חוקרי יצירתה של עכ“כ לא טיפלו בכתיבה המסאית שלה באותה רצינות ובאותה יסודיות שטיפלו בכרכי הסיפורת שלה. גרמה לכך העובדה שעכ”כ הדפיסה את כל סיפוריה, אך טרם כינסה את המסות שפירסמה לאורך השנים במקביל לכתיבת הסיפורים. בראיון שקיימה עם זיסי סתוי, העורך הוותיק של המוסף לספרות בעיתון ידיעות אחרונות (30.3.1990) הסבירה את הסיבות להשהייה זו, שהיא עצמה אחראית לה: “לפני חמש או שש שנים פנו אלי מהוצאת ‘הקיבוץ המאוחד’, שהיא ההוצאה שלי, בדבר הרעיון להוציא קובץ של המאמרים, ההרצאות והראיונות עימי. אני הסכמתי בעליזות רבה, כי חשבתי מה פשוט מזה. אני פשוט אצרף יחד בעזרת מהדק את כל גזרי העיתונות וכתבי־העת, ויש ספר. כשהתחלתי לעיין בדברים, מהם שנכתבו לפני שנים רבות, נוכחתי לדעת שאני לא תמיד עומדת עדיין מאחורי הדברים שאמרתי פעם, או שיש דברים שהתייחסתי אליהם ברפרוף ועכשיו הייתי רוצה להתעכב עליהם”.

הסבר זה מבשר שאם אי־פעם תוציא עכ“כ קובץ של מסותיה, היא תשנה את הנוסח הראשון שלהן, הנוסח שנספג בחיי הספרות וכה השפיע עליהם. מעשה כזה לא רק ישכתב את תולדות הספרות בשנות המדינה, אלא יהיה גם נוגד את הזהירות שמגלה עכ”כ עצמה כלפי סיפוריה. אף שרמזה כי את המפורסם בסיפוריה “נעימה ששון כותבת שירים” לא היתה כותבת כעבור שנים כפי שנכתב בזמנו (להלן: מסה א'-7), לא עלה בדעתה מעולם לשכתב אותו לפי טעמה המאוחר והשקפותיה שהשתנו. דין זהה עליה להחיל גם על המסות - עליה לכנס אותן כפי שנוסחו ופורסמו לראשונה.

ואם חוזרים אל חוקרי יצירתה של עכ“כ - אלה אמנם ציטטו מהמסות שלה לעיתים קרובות, אך שאבו את הציטוטים כמעט תמיד מהמסות על מעמד הנשים־הסופרות (להלן: סידרה ב'). אילו התעמקו במיכלול הכתיבה המסאית של עכ”כ היו מגלים שבולטות בה שתי סדרות מרכזיות.

אך קודם שניגשים לפרט את היקף שתי הסדרות ולדון בהן, חשוב להבהיר אלו ממאמריה של עכ"כ נמצאו ראויים להיות מזוהים כמסות. הואיל וכמעט כל מאמריה נכתבו בזימון זהה, בזמן שנערכה לראיונות, להרצאות, לדיוני־רדיו או לפירסומי־תגובה על דברי מבקרים על יצירותיה, זוהו כמסות רק המאמרים שענו על ההגדרה הבאה: למסה ייחשב כל מאמר שבנוסף לעילה המיידית לפירסומו נמצא בו ביטוי רעיוני מקיף יחסית, בעל משמעות עקרונית ובעל ערך על־זמני, המשקף עמדה רוחנית מהותית של עכ"כ.

על־פי הגדרה זו משתייכות לסידרה הראשונה שתים־עשרה מסות, שבהן דנה עכ"כ במעשה־הכתיבה עצמו, במקורות של יצירתה, בנושאים המיוחדים שבהם היא מטפלת בסיפוריה ובאופן שצריך להבין את הסיפורים הללו. זוהי הסידרה המתגוננת־מסבירה (להלן: הסידרה האפולוגטית) ולשם הזיהוי בהמשך יסופררו המסות המשתייכות אליה תחת האות א':

א'-1 “ויתוודע יוסף אל אחיו”, מעריב 16.12.1966.

א'-2 “במקהלה ולא במקהלה”, מעריב 24.5.1974.

א'-3 “ובאותו עניין”, מעריב 28.6.1974.

א'-4 “על מעשה־הכתיבה”, מעריב 30.1.1976.

א'-5 “וכולן אמיתות חלקיות”, דבר 18.2.1977.

א'-6 “הנה הספר”, מאזנים אוקטובר־נובמבר 1984.

א'-7 “נעימה ששון בת עשרים וחמש”, ידיעות אחרונות 18.12.1987.

א'-8 “את והקומוניקטיביות”, מוסף הארץ 10.5.1991.

א'-9 “לי כל ספר הוא ספר ראשון”, מעריב 17.5.1991.

א'-10 “מה חושב על עצמו הפיל”, דבר 23.4.1992.

א'-11 “מוות־בחיים, התעוררות־לחיים”, ידיעות אחרונות 1.4.1994.

א'-12 “לשים ראי לשמש, באמצעות אורו של הירח”, הארץ 10.6.1994.

על־פי אותו קריטריון משתייכות לסידרה השנייה שבע מסות, אשר בהן קובלת עכ“כ על כך שבמשך דורות נדחקה הסיפורת שכתבו נשים־סופרות אל השוליים של הספרות העברית. זיהוי המסות של סידרה זו איננו מוטל בספק, כי עכ”כ עצמה היפנתה בכל מסה מאוחרת מסידרה ב' אל המסות הקודמות שפירסמה בסידרה זו. על־ידי כך העניקה בעצמה אישור להבחין בין מסות הסידרה הזו למסות הסידרה הראשונה. לשם הזיהוי בהמשך יסופררו שבע המסות של הסידרה השנייה, שהיא הסידרה ההתקפית־מאשימה (להלן: הסידרה האופֶנסיבית), תחת האות ב':

ב'-1 “להיות אשה־סופרת”, ידיעות אחרונות 13.4.1984.

ב'-2 “להתבזבז על הצדדי”, ידיעות אחרונות 15.9.1985.

ב'-3 “אשתו של ברנר רוכבת שוב”, מאזנים אוקטובר 1985.

ב'-4 “היא כותבת די נחמד, אבל על שבירכתיים”, ידיעות אחרונות 5.2.1988.

ב'-5 “שירת העטלפים במעופם”, מאזנים נובמבר־דצמבר 1989.

ב'-6 “מה פתאום יש שיטפון של נשים־סופרות”, הארץ 8.3.1996.

ב'-7 “את רוצה לכתוב ספר?”, מעריב 1.10.1997.

 

גילויי הרישום המשולב    🔗

רישום נפרד של המסות של שתי הסדרות מעלים הרבה עובדות חשובות על הסיבות לכתיבתן, על הקשר בין המסות של שתי הסדרות ועל הזיקות בין המסות לכרכי הסיפורת של עכ“כ. כל העובדות המעניינות הללו יתבררו בעזרת רישום משולב של המידע על התפתחות כתיבתה של עכ”כ בשני הז’אנרים, הסיפור והמסה. ברישום הכרונולוגי הזה יזוהו המסות בעזרת האות והמספר של כל מסה בסידרה שלה ויתווספו פרטי־רקע חדשים על חיבורן:

1996 - “בכפיפה אחת” (קובץ סיפורים).

א'-1 “ויתוודע יוסף אל אחיו”, מעריב 16.12.1966.

1971 - “וירח בעמק איילון” (רומאן).

א'-2 “במקהלה ולא במקהלה”, מעריב 24.5.1974 (על יסוד דברים שאמרה עכ"כ בדיון־רדיו).

א'-3 “ובאותו עניין”, מעריב 28.6.1974.

א'-4 “על מעשה־הכתיבה”, מעריב 30.1.1976 (דברים ב"בימת הסופרים באוניברסיטת בן-גוריון בבאר-שבע.

1977 - “שדות מגנטיים” (טריפטיכון).

א'-5 “וכולן אמיתות חלקיות”, דבר 7791.2.81 (דברים בערב שהתקיים לרגל הופעת “שדות מגנטיים” במועדון “צוותא” בתל־אביב ביום 9.2.1977).

