הוא מענה פי חכם מוכיח על דבר ספר מגיד אמת.

קול הקריה הומה על השמועה הבאה בכתבי העתים, כי יצא בלייפציג ספר מגיד אמת לאורה, המכלכל את דבר הרב ליליענטהאל ואת מעשהו בארץ רוסיה, שמעתי ולא שַתִי לבי לזאת, כי שערתי כי הוא מעשה ידי אחד הקנאים, אשר נחשבו להם כל רבני אשכנז ככהני הבמות, ויהודי בלי זקן גרוע בעיניהם מזקן בלי יהודי – על כן לא שקדתי לראות את הספר ההוא, כי ידעתי את תבנית ספרי מחברים כאלה אשר לא למדו לבבם לחשוב גבוהה ואת לשונם דבר כמשפט, רעיוניהם מבולבלים ולשונם נלעגה בפיהם, ורק כּדֻבִים המו יהמו מלים בלי דעת לאמר אבדה האמונה ונכרתה מן הארץ, כי האשכנזי מבקש לעקור את הכל, אבל מה נבהלתי כאשר הגיע הספר על פי מקרה לידי בבואי ארצה אשכנז למצוא בו את אשר לא שערתי, מכתב ערוך על טהרת לשון הקדש ומיוסד לָרוב על אדני ההגיון, לא ראיתי לשון למודים ממנו בסופרי דורנו, והוא מכלכל דברו את הרב ליליענטהאל במשפט, הֵנַע יגיע אותו בכברה, אפס כי לא יפיל עליו צרורות ולא יעפרנו בעפר, בקר יבקר את ספרו מגיד ישועה, אבל לא יפגע בכבודו, וגם בדברו או משפטים לא ידבר קשות, ונהפוך הוא כי ידבר עליו טובות על הטוב אשר הוא עושה בתוך עמו, אפס כי לא ימנע מוסרו ממנו מדי ימצא בו דבר אשר לא כדת, סוף דבר! ראוי המכתב הזה להִמָנות בין המכתבים המעולים אשר חֻברו בדור יתום זה.

המחבר קרא את שמו בראשית המכתב בשם יונה בן אמתי, ואף כי לא רחוק להאמין כי זה שמו באמת, וגם יודע אני משפחה בפולין אשר שם לויה שלה הוא בן – אמיטי בכל זאת קרוב בעיני כל קוראיו כי הסתר הסתיר המחבר את שמו בסתר השם הזה, ויקרא את שמו בן אמתי בשם הספר מגיד אמת אשר חבר.

שטו הקוראים בכל פנות המכתב ויחפשו בנרות רמז קל לשם המחבר בראשי אותיותיו ובסופם, ולא מצאו, ויהי כאשר נלאו לבקש ויקחו את בן בלי שם זה וייחסו אותו אחרי הסופר המפורסם הרב… כי רעה עינם ליחס לשון צחה כזו אחרי סופר אחד אשר לא יצא טבעו בעולם עוד, ויבחרו במחבר ישן לשום את משא הספר החדש עליו ומה גם אחרי אשר נודע להם כי הרב הזה אוהב דבק מאת המכובד ר"ט אשר הספר מגיד אמת מספר בשבחו.

באמת מכבדים האנשים האלה את הרב בעיניהם, ומיחסים לו מכתב הנותן כבוד לבעליו, כי רוב דברי המכתב מגיד אמת אמתים וברורים כשמש בצהרים, ובכל זאת קשה ליחס את הכתב הזה להרבה נ"ל אשר זרקה שֵבָה בו במלאכת הסופרים, מחמת הטעיות הנמצאות בו, ואין אני מתקשה על טעיות הלשון אשר בכתב ההוא, כי רבות יפליט העֵט בלי דעת, ומקצתן יוסיפו מסדרי האותיות, ודברים קטנים כאלה נתנו למחילה במכתב אשר לא נכתב בלתי אם לשעתו אבל יש ויש בו טעיות גדולות לא נוכל כַפְרָן, כי כמה ספורים לא כוון לאמִתָם, לא סדר את הרעיונות כראוי, ולא שמר את כללי ההגיון, והמה חטאים גדולים אשר לא יחטא סופר מהיר כמוהו, ואציגה נא מקצתן למשל.

א) הציר אשר יסוב עליו מכתבו הוא הכתוב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיו (צ"ל מפיהו) חלילה להחרד על כתבי קדשנו לשנות קוץ אחד מן הכתוב בשגגה או בזדון, כי מי שלח ידו בכתב השם ונקה.

ב) גם דרשת חז"ל על הפסוק הזה איננה מועתקה כצורתה.

