במלאות ימי־אבל השלושים לפטירתה של גליה ירדני־אגמון קראה האוניברסיטה בתל־אביב לאזכרה לה ולפעלה ונדרשתי גם אני ליחד את הדיבור עליה ונסב עיקר דברי על העתונות כמקור לתולדות הישוב, שהיה מכלל התעניינותה, ופריה ספרה על כך. ספר זה, שיצא לאור כשנה לאחר פטירתה, ידעתיו בכל שלבי כתיבתו, והוא שהקנה לה תואר דוקטור מטעם האוניברסיטה העברית, והוא ניתן לה במעמד רב־רושם בחנוכה המחודשת של הר־הצופים, שהיא היתה בתלמידותיו.

אולם עד שהגעתי למרכז־דיוני, ראיתי להקדים שתים הערות.

ב    🔗

הערה ראשונה, אישית יותר, וענינה השאלה, אימתי נזדמנתי בראשונה עם גליה, קודם הפגישה הראשונה בביתי, שהביאהּ אליו זרובבל גלעד, במסיבי הימים, שבהם נערך ספר הפלמ“ח, שסייעתי בעריכתו. כי בשבתה לפנַי ידעתי, כי כבר היתה פגישה קודמת לה, בחינת dejâ vu; לאמור, כי כבר ראיתי את הפנים האלה, אמנם לא כפני אשה נאה, אף לא כפני עלמה נאה, אלא כפני נערה נאה. ובאגרי נפוצות זכרונותי, ראיתי את הפנים האלה, בעיטורה של התעניינותי־כביכול בקורות ירושלים, ומעשה שהיה כך היה: אבי ומורי, ר' חיים צבי הכוהן, בא, בסמוך לעלייתו לארצנו, לראות שלום ירושלים, וכיוֵן את בואו לימים, שחל בהם יום זכר פטירתו של אביו, ר' יוסף משה הכוהן וכן יום זכר פטירתו של אבינו־זקננו, ר' יוסי שו”ב שזכה, לפני כשני־דור, להיטמן בעפרו של הר הזיתים. כשיצאנו בבוקר משכונת גאולה ושוטטנו בשכונת מאה שערים, עבר על־פנינו זקן, הקדים לו אבי שלום, תמהתי: זו לך הפעם הראשונה ברחובה של ירושלים וכבר יש לך מַכּר ומוֹדע. אמר לי, כי זקן זה דין שנקדים לו שלום. שאלתי, מה זקן זה מזקנים, השיב לי וכך היה דקדוק לשונו: "די ווייסט ניטש, וויפל הינדערטער יאָרן האָבן אויף דעם פנים געהאָרעוועט. ושיעורו: אי אתה יודע כמה מאות שנים יגעו לצור את הפנים האלו. אמירה היא, שיש בה הרבה הבנה בעיקרה של היסטוריה, שמעשי־עיצובה הם בני שלשום רחוק־רחוק אך הם קיימים ועומדים ברישום חי קרוב־קרוב.

