רקע
חיים ברנדוויין
סופו של מרדכי תקיף
איורים מאת: יוסי שטרן

בחצרות 7ב סופו של מרדכי.jpg

הכל קראו לו רבי מרדכי; לא מוטקה בלשון קורבה ואבק זלזול, ולא מוטי’לה בלשון של חבה וחמימות. רבי מרדכי קראו לו. ולפני שהוסיפו כינוי “רבי” לשמו קראו לו מרדכי, ללא קיצור וללא הארכה. ומסתבר, גם בהיותו ילד לא גיננו ולא מיתקו אותו ולא הוסיפו עליו כינוי לוואי. מיום שקראו לו בשמו, קראו לו מרדכי. ואף שמלמד היה, לא עלה בדעת איש לקרוא לו “מרדכי מלמד”, כדרך שנהגו בכל המלמדים. ותלמידיו קראו לו “מרדכי תקיף”, כינוי שנדבק לשמו והתאים לו כתואם החבל לצואר התלוי.

בשקט ובדברים חותכים וברורים היה רבי מרדכי מקדים הקדמתו לתלמידיו שהגיעו אצלו. לא כשאר המלמדים, שהיו מדברים על דרך הלימוד והתפישה וההתמדה. כל אלה היה הוא מקפל בפסוק פסקני אחד:

– הוריכם שלחו אתכם אלי שאלמדכם, ואתם תלמדו!

עיקר דבריו היה בענינים שמלמדים אחרים לא היו מדברים עליהם כלל. מסביר היה בפירוט מפורט כיצד נכנסים לחדר ואיך יוצאים ממנו, מהי דרך ישיבה אצל הגמרא הפתוחה, כיצד פותחים אותה ומהו אופן הנחתה על השולחן.

שמעו התלמידים דברי הקדמה וחשו: כל הדברים יהיו מעתה אחרים משהיו, ולא רק דרך ישיבה ודרך כניסה לחדר ויציאה ממנו.

יצאו מן החדר בעינים מופנות כלפי עצמם וידיהם אסופות אל גופותיהם. למחרת חזרו לחדר שותקים ושוקטים ומנסים לשבת על ספסלם מבלי לנגוע בו בגופם. כשלא עלה להם הדבר, חש בשרם בספסל כל זמן ישיבתם.

באמת מעולם לא הרים מרדכי תקיף את ידו על אחד מתלמידיו, לא נזף בקולי קולות ולא כינה בשמות גנאי. דבורו היה תמיד ביחיד נוכח, חד וברור ומיושב דעת, וכל מי ששמע אותו מדבר, קלט את כל המלים שיצאו מפיו ולא שמע קול בין מלה למלה. ובשעת דיבורו נוהג היה מרדכי תקיף להישיר מבטיו הכחולים לעיני בעל דבבו. ומבטיו כמלותיו, תמיד חדים וברורים ומיושבים היו. כל סוגיא חמורה וסבוכה יצאה מפיו פשוטה וברורה, כחתוכה בסכין ומהוקצעת במפסלת.

ידעו כלם אין כמרדכי תקיף בהסברת ענין. ואף שכך היה, קשתה על התלמידים תקיפותו של מרדכי תקיף.

וכשם שנהג בתלמידיו נהג בביתו ובעולם כולו. מדבר היה מתמיד אל עצם הענין ללא ניגון וללא חיוך. והיו דבריו חותכים ובוטים, דברים שיש לקבלם ולקיימים ללא ערעור וללא פשרה. קיבלו את דבריו התלמידים וקיימו אותם, וקיבלו את דברי אשתו ושתי בנותיו וקיימו אותם. וכדרך עולם, הנוהג כבוד באנשים שדבריהם נשמעים ומתקיימים, נהגה “שכונת החומות” כבוד במרדכי תקיף; הקדימו לו שלום ברחוב, קמו לפניו בבית־הכנסת ופינו לו מקום בבית־המרחץ.

ורבי מרדכי קיבל את הכל כדבר מובן מאליו וכדבר המגיע לו בזכות. סוף סוף אין יוצר־האדם מזמן ליד אשר לא מגיע לה. אמנם, לא ידע איש אם רבי מרדכי שמח בחלקו אם לאו; מי ידע מה בלבו של מדבר בלא ניגון? אך, הילוכו הבוטח, דיבורו הכבוש, עיניו התכולות־צלולות, זקנו המסורק ומלבושו המסודר, נתנו מקום למחשבה, כי ראה זה עולמו בחייו. וודאי שכך היו סוברים גם רבי מרדכי וגם כל האחרים לולא מעשי בתו הצעירה, שקיצרה את ימיו והורידה אותו בבושה לקברו.

