להורי היקרים ולרבי וחותני רבי ח. י. קוסובסקי אשר מצאו סוד ניגון בסוד ד' אמות

“בחצרות ירושלים” – על שם הישוב הותיק בירושלים, שהיה חי בתוך חצרות חצרות. ולא הרי חצר זו כחצר זו. לכולן, הווי וסגנון חיים ולבוש, ואורח מחשבה ונוסח דיבור מיוחדים ומגובשים.

וחיו אנשי החצרות בצל שלטון זר ובשכנות עם ערביי הארץ. וטוב להם וניחא להם בכך. כי עיניהם לא היו נשואות מעבר לחצרותיהם, ודרך הילוכם בקומה כפופה, בתפילה ובתחנונים. ומסביב להם בתוכם ומעל להם, הלך ונבנה עולם־אדם־יהודי חדש; עולם־אדם, אדמה משלו וחרות משלו. והיה מאבק בין הישן־המעוצב ובין החדש־הגועש. מאבק סמוי ונסתר בעיקרוֹ, פורץ לרגעים כלפי חוץ, כבה, וחוזר ומפנה עצמו כלפי פנים. הבקיע הגדול בחומות החצרות נבעה עם פרוץ מלחמת העצמאות.

בספר הועלו אי־אלו שרטוטי דמות ועלילה ודפוסי חיים מהדהדים מאבק זה כלפי פנים החומות וכלפי חוץ.

*

הסיפורים הללו, בחלקם בבחינת לקט שנתפרסמו בשעתם מעל עמודי התקופונים העבריים בארץ ובגולה, ובחלקם – יצירה חדשה הרואה עתה אור לראשונה.

הלקט עובד ונומר, ויש וחלו בו שנויי עלילה ודמות, עד שאפשר לראותו כיצירה חדשה.

הסיפור “בצל שלטים”, שאינו תואם את המסגרת מבחינת הרקע וההווי, תואם לה מבחינת המוטיבציה הפנימית ומהלך הרוח המרחף בסיפורים – מספורי ילדים עיפים, על כן יכירנו מקומו בקובץ סיפורים זה.

*

תודתי לועד “קרן התרבות – אגוד עברי לחנוך ותרבות בקנדה”, ולמנהלה מר א. הורביץ, על שעודדוני להוציא לאור קובץ סיפורים זה.

לרעיתו מרים שמאורה – אור לי ומכוח אור זה רואים דפים אלה אור.

ח.ב.

ירושלים–מונטריאל

א.

מלכה’לה, בתו של משה אדמוני היא. משכו כתפיהם בתמיהה קרובים ושכנים – מה לפרי זה אצל אילן זה? שמשה נקרא אדמוני, לא על שם משפחתו, שוויס היה, אלא משום לחייו התפוחות־סמוקות ושער זקנו וראשו האדמדמות־כהות כצבע הנחושת. ולמה משכו קרובים ושכנים בכתפיהם? גם מלכה’לה אדמונית שער וורודת פרצוף היא, ועיניה תכולות־ירקרקות ונמשים אדמדמים פזורים לה על רגליה הקצרות – חותך ובולט שבתו של משה אדמוני היא. אלא, אף שדומה היא אליו מאד, שונה היא ממנו הרבה. ויותר שעוררו גיחוך ותמיהה הדברים השונים שביניהם, עוררו פליאה הדברים הדומים זה לזה.

משה, שאדמוני הוא ואדמוני נקרא, אינו דומה בכלום לאדם אדמוני. הסתכלו הבריות בפרצופו הסמוק ובשערותיו שכעין הנחושת והרהרו: רק לצים וקלי־דעת, הנהנים מהעמדת דברים על ראשיהם ורגליהם כלפי תקרה, בטלו שם משפחתו של זה, שם שנברא בשבילו והנאה לו, וקראו לו אדמוני.

למשל? – משה וויס, שלצים הדביקו לו כנוי “אדמוני”, אבריו מרושלים, כתפיו כפופות, עיניו כלפי קרקע תמיד וידיו תלויות לו ברפיון, הלוכו גרירת־רגלים צבית ולשונו משוכה ומגומגמת. עד שיצעק זה “פיסטא” לחתול, תספיק זו לחסל כל מנת הבשר של שבת ולקנח סעודתה בישוב־דעת בלגימת חלב שנזדמן לה. ואשתו גיטל, שוולדנית גדולה היא, וישובה רב שעות של היום במקום אחד, היתה טוענת תמיד:

– עד שמֵשֵה מוציא מלה מפיו יספיק פיל מעובר לקפץ תריסר מדרגות.

לצים שבחצר, שהיו מסתכלים בו ובה, היו מתלחשים ואומרים:

– פלאי פלאים, איך מתמלא בור מחוליתו של קנה.

ומלכה’לה – אדמונית היא כולה אדמונית. אבריה זריזים ומרטטים, דבורה קולח וקולה צחקני ופזיז, וידיה ידי זהב. ובשעת דבורה וגיחוכה וצחוקה שערותיה מתבדרות ורגליה מתקפצות מתחתה. אדמונית בת אדמונית. שד משחת. גפרית ומלח.

– מה לפרי זה אצל אילן זה?

*

ומעשה שהיה. משה עמד לקבל משרתו הראשונה, משרת שליח בחנות. אך תנאי קודם למשרה – רכיבה על אופניים. שכר משה אופניים מהספרדי שבסמטא והחל להרגיל עצמו במלאכה.

באותם הימים הקדים משה את תפלת המנחה, נטל האופניים השכורים בידיו ויצא ל“חצר הרחבה”, השעין את האופניים לבור החצר, אמץ ידיו ועיניו, הגביה רגלו לרגלית האופניים. נכנסה רוח תזזית בגלגל והחל לנוע. עלתה הרגלית כלפי מעלה ופרקדה את בעל הרגל למלוא ארכו על הארץ. נטל משה את גופו המחובל בידיו וקם מן הארץ, נעץ מבט במזיק בעל הגלגלים ורצה לשלחו לכל הרוחות. אלא, נזכר במשרה ובשבעה בניו ובגיטל אשתו, כפתר מעילו הפרום, סגר בשניו על שפתיו ונגש לנסיון שני. ומתוך שכבש פיו ולשונו ולא כבש כעסו, העלו לו נסיונותיו הבאים מה שהעלה לו נסיון ראשון: נפל והפיל האופניים על עצמו, וכמעט יצא בשן ועין.

בשעת מעשה הציצה מלכה’לה מן החלון, ראתה את אביה המנסה לעלות על מושב האופניים ומתפרקד, וחוזר ומנסה וחוזר ומתפרקד. תקפה אותה רוח צחוק ורוח חוצפה, והחלה לצחוק בקולי קולות ולרטט בכל אבריה לעומתו. משה, שנתבהל מצחוקה, הוטח כלפי אבן הבור וכלפי גלגל האופניים ונשמט כלו על הארץ. חבול בגופו, נבוך וכאוב, הצריח משה כנגד בתו: “חצופה! כנסי עצמך הביתה!” נתבהלה מלכה’לה מצריחתו של אביה ונמלטה לפנים החדר. ולא מחמת הצריחה עצמה נתבהלה, ששכנים רבים הצריחו כנגדה ולא פעם ולא פעמיים ולא נתבהלה מהם. אלא, שזו היתה לה פעם ראשונה שתשמע את אביה מגביה קולו וצורח. שמשה לא רגיל היה בכך. קשה היה עליו הדבור, והצריחה לא כל שכן. ולא ידעה מלכה’לה, שגדול כח הכאב מכח ההרגל.

משה שענוותנותו גדולה וותרנותו גדולה מענוותנותו, הבליג על כאבו וכבש כעסו. דחה נסיונותיו לשעה אחרת ופרש לביתו. הסתכלה מלכה’לה באביה וראתה כי כתפיו כפופות מן הרגיל ושתיקתו כבדה מתמיד, ונתחלקה לה בחשאי החוצה. אפשר, מתוך שפחדה משתיקת אביה, שלא היתה כתמיד, התנדפה לה. ואפשר, מתוך שלא יכלה לראות בצערו נסתלקה לה. ואפשר, מתוך שניהם כאחד. מלכה’לה לא היתה רגילה להרהר הרבה אחר מעשיה. יצאה מתוך שיצאה ונגמר. אך, משיצאה לחצר וראתה את האופניים המיותמים מבעלים עומדים מאחורי המדרגות, נתגלגלה אליהם בחשאי־חשאין, הוציאה אותן לחצר, השעינה אותן כלפי דלת של בית, עלתה על המושב והחלה להתניע את המדרס, ורכבה… כחץ מקשת, כצפור מכושפת. שמע אביה רגש גלגלים ונמשך בלא יודעים לעבר החלון. הציץ כלפי חוץ וראה את בתו הסובבת את הגלגלים, כשעיניה בורקות וכל גופה מפזז, משך משה בכתפיו ולא אמר כלום. ואף על פי שלא אמר כלום, אפשר, היתה משיכת כתפיו דומה לשל שכנים וקרובים:

– מה לפרי זה אצל אילן זה?

נתיאש משה אדמוני מרכיבה על המזיק בעל הגלגלים ונשאר יושב באהלה של תורה. הסתפק במועט שניתן לו ולא נתיאש מן הרחמים. אמר: “הרחמן שקבל תפלתי על ‘זרעה חייא וקיימא’ ירחם ויקבל תפלתי הפגומה, ל’מזוני רויחא'”. העלה בזכרונו שמות של אנשים אמידים, שתפלתם על זרעא היתה פגומה, ולא אבד בטחונו, ונתנחם.

עברו ימים ושנים, והשטן עמד בקטרוגו. תפלת משה על הפרנסה לא עלתה, וגיטל עמדה בכח וולדנותה. נתרבו הטפליא ולא נתרבו המזונות. ומלכה’לה, הראשונה לבנים והיחידה בבנות, הלכה וגדלה. צמותיה הלוהטות נשתפלו למטה מכתפיה, שמלותיה, שהיו תלויות עליה ברפיון, נתהדקו על גופה והבליטו אברים צמאים. כולה עמק וצחוקה נתגוון בצרדרדות חיננית שהעלו חיוכים של הנאה. “מלכה’לה הגיעה לפרקה…” אמרו אלה שאמרו ולא סיימו דבריהם, מחמת עיניהם שנתברקו.

*

לו היה רבון העולמים מנהג עולמו על פי מחשבתם של בריות, היתה בודאי הליכתה של מלכה’לה מכאן ולהבא מישרים וחלקות. אלא, לא כמחשבתם של יצורים מחשבתו של יוצר. עמוקה ונסתרה דרכו.

לא נכנסה מלכה’לה לחופה, כנהוג ב“שכונת החומות” וכיאה לבת טובים וכשרים. נתגלגלה חובה ע"י חיב ומלכה’לה נטרדה מביתה וגלתה לבית אחרים. אך, טרם שנספר מעשי מלכה’לה בבית אחרים, שהם תחילת ענינו של ספור וראשית פורענות, נביא דברי יענקיל משומד. שיענקיל משומד, עילוי הישיבה היה ונתפס לכפירה. מתוך חריפות יתירה שהחריף מוחו בתורה ולא הכין לבו לעבודה, כשל ונכשל. היו שאמרו: – אחר שמשה שוחט סרב להשיא לו את בתו נתמלא מרירות, וכדי להשכיח מרירותו נשתקע בדברי תורה. ומפני שלמד מתוך מרירות נתחמצה התורה בפיו, שאין התורה נקנית אלא מתוך שמחה.

ואף שדברי יענקיל משומד סתומים וחריפים היו, מרירים ותמוהים, מעורבים נבול פה ואמרות צדיקים, ולא תמיד ירדו הבריות לסוף דעתו, הקשיבו לו כולם. אם משום החריפות שבהם ואם משום האמת המרירה שבהם.

– משה וויס, אמר יענקיל משומד, נולד עם גחינתו מרחם, ומיתתו סמוכה לקבורתו. אשריו וטוב לו לתמים זה, שפטור הוא מגלגול לידה ומטעם מיתה בחייו. אשרי הפרצופים הקטנים שאין להם ליל “מעבר יבוק” בחייהם, וביאתם לעולם כיציאתם ממנו.

כאן הפסיק דבריו השוטפים, הגביה עיניו כלפי דלתו של משה וויס, והמשיך בעינים מפלבּלות:

– והבתולה האדמונית, ליל כלולותיה שעת מבחנה. הרבה שדות אדמוניות מטתן תקנתן. קמו למחרת היום שלוות קול ושקטות פרצוף. כך דרכן של שדות אדמוניות – מטתן תקנתן.

נתבהקו עיני השומעים ואמרו: “פה־פה – נבול פה”! ויענקיל המשיך כמהרהר בקול – אך, מטה שנכשלה בשביל אשה, כמזבח שנהרס בשביל מחפש אלהים… נזכה ונראה, אם מלכה’לה אדמונית או מלכה’לה וויס תהיה זו. הרבה בליל הכלולות תלוי.

*

ביני וביני החלה מלכה’לה בסדר יום חדש: משכימה קימתה עם שחרית, שופתת הקומקום על הפתיליה, מכבדת את הבית, טוענת כלים ובקבוקים ריקים בסלה ויוצאת לחנות. חוזרת עם רתיחת המים, ובסלה לחם מהביל ושמן וחלב ושאר מיני מזונות וצרכי בית.

אפלולית של לילה עדיין נאחזת בפנות הבית, ואפלולית חיורה ולחה עדיין נבטת מחלוני השכונה. צפרירים קרירים מבדרים וילאות החלונות ומבדרים שערותיה של מלכה’לה. היא מתחייכת לעצמה, מחליקה על שמלתה ויוצאת את הבית בחפזה “ידיים של זהב לה למלכה’לה, שד משחת…” רוחה טובה עליה עם כל השכמה שהיא משכימה. יורדת את המדרגות בקפיצה־דליגה, כשידיה מחליקות על מעקה הברזל הקריר ועיניה בורקות שובבנית.

אותה שעה מתעוררת “שכונת החומות” לחיי מעשה. פתחי הבתים נתפתחים בחריקה בזה אחר זה. מלמול גברים וצפצוף נערים נפסקים בצריחה חדה הבוקעת מחלון. נשים פוסעות לאטן וסלים בידיהן, ואנשים מהלכים לבית התפלה או לבית המרחץ. קול שקשוק החלב בקנקנים מתערב בקולו המעובה של החלבן. חתול קופץ פתאומית מאחורי שער העץ, נעלם ומתגלה מיד בראש הגג.

מלכה’לה רואה הכל ואינה רואה כלום. מעבירה עיניה מדבר לדבר. ידיה מטלטלות באויר ורגליה פוסעות עליזות ונמרצות על מרצפת האבנים המגויידת. וטוב לה. קרירות טובה זורמת בכל אבריה. טוב לה סתם ככה. אין היא יודעת למה ומעולם לא נטרדה בשל כך. כשם שלא ידעה מדוע רוחה מתעגמת עליה בהגיעה לכביש המוביל לשכונת החפשים. וכך מדי בקר: הגיעה לכביש העובר בין שני טורי הבנינים הגבוהים, בעלי חלונות הראוה המבהיקים, מיד נתפרחה עליצותה. כתינוק זה ההולך לבקר דוד חדש ומוצא עצמו בפרוזדור של רופא שניים. וככל שהולכת וקרבה לשכונת החפשים העגמימות הולכת ונכרכת מסביב ללבה. מבטיה משתפלים מאליהם כלפי הקרקע, ידיה נצמדות לגופה, ופסיעותיה נעשות מתונות מתונות. פתאם היא מגלה את נעליה המרופטות ואת שמלתה הארוכה, המגעת עד לכפות הרגלים. “דוקא בסמרטוט הזה יצאתי”. מרימה רגלה כלפי גרבה של רגל שניה ונבוכה מתנועותיה.

כך מדי יום: בבוקר משכימה מלכה’לה לשכונת החפשים, לביתו של הד“ר רוזינהק, ובערב היא שבה ל”שכונות החומות“, לבית אביה משה אדמוני וגיטל אמה ושבעת אחיה. ואין עולם אחד נוגע בחברו. הכביש השחור־ארוך, המחבר את השכונות, הוא המבדיל ביניהן. וכך מדי בוקר: הגיעה לפתחו של הד”ר רוזינהק, מוציאה היא ראי מארנקה, מסדרת שערותיה הסוררות “שתהיינה מונחות על הראש”, מחליקה על שמלתה, עוצמת עיניה ומרימה ידה לכפתור הפעמון.

אמר הד"ר רוזינהק –

– מעולם לא ראיתי אדמונית שקטה כל כך. שערותיה של זאת טעונות בדיקה, אפשר פאה נכרית היא חובשת.

שמעה מלכה’לה מה שאמר הד“ר, הניעה בכתפיה ולא אמרה כלום. וכי מה דברים יכולה היא להשיב לד”ר. וכי תפרוש שערותיה לעיניו, תשטח אותן לפניו, ותראה לו שאמנם שלה הן, וגדושות ואדמוניות ממש הן.

גם כשהלכו הד"ר ואשתו לעבודתן ומלכה’לה נשארה לבדה בבית, חרדה היתה על כל תנועה שעשתה. טפלה בכלי החרסינה כמטפל בפרגיות שבידיו, שמא יתעופפו ושמא ישמטו. רסנה הליכתה מחשש פגיעה ברהיט ומחשש פגיעה בקירות החדרים. ויודעת מלכה’לה כי ידיה ידי זהב, ואבריה זריזים וממושמעים. אף על פי כן יראה היא וחוששת ואינה יודעת מפני מה יראה היא ומשום מה היא חוששת.

נוטלת מלכה’לה את מטלית הנקוי בידיה ומעבירה אותה על פני הראי הגדול שבחדר האורחים. קופצת לה בבואתה שבראי ומגחכת לעומתה. תוקעת מלכה’לה עיניה בראי ומלחשת כנגד עצמה: גולם! הד“ר מסביר לך פנים ואת בועטת כפרה ומפני מה את חרדה, גולם! מה… מ־מה… מה…”. למחרת שוב נעצמות עיניה בלחצה על כפתור הפעמון.

גמרה מלכה’לה עבודתה בבית הד"ר רוזינהק, מיד חוזרת היא לעצמה: פורצת לביתה, משחקת ומקפצת. צובטת בלחיו של שמוליק, מלטפת ראשו של התינוק בעריסה, ומקנחת חטמו של בן השכן שנזדמן לחדר. ופיה מפטפט ומצחק.

“איך היה משה שלומיאל עושה בלי מלכה’לה? היא המפרנסת את הבית והיא המשמשת אותו. וגם הד”ר ההוא – עסק טוב עשה. לא בכל יום תזדמנה לו ידי זהב כאלו".

באמת ובתמים, מה יעשו משה וגיטל כאשר הבת תעזוב את הבית?

*

כל יום העובר – מלכה’לה גדלה ביום, כדרך הטבע. ומלכה’לה כבר מלאו לה שמונה־עשרה שנה. ומה השעור? ועד מתי? ומה התכלית?"

אפשר, משה מהרהר בכך, ואפשר דוחה הוא את הרהוריו לזמן אחר. אלהים מנהל בריותיו ואין שכחה לפניו. גיטל ודאי מהרהרת בכך. הטלטול הולך וקשה עליה מיום ליום. איך תטפל בעצמה בכל הכבודה? אלא, גדול צער גידול בנים, ולבות אבות רחמניים על בניהם ובנותיהם. לכשתגיע השעה בודאי לא יחמיצוה, אדרבה, ישמחוּ על כך ויודו לאל חסדו. לא משום דאגתם לעצמם, חס וחלילה, אינם מחזרים אחר שדוכים לבתם. אמונתם ובטחונם גדולים. אשר צריך לבוא – מאליו יבוא.

וכך הוה: כאשר נכנס באחד הלילות נפתלי שדכן לביתו של משה, והציע לפניו מה שהציע, מצא אותו מוכן ומזומן להשיא את בתו. לא כשאר בעלי בתים חשובים, הנוהגים כבוד בעצמם, מעמידים פנים סרבניות ודוחים לאחר זמן.

משה שמע מה שנפתלי שדכן הציע לו, ואמר לאחר הרהור קל:

– ברבי פנחס בן יצחק אייזיק הקרלינאי – אפשר לדבר.

פנחס בן טובים הוא. צנוע הליכות וסדר שלם סדור בפיו. שדוך מהוגן. ורבי יצחק אייזיק מחותן נאה לכל הדעות “בפנחס אפשר לדבר”.

חזר נפתלי שדכן לביתו של הקרלינאי.

– רבי משה וויס יתישב בדבר. עדיין בתו צעירה ונבונה ומופלאה היא. אינו מצר בענין שדוך עבורה. אף־על־פי־כן יתישב בדבר.

זריז וממולח הוא נפתלי שדכן ויודע מלאכתו. יודע על מה לכסות ויודע על מה להוסיף. בזכותו הרבה זוגות בשכונה חיים בשלוה כזוגי יונים. פשוט מן השמים מסייעים לו. וכבשאר הזוגות כן במלכה ופנחס בן הקרלינאי. בחסדי שמים, בעזרת נפתלי שדכן בא השדוך לגמר טוב. למען האמת, לא מיד הסכימה מלכה’לה לענין השדוך. משרמז לה אביה על כך הפצירה בו שיניח לה לנפשה, שעדיין אין לבה מוכן לכך. גם יבבה בדמעות ואמרה שתברח מהבית. כדרך בנות ישראל צנועות שאינן שולפות שניהן לממתק המוגש להן. סרבה מלכה’לה לכתחילה. לא רצתה לשמוע בשמו של פנחס ולא בשום שם “אינה רוצה בכלל”. באו קרובים וידידים ודברו על לבה:

– כך דרכו של עולם. כל בתולה מסרבת בזמנה ומתרצית בזמנה.

– אם לא למענך – עשי למען הוריך, שטרחו ועמלו עד שגדלו אותך. כמה לילות לא ישנו. כמה דמעות שפכו.

ויתכן שכל אלה לא היו מועילים כלום, אילולא עבודתה בבית הד“ר רוזינהק. לא משום שהד”ר דבר אתה בענין זה. לא היה זה מדרכו לדבר בענינם של אחרים. ואילו גם היה זה ממנהגו – לא היה מדבר על כך עם מלכה’לה. ראה איך נבוכה זאת בעת שפונה אליה בדברים ומעט לדבר אתה. ועוד, לא ידע כלל מה מתרחש עם מלכה’לה בביתה, ואיך ידבר אדם אחראי וזהיר כד“ר רוזינהק על מה שאינו יודע!? אלא, מפני עבודתה אצל הד”ר, למדה מלכה’לה יום יום להכניע את לבה, ולבו של אדם שלמד את הכניעה שוב אין הדבר קשה עליו.

נכנעה מלכה’לה לפיוסים שנאמרו לה ולמוסר־השכל שהשמיעו על אזניה, נתרכך לבה ולא עמדה בסרבנותה. כך נקבע ליל הארוסים ונכתבו “התנאים” כדת וכדין. ומלכה’לה אדמונית, בת משה וויס, נתארסה לפנחס בין יצחק אייזיק הקרלינאי.

*

מאותו לילה נטרדה שנתה של מלכה’לה. אף שנתיגעה הרבה בעבודתה, מהשכמת הבוקר עד מאוחר בלילה, לא נתנמנמו עיניה על משכבה. שוכבת היא שעות ומסתכלת בתקרה שמעל לראשה. מבקשת היא להתנמנם מפני עיפותה הגדולה ומפני השעה המאוחרת ומפני ההשכמה שצריכה להשכים, ועיניה אינן נשמעות לה, כאילו גדול כח המראות המתגלים על התקרה והכופים עצמם על העינים.

…הנה, פנחס יושב בראש השלחן ואצבעותיו ממשמשות בפרח הצבעוני שעל המפה. ראש אביה מורכן כלפי יצחק אייזיק היושב זחוח־פנים בתוך כורסתו. רוצה מלכה’לה לראות עיניו של פנחס ואינה יכולה. מגבעתו המוּכתמת של משה אביה משטחת עצמה באויר. כתם אחד לבנבן־אפור, שעל שולי המגבעת, הולך ומתפשט על הקטיפה השחורה. גואה הכתם ממסגרתו כפני החלב הגולש, הולך וגואה ורחב עד שמכסה תחתיו את המגבעת כולה, עובר את שולי המגבעת ותופס רובה של תקרה.

מלכה’לה ממצמצת בעיניה, והכתם מתפקע לרסיסים. ושוב התקרה כפי שהיא – משטח אפלולי־חוור, חרוש קורי אור, המתמשכים מן העששית שעל השלחן. מלכה’לה עוצמת עיניה ומשום מה עולה הרהור במוחה: מה יאמר הד"ר רוזינהק לכשיודע לו שאינה פנויה יותר לעבוד אצלו. ודאי ישב בקצה הספה שבחדר האורחים ורגליו שלובות זו על זו. ואינו מגיע ההרהור לידי סיום, וים של כוכבים כובש חללים אפלולים. ונדחקים הכוכבים מפני חפצים שאין להם ענין וחשיבות: אופנים בעלי חשוקים שחורים מסתובבים מעל למסגרתה של דלת לבנה… בעומק, מאחוריהם, פוסע קנקן נעול נעל פעורת־סוליה… אטית נושרים הכוכבים אחד אחד. אפלה שלמה משתלטת על העינים העצומות.

מן האפלה עולה עולם־מראות אחר. רק שרידי מראות זכורים לה למחרת. ואין היא יודעת פשר המראות, ואין היא יודעת מדוע מחרידים אותה השרידים הזכורים לה.

– – – פוסעת מלכה’לה בשדה שומם. ברנש, חבוש מגבעת שחורה, פוסע מאחוריה. מפנה היא פניה לאחור, ורואה שההולך הוא קטום־ראש ומגבעתו חבושה לו על כתפיו. צעקה עומדת לפרוץ מפיה, סוגרת מלכה’לה בידיה על פיה. מפחדת היא שמא ישמע צעקתה הפוסע מאחוריה.

סמטה צרה מתגלה לפניה – מחישה מלכה’לה צעדיה לעבר הסמטא, ורואה בגבה את בעל המגבעת, מחוסר הראש, המחיש צעדיו. חרדה גדולה מריצה את רגליה בכל הכחות. מלכה’לה נכנסת לסמטא, פורצת לחצר, ומתחילה לעלות במדרגות ההולכות ועולות ואין סופן נראה. חשה היא ברגליה, שכוחן הולך ואזל, וחשה בברנש ההולך וקרב, ומתכסה בזעה קרה. פתאם נפסקות המדרגות. מלכה’לה עומדת לחוצה אל מעקה הברזל. מפנה היא פניה אל בעל המגבעת ורואה את הד“ר רוזינהק, העומד לפניה ובידו תמונה במסגרת זהובה. מכירה מלכה’לה את התמונה שבידי הד”ר, שהיא תמונת אשתו של הד“ר התלויה על קיר ביתו ליד החלון. מושיטה היא ידיה לקחתה מידי הד”ר, והנה מתחלקת התמונה מבין ידיו ונופלת על המדרגות. מסתכלת מלכה’לה על המדרגות ועל התמונה שנפלה ורואה גליון מגולל, זהוב שוליים, מוטל לרגליה, כזה שהחזיק אביה בידיו בליל התנאים…

*

בימים אלה, הבאים אחרי הלילות, אין פניה של מלכה’לה כפי שהיו בימים ובלילות שלפני ליל התנאים. אם משום ימים העומדים בצלם של לילות, ואם משום, מה שנאה לבתולה סתם אינו נאה לנערה כלה. ניטל ממלכה’לה טעם צחוק וטעם פטפוט סתם, טעם פתיחת דלת בטפיחת ברך וטעם גיחוך שובבני לעבר שכן זקן היושב בחצר. תפוסת הרהורים היא. מסכימה עם כל דבר ואינה צוחקת מאיש.

מסתכלים גיטל ומשה בבתם ורואים טבעות שחורות מסביב לעיניה. מרמזים הם רמזים זה לזה ואינם נרמזים. אומרים הם בלבם: כך דרכה של נערה שנתארסה; ביישנות קופצת עליה והרהורים טורדים אותה.

מסתכלים בה שכנים ומכרים ומלחשים זה לזה:

– מזל של גוי לו, למשה אדמוני. בתו מלכה’לה, ששדים ורוחות פעמו בה, נתרצנה בין לילה ככלה נאה וכבודה! כאילו אדם אחר מעולם אחר. מזל של גוי לו למשה אדמוני…

רואים כולם: שדה אדמונית זו, שרגליה היו תמיד מתקפצות תחתיה, פיה מתיז צחוק לכל פינה, וכל כולה כספית חיה – צעדיה נתמתנו, קולה הונמך וכל כולה שקטה וחרישית.

אלא מה? – יודעת מלכה’לה שיום כלולותיה הולך וקרב, ויודעת היא שביום הכלולות תכסה ראשה בצעיף ותהיה אשתו של פנחס. ואינה דומה בתולה־סתם לכלה העומדת לכסות ראשה בצעיף ולהיות מקודשת לאיש. השלימה מלכה’לה עם דברים, שיפלו כפי שהם נופלים. נתגרשה מהרגלי נערות וקבלה על עצמה הליכות כלה. חוזרת מעבודתה בשכונת החפשים – מיד מתישבת ליד השלחן ומתקינה כל הצריך להיות מוּתקן ליום הכלולות. פונה מי אליה בדברים, עונה היא בישוב דעת ובדברים מעטים. הכל בטעם ובמדה נכונה, כתבונת ידי־הזהב שלה.

אלא, לילות ברשותם עומדים; הצטמצמה אורה של עששית ואדם עולה למשכבו, באים מראות של לילה ומדברים אתו בלשונם. וימים בצלם של לילות עומדים… מלכה’לה משכימה עדיין לעבודה בבית הד“ר, אלא שאינה חשה עוד בצפרירים קרירים של שחרית, ואין ידה נרעדת עוד מצנתו המתוקה של מעקה הברזל. ויודעת מלכה’לה שעליה להפסיק עבודתה אצל הד”ר, ואינה יודעת איך לפתוח אתו בשיחה ולספר לו על כך. כל אימת שמלכה’לה נזכרת בענין חשה היא כי כוחותיה אוזלים ממנה. עד שרמזו מחותנים למחותנים ומשה אמר לבתו:

הגיעה השעה שתפסיקי עבודתך אצל הד"ר. אין זה נאה לנערה־כלה שתעבוד בבית אחרים.

שמעה מלכה’לה מה שאמר משה אביה ולא השכימה יותר לעבודה אצל הד“ר. הפסיקה עבודתה אצל הד”ר, כקוצצת במספרים וכחותכת בסכין, ללא אמירת מלה של כלום וללא נטילת ברכה.

*

נדמה, הכל כתקונו; מלכה’לה הפסיקה עבודתה בבית אחרים. הכינה והתקינה כל הטעון התקנה והכנה. באה המחותנת לגיטל ושאלה אם הכל שפיר ואין עכוב חלילה. נענעה גיטל בראשה: הכל שפיר. נדמה, הכל בזמנו ובמקומו. תבוא השמחה ותצהיל פנים. ולא כן; טפה של מרירות יודעת לפנות מקום לעצמה בכל זמן, ובשעת שמחה לא כל שכן.

מלכה’לה, שהלכה כל הזמן בדרך שהוליכו אותה צנועים וטובים, עשתה בענוה מה שנצטותה ומנעה עצמה ממה שנזהרה – התעקשה בענין גזיזת השער. כשדובר בכל מה שמדובר לא התערבה בדברי גדולים ממנה. שמעה מה שאמרו לה וקבלה על עצמה. גם כשפנו אליה: “מלכה’לה, מה יפה בעיניך, כך או אחרת?” נשארה יושבת מושפלת עינים, שתקנית ונכנעת. מה שיפה בעיני השואלים יפה בעיניה, אם כך ואם אחרת – הכל טוב בעיניה. אך, משדובר בענין גזיזת השער קפצה ממקומה כנשוכת נחש, תקעה עיני זעם ביושבים ואמרה “לא”!. לכל תסכים; תכסה ראשה בשביס, תתעטף בצעיף, בשבעה צעיפים, אך בשערותיה לא תתן לנגוע. זאת לא. בשום דרך ובשום פנים ובשום אופן. “שערותי תשארנה על ראשי אפילו לא ישאר זכר מכל החתונה”.

באו מכובדי המשפחה ודברו על לבה. דברו אליה דברי פיוסים ודברי תחנונים, אך מלכה’לה עמדה בעקשותה: אם יזכירו לפניה את ענין השער לא תכנס לחופה כלל. ראה משה אדמוני את ברק עיניה של בתו ואת טלטול כתפיה הסוער, והוריד עיניו לארץ. ראו מכובדים ויועצי טוב כי טרחתם טרחת שוא, וחדלו. אמרו “שגעון שנכנס לקדקד של עקשנית לא יצא בפטיש ובמסמרות”.

ותרו לה למלכה’לה את שערותיה ולא ותרו לה את צמותיה. באו נשים חכמות־ידים וכרכו סרטים מסביב לשערה, הדקו במכבנות ובסכות, קשרו בחוטים וצעפו בצעיפים וכסו בשביסים, עד שנסתתרו השערות ולא נראו ולא נכרו.

*

לא נספר במה שאין נוהגים לספר. “הכל יודעים למה כלה נכנסת לחופה וגו'”. נכנסה מלכה’לה לחופה כדרך כל הכלות הכשרות; היו עיניה זכות וגופה מתומר, ובגדי הלובן אוצלים עליך רוֹך ומדיפים ממנה ריח של טהרה.

ומן החוּפה – אל ימי הכלולות ואל לילות שבע הברכות; רקיעים טהורים ואויר מבושם, וזיוו של עולם כפול ומכופל. הכל כמקובל ונהוג במשפחות המהוגנות ב“שכונת החומות”. הכל כבשעת חסד ורחמים: תבשיל לא הוקדח, ריב לא פרץ, וברכה לא נסתרסה בפי המברך.

הסתכלו מחותנים וידידים בזוג הזיווגי והתברכו בלבם, ובפיהם תפלה: “מי יתן שכה יעלה להם כל הימים”. רק חורצי לשון והולכי רכיל הצביעו בחשאין על שביסה של מלכה’לה, והתלחשו על שערותיה שלא נגזזו כהלכה. אך מי יתן למקטרגים צרי־עין שכל שמחתם צרות אחרים?

ומלכה’לה? – שתיקתה נתעבתה ומבטיה לא יצאו מד' אמותיה. שמעה ברכות מברכים והתלחשויות מקטרגים ולא הרימה עיניה מן הקרקע. משל, למי שנפל פתאם בחלקו אושר גדול או שבאה עליו פוּרענות גדולה, ואינו מאמין שכך אמנם עלה לו.

כל זמן שהימים היו ימי שמחה אמרו כולם: יפה שתיקה לכלה. אך משעבר שבוע הכלולות ומלכה’לא לא יצאה משתיקתה, החלו פיות במלאכתם. היו שאמרו:

– אביון שנתעלה, שוב אין שום אדם מהוגן לו לדבר אתו.

והיו שאמרו:

– למעלה מן המדה – מדה רעה היא. שתיקתה של זו שתיקה חשודה היא. לא משפע של טובה היא באה.

ואלו ואלו לו שאלו אותם “יענקיל משומד מה סבור” היו ודאי עונים בזו הלשון:

– זו שהיתה אדמונית אינה אלא מלכה וויס. בגדי הלוֹבן הולמים אותה יותר משערותיה האדומות. ומעתה – ולדות יבואו לעולם. חזקה על הבת שלא תבייש את האם.

אלא, אלה ואלה לא אמרו כך, משום שלא נשאלו. ולא נשאלו, משום שיענקיל משומד לא הפך כלל בענין מלכה’לה. ולא משום שנעלמה פרשת הנישואין ופרשת השתיקה. אדרבה, ראה את מלכה’לה יוצאת ונכנסת והסתכל עליה רבות וארוכות. אלא שתק יענקיל משומד על מה שראה. וגם כשפתח פיו ואמר מה שאמר בענין זה, היו דבריו סתומים ותמוהים, וספק גדול אם נתכון למה ששמעו הבריות בדבריו.

דברים אלה שאמר יענקיל משומד נאמרו באחד הערבים, כשבא הזוג הצעיר לבקר בבית משה. ראו כלם כי מלכה’לה מהלכת ופנחס מהלך לידה. ולא אמר איש דברים אלה. משום שדברים תמוהים הם, ואפשר לאמר את ההפך מהם: פנחס מהלך ומלכה’לה מהלכת על ידו. אף על פי כן – כך ראו. ואין ראיה במה שלא אמרו, שרבים הדברים שאינם נאמרים מאלה הנאמרים.

– שמחה ופורענות לא דרך פתח הבית הן באות. שאילו כן, היו בני אדם עומדים ליד פתחם, מקבלים את השמחות ודוחים את הפורענות. באות הן ממקום שלא חשדו בו ובזמן שלא צפו להן. רק יחידי סגולה, אלה שעינים רואות להם, רואים את הזרעים של השמחה והאסון, רואים ויודעים…

ולא סיים יענקיל את דבריו. אלה ששמעו לא ידעו למה מכוונים דבריו, אך שערו שמכוונים הם למלכה’לה ופנחס, שסגרו על עצמם זה עתה את דלתו של משה.

לא יצאו ימים הרבה ונשכחו דברי יענקיל משומד וחתונתה של מלכה’לה ושתיקתה שלאחר החתונה.

ב

ימים אחרים באו על “שכונת החומות” ונטל טעם דבור מכל לשון. פגזים של הרס וקלעים של כלי משחית והרס ירדו פתאם על אנשים ובתים. כבשו מלאכי חבלה את מלאכי השלום. אש וברזל ירדו פתאם וקרעו גגות מראשי בתים, פרקו תריסי ברזל, עקרו מרצפות וקרקרו גדרות וכתלים. נדמו מלמול תינוקות ושיחות נשים וקולות של תורה ותפילה. נתמלא האויר שריקות של קלעי כדורים, רעש אבנים נופלות, נפץ זכוכית ואנחת עצים מתפרקים. לפתע באה הפורענות, נפלה מן השמים על בתים ואנשים.

כל אלה שנחתם גזר דינם למיתה – באו מלאכי חבלה וקטלו אותם. מי שעמדו לו זכויותיו, בררו לו בשמים מיתה יפה והוציא נשמתו על מטתו לעיני בני ביתו. ומי שהיה דל זכויות, נתרסק גופו ונתפזרו אבריו. ואלה שלא נקטלו ואבריהם לא נתפזרו, ברחו מדירותיהם וירדו למרתפים. אך טרם שנספר מעשי היושבים במרתפים ומעשי מלכה’לה בהם, נספר מעשי המרתפים והבתים שעליהם.

מרתפי השכונה במחשבה תחילה ובכונה רבה נבנו. אמרו הבונים: תהא השכונה ראויה לדייריה ונאה להם. כל שיכנס לביתו יהא עולה אליו ולא יורד. הלכו הבונים וחפרו יסודות, העמידו עליהם “קומה” לעומק, קרעו בה אשנבים וקרו אותה בתקרה. ועל קומה ראשונה בנו הדירות ליושבים. נמצא – קומה ראשונה למרתפים, ושניה – ראשונה לדירות. והמרתפים לא חולקו חדרים־חדרים, ונשארו אולמות רחבים ארוכים, שמרביתם שקועה באפלולית כל היום, ומיעוטם מואר באור שמש החודר דרך האשנבים, וכל כולם חשוכים ואפלים משקיעת החמה עד זריחתה.

כך נשתבחה “שכונת החומות” במעלות שלא נשתבחה בהן אף שכונה בירושלים; חצריה רחבות וגדולות ומקום מרווח בהם להעמיד סוכות לחג ולמתוח חבלים לתליית הכבסים, בורותיה עמוקים ומימיהם צוננים וצלולים, בתי כנסיותיה גדולים ומפוארים ומדרגות אחוריות מובילות לעזרת־הנשים, ואין באים לידי תערובת ולידי תפילות פגומות. כאלה וכיוצא בהם גם לשכונות אחרות, ואילו מרתפים כמרתפיה של “שכונת החומות”, לא כמותן ולא כיוצא בהן לאף שכונה בירושלים העשירה בשכונות. שכן, לא היו אלה סתם חורים באדמה, שיירי חללים שלא נתאחו ועשאום מקומות גנזים לשברי קורות וסמרטוטים, כדרך שעשו בשכונות אחרות. מרתפי “שכונת החומות” בכונה תחלה נבנו: קירות אבנים ואשנבים מרושתים ומדרגות אבנים יורדת לקרקעם. ובאמת, חכמות השכונה, היודעות ערכו של דבר ותועלתו של חפץ, אמרו לא פעם:

– בלי המרתפים, איך היינו עושות?

דמו בנפשכם – נעליים שסיימו שנותיהן, בגדים שנתבלו, מזרנים ומצעות שנתפרמו, כלי חמץ בפסח וכלי פסח בכל ימות השנה, סכך סכות וקרש למדף, וסתם חביות ובקבוקים וארגזנים פרוקים וכל כיוצא בהם, היורדים לחיי בעליהם ושבלעדם אי אפשר לו לעולם – אל אלה היכן היו נסתרים ונגנזים, ומהיכן היו חוזרים ובאים לעולם, כשהשעה צריכה להם, אילו לא המרתפים; באמת, איך היו עושים אנשי שכונת החומות בלא המרתפים?

ילדי השכונה שהיו יוצאים מן השערים ופוסעים דרך השטחים הריקים שמאחרי השכונה, היו תוקעים ראשיהם בין סבכי הברזל שעל אשנבי המרתפים ובולעים בפחד מתוק את הריח הקריר העולה מן האפלולית. וכך, במבטים תמהים חותכים את האפלולית ומגלים דפנות ארגזים מנומרי צבע, ברק בקבוקים אוצר סוד, חבילות סבך השכובות צייתנית וחבלים כרוכים להן מסביב. אנשים בעלי צורה ובעלי זקן, שהיו עוברים בשטחים, עזבו לא פעם את שביל העפר והפסיעו מאליהם לעבר אשנבי המרתפים. אך משנתקרבו סמוך־סמוך, עקרו מבטיהם מן האשנבים וחדרו לשבילם. “לא יאה” – נזכרו בגילם וזקנם.

עתה, בימי פרענות ומבוכה, שבאו על אנשים ובתים, נתרוקנו הדירות ונתמלאו המרתפים. אין יודע מי היה הראשון ליורדים, והשעה לא היתה כשרה למחשבות כגון אלה. ברחו אנשים מדירותיהם וראו שכניהם היורדים למרתפים – ירדו אחריהם. ירדו למרתפים גבאי השכונה ופרנסיה, וירדו אברכי המשי, עלויים בתורה, וירדו סתם יהודים. ירדו פרצופים מזוקנים וסנטרים שלא העלו שערות חלב, ירדו ראשים מכוסים שביסים וצעיפים וראשים משופעי שערות ומעוטרי צמות. ירד יענקיל משומד ומשה אדמוני וגיטל אשתו ויוצאי חלציהם, וירד פנחס בן הקרלינאי והוריד אתו את מלכה’לה אשתו. שמלכה’לה, שלא ידעה שאינה רוצה לעבור למרתפים, אף היא ירדה. אך בשעה שפסעה על המדרגות היורדות, חשה ברגליה ולא ניחא לה. שלא כאחרים, ששעה ארוכה לאחר שמצאו עצמם במרתפים לא עמדו על כך, ומשעמדו על כך – נזכרו בכלים וברהיטים ובמטות החסרים להם, ולא נזכרו במה שנלקח מהם.

ירדו היורדים ותפסו מקומם במקום שתפסוּ; האחד נצטנף בפינה ליד הארגזים, צרר בני ביתו סביבו וירד בדממה לקרקע. והאחד נתפרקד ליד פתח המרתף, עיניו עצומות, ידיו מפוכרות וראשו שמוט כלפי לבו.

ומעל לתקרת המרתפים נשמע הד פסיעות אמיץ. מעל לשכונת החומות נתקשרו עבים ונתפזרו, בחצרות הריקות נתקבצו חתולים ממקום למקום, ובמרתפים היתה הדממה מעובה והגניחות מלוות גרגור גרון ממושך. חושך היה. ובחושך נצנצו עינים דלוקות ומבוהלות, וידים הורמו כלפי מעלה – “רבונו של עולם! רחמים! רחמים!”. וחשו המבקשים כי תפילתם לא עלתה. נשארה התפילה דבוקה על התקרה הנמוכה והדחיסה את האפלולית. אף על פי כן לא התיאשו מן הרחמים. הגיעה שעת הנץ החמה הדליקו שיירי נרות וסופגיות טבולות בשמן, התעטפו בטלית ותפילין, ולאור השלהבות התפללו תפילת השחר.

*

מלכה’לה שהיתה פטורה מתפילה ותפילה רחוקה מלבה, שכבה על מזרן ליד אמה פעורת עינים ושותקת. הסתכלה בתפילין המנצנצים בחשכה, באורים המכודנים ובטליתות המתנועעות. הקשיבה לנהימת המתפללים ולרשרוש מצעים נגררים, לבכי מבוהל של תינוק מתיפח ולפטפוט נשים מאופק. והקול סתום ורחוק ממנה. כאילו היא עצמה אינה כאן, והשוכבת לידה אינה אמה. רק עיניה ואזניה קולטות אשר הן קולטות, והיא, מלכה’לה, באורח פלאי יודעת אשר עיניה רואות ואזניה שומעות. רק קרני האור, הנוקבות את האפל עם פתיחת דלת המרתף ונמחקות עם סגירתה, נראות לה ממשיות ונוגעות ללבה.

*

לו היו הלבבות פנויים ללבו של חבר וקרוב, היה ודאי נמצא מי שהיה רואה שכיבתה הדמומה של מלכה’לה ופונה אליה במלה. אלא, מכיון שהשעה מרתפית היתה, ובמרתפים עמדה האפלולית כל שעות היום והאפל כל שעות הלילה, לא ראו האנשים אלא את עצמם, והיו הלבבות דאוגים רק לגופותיהם.