אולם השאלה הזאת לא היתה אלא כפתיחה לשרשרת־שאלות, שנמשכה למלוא אָרכם של שיטוטינו בעיר־האלוהים, כי אדוני אבי הִרבה להקשות לתולדות מראה ומראה: מי, מה, מהיכן, מאימתי, וכיצד. ואני בער, לא אדע להשיב, כי כל קושיה שדימיתיה מתורצת, נצטרפו לה תשע קושיות שלא ידעתי לתרצן. כך, למשל, עלתה לי בענין ציוּן קברו של זקננו ר' יוסי, שאבי אמר לפקדוֹ, אף שהוא כוהן, שאמר: לפני שעליתי לארצנו, עליתי לבית־הקברות שבעירנו והוריתי היתר לעצמי לבוא לפני ציוניהם של אבי ואמי, עליהם השלום, לומר להם: הנני עולה לארץ־הקודש; ועתה אוֹרה היתר לעצמי לבוא לפני ציוּנוֹ של אבינו־זקננו ולומר לו: הנה באתי לארץ־הקודש. ולענין ציונו של אבינו־זקננו ידענו מאיגרותיו, כי בבואו לירושלים, והוא בן שמונים ושש שנים, שינה מנהגו ולבושו, ונצטרף לעדת הספרדים; כשבנוֹ, הוא דודנו־זקננו ר' שלום שו"ב, הוכיחו בלשון רכה ומתוך מלוא־הקפדה על כיבוד אב, השיב אבינו־זקננו: מה שהיה נאה לבעל אור החיים, נאה גם לננס כמותי. וכשנפטר, היו שני הכוללים מריבים עליו, ונצח כולל אשכנז. שאלני אבי־מורי, אם חקרתי ודרשתי לטיבה של המחלוקת ולא ידעתי להשיב. בערב הלכנו להתפלל לבית־המדרש של חסידי צאנז, שנוסחם נשמר בו לתגיו, וכשיצאנו, והוא, כדרכו, נעצר בכל כמה פסיעות ונסמך, מכובד־הנשימה, אל קיר, שאלני איך נבנתה השכונה, שבתיה נאים ומוצקים, ומי בנאה, ולא ידעתי לומר לו אלא שם מיסדה, ר' מנחם מנדל ראנד, וסיפור־מעשה הכרוך ביִסודה, שלא ידעתי מה בו אמת ומה בו שירה. והוא מעשה בחסיד מחסידי צאנז שישב לפני שולחן רבם, ר' חיים הלברשטאם, וסיפר בשבחה של ירושלים, שבא ממנה, כמה בתי־תפילה של חסידים מצויים בה, שנוסחאות תפילותיהם נשמעות ברמה, ושאל ר' חיים: נו, און צאנזער נוסח האסטו אויך געהערט, כלומר: "ונוסחה של צאנז שמעת גם הוא. שתק אותו חסיד ור' חיים, אף שהיום יום־שבת היה, פלט כחצי אנחה עמומה, עמד ר' מנדל ראנד על רגליו ואמר: רבי, מען וועט, מערצישעם, הערן; כלומר: רבי, ישמעו אם ירצה השם. ולמחרת השבת נטל ר' מנדל ראנד צרור כספו והלך לירושלים ובנה בה את השכונה הנאה הזאת, והיא אמנם קרויה על שמו. ניחש אבי, שאיני בטוח כי הוא פשוטה של עובדה, אמר: נו, מסורת אגדה של חסידים, אבל איך באמת היה הדבר. לא עניתיו. הזכירני, כמה הייתי שקוד על תולדות עיר־מולדתי בגולה, ושאלני אם אין אני חושש שישאלוני: עירם של כמה אלפי ישראל ידעת, עירם של כל ישראל לא ידעת. השיבותי: דרכם של בני עיר ועיר שיודעים את עירם, ואילו ירושלים בניה יֵדעוה. ואף שהיה לי מועמד נאה, הוא בני בכורי, שנולד אותה שנה בירושלים, היתה תשובתי בלב ולב, שכן ידעתי, כי בני ירושלים, וביותר בני העולים מקרוב באו, לבם אינו לתולדותיה. כי, אמנם, יקום דברי ולא בלבד בני ירושלים אלא בנותיה יֵדעוה ויודיעוה, ותהי זאת בת הבית, שנסמכנו אליו, בשיחתנו ההיא – הלא הוא בית משפחת ירדני, שהיה לימים משונה בחידושו בסביבה ההיא, ותהא זאת הנערה, ששמעתי את אביה, שהיה רופאי, קורא לה בשמה ותמהתי עליו דרך ליצה: גליא רזא, ודאי שלא שיערתי; כשם שלא שיערתי, כי בסַפרי לאברהם שבדרון (שרון) את מעשה אבי־זקני, שנעשה ספרדי, אניעוֹ לעשות כמותו, שכתב עצמו בקהילת הספרדים, וסופו נטמן בחלקתם כמנהגם.

