ככל שאנו מהרהרים בתולדה של ידידות אחת ואחרת, המבריחה מסילת־ימים ארוכה למדי, עולה כמאליה השאלה: ואיך היתה ההתחלה; ויש שהתשובה ניתנת בבירורה: כך וכך; ויש שהיא ניתנת בעמעומה: בערך כך וכך; ויש שאינה ניתנת כל־עיקר, באופן שזכרוננו, העומד לנו מבחינת המתי, אינו עומד לנו מבחינת הבּשֶׁלמה והלשֶׁלמה. כמקרה הזה הוא ענין הידידות שבין בית נימן לביני, ולימים בינו לבין ביתי, שאני יודע יפה־יפה, כי תחילתה נעוצה בשנת כך וכך, והיא עם פרסום ראשית עשייתה המלוכדת של הוצאת־הספרים “מצפה”, שנישאה על כתפיהם של שלושה אברכים: שרֶברק, ניומן, צ’צ’יק – והזכרתים בסדר הזה, לפי הנוטריקון של יעקב רבינוביץ: שנץ, שהיא לשון חיבור וקישור – שתעוזתם היתה, בימים ההם, כעין שם־דבר, שכן עיקר כוחם היה לא בהונם המסופק אלא ברצונם הוַדאי, שנסמך אל ביטחה כפולה – הביטחה ביזמתם להוציא ספרים טובים, הביטחה בזיקת הציבור, הצעיר ותוסס, לספרים טובים. אבל איך ובשלמה באה ראשית־הקשרים בינם לביני שוב לא אדע לקבוע – אפשר ביקשתי עשיה בתחום פעולתם ואפשר נתבקשתי לה; ואף אין בידי להסתייע ברישומים שבכתב, שכן הישיבה בעיר אחת, תל־אביב, לא הנחיצה חליפת־מכתבים. אך זאת ידעתי, כי יד פטרונה ויועצה, ואף עורכה של ההוצאה ההיא, אשר ברש, היתה באמצע: מפיו שמעתי לראשונה על תכונתה וכוונותיה של השלישיה ההיא, וביחוד על סדרת הספרים המתוכננת, מהם במקור מהם בתרגום, ספר לחודש, ספר לחודש, ותוך כדי דיבור נוסחה האינפורמציה כדרך סיפור ותיאור, ביחוד משעבר מדבריו על ההוצאה לדבריו על המוציאים ותיארם כמו, ומכלל תיאורו נתקעו בלבי קצת פרטים, שהיו אולי בנותן־דחיפה לא בלבד לעצם ההיכרות, שסופה ידידות, אלא אף לאָפיה, כפי שנתקיימה לאורך־ימים.

עם־זאת לא אמרתי: בית “מצפה”, אלא אמרתי: בית ניומן והטעם משולש.

ב    🔗

הטעם הראשון: מעשה תיאורו של אשר ברש היה על דרך יִחוד הדיבור על הדבק הטוב, הוא הזיווג שעלה יפה, מכוחו של כפל רומנטיקה – רחל לבית ליפסון, גידולה של תל־אביב הקטנה והצעירה, בקו־המעבר של העליה השניה והשלישית, חניכת גימנסיה הרצליה וראשוני־מוריה, ומרדכי ניומן, גידולה של סטאשב, שנדד בקטנותו לאמריקה ונצטרף לפועלי־ציון ונתגייס, כאחרים, ללגיון העברי, אך שלא כרוב האחרים, ששבו כלעומת שבאו, השתקע בארצנו והריהו, בכלל השלישיה ההיא, מקיים את הנדר: תקומת הוצאת־ספרים עממית. הטעם שלאחריו: פלפלת התיאור היתה העמדת הזוג הצעיר כאחד ממוקדיה של חברת טראסק – מרתף, שבו היו נערכות מסיבות החברה ההיא, דלים שמחים, תערובת של סופרים ואמנים וגרוריהם, פועלים ושוה־פועלים. הטעם האחרון: עיקר עיקרו של התיאור ניסוי של גזירה שוה בין אותה חבורה לבית שכמותה, החבורה הפולנית שמסביב לאגודת Zacheta (= עידוד) ו־Zielony Balonik (= הכדורון הירוק), שהוא, אשר ברש, הכירה מקרוב, בהיותו תלמיד לאמנות־הציור בקראקא.