שכבה על כן, מלכה’לה, פרושה מכולם וכולם פרושים ממנה. עקבה אחרי קרני האור הנוקבות באפלולית ונעלמות, נוקבות ונעלמות. ומתוך ששכבה כך, פרושה מכולם ושכוחה מכולם, שכחה בכל וקמה ויצאה. ראו אלה שראו את מלכה’לה הקמה ויוצאת, ולא אמרו לה כלום. אך, משיצאה שעה ארוכה ומלכה’לה לא חזרה, נזכרו ביציאתה והחלו דואגים לה.

נגשה גיטל למשה אדמוני ואמרה לו:

– כבר יצאו למעלה משעתיים ומלכה’לה טרם חזרה.

שמע משה מה שאמרה גיטל ולא אמר כלום. וכי מה יש לו לומר לכך. כולם ידעו שכבר יצאו שעתיים ומלכה’לה טרם חזרה. פכרה גיטל כפיה ואמרה באנחת לב:

– אל אפתח פה לשטן… מי יודע מה קרה לה?

הגביה משה עיניו כלפי גיטל והמהם רגוזות:

– אל תפתחי פה לשטן. כלום לא קרה. ודאי תחזור מיד.

הפסיעה גיטל לעבר שרפרפה, נסתה לישב עליו ונתמרד גופה. קמה שנית ונגשה לפנחס. אמרה לפנחס מה שאמרה למשה. שמע פנחס מה שאמרה גיטל וענה מה שענה משה חותנו.

– ודאי תחזור מיד. אל נפתח פה לשטן.

ביני וביני שקעה שמשו של יום מחוץ למרתפים. ערב נינוח ושלו ירד על ראשי הגגות המרועפים. שקט ודמדומים ירדו, שקט ודמדומים המתמזגים לאחד קטיפתי העוטף הכל, המהסה צעדי אנשים ומרדים חתולים ליד פתחי בתים.

ומלכה’לה לא חזרה.

יושבי המרתפים, שבאזניהם עוד הדהדו קולות הנפץ והרעמים, נתחרדו מן השקט שנפל פתאומית. הרים מי עיניו – ראה שמים מוארים באור נרות, עינים קרועות תמהון ואזנים שלופות אל השקט המאיים, ונצבט בו לבו.

ומלכה’לה לא חזרה.

נגש משה לגיטל, שישבה דמומה על שרפרפה וקשובה אל השקט, ואמר לה:

– בחוץ הכל שקט. אפשר, היא נגשה לביתה. מי ידע. עקשנית זו. אפשר… אפשר… כדאי היה לגשת…

משה תלה עיניו בעיני אשתו ולא סיים משפטו. קמטה גיטל מצחה ואמרה:

– על פי אמת, חייב פנחס לצאת ולראות מה קרה לאשתו שיצאה ולא חזרה. אלא… לומר לו אשר לא הבין מאליו… להעמיד אותו על מה שלא עמד בעצמו… איני יודעת.

אמר משה:

אפשר צודקת את, איני יודע…

והפנה עצמו לצד פנחס. משראה פנחס את משה חותנו המפסיע אליו, עקר עצמו ממקומו וצעד כנגדו. לא המתין פנחס’ל עד שחותנו יפנה אליו. הקדים אותו אמר לו:

– אגש לביתי. אפשר מלכה סרה לשם. מן הסתם, לשם נגשה.

נפתע משה מזריזותו ואמץ לבו של פנחס’ל חתנו, הרים עיניו כלפי תקרת המרתף ומשך כתפיו בתמיהה ופסע אטית למקומו.

*

משונות הליכות בני אדם, הליכות בני אדם הגלויות ונראות; מחשבותיהם הנסתרות לא כל שכן. פנחס’ל בן הקרלינאי, שנראה תמיד מבוהל ונפחד, נתמלא זריזות ואמץ. עזב מרתף מבטחים ויצא בגפו לחצרות מופקרות מבעלים וחסופות לפגזים וקלעים של הרג. מה חשב פנחס’ל בעת הליכתו, ומה חשב סמוך להליכתו? אפשר, פנחס’ל, שמאמין היה ובעל דמיון היה, אמר בלבו: אוֹמר מנין פעמים תפלת אשרי, ואם מלכה לא תבוא עדיין – אלך לראות היכן היא. אמר פנחס’ל מנין פעמים תפלת “אשרי יושבי ביתך” ומשלא באה מלכה’לה – הלך לראות היכן היא. ואפשר, ראה פנחס’ל כי מלכה’לה אשתו יצאה ולא חזרה ורצה לרוץ מיד לכל המקומות שבעולם כדי למצוא אותה, אלא שרגליו לא נשמעו לרצונו ונשאר במרתף. בא יענקיל משומד ותקע בו מבט של גיחוך והחלו רגליו רצות מאליהן. ואפשר, לא זה ולא זה. אלא, כל השעות שלפני כן, לבו של פנחס כעוס היה על אשתו, שהלכה ולא אמרה לו, ומתוך שלבו כעוס היה לא נתפנה בו מקום לרחמים. משירדה חשכה ומלכה’לה לא חזרה נכנסה דאגה ללבו. ומשהחל דואג נכבש כעסו, באו רחמים והכניסו עצמם ללב. רחם פנחס’ל על מלכה’לה אשתו והלך לחפש אחריה במקומות סכנה ופקוח נפש.

*

יצא פנחס’ל להפקר החשוך בפה מלא פסוקי תפלה. עמדה לו זכות פסוקי הקודש ולא חש בחשכה ובפחד. ובעת הליכתו היה דומה בעיני עצמו כמהלך בעינים עצומות, והדרך והגדרות והמדרגות והבורות כחדשים שזה עתה נראו לו ראשונה.

כך היה מהלך עד שהגיע לחצר ביתו. הגיע לחצר ביתו הכיר אותה מיד, והכיר עצמו שהוא עומד לפני ביתו. הקפיץ עצמו על המדרגות ונכנס במרוצה לתוך ביתו.

ראה פנחס’ל נר דולק, ערמה של כבסים ואת מלכה’לה היושבת ליד הנר. חש כי רגליו מתמוטטות תחתיו ונתישב על הספה שעמד בסמוך לה. הסתכל במלכה’לה המוארת באור הנר וראה כי פניה רגועות וחיוכים קלילים קורנים עליה. בדעה זחוחה ובשמחה חרישית מושיטה היא ידה לצבור הכבסים המוטל על הארץ לפניה. שולה אחד מן הכבסים, מניפה אותו באויר, משטחת אותו על השלחן, מחליקה עליו ומקפלת, מחליקה ומקפלת.

יושב פנחס על הספה, מסתכל במעשיה של אשתו ואינו אומר כלום. אם משום עיניו, שנתלו במראה שלפניהן ונתבהל, ואם משום שמבוהל היה מן הדרך ושכח כי עליו לאמר מה לאשתו. ואם משום שרבות היה לו לאמר למלכה’לה טרם שמצא אותה, ומנתגלתה לפניו מוארת באור נר – נערבבו עליו כל דבריו ולא נשמעו לפיו.

מלכה’לה מרימה עיניה מידיה המחליקות על הכבסים ורואה את פנחס’ל היושב באפלה. אין היא שואלת אותו כלום ואינה אומרת כלום. רק תולה בו עינים ממקום ישיבתה ומחכה לדבריו. רואה פנחס את מלכה’לה השותקת ואת עיניה התלויות בשפתיו ומושך בכתפיו. נפתח פיו בכח משיכת כתפים ונזרקו לחלל האויר מלים שלא מלבו באו, מלים הנזרקות מפה שעשה עצמו פטרון ללב:

– סכנת נפשות ממש. מעשה הפקר – כזורק עצמו מן הגג, כמשליך עצמו אל האש. ממש סכנת־נפשות. מעשה הפקר, רחמנא ליצלן.

שומעת מלכה’לה אשר נזרק מפיו של פנחס ומתעלמת מן המלים, ואינה מתעלמת מקול הלב שבין המלים. שומעת היא קול עגמת הנפש של בעלה ולבה מתמלא רחמים עליו. מניחה את הכבסים מידיה וקרבה אליו. נוטלת יד ימינו בידיה הרחימאיות תולה מבטיה בשפתיו ואומרת לו:

– לא מתוך כונה רעה עשיתי, פנחס. כשיצאתי משם לא ידעתי שאגיע לכאן, משהגעתי לכאן שוב לא יכולתי לחזור לשם. אתה מבין?

פנחס אינו מגביה עיניו משפת־המטה ואומר:

– איני מבין, איני מבין. יוצא אדם לסכנת נפשות ואינו יודע… איני מבין…

מלכה’לה מורידה עיניה שהיו תלויות בשפתי פנחס ואומרת:

– אפשר שאינך מבין, אבל כך היה.

אומר פנחס:

– אפשר שכך היה, אבל עכשיו עלינו לחזור.

אומרת מלכה’לה:

– איני יכולה לחזור לשם.

אומר פנחס:

– מה שיך אינך יכולה? – אתי את חוזרת.

אומרת מלכה’לה:

– איני יכולה לחזור למרתף ולמזרנים ולחושך. איני יכולה.

אומר פנחס:

– אבל, סכנת נפשות ממש!

אומרת מלכה’לה:

– מלאך המות מוצא דרכו לכל מקום, וגם למרתפים!

מגביה פנחס קולו ואומר בכתפיים מרטיטות:

– חס וחלילה! אל תפתחי פה לשטן! מצווים אנו לשמור על נפשותינו מאד ואלקים ברחמיו ירחם עלינו.

אומרת מלכה’לה:

– איני חוזרת למרתף.

רואה פנחס כי דבריו לא יכנסו לאזניה, מגביה הוא עיניו ופונה אליה בדברי פיוסים ותחנונים:

– עשי למען אביך ואמך, שלבם יוצא מצער ודאגה. חזרי ותקני לך עולם מלא בשעה אחת.

שומעת מלכה’לה קולו של פנחס ואת דבריו ונתפשת בהרהורי לב. נדמה לה, כל המעמד הזה וכל הדברים האלה אינם אלא חזרה על מעמד שעמדה בו ועל דברים ששמעה ואמרה. מושכת כתפיה בכעס ואומרת:

– איני חוזרת למרתפים.

ובשעה שמלכה’לה מושכת בכתפיה נמשכת מטפחת ראשה משערותיה ונושרת לארץ. מסתכל פנחס’ל בפניה ורואה שלא תחזור אתו. מושך גופו לצד עצמו, משכל ידיו לתוך שרוולי מעילו ומתכנס לתוך עצמו. ומלכה’לה קמה מן הספה, ששמשה להם מטה בלילות, וחוזרת לכבסים.

חוזרת מלכה’לה לשבת אצל השלחן שעל יד צבור הכבסים. מושיטה ימינה לערמה, תופסת אחד מן הכבסים, מטלטלת אותו באויר, מותחת אותו על השלחן ומקפלת, מותחת את המקפל ומקפלת שוב…

*

טובות היו שעותיה המועטות של מלכה’לה לפני שהגיע פנחס. יחידה ושלוה התהלכה בביתה הקטן, מתחייכת לעצמה ומתחייכת למראה העננה הקלילה המשתקפת בשמשות החלון. כל העולם נראה לה כדאי וטוב. הכל ראוי ללטף יד ולמבט רחמים. שמחה וזריזה הפסיעה בחדרה, הסירה אבק מהרהיטים, פרשה והעמידה כלים במקומם. והנה בא פנחס ו“סכנת נפשות ממש”… ו“איני מבין”… ונטל טעם העולם, נתערבב הלב ונטרדה השלוה. נטל טעם צנתם הטובה של הכבסים, נפגם ריח העמילן והועם אור הנר.

יושבים מלכה’לה ופנחס במקומותיהם. זה על ספת המטה וזו אצל השלחן ושותקים זה מול זה. כאילו לא את ידו של פנחס’ל שלה החזיקה מלכה’לה זה עתה בידיה. כאילו לא אל קול לבו שבין המלים הקשיבה. נתפער המרחק שבין השלחן ובין ספת המטה מהלך של ימים ושנים, ואין בידי זה לעבור לזה, ואפילו שניהם רוצים.

מלכה’לה יושבת ומקפלת את הכבסים ואינה מחליקה עליהם עוד. צבור הכבסים המוטל על הארץ הולך ופוחת וסדורי הכבסים המקופלים הולכים ומכסים פני השלחן, ואור הנר הולך ומתעמעם. נטפי חלב מטפטפים על פמוט הנחושת המבהיק; מצטרפות טפות למעגלים משוננים, מתפצלים למחטים, מחטים דקיקים, מתמזגים לעמודים תלויים באויר.

מלכה’לה מסתכלת בנר ובנטפי החלב ואינה מסתכלת לעבר פנחס. ופנחס יושב מצונף בפנתו ודומם. ראשו שמוט בין שתי כפותיו וזרועותיו שעונות על ברכיו. טוב־טוב היה לה למלכה’לה לו יכלה לגשת עתה אל דלת החדר ולנגוע בידית הברזל הקרירה, להשעין עצמה על אדן החלון, להושיט ראשה כלפי חוץ ולהסתכל בכוכבים. אך, מלכה’לה אינה יכולה לקום ממקומה. פנחס, היושב מצונף בפנתו, תופס כל חלל החדר. ולא נשאר לה למלכה’לה אלא הכסא שהיא יושבת עליו והנר שהיא מסתכלת בו.

ופנחס יושב מצונף בפנתו, יודע הוא שסכנת נפשות ממש לשבת במקום שהוא יושב. כל רגע עלול להביא עליו מיתה של רסוק אברים ורטוש מעיים. ויודע הוא שעוד חמשה כבסים נשארו מוטלים על הארץ. כשתגמור מלכה’לה לקפל את כלם ודאי תשוב ותעשה ערמה מצוברת מהם, ושוב תתחיל מן הראשון. חייב פנחס לקום ממקומו ולחזור אל המרתף ולספר את אשר צריך לספר, אלא שאין רגליו נשמעות לו. כשיצא מן המרתף – מתוך דאגה ואהבה לאשתו יצא. נפתחו לפניו פסוקי הקודש וטעם נגונם ולא היה לפחד שליטה עליו. עתה שרוצה הוא לצאת לדרכו אל המרתפים, מתוך דאגה לעצמו ומתוך שחס על גופו, בא הפחד בלבו והקפיאו במקומו ולא יכול לקום.

כך ישב פנחס קפוא במקומו, רוצה לקום ואינו מעז, עד שבא עליו מה שפחד ממנו והקפיצו ממקומו.

קול רעש של אלפי סדינים נקרעים בבת אחת חתך פתאום את הדממה. האויר נתרוסס לרסיסים, ורסיס ברסיס הוטח, בקולי קולות ובברקי אור. נתערבלו כל המראות למראה אחד, שהוטח על הראש והכתפיים והשתבר לאלפי שברי מראות. ימים של אש וימים של חושך נתפוצצו מתחת לעינים העצומות והכו על הרקות באלפי פטישים.

*

אף שפנחס ירא היה כל הזמן מן הפורענות העומדת לבוא, משבאה עליו לא היה מוכן לה. שאינה דומה פורענות שאדם רואה בדמיונו לפורענות שרואה על בשרו. בדמיונו ראה מעיו מרוטשים וגלגלתו מרוסקת, ונשאר יושב במקומו. באו קולות נפץ והכו על אזנו והתקפץ ממקומו כנשוך נחש.

פנחס קפץ ממקום ישיבתו ודחק עצמו בפינה שבין ספת המטה ובין קירות החדר. חשו רגליו במטה ופרקדו עצמן מתחתה. ומכיון שראשו ולבו בהולים היו ולא מצאו מקום לעצמם, נגררו אחר הרגלים שמתחת למטה. כך מצא פנחס עצמו כל כלו מתחת למטה: ידיו אחוזות בכרעיה כבקרנות מזבח ועיניו עצומות, שלא יראה עצמו.

מלכה’לה, שלא הטרידה עצמה לפורענות טרם שבאה, משבאה הפורענות לא חשה בה אלא בגופה; הושיטה ידה לכבסים, בא קול נפץ וטלטל אותה ממקומה. נפלה מכסאה ונתפרקדה על הארץ. מצמצה בעיניה, החליקה בידיה על גופה המחובל וקמה על רגליה. נגשה לספת המטה לראות מה קרה לבעלה ולא מצאה אותו. פתחה את הדלת ולא מצאה אותו בחצר. העבירה עיניה על כל פינות החדר ולא היה שם. פתחה פיה וקראה “פנחס”, שמעה קול “כן” עולה מתחת לכסוי המטה. נגשה למטה והרימה את הכסוי, ראתה את פנחס שוכב מרעיד על הארץ. הורידה מלכה’לה את הכסוי על בעלה שמתחת למטה ויצאה את החדר.

שמע פנחס קול דלת מוטחת, והוציא ראשו מתחת למטה. פתח פיו לקרוא “מלכה’לה! מלכה’לה!” ונתמעכו ההברות בגרונו. אסף ראשו לגופו ונשאר מוטל מתחת למטה מרעיד מקור ומפחד. ומלכה’לה יצאה ללילה.

*

בשעה שמלכה’לה עזבה את אביה ואמא ובעלה – ברחה מן המרתפים וכוונה פניה לביתה. עתה, שעזבה את ביתה, לא היה לה מקום לכוון את פניה אליו. יצאה אל הלילה והלכה אחרי רגליה.

דממה רוגעת וקרירה קבלה את פני מלכה’לה. חצרות עזובות שטחו עצמן באדישות צנועה לפני כוכבים מסתכלים מגבוה. והכוכבים, זעירים ורחוקים, קרנו זה לזה וכל אחד לעצמו בתבונה חרישית, כאילו אינם יודעים כלום, או כאילו יודעים הכל עד תכלית. רוח קרירה התהלכה על ראשי הגגות, לטפח מזוזות פתחים וצמרות עצים. הכל נשם לילה ושקט. אנחות יושבי המרתפים לא עלו לחצרות וברקם האפל של החלונות הכבויים לא חדר למרתפים.

מלכה’לה עברה את חצרות השכונה הדוממות בצעד משוחרר ובלב ריק. כהלוכו של מי שנקרע בבת אחת מכל שהיה קשור ונשאר משוחרר וריק ומהלך. לא היה בלבה של מלכה’לה רק מה שראו עיניה: כוכבים וחלונות, בתים, בתים, מדרגות אבן, גדרות ופחי זבל. מרזבת פח נקובה משתלשלת ברפיון מהגג. מעקה ברזל מעוקם מוטל סתם כך באמצע החדר.

כמה טובה הרוח הקרירה. והרגלים מהלכות ומלכה’לה אחריהן. עברה את החצר הרחבה ונכנסה לחצר בית־המדרש. יצאה את חצר בית־המדרש ועברה דרך שער השכונה. עמדו רגלי מלכה’לה מחוץ לשכונה – המשיכו הליכתן בדרך שהיו רגילות בה, כדרך רגלים שאין להן אלא מה שזכור להן מן ההרגל. הגיעה לכביש המוביל לשכונת החפשים לא זכרה כל מה שראתה בשכונות החומות. ואפשר, לא היה זכור לה מה שראתה בשכונת החומות והגיעה לכביש של שכונת החפשים. שהרי, מי שאין לו בזמן הליכתו אלא הליכתו בלבד, שוב אינו מבחין בין מוקדם למאוחר, ובין סיבה למסובב. מלכה’לה החליקה על שמלתה ולא נזכרה במטפחת ראשה שנשרה ולא במטתה שבעלה נשאר מוטל מתחתה, והמשיכה הליכתה, עד שהגיעה לביתו של הד"ר רוזינהק.

אילו היתה מלכה’לה מכוונת צעדיה במחשבה ובכוונה לא היתה מגעת למקום שהגיעה. כל מה שהיה ידוע ומוכר למלכה’לה פשט צורתו ולבש צורה אחרת: ראשי בנינים נקטמו, צלעות בתים נשתחקו, אבנים לבנבנות נתייפחו בעפר ובפיח, אבני גזית חלקות נתכסו צלקות, בקיעים ושריטות, וארגזי חול ושקי עפר וחביות אבנים הסתירו פתחי בתים וכניסות בנינים. לבה של מלכה’לה ריק היה ודעתה לא היתה נתונה לא לדרך שהיא הולכת ולא לתכליתה.

*

משעמדו רגליה של מלכה’לה לפני פתח ביתו של הד“ר רוזינהק נתבהל עליה לבה ונתרעד גופה; מי יאמר כי הד”ר בביתו; שמא גם הוא מצא לו מרתף ונתכנס לתוכו. ואם בביתו הוא, מי יאמר כי רוצה הוא לראותה. ואם גם ירצה לראותה, מה טעם רוצה היא לראותו. ואם ישאל אותה “איפה היית כל הזמן?!” מה תאמר לו היא. ובכלל, מה יכול הד"ר לאמר לה, ומה רוצה היא שיאמר לה.

כך עומדת לה מלכה’לה בפרוזדור האפל, לבה נקוף ופניה מול דלת ביתו של הד"ר. אבריה מרעידים מצינה ורגליה מסומרות למקומן. יודעת היא כי עליה לחזור על עקבותיה או ללחוץ על פעמון הדלת, ואינה יכולה לעשות לא זה ולא זה. אלמלא כל מה שעבר עליה בדרך ולפני שיצאה לדרכה, היתה רואה דברים כמות שהם. עתה, שוב אין אבריה נשמעים לה ואין היא יודעת מה להשמיע לאבריה.

אפל הפרוזדור, אין להבחין בו בין ספי דלתות לשלבי מדרגות. דחוסה האפלה ודחוס האויר בפרוזדור וריח כבד עומד בחללו. ויודעת מלכה’לה שפניה מכוונות לדלת הד"ר וגבה למדרגות. אף על פי כן אינה יודעת לאן לפנות.

וכדרך הדברים, משאין בכחו של אדם לילך בדרך שהוא רוצה בה, באים אחרים ומוליכים אותו. פתח שכנו של הד“ר רוזינהק את דלתו ויצא לפרוזדור. ראה השכן את העומדת ליד דלת הד”ר, ופנה אליה ואמר לה:

– הד"ר רוזינהק בביתו. עכשיו שאין חשמל והפעמונים אינם מצלצלים ואנשים נקראים פתאם מבתיהם, אין אדם יודע על דלתו של מי דופקים. דפקי חזק על הדלת.

כנסה מלכה’לה כל כחותיה באצבעותיה ודפקה על הדלת. נפתחה הדלת והד"ר יצא מפתחו.

*

הד"ר רוזינהק לא הכיר את העומדת באפלה, הרחיב עיניו ופלט מפיו “כן?”. אמרה מלכה’לה:

– שלום הד"ר רוזינהק. אין הוא מכיר אותי?

טלטל העומד בפתח את כתפיו ונענע בידיו.

– איני זוכר, כלום איני זוכר.

התקרבה מלכה’לה לבהרת האור שבקעה מן הפתח ואמרה:

– מלכה וויס אני, מלכה וויס, עוזרת הבית של הד"ר.

– אה, מלכה וויס, הגב' וויס, אה, כן, כן, הגב' וויס.

טלטל עצמו מחלל הפתח ופנה מקום למלכה’לה. עקרה מלכה’לה ממקומה והלכה אחר הגוף המטלטל עצמו מרגל לרגל. נכנסה לדירתו של הד“ר, ולא הכירה לא את הדירה ולא את הד”ר.

חושך שרר בבית הד"ר. חושך אפלה. ולא כאפלה זו שבאה משר של לילה, המכבה חמה ומדליק כוכבים צנועים וירח חייכני להמתיק שנתם של תינוקות וצדיקים. חושך־אפלה הבא מידי אדם, המסתיר פניו מן הרקיע, מסמא חלונותיו בארגזי עפר ושקי חול מפחד המות, ומדליק עששית להאיר דרכו בחשכה.

חדר האורחים המרווח, שהרחיב דעתו של כל נכנס לתוכו בכליו הנאים ובריח פרחים שעמד בו תמיד, היה מלא צללים מרקדים, קופסאות, בקבוקים וכלי אכל, וצלו של הד"ר המתרוצץ מקיר לקיר.

מלכה’לה צמצמה עיניה והרחיבה אישוניה כדי לקלוט את החושך והצללים ופני הד“ר הנפולים, ולא אמרה כלום. וכי מה יכולה מלכה וויס, עוזרת הבית שברחה מבעלה וממשפחתה, לאמר לד”ר רוזינהק השרוי בחושך?

אנשי שכונת החומות ברחו מדירותיהם וירדו למרתפים. הנמיכו קולם ודברו בחשאי זה עם זה והתפללו לרחמים. הד“ר רוזינהק הפך דירתו למרתף חשוך וצלו מתרוצץ מקיר לקיר. מלכה’לה ברחה מן המרתפים והשאירה את בעלה מוטל מתחת למטה ובאה לביתו של הד”ר, והד“ר עיניו דולקות ושפתיו חשוקות – מה מלים יכולה מלכה’לה לאמר? עומדת היא ושותקת. והד”ר מתרוצץ ושותק. לא טוב לה למלכה’לה, ולא טוב לו לד“ר. לא טוב לה למלכה’לה, שלמקום שברחה ממנו אינה יכולה לחזור, ובמקום שבאה אליו אינה יכולה להשאר. ולא טוב לו לד”ר, שביתו הפך למרתף וגופו הפך צל חשוך ולשונו נטולה ממנו. רואה מלכה’לה שלא טוב לו לד“ר ואין לה מלה בפיו בשבילו. והד”ר אינו יודע על צרותיה של מלכה’לה. אפשר שאינו רואה אותה כלל. שפתיו חשוקות ועיניו בעולם אחר.

שתקה מלכה’לה כמה ששתקה, עד שיצאה מן הדירה החשוכה אל הפרוזדור האפלולי. שכנו של הד"ר עמד עדיין ליד פתחו, כעומד ומחכה לנכנסת שתצא מיד. ומשיצאה וסגרה דלת הדירה לאט לאט, התקרב אליה ושאל אותה:

– נו, הדבר אליך הד"ר? מרגע שנודע לו על האסון טרם הוציא מלה מפיו.

– לא, לא דבר כלום.

– כך־כך. הרבה מתו ועזבו את החיים. והרבה חיים נשארו צמודים למתיהם.

מלכה’לה הורידה ראשה על לבה והחלה לרדת מן המדרגות. שוב יצאה לאותם רחובות שהובילו אותה קודם לכן לד"ר רוזינהק.

*

שוממים וריקים רחובות ירושלים. ימים ולילות עמדה ירושלים מטרה לפגזים וקלעים. האפילו בני ירושלים את אור חלונותיהם וכבו אור פנסי הרחובות, כדי לעוור עין אויב. בא שר של ירושלים והדליק כוכבים נוגים ברקיע, הנוסכים על האיר אור יקרות מלמעלה.

מלכה’לה מהלכת לה ברחובות הנוגים כשראשה על לבה, וראשה ולבה ריקים. כשיצאה מבית בעלה, הלכה אחר רגליה, שהביאו אותה לביתו של הד“ר. עכשיו, שיצאה מבית הד”ר, אין להן לרגליה היכן להוביל אותה. חפשית מלכה’לה מכל מקום וריקה מכל דבר. יכולה היא להתפרקד על גדר הבנין שממולה ולהסתכל בכוכבים הנוגים עד אור הבוקר, ויכולה היא ללכת לכל מקום שבעולם.

רוח קרירה באה מן ההרים ומבדרת שערותיה הגזוזות של מלכה’לה. מלכה’לה מפסיעה צעד צעד ברחובות הריקים וקולטת קול צעדיה. משונה העולם בעיניה ואין לבה תמה על כך. הוריה עם שאר אנשי השכונה מכונסים במרתפים ומתפללים לאור נרות חלב. בעלה מוטל על הארץ מתחת למטה. הד“ר רוזינהק מתרוצץ בחדרו ולשונו נטולה ממנו. ובחוץ מאירים כוכבים והיא פוסעת לה ברחובות ריקים ונוגים. אין לה מקום לכוון פסיעותיה אליו, אף על פי כן פוסעת היא. משל הכל במקומו ועולם כמנהגו. ואין היא תמהה על עצמה, שזה עתה עמדה נבוכה ועצורת נשימה לפני דלת הד”ר. זה עתה יצאה מן הבית, שהגב' רוזינהק ניטלה ממנו וצלו של הד"ר מתרוצץ בו. פוסעת היא מדודות וקצובות, לבה ריק ממחשבות ונשימתה רגועה. אין מלכה’לה מהרהרת במה שראתה ובמה שידוע לה. הכל זכור לה והכל רחוק ממנה. מהלכת היא ואין לה אלא מה שמשטח עצמו לפני רואותיה: בנינים וגדרות אבן, צמרות ברוש וכוכבי רקיע, כביש מתפתל וצללי שלטים, וידיה מתנופפות מאליהן. לא טוב לה ולא רע לה. דבר אינו עוכר את לבה ודבר אינו משמח אותה. מהלכת היא.

*

– מלכה’לה מהלכת בקצה האחד של הרחוב, ואדם אחר מהלך בקצהו השני. אין האחד יודע על חברו, ואין אחד מהם יודע שעתידים הם להפגש. אבל, ודאי יש יודע, ויש מזמן מי שאין לו מקום לכוון עצמו אליו עם מי שיש לו.

הלכה מלכה’לה עד שהגיעה לסמטא. הגיעה לסמטא – כוונה עצמה כלפיה. שירושלים רובה סמטאות סמטאות, וכל דרך וכל כביש סופו מסתיים בסמטא. שמעה רחש, ושמעה הד פסיעות ושמעה קול:

– מי שם?

עמדה מלכה’לה במקומה ופלטה בשנים נוקשות:

– אני.

חזר הקול ואמר:

– עמדי במקומך.

נשארה עומדת במקומה ומחכה. שמעה צעדים וקול ברזל משתקשק. הרכינה עצמה כלפי הקול, ראתה דמות הולכת וקרבה אליה. הסתכלה בדמות וראתה: ראש חבוש כובע־גרב חסר שוליים, המסתיר את הגולגולת עד אחר האזנים, ידיים מחזיקות רובה, ונעלים מסומרות היוצאות ממעיל ארוך.

מי את?

נעצה מלכה’לה עיניה בקנה הרובה המכוון כלפיה ופלטה:

– אני.

אספה הדמות את הרובה לצלעה. התקרבה סמוך סמוך למלכה’לה, התחייכה לעצמה בקול מלבב:

– נו, “אני” ענין אחר הוא.

ולאחר שהות בדיקה במבטים:

– אם לא איכפת לך, בואי אתי. נראה מה הביאך לכאן.

הזיזה מלכה’לה עצמה ממקומה. פלטה אנחת רוחה והוליכה עצמה אחר המעיל והרובה ההולכים לפניה. נכנסה לחצר ועלתה במדרגות כשהיא מהרהרת לעצמה: בנין זה פעמים הרבה ראיתי אותו מבחוץ, ומעולם לא ראיתיו מבפנים. מבחוץ נראה הוא צר ומצומצם ומבפנים מרווח וגדול. ולא סיימה הרהוריה עד שהגיע ההולך לפניה לדלת. פתח את הדלת ונכנס לבית. הפסיקה מלכה’לה הרהוריה ונכנסה אחריו.

*

מנורת נפט האירה חבורת ראשים שהופנו כולם כלפי הנכנסת. חתך אחד מן החבורה בקול צרדרד:

– במה הענין?

הצביע בעל הרובה בידו הפנויה כלפי מלכה’לה:

– זה הענין.

המהם פרצוף בשנים שלופות:

ענין כלל לא רע.

נעץ בעל הקול הצרדרד מבט דוקרני במהמהם והשתיקו, צמצם עיניו והפנה ראשו כלפי העומדת. נתקל מבטו בעיני מלכה’לה ונקטם עוקצו, פניו נתרחבו וחיוכים זעירים נתלו בזויות פיו.

יפה היתה מלכה’לה שעה שעמדה בצל והסתכלה באור המנורה, בחבורת הראשים ובצללים הרובצים לרגליה. עמדה שקטה וחלומה, ראשה משוך כלפי האור, פיה פעור קמעא ושערותיה סתורות על מצחה וערפה, מבטיה עוברים מפרצוף־פנים אל פרצוף־פנים, מקופסת הפח המלאה בדלי סיגריות אל המטות המקיפות כתלי החדר, אל כלי הברזל המוּטלים ליד כרעיהן. הסתכלה וחזרה והתבוננה, כדי להשקיט את אשר החל רוחש בלבה.

החברים, שישבו מסביב לאור, עיניהם עיפות וכל אשר בחדר מוּכר להם ומשועמם עליהם, התבוננו בעומדת חלומה ופעורת פה, כדי להשכיח על עצמם כל מה שבחדר. כל אחד מן החבורה התבונן בה וראה בה מהרהורי לבו; רצה לקום ממקומו ולהדביק לה על פיה נשיקה קלילה, לספר עמה על מה שהתרחש במקום הזה ועל מה שעלול להתרחש בו. רצה לקום ונשאר יושב במקומו ממותח צואר ושלוף עינים.

וכדרך הדברים, במקום שאין רצונו של אדם עומד, עומדת לו הרגשת אחריותו. כל אחד מהחבורה שלא היה אחראי למתרחש במקום וליוצאים ממנו ולנכנסים בו, רצה לקום ולא קם. צחי, שהיה אחראי במקום, נכפל כח רצונו באחריותו, קם ממקומו ונגש למלכה’לה.

*

כשנכנסה מלכה’לה לחדר לא ראה צחי מבטיה ושערותיה הסתורות, שאל פיו מאליו “במה הענינים”, התפרץ המהמהם ואמר מה שאמר. השתיק צחי את המהמהם במבטו וחזר והסתכל בנכנסת. נפגש מבטו בעיניה ונקטם עוקצו. חש רעידה קלה בלב ונתלו חיוכים זעירים בזויות פיו. נשתתק צחי ונשתתקה החבורה כולה עד שבאה הרגשת אחריות לצחי, נכפל רצונו וקם ממקומו. זקף קומתו והבליט חזהו ונגש למלכה’לה. רמז צחי למלכה’לה בידו והמשיך הליכתו. נרמזה מלכה’לה והלכה אחריו. עברו השנים את החדר, עברו את הפרוזדור ויצאו לגזוזטרא.

לבנה בהירה שטה ברקיע. עננה קלה שטה לצדה. קלילה העננה כרקומה מפוך, דמות חיה נפוחת־בטן לה, וראשה נטול מכתפיה. שטה הלבנה הבהירה, מתכסית בראשה המפורק של העננה־החיה, יוצאת לה ומפליגה לדרכה.

מרימה מלכה’לה את ראשה ורואה את הלבנה הברה ואת העננה־החיה. לא, העננה לא השיגה את הלבנה. התחמקה לה זו, הפליגה לדרכה לבדה. צחי מלפף בשתי ידיו את מעקה הברזל. מכופף גופו קמעא ומפנה ראשו כלפי מלכה’לה.

צריך לשאול את הנערה המשונה הזו מי היא, מהיכן באה ולשם מה. צריך הוא לדעת כל אלה. הוא האחראי למקום. העמדה הזו היא הקיצונית בקו. אין באים לכאן סתם כך; בפה פעור ובעינים חלומות. לפני השקט הארור הזה רטש פגז שניים מן החבורה. אחר כך פרץ השקט וממרט את העצבים יותר מן הקולות והברקים. וזו הגיעה לה כך ותוקעת עיניה בעננים. צריך להגיד לה, לשאול אותה. שדים ורוחות. פרצוף נאה לה, וגופה גזור כהלכה.

– הי. שמעי. איך את באה לכאן?

מלכה’לה מעבירה את ימינה על שערותיה הסתורות ואומרת כמדברת לעצמה:

– כשנשתתקו היריות יצאתי מן המרתף.

קולה צרדרד ומרטט, כיוצא מגרון חנוק דמעות, וראשה מופנה כלפי מעלה.

– מאיזה מרתף?

– מ“שכונת החומות”. כולם שם ירדו למרתפים.

– מ“שכונת החומות”…

חיוך מתפשט על שפתי צחי.

– ואיך הגעת לכאן?

מלכה’לה פוערת פיה ופולטת נשיפה כבדה. רטט עובר בגופה. דמעות נושרות מעיניה. דמעות כבדות מתגלגלות מעיניה התקועות בעננים ונופלות על המעקה. צחי מזיז עצמו ומושך בכתפיו.

– “תביני, הי. פשוט. כלנו תמהים אנו. אנו באים לכאן ב… בגלגול ב… בזחילה. דרך תעלות עפר, חפירות ובורות”. דבורו מתגבר והולך. נעשה נלהב ושוטף.

– ואת באת לכאן ככה. החברה הסתכלו על השמלה הנקיה שלך וחשבו שנפלת מן השמים". מלכה’לה מעבירה ידה לעיניה הדומעות ועוצרת דמעותיה במחי יד אחת. צחי עוצר בלשונו לרגע. קולט בעיניו תנועת ידה החפוזה וממשיך דבורו בקול חמים ואיתן:

– “את מבינה, זו העמדה האחרונה בקו. בסמוך יושב הצד השני וממטיר פגזיו לכל העיר, ובראשית וראשונה אל המקום הזה. פתאם נשתתקו. השד יודע מתי יפצחו שוב בנגינתם”.

מלכה’לה שומעת מה שאומר צחי ושותקת. ודאי כך הם הדברים, כפי שזה אומר. ואף שהדברים אינם טובים, קולו נעים לאזניה. טוב־טוב שחושך בחוץ, ואין רואים את עיניה הדמועות ואין רואים אותה כלל. מימיה לא עמדה כך, יחידה עם גבר זר, רחוקה מכל מקום וקול נעים מלטף אזנה.

*

משונה דרך האדם, ולבו, ומשונה דרך האדם ללב חברו, ומשונה שבעתיים דרכן של דמעות. כל אותם הימים, שמלכה’לה עשתה במרתפים, שמעה גניחות נשים וקול תפילות ותחנונים – ולא דמעו עיניה. ברחה מאביה ואמה, מבעלה וביתה, ויצאה יחידה לדרכה – ולא בכתה. ראתה את בעלה מוטל מתחת למטה ואת הד“ר רוזינהק פוכר כפיו באפלתו – ולא בכתה. הגיעה לחצר זרה ולגבר זר, הרימה עיניה לעננים וראתה עננה נפוחת־בטן ופרוקת־ראש, שלא היתה דומה לא לבעלה ולא לאמה ולא לד”ר – ופרצו דמעותיה.

וצחי, שראה את מלכה’לה נכנסת לחצר, הסתכל בפניה ומצא אותן מענינות ויפות. הוציא אותה משאר החבורה ונתייחד אתה בחצר, עמד בסמוך לה ולא מצא מלים בפיו מה לאמר לה – פרצה מלכה’לה בדמעות, החל פיו שוטף דבורים נלהבים על מעשיו, ועל טיב המקום, ועל ערך העמדה הקיצונית בקו.

הירח ממעל הולך ומפליג לדרכו שקבע לו יוצר שמים ואדם. רוח קרירה באה ונושפת בפני צחי ומלכה’לה העומדים על הגזוזטרא ומספרים זה עם זה. מלכה’לה מרעידה מפני הצינה ומשפשפת ידיה זו בזו. צחי מתחייך ולוחש למלכה’לה:

– אין אדם מתחמם בחום עצמו.

ותוך כדי חיוך מזיז עצמו כלפי עיניה התמהות ותופס לה בידיה. מלכה’לה מרתיעה עצמה ותולשת ידיה מכפותיו.

– עלי לשוב. ידאגו לי.

צחי מנער כתפיו.

– השעה אינה שעת טיולים, חברה. שקט זה עלול כל רקע להתפוצץ.

מלכה’לה נושכת שפתיה בשניה ומנענעת ראשה בסרוב.

– עלי לחזור.

*

בחצות חזרה מלכה’לה לביתה. שונה וזר נראה לה הבית וכל אשר בו, מוכר ורחוק, כזכרון חוזר אחר שכחה רבה. דממה ולילה. דממה של חצות ודממה של מקום עזוב מבעלים ודממה שלאחר רעש ומהומה. כמה עיפה היא מכל ההליכות שהלכה, מן הדברים שראתה ומן המחשבות שחשבה. וכמה טובה הדממה המעובה. מלכה’לה משטחת עצמה על ספת־המטה ונרדמת בבגדיה.

נרדמה מלכה’לה בבגדיה על ספת המטה שלה. ולא במקום ששכבה היתה בשנתה. בשנתה המשיכה הליכתה ברחובות ירושלים, פתחה חדרו של הד"ר ונרעדה ממגע־יד על כתפיה. חשה במבטיהם של חבורת ראשים מסביב לאור ובמבט ראש מציץ מתחת למטה, עד שנתרעד אויר החדר ונקרעו עיניה העצומות ונתפער פיה. אלפי צורות וקולות נתחרדו לפני עיניה ונשתאגו לתוך אזניה. מסכי אור ואופל נתקבצו בחלל. רעש אחר רעש הכה על אזניה. כשהעבירה מלכה’לה ידה על מצחה, היה מצחה מיוזע וקר ואצבעות ידיה פשוקות ושלופות. וכשהעבירה ידה על חזה וחשה בדפיקותיו – פרצו דמעות מעיניה.

*

חכמי אנוש, היודעים טיבו של צחוק ותכליתו של זמר, יודעים למיין דמעות לסוגיהן: דמעות צער וחרטה, דמעות שמחה ודמעות חרדה, דמעות הבאות מכוחו של נגון, ודמעות שאינן נראות לעין. מלכה’לה, שלא עסקה בחכמה מימיה, היטבה להתחייך בנגעה בברזל הקריר, בלכתה לפנות בוקר לד"ר רוזינהק, וידעה להצטחק במלוא־פה סתם כך. עתה מוטלת היא על ספתה ועיניה מגלגלות דמעות מאליהן. יורדות הדמעות בשני שבילים על לחייה ומטפטפות על כסוי הספה. ומצחה אינו מעלה קמט ועפעפיה אינן נעות. משל מצאה בכך טעם וספוק – להיות שכובה פקוחת עינים ודומעת. אור רקיעים בהירים ותכלת שחרית דפקו על החלונות, ומלכה’לה שכבה ועיניה מגללות דמעות.

קול פסיעות בא מעל לתקרת החדר. הרהור חלף במוחה של מלכה’לה: האנשים שם למעלה – מי הם? החלה להרהר באנשים ההולכים למעלה, נזכרה באנשים הרבוצים במרתפים, ונזכרה בעצמה, השכובה כאן לבדה, רחוקה מן המרתפים ורחוקה מאלה ההולכים למעלה. וכדרך ההרהורים, שמבהילים את האדם יותר ממה שהדברים מבהילים את הרהוריו, נתבהלה מלכה’לה מהרהוריה, קמה ממקומה והחלה להתהלך בחדר. באו החדר וכליו ושטחו עצמם לפני רואותיה. הכירה בהם את אלה שהיו שלה ולא חשה עוד בטעמם. כאילו, הכבסים הפזורים על השלחן, הצעיף המוטל הפקר על הרצפה, ספת־המטה ווילאות החלונות – כל אלה אינם אלא גרוטאות חפצים שהוציאו נשמתם מזמן. וכל כולם – מצבות עצמם למה שהיו. ובראייה שראתה את הכלים ראתה את האנשים והמעשים שעלו על לבה.

אילו ידעה מלכה’לה להלביש מחשבותיה במלים, היתה בודאי אומרת: אני עצמי איני אלא מצבה של זו שהיתה מלכה’לה. אך מכיון שפעמים הרבה אין הלב מגלה זממיו לפה, לא אמרה לעצמה ולא כלום. שטחה שתי כפותיה לפני עיניה ומשכה בכתפיה למראיהן. וכך, חזרה לחדרה ותמהה למראה ידיה, הרימה מלכה’לה את מטפחת הראש מן הרצפה, קשרה אותה לראשה, החליקה על שמלתה הקמוטה, ויצאה.

*

בוחן לבבות יודע שכך במפורש הרהרה מלכה’לה בדרכה: אחזור אליהם. ודאי כבר כרסמו עצמם מצער ודאגה. וכי מקום אחר בעולם מחכה לי וכי אנשים אחרים בעולם מחכים לי. כך במפורש הרהרה. עד שהגיעה ל“חצר הרחבה”. הגיעה לשם, ראתה אחד מקפץ על המדרגות המובילות לקומה השניה. ראתה את הלוכו ואת נעליו המסומרות ואת כובעו חסר השוליים, וראתה שאינו דומה ליושבים ב“שכונת החומות”, ודומה הוא לאלה שראתה אמש יושבים בחבורה בחדר של מטות וכלי ברזל ועשן סיגריות, ועיניהם עיפות ודרוכות. הסתכלה מלכה’לה בעולה במדרגות ונפסקו הרהוריה על המרתפים ועל היושבים בהם. נפסקו הרהוריה על המרתפים שעמדה בסמוך להם, החלה ללכת בעקבות המדרגות. שמע הזר קול צעדים מאחוריו, עצר הליכתו והפנה פניו לצד גבו. ראתה מלכה’לה את פניו ועמדה במקומה. נפנף הזר ידיו אליה שתתקרב. התקרבה מלכה’לה עד למדרגות. האהיל בכפו על פיו וקרא אליה:

– הי. בואי, עלי אלינו, חברה.

נערה מלכה’לה עצמה מן הדברים ששמעה וחזרה על עקבותיה.

*

מלכה’לה חזרה למרתפים. אך, לא בראייה שראתה אותם לפני שיצאה מהם ראתה אותם בחזרה אליהם. ולא בראייה שראו אותה יושבי המרתפים קודם שיצאה ראו אותה עכשיו.

אנשי “שכונת החומות”, שצואריהם עמדו תמיד בעול תורה, משבאה פורענות על ירושלים, קבלו על עצמם דין שמים והתכנסו במרתפים. צמצמו עיניהם מפני החשכה ועשו מקום לעצמם לתפילה ושינה, ובקשו רחמים. מלכה’לה, שפרשה מהם ופרשה מהמרתפים, ראתה בדרכה אנשים שלא קבלו על עצמם עול־תורה ומצוות, לא צמצמו עיניהם בזמן הפורענות ולא קבלו על עצמם את הדין, נתמרדו בה עיניה וראתה ביושבי המרתפים צללים הרובצים בחושך, ולא ראתה את נגון האבות הפרום על שפתותיהם. ואנשי “שכונת החומות”, שבזכות משה אדמוני ובזכות פנחס’ל יצחק אייזיק’ס ראו את מלכה’לה כאחת משלהם, משיצאה ולא חזרה דאגו לה והתפללו לשלומה. אך משחזרה, ראו את עיניה ואת הליכתה ונעצו בה מבטים של זרות ורחמים.

