רקע
דב סדן
בים קוצים – על הנריק וורגלאנד

בדרכנו רבת־היסורים במעבה־הדורות ידענו ארצות ומחוזי־ארצות, ששעריהם היו נעולים או ננעלו, לאחר גירושנו, בפנינו; ומספרי־תולדותינו עולים הדים, מהם רמים מהם עמומים, של נקישותינו בשערים האלה.

הדים רמים – וכמופת להם ר' מנשה בן ישראל – שדמיוננו מסרב לראות דמותו כפופה, כשעמד לפני קרומויל, להשיאו לפתיחת שערי אנגליה בפני עם הברית הישנה, שהרי מה שכתב־בקשתו ללורד המגן נקרא כתב־שבהכנעה חשוב כמס לדרכי־הנימוס, ואנו מהנים את עצמנו, בהעלותנו לפנינו את יציבתו נאה ויאה; ודומה, שאפילו מחיבורו נשקפים לנו רום־קומה וגאונו. ואכן, אבותינו היו מתענגים הרבה, בקראם תיאורו של ר' שמשון הלוי בלוך, בפתח תרגום “תשועת ישראל” (שהוא, ככל הנכון, תרגום תרגומו של ר' משה מנדלסון): “הרב החכם ההוא, אשר שכלוֹ הטוֹב, ישרוֹ וידיעתו חכמות ולשונות העמים, נתנו חנוֹ בעיני רואיו והסבו לו אהבה וכבוד גדול בעיני כל גדולי וחכמי העמים, אשר שמעו את שמע חכמתו וקראו חיבוריו הנעימים הנכתבים בלשונותם – – עד כי השר (קראמוועל) שלח לו לעירו אמשטרדם – – רשיון־הנסיעה ללונדון הבירה. וגם כבוד גדול עשה לו ולהבאים עמו בבואם; מושלי ארץ (פארלאמענט) והשר (פראטעקטאר) בראשם, אספו אסיפה ויועצי ‘כומרי’ וכנעני הארץ אל הארמון הגדול ווהיטעאל להיוָעץ על ככה, ויהי כל העם נדון ויחלק לחצי: אלה מימינים ואלה משמאילים; אלה דיברו דברים טובים על ישראל, ואלה עמדו לשטן להם, ובעבור זה נמשכו ימי היאספם ולא שמו קנצי לדבר, עד כי גם מקצת מאחיו אשר ארחו לחבורה עמו, במחלת־לב מתוחלת ממושכה אמרו נואש לתקוָתם, ובמפח־נפש שבו לביתם ריקם, ויאחזו בארצות אחרות אשר מושליהם פתחו להם שערי ארצם. אכן, הוא לבדו שמר את הדבר, מהמון־אויביו לא ירא, ומשאתם לא חת, עד כי הצליח באחריתו להוציא כנוגה צדקו, בהשיבו אמרי־אמת על שאלת צריו, הנכללים בתשובותיו במחברת הזאת, וישועתו כלפיד הבעיר, כי נתקבלו בכבוד גדול מהשר וממושלי־הארץ, וקרא דרור להיהודים לגור בארצותם, אשר הם גרים שם בשלוַת השקט ובמנוחות שאננות עד היום הזה”. ואף זאת; אבותינו עשויים היו למקרא דברים אלה וכאלה, ללמוד גזירה שוה בין דרך שיבתם של אחיהם בני־עמם לאנגליה, כפי שציירוה רושמי רשומות ובין דרך כניסתם של אבות־אבותיהם לפולין, כפי שרקמוה מספרי־אגדות: לא רב גדול בתורה וחכמה, הניצב לפני הלורד המגן, אלא שלוחים העורמים לפני מלכה של פולין תלולית של זהב טהור, כדי כיסוי סוס ורוכבו שרמחוֹ מזוקף בידו, ואותה אגדה על מחיר פתיחת־השערים יותר משנשמעה בה אנחת־תחינה נשמע מתוכה דבר סוחרים נבונים ושומרי־כבודם.