ב'-1 “להיות אשה־סופרת”, ידיעות אחרונות 13.4.1984 (דברים בערב על הנושא “האם יש ספרות־נשים?”, שהתקיים במוזיאון־ישראל בירושלים ב-28.12.1983.

1984 - “למעלה במונטיפר” (שני סיפורים קצרים ונובלה).

א'-6 “הנה הספר”, מאזנים, אוקטובר־נובמבר 1984 (דברים בערב שהתקיים על “למעלה במונטיפר” במסעדת בית־הסופר בתל־אביב ב-3.5.1984).

ב'-2 “להתבזבז על הצדדי”, ידיעות אחרונות 15.9.1985(דברים בערב “ספרות ונשים” שהתקיים במכון ואן־ליר בירושלים באפריל 1985).

ב'-3 “אשתו של ברנר רוכבת שוב”, מאזנים אוקטובר 1985 (דברים בטקס שבו הוענק לה פרס ברנר בבית־הסופר ע"ש טשרניחובסקי בתל־אביב ב-14.5.1985).

א'-7 “נעימה ששון בת עשרים וחמש”, ידיעות אחרונות 18.12.1987 (דברים ב“מוסף צוותא לספרות” שהתקיים במועדון “צוותא” בתל־אביב ב־27.10.1987).

ב'-4 “היא כותבת די נחמד, אבל על שבירכתיים”, ידיעות אחרונות 5.2.1988 (דברים בכנס “סיפורת־נשים עברית - 100 שנה להולדתה של דבורה בארון”. הכנס נערך באוניברסיטת תל־אביב ב־25.1.1988).

ב'-5 “שירת העטלפים במעופם”, מאזנים נובמבר־דצמבר 1989.

א'-8 “את והקומוניקטיביות”, מוסף הארץ 10.5.1991.

א'-9 “לי כל ספר הוא ספר ראשון”, מעריב 17.5.1991 (מסה הכתובה כראיון עם עצמה לקראת הופעת הרומאן “ליוויתי אותה בדרך לביתה”).

1991 — “ליוויתי אותה בדרך לביתה” (רומאן).

א'-10 “מה חושב על עצמו הפיל”, דבר 23.4.1992 (דברים בערב שהתקיים בבית־הסופר בירושלים ב-22.1.1992 אחרי הופעת הרומאן “ליוויתי אותה בדרך לביתה”).

א'-11 “מוות־בחיים, התעוררות־לחיים”, ידיעות אחרונות 1.4.1994 (דברים ב“שיח קוראים: ערב עם עמליה כהנא־כרמון” שהתקיים בבית־הסופר בתל־אביב ב־23.3.1994).

א'-12 “לשים ראי לשמש, באמצעות אורו של הירח”, הארץ 10.6.1994 (דברים בדיון על הנושא “מה בין שירה לביקורת השירה”, בשבוע השירה ג' בעריכת חבורת “אב” שהתקיים בתל־אביב ב־2.6.1994).

1996 - “כאן נגור” (הדפסה חוזרת של סיפורים מהספרים הקודמים).

ב'-6 “מה פתאום יש שיטפון של נשים־סופרות”, הארץ 8.3.1996.

ב'-7 “את רוצה לכתוב ספר?”, מעריב 1.10.1977.

מהרישום המשולב עולות מספר עובדות מעניינות:

1. התפרצויות הכתיבה המסאית התרחשו אצל עכ“כ בסמוך להופעתם של כרכי הסיפורת. ולפיכך ניתן להבחין בשש התפרצויות כאלה, שכל אחת נמשכה בהתאם לתגובות של הביקורת על כרך הסיפורת שיצא באותה עת. כמות המסות שנכתבה בכל התפרצות גדלה בספרים המאוחרים בהשוואה למוקדמים. עובדה זו מחייבת לבדוק את הקשר בין האופן שבו התקבל כל כרך סיפורת של עכ”כ על־ידי הביקורת לבין מספר המסות שכתבה בעקבות קבלת־הפנים שזכה לה. כדאי לשים־לב לפער השנים בין שתי המסות שפירסמה עכ"כ בהתפרצות השלישית. שבע השנים שחלפו בין כתיבתן של שתי המסות היו שנות הדגירה שבמהלכן החליטה על השינוי הטקטי שבעקבותיו החלה לפרסם את מסות סידרה ב' במקביל להמשך פירסומן של מסות סידרה א'.

2. מספר המסות הגובר אחרי הופעת כל כרך מאוחר מסיפוריה, פירסומן הכפול של המסות ותוכנן המחריף והולך חושפים את סיבת ההתפרצות לכתיבתן ואת מטרתה של עכ“כ בפירסומן. כל כרך מאוחר מהכתבים שלה, אחרי כרך הסיפורים “בכפיפה אחת”, התקבל בהסתייגויות גוברות על־ידי הביקורת. עכ”כ היתה סבורה שמגמת ההסתייגות מתגברת עקב כישלונם של המבקרים להבין את יצירותיה. מכאן שהשימוש במונח “התפרצות” הוא רק אופן ציורי לתאר את כתיבת המסות על־ידי עכ“כ ואת היענותה להרצותן תחילה ולפרסמן אחר־כך כפעולה מודעת מצידה כדי לגונן על יצירתה בסיפורת מפני מבקריה. אשר לתוכן המסות - תוכנן השתנה בהתאם לנמענים שאליהם הפנתה כל מסה. את המסות המוקדמות הפנתה עכ”כ אל המבקרים, כי קיוותה לבנות גשר של הבנה בינה לבינם על־ידי חשיפת כישלונות הקריאה שלהם ועל־ידי זריעת רמזי פרשנות על הנושאים שבהם היא עוסקת בסיפוריה, שיסייעו להם בקריאה מעמיקה יותר של הסיפורים הללו. אך בהמשך, אחרי שהתייאשה מהסיכוי לאלץ אותם לקרוא קריאה קפדנית יותר של הטקסטים שכתבה, הפכה את הקוראים עצמם לנמעני המסות שלה. על־ידי פנייה ישירה אל הקוראים קיוותה לעקוף את התיווך של המבקרים.

3. מהרישום המשולב מתברר, שמסות סידרה ב' החלו להתפרסם אחרי שכבר כמחצית מהמסות של סידרה א' נדפסו בפֶריודיקה הספרותית. עובדה זו מלמדת, שפירסומה של סידרה זו מבטא תפנית בדרכי המאבק של עכ“כ על הבנת יצירתה ועל התקבלותה במערכת הספרות. התפנית היא ממסות שנוטות יותר לדפנסיביות אל מסות שמגמתן אופנסיבית. התפנית עצמה התרחשה אחרי הופעת הטריפטיכון “שדות מגנטיים” וכל מה שהתגלגל במערכת היחסים בין עכ”כ והביקורת אחרי הופעתו (ראה להלן). לידתה של סידרה ב' במסותיה של עכ"כ בעיתוי הזה, אחרי שמסות סידרה א' כבר ראו אור במשך כעשרים שנה, לא ביטאה שינוי מהותי באסטרטגיה שלה, כפי שכולם חשבו, אלא רק מעבר טקטי מדפנסיבה לאופנסיבה. קודם לכן קָבְלה בגלוי על מה שמעוללים המבקרים בפירושיהם ובהערכותיהם אך ורק ליצירותיה. במסות סידרה ב' הבליעה את הקובלנה הפרטית שלה בקובלנה הכללית על הקשיים הנערמים בהתקבלות יצירותיהן של הנשים־הסופרות ועל הקיפוח המתמשך בהערכתן בספרות העברית הנשלטת בידי הגברים־הסופרים. בעזרת השינוי הטקטי הזה קיוותה להעניק גיבוי ציבורי למאבק שלה על הגנת סיפוריה בתוך הבעייה המיגדרית של כלל הכותבות. כמו כן קיוותה שהשינוי הטקטי הזה יוציא אותה סוף־סוף מהרגשת הבדידות שהיתה מנת חלקה בדרך המאבק הקודמת.