ג    🔗

הערה אחרונה, ענינית יותר – לפי שספרה כולל, כהגדרתה הצנועה, סקירת התפתחותה של העתונות העברית החילונית בארץ־ישראל, וגבולה מזה היא שנת תרכ“ד – ביתר דיוק: תרכ”ג – והיא ראשית הופעת “הלבנון” ו“החבצלת”, וגבולה מזה היא שנת תרס“ד, שאם אינה תאריך בתולדות העתונות ההיא, הרי היא ראשית התנועה הקרויה עליה שניה, ולפי שהתכוונה לאחריו לחבר ספר, שימשיך עיונה וחיקורה למן ראשית הופעת “הפועל הצעיר”, ואף נשאה נפשה להפליג לתולדות העתונות העברית כולה, שכבר עסקה בהן במקצת גם בספרה, אם מצד גופה אם מצד חלקה בהתעניינותה העֵרה והפעילה של העתונות הזאת בהתפתחותו של הישוב בארצנו, דין שאף אנו נצטמצם בעיקר על מה שהספיקה ליתן בידנו ביד מלאה ובעין יפה. ואודה, כי בבוא לפנַי ספרה מגילות־מגילות היו בי כמה וכמה פקפוקים, ולא על שום המאמרים שהקדימה לפרסם בתחום הזה, אלא על שום ספרה “הדיליז’נס” (1965), שענינוֹ תשקיף משעשע של שנות־ישוב ראשונות, שכן תגבורת השעשוע כמותה כתגבורת ההתעלמות מראִיה היסטורית, וכל מורה־ספרות יודע ועד, כי בשבת לפניו פרחי־תלמידים, הרי ככל שיקרא טקסט שאינו כרוח הלשון וסגנונה עתה, פרצי־הצחוק מרובים, שכן וַדאות היא בהם, כי לשונם בלבד אמת וסגנונם בלבד אמת, ואם מתלווית להם עוד יוהרת רק־אנחנו, הרי ההבנה ההיסטורית כמוה כאַין. אמת, ספרה “סל ענבים” היה עשוי לפוגג את פקפוקי, גם אם נראתה בעיני שוגה בהנחה שבידה, כי תיאורי־הטבע, כפי שניתנו בסיפורים האלה, מעידים על קירבת טבע ונוף ממש, מה שאין כן תיאורים דומים בספרותם של סופרי־הגולה. ומה משוגתה – היא לא חשה, כי אך משאלה חסודה היא לה, ובאמת יותר משנמצא בסיפורים שלקטה מרישומה של חוָיה סמוכה, נמצא בהם שאילה ממליצות המקרא, כפי שכבר שימשו בהן סופרי־המשכילים, והגדיל ביחוד אברהם מאפו. ואם לתיאור נוף ממש, הריהו למנדלי ותחילתו “דאָס קליינע מענשעלע”, שנדפס תחילה ב”קול מבשר" ותאריך תחילתו כתאריך תחילתם של “הלבנון” ו“החבצלת”.

