשעה ששניאור נישא על כנפי נשרים בטיסת הברקים של הרעיון ובקפיצת הדרכים של היצר, שם שמעונוביץ' עבים רכובו ובמידת תנועתם תלויה מהירות מעופו. מכאן גם הערכתו “הריאלית” להזיות, שהתגלתה עוד בשירי הדמיון הקודמים שלו (ב“התקופה” ועוד) ומצאה את ביטויה הפעם במלים שלו:

– "הזיות, הזיות… אך הן גם תולדנה המציאות.

הן שתדלקנה האורים להאיר השביל למטרה".

(ספר האידיליות“, קכ”ב).

ואמנם ב“הזיותיו” של שמעונוביץ' אפשר היה תמיד לגלות את הנתיב הצר והמתפתל המוביל מן הממש אל החזון, ולהיפך. באידיליות שלו בולט ביחוד גשר זה. בהן היה הרומנטיקן המדומה לריאליסטן שלם. משאת נפש הפכה אצלו להיות קצב חיים. שרשיהן של יצירותיו אלו מעורים בעמקי המציאות שלנו, שבאמת אין כלל מופלא מפלאיה, ונופן יכול לקשט אף את רשות הרבים מחוץ לתחום השובתים בשבת.

ובשבילנו הבהולים והמבוהלים תמיד, בעלי הלב הרוגז והעינים הכלות, שחיינו נראים לנו תמיד כתלויים מנגד ולא כנתונים ונטועים בתוכנו, בשביל דורנו הטרגי־בהכרח, רב הוא ביחוד ערכן המבריא של אידיליות אלו. כמה נפשות רצוצות ושבורות תמצאנה להן רפאות לחולים, חולי דורנו, ורבים מאלה הרוצים לברוח מפני יאושם והמחפשים לעצמותם מקלט ומרגוע מחוץ לכבלי יומם, ימצאוהו החל מ“ביער בחדרה” וב“יובל העגלונים” וגמור ב“אגדות צפת” המזוקקות. אותם “הסובלים”, שיסוד נפשם הוא לירי בהחלט, ימצאו בטח מזור לסבלם ב“על שפת ים יפו”, שיש בו יותר מצב רוח אידילי מאשר עלילה אידילית, או ב“ירדנית” ו“כרמית” העומדות על גבול יצירתו הלירית והאפית של שמעונוביץ'.

את קריאת ה“יורה” וה“לקט” הייתי מציע בתור תוספת ריפוי כללית לכל הסוגים הנקובים לעיל. כי בהן יש ויטמיני־שירה מאשר יותר בכולן.

בחומרי מחיה אלה, הנוספים על החומרים המזינים, ערכן המיוחד של כל אידיליות שמעונוביץ' לגבי שאר האידיליות שבשירתנו.

שירתו של שמעונוביץ'

מבין מנעימי שחרי הרבים הוא אחד המעטים שנשארתי נאמן לו לשמחתי עד היום הזה.

כולו לי ואני לכולו.

שירתו בראשיתה על כל צליליה וגוניה חקוקה על לבי וטבועה בעיני בשלמותה ובעינה כזכרון נעורים יקר הנכנס לתוך אריג הנפש ולא נודע כ בא אל קרבו. וגם אחרי כן, כאשר גדל הצורך הרוחני ונתרבו הסיפוקים הלבביים לא באו אתם ביחס אליו כרגיל לגבי חסדי הנעורים לא הספקות המכאיבים ולא אורך הרוח המדכא. כי בזה תיבדל יצירתו של שמעונוביץ‘: – היא נספגת לתוך הנפש מאליה בלי להרגיש כלל בכניסתה. אף בחידושיה שבכל שעה ושעה. כמו תקופות השנה לגוף השלם בארצות האקלים הממוצע. כמו המזון הטרי והמבריא לכלי עיכול בריאים. ומסופק אני אם ישנו בין קוראי העברית איש שהיה יכול בגשתו אל איזה שיר משירי שמעונוביץ באיזו תקופה שהיא לאמר פעם: צריך עיון! אף לא להרחיב מפתח עיניו ופיו מתוך תמיהת ראשית: אה! כי שמעונוביץ’ לא הפתיע מעולם. הוא גם לא רצה בהפתעות. גידולו היה טבעי. וגם אנו גדלנו אתו יחד. את דורו התהלך שמעונוביץ', ויצירתו מתקבלת תמיד על הלב, וגם על הדעת. אף על פי שהוא היה מחדש בין בצורות ובין בתכנים לא פחות מחבריו בני גילו בשירה, ואולי יותר מהם.

משום זה יש לה ליצירתו ערך כפול.

היינו מקבלים את חידושיו בלי ההתנגדות הראשונה וההכרחית ובלי ההשתוממות הרגילה והיינו מתחדשים בעצמנו על ידה בלי להרגיש כלל בכאב הפטירה של הישן שבתוכנו.

ואם נזכור, כי שירתו של שמעונוביץ' היתה תמיד ממשית – נבין, מה רבה הברכה בכשרון כזה ומה רב הפלא. כי אין לך קשה לעיניים מחומר ממשי, ומהי השיר אם לא גלי אור? בכל זאת, ידע שמעונוביץ' לברוא יש מן העין, מראיית העין. ושירי הים שלו יעידו אמנם כי עכשיו יש לנו רב, אבל בשעתו הפליא שמעונוביץ' לחשוב בצבעים, ועוד זמן רב נוכל ונצטרך להתענג על ציוריו ממין זה. ממשיותו של שמעונוביץ' היא שהביאה אותו גם לאידיליותיו ולארץ ישראל שבשירתו.

והיא שעמדה לו גם במעופיו על כנפי החזון. ראשו לא היה עליו סחרחר אף פעם, ואת הכזב לא חשב מעולם למיטב השיר. וזוהי תהילתו. בלהטים לא עשה. אף לא בלהטי שפה, וטעמו לא שינה, אף לשם שמים. הישרנות ביצירה היתה תמיד נר לידיו. משום זה לא הרבה כאחרים ללקק את לבו ולמצוץ את רגשותיו, אף־על־פי שיסוד נפשו הוא הליריות ואף־על־פי שמנת חלקו היא הלאות והפסיביות³. מכאן – עצבותו. מכל חבריו בני גילו שירתנו החדשה הצטיין שמעונוביץ תמיד בנעימותיו הנוגות. בשעה שכולם שרו וכרעו לשמש העולה על שמי התקופה, היה הוא כמעט האחד שפניו היו פונים תמיד אל המערב ואל צבעי השקיעה עליו. (עיין – רוב שיריו!)

ובכל זאת – תועים כהנינו הגדולים לכוכבים ולמזלות תחת שמים זרים ועל ארצות זרות במרחקי המערב, והוא שבוי מערב השמש, בא אל ארץ מזרחנו ושפודי זריחתנו באו אל לבו והבהירו את יצירתו. (עיין – אידיליותיו!) כי ישר הוא האיש. האלוהים עשה אותו ישר והוא עושה את חייו ישר. כל ימיו כסף למרחקים, אולם משבא לארץ הקטנה והצרה נעשו גבולותיה בעיניו רחוקים, וארצנו המסולעה היא כאבן בחן למשורר עברי. אל סלעיה ינופץ כל כינור שנימיו ינעימו שקר. בין רגביה ייבש כל נבל רגש. רק הישר יכה בה שורש, ובדבריו של שמעונוביץ' על ארץ־ישראל, על חומה ואורה, מורגשת אותה לבביות פשוטה ומסורה שישנה רק בדברי בן גולה השב אלי חומו ואורו של בית הורתו הזקנה. היה מי שמצא ביסוד שירתו את הרומנטיקה. ובצדק. מצע הנפש של שמעונוביץ, מסכת הלב של האיש, הם באמת מאותו הסוג הנקרא רומנטי. אבל רומנטיות זו שביסוד לא הצעיפה על עיניו לולא כיסתה ממנו את עין המציאות, ובארץ־ישראל הלא המציאות עצמה היא פלא. על כן כה קל היה לו למצוא פה את עצמו.

אולם – רגש עצוב! – נדמה לי, כי פה בארץ אנו מתחילים לאבד את הקשר החי אל אותה תקופה מזהירה של שירתנו החדשה, ששמעונוביץ' הנו אחד מעמודיה. כדאי היה שנמצא בנו שוב את נימי הכסף היפים שהיו נמתחים בינינו ובין משוררי שחרנו, והחי בלבנו והקרוב כה אלינו.

בין כוכבי בקרנו אלה יבריק לנו באור נפשי ומקסים מיוחד כוכבו של שמעונוביץ.

משורר־האיתנים

דוד שמעונוביץ הוא אחד מן ה“בודדים”, שנתרבו בשירתנו בשנים האחרונות באותה מדה, עד שאפילו הגדול והחברותי שבה – ח. נ. ביאליק – התבודד “ביחידות”, יעקב פיכמאן כותב כמעט רק שירי־בודד ויעקב שטיינברג הוציא קובץ־שירים שלם בשם “ספר הבדידות”. כל מצב עמנו, בתור “עם לבדד ישכון”, וכל מצב ספרותנו העברית, שהיא רק נחלת המועטים וסופריה בודדים הם גם בתוך עמם, גרמו לכך, שמרובים בתוכנו המשוררים העומדים “מעבר לחיים” או הרואים את עצמם בודדים וערירים. והתקוות האזרחיות והלאומיות, שנכזבו במדה מרובה, הרבו את הבודדים הללו דוקא בימים האחרונים.

ובין הבודדים תופס לו את המקום האחרון – המשורר הצעיר דוד שמעונוביץ.

שמעונוביץ משתדל להשתחרר מן העבותות של חיי־החברה, להתרחק מבני־האדם ולהתיחד עם הטבע. הוא אינו מרגיש שום קשר בחיים הרגילים והמשתנים לאט־לאט; יתר על כן: איזה כוח דוחף אותו תמיד עד שנבראת בינו ובין האנשים הסובבים אותו איזו מחיצה: ים סוער, הרי־קרח או, פשוט, ריחוק־מקום. העיקר הוא – שלא יסתלק הגבול, ששם היוצר בין עולם האנשים הבינונים, השקטים והמשעממים ובין המשורר השואף לגדולות. פעם אחת “יצא לשוק וחלל את קדושת בדידותו” – והוא ממהר להתודות לפנינו על זה (עיין קובצו “ישימון”, עמ' 54). בכאב עמוק מדבר שמעונוביץ על תוצאות “יציאתו” זו: “וידד ממני גאוני, ומגע־החולין טמאני…” (שם). השוק, החולין, – איך היה יכול לבוא עמהם במגע ומשא, – הוא, הבודד והגאה? בודאי שכח אז, שהבדידות היא תוכן־חייו והתוך שבנפשו, שאך היא והעצבות הכרוכה בה מביאות מרפא ללבו הכואב. המשורר חושב את עצמו מאושר אך כשהוא נמצא מעבר לגבולין. שכור־חלומות ושבע רעיונות נח לו המשורר “בעליתו” בדרך בין ים לים ובין ים למדבר, מתיחס בבטול גמור לאלפי המחזות הפעוטים, הנגלים לו בטבע, וקורא:

אך אנוכי כה רחוק, כה רחוק

אך אנוכי מעבר לחיים

(“בעליה”, “העולם”, תרע“א, גליון ט”ז).

אך כשהוא עומד מרחוק, מן הצד, נראים לו החיים ביותר והוא יכול להקיף אותם מכל צד, לחדור אל תוכם ולהבין את האחדות שברבוים. אילו היה שקוע בחיים עצמם לא היה יכול להרגיש אותם בכל גדלם ויפעתם ולשמוע את המנגינה הנפלאה, הבוקעת ועולה מלב היקום. אמת, שעל־ידי התרחקותו מן החיים הוא מאבד פרטים הרבה, עולמות שלמים של יצורים קטנים ושונים, מנגינות חרישות ונוגות, – הוא מאבד את ה“מיקרוקוסמוס”; אבל במקום זה נגלה לעיניו ה“מאקרוקוסמוס”. במקום המיית נחלים הרבה הוא שומע את שירת־הים, במקום מנגינות־העמק – סופת־הרים ובמקום פרקי־שירה – שירה אחת נהדרה ושלמה, שיר־הייחוד.

ומעבר לחיים ושאונם

חבוי, נבדל בפסגות ותהומות,

אני קולט את שיר ההויה…

(שם).

אוזנו נתרגלה רק לשיר נאדרי זה וקולות אחרים, הד־שאונם של חיי־האדם, מכאיבים לה. במקום אחד אומר שמעונוביץ על בקורו בשוק־החיים: “שאון הבלי־ריק הממני” (“ישימון”, עמ' 54). והוא מתרחק משאון זה. – ואף־על־פי־כן הוא משתדל, שהחיים לא יעלמו מעיניו כליל. ולתכלית זו צריך המשורר להמצא לא רק מעבר לחיים, אלא גם מעל לחיים. מ“עליתו” מביט המשורר על העולם ודרך חלונות הרבה הוא נראה לו; כל חלון וחלון – ותמונת־חיים בו. והמשורר יושב “כאחד פילוסוף”, וחושב והוגה על הבורא ובריאותיו בתמונות וצבעים. רוחו מרחפת על פני ימים ומדבריות ומחבקת זרועות־עולם. זרה לו שלוותם של אותם בני־האדם, שמקריבים את עצמם על קטנות, שמוצאים להם ספוק רוחני בהסתכלות ב“אילן נאה, בניר נאה” ומתפעלים מפתרון סוד אחד “בין רבבות כמוסים”. לא בין אלה יחשב שמעונוביץ! היופי כשהוא לעצמו העובר, השטחי, היופי הבא מתוך שחוק וקלות־ראש והפועל על האדם גם־כן מתוך שחוק וקלות־ראש, – יופי כזה אינו מקסים ואינו צד את נפשו של שמעונוביץ. בגאווה ועוז הוא קורא:

בנפשי אני לא אתחייב!

תתעלס צפורת בגביעי־הפרחים

והיה לה יומה לנצחים!

ישתוו ליופי נביאים אוילים,

ששבע לבקרים יחדשו אלילים…

(“לא אתחייב בנפשי”, “השלח”, כרך כ"ג).

לא, הוא לא יפרוט את דינרו לפרוטות. חפץ עז לחדור אל כל סוד ההויה מכה גלים בלבו, ואש־יה הבוערת בקרבו ו“נשמתו העקשנית” אינן נותנות דמי לו, והוא חותר וחותר… לנגד עיני־רוחו של שמעונוביץ עומדים תמיד סימני־השאלה העולמיים. וכשמתגבר החושך ומכסה על העולם, אז צועק המשורר:

דמי שותת… הלאה, הלאה את כל שמא,

תנו לי ברי, תנו לי ברי!

(“מחשכים”, קובץ “שלכת”).