4. במקבילות הרבות בין שתי הסדרות נחשפת הוכחה נוספת למסקנה האמורה, שרק שינוי טקטי מבדיל בין הנושאים המוצהרים של המסות בשתי הסדרות, אף שמטרתן האסטרטגית היתה זהה בעיני עכ"כ (לגונן על יצירותיה מפני הביקורת). להלן המקבילות הבולטות מכולן: בשתי הסדרות נפתחות המסות בדיון על מעשה־הכתיבה ועל הדחף המביא אדם לעסוק בכתיבה. בשתי הסדרות מבוטאת קובלנה נגד החוקרים ונגד המבקרים על כך שאינם עושים את מלאכתם בעמקות הנדרשת, ועקב כך הם מגלים הבנה מעטה בענייניה של היצירה. הקובלנה מוצגת בהבדל אחד בין שתי הסדרות: במסות הסידרה הראשונה מוסבת הקובלנה ישירות כלפי העוול הפרשני שעשתה קריאה לקוייה כזו ליצירה שלה על־ידי המבקרים, בין שהם גברים ובין שהם נשים, ואילו במסות סידרה ב' מופנית הקובלנה על הקריאה הלקוייה ועל מיעוט ההבנה כלפי הגברים־המבקרים כאשר הם עוסקים ביצירות של נשים־כותבות. ומקבילה שלישית בין שתי הסדרות: כתוצאה מאי־ההבנה שמגלים המבקרים בענייניה של היצירה, אין ערך להערכות שהם מנפקים על היצירות שמובאות לשיפוטם. ההבדל בהצגת טיעון זה בשתי הסדרות דומה להבדל הקודם. במסות סידרה א' מוסבת טענה זו ישירות על הערכת יצירותיה על־ידי המבקרים משני המינים, ואילו במסות סידרה ב' מוסבת טענה זו על הערכת יצירותיהן של נשים־סופרות בכלל, כשהיא נעשית על־ידי גברים־מבקרים.

5. אי־אפשר להתעלם מהעובדה האירונית שהדברים הקשים שנכללו במסות אלה, על המכשולים בהבנת יצירתה, על העוולות שנעשו לסיפוריה על־ידי הביקורת ועל הקיפוח שעשו לנשים־סופרות בתולדות הספרות העברית, נאמרו על־ידי עכ“כ במעמדים שהוקדשו במיוחד ליצירתה, או בהזדמנויות שבה העטירו עליה כיבודים ובכללם את הפרסים הספרותיים החשובים ביותר שקיימים אצלנו לכותבי סיפורת. רוב המסות של שתי הסדרות זכו לפירסום כפול. תחילה הן הושמעו כהרצאות באוזני קהל ואחר־כך נדפסו כמסות כתובות באחת הבימות. מי שראה את עכ”כ מרצה בפני קהל, יודע שהיא נצמדת במהלך ההרצאה אל הדפים הכתובים, שבהם ניסחה בדקדקנות את מחשבותיה. מדי פעם היא נוהגת להתנתק מהדפים כדי להסביר בעל־פה ולהרחיב רעיון כלשהו ואחר־כך חוזרת ונצמדת אל הכתוב בהם. מכאן שאת כתיבת המסה משלימה עכ"כ לפני ביצוע ההרצאה, ורק אחר־כך היא מועברת להדפסה בבימה פריודית כלשהי. העובדה שלרוב המסות היה פירסום כפול, כהרצאות וכמסות מודפסות, מסבירה תופעות רטוריות שונות במסות כפי שנדפסו, כגון: חזרות להדגשת הדברים ושימוש בציורים להסברת רעיונות מופשטים ולהעצמת כוח השכנוע של הדברים. הפירסום הכפול גם מסביר את סדר הצגת הרעיונות, סדר שקבע את המבנה של המסות.

 

יחסי עכ"כ עם הביקורת    🔗

יחסיה של עכ"כ עם הביקורת היו מורכבים ומסובכים ביותר. בתחילת דרכה בספרות התאמצה לנהוג באיפוק ואף קיבלה עליה את הדין שהביקורת רשאית להבין, לפרש ולהוציא פסקי־טעם משלה על סיפוריה. את התגובה שלה על דברי המבקרים, שכתבו על סיפורי “בכפיפה אחת” (א'-1), שבה פירטה את טעויות־הקריאה השונות שמצאה במאמרי המבקרים וחשפה את הסתירות בין פירושיהם, סיימה במסקנות האירוניות הבאות: “כולם צדקו. ואף אחת מדוגמאות אלו אינה מתאימה למטרתי. בלית־ברירה נאלצתי לבחור בהן, מהן כאלו שייתכן ומקורן בטעות טכנית. דנות באותו ספר, כיצד כל ביקורת מוסרת על אקלים שונה לחלוטין, וכיצד נקודת־הכובד, אפילו של שבחים, נשענות על דברים שאינם כלל בספר, קשה למסור בדוגמאות. עם זאת, כולם צדקו. שכן למקרא רשימות־הביקורת נתעורר בי הרושם כי איש איש ידלה את שיחפש. ואינני חושבת שזו מגרעת. - - - במלים אחרות, תגליתי היתה זו. נוכחתי: כמו לאהבה ולשנאה, כן גם לביקורת - אינך מביא אלא את שאתה נושא עמך. לעיתים, ממשיך להתמודד עם עצמך בלבד”.

ההשלמה עם טענות הביקורת על כתיבתה עדיין ננקטת על־ידי עכ“כ בשתי המסות שבהן התפלמסה עם דן מירון. שניהם השתתפו בדיון־רדיו על השתקפות המצב הישראלי בספרות הנכתבת. עכ”כ חלקה על השקפתו של מירון שסופר צריך להיות מעורב בבניית תודעת הדור על־ידי שיקוף המציאות ועל־ידי תגובה עליה ביצירתו. על תביעה זו של מירון השיבה, שסופר יכול לבטא רק את “האמת הפנימית” שלו “בגיזרה (יותר נכון לומר, על יסוד הגיזרה), זו או אחרת, של מציאות כפי שהיא נתפשת לו”. עליו לעשות את המוטל עליו: לבטא את האמת הפנימית שלו, “שהיא, בדיעבד, דברו של השבט”. תביעה מסופר לנהוג מעבר לכך מסכנת את יצירתו וגם את החברה: “כי לבוא אל ספרים בתביעות, בשם משהו חיצוני להם, תמיד מתנקם קשות. או בספרים או בתובע” (א'-2).

את הוויכוח עם דן מירון המשיכה גם במסה א'-3, אך הפעם נטו דבריה ישירות אליו עצמו: “דן מירון, במשדר הנ”ל (הכוונה למשדר נוסף, כעבור כחודש בתוכנית “גלגל המזלות”, שבו חזר דן מירון על תביעתו ליתר מעורבות של הסופרים במציאות הישראלית - י.א.), רואה את עצמו מהנדס שלושת אלה: רוח־הזמן, הסופר וקשרי־הגומלין הסמויים ביניהם. כשבנוסף לכך, הריהו הרשות המנהלת אותם, והגוף המקיים בקרה, הלכה־למעשה. כמו־כן, להבנתו כלולה במינוי, אוטומטית, אפוטרופסות בלעדית על המורשת הלאומית לדורותיה, כולל הימים שיבואו“. את העקיצה על הפטרונות הבלתי־צנועה על הספרות ועל הסופרים, שביטא דן מירון בדבריו, קינחה עכ”כ במשפט הבא: “כל הקונה השקפה זו, מתחייב בנפשה של הספרות. ומי שאינו מאמין לי, יוכל לברר אצל סולז’ניצין”.