אך פקפוקי אלה וכאלה נפוגו והלכו, ככל שהפלגתי בקריאת הספר, וראשית רישומה ערעור על הגדרת המחַברת. לא, לא סקירה לפנינו אלא הרצאה מחושבת של תולדות העתונות הנידונית לכלליה ולפרטיה, ואפילו לפרטי־פרטיה, והיא תפקיד קשה וסבוך, וניתן להיפלא, איך המחַברת עמדה בו. כי מלבד היגיעה הרבה, שנדרשה בעצם־הקריאה של אלפי עמודים שוני־ענין ומרובי־פנים, נדרשה ממנה יגיעת־משנה להשליט את עצמה עליו דרך שיטה משולבת – תוך שמירה על מסכת־בירור כרונולוגית, מתקיימים לה סירוגי גישה וטיפול: גם ביאור הזיקה של העתון הנידון למערכות הישוב ובעיותיו, גם בירור יִחודוֹ ואָפיוֹ של כל עורך ועורך, או ראש־עוזריו, אחד או אחר, ויש שהיא מצליחה להגיע למיזוג של שילובי־הגישות, ויש שהיא מסתפקת לכרחה בעירובם. ודומה, כי היא עצמה הבחינה בקשיים אלה, שעל־כן נדרש לה בירור מיוחד לדרכי־הביטוי השונים של העתונות הנידונית, כדי להשלים את הכרת דיוקנו של עתון ועתון. דומה, כי בתחומי עיסוק נרחבים כאלה קשה להציע דרך אחרת, וביותר שהחיבור קדמו לו אמנם, כמה וכמה עבודות, אולם אך קצתן בלבד מדוקדק ומוסמך (א.ר. מלאכי, ג. קרסל, ישראל חנני). המחַברת, כשם שטרחה להשליט את עצמה על חומר העתונות, כך טרחה להשליט את עצמה כמעט על כל מה שנכתב עליה וסביביה, ולא פסחה על מה שיש לו צד של נגיעה, אם מרובה אם מועטה, בנושא על רקעו ומסגרתו, והביבליוגרפיה, המרבה להכיל, תוכיח. ואין צורך לומר, כי הסתייעה בעתונות העברית, ואף בעתונות היהודית־לועזית בגולה, ואגב־כך גילתה מקורות שנעלמו מעיני החוקרים (כגון האוטוביוגרפיה המקיפה של נפתלי הירץ אימבר ב“ג’ויש כרוניקל”), כשם שהסתייעה בספרות־זכרונות, איגרות וכדומה. כל אלה וכשרון ההרצאה הנהירה והפשוטה נותנים, כי החיבור נקרא ברוב ענין ועונג.