נגש אל מלכה’לה משה אדמוני ושאל כמוסות: “איפה היית? נשמתנו כמעט פרחה מדאגה לך”. הניעה מלכה’לה כתפיה ואמרה את האמת:

– לא הייתי בשום מקום.

נגש אליה פנחס’ל בעלה ועמד לידה ולא אמר כלום. וגיטל, שהטלטול קשה עליה, נשארה ישובה במקומה ועיניה וידיה לקראת בתה. וכל כולם מסתכלים במלכה’לה ומבטיהם זרים ושונים. רק בעיניו של יענקיל משומד נתהבהב הבהוב של קרבה גדולה. ופני יענקיל משומד ארוכים וחורים, כפני בר־מינן.

מלכה’לה חשה בכל גופה מבטי המסתכלים בה. ראתה עמידתו הדלה של בעלה ושמעה רוגזתו הקולנית של אביה. רצתה לעקור ממקומה ולהפנות פניה לעבר גבה. באו ידיה השטוחות של גיטל ופינו לה שביל של רחמים וסליחה. הניחה מלכה’לה לרצונה והלכה אחר ידי אמה הרועדות לקראתה. באה ליד אמה, שטחה עצמה על המזרן הפנוי לצדה, נעצה עיניה בתקרת המרתף ודממה. קרב פנחס’ל אליה ושאל לשלומה. לא הסירה מבטיה מן התקרה ולא פתחה פיה, אמרה גיטל לפנחס’ל:

– הנח לה עד שתנוח ותרגע.

הוריד פנחס’ל ראשו לעבר ידיו התלויות ברפיון, התאנח בלא קול וחזר למקומו.

*

עברה שעה ועברו שעות, ומלכה’לה לא פתחה פיה ולא הניעה בשפתיה, ולא דברה ולא אמרה ולא כלום. שכבה דמומה, עיניה פקוחות ומבטיה בתקרת המרתף. כאילו עולם חדש ושמים חדשים נתגלו לה על התקרה.

מה ראתה מלכה’לה על התקרה, ובמה הרהרה כל אותו יום ששכבה דמומה על המזרן – אין אנו יודעים לספר. ואפשר, לו גם נתנו מלים למלכה’לה לא היתה יודעת לספר על כך. אלא, מתוך סוף מעשה יודעים אנו לשער מקצת מחשבה תחילה:

לא עלו לה לרגליה של מלכה’לה לגרור אחריהן את לבה. כשם שראתה את יושבי המרתפים בשעת כניסתה, כך המשיכה לראותם; צללים שוכנים בחשכה. ולא שמעה תפילתם הצנועה ולא ראתה עמידתם הכאובה. מראות ברשות עצמם עומדים, באים הם בדרך שהם באים. ולוקחים אתם את הלב. הולך הלב אחריהם ואין הם הולכים אחר רצונו של לב. ראתה מלכה’לה ביושבי המרתפים מה שראתה ולא מה שהיה ראוי לה לראות.

משירד היום ונתעבתה החשכה במרתפים וכפלה קמה מלכה’לה ממזרנה ויצאה. ומשיצאה שעה קלה ומלכה’לה לא חזרה, ידעה גיטל וידע פנחס וידע יענקיל משומד – מלכה’לה לא תחזור עוד. רק משה אדמוני, שאמונתו גדולה משכלו האמין כי זכויות אבותיו הקדושים יעכבו בעדה. ולא כפי שהאמין משה נפלו דברים. יצא לילה ויצא יום ומלכה’לה לא חזרה.

ג

– ימים אחרים באו לירושלים. ימים שנתמעטה אימת המות ועצבונם ואבלם עמוקים מימי הפורענות. נתמלאו רחובות ירושלים מהלכים, אך קול דבורם נמוך היה ומבטיהם נמוכים. נדמו קולות הפגזים, שריקות הכדורים ורעש נפל אבנים ועצים, אך האדם התהלך עוד בשקט. ורבים ישבו על הארץ ומבטיהם בנרות נשמה של יקיריהם. –

אנשי “שכונת החומות” יצאו ממרתפיהם אך לא חזרו לבתיהם השוממים. גלו לשכונה אחרת ולבתים אחרים, שלא למענם נבנו ולא לדומים להם. רחוקים מבתי־כנסת ומבתי־מקואות, מריח תבשילי שבת ומקולות משכימי שחרית ומתקני חצות. וכדרך גולים ותלושים, הומך קולם ועיניהם בקרקע.

משה אדמוני וגיטל אשתו והטפליא מצאו להם דירות ארעי בשכונות הגולים, בין שאר אנשי “שכונת החומות”. התקינו להם ארגזי כביסה לשלחן ותיבות סרדינים לכסאות, וישבו אבלים ומבוישים.

– למה מגעת לי בושה זו, רבונו של עולם?

כרסם עצמו משה אדמוני ולא מצא מענה.

*

בלילה אחד חזרה מלכה’לה. אוי לעיניו של משה!. חזרה גלוית ראש ומופקרת לבוש: לבושה מכנסי גברים, חגורה בחגור של חיילים ונעולה נעליים מסומרות.

משה וגיטל נשארו דמומים על ארגזיהם, שתוקים וחוורים, מסומרים וקופאים. עיניהם גדולות ובולטות ופיותיהם פעורים.

מלכה’לה פרקה תרמילה מעל שכמה, התכופפה עליו ותקעה ידיה לתוכו. בזה אחר זה העמידה על ארגז־השלחן בקבוקים, קופסאות וחבילות. הטילה אותם אחד אחד, כשידיה רועדות מכל דפיקה שהיא משמיעה.

לפתע הגביה עצמו משה אדמוני מארגזו. אגרף ידו, עצם עיניו ונצטעק: “כיין נסך וכפת־עכו”ם. אסור כחזיר!" הוריד אגרופו על ארגז הכבידה וכל אשר על השלחן נתקפץ באויר וחזר ונפל ברעש. משה אדמוני חזר וצנח על ארגזו, פניו סמוקות, גידי צוארו בולטים ופיו מרוייר. גיטל העותה פניה וצמצמה שפתיה וחזרה והרטיבה אותן. נסתה להניע לשונה בפיה ולא עלתה לה. נשארו המלים דבוקות על לשונה וחנוקות בגרונה ולא יצאו מפיה.

מלכה’לה הסבה פניה לעבר הדלת. אם משום שלא יכלה לראות ביסורי הוריה הפנתה להם את גבה ואם משום שחשה באשמתה. דמעות לא פרצו מעיניה וגם לא עמדו לה בגרונה.

ראה משה אדמוני את מלכה’לה ההולכת לה פרץ שוב ממקומו: “אל תשאירי טרפה זו! כיין נסך וכפת עכו’ם!” ודאי דברים אחרים רצה לאמר לה, אלא שאלה לא נמצאו לו. חזר ואמר מה שאמר כבר.

שמעה מלכה’לה את אביה המצעק ולא הכירה אותו: אגרופים קפוצים ועינים בולטות וצואר ממותח גידים. כך לא ראתה מלכה’לה את אביה מעולם. אף על פי כן לא חשה בלבה לא רחמים ולא קרבה ויצאה מן הבית.

בדרכה עמד לעיניה פרצוף אביה המצעק ואגרופיו הקפוצים, ונזכרה במעשה האופנים שבימי ילדותה. והרהרה מלכה’לה לעצמה: יש דברים שגם אגרופי אבא נקפצים עליהם.

מלכה’לה לא חזרה עוד לבית אביה ולא לבית בעלה, לא בידים מלאות ולא בידיה הריקות.

*

אנשי “שכונת החומות” חזרו לבתיהם ונגון תפילתם נמוך משהיה ולבם מעורב עליהם. אפשר, הרגילו אלה את עיניהם לאופל המרתפים ושוב קשה היה להם להרגיל עצמם לאור יום ירושלים בהיר. ואפשר, ברחו אלה מבתיהם בשעת פורענות, באו קרקפתאות דלא מנחי תפילין ופלשו לתוכם, נדבק מה מהם באויר הבתים ושוב לא יצא.

בבית־הכנסת ראו אנשי “שכונת החומות” את פניהם של משה אדמוני ושל פנחס’ל בן יצחק אייזיק הקרלינאי ואת פניו של יענקיל משומד, ונזכרו במלכה’לה שברחה מהם, ונתעגמה תפילתם והומך נגונם.

בערב אחד יצא יענקיל משומד לחצר הרחבה, פניו עגומות וקולו כאוב, ומלמל כלפי אלה ששמעו:

– יש לב שנשבר מכובד נגונו, ויש לב שנגונו נפרם בו. יש תוקע עינים קרועות בתהום שלפניו, מתוך ידיעה ברורה – אין מאחים נגון שנפרם ואין מטליאים עליו. ומה שאין בד' אמות אין במלוא עולם. יש עוצם עיניו וממלא פיו פסוקי תפילה, כדי להחריש בלבו קול נגונו הפרום. ויש רודף צלילי אכזב…

כאן הפסיק יענקיל משומד את דבורו השוטף. תקע עיניו בעומדים סביבו ושלח אצבעו הרועדת כלפי האופק הרחוק. אחר שהות־מה המשיך בקול חלוש ורועד:

– כל המתרחש שם וכאן אינו אלא תולדה של נגון שנפרם. ואבוי לעינים הרואות!

יענקיל משומד הוריד עיניו לארץ, והעומדים סביבו משכו כתפיהם בתמהון.

א.

אותו לילה ליל כ"ב לספירת העומר היה. עשרה ימים קודם ליל ההילולא דרבי שמעון בר־יוחאי, ורבי דוידל עדין לא הזכיר בכלום את ענין העליה לקברו של התנא האלהי. תמהו חסידים ומקורבים ומשכו כתפיהם. אמרו:

– כל השנים כבר ביום ח"י לעומר ידענו מספר העולים ומספר החניות ומספר הדליז’נסים, יום שנשתטח בו על קברו של יוסף הצדיק בשכם ויום אמירת התהלים באהלו של ר' מאיר בעל הנס. והשנה עדיין לא הזכיר במלה אחת את כל הענין.

אותה שעה ישב ר' דוידל בידרמן בחדרו והגה בספר הקדוש הפתוח לפניו. פניו היו שלוות כפני תינוק בשנתו, חיוך תבונות על שפתיו ומבט עיניו כחל וטהור. נדמה, כל השקט הגדול של ליל ירושלמי מכוכב נתכנס לתוך ד' האמות של החדר. אור היה בחדר. אור גדול המזהר צללים ומרדים גוססים בחיוך.

לרגע הפסיק ר' דוידל עיונו בספרו, הרים עיניו כלפי תקרה ונתחיך לעצמו, כאילו פתר לרגע את סוד השקט ואת סוד האור שבצללים של ליל ירושלים מכוכב. השעין גבו על גב כסא העץ והרחיף מבטו באויר החדר. שלף ידו אל קופסת הטאבק המונחת על השולחן, הסתכל בה ממושכות, לטף עליה באצבעותיו הדומות לאצבעות נערה ודפק עליה בבהונו, פתח אותה בניחותא, קמצץ ממנה בין שתי אצבעותיו והגיש לאפו. הריח לאט לאט, מפסיק בין רחיחה לרחיחה, כאדם הגומע יינו טפה טפה, שלא לשייר אף קורטוב טעם כל־שהוא שלא תטעם לשונו.

דֶפֶק קל הרעיד את השקט הרובץ בחדר. קול חריקת דלת וגרירתה נשמע, ור' משה־יצחק הקרלינאי נכנס לחדר. הטיל ר' דוידל את ממחטתו בין דפי הספר, הגישו לשפתיו, נשק כריכתו בנשיקה קלילה וסגרו. הזיז את הספר מלפניו ורמז למשה־יצחק להתכבד בישיבה. שכן, כך היה מנהגו של ר' דוידל: משנכנס אליו כל מי שנכנס, היה מפסיק משנתו ומפנה עצמו כולו לאדם הנכנס.

קשרו חסידים מנהגו זה בדבריו שאמר: “מוטב שתכבד זולתך, משתתכבד לפניו בתלמודך”. ואומרים חסידים:

– מעולם לא ראינו את ר' דוידל מתנצח בדבר הלכה. ואפילו היו באים לפניו ושואלים אותו בדבר הלכה היה אומר: “הרי ר' שמואל סלנטר רב העיר, והרי ר' דובצ’ה דיין העיר. ואני איני אלא אחד מחסידיו של ר' אהרן הגדול מקרלין,”

הניח ר' דוידל שתי כפותיו על המפה הצחורה, האיר פניו לצד היושב לפניו ואמר לו בקול של קורבה גדולה:

– ודאי דברים של חשיבות בפיך, ר' יצחק.

נתעודד ר' משה־יצחק מן הקול החמים ומן הפנים המאירות ואמר בקול של חדוה כבושה:

– בענין העליה למירון באתי. הזמן קצר והמלאכה מרובה. ל"ג בעומר עומד מאחרי כתלנו ממש. ואנו עדיין לא התקנו אף מעט מן הדברים הצריכים הכנה והתקנה.

לאחר ימים ספר משה־יצחק:

– משאמרתי דברים שאמרתי, מיד נשתנו פניו של ר' דוידל. צער כל העולמות נתקבץ מכל מקום שהוא מצוי ונשתכן על פניו הקורנות. חס וחלילה משהו מן המאור שבפניו כבה, ומבטו התכל האפיר. אותו רגע נחשכו עלי כל העולמות. לא ידעתי מה לעשות בעצמי, אם לקום על רגלי ולצעק צעקה גדולה או לעזוב את החדר על קצה בהונותי ולהתפרח כעלה שהָשלך.

שהות גדולה ישב ר' דוידל כבוי־מבט, מעונן־פנים וקמוט־מצח. לפתע נער בכתפיו. זקף ערפו והפליט כמדבר לעצמו:

ודאי, ודאי, חייבים אנו לנסוע, ונסוע ניסע. אם ירצה השם!

רצה משה־יצחק לקום ממקומו ולהסתלק לו, הושיט ר' דוידל כף ידו לעברו ורמז לו שימתין. שלף אצבעו כנגד קופסת הטאבק ואמר:

– קופסת טאבק זו, שוויה בשוק פרוטות נחושת, וערכה אין להעריך. עברה אלי זו בירושה מר' אלעזר מנדיל מלֶלֶב, הריני כפרת עפרו. ואליו היא עברה מידיו של ר' אהרן הגדול מקרלין. רואה אתה, דבר הנקנה במטבע פעוט וערכו אין לשער. כי לוטפה הקופסא בידים טהורות והסתכלו בה רבבות מישראל בעינים טובות ובהמית לב. רואה אתה, ערכו של חפץ לפי הרגשת הלב והערכת הכבוד. הכול לפי יחס הלב.

ר' דוידל הפסיק לרגע, השפיל עיניו כלפי קרקע וסיים כמלחש:

– אם ירצה השם נעלה לקברו של התנא האלהי בליל ההילולא. ויעזור לנו המקום שתהא המית לבנו לפי השעה הקדושה ולפי המקום הקדוש.

ב.

למחרת היום נשכרו הדליז’נסים נמנו העולים, נקבעו החניות בדרך. והשיירה יצאה לדרכה.

כשעלה ר' דוידל לכרכרה נתרעדו לבותיהם של חסידיו, ניכר היה בו כי דעתו טרודה ולבו מועק. אך, כל זמן שלא אמר כלום, לא שאל אותו איש על כך. משיצאו לדרך נתגברה שמחת היוצאים, נתרעשה שירת הקודש ונשתכחו דאגות ומועקות.

כצפרים עפות במרומי תכלת עשתה השיירה את דרכה. היו הרקיעים טהורים, ההרים קורנים באור חמה, המרחבים פתוחים והרוחות קלילים, ושירת הקודש מאצלת מזיוה על הכול. נשתכח היסוסו של ר' דוידל שלפני היציאה, זעקתו בשעת יציאה. נתמלאו הלבבות בניגונים עד שלא נתפנה בהם מקום לכל מחשבה טורדת. כך בשעת הנסיעה בדליז’נסים, כך בשעת החניות, וכך בעת התפילות בצוותא במרחבי השדות ובעת עריכת השולחנות באכסניות השונות.

נסעו הנוסעים עד שהגיעו לעיר הקדש שכם מקום קברו של יוסף הצדיק. השאירו הכרכרות והסוסים לפני העיר ונכנסו ברגליהם לעיר הקודש, כדי להרבות בשכר פסיעות. עברו ההולכים את רחובות העיר המהמים קולות ערביים; סאון רוכלים מכריזים על מרכלתם, צחוק מסובים על שרפרפים נמוכים ונחירת לוגמים קפה שחור בספלונים מָזהבים. ריח פיתה טריה המהבילה מאש התנור ועשן בשר צלוי על שפודים תימר באויר. צלצולי צלחות נחושת, ריצת נערים מבוהלת, חרחור מקללים ולחישת מתברכים, טפטוף צעדי המכובדים הפוסעים בסנדליהם ורשרוש מלמלה, שחיזת סכינים ודפק קרדומות.

כל אלה נתערבלו לקול אחד מנמנם חושים ונוסך עיפות מתוקה באברים.

מצמצו הערביים בעיניהם הנסוכות תנומה וזרקו מבטי תמהון בשיירה המוזרה העושה ברחובותיהם. הזקנים מעוטרי הגלימות, מגודלי הזקנים, הרימו ידיהם על ראשם, על עיניהם ועל לבם, והפריחו ברכות לעבר ראשי המהלכים. הצעירים היחפנים, מחוצפי המבט, הוציאו לשונותיהם בהעויה מגוחכת, העמידו פנים מעוותות והפליטו קולות של גחוך וצחוק. תינוק מצולק־פנים הרים ראשו מעל כתפי אמו ופרץ בבכיה קולנית. קצב מקרן רחוב השהה קרדומו באויר לרגע, נער בראשו כמקיץ מחלום, והורידו בכל כוחו על סדנו המאודם.

הגיעו המהלכים למקום הקבר, נתנו לשמש הערבי כמה שבקש, הורידו מנעליהם ונכנסו לאהל הצדיק. נשים שבורות־לב, אלמנות צעירות מטופלות ביתומים רכים, נשים עקרות, אמהות לבנים חולים, כל אלה שבאו לבקש ישועה ורפואה פרצו בקולות יבבה ובקשו רחמים. זקני החבורה הוציאו ספרי תהלים מחיקם ומלמלו בלחש ובהטעמה פסוק אחר פסוק. הילדים בני השלוש והארבע, שהועלו עם הוריהם לתספורתם הראשונה, פערו עינים של תמיהה בפרוכות המנומרות המשוטחות על מבנה לבן בגודל איש, עד שנצבט בהם להם משאגת הנשים ופרצו בקולות בכיה.

ג.

אך נתעלמו מעיני היושבים בכרכרות הכִּפות המקומרות וראשי הגגות המרועפים, ושיטח עצמו לפני רואותיהם הגיא הרובץ בין ההרים גריזים ועיבל.

נעצו היושבים בכרכרות עינים של פליאה בשני גושי ההרים, שנשאו על גביהם את רגלי המברכים והמקללים, ונשמו במלוא ריאותיהם אויר תכול המרצד קרני שמש זוהרות.

מאליהן הופנו העינים מן ההרים הקרחים, המזדקרים לרקיע, לעדר עזים פועה, המלחך דשאו בשלוה נוגעת עד הלב. קול חליל מתנגן הגיע לאזני החולמים בהקיץ. הטו אזניהם כלפי הקול, ראו נער ערבי עטור כָּפִיה לראשו יושב שעון אל זיז סלע ומחלל בחלילו.

זחיחות־דעת גדולה והרגשת פיוס חמימה באו בלבות הנוסעים. חיוך של שלוה גדולה התפשט על שפתותיהם ובעיניהם עלה ברק פליאה של תינוקות.

לפתע שמעו את ר' דוידל מלחש באזנו של ירוחם פישל הגבאי:

– אמור לרכב שיעצור כאן!

עצרו הרכבים כרכרותיהם. ירד ר' דוידל וירדו אחריו כל הנוסעים בשיירה. הפסיע ר' דוידל עצמו לעבר הרועה המחלל בחלילו, הפסיעו אחריו כל המהלכים. הגיעו קרוב לנער המחלל, האיט ר' דוידל פסיעותיו ונתקרב בלחש של יראה, כמי שמתקרב אל העומד בתפילתו. הגיע ליד הסלע, הוריד עצמו על הקרקע, עצם עיניו וישב והקשיב לקול החליל המרטט בחלחול חנון באויר הזוהר. ראו כולם מה שעושה ר' דוידל ועשו כמוהו; הורידו עצמם על הקרקע, עצמו עיניהם והתמסרו לקול החליל הנישא על רפידה של פעיות חמימות.

כך ישבה החבורה וספגו את צלילי החליל הצובטים את הלב ומעלים דמעות טובות מתחת לעינים עצומות.

ראה הערבי המחלל את האורחים המוזרים הקרבים אליו בדחילו ויושבים לפניו שוקטים ומאזינים, והגביר ניגונו בכל כוחותיו. הסתכל בעיניו הערמומיות בפנים המזוקנות, בראשים המתנועעים ובפיאות המיטלטלות לצלילי החליל, בשביסים השחורים שבראשי הנשים ובעינים הפעורות של התינוקות, והמריץ עצמו לנפח בחלילו בהתלהבות עולה וגוברת. נענע בראשו וידיו אחר חלילו המתנועע בפיו, הרקיד כתפיו וטפח ברגלו על הקרקע, מתח צוארו וחזר וכנסו. עשה כל אלה במזיגה משונה של התלהבות דתית תמימה עם לגלוג דק מן הדק. היושבים על הקרקע עצומי עינים לא ראו את החיוך הלגלגני שבזויות פיו של המחלל ולא את הברק השחצני של המבטים הערמומיים. בעיניהם העצומות ראו צפרים של אש מתעופפות, רודפות זו אחר זו, בורחות זו מזו, מתעופפות בערבוביא וחוזרות ומכנסות עצמן שורות־שורות, מסתחררות במעגל ומתחלקות לחצים מעופפים. הכול כפי הנגון ההולך ועולה, השוקע ודועך. הכל לפי הצלילים הדוחפים זה את זה ונדחפים זה מזה, הנפלטים גועשים ומבוהלים והיוצאים מתונים ורוגעים.

לפתע נזדעזעו כלם מקול שאגה מסחרר.

– אש! אש! אני נשרף! הפסיקו אותו, הפסיקו!

בבת־אחת נפסק הניגון, כנחתך בסכין ונקצץ בקרדום. היושבים על הקרקע פערו עיניהם בבהלה. ראו את ר' דוידל עומד בידים מורמות מול החמה היוקדת, מכוסה זיעה קרה, שפתיו מרעידות, פיו פעור ובעיניו מבט דומם של עיני זגוגית.

שהות ארוכה עמד כך ר' דוידל עד שצנחו ידיו כלפי גופו, ראשו נשתפל כלפי קרקע ורגליו החלו מפסיעות עצמן מאליהן לכוון הכרכרות המחכות.

ד.

בדממה מתוחה ומעיקה המשיכה השיירה את דרכה. איש לא אמר דבר לחברו ואיש לא העז לפנות במלה אל ר' דוידל. חשו כל הלבבות, כי במעמד גדול הם עומדים, והתנחמו כי כשתגיע השעה הכשרה דודאי יזכו לשמוע מפי רבם את אשר התחולל אותה שעה משונה במרחב המכושף מצלילי חליל.

והשעה הגיעה. בשבת של אותו שבוע ערך ר' דוידל את שולחנו בישיבת “ר' מאיר בעל הנס”. היכל הישיבה נתמלא במאות חסידים, נשים וטף, שבאו לקבל את פני ר' דוידל בידרמן מירושלים ולחזות בשולחנו הערוך.

בשעת הסעודה השלישית, אחר שירת “אל מסתתר בשפריר עליון”, בניגונו של ר' אהרן הגדול מקרלין, אמר ר' דוידל:

– שלש מדרגות לתפילה, והדרגא הרביעית – לתפילת השטן. דרגא ראשונה בתפילה היא הגיית האותיות והמלים הקדושות בלב שבור ונפש נכנעת, והיא בבחינת “ותתפלל חנה”. כך מתפלל אדם אל קונו בשעה שהוא מבקש רחמים על עצמו.

דרגא שניה בתפילה, והיא דרגת ביטול העצמי וקבלת עול וצידוק הדין, והיא בבחינת “יהי שם ה' מבורך”. ודרגא שלישית היא העליונה בדרגות, והיא בעזרת הניגון הקדוש. שכן יש בידי הניגון לנפח נשמה יתירה באותיות הקודש, להעלות מתוך צרופיהן כוונות נעלמות, שמשהן עולות נעשה האדם שותף מתוך שמחה למעשי הקדוש־ברוך־הוא. והיא בבחינת “אז ישיר משה”. גדול הניגון ועמוק, מביא הוא לידי שמחה הגואלת את המות מצערו. שמחה שזכה לה משה במעמד נבו לא זכה לה איוב.

אך הניגון, יהודים, אינו אלא המפתח למלכות השמחה ולאוצר הכונות הגנוזות, בחינת מפתח ובחינת המקל שביד הסומא. והמוסר עצמו בידי הניגון ואינו משעבדו לתכלית מלכות הכוונות הקדושות, דומה, רחמנא ליצלן למי שמהלך ומפתח זהב בידו ומברגו בחלל הריק. ואומר אני לכם, יהודים, הזהרו מן הניגון המפתה. שכן מי שנתן בו כוח לפתח אוצרות שמחה וגנזי כוונות נתן בו כוח להחריב את העולם. משישתלט הניגון הערום בעולם, שלא תבוא אותה שעה, רבונו של עולם, איש את רעהו חיים יבלעו. האנשים, בבחינת מצבות מהלכות, יתהלכו בועלם של חרבן.

יהודים! עבדו את ה' בניגון וחילו ופחדו מפני הניגון הערום, שהוא בבחינת עֶריה, וכו מתפלל השטן.

שמעו השומעים דברי ר' דוידל והניעו ראשיהם ולחשו בהתפעלות:

– דברים גבוהים, דברים גבוהים…

רק מנין חסידיו, שעשו אתו את הדרך מירושלים לטבריה, ושמעו צעקותיו: שריפה! שריפה! בשעת ניגון הערבי, קשרו דבריו עם אותו מאורע, ופחד טמיר מלא לרגע לבותיהם.

ה.

יצאה השבת. ר' דוידל וחסידיו עלו להשתטח על קברי הקדושים. עשו לבותיהם לב אחד ופיותיהם נגון אחד והתפללו לגאולה ורחמים.

כשהגיעו לקבר ר' עקיבא בן יוסף, השוכן בעפרו של אחד ההרים הגבוהים המקיפים את ימת טבריה, היתה השמש מלהטת ברקיע, האויר דחוס, ואד ערפל חמים עלה מן הים והכביד את הנשימה. עמדה השיירה מיוזעי־פנים, אדומי־עינים, מאובקי נעל ורטובי בגדים. עפים ורצוצים עמדו לפני הקבר הקדוש. עיפים מן הדרך שעשו, מן החום העולה מן האדמה ומקהה את החושים ומן הערפל הדביק החודר מבעד לבגדים וממלא את האברים כבדות גדולה.

ר' דוידל השעין עצמו על מקלו המסוקס, העביר ידו על עיניו הלאות ואמר:

– הילולא זו של ל"ג בעומר, זכה בה אריה דבי עילאי, ר' עקיבא בן יוסף. אלא שצדיק זה, שהיה בכוחו להוריד כתר תורה מראשו קֳבל רבבות תלמידיו, ולשימו בראש רחל בת כלבא־שבוע, כיבד בכבודו את התנא האלהי, שלא נתן לבנו ר' אלעזר להטיל מבטו בעולם ולעשותו גל של עצמות. ורק אחר שאנו מיחדים עצמנו עם זכרו של מי שמצא את העולם ראוי וכדאי, בכוחנו לעלות לקברו של התנא האלהי, שבחר מקומו בשמיא עם הנביא אחיה.

למחרת עשתה השיירה את דרכה לעיר האר"י הקדוש, צפת.

לאחר ימים ספרו חסידי ר' דוידל:

כל אותן השעות שעשו את דרכם מטבריה לצפת, לא פתח ר' דוידל את פיו לאמר מלה של כלום. ישב מכונס לתוך עצמו ומופרש מכולם. משל עולם כולו בחוט שערה תלוי, ומשאתה מנתק מבטך ממנו נופל זה לתהומות ומתנפץ לשברי שברים.

תמהו חסידים ומקורבים על שלא מצא ר' דוידל מלה של כלום על האר"י הקדוש ועל שאר צדיקי עולם, השוכנים בעפרה של צפת, ואמרו בלבותיהם: כשם שטעם לדבורו של ר' דוידל, כך גם טעם לשתיקתו. ודאי השעה היא של נאה שתיקה.

כשהגיעו למעין מגידו, המפכה מימיו שלוליות־שלוליות וממלא בדרכו בריכה המוקפת סלעים, פתח ר' דוידל פיו ואמר:

– נטבול עצמנו במים המטהרים. ומי שענה לנעמן בשעתו יעננו ויטהרנו.

טבולים וטהורים, רוננים ונלהבים, הגיעו הנלבבים לחצר ר' שמעון בר־יוחאי. פתחו פיהם בשירי קדש ורקדו וכרכרו לקול התוף וכלי הזמר שנגנו המנגנים.

ומסיימים המספרים ספוריהם:

אותו לילה נפל הדבר, שר' דוידל קרע שמי־שמים להעביר רוע גזירתו, ולא עלה בידו.

גדולה היתה ההתלהבות. גבוהים ועמוקים היו ניגוניהם של המרקדים בליל ההילולא על גג בית־הכנסת של ר' שמעון בר־יוחאי.

מי שעינים רואות לו יכול היה לראות ניצוצות של אש מתהלכים בין השמים המכוכבים וראשי המרקדים, משל נפתחו כל שערי התפילה, המלאכים הממונים על ניגוני הקודש ירדו על הארץ ושיתפו עצמם בשמחת ההילולא. טעמי כל יערות העולם ומימיו, מתק פירותיו וסוד צלליו ואורותיו, נתקבצו מכל הרוחות ונשתכנו בחלל שמעל לקבר הקדוש. גדולה היתה השמחה ורחב היה פתחו של לב. ועמוק וגדול היה הניגון.

בחצות העלו את מדורת הקדש נתלקחה המדורה והאירה באור שכולו טוב את ראשי המרקדים לקול ניגונם. והתנשא הניגון ורעם בפֶצח מאות גרונות, בשַועת מאות פיות ובתחנון לב אחד.

התנשא הניגון ויקד. ובעודו מתנשא ויוקד נפרץ מעקה הגג ונפלו הרוקדים במפולת.

זעקת אימים מסמרת חתכה את הניגון המתנשא ויוקד. בבת־אחת כבה, נתרסק באויר ונפל עם הנופלים.

לאור הדלקת הקודש של ר' שמעון בר־יוחאי אספו המקברים גופות מרוסקים ואברים פזורים.

מסיימים המסיימים ספורה של אותה עליה למירון בעינים עצומות ובלב מורתח

– ירחמנו המרחם מניגון הפורץ תחומיו!

הכל קראו לו רבי מרדכי; לא מוטקה בלשון קורבה ואבק זלזול, ולא מוטי’לה בלשון של חבה וחמימות. רבי מרדכי קראו לו. ולפני שהוסיפו כינוי “רבי” לשמו קראו לו מרדכי, ללא קיצור וללא הארכה. ומסתבר, גם בהיותו ילד לא גיננו ולא מיתקו אותו ולא הוסיפו עליו כינוי לוואי. מיום שקראו לו בשמו, קראו לו מרדכי. ואף שמלמד היה, לא עלה בדעת איש לקרוא לו “מרדכי מלמד”, כדרך שנהגו בכל המלמדים. ותלמידיו קראו לו “מרדכי תקיף”, כינוי שנדבק לשמו והתאים לו כתואם החבל לצואר התלוי.

בשקט ובדברים חותכים וברורים היה רבי מרדכי מקדים הקדמתו לתלמידיו שהגיעו אצלו. לא כשאר המלמדים, שהיו מדברים על דרך הלימוד והתפישה וההתמדה. כל אלה היה הוא מקפל בפסוק פסקני אחד:

– הוריכם שלחו אתכם אלי שאלמדכם, ואתם תלמדו!

עיקר דבריו היה בענינים שמלמדים אחרים לא היו מדברים עליהם כלל. מסביר היה בפירוט מפורט כיצד נכנסים לחדר ואיך יוצאים ממנו, מהי דרך ישיבה אצל הגמרא הפתוחה, כיצד פותחים אותה ומהו אופן הנחתה על השולחן.

שמעו התלמידים דברי הקדמה וחשו: כל הדברים יהיו מעתה אחרים משהיו, ולא רק דרך ישיבה ודרך כניסה לחדר ויציאה ממנו.

יצאו מן החדר בעינים מופנות כלפי עצמם וידיהם אסופות אל גופותיהם. למחרת חזרו לחדר שותקים ושוקטים ומנסים לשבת על ספסלם מבלי לנגוע בו בגופם. כשלא עלה להם הדבר, חש בשרם בספסל כל זמן ישיבתם.

באמת מעולם לא הרים מרדכי תקיף את ידו על אחד מתלמידיו, לא נזף בקולי קולות ולא כינה בשמות גנאי. דבורו היה תמיד ביחיד נוכח, חד וברור ומיושב דעת, וכל מי ששמע אותו מדבר, קלט את כל המלים שיצאו מפיו ולא שמע קול בין מלה למלה. ובשעת דיבורו נוהג היה מרדכי תקיף להישיר מבטיו הכחולים לעיני בעל דבבו. ומבטיו כמלותיו, תמיד חדים וברורים ומיושבים היו. כל סוגיא חמורה וסבוכה יצאה מפיו פשוטה וברורה, כחתוכה בסכין ומהוקצעת במפסלת.

ידעו כלם אין כמרדכי תקיף בהסברת ענין. ואף שכך היה, קשתה על התלמידים תקיפותו של מרדכי תקיף.

וכשם שנהג בתלמידיו נהג בביתו ובעולם כולו. מדבר היה מתמיד אל עצם הענין ללא ניגון וללא חיוך. והיו דבריו חותכים ובוטים, דברים שיש לקבלם ולקיימים ללא ערעור וללא פשרה. קיבלו את דבריו התלמידים וקיימו אותם, וקיבלו את דברי אשתו ושתי בנותיו וקיימו אותם. וכדרך עולם, הנוהג כבוד באנשים שדבריהם נשמעים ומתקיימים, נהגה “שכונת החומות” כבוד במרדכי תקיף; הקדימו לו שלום ברחוב, קמו לפניו בבית־הכנסת ופינו לו מקום בבית־המרחץ.

ורבי מרדכי קיבל את הכל כדבר מובן מאליו וכדבר המגיע לו בזכות. סוף סוף אין יוצר־האדם מזמן ליד אשר לא מגיע לה. אמנם, לא ידע איש אם רבי מרדכי שמח בחלקו אם לאו; מי ידע מה בלבו של מדבר בלא ניגון? אך, הילוכו הבוטח, דיבורו הכבוש, עיניו התכולות־צלולות, זקנו המסורק ומלבושו המסודר, נתנו מקום למחשבה, כי ראה זה עולמו בחייו. וודאי שכך היו סוברים גם רבי מרדכי וגם כל האחרים לולא מעשי בתו הצעירה, שקיצרה את ימיו והורידה אותו בבושה לקברו.

אף שכולם הצדיקו את דיין האמת, לא היה בכוחם שלא לתמוה על הסוף המר שבא על רבי מרדכי.

רבי מרדכי, ששכלו צלול היה ומעיניו החדות לא נעלם לא דבר גדול ולא דבר קטן ממה שנתרחש בשכונת “שומרי החומות”, ומעולם לא נפגש באדם שלא חשד בו באבק קלות־דעת, הסתנוורו עיניו ונסתתרה בינתו, ולא ראה ולא הבחין במתרחש לפני עיניו, עד שהגיעו הדברים להיכן שהגיעו ונשבר בו לבו.

הוא, שמאות תלמידים יצאו מ“חדרו” ולא טעה באחד מהם, הזמין בעצמו את שליח מותו לתוך ביתו.

אפשר, צדקו אלה שהפטירו אחרי מטתו: “אילן שאינו מתכופף נשבר בבת־אחת”. ואפשר, נתקיימה בו תפילת לבם של תינוקות של בית־רבן, שהשתיק עליהם שמחת נעוריהם בתקיפותו. ואפשר, לא זה ולא זה, אלא אדם המעמיד הכל על דעתו ואינו נמלך בדעת איש – סופו חושך ומפלה.

*

באותו יום שעלה בדעתו של רבי מרדכי להשיא את בתו הבכירה לפנחס’יל יתום, לא שאל את פי בתו ולא נמלך בדעת אשתו. גם אחר שדכן לא שלח ובשום בריה לא התיעץ. עוד באותו יום, בין מנחה למעריב, נגש בבית־הכנסת לפנסח’יל יתום והזמינו לשתות חמים לאחר תפילת ערבית. פנחס’יל, שהכיר את מרדכי תקיף, נפתע כל־כך מדבריו, עד שמרוב בהלה הפיל ספרו מידיו. משנתרגע לבו קמעא, הרים ספרו מן הארץ, הניחהו על השולחן, כדרך שלימדו רבי מרדכי בשעתו. ונענע שלש פעמים בראשו לאות “הן”. נסתיימה תפילת ערבית, נענע רבי מרדכי בראשו ממקומו לפנחס’יל, שיצטרף אליו. עקר פנחס’יל ממקומו ונצטרף לרבי מרדכי. בדרך הזכיר רבי מרדכי לפנחס’יל את סוגית “תגרי לוד” שלמדו, ואמר:

– תגרי לוד פקחים היו, שידעו כי יש רווח קטן שהוא גדול, ויש רווח גדול שגם קטן אינו.

נתחייך פנחס’יל מתוך הנאה שנהנה מפקחות רבו, ונענע בראשו לסימן, שירד לטעם הדברים.

הגיעו לבית, הושיב רבי מרדכי את פנחס’יל לידו, כיבדו בכוס חמים, והמשיך להפליאו בספור פרטים ופרטי פרטים מזמן היות פנחס’יל תלמיד “חדרו”. ואף שפנחס’יל לא ענה ולא כלום, אלא ישב ונענע בראשו, ניכר היה מברק עיניו ומחיוכו הנבון, שיורד לדברי המדבר.

לא ידע איש כמה פעמים הזמין רבי מרדכי את פנחס’יל לשתות חמים, ובמה דיבר אתו בזמן השתיה ואחריה. אחר חודש ידעה כל השכונה, כי בתו הבכירה של רבי מרדכי נתארשה לפנחס’יל.

אמר האחד: – פיקח הוא רבי מרדכי ויודע מה לברור לעצמו.

אמרה האחת: – בת־מזל היא זו. מי היה נותן עינו בעיניה הטרוטות והפזלניות.

אמרו כולם מה שאמרו ונשתכחו הדברים מן השומעים ומן האומרים כאחד, ופנחס’יל נכנס לביתו של רבי מרדכי.

נכנס פנחס’יל לביתו של רבי מרדכי וראה כי זו המיועדת לו לאשה, עיניה טרוטות ופזלניות, נתעגם עליו לבו. וכי מקודם לא ראה? אלא שאינה דומה ראיה ראשונה לראיה שניה. בראשונה ראה אותה שאינה יפה ואינה מכוערת. לא נתרחבה עליו דעתו ולא נעגם עליו לבו. בשניה ראה אותה ליד אחותה הצעירה, ראה כי הצעירה עיניה תכולות ובורקות, והמיועדת לו עיניה טרוטות ופזלניות, ונתעגם עליו לבו.

הבין פנחס’יל כי נחרץ הדין ואין לשנות. הוריד עיניו לארץ ונתכרבל בשתיקה. באה האחות הצעירה ולטשה עיניה הבורקות כנגדו. חזר פנחס’יל והרים עיניו מן הארץ ולא הורידן עד שנכנסה המיועדת לו.

בינתים נכנס יום ויצא יום, עד שהגיע יום החופה.

רבי מרדכי ובתו הכלה, שלא ראו ולא ידעו, היו שמחים על היום. פנחס’יל ואחות הכלה, שידעו מה שידעו, היו עצובים וזועפים. ברכו המברכים את אחות הכלה בברכת “בקרוב אצלך”, כבשה זו עיניה בקרקע ומלמלה “תודה”. ברכו המברכים את פנחס’יל בברכת “בנין עדי עד”, מלמל מה שמלמל, וחש בגבו את עיניה הכבושות בקרקע של אחות כלתו. והמברכים לא חשו ולא הבינו בכלום, כדרך המברכים, שלבם נתון לברכה ולא למבורך מפיהם, חזרו כולם לבתיהם ושכחו גם את המעט שהיה זכור להם. והכלה יצאה מבית אביה ועברה עם פנחס’יל לחדר ששכרו להם מחוץ ל“שומרי החומות”.

תחילה, כשהבחינה בעיני פנחס’יל הכבושות תמיד בקרקע, נתכוץ לבה של הכלה ועיניה הפזלניות הורידו דמעות מרירות, ולא האשימה את פנחס’יל בכלום. תופפה באגרופיה על לבה וצעקה לתוך עצמה:

– “עיני, עיני, לא כחולות ולא שחורות, טרוטות וזבות”!

אך כשהבחינה בעיני בעלה, הקורנות לקראת עיני אחותה הבורקות, ביקשה עליו את מותו בלבה, ובפיה שתקה ולא אמרה כלום. נזכרה במה שלמדה בחומש על לאה האם, שעיניה היו רכות וביעקוב אבינו, שאהב את רחל; נתמלאה רחמים על עצמה וכבשה כעסה. וכך פעם בפעם עלו הדמעות בעיניה וחזרו ונתיבשו, עלה בה כעסה וחזר ושכך.

אך, משהחל פנחס’יל מאחר לשוב בלילות לביתו, ושמעה כי אחותה הצעירה אף היא מאחרת לשוב בלילות לבית אבא, פרצה בתחנונים ובצעקות. ומשלא הועילו תחנוניה וצעקותיה הלכה וסיפרה לפניו את כל מרי־בלבה. הקשיב רבי מרדכי לדברי בתו וענה בשקט ובתוקף:

– אשה, שמחשבות כאלה בלבה על בעלה ואחותה – חייבת בשריפה.

שמעה הבת הבכירה תשובת שאביה וחזרה לביתה נשוכת שפתיים ומרת נפש. לא בכתה ולא התחננה ולא צעקה יותר. נתכנסה לתוך עצמה ולא דיברה, כאדם העומד ומחכה לדבר שצריך לבוא, ועד שיבוא אין לו כלום בעולם אלא לחכות.

והדבר בא.

אותו יום, יום ג' בשבוע היה. בבית־הכנסת סיימו תפילת שחרית. רבי מרדכי קיפל תפיליו וטליתו בתנועות ידים מתונות ובוטחות, הכל ככל הימים.

לפתע השתרר שקט מקפיא, כל המתפללים נשארו עומדים במקומם ודוממים, וכל העינים הופנו לעבר ר' יעקב קנאי, שהפסיע דרכו לעבר הבמה. שתי טפיחות־יד על קרשי הבמה הרעידו את הדממה והדחיסו אותה. ומתוך הדממה הדחוסה נשתאג קול גרגור מלווה גניחות.

– נבלה נעשית במקומנו. לא נחשה! מצווים אנו על בעור הרע. ולמה נשתוק ונראה תועבת זנונים בשכונתנו?! יהודים! שריפה פרצה! שריפה! נרים קולנו ונכריז עליה. נרים קולנו וירעדו רשעים ופושעים!

הדממה חזרה כשהיתה. ר' יעקב קנאי חזר למקומו וכל המבטים הופנו לעבר רבי מרדכי ופנחס’יל.

– – – כשהגיע רבי מרדכי לביתו, הניח הטלית והתפילין במקומם המיוחד, התישב על כסאו בראש השולחן וביקש את כוס חמיו. לא הגיע רבי מרדכי בשתייתו למחצית הכוס ונפל מכסאו, נתפרקד על הארץ ועצם עיניו…

חצר “בעל החתולים” חצר משונה היתה. ודייריה לא אנשים רגילים מן הישוב היו. היו אלה יצורים שפויים בדעתם על־פי דרכם ומוזרים ושונים לדעת הרבים.

ונתרגלה השכונה כולה לחצר המשונה ולדייריה יוצאי הדופן שלא מן הישוב. מה שלא היו סולחים לשום בריה ולשום מקום – סלחו להם. השלימו מהוגנים ואיסטניסים עם זמר וקולות צחוק בחצות לילה, עם גדופים וחרפות בשעות צהרים שקטות, ועם נוסח מעשים ומענה לשון המצרמים כל אוזן כשרה.

בעלי בתים מהוגנים ונשים יראות חטא עקפו את החצר בלילות חשוכים, שלא ידבק בהם חלילה אבק טומאה, והזהירו ילדיהם על זו, כמו שמזהירים על בור מגולה ולצים מפתים ומחלה מדבקת. כך התרחקו והרחיקו את הקרובים להם מן הכעור והדומה לו.

אך הרבה דרכים ליצר הרע. גרשת אותו מדרך המלך – בוחר הוא לעצמו צידי דרכים; נעלת הדלת בפניו – מתגנב ונכנס דרך הארובה.