הדים עמומים – ומופת להם ר' אהרן איזאק, אומן למעשה־חותם ודומיו, שלא התדפק ברמה, ואפילו לא ניקש חרש בשערי שבדיה הנעולים לשם פתיחתם הגלויה והרווחה, אלא משהצליח ליכנס לתוך המדינה, שעל־פי חוקתה היתה סגורה לבני־ישראל, השכיל לעשות ישיבתו־עראי ישיבת־קבע, לא שקט ולא רגע, עד שהסדק כדי פתחה של מחט נעשה כחלל כדי פתחו של אולם, והעובדה הערימה על החוקה, ושעשועי־ההערמה הלא כתובים הם על ספרו, ספר־זכרונותיו, הכתוב יידיש והמצוי בכמה תרגומים, והלשון העברית נעדרת עד עתה מכללן.

אולם כנגד ההדים הרבים, בין רמים ובין עמומים, של בני־עמנו העומדים לפני חומות־הארצות האטומות ומתדפקים עליהן, ושאינם נפטרים מתחנונים וריצוי, בחינת חוס ורחם עלינו, בולטים ונבלטים ההדים המעטים והבודדים הבוקעים מלפנים לחומה האטומה, מתוך הארץ הריקה מיהודים, הם הקולות מבית התובעים את תביעת המתדפקים מחוץ. בודדים הם הקולות האלה, קולותיהם של גויים, אך צלולים, צלולים מאוד.


ב    🔗

קול כזה היה גם קולו של המשורר הנורבגי הנריק וורגלאנד. שם לא ידוע ביותר בקרבנו – הקורא שלנו יודע עליו, לכל המוטב, את הדברים המעטים, שרשם דובנוב בספרו על דברי־ימי־ישראל בדורות האחרונים. לאמור, כי בנורבגיה קיימת היתה גזירה, שסגרה את המדינה בפני ישראל. עמד אותו משורר, שהיה גם ציר הסטורטינג, הוא בית־הנבחרים, ונלחם לביטול הגזירה הזאת. פירסם הצעה מפורטת ועיקרה דרישה לעקור את הסעיף המבייש הזה מתוך חוקת־היסוד של מדינת־מולדתו. כשמונה שנים נמשכה מלחמתו, עד שכבש, לטובת דרישתו הנמרצת, את לבם ודעתם של רוב חברי הבית, אלא שלא זכה לשני השלישים, שבלעדיהם לא יפול שינוי במטבע חוקת־היסוד. לימים נמצאו, אמנם, שני השלישים, אלא שבינתים ירד המשורר לקבר, והוא אך בן שלושים ושבע, ובלבו צרבת החרפה, חרפת־מולדתו ונבחרי־עמו. זוהי, בערך ידיעתו של הקורא המצוי, ואם רצה לאחר שקרא בדובנוב להרחיב ידיעתו והטריח עצמו לביבליוגרפיה המצורפת, יצא מלפניה בפחי־נפש, שלא נסמן בה איזה ספר מיוחד על כך.

