רקע
דב סדן
בשערי כרך – על ליאופולד קומפרט

לפני שני דור ודור עמד נער בן שש־עשרה בשערי כרך גדול ולא ידע נפשו – הוא היה שמח מדי שיחוש כל עייפותו, הוא היה עייף מדי שיחוש כל שמחתו. היה עייף מדי, כי מאחוריו היתה דרך ארוכה שעבר אותה ברגל; היה שמח מדי, כי לפניו היה מחוז־חפצו, עיר־חלומו. אפשר שהנער, הוא ליאופולד קומפרט, הניצב בשערי הכרך עצם כמעט רגע את עיניו וזכרונו ודמיונו העלו לפניו את ימי־הילדות בבית הוריו בקהילה הקטנה מינכנגרץ אשר בּבּיהם, את ימי־נעוריו בבית־הספר, בגימנסיה, בעיירת יוּנגבּוּנצלאוּ (היא קהילת בּומסלא), את ימי ישיבתו בפראג, שביקש ללמוד במכללתה, אך מרוב עוני עזבהּ ויצא לנדודיו עתה לבקש מזלו. אולם אך פקח את עיניו והנה הכרך הגדול, וינה, בירת המדינה, עיר הקיסר, אשר בני־עמו של הנער עלו בה לגדולה, מי בכשרון־מעשה ומי בכשרון־רוח, מהם אצילים מפוארים, רוזנים מכובדים, סופרים מהוללים.


ב    🔗

אמת, מנינם בעיר־הבירה הוא מועט ועצם־ישיבתם בה לא בזכות כי בחסד, אך הנער, כבני־דורו, מאמין כי מה שהוא היום חסד יהיה מחר זכות – הלא הימים ימי אמונה באורה הגובר של ההשכלה, ימי ההשתדלות לשיווּי־זכויות, ימי המלחמה לחירות. הלא מתוך אמונה זו ולשם מלחמה זו עזבו את הגיטו, הניחו אורח־חיים, מנהגים, אמונות של דורות, והתאמצו להתערב בשכניהם, להיות כמותם בלשון, בתרבות, בלאומיות. הלא לשם כך ומתוך כך שינו מסורת ודת ויש שהרחיקו ביותר ומחקו זכר תקוַת עמם, שיבת ציון וירושלים, ויש שלא הרחיקו כל־כך אך גם הם רואים את ישראל ושוב אינם בני עם אחד, בני אומה אחת, כי אם עדת אמונה, שניטלו ממנה עיקרים גדולים.

הנה אתה רואה את הנער עומד בשער־הבירה ואתה מנסה לנחש: מה תהיה אחריתו? היהיה חרשתן גדול וסופו אציל מכובד, היהיה שולחני גדול וסופו רוזן מפואר? האם הצרור הקטן אשר בידו יהיה צרור גדול של רכוש וכספים? לא ולא, כי אמנם צרור קטן בידו, אך אוצר גדול בלבו – אוצר אהבה ושירה. הוא ושני חבריו היהודים על ספסל הגימנסיה בבומסלא, מוריץ הרטמן ואיזידור הלר יהיו, כאשר חלמו על הספסל ההוא – משוררים, והוא יגדיל.


ג    🔗

קשים מזונותיו של צעיר עני בעיר גדולה וזרה והוא משכיר עצמו מורה בבית סוחר, יומם מלמד ומחנך ולילה לומד וכותב. שם טוב לו כסופר – מערכת “פרשבורגר צייטונג” מקרבתו ומפרסמת פרי עטו, שם טוב לו כמחנך – הרוזן לבית אנדראסי מביאו לביתו לחנך בניו. פה רואה הסופר הצעיר חיי הערבה ההונגרית ומתארם בספרו “רומן הפּוּשטה”. אך בן־ארצו, המשורר א.ל. פראנקל (אחרי שנים עשה בארצנו ופעל לטובתה – בית ספר־למל – וכתב עליה ספר ושירים נחמדים) הוא המעורר אותו לתעודתו, להיות משורר הגיטו, והוא שפירסם בעתונו “זונטגסבּלֶטר” את בכור סיפוריו אלה, שיצאו בערב שנת 1848 בספרו “מן הגיטו”. אמנם בתיאור הגיטו בביהם קדמו לו גם יעקב קאופמן, שהיה אחר־כך סופר ועורך מפורסם, ב“יהודי הכפר הבוהימי”, גם אדוארד ברייאָר ב“ישראל הישן והחדש”; אמנם כמותו כמוהם הלכו באופן הסיפור והתיאור בדרכו של הסופר המהולל, גם הוא מבני־עמנו, ברתולד אויאָרבאך, שיצר בסיפורי הכפר – מי מכם, קוראַי, לא יזכור את סיפורו הנחמד “יחפפיה” – דרך מיוחדת של ציורי־הוַי חביבים, אך הוא, קומפרט, עלה על בני גילו וסביבתו בכוחו לתאר את רחוב היהודים, אָרחותיו וטיפוסיו בהרגשה כנה ועמוקה ביותר, הרגשת הלב הישראלי הטהור והנאמן. הרי הוא עצמו אומר על הלב הזה, כי הוא מסורת היסטורית.