ד    🔗

אם מותר, בהערכת החיבור, להקדים את הספקות לוַדאויות נאמר, כי בדיקת היחס שבין הגדרת תפקידו ובין דרך ביצועו מעלה כעין סתירה ממנה־ובה. לפי ההודעה, שכמותה כהכרזה, נקודת־המוצא באה לחלוק על הערכת הישוב הישן, כדרך שנטבעה בידי אויביו ומתנגדיו, ולשם כך בא קודם־כל תיאור דמותו והרכבו של הישוב הזה על יחוסי השבטים (אשכנז, ספרד), יחוסי הזרמים (חסידי הבעש“ט, תלמידי הגר”א), הבחינה החברתית (תקיפים, עשירים, עניים) והבחינה הכלכלית (חלוקה), אבל לדקדוקו של דבר המחברת מקדימה את תולדות הישוב החדש, באופן שהיא מוצאה אותו בתוך הישוב הישן, נלחם בו לעצמו, שני עשורים ומעלה לפני עליית ביל"ו ואילו הישוב הישן ניצב גם לה, על ציוּן תכונותיו, ועיקרן שמרנות אטומה וקנאות סומית, כדרך ראייתם של יריביו המוקדמים והמאוחרים. הלכך סמי מכאן הפרכה ממש של הערכה מקובלת, ואף הבנה ממש של הישוב הישן ובחינת טיבו ומהותו לגופם, ולא לפי שנראה בעיני עצמו ולא לפי שנראה בעיני יריביו, שעמהם נמנו ראשי העתונות הנידונים ומסייעיה. ואין זו מלאכה קלה, אם נביא במנין את העובדה, כי ההשכלה פיתחה עתונות לרצונה, ואילו תוקפיה ונתקפיה או שלא פיתחוה כלל, או פיתחוה, ובמאוחר, לכרחם, ונמצא הנשען בהערכתו אל העתונות הנידונית, שצמחה מן ההשכלה גם היא, נסמך אל כלי־מבטא, המכוונים ברובם נגד הישוב הישן. אמת, נזכרת וחוזרת ונזכרת ספרות־המלחמה שבידי הישוב הישן, הוא גבב־החרמות שיצא מלפני קברניטיו, אך אין סימנים המעידים על התחקות על עצם הספרות החדגוֹנית הזאת, כדי להבין מתוך מליצותיה את עולמם; ושאלה היא, האם לא היה זה מן החובה לטרוח על פרופורציה מאוזנת יותר של עצם הידיעה, לפחות בפרסונאז' של שני הצדדים, על ראשיו ונציגיו, שהישוב הישן (או נקרא אותו: הישן־ישן), על ראשיו ונציגיו, היוצאים אך במעט מכלל אנונימיות, לא ייראו כגוש אמורפי, שאין בו כאותם יִחוד ויִחודים, כפי שהם מצויים במי שנפרד או נתפצל הימנו, וביחוד במי שלא היה מחובר בו ויניקתו מזרמים שמעֵבר לה (השכלה מתונה, לאומיות תחילה שמרנית ולימים חפשית). ולא עוד אלא כשחלוצה של העתונות הנידונית נראה ניסוג, באמצע מהלכו, מקו ההשכלה ונעשה ממסייעי יריביה (“החבצלת”), הרי עם התסוגה ובשלה יסומן קו־ירידה מתמיד והולך, כמין דרדור שסופו מקרב את העתון לעתונות־כביכול, שהיתה בידי הישוב הישן, היא ספרות החרמות, ואף העורך (י.ד. פרומקין) יועמד כמי שקיפח אָפיוֹ ויִחודו, אף שראינו אותו קודם גיבור, שגבורתו מזווגת לו מטבע־בריאתו. ספק הוא בעינינו אם פשטנות זו יש בה להסביר, מה אירע לו לעורך ולימים לכמותו (פינס), שבאו לכלל רביזיה זו, וביחוד מה בין החרדה, שננערה בהם בדיעבד, ולבין החרדה שהתסיסה את הישוב הישן מלכתחילה, ומִשנה־ספק הוא בעינינו, אם מותר להסתפק במניעים ובנימוקים הנחותים והירודים שנתלו בישוב הישן ולתלותם כממילא גם ביחידים, שנמנו תחילה עם יריביו וחזרו בהם, בקיצור: האומנם המניעים והנימוקים האלה הם־הם מלוא־עולמו של הכלל ההוא ומלוא עולמם של היחידים האלה.

והרי המחַברת גילתה הבנה דיאלקטית ונעזרה בה בכמה מיני הבחנה, לפעמים דקה ביותר, וחבל שלא נסתייעה בה, כדי לבוא בסוד חזיונות שוים או דומים בסיטואציות שונות. שאילמלי כן, הרי כשם שראתה, למשל, כעין מהדורה קמאה של פולמסאות: הויכוח בין חסידי הציונות הפוליטית והציונות המעשית לענין הצ’רטר, שקדם לו, כשלושים שנה, הויכוח בין חסידי קניית הארץ ויריביה; וכשם שהבחינה במין מהדורה קמאה של גלגולים – לא בלבד בין תמורותיו של פרומקין ושל פינס, אלא אף בתמורותיו של פרומקין ושל בן־יהודה, היתה עומדת על הצד השוה שבין מוקדם ומאוחר, כגון שההתנאה של הישוב הישן: על דעת הפרנסים והסכמתם, כמותה כהתנאה של הישוב החדש: על דעת הישוב המאורגן ומוסדותיו, והיתה מקשה, האם מקרה הוא. כי כשם שההתנאה הראשונה הבשילה הופעת־קצה, כחרמות הרבנית מבריסק, כך ההתנאה האחרונה הבשילה הופעת־קצה כרצח די־האן. והרי היקשים כאלה עשויים להקל עלינו להתעורר על יחסיותם של מיני נורמה, שאנו אדוקים בהם, ושעל־פיהם המאוחר, שגדלנו בו ומתוכו, הוא קנה־מידה ואפילו חלוט, להערכת המוקדם, והם מסייעם בידנו להיזהר משימוש בקנה־מידה מאוחר לחזיונות מוקדמים, ומעוררים אותנו, שננסה להבינם מתוכם, גם אם נודה בגבולות נסיוננו.