אחת היא לו, אם יתנו לו את ודאות־השטן או את ודאות־האלוהים – העיקר הוא שתתן לו הודאות את שלמות־הרוח הנעדרת ממנו. הוא אינו יכול להתענג על שברי־אורה בשעה שהוא צריך לקלוט אל תוכו את האור האין־סופי. ואם לא יזכה המשורר לאושר כזה, גם אז לא יבגוד בנפשו ולא יקצץ את כנפיה:

יאור־העולמים הגנוז

אם לי לא יגלה.

אפול בידך, הקרח,

ועל בעבותות קרניים

חוורות וקלושות וגנובות

“אאסר!”

(“ישימון”, עמ' 29).

אבל גדול הוא הנסיון, ורשת־הבינוניות פרושה, וסבל־המחשבות מעיק, וחיי־המרגוע קוראים, והנה משביע המשורר את עצמו:

הוי, פרשי, נשמתי, כנפיך חפשיות

על תהומות־מחשכים ושממת־ציות וכו'

וחדרי לנקרות ורדי לחגוים,

ושטי בתועבה מנביאים חגבים

שלבם שבע ונפשם רויה

מפרחים וקוים ישירי־הודיה…

(“לא אתחייב בנפשי”, “השלח” כרך כ"ג).

שמעונוביץ' שונא את הקטנות ונפשו שואפת לגדולות. אבל הוא חסר את דקות־ההרגשה, זר לו המושג של “שעור קטן עד בלי סוף”. הוא מתרשם רק מדבר גדול ומבקש רשמים עזים. אבל מה שאינו מבין את דקות־החיים, את ה“מיקרוקוסמוס”, בא מתוך רחבות־מבטו והיקף־מחשבתו הגדול. מי שיש לו עסק תמיד עם מספרים גדולים קשה לו להסתגל לעולם־התשבורת. כשאומרים, שהעשיר אינו יכול להבין את העני, טועים על־פי רוב בסיבתה של אי־הבנה זו. לא לב־האבן ולא העדר־הרחמנות היא הסיבה האמיתית, אלא חסרון אורגאני, טבעי. העשיר חושב, שכל עושרו הוא צריך להפקיד בשביל שאיזה עני יהיה שמח בחלקו; והוא שוכח לגמרי, שאף תאבונו של העני – עני הוא. כך הוא שמעונוביץ'. אין הוא יכול להבין שההרגשה הדקה מספקת את נפשו של בעל אחד הקוים הבודדים, הצלילים הטמירים וקרני־השמש היחידות, שתעו בדרכן בין השמים ובין הארץ. הוא מקבל את תענוגיו מן הטבע מלוא־חפנים, וכך הוא מוסרם לנו. יד רחבה לו, ובפני איש־המשי, האציל, היא נראית כגסה יותר מדי. אבל מה לשמעונוביץ ולאנשים אסטניסים?

אך קצתי בפרחים, הגובלים

מנשימת־הקרח –

יבולו!…

(“ישימון”, עמ' 28).

גם על אנשי־הבינוניות הוא שופך את חמתו. בלעג מר הוא מדבר על ההולכים לאיטם, בעלי “הצעד הקטן” (“ישימון”, עמ' 63). אותו דוחפת תשוקת־הסער. מתירא הוא מפני הדרכים הכבושות, והוא רוצה לפנות את דרכו בעצמו.

בשירו “חורף” הוא קורא לרכבו:

נתע נצח באדים

אובדי שבילים ודרכים:

רק במקום אין ארחות

תועה נשמת־הנצחים…

(שם, עמ', 69)

לארצות נשמות, למקומות אין־אדם, למרחקים משתוקק הוא. נפשו עורגת למקום שאין לו גבול, למרחב. כי צר לו כאן. הוא ירא מפני ההישנות, מפני הקרוב, מפני המורגל. הוא שואף אל הזר ואל הקר:

אטוס, אדא אל מרחקים

נוגים, סוערים וזכים

אל מרחקים זרים, קרים,

שם, במקום הרוחות שרים

שיר־הנצח, שיר הגאון…

(“מארג החורף”, “השלח”, כרך כ').

ימים ומדינות עבר המשורר, ארצות ומדבריות ראה – ותשוקתו לא רפתה. את שיריו היותר יפים ועזים הוא שר בדרך ושירתו נישאת על כנפי הסופה “מים לים”, דרך “הישימון” אלינו, המסתובבים ב“מעגל” החיים.

גל לגל יגלה סוד, אי לאי יספר אגדה: עברי צעיר, עז ומעיז, חזק וערירי, שט במים הסוערים – ושר… לא נודד עלוב, רצוץ גוף ונפש נושאת הספינה! לא יהודי מבקש מקום לנוח, אלא איש עברי, שנפשו תכלה אל הסופה. לא איש דמעות ואנחות, אלא משורר־ארז, ה“שונא אנחות אין־אונים”!

לפני שבע מאות ושבעים שנה לערך נשאו הגלים על רוכסיהם משורר עברי זקן, שתשוקת־עוז בערה בקרבו, וגם הוא שר על הים. אבל בשירה זו של אותו המשורר הגדול מתמזגת ונבלעת לגמרי מנגינת־הים עצמו בנעימות אחרות, שמלאו את כל לבו של המשורר הזקן. רבי יהודה הלוי ירד לים לא מתשוקה לנדוד, אלא מאהבה לוהטת ועזה למולדתו הרחוקה־השוממה, מגעגועי בן־גולה אל ארץ אבותיו, והים עצמו הוא רק מאורע אחד בספור האהבה, שגיבוריו הם – המשורר הזקן והארץ העתיקה. רק למשורר גאוני כהלוי יכול היה המאורע האחד, שלא היה לו כשהוא לעצמו שום ערך בעיני המשורר, לתת דחיפה עצומה ליצירת שירי־הים המצויינים! סוף־סוף הלא היו עיני הזקן הנודד נטויות אל החוף תמיד, – אל אותה הנקודה באופק־השמים, שבה יראה מרחוק את אהובתו. שיריו של ר' יהודה הלוי, הנוגעים אל תקופה זו בחייו הם יותר שירים, ששר המשורר בהיותו על הים, משירים על הים, כעל תוכן. אחרות הן הרגשותיו של המשורר־הנודד הצעיר. הוא אינו מצפה בכליון־עיניים להחוף – הוא מרגיש את עצמו בטוב רק בין הגלים הסוערים.

כי לא רק הגעגועים למולדתו דחפו את המשורר הצעיר, אלא גם ואולי ביחוד, האהבה לים, התשוקה לשמוע מנגינת־הקרב והעריגה לסופה. את עומק אהבתו להמולדת הגאיונה־השוממה אנו רואים לא על הים, אלא על “קברי הגיבורים”. שם בארץ (“מולדת”, “העולם”, תרע"א). אבל בדרך, בין ים לים, הוא שר רק על אהוב־נפשו, הים הסוער.

עז וגא, ושורת־עוז בפיו, חוצה המשורר העברי הצעיר במים אדירים.

גל לגל יגלה סוד המאורע ואי לאי יספר האגדה.

לפנות ערב, לאט־לאט משתתקת ההמיה החרישית של הגלים. האדים מליטים את האיים ברשת של חלומות ולרגע תקום דממה דקה. אך הנה אחז פחד טמיר את הים – וירעד, ויתחלחל… והרגשת־עצמו זו כאילו משכרת את הענק, והוא מתחיל לשיר את “שירת המרחק העטוף ערפלים, שירת האון והקרבות”. כל צליל וצליל חודר עמוק ללבו של המשורר, מתאחד ומתמזג עם קולות נפשו הסוערת – ונבראת הקבוצה המצויינת “מים לים” שבקובץ “ישימון”. כמה יפה היא שירת־ים זו! מימי ר' יהודה הלוי לא שר משורר עברי שירה רוממה כזו. בין התמונות השונות של הים, שנתן שמעונוביץ', היותר יפה היא תמונת הים בזעפו:

"הררים, הררים

מעשת כחלחלה צלעותם,

משלג לבנבן פסגתם". וכו'

(“ישימון”, עמ' 15).

צריך לקרוא את כל אותו הפרק כדי להרגיש את היופי האמיתי של הים וכדי להבין את הגובה, שהגיע אליו שמעונוביץ בשירי־הים שלו. בים מצא משוררנו זה את יסוד־נשמתו.

אבל יש שהעצב מטריד את שמעונוביץ. כשהחושך יתפשט מסביב ובין־השמשות משונה יגיח על היקום, אז יפול עליו רוחו של המשורר “הצמא לודאי”. משורר זה, שאינו מתירא מפני הסופה והסערה, משורר זה, ששומע בשמחה מנגינת־פרא של הגלים, מתירא מפני הטשטוש, מפני הבלתי־ברור, מפני “תעתועי־ערפל”. כש“מחשכים” סובבים אותו מכל העברים נדמה לו, שהוא ערירי גם בטבע, שחלש הוא – ומפני נפילה זו, מפני בדידות זו מתירא שמעונוביץ מאד (“מחשכים”, ב“שלכת”). עצב מר תוקף אותו כשהוא רואה את עצמו שבוי בערבוביה של “אופל מאיים” ו“לובן־דום לועג”. אז מרגיש הוא את עצמו תועה, – והוא הלא אוהב את הוודאי ואת הברי. לבו של המשורר שותת דם כשהוא מדבר על פגישת האור והחושך, או, יותר נכון, על אי־ההתנגשות שביניהם. שמעונוביץ' מבין ואוהב את המלחמה, את הקרב בין שני כוחות שונים. מבין הוא ויורד לעמקו של האור כשהוא לעצמו ושל החושך כשהוא לעצמו, של הסער אחי־רוחו ושל הדממה אחות־נפשו. אבל לבו מתכווץ מצער למראה האור והחושך המשמים בערבוביה או הסער והדממה השוררים בעת ובעונה אחת, מבלי שיגבר האחד על השני. מצב נפשי כזה צייר שמעונוביץ ב“המעשה באמן” שלו, שלפי הנראה כתב אותו תחת רושם שיריו עצמו. בציורו זה מראה לנו שמעונוביץ צייר אמן, שהחליט לצייר בצבעים את נשמת הסער. אבל פעם אחת ראה פנים אל פנים את החדלון והרגיש בכל ישותו את הדממה. מאז נקרע לבו של האמן: חציו לסער וחציו לדממה. וכך עבד האמן ויצר פעם את הסער ופעם את הדממה, עד שגמר את שתי התמונות. אבל אז קרה דבר נורא: נתמתחו הגבולין ובנפשו של האמן קמה ערבוביה. הוא חדל לראות את הסער ואת הדממה נבדלים ועומדים כחזיונות מתנגדים זה לזה. נתערבו ונתמזגו שני החזיונות והאחד אחוז בשני. וכשחלף במוחו של האמן הרעיון “היינו הך!” בנוגע לסער ודממה, לחיים ומות, להוויה וחדלון, – תקף אותו שיעמום נורא והוא יצא מדעתו… זה “המעשה”, שסיפר שמעונוביץ' ב“העולם” (תרע“א, גליון כ”ב) ושיש בו הרבה דברים נוגעים במצב־נפשו ובתכונת־רוחו של המשורר־האמן, השר על הסער של הים וועל הדממה שבמדבריות, וגם – על השעמום…

מרובות הן הסיבות, המולידות בלב המשורר את השעמום, והערבוביה של האור והחושך נוטלת חלק קטן במשבר נפשי זה. אבל אחת אנו רואים, שכששמעונוביץ' רואה את הסער והדממה זה בצד זו, בלי שום מלחמה והתנגשות ביניהם, צער עמוק תוקף אותו והוא נעשה לאלגיי. שמעונוביץ' ואלגיה! וכי יש לך דבר מוזר מזה? אבל כך הוא. בין שירי־הים ושירי־המדבר, בין שירי־האהבה הלוהטים והקודחים ובין שירי החדלון והשעמום המלאים ארס אנו מוצאים שירים אחדים, רק אחדים, שצורתם – אלגיה טהורה. רק דבר אחד יש, שעל פיו יכולים אנו להבין את הסיבה האמיתית, שגרמה להופעת שירים אלגיים אלו אצל בעל שירה עליזה וסוערת כשירת שמעונוביץ, והוא – תוכנם של השירים האחדים. היותר יפה שביניהם והיותר טיפוסי – הוא “שירת הברבור” (“הפועל הצעיר”, שנה ג'). מן הצבעים והסביבה ועד הלשון החרישית והאיטית – הכל מלא יגון דומם חשים אנו בו. עיניים חולמות ודמעה מזהרת בריסי העיניים העצובות־הרכות של המשורר. ועגום הוא התוכן: בליל־אופל נורא שחה ברבור צחור עלי מים:

"שחה ברבור; חפש, חפש

אולי ימצא שמץ לבן;

אבל הכל היה אפל".

("שירת הברבור, “הפועל הצעיר” שנה ג').

ובודד היה הברבור והוא אהב, אבל אילם היה הברבור. הערבה, שלה כמה, לא ידעה מזה כלום; ואיך תבין לרוחו, אם הוא כולו לובן והיא עטופת שחור־הלילה?… וכך תעה הלובן בין האופל, בלי התנגשות, כל אחד כשהוא לעצמו, ודממה שררה מסביב. אך הנה פרצו החוצה יסורי־לבו של הבודד “והיה שירו גא ואבל, רב יגונים וגעגועים”:

הברבור עלי לבן

אובד דום תוך כתלי־אפל…

(שם)