ודאי, אותה גזירה שוה הוא ענין לענות בה, אבל כששמעתי מפי המסַפר על המרתף ומסיבותיו, כבר היתה חבורת טראסק בשקיעתה, וכל שיוּרה סמלה – המוט הגדול ואצבע משולשת אדירה בראשו, שהיה נישא בראש תהלוכות־פורים, שנקבע לה כינוי עדלידע, וכמדומה אף שנה או שנתים לאחר־כך. עד־כמה נחקקו בי דברי התיאור ההוא, שריטטה בהם אהדה מפורשת לענין המתואר ונפשותיו (כמין אהדה של היסוד הסולידי והמיושב ליסוד התוסס והשובב, כפי שטיפחתו אוירת “הדים”), אני למד מכך, שזכרוני מגמגם, האם אך שמעתי על כך או אף הייתי בכך. לימים, אף הזכרתי לפניו, לפני אשר ברש, גמגום זה, תוך שיחה שנתגלגלה בינינו על גדול בדחני גלילותינו, ר' משה’לה היבנובר (פריזאמנט) וסיפרתי לו, כי בילדותי היה אבי מורי מרבה לדבר בו בביתנו, כדי כך, שאף שלא יכולתי אלא לשמוע עליו דימיתי כי שמעתי אותו, והייתי מחקה דרשתו כדרך ששמעתיה כביכול יוצאת מפיו, כשאני מדמה לראותו, עומד על השולחן ודורש, כפי שראיתיו כביכול מילדותי. שמע איש־שיחי דברי, חייך ואמר: כבר היתה כזאת לעולמים, והרבה דברים ששמענו עליהם בילדותנו, נדמה לנו, כאילו שמענו אותם, וכך הם שמורים בזכרוננו, גם אם חוש־הביקורת שבנו מעמידנו על השבשת, אבל בגילך – שאני. אמרתי: כנראה, הכל לפי המסַפר וכוח סיפורו, שגם אבי־מורי גם אתה אמנים בו. אמר: חן־חן, וסיים: ושמא באמת היית שמה?

ג    🔗

לא, בפירוש לא הייתי שמה, ובפירוש דימיתי שהייתי שמה, וכשנעשיתי בן־בית לבית־ניומן, ביחוד במשך השנים, שהיה קבוע ברחוב ליליֶנבלום, בבית שהוריש־לא־הוריש ר' אריה לייב בלובשטיין לצאצאיו, אחותה ואחיה של המשוררת רחל, דימיתי לראות בו כעין המשכו של המרתף, נוסח תל־אביב, במִפנה החד של העיר מאתמולה למחרתה, וכהתגרוּת בה, התגרות־מדעת. פה, בין הכתלים הישנים, לשולחן הארוך, או מוארך, נתכנסו סופרים ופרחי־סופרים, אמנים ופרחי־אמנים, וביותר בשבתות בין־השמשות, כעין בית־ועד להם; וכמה וכמה מיני זימונים – פה תחילתם; וכמה וכמה מיני עשיה – פה ראשיתם. והמאחרת כאישהּ, בחינת אשת מו“ל כמו”ל, אהבת סופרים ואהבת ספרים היא בהם, והם כמעוררים סופרים: הבו ספרים, הוא בנעימה פורצת והיא בנעימה כבושה, שנתלכדו יפה־יפה, כשם ששוני־תכונתם נתלכד יפה־יפה באופן שבולמוס־העשיה שלו, שהפליג כדי בקשת תריס לעצמו, באמירתו השגורה: אני יודע, כי תאמרו עלי, שאני דון־קישוט, ומה תריסו – הבטתה המסייגת באמירתה השגורה: "נו, מוטֶק, אל תפריז. אבל הצד השוה היא בהשתקעות בעבודה, שנשקו בו, יזמתו הרדופה והתמדתה הרצופה, כשזו אף זו אינן מתירות לעצמן הפסק־בינתים, וסימנך רשימת הספרים המעשירה והולכת, ולא נפקא מיניה, מה מזלם של העסקים – היום על הסוס ומחר מתחתיו וחוזר חלילה, – שכן העיקר שמנין הספרים לסדרותיהם מתרבה, ועשרות מצטרפות למאות, והיד נטויה, תמיד נטויה.

