חצר “בעל החתולים” חצר משונה היתה. ודייריה לא אנשים רגילים מן הישוב היו. היו אלה יצורים שפויים בדעתם על־פי דרכם ומוזרים ושונים לדעת הרבים.

ונתרגלה השכונה כולה לחצר המשונה ולדייריה יוצאי הדופן שלא מן הישוב. מה שלא היו סולחים לשום בריה ולשום מקום – סלחו להם. השלימו מהוגנים ואיסטניסים עם זמר וקולות צחוק בחצות לילה, עם גדופים וחרפות בשעות צהרים שקטות, ועם נוסח מעשים ומענה לשון המצרמים כל אוזן כשרה.

בעלי בתים מהוגנים ונשים יראות חטא עקפו את החצר בלילות חשוכים, שלא ידבק בהם חלילה אבק טומאה, והזהירו ילדיהם על זו, כמו שמזהירים על בור מגולה ולצים מפתים ומחלה מדבקת. כך התרחקו והרחיקו את הקרובים להם מן הכעור והדומה לו.

אך הרבה דרכים ליצר הרע. גרשת אותו מדרך המלך – בוחר הוא לעצמו צידי דרכים; נעלת הדלת בפניו – מתגנב ונכנס דרך הארובה.

כך, בדרך מופלאה ידעו כל אנשי השכונה את המתרחש באותה חצר. לחשו זה לזה ניבול פיהם של המסגרים וצחקו בקול לתעלוליו שן משה’לה בן חיים הנפח. סיפרו בבדיחות דעת הערותיו התלמיד־חכמיות של ר' פסח צבי שוחט, תינו בהתלהבות גודל נפשו וצדקת מעשיו המשונים של שמשון לץ וחיקו הליכתו ודיבורו של “בעל החתולים”.

שכן, הסכימו כולם בפה מלא:

– בכל אשם “בעל החתולים”. הוא מקור הטומאה ואבי החטא. חשיכה ומרורות. אוי לעינים ואוי לאזנים! מקום קודש הפך למעון בעלי מלאכה גסי רוח. נתחללה קדושה ונתגרשה שכינה, ועמוד של חושך קנה לו מקום בלב השכונה.

– וזכות ומצוה היא לכל אדם מישראל, המיצר על חילול קדשים, לעקור אותו רשע מטורף מן השורש. לעשות אותו גל של עצמות.

וסיימו האומרים כמתנצלים כלפי שמיא וכלפי עצמם:

– אלא – – – סכנת נפשות. פחד מות לעמוד בד' אמות של זה. נסה נא להמהם הברה אחת שאינה מצטלצלת לו יפה באזניו הטריפות, ומיד יטיל שתי כפותיו על צוארך – וסוף פסוק.

משהגיעו המדברים לשתי כפותיהן הטריפות של “בעל החתולים”, היו עוברים מאליהם לתחילתו של ענין ומספרים בהרחבה תולדותיהם של פגעים רעים:

– תחילת תפארתו של זה בשתי גפי הדוב שלו. רשע מרושע זה הגיע לכאן לפני שלושים שנה. ערום ויחף, מגולח וגלוי ראש, ככלב הפקר. העמיד גופו הטמא באמצע החצר והרעים בקול חרדות: “אני בנו של יצחק לוי והחצר שלי היא”. לראיה הביא חבית ספירט בטנונית מבית חרשתו של אביו. משכו כולם בכתפיהם. הנידו ראשים בביטול וברחמנות ואמרו: “ענף מפואר זה – לא מן האילן ההוא צמח ולא ממנו נשר”.

אמת, ידעו הבריות כי יצחק לוי העשיר המופלג, מארץ רוסיא בא. השאיר שם רכוש גדול: בתי חרושת לספירט, ספינות חטים, בתים וחצרות, ומן הסתם גם בנים השאיר. יתכן, זה אחד מאלה, וי לעצמות אביו בקברו. והגיע כלי יקר זה כתלין בשעת תליה להשמיד ולאבד. וטוען התכשיט: מן המהפכה ברח, הציל עורו והגיע לכאן. וכאן חצרו וחצר זו ירושתו.

– מה שייך? – דברים של בלימה ותוהו.

– ברור ומפורש ללא צל של ספק. אביו של זה ציוה את החצר לבני ישיבות תלמידי חכמים, שיגורו בה על פי גורל. התקין בה בית־כנסת לתורה ולתפילה ומינה את ר' שמואל דויטש לאפוטרופוס לקיום הצוואה. נדמה, הכל שריר וברור, כחוק וכדין ואין לערער.

– מה עשה רשע זה?

נכנס לדירתו של תלמיד חכם ראשון, תפש בגרונו ואמר לחנקו. כך, בפשטות, אמר לחנקו. לא טען ולא הוכיח ולא דיבר דבר. ואם כן גירגר משהו בשפתו הגויית, היבין אדם העומד להוציא נשמתו בחניקה, מה זה מגרגר?

