א    🔗

מצאתי כתוב בספרי ישראל שבזמן הזה:

ארבעים יום אחרי יציאתו של איזה משורר אל אוויר ספרותנו, בת־קול יוצאת ומכריזה עליו: פלוני המשורר לבת־שירה פלונית. יש גורסים: “ארבעים יום לפני יציאתו וכו'”, אבל הנוסחה הראשונה היא הנכונה. בשביל הכרזתו של משורר או סופר אצלנו זמן קצר עד־מאד אחרי היוולדו. טיבו ומהותו, תפקידו ותעודתו, חובותיו וזכויותיו – הכל “ייוודע” מהר… הן לשם זה ישנה בת־קול בעולם, ורוב האנשים הלא מן המשגיחים בבת־קול הנם!

אמת, כי הזיווג הספרותי אין עולה תמיד יפה וכי יש לפעמים קרובות שהמשורר מואס כעבור זמן־מה בבת־השירה, ש“ניתנה” ממרומי הספרות, ובוחר באחרת, הקרובה יותר לנפשו, אולם, כידוע, משוררים דעתם קלה, ומי ישגיח בהם. כופים אותם עד שירצו למלאות את חובתם לבת שירתם ה“ידועה” להם. ואם תשאל: מי הם הכופים? אז יענה לך כל עונה: זקני הספרות.

כך נהגו אצלנו.

גם על טשרניחובסקי יצאה בת־קול והכריזה מה שהכריזה. מני אז מספרים על אישיותו היוצרת, כי היא – –

אך למה נאזין לדברי אחרים, אם יכולים אנו לשאול את המשורר עצמו?

ובאמת, הלא טשרניחובסקי ניסה פעמים אחדות לבאר לנו בשיריו את “עצמותו”, כלומר: הנני פלוני בן־פלוני, והנה היא בת־שירתי, פלונית בת־פלונית. ובכן, מה לנו יותר?

אולם – בין ההודאות השונות של המשורר, שנעשו בזמנים שונים, יש הבדל ידוע ויש גם חילוקי תוכן. ויען כי הודאתו היותר מאוחרת יצאה מפיו בשעת חרום, בשעה שכל העולם כולו וגם כל יחיד ויחיד היה עושה את חשבון־נפשו והיה זהיר בהערכת עצמו, משום זה צריכים אנו להחליט: תפוס לשון אחרון. עוד נראה וניווכח, כי אמנם נוסחה זו האחרונה היא האמיתית. לעת־עתה נשמע נא, מה יספר לנו המשורר מנפשו בשעה ששמע סביביו את יללת ההרס העולמי ואת שירת החורבן האנושי. באותה שעה עומד טשרניחובסקי ואומר:

מנגינה לי ונגינה לי, מימים משכבר,

ממדבר־ים, מקרן־אור, ממחזות על נהר כבר;

יורקת אש ורטבת־גיל ורבתי באיל,

שטפתני זו, מהבהבת בי: עלה וצלח ופעל!

(“מנגינה”)

איפה לקח לו המשורר “מנגינה” זו? הוא, יליד אירופה, בן מאת העשרים לחשבון הגויים, איך קנה לעצמו מנגינה נפלאה כזו? על שאלה זו הוא מקדים את התשובה:

דם כובשי כנען – דמי הוא, קולח ואינו נח.

שוב קורא לי השיר העז, מנגינת דם ואש:

עלה בהר ורעץ הכר, כל־מה־שתראה רש!

(שם)

כך מספר המשורר על עצמו. מה יגלה לנו בדבריו אלה? הווה אומר: את כל מה שצריך להבנת אישיותו. ראשית כל הוא מראה לנו על מקורן של שפעת החיים ועתרת הגיל המפכות ביצירתו. שנית, ניווכח מעוז רוחו ומחזקת ידו, מצמאון נפשו ומשאיפות לבו, מאופיו של יצרו ומיסודות אישיותו. ושלישית – וזהו החשוב ביותר, יען כי הוא הכולל ביותר והיסודי ביותר – שלישית, מגלה לנו טשרניחובסקי את הקשר החי שבינו ובין התקופה הקדמונית שבחיי עמנו. הנאמין לעדותו?

עוד משורר אחד ישנו אצלנו והוא מתפאר תמיד ב“דמו” המזרחי וביחוסו" הקדמוני, אבל כולנו יודעים, כי גדולתו של שניאור היא דוקא ב“מערביותו” ודווקא ב“מודרניותו”, יען כי הוא כולו כמות שהוא פרי התרבות האירופית החדשה, שעלתה על האדמה הצחיחה של חיי היהודי בגלות. וכל יצירתו של שניאור מכחישה את דבריו, שהוא אומר על עצמו.

לא כן טשרניחובסקי. שירתו כולה, הנפלאה והמיוחדה במינה, מעידה על אישיותו היוצרת, כי היא “נחלת קדומים”. ואנו יכולים לאמר עליו בדבריו, כי –

כאילו התגלם בי קול האיתנים

עם אותו ה“יש” בן־הליל, רב־אונים,

מורשת הסער ונחלת־קדמונים,

המפכה במסתרים ובחדרי לב גבר.

(“בין קבורת דור נכר”)

כי איזו משיכה מיוחדת יש לו לטשרניחובסקי לחיי העבר בכל מקום שהם. יש שהוא מחפש את הד החיים הקדומים בעברה של ארץ יון, ויש שלבו נמשך אחרי תפארתם של ימי־הבינים; אבל חובה יתרה נודעת לו לעבר הרחוק של עמו ולאותן התקופות רבות־העלילות בישראל, שהאנשים בהן היו כענקים והחיים כפלאי־בראשית. “יש שעבר חי עודנו”, הוא אומר במקום אחד, ואנו הרואים זאת ראשית־כל בו וביצירתו. מ“עבר חי” זה “רב־האונים” יונק המשורר. תפיסתו את החיים כולה ויחוסו אל גילויי ההוויה נושאים עליהם את חותם הקדמוניות. כי אצל מי מבני דורנו יש לראות הערצה כה פרימיטיבית של היקום ואהבה כה חזקה לכוח הפרא?

הלא כה יתפלל טשרניחובסקי:

כח ועצמה אל, הבו לי, הבו!

לרוות רגשי לחיים ירעבו,

למצות ים תוגה על גליו ונטפיו,

לחוג בסער־החשק ורשפיו,

לכיר את שגיון האון ושכרונו,

לחזות בסוד אלים ובכל הדר גאונו.

(“Nocturno”).

אולם, אם זה הכוח החיובי והיצירתי לא יותן לו מאת האלהים, אז מבקש המשורר לכל־הפחות כוח שלילי, כוח של התמזגות והתבוללות בקוסמוס, כוח הסתלקות חופשית מחיי האדם לשם חיי היקום.

וכשוך סועת־חיים ועמד השאון –

עוז להתמכר בלי־חת לכליון.

להיות, בהשנות הדמות והימים,

חוט אחד ברשת כל כחות־עולמים

רוקמים בגלוי ואורגים בסתר

חידת־החיים לעד לא תפתר.

(שם)

תפילתו של המשורר נתקבלה. לאישיותו היוצרת נתן ממרומים כוח אנושי רב וגם כוח חיוני גדול. גם בלי הצורך “להתמכר לכליון” נעשה המשורר “חוט אחד ברשת כל כוחות־עולמים” ובא לידי גילוי בעולמנו הודות לכוחו הפנימי הכביר. כי הכוח בתור מאמץ נפשי וגופני הנהו על־פי טשרניחובסקי גילויה היותר נאמן של מהות האדם. על־כן נעשתה הערצת הכוח לאחד מצליליה היסודיים של שירת טשרניחובסקי. מרגיש הוא אף את הכוחות הטמירים, הבאים לידי גילוי רק במלחמת־הקיום, והוא יודע את ערכן של ההתנגשויות שבחיים. גא הוא על לבו השואף אל “שדות־ים וקרבות, מקום שם תחזק הלמות לבבות” – וכה בטוח הוא בעצמו, בכוחותיו ובמאווייו, עד כי “בשורר הרעם את שירתו הקשה”, הוא עונה לעומתו:

הנני! מי קורא לקרב בין צאלים?

………………….

קום עין אל עין! זרועותי חשופות.

שרירי שורגו, כל גידי חסונים,

כמטילי־העשת וכשרשי־אלונים.

(“מתוך עב הענן”).

ובזרועותיו אלה החזקות הוא חפץ לחבק את כל העולם – ולכבשו. איזו תאוות־כיבוש עצומה התגלתה ביצירתו עוד לפני שוררו את “מנגינתו”. לו אין כל שאלת “לאן?” – “אל אשר יש קול קורא לך: עלה ורש!” כי הארץ לכבשה בראה יוצרה, ואיזהו אדם – הכובש את עולמו. מכל שירות בני־האדם היותר יפה היא בעיני טשרניחובסקי – “שירת האיש רד בארץ”. מדוע? יען כי החיים דורשים אקטיביות מרובה ואין להיפטר מהם ב“שב ואל תעשה”. מכבד הוא טשרניחובסקי את מצוות ה“עשה” ובראשון את מצות כיבוש הארץ על־ידי האדם. כי מחוייבים הם האנשים על פי עצם מהותם להשתרש בארץ, שעליה הם עומדים, להידבק בה, להכניע אותה תחתם ולהשתרר עליה. הבישנים אומללים הנם, וגם בזויים. יען כי רק המעפילים והנועזים זוכים לחיי העולם הזה. והלא על זה יתפלל כל גבר: על גוף חזק ובריא, ועל רוח עז ואמיץ, ועל גבורת הנפש, שתפעם בשרירים המוצקים. קויו האפיים של איש החיים האמיתי הם: שאיפה תמידית. שאינה יודעת שום לאות, ומאוויים חזקים, שאין להם מעצור. כי –

משפט חיים הוא וחוק:

קום עלה, אמץ וחשוק.

כי טשרניחובסקי אינו חפץ לדעת כלל מפקפוקים ומספקות. בטוח הוא בעצמו ובגורלו, כי הוא ימצא את הדרך “אך הרה!”. אין אצלנו משורר אחר, שיהיה כה שכור־החיים וכה קל־החיים.

ונדמה הדבר, כאילו היה אחד המאושרים המעטים שבארץ.

דרכי סוגה בשושנים, בשושנים ובורדים

צומגיל אל גיל נחפזה ובתרועת־שיר כילדים.

ואיך תוכל להיות אחרת אצל איש, שבשבילו “אגדה – החיים הגלויים”? הלא טשרניחובסקי הוא משורר עליז בעיקרו לא רק על פי תפיסתו את החיים, אלא גם על־פי תכונת־נפשו.

אף־על־פי שהעמיק לחדור לתוך עצם החיים ונגודיהם והפליא לשיר גם על העצב העולמי, בכל־זאת אנו יכולים להאמין לו בשעה שהוא אומר:

סביבי חיים. סביבי אורה,

שירת־אשר, שירת־פלא,

זמרת שנאן בעדן־גנים,

שירת נמלט מבור־כלא.

“שירת נמלט מבור־כלא!” – מה־מצויינים הדברים! הוא הפליט, הוא האסיר, שנמלט מכלא חיינו ויצא ראשונה מאפלה לאורה, משעבוד לגאולה! אבל כך נדמה הדבר רק למסתכל מן הצד. זה הקרב אל טשרניחובסקי רואה בו מיד, כי אדם זה לא יכול להימלט מבית־האסורים, יען – יען כי לא היה בו מעולם. בה בשעה שצעירי עמנו נלחמו ברחובנו את מלחמת־השחרור בסביבתם ובעצמם והשתדלו בכל מאמצי כוחותיהם לפרוק מעליהם את עול הגלות המרה, באותה שעה עצמה עמד משורר צעיר זה ושר “נגילה, נתעלסה באהבים”… הוא יכול לשיר. יען כי חופשי היה, יען כי בן־חורין היה. המלחמה הקשה של היחיד העברי בעד זכויותיו האנושיות הפרטיות, אותה המלחמה, שמלאה את ספרותנו בשעת הופעתו ובראשית יצירתו של טשרניחובסקי, מצאה אצלו רק הד קל. הוא לא התענה כברדיצ’בסקי ולא סבל כברנר. הוא בא לעולם ספרותנו והרגשת־עולמו הבהירה בנפשו. בשעה שסביביו קראו לחרות גמורה ודרשו על “האדם באוהל” בתור מילוי לסיסמא של דור ההשכלה, היה הוא הנושא החי של החרות הנפשית הגמורה והאדם השלם האמיתי גם “בצאתו” וגם “באהלו”. אין לחשוב אותו אפילו בין ה“גאולים” המעטים, שיש כבר עתה בינינו: הן הוא לא היה כלל בשביה. שאלת הייחוסים בין היחיד והרבים לא התעוררה כלל אצלו, יותר מדי עמוקה היא התהום המפרידה בינו ובין הרבים בני תקופתו: הלא אף בין היחידים הוא יחיד במינו.

שירתנו הצעירה, אף על פי שרבו בה כל כך היצירות הנפלאות החדשות, הנראות כמעשי־בראשית, קשורה היא בכל זאת ואחוזה בתרבות המקובצת של האינטליגנט העברי שבזמן הזה. תנאי הזמן והמקום משפיעים על כל סופרינו, והיחס הפנימי שבנפשם בין מורשת עמם ובין השפעות החוץ הוא הקובע צורה ליצירת כל אחד ואחד.

לא כן טשרניחובסקי.

שירתו היא כה זרה לתרבות האירופית, לתרבות הקרתנית, החשמלית, המזוייפת והמרוססת, ויחד עם זה היא כה רחוקה מדרכי החיים של עמנו במשך אלפי השנים האחרונות – עד שהיא מצלצלת באוזנינו כשיחת־קדומים, אף על פי שהרבה רעיונות עמוקים מצויים בה, שאינם מתאימים כלל וכלל לפרימיטיב. וגם כאשר נגע בשאלה מודרנית, כמו השאלה הלאומית בצורתה הציונית, השתלבו מאליהן מחשבותיו ילידות־תקופתנו בהרגשותיו בנות הדורות הקדמונים. כך הוא נזכר לפעמים קרובות בדמותו של בר־כוכבא. האומנם רק דחיפה פובליציסטית היא שעוררה אותו להרהר בגיבור הלאומי שלנו? בשום אופן לא. בר־כוכבא הוא לו סמל של גבורה ועוז, של רצון כביר ושל אנושיות שלמה. ובו הוא רואה גם את העברי האמיתי של הדור החדש. הוא אומר אליו:

ויהיו בך מעינות החיל והעוז,

כל זרמי בני־עמך הגאים,

אשר אבותיהם עוד שרו עם אל

ובחזקת־יד לקחו ברכתו.

ויהיו בך מעינות החיים והאור,

לחנו, עוזנו, עוז־אומה –

(“לנכח הים”)

אמנם השיר נגמר בדברי פולמוס נגד “שומרינו, חונטינו לדורות” ונגד “העם השפל”, בן־העבדות, אולם אף הם טבעיים הם בפי המשורר בן־החורין, המחפש ואינו מוצא סביבו אפילו זכר קל לאותם הדורות הראשונים, שאת תפארתם הוא נושא בלבו. כי התפארת שבאדם היא לא רק שאיפתו של טשרניחובסקי, אלא גם מהות אישיותו היוצרת. בשנאה אורגנית הוא מתייחס לכל שפל ולכל חלש, וכאחד שנואים עליו רפיון־הרוח גם רפיון־הגו. ומה הפלא? הלא דמם של כובשי־כנען הוא הזורם בעורקיו והלא את דמות־דיוקנה של האנושיות הקדומה הוא נושא בלבו.

הנה, למשל, דבריו על המשטמה ועל הנקמה. איזה אירופי יעז לדבר כך על הרגשות הפראים, השוכנים במעמקי לב האדם? הן זה־כבר ייחשב לדרישת דרך־ארץ לדבר רק על אחווה ורעות ושוויון. אמת, כי בשעת חיבוקי־האחווה חונקים האנשים איש את רעהו, אמת, כי נקמה אכזרית ואיומה מניעה את גלגל־החיים גם בימינו, אבל האנשים אינם חפצים להודות בזה. לפעמים קרובות עד־מאד תתפרץ השנאה אצל האדם ה“נאור” וה“תרבותי” בצורות איומות ופראיות, כמו בשעת מלחמה בין עם לעם ובין מפלגה למפלגה וגם בין איש לאיש. אולם מתוך שנוהגים לכסות בעלי־תאנה על מערומי ההרגשות, מפעפעות השנאה והתחרות הטבעיות כארס צפעוני באדם ונפשו מתמלאה שקר ומרמה ואחיזת־עיניים. יש שהאדם ירא או בוש לשנוא אף את זה הראוי לשנאה, יען כי הפחדנות והרכרוכית עלו לגדולה. תחת המסווה של משפט וצדק בא בן־דורנו להסתיר מעין־רואים את מאוייו האמיתיים, שאינם טעונים אולי שום הסתר, ואת מחשבותיו הטבעיות, שאין הוא מעז לגלותן ברבים. וגם אהבת־האדם האמיתי והטבעית נתחללה מיום שנתפשטה בעולם תורת האהבה והחמלה הכוזבת והחונפת, המצווה לאהוב את כל אדם בלי שום הבדל. אז גזה גם האהבה הטבעית וגם השנאה הטבעית אצל רוב האנשים ה“תרבותיים” וגם אצלנו, היהודים. אנו בעצמנו נעשינו לרחמנים בני רחמנים וגם את האל הקנא והנוקם הפכנו לסלחן ומחלן, לאל רחום וחנון. האם לא הפתעה גמורה היא לדור הפחדנים החלשים לשמוע את ההלל הגדול למשטמה היוצא מפי המשורר, המעלה את הנקמה עד לידי מעלת רגש טבעי הכרחי ויפה?

כי אף הרע יוכל להיות יפה ונהדר בשעה שהוא נובע מתוך רעננותה ועוזה של נפש האדם. ומעניין הדבר, כי בשירתנו הצעירה, שהיא הפרשה הראשונה לספר תחייתנו האישית והלאומית, מופיעה פה ושם הרגשה זו, ששכנה לה, כנראה, על קרקע נשמתנו ושנתעוררה לחיים יחד עם שאר הרגשותינו האנושיות הטבעיות. כן, שר ביאליק בשעתו על המשטמה ועל הנקמה. עליהן שר לפעמים קרובות שניאור. אבל אינה דומה קריאתו הטבעית והאישית של טשרניחובסקי לזו של שני אלה, שגם הם נבדלים בינם לבין עצמם בנדון זה הבדל רב.

