“ויהי היום ויבואו בני האלוהים להתיצב אל ד׳ ויבורא גם השטן בתוכם”¹, כך מסופר בספר איוב. אלוהים גומר את ההלל על תומתו ויו­שרו של איוב, אך אף־על־־פי כן נותן הוא לו את הרשות לקחת ממנו את כל הונו ורכושו למען נסותו ולהוכיח את עמידתו האיתנה באמונתו ובצדק­תו. ובבוא השטן שנית להתיצב לפני ד׳ אמר לו ד׳ ברוגז ובנזיפה: "ותסיתני בו לבלעו חנם².

רבה מאד הפליאה שבספור זה. מפליא הדבר, כי השטן זכאי להופיע לפני ד^, בתוך בניו, כי ד׳ מקבל את פניו כפני ידיד ותיק, ועל כולם מתמיה, שהאלוהים, אשר לו החכמה והוא יודע כל, מתפתה ע״י השטן לעשות מעשה, שאח״כ הוא מתחרט עליו. השטן איננו עומד כאויב גלוי נגד ד^, ואף לא כעבדו. אמנם, עליו לקבל רשות מאת ד׳ ליסר את איוב ביסורים, אך הוא נושא ונותן עם ד׳ כאשר נושא ונותן שליט אחד עם רעהו, אם גם גדול הוא ממנו.

יש מן החוקרים הסוברים, שדמות השטן עברה מפרס לישראל, שכן בתנ״ך היא מופיעה רק במאוחר ורק זעיר פה וזעיר פה. בפרס היה השטן יסוד הרע חלק חשוב של הדת, המבוססת על המלחמה שבין אהורה־מזדה (אורמוזד)³ ובין אהרימן (אנגכה־מתנא)⁴ – מלחמה שבה על האנשים להשתתף. אורמוזד ואהרימן אחים הם. תפיסת האל העליון והשטן כרוחות קרובים זה לזה כמעט, או בהחלט, שוי־־ערך וחישבות – קימת באגדותיהם של עמים רבים. יש מהם שיכול היות שקבלוה מפרס, אך לגבי אחרים, כמו למשל העמים הטבעיים שבאמריקה, לא יתכן הדבר. אצלם אומרת המסורת, כי בראשית האל והשטן מרחפים לבדם על פני המים הראשונים או כי הם יושבים בתור צפורים על עץ אחד. באגדות בולגאריות הם עושים חוזה ביניהם. לפיו האנשים בהחיים לד׳ והמתים לשטן, – חוזה שבוטל ע״י הנוצרי. אלוהים והשטן פועלים ביחד בבריאת העולם ובאופן כזה, שאלוהים עושה את מעשהו במדת מה מתוך מבוכה ואי־זריזות ועל השטן הפקח לסיעו. השטן מביא את הארץ לאלוהים בשעה שהוא צריך לה, הוא נותן עצות טובות ומועילות; אולם אין הוא מסוגל לעצם מעשה הבריאה. באגדות ההודיות מסופר לרוב על אלוהים והשטן כעל אחים ואף תאומים או למצער כעל ידידים. פעם מסופר, כי אלוהים חש בבדידות והתגעגע לריע, והנה נשמע קול השטן: “הנך מגעגע לאח? אני חפץ להיות לך לאח”. אלוהים מסרב לקבלו כאח, אבל מסכים, שיהי לו לחבר וכעבור זמן מה נודעים לו ממנו הדברים הרעים ביותר. באגדה בולגארית מתבונן אלוהים בצלו ואומר לו: קומה, היה לי לאח ולחבר! מאז מלוה הצל את אלוהים בתור שטן ואלוהים ממלא את כל משאלותיו. אצל שבטים אמריקניים מסוימים מופיעים אלוהיהם בדמות חיות והאל הרם ביותר הוא הנשר הפקח והטוב, הוא בורא העולם ולעומתו, קויו, התן כשטן, שהוא גם יריב וגם רע. וקויו פקח, ערום, זריז, שקדני ולרוב הוא עולה על אלוהים בחכמתו. הוא מקור הרע, מפיו יצא השקר הראשון והוא סכל את כונתם של בני־השמים לתת לבני־אדם במתנה את האלמות. פה ושם נרמז כי קויו היה לפנים קרוב מאד לאב שבשמים ורשאי לראות את פניו. דומה הדבר לאגדה הנוצרית על לוציפר, שהיה האהוב ביותר והיפה ביותר בין בני־האלוהים ובגלל גאותו דחהו אלוהים והיה למלאך רע, וכן מזכיר הדבר את האל היפה אך הדו־פרצופי, המכונה בשם לוקי, והוא אויבם של האלים הצפוניים, אם כי קרוב הוא להם ביותר. “התזכור, אודין, שבימים קדמונים ערבנו את דמינו אהדדי? – ונשבעת לא לטעום מן השכר אף פעם אם יגישוהו לשנינו”. קויו אינו רק מזיק, כי־אם גם משלים את אלוהים כאשר בטובו החד־צדדי נראה הוא כרפה־רוח. קויו מבהיר לו, כי מן ההכרח שיהיו נגודים וכי אושר ללא הפסק לא טוב הוא לאדם.

