בשנת אלפיים, שבה התרחש המעבר מהמאה העשרים למאה העשרים ואחת, נעשה הניסיון היותר פומבי להעניק לגיטימיות לשילובה של האבחנה המיגדרית בשיח הביקורתי והמחקרי על הספרות הישראלית (“מיגדר” הוא התרגום העברי למונח “ג’נדר”, והוא מציין את המשמעות הסוציולוגית של זהותם המינית השונה של הנשים ושל הגברים). את הניסיון הזה ביצעה הסופרת יהודית קציר בטקס שהתקיים בבית־הנשיא ואשר פתח את שבוע הספר העברי, שהוכרז בתש"ס כשבוע האשה־הסופרת. ואלה הדברים שאמרה באותו מעמד: “בעשור האחרון עברה מפת הספרות בארץ שינוי עצום, הטיפות הבודדות של כתיבת הנשים הפכו לנחל איתן רב זרמים, קולות וגוונים. - - - הסופרות הישראליות מקיימות דיאלוג עם אחיותיהן ברחבי העולם. הן כותבות ביושר ובאומץ על נושאים שלא טופלו עד היום, או שטופלו רק מבעד למבט הגברי: יחסי בת־אם ובת־אב, התבגרות וחניכה נשית, מיניות, זוגיות, אימהות, הזדקנות. הן ‘מגלות יבשות’ ומנתצות מיתוסים בני אלפי שנים, ולצורך זה הן ממציאות לעצמן כלים חדשים של שפה וסגנון. והקוראים - קונים וקוראים. - - - חוקרים את יצירתנו באוניברסיטאות, ומלמדים אותה בתיכון, וספרינו רואים אור בתרגום לשפות זרות. - - - כן, בקענו מן הגולם ואנחנו מרפרפות בהמון כנפיים ססגוניות, אוֹרוֹת צוּף מפרח זה או אחר, מחוללות באוויר וממריאות, וכל כך רבות אנחנו, עד שעין החמה מתכסה, ורשימת רבי־המכר קצרה מהכילֵנו” (ידיעות אחרונות, 22.6.2000).

על הנימוקים, שבהם הצדיקה יהודית קציר את ההכרזה על כיבוש הספרות העברית על־ידי הסופרות, צריך להוסיף עובדות נוספות המתארות את השינוי הגדול שהתחולל בספרות הישראלית בשני העשורים האחרונים של המאה העשרים. במשמרת שלה, משמרת “הקולות החדשים”, עלה לראשונה בתולדות הספרות העברית לדורותיה מספרן של הנשים־הסופרות על מספר הגברים־הסופרים. בשלוש המשמרות הקודמות של הספרות הישראלית (“דור בארץ”, “הגל החדש” ו“הגל המפוכח”) ובז’אנר הסיפורת במיוחד, היוו הסופרות מיעוט בולט בין הכותבים. ספרי הפרוזה של הסופרות השתלבו בשני העשורים האחרונים של המאה העשרים בכל הסדרות המכובדות של הסיפורת, ורבים מהם זכו לתפוצה גדולה וכבשו למשך שבועות רבים מקום של כבוד בראש רשימות רבי־המכר שהופיעו בעיתונות. לסופרות אלו קיימו ערבי־ספרות רבים ברחבי הארץ. לכתיבה של נשים־סופרות הוקדשו קורסים שנתיים וימי־עיון מיוחדים בכל המכללות והאוניברסיטאות. ספריהן של מספרות אחדות זכו בפרסים ספרותיים, והן עצמן זכו במלגות התפנות לכתיבה ובמענקי־סיוע להדפסת ספריהן. עמליה כהנא־כרמון (להלן עכ"כ), הנחשבת לסופרת הבכירה בדור הזה הוכתרה ביום העצמאות תש"ס לכלת פרס־ישראל.

אך לפני שיהודית קציר העפילה בנאומה לפסגות ההתלהבות והשמחה על השלמת הכיבוש של הספרות הישראלית בידי הנשים־הכותבות, היא הזכירה את מאבקן של הסופרות מהמשמרות הקודמות על מעמדן בסיפורת. וכך אמרה יהודית קציר: “לסופרים־גברים יש מסורת ארוכה ומפוארת של טקסטים קאנוניים, כלומר, שנקבעו בתרבות כנכסי צאן ברזל. עם מסורת זו הם מקיימים דיאלוג של קונפליקט או המשכיות, והיא המעניקה להם, באופן טבעי, את מלוא הלגיטימציה לעסוק בכתיבה. לעומתם נאלצנו, אני וסופרות אחרות בנות דורי, במשך שנות ההתבגרות והחניכה שלנו, ליצור לנו בפרטיות, כל אחת לעצמה, באופן לא לגמרי מודע אבל עקבי מאוד, מין קאנון נוסף, אלטרנטיבי, של טקסטים שנכתבו בידי נשים. - - - קובעי תוכניות הלימודים, רובם ככולם גברים בחרו עבורנו כמה סופרות מייצגות, וגם אותן שלחו, אחר כבוד, לשבת ב’עזרת הנשים'. השיח הספרותי במדינה המתהווה נקבע על פי התאמתו לאתוס הלאומי־ציוני, שהגברים, הלוחמים והבונים, הם מכונניו. הסופרות, שמטבע מקומן החברתי נטו לכתוב על התחום הפרטי - נותרו בשוליים”. בדברים אלה סיכמה למעשה יהודית קציר את התיזה שהשמיעה עכ"כ במסותיה על מעמד הנשים הסופרות בסיפורת העברית.

גם במתן הביטוי להרגשת הניצחון של הנשים הלכה יהודית קציר בעקבות עמליה כהנא-כרמון. כמעט בכל מסה הטמינה עכ“כ את ההבטחה שהמבצר הגברי הזה עתיד ליפול בפני הנשים. את המסה שתזוהה בהמשך כמסה ב‘-2 סיימה באזהרה שהפנתה אל האסכולה השאננה של הגברים בספרות, שממשיכה לחסום את הכתיבה של הסופרות: “אסכולה סמויה, קרבו ימיך”. במסה ב’-5, שהתפרסמה כחמש שנים אחרי המסה הקודמת, כבר סימנה עכ”כ את התחלת ההצלחה: “ניסיתי לעשות זאת (לשנות את היחס של האסכולה הגברית כלפי הכתיבה של הנשים - י.א.) כמיטב יכולתי בשורה של מאמרים שהופיעו במשך השנים האחרונות. כל אחד מהם בתורו עורר התנגדויות, ואני שמחה לראות שעם השנים רבים מהרעיונות המובעים בהם הפכו לנחלת־הכלל”.

עכ"כ היתה זהירה ונמנעה להצהיר על השגת היעד שהציבה לעצמה. בשתי מסות משנות התשעים (ב‘-6 ו־ב’-7) אף הזהירה מפני האשליה, שהצמיחה המרשימה של מחנה הנשים־הסופרות “שהספרים שלהן הולכים יפה” מעידה על קריסת חומותיה של “האסכולה”. לדבריה, תמורות שונות בחברה הישראלית איפשרו חדירה של נשים רבות יותר מבעבר אל הספרות העברית, אך בפועל עדיין לא קיימת פה “היכולת לקרוא באופן שלם את השורה־התחתונה של מה שאישה זו או זו מדברת עליו בספר שהיא כתבה”.

התיאור שמסרה עכ“כ על מעמדה של הסופרת בספרות העברית חלחל עמוק אל מה שיהודית קציר הגדירה בדבריה בבית־הנשיא “השיח הספרותי”, והרעיונות שעליהם חזרה במשך שנים במסותיה צוטטו כפסוקים מכתבי־הקודש על־ידי כל פרח־מחקר. הרעיונות הללו הפכו כה נודעים, שיהודית קציר יכלה לחזור ולהשמיעם בלי לציין שהיא מסכמת בנאומה את תורתה של עכ”כ. ואכן, במשך השנים צמח מיתוס שהתבסס על הרעיונות שהשמיעה עכ“כ במסות שלה. במיתוס הזה היו כל הרכיבים הדרמטיים שמסבירים את התקבלותו אחרי שנים מעטות כאמת שאין לערער עליה: סיפור על דיכוי רוחני של נשים־סופרות מעטות בידי גברים רבים וכוחניים, סיפור של מאבק הסופרות על הכרה בזכותן לכתוב על הנושאים שנחשבו לטריוויאליים בספרות וסיום המוכיח שהעקשנות של הסופרות השתלמה, וכעת הן “מרפרפות בהמון כנפיים ססגוניות” בשמי הספרות שדחתה אותן בעבר. בעוד שנים אחדות יהיה המיתוס כה מושרש בתרבות, שאיש לא יטרח לחזור אל המסות שמהן צמח כדי לבחון את אמיתותם של הרעיונות שהובעו שם וכדי לבדוק את מניעיה של עכ”כ ואת מטרותיה כאשר יצקה במסותיה את יסודותיו של המיתוס הזה.

חוקרי יצירתה של עכ“כ לא טיפלו בכתיבה המסאית שלה באותה רצינות ובאותה יסודיות שטיפלו בכרכי הסיפורת שלה. גרמה לכך העובדה שעכ”כ הדפיסה את כל סיפוריה, אך טרם כינסה את המסות שפירסמה לאורך השנים במקביל לכתיבת הסיפורים. בראיון שקיימה עם זיסי סתוי, העורך הוותיק של המוסף לספרות בעיתון ידיעות אחרונות (30.3.1990) הסבירה את הסיבות להשהייה זו, שהיא עצמה אחראית לה: “לפני חמש או שש שנים פנו אלי מהוצאת ‘הקיבוץ המאוחד’, שהיא ההוצאה שלי, בדבר הרעיון להוציא קובץ של המאמרים, ההרצאות והראיונות עימי. אני הסכמתי בעליזות רבה, כי חשבתי מה פשוט מזה. אני פשוט אצרף יחד בעזרת מהדק את כל גזרי העיתונות וכתבי־העת, ויש ספר. כשהתחלתי לעיין בדברים, מהם שנכתבו לפני שנים רבות, נוכחתי לדעת שאני לא תמיד עומדת עדיין מאחורי הדברים שאמרתי פעם, או שיש דברים שהתייחסתי אליהם ברפרוף ועכשיו הייתי רוצה להתעכב עליהם”.

הסבר זה מבשר שאם אי־פעם תוציא עכ“כ קובץ של מסותיה, היא תשנה את הנוסח הראשון שלהן, הנוסח שנספג בחיי הספרות וכה השפיע עליהם. מעשה כזה לא רק ישכתב את תולדות הספרות בשנות המדינה, אלא יהיה גם נוגד את הזהירות שמגלה עכ”כ עצמה כלפי סיפוריה. אף שרמזה כי את המפורסם בסיפוריה “נעימה ששון כותבת שירים” לא היתה כותבת כעבור שנים כפי שנכתב בזמנו (להלן: מסה א'-7), לא עלה בדעתה מעולם לשכתב אותו לפי טעמה המאוחר והשקפותיה שהשתנו. דין זהה עליה להחיל גם על המסות - עליה לכנס אותן כפי שנוסחו ופורסמו לראשונה.

ואם חוזרים אל חוקרי יצירתה של עכ“כ - אלה אמנם ציטטו מהמסות שלה לעיתים קרובות, אך שאבו את הציטוטים כמעט תמיד מהמסות על מעמד הנשים־הסופרות (להלן: סידרה ב'). אילו התעמקו במיכלול הכתיבה המסאית של עכ”כ היו מגלים שבולטות בה שתי סדרות מרכזיות.

אך קודם שניגשים לפרט את היקף שתי הסדרות ולדון בהן, חשוב להבהיר אלו ממאמריה של עכ"כ נמצאו ראויים להיות מזוהים כמסות. הואיל וכמעט כל מאמריה נכתבו בזימון זהה, בזמן שנערכה לראיונות, להרצאות, לדיוני־רדיו או לפירסומי־תגובה על דברי מבקרים על יצירותיה, זוהו כמסות רק המאמרים שענו על ההגדרה הבאה: למסה ייחשב כל מאמר שבנוסף לעילה המיידית לפירסומו נמצא בו ביטוי רעיוני מקיף יחסית, בעל משמעות עקרונית ובעל ערך על־זמני, המשקף עמדה רוחנית מהותית של עכ"כ.

על־פי הגדרה זו משתייכות לסידרה הראשונה שתים־עשרה מסות, שבהן דנה עכ"כ במעשה־הכתיבה עצמו, במקורות של יצירתה, בנושאים המיוחדים שבהם היא מטפלת בסיפוריה ובאופן שצריך להבין את הסיפורים הללו. זוהי הסידרה המתגוננת־מסבירה (להלן: הסידרה האפולוגטית) ולשם הזיהוי בהמשך יסופררו המסות המשתייכות אליה תחת האות א':

א'-1 “ויתוודע יוסף אל אחיו”, מעריב 16.12.1966.

א'-2 “במקהלה ולא במקהלה”, מעריב 24.5.1974.

א'-3 “ובאותו עניין”, מעריב 28.6.1974.

א'-4 “על מעשה־הכתיבה”, מעריב 30.1.1976.

א'-5 “וכולן אמיתות חלקיות”, דבר 18.2.1977.

א'-6 “הנה הספר”, מאזנים אוקטובר־נובמבר 1984.

א'-7 “נעימה ששון בת עשרים וחמש”, ידיעות אחרונות 18.12.1987.

א'-8 “את והקומוניקטיביות”, מוסף הארץ 10.5.1991.

א'-9 “לי כל ספר הוא ספר ראשון”, מעריב 17.5.1991.

א'-10 “מה חושב על עצמו הפיל”, דבר 23.4.1992.

א'-11 “מוות־בחיים, התעוררות־לחיים”, ידיעות אחרונות 1.4.1994.

א'-12 “לשים ראי לשמש, באמצעות אורו של הירח”, הארץ 10.6.1994.

על־פי אותו קריטריון משתייכות לסידרה השנייה שבע מסות, אשר בהן קובלת עכ“כ על כך שבמשך דורות נדחקה הסיפורת שכתבו נשים־סופרות אל השוליים של הספרות העברית. זיהוי המסות של סידרה זו איננו מוטל בספק, כי עכ”כ עצמה היפנתה בכל מסה מאוחרת מסידרה ב' אל המסות הקודמות שפירסמה בסידרה זו. על־ידי כך העניקה בעצמה אישור להבחין בין מסות הסידרה הזו למסות הסידרה הראשונה. לשם הזיהוי בהמשך יסופררו שבע המסות של הסידרה השנייה, שהיא הסידרה ההתקפית־מאשימה (להלן: הסידרה האופֶנסיבית), תחת האות ב':

ב'-1 “להיות אשה־סופרת”, ידיעות אחרונות 13.4.1984.

ב'-2 “להתבזבז על הצדדי”, ידיעות אחרונות 15.9.1985.

ב'-3 “אשתו של ברנר רוכבת שוב”, מאזנים אוקטובר 1985.

ב'-4 “היא כותבת די נחמד, אבל על שבירכתיים”, ידיעות אחרונות 5.2.1988.

ב'-5 “שירת העטלפים במעופם”, מאזנים נובמבר־דצמבר 1989.

ב'-6 “מה פתאום יש שיטפון של נשים־סופרות”, הארץ 8.3.1996.

ב'-7 “את רוצה לכתוב ספר?”, מעריב 1.10.1997.

גילויי הרישום המשולב

רישום נפרד של המסות של שתי הסדרות מעלים הרבה עובדות חשובות על הסיבות לכתיבתן, על הקשר בין המסות של שתי הסדרות ועל הזיקות בין המסות לכרכי הסיפורת של עכ“כ. כל העובדות המעניינות הללו יתבררו בעזרת רישום משולב של המידע על התפתחות כתיבתה של עכ”כ בשני הז’אנרים, הסיפור והמסה. ברישום הכרונולוגי הזה יזוהו המסות בעזרת האות והמספר של כל מסה בסידרה שלה ויתווספו פרטי־רקע חדשים על חיבורן:

1996 - “בכפיפה אחת” (קובץ סיפורים).

א'-1 “ויתוודע יוסף אל אחיו”, מעריב 16.12.1966.

1971 - “וירח בעמק איילון” (רומאן).

א'-2 “במקהלה ולא במקהלה”, מעריב 24.5.1974 (על יסוד דברים שאמרה עכ"כ בדיון־רדיו).

א'-3 “ובאותו עניין”, מעריב 28.6.1974.

א'-4 “על מעשה־הכתיבה”, מעריב 30.1.1976 (דברים ב"בימת הסופרים באוניברסיטת בן-גוריון בבאר-שבע.

1977 - “שדות מגנטיים” (טריפטיכון).

א'-5 “וכולן אמיתות חלקיות”, דבר 7791.2.81 (דברים בערב שהתקיים לרגל הופעת “שדות מגנטיים” במועדון “צוותא” בתל־אביב ביום 9.2.1977).

ב'-1 “להיות אשה־סופרת”, ידיעות אחרונות 13.4.1984 (דברים בערב על הנושא “האם יש ספרות־נשים?”, שהתקיים במוזיאון־ישראל בירושלים ב-28.12.1983.

1984 - “למעלה במונטיפר” (שני סיפורים קצרים ונובלה).

א'-6 “הנה הספר”, מאזנים, אוקטובר־נובמבר 1984 (דברים בערב שהתקיים על “למעלה במונטיפר” במסעדת בית־הסופר בתל־אביב ב-3.5.1984).

ב'-2 “להתבזבז על הצדדי”, ידיעות אחרונות 15.9.1985(דברים בערב “ספרות ונשים” שהתקיים במכון ואן־ליר בירושלים באפריל 1985).

ב'-3 “אשתו של ברנר רוכבת שוב”, מאזנים אוקטובר 1985 (דברים בטקס שבו הוענק לה פרס ברנר בבית־הסופר ע"ש טשרניחובסקי בתל־אביב ב-14.5.1985).

א'-7 “נעימה ששון בת עשרים וחמש”, ידיעות אחרונות 18.12.1987 (דברים ב“מוסף צוותא לספרות” שהתקיים במועדון “צוותא” בתל־אביב ב־27.10.1987).

ב'-4 “היא כותבת די נחמד, אבל על שבירכתיים”, ידיעות אחרונות 5.2.1988 (דברים בכנס “סיפורת־נשים עברית - 100 שנה להולדתה של דבורה בארון”. הכנס נערך באוניברסיטת תל־אביב ב־25.1.1988).

ב'-5 “שירת העטלפים במעופם”, מאזנים נובמבר־דצמבר 1989.

א'-8 “את והקומוניקטיביות”, מוסף הארץ 10.5.1991.

א'-9 “לי כל ספר הוא ספר ראשון”, מעריב 17.5.1991 (מסה הכתובה כראיון עם עצמה לקראת הופעת הרומאן “ליוויתי אותה בדרך לביתה”).

1991 — “ליוויתי אותה בדרך לביתה” (רומאן).

א'-10 “מה חושב על עצמו הפיל”, דבר 23.4.1992 (דברים בערב שהתקיים בבית־הסופר בירושלים ב-22.1.1992 אחרי הופעת הרומאן “ליוויתי אותה בדרך לביתה”).

א'-11 “מוות־בחיים, התעוררות־לחיים”, ידיעות אחרונות 1.4.1994 (דברים ב“שיח קוראים: ערב עם עמליה כהנא־כרמון” שהתקיים בבית־הסופר בתל־אביב ב־23.3.1994).

א'-12 “לשים ראי לשמש, באמצעות אורו של הירח”, הארץ 10.6.1994 (דברים בדיון על הנושא “מה בין שירה לביקורת השירה”, בשבוע השירה ג' בעריכת חבורת “אב” שהתקיים בתל־אביב ב־2.6.1994).

1996 - “כאן נגור” (הדפסה חוזרת של סיפורים מהספרים הקודמים).

ב'-6 “מה פתאום יש שיטפון של נשים־סופרות”, הארץ 8.3.1996.

ב'-7 “את רוצה לכתוב ספר?”, מעריב 1.10.1977.

מהרישום המשולב עולות מספר עובדות מעניינות:

1. התפרצויות הכתיבה המסאית התרחשו אצל עכ“כ בסמוך להופעתם של כרכי הסיפורת. ולפיכך ניתן להבחין בשש התפרצויות כאלה, שכל אחת נמשכה בהתאם לתגובות של הביקורת על כרך הסיפורת שיצא באותה עת. כמות המסות שנכתבה בכל התפרצות גדלה בספרים המאוחרים בהשוואה למוקדמים. עובדה זו מחייבת לבדוק את הקשר בין האופן שבו התקבל כל כרך סיפורת של עכ”כ על־ידי הביקורת לבין מספר המסות שכתבה בעקבות קבלת־הפנים שזכה לה. כדאי לשים־לב לפער השנים בין שתי המסות שפירסמה עכ"כ בהתפרצות השלישית. שבע השנים שחלפו בין כתיבתן של שתי המסות היו שנות הדגירה שבמהלכן החליטה על השינוי הטקטי שבעקבותיו החלה לפרסם את מסות סידרה ב' במקביל להמשך פירסומן של מסות סידרה א'.

2. מספר המסות הגובר אחרי הופעת כל כרך מאוחר מסיפוריה, פירסומן הכפול של המסות ותוכנן המחריף והולך חושפים את סיבת ההתפרצות לכתיבתן ואת מטרתה של עכ“כ בפירסומן. כל כרך מאוחר מהכתבים שלה, אחרי כרך הסיפורים “בכפיפה אחת”, התקבל בהסתייגויות גוברות על־ידי הביקורת. עכ”כ היתה סבורה שמגמת ההסתייגות מתגברת עקב כישלונם של המבקרים להבין את יצירותיה. מכאן שהשימוש במונח “התפרצות” הוא רק אופן ציורי לתאר את כתיבת המסות על־ידי עכ“כ ואת היענותה להרצותן תחילה ולפרסמן אחר־כך כפעולה מודעת מצידה כדי לגונן על יצירתה בסיפורת מפני מבקריה. אשר לתוכן המסות - תוכנן השתנה בהתאם לנמענים שאליהם הפנתה כל מסה. את המסות המוקדמות הפנתה עכ”כ אל המבקרים, כי קיוותה לבנות גשר של הבנה בינה לבינם על־ידי חשיפת כישלונות הקריאה שלהם ועל־ידי זריעת רמזי פרשנות על הנושאים שבהם היא עוסקת בסיפוריה, שיסייעו להם בקריאה מעמיקה יותר של הסיפורים הללו. אך בהמשך, אחרי שהתייאשה מהסיכוי לאלץ אותם לקרוא קריאה קפדנית יותר של הטקסטים שכתבה, הפכה את הקוראים עצמם לנמעני המסות שלה. על־ידי פנייה ישירה אל הקוראים קיוותה לעקוף את התיווך של המבקרים.

3. מהרישום המשולב מתברר, שמסות סידרה ב' החלו להתפרסם אחרי שכבר כמחצית מהמסות של סידרה א' נדפסו בפֶריודיקה הספרותית. עובדה זו מלמדת, שפירסומה של סידרה זו מבטא תפנית בדרכי המאבק של עכ“כ על הבנת יצירתה ועל התקבלותה במערכת הספרות. התפנית היא ממסות שנוטות יותר לדפנסיביות אל מסות שמגמתן אופנסיבית. התפנית עצמה התרחשה אחרי הופעת הטריפטיכון “שדות מגנטיים” וכל מה שהתגלגל במערכת היחסים בין עכ”כ והביקורת אחרי הופעתו (ראה להלן). לידתה של סידרה ב' במסותיה של עכ"כ בעיתוי הזה, אחרי שמסות סידרה א' כבר ראו אור במשך כעשרים שנה, לא ביטאה שינוי מהותי באסטרטגיה שלה, כפי שכולם חשבו, אלא רק מעבר טקטי מדפנסיבה לאופנסיבה. קודם לכן קָבְלה בגלוי על מה שמעוללים המבקרים בפירושיהם ובהערכותיהם אך ורק ליצירותיה. במסות סידרה ב' הבליעה את הקובלנה הפרטית שלה בקובלנה הכללית על הקשיים הנערמים בהתקבלות יצירותיהן של הנשים־הסופרות ועל הקיפוח המתמשך בהערכתן בספרות העברית הנשלטת בידי הגברים־הסופרים. בעזרת השינוי הטקטי הזה קיוותה להעניק גיבוי ציבורי למאבק שלה על הגנת סיפוריה בתוך הבעייה המיגדרית של כלל הכותבות. כמו כן קיוותה שהשינוי הטקטי הזה יוציא אותה סוף־סוף מהרגשת הבדידות שהיתה מנת חלקה בדרך המאבק הקודמת.

4. במקבילות הרבות בין שתי הסדרות נחשפת הוכחה נוספת למסקנה האמורה, שרק שינוי טקטי מבדיל בין הנושאים המוצהרים של המסות בשתי הסדרות, אף שמטרתן האסטרטגית היתה זהה בעיני עכ"כ (לגונן על יצירותיה מפני הביקורת). להלן המקבילות הבולטות מכולן: בשתי הסדרות נפתחות המסות בדיון על מעשה־הכתיבה ועל הדחף המביא אדם לעסוק בכתיבה. בשתי הסדרות מבוטאת קובלנה נגד החוקרים ונגד המבקרים על כך שאינם עושים את מלאכתם בעמקות הנדרשת, ועקב כך הם מגלים הבנה מעטה בענייניה של היצירה. הקובלנה מוצגת בהבדל אחד בין שתי הסדרות: במסות הסידרה הראשונה מוסבת הקובלנה ישירות כלפי העוול הפרשני שעשתה קריאה לקוייה כזו ליצירה שלה על־ידי המבקרים, בין שהם גברים ובין שהם נשים, ואילו במסות סידרה ב' מופנית הקובלנה על הקריאה הלקוייה ועל מיעוט ההבנה כלפי הגברים־המבקרים כאשר הם עוסקים ביצירות של נשים־כותבות. ומקבילה שלישית בין שתי הסדרות: כתוצאה מאי־ההבנה שמגלים המבקרים בענייניה של היצירה, אין ערך להערכות שהם מנפקים על היצירות שמובאות לשיפוטם. ההבדל בהצגת טיעון זה בשתי הסדרות דומה להבדל הקודם. במסות סידרה א' מוסבת טענה זו ישירות על הערכת יצירותיה על־ידי המבקרים משני המינים, ואילו במסות סידרה ב' מוסבת טענה זו על הערכת יצירותיהן של נשים־סופרות בכלל, כשהיא נעשית על־ידי גברים־מבקרים.