שירת־המשמטה של ביאליק היא פרי היאוש הלאומי והיא האפלציה האחרונה לסדר העולם. כמעט שאינה כבר רגש, אלא תמצית מחשבות. מתוך דמעות כלואות היא באה בתור סוף־דבר להרהורים רבים, מעיקים ומענים. ואף שירת־הנקם שלו אינה באמת אלא דרישת הצדק העולמי. שירת־החורבן נתונה אצלו בפי “זעום העפעפיים”, וביאליק אינו יכול לצייר לו, כי גם “בהיר עיניים” כטשרניחובסקי יוכל לקרוא למשטמה. מתוך הרגשת־עולמו המוסרית אומר ביאליק: “הה מי יתן וייאצר גם יגונכם הגדול בחיק העולם כולו”, או “ארור האומר: נקום!”

גם שניאור רחוק הנהו בזה מהרגשת־העולם הטבעית. גם המשטמה הנובעת אצלו מתוך העלבון והצער הלאומי וגם השנאה הפרטית לאויביו, שתיהן אינן פשוטות ותמימות, אלא מסובכות וחשבניות. הלא שניאור הוא אצלנו בכלל המשורר הריפליקטיבי ביותר. וחוץ מזה, הן כמעט כל קריאותיו לשנאה באות מתוך רוע־לב ומתוך רגש הבוז לאדם בכלל. ביצירתו אין כל רמז לאהבת־אדם שתקנן בלבו, ומשום זה נפגשים אצלו לפעמים כה קרובות צלילי המשטמה והנקמה.

לא כן טשרניחובסקי. לא מתוך התפלספות של בוז לאדם ולא מתוך יאוש של מעונה־החיים הוא בא להלל את הנקמה. זהו אצלו רגש טבעי ובריא, המתעורר ברגע ידוע בתור ריאקציה נפשית אימפולסיבית. וסימן טוב הוא לו לאדם היכולת לשטום. יען כי דרך השנאה הגדולה הוא בא לידי האהבה הגדולה. טשרניחובסקי רואה את התפתחותה של האנושיות כולה יחד עם תחיית העם ועם התעוררותה של האישיות וכולן תלויות ב“גל המשטמה”, המוכרח לעבור על האדם קודם שיגיע אל “גל החרות”, גל החיים המלאים. מבין “שלושת הפלגים”, שבהם “נשפט ה' את לאומים” ושעל ידם “נתיב לאדם יט וחי”, הראשון הוא זרם המשטמה, אשר –

כל שותה אותו יצמא לנקמה

עריו ומשנאיו לצמית, לכריע.

(“מחזיונות נביא השקר”).

כי מכל שירי האדם היותר יפה והיותר נהיר הוא “שירת הנפח, שיר הגבורה”, שהפטישים כרעמים “לנגה להבה ולנקמה משוררים” (“שירי האדם”). בעבר הרחוק של נעורי האנושיות הוא אוהב את בני אותו הדור, ש“בסערות חשקו לא יבוש”. אשר –

יגבר לאהבה יוקדה ויאמץ לנקמה במשנאיו.

(“דינירה”).

וגם לדור הבא בתוך עמו הוא שר שיר־ערש:

אל כלי־זינך בגבורים,

כי שמשך יעל.

(“שיר ערש”).

אין הוא חולם כלל כביאליק על נביא, “שיוריד לעיני העולם עוד דמעה, והרעים עוד קנה להרגיז שחקים”. למה לו “דמעה” או “קינה”, אם יש חרב בעולם?

חרבי! אי חרבי! אי חרב נוקמת?

חרבי לי תנו, על אויבי אצריח!

קריאה פתיטית זו אינה נראית כלל כמלאכותית, יען כי היא מתאימה להלך־רוחו העז והגא של משורר השרירים המוצקים וזרועות הברזל. היא גם טבעית בפי האיש, שהרגש האמיץ, רגש־הפרצים הסוער, הוא מיטב חלומו. ורק אותה הנפש. היכולה “להתמכר בלי־חת לכליון”, יכולה היתה לשיר את שירת־הנקמה היותר איומה והיותר פראית. כי “ברוך ממגנצה” הוא סמל המשטמה, שאינה יודעת כל מעצור, משטמת החיה הפצועה. בה התחברו יחד העלבון הלאומי בן הדורות הרבים והצער האנושי הפרטי של חיי אב אחד, ובה התרומם היהודי בן הגיטו של ימי־הביניים לידי הגדלות הפראית של היהודים הקדמונים, שידעו להלחם באויביהם ולהנקם בהם. מכל המעונים והגבורים האילמים של קורותינו מצא טשרניחובסקי רק את האחד ראוי לכבוד, והוא האיש, שהשיב לאויביו את גמולם בראשם. מאות יהודים הוכרחו לשחוט בעצם ידיהם את בניהם ובנותיהם הענוגים, כדי שלא יתעללו בהם הצוררים, רק אחד היה, שעשה מעשה שמשון וזכה לשימת־לבו של משורר הגבורה אבל מאות היהודים המיתו גם את עצמם, מבלי שינקמו מאויביהם. וההוד.

“תמות נפשי עם פלשתים” – זוהי הגבורה האחרונה של איש אובד. אבל גבורה היא בכל־זאת. הלא סוף־סוף אין לגיבור השבוי נקמה אחרת, אלא זו של איבוד־עצמו המביא גם כליה על שונאו. ואב עברי, השוחט את בנותיו האהובות לשם הצלת כבודן והמתענג על הבערה האיומה שהבעיר בעיר השנואה עליו – כמה עוז פרא באהבתו ובשנאתו! למרות ההבדלים הרבים במערכי־הלב ולמרות השינוי בעצם החזיון, דומה הוא ה“יהודי” ברוך לשני האחים ה“עברים” הורגי שכם ולשאר העברים הקדמונים מגדלי הגבורים. ואם אנו רואים, כי טשרניחובסקי בא לשיר באמנות כה רבה גם על האהבה העמוקה ועל השנאה היוקדה של הירקלס ונסוס (“דינירה”) וכי משבח הוא תמיד את הנקמה הטבעית והפראית, המעידה על הרגשות עצומות ועל און־איתנים, אז מוכרחים אנו להודות, כי ייחוסו אל החיים הנהו לגמרי אחר מזה שלנו. אין שום ספק בדבר, כי כשנאתו של טשרניחובסקי כן אהבתו, ואין אוהב־אדם גדול כמוהו. ולא רק אוהב־אדם, אלא גם אוהב־חיים.

 

ב    🔗

רבים יאהבון דמי נשף – – –

אך אנכי לא כן! חיים אהבתי ואור.

(“שרטוטים”).

כך מספר לנו המשורר באחד משיריו. אבל הן זהו מעט. הלא רוב המשוררים וגם רוב האנשים מבכרים את החיים ואת האור על־פני המוות והחושך. העיקר הוא, איזה אור ואיזה חיים. ועוד חשוב עד־מאד לדעת, איך מתייחס האיש אל החיים ומה הוא דורש מהם.

ומעניין הוא הדבר. אף־על־פי שהעמיק המשורר לחדור לתוך חזיונות ההוויה השונים והפליא לשמור על תעלומות החיים ומסתריהם, בכל זאת הוא מתייחס תמיד אל העולם ומלואו בפשטות ובתמימות רבה. אין הוא יודע שום התפלספות ואין הוא אוהב שום חקירות יתרות. הוא רואה את היפה ואת הנהדר בכל מקום שישנו ומתענג עליו. בכל הוא שומע הדי־חיים ועל הכל נסוך לעיניו אור־פלאים. בשבילו מתרחשים בכל יום נסים למכביר ומעשי־בראשית מתחדשים תמיד בעבורו. כל שיר ושיר שלו, אף העצובים ביותר, הוא ברכה על החיים, ברכה תמה מברכת הנהנין. אפילו בשעה שאחד האסירים מדבר על העולם כעל בית־אסורים גדול, שבו נתון האדם בכבלי־ברזל, אפילו אז מתאר המשורר את כל השיחה הפילוסופית היפה כשיחת רעים באידיליה. (“הכף השבורה”). גם פינה זו שבמאסר מוארה באור הנפלא, היוצא מנפשו של המשורר שיכורת־החיים. כי הלך־רוחו היסודי של טשרניחובסקי הוא זה של “אביב־עולמים”. “אגדות־האביב” הן המרחפות סביבו וגיבורן השמש הוא המדבר מתוך גרונו:

עין השמש הם החיים

והחיים אהבה הם,

…………

ובמלא התבל מקום

אין – מקום, אשר אין

שמש־אהבה שם וקרניו.

קרני־אורה, קוי־חן.

(“אגדות האביב”).

ואת זו האמת על האהבה הוכיח טשרניחובסקי ביצירתו. לא רק בשיר זה ובשיר “לעשתרת ולבל”, שבו הפליא המשורר לגלות בעמקות פילוסופית ושירית כאחת את מסתרי ההוויה ואת תעלומות חיי המין, ולא רק בשירי הטבע שלו, הספוגים טל יצירה רעננה, אלא גם בשירי האהבה המיוחדים שלו, המוקדשים לאשה, גם בהם, ואולי דוקא בהם, רואים אנו את אהבת הגבר האמיתית בכל גווניה הטבעיים והיפים, היפים, משום שהם טבעיים. ומה רבה אהבתו!

מן החרדה הקלה שבלב, הבאה מן המבט האחד של האשה הנחמדה, ההזדעזעות הגדולה, התוקפת את האדם אכול־התאווה, מן המשחק הקל והתמים באהבה עד מסירות הנפש ליפה – דרך כולם עברה אישיותו היוצרת של המשורר, ועל כולם שר שיר־מזמור. אין בו מן הגסות המאוסה של בן־אירופה יושב־הכרכים, שטעמו נעשה עולפה מפני שנת־קשה בנסיונות. בו אין גם מן הרכרוכיות החולנית של הרוצה ואינו יכול יליד ה“Fin de Sïécle”. כל זה זר לרוחו של אותו המשורר, שהאשה היא בשבילו אושר טבעי ואנושי גדול. כי כגבר חי עשיר־המאוויים הוא מתייחס אל האהבה. אין הוא בא כביאליק להעריץ את האשה כבת־אלים, ואין הוא מקללה כשניאור כאילו היתה בת־השטן. אין אנו מוצאים אצלו את היחס הציני והמעליב אל האשה, שבו נגש שניאור אל אהובותיו שבשירתו, אף על פי שגם אצל טשרניחובסקי כה רבות הן הקֶטכֶן והלֶנכֶן. וסתם הנאות השונות. בשביל כולן מצא את תאורן הפרטי, המתאים לכל אחת, על כולן שר ולכולן שילם בחרוזים המצלצלים כנשיקות. אבל את שמן לא חילל ובסודותיהן הטמירים, שכל אחת גילתה למשורר, לא התעלל ברבים, כי כן לא יעשה בעל נפש יפה וגבר גא, המוקיר את האדם ואת רגשותיו היפים בטבעיותם ובתמימותם ובנצחיותם. וכמה פעמים משתמש טשרניחובסקי בשיריו השונים במבטא “גבר” במקום שיכול היה להביא את השם אדם או בן־אדם! בגאווה מיוחדת במינה הוא אומר על עצמו:

“בי לבי, לב גבר, אנכי ארגשה”,

או הוא אומר על שיחות הקדומים כי בהן תישמע

“רנת הגבר, נובעת בעתרת החיים והכוח”.

בדבריו אלה ובשירת־האהבה שלו תישמע אמנם הגאווה העתיקה של הגבור הקדמוני, שגם הוא היה מברך “שלא עשני אשה”, אולם לא מפני שמצוותיו מרובות מאלו שלה, אלא מפני שבעברותיו, בחסנו ובאונו הוא עולה עליה. הקודמים בישראל היו יראים, פן יאמרו עליהם “אשה הרגתהו”, ואפילו בימי התלמוד שחקו על ה“גברא דנשי קטלוהו”, אבל בתקופותינו נחשב המוות בידי האשה לאושר הגדול ביותר. טשרניחובסקי לא היה אומר לעולם:

“והמיתיני עם אביבי – – ובין שדיך יומי אוציא”

(ביאליק).

הוא אינו מצייר לו כלל את האהבה, שתהי תלויה במוות. להיפך – “באין אהבה שם המוות”, והאהבה חיים היא. ובחרת בחיים.

מתפלא הוא על כי בשעה אשר

רטט־החיים חלף כל ציץ.

ומלאו יונקותיו עסיס ומיץ,

ושכורת האורה

התפתחה הזמורה –

בשעה זו “אהבה לה זרה”, ליונתו (“ואת…”). המשורר אינו יכול להבין קרירות־לב כזו. הוא, בן־הטבע האמיתי, רואה ככל חי “בשיר ובדרור ובקרן האור” את “מלאכי האהבה” הנאמנים ביותר. ואם יקרה המקרה ומלאכיו אלה ישובו – ובשורה אין בפיהם, לא יתייאש המשורר ולא יקלל את “היום שחשך בעדו”. הוא יאמר אז –

אצא לי היערה,

שיר צפרים בו –

הערבה – שם

דביר ומרחב־אל.

הרים אעלה,

עב בם קיננה,

ובמעמקי תהום

אשליך שברי זה.

(“שירה”).

כי כאהבתו את האשה כן אהבתו את הטבע, וקשה לאמר, איזה רגש הוא יותר חזק באישיות הרמונית וקדמונית זו. דבר אחד ודאי ברור הנהו. והוא, כי – נפשו של המשורר אחוזה ומשולבת בכל היקום כולו ובכל חזיונותיו הגלויים והטמירים, כי היא אוהבת את כל היפה, הבהיר והחי שבכל ההופעות החיוניות. והיא קוראה: ובחרת בחיים! תמיד תבחר בהם, ורק בהם! כי “אגדה – החיים הגלויים”, והנסתרים הלא הם ודאי פלאים. והאם אין הוא עצמו כמו שהוא – אגדת־קסם? זה המשורר, הקורא אל

אחים איתנים בתבל ומלואה,

נפצי התהו ובהו ושבריו,

(“Nocturno”).

כקרוא איש אל אחיו בני־אמו? משורר זה בא לידי הכרת עצמותו “מתוך עב הענן”, “ובשורר הרעם שירתו הקשה” הוא מרגיש כי “אח הוא לסערה, לסלעים וליערים”; “ברטט החיים המפכים” סביביו, ב“שיח־הקדומים” של המעין והגל הוא מכיר את קול אחיו, אחיו הקטנים. ומה טבעית היא למשורר כזה הודאתו הנפלאה באחת משירות העצב:

אז בושתי מגלים הרבים בסלעים,

– – מצורים נכלמתי.

לפנים היתה לאנשים בושת־פנים לפני האלים, ועתה יבוש האדם לפעמים לפני חבריו, אבל להתבייש מפני גלים וצורים יכול רק אותו האיש, המרגיש בקרבו את הצורך להידמות אל אלה הדוממים ש“המה בגאונם – – יסגירו את לבם, וראשיהם אל על…” וטשרניחובסקי אמנם חושב את עצמו בתוך רבבות היצורים השונים כאחד מהם, ואדיר חפצו הוא “להיות חוט אחד ברשת כל כוחות עולמים”. העלה חפצו בידו? בלי שום פקפוק יש לענות: כן. מעטים הם בימינו משוררים פנתיאיסטים כמותו, שיהיו יחד עם זה כה עליזי־חיים. בן־תרבותנו ויליד־תקופתנו אינו יכול כלל להתמזג כה ביקום כולו, להתערב כה בכל החי ולאהוב כך את הדומם ואת הצומח. בעולם־הפלאות, שטשרניחובסקי בורא בשירתו. הוא עצמו נראה לעינינו כקוסם קדמוני. הן רק האיש, שנפשו היוצרת עודנה יונקת ממעיינות־הקדמונים, מעיינות החיים הנצחיים, ורק בן־אדם, שהוא באמת שותף למעשי־בראשית, יכול לשיר לנו:

ברשות שר של יער דנן וברשות

משיגי הסוד והדמות –

בתחומו של יער, בלילה, בדמי,

אשביעה הלילה בשמי

בשבועה חמורה ובשמתא; ובאם

היער עוד נים ולא נים,

אבואה משכנותיו, ואעברה בסבך,

וקסמתי לדשא הרך.

(“קסמי יער”).

השומעים אתם? – “וקסמתי”! הוא המשורר, הוא הקוסם! אולם אם כן הוא הדבר, אם קסם קסם לנו טשרניחובסקי, אז הלא אין לפנינו כלל שום “קסמי יער”, אלא “קסמי המשורר”. האומנם – “מיטב שירו” הוא, באמת. רק “כזבו”? אך – לא. זהו הפלא וזהו הקסם, שטשרניחובסקי חדר למחבואי היער וגילה לנו את מצפוניו והאיר לנו את אפלתו רבת־הרמזים ושתפנו לחייו הנפלאים. חוץ מהעולמות החדשים, שהוא ברא בעצמו בכוח אישיותו היוצרת, הוא גם קרבנו אל אוצרות התפארת והסוד, העומדים כגן נעול מששת ימי בראשית ומחכים לגנן בעל־הרזים, שיבוא ויסיר מהם את הצעיף הנתון עליהם ויפתח את השער אל גנזיהם… והנה – הוא בא. זה היוצר הקוסם, שהחיה את הכל במאמרו ושחדש את הכל בשירתו. טשרניחובסקי מתפאר, ובצדק, כי –

את שירת היצירה אעירה מתהום

ללא ממשלותיו של יום;

והחייתי אגדות העשב והעץ,

תעלומות ההווה והקץ;

כל מסתרי הויה בתהומות אין־סוף,

סוד עולם שכולו אך טוב.