ושמעונוביץ שונא את הערבוביה, כאמור. מעטים הם השירים, ששר על תקופת־המעבר בטבע בכלל. מועטים עד מאד ובלתי־טיפוסיים בשבילו הם, למשל, שיריו על שעת הדמדומים של בין־הערבים ושלפני עלות השחר. על הסתיו אין, כמדומני, אף שיר אחד, והאביב מצוייר רק על הים. במקום שהצבעים בולטים ביותר. שמעונוביץ' ירא מפני שיווי־המשקל ואינו רוצה לראות את הטבע בשעת־מעבר, כדי שלא ייגלה לעיניו הרגע, שבו יראה את האור והחושך משמשים בערבוביה. הוא אוהב את הצבע השולט יחידי, את הקול המחריש את שאר הקולות, את השלמות. הים מושך אותו אליו כסמל־הסער, והמדבר – כסמל הדממה. אף על פי שהוא כולו אש לוהט, בן המזרח הקודח, הוא אוהב ומבין את ארצות־הצפון, מפני שהן שלמות ונהדרות; אלא שקר לו שם והמזרח קורא לו. לא לחינם מולדתו במזרח. והוא אוהב מולדת זו אהבה מיוחדת במינה (עיין, למשל, רשימתו “מולדת”, “העולם”, תרע"א). זוהי אהבה שאינה תלויה בדבר. שהיא תלויה אך בנושא האהבה עצמו, שמעונוביץ אוהב את אהבתו לארץ־ישראל יותר משהוא אוהב את ארץ־ישראל עצמה. הוא קורא בחום והתלהבות, שלא הורגלנו למצוא אצל משוררינו החדשים: “מולדת, מולדת! מדוע איני רוצה, כי עין זר תשורני ברגע שתפרוץ אהבתי, אהבת עדנה ורחמים, אליך, האם השכולה, אשר הוד נעורים בקמטיך, אליך, הענוגה והפראית, ענוגה כיעלת־הסלעים ופראית כלביאת־הישימון? מולדת, מולדת! מה פשר הקסם, אשר את נוסכת עלי, מה סוד הנימין, שבהן אני קשור אליך?” (“מולדת”, שם, גליון ד'). ומנסה המשורר למצוא תשובה על שאלתי בהשתתפותו בצער־ההווה של הארץ השוממה, בזכרונות־עברה או בתקוות ־עתידה. אך לא! נפשי צמאה לאהבה וכולה אכולת־אהבה… והנה נגלית את אלי, שוממה וענוגה כנפשי וצמאה לאהבה וחסרת־אהבה כנפשי, ואמשך אחריך…" (שם). וזוהי הסיבה הראשית. כמובן, יש בגעגועים אלו הרבה מן הקשר הלאומי שבין המשורר ובין עמו וארצו, הרבה מאותה הרומאנטיקה שאנו חיים עליה ועוד נקום לתחיה על־ידה, הרבה מאהבת בן לאם; אבל שלטת היא ההרגשה הפרטית. הוא מתרפק “על קברי הגיבורים” ונזכר בתמונות מזהירות של חייהם. “משחק־המחבואים” של המכבים הקטנים, שיר־הערש המצוין, ועוד ועוד, – כל זה מראה על עמקותו של רגש־האהבה, שנעור בלבו של המשורר. כשהיה בדרך, ביו ים לים, לא הרגיש געגועים עזים ביותר לארץ־ישראל. הגעגועים הללו התפרצו החוצה רק כשבא שמה. קודם שבא, היה אך מרגיש, שנפשו נמשכת למולדתו הרחבה יותר לאסיה. – כי כל מבנה־רוחו של שמעונוביץ' הוא של בן־המזרח ושל בן־המדבר. הוא עוזב את ארץ־הצפון, מפני שהוא צריך ללכת להמזרח, “לערבות חול לוהט”. רק במדבר הוא יכול להחליף את הים, ורק העלמות עם המבטים העמוקים־הקודחים של ערב יכולות להשכיח את זכרון בת־הגלים. אף כשהוא נמצא רחוק־רחוק ממולדתו זו, בעיר־מלוכה צפונית אחת, הוא משוחח עם יוצאי־המזרח. בשירו “ספינקסים” אומר שמעונוביץ':

"אני הולך אל אחי הגולים –

אל הספינקסים על חוף נהר־צפון".

(“ספינקסים”, “השלח”, כרך כ"ב).

הוא עצמו מדגיש את המלות “אחי הגולים” ומצייר בצבעים אמיתיים ובדברים היוצאים מן הלב את ה“ערירים” האלה שגלו מערבות חול יוקד לארץ קרה. מובן לו הכאב העצור בדומיתם ביום, והוא שומע את “השאגה האיומה” שלהם בלילה. ליל־צפון. אדים לבנים פרושים על הארץ ומליטים את החומות הגבוהות ואת הרחובות השוממים בחוטי כסף ומשי. נמה הבירה ויחידי הולך לו המשורר העברי, גולה ונודד, לראיון עם “ערירים” כמוהו, שבויים כמוהו. בלילה, בלילה הוא בא, כדי שהספינקסים “יגלו את חידתם־חידתו” (אף כאן מדגיש המשורר בעצמו את המלות האחרונות).

“חידתם־חידתו” – ופתרון החידה הוא – המזרח.

זו ארץ־הפלאות, עם כפריה השזופים משמש, עם הרריה המכוסים שלג־עולמים, ארץ הכפירים והנמרים, – זוהי מולדתם של הספינקסים וזוהי מולדתה של נשמת שמעונוביץ. אפשר, וקרוב מאד הדבר, כי שמעונוביץ נולד באיזו עיירה ליטאית; אבל אם כן, טעה המלאך הממונה על הלידה. על־פי תכונת נפשו משורר זה הוא – בן־המזרח. כאחד מן ה“נומאדים” הוא מדבר על המדבר וחייו. בפשטות, בלי התפעלות יתרה, כאדם יודע הרבה יותר ממה שהוא מוסר, מצייר הוא את המדבר. אחרי מנגינות־הים, ציורי־הטבע היותר נאים שלו הם ציורי־המדבר. יש בהם אפילו מעלה אחת יתרה על שירי־הים: חוסר־הפתוס והטבעיות המרובה.

יש אמן, שבא בתור אורח לאיזה מקום וקולט וסופג אל תוכו את שלל הצבעים והמון הצלילים השוררים במקום זה. אחר־כך הוא מוסר לנו כל מה שספג באמנות פחות או יותר גדולה, לפי כשרונו; אבל אנו מרגישים בדבריו את ההתפעלות של אדם זר. לא כן סיפורו של האמן בן־הארץ עצמו על מולדתו. הוא לא ימסור לנו רק את הדברים שעשו עליו רושם מיוחד מפני החידוש שבהם, אלא ידבר על הכל בלי שום פתוס מיוחד.

יש לנו בספרותנו תמונה קלאסית של המדבר ואזרחיו – הלא היא ב“מתי מדבר” של ביאליק. בפלאסטיקה גאונית מצייר משוררנו הלאומי את הנשר, הפתן והאריה, בני־המדבר. יפה הוא המדבר אצל ביאליק, אבל מרגישים אנו בשירו הגדול, כאילו בן־העמקים מדבר כאן על חיי־ההרים. שמעונוביץ' אינו מתעכב כלל על יופיו המשונה של הפתן המנומר, על אופן זחילתו ומרבצו על החול. במקצת – מפני שהדבר אינו חדש בעיניו ובמקצת – מפני שאין לבו הולך אחרי הפרטים. הוא רוצה למסור לנו את הרעיון המדבר, את מהותו, לצייר לפנינו את נשמתו; ואת כל זה ראה בדומית־הישימון. ביאליק נתרשם ביחוד מן הסער, מן המחאה האיומה של המרחב הגדול; ואולם שמעונוביץ‘, שנושא בחובו אש לוהט ומאוויים סוערים, עומד משתאה לפני הדממה, ששמע ראשונה. כשם שהים הוא בעדו סמל־הסער, כך הוא המדבר סמל־הדומיה. בראשון מצא מנגינות מתאימות לשירת־נפשו, ובשני – גדלות ושלמות הקרובות לרוחו. במדבר – האויר כה צלול, השמש כה בוערת והחולות כה מזהירים; ושמעונוביץ’ הלא אוהב הוא את הצבעים היותר בולטים, את הצלילים היותר עזים. לו מובנת רק הקיצוניות שבצבע. הלחש הסודי של החולות. הדומיה העמוקה קרובה לו כהסער הפראי. בעת ובעונה אחת הוא שומע את שתיקת־הישימון ואת שאגת־האריה:

"נפל כוכב⁴ ואבד, שאג אריה ופסק.

זע לרגע הישימון. שנית סבב כל שתק".

(“ישימון”, עמ' 46).

בדממת־המדבר מתגלה לנגד עיני המשורר הנצח, האין־סוף, והוא כולו שקוע בהסתכלותו זו. כל רטט קל של המרחב הפושט צורה ולובש צורה, כל זעזוע שלו, הוא ענקי בעיני שמעונוביץ' ומשתקף בנפשו, כי על כן בן־המדבר הוא. רק משורר בידואי, שכל חייו עברו עליו בישימון, שכל שינוי קל ידוע לו, שנשמת־המדבר ולשונו קרובות לו, רק אדם, שהוא מחובר למדבר חיבור אורגאני, יכול היה לצייר את ה“דמדומים” וביחוד את ה“לילה” (ישימון, עמ' 44 – 42). ואמנם זו התשוקה לנדודים, זה הכח הדוחף אותו מים לים, – סיבתם לא רק בבדידותו של המשורר ובשאיפותיו הגדולות לחדור אל סודות־היצירה. יש עוד סיבה אחת, העושה את שמעונוביץ' לאחד מן ה“נומאדים”, – זהו יסוד הפראות, השלמות והעוז שבו. אומץ־לבו, צמאונו לקרב ולנצחונות ואהבתו את הצבעים העזים ואת המצבים המסוכנים מראים על קורבה נפשית בינו ובין הערבי יליד־הישימון. יש בנפשו של שמעונוביץ איזו קדרות, איזו אפלולית, ומאיימים הם הצללים המתנועעים על פניו לפעמים. כשהיו מספר בשירו “ערירים” משני הבודדים המתענים בגלותם, בציה, הוא אומר על אחד מהם:

"ומאזין הארז וקר הוא ואלם,

לא יפנה לפרח ולבכיו העגום…"

(“ערירים”, “העולם”, תרס"ט, גליון 13).

וגם שמעונוביץ' הוא אכזר כזה, אפילו בשעת־צרה. הקור, קור החייב, מקיף או והוא מרגיש, איך הקרח הנורא מקפיא את דמו הסוער; אבל הוא אינו מכיר, אינו רוצה להכיר בנצחונו של הקור. גאה הוא, ובגאוותו הוא מקשיח את לבו מאלה האומללים, שלא יכלו להחזיק מעמד ושנפלו חללים, מנוצחים במלחמת־החיים. “יבולו!” – הוא אומר באחד מן השירים המובאים למעלה.

ויש עוד דבר, שמציין את שמעונוביץ כבן־המדבר: רגש־החירות. הוא אינו מכיר בשום מעצור העומד על דרכו, בשום דבר, שיהא יכול לצמצם את חירותו. רצון כביר מצד אחד ותשוקה עזה לדרור מצד שני מלווים תמיד את שמעונוביץ' בדרך־נדודיו, שבחר בה בעצמו. הוא רוצה לנדוד, ובעקשנות של יהודי וסרבנות של בן־המזרח הוא זורק הלאה את כל הדברים היקרים והחביבים לו – ויוצא לדרך… לשווא לוחשים לו הרוחות, שילדתו קולעת בעדו זר של פרחים. הוא אומר:

"אנכי שנאתי עבותים,

ואם גם מפרחים – לא אוכל הן שאתם

(“ישימון”, עמ' 11).

גם בשירו “לא אתחייב בנפשי” הוא מדבר על “כנפיים חפשיות”, שהן יקרות לו מכל יקר: יהיה מה שיהיה – הוא את ראשו לא יכוף ולא ישלים עם הגורל.

אם לא ימצא את מבוקשו, יש בו די אומץ למות כגיבור על שדה־המלחמה – ולא לסגת אחור. על שאלת הרוחות הנוגים: אם ייעף ערירי, איפה ימצא לו אז מנוס? – משיב שמעונוביץ' בקדרות מזרחית אמיתית:

"– בן צוקי ההרים

תהומות משתרעים אפלים יקרים –

עמוק הוא ים־האוקינוס".

(שם, עמ' 12).

כשהוא משביע את נפשו, שתשאר נאמנה לתוכן־חייו ולא תחליף את חלומות בדידותו וגאונו בעונג דל, הוא יודע מראש, שיש חולשה וכשלון, והוא גומר את השיר “לא אתחייב בנפשי” – ה“אני מאמין” שלו – בדברים אלה, שהוא אומר לנפשו ושהם מתאימים עד מאד לכל מבנה־רוחו:

"ואם אברותיך תיעפנה, תרפינה –

לאורות המתעים לעד בל תשעינה!

אל כסא־היוצר אז נפצין בקללה…"

(“לא אתחייב בנפשי”, “השלח”, כרך כ"ג).

שלמה היא נפשו של בן־המדבר ואינה יודעת פשרות. חילוף שאינו־־פוסק של הרגשות שונות סוערות ושולטות בלי כל גבול מתהווה בה, ותמיד היא נמצאת בעליה וירידה. כשאיזה רעיון או רגש יהמה־יסער בלב בן־המדבר, הוא כולו מסור לו ומשועבד. אבל רק לזמן קצר: תשוקת־החירות מתקוממת בקרבו. ואחרי שישתחרר ממרותה של הרגשה זו, הוא נעשה עוד הפעם עבד לרגש או לרעיון חדש. ואם בן־מדבר זה הוא אישיות מסויימת, עם הלך־נפש קבוע, עם חלומות שאינם משתכחים ורעיונות שאינם נותנים מנוחה, – נעשים כל הרשמים ה“אורחים” השונים, הצדים לפעמים את נפשו, בבחינת גל מחבק סלע. בסערה מתנפל הגל על הסלע המתנשא בלב ים, מקיפהו, מכסהו, אבל לאחר זמן מועט באה שעת־הירידה של המים – והסלע ניצב איתן עוד הפעם ועוד הפעם הוא מתרומם מעל להמים. כך הוא שמעונוביץ. סופות מסופות שונות מרגיזות אותו ומכות לפעמים גלים בלבו, אבל אין ביכולתן להשתיק לגמרי את שאון שירת־הנצח ואת צמאון־הנצחונות הסוערים בקרבו.