5. אי־אפשר להתעלם מהעובדה האירונית שהדברים הקשים שנכללו במסות אלה, על המכשולים בהבנת יצירתה, על העוולות שנעשו לסיפוריה על־ידי הביקורת ועל הקיפוח שעשו לנשים־סופרות בתולדות הספרות העברית, נאמרו על־ידי עכ“כ במעמדים שהוקדשו במיוחד ליצירתה, או בהזדמנויות שבה העטירו עליה כיבודים ובכללם את הפרסים הספרותיים החשובים ביותר שקיימים אצלנו לכותבי סיפורת. רוב המסות של שתי הסדרות זכו לפירסום כפול. תחילה הן הושמעו כהרצאות באוזני קהל ואחר־כך נדפסו כמסות כתובות באחת הבימות. מי שראה את עכ”כ מרצה בפני קהל, יודע שהיא נצמדת במהלך ההרצאה אל הדפים הכתובים, שבהם ניסחה בדקדקנות את מחשבותיה. מדי פעם היא נוהגת להתנתק מהדפים כדי להסביר בעל־פה ולהרחיב רעיון כלשהו ואחר־כך חוזרת ונצמדת אל הכתוב בהם. מכאן שאת כתיבת המסה משלימה עכ"כ לפני ביצוע ההרצאה, ורק אחר־כך היא מועברת להדפסה בבימה פריודית כלשהי. העובדה שלרוב המסות היה פירסום כפול, כהרצאות וכמסות מודפסות, מסבירה תופעות רטוריות שונות במסות כפי שנדפסו, כגון: חזרות להדגשת הדברים ושימוש בציורים להסברת רעיונות מופשטים ולהעצמת כוח השכנוע של הדברים. הפירסום הכפול גם מסביר את סדר הצגת הרעיונות, סדר שקבע את המבנה של המסות.

יחסי עכ"כ עם הביקורת

יחסיה של עכ"כ עם הביקורת היו מורכבים ומסובכים ביותר. בתחילת דרכה בספרות התאמצה לנהוג באיפוק ואף קיבלה עליה את הדין שהביקורת רשאית להבין, לפרש ולהוציא פסקי־טעם משלה על סיפוריה. את התגובה שלה על דברי המבקרים, שכתבו על סיפורי “בכפיפה אחת” (א'-1), שבה פירטה את טעויות־הקריאה השונות שמצאה במאמרי המבקרים וחשפה את הסתירות בין פירושיהם, סיימה במסקנות האירוניות הבאות: “כולם צדקו. ואף אחת מדוגמאות אלו אינה מתאימה למטרתי. בלית־ברירה נאלצתי לבחור בהן, מהן כאלו שייתכן ומקורן בטעות טכנית. דנות באותו ספר, כיצד כל ביקורת מוסרת על אקלים שונה לחלוטין, וכיצד נקודת־הכובד, אפילו של שבחים, נשענות על דברים שאינם כלל בספר, קשה למסור בדוגמאות. עם זאת, כולם צדקו. שכן למקרא רשימות־הביקורת נתעורר בי הרושם כי איש איש ידלה את שיחפש. ואינני חושבת שזו מגרעת. - - - במלים אחרות, תגליתי היתה זו. נוכחתי: כמו לאהבה ולשנאה, כן גם לביקורת - אינך מביא אלא את שאתה נושא עמך. לעיתים, ממשיך להתמודד עם עצמך בלבד”.

ההשלמה עם טענות הביקורת על כתיבתה עדיין ננקטת על־ידי עכ“כ בשתי המסות שבהן התפלמסה עם דן מירון. שניהם השתתפו בדיון־רדיו על השתקפות המצב הישראלי בספרות הנכתבת. עכ”כ חלקה על השקפתו של מירון שסופר צריך להיות מעורב בבניית תודעת הדור על־ידי שיקוף המציאות ועל־ידי תגובה עליה ביצירתו. על תביעה זו של מירון השיבה, שסופר יכול לבטא רק את “האמת הפנימית” שלו “בגיזרה (יותר נכון לומר, על יסוד הגיזרה), זו או אחרת, של מציאות כפי שהיא נתפשת לו”. עליו לעשות את המוטל עליו: לבטא את האמת הפנימית שלו, “שהיא, בדיעבד, דברו של השבט”. תביעה מסופר לנהוג מעבר לכך מסכנת את יצירתו וגם את החברה: “כי לבוא אל ספרים בתביעות, בשם משהו חיצוני להם, תמיד מתנקם קשות. או בספרים או בתובע” (א'-2).

את הוויכוח עם דן מירון המשיכה גם במסה א'-3, אך הפעם נטו דבריה ישירות אליו עצמו: “דן מירון, במשדר הנ”ל (הכוונה למשדר נוסף, כעבור כחודש בתוכנית “גלגל המזלות”, שבו חזר דן מירון על תביעתו ליתר מעורבות של הסופרים במציאות הישראלית - י.א.), רואה את עצמו מהנדס שלושת אלה: רוח־הזמן, הסופר וקשרי־הגומלין הסמויים ביניהם. כשבנוסף לכך, הריהו הרשות המנהלת אותם, והגוף המקיים בקרה, הלכה־למעשה. כמו־כן, להבנתו כלולה במינוי, אוטומטית, אפוטרופסות בלעדית על המורשת הלאומית לדורותיה, כולל הימים שיבואו“. את העקיצה על הפטרונות הבלתי־צנועה על הספרות ועל הסופרים, שביטא דן מירון בדבריו, קינחה עכ”כ במשפט הבא: “כל הקונה השקפה זו, מתחייב בנפשה של הספרות. ומי שאינו מאמין לי, יוכל לברר אצל סולז’ניצין”.

עכ“כ הגיבה על השקפתו זו של דן מירון, כי קלטה היטב את האיום ממנה על הערכת כתיבתה, כי השקפה כזו דוחקת לשוליים יצירות דוגמת אלה שהיא כותבת, שתוכנן אמנם צנוע אך אוניברסלי ועל־זמני, מפני יצירות מז’וריות המשקפות את האקטואליה או המגיבות עליה ישירות. יחד עם זאת מתעוררת השאלה הבאה: אם עיקרו של הוויכוח עם דן מירון כבר התמצה במסה א‘-2 - מדוע הוסיפה עליו כעבור כחודש את מסה א’-3? התשובה ניתנת במחצית השנייה של מסה א'-3. עכ”כ מזכירה שבאותו דיון־רדיו ביטא דן מירון אכזבה מהרומאן “וירח בעמק איילון” שמצא אותו “לא־אחיד, ירוד, פגום ושלילי מעיקרו”, ובמיוחד הסתייג מהפרק “מסיכת־מוות”, האחרון ברומאן, שהוא כולו לדבריו “וולגריזציה, התחכמות וקריצה לעבר חוקר־הספרות”. בחלק השני של מסה א'-3 מזכירה עכ“כ למירון שעל יסוד פירסום מוקדם של אותו פרק עצמו ב”מאזנים" המליץ במכתב למועצה לתרבות ולאמנות, לסייע לה להשלים את כתיבת “וירח בעמק איילון”. על ההערכה הכפולה והסותרת של דן מירון לפרק “מסיכת־מוות” הביעה לא רק תמיהה, אלא גם ביטאה “השלמה” עם דין המבקר שעקיצת־לעג נוספת בצידה: “יהיו ההסברים להתפתחות הנ”ל בגישתו של דן מירון אשר יהיו. בכל מקרה, הם למעלה מבינתי. כותבת טורים אלה רק למדה שוב כי נפתולי־נפשו של מבקר־הספרות מי ידע. ברגעים של יומרה, כאשר נדמה לה שחייו של סופר קשים ומוזרים המה, היא נזכרת, כי חייו של מבקר־הספרות מסובכים כפל־כפליים, ולומדת ענווה".

פרשת “וירח בעמק איילון”

להשלמת תולדות הפולמוס הזה חשוב להזכיר, שדן מירון לא נסוג מדעתו על הרומאן “וירח בעמק איילון”. הוא חזר עליה בראשון מתוך סידרת מאמרים “פנקס פתוח” שפירסם במוסף לספרות של ידיעות אחרונות (6.6.1975). בסידרה זו קונן דן מירון על “התגברותו של הרומאן הממוסחר או הממוסחר־למחצה על כל סוגיה האחרים של הסיפורת” והאשים בכך את הוצאת “עם עובד” שעודדה־אילצה כותבי רומאנים להתאים את עצמם לסידרת ספרי־הכיס שלה, “ספרייה לעם”, ולכתוב את “הרומאן ה’מעוגל', הקריא, המוגבל בהיקפו, הבלתי־מסובך מבחינת הרצף הסיפורי שבו וכן מבחינת הטכניקות התיאוריות המשמשות בו וחסר הייחוד מן בחינה ההגותית והסגנונית”. רק בודדים לא נכנעו לדרישות אלה של ההוצאה ולפיתוי שמובטח לנענים להן - “מגע עם ההמונים הרחבים”. בכך הסביר דן מירון את העיכוב בהתפתחותו של ז’אנר הרומאן בסיפורת הישראלית וקבע: “דווקא ניסיונותיהם של מספרים בעלי חזון אמנותי ואחריות אינטלקטואלית, כגון עכ”כ, במסגרת הז’אנר (‘וירח בעמק איילון’), הם המחזקים לפי־שעה את ההרגשה שהמסגרת הנובליסטית הצנועה יותר היא ההולמת כעת את אופקיה האמנותיים של הסיפורת הישראלית האמנותית". הוא לא הסתפק ברמז זה והוסיף: “ב’וירח בעמק איילון' מתבלט חוסר השלטון האמנותי של המחברת בצורה הרומאניסטית”, והוא שהפגיש פרק מצויין כגון “אני צמא למימיך ירושלים” עם פרק נבוב ומנופח כמו “מסיכת המוות”.

מעמדו הבולט של דן מירון בביקורת הישראלית מסביר מדוע התמקדה עכ“כ בהסתייגויות שלו מהרומאן “וירח בעמק איילון”, אף שגם המבקרים האחרים ציינו את חולשתו המבנית כרומאן. את שלב הספיגה של הביקורות על הרומאן חתמה עכ”כ במסה א'-4, שבה כבר הציגה משנה ערוכה היטב על מעשה־הכתיבה בכללו, במקום האמירות החלקיות שביטאה בעבר (במסות א‘-2 ו־א’-3) על האמת הפנימית של הסופר ועל היותו מסוגל לכתוב רק על הידוע לו מתוך ההתנסות של עצמו בגיזרת המציאות המוכרת לו היטב. לפי דעתה, אדם איננו בוחר בכתיבה כמו בקריירה אחרת, אלא מתקדש לה בשלב מסויים בביוגרפיה שלו על־ידי דחפים של סקרנות אינטלקטואלית עמוקה “להרחיב לעצמו ולברר עד הסוף במשהו אשר האחרים עוברים עליו לסדר־היום”. מעתה משתנים חייו, והוא “נכנס למצב של דיאלוג עם התופעה”. בהמשכה מתעורר בו הרצון להכניס את התגלית שלו למחזור החיים, “להדליק בזה חיים”. כעת הוא עובר מהמצב הסביל שהיה נתון בו בעת החקירה למצב הפעיל הדוחק בו לכתוב ולהפיץ את התגלית - “להוציא זאת ממך החוצה”. הסיפור הכתוב הוא “ספירת מלאי” של הכותב באותה עת, אך הוא עצמו נמצא בתהליך צמיחה ובהשפעתה יכולת החקירה שלו מתפתחת ויחד איתה משתכללות השיטות שבעזרתן הוא מבצע את “ספירות המלאי” הבאות שלו. ואשר לרעיונות הסיפור ולמעורבות כותבו בסובב אותו - מענה אחרי זמן להשקפתו של דן מירון בשיח־הרדיו - אלה לא יחרגו אצל סופר אמיתי מההתעסקות האינטנסיבית שלו “בצורכי אושיות־האני שלו. - - - ברגע שהוא ייחלץ מזה, הוא לא יהיה סופר. - - - הוא מעורב. אבל בצורה אחרת. לא בצורה של מאמר־ראשי בעיתון־יומי”.

בהמשך מסה זו מפרטת עכ"כ את ארבעת “שלבי תהליך־הכתיבה”: שלב ההכנה (למידת התופעה ואיסוף העובדות עליה), שלב הדגירה (העלאת הרבה רעיונות אודותיה), תור ההארה (הימצאות בהשראה ובהרפתקה שבמהלכה מתגבש הסיפור וכל ענייניו נפתרים מאליהם) ותור הבחינה (השקידה על ה“איך” המלטש את ה“מה” בעזרת כושר־ההמצאה וכושר־האירגון. בשלב הזה הופכת היצירה לאמנות: “אתה משכלל ומשכלל. עד שיום אחד גם לזה מגיע סוף. זאת אתה יודע כאשר אי־אפשר להזיז פסיק. כל העניין כבר מקושר ומהודק, ואחוז בקשרי־קשרים פנימיים, וכל המוסיף גורע. אסור לנגוע”). את המסה היא מסיימת בתחושות הכותב כלפי יצירתו אחרי שיצאה מרשותו. סמוך להשלמתה אין הוא יכול לסבול אותה והוא יסכים עם כל מי שיעריך אותה כגרועה. אחרי זמן יתייחס אליה כאל יצירה זרה ובעצמו יגלה בה פגמים שלא ראה אותם בזמן הכתיבה. אך דווקא קיומו העצמאי של הסיפור מאפשר את הגמול לכותב: “ההכרה של הזולת, שהיא שהפכה את הדבר לממשי, לקיים”.

פרשת “שדות מגנטיים”

מסה א'-4 חתמה את מאבקיה של עכ"כ עם המבקרים שהגיבו על הופעת הרומאן “וירח בעמק איילון”. בינתיים השלימה את הטריפטיכון “שדות מגנטיים” ולמודת ניסיון פנתה לגונן בדרך חדשה על היצירה מפני מה ששיערה שצפוי לה מידי המבקרים. לראשונה התייצבה לפרש בעצמה אחד מסיפוריה, את “שם חדר־החדשות”, השלישי מסיפורי הטריפטיכון. היא עשתה זאת בערב שהוקדש להופעת “שדות מגנטיים” והתקיים ב־9.2.1977 במועדון “צוותא” בתל־אביב. את הפירוש שקראה מן הכתוב באולם “צוותא” פירסמה ב־18.2.1977 במוסף לספרות “משא” בעיתון “דבר”. המעשה היה חריג ביותר, כי לראשונה התייצבה סופרת בכירה בפני הציבור ופירשה את יצירתה לפני שהמבקרים הספיקו להשלים את הקריאה בספר ולפני שהיה סיפק בידם לפרסם את פסקי־הטעם שלהם עליו (מאמר הביקורת הראשון על הספר, שהיה מאמרו של אברהם בלבן, התפרסם במוסף לספרות של העיתון מעריב ב־18.2.1977, בתאריך שבו התפרסמה המסה הפרשנית שלה ב“דבר”). יתר על כן, היא לא הסתפקה בפרשנות, אלא גם חתמה את דבריה בהערכה הבאה: “הספר הזה כולו שירת קודש”.

שני המאמרים הראשונים אחרי הדפסת ההרצאה של עכ“כ ב”משא" הופיעו בעיתון הארץ ב־7791.3.52 וכתבו אותם נורית זרחי ואידה צורית. המאמר של נורית זרחי “האונס הוא החמצת הזדמנות” לא הגיב על האירוע החריג ב“צוותא”, אך כותרתו מעידה על תוכנו: היה זה מאמר ביקורת שפירט ליקויים שונים שמצאה הכותבת ב“שדות מגנטיים”. אידה צורית לעומתה התייחסה במאמרה “הרהורים אפיקוריים” לפירוש שהציעה עכ“כ ליצירתה. היא דחתה את הפירוש של עכ”כ וגינתה באופן מובלע את התייצבותה לפרש ולהעריך את יצירתה במקום להמתין, כמקובל, למשפט המבקרים: “היא הזדרזה לספק את הפירוש הדפיניטיבי לספרה, העשוי להתקבל כאפולוגטיקה, טרם הגיע לקוראים, ובכך היא חשפה, כמובן, איזו חולשת־דעת מובנת מאוד”. אידה צורית חתמה את מאמרה בדברים הבאים: “עכ”כ היא סופרת מקורית ומעניינת ביותר, אבל גם פה, כשהיא מנסה להצדיק את התפרים הגסים והלא־מוסווים, כלשונה, על־ידי הטענה של בחירה, מותר לי, כקוראה, לא להיות משוכנעת שהבחירה אמנם מוצדקת כאן. - - - בהרצאתה הנ“ל של עכ”כ על סיפרה אמרה כי היא רואה את ‘שדות מגנטיים’ כספר ‘שירי הקודש’ שלה. לאור זה ניתן לראות את הדברים שהעליתי כאן כהרהורי חול על שירי קודש".

תגובה חריפה מזו של אידה צורית על האירוע ב“צוותא” פירסמה כעבור כחודש יהודית אוריין במוסף לספרות של “מעריב” ב־29.4.1977. המאמר שהיה אמור להיות “דעה אחרת על ‘שדות מגנטיים’” עסק בחלק ניכר מהיקפו במה שהתרחש ב“צוותא”, וגם כותרתו, “מלאכים במיקרופון סגור” מעידה על כך. המאמר נפתח במלים הבאות: “בהרצאה במועדון ‘צוותא’ בתל־אביב, כשהיא נישאת על גלי־ההערצה הגואים מן היושבים באולם, הכריזה עכ”כ, כי כל מי שהלך עימה לכל אורך הדרך, ויינתק ממנה בספרה האחרון, לא עמד גם על משמעות יצירותיה הקודמות, וכאן יינתן לו, לקורא, גט־פיטורין ודרכיהם ייפרדו. - - - ניסוח הדברים בהרצאתה, ורוחם, אינם מקריים לגבי סופרת רבת־מוניטין זו. כשהמיפגש בין הקורא לסופר אינו עולה יפה, ברי לה לעמליה כהנא־כרמון, כי הקורא איננו מגיע לדברים, ואין היא מעלה אפשרות שמא אין הקורא בלבד סיבת הקֶצר. ומחמת שאישיותה וכתביה של המחברת אינם לוקים בענווה יתירה, אייצג כאן קורא לא־עניו, הנכון אף הוא לתת למחברת גט־פיטורין, ואפשר לא הקורא בלבד ייצא נפסד“. יהודית אוריין העלתה השערה על היוזמה של עכ”כ: “באותה הרצאה מילאה המחברת תפקיד משולש, השמור, כנראה, לה בלבד. - - - בעת ובעונה אחת הופיעה עכ”כ כסופרת, כמבקרת וכפרשנית של עצמה. בכך היא מבטיחה שליטה מלאה על יצירתה האחרונה" (ההדגשה איננה במקור - י.א.).

תגובה נוספת על האירוע ב“צוותא” התפרסמה במאמרה של עליזה שנהר, “הצצה מעבר לפרגוד”, שנדפס במוסף לספרות של עיתון “על המשמר” ב־27.5.1977. שנהר בוחנת את הפירוש שהציעה עכ“כ לסיפורי הספר ומסתייגת מההערכה העצמית שלה על יצירתה: “בשיחתה של עכ”כ על ספרה, שנתפרסמה ב’משא' היא מצהירה, ש’שדות מגנטיים' הוא ספר ‘שירי הקודש’ שלה. אתמהה!”. כעבור למעלה משנה וחצי הגיב גם דן מירון על האירוע, במסת הסיכום לסידרת הרשימות על הסיפורת “מתוך פנקס פתוח” (ידיעות אחרונות, 17.11.1978): “בולטת, למשל התאונה הספרותית שארעה ב’שדות מגנטיים' - - - כל החששות שעורר ‘וירח בעמק איילון’ - והרבה יותר מזה - מצאו את מלוא הצידוק ב’טריפטיך' הזה, שהמחברת הכריזה עליו בציבור כעל משהו מעין כתבי־הקודש של יצירתה. אכן המוראליסטאנית בעלת רגלי העופרת והנביאה הבאנאלית שבעמליה כהנא־כרמון גברו כאן כמעט לחלוטין על המספרת הרגישה, שהפליאה לממש ניואנסים של מצבי־מצוקה ורגעי־התעלות־והארה. מה שהיה קודם־לכן בבחינת חקירה רגישה של ניסיון־חיים טראגי, נעשה עתה, בעיקרו של הספר החדש (החטיבה הראשונה, ‘הינומה’, היא הפחות פגועה), לתורת־חיים מלאת יוהרה ועיוורת לגמרי ביחס למגבלותיה שלה עצמה. הדיווח הנאמן על גורלם של אנשים מסויימים, שנדונו לניכור, הוחלף בהכללה חסרת כל תוקף על הניכור, שהוא, כביכול, גורל חייו של האדם”.

אחרי פרשת “שדות מגנטיים” התכנסה עכ"כ בתוך עצמה וכעבור שנים ספורות יצאה עם המסה הראשונה מסידרת המסות השנייה (ב'-1). במסה זו כמו לא דיברה על עצמה ועל יצירתה, אך למעשה יצאה לגונן על כתיבתה בדרך חדשה. תחושתה שיצירתה אינה זוכה להתקבלות שהיא ראויה לה בוטאה כאן במסגרת טענה על קיפוח הכתיבה של כל הנשים־הסופרות. היתה זו טקטיקה חדשה להשמיע את הקובלנה שלה כלפי הביקורת, שלדעתה לא הבינה כהלכה את סיפוריה ולא הוקירה במידה מספקת את איכותם המיוחדת. הכעס שביטאה במסה ב'-1, על מעמדה המקופח של האשה־הסופרת בספרות, חילחל לשלושת הסיפורים של הקובץ “למעלה במונטיפר”. הקובלנה הפמיניסטית שהיתה מתונה ומובלעת בסיפוריה הקודמים לבשה בסיפורי הכרך הזה אופי מיליטנטי ומפורש יותר. הגבר הוא “חי־טורף” ובלא־רחמים הוא מטביע צלקת־עד בנפשה של האשה “כסמן הרועה את מיקנהו” (ראה הפרק על סיפורי “למעלה במונטיפר” בספרי “הסיפור הישראלי הקצר”, 1987).

פרשת “למעלה במונטיפר”

כעבור שנים בראיון עם זיסי סתוי (ידיעות אחרונות, 30.3.1990) ניסתה עכ“כ לסכם את התגובות על האירוע ב”צוותא“: “ראשית, אנשים חשבו שזה לא מן הטעם הטוב שסופר ישמש פרשן ליצירות שלו. - - - שנית, מה שקרה הוא שבהמשך המבקרים לא התייחסו לדברים שמופיעים בספר עצמו, אלא התווכחו אתי בחום על ההשקפות האישיות שהבעתי בטקסט שהופיע בעיתון. הטקסט הזה הוא שמשך את האש. זה לא היה לטובת הספר. - - - מדוע אם־כן חזרתי על המבצע של הפרשנות העצמית גם עם הופעת ‘למעלה במונטיפר’? - אינני יודעת. בוא נגיד מאזוכיסטיות? אני מקווה שלמדתי את הלקח ולקראת הופעת ספרי החדש, שעליו אני עובדת, אני לא אומר דבר”. עכ”כ לא עמדה בהתחייבות הזו, וכאשר הופיע הרומאן “ליוויתי אותה בדרך לביתה”, חזרה על המעשה.

בכל אופן, החזרה “על מבצע הפרשנות העצמית” אחרי הופעת “למעלה במונטיפר” (א'-6) לא עוררה אותו גל של תגובות שוללות על עצם המעשה. המבקרים עשו את מלאכתם בלי להתייחס לדבריה במסעדת בית־הסופר. אפשר להסביר זאת בעזרת שתי עובדות. ייתכן שאיש מהם לא השתתף באותו מעמד ולא שמע את דבריה שם, אך סביר יותר שהתעלמו הפעם מהמעשה שלה משום שהמסה “הנה הספר”, שממנה קראה באותה הזדמנות, התפרסמה הפעם באיחור ניכר, ב“מאזנים”, אחרי שכל מאמרי הביקורת על הספר כבר הספיקו להתפרסם.

אף־על־פי־כן הגיבה עכ“כ בחומרה על מאמר הביקורת הראשון שהתפרסם על “למעלה במונטיפר”, מאמרה של רינה ליטוין “הסבך והדרך” שנדפס במוסף לספרות של “ידיעות אחרונות” ב־1.6.1984. בתגובתה באותו מוסף ב־15.6.1984 הטילה ספק בכישוריה של המבקרת לתווך בין ספרים לקוראים כי קריאתה “נטולת אבחנות, מפוזרת ומבולבלת”, ולכן דחתה גם את מסקנותיה על הספר: “קביעות ערכיות (כולל מחמאות לרוב) יש להן מקום רק אחרי שמבינים עניינית, במה דן ספר, כיצד מתקשרים מרכיביו ומדוע, ומה הם המסרים הכלולים בו. אף פעם לא לפני זה”. בהערה שצורפה לתגובתה זו של עכ”כ, הסתפקה רינה ליטוין בדברים הקצרים הבאים: “מן המפורסמות הוא, שאין הנחתום מעיד על עיסתו. - - - אפשר שסופר התכוון להביע דבר־מה ביצירתו ולא עלתה בידו (כלומר, על אף רצונו הביע משהו אחר); אפשר שלא התכוון להביע דבר־מה, ובכל־זאת הביעו וכיוצא באלה נימוקים לרוב, מוכרים עד בנאליות. מכל מקום, לא עדות המחבר היא המציאות שאותה מבקש המפרש לתאר או לשחזר, אלא יצירתו”. בסיום ההערה הגיבה רינה ליטוין גם על נטייתה של עכ"כ להתייצב כפרשנית וכמעריכה לצד יצירתה מיד אחרי הדפסתה: “ממילא, מה שקובע לגבי המפרש היא לא עדותו של המחבר, שלא תמיד רלוואנטית לקביעת הפירוש הנכון. אכן, התבטאויות פומביות של המחבר ושל מקורביו עשויות לפעמים להיות לעזר בקביעת פירוש כזה, אבל אין הן תנאי הכרחי ובוודאי לא בלעדי לפירוש יצירה”.