ה    🔗

אך אם אין בידנו לומר, כי הישוב הישן נראה, לפחות מבחינה מתודית, מתוך נסיון הבנתו לגופו, ניתן בידנו לומר, כי הישוב החדש שבתוכו, ושהעתונות הזאת היא כּרוֹז לו, נראה, ואף מבחינה מהותית, מתוך נסיון הבנתו לגופו, וביותר הצליחה המחברת בהעמדת הדיוקנאות, הן של דמויות־הראש והן של דמויות־המִשנה, וביחוד נראים לעינינו, בבליטוּת חדה, קלסתריהם של ישראל דוב פרומקין, אלעזר רוקח, אליעזר בן־יהודה, נפתלי הרץ אימבר, המתוארים איש־איש על אָפיוֹ ועשייתו, על השקפתו וראייתו, על עמידתו ועמדותיו, על התמדתו ומִפניו, והכל כדרך פורטרט, שקוָיו נטוים בעיון מפורט בחמרי כתיבתו לסוגיה, באופן שכללות הדמות עולה מפרטי עשייתה ומצטרפת מהם, כשהמחברת נשמרת ממיני הירואיסטיקה ודומיה, ומעמידה איש־איש על מִבצעיו ומחדליו, על מעלותיו וחסרונותיו, מבלי לפסוח על האנושי־אנושי־ביותר. אף יצאה ידי חובת דיון מפורט ביותר על כל עורכיהם ומסייעיהם של עתוני ירושלים, עד שאנו למדים עליהם ועל פעלם בכללו ובפרטיו לימוד מספיק, כשם שאנו למדים על כל שקירבו לעתוניהם מעברים, בין סופרים מקרוב, אנשי הישוב, גם סופרים מרחוק, אנשי הגולה, – כמעט כל הפמליה של הסופרים, שמצינום בעתונות המשכילים, לרבות הקיצוניים שבהם. וכן אנו למדים על סוגי־הכתיבה והתפתחותם – מאמרים, רשמי־מסע, פליֶטונים, סאטירות, תרגומים, וכל אלה נידונים לתכונתם ולרמתם, וניתנות אף דוגמאות מחכימות.

כללו של דבר, לפנינו חיבור מקיף וכולל על תולדות העתונות העברית הירושלמית במשך ארבעים שנה, שנכתב מתוך בקיאות שלמה בגופם של העתונים, וכלול בו בירור דרכם על מישוריו ועקלתונותיו, הארת מסילות עורכיהם ושביליהם, גבורותיהם ונכליהם, פולמסאותיהם והשלמותיהם, תעוזותיהם ורפיונותיהם, והכל על רקע מציאותו של הישוב, כפי שנשקפה מקרן החזות של אותה עתונות עצמה, כשההרצאה הסדורה והברורה, המשורשרת יפה־יפה, ממצה את הפובליציסטיקה שלה, עניניה וכיווניה, וכן צדדי־ביטוי אחרים, והכל מתוך הבלטת הזיקה שבין תולדות העתונות ותולדות מלחמות הפלגות והאישים בישוב. המידות הטובות שבידי המחַברת, וראש להן שקידה, אחריות והגינות, עמדו לה לשוות להרצאתה רוב ברירוּת וחן, וכלל מִבצעה הוא תרומה של ממש לחקר הספרות העברית בארץ־ישראל, המקדמת את ידיעת ענפה החשוב, העתונות, ומשבח אני את שטרחו בהוצאת הספר לקיים דובב שפתי ישנים, שיהיו שפתיה מרחשות בקבר.

[תש"ל]