בשנת אלפיים, שבה התרחש המעבר מהמאה העשרים למאה העשרים ואחת, נעשה הניסיון היותר פומבי להעניק לגיטימיות לשילובה של האבחנה המיגדרית בשיח הביקורתי והמחקרי על הספרות הישראלית (“מיגדר” הוא התרגום העברי למונח “ג’נדר”, והוא מציין את המשמעות הסוציולוגית של זהותם המינית השונה של הנשים ושל הגברים). את הניסיון הזה ביצעה הסופרת יהודית קציר בטקס שהתקיים בבית־הנשיא ואשר פתח את שבוע הספר העברי, שהוכרז בתש"ס כשבוע האשה־הסופרת. ואלה הדברים שאמרה באותו מעמד: “בעשור האחרון עברה מפת הספרות בארץ שינוי עצום, הטיפות הבודדות של כתיבת הנשים הפכו לנחל איתן רב זרמים, קולות וגוונים. - - - הסופרות הישראליות מקיימות דיאלוג עם אחיותיהן ברחבי העולם. הן כותבות ביושר ובאומץ על נושאים שלא טופלו עד היום, או שטופלו רק מבעד למבט הגברי: יחסי בת־אם ובת־אב, התבגרות וחניכה נשית, מיניות, זוגיות, אימהות, הזדקנות. הן ‘מגלות יבשות’ ומנתצות מיתוסים בני אלפי שנים, ולצורך זה הן ממציאות לעצמן כלים חדשים של שפה וסגנון. והקוראים - קונים וקוראים. - - - חוקרים את יצירתנו באוניברסיטאות, ומלמדים אותה בתיכון, וספרינו רואים אור בתרגום לשפות זרות. - - - כן, בקענו מן הגולם ואנחנו מרפרפות בהמון כנפיים ססגוניות, אוֹרוֹת צוּף מפרח זה או אחר, מחוללות באוויר וממריאות, וכל כך רבות אנחנו, עד שעין החמה מתכסה, ורשימת רבי־המכר קצרה מהכילֵנו” (ידיעות אחרונות, 22.6.2000).

על הנימוקים, שבהם הצדיקה יהודית קציר את ההכרזה על כיבוש הספרות העברית על־ידי הסופרות, צריך להוסיף עובדות נוספות המתארות את השינוי הגדול שהתחולל בספרות הישראלית בשני העשורים האחרונים של המאה העשרים. במשמרת שלה, משמרת “הקולות החדשים”, עלה לראשונה בתולדות הספרות העברית לדורותיה מספרן של הנשים־הסופרות על מספר הגברים־הסופרים. בשלוש המשמרות הקודמות של הספרות הישראלית (“דור בארץ”, “הגל החדש” ו“הגל המפוכח”) ובז’אנר הסיפורת במיוחד, היוו הסופרות מיעוט בולט בין הכותבים. ספרי הפרוזה של הסופרות השתלבו בשני העשורים האחרונים של המאה העשרים בכל הסדרות המכובדות של הסיפורת, ורבים מהם זכו לתפוצה גדולה וכבשו למשך שבועות רבים מקום של כבוד בראש רשימות רבי־המכר שהופיעו בעיתונות. לסופרות אלו קיימו ערבי־ספרות רבים ברחבי הארץ. לכתיבה של נשים־סופרות הוקדשו קורסים שנתיים וימי־עיון מיוחדים בכל המכללות והאוניברסיטאות. ספריהן של מספרות אחדות זכו בפרסים ספרותיים, והן עצמן זכו במלגות התפנות לכתיבה ובמענקי־סיוע להדפסת ספריהן. עמליה כהנא־כרמון (להלן עכ"כ), הנחשבת לסופרת הבכירה בדור הזה הוכתרה ביום העצמאות תש"ס לכלת פרס־ישראל.