ג) רב תהלות נתן המוזכר לירושלים דליטה בלא משפט, ראשיה עשה לחכמים קציניה משכילי ארץ, רבות פעלו לטובת ההשכלה ורבות יפעלו, עדות בדברים האלה כי הכותב הוא מבני העיירות הקטנות אשר כל הנוצץ זהב בעיניו, ומהפרטים המעטים ידין על הכלל כולו, ואלו נתן לו הזמן לב לדעת כי עתה אמר סוחריה נשים ובעליה נוקפי קירות בית המדרש, משכיליה בחשך ידמו, וכל הפורק עול שמים מעל צוארו יתברך בלבבו כי משכיל הוא, כאשר הוכיח עליה הרב רמא"ג בספרו קרית ספר.

ד) המסה אשר נסו משכילי ווילנא אל הרב בצלאל שטערן מנהל בית הספר באדעסע מספר המחבר כאשה קלת הדעת בלי אמת ובלי דעת, כי לא דברו משכילי ווילנא ולא עלה על לבם מעולם לתת את הרב שטערן בראשם, כי מה תקוַת המשכילים היושבים על יד היום המזרחי ממנהיג אשר מכון שבתו על שפת הים השחור? אף כי באמת רב אור הכוכב הזה להאיר גם במרחק, והאמת ברור לכל באי שער ווילנא כי בשנת ת"ר בשבת המועצות בחמש ראשי ערי המדינה לפקח על דבר הרבנים, עוררו איזה משכילים את לֵב הרב שטערן היושב במועצה בעירו להסכים בעצתו אל העצה אשר יעצו מבוררי ווילנא, והתשובה אשר השיב ה' שטערן לא היתה תוכחה כאשר דמה המחבר כי אם דבר ויכוח אשר התווכח אתם במועצות ודעת להעבירם מדעתם אשר לא טובה בעיניו, הכל לפי חכמת המשיב ולפי כבוד השואלים, לא בָזה להם ולא הֵקַל בכבודם, אמת כי לא הסכים לדעתם אבל כי נתן רגלים לדבריו וטעם לדעתו כתלמיד חכם המנצח את חבריו בהלכה, והמשכילים גם המה אף כי לא קבלו את דבריו לא התרעמו עליו, אין זאת כי אם אחד מבני הערים הסמוכות כתב את הדברים למשמע אזניו, והוא שמע ולא ידע מה.

ה) התקוה אשר קוו עדת המשכילים על הרב ל"ט בראשית ימי בואו מיוסדה על דברת יושבי כפרים אשר לא ראו מאורות העולם מימיהם, על כן היתה להם מדינת אשכנז ארץ מגדלת חכמים כעשב השדה, ורבני הפלסופיה היו בעיניהם אנשי מופת אשר הקטן בהם גדול בחכמה משלה, כל עסקיהם היא הפלסופיה היא תכלכלם והיא תשעשֵעם והמה יושבים במדור אשר אין בו דאגת אכילה ושניה, כי אם חכמים יושבים ועטרות חכמהי בראשם ונהנים מזיו הפלסופיה, ויחידי סגולה אשר בהם זוכים לגלוי אריסטו, כל אלה דברים זרים מאד בפי הרב… היודע את משפט הארצות וטיב המלומדים, ולא נכחד ממנו כי לא נחה רוח אריסטו על כל אשר בשם דאקטר פלסופיה יכונה.

ו) ובמדה אשר הרים את רבני הפלסופיה בראשונה אל במתי עב, השפילם באחרונה עד שאול מטה, אחרי אשר זכה להתרועע את הרב ל“ט וימצא בו ההפך מאשר מצאה מלכת שבא בשלמה, כמעט ראה את ל”ט והנה הוא כאחד מאתנו, הולך בלי קרני אור ואוכל ושותה כבני אדם, נפלו הפלסופים בעיניו ולא היה להם כל מחיר עוד, כל ידיעות ל"ט הגדולות לא נחשבו למאומה, שפת אשכנז היא שפת מולדתו, ואין יתרון לבעל הלשון הזאת על בעלי הדרשנים בליטה, אשר גם להם לשון מדברת גדולות בשפת מולדתם, לשונות עם נֵכר, הגיון וחשבון, קורות הדורות ומחקרי ארץ, הנה ידיעות קלות אשר תלמידי הגימנאזיום יודעים אותן.