איל מגד הזדרז לראיין את גרשון שקד על המחלוקת שהתגלעה בין עכ“כ לרינה ליטוין במדורו “פתחון פה” במוסף לספרות של “ידיעות אחרונות” ב־22.6.1984. בדבריו שלל שקד אגרסיה בוויכוחים, שמתעוררים בין סופרים למבקרים, אף שלא שלל לחלוטין את זכותו של סופר להגיב על דברים פוגעים של מבקר. אך בהתייחסו במיוחד למקרה של עכ”כ הוסיף: “אצל כל סופר קיים פער בין מה שהוא חושב על עצמו לבין השבחים שהוא מקבל. עכ”כ מגיבה בצורה חריפה, כי יש פער בין התדמית העצמית שלה כסופרת לבין היחס שהיא מקבלת. היא דורשת יותר מדי מהביקורת, היא רוצה שהביקורת תבין אותה כפי שהיא מבינה את עצמה, וזו תביעה בלתי־אפשרית. בין כה וכה, במשך השנים ילך ויגדל הפער בין מה שחשבה לכתוב לבין מה שיכתבו עליה. היא לא יכולה לפקח על זה. - - - טקסט, ברגע שיוצא לרשות־הרבים, חדל להיות קניינו של היוצר ומתפרש על־ידי מבקרים, סופרים ודורות שונים בדרכים שונות. הפירוש שיש לתודעה היוצרת בוודאי אינו הפירוש היחיד. כל ניסיון של היוצר לכפות את השקפתו לא רק שאינו נכון, אלא הוא פשוט בלתי־אפשרי".

בגנות המבקרות הארסיות

כשם שלא היטתה אוזן לעצתו של שקד, כך גם לא עמדה עכ“כ בהבטחה שלה בראיון עם זיסי סתוי והתייצבה לפרש כעבור מספר שנים את “נעימה ששון כותבת שירים” (א'-7) ואת הרומאן “ליוויתי אותה בדרך לביתה” כעבור שנים אחדות נוספות (א‘-9 ו־א’-10). המבקרים לא המשיכו להגיב על ניסיונותיה של עכ”כ לעקוף אותם ולא ניסו להתווכח עם פירושיה לשתי היצירות. על פירושה לסיפור “נעימה ששון כותבת שירים” לא היה צורך להגיב. מדובר היה בסיפור שהיא פירשה אותו עשרים־וחמש שנים אחרי פירסומו, ואילו על פירסום פירושה על הרומאן, שזה עתה יצא לאור, היה אמנם טעם למחות, אך על־פי הניסיון שנצבר בביקורת מהמקרים הקודמים, בחרו המבקרים להתעלם מכך. כל מאמרי הביקורת בחנו את הרומאן “ליוויתי אותה בדרך לביתה” כאילו לא אמרה עכ“כ כלום עליו לפניהם. ואפשר לראות בהתעלמות זו שלהם סוג של מחאה נגד ההתמדה שלה לגונן על יצירתה בדרך כה בלתי־מקובלת. מותר להניח שגם המסות הנוספות מסידרה ב', ההתקפית, שפירסמה אחרי הופעת “למעלה במונטיפר”, הרתיעו ותרמו להתעלמות זו של המבקרים מהיוזמה הפרשנית־עצמית של עכ”כ לרומאן זה.

השקידה של עכ“כ במסות אלה (ב‘-2, ב’-3, ב‘-4 ו־ב’-5), על הקובלנה שכתיבת אשה־סופרת מוסיפה להיות בלתי־מובנת למימסד הספרותי המורכב מגברים ולפיכך מקופחת ממניעים מיגדריים, הבהירה את חוסר הטעם למחות על מסה בודדת, שבה הקדימה לפרש רומאן חדש שלה לפני המבקרים, כאשר מובטח שמחאה כזו תוצג על־ידה כהוכחה נוספת לעוול הנעשה לכתיבה של אשה־סופרת מסיבות מיגדריות. במסות סידרה ב' לא הותירה עכ”כ סיכוי לשום ביקורת להצטייר כעניינית. אם כותב הביקורת הוא מבקר־גבר הרי הוא חשוד מראש כמי שאין בכוונתו להתייחס ברצינות לכתיבת אשה־סופרת, אלא כל רצונו הוא לקפח בהערכה את יצירתה. ואם היא מבקרת־אשה, אך לא גמרה את ההלל על הכתיבה של בת־מינה, היא אוטומטית משוייכת לאותן המוכרחות לבגוד בבנות־מינן ואף לעלות בארסיותן על מבקרים־גברים.

במסה ב‘-1 מתוארת מבקרת כזו ככותבת שמנסה להיחלץ מהגורל של הנשים־הסופרות באמצעות כתיבה על הנושאים הנחשבים למרכזיים. כותבת כזו, אחרי שנכנעה לנורמה שהגברים השליטו בספרות, היא בעיני עכ“כ מדוזה ש”בעזרת הרבה דיאטה ומחוכים" מתאמצת “להגיע למשהו כמו צללית־גוף דמוית צורה הידרודינמית” של סופר־גבר. מכאן הארסיות שבה תתייחס לבנות מינה שנותרו נאמנות לעצמן כנשים־כותבות: דווקא זו “תלמד להתייחס בבוז אל אחיותיה המדוזות, שמספרות על החיים בסך־הכל מנקודת־מבטן של מדוזות, כאל סופרות מוגבלות ועל־כן נחותות”. במסה ב’-3 מתארת עכ“כ את מה שיִקרה ברוב המקרים: “אשתו זאת של ברנר (זו הסובלת מתסמונת ‘אוהל הדוד תום’ - י.א.), אם היא גם מבקרת־ספרות, מה שהיא תהיה לא פעם, כי בעיני עצמה מקום לה גם בין התיאורטיקנים - לה מראש תהיה ביקורת עוינת, ארסית במיוחד, כלפי היצירה של נשים־סופרות שאינן נמושות, כשהן עוד בחיים. כאילו הן מתחרות שלה על אהבתו של אותו גבר”. בסקירה הקודמת, על התגובות לאירוע ב”צוותא“, יכלה אפילו למצוא הוכחה לתיאוריה המשונה הזו, כי התגובות החריפות ביותר, על התייצבותה שם לפרש את “שדות מגנטיים” ולקבוע בעצמה את דינו של הספר, נכתבו בידי נשים. דווקא הגברים נהגו אחרי המעשה בכבוד גם בספר וגם בה. כך אברהם בלבן במאמר שהקדים את המהומה וכך גרשון שקד וניסים קלדרון בשיחתם על הספר (ידיעות אחרונות, 18.3.1977) אחרי האירוע. תופעה זו חזרה גם בביקורות על ספריה הבאים של עכ”כ.

“אשה שקשה להסתדר איתה”

האשמות כאלה כלפי המבקרים משני המינים לא הרתיעו את הביקורת לבצע את עבודתה גם אחרי פירסום מסות סידרה ב‘, אך הן מסבירות מדוע בחרו המבקרים להתעלם בשלב מאוחר מוויכוחים ישירים איתה. בכך כמו אישרו את דמות האשה־הסופרת מהסוג שלה כפי שציירה אותה במסה ב’-3. קשה שלא לראות בתיאור זה ציור של עצמה כפי ששורטט בקהילה הספרותית אחרי מאבקיה הממושכים במבקרים. וכך תיארה עכ"כ את הגורל הצפוי לאשתו של ברנר המתעקשת לכתוב באופן שונה מהמקובל: “דבר ראשון. - - - אם היא מתעקשת לשמור על עצמאות, עכשיו ימצאו ויגידו, שבעצם הוא (הקו המייחד את כתיבתה - י.א.) לא שלה. תהיה אמביציה להוכיח שהיא גנבה אותו. שכבר היו דברים מעולם - - - ושאין ביצירה שלה שום חידוש. דבר שני. כשמדובר הוא באשתו של ברנר שאיננה מוכנה להתפשר, ועומדת על שלה. במקרה שלה היא תעורר דחייה אישית. כאשה לא־נעימה. אשה הלוקה הן בחוסר־גמישות, הן בהתבלטות, והן בחוסר־ענווה נשית. כולן מידות מאוד צורמות וחשודות באשה. - - - בהמשך, היא תהיה בפיהם סתם מכשפה, ואולי קצת מטורפת. ויקראו לה כפייתית. ויקראו לה הפכפכת וקפריסית. יקראו לה ארסית, יקראו לה מרושעת. לא־רציונאלית, ואשה שקשה להסתדר איתה, ואשה היסטרית. ועורכים יידעו מפי־השמועה שצריך לפחד ממנה, וישמרו על מינימום של מגע איתה בזמן העבודה המשותפת”.

מכל העובדות שתוארו עד כה משתמע שמסות סידרה ב‘, אשר הכניסו להיכל הספרות הישראלית את המאבק המיגדרי ואשר היוו יסוד למיתוס על קיפוחן של הנשים־הסופרות בכל תולדותיה של הספרות העברית וגם בשנותיה של המדינה, היוו למעשה עבור עכ"כ אופן נוסף לגונן על יצירתה, אחרי שמסות סידרה א’ לא השיגו עבורה את התוצאות שייחלה מהן. אך לא רק העובדות המתארות את הרקע להיווצרות המסות של סידרה ב' מוכיחות זאת. אפשר להיווכח בכך אם רק מסירים מהמסות הללו את שכבת הציפוי האוניברסלית־מיגדרית. או־אז מגלים את המניע האישי לכתוב את המסות של סידרה ב'.

במסה ב‘-1 המשיכה למעשה את הפולמוס שלה עם דן מירון מאמצע שנות השבעים, אך בלי לציין את שמו, במסווה של דוגמא מניסיונה האישי הנתרמת לדיון הכללי: "הדוגמאות הן רבות. אבל כדי לא להפליל אחרים אביא דוגמא מניסיון אישי, והיא הקביעה של מבקר, פרופסור ירושלמי, שטען שהכתיבה שלי, למשל, היא מינורית משום שעלילה של סיפור שלי דרך־קבע תעסוק במה שהוא קרא לו מערכת מצומצמת של נפשות פועלות (ומה בדבר קפקא, אגב?). לכאורה, לפי אותו היגיון ‘מלחמה ושלום’ לטולסטוי הוא ספר גדול משום שמגוייסים לתוכו כל הצבאות של נפוליאון ורוסיה. ולפי אותו היגיון, ספר איוב נופל מספר דברי־הימים ב’, כי יש בו מערכת מצומצמת יותר של נפשות־פועלות".

גם במסה ב'-2 שולבה רמיזה לאותו ויכוח: “וכל אשר מרת עיפרון, כמוה כמר עיפרון, רואה בו מכנה־משותף, אותו היא מנסה לפי דרכה לחשוף, להעלות ממסתרי הצללים ואל אור התודעה. כל אלה, מראש ייתקלו בגישתה של ביקורת־הספרות השלטת. - - - הם יגידו, שכתיבה שהיא כל־כך מתוחכמת ונאורה במיקרו, חסר בה לחלוטין המאקרו, בשעה שמדרך־הטבע על סדר הדברים ללכת להיפך, הדקויות באות בסוף. הם לא יעלו בדעתם כי כנראה המה הם אשר לא ירדו לסוף הדבר (שמא מחמת החידוש שבו לגביהם), כך שהמאקרו המצוי כבר נשמט מעינם. ביקורת זו תהיה כל־כך פה־אחד, וכל־כך קולנית, עד כי מי שכבר כן קרא את הספר, התחייה אתו, והספר ריגש אותו, יתחיל לשאול את עצמו אם הוא לא עשה כאן מקח־טעות, וימהר להתיישר לפי הקו”.

הדיון בכתיבת עצמה הוצב עוד יותר בגלוי ועוד יותר בהרחבה על־ידי עכ“כ במסה ב'-3. במעמד בו העניקו לה את פרס ברנר התבססו דבריה בגלוי על קורותיה כסופרת. תיאור התפכחותה של אשה־סופרת והבנת מעמדה המציאותי בספרותנו, שהוא תיאור כללי ביסודו, מעלים אך בקושי את תהליך ההתפכחות שהיא עצמה עברה. וכך תיארה באותו מעמד מה שעובר על אשה־סופרת: אמנם על סופרת־מתחילה שזה עתה דרך כוכבה מרעיפים הסופרים־הגברים “באבירות רבה שפע של שבחים”, אך “כשבודקים את השבחים האלה לגופם, נוכחים שהם די מפוקפקים” ובעצם אלה שבחים שמייחדים אותם רק לכותבות: “הם יגידו דברים כגון יש פה עין טובה לפרטים. או הצטיינות בנקיון ובטוב־טעם. חן, עידון ונוי. איפוק ודיסקרטיות. מועט המחזיק את המרובה. וכיוצא באלה”. יעלימו ממנה את גילויי הבוסר בכתיבתה. על־ידי ריפוד נחיתתה בספרות באופן זה משחיתים למעשה את כישרונה: “היצירה שלה לא תלך ותבשיל לקראת משהו שהוא בעל משקל משמעותי, חוט־שדרה ואופי”. את כתיבתה יאהבו ויקבלו כל עוד תכתוב “סיפורים של תמימות, ועל מצב של תמימות - - - סיפורים על להיות אחד ירוק, שהוא שה בעולם־הגדול”. אך מרגע שבכתיבתה של אשתו של ברנר יחולו שינויים כתוצאה מהתבגרותה כאדם, והיא תפסיק להיות כתיבה לירית ותמימה כמו של זה בעודו מוגן בביצה ותתחלף להיות עם יותר אינרציה והתערות של מי שבקע מהביצה ופסע “לעבר היאוש המפויס לגבי המצב האנושי” - מרגע זה, ובמיוחד “אם היא אשה של ברנר שהיא זאב־בודד”, שאיננה מגלה נכונות להסתפק במעמד שהועידו לה בעזרת־הנשים, ידיחו אותה מאהבתם ו”במפורש ינסו למחוק אותה מהמפה".

“לי הכתיבה היא בית”

אין עוד מקרה דומה לזה של עכ“כ בתולדות הספרות העברית, ואף אין מקרים רבים הדומים לו בתולדות הספרות העולמית. המאבק שלה במבקרים נמשך ברציפות מיום הופעתו של הקובץ “בכפיפה אחת” ועד היום. במהלך כל השנים הללו היא ניהלה את המאבק הזה ללא־חת וללא־פשרות. והיא גם הקדישה לו הרבה מזמנה. יעיד על כך היקף ההשקעה במאבק במיגוון הצורות: בנוסף לי”ט המסות הארוכות בשתי סדרות שפורטו קודם, פירסמה גם עשרות נאומים, רשימות, תגובות קצרות וראיונות בעיתונות. היו הרבה ניסיונות להסביר את העקשנות שהתבטאה בעמידתה זו יחידה מול רבים. תשובתו של גרשון שקד לשאלה של איל מגד מדגימה את ההסבר הטיפוסי. אחרים הפליגו להסברים צפויים על האישיות שלה. היא עצמה שמה אותם ללעג בדברים שהובאו קודם מתוך המסה ב'-3, שבהם תיארה בהומור את “גברת ברנר” ואת אוסף פגמי־האישיות שמייחסים לה אלה שמעדיפים לא להתמודד באופן ענייני עם טיעוניה. חריגותה של התופעה איננה אומרת שאין לה הסבר.

עכ"כ סיפקה את ההסבר שלה במסה א'-11: “אם ישאלו אותי מה נותן לי מעשה־הכתיבה דה־פאקטו. התשובה שלי תהיה: לי היום מעשה־הכתיבה הוא בית, עיר, כאן אני אזרח. - - - היום, כל מה שאני עושה ולא שייך לעשייה הזאת, בשבילי הוא בגדר הסחת־דעת. - - - אבל אני מבקשת שלא תהיה טעות. כשאני אומרת שהאזרחות שלי היא בעשייה הזאת, זה לא מתייחס לאוצרות של עולם הספרות כשלעצמם, על־כל־פנים לא במישרין. ובוודאי ובוודאי לא להמולה ברחוב הספרותי שלנו. כל קשר בין אלה לבין מעשה־ היצירה עצמו הוא מקרי בהחלט. מה שאני מתכוונת לו בזה הוא לצורך החיוני בעשייה הזאת עצמה. לעיסוק בה הלכה־למעשה, כמו סנדלר על האימום, כדבר המרכזי לי, שמסביבו, לטוב או לרע, בנוייה היום ההוויה שלי. על כל המתחייב מכך. בכל השטחים שמחוץ לעשייה הזאת, כיום אני חצי־גולה. אם במטה־קסם של מכשפה רעה פתאום יילקח ממני כל הקשר שלי עם כתיבה - עם הכתיבה שלי בעבר, בהווה, או בעתיד - אני אחוש את עצמי אדם בן־בלי־בית. אני לא אדע מה אני עושה בעולם. אני אחוש את עצמי מיותרת, אני חושבת. כך שהיום, את היותי חלק מן החברה, נותנת לי הכתיבה. זו צורת הדיאלוג שלי עם העולם”.

הסיכום של תוכן המסות מהסידרה האפולוגטית מתקרב לסיומו, אך אי־אפשר להשלימו בלי המפתח לקריאת סיפוריה, שהעניקה עכ"כ לקוראים במסה א'-11: “נדמה לי שהכתיבה שלי היא בעיקר על הקוטביות בין מוות־בחיים לבין התעוררות־לחיים. ועל זרם־החילופין שמתרוצץ ללא־הרף בין המיטענים החשמליים של שני הקטבים האלה. כמעט בכל סיפור שלי, זירת האירוע להתרחשות הזאת תהיה באחד משלושת אלה: או בתחומיו של המיפגש גבר־אשה. או בתחומי התהליכים של מעשהו של היוצר. או בתחומי הרגע של הארה, שהוא משהו כמו רגע של התעלות דתית. - - - הקוטב של מוות־בחיים פירושו אתה לעומת המיסגרות שלך, שאתה משובץ בהן. אתה ומה שקורה במציאות שלך לחלומות שהיו לך. וזה אתה נוכח המונוטוניות וההרואיות הלא־הרואית של היומיום של שיגרת החולין. שאין לבוז להם, כי הם בשר־החיים. - - - בכל סיפור שלי, ההתעוררות־לחיים חלה כאמור במישור של מיפגש גבר־אשה, בן־חלוף ככל שיהיה. או לחילופין, כשמי מהם נתון בפעילות יצירתית. או שוב לחילופין, ברגע של התעלות, שיש בו אקסטזה דתית. - - - כל שלוש ההזדמנויות הללו, כל שלושת הניסים האלה, הם תשובות די דומות למה שאנחנו כל הזמן בציפייה לו. על־פי הסיפורים, שלושתם נובעים מהשתוקקות כמעט זהה. והיא, לעבור את המיפתן ולהיכנס שוב לתוך החידה. בתקווה ועם מוטיבציה, לחזור ולמצוא שם, בשלבים, צורה של ביטוי־עצמי אישי. ואת הארץ האבודה של משמעות ומטרה. ואינטנסיביות. ותשובות לגעגועים, למחויבות, לדבקות, להתקדשות לשם משהו”. דבריה אלה על מוות־בחיים ועל התעוררות־לחיים אינם רק מפתח לקריאת סיפוריה, אלא גם פירוש לווידוי שלה באותה מסה על חשיבות הכתיבה בחייה. לכן הם גם מהווים סיכום ראוי למסות החטיבה האפולוגטית.

השיטה הסיכומית שבאמצעותה הוצגו התכנים של מסות הסידרה האפולוגטית איננה מתאימה להצגת התכנים של מסות הסידרה האופנסיבית. במסות של סידרה א' ביטאה עכ“כ השקפה אישית על נושאי סיפוריה ועל תהליכי הכתיבה שלה. זוהי דרך לגיטימית, אף שאין אנו רגילים לפגוש אותה בהיקף כזה ובמפורשות כזו אצל סופרים אחרים. כאשר מתעורר בהם הרצון להסביר בעצמם את יצירתם לקוראים, מעדיפים הללו לפרסם יומני־כתיבה, כדי להימנע מהיחשף כפרשנים של יצירותיהם, כפי שבחרה עכ”כ לעשות. במסווה של תיעוד ביומן הם מתארים את מקורותיה של היצירה שכתבו, את תהליך הכתיבה שלה ואף מפרשים אותה בהרחבה, בדיוק כפי שעכ“כ עשתה זאת באופן גלוי במסות הסידרה האפולוגטית. בכל מקרה, השקפה אישית של סופר על מעשה־הכתיבה או על יצירתו ניתן וצריך רק לסכם, כדי להציבה כעוד דעה, אף כי חשובה ביותר, בצד דעות של קוראים מסוגים שונים (מבקרים, חוקרים ושאר הקוראים) על היצירה. יחס דומה אין להעניק לרעיונות שהשמיעה עכ”כ במסות הסידרה האופנסיבית בנושאים שעל פניהם לפחות אינם אישיים. במקרה כזה אין להסתפק בשיטה הסיכומית, אלא מתבקשת קריאה ביקורתית המגיבה על ההנחות, הקביעות, הנימוקים, הדוגמאות והמסקנות שביטאה עכ"כ בסידרת המסות הזו.

ניתן להצטער על כך שעד כה ציטטו מדבריה של עכ“כ בסידרה האופנסיבית בלי כל ניסיון להתמודד איתם באופן ביקורתי. את השקפותיה אימצו בצורה אוטומטית בעיקר חוקרות אשר ביססו על קביעותיה של עכ”כ את עיוניהן בפרוזה שכתבו הסופרות ממשמרת “הקולות החדשים”. החוקרות הפמיניסטיות האלה (מלילי רתוק ועד יעל פלדמן) גילו אהדה לרעיונות שביטאה עכ“כ על ייחודי הכתיבה של סופרת־אשה ועל אופן התקבלותה על־ידי המימסד הספרותי שבשליטת הגברים, ולכן נמנעו מבחינה ביקורתית של הרעיונות שלה. הפרקים בחלק השני של הספר הזה מוכיחים, שאין המשכיות בין סיפוריה של עכ”כ לסיפוריהן של הסופרות ממשמרת “הקולות החדשים”, לא בנושאי הכתיבה ולא באיכות הכתיבה. ולפיכך, הכתרתה של עכ“כ ל”אֵם" הסופרות שהחלו לכתוב אחריה, עושה עוול גדול לעכ“כ ומעניקה אשראי גדול מדי ל”בנותיה“. ולעצם התואר “אֵם הסופרות” שעכ”כ הוכתרה בו, אינני סבור שהתואר מוסיף משקל כלשהו להערכת יצירתה של עכ“כ בעוד שהוא מעלים את הפער הגדול בין איכות כתיבתה לאיכות הכתיבה שהשיגו “בנותיה” עד כה. בכל מקרה, על־ידי ההימנעות מהתמודדות ביקורתית עם הרעיונות שביטאה עכ”כ במסות הסידרה האופנסיבית, לא העמיקו החוקרות הללו במשהו את בירור הרעיונות שהעלתה לדיון על כתיבתן של נשים־סופרות.

מחלוקת על מינוח הנושא

בין החוקרות לעכ“כ קיימת למעשה מחלוקת בהגדרת הסוגיה המתבררת עצמה. בעוד הן יוצאות מנקודת־מבט פמיניסטית מוצהרת וקיצונית ומדברות על “ספרות נשים”, מקפידה עכ”כ להגדיר במסות את הנושא כדיון בכתיבתן של “נשים־סופרות”. אין זה מקרה שבמסה הראשונה שהקדישה לנושא (ב'-1) בחרה עכ“כ בכותרת “להיות אשה־סופרת” (אף שהוזמנה לשאת דברים בערב שנושאו היה: “האם יש ספרות־נשים?”). ואין זה מקרה שהיא גם פתחה את המסה בחידוד האבחנה בין המונחים “נשים סופרות” ו”ספרות נשים" והבהירה שאין דעתה נוחה מהמשמעות המיגדרית־פמיניסטית שמוצפנת במונח “ספרות נשים”, אלא מעדיפה לדון במשמעות הספרותית־פואטית של הכתיבה המבוצעת על־ידי “נשים־סופרות”. ואכן, בכך היא ממקדת את השאלות שהיא משיבה עליהן במסה זו: אם האדם העושה במלאכת־הסופר הוא אשה - “האם זאת עובדה המשנה במשהו את התמונה. - - - מה קורה אם מלבישים על תהליך־היצירה גם את החטוטרת של כל הקונפליקטים הפנימיים שאישה־סופרת צריכה בדרך־כלל לעמוד בהם בנוסף. כולל כל הנאמנויות הסותרות, וההרגשות של ההצטדקויות ושל ספק־עצמי שחוצצים בינה ובין שולחן־הכתיבה”. במלים אחרות: באמצעות המונח “נשים סופרות” רצתה עכ"כ להסביר במה מתייחדת הכתיבה של אשה־סופרת מזו של גבר־סופר, מה מוצפן בכתיבתה שלעולם לא יימצא ביצירה שגבר כתב ואיך צריך לקרוא את מה שאישה כותבת.

הנושא כפי שהוא מוגדר בפי עכ“כ, כדיון ב”נשים־סופרות", איננו משייך אליו את כלל הכותבות, אלא רק נשים־סופרות המייחדות את כתיבתן לתיעוד החוויה הנשית שרק הן מסוגלות לתעד אותה. קיתונות של לעג ובוז שמורים עימה לנשים שמנסות לכתוב כמו הגברים ועל הנושאים שהגברים הגדירו אותם כחשובים. כנגד זאת מצרף המונח “ספרות נשים” לדיון, באופן אוטומטי, את כל הכותבות, יהיו החוויות שהן מספרות עליהן אשר יהיו ותהיה איכות כתיבתן אשר תהיה.