אמנם, כשהוציא יוליוס סמואל באוסלו חיבוריו הנודעים של וורגלאנד, “היהודי והיהודיה” בתרגום גרמני וסיפר בו על דרכו ופעלו, דנתי בו במפורט (“דבר”, י“ב אב תרצ”ו), אבל מאז כמעט שלא נתקלתי בעתונותנו (זולת רשימה קטנה ב“הגה”) בשמו, ואפילו עם ביקוריו של ראש־ממשלתנו בארצות סקנדינביה, לא נסתייעה העתונות בשעת־הכושר להרחיב עליו את הדיבור. והנה כשיצא הספר הנזכר והוא יצא, כאמור, בראשית שלטונו של היטלר בגרמניה, שאלתי, מה הניע את המתרגם למעשה־תרגומו וניסיתי לשער, שמא גרמה לכך תגבורת התעמולה של הנאצים, שעל־פיה תושבי סקנדינביה חשובים כמופת לטהרת הגזע המעולה, ואף הנחתי פתח להשערות אחרות. המתרגם עצמו דיבר על רגש התודה למשורר הלוחם ועל תנחום ועידוד לכל אלה, המתיסרים על שום אמונתם או על שום עמם. לאמור, כעין חיזוק לנו עצמנו, ביחוד לקרבנות היטלר, ופליטי־תפתוֹ. ידע המתרגם, כי מאת־השנים, שיצאו מאז נכתבו דברי השירה ההיא, הטילו תמורות גדולות בדעות, שהמשורר היה להן לפה, שכן פתרונו, שהיה גם פתרונם של קצת בני־עמנו, והוא פתרונה של הטמיעה, עבר ובטל; כשם שהטילו תמורות לא־מעטות בהרגש טעם שירתו, שכמה וכמה מלשונותיו וציוריו רחוקים עתה להתקבל, ודרך הטבע והזמנים הוא שמושגים אסתיטיים הם בני תמורה וחילופים. מה שלא ידע אולי המתרגם הוא, כי קוראו עשוי להוסיף עוד קו של הסתייגות – חיבוטי התרגום, שהמתרגם לא גבר, כנראה, על חמרוֹ, ונמצא כי לא בכל מקום מגומגם ניתן לתלות את הקולר במשורר. וראיָה לכך: במקום שהמלאכה היתה קלה יותר, בפרקי הפרוזה, שלא היה צורך לטרוח בחריזה, בקצב ובמשקל – נקראים הדברים ביתר קלות, ביתר עונג. על־כל־פנים הקורא משלנו, שהוא נזקק יותר לגרמנית משהוא נזקק לנורבגית, שמח, שדברי המשורר ההוא הגיעו אליו. הרי אוהבי־ישראל לא היו מעולם תנועת־המונים ודומים היו כמחרוזת קטנה של מרגליות – מעטות, וביחוד יקרות – תרתי משמע.