ד    🔗

אודה, כשנשמע ענין פירוק השלישיה, באופן שהוצאת “מצפה” נפרדה לשלוש הוצאות, היתה בנו חששה אך סופה נפוגה, ויעידו שראום בעבודתם, וביחוד הדברים אמורים בעבודתם המשותפה והנמרצת של צמד ניומן, ויכולתי להעיד על כך גם בתחום עשייתי, שעוררונו עליה או סייעוני בה, גם מחוצה לה. לענין תחום עשייתי, הרי תחילתה היה בתרגום “פרדוקסים”, שעשיתיו כאחד עם ישראל כוהן, בכלל סדרת כתביו של מַקס נורדאו. אשר ברש הוא שהציעני לפני עורך הסדרה – פ. לחובר, ואודה שלא הייתי מאושר ביותר, שיעדני לספר זה, שהרי ידעתי, כי לפני שנות־דור כבר ניתרגם בידי ראובן בריינין, וכבר בימים ההם נראה אף למתרגמו כספר שנתישן. אמרתי חששי לאשר ברש, אמר לי: ראשית תרגומו של בריינין אינו תרגום והריהו כלא היה; שנית, אחרי שהוצאנו יומני הרצל, בא תורו של נורדאו, ואם אחריתו של הרצל, בדברי־הימים, היא ציונותו והיא־היא המזריחה אור חדש על פעלו שלפניה ולצדה, אף אחריתו של נורדאו כך; שלישית: ניומן הוצאת כתביהם של אבות־הציונות בלשוננו היא אידיאה־פיקס שלו ואשתו מעודדתו, על מה לא נסייעו בכך. ואמנם, אחרי צאת “פרדוקסים” בא לפנַי ניומן, לאמור: נדרתי נדר להוציא את כתביו של בֶּר ברוכוב ועליך לעזור בידי; ידע, כי איני כרוך אחרי תורתו של ברוכוב, אך די היה לו במה שהפלאתי את העילויות בחריפות הגותו ומסקנותיה, ונעניתי לו בתרגום כמה חטיבות, וודאי הייתי ממשיך, אילולא ראה, העורך י. יצחקי, להטיל מיני שינוי בגופו של טקסט – כגון, תחת ההגדרה: סולידריות של המעמדות, הטיל: קונטאקט בין המעמדות, לפי שהשינוי היה נוח לו באותה שעה. אמת, הוא המשיך בזה דרכם של קודמיו שעשו בקצת כתביו של ברוכוב כבתוך שלהם, אך בשבילי, ובשביל ניומן, היה זה סוף־פסוק. וכך נשמעתי לו, בבואו לשַׁנים לעשות מעשה רב – תרגום איגרות הרצל, ואמנם תירגמתי את הכרך הראשון, ומכמה טעמים לא יספתי, ומי שלא ראה צערה של רחל על כך, לא ראה צער מעולם. שאלתיה: האם אני זָכר אחד במוסקבה, השיבה: לא, אינך בן יחיד לא בלבד במוסקבה, אלא אף בתל־אביב, אבל חלוקת סופר לכמה מתרגמים כמותו כדור־הפלגה. הוסיפה: הרי למדת בחומש: שפה אחת ודברים אחדים. סיימה: חבל, שאין אתה עוזר לנו בהרפתקה שלנו. לא אמרה: קיבולת, לא אמרה: מפעל, אמרה בפירוש: הרפתקה. כי אמנם כך היה – הוא, שתכונתו כדרך הסערה והיא שתכונתה כדרך דממתה היו כשנַים שהם אחד לאהבת ההרפתקה ולא היה ביניהם אלא שאהבתו גלויה יותר, ולא קרא את הדבר בשמו, אלא היה אומר: מגלגלים את הענין, והיא אהבתה היתה צנועה יותר, קראה את הדבר בשמו, וכמוהו כמותה, ידעו יפה־יפה, כי פירושה של הרפתקה והרפתקה אינה עלילה מפתיעה ומבריקה אלא יגיעה ממושכת ואפורה, והיא שנשאה בה, ביחוד בימים שהוא רתם עצמו לתפקידי ציבור, לטובת הישוב והמדינה, שהרחיקו אותו מביתו והדידו אותו למרחקים, והיא העושה ומעַשה, שקודה על־גבי ציבורי ניירות, כשבת־השחוק, שהיתה מציצה מאלכסוני־עפעפיה העצומות־מעט, אינה משה הימנה.