הנה־האהבה. ההוא לא יאהב? – ואהבתו שלהבת היא, יוקדת ועמוקה, עזה ומעיזה. אבל ימיה ספורים. שמעונוביץ אינו מאותם האנשים, האוהבים לנצח והנושאים עמהם תמיד את זכרון האהובה. נצחיות־האהבה היא לו – שלהבתה והשכרון, שהיא נוסכת. לאותם שלושת הסימנים, שאדם ניכר בהם לפי חכמינו, הייתי מוסיף גם את האהבה. זהו אבן־בוחן מצויין. נשמה ונשמה – ואהבתה. בספרותנו החדשה פוגשים אנו משוררים ומספרים, שהאהבה היא להם רוחניות ואצילות, כעין רטט דתי. כך היא האהבה לביאליק. אצל טשרניחובסקי, שניאור ואחרים רואים אנו אהבה רעננה וטבעית, אבל מחוסרת יופי עליון. יש לנו עוד משוררי אהבה חולנית, פתולוגית, אירופית ומודרנית יותר מדי כאותה של ברדיצ’בסקי, ברנר ואחרים. ולסוף – אנשים המשחקים באהבה, משוררים, שעוד לא אהבו, ואף־על־פי־כן הם מדברים אך על רגש זה. יחידה במינה היא אהבתו של שמעונוביץ. היא קשורה ואחוזה בכל מבנה־רוחו ובכל תכונותיו הנפשיות. אהבה, שהרטט הדתי יהא מעורב בה בסוד החיבור הגשמי, שהחול יתעלה ויעשה קודש על־ידה, – אהבה כזו ידועה רק לשמעונוביץ. שם, במזרח, הרבה מספרים על אהבה כזו; ומעניין הדבר, כי שמעונוביץ' אהב כמעט רק במזרח. ב“ישימון” “מים אל ים”, עמ' 11 ועמ' 21) יש איזה רמז לעלמה “חיוורה וענוגה”, שעזב המשורר מעבר לים ושזכרונה עולה על לבו בשעת־נדודיו; אבל זהו רק רמז. ובאמת, מה לשמעונוביץ ולילדה ענוגה וחיוורה? הוא צריך ל“סוערה”, לשזופת־השמש, לשיכורה מאהבה ומשכרת בחומה. וכזו מצא “בכרמי עין־גדי” (“הפועל הצעיר”, שנה ד', גליון כ"ג), לרגלי החרמון, על “חופי ירדן סוער” (שם, שם, גליון ט"ז). בין הגפנים וחורשת־הזיתים, בעמקי ארצנו המחכה לנו (“לבת־העמקים”, שם, שם, גליון ה'). רק שם, במקום שעמקו שמי־התכלת והיום בוער כתנור – שם רק פרחו ניצני האהבה בנפשו של שמעונוביץ' והוא מצא את העלמה, שעיניה העמוקות בוערות גם הן וכעיניה כך עמוקות רגשותיה: כולה אמון, כולה אהבה בלי־מצרים. – ואף־על־פי־כן רק רגע הוא אוהב אותה בכל העוז שבנפשו, ובשני – הוא כבר מתגעגע לשירת־ההוויה. עוד צורבת נשיקתו, עוד הוא סופג את עסיס־האהבה – והוא כבר שומע מרחוק את המיית־הים…

כשיפתו “בת־העמקים” נרדמה בזרועותיו הוא מעיר אותה, מפני שצריך הוא לצאת אל ההרים (“לבת־העמקים”, שם). הרחק ממולדתו הוא נזכר בילדה טהורה אחת, שאהב ושעזב אותה. מתהום־נפשו, מתוך הפריצות וההוללות, שהשקיע בהן את עצמו “בעיר נכריה שוקקה” עולה זכרה של הזכה. מבין אדי־היין מבצבצים ויוצאים נגד עיני המשורר אדי־הכסף של ליל סהר על חוף־הירדן, והוא מספר, איך הוא נפרד מאהובתו:

"נשקתי ונפרדתי,

מאומה לא הגדתי, וכו'

כי סופה קרבי דוהרה,

אוחזת בי ומטלטלה

כאורחות־אד גשמים

מימים אלי ימים…

(“בעיר נכריה שוקקה”… שם)

כך אוהב לפעמים בן ־המדבר השואף לקרב ולנצחונות. בשעת־שלום הוא מתרפק על אהובתו, אבל כשהוא שומע מרחוק את הקול הקורא למלחמה נמסות עבותות־האהבה והוא יוצא לדרך מסור כולו להרעיון החדש ולהרגש החדש, המפעם בקרבו. שונות הן השיבות משדה־המערכה. יש שהאוהב שב מנוצח, חלש ועיף, בוש משברו וממפלתו, ואז הוא צריך לסימני חיבה ונחמה, שתראה לו אהבתו. הוא, הגיבור, הלוחם, העשוי לבלי־חת, צריך להסתופף בצלה של ילדתו ולבקש רחמים על עצמו!.. גם לשמעונוביץ קרה דבר כזה. הוא מספר: “שבתי אליך גווע… כלו כעשן מאויי…” – והוא מבקש מאהובתו שתכניס אותו תחת כנפיה, מפני שהוא מרגיש, שהוא בודד עתה, אחרי מפלתו: “שקי לי, חבקיני ושקי לי…” (“שבתי אליך”, “המעורר”, תרס"ו) הוא מתפלל חרש. וצר לנו לראות את הגאה והערוך תמיד למלחמה בשעת ירידתו. בשעות כאלו הוא חושב את עצמו ל“מלאך חולה שכוח שדי” (“עצב טמיר…”, “ישימון”), ל“פלג בוכה בין אבנים”, ל“תומר־מזרח נשבה בין השלגים” – והוא מעורר בנו רק רחמים. אבל מצב־הירידה נמשך רק זמן מועט. חיש מהר נזכר שמעונוביץ' במולדתו – המדבר ובחברו – הים, והוא שואג מרה על מפלתו. אז הוא רואה את עצמו כבר “כפיר־ישימון מורדף ציד”, “אשד פרא יורק אל כוכבים לובן קצפו, ארס לענו” (שם). ובקדרות איומה הוא מוסר את עצמו לרשות הסופה הסוערה בלבו, “ומוזר ללאות ותשוקות” הוא חותר וחותר הלאה, נגד הרוח ונגד הסופה העזה (“ישימון”, עמ' 23 – 25).

שמעתי את החסידים מזמרים: “מפני מה יורדה הנשמה, לבירא עמיקתא מאיגרא רמה? – הירידה צורך עליה היא”. אף לשמעונוביץ'. הירידה צורך עליה היא. אחרי מפלתו הוא מרגיש את עצמו חזק שבעתיים – והוא שואף לקרב. צמאונו לחיים סוערים מתגבר והוא סופג אל תוכו את שירת־התפארת, הבוקעת ועולה מים־החיים.

ואולם בעקב עיזוזו זה אוחז חסרון גדול. שמעונוביץ' חסר את הפשטות, את אי־האמצעיות, את השלווה הארצית. הוא רואה בטבע רק את ההוד שבתפארת, את החלק הארזי שבה, אם אפשר לומר כך. אף שירת האדם נראית לו “איתנה”. לא רק את הגראנדיוזי ואת הנאדר. אם לאוזנו הגיע “צפצוף חרישי וענוג” של הסנוניות הנודדות, הרי אירע כך רק הודות לשני ענקי־הסלעים בלב־הים, שמשכו את לבו אליהם. שמעונוביץ אינו יכול להתיחס אל הטבע בלי שום פניה. כשהוא בא למקום שאין בו סלעים־ענקים, אין מרחביה, אין סער פראי ודממת־ישימון, אינו יודע מה יש לראות בטבע. ואז הוא אורג ארג יפה, לשם משחק בעלמא. כששקיעת החמה חסרה טראגיקה או צבעים עזים, מצייר שמעונוביץ את השתקפות הקרניים האחרונות של השמש בכוס שבורה ובחבצלות העומדות במים שבכוס (“שקיעה”. “העולם”, תרס"ט, גליון ז'). אך הנה “לפני עלות־השחר” (“השלח”, כרך כ') – ואנו רואים מיד, כי שמעונוביץ אינו יודע במה לרכז את הסתכלותו. כל השיר הוא דיקוראציה יפה לדראמה לירית. הזאבים היוצאים מן היער, הברבורים הלבנים, השטים במימי־הביצות, שלושת הלבנות על פרשת־הדרכים, – כל תמונה בפני עצמה יפה היא, אבל כל השיר בכללו אינו יצירה מותאמת לכשרונו של אמן כשמעונוביץ'. זהו מה שקוראים “אמנות דיקוראטיבית”.

כי מחוץ להמזרח והמדבר, מצא שמעונוביץ הד קל של פראות, עוז ושלמות רק בחורף הצפוני. ביחוד מושך השלג הנופל את לבו. למראה הערבוביה הלבנה שבאוויר הוא קורא:

"אטוס, אדא עם השלגים,

המתהוללים, החגים!

(“מארג החורף”, “השלח”, כרך ב').

במקום אחר מתעוררת סערה בנפשו להרגשת הרוחות הקרים, הנושבים בחורף. ואז הוא קורא לרכבו: “הטה חיש מני אורח”, “נעזוב שבילים ודרכים…” (“ישימון”, עמ' 66). בחורף מרגיש שמעונוביץ' “חג ואבל בלבו”, ובשאר ימות־השנה – רק אבל, מפני שבדידותו מתגברת ושממון תוקף אותו. על הימים, במדבריות, בהרי־יהודה ובעמקי־אסיה טוב לו, אבל בארצות־הצפון הטבע משעמם והאנשים פעוטים. “נפשי הערירית מתכנסת” – אומר המשורר בשעה שהוא רוצה להתחבר אל בני־אדם ולהעניק להם מעושרו ומרוב מחשבותיו. הרבה חום יש בנפשו, והוא רוצה לחלקו בין בני־האדם; אבל אין לוקח. את שירת־היקום שמע, והוא רוצה לשיר אותו באוזנינו; אבל אין שומע לו. כשירד אל הים אחרי שעזב את ארצות־הצפון ופגש בדרך בסנוניות העפות למקום שיצא משם, הוא מבקש מהן:

"אך אל בבית־אבי תגדנה, כי יג⁵ אי־סופי אוכלני,

כי גדול ועצום הוא עשרי ואיפה לפזרו לא אדע,

כי רענן ומזוכך לשדי ואין לי למי להנחילו…

(“ישימון”, עמ' 36).

ויותר שהוא מתעשר ברשמים ובמנגינות, יותר תגדל עצבותו. תוקף אותו הלך־הנפש של עקר, שהונו גדל ועושרו מתרבה – ואין כל תכלית לו. שאלת “למי אני עמל?” מטרדת כל אדם, ומכל שכן את האדם שיש לו רב. בבכית־המדבר שומע שמעונוביץ' את –

"מספד הזהר שקץ להשפך

בלי קץ ומטרה בין סלעי־עיפתה…

(“ישימון”, עמ' 41)..

מצב־נפש זה נוסך לפעמים רוח־עצבות על המשורר, והוא נוכח ש“הכל הבל”:

"ויגל פתאום לעיני

האפס הגדול ולעג…"

(“מחשכים”, קובץ “שלכת”).

ובאמנות מרובה מצייר שמעונוביץ את התגברות פחדו, הפחד מפני האפס, ש“אין ניד לו ואין ניב לו, והכל בקרבו נבלע”. המשורר נלחם ברגש־השעמום התוקף אותו, אבל אינו יכול לנצחו. הוא רץ אל בית־היין והשעמום דולק אחריו. הוא נמלט אל השוק, לרחובות המלאים אדם, וגם שם הוא נפגש עמו. אין מנוס ואין מפלט מן השעמום. אבל כל זה הוא רק בשעה שהמשורר נמצא ב“מעגל” (“ישימון”, עמ' 50 – 70) – במעגל־הקסמים של החיים. די לו לשמעונוביץ' להתרומם מעל להחיים, להתרחק משאון־הקריה וחברת בני־האדם, ההולכים לאיטם, – ולהשעמום אין עוד שליטה עליו. מנגינת־הים ושירת־המדבר מחרישות את לעג־האפס.

ושירתו של שמעונוביץ' הא מנגינת־עוז לא רק על־פי תוכנה, אלא גם על־פי צורתה. אין בשתפו שום רוך, שום דקות הצלילים. יש בה רק עוז ושטף. שמעונוביץ' אינו אוהב חצאי־קולות וחצאי־צבעים. בשיריו הטיפוסיים בשבילו אין שום מוסיקה. דבריו נופלים כמי־אשד – בסערה, בכבדות ובכוח.

ומנגינה זו ערבה היא לנו עתה, בשעת חילוף משמרות, בשעת חולשה, כשלון, התמעטות־הדמות וריבוי הקרעים שבלב. עתה מושכת את לבנו השלמות המיוחדת־במינה, העברית, של שמעונוביץ, סערת־החיים ועוז־ההרגשות שבשירתו של משורר צעיר זה, האומר על נפשו, שיש בה “עודף של אש?” והרי לא הורגלנו כלל לעודף, אנו הרעבים תמיד לאור ולאש־יה! מי יודע? אולי הופעתם של בודדים גאיונים מיסודו של שמעונוביץ', בודדים אמיתיים ולא מתבודדים, סימן הוא לשינוי חשוב, שהולך ומתהווה בנפשו של העברי הצעיר, שאחרי התגודדות ופסיחה על סעפים הרבה והשתעשעות בשירה ורכרוכיות יתרה, יבקש עתה את ה“ברי” ואת ה“ודאי”, את העצום ואת האיתן את האמיתי ואת השלם…

פרחי הערבה

פיכמן לא היה מעולם איש ההרים. אף כשהוא שר פעם בפעם על קסמי הגבעות – רק מנגינות חולפות הן אצלו.

יליד וידיד המרחקים הוא, שר שיכור תכלת הוא – אך בהרים הן יש רק רם ומעמקים, רק אור וצל.

לא כן הערבה.

בערבה ישמע כל רחש כנחש, יראה כל הד כזד. אף דממת ההרים מדכאה־מחרידה. המכשול שבהוד אורב שם תמיד.

לא כן הערבה.

בהרים כל הליכה היא קפיצה, כל פסיעה – גסה. דילוגים, ריצות, כיבושים – ההר הוא מולידם. כי ההרים מכסים תמיד על משהו, מעלימים תמיד משהו. הם הנם גם גדרי־תדיר. סיגים, גבולות. על כן מתגרים ההרים באדם. מגרים. כנשי חמודות חמודות.

לא כן הערבה.

בערבה בטוחה הדממה. שום רעש לא יפתיעה. בה זכים הצלילים ודקים. היא שמה רוחותיה ומנגינותיה רכובך. למרחקי אין־סוף תשאך. במנוחה תנוע. כעל גלי הים.

בערבה כל פגישה ערבה. פרח בר או פנינת טל, גבעול קט או שיח שח – כולם ברוכים הם לאיש הערבות.

והערבה – כבתולה תמה על משכב שחרה תשכב. פרושה, גלויה, ישרה. לא יחרידה הרס שתיות לא יזעזעה נפל אשדות. שקטה הוא אושרה. רכותה היא עוזה. וחסרה הוא יתרה. אף תוגתה היא מתנת גיל.

כזו היא שירת פיכמן כולה. כזו היא גם שירתו לילדים. (“ערבה”, שירי ילדים מאת יעקב פיכמן, הציורים של אפטר, חיגר, קרבצוב ומוצלמכר, הוצאת “אמנות” פרנקפורט ע"מ – מוסקבה – אודיסה, 1922). ויתר על כן: בזו האחרונה התגלתה מהותו היצירתית של המשורר בכל מערומי טהרה התמציתי.

כי תמתה היא חנה. פשטותה – כל יופיה.

בלי התחכמות של גדול מתקטן, בלי גחינה לגוץ, פשוט, גלוי, היולי הוא שירו של פיכמן שהוא שר לילדים. אין הוא משתדל ל“התילד” ולחדור לתוך הלך ההרגשות והמחשבות של הילד. אין הוא בא גם כן ל“פתח” את הילד ולחדדו בחידודי הומור מלאכותי. אין הוא חפץ כלל בכוונה תחילה להקנות לילד ידיעות או תכונות שונות. לא “פדגוג” אלא משורר הוא בשיריו.

הוא רק שר לו, לילד. שר לו באותו חליל־הילדות הנפלא הנשאר גנוז בלבו של כל אדם לכל ימי חייו והנשכח לפעמים קרובות אף מלב גדולי השירה. ולפיכמן היה קל לאמור את “דברי זמר” אלה. הוא לא צריך היה לאמן שוב את שפתיו. הן כל שירתו היא שירת ערבה. שירת הערבה בערבה.

כי אף בדברו אל הגדולים לא ביקש פיכמן מעולם חשבונות רבים. לא ארזי הלבנון היו צודים את נפשו, אף בשעה שהיה כה קרוב אליהם. עיניו ולבו היו תמיד רק אל – גבעולים. גבעולי שדה וגבעולי אדם.