ג    🔗

לענין תולדותיו של וורגלאנד – נולד ב־17 ביוני 1808 בכריסטיאנסאנד, לאביו ששימש בכהונה. עוד בילדותו, והוא תלמיד קטן, התחיל לחבר דברים של פיוט, וכתיבתו היתה בקלות ובשפע, דרך אימפרוביזציה. ב־1825 נעשה סטודנט לתיאולוגיה, אך הפליג לשירה, שהיתה תוססת מטבע־ברייתו, ונתלכדו בה רוב ניגודים; כשם שהפליג לדעות, שנתגבשו, במידה שנתגבשו, כדי תפיסה דיאיסטית, וביטוי לה שירתו המוזרה, שנתחברה ב־1829, “האדם והמשיח”. היה בו לב של תמימות, אהבה רבה לאדם, לחיה, לבהמה, לצמח, להר, לנחל, לאבן, מתוך אהבה זו ינקה התלהבותו לענין היהודים, ששערי ארצו היו סגורים ומסוגרים בפניהם. עמידתו הפוליטית היתה במחנה הדמוקרטיה, שמשמעה היו האיכרים, והיה יריב לביורוקרטיה ולמה שקרוי אינטליגנציה. עמידתו זו הביאתו לכלל מלחמה וכראש־יריביו ראה את וולהאוון ודרך הפסימיות שלו, וכנגדו הטיח קונטרסי־עם וכתבי שנינה ולעג. וניתן לו מרחב־מלחמה, משנעשה עורכו של “אזרח המדינה” הדמוקרטי. לאמור, במלחמתו לדעותיו עמדו לרשותו גם קולמוס־הפובליציסט גם עט־המשורר שבידו. וכך מצינו אותו במלחמתו לטובת היהודים שאינם בארצו וצריכים, לדעתו, לחיות בה, לא בלבד בכוחו שבעל־פה, הסברתו להצעותיו לסטורטינג, אלא גם בכוח קולמוסו ועטו, והמלחמה, על שלושת ביטוייה, אחת. לא בכדי כתב בשער הספר שלפנינו, דבר־הקדשה, לאמור: “לסטורטינג של נורבגיה מוקדשות אלו השתפכויות־החמלה לענף הנודע לתהילה, רב־הזכויות והאומלל אשר במין האנושי”. הוא חי בימים שהאדם לא בוש בהם בהשתפכויות־חמלה, אם גם ידע גבול־כוחה של המלה. הלא הוא שאמר, כי דבר־שירה – העולם מואס בו; והאמת ־ מעופה היה מאמיר יותר, אילו נשאה לא נוצת־סופר, כי אם חרב. אבל, בעצם, עט־הסופרים שבידו היה לו כחרב, והוא נופפה ברוב כוח, גם אם לא היה מסמוכי־כוח, שגופו חלש היה וחלי השחפת הכריעו במיטב־ימיו. הגזירה, שהשתער עליה, בוטלה אך שש שנים לאחר פטירתו, אולם עוד שנתים לפני ביטולה ראו יהודי המדינות הסמוכות, יהודי שבדיה ויהודי דניה, להציב לו מצבת־זכרון, וזו הכתובת שנרשמה בפסל: “הלוחם אשר לא נלאָה במלחמתו לחירות האדם והאזרח וזכותו”; ומעבר לכתובת זו נחקקה חברתה: “יהודים אסירי־תודה אשר מחוצה לנורבגיה הציגו לו מצבת־זכרון זו”. בשעת גילוי המצבה שרה מקהלה שיר מיוחד, שנאמר בו, כי במקום שנורבגיה הביאה למנוחות את היקר באוצרותיה, הקים לו אפרים מצבה אשר לא תמוט בחליפות־העתים. שנה־שנה, ביום חג האומה הנורבגית, הוא ה־17 במאי, מתכנסים המוני־אוסלו ליד פסלו – דמות חולם ומאמין, ראשו זקוף ושמוט משהו לאחוריו ועיניו מכוונות כלפי מעלה – ומריעים לכבודו.


ד    🔗

ולענין כלל יצירתו דין להעיר, כי בולטת בה מסכת הליריקה, והבא למנות את חשובי פרקיה הגדולים, כולל בהם אל הפואֶמות “היהודי” ו“היהודיה”, שהיו מכוּונות להשגת היתר־כניסתם של היהודים, ומדגיש, כי מיטב הליריקה שלו הם השירים, שכתבם על ערש־חָליו, שלא ירד מעליה עד מותו, ב־12 ביוני 1845; וכשם שהוא מעיר, כי שירים אלה מעטים כמותם בשירת עמו לעומק־ההרגשה ולאמיתות־הביטוי, כן הוא מעיר, כי מחזותיו ערכם מועט, ואף מציין שלא כתב שירים וסיפורים עממיים. ולאור הציונים המעטים האלה, ניתן לפנות לדברי־שירה על היהודי והיהודיה, שיש בהם רוב תום, אך גם לא מעט מרירות. הוא מכנס שלושה למקום אחר: מוללה הבא רכוב על פרדו; כומר נזיר הבא רכוב על סוסו; רב המכתת את רגליו. כבר ידענו מוטיב משולש זה לפניו – ענין שלוש הטבעות על נדודיו, עד שניתן לו מטבע המשל במחזה הנודע של לסינג “נתן החכם” (אגב, רושמי הביבליוגרפיה של הדרמה העברית ראוי שיוסיפו גם את המחזה של א. ב. גוטלובר “חותם שדי”, שהוא דרמטיזציה מקורית של המשל בנוסח לסינג, והוא בספרו “הניצנים”, וילנה 1850, עמ' 31–65), כשם שידענו אותו אחריו, ואחרון־אחרון הבלדה של ש. טשרניחובסקי “שלוש אתונות”, ולא יקשה למצוא הצדדים השוים והצדדים השונים בין שימושו של המשורר הנורבגי לבין שלפניו ושלאחריו. ובכן, שלושה אלה, כשלושת נציגי הדתות ההיסטוריות הגדולות, מבקשים לשבח, אחד־אחד לפי דרכו, את בוראם, אך לפי שהם חוששים, שדרכו של אחד תסכסך את דרכו של אחר, הריהם מתעסקים שעה ארוכה – המוללה במרדעתו, הנזיר באוכפו, הרב בתרמילו – ואין תפילה שוטפת פיהם עד שפותחים מעליהם בציוצי נעימותיהם הענוגות והשונות שלושה עופות שונים. עתה פורצת שירה אדירה של הלל וזמרה מלבם ומגרונם, וכתום התפילה חוזר המוללה לבגדד, הכומר־הנזיר לירושלים, הרב לדמשק; ושלשתם מהרהרים בלבם, כי שלושת העופות, שאמרו שירה, לא היו אלא שלושה מלאכים, שירדו משמיהם, לפי שנתגלגלו רחמיהם על חולשתם של שלושת הכוהנים האלה.