כן משפטכם בני עיירות קטנות! ברגע אחד תפסעו מן הקצה אל הקצה, הידיעות האלה אשר אתה פוסע עליהן ברגל אחת מזכות את בעליהן גם בארצנו לעלות על במתי הקתדרא ולהיות רב ופראפעסאר ברבים, הן אמת גם–תלמידי הגימנאזיום יודעים אותן, אבל לא כל הידיעות שוות, אלה יודעים אותן ידיעת בית רבם ואלה עד תכליתן, ומי יתן והיה בקהל עמנו אחד אחוז ממאה בעל ידיעות כאלה, כי עתה לא היינו עוד חרפה בגוים, רואה אני את פני המחבר כראות פני אחד מנוקפי כותלי בית המדרש האומר כי מהרש"א אחד מכריע את שבע החכמות יחד, ובכל שקידתו על ספרי החכמה לא הקיא עוד את חֲלֵב מלמדיו עליהם –

ז) הרבה טרח המחבר לבקש צד גדלות להרב ל“ט, כי לא אבה להפסיד את תקותו אשר קוה ממנו, ואך אחרי אשר חפש ולא מצא נפל בעיניו מאד (צ"ל התנשא בעיניו מאד) ויאמר אשרך ארצי אשר משכיליך אינם דאקטרין אבל בעלי תורה ובעלי חכמה באמת, הפעם הזאת לא יונה בן אמתי שמו כי אם עורבא בר כוזיבא, כי מי המה אלה? אלה איפה הם? מדוע לא הביא למופת אחד מני אלף? גם לי לב כמוהו לערוך את המשכילים ולא אבוש להודות כי לא נמצא בהם אחד אשר יתחרה עם ל”ט בכל דבר חכמה ובכל ידיעה מבלעדי לשון הקדש אִי לך ארצי! אשר מחבריך יחזו לך שוא ומדוחים כאלה.

ח) אחרי אשר הוכיח המחבר לל“ט את ארבע מראות הנגעים אשר מצא בו, כי הוביש את פני המשכילים הדלים, הדר את פני העשירים, החניף בחלקות את המתחסדים, ויחלל את קדושת התורה לשתות יי”ש לפניה, נותן עליו בקולו לאמור “אתם רודפי צדק הדנים את כל אדם לכף זכות,” הפכו בזכותו, אך אל תאמרו את דבר אחד הזקנים לאמור את אשר לא הרבה שיחה עם המשכילים עשה מדאגה בדבר פן ירימו ידיהם על העליונה, והזהירות במנהגים גם הוא הסתובב מחסרון בינה להבדיל בין דין ובין מנהג, כי לא לדון על חכמתו באתי במכתבי, החכמה מתת אלקים היא על כן אל יתהלל החכם בחכמתו ואל יגונה איש תם אם הִשָה אותו אלוה חכמה, אך על הדברים התלוים בבחירה חפשית אני דן – על יושר לבבו אני מתחקה, וירא אני מאד פן על אפי ועל חמתי אהיה נאנס לגזור עליו את הדין כי אין תוכו כברו".

גם אני כמוהו אענה, אתם סופרי צדק השוקלים את כל מוצא פיכם בפלס ההגיון, שקלו את הדברים האלה בכף מאזנים, ואמרו אם יש להם רגלים ומשקל וידים מוכיחות! הלא ראשית דברי פיו סותרת את אחריתו, הן הזקן מצא זכות על ל“ט כי לא מרוע לב עשה את המעשים הנ”ל כי אם מחסרון תורה, והנה המחבר בא ויאסור לקבל את הזכות ההוא, ומדוע? יען לא חכמה מבקשים אנחנו מל“ט כי אם יושר לבב?? הלא זאת אשר אתה מבקש הוא הזכות אשר מצא הזקן עליו, לאמר חכמה אין כאן אבל יושר לבב יש כאן, ואם אך זאת אתה מבקש הנה הזכות אשר הזקן מלמד חזקה כראי מוצק, וצדקת ל”ט עומדת לעד, עדות בדבר הזיה הזאת כי המחבר הוא מבית המדרש של בעלי הפלפול וחבר נאמן לבעלי החלוקים, כי אלה המה הקשיהם, התרץ בעצמו הוא הקושיא, התשובה משיבה והשאלה במקומה עומדת זאת תורת החריפים, והאנשים אשר האמת להם לקו והגיון למשקלת ירגישו חכוך בגרונם בקראם דברים אשר אין להם שחר כאלה, ופיהם ימלא חצץ.

ט) גם בהוכיחו לל“ט מומו את אשר לא נשא על שפתיו את שם המכבד ר”ט איש חסדו, לא שמר את הסדר הראוי על פי חוקי חכמת הדבור, ויערב ספור ותוכחה יחדיו, כי עוד שפתיו מלאות תוכחה והנה היתה אתו רוח אחרת לעזוב את תוכחתו ולאחוז בספורים לספר אחת אחת את הטוב אשר גמל ר“ט עליו, ועל פי חוקי חכמת הדבור היה מקום הדברים האלה במרוצת דברי הימים אשר קרו לל”ט בריגא בווילנא ובמינסק, ולא בתוך התוכחה המיוסדה על הספורים, והנה זה בא ומפסיק את תוכחתו לשוב ולפרוט דברים אשר נאמרו כבר בכללם, כדרשן האומר נחזור על הראשונות ונוסיף נופך עליהם, חטא חטא המחבר אל חכמת הדבור חטאת לא יוכל כל איש טעם כפרה, ולא מחכמה יאמר האומר כי מתחת ידי הסופר המהיר… יצא כתב שאינו מתוקן כזה.