אף שכולם הצדיקו את דיין האמת, לא היה בכוחם שלא לתמוה על הסוף המר שבא על רבי מרדכי.

רבי מרדכי, ששכלו צלול היה ומעיניו החדות לא נעלם לא דבר גדול ולא דבר קטן ממה שנתרחש בשכונת “שומרי החומות”, ומעולם לא נפגש באדם שלא חשד בו באבק קלות־דעת, הסתנוורו עיניו ונסתתרה בינתו, ולא ראה ולא הבחין במתרחש לפני עיניו, עד שהגיעו הדברים להיכן שהגיעו ונשבר בו לבו.

הוא, שמאות תלמידים יצאו מ“חדרו” ולא טעה באחד מהם, הזמין בעצמו את שליח מותו לתוך ביתו.

אפשר, צדקו אלה שהפטירו אחרי מטתו: “אילן שאינו מתכופף נשבר בבת־אחת”. ואפשר, נתקיימה בו תפילת לבם של תינוקות של בית־רבן, שהשתיק עליהם שמחת נעוריהם בתקיפותו. ואפשר, לא זה ולא זה, אלא אדם המעמיד הכל על דעתו ואינו נמלך בדעת איש – סופו חושך ומפלה.

*

באותו יום שעלה בדעתו של רבי מרדכי להשיא את בתו הבכירה לפנחס’יל יתום, לא שאל את פי בתו ולא נמלך בדעת אשתו. גם אחר שדכן לא שלח ובשום בריה לא התיעץ. עוד באותו יום, בין מנחה למעריב, נגש בבית־הכנסת לפנסח’יל יתום והזמינו לשתות חמים לאחר תפילת ערבית. פנחס’יל, שהכיר את מרדכי תקיף, נפתע כל־כך מדבריו, עד שמרוב בהלה הפיל ספרו מידיו. משנתרגע לבו קמעא, הרים ספרו מן הארץ, הניחהו על השולחן, כדרך שלימדו רבי מרדכי בשעתו. ונענע שלש פעמים בראשו לאות “הן”. נסתיימה תפילת ערבית, נענע רבי מרדכי בראשו ממקומו לפנחס’יל, שיצטרף אליו. עקר פנחס’יל ממקומו ונצטרף לרבי מרדכי. בדרך הזכיר רבי מרדכי לפנחס’יל את סוגית “תגרי לוד” שלמדו, ואמר:

– תגרי לוד פקחים היו, שידעו כי יש רווח קטן שהוא גדול, ויש רווח גדול שגם קטן אינו.

נתחייך פנחס’יל מתוך הנאה שנהנה מפקחות רבו, ונענע בראשו לסימן, שירד לטעם הדברים.

הגיעו לבית, הושיב רבי מרדכי את פנחס’יל לידו, כיבדו בכוס חמים, והמשיך להפליאו בספור פרטים ופרטי פרטים מזמן היות פנחס’יל תלמיד “חדרו”. ואף שפנחס’יל לא ענה ולא כלום, אלא ישב ונענע בראשו, ניכר היה מברק עיניו ומחיוכו הנבון, שיורד לדברי המדבר.

לא ידע איש כמה פעמים הזמין רבי מרדכי את פנחס’יל לשתות חמים, ובמה דיבר אתו בזמן השתיה ואחריה. אחר חודש ידעה כל השכונה, כי בתו הבכירה של רבי מרדכי נתארשה לפנחס’יל.

אמר האחד: – פיקח הוא רבי מרדכי ויודע מה לברור לעצמו.

אמרה האחת: – בת־מזל היא זו. מי היה נותן עינו בעיניה הטרוטות והפזלניות.

אמרו כולם מה שאמרו ונשתכחו הדברים מן השומעים ומן האומרים כאחד, ופנחס’יל נכנס לביתו של רבי מרדכי.

נכנס פנחס’יל לביתו של רבי מרדכי וראה כי זו המיועדת לו לאשה, עיניה טרוטות ופזלניות, נתעגם עליו לבו. וכי מקודם לא ראה? אלא שאינה דומה ראיה ראשונה לראיה שניה. בראשונה ראה אותה שאינה יפה ואינה מכוערת. לא נתרחבה עליו דעתו ולא נעגם עליו לבו. בשניה ראה אותה ליד אחותה הצעירה, ראה כי הצעירה עיניה תכולות ובורקות, והמיועדת לו עיניה טרוטות ופזלניות, ונתעגם עליו לבו.

