א.    🔗

אותו לילה ליל כ"ב לספירת העומר היה. עשרה ימים קודם ליל ההילולא דרבי שמעון בר־יוחאי, ורבי דוידל עדין לא הזכיר בכלום את ענין העליה לקברו של התנא האלהי. תמהו חסידים ומקורבים ומשכו כתפיהם. אמרו:

– כל השנים כבר ביום ח"י לעומר ידענו מספר העולים ומספר החניות ומספר הדליז’נסים, יום שנשתטח בו על קברו של יוסף הצדיק בשכם ויום אמירת התהלים באהלו של ר' מאיר בעל הנס. והשנה עדיין לא הזכיר במלה אחת את כל הענין.

אותה שעה ישב ר' דוידל בידרמן בחדרו והגה בספר הקדוש הפתוח לפניו. פניו היו שלוות כפני תינוק בשנתו, חיוך תבונות על שפתיו ומבט עיניו כחל וטהור. נדמה, כל השקט הגדול של ליל ירושלמי מכוכב נתכנס לתוך ד' האמות של החדר. אור היה בחדר. אור גדול המזהר צללים ומרדים גוססים בחיוך.

לרגע הפסיק ר' דוידל עיונו בספרו, הרים עיניו כלפי תקרה ונתחיך לעצמו, כאילו פתר לרגע את סוד השקט ואת סוד האור שבצללים של ליל ירושלים מכוכב. השעין גבו על גב כסא העץ והרחיף מבטו באויר החדר. שלף ידו אל קופסת הטאבק המונחת על השולחן, הסתכל בה ממושכות, לטף עליה באצבעותיו הדומות לאצבעות נערה ודפק עליה בבהונו, פתח אותה בניחותא, קמצץ ממנה בין שתי אצבעותיו והגיש לאפו. הריח לאט לאט, מפסיק בין רחיחה לרחיחה, כאדם הגומע יינו טפה טפה, שלא לשייר אף קורטוב טעם כל־שהוא שלא תטעם לשונו.

דֶפֶק קל הרעיד את השקט הרובץ בחדר. קול חריקת דלת וגרירתה נשמע, ור' משה־יצחק הקרלינאי נכנס לחדר. הטיל ר' דוידל את ממחטתו בין דפי הספר, הגישו לשפתיו, נשק כריכתו בנשיקה קלילה וסגרו. הזיז את הספר מלפניו ורמז למשה־יצחק להתכבד בישיבה. שכן, כך היה מנהגו של ר' דוידל: משנכנס אליו כל מי שנכנס, היה מפסיק משנתו ומפנה עצמו כולו לאדם הנכנס.

קשרו חסידים מנהגו זה בדבריו שאמר: “מוטב שתכבד זולתך, משתתכבד לפניו בתלמודך”. ואומרים חסידים:

– מעולם לא ראינו את ר' דוידל מתנצח בדבר הלכה. ואפילו היו באים לפניו ושואלים אותו בדבר הלכה היה אומר: “הרי ר' שמואל סלנטר רב העיר, והרי ר' דובצ’ה דיין העיר. ואני איני אלא אחד מחסידיו של ר' אהרן הגדול מקרלין,”

הניח ר' דוידל שתי כפותיו על המפה הצחורה, האיר פניו לצד היושב לפניו ואמר לו בקול של קורבה גדולה:

– ודאי דברים של חשיבות בפיך, ר' יצחק.

נתעודד ר' משה־יצחק מן הקול החמים ומן הפנים המאירות ואמר בקול של חדוה כבושה:

– בענין העליה למירון באתי. הזמן קצר והמלאכה מרובה. ל"ג בעומר עומד מאחרי כתלנו ממש. ואנו עדיין לא התקנו אף מעט מן הדברים הצריכים הכנה והתקנה.

לאחר ימים ספר משה־יצחק:

– משאמרתי דברים שאמרתי, מיד נשתנו פניו של ר' דוידל. צער כל העולמות נתקבץ מכל מקום שהוא מצוי ונשתכן על פניו הקורנות. חס וחלילה משהו מן המאור שבפניו כבה, ומבטו התכל האפיר. אותו רגע נחשכו עלי כל העולמות. לא ידעתי מה לעשות בעצמי, אם לקום על רגלי ולצעק צעקה גדולה או לעזוב את החדר על קצה בהונותי ולהתפרח כעלה שהָשלך.

שהות גדולה ישב ר' דוידל כבוי־מבט, מעונן־פנים וקמוט־מצח. לפתע נער בכתפיו. זקף ערפו והפליט כמדבר לעצמו:

ודאי, ודאי, חייבים אנו לנסוע, ונסוע ניסע. אם ירצה השם!

