קבלנו מאבותינו ואמונה היא לנו כי המאמרים וההליכות אשר אצרו לנו חכמינו בספר התלמוד, היו מסורת בידיהם משנות דור ודור, לא חדשו הליכה אשר לא קבלו מפי רבותיהם, והמה בכל משאם ומתנם לא עמלו בלתי אם לתת רגלים בתורה שבכתב אל ההליכות המקובלות להם בעל פה, ובהיות הקבלה להם עמוד ברזל להשען עליו, לא חשו להוציא מקרא מידי פשוטו ולעקם את הכתובים במקום אשר צרה ההליכה המקובלה להתכנס במישור הכתוב ולדרוש מאות מיותר אחד גופי הליכות, כי לא המדרש היה להם לעיקר כי אם הקבלה, והכתובים אשר המה לֹחצים היו להם אך מטות להשָעֵן בם במקצת, אם בדרך דרוש ואם בדרך אסמכתא, ובמקום אשר לא יכלו למשוך כל כתוב אל קבלתם אמרו “הלכה למשה מסיני” רצונם לאמר כן ההליכה מתנהגת מימי משה עד היום.

על פי ההקדמה האמתית הזאת שפרה לי לפתור לך כתובים אחדים אשר לא יִפָּתֵרוּ בלתי אם על ידי מאמרים מקובלים בתלמוד, ופתוח מקור נאמן במקרא אל איזה הליכות אשר חדשו בעלי התלמוד, ואתה ממוצא הדברים תשכיל ותוכיח כי כל דברי התלמוד דברי קבלה המה.

נמצא בנחמיה ח'    🔗

א) ויקראו בספר בתורת האלהים מפרש ושם שכל ויבינו במקרא, "ויאמר נחמיה הוא התרשתא ועזרא הכהן הספר והלוים המבינים את העם "לכל העם היום קדש הוא להשם אלהיכם, אל תתאבלו ואל תבכו, כי בוכים "כל העם כשמעם את דברי התורה, ויאמר להם, לכו אכלו משמנים ושתו “ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו וכו‘, ואל תעצבו כי חדוַת השם היא מעזכם, "והלוים מחשים לכל העם לאמר הסו כי היום קדש ואל תעצבו, וילכו כל "העם לאכול ולשתות ולשלח מנות וכו’, כי הבינו בדברים אשר הודיעו להם”.

לא מצאו כל בעלי הפשט ידיהם לגלות לנו מסתרי הפסוקים האלה, מה היו לעם כי בכו בראשונה? ומה הדברים אשר הבינו לשמוח באחרונה? וחז“ל בעלי הקבלה האמתית עזרו לנו לבא עד תכלית פשטות הכתובים בדרשה קטנה אחת אשר דרשו על פסוק ט' לאמר: “ויקראו בספר בתורת האלהים זו מקרא מפרש זו תרגום” כי בגלות הַחֵל ההוא נטשו העם את לשון אבותיהם וילמדו לשונם דבר ארמית היא השפה המדוברה בבבל, ורק בכתבים ובפי חכמי הדור מצאה לשון הקדש מקלט לה, על כן נאנס עזרא להעמיד לו את המתורגמנים הנקובים בשם בפרשה ההיא פסוק ד' להבין להעם את פָרָשַת דברי התורה אשר יקרא לפניהם, ובהיות היום ההוא ראש השנה כמבואר בפסוק ב' קרא להם את חובת היום בחמש הפקדוים פרשה כ”ט, “ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם” והלוים תרגמו להם את המקרא בלשון ארמית “יומא די בבא יהא לכון” כשמוע העם את דבר התרגום ויבינו אותו כפשוטו כי יום יבבא ובכי היום ההוא, על כן עזבו עליהם שיחם ומר נפשם ויתנו את קולם בבכי, אולם נחמיה והמלומדים אשר ידעו כי כוונת הכתוב ותרגומו הוא רק לתקוע תרועה בקול יבבא או יללה, החשו את העם ולא נתנום לבכות ביום קדש אשר לא צוה הכתוב ולא עלתה על לבו, ויבינו להם את פרוש הכתוב האמתי, כי רק על תקיעת שופר הכתוב מצַוה אז מחו העם דמעה מעל פניהם, וילכו לעשות שמחה גדולה כי הבינו בדברים אשר הודיעו להם, הא לך ידידי עומק פשט הכתוב מבואר על פי מאמר חז“ל אשר כעין דרשה רחוקה נחשב לנו, ובמרוצת הדברים לא אכלא ממך כי אוהבי אשר באר לי את הכתובים האלה בשם רבו¹) הוסיף עליהם עוד דברים, כי צרף לזה את דבר גזרה השוה אשר השוו חז”ל את הכתוב הזה אל הכתוב והעברתם שפר תרועה הנאמר ביובל אבל הנפך הזה אשר הוסיף מריח בְרֵיחַ הדרשנים, על כן נטשתים כי רק את הפשט אני מבקש.