ושים, הקורא, לבך לתאריך: 1848, הלא היא שנת המהפכה. הרבה תקוות תלו בה בני־דורו של הסופר, ביחוד אלה מבני עמו שחיו בשני עולמות – כבני תרבות כללית גבוהה כבר הרגישו עצמם בעולם־החירות, אך כבני עמם עשוק־הזכויות עוד הרגישו עצמם בעולם־השעבוד. ועתה, כשמחשבת הדור אמרה: יגוזו בחיים צללי הגיטו, נתעוררה הרגשת הדור בלב משוררו והכריזה: יקומו בשירה אורות הגיטו. היא שירת קומפרט המתארת לפניך את הטהרה והחמימות של חיי־המשפחה, את התמימות והקדושה של שבת ומועד, את אור המסירות של האב ואת זוך החמלה של האם, היא השירה על החיים האלה שהיו כדרך הדרוש: שחורה אני ונאוָה – שחורה מבחוץ, נאוָה מבפנים, היא נגינת־הלב המרעידה את מיתרי לבך אתה ורגשך עולה בך ושׂם מחנק לגרונך ודמעה מנוצצה בריסי עיניך.

וַדאי, הוא, הסופר, ראה את החיים שתיארם בסיפוריו – “סיפורים חדשים מן הגיטו”, “קורות רחוב”, “בין חרבות” (יצא לאור ב־1873 והוא הסיפור הניתן עתה, בשם “יונתן ודורותיאה” לפניך) כחיים שעברו ובטלו, כי הוא ראה עתיד עמו כראות רבים־רבים מבני־דורו – לא עתיד ולא עם, כי הוא כמחשבתו – הרגשתו, לא כדעתו – ליבו. עֵר ופעיל, מעורב בעניני־ציבור, באומנותו וכהונתו (מחנך, פקיד־בנק, עתונאי, עורך “אסטרייכישר ללויד”, חבר עירית וינה), היה אישיות בולטת ביהדות וינה רבת־הפנים, ארוג בחייה – פרנס הקהילה, מקורב לאישיה (בין ידידיו סופרים עברים, מהם מאיר הלוי־לטריס) פועל ומפעיל – ערך כתבי־עת יהודיים עם יוסף וֶרטהיימר “יאהרבוך פיר איזראעליטן” (ספר־שנה לבני־ישראל) ועם שמעון שאנטו כתב־העת “נייצייט”, שליח הקהילה בהנהלת בתי־הספר – ידע יפה־יפה את נפש הנוער, התלמיד, כאשר נראה מתוך הרומן המצוין שלו “פראנצי והייני”, שבו יתאר חיי כיתה, מוריה ותלמידיה (רק נפש אחת היא יהודיה, אֵם תלמידה והיא מתוארת להפליא), נשם תמיד אויר חייהם של בני עמו ועניניו. באחרית ימיו נשמעו זמירות חדשות־ישנות ברחוב־היהודים, זמירות התחיה ושיבת ציון, ולכאורה לא היו אלו זמירותיו; כשהלך לעולמו כבר עברו ארבע שנים מעליית ביל"ו, ולכאורה לא היתה זו עלייתו, אך אם נטה אוזן גם לנעימה הפנימית בסיפורי־הגיטו שלו וגם לשירת־האדמה שלו (ברומן “ליד המחרשה”) ושירת היהודי עובד־האדמה אשר שר לפנינו והרגשנו כהולם אחד וראינו דעותיו, דעות־דור – כטפלה, ושירתו, שירת־דורות – כעיקר, והיא שיר אהבת ישראל.

[תש"ב]


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47902 יצירות מאת 2669 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!