רצה משה־יצחק לקום ממקומו ולהסתלק לו, הושיט ר' דוידל כף ידו לעברו ורמז לו שימתין. שלף אצבעו כנגד קופסת הטאבק ואמר:

– קופסת טאבק זו, שוויה בשוק פרוטות נחושת, וערכה אין להעריך. עברה אלי זו בירושה מר' אלעזר מנדיל מלֶלֶב, הריני כפרת עפרו. ואליו היא עברה מידיו של ר' אהרן הגדול מקרלין. רואה אתה, דבר הנקנה במטבע פעוט וערכו אין לשער. כי לוטפה הקופסא בידים טהורות והסתכלו בה רבבות מישראל בעינים טובות ובהמית לב. רואה אתה, ערכו של חפץ לפי הרגשת הלב והערכת הכבוד. הכול לפי יחס הלב.

ר' דוידל הפסיק לרגע, השפיל עיניו כלפי קרקע וסיים כמלחש:

– אם ירצה השם נעלה לקברו של התנא האלהי בליל ההילולא. ויעזור לנו המקום שתהא המית לבנו לפי השעה הקדושה ולפי המקום הקדוש.

 

ב.    🔗

למחרת היום נשכרו הדליז’נסים נמנו העולים, נקבעו החניות בדרך. והשיירה יצאה לדרכה.

כשעלה ר' דוידל לכרכרה נתרעדו לבותיהם של חסידיו, ניכר היה בו כי דעתו טרודה ולבו מועק. אך, כל זמן שלא אמר כלום, לא שאל אותו איש על כך. משיצאו לדרך נתגברה שמחת היוצאים, נתרעשה שירת הקודש ונשתכחו דאגות ומועקות.

כצפרים עפות במרומי תכלת עשתה השיירה את דרכה. היו הרקיעים טהורים, ההרים קורנים באור חמה, המרחבים פתוחים והרוחות קלילים, ושירת הקודש מאצלת מזיוה על הכול. נשתכח היסוסו של ר' דוידל שלפני היציאה, זעקתו בשעת יציאה. נתמלאו הלבבות בניגונים עד שלא נתפנה בהם מקום לכל מחשבה טורדת. כך בשעת הנסיעה בדליז’נסים, כך בשעת החניות, וכך בעת התפילות בצוותא במרחבי השדות ובעת עריכת השולחנות באכסניות השונות.

נסעו הנוסעים עד שהגיעו לעיר הקדש שכם מקום קברו של יוסף הצדיק. השאירו הכרכרות והסוסים לפני העיר ונכנסו ברגליהם לעיר הקודש, כדי להרבות בשכר פסיעות. עברו ההולכים את רחובות העיר המהמים קולות ערביים; סאון רוכלים מכריזים על מרכלתם, צחוק מסובים על שרפרפים נמוכים ונחירת לוגמים קפה שחור בספלונים מָזהבים. ריח פיתה טריה המהבילה מאש התנור ועשן בשר צלוי על שפודים תימר באויר. צלצולי צלחות נחושת, ריצת נערים מבוהלת, חרחור מקללים ולחישת מתברכים, טפטוף צעדי המכובדים הפוסעים בסנדליהם ורשרוש מלמלה, שחיזת סכינים ודפק קרדומות.

כל אלה נתערבלו לקול אחד מנמנם חושים ונוסך עיפות מתוקה באברים.

מצמצו הערביים בעיניהם הנסוכות תנומה וזרקו מבטי תמהון בשיירה המוזרה העושה ברחובותיהם. הזקנים מעוטרי הגלימות, מגודלי הזקנים, הרימו ידיהם על ראשם, על עיניהם ועל לבם, והפריחו ברכות לעבר ראשי המהלכים. הצעירים היחפנים, מחוצפי המבט, הוציאו לשונותיהם בהעויה מגוחכת, העמידו פנים מעוותות והפליטו קולות של גחוך וצחוק. תינוק מצולק־פנים הרים ראשו מעל כתפי אמו ופרץ בבכיה קולנית. קצב מקרן רחוב השהה קרדומו באויר לרגע, נער בראשו כמקיץ מחלום, והורידו בכל כוחו על סדנו המאודם.