אך לפני שיהודית קציר העפילה בנאומה לפסגות ההתלהבות והשמחה על השלמת הכיבוש של הספרות הישראלית בידי הנשים־הכותבות, היא הזכירה את מאבקן של הסופרות מהמשמרות הקודמות על מעמדן בסיפורת. וכך אמרה יהודית קציר: “לסופרים־גברים יש מסורת ארוכה ומפוארת של טקסטים קאנוניים, כלומר, שנקבעו בתרבות כנכסי צאן ברזל. עם מסורת זו הם מקיימים דיאלוג של קונפליקט או המשכיות, והיא המעניקה להם, באופן טבעי, את מלוא הלגיטימציה לעסוק בכתיבה. לעומתם נאלצנו, אני וסופרות אחרות בנות דורי, במשך שנות ההתבגרות והחניכה שלנו, ליצור לנו בפרטיות, כל אחת לעצמה, באופן לא לגמרי מודע אבל עקבי מאוד, מין קאנון נוסף, אלטרנטיבי, של טקסטים שנכתבו בידי נשים. - - - קובעי תוכניות הלימודים, רובם ככולם גברים בחרו עבורנו כמה סופרות מייצגות, וגם אותן שלחו, אחר כבוד, לשבת ב’עזרת הנשים'. השיח הספרותי במדינה המתהווה נקבע על פי התאמתו לאתוס הלאומי־ציוני, שהגברים, הלוחמים והבונים, הם מכונניו. הסופרות, שמטבע מקומן החברתי נטו לכתוב על התחום הפרטי - נותרו בשוליים”. בדברים אלה סיכמה למעשה יהודית קציר את התיזה שהשמיעה עכ"כ במסותיה על מעמד הנשים הסופרות בסיפורת העברית.

גם במתן הביטוי להרגשת הניצחון של הנשים הלכה יהודית קציר בעקבות עמליה כהנא-כרמון. כמעט בכל מסה הטמינה עכ“כ את ההבטחה שהמבצר הגברי הזה עתיד ליפול בפני הנשים. את המסה שתזוהה בהמשך כמסה ב‘-2 סיימה באזהרה שהפנתה אל האסכולה השאננה של הגברים בספרות, שממשיכה לחסום את הכתיבה של הסופרות: “אסכולה סמויה, קרבו ימיך”. במסה ב’-5, שהתפרסמה כחמש שנים אחרי המסה הקודמת, כבר סימנה עכ”כ את התחלת ההצלחה: “ניסיתי לעשות זאת (לשנות את היחס של האסכולה הגברית כלפי הכתיבה של הנשים - י.א.) כמיטב יכולתי בשורה של מאמרים שהופיעו במשך השנים האחרונות. כל אחד מהם בתורו עורר התנגדויות, ואני שמחה לראות שעם השנים רבים מהרעיונות המובעים בהם הפכו לנחלת־הכלל”.

עכ"כ היתה זהירה ונמנעה להצהיר על השגת היעד שהציבה לעצמה. בשתי מסות משנות התשעים (ב‘-6 ו־ב’-7) אף הזהירה מפני האשליה, שהצמיחה המרשימה של מחנה הנשים־הסופרות “שהספרים שלהן הולכים יפה” מעידה על קריסת חומותיה של “האסכולה”. לדבריה, תמורות שונות בחברה הישראלית איפשרו חדירה של נשים רבות יותר מבעבר אל הספרות העברית, אך בפועל עדיין לא קיימת פה “היכולת לקרוא באופן שלם את השורה־התחתונה של מה שאישה זו או זו מדברת עליו בספר שהיא כתבה”.

התיאור שמסרה עכ“כ על מעמדה של הסופרת בספרות העברית חלחל עמוק אל מה שיהודית קציר הגדירה בדבריה בבית־הנשיא “השיח הספרותי”, והרעיונות שעליהם חזרה במשך שנים במסותיה צוטטו כפסוקים מכתבי־הקודש על־ידי כל פרח־מחקר. הרעיונות הללו הפכו כה נודעים, שיהודית קציר יכלה לחזור ולהשמיעם בלי לציין שהיא מסכמת בנאומה את תורתה של עכ”כ. ואכן, במשך השנים צמח מיתוס שהתבסס על הרעיונות שהשמיעה עכ“כ במסות שלה. במיתוס הזה היו כל הרכיבים הדרמטיים שמסבירים את התקבלותו אחרי שנים מעטות כאמת שאין לערער עליה: סיפור על דיכוי רוחני של נשים־סופרות מעטות בידי גברים רבים וכוחניים, סיפור של מאבק הסופרות על הכרה בזכותן לכתוב על הנושאים שנחשבו לטריוויאליים בספרות וסיום המוכיח שהעקשנות של הסופרות השתלמה, וכעת הן “מרפרפות בהמון כנפיים ססגוניות” בשמי הספרות שדחתה אותן בעבר. בעוד שנים אחדות יהיה המיתוס כה מושרש בתרבות, שאיש לא יטרח לחזור אל המסות שמהן צמח כדי לבחון את אמיתותם של הרעיונות שהובעו שם וכדי לבדוק את מניעיה של עכ”כ ואת מטרותיה כאשר יצקה במסותיה את יסודותיו של המיתוס הזה.