עכ“כ הגיבה על השקפתו זו של דן מירון, כי קלטה היטב את האיום ממנה על הערכת כתיבתה, כי השקפה כזו דוחקת לשוליים יצירות דוגמת אלה שהיא כותבת, שתוכנן אמנם צנוע אך אוניברסלי ועל־זמני, מפני יצירות מז’וריות המשקפות את האקטואליה או המגיבות עליה ישירות. יחד עם זאת מתעוררת השאלה הבאה: אם עיקרו של הוויכוח עם דן מירון כבר התמצה במסה א‘-2 - מדוע הוסיפה עליו כעבור כחודש את מסה א’-3? התשובה ניתנת במחצית השנייה של מסה א'-3. עכ”כ מזכירה שבאותו דיון־רדיו ביטא דן מירון אכזבה מהרומאן “וירח בעמק איילון” שמצא אותו “לא־אחיד, ירוד, פגום ושלילי מעיקרו”, ובמיוחד הסתייג מהפרק “מסיכת־מוות”, האחרון ברומאן, שהוא כולו לדבריו “וולגריזציה, התחכמות וקריצה לעבר חוקר־הספרות”. בחלק השני של מסה א'-3 מזכירה עכ“כ למירון שעל יסוד פירסום מוקדם של אותו פרק עצמו ב”מאזנים" המליץ במכתב למועצה לתרבות ולאמנות, לסייע לה להשלים את כתיבת “וירח בעמק איילון”. על ההערכה הכפולה והסותרת של דן מירון לפרק “מסיכת־מוות” הביעה לא רק תמיהה, אלא גם ביטאה “השלמה” עם דין המבקר שעקיצת־לעג נוספת בצידה: “יהיו ההסברים להתפתחות הנ”ל בגישתו של דן מירון אשר יהיו. בכל מקרה, הם למעלה מבינתי. כותבת טורים אלה רק למדה שוב כי נפתולי־נפשו של מבקר־הספרות מי ידע. ברגעים של יומרה, כאשר נדמה לה שחייו של סופר קשים ומוזרים המה, היא נזכרת, כי חייו של מבקר־הספרות מסובכים כפל־כפליים, ולומדת ענווה".

 

פרשת “וירח בעמק איילון”    🔗

להשלמת תולדות הפולמוס הזה חשוב להזכיר, שדן מירון לא נסוג מדעתו על הרומאן “וירח בעמק איילון”. הוא חזר עליה בראשון מתוך סידרת מאמרים “פנקס פתוח” שפירסם במוסף לספרות של ידיעות אחרונות (6.6.1975). בסידרה זו קונן דן מירון על “התגברותו של הרומאן הממוסחר או הממוסחר־למחצה על כל סוגיה האחרים של הסיפורת” והאשים בכך את הוצאת “עם עובד” שעודדה־אילצה כותבי רומאנים להתאים את עצמם לסידרת ספרי־הכיס שלה, “ספרייה לעם”, ולכתוב את “הרומאן ה’מעוגל', הקריא, המוגבל בהיקפו, הבלתי־מסובך מבחינת הרצף הסיפורי שבו וכן מבחינת הטכניקות התיאוריות המשמשות בו וחסר הייחוד מן בחינה ההגותית והסגנונית”. רק בודדים לא נכנעו לדרישות אלה של ההוצאה ולפיתוי שמובטח לנענים להן - “מגע עם ההמונים הרחבים”. בכך הסביר דן מירון את העיכוב בהתפתחותו של ז’אנר הרומאן בסיפורת הישראלית וקבע: “דווקא ניסיונותיהם של מספרים בעלי חזון אמנותי ואחריות אינטלקטואלית, כגון עכ”כ, במסגרת הז’אנר (‘וירח בעמק איילון’), הם המחזקים לפי־שעה את ההרגשה שהמסגרת הנובליסטית הצנועה יותר היא ההולמת כעת את אופקיה האמנותיים של הסיפורת הישראלית האמנותית". הוא לא הסתפק ברמז זה והוסיף: “ב’וירח בעמק איילון' מתבלט חוסר השלטון האמנותי של המחברת בצורה הרומאניסטית”, והוא שהפגיש פרק מצויין כגון “אני צמא למימיך ירושלים” עם פרק נבוב ומנופח כמו “מסיכת המוות”.

מעמדו הבולט של דן מירון בביקורת הישראלית מסביר מדוע התמקדה עכ“כ בהסתייגויות שלו מהרומאן “וירח בעמק איילון”, אף שגם המבקרים האחרים ציינו את חולשתו המבנית כרומאן. את שלב הספיגה של הביקורות על הרומאן חתמה עכ”כ במסה א'-4, שבה כבר הציגה משנה ערוכה היטב על מעשה־הכתיבה בכללו, במקום האמירות החלקיות שביטאה בעבר (במסות א‘-2 ו־א’-3) על האמת הפנימית של הסופר ועל היותו מסוגל לכתוב רק על הידוע לו מתוך ההתנסות של עצמו בגיזרת המציאות המוכרת לו היטב. לפי דעתה, אדם איננו בוחר בכתיבה כמו בקריירה אחרת, אלא מתקדש לה בשלב מסויים בביוגרפיה שלו על־ידי דחפים של סקרנות אינטלקטואלית עמוקה “להרחיב לעצמו ולברר עד הסוף במשהו אשר האחרים עוברים עליו לסדר־היום”. מעתה משתנים חייו, והוא “נכנס למצב של דיאלוג עם התופעה”. בהמשכה מתעורר בו הרצון להכניס את התגלית שלו למחזור החיים, “להדליק בזה חיים”. כעת הוא עובר מהמצב הסביל שהיה נתון בו בעת החקירה למצב הפעיל הדוחק בו לכתוב ולהפיץ את התגלית - “להוציא זאת ממך החוצה”. הסיפור הכתוב הוא “ספירת מלאי” של הכותב באותה עת, אך הוא עצמו נמצא בתהליך צמיחה ובהשפעתה יכולת החקירה שלו מתפתחת ויחד איתה משתכללות השיטות שבעזרתן הוא מבצע את “ספירות המלאי” הבאות שלו. ואשר לרעיונות הסיפור ולמעורבות כותבו בסובב אותו - מענה אחרי זמן להשקפתו של דן מירון בשיח־הרדיו - אלה לא יחרגו אצל סופר אמיתי מההתעסקות האינטנסיבית שלו “בצורכי אושיות־האני שלו. - - - ברגע שהוא ייחלץ מזה, הוא לא יהיה סופר. - - - הוא מעורב. אבל בצורה אחרת. לא בצורה של מאמר־ראשי בעיתון־יומי”.

בהמשך מסה זו מפרטת עכ"כ את ארבעת “שלבי תהליך־הכתיבה”: שלב ההכנה (למידת התופעה ואיסוף העובדות עליה), שלב הדגירה (העלאת הרבה רעיונות אודותיה), תור ההארה (הימצאות בהשראה ובהרפתקה שבמהלכה מתגבש הסיפור וכל ענייניו נפתרים מאליהם) ותור הבחינה (השקידה על ה“איך” המלטש את ה“מה” בעזרת כושר־ההמצאה וכושר־האירגון. בשלב הזה הופכת היצירה לאמנות: “אתה משכלל ומשכלל. עד שיום אחד גם לזה מגיע סוף. זאת אתה יודע כאשר אי־אפשר להזיז פסיק. כל העניין כבר מקושר ומהודק, ואחוז בקשרי־קשרים פנימיים, וכל המוסיף גורע. אסור לנגוע”). את המסה היא מסיימת בתחושות הכותב כלפי יצירתו אחרי שיצאה מרשותו. סמוך להשלמתה אין הוא יכול לסבול אותה והוא יסכים עם כל מי שיעריך אותה כגרועה. אחרי זמן יתייחס אליה כאל יצירה זרה ובעצמו יגלה בה פגמים שלא ראה אותם בזמן הכתיבה. אך דווקא קיומו העצמאי של הסיפור מאפשר את הגמול לכותב: “ההכרה של הזולת, שהיא שהפכה את הדבר לממשי, לקיים”.