השטן אחראי לא רק לרע שבעולם, כי־אם גם למגרעות בני־אדם ולרשעותם. כשעבר השטן ליד האדם הראשון סמוך להבראו בידי אלוהים והוא שוכב וישן תקפוהו קנאה וצער למראה היצור היפה ולא נתקררה דעתו עד שירק בו והכתימו. ברוח זו מוסרת האגדה היונית כי האנשים נוצרו מדמם של הנפילים שנרצחו ונגועים הם איפוא בכעין חטא־מורשה. אלוהים איננו יכול למחות את הרע, שהשטן נותן בברואיו, אך לעומת זה אין השטן יכול לפחת רוח־חיים ביצורים המלאכותיים היוצאים לפעמים מתחת ידיו. כוח־יצירה לא נתן לו. ברם, לפרקים הוא מועיל לאנשים בערמתו כשם שדמות דומה לשטן מביאה להם את האש הגנובה מאת אלוהים. מביא־אש כזה הוא פסומטבס, שבמסורת לא נתבהרה מהותו לגמרי. עוד בימי־הקרוב לו. מתחילה היה קרוב מאוד לאלים הטובים, עלה עליהם בזריזותו ובחריפותו ואח״כ הוא מתגלה יותר ויותר כאויבם וחותר לקראת אבדנם. כפרומטבס כן גם לוקי רותק לסלע ובקצו זה הטרגי מתקרב הוא לאותו גומל־חסדים שטני של האנשים, מבלי להגיע למופלאותו. שניהם עומדים בקשר לאש שרבה בה הברכה וגם הקללה, המביאה לאנשים תועלת וגם נזק.

הצד השוה לכל האגדות והספורים האלה הוא, כי אלוהים והשטן נראים קרובים מאד זה לזה במובן משפחתי או במעמדם – ותיאור זה עמוק־משמעות הוא וגרעין של אמת בו. ברם יש אי־הבנה של מהותם של שני הכוחות, בזה שמיחסים כל פורענות וכל אסון לשטן ואלו האל־האב הטוב מביא לאנשים רק את המבוקש. האלים הגדולים של עמי־התרבות אינם חלשים ורפי־ידים, גם יהוה וגם זבס חזקים הם ונוראים⁵, “יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע”, אומר ישעיה, וכן כתוב:⁶ “אם תהיה רעה בעיר וד׳ לא עשה”. בטרגדיה היונית בבוא פורענות עד תומה נאמר, כי מאת זבס היתה זאת. גם יהוה וגם זבס מעוררים עיניהם ומקשיחים לבותיהם של אנשים שבאבדנם הם חפצים למען יוסיפו לחטוא ולפשוע. ״ברצות אל למחות דור־אנוש מן הארץ לבלתי השאיר להם שריד ופליט – כי־אז נותן הוא לאנשים להתחיב בנפשם“, כך נאמר בניאובה של איסכילוס. ובמקום אחר כתוב לאמור: ״האיש אשר אחד האלים חפץ ברעתו – בעיניו הרע טוב הוא.” האל מבלבל את עשתונותיו של האדם עד שלא ידע להבחין בין טוב לרע. הן גם גתה אומר: “אתם מביאים את העני לידי חטא” הואיל וכוח־שפוטו של אנוש מוגבל הוא, לכן תפיסתנו על אושר ואסון עשויה להיות מוטעית בהחלט. לא זו בלבד שאשרו של האחד יכול להיות לרעתו של האחר כי־אם גם מצבנו משתנה לעתים קרובות כך, שמה שחשבנו קודם לאסון מתברר לנר כאושר וגם בהפך; אבל בתנאים שוים משתנה משפטנו על מה שנדמה לנו כאסון או כאושר. ככל שתבוא רעה על בני־אדם לא נוכל לדון על־פי זה על טובו וחכמתו של ד׳, שהרי אנו עצמנו אין אתנו יודע מה הוא אשרם ומהו אסונם. גם בהשא אלוהים אדם לעשות אוון הלא כונתו אלוהית היא, כלומר בחכמה ובצדק הוא עושה זאת, אך קצרה דעתנו מהבין. ואולם השטן מסית את בני־האדם לעשות את הרע, כי על־כן חשקה נפשו ברע, ובהניעו את האלוהים להמיט אסונות על איוב הלא עשה את הדבר מדעתו כי בצר לאנשים נוטים הם יותר למרוד בד׳. על־פי מהותו הוא מתאוה תאוה אל הרע ושנא את הטוב. כמי שאינו יודע אהוב הוא הפוכו – ונגודו של אלוהי־האהבה. ומכיון שאינו עשוי לאהוב אינו יכל ליצור. כוח־בריאה יש רק לאהבה או לשנאה הכלולה בתוכה. אמנם השטן רגיש ומקפיד על כבודו, אך אין הוא מסוגל לאהוב אפילו את עצמו. אין בנפשו הריקה והשוממה, כי אם קנאה, לעג, רשע, הבל ויהירות. הוא שלילת האלוהי, אבל כלל וכלל איננו אפסי, ואדרבא, הוא פעיל, אך לא יוצר ולא פורה. הוא שרו של עולם שמטבעו לשים את הרע ברום־המדרגה. אמנם, המשוררים שרים על זה, שאין עלי־אדמות חטא ללא גמול, שאלוהים עונש על הרע; אך עם זה הם נושאים גם משלם על העובדה, ש״טחנותיו של אלוהים טוחנות אט־אט“. ומלב מי עוד לא התפרצה התלונה הנצחית של קוהלת: ⁷”ואראה את כל העשוקים אשר נעשים תחת השמש והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם, ומיד עושקיהם כוח ואין להם מנחם".