הגיעו המהלכים למקום הקבר, נתנו לשמש הערבי כמה שבקש, הורידו מנעליהם ונכנסו לאהל הצדיק. נשים שבורות־לב, אלמנות צעירות מטופלות ביתומים רכים, נשים עקרות, אמהות לבנים חולים, כל אלה שבאו לבקש ישועה ורפואה פרצו בקולות יבבה ובקשו רחמים. זקני החבורה הוציאו ספרי תהלים מחיקם ומלמלו בלחש ובהטעמה פסוק אחר פסוק. הילדים בני השלוש והארבע, שהועלו עם הוריהם לתספורתם הראשונה, פערו עינים של תמיהה בפרוכות המנומרות המשוטחות על מבנה לבן בגודל איש, עד שנצבט בהם להם משאגת הנשים ופרצו בקולות בכיה.

 

ג.    🔗

אך נתעלמו מעיני היושבים בכרכרות הכִּפות המקומרות וראשי הגגות המרועפים, ושיטח עצמו לפני רואותיהם הגיא הרובץ בין ההרים גריזים ועיבל.

נעצו היושבים בכרכרות עינים של פליאה בשני גושי ההרים, שנשאו על גביהם את רגלי המברכים והמקללים, ונשמו במלוא ריאותיהם אויר תכול המרצד קרני שמש זוהרות.

מאליהן הופנו העינים מן ההרים הקרחים, המזדקרים לרקיע, לעדר עזים פועה, המלחך דשאו בשלוה נוגעת עד הלב. קול חליל מתנגן הגיע לאזני החולמים בהקיץ. הטו אזניהם כלפי הקול, ראו נער ערבי עטור כָּפִיה לראשו יושב שעון אל זיז סלע ומחלל בחלילו.

זחיחות־דעת גדולה והרגשת פיוס חמימה באו בלבות הנוסעים. חיוך של שלוה גדולה התפשט על שפתותיהם ובעיניהם עלה ברק פליאה של תינוקות.

לפתע שמעו את ר' דוידל מלחש באזנו של ירוחם פישל הגבאי:

– אמור לרכב שיעצור כאן!

עצרו הרכבים כרכרותיהם. ירד ר' דוידל וירדו אחריו כל הנוסעים בשיירה. הפסיע ר' דוידל עצמו לעבר הרועה המחלל בחלילו, הפסיעו אחריו כל המהלכים. הגיעו קרוב לנער המחלל, האיט ר' דוידל פסיעותיו ונתקרב בלחש של יראה, כמי שמתקרב אל העומד בתפילתו. הגיע ליד הסלע, הוריד עצמו על הקרקע, עצם עיניו וישב והקשיב לקול החליל המרטט בחלחול חנון באויר הזוהר. ראו כולם מה שעושה ר' דוידל ועשו כמוהו; הורידו עצמם על הקרקע, עצמו עיניהם והתמסרו לקול החליל הנישא על רפידה של פעיות חמימות.

כך ישבה החבורה וספגו את צלילי החליל הצובטים את הלב ומעלים דמעות טובות מתחת לעינים עצומות.

ראה הערבי המחלל את האורחים המוזרים הקרבים אליו בדחילו ויושבים לפניו שוקטים ומאזינים, והגביר ניגונו בכל כוחותיו. הסתכל בעיניו הערמומיות בפנים המזוקנות, בראשים המתנועעים ובפיאות המיטלטלות לצלילי החליל, בשביסים השחורים שבראשי הנשים ובעינים הפעורות של התינוקות, והמריץ עצמו לנפח בחלילו בהתלהבות עולה וגוברת. נענע בראשו וידיו אחר חלילו המתנועע בפיו, הרקיד כתפיו וטפח ברגלו על הקרקע, מתח צוארו וחזר וכנסו. עשה כל אלה במזיגה משונה של התלהבות דתית תמימה עם לגלוג דק מן הדק. היושבים על הקרקע עצומי עינים לא ראו את החיוך הלגלגני שבזויות פיו של המחלל ולא את הברק השחצני של המבטים הערמומיים. בעיניהם העצומות ראו צפרים של אש מתעופפות, רודפות זו אחר זו, בורחות זו מזו, מתעופפות בערבוביא וחוזרות ומכנסות עצמן שורות־שורות, מסתחררות במעגל ומתחלקות לחצים מעופפים. הכול כפי הנגון ההולך ועולה, השוקע ודועך. הכל לפי הצלילים הדוחפים זה את זה ונדחפים זה מזה, הנפלטים גועשים ומבוהלים והיוצאים מתונים ורוגעים.

לפתע נזדעזעו כלם מקול שאגה מסחרר.

– אש! אש! אני נשרף! הפסיקו אותו, הפסיקו!