כך, בדרך מופלאה ידעו כל אנשי השכונה את המתרחש באותה חצר. לחשו זה לזה ניבול פיהם של המסגרים וצחקו בקול לתעלוליו שן משה’לה בן חיים הנפח. סיפרו בבדיחות דעת הערותיו התלמיד־חכמיות של ר' פסח צבי שוחט, תינו בהתלהבות גודל נפשו וצדקת מעשיו המשונים של שמשון לץ וחיקו הליכתו ודיבורו של “בעל החתולים”.

שכן, הסכימו כולם בפה מלא:

– בכל אשם “בעל החתולים”. הוא מקור הטומאה ואבי החטא. חשיכה ומרורות. אוי לעינים ואוי לאזנים! מקום קודש הפך למעון בעלי מלאכה גסי רוח. נתחללה קדושה ונתגרשה שכינה, ועמוד של חושך קנה לו מקום בלב השכונה.

– וזכות ומצוה היא לכל אדם מישראל, המיצר על חילול קדשים, לעקור אותו רשע מטורף מן השורש. לעשות אותו גל של עצמות.

וסיימו האומרים כמתנצלים כלפי שמיא וכלפי עצמם:

– אלא – – – סכנת נפשות. פחד מות לעמוד בד' אמות של זה. נסה נא להמהם הברה אחת שאינה מצטלצלת לו יפה באזניו הטריפות, ומיד יטיל שתי כפותיו על צוארך – וסוף פסוק.

משהגיעו המדברים לשתי כפותיהן הטריפות של “בעל החתולים”, היו עוברים מאליהם לתחילתו של ענין ומספרים בהרחבה תולדותיהם של פגעים רעים:

– תחילת תפארתו של זה בשתי גפי הדוב שלו. רשע מרושע זה הגיע לכאן לפני שלושים שנה. ערום ויחף, מגולח וגלוי ראש, ככלב הפקר. העמיד גופו הטמא באמצע החצר והרעים בקול חרדות: “אני בנו של יצחק לוי והחצר שלי היא”. לראיה הביא חבית ספירט בטנונית מבית חרשתו של אביו. משכו כולם בכתפיהם. הנידו ראשים בביטול וברחמנות ואמרו: “ענף מפואר זה – לא מן האילן ההוא צמח ולא ממנו נשר”.

אמת, ידעו הבריות כי יצחק לוי העשיר המופלג, מארץ רוסיא בא. השאיר שם רכוש גדול: בתי חרושת לספירט, ספינות חטים, בתים וחצרות, ומן הסתם גם בנים השאיר. יתכן, זה אחד מאלה, וי לעצמות אביו בקברו. והגיע כלי יקר זה כתלין בשעת תליה להשמיד ולאבד. וטוען התכשיט: מן המהפכה ברח, הציל עורו והגיע לכאן. וכאן חצרו וחצר זו ירושתו.

– מה שייך? – דברים של בלימה ותוהו.

– ברור ומפורש ללא צל של ספק. אביו של זה ציוה את החצר לבני ישיבות תלמידי חכמים, שיגורו בה על פי גורל. התקין בה בית־כנסת לתורה ולתפילה ומינה את ר' שמואל דויטש לאפוטרופוס לקיום הצוואה. נדמה, הכל שריר וברור, כחוק וכדין ואין לערער.

– מה עשה רשע זה?

נכנס לדירתו של תלמיד חכם ראשון, תפש בגרונו ואמר לחנקו. כך, בפשטות, אמר לחנקו. לא טען ולא הוכיח ולא דיבר דבר. ואם כן גירגר משהו בשפתו הגויית, היבין אדם העומד להוציא נשמתו בחניקה, מה זה מגרגר?

בקיצור, קמה מהומה ומבוכה. תלמידי החכמים דיירי החצר הוציאו מטלטליהם בחפזון, הפקירו את בית־הכנסת וברחו כל עוד נשמתם בם. מה שייך? – פיקוח נפש.

בלילה של אותו יום נכנס היחפן לביתו של ר' שמואל דויטש וחזר על פרשת יומו. תפש בגרונו של הזקן ואמר – כן, כאן ידוע שדיבר – “או שאתה מוסר חצרי מחר, או שאני נוטל נפשך הלילה. ברור לך!”

ניתן לנחש במה ברר זקן חלוש זה בזמן שהרגיש אצבעות הסיטרא אחרא מסביב לצוארו.

בזה טרם נסתיימה פרשת מעשיו של ליסטים זה.

משנכנס לבנין של עשרים דירות ריקות, בחר לו להכעיס דוקא את בית־הכנסת שבו למקום מגוריו. מכר סידורי תפילה, מחזורים וחומשים לערביים מוכרי דגים, והפך את ארון הקודש לאכסניא לחתוליו, שהם במקום אשה ובנים לו. על כל שונאי ישראל!… משוקץ ומתועב!

כל אלה ובדומה לאלה סיפרו האנשים מן השמועה. ברם, לא מעט ראו בעיניהם וחזו מבשרם. דמו בנפשכם – חצר מאוכלסת ברנשים מסגרים, לא שבת לא מועד, נבול פה, קולות וברקים, צחוק וחרפות. מהומה ותרועה גדולה. ותקועה תפארת זו באמצע השכונה, כעצם בגרון וכשוט משמים. לכל מקום שאתה פונה – זו פונה אחריך. חצר זו, כובשת אוירם של כל החצרות ותולה עצמה מעל כל בנין בשכונה ומכסה אותו בצילה. עוצמים עינים מהוגני השכונה – קולותיה של אותה חצר וריחותיה רודפים אחריהם, חובקים אותם ונכנסים לתוכם.

עוד לפני שנים שיערו צנועים וטובים שבשכונה את הצפוי להם מזה שבא עליהם כחטף עם חבית הספירט הבטנונית ושתי ידים משתלחות לצואריהם. באו לפניו ודיברו אתו בדברים רכים ובדברי פיוסים.

– השכר לנו בתים לדירות. נשלם שכר מלא, ונשלם שכר בית־הכנסת.

לא נתרצה להם בשום אופן. רעב שבועות וחודשים וסירב להשכיר דירה אחת לבעל זקן ופיאות, או לנראה בעיניו כבעל זקן ופיאות. ולא נח ולא רגע עד שאיכלס כל חצרו בברנשים מסגרים. רק ר' פסח צבי שוחט, שנשאר יושב על כסאו, אותו לילה שנשתלחו כפות המטורף להכעיס לצוארי הדיירים – נשאר יושב בביתו. ושמשון לץ, המוצא לו תמיד מצוות חדשות שאינן כתובות בתורה, ונכנס לדירה בחצר בשכר שיירי סעודת “מלווה מלכה”, שהיה מכניס למאורתו של הטמא כל מוצאי שבת. ובאמת, לולא שנים אלה, היה כבר בודאי מזמן נופח נשמתו מרעב.

ואת אשר עולל לעצמו שילם בגופו. שהרי אלה, בעלי המלאכה המסגרים, שנכנסו לחצר ותפשו כל דירותיה, שילמו שכר דירה בדפיקות פטישים ובתקיעת מסמרות. אמרו אלה:

– אנו, ברזילאים אנו. את אשר נותן לנו הברזל, אותו אנו נותנים. מכניס הוא לנו ממון – משלמים אנו בממון; אינו מכניס ממון? – משלמים אנו במה שיש לנו.

ומה היה להם, כשלא היה להם ממון? – פטיש וסדן וידים לעבודה. שילמו במה שהיה להם. ומשנתרגלו במנהג לשלם בעבודה, הפך הרגלם לטבע. ולא סרו מן המנהג, כשם שלא החליפו טבעם.

כך שילמו מזונותיהם וכסותם, ושכר דירה לא כל שכן. היו חבים כסף או שווה כסף, באו אל בעל החוב ותיקנו לו מנעוליו, או התקינו לו גדר של ברזל, או קבעו דלת של ברזל לחצרו. הכל לפי החוב ולפי בעל החוב ולפי הצורך.

טוב ויפה היה אם הצורך בתיקון בפטיש בא בדרך הטבע ונזדמן בשעה אחת עם פרעון חובות של הברזילאים, אך אם הצורך לא בא בשעתו הטובה – וי היה לבעל החוב ווי לחובו. היו הברזילאים מרמזים למשה’לה, היה זה נרמז ויוצא לפעלו. ומשלא רמזו לו היה מרמז לעצמו.

– למשל?

משהגיעו ימים דחוקים, כלתה העבודה מן המסגריות, שבתו פטישים ודעכה אש המפחה. החלו בעלי המרכולת וסוחרי המלבושים בשכונה לרטון על חשבון החובות שבפנקסיהם. אותה שעה היה משה’לה בא אצל אביו, חיים הנפח, מניח ראשו הפיקח על ברכיו ושואל בקול חלוש וחנון “כמה?”

עוד באותו לילה נעלמו, כבלחן כישוף, תריסים מעל חלונות, כאילו נבלעו באדמה. מעקות של גגות נתעקמו ובתי השימוש המשותפים נמצאו פתאום גלויים ופתוחים לכל עין ולכל רוח בעולם. לא מנעול ולא דלת ולא זכר מהם.

כך נתמצא הצורך בתיקון ובהתקנה בזמן, וחובות נשתלמו בעבודת פטישים.

ובדרך ששילמו המסגרים חובותיהם לכל אדם שחבו לו, שילמו ל“בעל החתולים” שכר דירותיהם. מה שמותר להם בכל העולם מותר להם בוודאי בביתם. הגיעה חצר “בעל החתולים” לידי כך שר' פסח צבי שוחט ראה בה עקבות המשיח. משנה לשנה הלכה זו ונתקלפה מן העץ והאבן והלכה ונתעטפה בברזל. ממש כפי שנאמר על אותם הימים: “ותחת האבנים – ברזל”.

שמשון לץ היה מטיל עיניו החייכניות בחצר ומפטיר בקול ובניגון:

– מעלה גדולה לחצרנו על כל חצרות השכונה, בה לעולם לא תזעק אבן מקיר.

יצחק כפול־ארבע – על שום גופו הענק ועל שם ארבע אומניות שבידו: מסגר, מנגן באבוב, שחקן קלפים וסרסור לכל דבר עבירה – היה יוצא לחצר, מקיף אותה בעיניו הבורקות ואומר:

– אשרי המפרנסים עצמם בפטיש.

טובים וצנועים שבשכונה היו אומרים בלב כאוב:

– פרצוף החצר כפרצוף דייריה, וטבע שניהם כטבע הברזל, שנברא לקצר ימיו של אדם. אוי לרשע ואוי למקומו.

ב.

כל שספרנו על “בעל החתולים” וחצרו ועל מעשי המסגרים, לא בא אלא כדי להביא שאר מעשיו של משה’לה בן חיים הנפח, שהוא עיקר הספור ועיקר טעמו, והיה נסיך החצר ומלכה הבלתי מוכתר. והתאים משה’לה למקומו ומקומו התאים לו, כספיר במשבצתו והטבעת באצבע הכלה.

להרבה כינויים זכה משה’לה מפני שכני החצר ואנשי השכונה. קראו לו משה’לה שד, על שום אבריו הזריזים ודמיונו המופלג. וקראו לו משה’לה בעל נפש, על שום לבו הרחים ונפשו הטובה עליו תמיד. וקראו לו משה’לה נואף ומשה’לה ממזר ומשה’לה כל־בו. ולכל כינוי וכינוי טעמים מטעמים שונים, ולכל כינוי וכינוי שעת לידה משלו, אורך חייו בפי הבריות ושעת הידחקו על־ידי חברו החריף ממנו שבעתים.

רבות וקשות סבלו כולם ממשה’לה. לא היה אדם בשכונה כולה, לא תינוק ולא אשה ולא זקן שמשה’לה לא ירד לחייו לעתים מזומנות. מעשי קונדסיו היו מן הממולחים והמפתיעים ביותר. היו מביאים את הנפגע במבוכה, והיו מסמיקים ומחוירים את פניו ומרתיחים את דמו. ובשעת מעשה היה קול צחוקו של משה’לה הולך ומתגלגל מסוף השכונה עד סופה.

הנפגעים מתעלוליו, כל אחד לפי תורו ולפי מזלו, היו יוצאים לחצר ומקללים נמרצות את השד הארור, “שצריכים לברוח מפניו כמפני השריפה והמגיפה”. לעתים הצליח מאן דהו להטיל אגרוף בפני השד המצטחק בקול, ולרוב הסתפק בעל כורחו בניענוע ידים ואברים מרטטים לעבר משה’לה, הנראה מרחוק מיבב ומצעק ומכרכר משמחת תעלוליו שחולל. בדרך כלל גומר היה הניזוק קללותיו, שהחל בהן בקולי קולות, במלמול שפתים חשאי ומבויש. כופף ראשו כלפי לבו ונכנס לדירתו בהטחת דלת המרעידה את כל חלונות החצר.

וידעו השכנים, שעמדו אותה שעה בפתחי דלתותיהם ומתחייכים ברחבות ובהנאה גלויה: מאחורי הדלת המוטחת מתחייך הנפגע לתוך צוארו המסומק – וסולח.

למחרת עמד הניזוק מאתמול והקשיב בפנים מצטחקות וקורנות לדברי שכנו, שתינה מרי לבבו על תעלולי השד.

– ארורה השעה בה נטרפה עלי דעתי ונכנסתי לחצר המקוללת, שהמארה תשלוט בה, רוחות רעות, מזיקים וחלירע.

אין פלא איפוא, שאותו יום שלקח חיים הנפח את בנו משה’לה לבית־הכנסת להראות לו דרך הנחת תפילין, יצאו כל השכנים לפתחי בתיהם ויצפו לדברי חדוותא ובדיחות דעת. הפלא היה שחתן המצוה צעד אחר אביו כבד ראש, מתון וחגיגי, כאחד ירא שמים וירא חטא. קרעו המסתכלים עיניהם מתמהון ואמרו:

– הרי לכם חתן. הרי לך מובל למצוות. תיכף יטביע החתן את עקבות המשיח בחלונות ביתו של מוכר התפילין.

אך משה’לה המשיך צעידתו החגיגית דמומה כמי שכל העולם כולו התכנס לתוך ד' אמותיו ואין לבו למתרחש מחוץ להן. מכונס לתוך עצמו ושותק החזיק אחר אביו חיים הנפח, שהפסיע את גופו המסורבל וחילק מיני תרגימא ויי"ש בשמחה שליוה ודמע מאופק. לחץ האב ידי מאחלים ומברכים – לחץ משה’לה ידי מאחלים ומברכים וענה על ברכותיהם בקול כבוש ובפנים מסבירות.

ושתיקתו של משה’לה הכניעה את כולם. צווחות שעמדו להתפרץ מפיות העומדים קפאו בגרונותיהם. מבטיהם הרצינו, קומתם ושפתותיהם התיישרו. כולם מצאו עצמם עומדים ושוקטים ומחכים לתורם ללחוץ ידי האב השמנות מפוחמות וידי הקונדס המופקר, העובר על פניהם כשליט על פני שורות נתיניו.

– היה יהודי טוב.

– היה בן־אדם טוב.

– פרנס עצמך בפטיש.

אותה שעה שתקה חצר “בעל החתולים”, כאילו אווירה קפא על עמדו. תינוק לא בכה, אשה לא נצטווחה, קללות לא התעופפו, פרצוף לא גיחך. הכל שתקו לתוך עצמם והאזינו לדפיקות מנעליו המסומרות של חיים הנפח על רצפת החצר ולגמגומי פרצופים מודהמים.

– היה יהודי טוב.

– היה בן־אדם טוב.

– פרנס עצמך בפטיש.

רק יצחק־כפול־ארבע עקר עצמו ממקומו בסערה, הפסיע עצמו לעבר החתן הצועד, תפש ידו בכפו הגדולה והכריז בקול גדול:

– משה’לה, בעל נפש אתה! חיי וחיי ראשי, בעל נפש אתה!

ג.

מאז נדבק למשה’לה כינוי החדש “משה’לה בעל נפש”. נפלט מפי יצחק כפול ארבע בחצר “בעל החתולים” ומשם עבר לשכונה כולה. וכולם קיבלו וקיימו.

למחרת אותו יום חזר “בעל הנפש” לתעלוליו הקודמים. ירד לחיי כולם ולחיי כל אחד ואחד לחוד: הביא למרים האלמנה מתנה ארוזה שעכבר חי נתקפץ ממנה. ארב בלילות חשוכים ליד שער הברזל וזינק ביללות מסמרות שיער לקראת הנכנס, עד שזה כמעט הוציא נשמתו מפחד. מילא בשבתות את קדירות החמין בנוצות ועפר, ובדרך הכישוף שלה חפישות ממתקים מבתי דדיהן של בתולות השכונה. ועוד דברים בדומים לאלה וממולחים מאלה, שגרמו לעליזות רוח לרבים ומפח נפש ומבוכה ומהומה רבה ליחיד.

בעידנא דריתחא נשבע לא אחד בחיי ביתו ובחיי ראשו:

– אסגיר אותו לסוהר. יהא חבוש שם עד שירקיב. אשבור כל עצמותיו. קדחת ושדים בבטן הכלבתא שהביאה ממזר כזה לעולם.

החרפות עוד עמדו באויר והמחרפים הזמינו אותו לביתם שיחַקה את הרב דמתא או את “רבקה יתומה” בת השבעים. ומשה’לה “בעל נפש” נטל מקומו בראש השולחן ועמד וחיקה בתנועות ידים, בהעויות פרצוף, ובקולות משונים, יצרים מעולם החיים ומעולם האמת. צחקו כולם בקולי קולות בכל הרמ"ח, בריר על השפתים. ומשסיים, השאיר תמיד דמי פרידה: צבט לאשה בירכיה או תפש רגלו של זכר ופירקדו על הארץ. ויש שהחליף התנהגותו בין המינים ולא הקפיד.

ושוב באו לילות של צחוק וגעש, צווחות וחלחלה. ושוב נדחס האויר מחרפות וקללות. ומשה’לה בראש השולחן מנצח על התרבוכה.

היו שאמרו:

– ממזר נואף זה, בעל נפש גדולה הוא.

והיו שאמרו:

– צחוקו של זה ממקורות הטומאה הוא יונק.

והיו שאמרו:

– יש מי שדרכו להזיל דמעות תמיד, ויש מי שדרכו להתיז צחוק סביבו. אשרי אלה שאין חלקם עם היבבנים.

אלה הפשטנים, שאין דרכם בחידות סתומות ומנהגם להסביר כל מתמיה ושונה, היו מעלים אותו יום שהובילו את משה’לה למצוות ואמרו בדביקות:

– אוי לו ואוי לצחוקו. בכי אנו שומעים עולה מצחוקו. וכי מה רואה הוא בחייו? – פיח מסגריות, מכנסים מטולאים וממרורות. צוחק גיבן לשכוח גיבנתו.

ומשה’לה הולך וצוחק וכל אשר סביבו מעלה צחוק. לא היה בכוח שום אדם, לא תינוק ולא אשה ולא זקן עצב רוח, לעמוד במחציתו שהות של כלום ולא להתלוות לצחוקו הרועם. אפילו אניני דעת ובעלי מרה שחורה ונשמות חמוצות, נגרפו בעל כרחם בגלי הצחוק.

ומשה’לה הולך ומרעים צחוקו החי בכל מקום על כל דבר וכל ענין, אל כל אדם, בכל מצב. תופש תינוק בראשו וזורקו באויר. צורחים התינוק ואמו מחרדה ופחד. משה’לה משתיקם בצחוקו המתגלגל והולך וכובש. מטיל אביו בול עץ, פטיש או כלי אחר לעברו, מתמלט משה’לה מן הפגיעה בזריזות של חתול ופורץ בצחוק, וצוחקים כולם אחריו. נתפשת ידו ברשות זרה, שלוחה לעבר מאכל, מטבע או תכשיט, עומד הנגזל ומצעק ומחרף, משיב לו משה’לה בצחוק, עד שבעל כרחו מצטרף אליו הצועק.

שום איש ושום קול אינו יכול לעמוד כנגד צחוקו, לא ריטון מהמה ולא צעקת חרדות. וככל שמשה’לה הולך וגדל, חזק וגדל קול צחוקו. לימים עורר צחוק כולם בעצם הופעתו. די היה בקמיטת מצחו, עקימת פיו, או נענוע ידיו, שהכל סביבו יעלה גלי צחוק.

נמשכו אנשים ונשים ותינוקות לשמוע קול צחוקו. נמשכו אחריו לכל מקום ובעיקר לחצר “בעל החתולים”. לא הועילו יסורים ומכות של הורים ומלמדים, הכל נהו מאליהם אחר בן המסגרים מדורות. ומשה’לה מצא כל מקום וכל זמן טובים וכשרים לצחוק:

בחצות לילה ליד השער, במסגריה עם פטיש ביד, בהליכה ברחובות בצהרי יום. היה לו הצחוק כעיקר בדברים וכל השאר אגב וטפל. אך מקדש צחוקו ומשכנו – חצר “בעל החתולים”. במקום זה היטיבו ברנשים לצחוק אתו, ידעו להחזיק אחריו, חיו את צחוקו. כאן היה כל אדם בבחינת שר הצחוק ומשה’לה מלך השרים. המנצח על כולם. בחצר זו, שהצחוק היה לתכלית, צחק משה’לה את צחוקו האחרון.

ד.

אותו לילה ישבו המסגרים מסובים אצל שמשון לץ. העלו על לשונותיהם דברים רבים וספרו על חיבתו הגדולה של בעל החצר לחתוליו.

אמר אחד:

– דרך נאה של אדם בחיים. רועה חתולים בארון קודש ומסתיר אותם מעין רואים שלא תשלוט בהם עינא בישא.

אמר אחר:

– אין מקשין על משוגע. אפשר, שלולא היה לו ענין בחתולים היה מכה בני־אדם בשוק.

אמר אחר:

– מופלאות דרכי אדם ודרכי משוגע לא כל שכן. שונא־אדם זה, שאינו מחליף מלה של כלום עם שום בריה, מדבר בלשון חבה אל חתוליו. “קיסי, קיסי שלי”, קורא להם כל היום.

אמר אחר:

– חיבה לו לחיות, הכניס מסגרים בחצרו וחתולים בביתו.

לפתע נקרעה הדלת לרווחה, ומשה’לה הופיע על הסף. הפנו המסובים את עיניהם אל הדלת וראו את משה’לה בדמות “בעל החתולים”. צחוק של מהומה השתאג מפי כולם בבת אחת. ממש “בעל החתולים”. אותו קול, אותו פרצוף ואותה עמידה.

– קיסי, קיסי, קיסי שלי.

הצחוק הרעים והרעיד את קירות הבית.

משה’לה נכנס אל החדר והחל לחקות בתנועות גוף ובהעויות פרצוף ובקולות דיבור איך מוציא “בעל החתולים” את חתוליו מארון הקודש בניגון של “ויהי בנסוע” ומשוחח אתם בלשון תרגום אונקלוס.

– כך רודף “בעל החתולים” אחרי חתולה שנמלטה לחצר. אמר משה’לה.

תפש סמרטוט בידו, קימר גבו כגיבן, כרע על ארבע על הרצפה, והחל להסיט ביד אחת את הסמרטוט המתמלט כחתול חי ורודף אחריו בכל גופו לתפשו. ובשעת מעשה מצעק ומיבב: “קיסי קדישא, קיסי קדישא”. צחוק המסובים הפך לצווחה. בעינים דומעות התגלגלו על כסאותיהם כשידיהם תומכות צלעותיהם הדוקרות. הם ראו בעיניהם חתולה בורחת ואת “בעל החתולים” הרודף אחריה. שמעו את קולו, הכירו תנועותיו המסורבלות וגופו העגלגל המתגלגל על הארץ.

משה’לה קם מן הרצפה, יישר את גופו, ובעינים בורקות כעיני חתול בחשיכה לחש:

– תיכף תראו מי מיטיב לחקות את “בעל החתולים” – אני או הוא עצמו.

המסובים ניגבו דמעותיהם, סחבו מכנסיהם שנשתרבבו כלפי מטה והתפרצו בצחוק מחודש בזה אחר זה. גם כשהגיע לאזנם קול חרדות של “בעל החתולים” הבוקע מביתו, “שריפה! שריפה!” המשיכו אלה בצחוקם. “משה’לה!” – לחשו בנשימות עצורות ושוב שאגו בצחוק.

רק ברעום קול התפוצצות אדירה, קמו ממקומותיהם ויצאו בבהלה לחצר.

בית־הכנסת עמד כולו בלהבות. “בעל החתולים” עמד באמצע החצר כשרק תחתונים לעורו וצרח בעווית:

– שריפה! בוער… פח הספירט נדלק… החבית הגדולה… החתולים! וי, וי, החתולים!

ומבין הלהבות האוחזות בבית נשמע צחוק מצמרר:

– קיסי קדישא, קיסי קדישא!

התפוצצות שניה הרעימה באויר בקול אלפי סדינים נקרעים בבת אחת.

קול הצחוק נדם.

יראי אלהים אמרו:

– אש מן השמים אכלה את מקור הטומאה. נקמה שכינה את עלבונה. יש עין רואה ויד משלמת.

מסגרי חצר “בעל החתולים” ניגשו, אחר שבעה, להתקין דלתות ברזל וחלונות ברזל תחת אלה שעלו באש. ובשעת עבודתם עצמו עיניהם וראו להבות אוכלות ושמעו קול צחוק מתגלגל:

– קיסי קדישא! קיסי קדישא!

א.

אותו בוקר – בוקר של אביב היה. שמש חנונה הפציעה בראשי ההרים והאירה סלעים פזורים שברוכסיהם. אור זהוב ורדרד, משיי, כעין הדבש, נתרבד על הרעפים האדומים המשתפעים מראשי הגגות אל מרזבות הפח. נופי עצי הזית עמדו דלוקי אור כאחוזים בלהבה. סדקי קירות ופינות צנועות, שנתכנסו לתוך עצמם לשינה של לילה, הלכו ונתפערו לקראת האור, הלכו ונתערטלו. חשו צפורים בזיוו של אור ובחומו של יום והחלו מתעופפות ומקפצות מראשי אילנות אל אדני חלונות, מקפצות ומשירות לתוך הדממה קולות ראשונים של שריקה וצפצוף.

לפתע הטפיחו עצמן קרנים של אורה כנגד גבה של שורת הבתים המאורכות. נפלו קרני האור לתוך קשתיות האבן שמעל לחלונות ונאחזו ברקמת גונים חומה־זהובה־אדמדמה של וילאות כבדים, חדרו לתוך חדרים מנומנמים וליטפו גבם של כריכות ספרים צהובים, נתחייכו לפמוטי כסף מקומטים, וברקו שובבנית בתוך גולות פליז שעל ראשי דפנות המטה.

יקירי “שכונת החומות” נתעוררו משנתם. נטלו ידיהם נטילה של שחרית והודו לאל עליון שהחזיר נשמות לפגרים מתים.

אתא בוקר לשכונת החומות. קולות חריקה של דלתות עץ משתפשפות בריצפת אבן. דשדוש נעלי בית חופזות. קולות פהוק. שקשוק מים. ריח קפה מהביל וחלב גולש. אתא בוקר.

כל אותה שעה היה מאיר שכוב במיטתו. עיניו פקוחות למחצה וחושיו ערים למחצה. וכך קולט דממה וצללים ואורות של שחרית, המתוחים על קירות החדר ומפזזים באורו התכול. היה זה תענוגו המופלא מימים רבים לקבל פני שחרית בשכיבה דמומה במיטה כשיד שמאלו צנוחה למטה וסופגת בראשי אצבעותיה צינתה המרטיטה של ריצפת האבן החלקלקה. לפתע נכאה רוחו. עיניו הפתוחות למחצה נתפערו רווחות והחלל שלפניהן נתמלא חפצים ישנים המכבידים על הלב. חזר וצמצם עיניו, חזרו אלה ונתפערו. חזרו החפצים הישנים המכבידים על הלב ותפשו חלל כל החדר.

מאיר העביר ידו על מצחו ונתמסר להרהורים שעלו בו, כשעגמומית טורדת הולכת ונכרכת מסביב לליבו: – “מה שעבר – עבר. מת. היום שחלף מת. אבא מת. ואי אפשר לחיות על מתים. אי אפשר. אלה שמתו הובאו לקבורה ונטמנו בעפר. פ.נ. סוף פסוק”.

– אבא היה ישוב רוב שעות היום בכורסתו בחצר. מצמצם עיניו ומחמם עצמו כנגד החמה. אמא יושבת כנגדו בעינים פקוחות ומנסה לפקוח לו את עיניו. שיראה דברים כמות שהם. כדרך שרואים ונוהגים ועושים שאר אנשי השכונה. ברכה לבטלה.

– ואולי – תופש מאיר בבלוריתו הגדושה ומהפך עצמו על צדו – אפשר טוב להם לאובדים בחלומם, ישובים בכורסה מצומצמי עינים.

הרהור אחרון אינו מגיע לסיומו ועיפות כבדה יורדת על מאיר. קמטי מצחו מתישרים בבת אחת. עיניו חוזרות ונעצמות.

נאה מאיר ונאים פניו כשעיניו פקוחות. עצם עיניו – נוי אחר, שונה ורחוק, כובש פניו. התלתלים הסוררים מתפרמים ומטילים צלליות נעות על המצח המקומר. הסנטר החד, המופנה תמיד כלפי מעלה, מחשיף צואר מאורך הנראה ארוך הרבה ממידתו. השפתיים, המפושקות כמחייכות, בולטות ומשוכות כלפי חוץ. הלחיים שקועות ועצמותיהן נראות מאורכות ומשופות, כמו שלא נראו מעולם בשעות שמאיר יושב פקוח עינים. דבורה, אמו, היתה אומרת: – בשנתו, נראה מאיר, כמאזין לצלילי נגון.

בינתיים הלכה וגברה המיתו של יום. קרני שמש צבעוניות נשתטחו נכנעות על רצפת החדר. וילאות החלון נתנפנפו ממגע צפרירים, וריח סדינים מעומלנים ניתמר בחלל.

כשהקיץ מאיר מנמנומו עמדה כבר חמה ברומו של רקיע. מאחורי שורת החלונות המאורכת נשתטח נוף שדות מואר באור מלא של שמש ירושלים מלהטת. עצי הזית שעל הגבעות עמדו מקופחי צל ושתקו מול שמים פתוחים וגלויים, וסלעים הצמידו עצמם למדרגות העפר כמבקשי מחסה.

בסמוך רבץ גיא־המצלבה, מעורטל כלו עד זערורי הקוצים הצהובים. אויר דחוס זוהר מלא את חלל השדות מסביב וערטל וחשף כל עלעל דשאים שנתכנס לצילו. באמצע הגיא תימר צריח המצלבה עוקצו כלפי מעלה ובודד עצמו מנופם של שדות ועצים.

מאיר קם ממטתו, הפשיל קצהו של וילון־החלון ונעץ מבטו בנוף הזוהר של מדרגות העפר החומות והגבעות המסולעות. – ערום אכזרי, לחן לעצמו. רצח כל החלומות.

נפנף ידיו באויר ומשכן כלפי מתניו. קרע עצמו מן החלון והפנה פניו כלפי פנים החדר.

– כל זמן שאבא היה ישוב בכורסתו בחמה מצומצם עינים והוזה – המשיך ללחוש לעצמו – היה טעם אחר ופנים אחרות לכל הדברים. מיום שהוא נסתלק, נסתלקו דברים רבים שלא ידעתי שהם קיימים. נדמה היה, הוא מכביד את האויר על כולם. כל היום שותק לתוך עצמו כלתוך באר. עתה איננו עוד. ואתו נתנדפה המרירות מן הבית וניטל ממנו כל טעם שעמד בו.

מאיר החל להחליף בגדיו בזריזות יתירה, כאילו לפתע עמד על השעה המאוחרת ונזכר בעיסקי דברים חשובים ודוחקים המחכים לו. ותוך כדי משיכת גרבים ומתיחת כתונת וכפתור כפתורים, המשיך להעלות בזכרונו דברים שנפלו וחלפו ודברים שנשתיירו וניטל טעמם ובטל ענינם.

כאשר סיים עיסוקו בעצמו ועמד מוכן ליציאה לחצר, ידע ברורות וודאיות – הפעם אינו יוצא מבית אמו כדי לחזור. הפעם הוא יוצא ועוקר.

ב.

במשך שלוש שנים, מיום שנסתלק אביו לעולם המנוחות, התבלט מאיר עם עצמו ועם אמו בענין עקירה מן הבית והשכונה. הרבה פעמים אמר לעצמו:

– כל שעה העוברת עלי כאן, בבית האבלים, שעה אבודה ובטלה היא. כאן איני עושה כלום. צריך לעקור מכאן. אחרת הריני מבטל כל ימי, נשאר תלוש ומבוטל מכל דבר, ואיני מגיע לכלום.

ולא עקר.

פוסע היה בחדרים הריקים, המלאים חפצים ורהיטים, וליבו אינו נותן לו לעזוב את אמו בודדה בהם. כך עברו ימים וחדשים. מאיר הגה רבות וארוכות בענין העקירה מבית אמו, ונשאר יושב בו. עיסוקים קלים שנזדמנו לו ותכניות גדולות שעלו בו, הסיחו עליו דעתו מעצמו ומרצונו. אלה חלפו ואלה נתבדו, ותכנית העקירה חזרה לדפוק על ליבו.

– כל זמן שאני קבור כאן, בין החומות, לא יעלה בידי כלום. צריך לזווד מזוודה לפתוח את הדלת, לעצום עינים ולצאת. ולא להסתכל אחורנית. אחרת…

ולא יצא ולא עקר.

בשעות של מצוקה ואוזל יד היה עוזב את הבית ונודד על כל בתי הקפה שבעיר. מדבר בלהיטות גדולה עם כל מי שנזדמן לו, על כל ענין שבא אל פיו, וסותר תכניות גדולות שהגה בהן ימים ולילות. עיף וצהוב היה חוזר אל אמו ומדבר אליה על מה שמתדפק על ליבו:

– רואה את, כאן אין ליבי הולך אחר כלום. אני תלוש ומבוטל מכל ענין. אפשר במקום אחר, בעיר החוף, ישתנו הדברים. אפשר.

אמו היתה מסתכלת בו בעינים מלאות, כך שייראו כל הקמטים שעל פניה, ומספרת לו על האהבה הגדולה שאהב אותו אביו. וכמה נאה היה בילדותו. וכמה קנאו בה שכנים ומכרים ועוברי אורח כשהיתה מהלכת אתו ברחוב.

– נאה אתה, מאיר, ונבון, כה יאיר לך מזלך. אך עדיין צעיר אתה. עדיין לא מלאו לך עשרים שנה. מה, איפוא ולמה, התאניה והאניה כזקנה בבתוליה. עדיין אתה, מאיר. לימים תמצא, הכל בידי אדם לקנות לעצמו; קונה רב וקונה חכמה, קונה חבר וקונה אשה. אחת לא יקנה בכל אוצרות שבעולם – לב אם.

מאיר היה שומע שידולי אמו ורמזיה ומכניע ליבו בפני ליבה. סוגר על עצמו את הדלת של חדר אביו הצר ונובר בחפצים ובכתבים שהשאיר אחריו. שעות ארוכות מהפך באצבעותיו, ממשש ומעלעל ומדפדף, עד שחש ברקותיו ההולמות. מרים עיניו מן הכתבים והפתקים והפנקסים, רואה הוא ראש אביו תלוי באויר ממולו. מסתכל מאיר במראה אביו ורואה אותו כפי שהוא זכור לו; אדם שפרש מכולם והקיף עצמו במעגל של שתיקה.

לעתים, בלילות, מתגלות לעיני מאיר פניו האחרות של אביו, אלה השמורות בזכרונו מימי ילדותו הרחוקים. ימים שאביו היה חוזר ממשרד בית החולים, כולו קורן חיוכים, תופש אותו בזרועותיו וזורקו לאויר וחוזר וקולטו לתוך זרועותיו בקולות צחוק ובעינים בורקות. ימים שאביו היה אוחז בידו הקטנה, מטייל אתו ברחובות השכונה, ומספר לו בניגון אגדות על אנשי קדם וחיות ועופות. אלה ימים טובים שהיו לו, למאיר. וטוב לו שעה שהוא רואה עצמו מהלך ברחובות השכונה וראשו נוגע במתני אביו. ואף שכבר חלפו הימים ההם, ואביו כבר חלף מן העולם, טעם הימים ההם עוד עומד בליבו ושפעת חומם בכל עצמותיו.

מאיר מנער כתפיו ומראה הדלת הסגורה מטפח על רואותיו הפעורות. חוזר מאיר ומשקיע עינים בכתבים ובפנקסים שאביו השאיר אחריו.

קורא מאיר את המלים והאותית שהעלה אביו על הניר בשעות שלא היתה חמה מחממת את עצמותיו. מכות האותיות והמלים על עיניו עד שאינו רואה בהן כלום; חובות שחבו לאביו וחובות שאביו שילם לאחרים. פסוקים ממצבות הקברים שעל הר הזיתים. קטעים מתולדות זקני ירושלים וממעשיהם בעיר העתיקה, איך יצאו מחומות העיר ואיך בנו שכונות חומות מחוץ לחומה.

– מה ראה אבא בכל אלה, מה מצא בהם? כותב ומעתיק חמש פעמים כל חוב ששילם. ימי פטירה ופסוקי מצבות של כל הר הזיתים. מדוע השתיק קול צחוקו ונתעטף בשתיקה?

מסתכל מאיר בעצמו, היושב סגור בחדר אביו, ונזכר בלילות שאביו היה יושב סגור בחדר זה ומעלה על הכתב מספרים ואותיות. מסתכל במספרים ונזכר בשעה האחרונה של אביו. איך שכב על מיטת גסיסתו ופיו אינו פוסק למלמל מספרים, “שמונים ושתים פונט – זלמן לוינגר, מאתים פונט – ר' אפרים סלומון…”

דבורה אמו אמרה:

– אביך היה מוכן לעשות כל דבר בעולם ובלבד שיראה בעל לב טוב. ובאמת, לב זהב היה לו. מאושר היה אם היה לו על מי לרחם. ומתוך שאהב לרחם הביא צרות על עצמו.

– מה זה שייך לענין הכתבים?

– שייך ושייך. מאד שייך. נסתבך בטובות שעשה לאחרים ולא יצא מהן.

– ומדוע העתיק פסוקי המצבות של כל קברי הר הזיתים?

– בענין זה שיקע עצמו עם מותה של רחל דודתך.

ג.

ביום השנה הראשון לפטירת אביו עלו מאיר ואמו, קרובים וידידים, להר הזיתים לפקוד את קבר המת. עמד מאיר בעינים יבשות והסתכל בקבר אביו ובעיניה הדומעות של אמו. נראה הכל כדבר הרחוק ממנו מרחק גדול, ספק ענין של ממש ספק ענין מופלג שבהזיה. תמה מאיר על עצמו: כל השנה נצבט בו ליבו על אביו שנסתלק ועל הבית שנתרוקן מכול. עתה, כשגוף אביו שוכן בעפר ממולו ואמו עומדת ודמעות כבדות בעיניה, נראה לו הכול מרוחק ומופלג ממנו. תקע ידו לכיס מכנסיו, צבט ירכו בחזקה, ואמר לעצמו:

– רוב לילות השנה נברתי ככלב בכתביו ובחפציו, לדעת מה היה לו ומה בא עליו, מדוע הפסיק צחוקו באמצע ימיו ומדוע נסתלק מן העולם ממלמל חשבונות חובות ששילם. עתה עיני בקברו כבבור ריק שמילאו אותו אבנים ועפר. וכל אותו צער שנצטערתי עליו לא צער אמת היה. לא עליו הצטערתי, שפסק הילוכו מחדרו הצר אל כורסתו בחצר, אלא על עצמי. ששנים קודם שנסתלק מן העולם נסתלק ממני. לא אותו אני מספיד אלא על עצמי אני מיבב, שלא הכרתי את אבי שהיה לי ואיננו.

הנאספים עמדו מסביב לקבר. מאיר אמר קדיש וכל הנאספים הסתכלו בעצמם, הסתכלו בקבר שלפני עיניהם, ענו אמן והחלו לגרור רגליהם מן המקום שעמדו.

פסעו מאיר ודבורה אמו כמה פסיעות מן הקבר, פנה אליהם יעקב־יוסף אחי הנפטר.

– דבורה, אסור לרגע לקברה של רחל.

הפנה עצמו כלפי מאיר ואמר לו:

– בוא גם אתה. גש אתי. אותך אהבה אהבת נפש.

אמרה דבורה:

– אסור גם אני.

הפנו מאיר ואמו פניהם כלפי הדוד יעקב־יוסף והלכו אחריו. הפסיעו בין שורות המצבות, עיניהם כלפי לבם ולבם בקברים החולפים על פניהם. הפסיעו ושתקו עד שהגיעו לגדר בית הקברות של עדת הספרדים. עברו את הגדר והמשיכו הליכתם והמשיכו שתיקתם. הגיעו לגדר שניה, מקום חלקת הקברות של הרוגי מלכות ומאבדי עצמם לדעת.

יעקב־יוסף ניגש למצבה אחת מאבן ירושלמית מגוידת, כופף עצמו לקראתה והניח ראשו עליה. מאיר הסתכל במצבה וקראה בשפתים נעות, “רחל. כ”ד בתשרי תרצ“א”.

כשירדו במורד ההר אמר יעקב־יוסף לדבורה:

– מאותו לילה הפסיק אשר צחוקו. שיקע עצמו בתולדות עליות הראשונים לירושלים וסגר ליבו בפני העולם כולו.

אותו לילה סיפרה דבורה למאיר:

– רחל, אשתו הראשונה של יעקב־יוסף, בתו היחידה של פרופסור בן־ציון הספרדי היתה. יפה היתה רחל. פניה פני מלאך. חרישית כיונה. צנועת הליכות ונבונה, ונפש צדקת. ברוכה היתה בחן ובנועם ובאצילות. רק אחת נמנעה ממנה – פרי בטן. וכמה יצאה נפשה לילד. כמה אהבה ילדים יודע רק שוכן מרומים לבדו.

– ואותך, מאיר, אהבה אהבת נפש. ימים שלמים היתה יושבת כאן ומשעשעת אותך על ברכיה, מאכילה אותך מידיה ומרדימה אותך בשיריה. אהבת נפש אהבה אותך. כשמלאו לך שנתיים החלה לקחת אותך לביתה ליום ויומים ולשבוע ימים.

דבורה הפסיקה לרגע את שטף דיבורה. נעצה מבטה במאיר היושב ממולה. קימטה מצחה והסתכלה לצד אחד, הפנתה ראשה והסתכלה לצד שני, כנעצרת בפרשת דרכים וחוככת בדעתה באיזה מהן להמשיך הליכתה. שמה ידה על ליבה והמשיכה סיפורה כמלחשת:

– ערב אחד באה אלינו. זוכרת אני אותו ערב כניצב חי לפני עיני. משל היה זה ליל אמש. פניה היו חיורות, פני בר־מינן סמוקות מהן, והמלים שיצאו מפיה נקשו זו בזו. נעצה עיניה בעיני אשר אביך ואמרה: “יעקב־יוסף נסע הבוקר לדמשק. בענין כתב יד עתיק נסע. אבא ביקש ממנו לעיין בו… רופא נשים גרמני הגיע לחיפה. אומרים כולם – מומחה גדול הוא. נסים הוא מחולל.”

– זוכרת אני, אביך ישב מאובן וקפוא במקומו. הסתכלתי בפניו והרעדתי. פניו היו לבנות ומבט עיניו כשל סומא.

דבורה שיכלה ידיה זו על זו, נשמה עמוקות והמשיכה דיבורה בקול עיף ומרוסק:

למחרת נסעו אביך ורחל לחיפה. אחר שבעה ימים חזרו. אותו לילה איבדה רחל את עצמה לדעת. אביך אילם פיו, התכנס לתוך נירות וחדל לחייך.

– מדוע?… – הידהד קולו של מאיר בתוך השתיקה שנשתררה.

– מדוע? איני יודעת. מאז לא העלה אביך את שמה על שפתיו.

דבורה הפסיקה דיבורה לרגע ושתקה כמהרהרת. כעבור שהות מה המשיכה דיבורה בקול שלא היה דומה לקולה שדיברה בו כל אותו זמן:

– אותו ערב שחזרו מחיפה ביקשה רחל לקחת אותך מאיר לישון בביתה. אתה התפרצת בבכי וביבבה. בשום אופן לא רצית ליקרב אליה. רחל חזרה לביתה לבדה. בחצות הלילה עלתה לגג והפילה עצמה לחצר.

מאותו לילה שדבורה סיפרה את מעשי רחל וסופה לא העלה יותר מאיר לפני אמו את תכנית העקירה מן הבית. שיקע עצמו בעיסוקים שונים, תיכנן תכניות וסתרן, וחזר ואמר לעצמו: כל זמן שאני שקוע כאן, בבית האבלים, הריני תלוש ומבוטל מכל דבר ואיני מגיע לכלום.

כך עברו שנתים ימים. מאיר עשה מה שעשה, האריך שעותיו בבתי הקפה השונים של ירושלים, והאריך שעותיו בחדר אביו הצר. מדי פעם היה חוזר ונוטל נירות אביו וקורא בהם פסוקי המצבות ותולדות עליות הראשונים לירושלים. ותכנית העקירה מבית אמו מהמה בו ומתדפקת על ליבו כל הימים וכל הלילות.

ולא עקר ולא יצא.

עד שעלה אותו בוקר ירושלמי באשנבו, ומאיר אמר לעצמו מה שאמר, וקם ועקר לעיר החוף.

ד.

בימים הראשונים שעשה מאיר בעיר החוף, היו ירושלים ושכונת החומות ובית אמו זכורים לפניו. מהרהר היה לעצמו:

– עיר זו אינה רחוקה מעיר השכונות והסימטאות. כרטיס נסיעה של דמים מועטים וטילטול נסיעה של שעה מועטה – והרי רגליך בעיר הזאת. אף על פי כן, מרחק גדול בין שתי הערים. עיר ההרים – סלעים חשופים עוטרים אותה סביב וגאיות מנשמי צל מלחשים בלילות לעצמם. אנשיה סופגים לחישתם של גאיות ושתיקתם של סלעים ומהלכים רכונים וצעדיהם כבדים. עיר החוף – רחובותיה ישרים ותואמים זה לזה. אנשיה אנשי מעשה ומעיניהם בעיניהם של מעשה ותכלית.