מה פירושם של מעשה הרפתקה ומשאה – מבשׂרי חזיתי, ואפילו שלוש פעמים.

ה    🔗

פעם ראשונה – בענין שירי־עם יהודיים, שראוי להשגירם בפי גדולים וקטנים ושעל־כן ראוי להוציא אסופתם בתרגום עברי ובלויית תוים. כמה שלבי נמשך לכך, היתה בי חששה, ומעשה שהיה כך היה: נטלתי לי מידה של עזוּת ובכינוס הראשון לשיר־העם הארץ־ישראלי, שנתכנס בפתח־תקוה, השמעתי הרצאה על כך, והעליתי עלי קטרוגו של מומחה שהקשה לי, אם ידעתי לקרוא תוי־זמרה ועניתי: לאו, הוסיף והקשה, אם ידעתי לקרוא תוי־נגינה, ועניתי: לאו, סיים והקשה: וכיצד ידעת לעלות לדוכן ולדרוש את דרשתך. אמרתי להם לניומַנים כי מוראם של מומחים עלי, ונמצאה עצה להפיגה, ברוח הכתוב: שנַים שנַים יבואו אל התיבה, וצירופם בחינת ארבעה מיטיבי־לכת – שני תורגמנים, שמשון מלצר, ואני, שני מוסיקאים – יהויכין סטוצ’בסקי ויצחק אדל, והיה זה קוארטט מתואם – שני הראשונים תירגמו והביאו נוסחי ־תרגומם לפני שני האחרונים, והללו בדקום מצד סיגולם למנגינה, ולא בלבד לפי המקצב אלא אף לפי צירופי־ההגאים הבודדים. לא שלא היו חירוקים בינינו – כך איני מבין עד עתה, על מה נפסל להם “אויפן פריפעטשיק ברענט א פייערל”, ועל שום המנגינה, שאין בה יסודות־מבית נפסל, אבל מה רשות הכרעה בכך לכמותי, שאינו יודע אפילו סולפג'. העיקר, לאחר רוב יגיעה יצאה האסופה לאור, שמונים שיר ושיר, ואפילו לא נשגרו בפי הרבים אלא קצת שירים והם נשמעים וחוזרים ונשמעים עד עתה דיינו, ותהי משכורתנו שלמה. הכוונה בעיקר למשכורתנו הרוחנית, כי אחרת כמותה כאַין, ובחסרונה נשאו בד־בבד העורכים והמו"לים, בחינת מה אתם בחצי־חינם אף אנו בחצי־חינם, שהעיקר היתה ההרפתקה, שאפילו הצליחה לא יצאה מכלל עצמה.

הפעם שלאחריה, – משהחצפתי ודרשתי אותה דרשה בכינוס לשיר־העם, וחזרתי והחצפתי ונתתי ידי לקובץ “זמר עם”, הכברתי חוצפתי וחיברתי מונוגרפיה על המנגן המופלא, יחיאל מיכל, המכונה מיכאל יוסף גוזיקוב, והצעתיה לפני מו“ל פלוני, אמר שישאל פי מומחה, ומששאל השיב לו כתשובתו: נו, כן, מי שאינו יודע אפילו לקרוא תוי־זמרה כותב על מי שלא ידע אפילו לקרוא תוי־זמרה. הצעתיה, איפוא, לפני מו”ל אלמוני, אמר שישאל פי מומחה, ומששאל השיב כתשובתו: נו, כן, מי שאינו יודע אפילו לקרוא תוי־נגינה כותב על מי שלא ידע אפילו לקרוא תוי־נגינה. דעת לנבון נקל, כי הני תלת גברי מומחי אינון חד, שעל־כן בבואי בהצעתי לפני הניומנים, לא רציתי למכור להם חתול בשק, וסיפרתי כל אותו מעשה, היתה תשובתם: היא הנותנת. ואך זאת ביקשו, שאתירם להראות חיבורי לשאינו־מומחה, ואף הוא תשובתו כתשובתם, וסופו של החיבור שהוציאוהו כלול בהדרו.