אפשר, כי במשל הזה, שהמשורר עטרוֹ מיני תיאורים והמנאות תמימים, נתמצה עיקר־השקפתו: ישא האדם, הנפלג לאמונותיו ולדעותיו, את לבו לריבוי־הקולות ולאחדות המהות של הטבע וישמע את מקהלת־שירתה כבת־קול ממרומים. אולם הפגישה של שלושת הכוהנים היתה במדבר, ואילו ארצות־הישוב של בני־התרבות רחוקות מהכרת אחדות כזאת.

והלכך המשורר מביאנו לאחת הארצות האלו, והכוונה, כמובן, לארצו־מולדתו – ופה נראה על גלי־סער אניה חותרת, בשברה וטירופה, לחוף־מבטחים. אולם אחד בלבד ניצל מפורענות־הנחשולים – איש מעם היהודים, שהגיע בשארית־כוחו אל החוף, בחגַו־סלע, אשר בו רק חלזון יוכל למצוא מקלט־זוטא, נעץ הפליט את יד־ימינו, בעוד יד־שמאלו פשוטה לרצועת־היבשה – רק ניד־יד אחד והוא בארצות־החיים. אולם הים, היודע את גורל־ישראל הנואש, אוחז בו בזעפו ומשיבו לקבר־הגלים; כאילו ידע, כי נורבגיה המהוללה ובת־החירות ממאנת להאציל ברכתה לאיש־ישראל ומונעת קורה מראשו היגע. ונראה, כי המשורר בחר במכוּון את האפשרות הדראסטית, מתוך שהיא דוקרת ביותר בכוח־בליטותה ואף ממגרת ביותר בכוח־הוכחתה, מבלי שידע, או מבלי שידע בבירור, כי העלה סמל לגורל־ישראל בכל דורות־גלותם.