לימים, פסק להרהר במרחק שבין שתי הערים ונעשה כאחד מעיר החוף. מי שראה את מאיר בימים אלה לא הכיר בו את זה שהאריך ישיבתו בלילות בחדר אביו. כאחד מעורה במקום ובקיא בהליכות המקום, היה חופז בדיבורו, לוגם מיצים משומרים, ונותן שלום ומשיב שלום לאנשים רבים בבת אחת.

משהיה בא לפניו מראה של בוקר אחרון בבית אמו ופורש עצמו לפני עיניו, היה משקיע עצמו במעשים ובדיבורים עד שלא ראה מה שלא ביקש לראות. רק בשעות של חלומות, שלא היה בידי מאיר להעלים פניו ממה שלא רצה, היה חוזר לחצר אמו בשכונת החומות ורואה את אביו מהלך בתוכה. מהלך בצעדים חלושים וממשמש בכיסי מכנסיו, ולא ראה את אמו. ולא תמה מאיר על החלומות, שידע כי אביו אינו מהלך יותר בחצרו, ובגדיו תלויים מיותמים בארון, ואמו חיה ומהלכת באותה חצר.

כך עשה מאיר ימים ולילות בעיר החוף, עד שנתרעמו כל הרחובות מכלי משחית וחבלה.

ימים אחרים הגיעו. ימים שלא היו דומים בכלום לאותם הימים שעשה בהם מאיר בשכונת החומות, או לאלה שלאחריהם. נתקרדו עיניהם של הבריות. נתכרבלו לתוך עצמם והחשיכו בתיהם מאימת מלאכי החבלה. קירות התמוטטו ואנשים וטף נקטלו ונתרטשו. חפירות מגן נחפרו מסביב לערים וגגות בתים הפכו לעמדות. שקי עפר… קתות רובים… כלי רכב של ברזל… ותפילה בחשאי… שתעבור אימת הזמנים.

ואימת הזמנים לא עברה.

ירושלים, עיר ההרים, שהיתה מהמה מקולות תפילה וממצהלות טף, אבלו דרכיה. כבו מאורות בחלונות המקושתים. לא עוד נטל אדם כרטיס נסיעה ויצא לדרכו. מעטים יצאו לדרכים, ושעות הרבה והכנות מרובות עשו עד שיצאו, ולא כל אלה שיצאו לדרך הגיעו לסיומה.

באחד מן הימים האלה מצא עצמו מאיר בשיירה של כלי רכב משוריינים, שכולם ברזל בחוץ ואפילה בפנים, העושה דרכה בכביש המתפתל ועולה לירושלים. ואף שהאפילה היתה דחוסה ואטומה בתוך כלי הרכב, ראה מאיר את הדרך העולה ויורדת, ראה סלעים זעומים וגבעות חמרה אבילות, עצים דלילים ואופק כחלחל יורד על רוכסי הרים.

כשפסק קול טירטורם של כלי הרכב ועמדו, יצאו מכוכי הברזל בחורים חבושי כובעים של גרב, מקומטי לבוש ומאומצי עינים, ועמדו במקום שעמדו. יצא מאיר ועמד אתם. תלש אחד מן החבורה כובע הגרב שעל ראשו, ניפנף בו באויר ואמר:

– חברה, כל הרחוב כאן דומה לכותל המערבי בלי האבנים הגדולות ובלי השטריימלים.

מיצמץ שני בעיניו ואמר:

– ירושלים כולה דומה תמיד לכותל המערבי.

מאיר עמד והירהר: רובם של החבורה מילידי ירושלים ובתי הוריהם בסמוך למקום עמידתם. מדברים הם על הכל ועל כך אינם מדברים כלום.

עמדה החבורה במקום שעמדה. אמר כל אחד מה שאמר, עד שנרמזו לעקור עצמם ממקומם. נטל כל אחד תרמילו והטעינו על גבו, ניער בכתפיו והחל לפסוע. פסע מאיר אחריהם. הגיעה החבורה למקום שנתקרא “מקום ריכוז”. בית שעד לפני אלה ימים היה כשאר הבתים, ובן לילה ניטל ממנו חומו ונדמו בו צלילים של צחוק וריתחה. קירות ערומים ורצפה מכוסה מזרונים. כונניות מלאות ספרים מציצות בעגמה מתוך הפינות. מפית לבנה זנוחה. עציץ פרחים וחלונות מכוסים בשקים.

נטל כל אחד מן החבורה מזרונו והשכיב עצמו עליו, נטל מאיר מזרונו והשכיב עצמו עליו. נשארו השכובים דמומים על מזרוניהם עד שנתרגלו לאווירת המקום והותרו לשונותיהם. החלו מלחשים זה לזה ומספרים זה עם זה.

נעשו חבורה אחת שסכנה אחת להם ולכל אחד גוף שלו, החש קרירותה של רצפה דרך מזרונו שלו. ועד שנעשו חבורה אחת ונתערבבו צלליהם זה בזה ונתערבלו קולותיהם זה בזה, נקראו כולם לאותו מקום שהיה מיועד להם.

ה.

כך חזר מאיר לירושלים, ולא עלה בדעתו לחזור לבית אמו. שהימים ימים של קרבות, ומשחזר אדם לעירו – לא לביתו חזר. ולא כל מי שחזר לביתו, מצא בית. היה מי שיצא לביתו והגיע לגל אבנים ועפר. ובתים רבים נתרוקנו מבעליהם. ומרתפים רבים נתאכלסו משפחות משפחות.

הלך מאיר אחר החבורה, וכאחד מהם הלך אחר החבורה כולה, כסומא אחר מקלו. גיחכו, גיחך אתם. פסעו, הפסיע אחריהם. התפרקדו על מזרוניהם, התפרקד על מזרונו. וכל אשר ראה, כמותם ראה, משל בעיניהם היה רואה.

עם החבורה הגיע מאיר אל ההר ממערב לירושלים, מקום שהועדו להגיע אליו ולהחזיק בו. אך לבדו ירד מן ההר ולבד זחל בדרך אל בית אמו. ולא מצא את אמו ומצא את אביו.

כשהגיעו לאותו הר, תפש כל אחד את מקומו המסומן, הניח לידו כלי יריה ורמונים ונתהרהר לעצמו. ליל ירושלים מכוכב היה שרוי על הכל. מסביב שקטו גאיות, אופקים אפלוליים רחבו ועמקו, ושמים ליטפו טרשים וגבעות. הכל רבץ מפויס ועטוף חסד. לפתע נשתאג הכל.

שלושה ימים ושלושה לילות החזיקה החבורה בהר. שרקו כדורים ורעמו פגזים. דממות ואפילות נתרסקו בקולות נפץ ובפסי אש. והחבורה החזיקה בהר.

סודרים לבנים ברק סכינים ושאגות טרף חתכו באויר. והחבורה החזיקה בהר.

ידים קרות וגניחות חנוקות צנחו על סלעים באופל. והחבורה החזיקה בהר.

שפתים נסתדקו משמש וצמא. זרזיפי דם זרמו בשלוליות והחבורה החזיקה בהר.

אחד אחד חדלו לבבות לפעום. גופות הכחילו בעינים פקוחות. והחבורה החזיקה בהר.

עד שבא לילה רביעי וירד השקט על ההר.

למחרת היום יצאה השמש בהרים. מאיר פקח את עיניו וראה אור בהרים ואת החבורה שוכבת בשלוליות דם ודוממת.

שאגה חיה נתמלטה מפיו של מאיר. שני אגרופיו תפחו בהלם על רקותיו. והחל לזחול. מאיר זחל על פני שדות וגבעות, שלוליות מים, בוץ, סלעים וקוצים. מאיר זחל, זחל עד שחשיכה הלמה על עיניו ופסק.

כשהתעורר מאיר בבית החולים עמד הזמן שקט סביבו וסדין צחור נתבהק מתחתיו. שוב נתפרצה מגרונו אותה שאגת חיה, ואגרופיו ירדו על רקותיו.

לאחר ימים, כשנכנס מאיר לחצר ביתו בשכונת החומות, קפצה כנגדו דמות אביו הישוב בכורסה ומתחמם באור חמה. חש מאיר עוקצי מחטים בירכו הפצועה, הסתכל לעבר דלת הבית וראה אותה סגורה. וידע מאיר כי אמו אינה בחצר ואינה בבית.

פתח את דלת הבית ולא הופתע מן המראה שמצא בו. משל אינו רואה אלא מה שראה כבר.

פיזורי טיח וחצץ אבנים, אבק עפר, צרורות זכוכית ושבבי עץ. חלונות מנופצי שמשות תלויים מעוקמים, כנאחזים שלא ליפול ארצה. שולחן עומד יציב ואיתן על שלש רגלים. רגל עץ עקורה, פמוט מיותם, דפי ספרים, ושריד נר על הארץ.

במירווח שבין שני החלונות – בקיע שחור עגול.

במבט מזוגג ניגש מאיר בסמוך־סמוך אל החור שבקיר. עמד ניכחו והסתכל בו וידע את מה שידע לפני שפתח את הדלת; אמו אינה מהלכת יותר בחצר ואינה מהלכת יותר בשום מקום אחר. עמד והסתכל עד ששמע קול אביו לוחש: מאירקה. היפנה עצמו לעבר הקול ולא ראה ולא שמע כלום. עקר עצמו ממקומו ונכנס לחדר שאביו היה יושב בו ימים ולילות וחורת בקולמוסו.

על השולחן היו מפוזרות קופסאות של טבקא, קופסאות שונות צורה ושונות תבנית: קופסאות כסף מאורכות וקופסאות פח מעוגלות, וקופסה אחת מעץ זית ומגדל דוד חרוט עליה. הסתכל מאיר בקופסאות, ועלתה לפני עיניו תמונת אמו היושבת על מטתה ושולפת קופסאות טבקא מכיסי מכנסיו של אביו. אביו פוסע מקיר אל קיר זעוף פנים ושותק.

אומרת אמו:

– מי שמקל במצוות תפילה ותפילין אינו צריך להדר דוקא במצות בטלנים סרוחים הדוחפים קומצי טבקא לנחיריהם.

אומר אביו:

– חסל. לא אקנה יותר.

אומרת אמו:

– וכי זו פעם ראשונה שאתה אומר כך?

אומר אביו:

– ובכן, לא חסל. אשוב ואקנה. ובענין תפילין – העיקר השחרית ולא התפילין… מהיכן נוטלים מקצת שחרית? – רבונו של עולם!

מפנה אמו עורפה לאביו ופולטת כנגד התקרה:

– מה הוא רוצה מן “הרבונו של עולם” – רבונו של עולם!

ומשעלתה לפני מאיר תמונת אביו ואמו נזכר בחלומו בבית החולים, שראה את אביו יושב בחדרו וכותב בפנקס כחול קטן. ונזכר כי באמת היה אביו כותב בפנקס כחול קטן.

החל מאיר לחפש ולחטט ולהפוך בכל מקום ובכל פינה עד שמצא את הפנקס הכחול בין חפציה הנסתרים של אמו. נטל כסא, העמידו ממול לבקיע בקיר, ישב עליו והחל לקרוא.

בלע מאיר בעיניו את המלים והשורות, דף אחר דף. קרא כל מה שהעלה אביו על עצמו בפנקסו. איך מצא ששון ויקר בתפילין שקיבל מאבי אביו. איך נשרו ממצחו יום אחד ונפגמו. ונשאר מצחו ערום ולוהט. קרא מחשבות אביו על זקני ירושלים ראשונים שעקרו מעירם וממקומם ועלו לעיר הקודש, משום שלא היה להם די בתפילין שנמסרו להם מידי אבותיהם. רצו ליתן תפילין חדשים לעצמם, כי ביקשו שחרית חדשה שלא היתה לאבותיהם.

כך ישב מאיר מול הבקיע בקיר, שדרכו חדר הפגז שקטל את אמו, וקרא בפנקס אביו. קרא עד שהגיע למקום שבו מצא את אביו.

מאיר קרא:

“אור ליום כ”ה בתשרי תרצ"א. היום הובילו את רחל לקבורות, הריני כפרת עפרה. רחל האם מתה בלידתה. רחל בת בן־ציון מתה כי לא ילדה. האמהות מתות על בניהן וחיות בזכותם.

שנותיו הטובות של יעקב בן רבקה היו שבע השנים שעבד ברחל למען עצמו. ומה היה קורה אילו ברגע שגילה יעקב כי הנה היא לאה, היה פותח את דלתו ומוצא את רחל מתה על הסף? איך היה עובד אותן שבע שנים?!

‘ותמת רחל… ויצב יעקב מצבה… היא מצבת קבורת רחל עד היום…’".

וקרא מאיר:

“גדולים היו זקני ירושלים שהיה בכוחם ללכת אחר שחריתם. אני, רגלי עיפות ואין בכוחן לשאת אותי אל שחריתי”.

א.

הכל תלוי במזל ואפילו שמו של אדם. ואפשר, שמו של אדם שופע על מזלו. אם כך ואם כך – הרבה תלוי בשם.

יקירי צפת הותיקים, שדעתם היתה בדוחה עליהם רוב הימים, נוטלים היו את ענין השמות לידיהם. נותנים מבט בכל אורח שנזדמן לעיר ובכל אדם שיצא לאויר העולם ומכנים אותו בשם. אם לפי הילוכו ופרצוף פניו, ואם לפי מעשיו ואופן דיבורו. הכל לפי שעלה בדעתם הבדוחה אותה שעה. ואוי, אוי לו לעקשן שעמד על דעתו ולא הכניע לבו לדעת יקירי צפת.

מרת חיה זוננפלד, שמלאו לה ע"ב שנה ביום שהגיעה לעיר הקודש צפת, נתקראה בפי הבריות בעיר “היתומה”. כל המכתבים שהגיעו על שם מרת חיה זוננפלד, נשארו מוטלים במגירות בית הדואר התורכי עד שנתקמחו ואבקם נתפזר ברוח.

המתנגד המצומק והאיסטניס נתקרא “כדרלעומר זולל וסובא” וחצקיל קברן נקרא “ידים ארוכות”.

טובים היו ימיו המעטים של ידים ארוכות שעשה בצפת. שכן, כשם שהיה מיוחד יחסם של יקיר צפת אל סתם בני אדם כן היה יחסם מיוחד אל המתים, הקברנים והחמרים. רק בעיר זו זכו החמרים לצאת בשבתות ובימים טובים בכפתנים של אטלס ואבנטים של משי במכנסים וגרבים צחורים, ובכובעי פרוה מהדרי פנים. וכך מהלכים ברחובות העיר, ידיהם לתוך אבנטיהם הרחבים, כרסם מובלטת בדרך חשיבות ודיבורם כפטרונים ונסיכים.

שעות רבות היה חצקיל קברן יושב במרתפו הערירי בירושלים ומעלה זכרונות מן הימים הטובים המועטים שעשה בצפת. משעין ראשו המחודד דליל השערות, עוצם עיניו העכבריות, ומוליך עצמו בדמיונו דרך סמטאות וימים של אותה עיר רחוקה בהרים, קסומה ובדוחה.

טובים היו הימים והלילות של ידים ארוכות בצפת. חבר לחברת החמרים. קללות עד בני ריבעים ושמחה עד הרקיעים. בדיחה וחינגא. צחוק וקול תופים. לב כמרחב העולם, ועולם כגלגל.

והנה, שוד משמים, נפלו דברים וידים ארוכות נפלט מצפת. נפלט כקללה משולשת, כפי שנפלטים גלעיני הזיתים מפי החמרים. ונתגלגל בעוונותיו הרבים לשכונת החומות שבירושלים. הרי זו נפילה הגונה, יש בה כדי ריסוק אברים וריטוש מעיים.

ואם אחר כל אלה עדיין מהלך לו ידים ארוכות ולעתים פותח פה ומפיק מרגליות – אוי למהלך ואוי להליכה. טובה ממנה שכיבה דמומה בקבר אחים.

ומה הביא עליו את התחלואה והפורענות? – הוא, הוא עצמו, במו ידיו. דמו בראשו!

וכך נתרחשו דברים.

חנה, אשת הדיין היתה. ונקראה בפי בריות צפת “חנה טל־ומטר”, על שום ממדי גופה ועל שום אמרי השפר שהיתה מרעיפה מפיה. ולבעלה הדיין, הוסיפו ליצני צפת קומה שניה לשמו, וקראו לו רפאל־רפאל, או רפאל־רפאליים. ללמד, צריך רפאל דיין להכנס בשתי פתחים כדי שייראה בפתח אחד.

ואמרו ליצני צפת:

– מה שהחסירו בשמים מרפאל־רפאליים נתנו כפל כפלים לחנה טל־ומטר. וידי מי זוכות במחמדים ובמשמנים שנפלו בחלקיה? – הוי אומר, ידיו של הדיין. נמצא, שמים צודקים, רפאל־רפאל אינו חסר, וחנה טל־ומטר משופעת וגדושה.

יום אחד עלתה חנה טל־ומטר לגג ביתה. עד שהגיעה לגג, כמעט נפחה נשמתה. כל טילטול שעשתה, טילטלה גופה אתה, כדרך הטבע. ודבר זה לא היה קל אפילו על כל שמונה נושאי המטה של צפת יחד. היתה חנה’לה סמוקה ומיוזעת, ונושמת כארובת בית המרחץ בערבי שבתות. עמדה על הגג והסתכלה סביבה והעגמה נכרכת מסביב ללבה. אמרה לעצמה:

– אם איני מוצאה מיד ענין להתבדח בו קמעא, כוססת העצבות את לבי והנני מתפקעת בקול תרועה כתוף הגדול של הכליזמרים.

עמדה ונשמה ונשפה, ניפנפה נגד פרצופה, הסתכלה בכל החלונות והגגות שמסביב ולא מצאה ענין, ולא מצאה צחוק. לפתע עמדו עיניה מלפלבל ואורו. חנה הבחינה בערביה העושה דרכה בסמטא הסמוכה. נושאת על ראשה סלסלה מלאה ביצים וירקות וצלוחיות זיבדה. שילחה מעל הגג קול חדווה לתוך ביתה:

– דוד־משה בני! דוד־משה! הטל מנעלך לתוך הסלסלה שעל ראשה, שיהא מקצת שמחה.

ענה דוד־משה מתוך הבית:

– איני עושה זאת. בשום אופן איני עושה זאת!

נשתאגה חנה’לה שנית לתוך ביתה בקול רוגזה וריתחה:

– חיים־יוסיל בני! חיים־יוסיל! הטח מנעלך בפרצוף הממזר, שיטיל מנעלו לסלסלה.

ולא בא מענה.

נשארה חנה’לה בעמידתה הדלה על הגג, רותחת כיורה ולבה נכסס מעצבות, עד שנתעלמה הערביה מעיניה. ועיניה רואות וכלות.

כשירדה מן הגג נדרה בלבה:

– תבואנה עלי כל פורעניות שבעולם אם איני רואה לעצמי מקצת שמחה. אקפח את בני הממזרים, ההולכים בדרך אביהם החמוץ, אם איני עושה שמחה כזאת שכל צפת רואה ומתפקעת מצחוק.

אותה שעה נחתך דינו של ידים ארוכות.

ב.

כל מי שהגיע לצפת וראה את ההרים הקודרים המשתדפים לרקיע מסביב לעיר ושמע בלילות יללות הרוחות בגאיות היה אומר:

– קשה על הלב עצבונה של צפת מאבילותה של ירושלים וקדרותה של טבריה.

וכל מי שיצא לרחובות העיר ושמע שיח הבריות וקול צחוקן, ראה סבר פניהן וזחיחות דעתם, היה אומר:

– גדול האור הבוקע מסמטאותיה החשוכות של צפת וגדולה מן האור – השמחה.

חנה טל־ומטר היתה אומרת:

– העצבות והאבילות טבע מגונה להן, מגלגלות עצמן ומחזרות על כל באי העולם. מה עושים? – פוצחים כנגדן בשמחה מתגלגלת ותרועה של צחוק עד שהן מתפרחות כאבק ברוח. לכל השדים והרוחות.

וחנה לא דיבורים בעלמא היתה פולטת מפיה. משהוציאה דברים מפתחי פיה לא שלווה ולא רגעה עד שנתלבשו במעשים. בסתם אמירה כך, בדברים שנדרה בלבה לא כל שכן.

לא ירדה חנה מן הגג עד שנתבשל במוחה מעשה צהלה־רבה שאמרה לעשות לכל פרטיו ודקדוקיו. ראשית דברים שלחה אחר ידים ארוכות. הגיע לביתה, אמרה לו:

– שמע ידים ארוכות. אומרת אני לעשות שמחה רבתי בצפת. ואתה, או שהנך נותן לי יד לענין, או שאני עושה אותך לצחוק שאתה חופר קבר לעצמך מבושה והאדמה חוזרת ופולטת אותך. ופרצו פנים לך כפרצופם של סוסי פרעה לאחר שנטבלו בים סוף.

אמר ידים ארוכות:

– איני רוצה להקבר מבושה.

אמרה חנה טל־ומטר:

– אם כן, הרי אתה מפסיק מיד קיומך העלוב כידים ארוכות, ומתחיל בחיים חדשים של בתולה יתומה שהגיעה לפרקה.

הזקיף ידים ארוכות אוזניו הארוכות, ניענע בפתחי פיו ולא נימצץ מהם מלה של כלום.

– השכב אוזניך המלוכסנות, ידים ארוכות! אחרת נפרדות הן מגולגולתך וקופצות לתוך עיני. פרצופי פנים אז לשנינו – על כל שונאי ישראל! שמע איפוא, מתגלגל אתה לבתולה יתומה רק לערב אחד ומיד חוזר לגלגולך הקודם של ידים ארוכות. ונשבעת אני בכל קדושי עליון: שום בריה בעולם אינה מנסה עוד לעשותך לבתולה יתומה אפילו להרף עין אחד.

ניער עצמו ידים ארוכות במקומו, משך בידיו, ופלט ברוגזה:

– חנה! דברים של תוהו וחושך את מדברת. היאך אני מתגלגל לבתולה יתומה ואפילו לערב אחד, ואפילו להרף עין אחד!

– מוח רופס לך, ידים ארוכות, כמוחו של ינוקא. אדבר אליך בלשון דרדקא. בחדר הסמוך מונחים כל האבזרים של בתולה יתומה כשרה. דרדסים ובתי דדים ופאה נוכרית ושמלה ומנעלים. אתה מכניס עצמך לתוך החדר, מתקלף מן החיתולים שלך, ומתלבש באלה של הבתולה היתומה. וכך נשאר עומד בבתוליך וביתמותך כל הערב.

חנה ליקקה בלשונה על שפתיה, והמשיכה דיבורה בעינים רושפות:

– בינתים אני מזמנת לכאן את כדלעומר־זולל־וסובא ואת רב העיר. ואם ירצה השם, זוכים אנו לשידוך ולחופה שעין לא ראתה ואוזן לא שמעה. כדלעומר־זולל־וסובא, מזמן הגיע יומו שנחמם במקצת את נשמתו הגוועת מחשיכה ומקור. והרב דמתא, גרוגרת זו שלא נהנתה מימיה מחיוך נאה, מצוה רבה להצחיק עליו את כל האוירים שבעולם. יבוא ויכניס לחופה ומעשים טובים בחור־בתולה יתומה. תהא שמחה, ח, ח, ח, רבונו של עולם, שמחה וצהלה רבה ח, ח, ח.

ידים ארוכות הרעיד בכל אבריו.

רישפה חנה בעיניה ולחשה כחותכת בסכין לתוך עיניו הקפואות של ידים ארוכות:

– אין תופש ואין נתפס. לא קדחת ולא פורים. יוצא אתה מפתח אחד כבתולה יתומה ונכנס כידים ארוכות בפתח שני. ואין קול ואין מבשר. שתיקה רבתי כבבית הקברות. ואחר השתיקה מתפצחים כל הגרונות בקול צחוק וצהלה רבה לשמחת כל הנלבבים. הגרוגרת המצומקת וכדלעומר־זולל־וסובא הולכים ומחפשים לאור נרות את הבתולה שנתנדפה. וקול הצחוק הולך ומתפשט ועולה ומתימר עד הרקיעים. והם הולכים ומחפשים. וכולם ח ח ח, עד הרקיעים ח ח ח, עד הרקיעים.

ידים ארוכות נשאר עומד מסומר למקומו. חש נמלים רוחשות מתחת לעורו וגיצים מתבזקים בחלל כנגד רואותיו. ולא אמר כלום. נעצה בו חנה מבט משופד ונשתאגה בכל נימי גרונה.

– שרה’לה יתומה! מה את עומדת בפרצוף פנים כבתולה זקנה לאחר חצות הלילה?!

והדברים עלו והצחוק עלה כפי שניתכננו במוחה של חנה.

השמש שקעה. ההרים הסובבים את צפת נתעטפו בצללים קודרים. חלונות הבתים הנמוכים הוארו והשמים נתככבו ברבוא רבבות כוכבים זעירים וצנועים. המתפללים בבית הכנסת של הארי הקדוש סיימו תפילת ערבית, והרב דמתא וכדלעומר־זולל־וסובא הועידו פניהם וכיוונו פסיעותיהם לעבר ביתו של רפאל דיין.

והיתה צהלה רבה, וחינגה ובדיחה. קולות הצחוק הלכו והתפשטו ועלו והתגלגלו ובקעו עד הרקיע השביעי.

למחרת יצאה שמש מאירה וברה וידים ארוכות גורש מצפת. החמרים שליוו אותו רכובים על חמוריהם עד למוצאי העיר, נפרדו ממנו במלים משברות לב:

– ידים ארוכות, אמרו החמרים, חברנו ואחינו, אוי לראשך שכה עלה לך. חנה המכשפה תיבלה תבשיל ואתה בולע ונחנק. זה גורלם של כסילים עלובים וזה חלקם, בעולם הזה ובעולם הבא. אחרים מטילים גללים והכסילים מצווים לנקות. וכך יאה להם. ודמם בראשם. שלא יהיו כסילים ולא יהיו עלובים. ואתה, ידים ארוכות, מרענו וחברנו מפנה אתה אחוריך לצפת ושוב אינך מפנה לה פנים. ואומרים אנו לך זאת מחשש שאנו חוששים לגופך שנשאר לנו לפליטה, שאם אנו חוזרים ורואים פרצוף פניך בעיר, אין ברירה לפנינו אלא להוציא אותך ממנה אברים אברים. ודברים אלה אין עושים לך, חס וחלילה, מרצוננו הטוב, אם כי מצוה גדולה לעשות לך כזאת ודמך בראשך. שכך מצווים אנו מהרב דמתא וועד העיר. הם אמרו ואתה כפרת אמירתם. פזר רגליך ידים ארוכות אחינו, וטלטל עצמך לכל מקום שהן נושאות אותך. אנו חוזרים לעיר ולבנו שבור מצער.

כך נתגלגלו דברים וידים ארוכות התגלגל לשכונת החומות בירושלים.

ג.

הגיע ידים ארוכות לשכונת החומות – יצא מזלו הביש, שהקדימו והגיע לפניו, וקיבל את פניו.

אנשי שכונת החומות לא פירכו מוחם להמציא שם וכנוי לבעל הידים הארוכות שהגיע לשכונתם. לא היה זה מדרכם לשבש סדרי דברים ולעקם הליכות קבועות. הסתכלו אלה באורח שדרך בחצרותיהם וחיצצו לו את שמו בפניו חצ־קיל! בקמיטת שפתים, בחשיפת שנים ולשון נשלשת כרקיקה כפולה בתפילת “עלינו” – חצ־קיל!

הסתכל חצקיל סביבו – ראה כל הדרכים חסומות וכל הדלתות נעולות. הרים עיניו כלפי מעלה – הגיע קול צחוקה של חנה־טל־ומטר ונתדפק על אזניו: “ח ח ח. שיהא מקצת שמחה! ח ח ח. מקצת שמחה!”

הלך ונעשה קברן. חצקיל קברן.

ואיש לא נטרד מימיו; המשום שרוקקו אנשים את שמו בפניו הלך חצקיל ונעשה קברנם, או משום שנתנבאו לבותיהם של הבריות שזה נשלח לעולמם לקבר אנשים, עמדו ורוקקו לו את שמו בפניו – חצ־קיל!

אפשר, הסתכלו אנשי שכונת החומות בבעל הרגלים הקצרות־זריזות והידים הארוכות וראו בו מה שלא ראו אנשי צפת. ואפשר, נכוה חצקיל מהבל פיהם שנפלט בפניו, הסתכל בידיו וראה שהן ארוכות. חפת שרווליו, תפש אלונקות דו־כלונסאות ששדרתן ברזל, והחל להוביל אנשים לקבורה.

אלא מאי?

עמד בעל הרחמים ושילח לאוירו של עולם פרצוף הקשיש מגילו, ראש מחודד, מצח מקומט, שתי עינים עכבריות ושתי אזנים זקופות אלכסוניות. קיבלה האם את בר רחמה ליניקה ראשונה בקפיצת שינים. עצם אבי הילד עיניו וקרא שמו בישראל יחזקאל. על שם אבי אביו יחזקאל ז"ל. גדל יחזקאל וגדלו ידיו יותר מגופו, נעשה “ידים ארוכות”. באה חנה־טל־ומטר המכשפה והדיחה אותו למעשה לצים. באו עליו פורענות וחרפה. נתגרש מחברת החמרים וגורש מן העיר. באו יקירי ירושלים והטיחו חצקיל מתחצץ בפרצופו. הלך ונעשה קברן.

ומי אדם מהוגן יעלה במוחו מחשבה זו: אילו קמטים בפרצוף זכה בהם הקברן מידי שוכן מרומים, ואילו נחרטו בהבל פיהם של הבריות. אנשי שכונת החומות בנים מן הישוב הם ונקיי דעת הם ואינם מטרידים מחשבתם בקמטי פנים שאינם שלהם.

– וכי מה ענין למחשבה כאן? חצקיל הוא חצקיל וקברן הוא קברן. ביום מן הימים צמח בשכונה, וביום מן הימים החל להוריד גופות לעפרם. פלאי פלאים ורזין דרזין. התרנגולת הטילה ביצה והתרנגול קרא קוקוריקו.

אף על פי כן לא בכל קמטי פניו נולד חצקיל. אפשר, אותם קמטים זעירים רצופים מסביב לפיו נולדו בשעה שהוריד גופה ראשונה לקברה.

הפרישו לו לחצקיל חדר מרתף לדירה ועקפו אותו אנשי השכונה בדרכם בלילות חשוכים. ואדם שיצא מביתו לעבר מרתפו של חצקיל, דרך חשיכה וממרורים היתה דרכו. שעה מועטה לפני כן יצא משם הרופא וצלילי המלים “אין מה לעשות עוד” שקעו בחלל רווי נחרת גסיסה. ואדם שיצא מביתו ופגע בדרכו בברנש אדום עינים, מדובלל שיער, הצועד פרום בגד לעבר “החצר הרחבה” ידע – זה למרתפו של חצקיל צועד. אוי לו ואוי להילוכו. וכל מי שיצא לחצרות השכונה ופגש בחצקיל המהדס ברגליו הקצרות, ראה בעיני דמיונו: חדר דהוי קירות, ראי מהופך פנים אל הקיר, גופה מכוסה סדין, אבן למראשות, נר נשמה…

אנשי השכונה לא כיוונו מעולם את דרכם למרתפו של חצקיל – אליו היו מוליכים עצמם שלא מדעתם. אך בו במרתף היה חצקיל מלך ושופט, כליסטים במאורתו. כאן היה הפוסק והדן היחיד. כאן רק קולו נשמע.

כשנכנס הנכנס לאותו מרתף כפוף קומה ובוהה פרצוף ומגמגם מלים חנוקות היה חצקיל מקבל פניו במענה לשון שלו:

– דיבורים ברורים ברנש! דיבורים ברורים! ראשית, הטל חמישיה שלמה ושקולה. שלמה ושקולה. אחרת אין נפטר ואין לוויה. ירקיב במקום שנתפגר. ירחמו עליו כלבים רעבים. דיבורים ברורים ברנש!

שקל הנכנס את החמשיה לכפו של חצקיל, כיפתר זה מעילו ויצא לרחובות העיר והכריז על הלוויתו של הנפטר. והיה קולו הולך ומתגלגל מתחילתו של רחוב ועוד סופו. קול ניגון יגונים משתיק כל הקולות ומרעיד פחד בלבבות. דיירי כל השכונות הכירו את קולו של חצקיל. כשהגיע אליהם מרחוק. נשארו מרעידים במקומם, זקופי אזנים. וכשם נרעדו מנהמת קולו כן נזהרו “שלא ליפול לתוך פיו”. נזהרו שלא להיות נושא מדברותיו ומענה לשונו, כמו שנזהרים מ“דבר אחר” שפגיעתו רעה. ודאי, ביטלו אותו כעפרא דארעא בלבם ובלשונם.

– בריה גסה. חמר צפתי ריקא. פה רוחש תולעים. קברן – תלין.

שמשפתח חצקיל פיו על אדם, ידע זה מיד ובמפורט מהו “יחוסו” הגדול, מהיכן “מוצאו” המכובד, איך ומתי יגיע סופו, וידי מי תשאנה אותו בקרוב בימיו.

וכל זהירותם לא עמדה להם.

– פה מופקר כבור מגולה מהלך. עד כמה שתשמר ממנו – סופך ליפול לתוכו.

די היה לשאול את חצקיל לשמו של נפטר שהכריז עליו ומיד יפתח במענה לשונו:

– מה חשיבות עתה לשמו? נפטר. נתפגר. סוף פסוק. מוטב שתדאג מבעוד מועד למטבע. ואני אראה להכריז להלוויתך בקול ובטוהר. הכל ישמעו ויהנו. האמן לחצקיל. סמוך עליו.

בשנים ראשונות לכהונתו כקברן ניסו אלה מהוגנים לבלום לו לחצקיל את פיו, ללמדו פרק בדרך ארץ. ניסו – ולא חזרו על נסיונם. נשתתקו וביטלוהו בשתיקתם. ויעצו עצה טובה לאחרים:

אין עונים על דבריו של חצקיל קברן. כשם שאין עונין לנביחתו של כלב או לקללות של מטורף דעה.

עצה טובה ובדוקה, לו היה חצקיל קברן עומד בידו על פיו עד שיענו לו. אך זה לא חיכה מעולם לא לשאלה ולא למענה. פתח פתחי פיו והטיל דיבורים שהשחירו כל פנים.

עמדו אנשים שבורי לב והזילו דמעותיהם על יקירם המוטל לפניהם. השתאג חצקיל:

– די, די ביבבות, די. יצאתם ידי חובתכם. די והותר. זה, גם במדה זו לא יעשה בשבילכם. גם חלה אחת לא יזלול עוד. נפטר ונגמר.

אנשי השכונה שמעו ושתקו. נשכו שפתים ושתקו.

– מי בר דעת יפתח בענינים עם קברן גס רוח ומנוול פה?

עברו ימים ועברו שנים. רבים נולדו לחיים בשכונת החומות, ורבים חזרו לעפרם. וחצקיל ראה באנשים החיים בעיר שאלה ראו בו. ראו אלה בו את מקברם, ראה הוא בהם את העומדים להיות נקבריו. במדה שמזגו לו – מזג למוזגים. נזעם וזעף ומכופף כלפי לבו הסתובב בין החיים וראה בכל אדם גופה מהלכת העתידה ליפול לידיו הארוכות. בחלומותיו על משכבו ראה שורת קברים פתוחים והוא מקפץ מקבר לקבר וידיו עולות ויורדות בכבידות ועולות בקלות מאליהן.

ברחו תינוקות ואנשים מד' אמותיו של חצקיל. מדי פעם פלטו כנגדו “חצקיל קברן”!.

– מי יהא המקבר של הקברן ומי יכריז על הלוויתו?…

ענין זה שיעשע דמיון כולם – “מי יהא המקבר של הקברן?”

לא אחד ראה בעיני דמיונו לוויה מגוחכת, רבת משתתפים, בראשה נושאי מטה בעלי פנים גחכניות.

בימים של אור וצחוק, עת תינוקות שיחקו בקול מתחת לחלונות של בתים קורנים בשלווה, והמות נראה בדוי ומבולע, היה אחד מן הלצים וקלי הראש שבשכונה נטפל לחצקיל המהלך בטל:

– חצקיל! מי יכריז להלוויתך?

חצקיל תקע עיניו הקטנות בפרצוף השמח, חפת שרווליו בזריזות על ידיו, הגביהן כנגד העומד, התקרב אליו בסמוך וחזר והוריד את ידיו אל גופו בכבידות.

היה השואל, שנתחשק לו רגע של בדיחות דעת, מתקפץ ממקומו מחויר ומרעיד. מרחוק היה שומע את קולו של חצקיל מהמה אחריו:

– אותך אלה יקברו. אף אחד מכולכם, נואפים מצורעים, לא יזכה להובילני לקבורה. את כולכם אקבר אנוכי, בידי אלה!

הניעו העוברים ושבים שנזדמנו למקום בראשיהם:

נו, נו, מצא לו ברנש עם מי להתבדח, עם חצקיל קברן!

וחצקיל, בידים חשופות ובפה מרטט, עקר פוסעותיו ממקומן, כשהוא זורק מבטים חדים בבתים ובאנשים.

חזרו ילדים למשחקם. שבבים של עץ ומכיתות זכוכית המשיכו קרינתם בצידי מדרכות מזיוה של חמה. וחצקיל חזר למרתפו.

וימים ולילות עלו ושקעו בשכונת החומות.

ד.

אילו עמדו דברים במזלם וירושלים בשלוותה, היה חצקיל קברן הולך וממשיך בנגינתו; יוצא ממרתפו ומכריז על נפטרים ומתים וחוזר ומתכנס למרתפו. יום אחד היה חיור פנים דופק על דלתו – ואינו נענה. היו אנשי ירושלים עורכים לו לחצקיל הלויה כבודה. אנשי שכונת החומות היו מכפתרים מעיליהם הארוכים ויוצאים לחלוק כבוד אחרון לקברן, כיאה למהוגנים בני מהוגנים. גמרו חובתם היו חוזרים לשכונתם, רוחצים ידיהם על סף פתחיהם ונכנסים לבתיהם בצעדים מאופקים ובפנים מהורהרות. נח ענו היה אומר קדיש אחרי המת ולומד פרק משניות לזכרו. והאפלולית במרתפו של חצקיל היתה עומדת כשעמדה. וקורי עכביש סמיכים היו הולכים ונארגים מסביב לצלחת והספל היחידים שבמרתף.

אך ירושלים לא עמדה בשלוותה ודברים לא עמדו במזלם.

יום אחד יצאו יראי השכונות לחצרותיהם ונתרעדו לבבותיהם. כל האווירים מסביב נתרעמו. נשתתקו נגונים וירדו עמודים של חושך על הארץ. באו ימים של שמים אדומים מדליקות ורחובות אדומים מדם. קלעי מות ופגזים, הרס ושריפה. נדמו קולות תפילה. נשמו רחובות. דירות וחצרות נעזבו. נשים וטף ירדו למרתפים. וחצקיל – יצא ממרתפו.

כל מי שראה את חצקיל באותם הימים התמלא לבו פחד ותמיהה והתפעלות. חצקיל היה מקפץ כשד בין קלעים ופגזים. עובר בקפיצה ודליגה וזחילה מקומות של סכנה ואש, גורר פצועים ומאסף מתים. עמדו אנשים בפתחי מרתפים, מאחורי קירות וגדרות והסתכלו בעינים קרועות בחצקיל המהלך ללא פחד.

וחצקיל הלך וקפץ, וזחל ודילג, ונבר ואסף וגרר. וחצקיל שתק. לא דיבור פה לא צעקה ולא עקימת פנים. צלול עינים, צלול דעת וזריז אברים. משל עולם בתיקונו וחיים במסלולם.

כל אלה שראו את חצקיל הולך ושותק, שמעו בשתיקתו את קולו המצעק:

– ברנשים! ברנשים! ידם של מי ניצחו? ידים של מי?!

והשמים הלכו וזעפו, והפנים הלכו וקדרו. כל אדם בשכונת החומות שעדיין לא ניטלה לשונו מפיו, פכר כפיו באפילת המרתפים ופלט מפיו:

– חושך, חושך, רק חושך רואים. ואין רואים כלום מחוץ לחושך.

ואחד מפורקד על רצפת המרתפים, הפך עצמו מצד לצד, הרים ידיו כלפי התקרה הנמוכה והסחיט מתוך גרונו:

– אוי, אוי אוי, רבונו של עולם!

והשמים עמדו בזעפם, והלבבות הלכו וכבדו.

באו ימים אשר לא ראתה אותם בחלומה בריה אחת מאנשי שכונת החומות. הגיעו הדמים עד המרתפים. קלעי המות והפגזים שהתעופפו בכל מקום, הרסו למרתפים וקלטו. קמה מהומה וצעקה גדולה ומרה.

– אוי, אוי אוי, רבונו של עולם! חושך, רבונו של עולם!

והחצרות נתרוקנו, והמרתפים נתרוקנו.

ברחו אנשי השכונה על נפשם והשאירו הכל מאחוריהם. נשארו סכיני שבת קודש מוטלים על שולחנות מיותמים מבעליהם, ודממה גדולה מילאה חלל כל הדירות והחצרות והמרתפים. ונשאר חצקיל קברן לבדו.

מה עשה חצקיל אותו לילה שנותר לבדו בכל הדירות והחצרות והמרתפים? אפשר, ליטף עצמו על ידיו הארוכות, הרים עיניו העכבריות כלפי מעלה והאזין לקול צחוקה של חנה־טל־ומטר: “שיהא מקצת שמחה. ח ח ח. מקצת שמחה ח ח ח.” ואפשר, רבץ בתוך השקט הגדול ודמעות גדולות גלשו מעיניו הקטנות לתוך קמטי פניו. ואפשר, לא זה ולא זה, סתם הילך חצקיל עצמו בכל החצרות ובהה בעיניו על כל הדלתות הפעורות לרווחה שהיו תמיד נעולות בפניו.

למחרת הלילה נפלו לתוך השכונה הדוממה קולות דיבור והד פסיעות של מנעלים מסומרות. הדהדו הקולות בתוך השקט כקול אבנים נופלות לתוך באר.

הפנה חצקיל פניו כלפי הקולות, וריח אויר הרים והד דיבורם של חמרי צפת עטפו אותו. נשאר עומד במקומו שעמד, עיניו עצומות, נחירי אפו מרטטים וידיו הארוכות מיטלטלות באויר, וחיוך דק ועיף מרחף על קמטי פניו.

– הי, סבא’לה, אתה הגבור היחיד שנשארת כאן?

חצקיל פער עיניו העצומות ועצר את ידיו המיטלטלות. מסביבו עמד מעגל של מופקרי פרצוף, גלויי ראש ומגולחי פיאות וזקן.

תהה חצקיל אחר הקול הקטיפתי־צרדרד שהיכה על אוזניו, ונשאר עומד ודומם. יצאה מן המעגל אחת לבושה מכנסי גבר, פרומת שיער ועיניה לטפניות־טובות. ניגשה בסמוך סמוך לחצקיל, החליקה בידה הטובה על שכמו ואמרה בפנים מחייכות:

– סבא’לה, אתה, משלנו אתה.

ה.

את לילו האחרון העביר חצקיל בחברת גלויי הראש שלא דרכו מעודם בחצרות השכונה. וליבו מרקד בתוכו כבאותם ימים בשומים שהיה חבר לחברת החמרים.

ישבה החבורה באחד הבתים אשר חלונותיו קרועים לעבר שדות ירושלים המסולעים. הערב היה נינוח ובשים. משל עולם כולו מתנמנם בשינה טובה ומלאכים במרומים מחללים לו שיר ערש מתוק בחליליהם.

אמר אחד מן החבורה:

– שקט עכשיו. שקט כזה, כאילו כולם חפים מפשע ואין אדם מסוגל להרים קולו במידה כל שהיא.

ואמר אחד:

– בתולה תמימה לעולם חשודה. הכינו אזנים, יקירים, השקט מתקין בשבילנו חתונה עם חצוצרות.

לפתע נשמע קול חד שורק, כקול שוט המצליף באויר, ואחריו זעקה. נתקפצו החברים ממקומם והפליטו זה לזה:

– רעיה! קולה של רעיה. רעיה בחוץ!

ניתק חצקיל עצמו מן החברים והחל רץ לעבר הקול. ניפנפו אליו החברים בידיהם וקראו אחריו שיחזור. לא שמע ולא הפנה פניו. המשיך ריצתו, מטלטל ידיו הארוכות באויר, כנישא על כנפים. עבר בזניקה־טיסה את החצר הרחבה ויצא לשטחים הפתוחים.

– איפה? איפה? – ריטט חצקיל בשפתיו.

קל רכיך חמים עלה באזניו:

– פה חבר… פה…

חצקיל ניגש לרעיה השכובה בשדה, הושיט ידיו הארוכות לקראתה, ונשאר עומד במקומו.

– הי חבר! למה אתה עומד?

בכוחות גדולים כופף חצקיל עצמו לקראת הקרקע, כרך זרועותיו המרעידות על הכתפים החמימות, כיתף את הגופה על גבו והחל צועד.

צעד חצקיל בצעדים שלא צעד מעולם. רגליו המעולפות פסעו בכבידות ובזהירות גדולה, כמי שקפצה עליו זיקנה בשעה אחת וכמי שנושא בידיו אוצר כל עולמו. וחש בגבו את הגוף הלטיף, את גודש השערות הנוגעות בראשו המחודד ואת הבל הפה הנישב בעורפו.

– סבא’לה, אתה, משלנו אתה.

חצקיל פסע עד שנפל.

כאשר הכניסו את חצקיל לחדר, היו עוד עיניו פקוחות. על פניו רחפה שלווה גדולה. רעיה גררה עצמה למשכבו של חצקיל, ליטפה מצחו בידה הטובה ונשקה לו.