הבין פנחס’יל כי נחרץ הדין ואין לשנות. הוריד עיניו לארץ ונתכרבל בשתיקה. באה האחות הצעירה ולטשה עיניה הבורקות כנגדו. חזר פנחס’יל והרים עיניו מן הארץ ולא הורידן עד שנכנסה המיועדת לו.

בינתים נכנס יום ויצא יום, עד שהגיע יום החופה.

רבי מרדכי ובתו הכלה, שלא ראו ולא ידעו, היו שמחים על היום. פנחס’יל ואחות הכלה, שידעו מה שידעו, היו עצובים וזועפים. ברכו המברכים את אחות הכלה בברכת “בקרוב אצלך”, כבשה זו עיניה בקרקע ומלמלה “תודה”. ברכו המברכים את פנחס’יל בברכת “בנין עדי עד”, מלמל מה שמלמל, וחש בגבו את עיניה הכבושות בקרקע של אחות כלתו. והמברכים לא חשו ולא הבינו בכלום, כדרך המברכים, שלבם נתון לברכה ולא למבורך מפיהם, חזרו כולם לבתיהם ושכחו גם את המעט שהיה זכור להם. והכלה יצאה מבית אביה ועברה עם פנחס’יל לחדר ששכרו להם מחוץ ל“שומרי החומות”.

תחילה, כשהבחינה בעיני פנחס’יל הכבושות תמיד בקרקע, נתכוץ לבה של הכלה ועיניה הפזלניות הורידו דמעות מרירות, ולא האשימה את פנחס’יל בכלום. תופפה באגרופיה על לבה וצעקה לתוך עצמה:

– “עיני, עיני, לא כחולות ולא שחורות, טרוטות וזבות”!

אך כשהבחינה בעיני בעלה, הקורנות לקראת עיני אחותה הבורקות, ביקשה עליו את מותו בלבה, ובפיה שתקה ולא אמרה כלום. נזכרה במה שלמדה בחומש על לאה האם, שעיניה היו רכות וביעקוב אבינו, שאהב את רחל; נתמלאה רחמים על עצמה וכבשה כעסה. וכך פעם בפעם עלו הדמעות בעיניה וחזרו ונתיבשו, עלה בה כעסה וחזר ושכך.

אך, משהחל פנחס’יל מאחר לשוב בלילות לביתו, ושמעה כי אחותה הצעירה אף היא מאחרת לשוב בלילות לבית אבא, פרצה בתחנונים ובצעקות. ומשלא הועילו תחנוניה וצעקותיה הלכה וסיפרה לפניו את כל מרי־בלבה. הקשיב רבי מרדכי לדברי בתו וענה בשקט ובתוקף:

– אשה, שמחשבות כאלה בלבה על בעלה ואחותה – חייבת בשריפה.

שמעה הבת הבכירה תשובת שאביה וחזרה לביתה נשוכת שפתיים ומרת נפש. לא בכתה ולא התחננה ולא צעקה יותר. נתכנסה לתוך עצמה ולא דיברה, כאדם העומד ומחכה לדבר שצריך לבוא, ועד שיבוא אין לו כלום בעולם אלא לחכות.

והדבר בא.

אותו יום, יום ג' בשבוע היה. בבית־הכנסת סיימו תפילת שחרית. רבי מרדכי קיפל תפיליו וטליתו בתנועות ידים מתונות ובוטחות, הכל ככל הימים.

לפתע השתרר שקט מקפיא, כל המתפללים נשארו עומדים במקומם ודוממים, וכל העינים הופנו לעבר ר' יעקב קנאי, שהפסיע דרכו לעבר הבמה. שתי טפיחות־יד על קרשי הבמה הרעידו את הדממה והדחיסו אותה. ומתוך הדממה הדחוסה נשתאג קול גרגור מלווה גניחות.

– נבלה נעשית במקומנו. לא נחשה! מצווים אנו על בעור הרע. ולמה נשתוק ונראה תועבת זנונים בשכונתנו?! יהודים! שריפה פרצה! שריפה! נרים קולנו ונכריז עליה. נרים קולנו וירעדו רשעים ופושעים!

הדממה חזרה כשהיתה. ר' יעקב קנאי חזר למקומו וכל המבטים הופנו לעבר רבי מרדכי ופנחס’יל.

– – – כשהגיע רבי מרדכי לביתו, הניח הטלית והתפילין במקומם המיוחד, התישב על כסאו בראש השולחן וביקש את כוס חמיו. לא הגיע רבי מרדכי בשתייתו למחצית הכוס ונפל מכסאו, נתפרקד על הארץ ועצם עיניו…


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47919 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!