 

פרשת “שדות מגנטיים”    🔗

מסה א'-4 חתמה את מאבקיה של עכ"כ עם המבקרים שהגיבו על הופעת הרומאן “וירח בעמק איילון”. בינתיים השלימה את הטריפטיכון “שדות מגנטיים” ולמודת ניסיון פנתה לגונן בדרך חדשה על היצירה מפני מה ששיערה שצפוי לה מידי המבקרים. לראשונה התייצבה לפרש בעצמה אחד מסיפוריה, את “שם חדר־החדשות”, השלישי מסיפורי הטריפטיכון. היא עשתה זאת בערב שהוקדש להופעת “שדות מגנטיים” והתקיים ב־9.2.1977 במועדון “צוותא” בתל־אביב. את הפירוש שקראה מן הכתוב באולם “צוותא” פירסמה ב־18.2.1977 במוסף לספרות “משא” בעיתון “דבר”. המעשה היה חריג ביותר, כי לראשונה התייצבה סופרת בכירה בפני הציבור ופירשה את יצירתה לפני שהמבקרים הספיקו להשלים את הקריאה בספר ולפני שהיה סיפק בידם לפרסם את פסקי־הטעם שלהם עליו (מאמר הביקורת הראשון על הספר, שהיה מאמרו של אברהם בלבן, התפרסם במוסף לספרות של העיתון מעריב ב־18.2.1977, בתאריך שבו התפרסמה המסה הפרשנית שלה ב“דבר”). יתר על כן, היא לא הסתפקה בפרשנות, אלא גם חתמה את דבריה בהערכה הבאה: “הספר הזה כולו שירת קודש”.

שני המאמרים הראשונים אחרי הדפסת ההרצאה של עכ“כ ב”משא" הופיעו בעיתון הארץ ב־7791.3.52 וכתבו אותם נורית זרחי ואידה צורית. המאמר של נורית זרחי “האונס הוא החמצת הזדמנות” לא הגיב על האירוע החריג ב“צוותא”, אך כותרתו מעידה על תוכנו: היה זה מאמר ביקורת שפירט ליקויים שונים שמצאה הכותבת ב“שדות מגנטיים”. אידה צורית לעומתה התייחסה במאמרה “הרהורים אפיקוריים” לפירוש שהציעה עכ“כ ליצירתה. היא דחתה את הפירוש של עכ”כ וגינתה באופן מובלע את התייצבותה לפרש ולהעריך את יצירתה במקום להמתין, כמקובל, למשפט המבקרים: “היא הזדרזה לספק את הפירוש הדפיניטיבי לספרה, העשוי להתקבל כאפולוגטיקה, טרם הגיע לקוראים, ובכך היא חשפה, כמובן, איזו חולשת־דעת מובנת מאוד”. אידה צורית חתמה את מאמרה בדברים הבאים: “עכ”כ היא סופרת מקורית ומעניינת ביותר, אבל גם פה, כשהיא מנסה להצדיק את התפרים הגסים והלא־מוסווים, כלשונה, על־ידי הטענה של בחירה, מותר לי, כקוראה, לא להיות משוכנעת שהבחירה אמנם מוצדקת כאן. - - - בהרצאתה הנ“ל של עכ”כ על סיפרה אמרה כי היא רואה את ‘שדות מגנטיים’ כספר ‘שירי הקודש’ שלה. לאור זה ניתן לראות את הדברים שהעליתי כאן כהרהורי חול על שירי קודש".

תגובה חריפה מזו של אידה צורית על האירוע ב“צוותא” פירסמה כעבור כחודש יהודית אוריין במוסף לספרות של “מעריב” ב־29.4.1977. המאמר שהיה אמור להיות “דעה אחרת על ‘שדות מגנטיים’” עסק בחלק ניכר מהיקפו במה שהתרחש ב“צוותא”, וגם כותרתו, “מלאכים במיקרופון סגור” מעידה על כך. המאמר נפתח במלים הבאות: “בהרצאה במועדון ‘צוותא’ בתל־אביב, כשהיא נישאת על גלי־ההערצה הגואים מן היושבים באולם, הכריזה עכ”כ, כי כל מי שהלך עימה לכל אורך הדרך, ויינתק ממנה בספרה האחרון, לא עמד גם על משמעות יצירותיה הקודמות, וכאן יינתן לו, לקורא, גט־פיטורין ודרכיהם ייפרדו. - - - ניסוח הדברים בהרצאתה, ורוחם, אינם מקריים לגבי סופרת רבת־מוניטין זו. כשהמיפגש בין הקורא לסופר אינו עולה יפה, ברי לה לעמליה כהנא־כרמון, כי הקורא איננו מגיע לדברים, ואין היא מעלה אפשרות שמא אין הקורא בלבד סיבת הקֶצר. ומחמת שאישיותה וכתביה של המחברת אינם לוקים בענווה יתירה, אייצג כאן קורא לא־עניו, הנכון אף הוא לתת למחברת גט־פיטורין, ואפשר לא הקורא בלבד ייצא נפסד“. יהודית אוריין העלתה השערה על היוזמה של עכ”כ: “באותה הרצאה מילאה המחברת תפקיד משולש, השמור, כנראה, לה בלבד. - - - בעת ובעונה אחת הופיעה עכ”כ כסופרת, כמבקרת וכפרשנית של עצמה. בכך היא מבטיחה שליטה מלאה על יצירתה האחרונה" (ההדגשה איננה במקור - י.א.).

תגובה נוספת על האירוע ב“צוותא” התפרסמה במאמרה של עליזה שנהר, “הצצה מעבר לפרגוד”, שנדפס במוסף לספרות של עיתון “על המשמר” ב־27.5.1977. שנהר בוחנת את הפירוש שהציעה עכ“כ לסיפורי הספר ומסתייגת מההערכה העצמית שלה על יצירתה: “בשיחתה של עכ”כ על ספרה, שנתפרסמה ב’משא' היא מצהירה, ש’שדות מגנטיים' הוא ספר ‘שירי הקודש’ שלה. אתמהה!”. כעבור למעלה משנה וחצי הגיב גם דן מירון על האירוע, במסת הסיכום לסידרת הרשימות על הסיפורת “מתוך פנקס פתוח” (ידיעות אחרונות, 17.11.1978): “בולטת, למשל התאונה הספרותית שארעה ב’שדות מגנטיים' - - - כל החששות שעורר ‘וירח בעמק איילון’ - והרבה יותר מזה - מצאו את מלוא הצידוק ב’טריפטיך' הזה, שהמחברת הכריזה עליו בציבור כעל משהו מעין כתבי־הקודש של יצירתה. אכן המוראליסטאנית בעלת רגלי העופרת והנביאה הבאנאלית שבעמליה כהנא־כרמון גברו כאן כמעט לחלוטין על המספרת הרגישה, שהפליאה לממש ניואנסים של מצבי־מצוקה ורגעי־התעלות־והארה. מה שהיה קודם־לכן בבחינת חקירה רגישה של ניסיון־חיים טראגי, נעשה עתה, בעיקרו של הספר החדש (החטיבה הראשונה, ‘הינומה’, היא הפחות פגועה), לתורת־חיים מלאת יוהרה ועיוורת לגמרי ביחס למגבלותיה שלה עצמה. הדיווח הנאמן על גורלם של אנשים מסויימים, שנדונו לניכור, הוחלף בהכללה חסרת כל תוקף על הניכור, שהוא, כביכול, גורל חייו של האדם”.

אחרי פרשת “שדות מגנטיים” התכנסה עכ"כ בתוך עצמה וכעבור שנים ספורות יצאה עם המסה הראשונה מסידרת המסות השנייה (ב'-1). במסה זו כמו לא דיברה על עצמה ועל יצירתה, אך למעשה יצאה לגונן על כתיבתה בדרך חדשה. תחושתה שיצירתה אינה זוכה להתקבלות שהיא ראויה לה בוטאה כאן במסגרת טענה על קיפוח הכתיבה של כל הנשים־הסופרות. היתה זו טקטיקה חדשה להשמיע את הקובלנה שלה כלפי הביקורת, שלדעתה לא הבינה כהלכה את סיפוריה ולא הוקירה במידה מספקת את איכותם המיוחדת. הכעס שביטאה במסה ב'-1, על מעמדה המקופח של האשה־הסופרת בספרות, חילחל לשלושת הסיפורים של הקובץ “למעלה במונטיפר”. הקובלנה הפמיניסטית שהיתה מתונה ומובלעת בסיפוריה הקודמים לבשה בסיפורי הכרך הזה אופי מיליטנטי ומפורש יותר. הגבר הוא “חי־טורף” ובלא־רחמים הוא מטביע צלקת־עד בנפשה של האשה “כסמן הרועה את מיקנהו” (ראה הפרק על סיפורי “למעלה במונטיפר” בספרי “הסיפור הישראלי הקצר”, 1987).