– סבא’לה. גבור אתה. כאחד משלנו…

חיוך רחב נתפשט על פיו הרוגע של חצקיל.

– מה שמך, סבא’לה?

חצקיל לא השיב. עיניו נעצמו.

– הוא מת… הוא מ – – – ת…

קול הרס אדיר רעם לעבר החדר.

איש לא הוביל את חצקיל קברן לקבורה.

ירושלים הרים סביב לה ושכונות עוטרות אותה. ורבים בני ירושלים ובנים שבאו לירושלים הנושאים עיניהם אל ההרים ונושאים בלבם שער שכונתם. דורות ר' שמואל סאַלאַנט ור' דוויד’ל בידרמן, שברכו על מה שניתן להם והתפללו ליראת שמים, נעשה להם נס מן השמים ולא חלקו עיניהם על לבם ולא חלק לבם על עיניהם. יוצאים היו בבגדי לובן אל שער שכונתם ורואים את שכינת ירושלים שוכנת על ההרים סביב. נכדיהם וניניהם של דורות אלה, שלא זכרו תפלת אבותיהם ליראת שמים, לא נעשה להם נס מן השמים. נשארו עיניהם נשואות אל ההרים ושער שכונתם מכביד בלבם. וכיון שחכמים הם ומוחות חריפים להם, לבני בניהם של התמימים, אמרו אלה לאלה וכל אחד לעצמו:

– נעקור שער השכונה המרגיז לגבנו ונלך אחר עינינו. וקמו והלכו.

משהגיעו לאמצע־דרכם־אל־ההרים בא שער שכונתם העקור מלבותיהם ושטח עצמו לפניהם. ראו ההולכים את שער שכונת ילדותם מוטל לפני רגליהם, חשו עיפות גדולה בכל אבריהם וחשו רחמים גדולים על עצמם. הורידו עיניהם על לבם, שמעו כמין המיה של בכי עולה מלבם אל עיניהם. ירדו באמצע דרכם על הארץ ולטפו בידים קרות את שער שכונתם המוטל לפני רגליהם.

אמרו בני ירושלים:

– הננו ישובים על הארץ באמצע דרכנו אל ההרים בית־אבא עומד בגבנו. אֶח, אֶח, בית־אבא.

אבא משכים כל בקר ועיניו טהורות ונגון בוקר בפיו.

– נגון בית־אבא – עלה!

ועלתה המיה מגומגמת מלבם, נגון מרוסק אברים, תחינה על רגלים עיפות וטענת חוצפה כלפי שמיא.

* * *

כך יושבים בני ירושלים על הארץ באמצע דרכם אל ההרים עד שמתנמנמות עיניהם בישיבתם. ובעינים מנומנמות רואים הם הרים־הרים מכופפים ראשיהם ומעבירים עצמם שורות־שורות דרך שער שכונתם המוטל לרגליהם.

וכיון שחכמים הם ומוחות חריפים להם לבני בניהם של התמימים, תופשים הם בידיהם שערות ראשם ומטלטלים עצמם בחזקה. מנערים עצמם מן התנומה ופוקחים עינים לראות עולם כמות שהוא. ובעינים פקוחות. כשגבם אל שער שכונתם, ממשיכים הם הליכתם לעבר הרים קרחים משופדים לרקיע.

א.

היה ערב ירושלמי נינוח. כוכבים מלוטשים ואפלולית כחלחלה צוננת. מסביב רבצו סלעים בשלוה מפויסת ועל סף פתחי חצרות ובפנות רחובות התנמנמו חתולים נסיכית. גלי רוחות פזיזים הפילו עצמם על ראשי תינוקות מחיכים. חלונות הוארו בזה אחר זה.

אטית התעבו צללי הגדרות. בא לילה. ליל רקיעים פתוחים וחלומות זהב.

בקעת המצלבה נסוכה אור־כסוף כולה. עצי הזית עומדים צפופים ומבליטים צמרות כסף־ירקרק בולטות לרקיע. ומן הרקיע הפתוח במעמקיו מרצדים כוכבי זהב לעבר זיזי סלעים מכונסים בצילם. גבעות שותקות, מדרגות־עפר ומעגלי־אור וצל סוגרים על הבקעה. והבקעה סגורה. פרושה מן הכל ומכונסת לתוך עצמה. רק שביל אחד לה, שביל היורד אל תוך־תוכה אל לב־לבה.

עולי חוץ לארץ שידעו הרבה על ירושלים קודם שעלו אליה, משהגיעו אל שביל הבקעה היו חוזרים ומספרים זה לזה את אשר ידעו מפי ספרים או ששמעו מפי אלה שקראו בספרים:

– עולי רגל צלבנים, שבנו לעצמם את המצלבה, התקינו שביל זה.

ובני ירושלים שידעו על עירם ממה שראו בעיניהם, משהגיעו לשביל היו אומרים:

– רצתה הבקעה להסגר על עצמה, בא שר של אהבה ופתח בה שביל למהלכים בלילות־אהבה מתרוננים בדמיהם.

ב.

בלילה זה הגיעו לשביל הבקעה אברהם גלאנץ, משה נפתלי ומרדי ישר. אמר אברהם גלאנץ את אשר בני חוץ־לארץ רגילים לומר, וכדרכו הוסיף נופך משלו על דברי אחרים ועשה דבריו ודברי אחרים מבריקים ומלוטשים. שאברהם גלאנץ, עוד בהיותו אברהמ’לי בן השו"ב שעל־יד קַרטוּס־בּרזה, היה מפליא בדבריו המפוקחים את רוב תושבי העירה. משעמד ברשות עצמו ונעשה בן־חורין מרשות אביו נעשו דבריו מלוטשים ומבריקים. עתה, שאפר אביו ואפר ארושתו עלו בארובות המשרפה ונתפזרו לכל רוחות העולם נעשו דבריו מבריקים ומרירים ומלוטשים.

תקע אברהם גלאנץ את עיניו החדות־זריזות בבקעה הרובצת פרושה לעצמה, כעכע וחיכך בגרונו, פתח פיו ואמר:

– צלבנים אלה שידעו להוציא לשרפה ולאונס, היטיבו לבחור לעצמם מקומות נאים בארץ הקודש. וראו נא שבילם הצנוע, המוליך לכנסיתם הטבולה באור כוכבים וחלומות זהב, כאילו מלאכי השלום של ליל שבת ירדו מן הרקיע והתקינו אותו. משמע, בשר ודם הבא מטיפה סרוחה ומהנה לבו בצעקות נשרפים־חיים, מיטיב להתקין שביל שלום לעצמו המוליך לפנַי ולפנים.

אמר משה נפתלי, ומצחו מתקמט והולך בשעת דיבורו ועיניו בצלו הארוך הרבה משני הצללים הרבוצים על ידו:

– משמע, יש אנשים שהברק יקר בעיניהם מן הזהב. אנשים אלה ודאי פקחים הם. ברם, טיפה של מרירות נִטַפטפה בדמם וזו ממררת פקחותם. ואומר אני – – –

זרק אברהם גלאנץ שתי ידיו כלפי מעלה. חזר ומשכן לגופו וחתך בצרידה רתחנית:

– רק שמנות הבשר שבחלום פרעה לעסו קשן ולא חשו במרירות. ורק טפשים מקנאים בחבריהם הטפשים מהם על שהם רואים את העולם נחמד ומתוק. וארכי־טפשים אלה מקנאים בחבריהם הגלמים על שהם רואים את העולם נחמד ומתוק. עד סוף השרשרת. עד גלמי־הגלמים. ולאמתו של דבר, מרירים הדברים.

נתחייך משה נפתלי חיוך של טוב לב, גלה טור שנים צחורות־נאות, ואמר בקול מפייס וסולח:

– סלח ומחל. לא נתכונתי כלל לעקץ. נתכונתי לכך: אנחנו השלשה, העומדים כאן לפני הבקעה, ורבים אחרים העומדים בכל מקום שהם עומדים, מודים אנו בלבנו כי עומדים אנו בחוץ. טיפה של מרירות חוסמת בעדנו את השער לעולם דברים הפשוטים, עולם דברים ואנשים שהוא העיקר בעולמות. איני יודע להשחיז דברים כמוך… ודאי הדברים מרירים. אבל אנו חיים בחוץ, גם מחוץ למרירות זו. אנו רואים את מה שאנו רואים באור המרירות שבנו.

משה נפתלי הפסיק לרגע שטף דבריו. נשם עמוקות והמשיך כמדבר אל צלו:

– בזמן מן הזמנים נשבר בנו משהו. אנו מתהלכים בעולם כמתהלכים בעיר זרה. מחצית מכל חכמת הכרסום־העצמי, מזמן קוהלת החכם עד ימינו, הריני נותן תמורת היכולת לעמוד בין העצים למטה, מתרונן דם מצפיה לחוה צחקנית העומדת להופיע. חוה נאה, פעורת עיני תמהון, פרומת צמות וחמימת חיוכים. ולעזאזל עם כל עולי הרגל הצלבנים. ישכבו בשלום במקום שהם שכובים.

המתיק אברהם גלאנץ קולו הצרדרד ואמר:

– חוה נאה – ענין אחר. צחקנית וחייכנית – לאו דוקא. בעלת צמות – אפשר. אך בעיקר נאה וחמימה וראויה. בעד “אגיל ואשמח” כזאת משלח גם אני לעזאזל תריסר אבירי צלבנים על גלימות הארגמן שלהם. בין עצים אלה או בין עצים אחרים, בכגון אלה לא מין העץ עיקר אלא מה שלמרגלותיו.

נתעגלו פניו העגולות של מרדכי ישר באפלה, שפשף ידיו השמנמנות ואמר בקול מתרצן והולך:

– כשהיינו ילדים היינו יוצאים בשעת בין השמשות את שער השכונה. באים לכאן ומיידים אבנים אל אחד הסלעים שקבענו למטרה. אבני קלעו תמיד אל זיז הסלע החד ביותר. כמה מאושרים היינו.

באמת, הרי סוד כל הדברים: מטרה לנגד עיניך ואבנים ביד. הכל – משחק ללא תכלית וללא חטוט נשמה. כמה טהורים היינו. למחרת חזרנו ל“חדר” ולנגונו הצובט של המלמד מליטא. כרסם הנגון את הכל. ניטל טעם המשחק, נתרצן העולם והמצחים העלו קמטים. עתה עומדים פרצופים ממושקפים וצוארים מעונבים, תמהים כי פעם עמדו במורד הגבעה וידו אבנים סתם כך.

מרדי ישר העביר ידיו על משקפיו ודבריו נתלהטו:

– כשסנטרינו העלו שערות חלב ונפרדנו מן ה“חדר” ומן המלמד, נפלנו לידי מלמד אחר. זה היה מלמד ליטאי מגולח פרצוף וגלוי ראש. וזה נשא נגונו במלים של לשון קודש על עולם האנשים ועל עולם היהודים ועל העולם בכלל. בין צללי עצים אלה כינס אותנו ונשא מדברותיו. אנו הקשבנו לוהטים ונבוכים. ומבטינו נוקבים את האפלה ומגלים את זיז הסלע שקלענו בו למטרה.

כך נקלענו ממלמד למלמד. ומאחורי חלונותינו משתרעת הבקעה. סלעים, אבנים, צמרות עצים. לא חזרנו יותר אל המשחק. הרכבנו משקפים והחילונו לשאת מדברות.

אמר אברהם גלאנץ:

– הרי אתה מדבר כאחד הגבורים בספרי המשכילים. ראיתי הרבה יהודים מגודלי פאות וזקן, שלא העלו בדמיונם כי אבנים נבראו כדי לידות אותן בסלעים. הם היו מאושרים וראו עולמם בחייהם. וראיתי כופרים בני כופרים, שלא ראו “חדר” ולא שמעו נגון של מלמד, והם עומדים בחוץ, כלשונו של נפתלי, נבוכים ואובדי דרך.

אמר משה נפתלי:

– רוצה מרדכי חברנו להשחיל כל פילי בראשית בנקב מחט, אך ללא נגון הגמרא. בימי המלמד ב“חדר” ובלילות ההרצאות המנוגנות בחורשה, היה מה שמלא אותנו. עתה אני מלאים עם עצמנו עד להקאה.

נתרטט פיו של אברהם גלאנץ ופלט בהתלהבות:

– אם אמת אין כאן, משל נאה כאן.

באחד מן הימים הפנו אנשים עיניהם לרקיע, ראו שהוא ריק, סלקו עיניהם מן הרקיע והפנו מבטם כלפי עצמם, ראו שידיהם ריקות. נתמלאו חרון על הרקיע שהוא ריק ובקשו לנשך בבשרם מרוב כעס. נתמלאו רחמים על עצמם שידיהם ריקות ובקשו לנשק לעצמם. מאותו יום מתהלכים הם בעולם, נושכים בשרם בשניהם ומנשקים בשפתותיהם את בשרם הנשוך.

הושיט משה ידו לשביל היורד אל לבה של החורשה ואמר:

– ילדים עיפים אנחנו. בלילה כזה אומר אני ללבי: צמאוני גדול מעיפותי. כמה נאה השביל למהלכים חבוקים ומלחשים מלות־חיוך קלילות זה לזו. הדור העולם ונאה. יש לילות ויש שבילים ויש נערות טובות־חיוך. שרק לא תתגבר העיפות על הצמאון.

הסב אברהם גלאנץ עיניו הזריזות כלפי משה נפתלי ואמר לו:

– פעמים אני תמה, האם תמים הנך, או מאוהב במלים של תמימים. אין קרני ירח ושבילים חרישים וחיוכים טובים משכיחים צמאון. אספר לך מלילה אחד, כשהייתי עדיין צעיר וצמא.

בבת־אחת פסקו אישוני עיניו התרוצצותם הבזוקה. קולו נתרך ומצחו המקומט נתישר הרבה.

– היה זה ליד קרטוס־ברזה, בקסרקטין של הצבא הפולני. היה ליל גשם ובוץ. כל העולם נראה כרצפת חדרי הקסרקטין – מזוהם ומופקר. צחנת זיעת רגלים ועשן טבק זול, קולות צחוק ונחירות, וערפל סתוי מלוכלך. אותו לילה לא ישבתי לכתוב אל נערתי טובת החיוכים. פסעתי בשביל הבוץ שלפני “חדרי” וקללתי בלא־קול. פסעתי הלוך וחזור בנעלי המסומרות וחרשתי בחמת רצח את הבוץ האפור.

היום חושד אני בעצמי כי אותה התרוצצות גלמודה ובודדת הסבה לי גם מעט קורת רוח. נו, לא כאותן בריות־חזיר גסות שבחדרי הקסרקטין, נתלטף לו לבי בחשאי, אני – חש בצער העולם ונחנק ממראה כעור.

כמה קל לך להאמין בעצמך באותם לילות צעירים וצמאים. כמה מאושר הנך שאתה רואה עצמך בודד ואומלל.

עוד אני מדשדש בבוץ ורואה את עצמי אחד נקי וטהור ואומלל, בעולם שכולו גס וכולו כעור, ומן הערפל האפור־דבוק הופיעה היא. כפרית צעירה וחמימה. גוף מתומר, חזה אמיץ, מתנים חטובות ומראה פנים – דם וחלב. היפהפיה הטריה קרבה אלי בצעדים בוטחים, גלתה שנים צחורות על רקע ארגמן מרטט, ושאלה בקול של ילדה טובה:

– האם לא קר לך בחוץ לבדך?

– קר לי בחוץ לבדי, עניתי. קולי רועד במקצת ומבטי בשפתיה המלאות. מצמצה היפהפיה בעינים בורקות ואמרה בתמימות נוגעת עד הלב:

– האין כאן מקום כלשהו להכנס אליו?

אותו לילה הייתי עדיין צעיר וצמא… אחר־כך באו לילות עם נערות טובות חיוך, שבילים חרישים, צמרות עצים טבולות באור כסף וחסד קרני ירח. התהלכתי מחבק ומלחש, ומלותי קלילות ופטפוטי כשל תינוק ושיחתי מרגיעה ומלהיבה. אך אותו לילה מלוכלך, על רצפת המרתפים המזוהמת הייתי צעיר וצמא.

וזכור לי מד, כמה רעדתי מפחד אותה שעה. ידעתי כי הלגימה עלולה לעלות לי בכמה שנים צעירות וצמאות. אבל כשהצמאון הוא צמאון של ממש והלגימה לגימה של ממש – לוגמים! לוגמים גם תחת שמים מסמורטטים, על רצפה מצורעת, ובשנים נוקשות מפחד.

אומר משה נפתלי בלבו: אברהם משקיע כל עצמו לשמוע את קולו, ואינו שומע את העצבות הגדולה העולה מתוך קולו. ואמר משה:

– ספור הזנונים אינו אלא מאשר את אשר לא הכחיש איש מימיו; קל יותר להזדהם בצוותא בתוך מרתף מאשר לעמוד בחוץ בודד ונקי.

זרק אברהם גלאנץ שתי ידיו באויר וחזר ומשכן לגופו. נער בכתפיו והרטיט בשפתיו ולא אמר כלום. אמר מדרכי ישר:

– כשהיינו ילדים היינו מתהלכים בחצרות שמאחורי גבנו. בידנו האחת פרוסת לחם ובידנו השניה קורט גבינה. כלנו אהבנו את הגבינה החריפה הבאה מן הבלקן. נושכים היינו בה בשנינו הצעירות בתאוה של ממש, ונהנים מן המלוח והמתובל הצובט את החניכים ומרַייר את הפה. אמא היתה משננת ואומרת: “לעיסה גדולה מן הלחם ופרור מן הגבינה”. לו היה קורט הגבינה כגודל הפת, ולו היתה הפת מצטמקת כדי קורט הגבינה – לוּ. אך נסים לא התרחשו כבר אז. פרוסת הלחם היתה כבדה וגדולה תמיד, וקורט הגבינה – כלשהו קטן הנראה בקושי, מצטמק מאליו ונאכל במבט.

הילדים הטובים שבשכונה אכלו כמצות אמא. התהלכו מתונים ומיושבים בדעתם, לועסים מן הפת וטועמים מן הגבינה. ולעיסת לחם אחרונה לפרור אחרון של גבינה. עתה מתהלכים הם ליד ביתם, הילדים הטובים ההם, ומלמדים לבניהם את ההליכה המתונה.

מרדכי הפסיק לרגע, הסיט משקפיו על חטמו וחזר והחזירן למקומן.

– לא כך עשו הילדים שקלעו אבניהם למטרה בזיזי הסלעים. אלה היו ראשית חכמה מנדפים עצמם מתחום ראותה של אמא. תוקעים עצמם בפינה הנסתרת ביותר שבשכונה, ופרושים מכל העולם עומדים נוגסים־נושכים בחריף־מלוח. אחר־כך באו רגעי הפרק של לעיסת הלחם היבש.

פרץ קולו המנוגן של אברהם גלאנץ:

– ואחד מעוגל פרצוף, שמנמן קצר רגלים, מעין חבית של טוב לב, לא היה באוכלי הגבינה? פרצוף פנים זה היה ודאי ראשית מלעיט עצמו בפת היבשה וחוסך קורט גבינתו הטובה לאחר־כך.

אמר מרדכי ישר:

– פרצוף פנים זה שפרצפת, ודאי פסות גבינתו מימי הילדות העלו עובש במקום שנאגרו. עדין מוטלות הן במקומן.

ג.

ביני וביני התעבו הצללים. רוח קרירה באה מן ההרים והחליקה על ראשי הגבעות וגלגלה עצמה על מדרגות העפר ועל ראשי העצים שבבקעה. התרעדו צמרות העצים והרוח חזרה וגלגלה עצמה אל ראשי הגבעות.

התכרבל אברהם גלאנץ לתוך עצמו מפני הצינה, הרים ראשו לשמים המכוכבים ואמר:

– שמים כאלה אין בחוץ לארץ.

נעץ מרדכי ישר את עיניו הממושקפות באברהם גלאנץ, העלה הבעה מגחכת על פניו ואמר בקול של שביעות־רצון־עצמית גדולה:

– כבר מזמן עמדו על כך עובדי המוסדות הלאומיים שלנו. הלכו אלה והדביקו את השמים הכחולים עם כוכבי הזהב של כל קופה של צדקה ועל כל כרזה של כנוס ואספה, וכשאתה רואה לפני עיניך את השמים הכחולים ואת כוכבי הזהב, אתה חוכך בדעתך אם הענין כולו אינו קופה גדולה של צדקה. אין לדעת, אפשר גם שם למעלה זקוקים הם מדי פעם בפעם ל“גמילות חסד” קטנה.

נער משה נפתלי את כתפיו כמי שמנער עצמו ממגע אצבעות לחות, הוריד עיניו לארץ ואמר בקול של כמיהה:

– הבה ונהיה כנים ותמימים עם עצמנו בערב זה.

אמר מרדכי ישר:

– כיצד מתּממים?

אמר אברהם גלאנץ:

– ענין זה אינו קשה ביותר. מהלך אתה ושותק עד שעולה על לבך דבר של תמימות. עלה על לבך דבר של תמימות – אתה פותח פיך ואומר אותו. לא עלה על לבך – אתה ממשיך הליכתך ושותק.

ובשעת דבורו הרים עצמו מן הסלע שהיה ישוב עליו והחל מפסיע אטית. קמו השנים ממקומותיהם והחלו לפסוע אחריו.

– ובענין זה מודה אני לדברי משה. אף שסבור אני שאין בידי שמים מכוכבים וצמרות עצים כסופות ורוחות הרים קלילות להשרות נימה אחת של יופי על פניה של חוה מכוערת, כשם שאין בכוחם לגרוע כמלוא הנימה מיפיה של אחת נאה וטעימה. כל הרוצה בכנות להתמם עם עצמו, ודאי השמים והכוכבים מסייעים בידו.

ד.

הפסיעו השלושה שותקים וצנועים. עיניהם ברגליהם הפוסעות ולבם להרי ירושלים מסביב, ובלבם שער שכונתם העקור. הפסיעו כמה שהפסיעו עד שהגיעו לקמרון אבנים ארוך; שער ברזל בקצהו ואפלולית צוננת טובה בחללו. קמר משה את גופו כלפי קרקע, עצם עיניו כזקני יראים בשעת תפלת שמונה־עשרה, שלף אצבעו בכוון עיניו העצומות ולחש:

– כאן היה מוטל מטבע של כסף, מטבע כסף גדול ומאיר כאוצר עולם.

משה יישר את גופו, פער עיניו העצומות, והמשיך ספורו בקול של אחד רואה המספר לעוורים את המתרחש לפני עיניהם:

– ואני אז ילד. ראשי מגיע למתני אבי, ובמתני אבי חגורה שזורה ממשי שחור, להבדיל בין מחצית גוף עליון למחצית גוף תחתון. אמא החליקה בידה האורירית על ראשי במסירות נפש גדולה, כדרך שאמהות המתהלכות בצניעות וישנות בטהרה יודעות לעשות. הקרינה עלי מבט טהור־טהור, נתנה פח הנפט בידי, ואמרה בקול של מסתירה ייסורים: “לך לחנותו של וולף ובקש ממנו בהקפה גלון נפט אחד. אמור לו שירשום בפנקס”.

הגעתי לקמרון אבנים זה. רוצה אני לאמר בין אבנים אלה, ליד שער זה. הקמרון עצמו אינו זה שהיה, חללו השתנה מזמן. הפחדים הערבים חדלו לרשרש בו. נתפרחה המתיקות שבצינה האפלולית. לא. לא זה. קמרון אחר לגמרי. וכאן, ליד קיר אבנים זה, התגלה המטבע. מונח בצניעות על הארץ האפלולית וקורן כאוצר גדול, כאוצר עולם.

גחנתי על המטבע והעברתי עליו אצבעותי הדקיקות הרועדות מהתרגשות. הרמתי את המתכת הקרירה בשוליה ולחצתי אותה בין שתי כפותי הזעירות. חזרתי ושמתי המטבע במקום שהיה מונח והסתכלתי עליו בעינים פעורות; במבט אחד מלטף עליו ובמבט אחד אוכל אותו. שעה ארוכה עמדתי גחון על המטבע, רחוק מכל מקום ופרוש מכל זכרון ומכל ידיעה. לפני עיני הפעורות הכסף המבהיק על רקע קטיפה אפלולית. אותה שעה ודאי שמעתי נגון מופלא הבא ממרחקים…

הקשיבו השנים לדבריו הלוהטים של משה ולא היו תמהים עליהם כלום. אם משום שנזכרו בדברים שעברו עליהם בימי ילדותם הרחוקים אם משום טבעם; תמיד נמשכו אחר דברי חלומות שתחלתם באור וסופם באופל.

– לפתע הלם לבי כתוף, המשיך משה מסומר למקומו, באצבעותי עבר רעד של קור גדול: וולף החנוני יגלה בעיניו החשדניות את המטבע בכיס מכנסי. יהיה לא טוב. נתקמטה נפשי בי והארץ נתעננה לפני עיני. יהיה לא טוב. מאליהם החלו אגרופי לקמץ עפר מן הארץ ולזרות אותו על המטבע. רכותי הלמו ולבי פעם כתוף ואגרופי נתמלאו עפר ונתרוקנו. כך פעמים, ושלש, וחמש. עד שזעה קרה כסתה את מצחי והאוצר נתעלם מן העין. במבטים מסומרים אל ערימת העפר עקרתי עצמי ממקומי ובזריזות גדולה החילותי לפסוע אל חנותו של וולף.

משה נפתלי עקר עצמו ממקומו והחל מפסיע בקצב הנגון שבדבריו.

– השעה היתה שעת בין השמשות, צנצנות הממתקים ומיני הקטניות הבהיקו מעל המדפים בברק חי ושותק, מכונסים לתוך עצמם ורואים הכל. שקי תפוחי־האדמה והקמח עמדו אדישים ושבעים. מאושרים שהם שקי ענק טעוני תפוחי אדמה וקמח. בקבוקי השמן והספירט עמדו מבוישים זה ליד זה כשורת חילים מנוזפים, ומן הפנה הדחויה הציצו מטאטאים ארוכי כלונסאות שכוחים מכולם. מעל לבקבוקי היין המאובקים הבהיקו מנורות הנפט שונות צורה ושונות גוון, ובסמוך להם עמד לו שקיק צנום ורפה מלא גבישי עמילן. ועיקר העיקרים – בפינה השמאלית ליד הפתח, שם עמדה חבית הנפט המבורזת. ענק כבד־גוף, בעל פה של נחושת ובטן של בת נפילים, שקנה לו מקומות מששת ימי בראשית, ואין שום כח בעולם שיזיז אותו ממנו. לפני החבית עמדה שורת פחים עלובי מראה ודהויי ברק כשפיותיהם המעוקמים לעבר הברז הבלום.

וולף עמד ליד החבית הגדולה כולו אומר רצינות וחשיבות כרב־מג העומד לפני מכונת כשוף. רגע מוריד עיניו לברז הנחושת, פותח פיו הקפוץ, ופותח בזהירות גדולה את הברז המבהיק, ורגע מקפיץ פיו ומפסיק בבת אחת את קלוחו המתרונן של הנוזל הלבן־אפור־כחלחל־כסוף. דממה גדולה משתלטת לרגע, ואחר הדממה קול שקשוק הנוזל ורעש פחים נבובים נדפקים זה בזה. לאט־לאט גווע קול תזוזת הפחים. דממה קצרה בולעת את אחרוני הרשרושים החלושים. ושוב קולח לו הנוזל השוצף ומתבעבע. שוב דממה גדולה ושקשוק פחים נדפקים.

משה מפסיק לרגע את דבריו, מעיף מבט חטוף לעבר השנים ההולכים לצדו, ומעלה חיוך דק על שפתיו היבשות מאד משום מה.

– אני שומע את קול קלוח הנפט ואת הרעש העמום של הפחים הנבובים. קולט את האפלולית שבחנות ואת מראה עיניו הבולטות של וולף העומד כבד־דעת, פוער פיו ובולמו, ובורז ומברז את החבית. וכל אותה שעה רואות עיני את המטבע המבריק מתחת לערמת העפר. כך אני עומד ורואה הכל וכוסס קצות צפרני בשני.

משנתקרבתי בסמוך־סמוך לחבית ופתחתי פי לאמר לו מה שצותה עלי אמא, תלה וולף את עיניו הבולטות בעיני. כל אברי נתרעדו עלי. רבבות מחטים דקיקים תקעו עצמם לתוך חוט שדרתי. ברק אור גדול חלף לנגד עיני: – מישהו עובר את קמרון השער, בועט בערמת העפר ומגלה את האוצר הגנוז. תמונה זו נשתטחה לנגד עיני באפלולית החנות, כשעיני וולף תקועות בעיני, תמונה ברורה ובהירה; רגל בועטת, עפר אבק מתרומם בחלל המקומר, ומטבע הכסף מתגלה.

זרקתי את הפח מידי מול רואותיו הבולטות של וולף. זנקתי בקפיצה־דליגה לעבר הפתח והתחלתי לרוץ בכל כוחותיו, כחץ מקשת, כצפור מכושפת. שורת הפחים נתרעשה ברעם מחריש אזנים. שנים שלושה נפלו מוטחים אל הרצפה בקול דפק חד ומצמרר. אשה זקנה נצטעקה בבהלה, ומחרוזת ספלי החמרן נתלשו מן הקיר ונתפזרו על הארץ.

וולף עזב את חביתו והחל רודף אחרי בקולי קולות. – “אֵי! מה גנבת?! חזור מיד! מה גנבת”?!

אני הייתי כבר גחון על ערמת העפר והאוצר המבהיק בידי.

כשחזרתי לחנות עוד עמדה המהומה בחלל. וולף השחיל בידים רוטטות את חוט המשיכה לתוך אזניות ספלי החמרן, ובפני האנשים עוד עמד תמהון המבוכה. אלה עמדו ותמכו ברגליהם את הפחים שלא יתעופפו לפתע.

משה שפשף ידיו זו בזו והושיט שפתיו לחיוך עצוב שעלה בהן.

קולו הומך ונשמע חלוש ונבוך, כאילו דועך.

– כשראה אותי וולף לא דבר ולא אמר ולא הניד עפעף. הקפיא אותי למקומי במבט עיניו הבולטות ושלה מתוך כיסי את מטבע הכסף. הסתכל במטבע שבתוך כפו והפליט בלחישה: “אמור לאבא שיתכבד בעצמו לשאת את הנפט שלו ואל ישלח לחנותי גנבים”.

זכורים לי הדברים עד לפרטי פרטיהם. וזכורה לי ביותר עמידה זו שעמדתי מול עיניו הבולטות של וולף. דממה גדולה השתאגה לתוך אזני והקפיאה עלי את כל העולם. רק עיני לא כבו בי. עד היום תמה אני מהיכן נטלו את כוחן הגדול. עיני עקבו פעורות ויבשות אחר המטבע הנשלה מתוך כיס מכנסי ונעלמת בתוך מגירת השולחן של וולף, ומשנתעלם המטבע החלו להקליח דמעות כבדות. ירדו הדמעות על כתנתי ומכנסי ונתדלפו בצלצול על פחי הנפט המוזזים לעבר הברז.

עד שחזרתי הביתה כבר שב אבא מבית הכנסת. ראה אבא את עיני הנפוחות ועמידתי העלובה והחל לשדל אותי בדברים מרגיעים. שמעה אמא את קולו של אבא ויצאה מבוהלת מן המטבח. ראתה פני, פכרה כפיה ונאנחה, והחלה ללטפני ברחמים.

בגרון חנוק ובעינים דמועות התחלתי לגמגם ספורי על המטבע בשער, ועל ערמת העפר ועל עיניו הבולטות של וולף. אבא שמע גמגומי דברי ומשך כתפיו בתמיהה. אמר: “אגש לוולף ואברר מה קרה שם”. אמא הושיבה אותי על כסא וקנחה דמעותי.

כשחזר אבא מן החנות של וולף היה הכל ברור לו. פניו היו זעומות וקול דבורו מתוק מן הרגיל: “מבין אתה בני, אסור לנגע במה שאינו שלך. מכאן ולהבא עליך לזכר דבר זה”.

זרם דמעות פרץ שוב מעיני ומלים שעמדתי לאמר נתמעכו בגרוני. בעיני הדמועות ראיתי כיצד חזר אבא ומשך בכתפיו. חשתי בלבי הלחוץ כי אבא מאמין במה שברור לו ואין בכוח מלותי הממועכות לעשות כלום. נשארתי יושב על הכסא ודומע כשבאזני מצטלצלים דברי אבא: “מכאן ולהבא עליך לזכר זאת”.

רצדו עיניו הזריזות של אברהם גלאנץ באפלה. זרק ידיו באויר וחזר ומשכן לגופו. שיכל אותן על כתפיו כמלפף עצמו, ואמר בקול של תבונה גדולה:

– צער בעלי חיים על ספורים הנאים מן האמת שישארו קטומי ראש. למען תפארת המליצה הבה ונתקין ראש לספור ששמענו. משה חברנו מתביש משום מה להחליק החלקה אחרונה על הדברים שהשמיע. נעשה זאת למענו ולמען שלמותו של ספור.

חכך אברהם גלאנץ בגרונו, הזקיף צוארו הארוך, והמהם בקולו כמי שמכין עצמו לשאת נאום גדול.

– נאמר כך: עמוקים שערי האמונה באדם, שהם מבוא לשערי אהבה המוליכים לשערי אמונה. ומשהוטחו שערי פרוזדור בפרצופך שוב אינך מגיע לשערי טרקלין. נשאר אתה עומד בחוץ.

רואים אתם איך זוהר ראשו של ספור. תואם אותו כיהלום בראש טבעת וכחבל בראש תלוי.

הנידו השומעים בראשיהם, חייכו חיוך לבן ועצוב והמשיכו הילוכם על אדמת ירושלים הקדושה.

ה.

פסעו השלושה כמה שפסעו עד שהגיעו לחלון מאיר באור גדול וקול שירה בוקע ממנו. הטה מרדכי ישר את כל עצמו לצד החלון המאיר, הטיל בו מבט חד ופתח בקול צרדרד:

– לילה עתה. שמים עמוקים מעל לראשינו וממולנו חלון מאיר וקול שירה. כך היינו מהלכים אז. ידי הקטנה אגרוף קפוץ ביד אבא החמימה. לילה מסביב וקול שירה וקול תוף בוקעים לקראתנו. אבא היה לבוש בבגדי שבת וכובע של שבת על ראשו. עיניו לחלון המאיר ופיו מפזמן בלחש “קול ששון וקול שמחה”. עיני לא ראו את האור הבוקע. ראשי שמוט היה כלפי נעלי פעורת הסוליה. אבא, שכל נגון היה כובש את לבו ומדמיע עיניו, מששמע קול נגון עולה שכח את כובעו הממורט ובגדו המרובב והלך אחר הנגון. אני, שקולי ערב היה וידעתי לסלסל בו כל סלסול וכל סלוד של תפלה ונגון, נדקרתי כבשפוד מלובן עם כל דשדוש שדשה נעלי פעורת הסוליה. לא ראיתי את האור הבוקע מן החלון ולא שמעתי את קול השירה. לבי היה לחוץ ומר, וכף ידי קמוצה ומאוגרפת. סוליתי התלויה ומתנודדת וקול טפיחתה בקרקע טשטשו עלי כל מראה וכל קול. פלא בעיני כי זכור לי מגע כף ידו של אבא ופזמונו שפזמן.

כך הגענו לחדר המואר באור גדול והמהדהד קול שירה וקול תוף… “קול ששון וקול שמחה”. אבא נשתלהב מקול השירה והדביק גופו למעגל המרקדים. אני העברתי בפני עיני את כל הנעלים שברגלי היושבים והמרקדים והתכנסתי לתוך הפינה הדחויה ביותר. בפינה, דחוי ומופרש מכולם, הרמתי רגלי מן הקרקע וטפחתי על הרצפה בסוליה הפעורה. קלטתי היטב את קול הטפיחה והורדתי את הרגל על הארץ. וכך שוב ושוב. חוזר ומרים רגלי, חוזר ומטפח על הרצפה, וחוזר ומוריד הרגל על הארץ.

השירה הלכה וגברה, הלכה ונשתלהבה. סלדו גרונות. רטטו אברים ורקעו רגלים. רעם התוף והמעגל המרקד הימין והשמאיל, עד שנתרטבו הבגדים מזיעה והנשימות נתקצרו. לאט לאט דעך קול השירה ומעגל המרקדים נתפרק חוליות חוליות.

סמוקי־פרצוף ומיוזעי־מצח הושיבו עצמם האנשים במקומותיהם. עברו נושאי הכיבוד בטסים מלאים מטעמים ומיני מליחה, נטלו היושבים ודחסו לתוך פיותיהם. פצחו זרעוני חמניות ולעסו קטניות ואכלו כעכים ודג מלוח כבוש. נשפו ונשמו וקנחו זיעת פרצופיהם בממחטות לחות.

אני עמדתי בפינה הדחויה, מטפח על הרצפה בנעלי הפעורה, וסוקר בעינים גדולות את המנורה המשתלשלת מאמצע התקרה ואת הפיות הלועסים, ואת הנעלים שעל הרגלים.

אפשר אילו היו נעלי שלמות הייתי מדביק את גופי הקטן למעגל המרקדים ומצרף קולי לקול השירה. אפשר. אבל נעלי הימנית היתה פעורת־סוליה. נשארתי מחוץ למעגל. דחוי בתוך פינתי חשתי בלבי הרך כי אני יחיד ובודד בפני עצמי. אין לי כלום עם כל אלה הישובים במצחים מיוזעים, נוגסים בדג מלוח מטפטף ודוחסים קטניות לתוך פיותיהם. בדרכנו הביתה נטל אבא את אגרופי הקפוץ לתוך כף ידו החמימה ואמר לי דבר של טעם רב ואמת גדולה. הלילה כשאני פוסע ברחובות ירושלים מחוץ לכל מעגל מרקד בעולם, יודע אני שהיתה זו אמיתו הגדולה של אבא ולא אמת שלי.

אבא היה עוד מיוזע מן הרקוד ושכור מן הנגון. עצר הליכתו, כפף ראוש מול פני ואמר בדביקות: “חזר הקדוש־ברוך־הוא על כל המתנות שבעולם לזכות בהן את בריותיו ולא מצא בשבילם טוב מן הנגון והרקוד. לו צרפת עצמך למעגל המרקדים ושרים לא היית זוכר את מנעליך הקרועות”.

מרדכי ישר הסיט משקפיו וחזר ויישר אותן על חטמו. הסתכל דרכן במבט של תמיהה גדולה כמי שפלא פתאם התגלה לעיניו. נשם נשימה עמוקה, החליק בידו על ירכו הימנית, והמשיך ספורו בקול הצנוע הרבה מקולו הרגיל.

– הרבה ימים והרבה לילות עברו מאותו לילה. כבר היה ברור לי שאבא הנו ילד קטן בעל זקן גדול ואני מבוגר ונבון שלא העלה שערות חלב על סנטרו. הנעל פעורת־הסוליה נשארה מוטלת על סף מעגל המרקדים. לא הלכתי עוד יד ביד עם אבא אל החלונות המוארים. לבדי עשיתי דרכי, מגודל בלורית ומנודה מתפילה ותפילין.

אותם הימים ישובים היינו לפני ספרים של משוררים מלאי צער וחכמים גדולי תבונה. יום יום ירדנו לדברי הספרים ומלאנו בחכמתם מלוא קבולו של הלב. כמה רחוקים היינו אז מאותו חדר מואר באור מנורה משתלשלת מאמצע התקרה…

יום אחד הופיע לפנינו המורה השנון שבין המורים. דבריו היו תמיד מלאי פקחות מבריקה וחכמה מושחזת, הוציא כנור מנרתיקו והחל לנגן בו. כולנו ישבנו פעורי פה, תמהים וקסומים. מוכי תמהון היינו מן המורה השנון העומד ומנגן בכנורו. נראה היה לנו דבר זה כמחוץ לדרך הטבע. משום מה דברים הדומים להם. ויותר מכך נדהמים היינו מן הנגון. לא קשר איש מאתנו את המורה השנון עם כנור ונגון או עם היוצא מן הכנור. הכה נגון זה על לבנו יותר מכל הנגונים ששמענו. נצטלצל רחוק מרחק גדול מכל הנגונים ששמענו בבית אבא.

אני ישבתי בין החברים והאזנתי לנגינה. לבי מלא התפעלות ודמעות עצורות בעיני. אושר גדול מלא את כולי, אושר של כאב מטהר. הרי קרה הנס. נפרץ המעגל. לא עוד בודד ומיותם בפנה דחויה. בתוך המעגל עם כולם. ליד שולחן אחד. בצל נגון אחד.

לפתע, עוד אני קשוב לצללי המנגינה ועורי מרטיט עלי מצנה כחולה הבאה מתוך תוכי, ורגלי הימנית נתרוממה מתחת לשולחן, כאילו יד לא נראית סחבה אותה בכוח כלפי מעלה. הגביה עצמה כלפי היד המושכת בקשת ונשלפה מול עיניו של המורה השנון. המורה נסר בקשתו נסירה ארוכה צמרנית וחתך את הנגון כחותך בסכין. צלילים אחרונים נשרו על הארץ ודממה מדהימה נשתלטה. כל העינים הופנו כלפי רגלי השלופה. נעצתי עיני ברגלי וראיתי… נעל פעורת־סוליה תלויה באויר. המורה הטיל את הקשת על השולחן בדפיקה רגוזה והכניס כנורו לנרתיק.

מרדכי הרתיע אחורנית את ידיו הצמודות לגופו. העביר קצה לשונו על שפתיו וסיים כמדבר אל עצמו:

– אבא היה גבור גדול או ילד קטן או שניהם כאחד. היה בכוחותיו להדביק עצמו למעגל מרקדים בבגד מרובב וכובע ממורט. אני, נעל פעורת־סוליה הוציאה אותי מן המעגל.

הנידו השומעים בראשיהם והמשיכו הילוכם בדממה.

ו.

הפסיעו השלושה בדממה, עיניהם ברגליהם הפוסעות ולבם לשער שכונתם.

עקר אברהם גלאנץ את עיניו הזריזות מן הקרקע, משך בכתפיו ואמר:

– איני יודע אם ענין זה מעשה שהיה, או אחד מן הספורים שספרת לעצמי בשעות של עמידה מחוץ לכל מעגל מרקד בעולם. בני אדם המהלכים הרבה בהרבה דרכים ומשא־עצמם כבד עליהם, מספרים לעצמם ספורים רבים כדי להפיג מלבם את אימת הדרך. במרוצת הימים מתרגלים הם לאימת הדרכים, מרגילים עצמם שלא לחוש במשאם, ומספרים ספורים שספרו לעצמם כדברים שבאו עליהם.

עתה, בשעה שאנו מפסיעים הרחק הרחק מבית אבא שנעקר ועלה בעשן, נספר זאת כמעשה שהיה. מחר נאמץ לבנו שלא לזכור אשר עלה על שפתינו. הרי כל החלונות המאירים והכבויים שהילכת על ידם ברגלי הילד שלך אינם עוד בעולם. והחנוני שמשש כיסיך ברשעות נשחט או נקבר בקבר שחפר בידיו. יכול אתה רק להעלות מכנסים עלובים על גופך, להתהלך במקום שאתה מתהלך, ולקבר כל זכרון שעולה בך.

אברהם גלאנץ עצר לרגע הליכתו. הרתיע כתפיו כמי שמנסה למלט עצמו ממקל חובטים, נעץ עיניו בלבנה הזכה, העלה חיוך צהוב של בר־מינן, והמשיך ספורו בקול שלא היה דומה בכלום לקול דבורו של אברהם גלאנץ.

– ביתנו היה דל ואביון. קרשים רפיפים, תקרה נמוכה, וחלונות תלויים בנס. ובאמצע הדרך מבית־הספר לביתנו עמד ארמון חלומות קטן; כתלים כחולים קורנים באור חמה, גינת פרחים ריחנים ועצים מצילים, חלונות גבוהים הסופגים את אור כל העולם, גדר אבנים חולמנית, כניסת גזית תמירה, דלת עץ אגוז אדמדמה־חומה ושְלָטון פליז קטן.

כל יום עובר הייתי על פני ארמון החלומות ואוכל אותו במבטים רעבים. מדי פעם מגלה בו פינת חמד אחרת וגוון יופי חדש. עומד מולו ומשתעשע בו כבצעצוע גדול, מקיף בעינים את כל־כולו בבת אחת וחודר במבטים לכל פינה דחויה ולכל מקום חבוי ונסתר. כך מדי יום ביום; מתקרב אל הבית בפסיעות מאופקות ובלב מהמה, סוקר אותו מתחילתו עד סופו, עוקר עצמי ממקומי בכוחות גדולים ובורח. בורח במרוצה מטורפת כמי שלסטים מזוין רודף אחריו.

כן, וזה העיקר; יותר מכל נמשך לבי אל שלטון הפליז המבהיק על הדלת השחומה. כל קרבן הייתי מוכן להביא כדי להעביר עליו את קצות אצבעותי הנצבטות למראהו. כמובן, לעולם לא העזתי להתקרב אליו עד כי לקרא באותיות החרוטות עליו. לא פעם הסית אותי לבי לפרוץ מעבר לגדר, להעביר את ידי הקטנות על השלטון המתנוסס ולברוח. אך תמיד התגבר בי הפחד הילדותי על המשיכה הילדותית. כשהייתי בורח מן המקום לעבר ביתנו היתה לי מין הרגשה משונה בקצות אצבעותי. ידים ריקות.

אברהם נעץ מבטו בידו התלויה ברפיון, טלטל ראשו והרעיד כתפיו, וחזר לספורו כמי שעיפות גדולה קפצה עליו ונמנמה את קולו.

– ביום אחד הדביק אותי גשם עז. עד שהגעתי אל הבית שבאמצע הדרך הייתי כולי מנטף מים ורועד מקור. המחברות שבידי נדבקו לספרים, ועל גבי זחלו נחשי מים. עד היום איני יודע כיצד קרה הדבר. לפתע מצאתי עצמי עומד ליד דלת עץ האגוז החומה ופני בתוך שלטון הפליז.