היצירות שנכללו באנתולוגיה “הקול האחר - סיפורת נשים עברית” (1994), שערכה ד"ר לילי רתוק, אף שהן מדגימות קשת נושאים שהמחקר הספרותי־חתרני מזהה אותם כנושאי התעניינות מיוחדים לנשים, מוכיחות שלא עומק הדיון בחוויה הנשית ולא איכות הכתיבה הצדיקו את שילובן של יצירות רבות מאלה שנכללו באנתולוגיה, אלא עצם היותן יצירות שנכתבו על־ידי נשים. המונח “ספרות נשים” מועדף על־ידי חוקרות פמיניסטיות, משום שבאמצעותו ניתן לשייך לקטגוריה זו את כל הכותבות ולהגדיל בדרך זו את צבא הלוחמות למען השיוויון לנשים בספרות ובכל מערכות החיים האחרות.

המונח “ספרות נשים” במובנו זה, הפמיניסטי, מכריז על מצב של עימות בין המינים בתחומה של הספרות ומרחיב את העימות ממישורי אי־השיוויון האחרים בחיים גם אל מישור הספרות, שבו בהכרח מתנהלים הדברים אחרת. ככל האמנויות מתנהלת גם הספרות כתחרות פתוחה בין הכישרונות, וספק אם התביעה לשיוויון במונחים מיגדריים־פמיניסטיים או במונחים אפשריים אחרים (עדתיים, גיליים, מעמדיים, אידיאולוגיים ועוד) מאפשרת את התחרות הזו. שוחרות המאבק המיגדרי־פמיניסטי בספרות נחפזו מהר מדי לאמץ את מסותיה של עכ“כ מהסידרה האופנסיבית. אילו הבינו מדוע התנגדה למונח “ספרות נשים”, היו שוקלות פעם נוספת אם כדאי להן להציב את השקפותיה בראש מאבקן. המונח “נשים־סופרות” מבטא בפיה של עכ”כ אבחנה ערכית־ספרותית כה גבוהה, שהרבה כותבות לא יתגברו על דרישותיה. באמצעות המונח “נשים־סופרות” תובעת עכ"כ שיוויון בהתקבלות ובהערכה ליצירות מצטיינות של אשה־סופרת העוסקת בנושאיה, בדומה לאופן שבה מתקבלת ומוערכת יצירה באיכות דומה שנכתבה על־ידי גבר־סופר העוסק בנושאיו.

עכ“כ הכירה את הנתונים כאשר החלה בפירסום המסות של הסידרה האופנסיבית: לא כל הנשים כותבות כמוה או מתייחסות אל מעשה־הכתיבה ברצינות דומה לזו שלה. לא כולן מתעמקות ביצירתן בחוויות הנשיות שהיא עסקה בחקירתן ובחשיפתן בסיפוריה, ולא כולן שקעו כמוה בחקר האינטלקט הנשי ובחקר חיי־הרגש של הנפש הנשית. רובן הסתפקו בייצוג רגשות (רוך, עדינות ועוד), כמיהות (לאהבה, לאימהות ועוד) ויחסים (יחסי אם־בת, בת־אב ועוד), המיוחסים באופן שיגרתי ל”ספרות נשים", וסברו שיצאו ידי חובתן אם העניקו לנשים את תפקיד הדמות המרכזית בעלילות סיפוריהן. על־פי האבחנה המיגדרית, די בתכנים אלה כדי שסיפוריה של כותבת ישתלבו בכל אנתולוגיה על “ספרות נשים” וכדי שכתיבתה תיכלל בדיון תחת כותרת זו.

עכ“כ ידעה, ללא ספק, כאשר כתבה את מסות הסידרה האופנסיבית, שאין דומים ההישגים שביקשה ליצירתה להישגים שבהם מסתפקות חסידות הפמיניזם בספרות. ואכן, עכ”כ חתרה להגיע אל פסגות של יצירה בעוד שהמלחמה המיגדרית המוצהרת בצירוף “ספרות נשים” הסתפקה בהרבה פחות מכך. סופרות פמיניסטיות מוכנות להסתפק בשיוויון המתבטא בייצוג, במישרות, בפרסים ובהזדמנויות לפירסום יצירות ולפירסום עצמן, והן מוכנות לקבל את כל אלה גם תחת המטרייה החוץ־ספרותית והחוץ־ערכית המכונה “אפליה מתקנת”. כל אלה הם בלתי־חשובים בעיני עכ"כ וגם לא חסרו לה, והיא היתה בוודאות דוחה גמולים כאלה אילו הוצעו לה מסיבות לא ספרותיות ולא ערכיות.

לכן הקפידה עכ"כ להשתמש בצירוף “נשים־סופרות” בכל המסות של הסידרה האופנסיבית, ובפעמים הספורות שבהן השתמשה במונח “ספרות נשים”, עשתה זאת כדי לתאר באמצעותו את האופן שבו ממדרים הגברים את יצירותיהן של סופרות מסוגה. כך צריך להבין את השימוש שלה במונח “ספרות נשים” במסה ב‘-2 כאשר היא אומרת, שכתיבת הסופרת תיתפש בפי הגברים כמשתייכת “למדור העומד בפני עצמו, והקרוי ספרות נשים”. וכך צריך להבין את השימוש במונח זה במסה ב’-3 שבה היא אומרת, שאם “אשתו של ברנר” תתעקש לתת “ביטוי לחלקים מרכזיים באישיותה - - - לפי מושגי הסביבה שלה (שהיא הסביבה הגברית השלטת - י.א.) פירושו יהיה לטפל אז, במקום בנושא של להיות אדם, בדברים צדדיים מבחינה רעיונית, ובדברים שהם זוטות המוגבלות לספרות נשים”.

הסופרת כאלוף־סקי בדואי

את ההוכחה לעובדה, שעכ“כ איננה חשה הזדהות עם כל הנשים־הכותבות, אף שעל־פי ההגדרה המיגדרית הן משוייכות אוטומטית ל”ספרות נשים“, ניתן למצוא בכל המסות של הסידרה האופנסיבית. היא מבדילה בהן היטב בין נשים הכותבות אחרת ממנה לבין אלו העוסקות בכתיבה כמוה, נשים המתעקשות להשיג בספרות מה שנשים מצטיינות דוגמת מלכת־שבא, קליאופטרה, יקטרינה הגדולה, גולדה מאיר ואינדירה גנדי השיגו בתחומים אחרים, נשים “שמחוייבותן לשליחותן ראויה להוקרה כפולה ומכופלת משום שהן קודם־כול אלופי־סקי בדואיים” (מסה ב'-1). כדי שבדואי מהנגב יגיע להיות אלוף־סקי, עליו לגבור בערך על אותה כמות מכשולים שהנשים הללו היו צריכות לגבור עליהם בתחומים שבהם פעלו כדי להגיע למעמדן. לאשה־סופרת מצפה מסלול־קשיים דומה עד שתגיע להיות אלוף־סקי בספרות העברית, כי גם לגביה המכשולים הם נגב מדברי וצחיח שאלופי־סקי אינם ברגיל מתפתחים בו. בכל מקרה, עכ”כ מזהה את עצמה כאלוף־סקי בדואי משום שקראה תיגר על שלטון הגברים־הסופרים בספרות העברית. אל נשים־סופרות שוויתרו על השתתפות באליפות־הסקי היא מתייחסת כאל קורבנות של התנאים הכמעט בלתי־אפשריים שהוצבו בפניהן.

בשתיים מהמסות הצביעה עכ"כ על האפשרויות הפתוחות בפני אשה־סופרת כדי להישרד בעולם הספרות. במסה ב'-1 היא מפרטת שלוש אפשרויות: “אפשרות ראשונה. להתחיל לדבר - - - על החוויות המסעירות שחווה בעליו של גוף בעל צורה הידרודינמית (הגבר שעוסק בכתיבה - י.א.), ועל חוויות הציד וההתגוננות תוך תנועה מהירה במים” - חוויות שהמדוזה (האשה שעוסקת בכתיבה - י.א.) “יודעת עליהן רק מפי השמועה”. בנוסף לסבל שהבחירה באפשרות זו תסב למדוזה, “המתח הקשה והמאמץ הנפשי הרב, הכרוכים בעמידה הבלתי־פוסקת על משמר התחפשות טרגית זאת לחי הידרודינמי”, אין סיכוי שהתחפשות כזו תניב “יצירה מקורית, שתעביר את דופק־החיים, ותהיה חוויתית. במלים אחרות, זאת לא תהיה יצירה שהיא מעבר לתרגיל־סרק של המוח, מבריק ככל שיהיה”.

האפשרות השנייה “פירושה לגזור על עצמה ועל היצירה שלה מעמד של תושבת־חוץ במדינת־הספרות. ופירושה של הדרך הזאת לגזור על עצמך לחיות, כסופרת, בבדידות זוהרת וללא כל תמיכה רגשית: את נחשבת למשהו שרואים אותו כְּלא ממש שייך לאשר בו רוצים לראות את דרך־המלך של הספרות”. אלו האפשרויות התיאורטיות, אך בפועל תלך אשה־סופרת בדרך שלישית: “היא תכתוב אמנם את מה שהיא, כמדוזה, אותנטי לה לכתוב. אבל היא תכתוב את זה מתוך נקודת־מוצא שמראש מכירה בכך שהכתיבה שלה באה לבטא תחומים וחוויות שהם שוליים, שהם משניים, ביחס לתחומים המרכזיים בחיים, התחומים העומדים ברומו של עולם. כלומר, ביחס לאזורי החוויות המאגיות, החוויות שאותן מכירים הדגים והדולפינים, והיא יודעת עליהם רק מפי השמועה”.

גם במסה ב'-3 מפרטת עכ"כ “שלוש אפשרויות קיצוניות” הפתוחות בפני הסופרת אשר מבקשת להציל את כישרונה, אך ניכר שבינתיים גיבשה אופציות שכולן מובחנות זו מזו וניתן בעזרתן להבדיל בין הסופרות, על־פי בחירתן באחת מהן.

האפשרות הראשונה: ההתחפשות - ללבוש “בגדי־נער”, כלומר: “לכתוב, כמו מבפנים, על אירועים בשדה־הפעולה הנחשב מסורתית למרכזי. ואז היא על דרך־המלך”. כל כמה שתתאמץ לא תוכל להעלים מקוראיה שכתבה “ספר לא־מקורי ושיקרי. - - - הספר ממלא אותנו עצב עמוק. כאילו אנחנו בעצמנו מתבזים. כאשר יקרה תמיד למראה אדם שנקלע למצב הפאתֵטי של התכחשות לעצמיותו ושל התבטלות בפני אותם שהוא שואף להיות מוחזק על־ידם כאחד מהם ויהי־מה”. לאפשרות הזו הדביקה את ההגדרה “תסמונת ‘אוהל הדוד תום’”.

אפשרות שנייה שאליה תפנה אשה־כותבת - הכניעה: “מאחר ששדה־הפעולה של הספרות הנחשב למרכזי אמור להיות לגביה מחוץ־לתחום בפקודה” ושוררות אי־ודאויות לגבי קווי־הגבול בין התחום האסור לתחום המותר, “היא תנסה להימלט מן המצב של אי־הוודאויות הללו - היישר לתוך הסטריאוטיפ־הנשי שמלבישים עליה ותשחק את התפקיד בתעצומות־ נפש. - - - כך שבקנאות רבה תנסה אשתו זאת של ברנר להאיר את עזרת־הנשים באור רומנטי מוגבר. היא תסתגר ותתבצר שם. ותשדר משם בקולניות שמבחינתה להיות בעזרת־הנשים זה הדבר הנפלא ביותר”. זוהי “תסמונת א. ד. גורדון”.

האפשרות השלישית - המאבק: “להיות ה’אאוטסיידר': מי שאיננו חבר במועדון. אשתו זו של ברנר היא מי שהיצירה שלה מראש אמורה שלא להיכנס לשום מגירה נושאת תווית. - - - היא מראש אינה חלק של המשחק הזה”. זו “תסמונת ‘זאב־הערבה’ של הרמן הסה. או תסמונת השעיר־לעזאזל”.

חברות מאולצת בתנועה הפמיניסטית

בכל המיונים האלה של הפתרונות, העומדים בפני נשים הפונות לכתיבה, האשה־הסופרת היא תמיד קורבן, יהיה הפתרון שתלך בו אשר יהיה. אך מעבר לעובדה מרה זו, לא בשמה של המדוזה בעלת “התסמונת של הדוד תום” וגם לא בשמה של הכותבת שסובלת מ“תסמונת א. ד. גורדון” מדברת עכ“כ במסות הסידרה האופנסיבית, אף שכולן יתקבלו ברצון למועדון “ספרות הנשים”, אלא בשמן של “נשים־סופרות” מסוגה, נשים המתעקשות להיות בכתיבתן אותנטיות לעצמן ומוכנות לשלם על “תסמונת זאב הערבה” שלהן בחיי בדידות ומאבק ללא־פשרות עם הממעטים מערך הנושאים שלהן ועם המקפחים בהערכה של יצירתן. רק נשים־סופרות אלה יקרות ללבה של עכ”כ ומוערכות בעיניה, כי הן או שכבר הינן או שיש להן סיכוי להיות אלופות־סקי בדואיות באולימפיאדה של הספרות. במועדון הצפוף של הפמיניסטיות, ב“ספרות נשים”, כל אחת היא אלופת־סקי בדואית בזכות היותה אשה העומדת בתנאי הקבלה המיגדריים. כאשר יש לנו, על־פי הקריאה המיגדרית־חתרנית, אינפלציה כזו של אלופות־סקי, יש לנו גם אנתולוגיה, שאיכות היצירות בה היא כמו זו של מרבית הכותבות שיצירותיהן כונסו באנתולוגיה “הקול האחר”.

בכתיבת המסות של הסידרה האופנסיבית - כך הובהר בפרק הקודם, שתיאר את הרקע להתהוותן - ביקשה עכ“כ להסב את התעניינות הקוראים משני המינים לחוויות שהיא סיפרה עליהן, קיוותה שיְגלו פתיחות־לב להתעמק בחוויות אלו ותבעה הערכה ראויה לאיכויות שהשיגה בכתיבה עליהן. ניתן לנסח זאת גם אחרת: עכ”כ פנתה לכתיבת המסות לא כשליחה של ציבור הסופרות, כדי למחות על אפלייתן ולהשיג בעבורן מעמד שווה בעולם הספרות, אלא מתוך מניע אישי. הוא היה כה אישי, שאי־אפשר היה להשמיע אותו בלי להיחשד ביהירות ובהערכה עצמית חסרת ענווה. לכן פנתה לקבול על קיפוחן של כל הנשים־הסופרות. את מסות הסידרה האופנסיבית החלה לפרסם רק אחרי שהתברר לה שמסות סידרה א', שבהן ניסתה להפנות תשומת־לב רק אל יצירתה, לא זו בלבד שלא השיגו את מטרותיה, אלא אף הגדילו את העויינות של המבקרים כלפיה וכלפי ספריה.

במלים אחרות: למעשה הסתבכה עכ“כ, במסות הסידרה האופנסיבית, במאבק המיגדרי־פמיניסטי הרבה מעבר למטרותיה האמיתיות שהיו ונותרו מצומצמות רק “במוצר המוגמר” שלה (הצירוף מופיע במסות ב‘-1 ו־ב’-2). על־ידי כך הפכה לטרף קל בידי הפמיניסטיות, שמטרותיהן לא תאמו כלל ועיקר את המטרות שלה. בפרק הבא יובהר האופן שבו הלוחמות למען “ספרות הנשים”, במשמעותה המיגדרית־פמיניסטית, אימצו את עכ”כ כ“אֵם” המהפכה שלהן וניכסו למאבקן את מסות הסידרה האופנסיבית. בינתיים נעבור לבחון את שורת הקביעות שעליהן חזרה עכ“כ במסות הסידרה הזו. כדי לעמוד בעקרונות הקריאה הביקורתית תבוצע אבחנה בין הדיווח על רעיונותיה של עכ”כ לביקורת עליהם, שתכלול גם פרשנות עליהם ופולמוס איתם. ובחלק המכוּנֶה “מסקנה” ייעשה ניסיון להסיק מהדיון בשני החלקים הקודמים את המסקנה על מידת העמידות של הרעיונות של עכ“כ כבסיס למטרותיה וכבסיס למאבק המיגדרי של הפמיניסטיות. נפתח בשלושה רעיונות מרכזיים שמעלה עכ”כ במישור האוניברסאלי, כלומר: בשלב שבו היא ממקדת את הדיון באפליה של הסופרות כתופעה כלל-עולמית.

מהות הכתיבה ודחפיה

דיווח - הכתיבה נעשית מתוך דחף המתעורר אצל הכותב בתגובה למשהו הקיים בצורה כלשהי במציאות של חייו בין הגשמית ובין הנפשית. לכן מסוגל הסופר לכתוב כתיבה משמעותית רק על “סיטואציות שהוא נקלע אליהן, או שחלפו על פניו, בצורה זו או אחרת, והן משוועות אליו להשיב עליהן”, וכתיבתו לא תהיה אותנטית אם ינסה לספר על מצבים שלא התנסה בהם (במסה ב'-1). הואיל והכתיבה היא צורה של חקירה כדי להשיג “אוריינטציה מלאה יותר, או לפחות בהירה יותר, של הסובב”, יפנה הסופר לחקור רק נושא שהוא “רגיש לו, מראש ער לו, ותר אחריו”, נושא שאליו הוא “פתוח במיוחד בצורה כלשהי, מסיבות אישיות שלו” (במסה ב'-2). אף שבמהלך השנים חלו שינויים בהשקפותיה של עכ"כ בנושאים אחרים, היא מגלה עקביות לכל אורך הדרך בתיאור ההתקדשות של סופר למעשה־הכתיבה. כבר באחד מהראיונות המוקדמים (בראיון לאידה צורית ב“למרחב” 14.9.1966) הסבירה את הכתיבה במונחים של הגשמת דחף שאין לעמוד נגדו: “לי נראה שהצורך ביצירה הוא מום אישי של היוצר. בערך כשם שהתהוות הפנינה היא מחלתה של הצדפה”. באופן דומה היא מתארת את הכתיבה, במסה א'-4, כמלכודת המשנה את חייו של מי שנלכד בה. כל חייו משתנים כאשר נוצר בביוגרפיה שלו המיפגש בינו ובין היעוד הספרותי שלו. מרגע שהוא מתקדש ליעודו, הוא משקיע בו את עצמו בכול.

ביקורת - אין זה מקרה שאת כל המסות של הסידרה ההתקפית פתחה עכ“כ בקביעה, שמעשה־הכתיבה נעשה כתוצאה מדחף לחקור נושא שבהיקף ההתנסות של הכותב. כאשר קבעה כך במסות הסידרה האפולוגטית (בעיקר בולט העיסוק בנושא זה במסות א‘-4 ו־א’-12) היתה זו קביעה אישית, וצריך היה לקבל אותה כהודאת סופר על הדרך שבה הוא בוחר או מגיע אל נושאיו. אך במסגרת מסה שמייחסת את אופן בחירת הנושאים לכלל הסופרים, אין זו קביעה שניתן לקבל אותה ללא כל ביקורת. עכ”כ מדגישה שנושאיו של הסופר זהים עם החוויות שהתנסה בהן בחייו כדי לבסס על קביעה זו את הקביעה הבאה: שבהיות ההתנסות של האשה שונה מההתנסות של הגבר יהיו בהכרח גם נושאי הכתיבה שלה שונים משלו. אך על־פי אותו היגיון היו צריכות כל הנשים־הכותבות, או מרביתן, לכתוב על הנושאים שעכ“כ כתבה עליהם בכרכי הסיפורת שלה, בדומה להנחת ההורוסקופים שכל אלו, שנולדו בתקופת זמן אחת בשנה והם בני מזל אחד, צפוי להם גורל זהה. עובדה היא שבסיפוריה ניתן למצוא נושאים המייחדים רק את יצירתה, כגון: ההיקסמות של האשה לגבר, השבי, המוות־בחיים, ושלוש הדרכים להתעורר לחיים מחדש, באמצעות “המיפגש גבר־אשה. או בתחומי התהליכים של מעשהו של היוצר. או בתחומי הרגע של ההארה”. וספק אם היתה רוצה שתילקח ממנה הייחודיות ותיגזל ממנה המקוריות על־ידי קביעה זו של עצמה. צריך אם כן להניח, שבדבריה על מעשה־היצירה מסרה עכ”כ עדות רק על האופן שבו היא בוחרת את הנושאים של סיפוריה. סופרים אחרים, שמניעיהם ודחפיהם לעסוק בכתיבה הם שונים, בוחרים את הנושאים של יצירותיהם באופן שונה ממנה.

את הטיפוסים השונים של סופרים הפועלים בספרות אפשר להגדיר באמצעות שלושה מיתוסים. מיתוס פרומתיאוס יסייע להגדיר את הטיפוס של הסופר הניצב בקצה האחד של קשת הסופרים. כזכור מספרת המיתולוגיה היוונית על ענק זה שנענש על־ידי זאוס, אבי האלים, משום שגנב את האש מן השמים ונתן אותה לבני־אדם. עונשו היה קשה ביותר: זאוס ריתק את פרומתיאוס אל סלע בהרי קווקז, וכל יום נשלח נשר לנקר את כבדו. העונש היה נצחי, כי בלילות השלים הכבד את גודלו כדי שבימים יחזור להינקר על־ידי הנשר. הסופר הפרומתיאי מונע על־ידי אידיאליזם חברתי. את גאונותו הוא ממצה על־ידי הענקה לאנושות מהסגולות המיוחדות שהתברך בהן, כדי לחלץ אותה מהבערות וכדי להצעיד אותה צעד נוסף במסלול הקידמה. הסופר הפרומתיאי הוא לפיכך הסופר החברתי.

מיתוס האדם העליון שהגה במאה התשע־עשרה הפילוסוף הגרמני הנודע פרידריך וילהלם ניטשה עוזר לאפיין את ניגודו של הסופר הפרומתיאי־חברתי. האדם העליון ממצה את גאונותו על־ידי עמידה בקריטריונים הגבוהים ביותר שהוא מציב בפני עצמו. לא קיימת בו נכונות לסכן את השלמת ההישג האישי שלו על־ידי אלטרואיזם חברתי, כדי לגאול את ההמון האנושי מנחשלותו ומנחיתותו האינטלקטואלית־מוסרית. הסופר הניטשיאני הוא אינדיווידואליסט המסמן לו כיֵעוד לחייו את הצעידה הבלתי־מתפשרת במסלול האישי, הרחק מההמון שמסתפק בבינוניות.

היהדות העניקה לתרבות הכללית כבר בשלב הקמאי שלה את המיתוס של הגאון מהסוג השלישי, ובעזרתו ניתן לאפיין סופר מטיפוס נוסף. זהו המיתוס של משה, אבי הנביאים - “טופסה האידיאלי של הנבואה הישראלית”, כהגדרת אחד־העם, המאפיין סופר ואיש־רוח המגשים את הקריטריונים הגבוהים ביותר שהעמיד בפני עצמו רק על־ידי עשייה למען החברה. בדרך חייו מצרף הנביא את הטוב לעצמו, שטמון בדרכו של האדם העליון, עם המועיל לחברה, שמניבה דרכו של פרומתיאוס, לפי שהוא, בדמות הגאון שמגשים את עצמו רק כשהוא פועל באופן מקביל בשני המסלולים, האינדיווידואלי והחברתי, מְמַצֵע בין שני המיתוסים הקודמים. הסופר הנבואי מראה כיצד ניתן לקשר בין הדרכים הקיצוניות של הסופר הניטשיאני והסופר הפרומתיאי, ותפקידו בתרבות מקביל לתפקידו המכריע של הקודקוד בגיבוש הצורה של המשולש. אין זה, כנראה, מקרה שהסיפור המיתי הקדום העניש את פרומתיאוס על הקיצוניות של דרכו בעונש כה מכאיב וכה מתמשך מידיו של אבי האלים. כשם שאין זה מקרה, שלקיצוניות דרכו של האדם העליון, שניטשה עצמו פסע בה, נתלווה לבסוף טירוף הדעת. לעומת זאת אי־אפשר למצוא בין כל מגשימיו של המיתוס של משה אפילו מקרה אחד של נביא שנאלץ לשלם על דרכו בעינוי־עד או בטירוף הדעת.

המציאות היא הרבה יותר מורכבת, והחלוקה של הסופרים ל“ניטשיאניים”, ל“חברתיים” ו“לנבואיים” איננה ממצה את מה שקורה בפועל בספרות. בנוסף להם, הטיפוסים הברורים, פועלים בספרות גם סופרים מטיפוסים מעורבים, ולאלה וגם לאלה מניעים שונים לבחור את נושאי הכתיבה שלהם. למשל: ישנם סופרים “חברתיים” המופעלים על־ידי דחפים חברתיים נחותים, כמו תשוקה להגיע באמצעות הכתיבה לרווחה כלכלית ולהשיג באמצעותה פירסום, הערצה של המונים ועמדה בעלת השפעה בחברה. וישנם סופרים “חברתיים” המופעלים על־ידי דחפים חברתיים נעלים, כמו הרצון להעניק באמצעות יצירתם עילוי רוחני לקוראים, להעשיר את עולמם, להעמיק את מוסריותם, לשפר את מידותיהם ולשנות לטובה את סדרי החיים בקהילתם הלאומית ובקהילה הבינלאומית. אלה וגם אלה כותבים יצירות מופלאות ובעלות ערך, אם רק נתברכו בכישרון כתיבה מיוחד במינו, אף שדחפיהם לכתוב היו ארציים ומוסריותם האישית היתה לפעמים גם מפוקפקת למדי. לעומתם ידועים בתולדות הספרות לא־מעט סופרים ניטשיאניים, שכתבו מתוך התקדשות כנה יצירות “קדושות” ומאוד אישיות, אך גם זניחות ונטולות־חשיבות. לכן, חסד נעשה לתרבות, שסופרים משלושת הסוגים הברורים ומכל האפשרויות המעורבות, שהמניעים שלהם שונים, פועלים בתוכה בה־בעת ומרחיקים מתוכה את סכנת האוניפורמיות של המחשבות ושל הערכים, כי ריבוי הדעות הוא הערב העיקרי להתקיימותה של נאורות בסיסית בתולדות האנושות.