 

פרשת “למעלה במונטיפר”    🔗

כעבור שנים בראיון עם זיסי סתוי (ידיעות אחרונות, 30.3.1990) ניסתה עכ“כ לסכם את התגובות על האירוע ב”צוותא“: “ראשית, אנשים חשבו שזה לא מן הטעם הטוב שסופר ישמש פרשן ליצירות שלו. - - - שנית, מה שקרה הוא שבהמשך המבקרים לא התייחסו לדברים שמופיעים בספר עצמו, אלא התווכחו אתי בחום על ההשקפות האישיות שהבעתי בטקסט שהופיע בעיתון. הטקסט הזה הוא שמשך את האש. זה לא היה לטובת הספר. - - - מדוע אם־כן חזרתי על המבצע של הפרשנות העצמית גם עם הופעת ‘למעלה במונטיפר’? - אינני יודעת. בוא נגיד מאזוכיסטיות? אני מקווה שלמדתי את הלקח ולקראת הופעת ספרי החדש, שעליו אני עובדת, אני לא אומר דבר”. עכ”כ לא עמדה בהתחייבות הזו, וכאשר הופיע הרומאן “ליוויתי אותה בדרך לביתה”, חזרה על המעשה.

בכל אופן, החזרה “על מבצע הפרשנות העצמית” אחרי הופעת “למעלה במונטיפר” (א'-6) לא עוררה אותו גל של תגובות שוללות על עצם המעשה. המבקרים עשו את מלאכתם בלי להתייחס לדבריה במסעדת בית־הסופר. אפשר להסביר זאת בעזרת שתי עובדות. ייתכן שאיש מהם לא השתתף באותו מעמד ולא שמע את דבריה שם, אך סביר יותר שהתעלמו הפעם מהמעשה שלה משום שהמסה “הנה הספר”, שממנה קראה באותה הזדמנות, התפרסמה הפעם באיחור ניכר, ב“מאזנים”, אחרי שכל מאמרי הביקורת על הספר כבר הספיקו להתפרסם.

אף־על־פי־כן הגיבה עכ“כ בחומרה על מאמר הביקורת הראשון שהתפרסם על “למעלה במונטיפר”, מאמרה של רינה ליטוין “הסבך והדרך” שנדפס במוסף לספרות של “ידיעות אחרונות” ב־1.6.1984. בתגובתה באותו מוסף ב־15.6.1984 הטילה ספק בכישוריה של המבקרת לתווך בין ספרים לקוראים כי קריאתה “נטולת אבחנות, מפוזרת ומבולבלת”, ולכן דחתה גם את מסקנותיה על הספר: “קביעות ערכיות (כולל מחמאות לרוב) יש להן מקום רק אחרי שמבינים עניינית, במה דן ספר, כיצד מתקשרים מרכיביו ומדוע, ומה הם המסרים הכלולים בו. אף פעם לא לפני זה”. בהערה שצורפה לתגובתה זו של עכ”כ, הסתפקה רינה ליטוין בדברים הקצרים הבאים: “מן המפורסמות הוא, שאין הנחתום מעיד על עיסתו. - - - אפשר שסופר התכוון להביע דבר־מה ביצירתו ולא עלתה בידו (כלומר, על אף רצונו הביע משהו אחר); אפשר שלא התכוון להביע דבר־מה, ובכל־זאת הביעו וכיוצא באלה נימוקים לרוב, מוכרים עד בנאליות. מכל מקום, לא עדות המחבר היא המציאות שאותה מבקש המפרש לתאר או לשחזר, אלא יצירתו”. בסיום ההערה הגיבה רינה ליטוין גם על נטייתה של עכ"כ להתייצב כפרשנית וכמעריכה לצד יצירתה מיד אחרי הדפסתה: “ממילא, מה שקובע לגבי המפרש היא לא עדותו של המחבר, שלא תמיד רלוואנטית לקביעת הפירוש הנכון. אכן, התבטאויות פומביות של המחבר ושל מקורביו עשויות לפעמים להיות לעזר בקביעת פירוש כזה, אבל אין הן תנאי הכרחי ובוודאי לא בלעדי לפירוש יצירה”.

איל מגד הזדרז לראיין את גרשון שקד על המחלוקת שהתגלעה בין עכ“כ לרינה ליטוין במדורו “פתחון פה” במוסף לספרות של “ידיעות אחרונות” ב־22.6.1984. בדבריו שלל שקד אגרסיה בוויכוחים, שמתעוררים בין סופרים למבקרים, אף שלא שלל לחלוטין את זכותו של סופר להגיב על דברים פוגעים של מבקר. אך בהתייחסו במיוחד למקרה של עכ”כ הוסיף: “אצל כל סופר קיים פער בין מה שהוא חושב על עצמו לבין השבחים שהוא מקבל. עכ”כ מגיבה בצורה חריפה, כי יש פער בין התדמית העצמית שלה כסופרת לבין היחס שהיא מקבלת. היא דורשת יותר מדי מהביקורת, היא רוצה שהביקורת תבין אותה כפי שהיא מבינה את עצמה, וזו תביעה בלתי־אפשרית. בין כה וכה, במשך השנים ילך ויגדל הפער בין מה שחשבה לכתוב לבין מה שיכתבו עליה. היא לא יכולה לפקח על זה. - - - טקסט, ברגע שיוצא לרשות־הרבים, חדל להיות קניינו של היוצר ומתפרש על־ידי מבקרים, סופרים ודורות שונים בדרכים שונות. הפירוש שיש לתודעה היוצרת בוודאי אינו הפירוש היחיד. כל ניסיון של היוצר לכפות את השקפתו לא רק שאינו נכון, אלא הוא פשוט בלתי־אפשרי".

 

בגנות המבקרות הארסיות    🔗

כשם שלא היטתה אוזן לעצתו של שקד, כך גם לא עמדה עכ“כ בהבטחה שלה בראיון עם זיסי סתוי והתייצבה לפרש כעבור מספר שנים את “נעימה ששון כותבת שירים” (א'-7) ואת הרומאן “ליוויתי אותה בדרך לביתה” כעבור שנים אחדות נוספות (א‘-9 ו־א’-10). המבקרים לא המשיכו להגיב על ניסיונותיה של עכ”כ לעקוף אותם ולא ניסו להתווכח עם פירושיה לשתי היצירות. על פירושה לסיפור “נעימה ששון כותבת שירים” לא היה צורך להגיב. מדובר היה בסיפור שהיא פירשה אותו עשרים־וחמש שנים אחרי פירסומו, ואילו על פירסום פירושה על הרומאן, שזה עתה יצא לאור, היה אמנם טעם למחות, אך על־פי הניסיון שנצבר בביקורת מהמקרים הקודמים, בחרו המבקרים להתעלם מכך. כל מאמרי הביקורת בחנו את הרומאן “ליוויתי אותה בדרך לביתה” כאילו לא אמרה עכ“כ כלום עליו לפניהם. ואפשר לראות בהתעלמות זו שלהם סוג של מחאה נגד ההתמדה שלה לגונן על יצירתה בדרך כה בלתי־מקובלת. מותר להניח שגם המסות הנוספות מסידרה ב', ההתקפית, שפירסמה אחרי הופעת “למעלה במונטיפר”, הרתיעו ותרמו להתעלמות זו של המבקרים מהיוזמה הפרשנית־עצמית של עכ”כ לרומאן זה.