הרמתי ידי הרטובות־קרות כלפי המתכת הזוהרת… הן הרתיעו כמפני מכה נתכת פתאום. גל חום מצמרר עבר כל גופי, פי נתפער והאויר קפא מסביב. לפני עיני הקרועות שטחו עצמן אותיות שם משפחתי. עצמתי עיני היוצאות מחוריהן, העברתי עליהן אצבעותי המרעידות, וחזרתי ופקחתי אותן. האותיות לא נתפרחו. נשארו שטוחות על המתכת הצהובה ודוקרות עצמן לתוך רואותי. עצמתי עיני שנית והעברתי אצבעות ידי על השלטון. האותיות לא שינו צורתן ולא החליפו סדרן. ברור ומפורש – שם משפחתי.

שהות של יסורים גדולים עמדתי ליד דלת העץ. עיני קוראות וחוזרות וקוראות את אותיות שם משפחתי החרוטות על המתכת הנוקשה וידי מתרוממת לכפתור הפעמון וחוזרת וצונחת. נטפי מים נטפו מראשי אל בית צוארי, גלי חום וגלי קור עברו בי בזה אחר זה. אני עמדתי. עיני קוראות באותיות השלט, ידי מתרוממת לכפתור הפעמון וחוזרת וצונחת. לא! לא לחצתי על כפתור הפעמון. הסבתי ראשי לעבר גבי ועקרתי מן המקום במרוצה מטורפת. והיתה זו הפעם האחרונה שראיתי את הבית. מאותו יום התחלתי לעקף אותו בדרכי. הולך סביב סביב ומסב עיני מכוונו.

* * *

שמעו אברהם גלאנץ ומרדכי ישר ומשה נפתלי כל אחד את ספורו שלו ואת ספורי חבריו והמשיכו הילוכם בדממה על אדמת ירושלים הקדושה. הרימו עיניהם מן הקרקע, ראו את הרי ירושלים העוטרים אותה כעטרה גבוהה. הרהר כל אחד בלבו: ההרים רחוקים, והדרך ארוכה, והרגלים עיפות. נענעו בראשיהם זה לזה בברכת ליל מנוחה ופרש כל אחד אחר צלו המרקד לפניו.

א

הרבה דברים נאים בעולם, והרבה דברים שאינם נאים. ואנשים שאינם חכמים כשלמה החכם ואינם צנועים כהלל הזקן אינם יודעים מה מרובה ממה. למשל, שמיה של ישראל כחולים ונאים, ושמיה של עיר המישור בארץ הזהב לחים ומעוננים. לעומת זאת ביתו של העשיר דורנשרף בעיר המישור נאה למאד, ושיחתנו הטלפונית עם רבה של הקהילה בעיר אינה נאה ביותר. בתי כנסיותיה של ישראל נאים יותר מאלה שבעיר המישור, ובניני בתי הכנסת וגלימתו השחורה של הרב נאים יותר בעיר המישור.

ואומרים יהודי המישור:

– כשהיינו בווהלין ובבאראנוביץ ובוילנה, הכינונו עצמנו שנים רבות לעלות לארץ ישראל, ומשבאנו לארץ הזהב לא חדלנו לעשות למען ארץ ישראל. מי שבידו לתת – נותן למען בנין ארץ ישראל, ומי שאין בידו – מעשה את האחרים.

ובאמת, בזכות העושים והמעשים יש לאל ידם של רבני העיר לצאת בגלימותיהם השחורות־נאות בשבת ולשאת לפני קהלם דרשות המצהילות פנים ומבדרות לב. רואים יהודי הקהילות את סבר פניהם הנאה של רבניהם ומתכנסים בכל שבת לשמוע דברי תורתם. פרנסי העיר ונשואי הפנים שבה באים לדרשות הרבנים במכוניות פאר, וסתם יהודים ומורים עבריים ופקידי חנויות־הבגדים באים במכוניות סתם. ובזכות הזיקה הקדושה לארץ הקודש עושים כולם מעשים נאים למען העיר ולמען החלוצים בארץ ישראל. באמת אין לה לעיר המישור להתבייש לא במוסדות הצדקה ולא במוסדות התורה ולא בשעורי העברית והאידיש שלה אפילו כלפי ניו־יורק רבתי.

כל אלה וכיוצא באלה עושים יהודי עיר המישור בכל ימות השנה; הליכות חול בחול, הליכות שבת בשבת, והליכות חג בחג. אך משבא הקיץ לעיר והשמים מתכסים בעננים לחים והאויר מכביד ומעיק על הלב ועונת מכירת הבגדים והבנינים מתקרבת לקצה, בא הרבי למרכז עדתו, כותב כרזה מאירת עינים ותולה אותה על דלת בית הכנסת. והכרזה מודיע לרבים כי לא ייערכו טכסים דתיים במשך עונת הקיץ. תלה הרבי את הכרזה, מצווה על השמש לנעול את בית הכנסת ויוצא את העיר. אם הרבי הוא בריה הנוהגת כבוד בעצמה, הוא מייעד פניו לכבוד הקיץ לאחר מאותם המקומות המעלים כבודו של אדם. אם קרובים לו בישראל, יוצא לשמיה הכחולים של ארץ ישראל. אם הרבי, במחילה מכבודו, אינו לא זה ולא זה, הוא מייצא עצמו לנוה הקיץ סנט־ג’רמין הסמוכה לעיר.

ומעשה ברבה של הקהלה “שערי רחמים” שתלה שלט בלשון הקודש: “שערי רחמים סגורה”. בא המורה לעברית והעיר לו בעניני דקדוק של לשון זכר ולשון נקבה. כנס הרבי את ועד קהילתו, ספר להם מה שספר בלשון המובנת להם, וסיים דבריו בלשון הקודש: “דרך עפר קודמת לתורה”. שמעו חברי ועד הקהילה את דברי רבם ויקרו מאד בעיניהם. עמדו ופטרו את המורה המתרברב, המתערב בדברים שאינם מענינו והכרזה: “שערי רחמים סגורה” נשארה תלויה במקומה כל ימות הקיץ.

ב

ומענין שלט לענין שלט, להבדיל. שכן, בשלט זה סיבת יציאתם של יהודי עיר המישור בימות הקיץ לנוה הקיץ סנט־ג’רמין. אפשר, הרבה סיבות לדבר; סמוך הכפר לעיר וכך יכול המורה לדת לעשות ששה ימים מימי חופשתו בכפר ולחזור בשבת לעיר להורות דיני בר־מצוה ומפטיר בר־מצוה. ויכולים עשירי העיר לקנות לעצמם בית־קיץ בכפר הסמוך לבתיהם בעיר, ובכל עת שיעלה רצונם מכוננים מכוניותיהם ומעתיקים עצמם ובני ביתם מבית לבית. ועוד, נאה זיוו של כפר זה; שוכן בהרים גבוהים ומוקף עצים ואגמים ונחלים, אוירו צח ורקיעיו טהורים. ואפשר גם זאת, אם יוצאים לשם גויים שאינם בני ברית למה לא יצאו לשם יהודים בני ברית? – וכי יחוסם קטן מיחוסם, או מעשיהם גרועים ממעשיהם? אלא, כל אלה וכיוצא בהם, שהם סיבות וטעמים של ממש, אינם הסיבה והטעם של הענין.

וכך מספרים בדבר זה:

קודם ימות המלחמה האחרונה כשיהודי העיר היו מועטים והעשירים שבין המועטים עשירים קטנים היו, ובאותה ארץ טמאה שלט הסטרא אחרא, באה רוח הטומאה מעבר לים ונדבקה בגרועים שבגויים. הרימו הללו ראש ושלפו שינים מושחזות. באותם הימים לא היו היהודים מרבים לצאת לסנט־ג’רמין. צרות האחים באירופה התדפקו על הלבבות כשקיקי מרורים התלוים על הצואר. בלילות ראו את האחים מפליגים בלב ימים ושערי היבשה נעולים בפניהם. בימים ראו שינים מושחזות וחיוכים מרושעים. התכבדו יהודי עיר המישור וישבו בימות הקיץ במקום שישבו כל ימות השנה. אך משיצא העולם החפשי למלחמה בשטן הבלונדי, ויהודים רבים עלו לגדולה ועלו לעושר, נזדקפה הקומה ונתאמץ הלב. התחילו יוצאים בימות הקיץ למקומות שונים, ויצאו גם לאותו כפר סנ־ג’רמין.

קרוב לודאי שלא היו יהודי העיר נדבקים בכפר זה דווקא ומבכרים אותו על פני כפרים רבים אחרים, אשר אוירם צח ונופם היפה אינם נופלים מאוירו ונופו של סנט־ג’רמין, וכאן ארץ של חופש וחרות. אם אתה שוקל שקליך בעין יפה כל שערי גנזי נסתרות נפתחים לפניך.

אלא מאי? מה הבהלה לסנט־ג’רמין, מה אוצר יקר מצאו בה יהודי עיר המישור שיוצאים אליה מדי קיץ המונים המונים?

כך הווה:

ביום אחד מימות המלחמה איקלע לכפר זה ג’או סמיט, יהודי עקשן וגא. כדרכו בכל מקום החל לפשפש, למשמש ולרחרח. לא יצאה שעה ארוכה וג’או מצא עצמו פנים אל פנים עם שלט אחד המודיע לרבים כי במלון זה מתקבלים אורחים מבוררים ביותר. וסמוך לשלט כרזה אחת המבקשת מן המבוררים לא להביא אתם “כלבים מכל מין שהוא”.

ג’או סמי, שאינו מן הברנשים הכפיפים העשוים מניורת, הכניס עצמו למקום סמוך ושכר טלפונית את הטוב והיקר שבחדרי המלון. משירד הערב, וכוכבים צנועים הופיעו בשמי סנט־ג’רמין הכחולים, הפסיע ג’או תוך המלון כמפסיע בתוך שלו. הסתכל בעל המלון בפרצופו של ג’או ונתכרכמו פניו. תקע בו מבט של פגיון ואמר לו:

– וכי לא ראית, אדוני, את הכתוב על הדלת?

התמים ג’ו פניו כטלה בן יומו ואמר:

– למה מתכוין אדוני?

פתח בעל המלון את הדלת לתוך פרצופו של ג’או, להראות לו את הכתוב על השלטים, וחשכו עיניו. כרזתו על “הכלבים מכל מין שהוא” מתגוללת על הארץ. הרים בעל המלון את עיניו מן הארץ כשהן מלאות דם ואמר אל ג’או:

– אם כן, אדוני, אין אני משכירים חדרים כאן אלא למאמינים במשיחנו שנצלב.

ענה ג’או סמיט ופניו שלוות כשהיו:

– אני מבקש את החדר ששכרתי כאן.

הפנה בעל המלון את ערפו המרעיד לג’או ושלח אחר שומרי החוק. לא יצאה שעה קלה ושומר החוק לבוש במדיו בפתח המלון. שמע זה את דברי בעל המלון ואת דברי בעל דבבו. טלטל גופו מרגל לרגל, משך בכתפיו ומצץ בשפתיו, העביר מבטו מג’או אל בעל המלון ומבעל המלון אל ג’או. לבסוף הצעיד רגלו הימנית לפניו, תקע ידו הפנויה לתוך כיסו ואמר לג’או:

– לו הייתי במקומך, אדוני, לא הייתי תוקע עצמי למקום שאיני רצוי בו.

העלה חיוך קל על פתחי פיו והפנה עצמו לבעל המלון:

– לפי החוק חייב אתה למסור לאדון זה את החדר ששכר.

ג’או סמיט עשה בכפר כמה שעשה. וחזר העירה. משחזר לעיר ספר כל המעשה שקרה לו. אמרו יהודי עיר המישור: יפה עשה ג’או סמיט. ומאותו יום התרבו היהודים היוצאים לכפר סנט־ג’רמין. ראה יונה לאנגהאנט כי יהודים רבים עשו את סנט־ג’רמין למקום הקייט שלהם, עמד ופתח בו מלון ובית קפה מפוארים. ראו יהודים אחרים מה שעשה יונה לאנגהאנט ועשו כמעשהו.

כך הפכה סנט־ג’רמין למקום מנוחה בימות הקיץ להמוני יהודים שבעיר המישור. ודאי היו גם טעמים אחרים לדבר, אך טעם זה שספרנו אינו מן הפחותים.

נאה הכפר סנט־ג’רמין כל ימות השנה ונאה שבעתיים בימות החמה, עת שיהודי העיר הגדולה עוזבים את הרקיעים הלחים ויוצאים לראות בזיוו של עולם.

זעירים זעירים בתי הכפר. הרים למרגלותיהם והרים סביב להם. גגות הבתים קורנים ברעפיהם באור חמה הבא מן הרקיעים ובזוהר שלג הבא מן ההרים. שלוליות צלולות נוהרות שובבנית לקראת האגמים המפורקדים לפתחי הבתים, ועצים משופעי נוף מטפטפים מוהלם המתוק לתוך דליים הצמודים לגזעיהם. צפרים כחולות זנב וצהובות מקור מקפצות מחלונות הבתים אל גדרי העץ ומטפטפות צויץ מפויס מן הרקיעים הגבוהים אל האדמה הטובה.

מזיזים יהודי העיר הגדולה את וילונות החלונות הזעירים ומציצים אל יפיו ושלוותו של עולם. נצבט בהם הלב ממראה העינים ומבקשים לפזמן לעצמם נגון כל־שהוא, עוקר עצמו נגון של ימים נוראים ועולה לשפתיים. שכל הנגונים מוילנה ומלבוב ומקרלין שידעו בימי נעוריהם נתפרחו מלבם, ורק נגון הימים הנוראים, שהם חוזרים עליו מדי שנה בשנה, זכור להם. שפר חלקם של הבנים מן האבות. עסוקים הם בהתקנת מגלשי הקרח ובצחצוח המכונית, ואין לבם נצבט בהם ואין זכר נגון מטריד אותם.

ג

ספרנו מעשי היהודים בסנט־ג’רמין מתוך שספרנו מעשהו הנאה של ג’או סמיט, ומשספרנו את המעשה הנאה, נספר תולדות המעשה. שמעשי בני אדם כבני אדם – יחוס אבות להם ותולדות מעשים הם מעמידים.

זכה ג’או סמיט, ובזכות מעשהו זיכה את הרבים. ומשזכו הרבים בקשו לזכות אחרים. שיהודי העיר הגדולה, אף שהרבה מנגוני בית אבותיהם נתפרחו מהם, מעשים טובים שראו בבית אבותיהם, לא נשתכחו מהם. משבאו אל נוה המחמדים וטעמו טעמו של מוהל העצים המתוק, השביעו עיניהם במראה האגמים וההרים ומלאו ריאותיהם באויר נקי וצח, נזדחחה דעתם עליהם ונתמלאו לבותיהם געגועים למעשים טובים. אמרו אלה לאלה:

– טוב לנו, לותיקים בעולם החדש, שקנינו לנו מעמד ואחיזה בארץ הזאת. יוצאים אנו למקומות שאנו רוצים ומהנים עצמנו בדברים שאנו רוצים. ורחמנות על היהודים הירוקים שנצלו מכבשני המשרפות ועקרו לכאן, אין להם כדי לצאת לכמה ימי מנוחה בכפר.

אמרו אחרים לעומתם:

– וכי מה? וכי יכולים אנו להשכין את כל הירוקים בבתי מלון מפוארים?

אמרו להם אלה:

– זאת אין אנו יכולים לעשות, אבל מעשה יפה בענין זה יכולים אנו לעשות.

אמרו האחרים:

– למשל?

אמרו להם אלה:

– במקום שיש רצון טוב מתגלית דרך טובה.

אמרו האחרים:

– דבר זה אינו ענין ליחידים. יש לנו ברוך השם מוסדות צבור וגבאי צדקה. ישבו אלה על המדוכה וימצאו את הדרך הטובה.

נתגלגלו הדברים מפיו לפיות, נשתחזו ונתחדדו, עד שמצאו להם שומעים ומצאו להם מאמצים. שמעו בעלי בתים חשובים ועסקנים בעלי לב במה המדובר, כנסו עצמם לישיבות והחליטו לבחור בועד מיוחד לדבר. נתכנס הועד המיוחד ובחר בנשיאים ובסגני נשיאים, יושבי ראש ומזכירים וחברים וחברי כבוד. נתמזל להם מזלם של מעשים טובים ונפלו לידיהם של אנשים אשר עניני חנוך ותורה קרובים ללבם יותר מכל ענין אחר בעולם. אמרו הנבחרים הממונים על המעשים:

– אם אנו עושים מעשה בענין, אין אנו עושים אותו שעניני חנוך ותורה יהנו ממנו.

וכך עשו; צמצמו את הועד לועד מצומצם והוסיפו על הועד המצומצם עסקנים של חנוך ותורה. התכנסו אלה ואלה והחליטו ליתן מקום של כבוד לדעת עסקני החנוך. הוסיפו על סגן יושב הראש סגן של כבוד, ועל הסגנים סגני משנה, והרחיבו את הועד המצומצם. התכנס הועד המורחב והחל לדון בתכליתו של ענין; כיצד לעשות למען פליטי הכבשנים ולמען התורה והחנוך כאחת. אמר הנשיא מה שאמר, הוסיף על דבריו סגן הנשיא, מלא אחר סגן הנשיא סגן המשנה, עד שנמצאה הדרך למעשה הנאה.

זכו גבאי עיר המישור בארץ הזהב וזכו פרנסיה, שזכות כוונותיהם הטובות עמדה למעשיהם הטובים. בבת אחת קלעו למטרות הרבה; התקינו דבר שהוא צורך התורה והחנוך ושהוא להנאתם של מרביצי התורה, שהם פליטי מחנות המות והמשרפות.

באחד משלהי השבוע התכנסו המכובדים במכוניותיהם ועלו לכפר סנט־ג’רמין. ראו בית שחדריו מרוחים, גזוזטרא מרוצפת וחצר גדולה, ורחבה רחבה ועצים מצילים, ודשאים מוריקים ואגם בסמוך. אמרו: בית זה נאה לתלמידי חכמים. אמרו ועשו וברכו על המוגמר. לימים ריהטו את הבית במטות ובכלי מטה, בארונות ספרים ובכלי אוכל ובשולחן משחקים. ומודעה יצאה לרבים על בית קיץ למשתלמים ומורים שהוקם בכפר סנט־ג’רמין. אמרו כולם: היטיבו לעשות פרנסי העיר. שהרי, רוב רובם של מרביצי התורה בעיר המישור ממחנות המוות והמשרפות באו. ולמה ויתרו על עלייתם לישראל? משום שקטנים הם בעיני עצמם ורואים חכמתם ותורתם כטיפות צנועות שאין ישראל המלאה חכמה ותורה כים צריכה להם. מה שאין כן בקהילות הגולה שמעבר לים, כאן טיפת חכמתם נכרת וטיפת תורתם נדרשת. ואפילו אלה שהרבצת תורה לא היתה אומנותם, משהגיעו לכאן וראו מה נדרש מהם, הלכו ורתמו עצמם בעול החנוך. מן הדין והיושר שהרבים הנהנים מאורם של מעטים ישפיעו מקצת טובם על המאירים עליהם.

ולא לחינם עלו הדברים כפי שעלו; שאינה דומה פרוטת צדקה הנזרקת לקופסת צדקה סתם לפרוטת צדקה הניתנת תוך כוונה ומחשבה על תכליתה. ובענין זה דומים יהודי העיר הסמוכה לניו־יורק ליהודי אירופה הישנה. הם אינם מוציאים עצמם מחובת צדקה במתנת יד בלבד אלא מצרפים מחשבה וכוונה למעשיהם. אך מכיון שרוב מחשבותיהם וכוונותיהם מעולם העסקים באו להם, מנהלים הם את עסקי הצדקה והתורה כנהלם את עסקיהם שלהם: מדקדקים עם כל עובד בשכר ומקפידים על כל פרוטה ורואים להוציא תועלת מרובה מהוצאות מועטות. יש עין משגחת על קופות הצדקה ואינן שדה הפקר לכל גרגרן וחטפן. אם מזדמן על־כן דבר בעיתו שהוא צורך הכלל, אין כספים מעכבים.

כך נתגלגלה זכות על־ידי זכאים. בזכות גבאי הצבור ועסקני החינוך ובזכות ג’אַו סמיט, שהכריז על יהדותו קבל כולם, קם בית הקיץ למורים ומשתלמים, מקום מנוחה לימי הקיץ לפליטי המשרפות ומקום תורה לעוסקים בתורה. וכך אנו באים לסיפור המעשה בוועלוועלע גרינשפאן, שומר השלט העברי בכפר סנט־ג’רמין שהוא עיקר ותכלית ספורנו.

ד

משנקנה הבית ושופץ כראוי, ריהטו אותו ברהיטים נאים וציידו אותו בכלים ובמכשירים. התקינו בו ארונות לספרים, ככר דשא רחבת ידים למנוחה, כורסאות למרגוע, ומשוטים וסירות לשייט באגם. חנכו את הבית ברוב עם וברוב כבוד, קבעו בשערו שלט באותיות של לשון הקודש “בית קיץ למורים ומשתלמים” ומינו את וועלוועלע גרינשפאן למזכיר הבית שוועלוועלע בן תורה הוא ועיסוקו בתורה והוראה והוא עצמו מניצולי הכבשנים והמשרפות.

אנשים שעינם טובה באחרים שבחו מעשיו של וועלוועלע גרינשפאן. אמרו: – אדם זה מיום שהגיע לכאן ממחנות השריפה לא חדל לעשות למען צרכי הכלל. רוב שעות היום מרביץ תורה בבני ישראל ורוב שעות הלילה עושה למען מוסדות הכלל. קודם ימות המדינה בישראל היה עושה ומעשה למען מוסדות היישוב, ומיום קום המדינה עושה ומעשה למען המדינה.

ואנשים שעינם צרה באחרים ורואים תמיד את הכתמים השחורים בלבבות אמרו: – וכי מה יעשה זה עם עצמו; ארוסתו ומשפחתו וכל אשר היה לו עלו בעשן שם, והגיע לכאן ערום ומחוסר כל – מה יעשה עם עצמו? אילו היה בעל כספים היה ודאי בורח אל הקלפים והנקבות כרבים אחרים, עכשיו שהוא מקובצן בורח הוא אל מעשי הכלל שאינם עולים בכסף ולעתים רווחים בצדם.

וועלוועלע הלך לו בדרכו שברר לעצמו. לא נתן לבו לא לעוקצי הרעל ולא לכורי הדבש. כל שיחה ששח וכל דבור שאמר מכוונים היו לענין ולתכליתו של ענין. אך אם בכל ימות השנה היה קולו יבש ופניו ללא חיוך, משיצא לבית בכפר סנט־ג’רמין מיד השתנו פניו והשתנה קולו. עיניו הקטנות־זריזות החלו בורקות בברק שמחה, כעיניו של זה שבאה עליו בשורת פתאום שלא צפה לה, דבורו נתרכך ואל קולו נתגנב נגון של חשאי. אם משום הנגון שנתגנב אל קולו והחיוכים הזעירים שפרחו על קמטי פניו ואם משום כל סיבה אחרת, בכפר סנט־ג’רמין היה וועלוועלע גרינשפאן חביב על כולם, איש לא קטרג עליו ואיש לא הטיל בו עוקצין, וכל דבר שנאמר עליו דבר של שבח היה. ואל יהא דבר זה קל בעינינו. הרי גם המרצים וגם השומעים מורים או בדומים למורים הם. ובדרך טבעם אינם מגזימים ברוחב לב ואינם מקילים בבקורתם על אחרים. ואפשר לוּ היה וועלוועלע גרינשפאן מדבר כל ימות השנה בדבור מנוגן, הרבה פיות לא היו נפתחים כנגדו. לא, אדם שיצא חי מן הכבשנים שוב אין קול דבורו מתנגן מפיו כרצונו.

כך התקינו יהודי עיר המישור דבר נאה ומעשה טוב. משמגיע הקיץ לעיר והשמים מתכסים בקרעי עננים לחים. בתי הכנסיות ובתי הת"ת נסגרים, רבני הקהילות ופרנסי העיר יוצאים מי לקאליפורניה ומי לישראל, יוצא וועלוועלע גרינשפאן לכפר סנט־ג’רמין ומתקין ומכין כל הטעון התקנה והכנה.

מה מחשבות עולות בלבו של וועלוועלע גרינשפאן שעה שהוא מתהלך ברחובות הכפר, הרחוקים מביתו שנפל ושונים מאלה שראה כל ימיו, מי ידע.

ארבעים שנה משנותיו כבר הוציא וועלוועלע בעולם. עתה הוא מתהלך ברחובות הכפר שותק ושלוו. מעביר עיניו מחלון ראווה של זבנית העומדת מאחורי הדולפק. עוצר לרגע הליכתו ומטיל מבט עייף בשביל המתפתל ויורד לאגם. מרים עיניו לרקיעים וחוזר ומכנס מבטו כלפי ידו התלויה ברפיון. אפשר כשם שניטלה הבהילות מתנועות ידיו ונתמתנו צעדיו כן גם השלים לבו עם עצמו ושלוו במחשבותיו. אפשר, כל אימת שהוא פוגש בדרכו מכר יהודי מן העיר הוא מפסיק שתיקתו ומעלה חיוכיו הזעירים על קמטי פניו. מספר עם המזדמן לו על המרצים שהוזמנו ועל האורח מישראל, על מספר השתלמים ועל תכניות בית המשתלמים. מקשיב היהודי לדברי וועלוועלע, מתחייך מקורת רוח ופורש למלונו, מוחק וועלוועלע חיוכיו מעל קמטי פניו ופורש לצעידתו המהורהרת.

צא וראה מה משונים וגדולים פלאי הדברים. ג’או סמיט מתגלגל לו בעסקי העולם הזה שלו לרחובות כפר שאין בו לא יהודי ולא סימן כלשהו ממנו. נתקלות עיניו, המפשפשות בנערות הכפר ובכל דבר אחר, בשלט על אורחים וכלבים, מכות אותיות השלט על עיניו כשבטי ברזל מלובנים, מתנדפות ממנו כל מחשבות החולין ולבו מתמלא זעם ועלבון. משכיח ג’או מעצמו כל דבר שהיה לו בכפר ויוצא חוצץ נגד חוצפת גויים מרושעת. שומעים יהודים על מלחמתו של ג’או ובאים לכפר בהמוניהם. בונים בו בתי מסעדות ובתי מלונות ועושים אותו למקום של קייט ומנוחה. באים עסקני ישראל ופרנסיו ופותחים בו בית של תורה והשתלמות. בא וועלוועלע גרינשפאן מניצולי הכבשנים והמשרפות, מתהלך ברחובות הכפר מתחייך כבן חורין, ותולה בשער הבית שלט באותיות לשון הקודש.

ג’או סמיט לא ראה מעולם את וועלוועלע גרינשפאן ולא שמע את שמו. על מחנות המוות והכבשנים והמשרפות קרא בעתונות של גויים באותיות של גויים. וועלוועלע גרינשפאן שמע על ג’או סמיט אך את פרצוף פניו לא ראה מעולם. והנה שני אלה מושיטים מרחוק יד זה לזה ויוצאים יחד נגד חוצפת גויים מרושעת. מקימים בית להשתלמות בישראל אשר שלט באותיות לשון הקודש מתנוסס בשערו. זה בתוקף גאוותו היהודית וזה בכוח הליכתו הצנועה, ושניהם בכוונות למען הכלל, עושים לטובת הכלל.

משספרנו על גלגולי שני השלטים ועל מעשיהם של שניים מישראל, הרחוקים זה מזה ואינם יודעים זה על זה ועושים כאחד למען דבר אחד, ועל מעשיהם של גבאי ישראל ופרנסיו, שבכוח ממונם ומסירותם באים לעולם אותם מעשים טובים, יכולנו לסיים ספורנו בתפילה: זכות המעשים והעושים תגן על כל ישראל בכל מקומות פזוריהם. אלא אינה דומה בבואת מעשי בני אדם לפני המעשים, ולא תמיד עומדים המעשים במקום שהעמידו אותם עושיהם. מעשים שבאו לעולם מתגלגלים בכוח עצמם, כאבנים במורד או כרוחות השמים על הארץ. ויש והם מדרדרים אתם את עושם למקום שראה בחלומותיו, או מביאים עליו שעה שבכל כוחו לא רצה בה. ואמורים הדברים בוועלוועלע גרינשפאן.

ה

משנתמנה וועלוועלע למזכיר בית המשתלמים התמסר לדבר בכל כוח מסירותו. מדי קיץ בקיץ הוא יוצא לכפר סנט־ג’רמין ופותח בו את הבית המהודר שנקנה בכספי הצבור. מוציא ממחסן הבית את השלט הכתוב בלשון הקודש, מנקה אותו מאבק ולכלוך שדבקו בו, מסתכל בו בעינים נוגות וטובות ותולה אותו בשער. תלה את השלט במקומו, עומד ממולו שעה ארוכה ומסתכל בו מלמטה למעלה בקורת רוח ובלב מהמה. מריח ריחן הטוב של אותיות לשון הקודש ורואה מראות ושומע נגונים מעולם אחר ורחוק. עד שמתענגות עיניו בדוק של דמעות ולבו נלחץ מזכרונות רחוקים. בכוחות גדולים עוקר עצמו וועלוועלע ממקום עמידתו ויוצא לרחובות הכפר.

רוב שעות היום והלילה עושה וועלוועלע בהכנת הבית ובהכשרתו. עושה בכוונה ובחבה. אינו מחשבן לא חשבון שעות ולא חשבון כוחות. משל הוא מתקין ביתו לאשתו וילדיו הבאים ממרחקים. משהותקן הבית והוכשר ופני ראשוני הבאים מופיעים בשער הבית, יוצא וועלוועלע לקראתם ומקבלם בסבר פנים ובלחיצת ידים חמימה. כך מדי קיץ בקיץ וכך בקיץ זה, שעה שבאו על וועלוועלע נסיון גדול ויסורים גדולים.

בקיץ זה, שעה שעמד וועלוועלע לתלות את השלט העברי בשער הבית בכפר סנט־ג’רמין, לא נתרעדו ידיו ולא נלחץ בו לבו מכאב דמעות עצורות. אימת חדרים ריקים נשפה עליו פתאום מן הכתלים והחרידה אותו. נער וועלוועלע את כתפיו והעביר ידיו על עיניו, כמנסה להבריח עצמו מן האימה והמחשבות המבהילות. הסתכלו בו החדרים הריקים ונכפלה חרדתו. הבריח וועלוועלע עצמו מן החדרים הריקים ויצא לחצר הבית. עלה לפניו זכרון השלט העברי, המוטל בפינה אחת במרתף, עודד את רוחו וירד למרתף. הוציא את השלט לחצר והסתכל באותיות העבריות. דממו האותיות לעומתו כאותיות דוממות. הוציא וועלוועלע ממחטה מכיסו והעביר אותה על פני השלט, כמי שמעביר ידו על ראש ילדו לפייס אותו מכעסו. ניקה אותו מאבק וליכלוך ותלה אותו בשער הבית. הסתכל בו מלמטה למעלה בעינים מבקשות רחמים, ולא עבר הרעד המתוק בקצות אצבעותיו, ולא נתכסו עיניו בדוק של דמעות עצורות. חרדת הלב שתקפה אותו עם פתיחת הבית לא נתנערה ממנו. הוריד וועלוועלע את עיניו מן השלט ונשאר עומד בודד ורחוק מכל מקום בעולם. וכך, בעינים מושפלות כלפי לבו, יצא לרחובות הכפר.

מפסיע וועלוועלע ברחובות הכפר ומהרהר בדרכו המשונה של אדם בעולם, ובדרכו של אדם עם עצמו. מיום שברח מן התלאות שבאו על בית אביו, הוא מתהלך יחידי ובודד על כל דרכי העולם. יחידי מתקין לו ארוחותיו ויחידי מציע מיטתו. והנה, בעיצומו של יום זהוב שמש, רקיעים טהורים, המיית בני אדם ונהירת מים בערוצים, הוא פותח דלת בית שהרבה ימים ולילות עשה בו, ואימה גדולה קופצת עליו ומיתמת אותו מן העולם כולו.

מנסה וועלוועלע להעלות מתוכו דברים המרגיעים את הדעת ומפייסים את הלב, ואין הדברים עולים לו. כל ענין שהוא נאחז בו, כדי להסיח לבו מעצמו, טרם שתפש בו נשמט ממנו ונופל לתוכו שברי שברים. מפנה וועלוועלע את עיניו מלבו ותוקע מבטו בדברים שמסביבו, רואה את כל הדברים רחוקים ממנו ורואה את עצמו גוף מפסיע והולך ממקום למקום, וכל מקום שהוא מגיע אליו רחוק מכל מקום בעולם. ובין הרהור להרהור מציצים עליו דברים ואנשים המזכירים לו דברים שנפלו ואנשים שהיו.

עובר וועלוועלע יד בית הקפה של לאנגהאנט והרהור רוגז עובר על לאנגהאנט זה, שהוא מעסיק גרמניות בלונדיות שהגיעו כאן לאחרונה. אומר וועלוועלע אל עצמו: – אפשר אחת מאלה ראתה איך סחבו את דבורה’לה ארוסתי להיכן שסחבו אותה.

נועץ מבטו במלצריות הסובבות בבית הקפה וזכר עיני דבורה’לה הנוגות עולה בליבו, חש דקירה חדה בליבו ומוריד עיניו כלפי אצבעות ידיו המפוסקות. מעלים עצמו מעיניה של דבורה’לה, נכנס לבית הקפה של לאנגהאנט ומזמין לעצמו ספל קפה אצל אחת קלת צעדים ופרוצת מבט. שם עיניו בקפה השחור שבספלו ומהרהר לעצמו: “זו, כל עולה אדיבות וחיוכים. כמה זריזים אבריה וכמה חייכניים”. סומק קל עולה על לחייו החיורות. ברכיו מרטיטות מתחת לשולחן ורעד חד עובר את כתפיו הצנומות. מרים את ספל הקפה אל פיו ומצדיק את ליבו על עצמו: “לפרוש מן העולם בלי טעימה כלשהי מכל אלה”.

דברים אלה שעולים על ליבו ממלאים אותו רחמים גדולים על עצמו ומעלים בו תמונות דברים שבאו עליו ושברח מהם. רואה הוא את פני אביו המזוקנות ואת עיניו הבולטות התוהות על התיקרה הנמוכה. שומע את קולו המהמהם: אין אדם בורח מידיו של הקב"ה, אם לטובה ואם לרעה. רואה את יד אמו הצנומה מרעידה בכף ידו. שומע את בכיה המאופק של דבורה’לה. וועלוועלע מרים עיניו מן הקפה ואינו מכיר את המקום שהוא נמצא בו. מפסיע עצמו לעבר היציאה ויוצא לרחובות הכפר.

בשעות הלילה המאוחרות חוזר וועלוועלע לבית המשתלמים, מעלה את גופו על מצעי המיטה ונופל לתוך תרדמה חזקה. בשנתו חוזר אל בית הקפה של לאנגהאנט, אל אבריה הזריזים של הבלונדינית ואל פני אביו ואל יד אמו ואל בכיה המאופק של דבורה’לה ארוסתו. ולא כפי שראה בעיניו הפקוחות הוא רואה בעיניו העצומות. בעינים פקוחות ראה דברים כפי שראה, בעיניו העצומות ראה דברים כפי שהראו עצמם לפניו.

למחרת הבליע לתוך עצמו דברים שעלו מתוכו ועשה מה שהורגל לעשות שנים רבות: גילח זקנו למשעי, סרק שערותיו, לבש כתונת צבעונית ועניבה צבעונית והכין עצמו לקבל את פני הבאים.

ו

כמדי קיץ בקיץ באו כולם בשעה נכונה: מורים צעירים שחסו על פרוטותיהם ועדיין לא הרגילו עצמם לנוחיות של ארץ הזהב באו עמוסים מזוודות, ספרים ומלבושים. אלה שכבודם חביב עליהם מממונם הופיעו במוניות, הפסיעו אחר הנהגים נושאי המזוודות בפנים רציניות־חגיגיות כחתן המהלך בין שושביניו.

בא שאיקה לאכט קורן חיוכים ומזורז צעדים. קולו הולך לפניו ועיניו בכל אדם ובכל מקום. דורש בשלום בקולי קולות ופותח דלתות וסוגר. מטיל מהומה וצחוק בכל פינה ובשעת מעשה מחפש אחר חדר שאינו בשותפות עם גדולי הנחרנים של יהודי אמריקה.

ובא נח שטרן, המורה הותיק, מפסיע בישוב דעת אחר מקלו כמי שכל העולם כולו שלו וכל ספינותיו מהלכות בטוחות על הימים.

ובאו רעיה ושלומית הישראליות, מצחקות ומפטפטות מתוך הרגל. במבט אחד מבטלות את הכל וכולם, ובמבט אחד מחפשות אחר מקום להעמיד עליו את רגליהן המקפצות.

ובא מר שטיינקאפּ במכוניתו ההדורה. מציץ בפניו הזעירות מתחת לשולי מגבעתו הרחבים וחכך ידיו זו בזו תוך הנאה מרובה. מרטיט בשפתיו מדי פעם, מרחיב פיו וחוזר וסוגרו, כמי שעלה בדעתו לאמר מה וחוזר ובולע מלותיו מעל פתחי פיו.

ובאה חנה־לאה אם הבת, שאין לה בעולמה אלא ספורים על מה שהיה ובת יחידה שהצילה מן השריפה הגדולה.

ובא צדוק יחיאלי מן העד הספרדית בירושלים, שנזדמן לעיר המישור בכיסים מלאים נירות ותעודות המעידים שהיה חבר ב“הגנה” ושמע הרצאות בתורה ובלשון קודש שנה אחת בבית המדרש למורים בירושלים ושנה אחת בבית־ספר למשפטים בתל־אביב.

ובא הד"ר עדן מניו־יורק, שעשה ארבעים משנותיו בבירת העולם הגועשת והינו מאמין נלהב בתורת הרצל ובמפעלי ההסתדרות בארץ. ואף שיש לו בית נאה ובנים מכובדים ומשרד מרווח בניו־יורק הגדולה, מטלטל עצמו כל שנה לסנט־ג’רמין הנידחת לזכות את הרבים בדברי תורה ובדברי חכמה.

ובא הנספח לעניני־תרבות־לגולה מטעם הקונסוליה הישראלית. ובא יצחק טרויער המשורר הצעיר בשפת אידיש. ובא בנימין יליד פרנקפורט, שידיו ידי זהב ויודע לעשות בהם שבע חכמות העולם, ומפרנס עצמו ממקצת העברית שלמד בימי שבתו בכפר סבא.

וועלוועלע מקבל כל הבאים בעינים טובות ובליפוף כתפיים, כדרכו תמיד. לוחץ ידי כולם בחמימות ומראה לכל אחד את מקומו. אך משפורש לחדרו, חוזרות מחשבות שעלו בכו אמש ושהבליע אותן לתוכו ומראות לו את עצמו ואת העולם באור אחר. מושך הוא כתפיו בתמיהה, תוקע פרצוף פניו לפני הראי שעל השידה וממלמל לתוך בבואתו: “לו ניתן להשאיר אותך כאן וניתן לי לצאת לבד אל העולם ודאי טוב יותר היה לשנינו”. משהה עיניו הבורקות על פני בבואתו הדוממות ובבת אחת מושך עצמו מן הראי כנרתע מפני האש.

בחוץ פוגש וועלוועלע ברעיה ושלומית היושבות בבגדי רחצה על מעקה הגזוזטרא. יושבות הן לפופות זו לתוך זו וקול צחוקן קולח ומרטיט אבריהן. וועלוועלע רואה את בגדי הרחצה המתוחים על גופותיהן ואת אבריהן המרטטים מקול צחוק. רואה בהן בבת אחת כל אשר ניתן לראות, ומה שאינו רואה בעיניו הוא שומע בקול צחוקן המרעיד. וועלוועלע מעלים עצמו מן הנערות וממשיך דרכו לשער. בדרכו הוא עוצם עיניו וחוזר ורואה אותן ושומע קול צחוקן. משפיל ראשו כלפי ליבו וחוזר ורואה בבואתו שבראי. מנער בשתי ידיו ואומר לעצמו: “מר, מר, ליפרוש מן העולם בלי ידיעת טעם כל אלה”. משלב ידיו על ליבו, מרים עיניו אל הרקיעים הצחורים ונוזף בעצמו בקול חנוק ובמלים ממועכות בגרונו: “מה המחשבות האלה? – ריבונו של עולם!”

כך הוא מהלך בשטחים הריחניים מטל ומשרף עצים. רגע גוער בליבו על המחשבות המטרידות עליו את חייו, ורגע מפייס את ליבו על עצמו במראה ההרים והאגמים, במשב הצפרירים ובמראה הרקיעים הפתוחים.

אומר וועלוועלע לעצמו: “נאה זיו ההרים והאגמים ונאים העשבים הטלולים הקורנים באור חמה”.

ואומר וועלוועלע לעצמו: “הכל כאן קרוב לעיני ורחוק מלבי. לבי נשאר תקוע בימים הרחוקים שברחתי מהם. והימים הרחוקים רודפים אחרי וחוצצים ביני ובין הדברים שבסמוך”.

ביני וביני מתדמדם האור באויר. וועלוועלע מטיל עיניו בצילו הרובץ לרגליו וזכר שעה אחת מימים רחוקים עולה לפניו: יושב וועלוועלע ליד הנחל שמחוץ לעיירה. יושבת לידו דבורה’לה ולבו טוב עליו. רואה את יפיו של העולם מסביב ואת עיניה הטובות נוגות של דבורה’לה, ומתמלא כולו במין ניגון מתוק המפייס את המחשבות וממתיק את הזכרונות. רוצה לתפוס בידיה של דבורה’לה ולאמר לה כמה טובות עיניה וכמה ערב מגע כף ידה וכמה טוב העולם כולו, ואינו עושה כפי שרוצה. תופש ידה בחשאי, כגונב מתוך סלם של זרים, ומספר לה על ענינים של עבודה ועל רעיונות הכתובים בספרים.

אומר וועלוועלע לעצמו: “תמיד לא יכולתי לאמר דברים שרציתי לאמר. לו יכולתי לגשת אל שתי הנערות הישובות על מעקה הגזוזטרא ולאמר להן: אני, רווק מזוקן אני, אבל אתן יפות וצעירות. הכל בכן צעיר ויפה. בטוח אני שאדם כמו צדוק יחיאלי, המראה לכל העולם את כיסיו המלאים נירות, קלה עליו אמירה מעין זו ואפילו יותר מזו. ואף הד”ר עדן, אשר שנותיו כפולות משנותי, מסוגל לכך, ואדם כמו צדוק יחיאלי אם יזדמן לבית קפה של לאנגהאנט ויזמין לעצמו ספל קפה אצל הבלונדית, ודאי יזמן עצמו אחר כך לחדרה".

וועלוועלע מציץ בשעון שעל ידו ומחזיר פניו לעבר בית המשתלמים.

ז

כשהגיע וועלוועלע לחצר הבית כבר כהה זוהרם הדוקר של זגוגיות החלונות. רוחות קלילים הרעידו בנות גלים על פני המים והאויר שבין הבתים נתמלא עגמומית מרגיע. על הגזוזטרא שלפני הבית ישב מרווח בכורסתו אחד אורח, לידו ישבו הד“ר עדן ושאיקה לאכט וצדוק יחיאלי ופנחס טרויער. פרושה לעצמה חנה־לאה אם הבית; עיניה מאומצות באויר שממולה, כאילו קוראה באותיות מרחפות או כאילו צופה אחר מי שנעלם זה עתה מעיניה, שפתיה חשוקות וידיה מאוגרפות על ברכיה. משעלה וועלוועלע לגזוזטרא אמר ד”ר עדן לאורח:

– רואה אתה? – המיטיב לחכות במיטב משלמים לו. הרי המזכיר שלנו לפנינו.

הפנה עצמו לעבר וועלוועלע ואמר:

– מר גרינשפאן, ודאי שמעת על מר ג’או סמיט.

הפנה שנית פניו לאורח ואמר:

– מר סמיט, זהו מר גרינשפאן, המזכיר שלנו.

הזקיף עצמו מר ג’או סמיט כנגד וועלוועלע, הושיט לו יד ארוכה־חסונה ואמר:

– נעים לי למאד להכירך, מר גרינשפאן.

נתן וועלוועלע כף ידו בכפו של ג’ו והסחיט מגרונו:

– נעים לי מאד.

נטל כסא לעצמו וישב ליד היושבים. חש מבטי כולם תלויים בשפתיו ולא אמר כלום. אם משום המחשבות העגומות שטרם נתנדפו ממנו לא מצא מלים מה לאמר, ואם משום לחיצת ידו של ג’או שסחטה “נעים לי מאד” מגרונו וגרשה ממנו את כל המלים האחרות שבעולם.

אמר ג’או סמיט:

– משום מה עלה בלבי השנה לבקר כאן אצלכם בסנט־ג’רמין. בדרך כלל אהוב עלי ביותר בקור במקום חדש מקום שלא עשיתי בו לפני כן. אומר אני, אשתך וילדיך במקום אחד ואתה בגפך צא מדי פעם למקום שטרם ראית. אפשר כבר עמדתם על כך, דברים שאתה רואה במקום חדש אין אתה רואה לעולם במקום שאתה חי בו שנים רבות.

אמר צדוק יחיאלי:

– אם מזדמן אתה, מר סמיט, לקהילה אחת הנזקקת למורה עברי אף שאינו מן האשכנזים, אנא זכור אותי לטובה.

ובשעת דיבורו חותרת לה ידו לתוך כיס מכנסיו, חופנת במעמקים כל הנכנס לתוכה ויוצאת גדושה ומקומחת לאויר העולם. מנשף צדוק בפיו על ידו המקומחת ומעביר הניירות לידו השניה.

– הנה יש לי כאן…

שיסע שאיקה לאכט את קולו של צדוק כחותך בסכין:

– שמעת שאין מר סמיט מתענין בסחורה מיושנת.