על כן כה רב הקסם הנסוך על שירו ה“ערירי”.

אנושיות עליונה הטהורה מכל שמץ של סיג, זוך לב שנגה נצחי לו, מנגינת תם שצליליה בהירים ורונים כמשק עינות בדלח – כל התכונות האלו הצטרפו יחד בשיר זה, שמדי דברי בו אהב אהבנו עוד.

וזהו הדבר: את פיכמן יאהבו הילדים. לא רק ענין להתענות בו או להתענין בו יהיו שירי ה“ערב” לילדים, שיקראו בהם. מאליו יפתח ספר זה לפני קוראיו. ומאליו גם יקרא. כי קסם בו. קסם האמת והיפה. וצורך בו. צורך המועיל והחיוני.

יחסם של הילדים לכמה דברים הניתנים להם הנהו לפעמים מפליא עד מאד. אולם תמיד מתאים הוא בהתאמה עמוקה, אם גם טמירה, לערכם החיוני האמיתי של דברים אלה בשביל מהותם הגופנית או הרוחנית של אלה הילדים. ככל בעל חיים העושה מה שעושה רק על־פי השגחתו וציוויו של כוח החיים הנתון בתוכו ומחוץ לו כן גם הילד יאהב רק את הדברים הנחוצים לו, לגופו או לרוחו, להזנתם, לגידולם, להתפתחותם. נחוצים, כמובן, לא לפי “דעתו” של הילד, אלא לפי עצם מהותו, בלי הכרתו, רק בחומרי־מזון כאלה שתועלתם לשעה זו או לעתיד נמצאת בתוכם יחזיק הילד. תועלתם הבלתי־נראית לו והבלתי־מוכרה על ידו. תועלתם הסומוטית והוגיטטיבית. החומרית והדינמית. משום זה חביבים על הילד רק אלה השעשועים החשובים לו לאישיותו לשם התפתחות גופו, אבריו, שריריו או לשם התאמנות כוחותיו הרוחניים והנפשיים. משום זה יתענין רק בדברים שבהם יש לגופו או לרוחו באמת ענין. ואין בשביל הילד שום יציר דמיוני שלא יהיה לו גם ערך מציאותי. ושום חזיון שאין בו אמת. על כן ישאלו הילדים תמיד אחרי שמעם סיפורי מעשיות: האמת הדבר? כי רק באמת נצרך הילד. את השקר יפגוש כבר אחרי כן לא פעם בחייו. ומיטב השיר אמיתו. כמו גם מיטב החיים.

וזהו גם יסודה של הריאליות שבשירי הילדים לפיכמן. באמת יותר נכון: סבתו של חוסר־החזון שבשיריו אלה. ונא להבדיל בין חזיון לדמיון! כי אין אצלנו משורר אחר, שיצירתו תהיה כולה כה ספוגת דמיון כיצירתו של פיכמן ובכלל אין שירה בלי דמיון. אולם חזון – זוהי תכונה אחרת לגמרי וגם כשרון אחר.

לפיכמן אין צורך בה ואין נטיה לה. לא בשיריו לגדולים ולא בשיריו לקטנים.

ופיכמן אינו מרקיע שחקים עם ילדיו. אינו מרים אותם מעל אדמתם ואינו זורקם אל על. בימינו יאחזם, יד ביד. על הארץ יטייל אתם. בין גנים. על פני השדות. שעל אחרי שעל. עקב בצד אגודל. אח טוב!

“פרחי שדה” יראה להם, “פרחי ערבה”, על “החסידות” ועל “הדבורה” ישיר להם, כ“ארנבת” יתחפש, כ“גדי”, כ“שיט”. ובכל," בכל השירים, יביא אתו לעולמנו את “בשורת האביב”

"כי כלטף נגוהות בבקר אביב יהיו דבריו.

ברורים, זכים ומאירים.

ברורים – כשפת דבר.

זכים – כפניני ים.

מאירים – כעיני ילדים".

יש בהם אותו הקצב הטבעי של לשון הקטנים, ואף על פי שפיכמן מעשיר את שפתם עושר רב ונותן לתוך פיהם כמה וכמה מבטאים ומלים נבחרים, בכל זאת עלולים הם כולם להיות נעכלים ונספגים יפה – יפה, בלי קושי יבלעו הילדים את הציורים ואת קליפתם המלולית – ויודע כי באו אל קרבם. יודע! וחברים טובים מנה האל לו לפיכמן ביום צאת ספרו לאור. הציורים של אפטר, חיוך, קרבצוב ומוצלמכר כה מתאימים לרוח המרחף על פני שירי המשורר וכה נאים לצורתם עד שנראים הם כאילו ירדו כרוכים ממרומי היצירה. ביחוד הציורים של אפטר וחיגר.

גם הם כשיריו של פיכמן מעשה שזר הם.

שירה בפני עצמה.

גם זיווג טוב.

ובבואם יחד עם השירים אל הלב יכו בו גלי גיל ועדי, כאלה שלא כל ספר זוכה להם. כי על ידם תתגל האהבה של מוציא הספר ליוצר ולילד. תתגל ותתעורר גם בנו.

גם האהבה לספר העברי.

ואין זה רק מעשה אמנות, אלא גם מעשה אנושות.

"אין זאת כי אם נפלו

כוכבים מעל

בליל אביב בהיר

עם אגלי הטל,

ויפשטו כולם

בכר כה וכה,

ובציצי־אור יפים

נתגלגלו בו"

בו – בספרו של יעקב פיכמן.

ליעקב פיכמן

תמה אני, ידיד נפש מנוער, על חבריך־חברי שהחליטו לחוג חג־יובלך בימים קשים אלה לספרותנו ולתרבותנו. לא עת שמוח לנו ולא זו השעה לשתף את הרבים המתנכרים בשמחה החרישית הממלאה את לב נאמניך, הנישאים אתך תחת מפרשך הלבן אל המרחקים הנאווים…

מתפלא אני עליהם, ביחוד אחרי הנסיונות המרים שבהם נתנסו בשנים האחרונות, כשנתגלה כמעט לכולנו בבהירות מוחשית, כי נמצאים אנו בסביבה ללא קשב וללא הד.

למה בא חג זה? למי הוא קורא, אם לא ליחידים שרידים, ומי ישעה לו, אם לא שועים המשוועים ואין שומע להם? הנזמין אושפיזין לסוכה נופלת? מדוע קראנו ואין קורא?

קשה לי לתאר לעצמי איכה ידובר עליך, טהר הניב ורב האהב, באווירה מורעלת זו של ספרותנו כיום? איך נקרא לחג במקום שבו זקנים וצעירים גוועים מרהב ונמקים מתוך אניות־הדעת, באין קשר חי לקשרם יחד ובאין חיבור לחברם אל קרקעם המשותף?

היש עוד מקום לאהבה ליצירה כמות שהיא, אותה אהבה בלתי־אמצעית, שאינה שואלת לתעודת אניות, אם לנו היוצר או לצרינו?

אתה, שיצירתך רבת הצורות היתה לי בשחר ימי כשירת אומנתי על הגדי הלבן – איכה אראך ואעריכך לפני הגדיים שנעשו תישים ולהם קרנים רק לנגח, רק לנגח?

בין ההתנכרות של “קהל” הקוראים ובין ההתנגחות של “קהל” הסופרים מה אתה, רב־המגע ואיש־היחס, כי שמחו בך? מה לדק־הרגש לחוג חגו בתקופת השלטון של יתר־הרגשנות, וליוצר שסיסמת יצירתו היא כיבוש עצמו מה מקומו בין שואפים לכבוש עולמות לא להם?

בהעבירי כיום לפני עיני רוחי את מפעלך הכביר בשירה ובבקורת אמרתי תחילה אל נפשי: אצא הפעם מגדרי שגדרתי לעצמי בימים נוגים אלה ואתיר לי נדרי, נדר השתיקה, אף על הטוב והיקר בעיני בהחלט. חשבתי, אוסיף־נא מנסיון השנים לקראת איוושת אביבם של גבעוליך, שגדלו בינתים והיו לעצי פרי טעוני ברכה. אולם שבתי וראיתי, כי בשעה זו של התפרקות כל חוטי התרבות ברחובנו אין לכתוב על יצירתך רבת־התרבות כראוי ל וכרצוי לי.

בימינו אלה, שהטורף והטרוף נראים כמחוייבי־המציאות, כשהחיוב אסור ופגול וכל השלל לשלילה – יכולת אולי אתה, זהיר הביטוי ובעל הראיה הרחבה, להיות אח המאחה את הקרעים, אבל כנראה רבים עוד לעת עתה אלה החיים על הקרע כחידקים השמים משכנם בפי כל פצע כדי למנוע את גילודו. ובכן מה בצע במתהלך על בהונות הרגלים אם רבו אף רבו מגדלי הצפרנים? ומה יתן נושא שלום־המרחקים לאנשי־הקרב הקרובים?

בספרותנו הנעדרת כיום לעדרים, שכל פרט בה אוי לו ממרעו ואוי לו מרעו, אין אני רואה שום אפשרות של גילוי שבילי היצירה הבהירה והקורנת בפשטותה ובאמיתותה, כי גדלו תמרות האבק העולה מריקודי הדרווישים המצחצחים חרבות עלי חרבות חיינו.

אבחת גורל עלי ראשנו ומה נבוא גם אנו להנעים זמירות בתוך שצף הקצף של השעה?

לב ללב יביע־נא אומר, והלבבות המואסים ברע בכל תפקיד שהוא ולשם כל מטרה שהיא יחכו־נא ליום בו יבוא וינצח הטוב האמיתי.

ולעת עתה – במקום שאמירת הטוב אסורה וכל קביעת עובדה שיש בה משום חיוב היא כאילו פסולה למפרע ידום־נא האישור נוגה, וההן התמים, הנידח בממשלת הרשע של הלאוין, יתפרק־נא חרש על סגור השפתים וישוב כלעומת שיצא.

בעצבונו

במשך השנים שאורי צבי גרינברג מתהלך בארצנו ומרעים מזמן לזמן את רעמי חזונו אל תוך דממת שמינו הורגלנו לראותו כשליח־ציבור בשירתנו. לא התפלאנו, כמעט שמחנו, שנמצא מי שהמשיך בגבורה ובעקביות יוצאת מן הכלל את התפקיד הקשה של מוכיח בשער. תחת קרני־השמש הלוהטות של כיסופי־המולדת התחילו כמה שיחים בודדים ומתבודדים לעשות ענפים ולהעמיק שורש, ומתוכם התגלה לעינינו פתאום בכל קומתו הזקופה א. צ. גרינברג, שידע בעמדו ברשות היחיד להפנות את נוף אילנו לרשות הרבים ולהתקשר בשירתו לתקופות התפארת של ספרותנו, כשטובי פייטניה היו שליחי־האומה לתפילה ולקינה, לתוכחה ולסליחה. ומשום שהשליחות היתה בעיניו חשובה מן השעשועים, על־כל זילזל בצורה הכבולה ובקבי החרוז. הוא צווח, יען כי אלפי עינויים ורבבות מעונים צווחו מגרונו. כגבר בקרב שר עם גורלו – גורלנו והמשיך בזה את שירת הזעם של ביאליק בצורה חדשה ובקצב חדש מתוך תפיסה עצמית ומקורית. איש לא השכיל כמוהו לייסר בעקרבים את דור ההגשמה לזרות מלח סדומית על פצעי עמו בתקופה זו של לבטי המימוש וצירי היולדה. צעקת דמינו המשועבדים לעבדים, זו הצעקה למלוכה עצמית שבהרצליניות המחודשת, נגאלה על־ידי אורי צבי גרינברג, המבעיר את בערת השירה הפוליטית בשדות־השקט שלנו. וגם באלה צרף שליח־ציבור צעיר זה את קולו לעדרי הרוחות המשוועים: “ותמלוך עלינו..”

אולם לפתח כל שליחות ציבורית רובצת חטאת היחידות. אין השליח של הרבים, ויהי החזק והעז מחבריו, יכול להשתיק בתוכו לזמן רב את קול דמו הפרטי. הסבל האישי קם ותובע לפרקים את עלבונו בפה מלא: הלא הוא שנתן צביון ואופי לצער הציבור שבפי היחיד. מדוע יידחה? ומי יתנה תוקף ענוותו – אם לא הפרט? האם לא צערו הוא הציר באנקת הגלגלים?

העוסק בצורכי־ציבור באמונה יסיח דעתו מעצמו ובשרו, אך הן כל ערכה של עסקנותו הוא בזה, שמבשרו חזה אלוה. איכה יסתיר פניו מלבו? אכן – לא לעולם היסח. דם ענווים יוקם, והנידחים שבים לגבולם.

מכאן התפרצות הפרטיות ב“גברות העולה” לפני שנים אחדות, וכעת – ב“אנקריאון על קוטב העצבון”. בשני הספרים האלה, השונים תכלית שינוי בגילוים החיצוני, באה לידי ביטוי מהות אחת. שניהם הם ספרי יחיד, מפרט לפרט. ציר אחד להם. אף כי שונים ורחוקים הם קצוות הקוטב.

ועד כמה שציבורנו העברי, ביחוד בארצנו, הוא, בהבדל מכמה ציבורים אחרים, קיבוץ של יחידים מלאים ושלמים – יש להם לספרי א. צ. גרינברג אלה גם משקל ציבורי־קיבוצי רב. אך עיקר ערכם ברשות היחיד, בגישת האנוש לאנוש בלי מחיצות הרבים, מפנים לכל מפתן, כשעין לעין תביע אומר. ויתר על כן: במקרה זה שלפנינו עוד ירבה עניינם של ספרי פרט כאלה, בשמענו את הדבר השירי־פוליטי והוא מדבר בעדו, כעין תפילת “הנני” של הש"ץ בין השחרית והמוסף. כי “יש עת להתלקחות כסנה ויש עת להזדככות”, אומר א. צ. גרינברג בספר עצבונו (“שבת הנפש”, שם, ס"ו). ידוע ידענו מתוך “אימה גדולה וירח”, “הגברות העולה” כי…

"לפעמים אין בטוי במלים

וצריך האדם לזעק –"

אולם מתוך “אנקריאון על קוטב העצבון” למדנו, כי יש תפילה ל“אני” כי יעטוף. בספר אנושי זה מתגלית לפנינו אחת

"הנפשות שיצאו לנדודים עדויות

בחזונם המגוון,"

והנפש הזאת, הזכוכה ומזוקקה, נתונה ב“גוף – נוגה דם ועיף”. מה פלא אם צירוף זה, הטיפוסי עד לחרדה בשביל דור ההגשמה עלי חולות ארצנו ובין בצותיה, מוליד לפעמים את –

"זה היאוש הנהיר, הנהיר:

פרי ההזדככות מכל התעתועים.