ה    🔗

וכדין הבחירה הזאת דין חברתה, – אפשרות דראסטית כקודמתה, ואף היא דוקרת וממגרת, ואף יותר מקודמתה: הלילה ליל־חג־הניטל, מידת־צינה מהלכת באימתה בעולם – העורב נמלט להסתתר בנקיק־סלע, הזאב מבליג על רעבונו ואינו יוצא ממאורתו, אף השועל נשאר במחבואו, האדם כיבה מאורי־ביתו ואסף את כלבו, שהיה קשור בשלשלת, ואך יעקב הזקן, איש יהודי, תועה בעבי־יער בשבדיה. כבר פתיחת תיאור זה מעמידתנו על כך, כי המשורר מסתייע בציור, שיסודו בתהילים (גם צפור מצאה בית וגו') וגיבושו הרחיק באוַנגליון, המעמיד את משיחם בלבד כבן־בלי־בית, וגיבושו הקרוב בשירו הנודע של ביירון (והרי משוררנו הוא בן דורו ואווירת־שירתו) המעמיד את ישראל בלבד כבן־בלי־בית (ולענין רישומו של השיר הזה ראה מאמרי “בין בית לקבר” בקובץ “לעגנון שי”, תשי"ט, עמ' 185–216). יעקב זה רואה עצמו כמשולח – ומפליאים קצת קוים דומים בין הפואמה הזאת ובין סיפורו הנודע של י. ל. פרץ – נערות עליזות וחיות מחכות לרכולתו, קישוטי־פאר וכדומה, והוא לא איש אשר יכזיב (וקו זה מצוי בכמה וכמה סיפורים, מקומפרט ואילך). הולך הוא בסערת־השלגים, והיא לו כשירת־הכרובים; הולך הוא לקול הרעמים והם לו ככינורות־דויד. והנה מצא תינוק בדרכו, הניחו בחיקו ושמח, כי פדאוֹ ממוות. זרק צרור רכולתו, שיוכל לאחוז ולטפל בנפש הרכה, אך לשוא התדפק על חלוניהם של מאמיני אלוהי־הרחמים – ראו אלה, איש ואשתו, כי רכולת־השעשועים אינה מצויה בידו, לא נענו לו. לאמור, את הכלב אספו לביתם, אותו לא אספו. ולא עוד, בלבם הגו חשש, כי אם יאספו אותו, יטיל בהם עין־הרע, שכוחה עז בליל הניטל, ובפיהם הגו מחשבתם: “הלא הלילה הרגת את היחיד־והמיוחד שנולד בו”. אולם בצאתם למחרת ומצאו את הזקן נקפא ומת ובחיקו תינוק נקפא ומת גם הוא. והתינוק – בשר מבשרם, עצם מעצמם: ילדם הוא, שנמצא אצל קרוביהם בכפר סמוך, והתחמק וניסה לשוב לבית־הוריו, להיות עמהם בליל־חגם, ונתעה בדרכו.

ענין ההורים, הממיתים במישרים ובלא־דעת את בנם המגודל (והוא מוטיב רב־ניסוחים, ובהשפעת גיתה כתב בזה זכריאס ורנר את הטרגדיה הנודעת “ה־24 בפברואר”), כמותו כענין ההורים, הממיתים בעקיפים ובלא־דעת את ילדם הקטן, ואין בידנו להכריע, אם משוררנו נתכוון בשימושו במוטיב זה, לרמז גדול וכולל, או הסתפק בהעלאת אפשרות של צירוף־מקרים טרגי, אך הרמז כאילו מפרכס לצאת מקיפולו: אתם, האוטמים לבכם ממבואי רחמים ואהבה, את נפש הדור, נפש דור־צאצאיכם, אתם קובעים, כי קשיחותכם תקפיא גם את חייו. כי כך משתמע פירושה של הפואמה, ניתן ללמוד מחיקויה על דרך נטיעתה במסגרת אחרת, בתחומו של עם אחר. כוונתנו למחזה־המשפחה של תורולף וינטר־היאֶלם “היהודי”, שעלה גם על קרשי הבימה הגרמנית (1894), והוא עשוי על־פי הפואמה שלנו וענינו מעשה באציל גרמני, בודו לבית אלנשטיין, שאחוזתו סמוכה לגבולה של רוסיה, והוא שונא־ישראל ונותן ביטוי לשנאתו בבית־הנבחרים, שהוא יושב בו, ושנים הרבה אין לו ולאשתו ולד, ובהיוָלדו, הם רואים סאת־אשרם מלאה, והנה לימים, בלילה מלילות־החורף, מתדפקת על דלתם אשה יהודיה, שגורשה מרוסיה, והיא מתחננת, משמה ומשמו של תינוק בחיקה, לצל־קורה, אך הם אינם נענים לה (הביאור: לא מרשעוּת אלא מאנטישמיות); ולמחרת, בצאת האציל ואשתו אל לפני ביתם, הם מוצאים קפואים את האשה ואת התינוק, שהיא אספתו בדרך, והוא תינוקם.