ב) (שבת ס"ט עמוד ב') “אמר רב הונא היה מהלך במדבר ואינו יודע אימתי שבת, מונה ששה ימים ומשמר יום אחד וכו' אמר רבא ובכל יום ויום עושה לו כדי פרנסתו, ואפילו ההוא יומא”.

בהשקפה ראשונה נראה כי נקבו חכמינו את הדין הזה על פי הדעת הישרה לבדה, כי אחרי אשר אין לעשות מלאכה ביום השבת בלתי אם לפקוח נפש לבדו על כן אין עצה ואין תחבולה לאיש אשר איננו זוכר את היום הקדש בלתי אם לעשות לו דבר יום ביומו, לא יוכל לעשות באחד הימים מלאכה יתירה מכדי חייו כי אולי שבת הוא, אולם אחרי העיון מצא אחד המלומדים גם את הדין הזה מפרש בתורה ואך כלל אחד אשר איננו נעלם מאת כל יודע ספר ולשון עבר יוליך אותנו לעומק הפשט ההוא, ידענו כי התואר כֹל או כָל מקיף את הדברים אשר אנחנו מדברים מהם גם על דרך החיוב גם על דרך השלילה, אם הוא בְלִוְיַת פעל מחייב אזי הוא מחייב את הכל, ותרגומו בלשון אשכנז (אללעס) ובלוית פעל שולל ישלול את הכל ותרגומו (קיינעס או ניכטס) דרך משל ידעתי כל (איך ווייס אללעס) לא חסרתי כל (מיר פעהלטע ניכטס) יש לי כל, מתעשר ואין כל, ועתה בינה ידידי בדברי אלהים חיים אשר דבר בעשרת הדברים לאמר.

זכור את יום השבת לקדשו (ואז) ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך (אף יותר מכדי חיית נפשך) ויום השביעי שבת לה' אלהיך לא תעשה כל מלאכה (אף לא כדי חייך) ומכלל ההן נשמע את הלא, והוא כי אם לא תזכור את יום השבת אז גם בששת הימים לא תהי רשות בידך לעשות כל מלאכתך, וגם ביום השבת לא תמלט מעשות בו איזה מלאכה, עיניך הרואות דין תלמוד מפרש בתורה.