ואם יפלא בעיני המבינים מי אמֵן את פיו לדבר בסגנון לשון הרב… בעיני לא יִפָלֵא, כי זה יותר משלשים שנה אשר הרב הזה מרבה ומקבץ פועלים ללשון הקדש, ורבים התלמידים אשר יצקו מים על ידיו, ורבים מהם בעלי הלשון אשר עזבו דרכם אשר הלכו בה לפניו ללכת בדרכי מליצת הרב הזה, ומה זה יבצר מהם את אשר בכח רבם לעשות? “ועיני המבינים רואות כי כלכל המחבר דרכו בכללים אשר נתן הרב רמא”ג בהקדמת ספרו קרית ספר, אך בזאת שגה, כי הכללים האלה לא נכללו בלתי אם לאנשי משא ומתן, לסוחרים ולא לסופרים, כי הסופרים צריכים להגיון ולחכמת הדבור טרם ישלחו בחבור ספרים את ידיהם לבל יכשלו בכתיבתם כאשר נכשל המחבר הזה.

אולם מה לנו לחקור אחרי המחבר? יאתה עלינו דבר חז"ל אשר אמרו על החוטטים אחרי תעלומות כאלה לאמור "בין כה וכה עתידים המה לתת את הדין, אם כדבריהם כן הוא, הנה המחבר הסתתר לטעם כמוס עמו, והמה חותרים לגלותו, ואם לא כן המה מכסים אותו בטלית שאינו שלו ובדרך כלל מה בצע לחתור אחרי המחבר אם עדותו נאמנה במקום אשר אין אנו צריכים לעדות? כי המקרים אשר הוא מספר ראינו כולנו בעינינו, והמשפטים אשר הוא מוציא מהם נתונים המה לנו לבחינה, מה יוסיף לנו שם המחבר אם העוה משפטו, ומה יגרע ממנו אם הוציא לאמת משפט? זוכר אני לטוב את אחד מחכמי זמננו אשר היה דרכו לכסות את הדף הראשון בספר אשר הובא אליו לבקרו מדאגה בדבר פן תשחדנו אהבתו או תטנו איבתו לעוות את משפט הספר, כי אין טוב לשופט צדק כי אם להיות מוזר לבעל הדין מכל וכל, על כן נעזוב את דבר המחבר ונתורה אחרי תכלית מחברתו.

המחבר שמע את אחינו היושבים על אדמת אשכנז מלעיבים ברבנינו ובמלומדינו ואומרים עלינו כי עם לא – בינות אנחנו, על כן לא יחוננו המלך באחת מפקודת בית המלכות, ואף בדברים הנוגעים אל עדת היהודים לא השתמשה השררה באחד מבני המדינה, כי אם בהרב ל"ט הבא מארץ רחוקה, על כן התאזר המחבר לגול את חרפת האשכנזים מעל בני ארצו, ויגד לכל מבקש את דבר האמת, איזה דרך הגיע דבר מלכות אל בן הנֵכר הזה.

ובהיות הדבר הנכבד הזה תכלית החוברת הזאת, יאתה לכל אזרחי רוסיה להחזיק טובה לו, כי באמת כחומר ביד היוצר כן אנחנו בידי אחינו המלומדים באשכנז, אשר בידיהם הרעדאקציאן על כתבי העתים המוציאים לאורה בימינו אלה המונים המונים, וכל איש אשר בידו למשוך בשבט סופר ידמה בלבו כי בידו המשפט על ארץ ומלואה, ואין אני מתאונן חלילה על כתבי העתים בכלל, כי טובה רבה המה עושים עם כל ישראל בכתביהם אלה, אפס כי יכבידו ידיהם לפעמים על הסופרים ועל המחברים, על כן טוב עשה המחבר להורות להם כי גם לנו פה להשיב, יזהרו החכמים האלה בדבריהם וידעו כי עתידים המה לתת את הדין והחשבון עליהם.