ו    🔗

שנאה הנוקמת את עצמה בעצמה היא גם ענינו של שיר אחר – תבערה אכלה את העיר, נתעו יושביה, לא ידעו אִמהות היכן התגוללו ולהיכן התגלגלו ילדיהן, יצאו לבקשם. משוטטת רוזנת רמת־יחש ומחפשת; משוטטת בת־ישראל עלובה ומחפשת. מצאה הרוזנת את בן העלובה בסחבותיו, זרקתו בתיעוב, במשטמה; מצאה העלובה את בן המיוחסת, אספתו ברחמים וגידלתו עם בנה, כבנה. לימים – ממאן בן המיוחסת לשוב אל אמו־הורתו, עד שלא יכניע את גאונה. גם עתה אין להכריע, אם הסתפק המשורר בהעלאת אפשרות של סיבוכי־מאורעות, או הצניע רמז גדול; הוא הרמז, כי מבית־ישראל יצא הלהב, אשר יקסום לטובי־הבנים של העם השליט, להמרידם על אבותיהם. והמשורר נותן להן לכמה מבעיות הימים ביטוי של דברי־שיר – גם לבדיה על הדם שהוא סומק טפי, גם לבדיה על גזעים נמוכים ונחותים. ואם הזכרנו קודם, דרך השערה, את רישומו של משל, שסיפרו, על־פי דרכו, בעל “שבט יהודה” ונעשה נקודת־מוקד לבעל “נתן החכם”, הרי עתה נזכיר מוטיב זה דרך ודאות, שכן המשורר הנורבגי מטריח אותו, ולא בנוסח טבעות אלא בנוסח אבנים, כי הנה הנוצרי הקאתולי הוא לו כסַפיר ולהבוֹ; הנוצרי הפרוטסטאנטי כאיזמרגד והבהובוֹ; והיהודי כאודם השותת דם־פצעיו – אך מי ידע ויפריד ביניהם ויקבע שוני־ערכין? אולם כשם שהמשורר יודע משלים המרגיעים את הנפש, הם משלי האגדה; הוא יודע משלים המעכירים את הרוח, הם משלי המציאות. הנה משל האשוח, העומד זקור־מחטים וריחו מבריח את עדת־הדבורים העמלה: “מה שעוה? מה דבש? מאה שנה הייתי בלעדיהם. אני נציג המדינה, וכל מעייני בכהונתי הזאת, ולזולתי אין לי מתת אף לא כקורט”. השיר הזה מסומן כשיר “כלכלי־לאומי”. והרי בימים שיצא התרגום שלפנינו עמד האשוח זקור־המחטים והבריח את זולתו והיה כאליל נערץ בכמה ארצות גדולות, כי אחרי בלותו, בימי הליברליזמוס והדמוקרטיה, היתה לו עדנה. והעיקר, שהמשורר מלפני מאה שנה ומעלה אינו מתפתה לדבר על גלגולו של האשוח לאילן רחב־בדים ונדיב־צל ושופע־ניחוח, השמח לכנס בקרבו וסביבו את עדת־הדבורים על דבשה, כי “האומנם אין אשר תיטב לו הבדידות? אני – כזה אני”. כעין רמז לרע, שאין לו עקירה.

ללמדך, כי המשורר הזה לא היה מקלי־האמונה. בתקופתנו, תקופת יצרי רשעות, שנעשו אידיאולוגיות ומשטרות שליטים, נוהגים זלזול בכרוזות של דַבָּרי הליברליזם. דומים הם כמאמינים פותים, שבנו ארמון נאה ומשוכלל ולא ראו שעמידתו על קרום־קרח דק. עתים אף נשפכים עליהם רוב קיתוני כעס וקללה. אך כל שנוהגים כך, שיכחה היא בהם, כי דברים אלה היו בהם דמויות כדמות משוררנו, שטוהר־לבם, יקר כוונותיהם וזוך־מעשיהם, היו להם דרך־חיים, גם אם ידעו את חומרת־המעצורים, מעקשי־היצר, וביחוד את המרירות של המרחק – או לפי השגרה בפינו עתה: הפער – שבין השאיפה וההישג. עד־מה משוררנו ידע כל אלה, אתה למד מאגדתו הנפלאה, שכינה אותה: “כוסח הקוצים”.