בבת־אחת נפסק הניגון, כנחתך בסכין ונקצץ בקרדום. היושבים על הקרקע פערו עיניהם בבהלה. ראו את ר' דוידל עומד בידים מורמות מול החמה היוקדת, מכוסה זיעה קרה, שפתיו מרעידות, פיו פעור ובעיניו מבט דומם של עיני זגוגית.

שהות ארוכה עמד כך ר' דוידל עד שצנחו ידיו כלפי גופו, ראשו נשתפל כלפי קרקע ורגליו החלו מפסיעות עצמן מאליהן לכוון הכרכרות המחכות.

 

ד.    🔗

בדממה מתוחה ומעיקה המשיכה השיירה את דרכה. איש לא אמר דבר לחברו ואיש לא העז לפנות במלה אל ר' דוידל. חשו כל הלבבות, כי במעמד גדול הם עומדים, והתנחמו כי כשתגיע השעה הכשרה דודאי יזכו לשמוע מפי רבם את אשר התחולל אותה שעה משונה במרחב המכושף מצלילי חליל.

והשעה הגיעה. בשבת של אותו שבוע ערך ר' דוידל את שולחנו בישיבת “ר' מאיר בעל הנס”. היכל הישיבה נתמלא במאות חסידים, נשים וטף, שבאו לקבל את פני ר' דוידל בידרמן מירושלים ולחזות בשולחנו הערוך.

בשעת הסעודה השלישית, אחר שירת “אל מסתתר בשפריר עליון”, בניגונו של ר' אהרן הגדול מקרלין, אמר ר' דוידל:

– שלש מדרגות לתפילה, והדרגא הרביעית – לתפילת השטן. דרגא ראשונה בתפילה היא הגיית האותיות והמלים הקדושות בלב שבור ונפש נכנעת, והיא בבחינת “ותתפלל חנה”. כך מתפלל אדם אל קונו בשעה שהוא מבקש רחמים על עצמו.

דרגא שניה בתפילה, והיא דרגת ביטול העצמי וקבלת עול וצידוק הדין, והיא בבחינת “יהי שם ה' מבורך”. ודרגא שלישית היא העליונה בדרגות, והיא בעזרת הניגון הקדוש. שכן יש בידי הניגון לנפח נשמה יתירה באותיות הקודש, להעלות מתוך צרופיהן כוונות נעלמות, שמשהן עולות נעשה האדם שותף מתוך שמחה למעשי הקדוש־ברוך־הוא. והיא בבחינת “אז ישיר משה”. גדול הניגון ועמוק, מביא הוא לידי שמחה הגואלת את המות מצערו. שמחה שזכה לה משה במעמד נבו לא זכה לה איוב.

אך הניגון, יהודים, אינו אלא המפתח למלכות השמחה ולאוצר הכונות הגנוזות, בחינת מפתח ובחינת המקל שביד הסומא. והמוסר עצמו בידי הניגון ואינו משעבדו לתכלית מלכות הכוונות הקדושות, דומה, רחמנא ליצלן למי שמהלך ומפתח זהב בידו ומברגו בחלל הריק. ואומר אני לכם, יהודים, הזהרו מן הניגון המפתה. שכן מי שנתן בו כוח לפתח אוצרות שמחה וגנזי כוונות נתן בו כוח להחריב את העולם. משישתלט הניגון הערום בעולם, שלא תבוא אותה שעה, רבונו של עולם, איש את רעהו חיים יבלעו. האנשים, בבחינת מצבות מהלכות, יתהלכו בועלם של חרבן.

יהודים! עבדו את ה' בניגון וחילו ופחדו מפני הניגון הערום, שהוא בבחינת עֶריה, וכו מתפלל השטן.

שמעו השומעים דברי ר' דוידל והניעו ראשיהם ולחשו בהתפעלות:

– דברים גבוהים, דברים גבוהים…

רק מנין חסידיו, שעשו אתו את הדרך מירושלים לטבריה, ושמעו צעקותיו: שריפה! שריפה! בשעת ניגון הערבי, קשרו דבריו עם אותו מאורע, ופחד טמיר מלא לרגע לבותיהם.

 

ה.    🔗

יצאה השבת. ר' דוידל וחסידיו עלו להשתטח על קברי הקדושים. עשו לבותיהם לב אחד ופיותיהם נגון אחד והתפללו לגאולה ורחמים.