פאם אחרונה – חיברתי מסכת־שחוק גדולה, אסופה של אלף חידוד וחידוד, כפי ששמעתים מפי ששמעתים, והוספתי מנגנון משופע של שינויי־נוסח וחילופי־גירסה וגלגולים־בתר־גלגולים, ואמרתי שלא להטריד בכך את הניומנים, שמא אגרום להם גם עתה חסרון־כיס או קירובו, אבל כל שהצעתי את החיבור לפניו נרתע, וביותר שלא העלמתי, כי ראיתי חיבורי כשהשלמה לחיבוריהם של שקדמוני, לימים ראיתיו כתחרות להם, ולסוף נשאני רום־עיני לאליפות, אבל איך אראה, מה יהיו חלומותי, באין מי שיביאם לפני ציבור־פותריהם. משהצעתי מלפני הוצאה אחת והוצאה אחרת ומיאנו לסכן את הכיס, אף שמשופע היה, באתי לפני הניומנים, שכיסם לא היה כן, ולא נרתעו. בדיעבד נתגלה כי לא שגו, שהספר נתפשט פרסומו בארצנו ובגלויות, ולאחר שהוציאו ספרי אחד “קערת צימוקים”, הוציאו ספר אחר “קערת אגוזים”, אבל אני מחזיק להם טובה על העזתם שמלכתחילה, וסבורני כי רוח ההרפתקה עוררם, וסימנך התשובה למראה כתב־היד הכרסתני, שהדפסתו לא היתה קלה, וביותר במסיבות הימים ההם, שהיו בהם כל מיני פחת ומחסור, ולשון התשובה בקירובה: אם יהא זה בסט־סלר – הרי טוב, ואם לאו – אף מצוה לשמח את הרבים היא משהו.

ו    🔗

ואם להחזקת־טובה, הרי זה בעיקר על ההבנה למחבר וסברוֹ ואביא דוגמה לכך – דחקה של השעה גרם, שנטלתי עלי לכרחי תרגום ספרו של אֶמיל לודוויג “יולי 1914”. לכרחי למה, שלא החשבתי בו אלא את התעודות, ואילו האבזרים של פלג־פובליציסטיקה, שהקנו לו לאותו סופר עיקר־המוניטון שלו, לא היו ללבי. יתר על־כן, הממונה על הסדרה, שהספר נועד לה, עשה עצמו אף עורכו, ולפי ששמע כי עיקר גדולתו של עורך הוא קולמוסו האדום, הורה לו היתר־שרטוט על־פני כתב־ידי. סיפרתי צרתי לניומנים, הרגיעוני: אל תדאג, הכל יבוא על מקומו בשלום. תחילה לא ידעתי ביטחתם על מה היא נסמכת, אולם לימים נודעתי כי זכות תרגומו של הספר היא להוצאת “מצפה” ואמנם ההוצאה ההיא נאלצה להעביר את כתב־ידי ל“מצפה” ועורכה, אשר ברש, בא לבית־הדפוס, עיין בו בכתב־היד ומסר הוראה קצרה: כל מה שכתוב בדיו שחורה – כשר, כל מה שכתוב בדיו אדומה – פסול; וכן בא אמנם הכל על מקומו בשלום.

ומשחזרתי והזכרתי את אשר ברש, אחזור ואזכיר את ידידו־כנפשו יעקב רבינוביץ, שהיו כמלאכים הטובים של “מצפה” ושל בית הניומנים, ומי שלא ראם בחתונת בתם של הניומנים, כשירדו עם הקהל, איש־איש נרוֹ הדלוק בידו, לחצר הקטנה, שבה נערכה החופה, לא ראה שמחת רֵעים אוהבים ואהובים, שזכרם הטוב הילך בבית ומהלך בו עד עתה.

[מנחם־אב תשל"א]