ויד הזמן גם היא היתה עם המחבר לגול את חרפת האשכנזים מעלינו, כי כל אשר עינים לו יראה בכבוד האספה היושבת כעת בעיר המלוכה לפקח על דבר הכלל, ויקח מוסר לדעת כי לא אבדה חכמת רבנינו ובינת מלומדנו ובעלי מדינתנו לא הסתתרה למתיק סוד עם הראשונים ליד המלך, כבוד הרבנים מהר“י ווילאזין ומוהר”מ לובאַוויטץ לא היה לכלימה, אף כי המה מגודלים מנעוריהם על חכמת הספרים, ודבר אין להם אל המלך וגדוליו, החכם שטערן מפליא עצה לטובת עמו, והסוחר היילפערין מחזק את ידיהם, כולם אנשים אזרחי רוסיה המה גם סופרם המשכיל מאנדעלשטאם יליד רוסיה, עדות בדבר הזה כי לא אלמן ארצנו מאנשי דעת, אף כי מעטים המה בערך ההמון הרב ורחוקים איש מאחיו, ואין המלכות צריכה לבקש אנשי דעת בארץ רחוקה, כי אם תשרוק לחכמי ארצה ותקבצם.

והכוונה השנית אשר צרף המחבר אל הראשונה, היא להשיב חרפה אל חיק מחרפנו, ולהוכח למקצת קהילות אשכנז על הקלון אשר המה מקילים בכבוד הרבנות, לתת אותה לאנשים אשר רבה ידיעתם בחכמות החיצוניות מבתורה – ואף כי גדול הדבר האחרון הזה מן הראשון, בכל זאת לא הזכירו בלתי אם בדרך העברה לבדו, כי אין אחריות קהלות אשכנז עליו, ואך על ארצו הגין בהגידו כלאחר יד כי מוסמכים כאלה יכונו רק למגידים ולמנהלי בתי ספר אבל לא לרבנים, למען ידעו הדאקטארן אם יקראו לבוא ארצה רוסיא במה כחם גדול לפעול בארץ הזאת, גדול הדבר הזה בעיני ונכבד מאד, אחלי! אל יחשב לי לגאוה אם אשים נוספות על דברי המחבר בזה.

אליכם הדבר הזה אדוני הדאקטארין; אם רוח המושל יעלה עליכם או דבר הקהלות יבוא לקרוא אתכם הֵנה, אל נא תמנעו מבוא אלינו, כי כבד נכבדכם ושכר רב יש לפעולתכם, אך דעו מה אתם ולאן אתם הולכים! אם תאבו לבוא הנה בתור מגידים ומלמדים, תמצאו אזנים קשובות לדרשותיכם אשר תדרשו בצחות לשון אשכנז, ותלמידים מקשיבים את החכמות החיצוניות אשר אנחנו חסרים, כי ביחס אל הדבר הזה חכמים אנחנו ולומדים מכל אדם, אולם אם תדמו לעלות על גפי מרומי הרבנות, אז אחת היא עצתי הביאו אתכם, תורה תורה תורה, כי ביחס אל מעלת הרבנות דרכנו ליחס את החכמות החיצוניות אל התורה ביחס הנולי“ן אל המספר אשר אחריהם – כל חכמה וחכמה תגדיל את מעלת התורה ותאדירה עשרת מונים, וכאשר תרבינה מספר החכמות בלב הרב כן ירבה כבוד התורה בגללן, אולם אם אין מספר אחריהם, אז לא נחשבו כל הנולי”ן כולם לכלום, ואם אין תורה אין מאום, ואף אם יקיצו ישֵני עפר ויקום אריסט“ו מקברו לא יזכה לפסוע על ראשי עם קדש ברבנות, כבד נכבדו ונברך עליו בשם ובמלכות ברוך שחלק מחכמתו לבו”ד, אבל בקהל חכמי ישראל לא יחד כבודו, חכם יִקָרֵא רבי לא יִקָרֵא.

רבותי רבותי דבר גדול דברתי אליכם! אך אל תטעו בדברי לחשוב כי בחפצי להחם את נזיד הפלפולים אשר התקרר מרוב ימים, והנני מבקש ממכם לדרוש חלוקים, לתלות הררים בשערה, לפלפל במוקצה ולקצות בפסולי המוקדשים ולהוכיח מבין שניהם שיש בגידין בנותן טעם – וכדומה מערמת שועלים קטנים המחבלים כרם השם צבאות, ויעשוהו כרום זולת לבני אדם, לא כן רבותי, לא זאת התורה המבשרת את בעליה לרבנות בארצנו כי הורה אשר אנחנו מבקשים מאת רבנינו היא תורת אמת, חכמה ולא ערמה – בקיאות בתלמוד ובפוסקים בינת אדם ישרה לדמות דין אל דבר ומעשה אל הלכה ודעת שלמה להשיב את סעיפי שולחן הערוך אל שרשם ואל עיקרם בתלמוד לבל יחרגו ויגששו כעורים וכפסחים בשולחן הערוך הקצר מבלי דעת טעם הדין ומקורו, כי רבנים כאלה החיים מפי השולחן ערוך משעבדים את בית ישראל כולו אל המדפיסים ואל משרתיהם אשר המה על פי רוב נערים קטנים ועמי הארץ, ואם חלילה יטעה המדפיס לדפוס מותר תחת אסור יתירו אשת איש לעולם, ולהפך יאסרו אשה על בעלה, חלילה לבית ישראל ללכת כבהמה בעקבי רועים עורים ופסחים כאלה.