(שם)

אמנם כן. מכל משוררינו הכניסנו לתוך העולם “שכולו אך טוב” ביחוד טשרניחובסקי בשירי־הטבע שלו. כי רק הוא, בעל הנפש הטבעית, הפנתיאיסטית והקדמונית, יכול היה “להחיות את אגדות העשב והעץ”. כי גם הוא כאחד מ“ילדי האדמה”, היונקים מנבכי הארץ והמתעוררים לתחיה על־ידי הטל והאור. באיזו אמונה תמה ותמימה של בן הדורות הראשונים הוא מאמין ביקום! לבו הער והמבין אומר לו והוא עצמו בטוח בזה, כי –

צריך להיות תל־של־כשפים, גיא־חזיון לשד ושדה,

מאמר קוסם, מאמר תקיף, שבועה חמורה ומתמידה;

צריך להיות שר־של־יער, שכל פניו קמטים קמטים,

כפני אלה מוכת־ברק ועתיקה ורבת־מחטים.

(“קסמי יער”).

הוא גם מצייר לו את דמותו של שר־היער עם מחלפותיו הארוכות, זקנו המגודל ו“בבותיו הסבוכות”. וכשאנו שומעים את תאוריו של טשרניחובסקי ואת ספוריו הנפלאים מ“סתרי היער” (ב“שתילים”) ומחיי היקום בערבות ובהרים, אז גם אנו מתחילים להאמין יחד אתו, כי “ודאי ישנו מי שמבין פטפוט גלים, שיחת בדים”, “מי שממתיק סודות־לילה עם פטריות צנועות”, ו“ודאי ישנן בנות היער, מלאות סוד”. הכל צריך להיות, כל הפלאים וכל הרזים צריכים להיות אמת. יען כי אין קץ ליופי שבחיים ולתפארת שביקום. חיות אחת, עולמית ונצחית, היא המפכה בכל היצורים, כי כולם מעשי אלוהים חיים הם. כל בריה ובריה ועולמה, כל יצור ויצור ואלו. מה רבו אלוהיך, העולם!

כולנו חשבנו עד עתה, כי שלטון היחיד הוא השורר ביקום, בין ש“יחיד” זה הוא החוק המדעי המאחד ובין שהוא האל האחד והמיוחד, אך הנה בא המשורר ושר לנו על האלים הרבים, החיים ופועלים בעולמות שבראו. כולם יקרים לו, וכולם חביבים עליו. הוא המשתתף בצערה של הערבה האוקרינית, שעליה “דומם יביטו מעל פני הבמות הפסילים הנוגים, חידות האבן הקר” (“ברית מילה”) והוא המרגיש בערירותן של מצבות האבן “בשדי מואב ויהודה, בגלגל ובפדן ארם” (“סוניטות עכו”ם"), הוא המאמין באפולו היווני וכורע לפניו והוא גם המעריץ את אלילי הצפון הקר והרחוק. הנתפלא, כשנשמע מפי המשורר, שיש שנדמה לו, כי בלילות השחורים אגדות הקדומים מעלות בשר ודם, והנן מתעוררות לתחיה (“ברית מילה”). נראים הדברים כאמיתיים. משורר זה, הנפלא והמוזר, נאמן הנהו, כי יכול הוא להחיות בקסמי יצירתו את הערבות המתות והנרדמות, את אגדות העבר הרחוק ואת ארצות היופי הנפלא, שנעלם זה־כבר מן העין. כי, כשאנו באים אל תוך גן היצירה של טשרניחובסקי, אנו בעצמנו נעשים עדים לחזיון הנהדר של תחיית האלים ושל חזרת העטרה, עטרת החיים האליליים התמימים והיפים, ליושנה.

כי תפיסת־חיים נפלאה במינה נגלית לפנינו. היא נראית כחדשה בעינינו, אולם הלא היא אותה הרגשת־העולם, שהיתה בילדותו של כל עם ועם כטל בוקר והפרתה את נפשו כשמש אביב.

בשעה שטשרניחובסקי שר לנו על החיים – אנו מתחילים להרגיש סביבנו בהרגשה חיה וברורה את “האלילות העדינות והנאות” של יוון הברוכה, שיופיין קיים לעד. ואת אליליה הענקים, ש“המשל ופחד עמהם”, ואנו מתחילים גם לראות בעינינו את אלה של ציון האלילית, את התמוז הבהיר, שבמותו כה גדל צער העולם, ואנו מתחילים להאמין באלילים הגדולים, שפרשו את ממשלתם על החשובים שבעמי המזרח, על בבל, אשור ויהודה. אנו רואים את החן המיוחד, שהיה נסוך על אמונתו התמימה של עמנו בילדותו. כמה שלא השתדלו הנביאים להרחיק את אבותינו הקדמונים מאלוהי הארץ האהובים עליהם והקרובים להם, הלא בשעתם העלו חרס בידם. רק את העם הגולה יכלו לנצח. אז, רק אז השמידו מלבם את הזכרונות הבהירים על אלי־הנעורים. ואפילו את אלוהי המדבריות, אלוהי סיני האמיתי, החליפו באחר. אמת, כי הוא רבון כל העולמים, שמלוא כל הארץ כבודו, ואמת גם זה, כי כל התארים, שבהם מתארים אותו, אינם יכולים להביע אף את החלק היותר קטן של גדלותו, רוממותו ויופיו – אבל אותו המשורר. הקשור בכל נימי נפשו אל הדורות הקדומים ואל הרגשת־העולם התמימה והיפה של נעורי האדם, רואה לפניו רק את היופי שברבוי העולמי ואת ההוד שביקום מרובה־הצורות. רחוק הוא משורר זה מכל שאיפות והשגות מוסריות, יען כי מאמין הוא רק ב“משפט־החיים”. ולא האדם הוא מרכז הבריאה, אלא החיוניות היא היא העיקר לכל ברואי־עולם, החל בארנבת והחפרפרת וגמור במשפחת הפטריות, לכולם אומר המשורר: “יישר כוחכם וחייתם, ברוכים נקלים כחשובים”! (“קסמי יער”). כי אחת היא ההשתוממות הגדולה של הנפש העומדת לפני חידת החיים, אחת ואין שניה לה. השתוממות זו מקיפה את כל היקום, חודרת לתוך כל מסתרי־ההויה הרבים, מחפשת ומוצאה בכל את הגרעין הטמיר של שמחת החיים הנצחיים.

לקראת שמחות. לקראת גיל

פנו דרך, סולו שביל.

(“שיר עשתרת ובל”).

ואם תשאל: שמחה זו מהי? יענה לך המשורר שכור־החיים: הלא –

כוחות טמירים בך ושיר

זרמי דורות משכבר,

נחלת עבר נותן צו

פלי, מלא און ורב.

(שם)

ואכן בהיותנו בתוך עולם יצירתו של טשרניחובסקי שומעים אנו כעין קול־קדומים, העולה אלינו מסבכי הדורות, עולה ושר: “דרור ליצר, שיר לחי”! בעמקות פילוסופית של חושב־חוקר בן־זמננו ובהרגשה מיסטית של עובד־אלילים קדמון, – בשתי תכונות אלו המשולבות יחד בא טשרניחובסקי לשיר “לעשתרת שיר ולבל”. מתוך נפשו השקועה כולה בחלומות העבר הנהדר העלה המשורר את ההערצה הגדולה לשמש, שחומו הוא המעורר חיים בכל היקום ושאורו הוא המאיר את כל הטמיר שבטבע. מביט הוא המשורר לאדמה –

– והיא הרת

דורות דשא ושבטי חי,

פורצים. נובעים עד־בלי־די,

שפוני־הר וטמוני־חול,

חיי מחר, פגרי תמול

בחיי אור ובחיי צל,

זרע שמש, זרע בל.

(שם)

וגם את הים הוא רואה והנה גם הוא וכל אשר בו “נושא בעל של הריון ולדת־עד”. כי קדוש הוא ה“יצר”, יצר החיים המתמידים והולכים.

ונקלט בנפשך הסוד,

וברהטי דמיך יקוד:

קום ועלה, אמץ וחשוק,

משפט חיים הוא וחוק.

(שם)

ובאמת, למה יבוש בו האדם? מדוע יסתיר את סוד נפשו. שהוא היחידי הנהו הכוח הפועל בלי־הרף בכל חזיונות החיים האנושיים והעולמיים? האם לא תאוות־המין ורזי ההפראה בגלוי ובסתר הם השליטים העליונים באדם ובכל חי? “דרור ליצר”! –

בתקופה זו של רבבות כבלים חברותיים, נפשיים ושכליים, הנתונים על האדם, ישמע קולו של כהן־החיים האמיתי כקול קורא במדבר. בזמנים אלה, שבני־האדם מדברים על “יצר טוב” והולכים בעקבותיו של “היצר הרע”, מבלי שיוכלו לצייר להם את היצר הטבעי והתמים, שאינו בא בגדר הטוב או הרע, אלא בגדר היפה והחיוני, כזר יחשב משורר זה, ש“מנגינה” לו “מימים משכבר”. ורק משום שטשרניחובסקי קשור הנהו על־פי מערכי־לבו אל תפיסת־החיים האלילית והטבעית של אבותינו הקדמונים, רק משום כך היה יכול למצוא ניבים כה אמתיים להספיד בהם את “מות התמוז”. האוהבים את האור הבהיר והמאמינים בשמחה ובגיל שבחיים מספרים אצלו מתוך עצב עמוק:

עלינו בגבע, ירדנו לגיא,

יצאנו בעקבות כל רז וכל פלא,

כל מקום אשר אלהים חיים בו.

(“מות התמוז”)

– ואת התמוז לא מצאו. לא הועילו המחולות מלאי־המסתורין, לא הועילו החיפושים “בראשי הדרכים” ו“בסבך בשלכת” – “הימים הבאים ימי־ענן יהיו, ימי לקוי־נשמות וסתו בלא־עת”… כי “התמוז הבהיר, התמוז הן מת!” לא ה“פן” היווני. אלא ה“תמוז” המזרחי!

כי נחלת־הקדומים של אבותיו העברים היא המדברת מתוך גרונו של המשורר האלילי, שנולד בתוך העם הידוע בטהרת אמונתו באל היחיד. וזהו הפלא היותר גדול בהופעה הנקראה “שאול טשרניחובסקי”! היתכן? אחרי התקופות הארוכות והרבות של הסופרים והתנאים, הגאונים והפוסקים, הרבנים והחסידים, אחרי מאות דורות של אדירי־התורה וגדולי־היראה, הנה בא משורר עברי ושר לנו “סוניטות עכו”ם" (התקופה ב') – האין בזה חידוש תרבותי נפלא?

בדורנו המשולל כל אמונה, הכופר בכל והשואף רק אל הבצע ואל התועלת החומרית, בדורנו זה העיקש והפתלתול, כמה עצמיות נפשית וכמה תמימות־הלב צריכות היו להיות אצל איש, כדי שיבוא ויודה על אמתותו ויאמר על “כוכב הכנענים”:

הה, מתי יגיה על דרכי תימנה!

ועיני תחזינה בשניר. באמנה;

אשאלה לדרך הגלגל וגי,

ואדרשה בין עיי חרבות משחירים

לבמות ולמזבחות אלים ערירים,

מאין כורעים למו בין ילדי הזמן.

(“סוניטות עכו”ם").

לשיר כך על כוכבים, שאורם כבה זה־כבר בשביל רבבות אלפי האנשים, יכול היה רק אדם, שבתוך לבו פנימה עודם חיים ומאירים אלה הכוכבים, ושעל נפשו עודם מולכים בכל יפעתם התמימה והרזית אותם האלים, שנעשו ערירים ושכולים.

ישנו בספרותנו משורר צעיר אחד ברוך־אלוה ורב־הכשרון, שנגע בשעתו בפרובלימה של האלילות העברית וניסה לחדור לתוך הלך־הנפש של אבותינו עובדי “עבודה זרה”. משורר זה הוא שמעונוביץ. בשברי המחזות “עובדי כוכבים” (ב“השלח”) חפץ להרים את הצעיף המסתורי, הנתון על־פני החזיון של אברהם, המנפץ את אלילי תרח אביו, ובתור פרגמנט עלה נסיונו בידו, בייחוד בשירים הבודדים של שרי, יסכה ואחרות; אבל אף אם היה הנסיון דבר שלם. גם אז הוא רק יצירה מקרית, שאין לה שום קשר הכרחי עם אישיותו היוצרת של המשורר. אולם אחרת היא לגמרי יצירתו של טשרניחובסקי, ששיריו האליליים הם כטבעות נתונות בתוך שרשרת־זהב גדולה, המקשרת את המשורר היותר חדש שבספרות העברית עם הדורות הראשונים של הימים הקדומים ביותר שבהיסטוריה הישראלית. עצם הסתכלותו בבריאה ואופן התרשמותו מן החיים הנם עולמיים ואליליים. עוד קודם שהובררה לו לטשרניחובסקי נטייתו הפנימית להרגשת־העולם האלילית, היתה מתגלית אצלו פעם כפעם בנוגע לחזיונות הטבע התייחסות חרדה של בן־הקדומים, שנפשו מלאה תמיד פחדים ובעותי־לב. הנה הוא מסתכל בענן, ההולך ומתפשט על־פני האופק: כמה פשטות קדמונית ואלילית בהסתכלותו זו!

הענן “לא ייגע, לא יעמוד”, הוא “מתפלש לאיטו”, “מתקפל”, “מחבק ומחנק” את היער, “משקיעו, מטביעו, מבליעו בנשפיו”, הענן ייראה כ“מפלצת־זידונים, הרת הוות־עולם” הצודה את המשורר “ברשתות נעלמות, עצומות ומלאות בעתות”. אז בא הסער – והנה שוב נראה לו למשורר, כאילו “יד אל מסתתר שם שדדה, בעמקים, רקיע המים ותזרעו ברקים ושברי הבזק”, אך הנה הוא בא לשיר על ה“לילה”, וכבר אנו מרגישים גם בצורה החיצונית את היסוד הנפשי המיוחד של המשורר. הלא כה יתחיל השיר:

לילה… לילה… ליל אלילים,

ללא־כוכב, ללא־אורות – – –

שרידי שערים. שיר אשרות

עצים ערים, פורשי פארות – –

(“לילה”).

האין הריתמוס עצמו של המלים וצלצולן מזכיר לנו איזו השבעה עתיקה של אחד המאמינים בשדים ואלילים גם־יחד? אך הלא זהו באמת רק שיר מודרני של משורר מודרני. גם המיתוס החדש על “תולעי־יוחנא” (“בקסמי יער II”) נראה כאגדת קדומים, אף על פי שיספר עליה ביצירה אמנותית נפלאה, פרי התרבות החדשה. כי הנה הנך יוצא היערה בלילה והנך רואה את היצורים הנפלאים המזהירים בזוהר רזי – התחשוב, כי רמשים פשוטים הם, תולעים ככל התולעים, אלא שיש בהם איזו תכונה “פיסית” או “חימית”, טעות! אלה “הרשפים החיים” הם “דמעות־האור”, שהוריד היער בשעה שנגע עד לבו “יגון דור־ודור”.

וזהו אחד מפלאי הנפש באישיותו היוצרת של טשרניחובסקי. בספגו אל תוכו את כל הטוב והיפה שברעיונות בני־דורו, הוא נשאר בעצמו קשור להרגשת־העולם של איש־הטבע התמים והנאמן ליקום ולאליליו.

וגם זאת: בהיותו חי וגדל בתוך עמו הסובל והמדוכא בתקופה רבת עינויים ועלבון, הוא אינו חדל להיות מסור כולו לתפיסת־החיים של העברי־הקדמון, החופשי והעז.

 

ג    🔗

ובכן – עברי קדמון הוא טשרניחובסקי? מדוע אומרים עליו האנשים כי “יווני” הוא?

הה, זהו מעשה מעניין!

האלהים ברכו אותו בכל. הם נתנו לו כשרון גדול ויפה, העניקו לו חדוות־חיים לרוב, פנחו בו רוח גא ועז ועשוה ולמשורר רענן מלא גיל. רק בדבר אחד ענש אותו אֵלוֹ בשעתו: –

– בפרסום קודם זמנו.

כמובן, היה הדבר לפני הרבה שנים. כי הלא עתה פרסומו נאה לו והוא נאה לפרסומו. עתה הן קנה טשרניחובסקי את עולמו במיטב יצירתו ובמבחר שיריו. אולם אז, בראשיתו, היתה בו יד הגורל להעבירו דרך כבשן־האש של הפרסום. לכאורה יצא ממנו בשלום, אבל מי יוכל לאמר, כי לא נזרק כלל?

יוכל היות, וקרוב הדבר לאמת, כי אישיותו המקורית צחקה כבר באותה שעה על כל העניין. ודאי אמר לו לבו אז, כי הוא אין לו צורך בפרסום מלאכותי מוקדם. יען כי את המגיע לו יקח בעצמו, וסוף הכבוד לבוא. ואולי חשב מתוך בת־צחוק: אם לא יועיל, לא יזיק. אבל הדבר הזיק. לא לטשרניחובסקי, אלא לכל אלה, שבתוכם נתפרסם בתור משורר בעל אופי “ידוע”. ל“יודעיו” אלה הזיק הכרוז, שהם עצמם הוציאו עליו.

כי שניים המה מיני הפרסום של הסופר או האמן הראוי לזה. האמן האחד הולך לו ומתפתח לאט לאט, ובכבדות יעלה ויבוא אל פסגת היצירה וההשפעה. השני בא לעולם ופרסומו בידו. הראשון רוקם לו בסתר את אגדת־חייו, ורק אחרי הרבה שנות עמל ויגיעה מתחילים האנשים להכיר בו ולהבינו. השני – עוד קודם שהספיקו האנשים לברר לעצמם את מהותו ועוד קודם שהוא עצמו מצא את דרכו ביצירה, הוא נעשה כבר ל“ידוע”. היש איזה ערך ב“ידיעה” זו, שהאנשים “יודעים” את האמן הצעיר? כמובן, אין לה שום ערך. יען כי רק קווים מקריים אחדים הם שעוררו עליהם את שימת־לבו של הקהל והם שעשו עליו רושם של הפתעה. אבל קווים אלה, המעט שהם מקריים, הם יכולים להיות גם זמניים ומוטעים. בינתיים יישאר לו האמן או המשורר בעטרה, שעטרה לו הביקורת המוקדמת ביום פרסומו. וזהו הרע. כי הפועל היוצא מכל המעשה הוא שה“מפורסם” נשאר זמן רב אי־מובן וגם אי־ידוע בעצם.