בקיצור, קמה מהומה ומבוכה. תלמידי החכמים דיירי החצר הוציאו מטלטליהם בחפזון, הפקירו את בית־הכנסת וברחו כל עוד נשמתם בם. מה שייך? – פיקוח נפש.

בלילה של אותו יום נכנס היחפן לביתו של ר' שמואל דויטש וחזר על פרשת יומו. תפש בגרונו של הזקן ואמר – כן, כאן ידוע שדיבר – “או שאתה מוסר חצרי מחר, או שאני נוטל נפשך הלילה. ברור לך!”

ניתן לנחש במה ברר זקן חלוש זה בזמן שהרגיש אצבעות הסיטרא אחרא מסביב לצוארו.

בזה טרם נסתיימה פרשת מעשיו של ליסטים זה.

משנכנס לבנין של עשרים דירות ריקות, בחר לו להכעיס דוקא את בית־הכנסת שבו למקום מגוריו. מכר סידורי תפילה, מחזורים וחומשים לערביים מוכרי דגים, והפך את ארון הקודש לאכסניא לחתוליו, שהם במקום אשה ובנים לו. על כל שונאי ישראל!… משוקץ ומתועב!

כל אלה ובדומה לאלה סיפרו האנשים מן השמועה. ברם, לא מעט ראו בעיניהם וחזו מבשרם. דמו בנפשכם – חצר מאוכלסת ברנשים מסגרים, לא שבת לא מועד, נבול פה, קולות וברקים, צחוק וחרפות. מהומה ותרועה גדולה. ותקועה תפארת זו באמצע השכונה, כעצם בגרון וכשוט משמים. לכל מקום שאתה פונה – זו פונה אחריך. חצר זו, כובשת אוירם של כל החצרות ותולה עצמה מעל כל בנין בשכונה ומכסה אותו בצילה. עוצמים עינים מהוגני השכונה – קולותיה של אותה חצר וריחותיה רודפים אחריהם, חובקים אותם ונכנסים לתוכם.

עוד לפני שנים שיערו צנועים וטובים שבשכונה את הצפוי להם מזה שבא עליהם כחטף עם חבית הספירט הבטנונית ושתי ידים משתלחות לצואריהם. באו לפניו ודיברו אתו בדברים רכים ובדברי פיוסים.

– השכר לנו בתים לדירות. נשלם שכר מלא, ונשלם שכר בית־הכנסת.

לא נתרצה להם בשום אופן. רעב שבועות וחודשים וסירב להשכיר דירה אחת לבעל זקן ופיאות, או לנראה בעיניו כבעל זקן ופיאות. ולא נח ולא רגע עד שאיכלס כל חצרו בברנשים מסגרים. רק ר' פסח צבי שוחט, שנשאר יושב על כסאו, אותו לילה שנשתלחו כפות המטורף להכעיס לצוארי הדיירים – נשאר יושב בביתו. ושמשון לץ, המוצא לו תמיד מצוות חדשות שאינן כתובות בתורה, ונכנס לדירה בחצר בשכר שיירי סעודת “מלווה מלכה”, שהיה מכניס למאורתו של הטמא כל מוצאי שבת. ובאמת, לולא שנים אלה, היה כבר בודאי מזמן נופח נשמתו מרעב.

ואת אשר עולל לעצמו שילם בגופו. שהרי אלה, בעלי המלאכה המסגרים, שנכנסו לחצר ותפשו כל דירותיה, שילמו שכר דירה בדפיקות פטישים ובתקיעת מסמרות. אמרו אלה:

– אנו, ברזילאים אנו. את אשר נותן לנו הברזל, אותו אנו נותנים. מכניס הוא לנו ממון – משלמים אנו בממון; אינו מכניס ממון? – משלמים אנו במה שיש לנו.

ומה היה להם, כשלא היה להם ממון? – פטיש וסדן וידים לעבודה. שילמו במה שהיה להם. ומשנתרגלו במנהג לשלם בעבודה, הפך הרגלם לטבע. ולא סרו מן המנהג, כשם שלא החליפו טבעם.

כך שילמו מזונותיהם וכסותם, ושכר דירה לא כל שכן. היו חבים כסף או שווה כסף, באו אל בעל החוב ותיקנו לו מנעוליו, או התקינו לו גדר של ברזל, או קבעו דלת של ברזל לחצרו. הכל לפי החוב ולפי בעל החוב ולפי הצורך.