מדי כתבי את הדברים האלה נזכרתי במקרה קטנה מקורות ימי חיי המתיחסת על הדברים אשר לפנינו, והנני חותם את מכתבי בה.

בהיותי בחור כבן עשרים שנה, ממולא במקרא ובמשנה, גם בתלמוד ובפוסקים הטבעתי אדָני על יסוד נאמן, עבר עלי רוח חמדה לקרוא גם בספרים חיצונים, ואחל ללמוד שפת אשכנז מפי מלמדים אשר באמת לא היו ראוים להחשב גם בין התלמידים, ורק שקידתי לבדה עמדה לי להוציא יקר מזוללים אלה, עד כי במרוצת הימים, השכלתי מכל מלמדי בשפה ההיא.

בעת ההיא נקרה אבי זקני המנוח לשחר את בית אבי, איש גדול בתורה ועז ביראת שמים, הוא היה אומר אם תהיינה כל החכמות החיצונות בכף אחת, ואות אחד מהוַיות דאביי ורבא בשניה מכריע את כולן, ויקח מועד לנסני בתורה ובדרכי חיים ולא מצא בי דבר אשר לא כדת, אפס על פי מקרה מצאני מעיין בספר אשר זרו אותיותיו לו, ויותר אשר העמיק להביט בו כן הוסיף לתמוה, כי נוכח כי ספר לשון עם לועז הוא, ובלבו דמה כי כאשר כל ספרי לשון הקדש מתיחסים על התורה ועל האמונה, כן כל ספרי העמים מכלכלים את דבר תורתם ואמונתם, בכל זאת לא הוציא זקני את רוחו בפעם הזאת, וישאלני בנחת לאמור מה טיב הספר הזה? ודברי חכם אלה הנשמעים בנחת המה הרהיבוני להיות מליץ מגיד יושר על הספר הזה והגדתי לו כי הוא ספר תולדות הטבע להסופר ראַף, וקריתי לפניו מפלאות תמים דעים מתולדות בעלי החיים, ומהחכמה אשר יצק בהם אבי הטבע לצרכי קיומם, להוכח לו כי גם מאת הספרים האלה תצא תורה ויראת אלקים, עד כי נחה דעת הזקן ולא אמר עוד לדבר אתי קשות כאשר היה את לבבו בתחלה.

ויהי כאשר מלאו ימי זקני לשוב לביתו, ואנחנו הלכנו אתו לשלחו מחוץ לעיר, ויאמר אלי לאמור, לקיים את דבר חז"ל אשר צוו לבל יפטר אדם מחברו כי אם מתוך דבר הלכה, אומר לך בדרך הלצה פרוש במלאכי "אהבתי אתכם אמר ה‘, ואמרתם במה אהבתנו? הלא אח עשו ליעקב נאום ה’ ואוהב את יעקב, הלא ראית כי אין התשובה מיישבת את השאלה, כי אם מחזרת את הדברים הראשונים, ועוד השאלה במקומה עומדת לאמור במה אהבתנו?

אבל דַמֵה בדעתך בני כי לאיש אחד היו שני בנים, האחד למדן גדול ומנגן נפלא, והשני איש בור בתורה ובזמרה, ויהי כיום ויאמר האב להמושלם לאמור אהבתיך בני! יתכן דרך הבן לשאול לאביו בגלל מה אהבתני? אם בגלל התורה או הזמרה? כי לא ירד לדעת אביו אם נחשבה בעיניו יותר מעלת הלמודים או הזמרה.

אולם אם יהיו הבנים מתוארים על הדרך הזה, האחד מלומד גדול ויודע פרק בשיר מעט, והשני מנגן גדול ועם הארץ, עתה באמור האב לבנו המלומד לאמור אהבתיך בני, היתכן דרכו לשאול לאביו בגלל מה אהבתני? בגלל תורתי או שירתי? הלא התשובה תהי בצדה לאמור אלו בגלל הזמרה אהבתיך, הלא אחיך מנגן גדול ממך, ובכל זאת רק אותך אני אוהב.