– “היתכן?”, ישאל השואל: מפורסם ואי־ידוע? תרתי דסתרי!

– “אל תתמה”, ישיב המשיב: כזה יקרה לפעמים קרובות. וזהו אסונם של כל “הידועים קודם זמנם”. על־פי מושכל ראשון נראה הדבר כמופרך מתחילתו, אבל בדיעבד הוא כמעט תמיד כך: מכיון שהסופר או האמן או המשורר נעשה ל,ידוע“, חדלים האנשים מלהתעניין במהותו האמיתית ומלשאוף להכיר אותו הכרה יותר עמוקה. דיה להם אותה ההגדרה ואותו השם שנתנו לו פעם. וגם כי ישתנה אופיו של ה”ידוע" במשך הזמן או גם אם טעו המפרסמים בהגדרתם הראשונה, שם־הלואי שניתן לו בשעתו אינו משתנה כה מהר. על כגון זה אמרו: שבשתא כיון דעל – על. וכמעט אפשר לאמר, שכל מה שיגדל ויקדים פרסומו של אדם, כן תפחת הידיעה האמיתית בו.

כי הפרסום הוא בעיקרו מין היסח־הדעת בשביל הקהל הגדול ומין סגולה מיוחדת להפנות את שימת־לבם של האנשים מאישיותו האמיתית של הנדון־לפרסום אל דמות דיוקנו המקרית, ועל־פי־רוב גם המזוייפת או המוטעה. ההמון ישמח מאד לקראת כל מ“שיחת־מלך” חדשה. ראשית, מפני שהכרוז על המשורר החדש ממלא את צרכם של האנשים ברשמים חדשים ובגירוי־עצבים, ושנית, משום שכל העונג ניתן להם בלי שום עמל מצידם. הם מקבלים “אגוז פצוח”, וכל אחד יוכל מאותה שעה והילך לאמר:

– “אה! אותו סופר! כידוע, הוא הסופר האינדיבידואליסטי, או המשורר האימפרסיוניסטי, או האמן הריאליסטי וכדומה”.

הוי, “כידוע” זה! כמכה ממארת הוא בכל ספרות. כל השקרים המוסכמים מתחילים תמיד בו. מכיון ששמעת אותו, תוכל להיות בטוח, כי כל מה שיבוא אחרי־כן יהיה טעות יחיד או שקר הרבים. כי על פי רוב אין איש בא להטיל ספק בתעודות, שהמכריזים נותנים לחביביהם. אך הלא באמת רואה ההמון רק את המסווה. שנתנו המבקרים על פני המפורסם! והוא עצמו, אם בעל כשרון אמיתי הנהו, יצחק לו באותה שעה גם על מפרסמיו וגם על הקהל וימשיך את יצירתו באותה הדרך, שהיתווה לו רוחו היוצר, אף על פי שקשה עד מאד אף למשורר גדול לעמוד בנסיון זה וטשרניחובסקי יוכיח.

גם הוא נתנסה בו – ויוכל לו.

כי במשך זמן רב הלך בינינו, ובידו אותו הפספורט ה“יווני”, שניתן לו על ידי האנשים, שעשוהו ל“ידוע”. מתחילה לא הרגיש כלל המשורר בתעודה המזוייפת והאמין באמיתותה, אבל כאשר הכיר בה, זרקה מלפניו ושב להיות מה שהוא באמת. אולם לא כן האנשים, שמהם קיבל אותה בשעתו. הם עודם מחזיקים בה.

כבר לפני הרבה שנים נפוצה היתה ברבים דעה אחת על טשרניחובסקי, והיא השלטת, כמדומני, עד היום הזה. אמרו עליו, וגם עתה אומרים עליו, שהוא – – מי אינו יודע מהו טשרניחובסקי? הן אם ישאל איש, מי הוא היווני היחידי בין שלושה־עשר המיליונים של היהודים, או מי הוא האנקריאון של הספרות העברית, הלא אז יענה לו מיד כל אחד: כידוע – טשרניחובסקי!

אבל הן זהו מעשה נורא: לקחו עברי מבית עברי – וייונוּהוּ!

מעניין עד־מאד לראות את התחלת התהוותו של איזה רעיון, הנעשה אחר כך למקובל, והרבה תוצאות לימודיות יש להוציא מזה. כי האכסיומה של הכרתנו הלא היא: אין יש נברא מאין. ובכן גרעין של אמת צריך שיהיה בכל שקר. השאלה היא רק זו: מהו הגרעין ואיזהו?

קשה להגיד בהחלט, ממי יצאה ראשונה הדחיפה להתפשטות הרעיון על דבר “יוונותו” של טשרניחובסקי. אבל אין שום ספק בדבר, כי במשך זמן ידוע חשב המשורר עצמו את בת־שירתו לילידת־חוץ, בייחוד לילידת אֶלאס היפה. ולמען כבודם של מבקרי טשרניחובסקי הראשונים, שטעו והטעו את הרבים, צריך לאמר, כי חוץ מפרטים ביאוגרפיים אחדים, כמו לימוד שפת יוון וספרותה בבחרותו, וחוץ מהודאת בעל־הדין עצמו בהרבה שירים, כמו “לנוכח פסל אפולו”, “דינירה” ועוד – יש אמנם ביצירתו של טשרניחובסקי קווים אפיים אחדים, הנראים על פי ההשקפה המקובלת ועל פי המושכל הראשון כ“הלניים”. אולם הבאמת “הלניים” הם?

ומהי הרגשת־העולם ה“יוונית” בניגוד לתפיסת־החיים היהודית? אנטיתיזה ישנה! ים של דיו הורק, וסוף־סוף לא הובררה אלא מעט. בכל־אופן, מעטים הם חילוקי הדעות בעצם החלוקה, היינו, כולי עלמא לא פליג, כי שתי הרגשות־עולם אלו מתנגדות זו לזו. במה? – שאל כל יהודי זקן ויגדך. אותה התשובה עצמה תקבל גם כאשר תשאל כל נוצרי צעיר. ומכיון שכולנו הננו גם מתלמידיהם של היהודים הזקנים וגם מיוצאי אסכלותיהם של הנוצרים הצעירים. הרי מן ההכרח הוא, שנדע רק פתרון אחד לשאלת יוון ויהודה. כמובן, יהיו פרטי הפתרון שונים, אבל עיקרו יהיה תמיד אחד, והוא: אינה דומה זו לזו. ובצורה סכומית – ההבדל בתפיסת־החיים יהיה כזה:

השמים שמים ל“יהודים” והארץ ניתנה ל“יוונים”. העולם הזה הוא ל“הלנים”, העולם הבא – לישראלים. קול ששון וקול שמחה – אצל ה“יונים”, יגון ואנחה – אצל היהודים. נוי ותפארת – מראה יון, התרשלות ונוול – באוהלי יעקב. הכוח והעוז – ל“הלנים”. החולשה והבוז – ליהודים. ועל כולם – אלה בתענוגים מתעלסים ואלה בעצב מתעצבים.

כך בקרוב חילק היינה בשעתו את כל המין האנושי לשנים. אצל החלק האחד ה“הלני”, נמצאים כל אוצרות היופי וכל חמדות החיים, כל הקל והפשוט והטבעי. להיפך, אצל החלק השני, ה“יהודי”, יש למצוא את כל חסרונותיה של ההתחכמות ואת כל ענוּת ההוויה יחד עם כל הקשה, המסובך, הרציני ואי־הטבעי. בצורה זו או אחרת התהלכה “אמת” זו בארץ גם עד היינה וגם אחריו, והיא גם נתקבלה בעת ובעונה אחת על־ידי טשרניחובסקי ועל־ידי מבקריו. בה התחיל לברר לעצמו את הרגשת עולמו הפיוטית. אולם לא על פיה המשיך את חשבון נפשו.

 

ד    🔗

כאשר חפץ טשרניחובסקי בשעתו לספר לנו על עצמו, הלך ועמד “לנוכח פסל אפולו” ויתוודה לפני האליל היווני ויאמר לו:

באתי עדיך – האם הכרתני?

הנני היהודי – ריב לנו לעולמים!…

האומנם כך הוא הדבר? אמת, כי גדולה היא התהום הרובצת בין “תורת אבותיו” של המשורר ובין “דת מעריציו” של האליל היווני, אבל הן לא ההבדל הדתי הוא המעניין את המשורר, אלא הניגוד הנפשי והרוחני. וטשרניחובסקי אמנם אומר באותו השיר, כי צמאון־החיים שלו ושאיפתו לשחרור הם הם שהביאוהו אל אפולו, מפני שבפסלו ראה את “סמל המאור בחיים”. נפשו של המשורר נקעה ב“גסיסה לדורות”, ב“אזקי הנפש” וב“רגשות נצמתים”. ומשום זה, לפי דעתו, הנהו הוא “הראשון לשבים אליו”. אבל טעות היתה בידו. כבר בשעה זו שעמד “לנוכח פסל אפולו”, הרגיש את נטייתו האמיתית לאל אחר, הקרוב יותר ללבו. אולם אז לא יכול עוד להכיר את האמת, יען כי גם הוא היה אחוז בסבך הדעות המהלכות. לו נדמה, כי אפולו הוא מבוקשו, אבל, באמת, כמה לבו לסמל אחר. הוא רק לא ידע את נפשו. והראיה, כי את שירו זה, הנחשב ל“יווני” ביותר, התחיל ב“אפולו” וגמר ב“שדי”. הלא כה דבריו:

אקוד, אכרעה לטוב ולנעלה,

לאשר הוא נשא במלא כל העולם

לאשר הוא נהדר במלא כל הבריאה,

לאשר יש מרומם בסוד סודות היצירה,

אכרע לחיים, לגבורה וליפי,

אכרע לכל שכיות החמדה. ששדדו

פגרי־אנשים ורקב־זרע־אדם,

מורדי החיים, מיד צורי שדי,

אל אלהי מדבריות הפלי,

אל אלהי כובשי כנען בסופה –

(“לנכח פסל אפולו”)

ובכן, פתח ב“יוון” וסיים ב“יהודה”! אולם עוד הרבה שנים תעבורנה עד אשר יתברר לטשרניחובסקי עצמו ברור גמור, כי האלוהים הצעירים של אבותיו הקדמונים יותר יקרים ויותר מובנים לו מן העלם הבהיר, שבכל פסליו אנו רואים רק יופי שטחי מחוסר־חיים. אז גם יבין המשורר, כי אין כל “ריב” כלל בינו ובין האליל היווני בעצם תפיסת־העולם. עוד זמן מעט יחשוב טשרניחובסקי, כי שכרון החיים, “עושרם והדרם”, יש למצוא רק ביוון, “עריסת הנפשות היפות אף האדירות”, אולם סוף סוף יראה את עצמו עומד “בשדי מואב ויהודה” ושר שם “סוניטות עכו”ם"!

עד מהרה ייוכח, כי רבות הנה ארצות־הפלאות, כי גם בערבות אמריקה בין ההודים, גם בשדות פינלנדיה בין הפינים וגם בעמקיה של ארץ יהודה בין העברים היה “דור שכור־החיים”, דור “עליזים ונאווים, שחוכמה וגבורה בם נשקו. ושנדמו לאלים גם־המה”.

לאט לאט התגלה לו לטשרניחובסקי, כי לא ארץ יוון היא ארץ־החמדה היחידית, ולא עם יוון הוא עם־הסגולה. עיני טשרניחובסקי נפקחו לראות, כי כל עם ועם בתקופת הרעננות שלו, בימי עלומיו, יש לו “אל גיל־החיים בכל עושרם והדרם, תוקפם וצפוני משכיות גווניהם”, “אל נער, נאדר. רענן, כליל־יופי”. שונים המה האלים, אבל אחד הוא העומד על גבם ואצל כל העמים ובכל הארצות ישותו ומהותו אחת היא. ואם תשאל: מי הוא? יענה לך טשרניחובסקי בכל יצירתו הפיוטית: – אל הנעורים.

כי במקום הנעורים שם התפארת ושם העליזות. ובשעה שאנו אומרים, כי איזה עם יש לו תפקיד מיוחד של גילוי היופי וההוד שבחיים, שקר הוא הדבר. בוקר חייו של כל עם ועם נושא עליו את חותם התמימות, השלמות והגדלות, וטעות הגיונית טועים אלה הבאים להפריד בין הרגשת־העולם של היוונות ובין תפיסת החיים של היהדות. מי שבא להבדיל בין ה“יהודי” ובין ה“יווני”, צריך היה קודם כל דבר לברר לעצמו על איזו יוונות הוא מדבר ועל איזו יהדות הוא דן. הן בשעה שהיו ההלנים בעולם היו גם היהודים אחרים לגמרי משהם עתה. הלא אין היהודי שבגולה דומה ליהודי שישב בארצו, ולא היהודי מימי עזרא לאחיו מימי השופטים. אין להשוות שני עניינים שונים, אלא אם יש בהם צד שווה ביסודות ובעיקר. והמצע הנפשי וההגיוני להקבלה של שתי הרגשות־עולם צריך להיות ראשית־כל הגיל האחד או התקופה האחת של שתיהן.

כי כל מה שהקבוצה האנושית היא יותר צעירה. כן דומה היא יותר לחברתה, ורק עתה כאשר התרחקנו מפני חטאינו איש מעל רעהו וכאשר באנו כל אחד בכור מיוחד של חיים קשים, עתה הותרו הקשרים, שקשרו לפנים את העמים זה לזה. בימינו אלה אולי יש כבר אנשים, שמתחילת ברייתם נבדלים הם זה מזה בעצם ישותם, לאחד לב עגום ולשני נפש עליזה, אבל בדורות הראשונים, בשעה שכל העולם כולו היה רענן וצעיר, לא היה עוד חלוק בין “מרה שחורה” ובין “מרה לבנה”. כל ה“מרות” היו לבנות וגם מתוקות. כי החיים היו “מתוקים”. והלא גם בימינו לא “מרתו” של האדם היא המשפיעה, אלא אותו דבר, הנמצא מחוץ לו והנקרא “מהלך החיים”. אם בהירים השמיים או אפורים הם, נפש האדם כפני המים. כי במקום האושר שם העליזות, ובמקום הצער שם ההרהורים. במשך הזמן אמנם התפצלו הרגשותינו והתפתחו השקפותינו ולב האדם התפרד לחלקים רבים הסבוכים ומעורבים זה בזה, עד שיש לנו כבר לא רק אצל עמים שונים, אלא אפילו אצל יחידים בודדים אופני תפיסה מיוחדים ושונים. אבל לפנים, כאשר התהלכו בארץ האלים, היו כל בני־אדם דומים זה לזה בהרגשת־העולם שלהם, ולא היה שום הבדל בין ה“הלני” בדורו ובין העברי בדורו. כי גם עמנו היה אוהב חיים והיה מלא שמחה וגבורה, גם לו היה טעם בכל יפה ובכל טוב. והוא לא הדיר עצמו כלל מן התענוגים ומן האושר. אלא מה? עמנו הגיע לשנות־זקנה ונענש בשיבה רעה, בה בשעה שה“הלנים” נסתלקו בזמנם מן העולם. ומעניין היה לראות, איזו צורה היתה מקבלת ה“הלניות” של עם יוון, לו היה נתון בתנאי־חייו הגלותיים של העם העברי. דומה, שאף אנקריאון היה מתחיל לאמר קינות. ועד כמה אין שום ערך לאופי הלאומי ההיסטורי כשהוא לעצמו, יש לראות בנזירים היווניים ובנצרות היוונית, שהיא הסגפנית שבעולם.

אותה ההתפעלות הרבה ואותה ההערצה המיוחדה של יוון העתיקה של חייה ואנשיה, חלומותיה ויצירותיה, הערצה זו, הנראית כמגוחכת. היא אחד השקרים המוסכמים היותר נפוצים בעת החדשה. מעבודת־האלילים התמימה השתחררה האנושיות זה־כבר ואינה מאמינה יותר באלילי יוון, אבל יוון עצמה, כולה כמות שהיא, נעשתה לאליל חדש בשביל האדם האירופי.

איש לא יכחיש, כי ביוון העתיקה, בייחוד בתקופות הקדומות, היו אוצרות של יופי ושמחת־חיים לרוב. איש לא יהין גם להטיל ספק בהשפעה התרבותית הגדולה. שהיתה לגלמי פסליהם של היוונים על הכרתה של האנושיות הנוכחית ועל הרגשתה את החיים. אולם, האם אשור ובבל היו בשעתן שונאות־חיים? האם בצור ובצידון ישבו רק נזירים? האם במצרים לא טעמו כלל טעם חטא ותענוגים? והאם העברים הקדמונים היו עיוורים לגבי כל יפה ורענן?

המעטים הם הפלאים והרזים בחייו של בן־הודו ובנפשו של יושב־הצפון? מי הוא האיש, שלו מאזניים לשקול בהם את היופי האחד ולהשוותו לגבי היופי השני?

נפלא הדבר, עד כמה משוחדת היא מחשבתו של בן־אירופה! כמעט תמיד הוא נתון בתוך כבלים. פעם יתלבט בעבותות הנצרות ופעם תעקנה עליו שרשרות הזהב של היוונות. בין כה וכה מעטים המה האנשים, שהגיעו ברוחם לידי יחס חופשי ובלתי משוחד אל כל העבר של האנושיות הידועה להם. הלא בעיקרה אחת היא אגדת החיים בין בצפון ובין בדרום, בין במזרח ובין במערב. שונים הם רק הגילויים, והם תלויים בעין הרואה ובאוזן השומעת. מי שלבו ער, ימצא מעיני־חיים בכל מקום שהם, מבלי שילך לחפש יופי ועמקות בפגרי־האבנים של האולימפוס היווני. בייחוד אצל אלה הפגרים־הפסלים! הלא רובם ככולם אין בהם אף מעוף קל של דמיון, אף הד קל של נפש האדם, של יגונה וששונה, אושרה ואסונה. ובזה עולים עליהם ציוריהם של המצרים ויצירותיהם השונות והמשונות של האשורים והבבלים. כל זכותם המיוחדת של פסלי יוון היא רק בזה, שנשתמרו על פי מקרה במספר רב ושהקדימו להיגלות מתחת לערמות־העפר. וגם יצירתם הספרותית לא הלכה לאיבוד רק הודות למקרי הגורל העיוור, מה שלא היה ביצירותיהם של רוב עמי המזרח ועם ישראל בכללם. הן כולנו מבינים, כי חוץ מספרי הקודש אשר בידינו היו לנו עוד הרבה ספרי קודש וחול, אלא שאבדו. אולם אף ספרי הקודש דיים, כדי שנוכל לצייר לנו את חיי החול של עמנו בתקופות הקדומות. והנה, כשאנו רואים את אלה חיי החול, מתברר לנו, כי בעצם מהלך החיים וביסודי הרגשת העולם אין בין ישראל ולעמים ולא כלום. הדברים אמורים, כמובן, בישראל ובעמים, הנמצאים בגיל האחד, בימי הנוער.