כשהגיעו לקבר ר' עקיבא בן יוסף, השוכן בעפרו של אחד ההרים הגבוהים המקיפים את ימת טבריה, היתה השמש מלהטת ברקיע, האויר דחוס, ואד ערפל חמים עלה מן הים והכביד את הנשימה. עמדה השיירה מיוזעי־פנים, אדומי־עינים, מאובקי נעל ורטובי בגדים. עפים ורצוצים עמדו לפני הקבר הקדוש. עיפים מן הדרך שעשו, מן החום העולה מן האדמה ומקהה את החושים ומן הערפל הדביק החודר מבעד לבגדים וממלא את האברים כבדות גדולה.

ר' דוידל השעין עצמו על מקלו המסוקס, העביר ידו על עיניו הלאות ואמר:

– הילולא זו של ל"ג בעומר, זכה בה אריה דבי עילאי, ר' עקיבא בן יוסף. אלא שצדיק זה, שהיה בכוחו להוריד כתר תורה מראשו קֳבל רבבות תלמידיו, ולשימו בראש רחל בת כלבא־שבוע, כיבד בכבודו את התנא האלהי, שלא נתן לבנו ר' אלעזר להטיל מבטו בעולם ולעשותו גל של עצמות. ורק אחר שאנו מיחדים עצמנו עם זכרו של מי שמצא את העולם ראוי וכדאי, בכוחנו לעלות לקברו של התנא האלהי, שבחר מקומו בשמיא עם הנביא אחיה.

למחרת עשתה השיירה את דרכה לעיר האר"י הקדוש, צפת.

לאחר ימים ספרו חסידי ר' דוידל:

כל אותן השעות שעשו את דרכם מטבריה לצפת, לא פתח ר' דוידל את פיו לאמר מלה של כלום. ישב מכונס לתוך עצמו ומופרש מכולם. משל עולם כולו בחוט שערה תלוי, ומשאתה מנתק מבטך ממנו נופל זה לתהומות ומתנפץ לשברי שברים.

תמהו חסידים ומקורבים על שלא מצא ר' דוידל מלה של כלום על האר"י הקדוש ועל שאר צדיקי עולם, השוכנים בעפרה של צפת, ואמרו בלבותיהם: כשם שטעם לדבורו של ר' דוידל, כך גם טעם לשתיקתו. ודאי השעה היא של נאה שתיקה.

כשהגיעו למעין מגידו, המפכה מימיו שלוליות־שלוליות וממלא בדרכו בריכה המוקפת סלעים, פתח ר' דוידל פיו ואמר:

– נטבול עצמנו במים המטהרים. ומי שענה לנעמן בשעתו יעננו ויטהרנו.

טבולים וטהורים, רוננים ונלהבים, הגיעו הנלבבים לחצר ר' שמעון בר־יוחאי. פתחו פיהם בשירי קדש ורקדו וכרכרו לקול התוף וכלי הזמר שנגנו המנגנים.

ומסיימים המספרים ספוריהם:

אותו לילה נפל הדבר, שר' דוידל קרע שמי־שמים להעביר רוע גזירתו, ולא עלה בידו.

גדולה היתה ההתלהבות. גבוהים ועמוקים היו ניגוניהם של המרקדים בליל ההילולא על גג בית־הכנסת של ר' שמעון בר־יוחאי.

מי שעינים רואות לו יכול היה לראות ניצוצות של אש מתהלכים בין השמים המכוכבים וראשי המרקדים, משל נפתחו כל שערי התפילה, המלאכים הממונים על ניגוני הקודש ירדו על הארץ ושיתפו עצמם בשמחת ההילולא. טעמי כל יערות העולם ומימיו, מתק פירותיו וסוד צלליו ואורותיו, נתקבצו מכל הרוחות ונשתכנו בחלל שמעל לקבר הקדוש. גדולה היתה השמחה ורחב היה פתחו של לב. ועמוק וגדול היה הניגון.

בחצות העלו את מדורת הקדש נתלקחה המדורה והאירה באור שכולו טוב את ראשי המרקדים לקול ניגונם. והתנשא הניגון ורעם בפֶצח מאות גרונות, בשַועת מאות פיות ובתחנון לב אחד.

התנשא הניגון ויקד. ובעודו מתנשא ויוקד נפרץ מעקה הגג ונפלו הרוקדים במפולת.

זעקת אימים מסמרת חתכה את הניגון המתנשא ויוקד. בבת־אחת כבה, נתרסק באויר ונפל עם הנופלים.

לאור הדלקת הקודש של ר' שמעון בר־יוחאי אספו המקברים גופות מרוסקים ואברים פזורים.

מסיימים המסיימים ספורה של אותה עליה למירון בעינים עצומות ובלב מורתח

– ירחמנו המרחם מניגון הפורץ תחומיו!