עכ“כ מציבה את עצמה ביודעין במסלול שהסופר הניטשיאני פוסע בו. מכאן מובנת עמדתה בוויכוח הבלתי־נמנע מבחינתה שניהלה עם דן מירון (ראה מסות א‘-2 ו־א’-3). בוויכוח זה דחתה את התביעה שלו מהסופר שיגיב על המצב הישראלי ויגלה ביצירתו מעורבות בעיצוב תודעת הדור. בשתי המסות, שבהן הגיבה על דרישה זו, הדגישה, שהסופר מסוגל לבטא רק את צד ה”אני" שלו, ובו "כבר כלולה מראש תודעת־יתר סהרורית של לחצי הזמן ומצוקותיו

- - - בכך מצטרפת בדיעבד תרומת הסופר לעיצובה של תודעת־דורו“. השתתת הזיקה בין הסופר לזמנו ולחברה שלו על תרומה בדיעבד שאיננה מכוונת ואיננה מודעת היא אכן השקפה טיפוסית לסופר ניטשיאני, הנוהג להתעלם מהדחפים החברתיים, שגם הם מדרבנים בעלי כישרונות גדולים לכתוב. הדיבור של עכ”כ במונחים ניטשיאניים על דחפיו של הסופר ליצירה, על הכמיהה שמפעמת בסופר ליצירתיות, להגשמה עצמית אותנטית באמצעות הכתיבה ולמיצוי אישי של רוחניותו המיוחדת, לא צריך להטעות. היא מייחסת את הדחפים האלה לכלל הסופרים, בעוד שלמעשה היא מבטאת באמצעותם רק את עצמה. עדותה במסות הסידרה האפולוגטית, על שלבי הכתיבה שלה, מוכיחה זאת.

מסקנה - צירופה האוטומטי של עכ“כ למאבק המיגדרי, למתן שיוויון ל”ספרות נשים“, כפי שעשו הלוחמות הפמיניסטיות, הוא בלתי־אפשרי כאשר מדובר בסופרת ניטשיאנית מסוגה, שדחפיה לכתוב אינם מיגדריים ואף סותרים באופן מהותי כל השתייכות לקבוצה בעלת אינטרסים, בין ספרותיים ובין אחרים. יכולת ההשתייכות לקולקטיב מסוגים שונים קלה יותר לסופרים “החברתיים”, כי הדחף החברתי, ברמתו הגבוהה יותר, מתעלה אצל סופרים וסופרות כאלה על ההבדל המיגדרי ומביאם להערכה הדדית ולצורות שונות של שיתוף־פעולה. כגון: התלכדות של סופרים וסופרות סביב חזון אידיאי או פואטי כדי לפעול ביחד להגשמתו במסגרת חבורה ספרותית, או באמצעות הייסוד של כתב־עת ספרותי חדש. סופר ניטשיאני לעולם לא יוכל להיענות גם לאפשרות יותר קיצונית, כמו שיתוף־פעולה בין סופרים לכתוב יצירה ביחד, כולל האפשרות שסופר וסופרת יעשו כך לאורך שנים, כמו במקרה של יונת ואלכסנדר סנד. המותג “ספרות נשים”, שהפמיניסטיות מטפחות באמצעות הניגוד המיגדרי בין כותבים וכותבות, גם מעלים תופעה מרכזית נוספת בהתפתחותה של הספרות: את קיומה של ההשפעה הספרותית. זו פועלת ביודעין ובלא־יודעין ביצירתם של סופרים משני המינים ומתעלמת מההבדל המיגדרי. סופר איננו מושפע רק מכותבים שהם בני מינו וכדבר הזה קורה גם לסופרות. אפילו סופרת ניטשיאנית כמו עכ”כ תודה בקיומה של ההשפעה הספרותית ותאשר שכוחה ניכר יותר מכוח ההבדל המיגדרי.

האבחנה המיגדרית

דיווח - הואיל והדחף לכתוב מסוגל להתממש רק בנושאים שהכותב התנסה בהם ומסוגל להתעמק בחקירתם, יהיו נושאים אלה שונים אצל סופר־גבר ואצל סופרת־אשה. שניהם יקלטו אחרת את הממשות וגם יתארו אותה אחרת, שהרי “מיקום זווית־הראייה קובע את האופן בו תופשים אובייקט נתון”, ואפילו “תזוזה קלה של הזווית, ממנה משקיפים על אובייקט ומצלמים אותו, יכולה בכל פעם לספר סיפור אחר” (מסה ב'-2). תזוזות כאלה מתהוות כתוצאה מאי־השיוויון בהזדמנויות הניקרות בחיים לכותבים משני המינים. לגבר־סופר מזדמנות סיטואציות “בקומה בה מועלים השיקולים ומתקבלות ההכרעות אשר תחרוצנה בהינף־חרב אחד את גורלם של מיליונים - - - אבל כידוע, בית־הספר הזה לא היה פתוח בפני נשים. בשום צורה. על כל פנים, לא מעבר מה ראתה המזכירה כשהיא הגישה להם (לגברים המכונסים בקומה זו - י.א.) את התה” (מסה ב'-1). גם אם אשה מעורבת בחומרי־המציאות המתבררים בקומה זו, “אשה מוצאת את עצמה חווה אותם על־פי צופן, ו/או מנקודת תצפית, ו/או על־פי סדר קדימויות, שלא בכל זהים לשלו. והתוצאה תהיה, שהמכשירים שהיא תעצב לה, כדי לפתור את הבעיות במציאות שלה, לא בכל יהיו חופפים את שלו” (מסה ב'-4).

מכאן, שההבדל הביולוגי וההבדל הסוציולוגי יתבטאו בסיטואציות שכותבים משני המינים יחוו, ולכן גם יעדיפו לחקור אותן ביצירתם: "כשאת אשה־סופרת. המיגזרים של תמונת־העולם שלך, אשר אותם תעלי על הכתב, זאת־אומרת הסיפורים שלך, רק טבעי שתערכי בהם את סדר־הדברים לפי סדרי־החשיבות שלהם בחיים - כפי שסדר זה הצטלם אצלך. דהיינו, הצטלם באותה תקופה בה כתבת את הסיפור המסוים הזה והזה. ורק טבעי שמראש העניין שלך יהיה להתרכז באותם נושאים שנראים לך כמרכזיים שם, ושתתייחסי אליהם כאל מרכזיים, לרוע-המזל, אלה הם נושאים הנראים מרכזיים: לך. והם בדיוק הנושאים אשר דרך-המלך של הספרות מתייחסת אליהם כאל מינוריים וצדדיים. ובכללם “מצבים שהם במפורש פועל-יוצא של חולשה אישית, פגיעוּת אישית, חוסר-ישע, חוסר-מוצא, רצון שבור, כניעה, גאווה רצוצה, הזדקקות ותלות וכיוצא בהם”. אלה “נתחי-החיים” שאישה-סופרת מכירה היטב ולכן גם כותבת עליהם, אך נושאים אלה “שנראים לה כבעיות-ציר - כשהגבר הממוצע רק מעיף בהם מבט, הוא מיד נרתע ופוטר אותם, בקוצר־רוח, כטיפול בעניינים זוטריים, טריוויאליים ובלתי־חשובים” (מסה ב'-1).

ביקורת - כאשר הציבו הפמיניסטיות את עכ“כ כאידיאולוגית של “ספרות־הנשים”, הן לא טרחו לבחון ברצינות מספקת, אם יש ממש בקביעותיה על ההבדלים בכתיבה, המתחייבים ממיניותם השונה של הכותבים. האמנם מסוגל סופר לכתוב כתיבה בעלת ערך רק על מה שהתנסה בו בפועל, ולעולם לא יצליח בכוח הדמיון היוצר, האינטואיציה והלימוד לכתוב על מצבים בחייהם של גברים ונשים, שהוא עצמו לא התנסה בהם ולא חווה אותם מעולם? אם נקבל את הכלל שקבעה עכ”כ, נצטרך לקבוע, שגם פיודור דוסטויבסקי היה בלתי־כשיר לעצב את עולמו של רוצח מסוגו של רסקולניקוב ב“החטא ועונשו” משום שמעולם לא רצח אדם במו־ידיו. ויהיה עלינו לפסול את ש“י עגנון ככותב בלתי־אמין, כאשר תיאר את נמיכות־רוחו של מנשה־חיים ב”והיה העקוב למישור“, גבר עקר שלא היו לו צאצאים מזרעו, משום שמעולם לא התנסה בחוויית העקרות והוליד עם אסתר יקירתו שני ילדים, את חמדת ואת אמונה. לא חסרות דוגמאות לקעקע את ההנחה של עכ”כ, ואפשר להוסיף עליהן כהנה וכהנה: מאימתי מסוגל רק סופר גיבור לעצב דמויות של גיבורים, ומי קבע, שסופר שהחיים האירו לו פנים וחי תמיד באושר ובעושר, הוא בלתי־כשיר לספר על מצוקה, על עוני ועל נוולות, על נכות ועל מחלת־נפש. האם סופרים צעירים פסולים לתאר את עולמם של זקנים, רק משום שטרם זקנו?

אך נחזור להתמקד במה שהוא עיקר מבחינתה האישית של עכ“כ: איזה תוקף יש לקביעה ההחלטית והאוניברסלית שלה, שישנם נושאים בספרות שהם בלעדיים לנשים, ואם גברים ינסו לכתוב עליהם תהיה יצירתם מזוייפת ומגוחכת ולהיפך? האם פירושה של קביעה זו, שלעולם לא יצליחו גברים־סופרים לספר על נשים, בעוד אלה (הסופרים) וגם אלה (הנשים) מייצגים אפשרויות אין סופיות במיגדר שלהם. ולהיפך - נשים-סופרות (שאף הן שונות) ייכשלו כישלון נחרץ אם ינסו לספר על חייהם של הגברים (שגם הם אינם עשויים מעור אחד)? תחזור נא עכ”כ לבחון את מיבחר המקרים הבאים: גיסטאב פלובר ב“מאדאם בוברי” ולב ניקוליביץ טולסטוי ב“אנה קרנינה” (שחטא גם בתיאור התאבדות שלא התנסה בחווייתה), ומשלנו - אורי-ניסן גנסין ב“הצידה” ויעקב שטיינברג ב“בת הרב” ויהושע קנז ב“בדרך אל החתולים”. ומהיכן שאבה עכ“כ, למען השם, את הידיעה ש”מצבים שהם במפורש פועל יוצא של חולשה אישית, פגיעות אישית, חוסר-ישע, חוסר-מוצא, רצון שבור, כניעה, גאווה-רצוצה, הזדקקות ותלות וכיוצא בהם" הם נתחי-חיים שרק אשה חוותה ורק היא מסוגלת לכתוב עליהם?

ובנפשה של הספרות גם השאלה הבאה, המשתמעת מההנחה הקודמת של עכ"כ: האם יש תכלית שגבר יקרא בכתביה של סופרת ולהיפך, שהרי אם הוא פסול לספר על חוויה שלא חווה, כיצד יבין את החוויה של כותב שאיננו בן מינו? ועוד מחשבה על העתיד של המין האנושי: איזה סיכוי נותר אז לאחווה אנושית, שצריכה להתחיל בגישור על השוֹנוּת היותר שכיחה - השונות בין גברים לנשים, אחרי שקובעים קביעה כזו, שגברים אינם מסוגלים לכתוב על חוויות הנשים ולפיכך גם לא להבין אותן, ואותו דין כפול חל גם על הנשים ביחס לכתיבת הגברים? ואם קביעה זו היא בעלת תוקף ביחס לסופרים, שהשמועה והפולקלור קובעים שהם במקצת רגישים מיתר הבריות, אז איזו תקווה יכולה באמת להיות לאחווה בין בני־אנוש “רגילים” שרגישותם פחותה מזו של הסופרים?

מסקנה - עכ“כ חידדה את הניגוד בין גברים־סופרים לנשים־סופרות כדי להשעין עליו את ייחודי כתיבתה, ולא כדי לפרנס את המאבק המיגדרי של הלוחמות הפמיניסטיות למען “ספרות נשים”. כדעה אישית של עכ”כ - בבקשה. היא, כנראה, בשונה מהרבה סופרים שיכולים, באמת אינה מסוגלת לכתוב על מה שלא חוותה בעצמה, ולפיכך היא מניחה שכך הם פני הדברים אצל כל הסופרים. אבל קביעה כזו הולמת אותה, ואולי עוד סופרים ניטשיאניים שדומים לה בעניין זה, אך אין זה כלל שבפועל מתקיים אצל סופרים אחרים ואפילו לא אצל רובם.

מההחדרה של החלוקה המיגדרית לספרות משתמע, כאמור, שמומלץ לקוראים להתעמק רק בסיפורים שנכתבו על־ידי בני מינם, כי תהיה זו ברכה לבטלה לפלוש אל הסיפורים של כותבי המיגדר האחר, אם אין סיכוי להחיות את החוויות שלו ולהבין אותן באופן עמוק ומלא. והן כל התועלת בקריאה היא שבאמצעותה יכול הקורא להעשיר את הניסיון האנושי שלו מעבר לניסיון הדל שיספיק לצבור גם אם יאריך שנים, ובכלל זאת מסוגל קורא־גבר לחוות את החוויות של הנשים באמצעות הקריאה, ואשה תהיה מסוגלת לחוות באמצעות הקריאה את החוויות של הגברים. אפשר שהתפיסה המיגדרית מתארת נכונה את קיפוחי העבר וההווה, אך יישומה על העתיד, על הסיכוי לגבור עליה באמצעות קריאתם של בני מין אחד בסיפוריהם ובשיריהם של בני המין האחר, הוא ממש בלתי־סביר וגובל באבסורד מוחלט. התפיסה המיגדרית היא כה גורפת, שאין היא מותירה בסיס להתקיימותה של הספרות כנכס רוחני של כל בני־האדם ללא הבדל מין, גיל, גזע ואמונה.

יתר על כן אם מבססת עכ“כ את הטענה בדבר הנֵכות הקיימת בקוראים ממין אחד להחיות בתוכם, בדרך הקריאה, חוויות של בני המין האחר, גם על הסיבה המוּלֶדת (התורשה) וגם על הסיבה הנרכשת, על האילוף של החינוך המכוון (בבתי-הספר) והלא-מכוּון (בסביבה הפתוחה), אזי המסקנה היא עוד יותר חמורה. במקרה כזה הכרחי לחלק את הספרות לשני סקטורים ולבנות בכל ספרייה מדור לספריהם של הסופרים, שרק גברים יורשו ליטול מהם, ומדור מקביל לספריהן של הסופרות, שיהיה מיועד רק לקוראות (נא לחזור לדבריה של יהודית קציר בבית הנשיא על מה שעשתה בתקופת לימודיה בתיכון), שהרי גבר־קורא או אשה־קוראת, אם אחד מהם רק יעיף מבט בספרים שבארון־הספרים של המיגדר האחר, הוא מיד יפטור אותם “בקוצר־רוח, כטיפול בעניינים זוטריים, טריוויאליים ובלתי־חשובים” (מסה ב'-1). או שמא חלים חוקי התורשה וחוקי האילוף של עכ”כ, וגם תוצאותיהם על טיב הקריאה ורצינותה, רק על הגברים ואינם חלים על הנשים? אם ביקשו הפמיניסטיות במסות אלה של עכ"כ ביסוס להשקפתן ולמאבקן, כדאי להן להבין שהן משעינות את עצמן על כרעי־תרנגולת רעיוניים.

טענת הקיפוח בהערכה

דיווח - כעת פורצת עכ“כ אל הטענה המרכזית בדיון, מבחינתה. וזו בתמצית הטענה שלה: כפי שהגברים בהתכנסויות שלהם הועידו לנשים את החלוקה של כוסות־התה וקיפחו אותן בכל תחומי החיים, כך התמידו בקיפוחן גם בספרות. בחברה הפטריארכלית שבה הם שליטים, היה להם קל לחוקק את חוקיהם גם בספרות. במסה ב'-2 מביאה עכ”כ שתי דוגמאות המסבירות כיצד מפעילים הגברים את חוקיהם כדי שכתיבת אשה־סופרת “בנושאים שנראים לה כבעיות־ציר” תוערך פחות מבעיות־ציר מקבילות שבהן ימקד גבר־סופר את כתיבתו. הראשונה: אם מר עיפרון, שהוא גבר־סופר, “מטפל בעוצמה רבה, בנושא של האינטראקציה שלו עם האנימה שלו (דהיינו, עם דמות האשה באשר היא אשה אשר בקרבו). מר עיפרון נחשב אז לעוסק בשאלה שהיא מן המרכזיות בספרות־העולם לדורותיה - - - לעומת זאת. אם מרת עיפרון תיפנה לטפל בכתיבתה, ובואו נאמר תטפל אז לפי דרכה באותה מידה של עוצמה, באינטראקציה שלה עם האנימוס שלה (דהיינו, עם דמות הגבר באשר הוא גבר אשר בקירבה) - - - מסורת־הקריאה של הקורא הנאור המצוי, תקבע אז כי מרת עיפרון זאת פונה לעסוק בנושא שהוא שולי, אזוטרי, ומוגבל לספרות־נשים”. דוגמא שנייה: אם סופר וסופרת יכתבו על ההזדקנות, בעיות־הציר של הסופר בספרו על “אדם העומד לצאת מן המירוץ” יהיו כצפוי משבר היציאה לגמלאות או חרדות האימפוטנטיות. סופרת תתמקד, כמובן, על היבטים נשיים של ההזדקנות, בנושא של התלותיות של האשה המזדקנת, או בדיכאון גיל־העמידה שלה“. אך כתיבת הגבר תוערך כעוסקת בדבר מרכזי, בעוד שכתיבת האשה תתקבל בביטול כעוסקת “בדברים שהם לא־מהותיים ולא־רציניים”. הביקורת תפסוק שזו “כתיבה המתבזבזת על הצדדי במקום לגעת במכאובי־החיים עצמם ובלב הדברים”. על הכתיבה של מרת־עיפרון ייאמר שהיא “קישוטית - - - רוקמת תחרה אנינה” - הגדרות שלעולם לא יאמרו על הכתיבה של מר־עיפרון. לכן, קובעת עכ”כ במסה ב'-5, תוך שהיא מסתמכת על הרעיון המאוחר (טענת הקיפוח) כדי לבסס את הרעיון הקודם (הטענה המיגדרית), דומה כתיבתן של נשים־סופרות לשירת העטלפים, שירה שאוזן הגברים איננה מסוגלת לקלוט אותה: “אמות־המידה אשר תדרכנה את שיפוטו הערכי של הסיפור שתכתבי יהיו אז כתיבה תמה, טוב־הטעם, הרגישות, הדקויות והעין שלך לפרטים הזעירים, הניקיון והנוי (‘כל משפט שלה הוא פנינה’). דהיינו, כל שבעינייך אינם יותר מאשר נילווים לעיקר”.

ביקורת - עכ"כ מערבת בקובלנתה שתי טענות שונות. הראשונה: שהנושאים שאישה כותבת עליהם נתפשים ככתיבה על מה שבירכתיים, משום שאינם הנושאים ההיסטוריים־פוליטיים־אקטואליים שבהם מתמקדת הכתיבה של הגברים. והשנייה: שדרכי־הכתיבה שבהן כותבת הסופרת על נושאיה מוערכות פחות מהפואטיקה שבה יכתוב הסופר על נושאיו.

נתחיל בטענה הראשונה. לחלוקה הדיכוטומית הזו בין נושאים של הגברים, שהם תמיד הנושאים של “הראש הגדול”, לנושאים של הנשים, שהם תמיד הנושאים של “הראש הקטן”, היה תוקף באותן תקופות בעבר שבהן היו הסופרות מיעוט בולט בקהילת הכותבים ומעורבותן במערכות החיים המקיפות היתה אף היא מוגבלת ביותר. כיום בוחרים כל סופר וסופרת אם לכתוב על הנושאים ההיסטוריים־פוליטיים־אקטואליים “הגדולים”, או על מה שעכ"כ מכנה ככתיבה “על מה שבירכתיים”: “על נועם ורוך, על מתיקות, על נלבבות חמה ואוהדת, ועל עצב ושמחה במצבים ביתיים, או על נשים המגלות את הנשים” (מסה ב'-4).

עכ“כ גם מתעלמת מהעובדה הפשוטה שספרות לא נוצרת בחלל הריק, אלא היא סופגת את ההיסטוריה וגם מגיבה עליה. ולפעמים התימאטיקה של יצירות מעוררת אצל הקוראים משני המינים עניין גדול או מועט בהתאם לרלוונטיות של הנושאים בזמן נתון לגביהם. היה זה אך טבעי שכתיבה על פאשיזם בשנים של מלחמת העולם השנייה עוררה יותר עניין מאשר כתיבה על כישלונות אהבה או על גידול פרחים בחממה, והיתה מעוררת יותר עניין גם אילו כתב מישהו או מישהי באותו זמן על הנושאים הרלוונטיים תמיד, כגון: “מוות־בחיים” ו”התעוררות־לחיים“, שהם, למשל, כה חשובים־הכרחיים בעיני עכ”כ. ויהיה זה אך טבעי, שכתיבה על פערים חברתיים־כלכליים במדינה, שבה קיימת מצוקה גדולה של אנשים מיואשים, חסרי־בית ומובטלים מעבודה, תהיה יותר רלוונטית ותעורר יותר עניין מכעסה של אשה על בעל ששכח את יום הולדתה, ותהיה אפילו יותר מעניינת את המבקרים ואת הקוראים מסיפורים על הפחד האימננטי מהמוות, מהאפשרות שיום אחד, בגיל תשעים ושבע, תיאלץ להיפרד מהעולם הזה ולעבור לעולם שכולו טוב, גם אם נכתב על כך ברמה של יעקב שבתאי ב“סוף דבר” ושל א. ב. יהושע ב“השיבה מהודו”. עובדה היא שבזמן נתון ישנם נושאים הזוכים לתהודה גדולה יותר מנושאים אחרים, גם אם מדובר ביצירות שאינן נופלות ברמתן זו מזו. סופרים משני המינים יכולים להיות קורבנות של ההעדפות של הקוראים על־פי השיקול של הרלוונטיות של נושאי־הכתיבה לגביהם בזמן נתון. מכאן, שאי־אפשר להשעין על עובדה זו את הטענה שהכתיבה של נשים־סופרות מקופחת על רקע מיגדרי בגלל נושאי הכתיבה שהן מעדיפות לכתוב עליהם.

ואשר לטענה על אפליה בהערכת הפואטיקה של הסופרות ובהערכת הפואטיקה של הסופרים - זו מופרכת לחלוטין. מהו בדיוק העלבון שעלב מבקר־גבר אם מצא שיצירתה של אשה־כותבת כתובה “בטוב־טעם ברגישות ובדקויות על־ידי כושר התבוננות בפרטים זעירים, ובניקיון מופתי של הכתיבה”. איזו הצדקה יש לראות באיפיונים אלה פסילה של הכתיבה של אותה “מרת עיפרון”? אם ייאמרו איפיונים אלה ממש על הרומאנים “התגנבות יחידים”, “בדרך אל החתולים” ו“מחזיר אהבות קודמות” של יהושע קנז או על הרומאן “חדר” של יובל שמעוני, האם לא יהיו אלה שבחים מהסוג שכל סופר מצפה שהביקורת תרעיף עליו? ליריות כדרך־כתיבה המותאמת לנושאים מגיזרה מסויימת אינה מנוצלת רק על־ידי נשים או רק על־ידי גברים. וגם על ריאליזם כדרך־כתיבה אין בעלות לכותבים מאחד המינים. גברים ונשים כאחד יכולים לבחור בפואטיקה שתניב סיפור הכתוב “בטוב־טעם, ברגישות, בכושר התבוננות בפרטים זעירים ובניקיון מופתי של הכתיבה”. בניגוד לעובדות מנסה עכ"כ להחדיר את הקיבעון הפואטי לדיון על מעמד האשה־הסופרת בספרות רק כדי לבסס עליו את טענתה על קיום זלזול ואפליה כלפי הכתיבה של הסופרת מצד הגברים־הסופרים. איזו הצדקה קיימת לכופף את האמת עד כדי כך, ולוא גם כדי לייצב את הטענה המיגדרית, שבלעדיה אין אחיזה למאבק הפמיניסטי בתחומה של הספרות?

יבוא המקרה של דבורה בארון ויוכיח, שנושאיה של אשה־סופרת וגם הפואטיקה שלה לא הפריעו להערכתה הגדולה בספרות. כאשר בוחרים בדוגמא זו בשיח עם חוקרות שכל עניינן בספרות הוא מיגדרי, הן מגיבות מיד בזעם, כאילו הניפו מטלית אדומה מול עיניהן. מיד מתחילה ההתפתלות שלהן להסביר שהיתה זו הערכה כוזבת, או שהמקרה של דבורה בארון מנוצל כדי להפחית מערכן של כל הכותבות האחרות, פרט לה, בדור שלה ובכל הדורות הבאים. כל מי שמבקש להגיע אל חקר האמת מופנה בזאת למחקר היסודי של פרופ' בן־עמי פיינגולד, “דבורה בארון כסופרת פמיניסטית” (בקובץ “סדן - מחקרים בספרות העברית” בהוצאת אוניברסיטת תל־אביב תש"ס עמ' 351–323). אחרי עיון שיטתי בנושאי סיפוריה של דבורה בארון מגיע המחבר למסקנה הבאה: “לכאורה ניתן איפוא למצוא בסיפוריה של בארון ביטוי לנקודת ראות פמיניסטית מובהקת המתפרשת כמעט על פני כל ההיבטים של הכתיבה הפמיניסטית מבחינת התימאטיקה, הטון, המילון, התחביר ונקודת הראות ‘החתרנית’, במשך חמישים שנות יצירה, אולם כל ניסיון לאפיין את כתיבתה של בארון מראש ומתוך גישה דוגמטית מכלילה, הרואה בטקסט בחינת הדגמה של תיאוריה, הוא, בעיקרון, מבחינת הנורמות של ביקורת ופרשנות תקפה, ניסיון שגוי. יש לבחון את הפמיניזם של דבורה בארון כפנומן ולא כמודל” (ההדגשה איננה במקור). האם תהיה זו איוולת להציע לעכ"כ להציל את כתיבתה מלשמש מודל לדוגמטיות של התיאוריה הפמיניסטית ולהותיר אותה במעמד שהיא ראויה לו בדין — כפנומן של סופרת מסויימת שהגביהה את הכתיבה לגבהים, שהספרות העברית לא העפילה אליהם פעמים רבות בשנות המדינה.