ג) (ירמיהו כ“ו פסוק י”א והלאה) (יא) ויאמרו הכהנים והנביאים אל השרים ואל כל העם לאמר משפט מות לאיש הזה כי נבא אל העיר הזאת כאשר שמעתם באזניכם, ויאמר ירמי' וכו' עד פסוק ט"ז. (טז) ויאמרו השרים וכל העם אל הכהנים ואל הנביאים אין לאיש הזה משפט מות כי בשם ה' אלהינו דבר אלינו. (יז) ויקומו אנשים מזקני הארץ ויאמרו אל כל קהל העם לאמר. (יח) מיכה המורשתי היה נביא בימי חזקיהו מלך יהודה ויאמר אל כל עם יהודה לאמר ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהיה והר הבית לבמות יער. (יט) ההמת המיתהו חזקיהו מלך יהודה וכל יהודה הלא ירא את ה' ויחל את פני השם וינחם ה' על הרעה אשר דבר עליהם ואנחנו עשים רעה גדלה על נפשתינו. (כ) וגם איש היה מתנבא בשם השם אוריהו בן שמעיהו מקרית היערים וינבא על העיר הזאת ועל הארץ הזאת ככל דברי ירמיהו. (כא) וישמע המלך יהויקים וכל גבוריו וכל השרים את דבריו ויבקש המלך המיתו וישמע אוריהו ויברח ויבא מצרים. (כב) וישלח המלך יהויקים אנשים מצרים את אלנתן בן עכבור ואנשים אתו אל מצרים. (כג) ויוציאו את אוריהו ממצרים ויביאהו אל המלך יהויקים ויכהו בחרב וישלך את נבלתו אל קברי בני העם. (כד) אך יד אחיקם בן שפן היתה את ירמיהו לבלתי תת אתו ביד העם להמיתו.

דבר אחד בפי כל המבארים כי רק עד פסוק ך' המה דברי זקני העם המלמדים זכות על ירמיהו, ומן הפסוק ההוא והלאה שבו הפכו רשעי הדור את פיהם ללמד עליו חובה לאמר כמות אוריהו ימות ירמיהו, אולם מלבד אשר לא יכון בהגדה פשוטה לחסר עיקר כזה מן הספר הנה מלת החבור וגם אשר בראשית פסוק ך' יוכיח כי המשך דברי הראשונים הוא, ואחרית דברי פיהם בפסוק כ"ג “וישלך את נבלתו אל קברי בני העם” הוא דבר אשר אין לו שחר בפי המרשיעים כי מה החדשות אשר הם מודיעים בזה? הן כל מת לקברות יובל, והמה אשר החפיאו דברים להבזת את הנביא המומת מתהפכים בלשונם לספר בשבחו, כי היה לו קבורת כבוד בתוך בני העם, מלבד כמה תבות נותרות הנמצאות בכתובים האלה אשר אינני מפרט אותן אחת אחת, אחרי אשר אין חפצי להרבות בקושיות, ואך נָקד נקדתי אותן להעיר את לבבך כי עליהן אני מתקשה. –

ואחרי אשר שאלנו את כל המבארים ולא מצאנו בפיהם נכונה נדרשה את פי התלמוד ונמצא קבלה בידם את ההליכות האלה.

א) סנהדרין דנים בארבע מיתות בית דין. והמלך איננו דן בלתי אם בחרב היא מיתת הרג בסייף לבדו.

ב) סנהדרין דנים רק על גופי עברה אשר בתורה, והמלך דן על כל דבר אשר נגע אל המדינה משפטו.

ג) הרוגי בית דין לא יזכו להקָבר בקברות הכלל כי אם בשתי בתי קבורה מיוחדים להם; ולא כאלה חלק הרוגי מלכות.

ד) מיתת נביא שקר היא חנק. את ההליכות האלה תמצא מפוזרות במסכת סנהדרין ומקובצות ברמב“ם הלכות סנהדרין פרק י”ד.

הליכות התלמוד אלה אשר מקצתן כחדשות נחשבו בעיני בעלי המקרא יפיצו אור על פשטות הכתובים האלה, עד כי לא יהי כל עיקר חסר וכל תֵבָה יתירה בם, והכתובים ישובו מצדם ויתנו עֵדיהם כי דיני התלמוד האלה החדשים נושנו כבר באומה מימי הנביאים ומעלה, התלמוד יְיַשֵר את הכתובים, והכתובים יקיימו את הליכות התלמוד, כי כולם נתנו מרועה אחד.