השקידה של עכ“כ במסות אלה (ב‘-2, ב’-3, ב‘-4 ו־ב’-5), על הקובלנה שכתיבת אשה־סופרת מוסיפה להיות בלתי־מובנת למימסד הספרותי המורכב מגברים ולפיכך מקופחת ממניעים מיגדריים, הבהירה את חוסר הטעם למחות על מסה בודדת, שבה הקדימה לפרש רומאן חדש שלה לפני המבקרים, כאשר מובטח שמחאה כזו תוצג על־ידה כהוכחה נוספת לעוול הנעשה לכתיבה של אשה־סופרת מסיבות מיגדריות. במסות סידרה ב' לא הותירה עכ”כ סיכוי לשום ביקורת להצטייר כעניינית. אם כותב הביקורת הוא מבקר־גבר הרי הוא חשוד מראש כמי שאין בכוונתו להתייחס ברצינות לכתיבת אשה־סופרת, אלא כל רצונו הוא לקפח בהערכה את יצירתה. ואם היא מבקרת־אשה, אך לא גמרה את ההלל על הכתיבה של בת־מינה, היא אוטומטית משוייכת לאותן המוכרחות לבגוד בבנות־מינן ואף לעלות בארסיותן על מבקרים־גברים.

במסה ב‘-1 מתוארת מבקרת כזו ככותבת שמנסה להיחלץ מהגורל של הנשים־הסופרות באמצעות כתיבה על הנושאים הנחשבים למרכזיים. כותבת כזו, אחרי שנכנעה לנורמה שהגברים השליטו בספרות, היא בעיני עכ“כ מדוזה ש”בעזרת הרבה דיאטה ומחוכים" מתאמצת “להגיע למשהו כמו צללית־גוף דמוית צורה הידרודינמית” של סופר־גבר. מכאן הארסיות שבה תתייחס לבנות מינה שנותרו נאמנות לעצמן כנשים־כותבות: דווקא זו “תלמד להתייחס בבוז אל אחיותיה המדוזות, שמספרות על החיים בסך־הכל מנקודת־מבטן של מדוזות, כאל סופרות מוגבלות ועל־כן נחותות”. במסה ב’-3 מתארת עכ“כ את מה שיִקרה ברוב המקרים: “אשתו זאת של ברנר (זו הסובלת מתסמונת ‘אוהל הדוד תום’ - י.א.), אם היא גם מבקרת־ספרות, מה שהיא תהיה לא פעם, כי בעיני עצמה מקום לה גם בין התיאורטיקנים - לה מראש תהיה ביקורת עוינת, ארסית במיוחד, כלפי היצירה של נשים־סופרות שאינן נמושות, כשהן עוד בחיים. כאילו הן מתחרות שלה על אהבתו של אותו גבר”. בסקירה הקודמת, על התגובות לאירוע ב”צוותא“, יכלה אפילו למצוא הוכחה לתיאוריה המשונה הזו, כי התגובות החריפות ביותר, על התייצבותה שם לפרש את “שדות מגנטיים” ולקבוע בעצמה את דינו של הספר, נכתבו בידי נשים. דווקא הגברים נהגו אחרי המעשה בכבוד גם בספר וגם בה. כך אברהם בלבן במאמר שהקדים את המהומה וכך גרשון שקד וניסים קלדרון בשיחתם על הספר (ידיעות אחרונות, 18.3.1977) אחרי האירוע. תופעה זו חזרה גם בביקורות על ספריה הבאים של עכ”כ.

 

“אשה שקשה להסתדר איתה”    🔗

האשמות כאלה כלפי המבקרים משני המינים לא הרתיעו את הביקורת לבצע את עבודתה גם אחרי פירסום מסות סידרה ב‘, אך הן מסבירות מדוע בחרו המבקרים להתעלם בשלב מאוחר מוויכוחים ישירים איתה. בכך כמו אישרו את דמות האשה־הסופרת מהסוג שלה כפי שציירה אותה במסה ב’-3. קשה שלא לראות בתיאור זה ציור של עצמה כפי ששורטט בקהילה הספרותית אחרי מאבקיה הממושכים במבקרים. וכך תיארה עכ"כ את הגורל הצפוי לאשתו של ברנר המתעקשת לכתוב באופן שונה מהמקובל: “דבר ראשון. - - - אם היא מתעקשת לשמור על עצמאות, עכשיו ימצאו ויגידו, שבעצם הוא (הקו המייחד את כתיבתה - י.א.) לא שלה. תהיה אמביציה להוכיח שהיא גנבה אותו. שכבר היו דברים מעולם - - - ושאין ביצירה שלה שום חידוש. דבר שני. כשמדובר הוא באשתו של ברנר שאיננה מוכנה להתפשר, ועומדת על שלה. במקרה שלה היא תעורר דחייה אישית. כאשה לא־נעימה. אשה הלוקה הן בחוסר־גמישות, הן בהתבלטות, והן בחוסר־ענווה נשית. כולן מידות מאוד צורמות וחשודות באשה. - - - בהמשך, היא תהיה בפיהם סתם מכשפה, ואולי קצת מטורפת. ויקראו לה כפייתית. ויקראו לה הפכפכת וקפריסית. יקראו לה ארסית, יקראו לה מרושעת. לא־רציונאלית, ואשה שקשה להסתדר איתה, ואשה היסטרית. ועורכים יידעו מפי־השמועה שצריך לפחד ממנה, וישמרו על מינימום של מגע איתה בזמן העבודה המשותפת”.

מכל העובדות שתוארו עד כה משתמע שמסות סידרה ב‘, אשר הכניסו להיכל הספרות הישראלית את המאבק המיגדרי ואשר היוו יסוד למיתוס על קיפוחן של הנשים־הסופרות בכל תולדותיה של הספרות העברית וגם בשנותיה של המדינה, היוו למעשה עבור עכ"כ אופן נוסף לגונן על יצירתה, אחרי שמסות סידרה א’ לא השיגו עבורה את התוצאות שייחלה מהן. אך לא רק העובדות המתארות את הרקע להיווצרות המסות של סידרה ב' מוכיחות זאת. אפשר להיווכח בכך אם רק מסירים מהמסות הללו את שכבת הציפוי האוניברסלית־מיגדרית. או־אז מגלים את המניע האישי לכתוב את המסות של סידרה ב'.

במסה ב‘-1 המשיכה למעשה את הפולמוס שלה עם דן מירון מאמצע שנות השבעים, אך בלי לציין את שמו, במסווה של דוגמא מניסיונה האישי הנתרמת לדיון הכללי: "הדוגמאות הן רבות. אבל כדי לא להפליל אחרים אביא דוגמא מניסיון אישי, והיא הקביעה של מבקר, פרופסור ירושלמי, שטען שהכתיבה שלי, למשל, היא מינורית משום שעלילה של סיפור שלי דרך־קבע תעסוק במה שהוא קרא לו מערכת מצומצמת של נפשות פועלות (ומה בדבר קפקא, אגב?). לכאורה, לפי אותו היגיון ‘מלחמה ושלום’ לטולסטוי הוא ספר גדול משום שמגוייסים לתוכו כל הצבאות של נפוליאון ורוסיה. ולפי אותו היגיון, ספר איוב נופל מספר דברי־הימים ב’, כי יש בו מערכת מצומצמת יותר של נפשות־פועלות".

גם במסה ב'-2 שולבה רמיזה לאותו ויכוח: “וכל אשר מרת עיפרון, כמוה כמר עיפרון, רואה בו מכנה־משותף, אותו היא מנסה לפי דרכה לחשוף, להעלות ממסתרי הצללים ואל אור התודעה. כל אלה, מראש ייתקלו בגישתה של ביקורת־הספרות השלטת. - - - הם יגידו, שכתיבה שהיא כל־כך מתוחכמת ונאורה במיקרו, חסר בה לחלוטין המאקרו, בשעה שמדרך־הטבע על סדר הדברים ללכת להיפך, הדקויות באות בסוף. הם לא יעלו בדעתם כי כנראה המה הם אשר לא ירדו לסוף הדבר (שמא מחמת החידוש שבו לגביהם), כך שהמאקרו המצוי כבר נשמט מעינם. ביקורת זו תהיה כל־כך פה־אחד, וכל־כך קולנית, עד כי מי שכבר כן קרא את הספר, התחייה אתו, והספר ריגש אותו, יתחיל לשאול את עצמו אם הוא לא עשה כאן מקח־טעות, וימהר להתיישר לפי הקו”.