היה היה זמן של פּאתוס חוצב להבות־אש, היה היתה תקופה של מנגינות Eroica בכל פנה, אך עתה –

"אדם קובע לו פנה ביקום

וצהר פותח לעומת הים – –"

איזו שלווה של שדמות הכפור ממרחבי הקוטב הצפוני נושבת מספר קטן ועדין זה, ששמו מתחיל ב“אנקריאון” וגומר ב“עצבון”. זו השלווה של הכניעה הגמורה ושל ההשלמה המוחלטת – היא מכניעה, כי היא מושלמת. בה התגלה אורי צבי גרינברג באור אחר וחדש. דווקא על־ידיה בא “פי פצעו הפתוח” לידי שירת אנוש ואמן עליונה. וזה שראינוהו כל הזמן כאחד הנודדים מבטן ולידה, “חדי דעת ואומר כחרב וכבדי לבבות ממשקל אבנים”, מופיע לעינינו לפתע כיון הומה וכילד־פּינוקים שנתיתם מאביו ואמו ביום אחד. מה ומי נגלה לו לגרינברג, שהתגלה כה לפנינו? מאין זה “הקו בין תמול ומחר”? האמנם נוצח זה המנצח? מה מחרידים דבריו הנוגים והכבושים מסוד המנוצחים" באמרו:

"שרו ושרו על זאת האמהות:

יבוא גדי זהב באחת השעות,

יבוא עם כבודה וסגולות נפלאות;

לא בא זה הגדי ולא יבוא בבאות.

……………

יש זוג סוסים שחורים באחת השעות".

כי זהו הגורל של הפרט, והוא אינו נותן הפעם מרגוע לא. צ. גרינברג. הוא מרגיש את עצמו במעגל הקסמים המעציבים של ההשגחה הפרטית. שפל ושפוף יתהלך במסילת העולמים ובעותי האחרית ידריכוהו מנוחה. המות! מימות ספרי החסידים והיראים, ספרי המוסר וההנהגה הישרה, לא דובר עליו פעמים כה רבות בספר עברי, כמו בספרו של א. צ גרינברג. הרעיונות על הסוף ימלאוהו כבר מתחילתו, והפחד מפניו ירחף על כל דפיו. מכאן התוגה הגדולה והכרה זו העוטפת בשחור האין כל אות ואות של הספר היפה, שמחברו הוציאו בטעם מובחר וביד עדינה ודואגת. תחילתה נעוצה באמת בתפיסת הגשמיות היתרה של העולם הקטן על־ידי אורי צבי גרינברג ביצירותיו הקדומות. הוא צווח תמיד על צער “הבשר” ועל עינוי ה“דם” – איזה סוף אחר יכול להיות לבשר ודם, אם לא המות? היו וישנם אולי רבים המפקפקים בהישארות הנפש, אבל באי־הישארותו של הגוף הלא אין מי שיטיל ספק. ומכיוון שהמשורר בוחר ב“עונג פשוט ולבן” – “בישמת כתונת לבנה על בשרו” – שטבל במים ויצא כה טרי" – “מאשר היות חלק קוסמי בעפר”, ומכיון שהבשר עם הכותונת יחד מוכרחים ליבול ולירקב, – מה נשאר לו למשורר מכל שאיפות המלכות ודרישות השלמות? ומה בצע בתוגה, אם מוצא אין לה? ובכן – אי הנוחם? הווה אומר: במסילת הישרים של העריגה האלוהית.

"לילה: האזינו, כאובי הקטב:

בין שורות המטות, כמו בבית־חולים,

אחות רחמניה חסד תהלך –

…………….

זה בא אלוהינו, הנה הוא קרב."

קרבה זו של האלוהים אל בנו הנידח והנוגה מורגשת בכל הספר במידה לא תשוער בספר חילוני עברי. מזהיר הוא אורי צבי גרינברג באבוקת צערו הזכוך ובנרו החדש שהדליק להבדלה בין חול לקודש. אלה הגעגועים “לאב שרואים בעינים סגורות”, אותן השיחות מלאות הערגה וההתרפקות על “הער בכל לילה”, “הרועה הנעלם” ו“הנוגה הגדול”, זו המסירות וזה הביטחון באלהים, הממלאים כמעט את רוב הספר בהימנונים כה יפים ולבביים ובודויים כה חרישים ושלמים גם מצד צורתם – מקומם בספרי אמני האמונה של האנושיות.

כדבר איש עם רעו היחיד ידבר א. צ. גרינברג עם אלוהיו. להצדיק את עצמו לפניו הוא רוצה ולבאר לו את מצוקתו ואת סיבותיה. או יש ויפנה אליו כפנות בן כואב אל אביו: “שמעני בשקטך, אבא, ויגיד לך בן את תוכחתו”. אינטימיות רבה נושבת אף משירי האמונה שבספר. מתוך הנוסחא של “אם כבנים ואם כעבדים” בחר א. צ. גרינברג בחלק הראשון. גם לאיוב, האהוב בזמן האחרון על כמה משוררים, לא רצה להיות. הספר הזה הוא כולו פשטות, ורבים מן השירים נקראים כסליחות קדומות. בו מצא אחד המשוררים הצעירים, החזק מכל אחיו, “את הניב החזק מכל הניבים: אלוהי! אלוהים!”

ואם בהרגישו לפתע, כי מנוצח הוא במלחמתו בחיים, תקפהו היאוש ואפפתו התוגה – כאשר הבין, כי מנצחו הוא אלו, ירדה עליו הרגשת הפלאים של שמחת העולמים. הוא כותב ומדגיש: “נצחני האל – – – עתה זה גילי – לציית ציווייו – ולהיות כחומר בידיו הגדולות”. מתוך חדווה זו של בעל אבדה שמצא את אבדתו הוא מתפלל את ה“תפילה האחרונה” על ה“ברית” עם אדמת האלוהים “בעמק האדם היפה”, שבלוח חייו לא יהיה מקום לשלוש האותיות האיומות והמחפירות: מות.

מי שהיה עד עכשיו משורר ודבר, שליח־ציבור ועורך־דין, טוען ותובע, עומד לפנינו בספרו עם המעטפה השחורה ואותיות הזהב עליה –

"פנים אל פנים לנכח הדמות:

אני עם אני.

ספר אניות כזה הוא תעודת עשירות למחברו.

לדמותה

“כאלה באביב ימותו”.

בחלקת השדה בה תזרענה את יגונן וששונן המשוררות העבריות שקמו לנו בשירתנו בשנים האחרונות היתה היא הפרח הלבן ביותר והעצוב ביותר.

הגה לא־הגוי מרחף על כל שיריה, גניחת אילם של רחל המחכה לגוזזה.

היא היתה בשירתנו מעין גנסין נשיי, בגלגול יותר פשוט ובהיר.

ככלה לבנה ועצובה התהלכה בין ערוגות ספרותנו רוויות המרי והגעש, שקטה ונכנעת, “שקטה כמימי אגם” עם הלב ה“מפויס למפרע”.

כי כבר מראשית צאתה לשדה השירה ארושה היתה לצער ולסבל. אמנם כל מה שגברו ייסוריה הגופניים כל כמה שהתקרבה יותר אל קיצה כן רבו שיריה וכן יפו. כאותו ברבור לבן השר לפני מותו.

היא לא היתה מן הזריזים המקדימים בשירה. כל זמן שחייה היו בעצמם שירת הגוף הבריא, הצעיר, העמל, היו מעשיה אומרים שירה, אולם משנעשה גופה קן לייסורים התחיל לבה אומר שירה. כשושנה זו הנפתחת במלוא זיווה לפני גוועה. –

היא ידעה כי שירתה

אחרה לבוא ובבואה לא העזה,

לא העזה לקרוא: הנני – –

אך גם בלי הודעה זו הפנו המבטים אליה, מבטי האהדה והחיבה. כי נכונים דבריה:

צריחות שצרחתי נואשת כואבת,

בשעות מצוקה ואבדן

היו למחרזת מלים מלבבת. – –

המגע במחרוזת זו היה לרבים להסח צער ולמפלט יאוש. כל כאוב נפש ואחוז יגון, כל יחיד בהתעטף עליו יחידתו, זו שכולה “שבו ואחלמה”, כי יקח את ספרי רחל הקטנים והלבנים, שהוצאו באהבה ובענווה כה רבה, בשעת בין השמשות, ברגעי שקיעה של אור החיים, ימצא בהם צורי ומזור לענותו, כי לא רק תוגה אנושית חרישית נוטפות אצבעותיה, אלא גם תנחומים, תנחומי אשה גדושת סליחה ורחמים.

משוררת זו, שהיתה תמיד “שחה ורועדת”, שכל שירתה היא שירת “לב כורע” הראתה בעליל, כי –

“יש לכאב חלונות צחים”.

והוכחה זו ערך חיוני לה רב, יש בה מחיוב החיים השקול כנגד כל הצער שבהם.

דרך “החלונות הצחים” שקרעה רחל לכאב נראית לנו לא רק נפש אשה מעונה, המתחבטת בבדידותה, “בדידות חיה פצועה”, אלא גם נפש האדם המחוסר “כנף מחסה” והבורא לעצמו בכל־זאת מתוך האבנים שידה בו גורלו מבצר־עוז.

ערכם האנושי והתרבותי של חרוזי רחל הספורים, הקצרים והפשוטים הוא בזה, שהם נוסכים בנו את ההכרה החשובה לאין ערוך, כי

"הכל יסכון

לחרוז על חוטיו אלמוגי המלים הנאות".

תורת הצדקה זו תורת חיים היא, אף־על־פי שהמכריזה עליה היתה מן ה“מוריטורי”, זאת אומרת: מן ההולכים למות. היא גם עדות לגיבורת־רוח, כי לא כל הכנעה ולא כל קבלת־דין היא סימן חולשה, להיפך, עוז נפשי מיוחד במינו דרוש לו לאדם כדי לאמר קדיש על עצמו בפשטות, בכנות וביופי פנימי עצור.

"לבי לניב התמים כתינוק

ועניו כעפר"

כזאת היא כל שירתה של רחל. עדי־עדים לא ידעה לשונה אף פעם. עירום ועריה, והדם החם מכוסה.

היא הגיעה לאותה מדרגה עליונה של שירה, החדלה להראות כדברי זמר והמשיכה לפעול ביופי שבאמתה. היא שידעה, כי “גן נעול – אדם” הרגישה גם בחוש האנושי שבה, כי לגן נעול זה יש מפתח ושמו כנות.

קו ישר הולך ונמתח בינה ובין העולם הרחוק. על־כן כה מלטפת הנעימה העולה ומצלצלת בכינוי “רחוקי שלי”. את התהום האיומה הפעורה בין פרט לזולתו מלאו עד בלי די רחמיה הרבים של המשוררת.

הרחמים! יסוד נפשי ואנושי זה הלא כולו נשיי הוא. רק האשה המרחיבה תחומי גופה והנפלגת לגופות־חיים חדשות עלולה לתת ביטוי מלא לרגש נפלא זה. כי הרחמים היא הדרך לאין סוף, לעולם, לנצח, רחמים – רחם.

ברחמים עולה היין על גדות הכלי, בדם יפרוץ פרץ בקירות האני.

נפשה של רחל שאפה לצאת מתוך צבת המציאות אל חוסר הגבולים של העולם. כצידה לדרך לקחה אתה בטנאה את הרחמים ואת הסליחה.

סירה קטנה זו של שירתה שבורת המפרשים ויתרה על גלי הצורות המקובלות בספרות וידעה לשוט במי השילוח של חוף הפרט כבמים אדירים של ים הכלל.

מכאן החן המיוחד של שיריה על המולדת ועל בוניה העמלים. כמו במשעולה הפרטי כן גם פה הוא רואה ומראה. אך גם פה כמו שם אין היא קובלת, אינה מורדת. רק – “בכי במסתרים”.

“קוצי צבר חיורים לאורך כל הנתיב”.

אך אם על המולדת היתה מרשה לעצמה לפעמים להביע מחשבות נוגות – לעמלים ולעובדים במולדת ובעדה היו בפיה רק דברי עידוד.

ונפלא עד כמה הצליחה משוררת אינדיבידואליסטית זו להתחבב על הצבא הציבורי שלנו שבמחנה העובדים! אמנם מתוך מחנה זה יצאה ואליו היתה תשוקתה כל חייה, ואם גורלה כלאה בין ד' האמות של מחלתה, רוחה ידע מזמן לזמן להמריא מעל לחומות הכאב הפרטי. סוף־סוף היה דרכה של רחל מכנרת – לכנרת. שם נולד יחסה הישר והפשוט לחיים, שם קיבלה עול מלכות העבודה ולשם שבה משוחררת מסיבלה ומכאבה. לא טלטלת הגבר שבה טולטלה אשה זו השפיעה על יצירתה, אלא חיוב החיים התמים של אנשי דגניה וכנרת. הנטיה לדממה דקה שהיתה טבועה בנשמתה מלידה קיבלה אישור ותוקף חיוני באותן הפינות הצנועות שבארצנו.

פעם אמרה:

"אמונים נשבעתי

למלים פשוטות כצעקה".

את שבועתה לא הפרה. עד רגעה האחרון היו בשיריה כל חרוז כציור יפני, דק ועדין, כל בית כאוהל הנמתח על יתדות האמת, והמלים – כפניני דמעות שקפאו.

בהעלותי על לבי את יניקתה ממקור היסורים הגופניים יראו לי ספריה הקטנים והלבנים כאותן קעריות־הבחן, שבהן יזרע לשם הגדרת המחלה זרע המתגים של השחפת ושעל שטחן יעלה ויצמח כמרגליות קטנות. המחזה יפה ומלבב לעיני הרופא שאין לו אלא מה שעיניו רואות, אבל מתוך דמי צמיחתן של פניני יופי אלה ישמע האיש שאוזניים לו לשמוע את בכי האדם הכורע תחת נטל סיבלו, הקובל בחשאי ומכריח לקבל עליו את הדין.

אותו “אושר שלו” שעליו שרה לפעמים רחל שייך לסוג ה“איפוריה”, שבה יצטיינו השחפנים בתקופות ידועות של מחלה זו. על שירתה שפוך גם אותו חן מיוחד המציין והמשתף את יצירתם של מוכי־הגורל מסוג זה שבשירתנו העברית.

“כאלה באביב ימותו” – באביב ימיהם, באביב יצירתם.

שיריו

יש יוצא מפתח ביתו ומוצא מיד את מבוקשו, ויש מחזר כמה וכמה עד אשר יבוא וידפוק בשער הנכון.

גם יהודה קרני חיפש ומצא את־עצמו זמן רב, חיפש אצל אחרים, אמנם לא אצל רבים, עד אשר מצא את־עצמו אצל עצמו.

היה זמן וקרני היה כולו תחת השפעת ביאליק. כן אשר לסגנון וכן אשר לפתוס הציבורי, בוודאי שאין זאת חרפה כלל לקרני. גדולים וכן רבים הולכים וסובבים במסילה זו, וכל בני התמול של שירתנו קשורים בהרבה קשרים למרכז זה של ספרותנו. ובכל־זאת טוב עשה קרני, שהוציא את־עצמו סוף־סוף מן הכלל. חייב אדם לנסות את עצמותו – ומשעה שמצא קרני את ניבו, קיבל גם פרצוף משלו.