הכהנים והנביאים מסרו את דין ירמיהו אל השרים, המה תופשי התורה הנקובים בשם סנהדרין מימי הבית השני והלאה ויחליטו בפסוק י"א כי נביא שקר הוא ומשפט מות לאיש הזה על פי דין התורה, והמה אחרי שמעם כי בשם אלהי ישראל הוא מדבר עתידות אשר מי יודע אם יצאו לפעלם ואם לא? לא מצאו טוב להם כי אם למשוך ידם מדין הזה ולמסור אותו למלכות, ויאמרו (בפסוק ט"ז) “אין לאיש הזה משפט מות” על פי דין התורה אשר אנחנו שליטים עליו לא נמצא באיש הזה משפט מות, ואך עד המלך יבוא משפטו לדין אותו, לפי צורך הזמן, כי על כן הוא מרפא את ידי העם ודורש רעות על המדינה ועל מלכה, ויקומו אנשים מזקני העם ויחזקו את דעת השרים בשתי ראיות נכוחות אשר הביאו לדבריהם.

האחת (פסוק י“ח י”ט) ממיכה נביא אמת אשר נבא בימי חזקיהו אל כל עם יהודה המה הסנהדרין העומדים בשם כל העם ובכל זאת ההמת המיתהו חזקיהו מלך יהודה וכל יהודה? לא חלו בו לא ידי השרים ואף לא ידי המלך, לא בדין התורה ולא בדין המלכות נשפט מיכה.

והשנית (פסוק כ' כ"א) גם אוריהו אשר היה נביא שקר (לפי הפשט. כאשר יורה הפעל המדומה מתנבא, אשר הוא כמו יש מתעשר ואין כל) ושמועת נבואתו הגיעה גם אל המלך גם אל השרים ובכל זאת ויבקש המלך המיתו, רק המלך בקש לקחת את נפשו בדין המלכות ולא השרים בדין התורה, וכאשר הוצא אוריהו ממצרים (פסוק כ"ג) הובא לפני המלך לדין ולא לפני השרים, ועדות בדבר כי הכהו בחרב כדין המלכות ולא המיתו בחנק כדין התורה לנביא שקר, ועוד עדות אחרת כי השליך את נבלתו אל קברי בני העם לא כמשפט הרוגי בית דין הנקברים בבתי הקברות המיוחדים להם, עדות במעשים האלה כי הטיבו השרים אשר דברו כי אין יד הסנהדרין שליטה על האיש הזה..

ובהיות כי אחרי כל אלה לא נמלט ירמיהו בלתי אם מידי השרים ובידם היה למסור אותו למלכות, על כן הוסיף הכתוב לספר לנו בפסוק כ"ד, כי יד אחיקם בן שפן היתה את ירמיהו לבלתי השיב אותו לידי העם, והדברים ברורים.

והנה ידידי עוד יש אתי דברים כהנה וכהנה, אפס כי רבים המה מכדי מכתב, על כן אשיבה ידי אל חיקי בפעם הזאת, אחרי אשר אודה לפניך כי לא אנכי צללתי במי התורה האדירים והעליתי בידי את הפנינים היקרים האלה כי מפי אחרים שמעתים, ולי אין שכר אחר בפעולה הזאת בלתי אם שכר עבודת הסדר אשר סדרתים על טהרת לשון הקדש בכתב הזה, אפס כי אין בידי לאמר דברים בשם אומריהם כי רפה כח זכרוני מרוב ימים, ואינני יודע עוד בשם מי נמסרו לידי, והשכחה אשר גברה עלי עושה את דברי יגעים, מקצת דברים אשר הוצאתי מלבי בימי נעורי הנני תולה באחרים ומקצם הנני מיחס לאנשים אשר לא להם המה, ואין אני תוהה על הראשונים כמו על האחרונים האלה, כי לא עם מגנבי דברים חלקי, וטוב תהי חלקי לאחרים מלקחת חלק אחרים לנפשי, והנני מבקש מאת בעלי המאמרים הנעלמים ממני לבל יביאוני במשפט על כל נעלם, ואם המה חיים יקראו א הדברים האלה וישישו בחלקם, ואם מתו ידובבו שפתיהם בקבר²)

*