גדול הוא ים־הקוצים והוא אף קצוף־נחשולים. אלפים מהם כמשים ומיליונים עולים תחתיהם. איכר ישיש וירא־שמים זרע את שדהו בתפילות־קודש, ועם זאת הצמיחה לו קוצים. אך בלב שדה־הקוצים יעמוד נער ודמיונו כטובע במשברי־ים. עם שחר יצא להשמיד את אויבי־אביו. מה מפליא הוא עמל הגיבור הקטן. החמה קופחת על ראשו, והוא לא יחוש בה, כי קרני־שלהבתה קרות הן לעומת להט־האהבה אשר בלבו. עיניו התרות לא תדענה שׂבעה. הקוצים האדימו מדמו, והוא ניצב בשרב־צהרים וים־הקוצים עודו בעינו. ועד מה מִצערה רצועת הקוצים הכסוחים – משל לטיפה שנגרעה ממימי־האוקינוס. רוח־הערב זקפה רבבות קוצים נפולים והם עומדים כשפעת־עבדים.

אכן, מתמונה עגומה כזאת אין להעלות כרוז קל־שפתים ושמן־מלל, אם כי סופו של הפסוק הוא בזירוז: “על־כן עמול תעמול, כנער הזה בשדה־הקוצים. הלא עיניו ביקשו לכלות את כולם, אם גם ידיו לא הקיפו בלתי־אם עוגה, ששיעורה לא עלה על ארכן. אולם גם האלוהים לא ישפוט כי אם לפי הכוונה”. וסוף־סופו של הפסוק הוא בהכרה, באמונה, כי “עתידים תלי־הזיעה של מבערי־הקוצים להיות ככוכבים במשכנות־רום, אשר ממרחקם ומגָבהם ייראה ההר האפל של ימי־העמל וגבהם ייראה רחוק וזלוף אור־שמש”. לאמור, סמי מכאן את דרכם של קלי־אמונה – המשורר לא היה בקהלם. הוא ראה את עצמו כנער העומד בתוך ים־הקוצים ומשמיד את אויבי אביו. רק קוצים מעטים עקר, מעטים מרבבות הקוצים אשר נתקעו בעקב ישראל בדרכו רבת־היסורים. ים־הקוצים לא נעקר, ואורבה גדל והגעיש רב־יתר, עד אימה וזוָעה, מהיותו בימי המשורר. אולם נטפי־הזיעה של הנער־המשורר נתגלגלו לכוכבים והם תלויים מעלינו, גדולים ורחוקים.


ז    🔗

האף אין זו מחובתנו להקים יד למשורר הזה – כבר ראינו שירתו בתרגומה לגרמנית, וממאמרו של אלכסנדר פומרנץ (“פרייע ארבעטער שטימע”, 14 בינואר 1955) אנו שומעים, כי הגדול שבעתונים הנורבגיים באמריקה “נודיסק טודנדה” הקדיש חלקו הגדול של גליון חג־הניטל 1953 לפואמה על חג־הניטל, כשם שהדפיס קודם בגליון זה ב־1945, והביא את הפואמה בשתים לשונות – במקורה, כלומר בנורבגית (דנית) ובתרגום־אנגלי־למופת של קארל כריסטיאן ינסן. וכן מביא בעל המאמר נסיון של ו. סייבל, תושב נורבגיה, של תרגום השירה ליידיש. הגיעה כמדומה, השעה, כי ייעשה גם נסיון לתת משירתו בלשון העברית, ואף לספר תולדתו ולהפיצה ברבים.

החזקת טובה לאוהב אדם וישראל – זכות וחובה.

[חשון תשכ"ג]


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47902 יצירות מאת 2669 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!