נתחייך ג’או רחבות ועגולות ופסק בקול של בר סמכא: – לא תמיד אדוני. לא תמיד. יש ואתה מוצא חתיכה של סחורה ישנה והיא טובה משבע טריות וחדישות.

נתחייך הד"ר עדן בחיוך של טוב לב.

– מר סמיט מתכוון לסידורי תפילה, שהישנים חנם מרובה מהחדשים.

אמר יצחק טרויער:

– דבר הניתן להתפרש בדרך אחת, ניתן להתפרש בדרך אחרת.

מחק הד"ר עדן את חיוך טוב הלב מעל פניו ואמר בקול של מרמז רמזים:

– הדרך האחרת – הרבה יודעים אותה. חשובה הדרך האחת.

אמר שאיקה לאכט:

– למה נפרך מוחותינו העיפים. נשאל מפי המקור היושב לפנינו.

הפנה פניו אל ג’או ופנה אליו בקול של קירבה מופלגה:

– מר סמיט, אמור לנו בבקשה ממך, על אותן חתיכות שדיברת – לחתיכות של ממש התכוונת או לסידורי תפילה מיושנים.

פער ג’או את פיו וגלגל מתוכו קולות צחוק מתגלגלים.

– חַ חַ חַ, ודאי, חַ חַ, חתיכות של ממש! חַ חַ, ודאי…

הצטחק הד"ר עדן מחריפותו של שאיקה לאכט וצחקו כולם מקול צחוקו של ג’או. חנה־לאה אם־הבת הפנתה ראשה לעבר הצוחקים וקימטה פניה כצוחקת. יצחק טרויער פסק שפתיו הדקות, הרכין עצמו לעבר וועלוועלע ולחש לו בחשאי:

– נו, המצאת כבר במקום צחוק? – אל תחפש, אין בנמצא.

נענע וועלוועלע בראשו כיורד לסוף דבריו ופער פיו קמעא, ספק מחייך ספק תמה למראה עיניו. ג’או סמיט מתח אבריו בהנאה רבה ואמר בקול מהדהד:

– רואים אתם? – אין אתה יודע אלה דברים מזמן לך מקום חדש.

צימצם פיו לרגע, משך רגליו לגופו, שיכל אותן זו על זו והמשיך בקולות מתגלגלים ומרקדים:

– עושה אתה דרכך במקום המוכר לך מימים שעברו, וזכור לך המקום לאו דוקא לרעה. ושלט באותיות הסידור מקפץ כנגדך. אתה עובר את שער השלט סתם כך. אומר לעצמך: נראה מה חתיכת דברים מסתתרת מאחורי אותיות הסידור. והנה צחוק של ממש ושיחה של ממש. לעולם אינך יודע…לעולם…

אמר וועלוועלע לעצמו: קולו של זה כל תענוגי העולם־הזה מצלצלים בו. ואמר לג’או:

– מר סמיט, נראה כי רגיש אתה ביותר לשלטים בדרכים.

צמצם ג’או פיו לחצאין ואמר בדרך של חשיבות:

– אומר אני, בביתך – שים עינך באשתך ובדרך – שים עינך בדרך.

השחיל שאיקה את קולו לתוך השקט כמי שמגניב עצמו לתוך בית דרך דלת הפתוחה כלשהו:

– ואינה דומה עין שאדם נותן באשתו לעין שהוא נותן בדברים אשר בדרך.

– אינה דומה, ח ח ח, אינה דומה, ודאי אינה דומה. ח ח ח.

השתאג ג’או. וקולות צחוקו מרקדים כרסו ופניו ומעלים דמעות לתוך עיניו.

בלילה אחר סעודת הערב יוצאים הד“ר עדן, וועלוועלע ויצחק טרויער לשוח ברחובות הכפר. פוסע הד”ר עדן בין יצחק וּוועלוועלע ופניו מפיקות קורת רוח מרובה:

– נאה המקום כאן וחביב עלי. נמשך אני לכאן, לסנט־ג’רמין שלכם, יותר משאני נמשך למקומות קרובים לניו־יורק ואפשר יפים מסנט־ג’רמין. כך, משונה דרך הלב, מתקשר הוא למה שהוא מתקשר, ולאו תמיד ליפה ביותר.

הד"ר עדן מעביר עיניו על שדרות העצים שמצידי הדרך וממשיך בקולו המלטף את הלב.

ושמעו עצת־עובר־בטל. אל תרחיקו עצמכם מלבכם.

אומר יצחק המשורר:

מסובכים הדברים. קשרים וקשרי קשרים. ודרך הלב האיומה בדרכים. עד שאתה עומד על דרך הלב לבך מטושטש כבר ורגליך רפיפות.

יצחק המשורר מפעיר עיניו הבולטות הניראות כעומדות להתפרץ מחוריהן, מנמיך קולו ומיַגֵן אותו, עד שהוא נשמע כקול נכאים של זקני תלמידי חכמים בליל תשעה באב:

הימלבראָך היה הזקן היחידי שהרוצחים השאירו אתנו במחנה המות. כל יום מן הימים שהזקן הזה עשה אתנו היה נותן עיניו בפרק אחר של גדר התייל ומספר בקול ללבו ועיניו: מפרק תייל זה תבוא הגאולה. דרך קטע תייל זה, בין שתי כלונסאות אלה, יבואו האנשים מבחוץ. וכך מדי יום ביום; נותן עיניו בפרק תייל אחר וכופה עליהם מחזה של גאולה. כל יום ופרק תייל שלו, כמעין שיר של יום. כך הלך הימלבראָך והקיף בעיניו את הגדר המחושמלת, פרק פרק, מן הקצה אל הקצה, ואמר בכל יום תפילת לבו בקול.

יצחק מפסיק לרגע את שטף דיבורו, מטפטף מבט אחד לצידו האחד ומבט אחד לצידו השני וממשיך בקולו הצרדרד־נוגה:

שם, במקום שהגדר המחושמלת סיימה את העולם, לא נרעדנו מדיבור הזקן עם עצמו. שמענו שיחתו עם עיניו וראינו את הברק האיום בהן ולא נרעדנו. מדי פעם היה ניגש לאחד מאתנו ומלחש לו כמגלה סוד כמוס: דרך קטע זה של תייל יבואו האנשים מבחוץ. כאן פתח הגאולה. מכאן הם באים. כל מקום פרצוף לו משלו, ואפשר לראות למה הוא מיועד. ומי אינו רואה כי שני מוטות ברזל אלה עומדים להעקר על ידי מאות ואלפים ידיים? וכך על כל כלונסאות ברזל וכל וו. רק ממקום אחד לא יכול היה הימלבראָך לראות את האנשים הבאים מבחוץ – משער הגדר.

יצחק מטיל מבט של תמיהה סביבו כמתעורר משנתו במקום זר.

– בקשר למה אמרתי כל זאת?

מטלטל וועלוועלע שתי ידיו באויר ואומר:

– בקשר לדרך הלב.

יצחק מעוה פניו במרירות ואומר:

– כשבאו האנשים מבחוץ מצאו את השערים נעולים וסגורים. נטלו כלי ברזילם לנפץ את השערים. אותה שעה התפרץ הימלבראך לעבר פרק התייל שעמד בו אותו יום. החל חופר באצבעותיו מתחת לגדר ומשחיל גופו אחר אצבעותיו החופרות. מוקש התפוצץ. אברי הזקן התפזרו על פרק התייל שעמד בו אותו יום.

ח

ביני וביני נסתדרו הדברים במקומם והאנשים בחדריהם. הד"ר עדן פתח בהרצאותיו על גורם השמחה בהקנית ערכים חנוכיים ושאר המרצים פתחו בדברי חכמה שלהם. כל מרצה תיבל את דבריו בפסוקים שרעננותם עומדת בהם תמיד ובאמרות צדיקים ויראים המחממת את הלב. שמעו השומעים את דברי המרצים ונתחממו לבותיהם ועיניהם נתברקו מהנאת תורה חמימה הנכנסת ללב. האורח מישראל הקדיש דבריו לחשיבות הלשון העברית המקשרת את האחים הציונים בכל העולם, והמורה הוותיק מר שטרן הוכיח בחריפות גדולה כי שירי ביאליק הנערכים כגדולים וחשובים אינם חשובים כל כך ואינם גדולים כל כך. לעומתם אלה שאינם נערכים בהרבה הם הם הגדולים והחשובים שבשירי המשורר.

אמר יצחק טרויער:

– מר שטרן מזכיר לי אותו דרשן שרצה לאמר חדוש על אחד מפסוקי התורה. הוכיחו השומעים את הדרשן על דברי חדושו המכבידים על הפסוק וממעכים אותו תחתיהם. אמר הדרשן: “אצלי יתפקע הפסוק וחדושי יכנס בו”.

רעיה ושלומית הישראליות רשמו במחברותיהן מלה במלה את דברי הד"ר עדן ואת דברי שאר המרצים, כדרך שנהגו לעשות בדברי מוריהן בארץ. בין הרצאה להרצאה פרקדו עצמן על רחבת הדשא שבחצר. התחייכו זו לזו בעינים קורצות והאריכו חיוכי נימוסין אל העוברים לידן. לפנות ערב העלו על עצמן שמלות נאות ותכשיטים של נוי, הרצינו פניהן במבטים של חשיבות וריככו רצינות מבטיהן בחיוכים של קלילות שובבנית, ויצאו להיכן שיצאו.

מר שטיינקאפ הופיע מדי פעם בפעם במכוניתו ההדורה. נענע במגבעתו רחבת השוליים לעבר השומעים ולחץ בחמימות ידיהם של המרצים והאורחים. ניכר היה בהילוכו כי הוא נהנה ממראה עיניו ורואה עצמו ראוי להתהלך במקום כפי שהוא מתהלך בביתו. לו ניתן לו למר שטיינקאפ להלביש במלים את קורות רוחו והנאתו, היתה הנאתו גדולה שבעתים. מכיון שזו לא ניתנה לו הסתפק במה שניתן לו; נפנף במגבעתו לעבר כולם ולחץ בחמימות ידיהם של המרצים והאורחים.

שאיקה לאכט המשיך חפושיו אחר שותף לחדר שאינו ישן בקולי קולות. הקביל פני כל אורח בדברי ליצנות והציג לפניו את מר צדוק יחיאלי מישראל, רמז לצדוק שיראה את תעודותיו מארץ הקודש והסביר בפנים של דביקות את ערך הנירות.

חנה־לאה אם־הבת היתה ישובה רוב שעות היום במקום אחד ועיניה נעוצות בנקודה סמויה בחלל האויר. ראתה את וועלוועלע המתרוצץ מחדר לחדר פנתה אליו ואמרה:

– בימים שהיינו אסורים במחנות ההשמדה לא האמנו יותר בימים אחרים שיבואו. מה, מר גרינשפאן?

נענע וועלוועלע בראשו כיורד לסוף דבריה ומסכים להם בכל לבו והמשיך ריצתו.

כך נתמלא המקום קולות של צחוק וקולות של תורה, רחש יוצאים ונכנסים, המולת מרצים, רשרוש רושמים ורעש מבקרים. כל אחד עשה בשלו וכולם עשו כאחד. עמדה להם לשומעים זכות האותיות העבריות התלויות מעל לראשיהם וזכות דברי תורה הנשמעים במקום ולא נפלה ביניהם לא קטטה ולא מריבה, לא קנאה ולא צרות עין. נעשו כולם אגודה אחת אשר שלום ושלווה שוכנים ביניהם ויפי המקום מאציל על כולם לב רוגע ורוח טובה.

כל אותם הימים שכח וועלוועלע זכרונותיו המרים שעלו בו. התרוצץ ממקום למקום והסדיר והתקין כל הטעון הסדר והתקנה. בערבים היה יוצא עם הד“ר עדן ויצחק המשורר לשדות הריחניים ולאגמי המים הצלולים. הקשיב לשיחתו של הד”ר עדן המלטפת את הלב ולספוריו השנונים של המשורר והשכיח על עצמו מה שרצה לשכוח. לרגעים נדמה היה לוועלוועלע שכל אותן המחשבות שפקדוהו והזכרונות שעלו בו לא היו אלא חולשה של היסח הדעת הבאה על כל אדם ופורחת לה כלעומת שבאה. היה מעביר ידיו ברחמים על קמטי פרצופו ואומר אל עצמו:

– לו רק מצאתי את דרכי אל אחת כמו דבורה’לה ומצאתי בי את הכוח לדבר עמה במלים פשוטות של בני אדם, אפשר הייתי רואה עוד טוב בחיי ומתקן עולמי השבור.

בשעות שעגמה היתה קופצת עליו ונכרכת מסביב ללבו, דבר אל עצמו דברים שאין המרירות שבהם מחשיכה את כל העולם.

באחד מאותם הלילות יצאו וועלוועלע, הד"ר עדן ויצחק טרויער להילוכם הקבוע ברחובות הכפר. משעברו על פני בית הקפה של יונה לאנגהאנט אמר וועלוועלע:

– הבה נכנס לבית הקפה ללגימת כוס קפה. הקפה שיונה לאנגהאנט מגיש אינו מן הגרועים.

אמר יצחק:

– וכי בשביל כוס קפה מטריחים עצמם בני אדם לבית קפה? מביאים הם עצמם לבית הקפה מפני אלף סבות וטעמים ומכיוון שבסופו של דבר אינם אלא שותים כוס קפה אומרים הם: נלך ללגום כוס קפה. אם כן הבה נכנס לשתות כוס קפה.

ליפף הד"ר עדן כתפו של יצחק ואמר בקול אבהי רך:

– נוסח זה שהוא נוסח נאה אינו נוסח אמריקה. כאן, במקום שהכל אפשר, אפשר כך: נכנס מי לשתות כוס קפה עושה הוא אלף דברים ואחד וכוס קפה אינו שותה. ובאמת, הרבה בתי קפה בניו־יורק חדלו מזמן להגיש קפה לאורחיהם. יותר מזה, אפילו כך אפשר, וכאן החידוש הגדול, נכנס מי לשתות כוס קפה ואינו אלא שותה כוס קפה.

נכנסו השלושה לבית הקפה של יונה לאנגהאנט ותפשו להם מקום מסביב לשלחן העומד מופרש בפנה. נגשה אליהם המלצרית הבלונדית ושאלה במה היא יכולה לשרת אותם.

אמר וועלוועלע:

– רק כוס קפה.

טרם נסתלקה המלצרית מעל פניהם וג’או סמיט הופיע. סקר ג’או את היושבים כולם בהנף עין אחד, ראה את השלושה יושבים בפנתם – הפסיע עצמו לעברם. הסתכלו היושבים במר סמיט וראו שפרצוף פניו אומר שמחה יתירה. קבלו פניו במאור פנים והזמינוהו לצרף עצמו אליהם. תפש ג’או מקומו ליד וועלוועלע ואמר:

– הגידו לי מכובדים במה אוכל לכבדכם?

הפנה עצמו לעבר המלצרית העומדת לידו, תפש ידה בין שתי כפותיו, תקע עינו בעיניה ואמר לה:

– הגידי לי מתוקנת לב שלי, מה מטעמים לך בשבילנו?

השאירה המלצרית ידה בידיו של ג’או, התחייכה אליו במין חיוך של קורבה יהירה ואמרה:

– כוס קפה גם בשבילך, אדוני?

העמיד ג’או פנים מעוותות כמי שליקק מן החומץ ואמר בקול רוגזה מתוקה:

– כוס קפה בשעה כזו? שמעי נא מתוקונת לב – נתברקו עיניו לקראת עיניה – הביאי מן השיכר המובחר, משקה ההולם את השעה.

תלשה הבלונדית ידה מבין כפותיו של ג’או ופלטה נבוכות:

– בודאי אדוני, מן השיכר המובחר, בודאי. וכוונה עצמה לעבר הדולפק.

בשעה שהבלונדית היתה רכונה לעבר עיניו של ג’או וכף ידה בתוך ידיו, לא נשא וועלוועלע את עיניו ממפית השולחן. אם מחמת בושה ואם מחמת צניעות ואם מחמת כל סיבה אחרת. אך משארכה השעה וזו נשארה עומדת רכונה לקראת ג’או בסמוך־סמוך לוועלוועלע הרים זה את עיניו בלי משים ותקע מבטו בעיניה הירוקות. נכוותה הבלונדית מן המבט שננעץ בה, תלשה כף ידה מתוך ידיו של ג’או. אמרה מה שאמרה ופרחה לה. ראה וועלוועלע איך עיניה משתפלות, מלותיה מתגמגמות וידה נתלשת מאליה, וחש פרפור של פחד ושימחה בלבו. שכן מימיו לא חש בכוח גדול שבעיניו, לא למשיכה ולא לדחיה. נתרעד ונתפחד לבו כלבו של אדם המהלך בעיר זרה ושומע קול קורא בשמו.

עד שחזרה הבלונדית לשולחן השתיק וועלוועלע רעידת לבו. אמר לעצמו: פרוצה ירוקת עינים זו, רגע הולכת כולה אחר ידיו של ג’או ורגע תולשת ידה ממנו ופורחת לה. ואילו גם מפני מבטי ברחה – מה בכך?. דרכה בכך. אך משחזרה הבלונדית והחלה מוזגת לו כוסו, נתמרדו עליו עיניו ונתלו בעיניה. נכוותה הבלונדית שנית ממבטו, נתרעדו כתפיה ונתפרדו ידיה, הפילה את הבקבוק והפכה את הכוס. ניסה ג’או לפייס דעתה ולהרגיעה, פנה אליה בדברים שפונים אל מתוקונת לב, אמר לה דברים ערבים וחייך אליה חיוכים מתוקים. הבלונדית לא שמעה כלום. הפכה פניה לעבר גבה ועקרה ממקומה.

ט

אותו לילה ראה וועלוועלע את ארושתו דבורה’לה בשנתו. יושבת דבורה’לה בחורשה ליד נחל ורגליה היחפות במים. וועלוועלע רואה את גבה המשוך לעבר בבואתה המשתקפת בנחל ושומע קול המים המשתקשקים לרגליה. ממהר הוא לעברה וידיו פרושות לכסות על עיניה. והנה עובר ג’או סמיט שלוב ידים עם אחת ירוקת עינים. מפנה זו את ראשה לאחור ומגלה את וועלוועלע הפוסע מאחוריה ובורחת לתוך חורשה. רוצה וועלוועלע לרוץ אחריה כדי לראות את עיניה הירוקות ונזכר בדבורה’לה היושבת לבדה ליד הנחל. חוזר וועלוועלע ליד הנחל ואינו מוצא עוד את דבורה’לה.

למחרת נזכר וועלוועלע בחלומו והתחייך במרירות כלפי עצמו. אמר:

– “כל אותם הימים שגלגלתי עצמי בכל המקומות שבעולם וזכרה של דבורה’לה מכווה חי בבשרי, לא הראתה עצמה בחלום. אמש הפכה פרוצת עינים אחת כוס השיכר על שולחני, ודבורה’לה הראתה עצמה וגבה בפרצופי”. ומשנזכר בחלומו נזכר בבלונדית ובעיניה הירוקות ונתמלא כעס על עצמו ועל ג’או סמיט.

בעיפות גדולה ובכבדות גדולה ובמחשבות פזורות עשה וועלוועלע כל שעות היום, אך משירד הערב מיד פרחה עיפותו וזריזות מרטטת וקוצר רוח צובט קפצו עליו. שלף וועלוועלע ראשו מעבר למעקה־הגזוזטרא אל תוך הערב ונשם במלוא נחיריו את ריחו הקריר.

ערב ניחוח עטף את הכפר; כוכבים מלוטשים ואפלולית כחלחלה צוננה. מסביב רבצו אגמי מים בשלווה מפויסת, ועל סף פתחי החצרות רגעו כלבים בעינים שבעות. גלי רוחות פזיזים הפילו עצמם מראשי גגות מרועפים על ראשי מהלכים, ותינוקות בעריסות התחייכו לעצמם. איטית התעבו הצללים בתוך צמרות עצי הגלמוש וחלונות בתים הוארו בזה אחר זה. וועלוועלע כינס ראשו מעבר למעקה הגזוזטרא, ניגש לצדוק יחיאלי ובקש ממנו לסדר אי אלה דברים במקומו ויצא לבדו אל בית הקפה של לאנגהאנט. בדרכו לבית הקפה הרהר בלבו: פרוצה זו, לא מחמת חיבה נרתעת היא ממבטי. אשב ואסתכל בה ואהרהר בדבורה’לה ובבית אבא ובבית הכנסת שאבא היה מתפלל בו. אסתכל בה כפי שמסתכלת חנה־לאה בחלל האויר. כל השנים שגלגלתי את עיני וגופי בכל המקומות שבעולם, משעלה לפני זכר בית אבא וזכר עצמי בבית אבא, מיד נטשטש עלי מראה הדברים ופרח לו. עברתי לראשונה ליד הקפה של לאנגהאנט וראיתי את הבלונדיניות הסובבות באולם וקולו של אבא ומראה פני אמא וקול בכיה של דבורה’לה עלו לפני. אשב ואסתכל בבלונדית ואראה כל מה שיעלה לפני עיני.

משהגיע וועלוועלע לבית הקפה והחל בלגימות השיכר בעינים תקועות במפית השולחן, אמר לעצמו: “כל השנים שאני זוכר את עצמי לא הלכתי אלא אחר דברים שידעתי מה טיבם. עתה, שרוב ימי נתפרחו להם ולא נשאר לי בעולם אלא פנים מקומטות ושברי זכרונות אלך פעם אחת אחר מה שרוחש בי ואיני יודע מהו”. כך ישב וועלוועלע והרהר הרהוריו שעלו בלבו, ובין לגימה ללגימה הרים עיניו ממפית השולחן והסתכל בבלונדית ירוקת העינים המשרתת את הלקוחות.

יצאה שעה ויצאו שעתיים ויצאו שלש שעות. וועלוועלע עוד יושב לפני כוסו ולוגם. רגע נותן עיניו בבבואתו שבקרקעית הכוס ורגע נותן עיניו בעינים הירוקות. אלו דברים ראה ואלו קולות שמע כל אותה שעה – לא ידע לספר לא לעצמו ולא לשום אדם. בשעות שבאו עליו אחר כך זכר רק זאת: משהגיע זמן נעילת בית הקפה והאולם התרוקן מאורחים, נגשה אליו ירוקת העינים ואמרה לו:

– אדוני, אנו סוגרים עכשיו.

קם וועלוועלע ממקומו והישיר מבטו לתוך עיניה, ולא ראה אותה כמו שראה אותה כל אותן שעות שלפני כן. לפני כן הסתכל בה וראה עינים ירוקות ואברים זריזים וקול דבור ומבטים הצובטים את הלב. עתה הסתכל בה וראה ילדה חייכנית ירוקת עינים וראש מתולתל שיער. ביקש וועלוועלע לאמר לה מה, הופיע גבר כהה עור, שחור עינים ושינים לבנות בורקות כרך זרועו מסביב לכתפה ונסתלק לו אתה. הפסיע וועלוועלע את שתי רגליו המרעידות וגרר עצמו אחריהן.

כשהגיע לשער בית המשתלמים היתה השעה אחר חצות. כל החלונות היו כבויים ועצי הגלמוש התעטפו באופל ונשמו לילה ושקט. ממעל נוצצו כוכבים ומרחוק נשמע קול זרימת המים מערוצי ההרים. נשא וועלוועלע את עיניו לשער ולחש כלפי השלט המתנוסס באופל:

– לו היו רגלי הכבדות נשמעות לי, הייתי עולה לראש השער, מוריד את השלט התלוי ותולה עצמי במקומו.

עיני וועלוועלע כבדו מדמעות שעלו בהן והשתפלו כלפי לבו. נפלו שתי דמעות מעיניו על הארץ האפילה. לחש כלפי הקרקע:

– לו הייתי תולה עצמי במקום השלט העברי היו יוצאים מחר החברים לשער ורואים את המזכיר תלוי במקום השלט.

קול משוחחים הגיע לאזניו, ניער וועלוועלע את ראשו ונתנערו הדמעות מעיניו.

כשעלה לרחבת החצר ראה את חנה־לאה יושבת כבויית מבט ופניה בחלל האפל, ואת שאיקה לאכט היושב ומספר עם צדוק יחיאלי. ראו שאיקה וצדוק את וועלוועלע הגורר עצמו אחר רגליו, קמו ממקומותיהם וקרבו אליו. אמר צדוק יחיאלי:

– מר גרינשפאן, סדרתי אשר בקשת ממני. בשעת כושר אפשר תזכור אותי לטובה ותיזכר במקום שרוצים במורה עברי אף שאינו אשכנזי.

אמר שאיקה לאכט:

– מר גרינשפאן, השמעת על המאורע שכתבו עליו כל העיתונים?

אמר וועלוועלע:

– לא שמעתי על כלום.

אמר שאיקה:

– אם כך, שמע. דבר זה נותן תקוה לרבים, ומראה בעליל כמה זהב וכמה חכמה יש במדינה זו וכמה חופש שולט בה.

לא המתין שאיקה למלה של הסכמה ולא הסתכל בעיניו של וועלוועלע והמשיך בסיפור המאורע.

– רבן מליונרים בן ששים, שעשה את המליונים מאולמי קבורות שהקים בכל רחבי ארצות הברית ערך משתה נשואין לבתולה בת עשרים שנשא לאשה בתוך מטוס ענק המרחף ברקיע. משני צידי הענק המעופף חגו ששה מטוסים אחרים וציירו בעננים את שמות החתן והכלה בתוך לבבות קלועים בחיצי אהבה.

אותו לילה נרדם וועלוועלע בבגדיו ונעל אחת על רגלו. ועד שנרדם חרשו עיניו באפלולית החדר. צרפו קו אופל לקו אופל עד שעלו תמונות שמעבר לחדר ומעבר לכפר. בהנאה משונה ובצלילות גדולה למלם לעצמו דברים שהעלתה לשונו:

– שתיתי לשכרה ואיני שיכור. יודע אני שאילו לא שתיתי לא הייתי עתה מפורקד בבגדי ובנעלי על המטה וממלמל לעצמי בקול בחצות הלילה. אך יודע אני ששתיתי, ויודע אני שבגדי עלי ונעלי על רגלי. אילו רציתי הייתי קם עתה מן המטה ופושט את הבגדים, מקפלם על הכסא אחד אחד וחוזר ושוכב במטה כאחד… ד"ר עדן… לא. לעולם לא אשכב כמותו במטה. כמו חנה־לאה. כך, כמו חנה־לאה. משונה. רואה אני הכל בצלילות משונה… רוצה אני עתה לנשול נעלי הימנית והרי…

וועלוועלע מקים עצמו על רגליו וחוזר ויושב על המטה. מגביה רגלו הימנית לברכו, מתיר שרוך הנעל ונושל אותה מן הרגל, מחליק עליה רכות ומעמיד אותה שעונה לכרע המטה. וחוזר ומפרקד עצמו.

– אילו רציתי הייתי יורד עתה את כל המדרגות וחוזר ועולה בהן בלי להשעין ידי על המעקה, כדרך שאני עושה תמיד. אפשר זו צרה גדולה שאיני מסוגל להיות שכור ממש. אלה שאינם מסוגלים להשתכר ממש אינם מסוגלים לתלות עצמם במקום שלטים.

וועלוועלע מצמצם עיניו בחשכה כנפגע מאור פתאום, מעביר ידיו על עיניו וחוזר ללמלומו:

– אילו ידעו היכן בליתי את הערב ואיך… להסתכל שעות בבלונדית ירוקת עינים אשר היא או אחותה סחבו את דבורה’לה למשרפה, ולהקשיב לסיפור על רבן בתי קבורות מליונר שהשיא עצמו לבתולה מרחפת ברקיע. יצחק יש לו ודאי הערה של טעם בענין. אדם עושה מליונים מקבורת בני אדם באדמה ולעת זקנה מרחיף עצמו עם בתולה למרומים… שאיקה שנצל מן המשרפות מקנא במליונים של רבן זה ויחיאלי, שכיסיו מלאים ניירות מארץ ישראל, מקנא בבתולה המרחפת.

– וועלוועלע משחיל את שפתו התחתונה בין שיניו, נושך בה עמוקות ומלקק עליה בקצה לשונו. לפתע מתקמט מצחו ושפתיו מתהדקות על פיו.

– חנה־לאה אם־הבת ישובה במקום אחד ומסתכלת בחלל שלפניה, כאילו לא נשאר לה בעולמה אלא מעט החלל שלפני רואותיה, כאילו בעלה ואמה ואחיותיה שנסחבו למשרפות עומדים להתגלות לפניה.

משום מה נזכר עתה וועלוועלע במה שעבר על חנה־לאה. דברים אלה שידע אותם ימים רבים, וימים רבים שלא חשב בהם, עולים עתה לפניו כאילו ספור לעצמו:

– במחנה העקורים התיפחה הילדה של חנה־לאה כי רוצה היא לשוב לאביה ואמה בכפר. חנה־לאה עמדה עליה בעינים זולגות דמעות וקנחה בידיה את הדמעות מעיני בתה. עתה בתה אצלה ובתה שלה, וחנה־לאה יושבת רוב שעות היום והלילה במקום אחד ומסתכלת בחלל שלפניה.

– אני, שדבורה’לה ארושתי עלתה בעשן לפני שהיה בכוחותי לומר לה כמה יפות עיניה, היטבתי לשעשע את הילדה של חנה־לאה.

לפני שנעצמו עיניו שוב נתגלתה לפניהן דמות הילדה מתולתלת השיער שראה בשעה שהסתכל בעיניה של הבלונדית.

למחרת, שעה שוועלוועלע עמד לפני הראי וענב עניבתו לצוארו, אמר לעצמו:

– אם אני חוזר שנית על הפרשה של אמש אני מחריב שריד עולמי שטרם נחרב עלי. מה יאמרו הבריות: מזכיר בית המשתלמים מחזר אחר רוצחת ארושתו.

וועלוועלע קיבל על עצמו לא להכנס עוד לבית הקפה של לאנגהאנט ולא להסתכל עוד בעיניה הירוקות של הבלונדית, ומשעבר על פני בית הקפה עבר עליו ביעף ובחטף, שלא להסתכל ושלא לראות. וכדי לחזק את לבו ולהרחיק עצמו מן ההרהורים שאינם מהוגנים לאדם מהוגן, חזר ודיבר אל עצמו דברים של טעם שהם דברים של אמת.

– פרוצה ירוקת עינים זו לא מלאו לה עוד עשרים שנה. בשעה שדבורה’לה היתה כבר עשן ואפר לא היתה זו אלא ילדה רכה בשנים. ודאי לא ראתה לפני כן לא אותי ולא אדם כמוני ומדוע נרתעת היא ממבטי ומסתירה עיניה ממני כמפני שיפודים מלובנים? דבר זה אינו מחוור לה לעצמה.

– יצחק טרויער ודאי היה אומר כך: מבטים שאדם נותן באדם ומרתיע אותו ממנו לסוף העולם או מושך אותו אחריו לתוך הגהינום הם דברים שאין יודעים פשרם ותכליתם. אפשר חכמים גדולים או צדיקים גדולים יודעים משהו בענין.

– הרי חנה־לאה שבתה יצאה מרחמה, עמדה לפני בתה זו בעינים מלאות דמעות ובקשה לקנח לה דמעותיה, ברחה הקטנה מפניה כמפני המאוס. ואני, שאני זר לה, הנחתי ידי על ראשה והיא התרפקה עלי כטלה וכל העולם נתחיך מתוך עיניה הגדולות.

והרי הספור שסיפר מר שטרן על אותו אדם שפגש בו ברחוב ונתן בו מבט. אילו היה מר שטרן עוקר רגליו ובורח היה נופח נשמתו במקום.

כך עברו ימים ועברו לילות עד שהגיעה שעת הסיום. בא מר שטיינקאפ חבוש מגבעתו הרחבה והביע קורת רוחו מן המוסד, וברך בשמו ובשם חבריו התומכים במוסד. הד"ר עדן אמר כמה דברים של טעם שראוי לאמרם בשעת סיום. ומר שטרן המורה הותיק, סיפר מעשה שקרא בספר אחד ששכח את שמו ואת שם מחברו:

– שני זקנים, סיפר מר שטרן, דרו בבנין אחד. זה בחדר בדיוטא התחתונה וזה בחדר בדיוטא העליונה. וחדרו של זה מעל לחדרו של זה. כל לילה שהזקן שבדיוטא העליונה היה פורש לשנתו היה משיר מנעליו בקול מעל רגליו. שמע הזקן שבדיוטא התחתונה קול נשירת מנעלים בא מעבר לתיקרתו צמצם אור חדרו ועצם את עיניו ונרדם. כך מדי לילה בלילה. בלילה אחד התכנס למיטתו הזקן שבדיוטא התחתונה, נשא עיניו כלפי התיקרה וחיכה לשמוע קול נשירת המנעלים. שמע קול נשירת נעל אחת. נתחייך הזקן באפילתו ונשא עיניו שנית אל התיקרה. ולא בא קול נשירת הנעל השניה. נשאר הזקן שוכב במיטתו ועיניו פקוחות לעבר התיקרה. למחרת נכנסו לחדרו של הזקן שבדיוטא העליונה ומצאו אותו מת, נעל אחת על רגלו ונעל אחת ליד המיטה. נכנסו לחדרו של הזקן שבדיוטא התחתונה ומצאו אותו מת ופניו לעבר התיקרה.

וסיים מר שטרן את דבריו בענינים שבני אדם מקשרים את חייהם אליהם:

– יש מקשר חייו בדברים הבאים מן הרקיע, ויש מקשר חייו בקול נשירת מנעלים שמעבר לתיקרה. אנו מצווים להפנות פנינו לרקיע ולא אל התקרה.

מחאו החברים כף לדברי מר שטרן ובקשו מרעיה ושלומית הישראליות להשמיע משירי התימנים בארץ ישראל. לחש יצחק טרויער לאזני שכנו:

רעיה ושלומית דומות לאותם תינוקות, משאתה מראה להם באצבע מסתכלים הם לאצבע ואינם מסתכלים למקום שזו מצביעה.

למחרת ליל הסיום נטלו החברים את מקצת תורתם שרשמו ברשימות, זיודו מטלטליהם במזוודות, ברכו בברכות של פרידה זה לזה, לחצו ידיו של וועלוועלע ויצאו את שער הבית. וועלוועלע נשאר לבדו.

כל אותו יום היה וועלוועלע טרוד בדברים שהרחיקו אותו מעצמו והשכיחו עליו את בדידותו; פרק רהיטים וקיפל מצעות ושטיחים, הניח כלים במקום שהם משתמרים ואירגן ספרים בארונותיהם, הוריד למחסן חפצים שניתנים לתיקון והשליך מה שיצא מידי שימוש. הניח כל דבר במקום הראוי לו וכל כלי בעטיפתו המשתמר בה.

גמר וועלוועלע את כל עיסוקיו והסתכל סביבו – נתחייכו פניו מקורת רוח. הציץ מן החלון, ראה את השמש מוטלת בראשי ההרים, נמחק חיוכו שעלה וקמטי פניו עמקו כפליים.

כשבא וועלוועלע לסנט־ג’רמין ונפלה עליו אימת החדרים הריקים, הבריח עצמו לשאונו של הרחוב. משניפגע מעיניה הירוקות של הבלונדית ברח מפניה לחדרי הבית שהמו משיחות חברים וקולות תורה. עתה שהחדרים עמדו שוב בריקנותם ומעבר להם, במסעדתו של לאנגהאנט, התהלכה לה הבלונדית וברקה בעיניה הירוקות לכל נכנס – לא ידע אל מה להבריח עצמו. עמד שעה ארוכה והסתכל בחמה הגוועת בראשי ההרים כדרך שהסתכלה חנה־לאה בחלל שלפניה. משנסתלקה החמה וההרים התקפלו לתוך עצמם לא היה לו לוועלוועלע במה להסתכל עוד, עקר עצמו ממקומו ויצא מן הבית. בדרך הילוכו הרהר וועלוועלע:

– חנה־לאה שבתה מחכה לה בביתה כוח לה להסתכל שעות רבות בחלל שלפניה. אני שאין שום בריה מחכה לי אין כוחותי עומדים לי.

נאה הכפר סנט־ג’רמין כל שעה משעות היום, אך אין כמוהו צובט את הלב כבשעת הדמדומים. מרים מי את עיניו סביבו רואה הוא צמרות עצים, ראשי גגות ודחלילי גינות מוארים באור אפור־סגול־אדמדם. נושא עיניו אל ההרים רואה ראשי ענקים מפויסים אל הרקיע קורנים בתכלת אפלולית. טיף־טיף מטפטף המוהל המתוק מעצי הגלמוש אל תוך הדליים. זרים־זרים זורמים ערוצי המים אל תוך האגמים. רוחות קלילות מהלכות חרישית על אגמי המים וחלונות קורנים אל צללי הגדרות.

לו היה לבו של וועלוועלע שלם עליו היה ודאי שומע קול המיה מפייסת עולה מן הכל. היה רואה את הכפר הרובץ צמוד לקרקע ומופרש מן העולם שמעבר להרים ודמעות של כניעה מתוקה היו עולות בעיניו. עתה שלבו קרוע היה לא מצא מקום לעצמו לא בחדרים המרווחים ולא בשבילים השותקים. ראה רק את כפות ידיו התלויות ריקות על גופו, שמע רק את קול פסיעותיו המדשדשות ממקום למקום.

הילך וועלוועלע את גופו שאינו מוצא לו מקום לבית הנתיבות. אם משום שעלה בדעתו לעקור מן הכפר שהוא עקור ממנו, ואם משום שלא הרהר בכלום. שאלו אותו בבית הנתיבות למחוז חפצו. ענה וועלוועלע “לעיר המישור”. אמרו לו: “הרכבת לעיר המישור תעבור כאן בחצות הלילה”. הודה וועלוועלע על התשובה שניתנה לו ויצא מבית הנתיבות, כאדם שיש לו מקום להפנות עצמו אליו.

בדרכו הרהר וועלוועלע: “טוב שלא נזדמנה רכבת ההולכת לעיר המישור. שאילו נמצאה ודאי הייתי עולה עליה, ועוד טרם הרהרתי אם בדעתי להגיע הלילה לעיר המישור”.

ברגע אחר הרהר: “עד שעת חצות עדיין כמה שעות לפני. אכנס למסעדה אחת ואסעד את לבי. מארוחת הבוקר עוד לא טעמתי כלום”. עבר וועלוועלע על פני מסעדה אחת ולא נכנס בה. אמר: “זו מוארת מדי בשביל אדם בודד כמוני”. עבר על פני שניה ולא נכנס בה. אמר: “זו מהודרת מדי בשביל אדם שאין שערותיו עשויות ואין נעליו מבריקות”. לבסוף עבר על פני מסעדה אשר פתחה דומה לפתח חנות של ספרים משומשים, ואדם שמן ונמוך קומה עומד באמצע הפתח ומפהק בפה מלא. טרם היה סיפק בידו להרהר בדבר ומצא את עצמו יושב ליד שולחן אחד. הפנה העומד בפתח את פיו המפהק כלפי וועלוועלע ומנה לפניו תפריט של תבשילים ישב וועלוועלע ליד שולחנו, דפדף בעתון מצויר שמצא לפניו, מדי פעם בפעם הסתכל בשעונו שעל ידו ובין כך לכך שפך לתוך עצמו את מה שהגיש לפניו האדם המפהק. סיים ארוחתו, יצא מן המסעדה והפנה פניו לעבר בית הנתיבות. הגיע לבית הנתיבות, הקיף אותו מבחוץ וחזר לדרך שהגיע ממנה.

כך התהלך וועלוועלע כמה שהתהלך עד שהציץ בשעונו וראה כי השעה קרובה לחצות. הזעים פניו כלפי עצמו ואמר: “עתה או שאני עולה לרכבת ההולכת לעיר המישור, או שאני חוזר לבית המשתלמים ופורש לשינה”. גמר וועלוועלע בלבו לחזור לבית המשתלמים בדרך עקיפין. אמר: “אעייף רגלי בהליכה ולא תדד עלי שנתי”.

ודאי כוונתו של וועלוועלע צנועה היתה. וכי מה ביקש לעצמו? – מעט שינה לעיניו כדי לשכוח ביגונו ושברון לבו. אלא, אדם הבורח מביתו ומוסר עצמו לתעיה ברחובות בחצות הלילה, אין תמיד כוונותיו הצנועות עומדות לו בדרכו.

הגיע וועלוועלע בדרכו לרחוב הנמשך לבית הקפה של לאנגהאנט, עמד והציץ עליו מרחוק. ראה פנס מואר מיטלטל על עמודו ומאיר גבה של אחת מהלכת. צמצם עיניו ונעץ בה מבט חד, הכיר אותה שהיא הבלונדית ירוקת העינים העובדת אצל לאנגהאנט.

זעזוע מצמרר טילטל לאחור את ערפו וכתפיו הנטויים קדימה. רעד קר וחד עבר את גופו לארכו והקפיא אותו למקומו. החלל שלפני עיניו נתרוסס לאלפי רסיסים וירד בברד ניצוצות על רקותיו ההולמות. כך עמד וועלוועלע מסומר למקומו ורואה ים ניצוצות וגב מתנועע קדימה. עמד שהות של יסורים גדולים, לבו פועם כתוף ומוחו קודח. לפתע נעקרו אגרופיו ממקומם ורגליו החלו מפסיעות אחריהם. רצה וועלוועלע לעצור ברגליו ולא יכול. עיניו המצומצמות לא ראו אלא את הגב המתנועע קדימה ורגליו נמשכו אחריו כאילו אין להם בעולם דרך אחרת. וככל שהתקרב והלך לדמות המהלכת הלך וגבר הולם רקותיו. כעס ושינאה שהיו כבושים בלבו שנים רבות התפרצו לתוך אבריו המכוסים זיעה קרה ומפסיעים אחר רגליו. מחשבות משונות שוועלוועלע לא ידע כמותן נתבזקו במוחו הקודח:

– בת מרצחים זו מהלכת לה לביתה שקטה ורגועה, ואני שארושתי ואבי ואמי עלו בעשן מתרוצץ ממקום למקום ואיני מוצא מנוחה.

– “האין אחד ממליוני יהודי העשן בא לבקר אצלך בחצות הלילה?”

רק זאת. להסתכל ישר לתוך עיניה ולשאול אותה. רק זאת.

על פיו המתוח לחצאין הסתמן חיוך קופא של בר־מינן ובעיניו המצומצמות נצנץ ברק חד. עתה נתברר לו למה נמשך לעיניה של הפוסעת לפניו. אחד לבדו, ברחוב שומם בחצות הלילה, להסתכל לתוך העינים הירוקות שלה, ולשאול אותה. רק זאת.

– פשוט, ניגש אתה למי שאתה פוגשו ברחוב, ושאתה מכיר אותו מלפני כן, ושואל אותו שאלה שהיא. פשוט… רק שלא ירגישו בי שאני עוקב אחריה.

וועלוועלע עוצר לרגע הליכתו, מסתכל לשני עברי הרחוב, ומוריד בכל כוחו אגרופו הקפוץ על יריכו.

– ואם ירגישו מה? אפילו פעם אחת בעולמי איני יכול לעשות שגעון אחד שעלה בי? וועלוועלע חוזר ותוקע עיניו בשערות המתבדרות לפניו ורגושות לו בין אצבעותיו ומחיש צעדיו. לפתע חוזר וקופא במקומו. קול צעדים מתהדהד ורחש צחוק כבוש מתרשרש מתוך האפלולית. זוג חבוק תולש עצמו מצל קיר ויוצא לרצועת האור המונחת על הכביש. וועלוועלע עוקב אחר הזוג החבוק החותך את רצועת האור ונבלע שוב באפלולית שבעבר השני של הרחוב וחוזר לצעידתו. קודם ממתן צעדיו ואחר מחיש אותם בכל כוחותיו.

– שלא תבלע אף היא לפתע פתאום.

ברגע זה מפנה המהלכת את פניה לעבר גבה, מסתכלת לאחוריה, מושכת בכתפיה ומטלטלת ראשה, ומתחילה להתרחק ממקומה בצעדים מהירים. וועלוועלע מחיש צעדיו אחריה. הנה עוד אלה פסיעות וידיו על כתפי הבלונדית ועיניו בעיניה. הבלונדית מפנה עצמה למבוא של בנין ונבלעת בתוכו. וועלוועלע מתקרב למבוי ושומע קול הטחת דלת וחריקת מפתח סובב. מוריד ראשו על ליבו ומעביר ידו על מצחו הלוהט. לרגע נושא עיניו לבנין הגבוה, מקמט מצחו ומנער בכתפיו.

– לא. מעולם לא יכולתי ללחוץ על ידית של דלת זרה.

מנער שנית בכתפיו ובכוחות גדולים עוקר עצמו מן המקום.

בדרכו לבית מושך וועלוועלע כתפיו בתמיהה על עצמו, נושם ונושף קטועות, ופוכר כפות ידיו הקרות זו בזו.

– למדריגה נאה הגעתי. כך. מריץ גופי המקומט על פני רחובות בחצות הלילה אחר בלונדית פרוצה אשר…

מרים עיניו כלפי הרקיע ומלחן בקול:

עולם נאה אתה. עולם נאה. אח… אח… עולם נאה.

ערפו הנטוי כלפי מעלה אינו מתרעד ואינו מרעיד את ידיו התלויות על כתפיו הצנומות. יבשות וקרות מסתכלות עיניו לתוך העננים ופיו ממלמל “עולם נאה… עולם נאה”…

כשהגיע וועלוועלע לשער החצר עלה אד קריר ממשקופי החלונות הכבויים, ולבנה זכה האירה את ראשי ההרים באור כסף זוהר. הרים וועלוועלע עיניו לשער החצר, בא ענן שט וכיסה את הלבנה הזכה. הסתכל וועלוועלע באותיות השלט ראה אותן כבויות ודהויות. נכנס לחצר בצעדים מתונים, הוציא את הסולם והשעין אותו על גזע של עץ, עלה על הסולם והוריד את השלט. הסתכל באותיות השלט מקרוב־קרוב וראה שהן כבויות. ליטף אותן בכף ידו הקרה והוריד אותן למחסן הבית לשנה הבאה.