מסקנה - הפמיניסטיות אהבו מאוד את הטענה של עכ“כ, שנשים־סופרות מקופחות על־ידי גברים־סופרים. הן היו ודאי מאושרות עוד יותר אילו הדגישה עכ”כ ביתר תוקף, שכל הגברים, בין סופרים ובין שאינם סופרים, עוסקים בקיפוח סופרות ושאינן סופרות כל העת וכתכלית בלעדית של כל קיומם. אך ספק אם הן תאהבנה באותה מידה את ההנחה שמשתמעת מהסבריה של הסופרת שלהן, שלנשים, הן ככותבות והן כקוראות, יש עניין מועט במצוקות האקטואליות־היסטוריות־רלוונטיות של הקהילה שלהן או של האנושות, וכל מה שמעניין אותן בכל עת אלו הנושאים המשקפים את חוויותיה של המדוזה. הנחה כזו היא לחלוטין אנכרוניסטית ביחס לנושאי ההתעניינות של נשים־כותבות וביחס לנושאים שנשים־קוראות יבחרו לקרוא. תמוהה מעידתה של עכ"כ שוב ושוב באותה סתירה עצמה: תוך כדי חתירתה להעלות לסדר היום את בעיית הקיפוח שהיא חשה בהערכה של סיפוריה, באמצעות טענה מכלילה על מְרי גורלן של הנשים־הסופרות, היא מורידה בדרך ומבלי משים מערכן של הנשים על־ידי הנחותיה וקביעותיה.

מובן רצונה של עכ“כ להציב כבעיות־ציר תימאטיות את הנושאים שהיא כתבה עליהם. זו זכותה, והיא גם מימשה את הזכות הזאת כאשר התייצבה מאז פרשת “שדות מגנטיים” כדי להסביר את חשיבותם המיוחדת של הנושאים שבהם מטפלים סיפוריה. היא עצמה הבהירה ובצדק שבעיות־הציר הללו אמנם מסופרות באמצעות דמויות נשיות, אך אינן של הנשים בלבד. אך הטקטיקה שבחרה במסות הסידרה האופנסיבית מסלפת את כוונתה המקורית, כי תחת המטרייה של קיפוח הסופרות העניקה אשראי בלתי־מוגבל וגם חיפוי לכל מה שנשים כותבות. אפשר לחשוב שאם יתמלאו מדפי הספרות בכרכים נוספים, ובהם סיפורים על החוויות הנשיות הבנאליות, ולא המאוד מיוחדות, החוויות הניטשיאניות שעליהן היא מספרת, יתווספו לתרבות נכסי־ספרות אמיתיים. עכ”כ עצמה תידחה כתיבה טריוויאלית, גם אם תרבה לספר על “החוויות הנשיות”. הפמיניסטיות שלוחמות למען “ספרות נשים” נחפזו להשעין את המאבק המיגדרי שלהן על הטענה התימאטית במסות האלה, שעה שנושאי הסיפורים של עכ"כ, כפי שהיא הגדירה והסבירה אותם במסות הסידרה האפולוגטית, דווקא דוחים את הטיעון המיגדרי מכל וכל. וזהו חומר למחשבה נוספת עבור חוקרות־הספרות הפמיניסטיות השוקדות להחדיר את האבחנה המיגדרית לתחומה של הספרות.

מישורי הדיון וציוריהם

דיווח - קודם שהדיווח עובר לאופן, שבו מיישמת עכ"כ בספרות העברית את הרעיונות האוניברסליים הקודמים, כדאי להתעכב על השימוש שהיא עושה באמצעי רטורי בולט, ולכאורה יעיל: השימוש בציורים כדי להמחיש, להסביר ולשכנע בצידקת דבריה. את הציורים בחרה בקפידה ובכל פעם התאימה אותם למישור־הדיון שבו עסקה. אלו ציורים, למשל, בחרה להסברת הרעיונות שנסקרו עד כה על מעמדן של הנשים בכל ספרות שבעולם?

במסה ב'-1 היא מדמה את הסופר לדג טורף שמבנהו הצר והמוארך, הפאלי־הידרודינמי, מותאם לאורח־חייו כצייד האמור ללכוד חלשים ממנו או להתגונן מפני חזקים ממנו על־ידי תנועה מהירה במים. לעומתו מדומה הסופרת למדוזה הצמחונית ומעוגלת הצורה, שמתקדמת במים באיטיות כי הפלנקטון הוא בהישג ידה בכל מקום. אף ששני בעלי־החיים הימיים מתקיימים באותה סביבה, שניהם, אם הם עוסקים בכתיבה, יספרו, לדבריה, על חוויות שונות, עקב החפיפה בין הדחף לכתוב לניסיון החיים של הכותב. על הציורים האלה מבססת עכ“כ במהרה את טענת הקיפוח: החוויות שהדג הטורף מספר עליהן זוכות להערכה רבה ומתקבלות כחוויות מרכזיות, ואילו חוויותיה של המדוזה אינן מוערכות ונדחות כ”חוויות צדדיות, מקריות, אקראיות ופעוטות־ערך". האפליה הזו מתרחשת, כי הנורמה של בעלי “נסיון־החיים של הדגים והדולפינים” שולטת בספרות, והם אינם מסוגלים להבין, ולפיכך גם לכבד, את החוויות שעליהן מספרת המדוזה. ההשפעה של יחס כזה על הנשים־הסופרות היא הרסנית. הן עצמן הפנימו במשך דורות את השיפוט המפלה הזה על הכתיבה שלהן, ואף שגם הן מסוגלות “לחשוב בגדול” ורק השמים הם הגבול לחזונן, אשה־סופרת לא סומכת על כוחותיה, ויומרותיה הן צנועות יותר מאלו של גבר־סופר.

במסה ב‘-2 פנתה עכ"כ לציורים חדשים כדי לקיים את הדיון על אפליית הנשים בספרות במישור האוניברסלי. הסופר מכונה במסה זו “מר עיפרון”, והסופרת - “מרת עיפרון”. במסה ב’-3 מזוהה הסופר כ“מר ברנר”, והסופרת - כ“מרת ברנר”. צירוף השם ברנר אמנם “מייהד” את הדיון ומכשיר את המעבר בהמשך למישור הספרות העברית, אך בתחילת המסה הזו, כמו במסה הקודמת, יש משקל גדול יותר לכינויים “מר” ו“מרת”, המספקים את מלוא ההסבר להבדל בין מעמדם של השניים בספרות. אף ששניהם אוחזים בעיפרון כדי לכתוב, העובדה שהוא “מר” והיא “מרת” עושה את כל ההבדל. לגבר־סופר מובטחת מראש אזרחות מלאה במולדת הספרות, אך אשה־סופרת נדונה במדינה זו להיות אזרחית מדרגה שנייה, כי נשים־סופרות לא תהיינה אף פעם “אזרחיות מלאות במולדת הספרות הרצינית לדורותיה”. המושג “אזרחות” חוזר הרבה בדיון על הנושא במישור האוניברסלי, כי הוא הופך את האפליה לרעה של האשה־הסופרת לזועקת יותר. אין הדעת סובלת קיומם של אזרחים מדרגה ראשונה ואזרחים מדרגה שנייה בחיי מדינה, ובספרות - על אחת כמה וכמה. במסה ב'-3 מתוארת האפליה בין המינים כך: “כל אשתו של ברנר, שרוצה לכתוב, המסלול שעליה לעבור יהיה בעל אופי שונה מזה המוכר כמסלול של בעלה. במקרה שלה, הוא יהיה מסלול של ריצת מכשולים. מכשולים שאינם בנויים במסלול שלו”.

אילו צדקו הפמיניסטיות בהנחתן שעכ“כ מזדהה בשלמות עם מטרותיהן, היו צריכות לצפות שתסתפק רק בהצגת אי־השיוויון במעמדן של הסופרות במסגרת הדיון במישור האוניברסלי. אך לא כך קורה. רק במסה ב‘-1 היא דנה באופן בלעדי במעמד האשה־הסופרת בספרות במישור האוניברסלי. היא ממשיכה בכך גם בחלק ניכר של מסה ב’-2, אך בחלק האחרון שלה היא כבר מצמצמת את הדיון לתמונת המצב בספרות העברית. והחל ממסה ב'-3 מובא רק תיאור תמציתי בלבד, בפתיחת כל מסה, על האפליה של יצירת האשה־הסופרת בכל ספרות שבעולם, וההמשך כולו דן בביטויי האפליה בספרות העברית בלבד. העתקת הדיון למישור השני, הלאומי, מקרב אותה למטרתה האמיתית: לקובלנה הנוגעת ליצירה שלה. כלומר: את העתקת הדיון על מעמד האשה מהמישור האוניברסלי למישור הלאומי אין להסביר רק בעובדה, שהדברים מכוונים לקורא העברי, אלא בחתירתה של עכ”כ להביא את הדיון למישור השלישי שלו, האישי, החשוב לה משני המישורים הקודמים. כאמור, ההקצאה היחסית לכל מישור משתנה ממסה למסה. בתחילה נמנעה עכ"כ לגרור את הדיון למישור האישי. היא עשתה זאת אז רק באופן מרומז, אך כבר במסה ב'-3 הסבה את הדיון באופן גלוי למצב הכתיבה שלה בספרות העברית.

בכל מקרה, אם חוזרים לבחון את ההסתייעות של עכ"כ בציורים, כדי לחדד את ההבדל בין הגברים־הסופרים לנשים־הסופרות, אפשר להבחין שאת פעולת “הייהוד” של הדיון היא עושה על־ידי מעבר למערכת ציורים חדשה, הלקוחה מתוך ההוויה היהודית, ועל־ידי שימוש במושגים מהתרבות היהודית: בית־כנסת, שליח־ציבור, עזרת־נשים, עזר-כנגדו ועוד. וכך היא מציירת את ההתרחשויות בבית־הכנסת מנקודת־הראות של מעמד הנשים שם: רק הגברים מכונסים בבית־הכנסת באולם המרכזי והמרווח שבו מתרחשים האירועים שלמענם קיים בית־כנסת, ולגברים בלבד פתוחות כל ההזדמנויות ליטול חלק פעיל בתפילה. הם קוראים בתורה, רק מביניהם ייבחר שליח־הציבור שיתייצב כחזן וינהיג את התפילה ולכולם יש גם סיכוי לעלות לתורה. לנשים הועידו בבית־הכנסת רק את עזרת־הנשים הצרה, שממנה מותר להן לצפות באופן פאסיבי ומאחורי הפרגוד על הנעשה באולם המרכזי.

ביקורת - דומה שנשתכח מעכ"כ שהשימוש בציורים אמנם מגביר את הרגשת הכותב בכוח השיכנוע של דבריו, אך איננו מוכיח את צידקתם. מן המפורסמות הוא שניתן להשוות כמעט כל דבר עם כל דבר המצוי בעולם והידוע למי שמבצע את ההשוואה. רק לכאורה מותאמות שתי מערכות הציורים שהוצגו קודם, האחת כסיוע לדיון במישור האוניברסלי והאחרת כסיוע לדיון במישור הלאומי, לקביעות שהיא קובעת שם. הציורים הימיים במערכת האחת מבליטים את התיאום המופלא שקיים בטבע בין הפיזיונומיה של בעל החיים לאורח־חייו. מה לזה ולמעשה־הכתיבה, ובמה מוכיחות עובדות פיזיונומיות כאלה את טענותיה על כושרם המוגבל של בני המינים השונים העוסקים בכתיבה, הגברים הנשים, לחוות אותן חוויות, להבין את החוויות של בני המין המנוגד ולכבד בהערכה נאותה את החוויות של הזולת?

הציורים מהווי בית־הכנסת במערכת השנייה אף הם אינם מסייעים להוכיח את צידקת טענותיה של עכ"כ. הם ניתנים להסבר באופן אחר, ולאו דווקא כעדות לדחייה ולקיפוח של הנשים באורח־החיים היהודי. אין שום דמיון בין המשל, הלקוח מתחום המסורת הדתית על דרך ההתנהלות של התפילה בבית־הכנסת לנמשל, שהוא מתחום התחרות שמתקיימת בין כותבים בספרות העברית. ובשני התחומים אין אחיזה לטענה על קיפוח הנשים.

מסקנה - הפמיניסטיות נפלו למלכודת הפתאים שהניחה עכ“כ בצורת שתי המערכות של הציורים. ואם הביאו אותן הציורים להשתכנע שבקביעותיה של עכ”כ יש מן הממש - אזי צפוי עתיד קשה ביותר ליחסים בין גברים ונשים בכל מסגרת חברתית: המשפחה, הקהילה, העם והאנושות. תחושת הקיפוח של יצירתה, המפעילה שנים את עכ“כ להקדיש חלק ניכר ממשאביה הרוחניים ומזמנה למלחמה הרעיונית במסותיה, איננה זהה ואף איננה דומה לתחושת הקיפוח שמציגה התנועה הפמיניסטית. למען היושר צריך להבהיר, שתחושת הקיפוח שעליה מדברת התנועה הפמיניסטית בתחומים אחרים של החיים היא הרבה יותר קונקרטית והרבה יותר עובדתית מזו של עכ”כ ביחס להערכת יצירתה בתחום הספרות. ספק אם הפזילה של עכ“כ לעברן של הפמיניסטיות מעניקה גיבוי וסיוע למאבקה האישי להגנת יצירתה, וספק אם הסתמכותן של הפמיניסטיות על רעיונותיה של עכ”כ מוסיפה עומק ותוקף לצידקת מאבקן. השידוך בין התנועה הפמיניסטית לעכ"כ הוא פשוט שידוך שכל צד קיווה להפיק ממנו תועלת אחרת.

היישום בספרות העברית

דיווח - עכ“כ מתארת את מצבה של האשה־הסופרת בספרות העברית כחמור יותר ממצבן של הסופרות בכל תרבות אחרת, כי בספרות העברית שולטת מזה דורות “אסכולה” מגובשת, שחוקיה נועדו ביודעין להפלות את הכתיבה של הסופרות. וכך קובעת עכ”כ במסה ב‘-3: “האני של הסופר העברי כעובר לפני התיבה - זהו הנושא של הסיפורת העברית”, ואילו הסופרת “חייבת להבין שהמירב שהיא יכולה לצפות לו הוא שיצירתה תגיע לשבת בשורה־הראשונה של עזרת־הנשים של הספרות העברית”. השוואת הספרות העברית לבית־הכנסת ממחישה את המקום המסורתי שהועידה “האסכולה” הזו לגבר ולאישה בתוכה. במסה ב’-4 מופיע הסבר נרחב על הסיבה לאפליה המיוחדת של הסופרות בספרות העברית תוך המשך השימוש בציור מהווי בית־הכנסת: לפי ש“האסכולה” נשענת על היררכיה המקובלת ביהדות, שבה “לבקש למען ישראל, ולעשות זאת בתפילה־בציבור, נחשב לעמוד בתפילה שהיא ממדרגה הרבה יותר גבוהה מתפילה שהיא בסך־הכל תחינתו של היחיד השרוי במצוקה, המבקש סיוע מידי שמים בדל”ת אמותיו ולמען עצמו“, נושאיה של האשה ותפילתה בדל”ת אמות ולמען עצמה כיחיד ייחשבו כ“עיסוק בחוויה צדדית, העומדת בצד החוויה המרכזית. בבחינת עזר־כנגדו”.

במסה ב'-5 חזרה עכ“כ והשלימה את ההסבר מהמסה הקודמת: “במימסד זה, של בית־הכנסת שברוח, הקרוי הסיפורת העברית, לתיעוד קורותיו של האני שלה, היושבת בעזרת־הנשים - - - יש בעייה: תיעוד החוויה העצמאית שלה - - - מראש נתפש כתיעוד של פעילות המוחזקת כאירוע של עזרת־הנשים - - - ולא כנושא העובר לגיטימית לפני התיבה, נושא את דברו של האני־הקולקטיבי של האדם מישראל, שהוא ורק הוא במוקד עניין הכלל”. את האפליה ב”בית־הכנסת" של הספרות העברית היא מתארת בלשון חדה כתער: “בה במידה שהתיעוד הזה שלה יותר ניחן בחזון - הוא יותר נתפש כיצירה לא מרכזית, תת־תקנית. בה במידה שהוא יותר ניחן בתנופה - הוא יותר מנותק, יותר נעדר ישוב־הדעת. בה במידה שהוא ניחן בדמיון - הוא יצירה לא רצינית, ביטוי הנעדר כובד־ראש, פרי היגיון רופס, אם לא פרוע. בה במידה שהוא יותר יצירתי - הוא יותר נחשב לתרגיל אקספרימנטלי גרידא, ובכך פחות כבעל משקל, פחות כותל־המזרח של פני הסיפורת המכובדת. בה במידה שהוא מקורי - הוא יותר קפריזי גרידא, מרוכז בעצמו, היסטרי, ביטוי של רוח־תזזית, אשר יש לפטור ממנו את סדר־היום של הספרות, כאירוע העומד מחוץ לדברי־הימים של הסיפורת העברית - - - או במונחים של הספרות העברית: מראש, אַת אדם שיצירתו איננה משקפת את העיקר שבחיינו, ואדם שיצירתו איננה (במקרה שזה בכלל איכפת לך) משקפת את האני־הקולקטיבי של האדם הישראלי. ורוב המקרים, את נדונה לדבר בסיפורת העברית על תכנים הסמויים מן העין”.

כבר במסה ב'-4 חשה עכ"כ בצורך להתייחס לשינוי שהתחיל לבלוט במשמרת הרביעית, משמרת “הקולות החדשים” בסיפורת הישראלית - הצטרפותן של הרבה נשים־כותבות חדשות. עובדה זו לא הביאה לה נוחם רב, וכך הגיבה על התופעה: “לא משנה מהו מספרן של הסופרות הכותבות סיפורת עברית, סופרות אלו הן עדיין בגדר אאוטסיידרס, ועדיין פועלות בחלל ריק, אפילו אם ספריהן זוכים להערכה. לפי שברוב המקרים, זאת היא הערכה שלא ממש יורדת לסוף־דעתם של ספריהן. וסוף־דעתם של ספריהן, על־פי ההערכה הזו, מראש נתפש כלא הכי רלוונטי. כי המבנה המחשבתי הקיים צייד אותנו בתיאוריה ובמערכת־כללים מוכנים־מראש היסטורית. על־פיהם היא כותבת די נחמד, אבל על מה שבירכתיים”.

במסה ב'-7 אפילו הגדירה באירוניה את התופעה כ“שיטפון של נשים־סופרות” והזהירה מפני התלהבות־היתר ממנה, מאחר ומעמדה העקרוני של האשה־הסופרת לא השתנה. את הצמיחה במספרן של הכותבות בספרות הישראלית בשנות התשעים הסבירה באופן הבא: ספרותנו נטשה את “המסורת הישנה בדבר ‘תפקידו של הסופר בחברה’” ועקב כך נמצא מקום גם לנשים־סופרות “בקרב השורות של המחנה של ערב־רב של מיעוטים ביזאריים בפני עצמם”. כלומר: בסך הכל התירו לסופרות רבות יותר להידחס אל עזרת־הנשים הצרה, ולכן “שלא תהיה פה טעות: כל זה לא אומר כי בישראל של היום, החוויה של מהו להיות אדם שהוא אשה, קיבלה הכרה כמטבע שהוא הליך חוקי במדינת הסיפורת העברית. - - - גם היום, מה שאישה־סופרת כותבת, נשאר רחוק מהמעמד הזה. - - - אשה־סופרת, עדיין לא קיימת בציבור שלנו היכולת לבוא ולהזדהות עם הספר שלה - - - בתור ספר השייך לאותו סוג של ספרים ששופך אור על מרכיב, או מרכיבים, שהם מהמרכזיים והעיקריים בניסיון הכלל־אנושי את החיים. במלים אחרות, אשה־סופרת, הספר שלה, מה שלא יהיה, בכל מקרה עדיין נשאר להיות גלויה־מצוירת מן הפרובינציה. או מכתב מן העורף”.

ביקורת - קביעתה הנחרצת של עכ“כ, ששום דבר לא השתנה בספרות העברית, והנשים־הסופרות היו והינן בה סופרות של “עזרת־הנשים”, משרתת, כמובן, היטב את מאבקה האישי, כי באמצעותו היא יכולה להסביר את המעמד הבלתי־מספק, לדעתה, שנקבע לכרכי סיפוריה על־ידי הביקורת. אך בביקורת פועלים, כידוע, גם מבקרים וגם מבקרות, וכזכור פסקי־הטעם של המבקרות על ספריה של עכ”כ היו חריפים יותר מאלה של המבקרים. יתר על כן: אותו הרכב של הביקורת, שכלל גברים־מבקרים ונשים־מבקרות טיפל גם ביצירותיהן של סופרות ותיקות נוספות (מיהודית הנדל ועד רות אלמוג), ואף לא אחת מהן התלוננה, שהיחס מצד הביקורת אל יצירותיה היה מקפח או שהלם את ההגדרה של עכ"כ, שהספר שלה “נשאר להיות גלויה־מצוירת מן הפרובינציה. או מכתב מן העורף”.

אין מנוס מהמסקנה, שאין דרך לרצות את עכ“כ ושום דבר לא ירגיע אותה, אם גם השינוי שאותו תיארה יהודית קציר בבית־הנשיא אינו מצטייר בעיניה כשינוי לטובה במעמד שיש לנשים־סופרות בספרות העברית. עכ”כ כה שקועה במאבקה האישי על מעמד יצירתה בסיפורת הישראלית, כך מתברר ממסותיה, שאין מנוס גם ממסקנה נוספת: כל עוד לא תבוא על סיפוקה במישור האישי, היא תוסיף לטעון בכל הדרכים הישירות (כמו במסות הסידרה האפולוגטית) והעקיפות (כמו במסות הסידרה האופנסיבית) שאין מבינים את יצירתן של הנשים ואין מעריכים אותן כראוי. כך שאין תקווה כי יום אחד נשמע מפיה שיְמות המשיח הגיעו, ומעמדה של הסופרת הוא תקין לחלוטין בספרות בכלל ובספרות העברית בפרט. ספק אם עכ“כ תודה בכך גם אם ביום המקווה ובמהרה בימינו תגיע לשערי ירושלים בדהרה משובבת־לב וכשהיא רכובה על החמור הלבן, להפתעת כולם, “גב' משיח” במקום “מר משיח”. מה עוד צריך להתרחש בחוגים לספרות, שמרבית צוות־המרצים בהם מורכב מנשים, ובשיעורי הספרות, שרוב העוסקים בהוראה בהם הן מורות, כדי שתיאות עכ”כ להסיר מנגד עינינו את כתב־התביעה החמור הזה על העוול הנעשה לכתיבתה? אם “מר עיפרון” היה מאשים את “מרת עיפרון” בהאשמות־שווא כאלה וגורר אותה כעשרים שנה להתייצב לפני כל הערכאות הספרותיות ולהתנצל על חטאים שלא עשתה, רשאית היתה בצדק לתבוע אותו על הטרדה קשה ועל הצקה ממושכת על רקע מיגדרי.

מסקנה: אם הפמיניסטיות עדיין לא השתכנעו מהנימוקים הקודמים, שאין ממש בקביעותיה של עכ“כ, ושלפמיניזם לא תצמח תועלת רבה ממסותיה על מעמד הנשים־הסופרות בספרות העולמית ובספרות העברית, היו צריכים דבריה על הצטרפותן של הסופרות ממשמרת “הקולות החדשים” לפקוח את עיניהן. שום תועלת לא צמחה מאותן מסות גם ליצירתה של עכ”כ. ספריה יצאו לגורלם והם מחלחלים ברקמת הספרות העברית כמידת כוחם. אין הם זקוקים לליווי ממשיך שלה, וגם הליווי, שהעניקה להם עד כה, לא סייע להם במשהו. ואשר למסות הסידרה האופנסיבית, שבהן ניסתה לסייע לספריה בדרך מוסווית, על־ידי ליבוי מדנים על רקע מיגדרי בין גברים ונשים בתחום הספרות, כאן יש לנו עניין עם תופעה שהגיע הזמן לפרק את כל בניינה, לקעקע את כל הנחותיה וקביעותיה המופרכות ולטהר את עולם הספרות העברית מכל העננה העכורה שמאפילה על שמיה מזה שני עשורים. לספרות העברית בשנות המדינה יש הרבה בעיות אמיתיות שאין היא מצליחה להתמודד עימן, ואין שום צורך להכביד עליה עם הבעייה המדומה שעכ"כ חוזרת ומדשדשת בה בפרהסיה ומעל כל במה, במקום להמשיך ולהתמסר לעיסוק שאמור להיות מרכזי בפעילותו של כל סופר שבחר לכתוב סיפורת: כתיבת סיפורים חדשים.