טוב ויפה היה אם הצורך בתיקון בפטיש בא בדרך הטבע ונזדמן בשעה אחת עם פרעון חובות של הברזילאים, אך אם הצורך לא בא בשעתו הטובה – וי היה לבעל החוב ווי לחובו. היו הברזילאים מרמזים למשה’לה, היה זה נרמז ויוצא לפעלו. ומשלא רמזו לו היה מרמז לעצמו.

– למשל?

משהגיעו ימים דחוקים, כלתה העבודה מן המסגריות, שבתו פטישים ודעכה אש המפחה. החלו בעלי המרכולת וסוחרי המלבושים בשכונה לרטון על חשבון החובות שבפנקסיהם. אותה שעה היה משה’לה בא אצל אביו, חיים הנפח, מניח ראשו הפיקח על ברכיו ושואל בקול חלוש וחנון “כמה?”

עוד באותו לילה נעלמו, כבלחן כישוף, תריסים מעל חלונות, כאילו נבלעו באדמה. מעקות של גגות נתעקמו ובתי השימוש המשותפים נמצאו פתאום גלויים ופתוחים לכל עין ולכל רוח בעולם. לא מנעול ולא דלת ולא זכר מהם.

כך נתמצא הצורך בתיקון ובהתקנה בזמן, וחובות נשתלמו בעבודת פטישים.

ובדרך ששילמו המסגרים חובותיהם לכל אדם שחבו לו, שילמו ל“בעל החתולים” שכר דירותיהם. מה שמותר להם בכל העולם מותר להם בוודאי בביתם. הגיעה חצר “בעל החתולים” לידי כך שר' פסח צבי שוחט ראה בה עקבות המשיח. משנה לשנה הלכה זו ונתקלפה מן העץ והאבן והלכה ונתעטפה בברזל. ממש כפי שנאמר על אותם הימים: “ותחת האבנים – ברזל”.

שמשון לץ היה מטיל עיניו החייכניות בחצר ומפטיר בקול ובניגון:

– מעלה גדולה לחצרנו על כל חצרות השכונה, בה לעולם לא תזעק אבן מקיר.

יצחק כפול־ארבע – על שום גופו הענק ועל שם ארבע אומניות שבידו: מסגר, מנגן באבוב, שחקן קלפים וסרסור לכל דבר עבירה – היה יוצא לחצר, מקיף אותה בעיניו הבורקות ואומר:

– אשרי המפרנסים עצמם בפטיש.

טובים וצנועים שבשכונה היו אומרים בלב כאוב:

– פרצוף החצר כפרצוף דייריה, וטבע שניהם כטבע הברזל, שנברא לקצר ימיו של אדם. אוי לרשע ואוי למקומו.

 

ב.    🔗

כל שספרנו על “בעל החתולים” וחצרו ועל מעשי המסגרים, לא בא אלא כדי להביא שאר מעשיו של משה’לה בן חיים הנפח, שהוא עיקר הספור ועיקר טעמו, והיה נסיך החצר ומלכה הבלתי מוכתר. והתאים משה’לה למקומו ומקומו התאים לו, כספיר במשבצתו והטבעת באצבע הכלה.

להרבה כינויים זכה משה’לה מפני שכני החצר ואנשי השכונה. קראו לו משה’לה שד, על שום אבריו הזריזים ודמיונו המופלג. וקראו לו משה’לה בעל נפש, על שום לבו הרחים ונפשו הטובה עליו תמיד. וקראו לו משה’לה נואף ומשה’לה ממזר ומשה’לה כל־בו. ולכל כינוי וכינוי טעמים מטעמים שונים, ולכל כינוי וכינוי שעת לידה משלו, אורך חייו בפי הבריות ושעת הידחקו על־ידי חברו החריף ממנו שבעתים.

רבות וקשות סבלו כולם ממשה’לה. לא היה אדם בשכונה כולה, לא תינוק ולא אשה ולא זקן שמשה’לה לא ירד לחייו לעתים מזומנות. מעשי קונדסיו היו מן הממולחים והמפתיעים ביותר. היו מביאים את הנפגע במבוכה, והיו מסמיקים ומחוירים את פניו ומרתיחים את דמו. ובשעת מעשה היה קול צחוקו של משה’לה הולך ומתגלגל מסוף השכונה עד סופה.

הנפגעים מתעלוליו, כל אחד לפי תורו ולפי מזלו, היו יוצאים לחצר ומקללים נמרצות את השד הארור, “שצריכים לברוח מפניו כמפני השריפה והמגיפה”. לעתים הצליח מאן דהו להטיל אגרוף בפני השד המצטחק בקול, ולרוב הסתפק בעל כורחו בניענוע ידים ואברים מרטטים לעבר משה’לה, הנראה מרחוק מיבב ומצעק ומכרכר משמחת תעלוליו שחולל. בדרך כלל גומר היה הניזוק קללותיו, שהחל בהן בקולי קולות, במלמול שפתים חשאי ומבויש. כופף ראשו כלפי לבו ונכנס לדירתו בהטחת דלת המרעידה את כל חלונות החצר.