הרשעים ידם על העליונה בעולם יען־כי חלק להם בכוחו של רבונם, של מושל העולם. משרתיו־עוזריו אינם אלה שאנו רגילים לקרוא להם חטאים או פושעים אלה אשר תאותם, או מצוקתם, חנוכם הרע או דוגמה לרעה הדיחום לדרכים רעות – הרי יכול היות שלבם לד׳ בו בזמן שבני־אדם, הרואים לעינים, דנים אותם לכף־חובה. תלמידי השטן המובהקים הם בני־שחץ, היודעים אמנם את הטוב, אך חכמים ורמים הם בעיניהם ולא להם לעשותו. תאות־השלטון הטבועה בקרבם דוחפתם להשתלט גם על מצפונם ולהכניעו. גאותם היא להתנגד למצוות אלוהים ברצותם להדמות לו. אומנם מתיסרים הם ביסורי־־גיהינום של כליותיהם, אך אוכלו כליל והנם קרים כקרח. שכן אין הם עשויים להתחרט, יהירותם מעכבתם והואיל ואין הם מבקשים כפרה לא יכפר להם ד׳.

יפה להפליא ציר טינטוריטו את השטן בהראותו במדבר לישו את כל אוצרות־תבל לזכותו בהם. יפה הוא השטן, גאה, פקח, עשוי לפתות, להוליך שולל. ומהיותו מצוין כ״כ ביתרונות ובמעלות התנשא והיה בעיניו כאלוהים. והואיל ולפני שהורד מגדולתו היה דמוי־אל ואהוב־אל לכן יכול היה להופיע באגדות כאחיו וכחברו של אלוהים. אין הטוב יכול לבוא מן הרע ואין הרע יכול לבוא מן הטוב – כך אומרת האגדה ההודית. לכן אהובה־מזדה (אורמוזד) ואנגרה־מיינא (אהרימן) אחים הם: לכן עומד השטן כנגד ד׳ ככוח עצמאי. אם כי לא דומה לו ביכלתו. אמנם כן, יתרון־כוחו של ד׳, הוא מעבר לעולמו ולא תמיד הוא מתגלה בזמן ובחלל. אך קימת האמונה בנצחונו הסופי של ד׳. מן המבול עולה הארץ המחודשת בהוד־שחרית ובהחרב העולם מלא־האשמות תקום בריאה חדשה הדורה יותר! בעולם ההוא יזהירו הצדיקים כזוהר הרקיע והזורעים בדמעה ברנה יקצורו. צריך להתגבר על העולם למען לא לסבול ממגור וממצוק. לפי אגדה נוצרית כבר הושם השטן באזיקים כפרומטבס וכלוק, המכשפות משפים ומשפשפים את רתוקותיו כדי להתירו ול­שחררו, אולם מדי שנה בהשמע בחג־הפסחא הקול הקורא “ישו קם לתחיה” נעשים כבליו שוב עבים וחזקים.

בהתעורר האדם להכרה עצמית ובראותו את עצמו עומד בין הטוב ובין הרע – או־אז משיג הוא את מושג האלוהים כקדוש, שבצלמו נברא, ויחד עם זה את מושג־השטן הלוחש לו באזניו, כי הוא עצמו, האדם הוא אלוהים ועליו לעבוד את עצמו. השטן מראה לו לאדם ראי, בו הוא רואה את עצמו יפה וללא דופי. הנגודים החריפים ביותר שבעולם, אלוהים והשטן, מוצא אחד להם בקרב האדם. שניהם, גלויי־בראשית הם, חזיונות קמאיים ברוח.