הדיון בכתיבת עצמה הוצב עוד יותר בגלוי ועוד יותר בהרחבה על־ידי עכ“כ במסה ב'-3. במעמד בו העניקו לה את פרס ברנר התבססו דבריה בגלוי על קורותיה כסופרת. תיאור התפכחותה של אשה־סופרת והבנת מעמדה המציאותי בספרותנו, שהוא תיאור כללי ביסודו, מעלים אך בקושי את תהליך ההתפכחות שהיא עצמה עברה. וכך תיארה באותו מעמד מה שעובר על אשה־סופרת: אמנם על סופרת־מתחילה שזה עתה דרך כוכבה מרעיפים הסופרים־הגברים “באבירות רבה שפע של שבחים”, אך “כשבודקים את השבחים האלה לגופם, נוכחים שהם די מפוקפקים” ובעצם אלה שבחים שמייחדים אותם רק לכותבות: “הם יגידו דברים כגון יש פה עין טובה לפרטים. או הצטיינות בנקיון ובטוב־טעם. חן, עידון ונוי. איפוק ודיסקרטיות. מועט המחזיק את המרובה. וכיוצא באלה”. יעלימו ממנה את גילויי הבוסר בכתיבתה. על־ידי ריפוד נחיתתה בספרות באופן זה משחיתים למעשה את כישרונה: “היצירה שלה לא תלך ותבשיל לקראת משהו שהוא בעל משקל משמעותי, חוט־שדרה ואופי”. את כתיבתה יאהבו ויקבלו כל עוד תכתוב “סיפורים של תמימות, ועל מצב של תמימות - - - סיפורים על להיות אחד ירוק, שהוא שה בעולם־הגדול”. אך מרגע שבכתיבתה של אשתו של ברנר יחולו שינויים כתוצאה מהתבגרותה כאדם, והיא תפסיק להיות כתיבה לירית ותמימה כמו של זה בעודו מוגן בביצה ותתחלף להיות עם יותר אינרציה והתערות של מי שבקע מהביצה ופסע “לעבר היאוש המפויס לגבי המצב האנושי” - מרגע זה, ובמיוחד “אם היא אשה של ברנר שהיא זאב־בודד”, שאיננה מגלה נכונות להסתפק במעמד שהועידו לה בעזרת־הנשים, ידיחו אותה מאהבתם ו”במפורש ינסו למחוק אותה מהמפה".

 

“לי הכתיבה היא בית”    🔗

אין עוד מקרה דומה לזה של עכ“כ בתולדות הספרות העברית, ואף אין מקרים רבים הדומים לו בתולדות הספרות העולמית. המאבק שלה במבקרים נמשך ברציפות מיום הופעתו של הקובץ “בכפיפה אחת” ועד היום. במהלך כל השנים הללו היא ניהלה את המאבק הזה ללא־חת וללא־פשרות. והיא גם הקדישה לו הרבה מזמנה. יעיד על כך היקף ההשקעה במאבק במיגוון הצורות: בנוסף לי”ט המסות הארוכות בשתי סדרות שפורטו קודם, פירסמה גם עשרות נאומים, רשימות, תגובות קצרות וראיונות בעיתונות. היו הרבה ניסיונות להסביר את העקשנות שהתבטאה בעמידתה זו יחידה מול רבים. תשובתו של גרשון שקד לשאלה של איל מגד מדגימה את ההסבר הטיפוסי. אחרים הפליגו להסברים צפויים על האישיות שלה. היא עצמה שמה אותם ללעג בדברים שהובאו קודם מתוך המסה ב'-3, שבהם תיארה בהומור את “גברת ברנר” ואת אוסף פגמי־האישיות שמייחסים לה אלה שמעדיפים לא להתמודד באופן ענייני עם טיעוניה. חריגותה של התופעה איננה אומרת שאין לה הסבר.

עכ"כ סיפקה את ההסבר שלה במסה א'-11: “אם ישאלו אותי מה נותן לי מעשה־הכתיבה דה־פאקטו. התשובה שלי תהיה: לי היום מעשה־הכתיבה הוא בית, עיר, כאן אני אזרח. - - - היום, כל מה שאני עושה ולא שייך לעשייה הזאת, בשבילי הוא בגדר הסחת־דעת. - - - אבל אני מבקשת שלא תהיה טעות. כשאני אומרת שהאזרחות שלי היא בעשייה הזאת, זה לא מתייחס לאוצרות של עולם הספרות כשלעצמם, על־כל־פנים לא במישרין. ובוודאי ובוודאי לא להמולה ברחוב הספרותי שלנו. כל קשר בין אלה לבין מעשה־ היצירה עצמו הוא מקרי בהחלט. מה שאני מתכוונת לו בזה הוא לצורך החיוני בעשייה הזאת עצמה. לעיסוק בה הלכה־למעשה, כמו סנדלר על האימום, כדבר המרכזי לי, שמסביבו, לטוב או לרע, בנוייה היום ההוויה שלי. על כל המתחייב מכך. בכל השטחים שמחוץ לעשייה הזאת, כיום אני חצי־גולה. אם במטה־קסם של מכשפה רעה פתאום יילקח ממני כל הקשר שלי עם כתיבה - עם הכתיבה שלי בעבר, בהווה, או בעתיד - אני אחוש את עצמי אדם בן־בלי־בית. אני לא אדע מה אני עושה בעולם. אני אחוש את עצמי מיותרת, אני חושבת. כך שהיום, את היותי חלק מן החברה, נותנת לי הכתיבה. זו צורת הדיאלוג שלי עם העולם”.

הסיכום של תוכן המסות מהסידרה האפולוגטית מתקרב לסיומו, אך אי־אפשר להשלימו בלי המפתח לקריאת סיפוריה, שהעניקה עכ"כ לקוראים במסה א'-11: “נדמה לי שהכתיבה שלי היא בעיקר על הקוטביות בין מוות־בחיים לבין התעוררות־לחיים. ועל זרם־החילופין שמתרוצץ ללא־הרף בין המיטענים החשמליים של שני הקטבים האלה. כמעט בכל סיפור שלי, זירת האירוע להתרחשות הזאת תהיה באחד משלושת אלה: או בתחומיו של המיפגש גבר־אשה. או בתחומי התהליכים של מעשהו של היוצר. או בתחומי הרגע של הארה, שהוא משהו כמו רגע של התעלות דתית. - - - הקוטב של מוות־בחיים פירושו אתה לעומת המיסגרות שלך, שאתה משובץ בהן. אתה ומה שקורה במציאות שלך לחלומות שהיו לך. וזה אתה נוכח המונוטוניות וההרואיות הלא־הרואית של היומיום של שיגרת החולין. שאין לבוז להם, כי הם בשר־החיים. - - - בכל סיפור שלי, ההתעוררות־לחיים חלה כאמור במישור של מיפגש גבר־אשה, בן־חלוף ככל שיהיה. או לחילופין, כשמי מהם נתון בפעילות יצירתית. או שוב לחילופין, ברגע של התעלות, שיש בו אקסטזה דתית. - - - כל שלוש ההזדמנויות הללו, כל שלושת הניסים האלה, הם תשובות די דומות למה שאנחנו כל הזמן בציפייה לו. על־פי הסיפורים, שלושתם נובעים מהשתוקקות כמעט זהה. והיא, לעבור את המיפתן ולהיכנס שוב לתוך החידה. בתקווה ועם מוטיבציה, לחזור ולמצוא שם, בשלבים, צורה של ביטוי־עצמי אישי. ואת הארץ האבודה של משמעות ומטרה. ואינטנסיביות. ותשובות לגעגועים, למחויבות, לדבקות, להתקדשות לשם משהו”. דבריה אלה על מוות־בחיים ועל התעוררות־לחיים אינם רק מפתח לקריאת סיפוריה, אלא גם פירוש לווידוי שלה באותה מסה על חשיבות הכתיבה בחייה. לכן הם גם מהווים סיכום ראוי למסות החטיבה האפולוגטית.