התפתחות זו עוברת דרך ספר ה“שערים”.

אמנם גם בשיריו הציבוריים־לאומיים עצמם עלה בידי קרני למצוא נעימות אחדות, המיוחדות רק לו. כך, למשל שאיפת השתיקה. אל רבי עקיבא ישא המשורר עיניו, ממנו יאבה ללמוד, לסבול ולידום (“עקיבא, את שמך נשאתי”…), ומשום־זה לא יחפץ היות “לא מקונן ולא מוכיח”. בכל־זאת – חזקות למדי הן מליו בשעה שיקונן על החרבנות (“הוי, לבי מנבא…”) ועזים למדי הם ניביו בשעה שיבוא להוכיח (“חטאת דורי”, “לא לכם…”, “והיה בבוא הערבים…”), כי סוף־סוף הן מוכרח הוא לאמר על עצמו:

"איש אני עם אנשי כל־הגולה

ועם הכנסת אלחם לחם עוני:

מדלתי פי מפציעים הדי קולה

ומול יגונה אכוף את יגוני".

משום־זה מובן הדבר, כי –

"ובכרסם נוגני עם אליוני ידם

ובעלע שיר עם דמעות סתר –

פי גם־הוא מדמי מאדם

מכרסום פרקי יד עם שרידי מיתר".

ואחרת לא יוכל היות. כי עוד לא נברא אותו עברי, שיגע בצרת עמו ובקלונו ויוכל לשתוק. ומכיון שקרני נפגע ב“לאומיות” של אותה אשמורה ראשונה בתקופת ה“תחיה” שלנו, שוב לא יכול היות אילם ולא יכול לשמור על מוצא פיו.

אבל – דיה לשאיפה בשעתה.

הן בינתיים נרפאה שירתנו ממחלת הלאומיות הממללת. עתה אחזו במיטב השיר בעלי־המעשה יודעי־התרועה.

ומשום שקרני שר את שיריו הציבוריים והלאומיים בנוסח ביאליק (קצת כאן גם נוסח פרישמן) בכוונה תחילה שלא להיות שליח־ציבור, נקל היה לו לעבור משירת־הרבים לשירת־היחיד. ובזה ישמשו רוב השירים שבארבע המחלקות הראשונות של ה“שערים” כלולאות ביריעות־המשכן של שירתנו החדשה. ומענין, כי עוד בדור השלישי לביאליק נחוץ היה לבוא ולמלא את החסר בשלשלת הרעיונות של היחיד הישראלי הלאומי. נחוץ היה לו לקרני לשיר את שיריו “אם לא הייתם לי לזרא”, “נכנסתי כשפני מועדות”. “לא לכם, לא לכם” ועוד, כדי שיוכל לבקש מאת אלוהיו:

"יחדני־נא, צורי, לעצמי יחדני

ואל אבוא בקהל.

…………..

ואברך היד, אשר בנתה ליל חומה מסביבי

ותסקל ותטהר ותקדש

מלכותי הקטנה –

זו מלכות היחיד" ואכן בעצם מהותו: מיוחד הוא קרני לעצמו. משורר אגוצנטרי גמור הוא. אין כמעט אף שיר אחד, שלא ידבר בו בעדו. הכל: אני, בי, לי.

אמנם כל משורר לירי הוא אנוכיי, אבל שירת־היקום היא המשתפת גם אותנו לעולמו. לא כן קרני. רק פעם בשעת־שקיעה נדמה לו, כי “היה לנשמת עולם וללב כל אדם”, וכי “רחבת היקום ויגונו” בלבבו, אולם גם אז אומר המשורר: “ואני לא חפצתי”. ובאמת: כמעט שאין לו לקרני וליקום ולא־כלום. יהודי חושב־מחשבות הוא. על עצמו יחשוב, על כלל ישראל יחשוב – ואז ישיר.

היש להצטער על העדר שירי־טבע אצל קרני? אשר לו – הנה הרי אין לדין על מה שאין. ואשר לנו – נהה כבר טובעת שירתנו גם בלעדיו ב“טבע”, עד כי כבר באו המים והשמים וכל סממניהם עד־נפש.

ואליבא דאמת: כבר שבענו גם “אהבה”. את השירה השרה בפעם האלף ואחת על הצלע הגנובה, בלי לחדש משהו. אין אצל רוב משוררינו כל רצון וכל שאיפה להרחבת הגבולים!

ואשר לקרני – הנה גם באהבה כמו בציבוריות עודנו עומד בתחום התמול. על־כן – ראשית כל – ירבה לשיר על אהבתו. שנית: אהבתו כולה על טהרת־הקודש. אהבה אידיאלית. כולה מלאה סמלי תום וצניעות, כיאות למשורר עברי. רוויה היא עדינות, רפודה טוהר. ל“זיונית”, ידמה את אהובתו, ל“חבצלת”, ל“מלאך”, ל“שכינה” ועוד ועוד תארים קדושים של “דמות קודש”, שהיו כה טבעיים בתקופה הרומנטית־רגשנית של שירי־האהבה הביאליקיים. גם קצב השירים, גם הניבים – כולם נושאים עליהם חותם של תום ופשטות, הנעימים וחביבים עלינו כה בקראנו את חילוף־המכתבים בין אבינו ואמנו מתקופת ה“חתן”־“כלה” שלהם.

אמנם ברור הדבר: לב טהור דפק בשער־האהבה ובשירים אלה נעים לקרוא. לקרני הם ודאי חשובים, ואולי חשובים עד־מאד, אבל לנו – למה הם לנו? יש לקוות, כי בבא ישיר קרני על “נושאים” אחרים או בצורה אחרת, וכל הקבוצה שב“שערים” היא רק עדות ללב, לחיי לב. כי רגשנותם ביחד עם פשטנותם מעידה על איזו רכרוכית של הנפש בעבר, ואולי גם בהווה. איזו התרפקות, התנפקות – “רבש”ע, נא צו מנוחה שלמה לנפשות המחכות“. הוא מבקש, שהיא תפלל עליו, שהיא תציל אותו. מן הדין הוא, שגבר כזה יאהב “חצאי הדברים” ו”חצאי הקולות, כמו שמעיד קרני על עצמו, אבל באמת שלמה היא שפתו של קרני ועגולה. גם בלי כל כווני חן. ובשיריו המאוחרים, ובמקצת אף באחדים משיריו הראשונים, יש גם דיבור חותך ולשון גלויה, ולפעמים אף איזו התגסות בכוונה בשפה. גם המלים “שער”, “טרקלין”, “פרוזדור”, “דביר”, האהובות עליו ביחוד בשיריו הראשונים, גזות מתוך מלונו בשירים האחרונים.

ואנו עוברים אל שירי המשורר רימון שבא“י (בנעימה הדתית־מסתורית שבאחדים משירי קרני), אל קצב הידים היחפות והחפשיות של שלונסקי שם (בצלילים הדוהרים והמופקרים שברבים מחרוזי קרני בסוף הספר), ובשירי המולדת שב”שערים" אף נראה אותם אחוזים ודבוקים זה בזה. שם ישיר מעוטף בטליתו של הרב קוק היחף העברי, שמצא אחרי שנות־יתמות את אמו חיה. כי על כל המחלקה “בשעריך, מולדתי” מרחפת התלהבות דתית־ארצית, שמצאה את בטויה בצירופי־מלים חדשים ובשטף סגנון מיוחד. רק במולדת נתגבשה בו הכרת־היחיד הגמורה. אתה באה גם הרגשת חופש פנימי. אף הלשון כאילו הותרו חוליותיה. משורר חדש נולד במולדת.

ואין זה מקרה כלל, שארבעת השירים האחרונים שבספר נכתבו לשם קריאה בהברה הספרדית. יחד עם ההברה נתקרב קרני גם לסגנון הפיטנים.

אכן נדמה לי, כי אנו הולכים בשירה העברית לקראת תקופה של פיטנות.

ואם קרני אינו שייך עוד לכת הפייטנים הצעירים, ההולכת ומופיעה כבר בתוכנו, הנה שערי יצירה צעירה יחפש, ואם מצא בדרך חיפושיו אוצר עתיק, ישתמש בו לצורכי יצירתו כרצונו, ויחפש עוד.

כנראה, אין נפשו של קרני רק בת נימה אחת.

שיריו

באחת מחוברות הירחון, היוצא לאור על־ידי אותה הוצאת ספרים שהוציאה את ספר־שיריו של מ. טשודנר, נדפסו דבריו של הד"ר י. טשרנא “לסגנון הפיטנים” (“קולות”, א', תרפ"ד), והנה יש בדברים האלה למצוא מעין סמך הארה לשירת המשורר הצעיר.

הד"ר טשרנא קורא את שירתנו הצעירה, הענוגה והרכה יותר מדי, לפי־דבריו, לשובל עוז הביטוי של שירת הפיטנים. בהבדל מן הזהירות היתרה של משוררינו בני־זמננו היו הפיטנים מעיזים לחדש בלשון ובצירופיה ולקצץ בדיקדוקה ובשימוש מליה. וכך “ארגו הפיטנים חרוזי פז פאורים לבת שירתם הנמרצה – – קישטוה בכדכוד וספירים ועשוה מישפה ומשהמת כולה”.

אמנם “כדכוד וספירים” לאו דוקא, ובמקום ישפה יש שרבה האשפה ב“שירת” רבים ממחנה הפיטנים; אבל קצת צדק בכל־זאת הד"ר טשרנא. כי הן אף עתה, אחרי שכבר עלו כמה וכמה משוררים צעירים עזי־לשון, מורגש עוד איזה שיעמום בסגנון העברי החדש. הגדולים והראשונים התבצרו במצודת הנוסח.

משום־זה אפשר וצריך היה לקדם בברכה את כל הבא להרחיב גבולות שפתנו מתוך יצירה, לפארה ולעטרה, להעשירה ולאבבה. אבל אוי לה לספרות, שבכל פנה ופנה שבה יהיה בית־חרושת למלים. אז תגיע שוב השעה לתלי־תלים של פירושים לכל פיוט ופיוט של כל מחדש, שיהיה אץ לקצץ בשפה כמו בשדה־הפקר. והעיקר – מתוך ריצה אחרי תעתועי־לשון ידל התוך. והראיה: כבר עתה מורגשת עניות רבה בפנימיות שירתנו, למרות זה שמצב השפה והצורה הוא כפורחת.

ובכן, אם יש לשים לב להערתו של הד"ר טשרנא, נחוץ לתת לה הערה בצידה: לא רק עוז הביטוי הוא החסר לשירתנו, אלא גם מעוף חדש של התוכן. וגם רמזים להרחבה זו יש למלוא אצל הפיטנים, כמובן, על־פי דרכם.

כי יש ברכה בחידוש חוץ הבא יחד עם חידוש פנים – דבר זה מראים לנו שיריו של טשודנר.

צעיר הוא משורר זה, חדש. יש בו אותו מלל המעלה קצף, המיוחד לכל כשרון תוסס. כפי הנראה, רבים בו השמרים, אולם חביתו יפה ליינו. והוא ידע בעצמו, כי לכוד הוא ברשת המלים. משום שכל עולמו – עולם של צלילים. אבל את הקולות שלו אפשר לראות, מראות להם. וגם ברק. ברקי רעיון ומחשבה. אמנם – לא תמיד. יש וישארו אצלו צלילים רבים תלויים באוויר, כרנן הנמתח מעל לנימה וקצות אחיזתו לא נראים. אז יבחל בהמון המלים וירגיש פתאום געגועים ל“מלה קלילה”, “טללית נקיה”. וזהו סימן טוב לו לטשודנר. עוד לא אבדה תקוותו של משורר צעיר כל־עוד יוכל בעצם שכרון־נעוריו להסיר לבו, לו גם לרגע, מאחרי עבודת־האלילים שבמלים ולהתפלל ל“ברק שכינת ילדותו”, “ליחידה, לנקיה”. מתוך נועם יעבור הקורא פעמים אחדות על השיר “מלה”, אולם חשוב מזה יהיה אם המשורר עצמו יהגה עוד זמן רב בדברי לבו המחושף, המתוודה:

"ורננים חדשים

אאזינה, לי קוראים בתרועת רגשים.

וטהורי זעזועים אורירים נשזרים

בטוי שלל זהרים –

אך כנפי בודדה

על פי תהום בהיר תתלהט רועדה,

תפרכס, תהמה, תתעטף אל פלאה:

ליחידה, למלה…"

כי מה הם צלילים בלי מלים בשירה? רק יסוד, רק חומר. לפעמים – ראשית, לפרקים – אחרית; אבל ההווה, היש – איכה יתגלם בשירה הכתובה, אם לא בצירופי אותיות ומלים, שהתאמתם, דיוקם וחיוניותם, אינה פחותה מצירופי רמ“ח האברים שבגוף האדם החי והפועל? ודאי יש ענין רב בשאיפה אל “חוד כל החודים, שם ידק כל דוק”. גם זוהי דרך חיים. ועל־אחת כמה וכמה, שזוהי דרך יצירה. אולם מי בעל־הכרה ויחפוץ לטוס רכוב על פיל אל מקום “שם ניתק הפתיל”, אל “חוד כל החודים”? והרי הפגסוס של טשודנר אינו לעת־עתה כלל וכלל סוס ערבי קל־רגלים! ואיכה יחשוב אדם לבוא ולהכנס ל”מלוכת הדמי" והוא הולך במצילתים? טשודנר שר:

"ממקור דומיה עת כה ינקתי

………….

מה־דום ערגתי

לסער עז…"

אבל הוא מוכרח יהיה סוף־סוף לבחור בסער או בדומיה. לעבוד לשתי רשויות אלה יחד אי־אפשר. ומה גם לשיר עליהן. ודי להעמיד זה מול זה את שירו “הס והס” ואת שירו “ובשברי שמשות”, למען ראות במה כוחו יותר גדול ובמה צורכנו יותר גדול.

אולם לעת־עתה רבות הן הסתירות בהרגשת עולמו של משורר צעיר זה. אבל – הן משורר הוא. וגם צעיר הנהו. מה פלא? להיפך, יש להתפלא על ההתאמה הרבה השוררת בנעימות של הספר. כפי הנראה, נכתב כולו במשך זמן קצר ובתקופת־חיים אחת. כי אחד בו הקצב: סוער, שואן. איז השפע של צלצלי־שמע עולה אלינו ממנו. נחשול של נהמים, צלילים, מראות וחזיונות.

נעימות גוררת כאן נעימה, ושכר צליל – צליל. איזה מעגל־קסם!

כאמור, מכיר המשורר עצמו את אלה התעתועים, שלתוך רשתם נפל.