את הקריאה הזאת הנני קורא עליך בני – אמר זקני מקירות לבו – הנך היום ב“ה בעל תורה רבה ובעל ידיעה קטנה בספרי אשכנז הגע בנפשך כי מלאכי אומר אליך ואל רעיך הדומים לך, אהבתי אתכם ואמרתם במה אהבתנו? – בגלל מה? – אם בגלל תורתנו או ידיעתנו בספרים החיצונים? כי גם מהם תצא תורה ויראת השם כאשר אמרת לי, ועל זה השיב לאמור, הלא אח עשו ליעקב נאום השם ואוהב את יעקב, ר”ל בָנַי! אלו בגלל ידיעתכם בספרי אשכנז אהבתי אתכם, הן אלה אחיכם בני עשו בקיאים בהם ממכם על אחת אלף ובכל זאת אך אתכם אהבתי, הטיב אבי זקני אשר דבר! אף כי לא עלתה הכוונה הזאת על דעת הנביא.

אבל גם אליכם אישים רבני ארצי אדבר את אשר תשים האמת בפי שמעו אלי וקחו טוב ותתענג באמת נפשכם.

אם לקחתם רצון מידי את קטורת הכבוד אשר שמתי באפכם ואם יגל כבודכם באשר נתתי אתכם עליון על הדאקטארין, התכבדו מכובדים, אך דעו כי רק בלא – כבוד חבריכם ולא בכבוד עצמכם אתם מתכבדים, הן אמת כי נולי“ן בלי מספר לא נחשבו למאומה, אבל גם מספר בלי נולי”ן לא יעלה למעלה מאחָדות – ואלו היה לכם יד בחכמה כערך היד אשר להדאקטארין בתורה החרשתי, אבל מה אעשה לכם ואתם חסרי חכמה מכל וכל ומי לא יודה בסתר לבבו כי יתרון להם עליכם בעתים האלה אשר צריכים אנו להָראות חכמתינו ובינתינו לעיני העמים האומרים עלינו עם לא – בינות הוא? הן הדאקטארין המה אנשים אשר כח בהם לעמוד בהיכלי מלך ולהתווכח עם חכמי עולם, ואתם כל כחכם בבתי המדרש לפלפל בהלכות טרפות וכשרות – דֵעָה אין בלבכם ודבר אין בפיכם, גם לתקנת עדתכם לא תעשו דבר, את יסודות האמונה לא תורו, על גדול הבנים לא תשגיחו, מוסר לא תדרשו, את החולים חלי הנפש לא תבקרו, ואת המתים לא תכינו ללכת בתשובה אל בית עולמם, כי יהי לעדתכם דבר להקריבו אל הרשות תעמדו אתם מרחוק כשועלים בפרצות, וכי יפקוד אתכם המושל תקחו אתכם אחד הפאקטארין להיות מליץ בינו וביניכם, אֵל אלקי הרוחות! אלה המה עיני העדה, רועי ישראל הגידו לי מה מעשיכם? הן כל דבר הכלל לא יבוא אליכם, וכל עסקיכם הוא עם הטבחים "והרקחות לפסוק להם דיני מאכלות אסורות כאלו היו כל קהל ישראל זוללים אשר אין להם כל חפץ וכל מחסור אחר בלתי אם למלא בטנם, וזה כל האדם – מדוע הנחתם את גדול הבנים בידי מלמדים אשר לא נסיתם אותם אם יכונו למלאכתם? מדוע לא תנהיגו יראת שמים ודרך ארץ בבתי התפלה לבל יהיו כבתי כנסיות לעם הארץ? פקדו נא את המון המתפללים אם תמצאו בהם אחד מעשרה המבין את פרוש הדברים אשר הוא מוציא מפיו ואחד מעשרים המתפלל בכוונה – מדוע הנחתם את דרישת המוסר בידי דרשנים מזולזלים המעקמים עלינו את הכתובים ודורשים בעבור בצע עד כי היו המה ומוסרם לבוז בעיני העם? רבנים רבנים! הידעתם מה אתם? הן לרבן היום יִקָרֵא לפנים נביא, הן אתם עומדים מעל כל העם, ואתם הממוצעים בין המלכות ובינינו, ומדוע לא תתהדרו להיות ראוים לעמוד במקום גדולים? ירמיהו דבר בלשון כשדים אף כי לא היתה הלשון המהלכת בארץ ישראל, דניאל ועזרא היו מליצים וסופרים על פי רוח הקדש בלשון ארץ גלותם, אף כי ידעו כי לא ימשכו ימי הגלות יותר משבעים שנה, ומדוע לא תלמדו אתם את לשון הארץ אשר נושנתם בה? הלכה היא בידכם כי דין המלכות דין, ואיכה תדעו את דין המלכות אם אינכם מבינים לשונה? ומה היא הלשון אשר אתם מדברים בה בעל פה ובכתב? הן כל חלק ונחלה אין לכם בלשון אשר הוא מותר האדם מן הבהמה, בעל פה אתם מדברים בלשון אשכנז משובשה ומסורסה, ואותה אתם קוראים בשם לשון יהודית, ובכתב אתם מדברים תערובת לשון עברית וארמית אשר גם מלאכי השרת אינם מבינים אותה, והיא היא לכם לשון הקדש – במה נקדשה שפת אשכנז המשובשה משפת אשכנז ורוסיה הצחה? האם את השבושים אתם מעריצים? ואת הסרוסים אתם מקדישים? אהה! הקצוף הרועה על הצאן העמיד עורים בראשם –

ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה גם עם הימים הבאים כאשר היינו באמנה אתכם עד היום, לא עלה ולא יעלה על לבנו לזלזל בכבוד הרבנות כאשר זלזלו מלכי בית הורדוס בכהֻנה הגדולה להעביר רבנים מכסאותם ולהקים אחרים תחתם, כי קדשה הרבנות לנו, הכָבדו ושבו איש על כסאו אשר זכה בו עד עמוד כהן צדק לאורים ותומים, כי סוף סוף תמימי דרך אתם ואנשי אמת על פי רוב, ורק עיניכם כֵהות מראות אשר העת שואלת מידכם, על כן תאהבו את החשך ותיראו מפני האורה – תגששו כאֵין עֵינַיִם בדרכים המסומנים לכם מימים הראשונים ולא תנסו הצג כף רגלכם בדרכים חדשים הדרושים לחֵפץ הזמן, כי תיראו פן תנגפנה בהם רגלי אחד מני מאה ונחשבה לכם לחטא, ועל המון הנגפים בדרכים הנושנים לא תדאגו, כי לא אתם תקנתם את הדרכים ההמה ואין אחריותכם עליכם – אבל טעות בימינכם רבותי! כי גם על הטוב אשר אינכם עושים עתידים אתם לתת את הדין כמו על הרע אשר עשיתם בידַיִם, אתם הרועים יראים לנהל את הצאן הצמאים אל מבועי מים, פן ישתה אחד מהם יותר מדי צרכו וימות, ובגלל האחד הזה תדבק לשון כל הצאן כולם אל חכם בצמא – הייטב הדבר הזה בעיני הבעלים? הלא טוב היות בעדרו תשעים ותשע צאן בריאים ממאה חולים – הן לא בסתר דבר אור ישראל הרמב"ם כי לא ימנע טוב מאת אחד הנבונים אף אם ינזקו בו עשרת אלפים סכלים, אבל חלושי דעת אתם ואין לכם לב לעמוד במקום אחריות קלה, על כן לא תמושו ממקום צרה ואפלה מנודה אשר נדחתם בה על פי מקרה, עבדי המקרה אתם ובדרכיה אתם הולכים בלא כח, לא כן עשו ראשי הדורות הראשונים המה ידעו לערוך את הזמן לפי ערכו, כמה דינים חדשו וכמה דחו לפי צורך הזמן גם אתם ראשי הדור הזה למדו דעת את הזמן החדש ואת צרכיו, פקחו עיניכם וראו את הנולד, הנה העת החדשה באה אליכם ואנחנו הסופרים המה אנשי התָרים אשר שלחה לפניה לבשר את בואה ולצוות אתכם לתור לה מקום מנוחה ולהכין לה את מחסוריה – כי דרכה דרך אנשי הצבא הבאים, העירה לשלוח לפניהם שרי מנוחה – קווארטיר מייסטער – לפַנות בתים לחנותם, ואוכל לנפשם, אם ישמעו בני העיר ויכינו את אשר המה מבקשים, יבוא הצבא בסדרים טובים ויקחו מן המוכן להם, לא יקלקלו ולא ישחיתו דבר, אולם אם לא יאמינו לשרי המנוחה ולא יכינו דבר כאשר אתם אינכם מאמינים בנו, תבוא העת החדשה כאנשי הצבא ההולכים בטח ובאים אל העיר אשר לא הוחילה עת בואם – המה בנפשם יפנו להם בתים לחנותם, ויקחו להם את כל הבא בידם, יקלקלו ויפסידו אלף פעמים יותר מאשר המה צריכים, וימלאו את הארץ פרצים צלמות ולא סדרים – ראו כי העידותי בכם!

זאת איפוא עשו את אשר הזמן שואל מידכם, אל תחושו לשנות קוץ אחד מן המנהגים אשר התנהגו בה אבותיכם לפי צורך זמנם, ובעשותכם טובה הרבה לצרכי רבים, אל תדאגו על הרע במעוטו אשר יצא ממנו לנזק איש יחידי אחד מני מאה, וגם אם יכשלו מקצת קלי דעת בהליכתם בדרכים החדשים לא יהי בכם חטא, כי ישרים דרכי השם, וצדיקים ילכו בם ופשעים יכשלו בם:

*