כי כל הסימנים המיוחדים, שנוהגים לתת בהרגשת העולם של ה“הלנים” – על תורותיהם והשקפותיהם איני דן – כמו שמחת החיים וקלות־החיים, אהבת היפה והנהדר, הבנת התפארת ועירוּת הלב – כולם הם, באמת, רק סימני עלומים ונוער אצל כל עם ועם. ויפה אמר טשרניחובסקי על אחיו בני דורו: “זקן העם – אלהיו זקנו עמו!” אבל בשעה שהעם היה צעיר, היו גם אלוהיו צעירים כמותו.

אז, בשעות־הבוקר הנפלאות של העם, היה על כל היקום נסוך רוח קסם. “ההרים רקדו כאילים, גבעות כבני־צאן”. כל עץ היה מלא רזים ועל כל ענף היתה שורה השכינה. משום זה כה מרובים היו המקומות הקדושים. הבמות והאשרות, כי האלוהים לא התכנסו עוד בבתי־מקדש. אף במשכן של יריעות לא היתה שום נחיצות. כל העולם היה מלא כבודם. והיה כאשר סר האדם אל פינת אוהלו ומצא שם את אלו, וכשהיה יוצא מפתח ביתו אל הגבעה הסמוכה ואל האשרה הקרובה, היה גם שם מרגיש את מציאות האלוהים. בעמקים טיילו שעירי הנחלים ומן ההרים גלשו הרוחות. בכול היו צפונים סודות ורמזים לאין סוף, אולם יחד עם זה גלויים היו החיים וגם פשוטים. עוד טרם נתפרו וטרם ניתנו עלי־התאנה על הרגשות האדם ועל חזיונות החיים. האל לא התבייש לדרוש קורבנות והאדם לא התבייש לפייסו בהם. קשר חי וחזק היה בין היוצר ויצוריו, וגם בינם לבין עצמם היו היצורים קרובים זה לזה, כי אחת היתה משפחת החי על הארץ.

בתוך משפחה טבעית זו חי גם עמנו בתקופותיו הקדומות. נפשו דביקה היתה בארץ, אחריה היה כרוך ובה היו כל מעייניו. די היה לו בעולם הזה ובאריכות־הימים על הארץ, ולא עלה כלל על דעתו לחשוב על העולם הבא. כי את כל הטוב ואת כל היפה מצא במילוי תאוותיו האנושיות, בחיים הארציים המלאים ובמראות הטבע החי. אפילו נביאיו, משני־הערכים שבו, אפילו להם היתה הרגשה כה עמוקה וחיה של הטבע, הרגשה כה אלילית, עד שגם הם נראים כזרים בעיני היהודי של התקופות המאוחרות. די להעיף עין במשליהם התכופים ובהשוואותיהם המרובות, הלקוחות מחיי הים והנחלים, היערות והשדות, הגשם והטל – כדי להיווכח, עד כמה ארעיים היו גם הם. והעם כולו? הוא לא היה אפילו בימיהם של הנביאים “גוי קדוש”, ובימי השופטים והמלכים הראשונים ודאי שלא היה נזיר־החיים. הוא אהב את היין והוקיר את חמודות האשה לא פחות מן היווני, ובניו ובנותיו ידעו להתענג על כל טוב ויפה. לא רק ירושלים היתה בשעתה “קריה עליזה”, אלא כל הארץ היתה כמעט תמיד ארץ עליזה. על כל גבעה חגגו ומתחת כל עץ התהוללו. משתאות לרוב, שרירות־לב למכביר, גבורה נפלאה ואהבת־חיים עמוקה – על כל זה מעידים כתבי־הקודש עצמם. המשלים המרובים, המובאים על ידי הנביאים, מחיי־המין והספורים הרבים על האהבה לאשה מראים לנו, כי גם בנידון זה בריאים וטבעיים היו אבותינו וכל רגשותיהם היו חזקים ומלאי־חיים.

שלמים היו העברים הקדמונים, שלמים בנפשם וברוחם. שלמות כזו יש למצוא רק אצל הפראים התמימים. קשים ונוראים היו ציוויי־החיים של אותו עם, אבל הוא מילא אותם כראוי. עז־נפש היה, וגם חזק־הזרועות. “מחה תמחה את זכר עמלק”, “לא תחייה כל נשמה” – והוא הלך ומחה את זכר העמים שבהם נלחם, הלך והמית והחריב את כל מה שצריך היה להמית ולהחריב, לפי הכרתו. כחיים עצמם לא ידע רחם. כל שופטיו וכל מלכיו, בין במלחמותיהם עם זרים ובין במלחמותיהם בינם לבין עצמם, היו איומים. כי חזקים היו.

ואנשי הארץ עליזים ונאוים וכח במתנם,

חכמה וגבורה בם נשקו ונדמו לאלים גם־המה;

דור תאות־נפשו יודע ובסערות־חשקו לא יבוש,

יגבר לאהבה יוקדה ויאמץ לנקמה במשנאיו.

(“דינירה”)

מי הם אלה? האם רק בני אומתה של “דינירה” היוונית או גם בני עמה של דינה העברית? הווה אומר: גם אלה! כי אמיצי־לב היו כובשי־כנען ודמם הוא, שזרם בעורקיהם של יורשיהם בארץ. בשונאיהם ובכל אשר להם, עד הבהמות שברפתים, היו מתנקמים באופן אכזרי, ולא היו משאירים שריד ופליט מהם, בשעה שמלחמת החיים דרשה זאת. תמיד השתדלו להיות בין העולבים, כדי שלא להימצא בין הנעלבים. ברצונם כי עז ובכוחם כי רב כבשו להם את ארצם וניצחו את גורלם. כוהניהם ונביאיהם השתדלו לזקוף את נצחונותיו של העם על חשבון האלוהים, אבל כך אומרים תמיד הכוהנים והנביאים. האמת היא, כי העם עצמו היה המנצח, ודווקא בחיל ובכוח, ולא ברוח. כי רוחו של ה‘, המעט שלא הכניע את העמים מסביב. אלא אפילו את עם ישראל לא הכניע. מלחמה תמידית היתה לאבותינו עם יהוה. הוא כפה עליהם את ההר כגיגית, והם היו פורקים מעליהם מזמן לזמן את עולו. במשך כל חיי העם על אדמתו עד אשר יצא בגולה היה לה’ ריב עמו. מחזה נפלא! אצל שום עם אחר בעולם אין חזיון דרמטי כזה: האלוהים הרָבים עם העם! כותב דברי הימים שב“שופטים” מוסר לנו בקיצור נמרץ את הייחוסים שבין העם ואלוהיו באותה התקופה. הוא מספר: “וכי הקים ה' להם שופטים והיה עם השופט והושיעם מיד אויביהם כל ימי השופט”, והיה “במות השופט ישובו והשחיתו מאבותם ללכת אחרי אלוהים אחרים”. ובכן, רק “אל למושעות” היה ה‘, אבל אל־החיים, שבצילו חסו אבותינו תמיד, היה תמיד אחר. בתור אלוהי ישראל בדיעבד היה פעם הבעל, פעם העשתרות ופעם הדגון. והראיה: כל פרק ופרק ב“שופטים” וב“מלכים”, כמעט בלי יוצא מן הכלל, מתחיל וגומר במשפטים כעין "ויעשו ישראל הרע בעיני ה’ וילכו אחרי הבעלים". וכמה פעמים אנו פוגשים בחיי עמנו תרפים, פסלים ומסכות, מבלי שיעיר עליהם כותב דברי הימים אף הערה כלשהי!

אכן צדק הכותב: “מעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם. תרח אבי אברהם” – מי מהם השפיע יותר על הדורות הבאים? השני מסר לבניו בירושה את העוז ואת הכשרון לנפץ אלילים, אבל הראשון הוריש לנכדיו את הכשרון לברוא אלים, ולא רק לצרכי עצמו, אלא גם בשביל הרבים. שתי תכונות אלו נשארו בנו עד היום הזה, אף כי בשינוי צורה. פעם גובר היסוד האברמי, ופעם – התרחי. זהו בנוגע למערכי־לב, אבל בהיסטוריה שתיים הן התקופות ומסומנות הן די צורכן: עד הגלויות ואחרי הגלויות. אותו האל ואותה האמונה, שניתנה לעמנו בחוץ־לארץ בשעת נדודיו הראשונים במדבריות, בשעה שהלך לבקש לו מולדת, נעשו לאלוהיו ולתורתו רק בשעה שיצא שוב לחוץ־לארץ. כאשר הלך שוב בנדודים לחפש לו ארץ־מגורים. בינתיים, במשך הזמן שעמנו ישב בארצו ובמולדתו, מעטה היתה השפעתו של אלוהי סיני, ובארץ־ישראל שלטו הרבה אלים. כי עובדי־אלילים היו אבותינו. ואל נא נתבייש בזה. אדרבה, צריכים אנו להתגאות בזה, שעובדי־אלילים אלה היו יכולים להתרומם מזמן לזמן עד הגובה השמימי של הכרת האחדות הטהורה. ועוד ינעם לנו לדעת, כי לא תמיד היינו כה חסרי כל פנטסיה וכה משוללי כל רוח־אמנות, כמו שאנו עתה…

כמובן, אין להעריך הערכה שכלית את האמונה התמימה בכוחות־הטבע, יען כי מנקודת־הראות של השכל אפשר לבוא על נקלה לידי מסקנתו של היינה על האמונות ב“ויכוח” הידוע שלו. אבל לבו של אדם יודע היטב את ההבדל שבין החיים הארציים היפים והמלאים קסם של דור האמונה התמימה בטבע ובין חיי־הרוח המיובשים והחנוטים של הדורות המאוחרים.

כן. נודה־נא, כי בשעתו היה עמנו עם “כבד־עון”. וזו תהילתו: כי אז היה גם כבד־חיים. אייהו עתה עם זה? איננו. צאצאיו הרחיקו כה ללכת, עד ששכחו מוצאם. והרע מזה: הם זייפו את מוצאם. את הוריהם הענקים, העזים והגאים, השכיבו הבנים הננסים, הפחדנים והחלשים, בתוך מטת־סדום של השגות קטנות, ילידות הזיקנה והגלות. והיה כאשר יקום בינינו אחד והוא ישר־קומה ובהיר־עיניים ובלבו שאיפה לחיים מלאים ויפים – והלך אל ה“יוונים”… אולם אם עברי אמיתי הוא – ופנה אל קדמוניות עמו.

ואת זה עשה טשרניחובסקי. לא מתוך הכרה שכלית, אלא מתוך הכרח נפשי. כבר על פי מערכי לבו וריקמת אישיותו נראה טשרניחובסקי כבן הדורות הקדומים של עמנו. נדמה הדבר, כאילו לא עמד כלל תחת הר סיני. אחד ממבקריו החרוצים ביותר, שהוציא עליו בשעתו את הכרוז “יווני”, פלט קולמוסו מבטא מצויין על טשרניחובסקי: “יהודי שלפני מתן־תורה”. אם נשנה קצת את זו ההגדרה ונאמר: “יהודי לפני קבלת התורה”, אז יהיה הקו יותר מתאים. יען כי צריכים אנו לחלק תמיד בין מתן התורה ובין קבלתה: הן לא מיד כשניתנה, נתקבלה על העם. וטשרניחובסקי הוא בן־בנם של אותם העברים שלא קיבלו אותה עליהם כלל, שלא חפצו להחליף את הריבוי היפה ומלא־הפלאים באחדות הנישגבה אבל גם המשעממת, ושלא יכלו להיפרד מעל גבעותיהם ואשרותיהם, רזיהם ותענוגיהם, לשם דרישות רוחניות מופשטות. הוא הראשון והיחידי בין היהודים שלאחרי הגלויות, שהרגיש בקרבו את הקשר החי והאמיץ לדורות הקדמונים של עמו, ושמצא גם ביטוי יפה לרגש נפלא זה. דרך “יוון” האלילית בא המשורר ל“יהודה” הקדמונית, בא ומצא שם את עצמותו. הגלות וגם התרבויות הזרות סגרו עלינו את הדרך אל מולדתנו, אל נוף־ילדותו של עמנו. ואיך נשוב אל אבותינו התמימים והנהדרים ש“מעבר לנהר”, אם ימים וארצות וחיי־כסל מפרידים בינינו ומשנים בלי הרף את צורתנו?

וזהו הפלא שבאישיותו של טשרניחובסקי.

כי רק לפעמים רחוקות יש שעל עץ עתיק ויבש, שכוסה כולו קמטי־זקן וששכח חיים זה־כבר, ישגשג פתאום ענף ויציץ ציץ. מאין? איך? כנראה, לא נס עוד לחו ולא פסקו עוד החיים בעץ, שנחשב כמת.

יש קוראים לטשרניחובסקי “נטע זר”, אולם טעות רבה היא: הוא הנטע היותר עצמי שלנו והיותר טבעי, לא הוא “זר” לעמנו, אלא דורנו הוא בשבילו “דור נכר”. על פי הרגשת העולם שלו הארצית, על פי תפיסת־החיים שלו האלילית ועל פי כל מערכי לבו המיוחדים – איחר טשרניחובסקי עד מאד לבוא. כספיח נפלא, שעלה מעצמו על שדה קוצים כעבור אלפי שנים.

האם איננו המבשר הראשון?

מי יודע, אולי יעבור איזה זמן ועל שדות יהודה ובין הרי הגליל יופיעו שוב עברים שלמים, עזים ויפים? מי יודע, אולי יקויים חלומה של “האבן הגלמודה”, “המוצקה, הקשה והגלודה”, המונחת לה “בשדי מואב ויהודה” והחולמת, כי:

שוב פרחו העיים,

ובא המון חוגג ולויים

בקול שופר ומנענעי־פז;

ובאו אל־פני האבנים,

ונלוו ואמרו הבנים:

נצחוני אבותי – דור עז!

(“סוניטות עכו”ם", התקופה ב')

אחד ישנו כבר, ששב אל תומת־הלב של אבותיו, עוד קודם ש“פרחו העיים”: הלא הוא טשרניחובסקי. ובשעה זו יצירתו כולה היא הופעה תרבותית רבת־ערך לא רק אצלנו, אלא אף בעולמם של העמים האחרים בני תקופתנו. כי לשמוע שירת־קדומים אלילית בימינו אלה, ולשמוע אותה מפי עברי – מה מפתיע הוא החיזיון! ואנו מתחילים להאמין כמעט ב“גלגולים”, בשעה שאנו מתייחדים עם פרטי הרגשת־עולמו של טשרניחובסקי…

 

ה    🔗

לפני מאה שנה ויותר נתן אחד מגדולי האנושיות בפי גיבורו את המימרה הידועה, על דבר “שתי הנשמות השוכנות בלבו”. באמת, היו כבר אז בלב האדם יותר משתי נשמות, ובימינו אלה נתרבו כל כך הניגודים הפנימיים שבאדם, עד שנפגשנו עתה בתוכנו בעל נפש שלווה והרמונית, אנו צריכים לברך עליו.

ברכה כזו טעון גם טשרניחובסקי. לכל הפחות, יצירתו. מובן מאליו, שאין לאמר על שום אדם, כי שלוו הוא תמיד וכי טוב לו תדיר. הלא אף בדומם אין קביעות, ומה־גם באיש חי. אולם יש תכונות יסודיות של מסכת הנפש. הנותנות צביון מיוחד לכל מהלך חייו של האדם, ובייחוד לאישיותו היוצרת. תכונה יסודית כזו ישנה אצל טשרניחובסקי, והרמוניה פנימית שמה.

בתנאי חיינו הקשים לא הורגלנו כלל לשיווי המשקל שבנפש. כולנו עצבניים בני עצבניים הננו. פתאום הופיע בינינו בעל נפש בריאה לגמרי.

כאל עליז הוא מתהלך בתוכנו. אין בלבו, כנראה, שום מועקה. וגם שמחתו אינה באה כלל להשכיח את הצער, כמו שיקרה לפעמים. אף לא מתוך “גמיעה יתרה” מן החיים באה חדוותו, מה שיקרה גם כן לפעמים, בייחוד אצלנו. לא. הוא פשוט הנהו שלוו ברוחו. אשרי תמימי־נפש!

ותמוה הדבר! רוחו סוער, דמיונו לוהט ולבו מכה גלים, אבל נפשו – שקט נפלא שורר בה. האדם בן־זמננו שואף וכמה אל המנוחה ואל המרגעה, אולם מתוך הכרח הוא נמצא תמיד במערכות המלחמה שבחיים. טשרניחובסקי, להיפך. שואף־קרב הנהו, אבל בנפשו פנימה אין שום מלחמות. לכאורה, צריך היה מצבו להיות נורא: הן בינו ובין בני־גילו, בעמים ובעמו, אין שום קשר, ותהום עמוקה מפרידה בין הרגשת העולם שלו ובין זו שלהם. כל תנאי־חיינו החיצוניים והפנימיים צריכים היו להעיק עליו יותר משהם מעיקים, למשל, על ביאליק, ובכל זאת, המעט שאין אנו מוצאים אצלו צער נפשי עמוק, כמו אצל ביאליק, אלא להיפך, דווקא טשרניחובסקי, זה העברי שלפני הגלויות, זה האיש הטבעי של הדורות הראשונים, דווקא הוא נעשה למשוררו של ההווי היהודי בזמן הזה וליוצרן של האידיליות היפות מחיי עמנו בארץ הגלות היותר קשה.