"עם טוי לחשי

מה אט נתעתי בין שבילים שרים

ולהטים בוהקים מאפקי־הוד?…

הה, נעמי כחשי! –

מה־כה נפתיתי מול קסם־יקוד" –

אך האמת ניתנה להאמר: גם לנו נעים לתעות יחד עם המשורר.

לעת־עתה – נעים לנו. כי זה־כמה לא קראנו בעברית שירים מוסיקליים באמת. והעתיד הקרוב יראה, אם יש לו לטשודנר גם מטרה גואלת או רק עושה־להטים הוא, ככל חרטומי ה“מצריים”.

נראה הדבר, כי יש לו רצון להיגאל משעבוד הנוסח. בין בצורה ובין בחומר. גם בדרך סלולה אינו משתמש. אמנם כי יש לו פה ושם בין צעירי השירה העברית חבר לשליש ולרבע, אבל כולו נפרד הוא, אף כי יאהב מאד את הנסמכים בצירופי־המלים.

אם יעלה בידו להיות שליט על המוני הצלילים, שמלאו את כל מהותו מנגינות – טוב יהיה לו. וגם לנו יהיה ענין בו. אבל אם לא יהיה חזק למדי ברוחו וימסור את עצמו כולו לזרועות הסירנות – יגוז ויחלוף כחלוף כל קול מבלי להדד בעולמנו אף הד כלשהו. ואז תהיה באמת סכנה, שלבו יהיה “קורבן־רן” כמבטאו. כי אמנם “די אדר” בו ודי “ערגון־און”; אבל כדי לתפוס מקום בעולם, נחוצה גם אדירות ולא רק אדר, גם חזקת און ולא רק עריגה אליו.

לעת־עתה ישא אותנו טשונדר עלי גלים נוגנים אלי איים בודדים וקטנים של מראות חזון מקוטע ומסורג. אבל ראיה מקוטעת אינה ראיה בריאה.

ועוד: עלי גלים אין להגיע למרומים. הגל רק קפץ יקפץ, אבל לשטחו שב הגל – מוכרח לשוב.

ולעלות אפשר רק במדרגות או ביעף.

טוב להם לדורגים. ברוכים הם העפים. אבל הוי להם למרקדים על חבלים. ולנו, בספרותנו, בודאי שאין צורך בכמו אלה. אליהם, לספרויותיהם של אומות־העולם, שלחנום. יצחקו לפני ה“פלשתים”.

במה דברים אמורים? במוקיונים ממש, שעצמותיהם כבר רוככו וקשוריהם כבר הותרו מרוב תעתועים.

אבל על טשודנר איני מוותר. לנו הוא ולנו יהי. יש בשירתו הרבה מיסוד המחשבה – וזאת לברכה! – ומשום־זה יש לקוות, כי הוא בעצמו יחשב את דרכו ואחרי ה“ערגונים” וה“תעיות” ושאר המחלקות של ספר ה“רננים” יתפוס את מקומו בשירתנו הצעירה ועוד יעלה מעלה.

“לפני השער האפל” – שירים,

הוצאת “מחר”, וינה, 1923, עמ' 80.

הוא היה הראשון לגאולה, והוא אינו כלל וכלל האחרון במעלה. כבר בראשית הופעתו הבדילו מאחרים חיתוך דיבורו: סגורים בלב, מחסום לפה, זהירות פסיעה, טפח עצב, חרדת אומר – כזה היה והווה פוֹגל.

לא בכעס שירתו. ולא בתעתועי שפה. על חבלים לא ירקד. אף לא על חבלי וחבלי לשון. כי חופשי הוא מעבותות מסורה מכאובים. חותמו – הצניעות, דרכו – הפשטות, דברו – דינרו.

על כן כה ימעט בדיבור.

ועל כן מוכרחים ציוריו להיות בולטים ובהירים ביותר. כי נבדל הוא מחבריו בני גילו שסגלו לשירתם את שאונו הדוהר של הכרך ואת ההמולה שבמלת יושבי הכרכים. פוגל הוא אחד השקטים שבתוכנו.

כספרו הקמצן במלים.

בצר לו לא יצעק. ובטוב – לא ירעיש עולמות.

בין חבריו לעת רבים הם הצווחים ככרוכיה בשעה שישכם רמש קטן, והם גם היוצאים במחול אחרי טעמם רק טעם יין בלגימה. גרגר חול אחד בנעל שלהם ומרר את דרך חייהם וצל עשביה אחת יקדיר עליהם את שמשם.

לא כן פוגל.

אף צערו – צער שתקני הוא. רך. פשוט. כי פוגל אינו מורכב ואינו רוכב על הרכבות. אין הוא נאחז, לא במקרה ולא בכוונה, בסבך ההרגשות השונות בקרנות נפשו כשאר אילי ספרותנו, הגדולים עם הקטנים. גם צל של רגש מוליד בו צליל. ואף מחשבה קטנה אינה פסולה אצלו להדות. כי כל שירתו היא רק שירת הדים, לא “מנגינות” ולא “ציקלוסים”, בלי “פואימות” ובלי “סוניטות”. מידות לו משלו. קיצבו מיוחד לו: דופק לב תמים. ואנו מאמינים אף בשעה שהוא נראה כאילו ישנה את טעמו.

כי ראשית כל חוץ מגנסין עוד לא שר איש אצלנו בכשרון כה אמיתי על יגונות הסתרים של העלמה העבריה. על כן אח הוא פוגל לגנסין.

והראיה: השירים 22, 24, 27.

ועוד נמתחים נימים טמירים מגנסין לפוגל: הם נימי הבניות הכואבת והרועדת.

כי רק בזמן האחרון כמעט בשנים האחרונות, התחילה להשמע בספרותנו אנקת הבן העברי שגלה מעם שולחן אביו (בבן ממש ובאב ממש אדבר, בלי כל השאלה). פתאום הרגישו יוצרי תרבותנו (ביאליק, שניאור, שמעונוביץ' ואחרים) כי אי אפשר לו לאדם בלי להרגיש ולכבד את בוקר חייו. אז התחילו באים הזכרונות על הטוב והפשוט והכיסופים לטהור ולישר. כעין נוהם וסעד ביתמות האיומה של האיש ישראל וכעין מפלט לעיקש המעוקש, היושב כצביה ממארת בלב כל אחד ממנו.

בהתדפקות זו על האב, שמצידה ההכרחי יש לה חשיבות תרבותית רבה (כי אוי ואבוי לה לתרבות ממזרות! ומה צר גם על יצירה יתומה!) קדם לפוגל וגם לאחיו הגדולים ממנו גנסין המנוח, כמו שקדם בהרבה תכנים וצללים לכמה סופרים ומשוררים שיבואו עוד.

ראה: השירים 1, 2, 3, 6, 7, 8.

ופוגל עודנו בכלל מושפע הרבה. קצת תגורי, קצת מטרלניק, קצת – אלטנברג וקצת הילה – אולם גם הרבה הרבה “פוגל”.

השפעות! רק מעוותים שאינם ניתנים לתיקון יראים מפניהן, ואשרי האיש העלול לקבל השפעות – ולעכלן היטב.

הבן הסורר ומורה הלא הוא הוא האיש שאינו ראוי ואינו יכול להיות מושפע. לאיש כזה אין באמת כל תקנה אלא ברגימה.

ואצלנו בספרותנו – ואולי גם בחיינו – הלואי ורבי ההשפעות, בין השפעות החוץ, בין השפעות הפנים. אז אולי היתה תרבותנו הנוצרת לעינינו ובימינו יותר עשירה ויותר מעניינת, והרבה יותר חשוב המושפע שיש בכוחו להשפיע מן האיש שחלונות נפשו אטומים.

אך פוגל הוא חוץ מזה גם צעיר. עודנו מחפש לו רב. ודאי ימצא את הקרוב לו באמת. וכל מה שפרם עד עתה מעיד על עצמיות אישית. למרות ההשפעות.

ואשר להשפעות הנן רובן אצל פוגל מן החוץ.

אין הוא שואב מן הבאר כרוה שרי ספרותנו. ואולי יש גם בזה סימן טוב. כי רבים מן המשוררים הצעירים נאחזים כבר יותר מדי בשולי האדרת של רכבי ישראל ופרשיו שבימינו.

אך פוגל – הלואי ולא ירבה לכת אל הבורות הזרים ואל דלייהם.

כי אין לך מסוכן מדלי שהשתמשו בו שפתים זרות. דלי כזה הוא גם מאוס. הלא בו ישקו לפעמים קרובות גם את הגמלים והחמורים.

האם לא טוב מזה הוא לאדם כד משלו?

נראה הדבר, כי יש לו לפוגל כלים משלו. ולי אין ספק, כי גם מעיינו לא יכזיב.

הוא נאמן לעצמו – על כן אפשר להאמין לו.

א

הספרות העברית אינה עניה, חלילה, במבקרים, מאז ימי א. א. קובנר ועד היום; אדרבא – אנו יכולים לחרוז מחרוזת מרהיבת־דעת של מבקרים ממבקרים שונים, בעלי השקפות־עולם נבדלות, בעלי גישות ודרכי הערכה מיוחדות, הכל לפי הזמן והמקום ולפי מצב התפתחותה של הספרות העברית בכללה; מהם שהטביעו את חותמם והשפיעו השפעות נכרות, אם לחיוב ואם לשלילה, כבר בשעתם ובחייהם, ומהם שהשפיעו – לאחר־זמן, ומהם שלא הגיעו עדין לתחום ההכרה של האומה, אבל ודאי לנו, כי בוא תבוא שעתם, גם אם תאחר, והשפעתם תבורך עוד.

ואולם, מתוך דעתו המסולפת של צבורנו על הבקורת בכללה, הרואה בה כלי־שרת מצומצם לשעה אחת בלבד, ואינו מבין לטעמה של זו, ואינו חכם להעריכה, כדרך שמעירים אותה באומות נאורות אחרות, אין מבקרים זוכים אלא אחד לשמיטה ושנים ליובל, שדבריהם יהיו מכונסים, אם בחייהם ואם לאחר פטירתם, כדי שיצטרפו אלה לאלה, יתבלטו כשלעצמם ואם אלה מכוח אלה, ויגלו ברבים לתועלת הצבור ולהשכלתם של הלומדים את דמותה־כמו של הבקורת העברית, שאינה פחותה, חס ושלום, בערכה ובהישגיה משאר סוגי הספרות העברית.

ב

טבעי ומוסבר, ואף אופיני הוא, שאת המבקרים ה“קיצוניים”, ה“מהפכנים” וה“לוחמים” זוכרים יותר ואף יודעים משהו ממשהו ממשנתם הבקרתית, ואילו את השקולים־בדעתם, את ה“מתונים” – שוכחים ואין יודעים כלום ממהותם ומדרכם בבקורת, אף אם היה להם משקל וערך לא מבוטלים, אם בשעתם ואם לאחר־מכן; שמא דוקא הם הפכו מה שהפכו ודוקא הם לחמו בהתמדה ובעקשנות כמוסה את מלחמת השכל־הישר, ודוקא הם הקנו טעם־טוב, הבנה וזיקה לספרות טובה.

היסטוריון בלתי־משוחד של הספרות העברית – אם יגיע באחד הימים ויכתוב את הפרק “תולדות הבקורת העברית” – לדורותיה ולסוגיה – ודאי שישכיל וידע לקבוע מקום מיוחד ומקום־כבוד למקרים “מתונים”, שלא הפליאו בחריפותם ובהברקותיהם, אבל חרשו חריש עמוק, למדו וחקרו, בדקו ובחנו, נתחו והעריכו בפשטות ובצניעות, בעניניות ובהבנה מה טיבם של משוררים ומה אפים של מספרים, תיארו דיוקן נאמן וצירפו סגולה לסגולה, כונה לכונה, תכונה אמנותית לתכונה אמנותית והעמידו איש איש על מכונו וסופר סופר על ערכו ועל משקלו וצורתו כפרט לעצמו וכפרט המצטרף לכלל; הוא יוכיח בעליל את הברכה שהשפיעו המבקרים הללו דוקא על הדור ועל הדורות, על קוראים ועל יוצרים כאחד, עודדו וחזקו, הדריכו וחנכו, אעפ"י שעשו זאת לא ביד רמה, לא בקולי־קולות, בלי טענות ומענות, אלא בענוה תרבותית, תוך אהבה־לשמה לאומתם ולתרבותם.

ג

ולנו ודאי הדבר, כי אותו היסטוריון נבון – קבוע יקבע מעמד נכבד – רטרואקטיבי ופרספקטיבי כאחד – למבקר דוד אריה פרידמן.

הן כה דברי מבקר זה במאמרו על הבקורת שפרסם במאסף “משואות” (אודיסה, תרע"ט), שיצא לאור בעריכתו של ד"ר מ. גליקסון:

– המבקר האמתי – בקרתו היא שירתו.

– מטרתו האחת – להבין ולהרגיש, פעולתו הראשית – לעורר.

– הבקורת בגלוייה האמתיים – היא יצירה של סינתיזה, מפני שהיא באה לאסוף ולקבץ את ניצוצי נשמתו של היוצר, את קוי הנפש שלו, הפזורים בכתביו וב“חבוריו” והסמויים מן העין, לפעמים אף מעינו הוא.

– המבקר איננו צריך לעמוד כחיץ בינינו לבין המחבר, כשם שהמחבר לא יפריד בינינו לבין המבקר.

– הבקורת האמתית – היא שיר מזמור ליצירה האנושית.

– בעינים פקוחות ובהירות ובלב רגש וער הוא מתיחס אל עולמו הפלאי של האמן וגם אל האמן עצמו.

– כמה דקדוקי עניות, צרות־עין ויבושת־הלב אנו מוצאים בחקירותיהם של בעלי־המלאכה הספרותיים, הקוראים לעצמם מבקרים היסטוריים!

*

הקורא המבחין יבחין בדברי־הבקורת של דוד אריה פרידמן, בכרך זה ובכרכים הבאים אחריו, כי האיש היה בעל שלוש הסגולות העיקריות העושות את המבקר: אהבה לספרות והתענינות חיה ומתמידה בה, יושר־לב לגבי כל דבר־יצירה ויוצרה, בקיאות מופלגת בספרות עמו כבספרויות של עמים אחרים; מכוח שלש סגולות אלה ומכוח כשרון הרצאה שקולה והגיונית וסגנון ישר ופשוט־להפליא – השכיל האיש להעניק לנו כמות לא מבוטלת של מסות, מאמרים ורשימות על משוררים, מספרים, מבקרים ולבסוף גם על צירים; רשמו נכר היה בחייו, אם כי לא כמדת הראוי, ורושם זה נכר, מפרק לפרק, בכל מי שיודע לבקש פזורות וללמוד מהן, ולנו אין ספק, כי בבוא הדברים לאסוף מלא ושלם – עוד השפע ישפיעו ויעלו את קרנו של האיש שהיה מבקר בעל שכל־הישר, בעל יושר־לב ללא כל פניות שהן, ובעל הבחנה וידיעה הראויים להזכר ולהכבד.