לפני שהסקירה עוברת אל מה שהתפתח מהכתיבה המסאית של עכ"כ הן ביצירתה והן בספרות הישראלית, כדאי לבצע סיכום ביניים ממה שהתברר עד כה:

1. הקשיים בהתקבלות הכתיבה של עכ“כ לא נוצרו אצל המבקרים ואצל ציבור הקוראים עקב היותה אשה־סופרת, כפי שהניחה, אלא עקב שינוי שביצעה ביצירתה. אתגר הקריאה התימאטי־פואטי, שהציבה בפני קוראיה בסיפורים שכתבה בתבנית הסיפור־הקצר, היה גבוה מן הרגע הראשון. המעבר לתבנית הרומאן הגביה עוד יותר את אתגר הקריאה הזה. רוב הקוראים שעוד הצליחו להתמודד עם סיפורי “בכפיפה אחת” לא עמדו בקושי החדש. בלי שהתכוונה לכך הפכה עכ”כ מסופרת של כלל הקוראים לסופרת של סופרים וחוקרי־ספרות מובהקים. אלה התמצאו במידה מספקת בפואטיקה של הסיפור המודרני וגילו את הסבלנות הראויה כדי להתמודד עם סיפוריה הארוכים בהיקף הנובלה והרומאן. המוני הקוראים שבהם רצתה העדיפו רומאנים של כותבים אחרים, שהטקסטים שלהם היקשו עליהם פחות מהטקסטים שלה, ובה בעת הציבו בפניהם אתגרים תימאטיים ופואטיים שונים מאלה שהיא הציבה בפניהם. מאוחר למדי הבינה עכ"כ עצמה שהבעייה שלה עם הקוראים היא בעיית הקומוניקטיביות. עליה אמנם הגיבה במסה א'-8, אך היתה זו תגובה מאוחרת מדי שגם לא החזירה את הקוראים אל יצירתה, כי לא הצטרפה אליה - וטוב שכך - נסיגה מהמשך כתיבתה בתבנית הרומאן או נסיגה מהנושאים שעליהם כתבה או מהפואטיקה שהתאימה להם במהלך ההתפתחות של יצירתה.

2. ביחסיה עם הביקורת ביטאה עכ"כ את אכזבתה מהמעמד שלה בספרות הישראלית כסופרת נחשבת ומוערכת, אך בה-בעת גם סופרת מעוטת קוראים. הוויכוח שקיימה עם דן מירון (ושהיא ממשיכה לקיים אותו ברמיזות גם אחרי שהסתיים רשמית) חשף את הקישור המוטעה שעשתה בין המעמד של יצירתה בספרות להשקפה שביטא מירון, לפיה עליה לקחת חלק בסיפוריה בעיצוב תודעת הדור על־ידי גילוי התייחסות בולטת יותר אל המצב הישראלי ועל־ידי מעורבות ניכרת יותר במצוקות המיידיות של ישראל. היא זיהתה בהשקפה זו עמדה טיפוסית של גברים־סופרים, הממשיכים, כמו עמיתיהם בכל הדורות הקודמים, להעריך פחות את הנושאים ואת החוויות שהנשים כותבות עליהם. מצויידת במסקנה זו להסברת המעמד הבלתי־מספק של יצירתה, החליטה לפתוח במלחמת חורמה בהשקפה שביטא דן מירון ולגונן בדרך זו על סיפוריה. בהתחלה החלה ללוות את הופעת ספריה במסות שבהן הסבירה את מעשה־הכתיבה שלה, את הנושאים המיוחדים שבהם עוסקים סיפוריה, ובשלב מאוחר, מפירסום “שדות מגנטיים” ואילך, החלה גם לפרש את סיפוריה בעצמה ולפרסם את פירושיה לפני שהספיקו המבקרים לעשות זאת. אחרי זמן הבינה, שהמאמץ שהשקיעה במסות הסידרה האפולוגטית לא הניב את התוצאות שקיוותה להן, והחליטה לצאת בסידרת מסות שנייה, האופנסיבית, ולהציג בה את סיכוייה הנחותים של כל אשה־סופרת בספרות העברית, כל עוד תשלוט בה הנורמה הגברית שביטא דן מירון.

3. כאמור, כתבה עכ“כ את מסות הסידרה האופנסיבית ממניעים אישיים ולתכלית אישית - להגנת יצירתה, וכהשלמה למסות הסידרה האפולוגטית. אין שחר למאמץ של חוקרות הספרות למתוח את המאבק של עכ”כ מעבר לכך, כאשר הן קובעות פה אחד, שבמסותיה רבה עכ“כ “את ריבה של האשה־הסופרת” (ראה, למשל, לילי רתוק ב“הקול האחר”, עמ' 290). קביעה זו איננה מתיישבת עם אישיותה של עכ”כ כיוצרת ניטשיאנית. אין בה להיטות להנהיג ציבור של נשים־סופרות ואין היא מסוגלת לדבר בגוף ראשון רבים, בשמן של כל הסופרות. להיפך: מסותיה מביעות הסתייגות מהמונח “ספרות נשים” במשמעות הפמיניסטית־מיגדרית. מתורתה, כפי שהיא מתנסחת במסות הסידרה האופנסיבית, משתמע, שעצם הגידול במספר הכותבות לא ישנה את מעמד הנשים בספרות, אם יצירותיהן לא יעמדו בסטנדרטים הגבוהים של הכתיבה. גם כך, לדעתה, נחשבים נושאי הכתיבה של סופרות לנושאים טריוויאליים בעיני הגברים. הטיעון המרכזי שלה בסידרת המסות האופנסיבית הוא שהקריטריונים של האיכות צריכים להיות מופעלים במידה שווה על כתיבתם של הסופרים והסופרות ועל־פיהם צריכים נושאי הכתיבה של הסופרת המצטיינת לזכות בהערכה זהה להערכה הניתנת לנושאי הכתיבה של הסופר המצטיין. במלים אחרות: תורתה של עכ"כ איננה מעניקה בשום פנים ואופן נקודות־קידום ומטריית־חיפוי, על בסיס מיגדרי, ליצירות של סופרות, אשר אינן עומדות בסטנדרטים הגבוהים שהציבה לכתיבה של עצמה.

4. הפמיניסטיות התעלמו מההבדלים המהותיים בין אמות־המידה התובעניות שהציבה עכ“כ לכתיבה בכלל ולכתיבת נשים בפרט לבין הדרישות הסלחניות שהן העמידו בפני נשים־כותבות כדי להגדיל את מחנה “ספרות הנשים”. בה־בעת הן אימצו אותה לאֵם המהפכה הפמיניסטית בספרות ולאחראית ללידה השנייה של סיפורת־הנשים העברית (האחראית הראשונה, כבר הפך להיות מקובל על הכל, היתה דבורה בארון). הפמיניסטיות גם החלו לטפח את המיתוס של קיפוח הנשים־הסופרות בספרות העברית על יסוד הרעיונות שהביעה עכ”כ במסות הסידרה האופנסיבית. לפמיניסטיות, מתברר, היה המיתוס חשוב מן האמת, כי אחרת קשה להבין את התעלמותן מחולשת המבנה הרעיוני שהציגה עכ“כ במסות אלו, מבנה המורכב משרשרת של קביעות בלתי־מוכחות. על כל קביעה בלתי־מוכחת קודמת השעינה את הקביעה הבאה, שגם היא נותרה בלתי־מוכחת. באופן זה אמנם שמרה עכ”כ על הסדר ההגיוני בהצגת הרעיונות, אך לא ביססה את הארגומנט הכללי שלה, לפיו אשה־סופרת היא קורבן של קיפוח בספרות העברית, משום שיצירותיה הוערכו פחות מאלו של גבר־סופר. רצונן העז של הפמיניסטיות לזהות ולחשוף את מיתוס הקיפוח של הנשים גם בספרות הביאן להסתפק בהוכחה היחידה שנמצאה להן: הקביעות חסרות הבסיס של עכ“כ במסות הסידרה האופנסיבית. גם הן, כמו עכ”כ עצמה, נישבו בקסמי הרטוריקה, שנעשה בה שימוש ניכר במסות האלה, אף שמְשלים, דימויים וציורים אינם, כמובן, תחליף לעובדות ולהוכחות. האמצעיים הרטוריים מעניקים רק למשתמש בהם את ההרגשה שקביעותיו יציבות ומשכנעות, והם פועלים על סוג אחד של קוראי כתיבה עיונית, אלה שהצורה של הצגת רעיונות, ולא התוכן הממשי שלהם, פועלת עליהם, מרתקת אותם ואף מצליחה לשכנע אותם בקלות.

איך נולד “המיתוס”?

כדי שגרעין עובדתי מן הממשות יטפַּח באופן מלאכותי לממדיו של מיתוס צריכים להתקיים מספר תנאים. התנאי הראשון - יש הכרח שיבלוט בו אחד מהמוטיבים הבאים: מלחמת יחיד מול רבים, מאבק של חלש בחזק ממנו, התייצבות של צדיק מול רשע, יציאה מדיכוי לחופש והפיכת כישלון להצלחה. תנאי שני: חשוב שהגרעין ייקלט בעיתוי מתאים בהיסטוריה - שהופעתו תתרחש על הבימה של הציבור בשעה שקהל בהיקף מתאים מצפה לאיזו בשורה או חזון. לפיכך - וזהו התנאי השלישי - צריך להימצא אירגון חברתי שייקח על עצמו לבצע את המניפולציה ושיהיה מסוגל לנתב לאפיק הרצוי לו את הציפייה הזו לחזון מצד הציבור. והתנאי הרביעי להיווצרות מיתוס כזה מגרעין עובדתי: נחוצה גם דמות מתאימה, כדי שבאמצעותה ניתן יהיה לסמל את המיתוס. אין הכרח שתהיה זו דמות של מנהיג טבעי וכריזמטי. אפשר להסתפק בדמות שמפגינה העזה, מעוף ועקשנות במידה מספקת כדי שתעורר כבוד והערצה.

התנאים האלה נוצרו בשעה שעכ“כ, אחרי פרשת “שדות מגנטיים”, נואשה מדרך ההסברה שנקטה במסות הסידרה האפולוגטית, והחליטה על השינוי הטקטי בהגנה על סיפוריה, שבעקבותיו החלה לפרסם את מסות הסידרה האופנסיבית. בסידרה זו שילבה את המאבק האישי שלה במבקרים במאבק המוכלל על מעמד הנשים־הסופרות בספרות. כך התמלא התנאי הרביעי: נמצאה דמות שהתאימה לכהן בגרעינו של המיתוס. הסיפור שלה כסופרת גם ענה על התנאי הראשון: החל מפרשת המאבק שלה מול עורכי “ספרית פועלים”, מו”ל ספרה הראשון, להדפסת סיפורי “בכפיפה אחת” ללא תיקוניהם, דרך הוויכוח שניהלה עם דן מירון וכלה בהרחבתו למאבק נגד כל הביקורת. בכל אלה התייצבה יחידה, חלשה, בוטחת בצידקתה למאבק על הנושאים ועל איכויות כתיבתה.

ואשר לתנאי השני - העיתוי, גם הוא נמצא בקלות. בשנות השמונים עברה החברה הישראלית מנורמות של חברה במצור ובמאבק לנורמות של חברת רווחה מערבית. הפוליטיקה חדרה לכל מקום וכבשה גם מעוזים שלא נתנו לה בעבר דריסת־רגל בתוכם, וביניהם: הצבא והספרות (ראה המסה “שנות השמונים בסיפורת הישראלית” בספרי “הצדעה לספרות הישראלית”, 1991). השאיפה לנורמליות התבטאה באורח־החיים ההדוניסטי־חומרני־ קרייריסטי, והכל החל להימדד בערכים כמותיים־אמריקאיים. את האידיאליסטים דחקה החברה אל שמורות־טבע אחרי שאילצה אותם לקפל את דגליהם. היא לא הכחידה אותם, אך גם לא היטתה אוזן לחזונותיהם (ראה המסה “העט שהדביר ניצחון מזהיר” בספרי “מגמות בסיפורת הישראלית”, 1995). לובשי ה“בלייזרים” וה“יאפים” הפכו למושאי־הערצה במקום דמויות־השלמות שאותן התחנך הנוער להעריץ בעבר, הדמויות של החלוצים והצברים (ראה המסה “פרידה מדמות הצבר” בספרי “ציונות וצבריות ברומאן הישראלי”, 1990) והדמויות של לוחמי המחתרות והיחידות הנועזות בצה"ל. הבורסה הכניעה את הקיבוצים והמושבים והביאה לגסיסתה של החקלאות. העיתונות הכתובה והמשודרת החלה להתנהל על־פי חוקים חדשים, חוקי הרייטינג על כל השלכותיו: העיצוב, הנושאים, היקף המדורים, הסגנון, השפה, האחריות והערכים. כל השינויים האלה השפיעו על החיים הן ברשות־הפרט והן ברשות־הרבים.

השינויים לא פסחו על שום תחום בחיים וגם לא על מיגזר כלשהו בחברה. הקרקע היתה נוחה כעת גם לקליטת הפמיניזם בישראל - המענה לתנאי השלישי הנחוץ לצמיחת מיתוס. לא עוד אירגוני נשים כמו מועצת פועלות, ויצ“ו, נעמ”ת ו“אמונה”, הגיטאות לנשים, אלא מאבק מקיף לשיוויון בכל תחומי החיים ובכל ביטוייו: בעיסוקים, בתפקידים, בשכר, בהתנהגות ובכללי־המשחק. היה צורך ל“ייהד” את הפמיניזם האמריקאי המיובא ולהתאימו למציאות החברה הישראלית, שהיא רב־עדתית, רב־תרבותית, רב־מעמדית ומצוי בה בנוסף לאלה גם ריבוי דעות בכל נושא שבעולם. והיה צורך למצוא לפמיניזם הישראלי גם דמויות של נשים במדינה שישמשו מודל להערצה עבור הנשים ויניעו אותן “להשתחרר” משיעבודן הכפול, מהדיכוי של הגברים ומהפנמתו בתודעתן באמצעות החינוך בבתי־הספר ועל־ידי האילוף שלהן בבית־ההורים ובכל מסגרת חברתית אחרת. לא היה קשה למצוא דמויות כאלה בפוליטיקה (גולדה מאיר, ראש ממשלת ישראל מטעם תנועת העבודה) בשירות הציבורי (מרים בן־פורת, מבקרת המדינה), בעיתונות (חנה זמר, עורכת העיתון “דבר”), בתיאטרון (חנה רובינא) ובקולנוע (גילה אלמגור). כמו כן נמצאו להן בקלות דמויות לחיקוי ולהערצה גם מקרב הנשים הבולטות במדע, בתעשייה ובכלכלה.

סיפוחה של עכ“כ לדמויות הנשים הנערצות היה בלתי־נמנע. בה ובפועלה נמצא מענה לשני צרכים דוחקים של התנועה הפמיניסטית בישראל, גם לדמות של אשה מתחום הספרות לחיקוי ולהערצה וגם לאישיות ש”תייהד" את הרעיונות של הפמיניזם ותתאים אותם לתנאים השוררים בחברה הישראלית. הלובי הפמיניסטי שהחל להתגבש באקדמיה, בכל החוגים, אך בעיקר בחוגים של מדעי הרוח ומדעי החברה, זיהה מהר את עכ“כ כנכס מתחום הספרות לסניף הישראלי של התנועה הפמיניסטית העולמית. כל מסה נוספת שכתבה עשתה בפרסום הכפול שלה (כהרצאה וכיצירה מודפסת) שירות גדול לתנועה. כך הפך המאבק האישי של עכ”כ על מעמד יצירתה בספרות הישראלית בסיס למיתוס על קיפוח הנשים בים דוחקים של התנועה הפמיניסטית בישראל, גם לדמות של אשה מתחום הספרות לחיקוי ולהערצה וגם לאישיות ש“תייהד” את הרעיונות של הפמיניזם ותתאים אותם לתנאים השוררים בחברה הישראלית. הלובי הפמיניסטי שהחל להתגבש באקדמיה, בכל החוגים, אך בעיקר בחוגים של מדעי הרוח ומדעי החברה, זיהה מהר את עכ“כ כנכס מתחום הספרות לסניף הישראלי של התנועה הפמיניסטית העולמית. כל מסה נוספת שכתבה עשתה בפירסום הכפול שלה (כהרצאה וכיצירה מודפסת) שירות גדול לתנועה. כך הפך המאבק האישי של עכ”כ על מעמד יצירתה בספרות הישראלית בסיס למיתוס על קיפוח הנשים בספרות העברית (להלן: “מיתוס הקיפוח”) שהפמיניסטיות מנופפות בו במאבקן למען “ספרות הנשים”.

הפמיניסטיות לעולם לא יודו בכך, אך כאשר הן תובעות שיוויון לסופרות, אין הן מתנות אותו גם בשיוויון באיכות הכתיבה. בכך הן סוללות את הדרך להעדפה של יצירות הנכתבות על־ידי סופרות, גם אם אין הן משתוות מהבחינה הספרותית־ערכית ליצירות שנכתבו על־ידי סופרים־גברים. מכאן האסון הגדול שהמאבק המיגדרי עלול להמיט על הספרות הישראלית: הוא עלול למוטט את אמות־המידה לשיפוטן של יצירות בספרות ולהעניק חסות לכיבוש הספרות על־ידי יצירות בינוניות שנכתבו על־ידי נשים שכישרונן מוגבל. פמיניסטית מוצהרת כמו גַיִל הראבן ניסחה במלים פחות דרמטיות את הסכנות שהוגדרו קודם כאסון בגלל פלישת הפמיניזם לספרות: “אני פמיניסטית, אבל יש לי לא מעט התחבטויות סביב מה שחשיבה פמיניסטית עושה בספרות. וזה נכון לא רק לגבי פמיניזם, אלא לגבי כל אידיאולוגיה. עד כמה אידיאולוגיה מהפכנית יכולה ליצור ספרות טובה. - - - חלק מהספרות הקרויה פמיניסטית היא - מה לעשות - ספרות גרועה, מחושבת, אידיאולוגית, מכוונת על־ידי הצורך להצהיר דברים, לצאת ‘בסדר’ בתחומים מסויימים. והתוצאה היא ספרות פלקטית” (בשיחה עם יעקב בסר ב“על המשמר”, 14.10.1994).

שבי אשה בידי נשים

כאשר כתבה עכ"כ את המסות של הסידרה האופנסיבית היא לא התכוונה להתייצב בראש המאבק של הפמיניסטיות, לא בפועל ולא כסמל. היא לא צפתה שסביב המאבק הפרטי שלה במבקרים יירקם מיתוס על־ידי התנועה הפמיניסטית וגם לא שיערה שאחרי שתיארה בסיפוריה את מצבי השבי של הגיבורות, תגלה מצב שבי חדש, שהיא עצמה נתונה בו כעת: שבי של אשה בידי נשים. ספק אם אי־פעם תצליח לשחרר את עצמה ואת יצירתה משבי התנועה הפמיניסטית, שתְמַגְדֵר אותה לעד בגטו של “ספרות נשים”. המיתוס הזה כבר מכביד עליה, והנטל שלו אף יגבר בעתיד, כי הוא מחייב אותה לעמוד בציפיות הסותרות את טיבעה כסופרת ניטשיאנית. במסותיה נלחמה, תחילה באופן גלוי ואחר־כך באופן סמוי, בעמדה שייצג דן מירון, העמדה התובעת מהסופר שיניח את תפילת־היחיד שלו ויעבור לפני התיבה בבית־הכנסת של הספרות לנהל את תפילת־הציבור. “מיתוס הקיפוח” גייס אותה למאבק המיגדרי, שאף הוא סוג של תפילת־ציבור, אף שזו נועדה רק לציבור הנשים.

אך הבה נשוב לעיקר: עכ“כ לא הוכיחה את קיפוחן של הנשים בספרות העברית על־ידי דוגמאות מכריעות מהעבר ועל־ידי דוגמאות מובהקות בהווה, וכזה הוא גם מצבו של “מיתוס הקיפוח” שבו מנופפות הפמיניסטיות במאבקן למען “ספרות נשים”. כמו שלא מנעו מאישה בעבר לפנות לכתיבה, ובכלל זאת גם לכתיבת סיפורת, כך גם לא הוערכו יצירותיה של סופרת פחות בגלל היותה אשה. ואכן, עכ”כ לא התנערה מעולם מהתפקיד שהועידו לה “שוחרות טובתה”, הפמיניסטיות, אך גם לא זכור שהתייצבה לעשות בשליחותן מעבר למסות שכתבה, הרצתה והדפיסה. היא גם לא התלהבה מ“המחנה השועט הזה של נשים־סופרות” (ממש כך התבטאה במסה ב'-7!), ואילו נשאלה בבית־הנשיא על סופרות “הקולות החדשים”, המייצגות כעת “בהמון כנפיים ססגוניות” את הקול הנשי בסיפורת הישראלית “עד שעין־החמה מתכסה”, היתה מגלה פחות התלהבות מהמחנה הגדול והססגוני הזה מכפי שגילתה יהודית קציר. המארגנים של טקס חלוקת פרס־ישראל ביום העצמאות תש"ס גם לא הטילו עליה לנאום בשם הזוכים. חבל. אילו הטילו עליה את המשימה היתה ודאי נערכת למעמד על־ידי כתיבה של מסה חדשה, השמינית בסידרה האופנסיבית, ובה היתה בוחנת ביושר ובאומץ־הלב הטיפוסיים לה, אם החזון שלה התגשם: אם ראויות היצירות, שסופרות “הקולות החדשים” כותבות ומפיצות בהצלחה כזו, שיפקיעו אותן מתחום עזרת־הנשים ויציבו אותן בכותל־המזרח של הספרות העברית. לא היום החשוב ולא המעמד החגיגי היו מונעים ממנה לבטא את האכזבה שלה מתוצאות השינוי הסוציולוגי שהתרחש בספרות הישראלית בשני העשורים האחרונים. ובוודאי היתה אומרת, שלצערה לא הניבה עד כה כתיבתן של עשרות הכותבות במשמרת הזו את הכתיבה המצופה מאישה־סופרת. דהיינו: את הציפייה שתהיה זו כתיבה המבטאת חוויות עמוקות של הנפש הנשית ובה בעת תציג חזון, מקוריות, כוח־הבעה וחדשנות יצירתית כנדרש מספרות גדולה.

יתר על כן: לא מן הנמנע, שעכ“כ לא היתה נרתעת מלבוא חשבון עם התנועה הפמיניסטית על הנזק שגרמה בפלישתה אל הספרות הן על־ידי העכרת האווירה שם והן על־ידי הפגיעה החמורה באמות־המידה להערכת אמת של היצירות המתפרסמות. בהמשך היתה ודאי מתעכבת בצער על העובדה, שבכל “המחנה השועט” של הסופרות הצעירות, אין היא מוצאת עדיין אף אשה־סופרת מהסוג של “זאב־ערבה”, אשה שלגבי הסיפורים שלה מוצדק לתבוע הערכה שווה לרמת כתיבה שווה בין סופרות וסופרים. “המחנה” מורכב כמעט כולו מ”רוקמות תחרה", חלקן טובות יותר וחלקן - נדמה שנקלעו לעיסוק שאינו הולם לחלוטין את כישוריהן.

כידוע, לא ניתנה לעכ"כ ההזדמנות לומר את משפטה הקשה הזה על הסופרות הצעירות בטקס החלוקה של פרס ישראל. ולפיכך הוא ייאמר כאן על יסוד עיון בספריהן של הסופרות היותר נודעות במשמרת הצעירה של כותבי הסיפורת: כתיבתן של הסופרות מהמשמרת הרביעית העמיסה עד כה על המדפים של הספרות הישראלית בעיקר רומאנים וקובצי־סיפורים טריוויאליים שערכם הספרותי הוא דל. אין היא משתווה לכתיבתן של הסופרות במשמרות הקודמות: יהודית הנדל, יונת סנד, נעמי פרנקל, עמליה כהנא־כרמון, שולמית הראבן, רחל איתן ורות אלמוג. כל אחת מהן, בנושאיה ובדרכי־הכתיבה שלה, כבשה לעצמה את מעמדה בספרות בזכות האיכות של הכתיבה, ולא בשל היותה אשה העוסקת בכתיבה. הסופרות מהמשמרות הקודמות הונעו על־ידי השאיפה לכתוב יצירות מצטיינות שתעמודנה בהצלחה בשיפוטן של אמות־מידה ספרותיות־ערכיות.

עכ"כ פירטה את המודוסים של כתיבת פרוזה איכותית כזו במסה ב'-1, שבה הבהירה שהדיון “ביצירה גדולה”, “לא מתייחס למספר הכרכים והעמודים, למשל, כי אם לחזון, למשקל האמת שעל הכוונת, לעומק החדירה; ולכוח־ההבעה, היקף היצירתיות, המקוריות ותוקף השכנוע”. עם סל הדרישות הזה שהציבה לכתיבה של עצמה התייצבה לתבוע הערכה שווה לנושאים ולחוויות שעליהם מספרות הנשים כמו זו הניתנת לנושאים ולחוויות שעליהם מספרים הגברים. אף פעם לא עלה בדעתה להסכים עם המעשה של הפמיניסטיות, שלקחו את המסות שלה, מחקו מהן את רף־התביעות הגבוה הזה והשתמשו במה שנותר, בקובלנה על מעמדן המופלה של הנשים בספרות העברית, כדי לגונן על יצירות־נפל או על “ספרות נשים” שהיא לחלוטין טריוויאלית וממוסחרת.

לקט של “מחמאות”

המסקנה הקשה הזו על איכות כרכי הסיפורת, שכתבו עד כה סופרות המשמרת הרביעית בסיפורת הישראלית, עולה גם מההתבטאויות שלהן זו על זו בראיונות שהעניקו לעיתונות בעשור האחרון. ההתבטאויות הללו חושפות, שהשיפוט של הביקורת על ספריהן היתה “חלבית”, הן בתוכן והן בצורה, לעומת השיפוט של כל אחת מהן על הרומאן של השנייה.

רונית מטלון, בראיון עם אבנר ברנהיימר (מעריב, 31.3.1995), שפטה באופן הבא את הרומאן של יהודית קציר “למאטיס יש את השמש בבטן”: “שלושה פרקים הספיקו לי. אני לא מעריכה אותה. זו סופרת שהולכת על המובן מאליו. מתחנפת כל הזמן. מתחנחנת. זה עשוי טוב, אבל זה לא מספיק. לפעמים אתה דווקא רוצה שמישהו יגמגם, ימעד. זה מעניין יותר שמישהו מסתכן. אצלה אין אלמנט של הסתכנות”.