וגם זה פלא! עובד האלילים, המספיד את מות התמוז והכורע לפני אפולו, השר לכבודה של עשתורת והמשבח את בל, עובד אלילים זה שר לנו באמנות כה לבבית גם על מנהגי ישראל המסורתיים ועל החגים המקובלים בעם. אצל שום משורר אחר, אפילו מבין הקודמים לו, אין אנו מוצאים אהבה כה גדולה ותמימה לאורחי־החיים המיוחדים של עמנו. “בששי בין ערבים”, “מוצאי שבת”. “הקפות”, “לביבות מבושלות”. “ברית־מילה” – כל אלו הן יצירות בעלות ערך אמנותי שונה, אבל על כולן רוח אחת מרחפת, והיא – רוח־האהבה העמוקה להופעות אחדות של חיינו הדתיים־הלאומיים. והלא אין לחשוד ברומנטיקה גלותית את טשרניחובסקי בן־החורין הגמור! אלא מה? הווה אומר: חיבתו להוויה ואהבתו לכל חי הביאתו גם לידי התייחסות לבבית אל הסביבה היהודית המיוחדת. חביבים עליו הרגש התמים והיופי החיוני בכל מקום שהוא. גם כאשר מצא הוד חיים וטהרת הנפש אצל שבטי ההודים הפראים ב“שירת האייוותה”, ששר האמריקני לונגפילו, בא טשרניחובסקי ותרגמה עברית. ואם כך – איך אפשר היה, שלבו, הער כל כך לקראת כל “טוב ויפה”, לא ירגיש כלל ביופי הגנוז המעט, הנמצא בחיינו הנוכחים מתחת כל הקליפות הרעות? על פי עצם אופיו צריך היה להרגיש אותו. והוא מרגיש אותו, אף־על־פי שבוז יבוז ל“כפופי־הקומה”. יתר על־כן: אף על פי שהוא רואה לפניו רק “גלי־עצמים”. רק “ידיים יבשו” ו“עורקים אין־דמים”, בכל זאת רבה אמונתו בעמו והוא הנהו בין משוררינו כמעט היחידי לשירת התקווה והנחמה. וגם זו אינה באה אצלו מתוך מפלגתיות ידועה או לשם פובליציסטיקה לאומית מלאכותית. טשרניחובסקי מוכרח להאמין בעמו, יען כי מאמין הוא באדם ובחיים. בטחונו האנושי הכללי הוא הוא המעודדו לראות סימני חיים ולקוות לתחיה אפילו במקום היותר שמם.

מאהבת־החיים שלו תצמח תמיד איזו תקווה שהיא, ואמונתו בעמו הלא היא תוצאה נפשית, ולא רק הגיונית, מכל הלך־רוחו.

הנה, למשל, ה“אני מאמין” של המשורר. הן כל עיקר ועיקר שבו קשור לחברו בקשר פנימי הכרחי! נראה נא, מהו המצע הנפשי והיסוד הרוחני להלך־הרגשותיו?

שחקי, שחקי על החלומות,

זו אני החולם שח.

שחקי, כי באדם אאמין,

כי עודני מאמין בך.

ובכן, ראשית־כל – “חולם” הוא. עיקר מובן מאליו. כי הראית מימיך משורר בלי חלומות? שנית – “מאמין” הוא באדם. גם דבריו אלה נאמנים עלינו. על כל יצירתו כולה מרחפת אמונה נשגבה זו של המשורר הפנתיאיסט והאופטימיסט שלנו.

מה יספר לנו עוד? – “כי עוד נפשי דרור שואפת”. החידוש הוא הדבר בעינינו? לא. החירות הנפשית הגמורה ועוז־הרוח האמיתי הלא הם הממלאים את כל שירתו. ומתוך עצמו הוא בא ללמד זכות על חברו. בטוח הוא, כי “לא ברעב ימות עובד”, כי סוף סוף יהיה “דרור לנפש, פת לדל”. ומכיון שכך הוא הדבר, אז הלא מוכרחים גם אנו להאמין אתו יחד ב“עתיד” –

אף אם ירחק זה היום,

אך בא יבא – ישא שלום

אז וברכה לאום מלאום.

ואז – הלא מובן מאליו הוא, כי “ישוב יפרח אז גם עמי”.

אכן יש עקביות הגיונית נפלאה גם בעולם ההרגשות!

רק אצל נפש הרמונית ביסודה יכול להיות “אני מאמין” כזה, שכל עיקריו יתאימו כה איש לרעהו. והאמת ניתנה להאמר: בו אין כלל עיקרים, אלא אחד.

ועיקר אחד זה הלא הוא: טוב העולם, טוב מאד.

גם החיים טובים הם, צריך רק לשמוע בקול שר־העולם הקורא ואומר: “עלה וצלח ופעל!”

וזוהי כל התורה, כל תורת־החיים כולה. בשביל מי? כמובן, בשביל האמיץ והחזק. בשביל השלם ברוחו ובנפשו ובשביל האיש היודע לכבוש לא רק את עצמו, אלא גם את העולם הסובב אותו. כי רק איש כזה יכול להתענג עונג מלא על השלווה שבחיים, הקמה אחרי הילחמו בהם. ואף על פי שרוחו בקרבו אש לוהטת, בכל זאת הוא המסוגל ביותר לראות גם את האידיליה שבהוויה. כך היו בני הדורות הקדמונים נאבקים איש עם רעהו ונלחמים בטבע, כובשים ארצות, הורסים ובונים אותן וחיים את חייהם המלאים תנועה רבה, אבל – בין מלחמה למלחמה היו יכולים לשבת על פתחי אוהליהם בשלוות־נפש גדולה ולספר את ספורי הבדים היותר שוקטים. כי האפיות היא תכונה יסודית באיש־הטבע, וטשרניחובסקי הוא בספרותנו משורר אפּיקן par excellence.

כל הרגשת עולמו של איש הקדמונים בנויה על ההסתכלות האי־אמצעית והתמימה, שרק העונג וההנאה האסתיטית הם מתן שכרה, הערכת החיונות ובירור היחס שבינם ובין האדם הנם כבר תחנה חדשה בהתפתחות הנפש, יען כי בראשית היתה ההסתכלות ורוח האפיות רחפה על פני כל העולם. והלא מובן הדבר: אין התרגשות לירית באה אצלך בלי שתתרשם תחילה, ואין ההתרשמות באה אלא אחרי ההסתכלות האפּית. אמנם יש שתכונות נפשיות אלו, שהן גם רגעי התפתחות שונים, משמשות אצל האישיות המורכבה שתיהן בבת־אחת, אבל על פי רוב יש לנו גם אצל האנשים המפותחים ביותר תכונה אחת יסודית, שהשניה היא לגביה כבת־לוויה ולפעמים גם כצרה. על כן רואים אנו מערכי לב ליריים כמערכי לב אפיים ביסודם, אלא שבשעה שהראשונים מתגלים ברטט הנפשי המתמיד מצטיינים האחרונים בשלווה ובמרגוע. כי כל זמן שההסתכלות כשהיא לעצמה אין לה שום מטרות ושום תוצאות חוץ מעצם מציאותה, היא נושאה אתה תמיד הצדקת היש והערצת הנמצא. ומשום זה אין לפני האפיקן שום משוא־פנים בתפיסתו את החיים. בשבילו אין פרט נקלה ופרט חשוב. לכל יש חשיבות חיונית אחת. המסתכל בבריאה לשם הסתכלות גרידא, בשעה שהוא בא לספר לנו ממראה עיניו, אינו ממהר בדבורו, אלא מתאר הכל בנחת ובהרחבה.

וגם טשרניחובסקי נוהג כך באידיליותיו, הנראות כפרקי “אודיסיאה” עברית. כמתאר אמן הוא מדבר בפרוטרוט על כל מחזה ומחזה, בא מענין אחד אל משנהו, אולם אינו דולג עליהם, אלא מתעכב אצל כולם באהבה רבה ובהרחבת הדעת, כאילו היה רוקם איזו רקמה יקרה לצרכי קדושה. הנה, למשל, “ברית־מילה” אצל יהודי כפרי: כמה אמנות חיה וכמה גדלות־הנפש גילה טשרניחובסקי בציורי הסביבה הכפרית היהודית ואי־היהודית, בהרצאת השמחה עצמה ובתיאור המשתתפים בה! כל קטע וקטע שבאידיליה זו הנהו בריאה אפּית מצויינה, הקובעת ברכה לעצמה בשלוות היצירה שבה ובהומור הרך המרחף עליה. עמידת אליקום השוחט אצל החלון והבטתו על החצר המלאה עופות, הופעת כובעו של השליח “הביליבירקי” משחקו של מיכילה עם ילדי אליקום ואחרי כן הופעה על־פני הערבה עם “שירת יגון־העולמים”, המרחפת עליה, ועם השירה הנוגה של בעל־העגלה ה“גוי” – כשיחת־קדומים תמימה. ואמנם רבה היא באידיליותיו ההשפעה הספרותית של הומירוס היווני, אולם לולא היה טשרניחובסקי אפּיקן מצויין על פי טבעו, כי אז לא יכול היה להיות מושפע כל־כך מגידול האפוס היווני, ומה גם ליצור בעצמו דברי־אומנות אמיתיים, שאין לראות בהם כל סימני חיקוי. וכדאי הדבר לקרוא רק קטע אחד או שניים מהאידיליות, בשביל להיווכח, כי רק אפיקן מלדה ומבטן יכול לראות הרבה פרטים כל כך ולתארם בסבלנות ובהתעניינות כה רבה. נקח, למשל, תמונה אחת מן האידיליה “לביבות מבושלות” ונשמע־נא לקולו המתון והשוקט של המשורר בספרו:

באה ונטלה מעל הקיר המערוך הגדול,

לוחות עצי־אוג אדירים כעין הורד עשוהו,

ורקמה אמוצה של גידים מבצבצת ועולה על גבו,

שמה המערוך על פני השלחן ותקח הנפה.

נתנה בנפה ההיא קמח סלת מאד דקה,

נפתה וזרתה מיד ותרקד בידיה המהירות,

כאבקות השלג הצח נתחברו בנקבי הנפה

גרגרי הקמח וכה נחו על פני כל המערוך,

גרגר של אבק על גרגר, והלך המצע וגדל,

מבריק ומבהיק וצח, כשלג הראשון, היורד

ונושק את אדמת הסתו: שאי שלום מאת שר־של־חרף!

(“לביבות מבושלות”)

האין נדמה לנו, כאילו קוראים אנו איזה ספר־שירה קדמון. שההסתכלות הסקרנית בעולמו של הקב"ה מבצבצת מתוך כל שורה ושורה שלו? הוא הדין בתיאור תקונה של הכף השבורה באידיליה שניה או בתיאור הכובע והכנתו באידיליה שלישית, או בספור על הליכתו של יוכים השיכור באידיליה רביעית – בכולם אנו מרגישים את חיבתו היתרה של המשורר לצורה החיצונית של הדברים ואהבתו לניגלה שבהוויה. כי בשביל האדם, שיסוד נפשו היא האפיות, עיקר העיקרים הוא העולם החיצוני עם סבך מאורעותיו ושפעת גווניו. הליריות בכל סוגיה השונים, מרכזה נמצא תמיד בלב האדם. האפיות, להיפך, מחפשת ומוצאה את מרכז־החיים מחוץ לאדם, בתוך היקום. אם נשתמש במשל הלקוח מתורת הראות, נאמר, כי האישיות הלירית מביטה על כל הנעשה תחת השמש דרך זכוכית מרכזת, בה בשעה שהאפיקן רואה את הכל דרך זכוכית מפזרת. אמנם, כי כל יצירה אנושית וכל רגע בחיים מתחילים בהסתכלות, אבל רק באפּיות נשארת ההסתכלות תכלית בפני־עצמה. וכמו שקשה, אם גם היה הדבר בגדר האפשרות, לצייר לנו בדמיוננו משורר לירי חסר־לב, כך אין לצייר לנו משורר אפי חסר־עיניים. כי הצופה ומביט – זהו האפּיקן.

נפש האפּיקן היא הבבואה של העולם והיא גם בית־האוסף לכל הדי ההוויה, בה בשעה שהליריקן הוא רק כלי־נגינה, שעליו בא ומנגן שר־החיים את המנגינה המתאימה.

כאגם־מים בערבה, כן היא נפשו של המשורר האפי. כל העולם כולו עם תנועותיו ותנודותיו השונות והרבות משתקף באגם, אבל הוא עצמו נשאר תמיד שוקט. הליריות היא, להיפך, כפלג הרים מהיר הזרם. אף הקבוע והעומד שבעולם החיצוני מתנועע ומשנה את צורתו יחד עם המים השוטפים והשואנים של הפלג.

בימינו אלה רבו המדרונות שבחיים, ומשום זה גם נפשנו עולה ויורדת חליפות, ואנו בעצמנו כאילו נישאים אנו תמיד על פני גלי הליריות. אבל הדורות הראשונים היו רובם ככולם נודדים בערבות החיים, העולם כולו השתרע לפניהם במרחבי אין־קץ, ובשעה שהסתכלו בו, היו עיניהם מרחיבות לראות ובנפשם היתה שלווה בהירה. וכשהיו באים לספר, היו מספרים לא על־דבר ייחוסם לסובב אותם, אלא על־דבר הסובב אותם עצמו. הם לא היו מתייאשים מפני הרע, יען כי הטוב היה תמיד לנגד עיניהם. וגם מן הטוב לא היו מתפעלים יותר מדי, יען כי ידעו על־דבר מציאותו של הרע. וככה חיים האפיקנים בשלווה. הם מברכים על הרע כעל הטוב, ונהנים מן העולם. העיקר הוא מה שהם נהנים תמיד ומה שהם יוצרים מתוך הנאה. שמו של אֵלם הוא על פי רוב “עושה־שלום”, ואף כשהם באים לתאר מלחמות, נפשם קוראת לשלום. כי למה תתרגש, האדם? הן גרעיני יופי לאין־מספר זרועים על פני כל העולם. יהי־נא לבך פתוח וער! וכשתסתכל בעולמו של ה', תראה את האידיליה בהיבראה, את האידיליה הנצחית של היקום.

וגם טשרניחובסקי בא אל האידיליה מתוך השלווה שבמערכי־לבו. בידו עלה להשרות רוח שלווה ולמתוח חוט של חן גם על החיים הקטנים והרגילים של בני־דורו ובני־ארצו. באמנות נפלאה ביותר ברא אידיליות אחדות אף מחומר כזה, שאינו לכאורה מסוגל כלל להביא בנו שלווה נעימה, כמו האידיליה בבית־האסורים (“הכף השבורה”), שרעיון כה נוגה ופסימי על החיים והעולם מובע בה. גם חוסר הזכויות של העברי בארץ רוסיה שימש פעם אצל טשרניחובסקי חומר לאידיליה (“מעשה ביוכים ומרדכי”), אבל הוא עצמו מרגיש את אי־ההתאמה בין החומר והצורה וקורא ליצירתו זו בשם “אידיליה סטירית”. אך הלא זהו דבר והיפוכו. הן אידיליה וסטירה כלאים הם ואין לערבב זו בזו, ומה גם לכרוך אותן יחד. אבל מה שעלה באמת בידי טשרניחובסקי, זהו לשפוך על אידיליותיו אור של הומור רך. כל יצירותיו האפיות, חוץ מן הבלדות, העומדות בתור צורה ספרותית בין הליריות ובין האפיות, נושאות עליהן את בת־צחוקו של המשורר, המעידה תמיד על גיל פנימי. הוא הנהו כמעט היחידי בשירתנו הצעירה, שעל יצירותיו אין ענן הסריוזיות והתוגה שורה כלל. טשרניחובסקי יודע להיות שמח, ויודע גם לצחוק, לא רק בשירי הרגש והמקרה שלו, אלא גם ביצירותיו האפּיות. וזוהי אחת מתכונותיו הפרטיות של משורר זה. ואולי הודות לתכונה זו היה ביכולתו לגשת אל חיי־ההווה של עמו כאפיקן קלאסי, אף על פי שרק הקדמוניות השלמה והיפה היא שורש נפשו. אמנם קצת תמוה הדבר, שבשעה שההווי של בני דורו נותן לו את הדחיפה ואת החומר ליצירות אפיות, באותה שעה עצמה לא מצא בקרבו די רצון או די יכולת להמשיך את האפוס העברי הקדמון ולברוא אותו מחדש, כמובן, בצלמו ובדמותו של העבר. ומי יעשה זאת, אם לא הוא? זה המשורר, שהאפּוס העממי כה קרוב לנפשו בכל מקום שהוא, זה המתרגם את “קלואלה” הפינית, את “האייוואתה” ההודית־אמריקנית ואת הומירוס היווני – האומנם לא יחייה את אגדות־בראשית ואת עלילות החיים של בני עמו הקדמונים, שהרגשת עולמם כה קרובה לזו שלו? אותם קטעי האפוס העברי העממי, הפזורים פה ושם, בייחוד בכתבי־הקודש, מי יקבצם וישיר עליהם, אם לא טשרניחובסקי? הבה נקווה, כי כמו שבא דרך יוון האלילית ליהודה הקדמונית, כן ישוב מתרגומו של האפוס העממי הזר אל יצירתו המקורית של האפוס העברי העתיק. הן הוא עוד לא הגיע לידי פסגת היכולת שלו ביצירה. אישיותו היוצרת עודנה מבטיחה, והמאמין יחכה.

כי לא רק לטשרניחובסקי עצמו יש עוד יום המחרת, אלא הוא כולו במובן ידוע משורר־המחר. ודווקא אותם הקווים המיוחדים שבאישיותו, המקשרים אותה עם העבר הרחוק שלנו, הם הם המציינים את בן העתיד המקוּוה. ובאמת, הן כל חלומותינו מוסבים על העתיד, שיהיה המשכו של העבר הרחוק ולא של ההווה הנוכחי. כל חידושה של ספרותנו החדשה היה בזה, שבאה וחפצה להשליט את ההווה על העבר. ובשעתו היה גם זה מעשה רב. כי על ידו נצחו החיים הממשיים את הזכרונות. אמנם היו ויש בינינו אחדים, שלבם מרגיש את צער הדורות והם באים ושרים לנו על העבר הקרוב ההולך ומת ערירי, אבל גם אלה המשוררים האחדים הנם כבר פרי ההווה, ורוח הזמן היא המרחפת על פני יצירתם.

ואם ספרותנו שקועה כולה בשעה זו בחיי ההווה של הכלל או הפרט העברי, הנה עתה הגיעה כבר גם שעתה של שירת יום־המחרת הנהדר, העומד כבר אחר כתלנו. מי ישיר לנו על המחר? ומי ראוי לשיר לנו עליו?

הווה אומר, זה שיצירתו כולה היא שירת־בוקר. לא פיכמן הענוג והעדין, שנפשו נתונה בתוך רשת־זהב של רגשים רכים ויפים, ולא שניאור החשבן המודרני, שנפשו מלאה תאוות גסות כרימון, לא יעקב כהן המהודר, שכעלמה חיננת ומתחנחנת יתגאה בהרגשותיו המגרות ובמליצותיו היפות, וגם לא שמעונוביץ בעל הלב הרך ובעל הנפש היפה – אלא טשרניחובסקי העליז והאמיץ, השר זה כבר על “זרועות ברזל” ו“רוח עז”. רק הוא הרענן, שאף פעם לא התאונן על עצבות ועייפות, שברח תמיד מן הפינוק והרוך, רק הוא נושא בקרבו את גרעיני העתיד ההולך ובא לקראתנו ורק אישיותו היא המביאה לנו את בשורת המחר. ריח שירתו כריח שדה־המולדת, והוא המכניס אותנו אל אותו העתיד, שכל משורר מבני־גילו הכשירנו וקרבנו אליו. כפעם בפעם אנו שומעים מפיו את הקריאות המעודדות: “כבש”, “רש”, “אמץ והשוק”, “העלה וצלח ופעל”, ובאותה השעה, שלכל אחד ממנו נדמה היה, כי בשרפה האיומה, שהתחוללה בעולם עם המלחמה האירופית, יעלו על המוקד לא רק תקוות העם, אלא גם חלומות היחיד, באותה שעת ערבוביה שר טשרניחובסקי את ה“מנגינה” שלו, שהיא באמת מנגינת־המחר של כולנו:

עלה בהר ורעץ הכר, כל־מה־שתראה רש!

הירדן לך והלבנון לך והמישור וההר,

מנחל פרת עד לבוא חמת והמדבר בערב,

הגבול תתארו ביד־יה, שזפתו עין העב,

וכבשו ארץ בחזקת־יד ונאחזתם בה,

ובניתם בנין־עד לדור הקם לכם, הבא…

(“מנגינה”)

 

ו    🔗

לפני הרבה זמן, בשעה שהמשורר היה עוד באותו גיל, שהאדם חפץ להיראות בו כאילו כבר יצא מכלל ילדות. אז כתב:

נא השיבו לי ילדותי

תור השירים, גיל־עולמים.

(“געגועים”)

אולם זה היה רק משחק ב“געגועים”. לא רק אז, אלא אפילו עתה לא גז עוד “תור השירים” אצל המשורר. ועינינו הרואות. תום־הילדות והוד־העלומים עודם חופפים עליו עד היום הזה. כל תפיסתו את החיים, זו התפיסה האלילית והטבעית, מעידה על נפשו הצעירה תמיד. בכל מקום שהוא מוצא רעננות, שמה הוא בא. כפעם־בפעם הוא הולך ומבקר את ארצות־הנעורים של העמים השונים ושב משם בריקודי הנפש ובחדוות הלב. וכמה פעמים הוא נראה בשיריו השונים כילד שובב גדול! כל יצירתו היא בעיקרה שירת הנוער של נפש האדם, ואין שום פלא בדבר, אם אנו מוצאים אצלו נטייה מיוחדת לעולם הילדים. בשעה שהוא נכנס אל חדר־הילדים, אין הוא צריך כלל לשנות את טעמו. כמו שהוא שר לגדולים וכמו שהוא שר לעצמו, כך ישיר לילדים, ושום הבדל תכני אין. למשל, בין “קסמי היער”, שכתב בשביל הגדולים ב“השלח”, ובין “סתרי היער”, שנכתבו בשביל הקטנים ב“שתילים”, כי באמת, הן שירתו היא יצירת אגדות יפות על הטבע והיקום. האם בדברו עמנו אין הוא מספר לנו בתמימות גמורה “על האלילים החיים בתוכנו”? והאם לא מפיו שמענו, אנו הגדולים, על החיוניות, המפכה בכל העולם כולו, ועל הקסמים והרזים, הפזורים בחיים? אמנם, כי בשירי הילדים הגיע טשרניחובסקי לידי מוסיקליות יותר גדולה של החרוז ולידי מדרגה אמנותית יותר גבוהה ביצירה הלשונית, אבל בתוכנם של השירים נשאר נאמן לעצם שירתו. העליזות הפנימית והתנועה החיה, הטבעיות הלבבית והפעלנות האקטיבית – ארבעה סימנים אלה של אישיותו מציינים גם את יצירתו בשביל הילדים. ועוד יש בה מה שאין בזו של אחרים: זהו – המשחק. בת־שירתו של טשרניחובסקי יודעת לצחק את הילדים, וזהו דבר גדול. היהודי הוא בכלל “בעל תכלית” וקשה לו לצייר בדמיונו חיים של משחק, אבל כל ילדות טבעית ובריאה היא רק זו, שאין עליה שום עול של דאגות ותכליתיות. כצפורת בגן צריך הילד לחיות, וטשרניחובסקי הוא אחד המשוררים המעטים, שבידו עלה למצוא את השביל הנעלם ללב הקטן של “צפרינו”.

ונפלא הדבר: קירבתו הנפשית לעולם הילדות הטהורה היא שהשפיעה גם על שפתו, שתהא נשמעת לקטנים. ויתר על כן: ברוב שיריו לילדים הגיע המשורר לידי יצירה אמנותית אמיתית בלשון, וגם לידי וריטואוזיות. זהו הנצחון היותר גדול, שנפל בחלקו של טשרניחובסקי, ובו הוא יכול להתגאות. כי כיבוש הסיגנון הנהו אצל כל־יוצר אחד הדברים היותר קשים והיותר מכאיבים. ומה גם אצל טשרניחובסקי, הנראה לפעמים קרובות בשיריו ככבד־פה. הלא כמעט שאין למצוא שום יצירה אחרת של משורר מודרני, שתהיינה בה פרשות סתומות כה רבות. המסובך ומעורפל הוא התוכן של יצירתו? לא. אין כמוהו לבהירות ולפשטות. אלא מה? הווה אומר: איזו נטיה מיוחדת יש לו לבטויים היותר קשים ולמלים המובנות פחות מכל. המעט שהוא משתמש בלשון־המקרא, שבאוצר מליה ומבטאיה המצומצם קשה לבטא את כל העולה על לב האדם בן־זמננו, המעט שהוא משועבד לרוח העתיק של שפתנו בצורותיה הקדמוניות, – עוד הוא אוהב את הנושנות ואת הבודדות שבתנ"ך, ובהן יכביד את ההבנה או, יותר נכון, את “פרוש המלים”, במקומות ידועים בשיריו הקלים והבהירים, כמו “בין קברות דור נכר”, “מחזיונות נביא־השקר” ועוד. ועל אחת כמה וכמה בשירים, המכילים רעיון פילוסופי חשוב או הרגשה מיסטית עמוקה, כמו בשיר “לעשתרת ולבל”. אין שום ספק בדבר, כי ברוב שיריו, בייחוד, בשירי־האהבה, מצאו רגשותיו היפים והמבריקים של טשרניחובסקי גם ביטוי יפה ומבריק, אבל גם בהם יש שנדמה לנו פתאום כאילו היה מחברם עילג־לשון קצת… כי לפתע, באמצע שירו, יש שהוא מתקשה במבטאים ידועים, ואז הוא מוכרח להשתמש בצירופי־מלים כאלה, הצורמים את האוזן בכבדותם או בעתיקותם המעורפלה. ואף על פי שגינזי הלשון המקראית פתוחים לפניו והוא אחד מיודעי־חינה המעטים, בכל זאת מרגישים אנו תמיד בשפת שירתו, כי לא הוא השולט בה, אלא להיפך. במובן זה של אי־היכולת לסגל לעצמו את לשון־המקרא ולהכניעה לצורכי שירתו החופשית, דומה טשרניחובסקי לסופרים מתקופת המליצה, שגם הם משועבדים היו לשפה ולא יכלו לנהוג בעצמם מנהג אמנים בני־חורין, המביטים גם על השפה כעל עולם של יצירה בפני עצמו. ובה בשעה שכל משורר צעיר ומחונן עושה בלשון העברית כבן מבין העושה בתוך ירושתו הגדולה שנפלה בחלקו, באותה שעה עצמה עומד טשרניחובסקי כעבד נאמן לפני “גבירתו”.

המסתכל מן הצד יבוא ויקרא: משורר – ושפתו אין אתו! היתכן? אולם די לו למסתכל זה לשים לבו לתפיסת־החיים כולה של טשרניחובסקי, והבין, כי אמנם כזו היא שפתו העצמית של זה המשורר. הוא אינו בא בכוונה להשתמש בלשון־המקרא, אלא היא השפה היחידה המתאימה לסגנון נפשו. לו יכול, כי אז לא היה נותן כבלים על עצמו והיה בוחר בסגנון אחר או היה מסגל לו את הסגנון המקראי ומשנה אותו לפי צרכיו, כמו שעשו אחרים. אבל הוא אינו יכול. חזקה עליו הרגשת־העולם הקדמונית והתרבות כולה של תקופת השופטים והמלכים, העבר הרחוק של עמנו שולט לא רק על לבו, אלא גם על פיו. והתנ"ך, בתור מולדתו הרוחנית של המשורר, הוא המשפיע על נפשו והוא המדבר גם מתוך גרונו. ובאמת, הן רחוק הוא טשרניחובסקי ריחוק רוחני מן החיים המאוחרים של עמו ומן יצירותיו התרבותיות, והלא עוד עתה הוא תועה בין “עיי מואב ויהודה”. בתוכנו הוא כעין חוני המעגל, שהקיץ לאחר שלושת אלפים שנה. הנתפלא כי הוא משתמש בניבים ומבטאים, שזיכרם אבד ממנו? הוא וודאי מרגיש את תוכנם, אבל אנחנו – אף דבריו המובנים די־צורכם נראים לנו כזרים. מדוע? מפני שהתרחקנו מעל אדמתנו. אולם הוא – הוא בשפת הארץ ידבר, בלשונה של אותה התקופה הרחוקה, שבניה של אותה ארץ עוד היו ארציים די־צורכם. ככפרי הבא בין העירונים, כן ייראה טשרניחובסקי לפעמים. בשעה שהכפרי החזק מספר על רגשותיו החזקים בשפתו הקשה – מי אמר, כי אין חן מיוחד נסוך עליו? והדעת נותנת, כי הרגשת העולם הטבעית של המשורר תמצא את ביטויה הנכון בשפה קדמונית ובסגנון קדמוני. האם בן־בנם של “כובשי כנען” ידבר בשפה מודרנית? ואיך יספיד את “מות התמוז” ואיך ישיר את שיר “העשתרת והבל”. אם לא בלשון של אותן התקופות היפות והנהדרות?

ומעניין הדבר, כי כאשר בא טשרניחובסקי לשיר על חיי ההווה של בני עמו וליצור את יצירותיו האפיות, בייחוד את האידיליות, החל להשתמש בלשון המשנה והאגדה. ב“לביבות מבושלות”, ב“ברית־מילה” ועוד אין כבר זכר לטהרת לשון־המקרא, יען כי חוש־המשורר האמיתי הוא ששם בפי טשרניחובסקי את הסגנון האחר בשעה שרק הוא היה הטבעי והמתאים ביותר לתוכן החדש. חומר וצורה, תוכן וסגנון – אכן צדקו האומרים – הא בהא תליא. כנפש כן בטויה וכמעמד־הרוח כן מוצא־הפה.

אם נקח, למשל, “עולת רגל”, הלא יכולה להיות רק צורה אחת לשירתה, והיא:

צרו שבילי. אתי גדיי,

גדי טפחתי, ובטנא

פרחי הרים אל שעלו

בנעצוצים ובניר.

ומדברים בי בחורים

מדי אפנה, מדי אשאל,

והייתי בעיניהם

ככלי יורד מן השניר.

נעלבתי, ואם אתאפק –

האשפכה את חמת זעמי?

אם האמנתי – הן צחקתי…

לבי הולם: קום ופתר:

אם מהיותי מן הגליל,

נעשיתי צחוק לעמי,

או נחנתי מבנות־גילי? –

ובנות־גילי מן ההר.

(“עולת רגל”)

האפשר היה הדבר, שבת הגליל תדבר בלשוננו העברית החדשה? – לא. הכוח נפשי ואמנותי ישנו בסגנונו של טשרניחובסקי, אף בשעה שסגנון זה קשה עד מאד, ומה גם בשעה שהוא עצמו הנהו יצירת פלאים אמיתית, כמו בשיר המובא לעיל. והלא אין מקרה זה יחידי אצל טשרניחובסקי! במקום שאנו מוצאים את חסרונו. שם אנו מוצאים גם את גדלותו; לפעמים קרובות הוא מתגבר על כל המכשולים הסגנוניים ומתחת ידיו יוצאים שירים כה נפלאים מצד חיצוניותם המוסיקלית, כמו “מות התמוז”, “סתרי־יער”, “על המים”, “לנכן” ועוד. והדבר מובן. מלחמה לו למשורר בשפה, מלחמה קשה עד מאד. פעם יגבר הוא ופעם תגבר היא. כמו סלעים חדים וצרים סוגרים על אשד ההרגשות שבנפש המשורר. בשעה שהאשד עובר דרך המצר יש לראות רק את קצפו הלבן, אבל אחרי עברו על פני המכשולים הוא כבר מבריק באלפי נגוהותיו וגוניו.

יצירתו של טשרניחובסקי דומה לפעמים קרובות לערוגת בושם, המוקפת גדר של קוצים וברקנים. האם יוכלו הקוצים והברקנים להפריע בעד התפשטותם של בשמי־הפלא? ובכל־זאת, בוא וראה, כמה גדול הוא המשורר, שלמרות אבני־הגיר המרובות, הפזורות על פני גנו, פרחה ערוגתו והעלתה גידולים יפים ומרהיבי עין כל כך.

 

ז    🔗

בעולם הצומח ישנו סוג אחד של גידולים שונים, שהצד השווה שבהם הוא, שהם אינם יודעים את חליפת העיתים, יען כי הם רעננים בכל ימות השנה ומכוסים כל ימיהם ירק חי. אלה הם הירוקים תמיד: “Semper Virens”. כזה הוא גם טשרניחובסקי. הוא הנהו אחד המשוררים והאנשים המעטים, שעליהם יש לאמר, כי הם רעננים תמיד. רק פעם שר על החורף ואף פעם לא על הסתיו. ובנפשו היוצרת שורר “אביב־עולמים”. ודאי היו בחייו הרבה צער ומרי, ודאי יש גם בלבו קרעים רבים: הן אדם חי הוא וסביבתו הריאלית הלא היא הסביבה הקרתנית של מאת־העשירים באירופה. ובלי שום ספק היו גם אצלו התנגשויות רבות עם החיים. אולם ביצירתו אין לראות שום משברים פנימיים ושום מהפכות רוחניות, בעצם טבעה שירתו תמיד אחת היא, כי –

הכנטות הצל

לא עוד יאיר יום,

וכי יועם פז

יחדל טהרו?

(“שירה”)

אישיותו היוצרת של טשרניחובסקי לא ראתה עד עתה על שמיה שום ליקוי־המאורות. ואם קרה לה לפעמים איזה אסון, היתה מיד מתעודדת תמיד.

שוב אתנערה,

ופי מלא שיר.

(שם)

כה הלך המשורר ביצירתו מגיל אל גיל, וכמעט תמיד היתה בת־שירתו עדויה זר־נצחון. מעולם לא היה אצלו צער של חורבן מקדשים ומעולם לא היה “נצרך”. “עשיר אנכי ברוח ולא אכלא” – הוא אומר על עצמו. ובכן – “כל דכפין ייתי”! נכון הוא להעניק לכל אחד מטובו הנפשי, כי יש לו רוב. ויכולים אנו להאמין לטשרניחובסקי בזה. הלא הוא היוצר, שהוד העלומים לא פנה ממנו אף רגע. עודף של תום וחום הנוער במשורר זה, ואש־תמיד תקד בלבו, אש־חיים.

כטל־שחרית היא יצירתו לנו, וכאשר תשמע, אומתנו – סוף־סוף הלא תשמע זקנה עלובה זו לקול חוזיה ומשורריה – כאשר תשמע ותבין את החידוש הרב שבשירת טשרניחובסקי, תקום ותאמר: “אחרי בלותי היתה לי עדנה”.

ואנו מה נאמר? אנו צעירי העם הזקן, בשעה שאנו רואים ומרגישים באישיותו של טשרניחובסקי את שלמות הנפש ואת עוזה. את אומץ הלב ואת רעננותו, את אהבת־החיים הנפלאה ואת הערצתם – אנו אומרים: אשריהו, ששיבת עמו לא פגעה בו לרעה, ואשרינו, שעלומינו נצחו את זקנותנו.

 

על זהב וברזל וסם חיים    🔗

לשר והרופא ש. טשרניחובסקי

בברכה

בפנותו “אל הסוניטה העברית” יאמר טשרניחובסקי כה:

"אהבתי צמצום ניב חרוזך, מטרטר כזהב,

מלוטש מחזיק בו המרבה שבמועט

וגמר בתיך לך המצלצל באון ורהב

חליפות הגיון בך כאור החזיז החד.

אך משרכזה בך מחשבתי בת הגיגים

מה דמות אערוך לך? – קלוחי ברזל סיגים

שנכנעו לדפוס, מוצקים ספוגי־צליל".