יהודית קציר גמלה לרונית מטלון בראיון שהעניקה לדרור פויר (מעריב, 22.9.1995) בדברים שאמרה על הרומאן “זה עם הפנים אלינו”: “את רונית מטלון קראתי ונהניתי, למרות שזה לא מהספרים שמשאירים את רישומם”. אך בראיון כשנה וחצי קודם לכן, שהעניקה לדליה קרפל (הארץ, 11.3.1994), אמרה יהודית קציר את הדברים הבאים על כתיבתן של סופרות אחרות מהמשמרת שלה. על ספריה של אורלי קסטל־בלום פיסקה: “קראתי את ספרה הראשון ‘לא רחוק ממרכז העיר’. התחלתי לקרוא את ‘דולי סיטי’ כשהייתי בהריון, ופשוט לא יכולתי לסבול את זה. אולי עלי לחזור לספר”. ועל הרומאנים של אילנה ברנשטיין ועירית לינור הוסיפה: “עיינתי ב’שלוש אחיות' אבל לא יכולתי לקרוא עד הסוף. את שני ספריה של עירית לינור יכולתי לקרוא עד הסוף. אלה ספרים מצויינים ליום הראשון של הווסת, כשאת בשיא הבאסה וכל מה שבא לך זה לבכות או לצרוח על מישהו. הספרים שלה משחררים את האגרסיה כי זה קצת מצחיק וקצת תוקפני, ומשעשע”.

דורית רביניאן אמנם זכתה לשבחים מפי יהודית קציר על הספר “סמטת השקדיות בעומריג’אן”: “קראתי את דורית רביניאן שהיא תגלית, ממש נהדרת. דיבר אלי רגשית חזק מאוד, יש לה גם שפה נהדרת, תיאורים נהדרים” (מעריב, 31.3.1995), אך מלאה איני ספגה רביניאן הערכה שונה לגמרי, בראיון לירון אחיטוב (ידיעות אחרונות, 29.10.1999), על הרומאן השני שלה, “החתונות שלנו”. לאה איני לא הזכירה במפורש את שמה של דורית רביניאן, אך בסיפא של הדברים שאמרה על עצמה אפשר להבחין מה דעתה על הרומאן “החתונות שלנו”: “החליטו בשבילי שאני אמורה לכסות בספרות העברית את הצד של הדרום וכעסו עלי שאני לא נשארת שם. אמרו: היא תביא לנו את הדרום הנחשל, את אנשי השוליים, במין רומאן כזה מתקתק, עם חתונות ואוכל ורקימה וטקסים קצת פגאניים. הכל נורא נחמד, אבל אותי זה משעמם מוות. - - - אני לא יכולה לכתוב איזה קשקוש רומנטי ולהגיד: הנה אני אביא את המכה. ספרות לא צריכה לעסוק בדברים מיופייפים. היא צריכה לזעזע ולהיכנס לקרביים, לא ללטף, ואנשים פה רוצים רק ליטופים. - - - מישהו אמר לי פעם שאני כותבת כמו גבר, ובמציאות הישראלית זה בהחלט נכון. אין לי רומאן על אהבה גדולה ובגידות”.

אורלי קסטל־בלום ביטאה את הערכותיה על הכתיבה של אחרים בראיון שהעניקה לאילת נגב (ידיעות אחרונות, 21.4.2000). את הראיון העניקה לרגל צאת קובץ סיפוריה “רדיקלים חופשיים”, קובץ שיצא קצת אחרי “בביתו במדבר” למאיר שלו, “מישהו לרוץ אתו” לדוד גרוסמן וכמעט במקביל לרבי־המכר החדשים של רונית מטלון (“שרה, שרה”) וצרויה שלו (“בעל ואשה”). וכך אמרה בו: “בזמן האחרון יש כזה שיטפון של מאיר שלו, גרוסמן, רונית מטלון, שאני לא מבינה מה הם רוצים. נדמה לי שהם עושים איזה תעלול, שאני לא יורדת לסופו. הם מתעתעים, מרדימים את החברה, אומרים לכולם: ‘אתם מאה אחוז בסדר’ - - - הם מורחים. מה החנופה הזאת אל הקהל? - - - אני מצרה על כך שיש אנשים בארץ שיש להם כישרון כתיבה והם מוכרים אותו לעגל הזהב. - - - אני כועסת על האנשים האלה שלא הולכים עד הסוף בכיוון שלהם. - - - שצרויה שלו תלך עד הסוף עם הכישרונות שלה, ולא תיפול בדרך על כל מיני פיתויים זולים”.

תאגיד הכוחות המשחיתים

מדוע כעת, אפילו לפי דעת הסופרות עצמן, כה מאכזבים הם ביטוייו של הקול הנשי בסיפורת הישראלית? ודאי, לא כל מי שהסתפחה ל“מחנה השועט” היא כותבת מוכשרת, אך כל הסופרות שביצירותיהן דן הספר בחלקו השני הן ללא ספק כותבות בעלות פוטנציאל להגיע להישגים טובים מאלה שהפגינו עד כה. מדוע, אם כן, מדשדשת יצירתן בתחום הרומאן הממוסחר והטריוויאלי?

לפני מתן ההסברים והתשובות לשאלה זו, הכרחי להבהיר שהתנאים בהם פועלים הסופרים של משמרת “הקולות החדשים” אינם מעודדים אותם למאמצי יצירה המביאים לכתיבה איכותית. מופעלים עליהם כוחות ופיתויים לכתוב מהר, הרבה ועל־פי דרישות השוק. דרישות כאלה מסוגלות להשחית כל כישרון כשהוא עדיין באיבו. התוצאות של האקלים האופף כיום את הסופר הצעיר ניכרות במה שאירע גם לסופרות היותר מבטיחות במשמרת. אחרי כרך סיפורת ראשון ומבטיח, בדרך כלל קובץ סיפורים, ואחרי שזכו באשראי של הביקורת המקצועית והקוראים, נחפזו להשלים כרך או שניים מאכזבים מתוך פזילה להצלחה המסחרית על־ידי חנופה לקוראים ותוך ויתור על השאיפה להצטיינות הספרותית שבשליחותה כתבו את ספר הביכורים שלהן. כך אירע לסביון ליברכט ברומאן “איש ואשה ואיש”. כזאת אירע למירה מגן ברומאן “בשוכבי ובקומי, אשה”. סימני רפיון מדאיגים מתגלים גם אצל יהודית קציר ב“מגדלורים של יבשה” ואצל רונית מטלון ב“שרה, שרה”. סופרות יותר צעירות אפילו פוסחות על שלב ספר הביכורים השאפתני וכבר בתחילת דרכן הן פונות ישר לכתיבת ספר על־פי מירשם, המעניק לו סיכוי להיות רב־מכר (ראה בספרי “רבי־מכר ורבי־ערך בסיפורת הישראלית”, 2000).

בתוך האקלים המשחית הזה, שמשפיע על הכתיבה של כל סופרי המשמרת, פועל תאגיד שמשחית באופן מיוחד את כישרונן של הסופרות. לב התאגיד הוא הלובי הפמיניסטי למען “ספרות הנשים”, שעל נזקי החדירה שלו לספרות כבר דובר בהרחבה קודם, ואליו הצטרפו שלושה בעלי אינטרסים נוספים, המעודדים את סופרות המשמרת להמשיך ולהזרים טקסטים דלי־ערך כאלה בפרקי זמן פחות או יותר קצובים: אחת לשנתיים־שלוש. לכל אחד מארבעת השותפים בתאגיד יש אינטרס משלו, אך ביחד הם מהווים מוקד־כוח המעודד כותבות שכישרונן טרם הבשיל, ואף כותבות דלות כישרון ממש, לכתוב לפי הציפיות שלהם מהספרות. בתמורה מבטיחים להן השותפים האלה לפלס דרך לטקסטים הטריוויאליים שהן פולטות בחופזה ולמצות עבורן את חלון ההזדמנות שיצליחו לפתוח בפניהן, כמעט ללא־בקרת איכות כנדרש באמנות. והשלושה שחברו ללובי הפמיניסטי הם:

1. נביאי הפוסט־מודרניזם, המעודדים פריעה של כללי המותר והאסור בכתיבה ומהללים כל יצירה שעושה זאת באופן קיצוני יותר. הם זקוקים לדוגמאות מהספרות המקומית כדי להצדיק את היבוא של תורתם לארץ. בהעדר דוגמאות ראויות, הם בוחרים מן המצוי ומחפים על ליקויי הכתיבה הטיפוסיים של הכותבות הצעירות (עלילות פגומות, העדר מבנה, עירוב סגנונות, שפה מרושלת המעורבת מכל המזדמן למסך המחשב ועוד) בעזרת תעודת־הכשרות וההצדקות הפוסט־מודרניות.

2. קבוצה מיליטנטית של מרצות בחוגים לספרות באוניברסיטאות, הקוראות בהתלהבות קריאה חתרנית בטקסטים הבנאליים של הכותבות שהן ממליכות. המרצות האלה מזמינות את הסופרות לשיעוריהן, מלמדות את יצירות־הנֵפל שלהן ועורכות ימי־עיון ליצירות אלה. מעמדן בחוגים לספרות באוניברסיטאות ובמכללות מתחזק, ובלחצן נכנעת האקדמיה לצו האופנה במחקר הספרות. הכניעה מתבטאת במתן היתר ללמד בקורסים טקסטים שזה מקרוב נולדו, טקסטים שמועדפים רק משום שנכתבו על־ידי נשים.

ו־3. מו“לים, שנחפזו להקים סדרות לפרוזה ישראלית איכותית ואין ביכולתם לעמוד בהתחייבות שנטלו על עצמם. להם יש עניין לכלול בסדרות שלהם יצירות אחדות של סופרות כדי להצטייר כמו”לים, המגלים פתיחות לרוח התקופה. ואכן הם משלבים בסדרות המכובדות את ספרי־הבוסר של כותבות כאלה, שהופכות לכותבות בית־ההוצאה, ומפיצים אותם ברשתות למכירת ספרים שבבעלותם או שעומדות לרשותם בעזרת תעלולי פרסומת שונים ומערך שיווק משומן היטב.

זהו תאגיד משחית, שמנהיגה אותו תנועה פמיניסטית כוחנית, אשר שמה לה למטרה לקדם כותבות בספרות הישראלית תוך התבססות על טענת קיפוח מופרכת. הלובי הפמיניסטי פורש את חסותו על הכותבות גם אם אין הן מזדהות עם ההנחות, המטרות ודרכי־הפעולה של התנועה הפמיניסטית. רוב הכותבות נספגות לחסות הזאת בלי לשער את המחיר שישלמו לאורך שנים עבור הגנת התאגיד ותמיכתו בהן בתחילת דרכן כסופרות. את עיניהן כדאי להאיר: אין איום גדול יותר מחסות של תאגיד על יצירתם של סופר או סופרת. ואין מדובר רק על התאגיד הפמיניסטי הפורש את חסותו על נשים־כותבות. גם חסותם של תאגידים נוספים שפועלים כיום בספרות הישראלית מסוכנת באותה מידה. התאגידים בעלי הנוכחות היותר ניכרת מבין האחרים הם: התאגיד הפוליטי, התאגיד האֶתני והתאגיד ההומוסקסואלי. כולם מעוניינים לטפח סופרים משלהם. סופרי אמת, שעבורם הכתיבה היא יעוד, ובמיוחד אם הם מנוסים, לא יאפשרו לשום תאגיד לפרוש עליהם את חסותו, כדי שיוכלו לכתוב ללא פניות. הם יודעים, שכתיבה בחסות תאגיד או בשירותו היא כתיבה מגוייסת במובן הנחות ביותר ובסופה משחיתה את הטוב שבכישרונות. אך סופרים צעירים אינם עומדים בפני הפיתוי לזכות בחסות, בעידוד, בהשתייכות ובסיוע, לפעמים מוראלי ולפעמים גם חומרי.

קורה שאחד התאגידים אכן מצליח לקדם אחדים מבני־חסותו ואף לשלב אחדים מהם, באמצעים חוץ־ספרותיים, במקום בולט בספרות. אך עד מהרה נחשפת הדרך ונחשפות הסיבות החוץ־ספרותיות שבסיוען דחף התאגיד את בן־חסותו אל המקום ההוא, ואז הוא מגורש ממקומו למקום הראוי לו באמת על־פי הישגיו כיוצר. חרפת הגירוש תרדוף אותו ותגבה ממנו מחיר אישי ומחיר ספרותי על ההצלחה קיצרת הימים שמגונניו־מנצליו סיפקו לו, והם לא יוכלו, גם לא ירצו לעמוד אז לצידו. כדבר הזה מצפה לכל הסופרות שכבר בתחילת דרכן אינן דוחות את חסותו של הלובי הפמיניסטי אשר מפעיל את התאגיד כולו. די מוזר לשמוע סופרות ממשמרת “הקולות החדשים” המדברות בלהט על “ספרות נשים” מבלי שהן חשות את הסתירה בין מהותה של הכתיבה, הזקוקה לעצמאות מוחלטת כדי להתפתח, לכבלים שהן אוסרות את עצמן בהם מרגע שנענו לחסות של הלובי הפמיניסטי.

חולשת הביקורת ושתיקתה

התאגיד המגובש הזה הצליח להכניע את כל שומרי־הסף שאמורים למנוע חדירה של כתיבה על רקע מיגדרי אל היכל הספרות. על כניעת החוגים לספרות באוניברסיטאות כבר דובר קודם. כניעה נוספת, אך בעלת משקל ובעלת השלכות על טעם הקוראים בעתיד, היא של משרד החינוך. אל תוכניות הלימודים החדשות בספרות בחטיבת הביניים ובחטיבה העליונה חדרו לאחרונה יצירות שרק אמש הגיחו אל העולם, ובכללן יותר מדי מתנובתן הקלושה של הסופרות ממשמרת “הקולות החדשים”.

הכניעה של שומר־הסף הבא, הביקורת, היא המחפירה מכולן. גם היא נגררה לעיין בהתלהבות מוגזמת ביצירות על־פי חתך סוציולוגי זה, כלומר: ספרות הנכתבת רק על־ידי נשים. בולטת הסלחנות היתרה שבה שופטת הביקורת המזדמנת, שהשתלטה על בימות הספרות, את כתיבתן של הסופרות מהמשמרת הרביעית. יצירה משלהן איננה נבחנת כיום רק באמות־מידה ספרותיות, ודומה שהדבר נעשה ברוב המקרים מאימת התגובה של התאגיד המגונן על “ספרות הנשים”. התאגיד מונע בדרך זו דיאלוג פשוט וענייני עם יצירה חדשה, אם כותבת חתומה עליה. גם מבקרת לא תימלט מתגובה קשה של התאגיד הכוחני הזה, אך גורלו של מבקר שהינו גבר יהיה קשה פי כמה. המבקרת תואשם בבגידה בבנות מינה ובניסיון לשאת־חן בעיני שליטיו הגבריים של עולם הספרות על־ידי פסקי־טעם מחמירים ו“ארסיים” במיוחד. ואילו המבקר יואשם במצ’ואיזם ובשוביניזם גברי, באטימות כלפי עולמן של נשים ובהעדר יכולת אינטלקטואלית להבין את החוויה הנשית או את הקוד הנשי בכתיבתה של הסופרת.

אם רוצה עכ“כ הוכחה עד היכן הזיקו הדברים שכתבה על הביקורת בכלל ועל המבקרות בפרט במסות הסידרה ההתקפית, מוצע לה לקרוא את ההתבטאויות של הסופרות ממשמרת “הקולות החדשים” נגד המבקרות. אפשר למצוא בהן הד לדברים שהיא כתבה במסות שלה, אך בסגנון הרבה יותר בוטה ואלים. למשל: במישאל שערכה מרים קוץ עם סופרות לקראת שבוע הספר העברי בתש”ן, במוסף לספרות של העיתון “ידיעות אחרונות”, בחרו שתיים מהן להתייחס גם אל הביקורת. יהודית קציר אמנם הסתפקה רק בהערה על ההבדל בין המבקרות למבקרים, אך מוצע לשים־לב לרמת הסבריה: “נראה לי שמבקרות־נשים אינן חוששות להיות יותר קיצוניות בתגובותיהן, לשני הכיוונים. הן או אוהבות מאוד או בכלל לא. עמדתן יותר ברורה. המבקרים־הגברים נוטים בדרך־כלל להיות פחות ברורים, וגם אם אהבו את הספר, ידאגו למתן את התלהבותם ולהוסיף הסתייגויות. כנראה בעיות של אגו, שנשים משוחררות מהן”.

טיפוסיים יותר בתוכן ובסגנון הם דבריה של דורית פלג על המבקרות באותו מישאל: “ישנו בנוף הנשים־מבקרות מיעוט קטן שגישתו לנשים כותבות אינה נקייה. אני מדברת על מבקרות המשתלחות בסופרת בציפורנים שלופות, מתוך מה שאני מכנה ‘סינדרום האחות’. סינדרום זה מתבטא אצל הלוקים בו בכך, שככל שמישהו קרוב אליהם יותר - לאו דווקא לליבם, אבל למעגל שבו הם חיים - כן הצלחתו חורה להם יותר. - - - נשים הנגועות בסינדרום הזה הן בדרך־כלל נשים שהפנימו אותו מערך־ערכים גברי המכונה שוביניסטי, ושבבסיסו עומד איזה בוז - גלוי או סמוי - לכל מה שהוא נשי. כפי שתמיד קורה אצל כובש ונכבש, מדכא ומדוכא, המערכת מופנמת חזק יותר אצל זה ש’הצטרף'. הבוז הופך לשנאה צורבת - - - והתוצאה היא שנשים הלוקות בסינדרום זה, בכל תחומי החברה, הן האויבות המושבעות ביותר של בנות מינן”.

אי־אפשר שלא לזהות מהיכן שאבה דורית פלג את הטענה על הארסיות המיוחדת של המבקרות, כאשר הן דנות ביצירתן של נשים, וגם אי־אפשר שלא לקשור בין התגובה הזו על הביקורת לבין הגיבוי שהתנועה הפמיניסטית מעניקה לסופרת להגיב כך על כל מי שמעז להסתייג ממשהו בספר שנכתב על־ידי אשה. זו אחת התוצאות מחדירת המאבק המיגדרי אל תוך הספרות: יחס חסר־כבוד כלפי הביקורת וניסיון לסתום את פיה באמצעות גידופים. תוצאה אחרת וחמורה יותר ניכרת בניוון המערכת הספרותית כולה על־ידי דחיקת התופעה המיגדרית אל מרכזה, תופעה המעודדת מגמות פילוג במערכת זו. בלא קיום מרכז חזק ויציב, שהתגבש באופן טבעי ומתנהל על־פי פרמטרים שהם טבעיים לספרות, עלולה לקרוס לבסוף המערכת כולה. הסכנה הזו היא כה מוחשית - והביקורת שותקת!

מדוע מופרכת טענת הקיפוח?

הלובי הפמיניסטי מטפח את מיתוס הקיפוח ומסתמך לשם כך על מסותיה של עכ"כ, כדי שיוכל לסמן כיבוש נוסף בשרשרת ניצחונותיו. בפירוט הנזקים, אשר הוצגו קודם, שגורם הלובי הזה בעצם נוכחותו בתחום הספרות, צריך להדגיש את הנזק, שהוא גורם לסופרות עצמן על־ידי כליאתן בגטו של “ספרות־הנשים”. הלובי הזה היה עושה להן חסד אילו נטש מרצונו את שדה־הפעילות שלו בספרות. כיוון שאין הוא מראה סימנים שהוא עומד לקבל החלטה מועילה כזו, חובה לעקוף לובי מתלהם ומיליטנטי זה ולפנות ישירות אל קורבנותיו - הנשים־הסופרות עצמן.

אין שום בסיס לטענה שהנשים קופחו בהבנה, בהערכה ובהתקבלות בספרות העברית החדשה (על שלוש תקופותיה: השכלה, תחייה ועליות) וגם בספרות של שנות המדינה (היא התקופה הישראלית), כפי שקבעה בפסקנות עכ“כ במסות הסידרה האופנסיבית. ממיעוט מספרן של הנשים בקהילת הסופרים בעבר אי־אפשר להסיק שהקביעה הזו נכונה. מעולם לא היתה בספרות העברית התאגדות גברית שמנעה מהנשים להצטרף בתנאים שמקובלים בספרות, על־פי הכישרון ועל־פי איכות היצירות. בעבר העדיפו נשים מסיבותיהן הן קריירות אחרות על הקריירה הלא־מבטיחה בספרות. תוכנית־החיים המקובלת היתה לספק תחילה כמיהות נשיות (נישואים, הולדת ילדים והורות) ולפנות במקביל למקצועות, שבמושגי התקופה ההיא היה להם דימוי נשי מובהק (פקידה, מורה ואחות בשירותים הרפואיים). גם בעבר לא הצליח איש לעצור את הנשים כאשר החליטו לכבוש לעצמן תחומים “גבריים”. הן השתוו לגברים בכיבוש העבודה העברית בעליות הראשונות וחלקן היה מכריע גם במעשי ההתיישבות. הן לחמו כתף אל כתף עם הבחורים בפלמ”ח ובמחתרות, וצה“ל לא היה מה שהינו בלא השירות של הנשים בו. הן נטלו חלק במפעליה הגדולים של המדינה הצעירה במעברות, במושבי העולים ובנח”ל. מול ההישגים האלה של האשה העברייה מחווירים כל הכיבושים של הפמיניזם בשנות ההתבייתות שלו בישראל, ומאז שיובא לכאן, הוא מצטייר בדרכי־פעילותו גם די־מגוחך למראה.

מיתוס הקיפוח נשמע עוד יותר מופרך כשהוא מושמע כיום, כאשר נוכחותן של הנשים בולטת בכל עמדות הכוח של המערכת הספרותית. היום מעורבות נשים בכל שלבי ההתקבלות וההערכה של הכתיבה הספרותית. הן מכהנות כלקטורים, מו“לים, מאיישות תפקידי עריכה בהוצאות ספרים, עובדות כדוברות בהוצאות האלה, עורכות מוספים וכתבי־עת ספרותיים, כותבות ביקורות על ספרים, משולבות היטב בהוראת הספרות בכל הרמות, מהיסודית ועד האוניברסיטאית ובמערך ההרצאות בערבי הספרות, מארחות סופרים בתוכניות אירוח, מראיינות סופרים בעיתונות לסוגיה, שופטות בפרסים ספרותיים ונוכחות בוועדות שקובעות מלגות התפנות לכותבים. יתר על כן: הנשים היו ועודן הקוראות היותר שקדניות של הספרות. מי מונע מהן להעדיף את ספריהן של הכותבות, ואיזה כוח (חוץ מהספרותי) היה או קיים בידי הגברים שעוסקים בכתיבה להרחיק את הקוראות האלה מכתיבתן של הסופרות? מכל המבנה הרעיוני הרופף שבנתה עכ”כ במסות הסידרה האופנסיבית ישנה קביעה אחת שאי־אפשר להכחיש: הסופרות שבחרו לפנות לעיסוק בכתיבה אחרי עכ"כ אינן מתמסרות לכתיבה מהטעמים שלה ואינן עוסקות בה ברצינות כמוה.

דווקא המקרה של עכ“כ מוכיח, שההבדלים שיש להם משמעות בספרות אינם המגדריים. בספרות יש מקום לכל כותב המגלה אוטונומיה בכתיבה, יהיה מינו אשר יהיה. ההבדל בין הסיפורת של עכ”כ לזו של רוב הכותבות הצעירות ממנה גדול יותר מאשר בין סיפוריה לסיפורי הגברים במשמרת שלה, כי בדומה להם בחרה באופן אוטונומי את נושאיה, את רעיונותיה ואת הפואטיקה לבטא את כישרונה האמנותי המיוחד. בעזרת אלה הצליחה להעניק משמעות כלל אנושית לחוויות הנשיות שעליהן כתבה. סופרות שלא ייצמדו למרכיבים האלה ולא יפגינו מקוריות ותעוזה דומים לשלה, לעולם לא יכתבו כמוה, ונשיותן לא תעזור להן לכבוש מעמד דומה לזה שהצליחה עכ"כ לכבוש בזכות האיכות של סיפוריה. רבות מהסופרות שקמו אחריה טוחנות את הנשיות עד דק בעלילות בנאליות ופרו-פמיניסטיות מבלי לומר שום דבר בעל ערך על הנשיות עצמה בכך הן מוכיחות כְּבילוּת לכל מיני שליחויות חוץ ספרותיות במקום לפעול כיוצרות אוטונומיות, שהיא התביעה מכל מי שעוסק בכתיבת ספרות בין שהוא גבר ובין שהוא אשה.

כמו בכל האמנויות האחרות קיימת גם בספרות תחרות תמידית על הצטיינות באיכות היצירה. זו תחרות שאין לה שום קשר להבדל במינם של האמנים. השתלטות נשים על הספרות בעזרת מספר עודף של כותבות על זה של הכותבים איננה מבטיחה הישגי הצטיינות. גאון ספרותי אחד - ולא חשוב מה יהיה מינו - יהפוך את כל המאבק המיגדרי הזה לבדיחה. אך עד שיקום הגאון הזה, ירעילו כישרונות בינוניים בכוחניות שלהם את האקלים שצריך להתקיים בתחומי הספרות, אקלים שיטפח את הכישרון וירחיק מתחומה תככנות ואלימות. התלכדותן של סופרות המוּנעות על ידי מיתוס הקיפוח, לכבוש לעצמן מעמד בספרות שלא בזכות הצטיינותן ככותבות, רק תרחיק את הקוראים מהספרות כפי שהיא מרחיקה בעלי נפש מכל תחום שמתקיימת בו מהומה קולנית וכוחנית. ציבור הקוראים מורכב מגברים ונשים והוא מבקש בספרות רק את הקול האנושי. כאשר הוא מתפנה לקרוא ספרות, אין לו עניין בהתכתשות בין המינים. אפשר להיענות לציפיותיו הנבונות של הציבור הזה ואפשר גם להבריח אותו בכלל מקריאת ספרים, גם של הסופרים וגם של הסופרות.