דברים אלה אמורים באמת בשירתו כולה של טשרניחובסקי. אותו צמצום ואותו לטוש, אותו עוז הצלצול ואותו ברק ההגיון. ולא רק בסוניטה המוקדשה לסוניטה העברית פתח טשרניחובסקי בזהב וסיים בברזל. בכל יצירתו הלך היסוד הברזילי ודחק לאט לאט את רגלי היסוד הזהבי עד אשר תפס מקומו. כי כברזל הנתך הנכנע בקושי לאפיקי הצורה כן היא שירתו. אך היא גם חיונית, יסודית והכרחית – כברזל. לכאורה יספרו שניהם על פלאי עבר גז בחיק אדמת אפל ועל צבר כוחות רז בכורי התהוות יוקדים, אולם מזהירים ונוצצים בזוהר מתכת אצילה וקלה היו שיריו הראשונים; כבדים וחזקים, קשי צלצול ורבי משקל כסומכות ברזל לבנין עד – כאן הם שיריו בתקופת הימים האחרונים.

וזוהי תהלתם.

כי שבענו כבר רכרוכים והתפנקות, פייז’שים ואהבים. לא לכדכד והספירים נשא את עינינו ולא מהם תבנה העקרה. הבא לנחמנו טוב יעשה בימינו בתתו לנו תחת הזהב ותחת הכסף המובטחים את הנחושת ואת הברזל הנחוצים, כי את אלה חסרנו. ולמה לנו אבני היקר של שירתנו החדשה, אם אבן לראש פינה אין לנו?

והנה דוקא את זו, אם בצורת אבני גזית או בתור אבנים גלומות, יש למצוא למכביר רק אצל טשרניחובסקי, גם מלט לבנין החושיות אפשר למצוא אצלו די הצורך.

כי בה בשעה שחבריו הצעירים ממנו עוסקים באזמרגדים ויהלומים ובשאר מיני מותרות לנפש חדלה השירה זה כבר להיות בשביל טשרניחובסקי רק שעשועים. כצפור בערבה היה שר רק בנערותו. משעמד על דעתו והכיר את דרכו המיוחדת ביצירה נעשה לתובל קין בשירה. אמנם מעולם לא חרז תעתועי הרגשות על נימי לבו כמרגליות ומעולם לא נשא בכיס בגדו ראי להסתכל בו תדיר ולהנוע מבבואתו העצמית כדרך הנרקיסים המודרניים.

תעודה לו בחיים ובה ימשול. הרגשת עולם לו קבועה וברורה – ולה יעבוד. כליל רעיונות ומעגל מראות לו – מחוגם צאת לא יוכל. על כן יראה כשליח לדבר חיים. ושליחותו – ברזל! לחשוף מחבואיו מתחת לשכבות עפר הדורות ולהרבותו בעורקי העם עני־הדם – התוכל היות מטרת חיים ויצירה יותר רוממה למשורר ורופא העובד עבודת עמו באמונה?

* * * * *

איני יודע אם מקרה הוא הדבר או יש בו קביעות חוקית, אולם בכל פעם שראיתי בימי חיי נפח ועושה ברזל, מבני ישראל, מצאתיו תמים ואידיאלי בטבעו עד להפליא. מבין ערפלי הפיח המכסים את פניהם היתה מקדמת אותי תמיד בת צחוק טובה ובקצב ירידותיו של הפטיש על הסדן שמעתי בכל פעם שירה מעודדת ומרגיעה.

גם טשרניחובסקי הוא ביסודו אידיאלי, אף כי יאהב לנופף לפעמים בחרב ובקשת ולדבר על סערות וקרבות. אף אלה הם אצלו מעשי נוער, ומקורם – עתרת דמו ובריאות חושיו. כי באמת “אחר אל בראהו” בתוכנו (אל תקרא איחר אלא אחר), ובמובן הצבורי־היסטורי גם “קדם בוא”. נוסף לזה מוצאו, מולדתו והתפתחותו, שהיו אחרים לגמרי מאלו של שאר המשוררים העברים. אף השכלתו ו“פרנסתו”, היינו למודו ועסוקו ברפואה. המרחיבה את דעתו של אדם ומעמיקה את הרגשתו, הביאוהו לידי תפיסת כל שהוא “משפט חיים וחוק”. מכאן יחסו לאדם וליקום, אותו יחס כל יכיל וכוללם יחד של טבעוני נאור. מכאן גם לכתו בשביל הזהב אל הפתוס ואל הליריות, בה בשעה שעשה קפיצת דרך רבה בשירתנו בשאפו ובהגיעו למרומי האפוס והאידיליה. הראשונים היו לו רק מעמדי נפש עוברים, ואלו האחרונים הם תכונות יסוד למהותו. ועוד: קוראי בגרון והומים בלב יש לנו רב, אף ביתר עוז וביתר עדינות מאשר אצל טשרניחובסקי, אבל שקטי לב ורחבי עין כמוהו אין לנו כמעט. ואולי אין לנו באמת.

יש אומרים: סופה, סער – זהו טשרניחובסקי. גם זוהי טעות סופרים, כ“יוונותו” המדומה. כי מי ממשוררינו לא שר עליהם, בייחוד ב“תקופת הסער” לשירתנו החדשה? הן אף אצל פיכמן הרך והענוג ישנם שירי סער. ושמעונוביץ ההוזה הלבבי הוציא אפילו קובץ שירים מיוחד שחצי שמו הוא “סער ו…” לא! סערות וסופות (אמיתיות, מידי שמים, בערבות לבבות ובימי נשמות, או מדומות, מידי אדם, בצלוחית של מים) הנן תמיד מחוייבות הטבע האנושי אצל כל צעיר, והן הן סימני נערות לכל נפש צעירה בשנים ובנסיונות, גם באלו שאין טבען בכך. אולם ההבנה השלווה, התפיסה החודרת והמתינות ביצירה, ביחוד כשהן מקדימות להגלות אצל איש כמו אצל טשרניחובסקי הנן בלי ספק מתנת קבע לאדם. ומשום זה הוא טשרניחובסקי האידיליקן והאפיקן שלנו – par excellence כי בעיני נחשבות גם הסוניטות היותר יפות שלו לאידיליות נחמדות, אף על פי שהן שייכות על פי צורתן לסוג ספרותי אחר. וכדי לעמוד על טעמה האפי המיוחד של סוניטת טשרניחובסקי די להשוותה לזו של פטררקה מצד אחר ולזו של שקספיר מצד שני. וערכו של טשרניחובסקי ביצירה האפית של שירתנו החדשה הלא נעשה ברור לעין חוץ מן האידיליות שלו גם בתרגומיו, שביניהם מונח בכתב יד, לחרפתנו, כאבן שאין לה הופכין, תרגום האיליאדה והאודיסיאה. (איכם, מו“לינו, העוסקים בצרכי התרבות ב”דעת ובאמונה"? מי ביקש מידכם את “בנות השחף” ואת “גני הדבדבנים”, את “ספר הבדיחה והחידוד” בהידור כה רב ואת “הלב” של אמיצ’יס בהוצאת כפלים? מה עלובים אתם, שלספר הספרים של חצי העולם התרבותי לא נמצא ביניכם גואל ובמקום זה רדפתם כולכם אחרי עשיית ספרים הרבה אין קץ, ספרים, שהלהג ויגיעת הבשר כה רבים בהם).

אכן קדם טשרניחובסקי לבוא. השלווה והאידיליה האמיתיות עודן רחוקות ממנו, מה רחוקות. ואנו גם אין אנו ראויים להן.

אומנם, כשהוא לעצמו, מוצא טשרניחובסקי בנפשו כפעם בפעם די הדים לרוגז חיינו. ויתר על כן: מנגינות הזמן השונות שלו מלאות גם עוז ועניין רב. אבל גם בהן, הרוויות אימת גורלנו, ידע להגיע לחוף נחומים משקיט.

כך, למשל, נחוצה היתה “כידוע” לביאליק בעת צערו הופעת “הצדק” תיכף ומיד, בה בשעה שלטשרניחובסקי דיה ההכרה, כי כל טיפה וטיפה של דמו ודמעו “לא שוא האדימה” ו“לא נגרה בכדי”. אין הוא בא לקטרג על מוסדות העולם ואין הוא חפץ כלל בהריסתו, אך ורק משום ענויי עמו, אף כי גם הוא שר בשעתו שירים “לאומיים” ואף כי אין כמוהו מוקיר את חיי האדם. להיפך, הוא מוכן אפילו לברך על היסורים אם רק יביאו גאולה לעולם. ומשום שבטוח הוא שדמעתו –

לא תפול שוא ארצה

בלתי אם פרצה

בחומת העבדות ובכבלי הדורות

“לישע ולאורות” –

משום בטחון זה הוא קורא בשקט:

“ואם יעלה גורלי – רבוני הנני”.

זוהי מדרגה של נפש אידיאלית ביסודה. גם מקדשי השם שלנו היו בטבעם אידיאליים מאד.

* * * * *

אולם שאלה היא:

א) עד אימתי יוכל איש אוון להיות שקט ושלו?

ב) ומדוע הולך טשרניחובסקי ונעשה במשך הזמן יותר ויותר כבד־פה, בה בשעה שמעוף נפשו היוצרת נעשה יותר ויותר קל ורם?

תשובה: על ראשון – עד שיצא מחוג אישיותו ויסחף עם עלעול הצבוריות, ועל אחרון – משום שעם רבות הימים מרבים להקיפו ולאפפו נחילי מראותיו הבאים מתוך ערפלי הדורות.

ובאמת, חשוב חשב טשרניחובסקי לשבת בשלווה תחת כנפי אפולו והנה ראה את עצמו הולך וקרב להיכלי הרז של דיאוניסוס. בין שני אלה נשאר עד היום הזה, בשביל החושבים יונית, ועיני המרגישים עברית יראוהו צועד בצעדים מהירים בינות במות התמוז והעשתרת אלי “פסגת הר־ההר, מענה אלוהי קדם”, אמנם תעה יתעה עוד בממלכת האליל, כי תפסוהו “אלילי עולם גז ואין לו מנוס”. אבל ה“זיק ממזרח” הוא שהיה בו בעיקר ליקוד. ו“מזרח” תרתי משמע: מזרחנו אנו שמעבר לים ומעבר הנהר, מקום שם חיו ופעלו אלילי תרח ותרפי רחל, אלוהי גלגל ופסלי דן, ומזרחו של עולם, מקום שם יעלה אבי כל חי, הוא השמש.

מה נפלאת היא הזיקה לשמש שנתעוררה בלב שני אדירי שירתנו ושהביאה את שניהם, את טשרניחובסקי ואת שניאור, לידי יצירת שתי קוסמוגוניות שונות ונהדרות!

אך ספר היצירה של טשרניחובסקי רב בו גם “נחלת העבר נותן צו”, ובמעגל הקסמים של רננת הנצחים היה עליו למצוא בטוי להכרת־העולם שלו. נוסף לזה גדל בינתיים האירוס שלו האידילי והילדותי והיה לאל שדי רב ידים הפועל וחי בכל יש. לרשת זו של תעלומות הבריאה ומסתרי החיים הצטרף עוד צער־הדור ו“שיר כל גוי וגוי” וגם “דם כובשי כנען” דורש ממנו תפקידו – חי התמוז! אף איש דברים מלידה ובטן לא היה מוצא את לשונו בין שניו משפעה כזו של מראות ומחשבות הבאות ברהט ויקוד. ומה גם טשרניחובסקי שחשוקי ברזל נתונים על חשקי לבו מתחילת ברייתו, והראיה: שפת הפרזות שלו המקפצת וטופפת.

וזהו באמת פלא ראשית. לא כנור לו ולא חליל. רק אבנים כבדות בידו, והנה ינגן בהן את המנגינות היותר עדינות. בפה מלא גיר ישורר ובכל זאת יגיע לפעמים כה קרובות לידי מוסיקליות רבה. מהיר הוא במלאכתו בצורות השונות כאילו היה אדון לשיר, בה בשעה שבאמת שפת השיר היא גבירה לו. אולם את הצורה ואת השפה שר, ויצא – בשירה.

על כן כה יאהב את הסוניטה. קיצבה המרוכז והחגיגי, חוקיה וסיגיה הקבועים מתאימים כה לשאיפה לכבוש עצמו המכרחת אצל כל כבד־פה. וזהו נסיון ונצחון כאחת. (הה, מי יתן וחנן אלוהי הספרות גם את רבים ממשוררינו בכבדות־פה כזו!) ועוד חיבה יתרה נודעת לה לסוניטה משום ההרגעה וההתרה שבבניינה. עצם מהותה של הסתימה אינו סובל כל תיק"ו, ואילו סתם שיר לירי המיטב בו הוא החסר שבו.

ומשום שטשרניחובסקי אינו שייך לסוג המקשנים, אלא עיקר הווייתו הוא חיוב החיים והיש, טוב לו ככה בד' האמות של הסוניטה ובמישור האידיליה והאפוס. אשרהו ואשרנו שהוא אחד ממחייבי החיים וממזכם. הלא כה מעטים הם אצלנו, השוללים והמשוללים כל חיוב.

מכאן ערכו המוסרי והתרבותי הרב.

* * * * *

עצם היותו של טשרניחובסקי היוצר בינינו ועצם מהותה של יצירתו הנם הופעה חיונית כה חשובה, שמן הראוי היה שתהיה לה עלינו השפעה אתית בלתי אמצעית וכבירה.

כי בהבדל מכל מיני הזמירים המזמרים שלנו, שהאמנות היא להם שעשועים, יש לה לשירת טשרניחובסקי מטרה טמירה, והיא הפעולה. כמעט כל שיר ושיר שלו הוא חוץ מתוכנו הרעיוני וצורתו האמנותית גם קריאת עדוד, דבר זרוז ומקור אמונה.

תמיד יאמר: –

"אם עיים מקדשך על מזבחו ואדניו,

ואם גלה כבוד אל ונעלו ענניו

בנשוא הרוח תקוותך כמוץ

אשפוך עליך טל תחיה ועדניו

ושב ורפא לך – חזק ואמץ".

(כל דכפין…)

ובמקום אחר:

"ויהי זה החשך פי שבעים ושבע

וישלח בי צבא כל אימותיו הטבע

…………………

אני את הדרך אמצאה – אך הרה!

ומעלה ומעלה! בין צורים וכפים

על פחת ותהום, יד אל יד, העיפים!"

(מתוך עב הענן)

ואכן יש בשירת טשרניחובסקי לכל מיני העיפים בתוכנו הרבה משום סם חיים. כי בה בשעה שעל ביאליק מוטל היה בשעתו להציל אותנו ע"י אמצעים שליליים מתחום היאוש האישי והאבדון הלאומי זכה טשרניחובסקי לגשת מיד לעבודה חיובית.

למה הדבר דומה? לאשה מתעלפת מאפיסת הכוחות. באות השכנות, מזות עליה מים קרים, מזעזעות אותה וצובטות ודוקרות לה. האשה תתעורר לרגע ותתעלף שוב. בא הרופא, מזריק בה הזרקות של שמן קמפור והיא שבה לתחיה. ועוד אינו אומר די, אלא מביא לה בכל יום ויום יין לחיזוק ולהחסנה.

וכיין הטוב תבוא בעצמותינו – צריכה לבוא, בין במחשבתנו הלאומית ובין בהרגשתנו האישית – “שירת האיש רד בארץ”. אקטיביות מיוחדת מדברת מתוכה, ובה גם הכוח להפעיל את תאי גופנו במלחמתם נגד הנגעים הממאירים שלנו. בארץ־ישראל נתקדש השם והמושג של “העבודה”, בארצות הגלות נתעלה על ידי הנוער החלוץ לפני זמן לא רב המושג “עליה”, אולם כמעט שטשרניחובסקי קדם לשניהם בהרימו על נס את ערכה האנושי של הפעלנות וההתעלות הפנימית. אלו הקריאות התמידיות שלו: “אל תחת”, “רש!”, “עלה וצלח ופעל!” – מה רבה חשיבותן בשבילנו, האמונים אלי אותו תולע, הנקרא ספקות! כולנו הננו אנשי הפעלות, אבל מן ההפעלות אנו באים לפעמים רחוקות רק לידי התפעלות ולא לידי פעולות. והנה שירתו של טשרניחובסקי יש בכוחה להעבירנו על פני תהום זו הרובצת אצלנו בין ההפעלה והפעולה. עלינו רק להיות חדורים מרוח התורה היוצאת משירתו.

תורה שירית או שירה מאליפה זו אלה הם עיקריה, שעל כל אדם להשכים ולאמרם:

א) “אלוהים סביב לי” – ו“במקהלות אין הסוף ארנה ולא אדום”.

ב) “תקפני עיזוז הצמאון” / “לאותו הרצון הנמרץ ובוער” / ו“מעצור לא יכיר” – על כן –

ג) “כח ועצומה אל הבו לי, הבו!” / “להיות – – חוט אחד ברשת כל כוחות עולמים” / “רוקמים בגלוי ואורגים בסתר” / “חידת החיים לעד לא תיפתר –”.

ד) “קום ועלה, אמץ וחשוק”. – אשמע צו לבי, לב האנוש, ונפשי העברית תעודדני:

ה) “לנו זאת הארץ תהיה / ואתה תהי בבונים”. כי –

ו) “אאמינה גם בעתיד”, עתיד סתם, עתיד פרטי ועתיד כללי.

ז) “ישאו שלום” / “אז וברכה לאום מלאום”. ומה טוב –

ח) ש“נפשי דרור שואפת”.

ט) “ועוד אאמין גם באדם” / “גם ברוחו, רוח עז”.

י) “כי אגדה – החיים הגלויים”,

י"א) “ואני זאת חפצתי: כל שעפי, מעבדי” / “יתגלמו – ועיני הרואות – בין ידי”.

י"ב) “הייתי לאלוהי כיקינטון וכאדני” / “שאין בעולמו לו אך שמשו זה הצח / ומלאך דופק בו: קום גדל, בן־ציץ, ופצח / רינתך, רינת־חג, בחרול הנשכני”!

י"ג) על כן – “לקראת שמחות, לקראת גיל / פנו דרך, סולו שביל!”

תורת חיים זו הבוקעת ועולה מתוך שיריו השונים של טשרניחובסקי מוארת באור בוקר של אישיות שלמה ומוצקה שעם היותה קשה כברזל נוי ותום לה כציץ־הבר. עיקריה הם תכונות לה, ותכונותיה עיקרים. אשרי האיש אלה לו, ואשרי העם שלתרבותו יכנסו כנכסי צאן ברזל.

ובינתיים –

“לקראת שמחות, לקראת גיל”

“פנו דרך, סלו שביל!”