וידעו השכנים, שעמדו אותה שעה בפתחי דלתותיהם ומתחייכים ברחבות ובהנאה גלויה: מאחורי הדלת המוטחת מתחייך הנפגע לתוך צוארו המסומק – וסולח.

למחרת עמד הניזוק מאתמול והקשיב בפנים מצטחקות וקורנות לדברי שכנו, שתינה מרי לבבו על תעלולי השד.

– ארורה השעה בה נטרפה עלי דעתי ונכנסתי לחצר המקוללת, שהמארה תשלוט בה, רוחות רעות, מזיקים וחלירע.

אין פלא איפוא, שאותו יום שלקח חיים הנפח את בנו משה’לה לבית־הכנסת להראות לו דרך הנחת תפילין, יצאו כל השכנים לפתחי בתיהם ויצפו לדברי חדוותא ובדיחות דעת. הפלא היה שחתן המצוה צעד אחר אביו כבד ראש, מתון וחגיגי, כאחד ירא שמים וירא חטא. קרעו המסתכלים עיניהם מתמהון ואמרו:

– הרי לכם חתן. הרי לך מובל למצוות. תיכף יטביע החתן את עקבות המשיח בחלונות ביתו של מוכר התפילין.

אך משה’לה המשיך צעידתו החגיגית דמומה כמי שכל העולם כולו התכנס לתוך ד' אמותיו ואין לבו למתרחש מחוץ להן. מכונס לתוך עצמו ושותק החזיק אחר אביו חיים הנפח, שהפסיע את גופו המסורבל וחילק מיני תרגימא ויי"ש בשמחה שליוה ודמע מאופק. לחץ האב ידי מאחלים ומברכים – לחץ משה’לה ידי מאחלים ומברכים וענה על ברכותיהם בקול כבוש ובפנים מסבירות.

ושתיקתו של משה’לה הכניעה את כולם. צווחות שעמדו להתפרץ מפיות העומדים קפאו בגרונותיהם. מבטיהם הרצינו, קומתם ושפתותיהם התיישרו. כולם מצאו עצמם עומדים ושוקטים ומחכים לתורם ללחוץ ידי האב השמנות מפוחמות וידי הקונדס המופקר, העובר על פניהם כשליט על פני שורות נתיניו.

– היה יהודי טוב.

– היה בן־אדם טוב.

– פרנס עצמך בפטיש.

אותה שעה שתקה חצר “בעל החתולים”, כאילו אווירה קפא על עמדו. תינוק לא בכה, אשה לא נצטווחה, קללות לא התעופפו, פרצוף לא גיחך. הכל שתקו לתוך עצמם והאזינו לדפיקות מנעליו המסומרות של חיים הנפח על רצפת החצר ולגמגומי פרצופים מודהמים.

– היה יהודי טוב.

– היה בן־אדם טוב.

– פרנס עצמך בפטיש.

רק יצחק־כפול־ארבע עקר עצמו ממקומו בסערה, הפסיע עצמו לעבר החתן הצועד, תפש ידו בכפו הגדולה והכריז בקול גדול:

– משה’לה, בעל נפש אתה! חיי וחיי ראשי, בעל נפש אתה!

 

ג.    🔗

מאז נדבק למשה’לה כינוי החדש “משה’לה בעל נפש”. נפלט מפי יצחק כפול ארבע בחצר “בעל החתולים” ומשם עבר לשכונה כולה. וכולם קיבלו וקיימו.

למחרת אותו יום חזר “בעל הנפש” לתעלוליו הקודמים. ירד לחיי כולם ולחיי כל אחד ואחד לחוד: הביא למרים האלמנה מתנה ארוזה שעכבר חי נתקפץ ממנה. ארב בלילות חשוכים ליד שער הברזל וזינק ביללות מסמרות שיער לקראת הנכנס, עד שזה כמעט הוציא נשמתו מפחד. מילא בשבתות את קדירות החמין בנוצות ועפר, ובדרך הכישוף שלה חפישות ממתקים מבתי דדיהן של בתולות השכונה. ועוד דברים בדומים לאלה וממולחים מאלה, שגרמו לעליזות רוח לרבים ומפח נפש ומבוכה ומהומה רבה ליחיד.

בעידנא דריתחא נשבע לא אחד בחיי ביתו ובחיי ראשו:

– אסגיר אותו לסוהר. יהא חבוש שם עד שירקיב. אשבור כל עצמותיו. קדחת ושדים בבטן הכלבתא שהביאה ממזר כזה לעולם.

החרפות עוד עמדו באויר והמחרפים הזמינו אותו לביתם שיחַקה את הרב דמתא או את “רבקה יתומה” בת השבעים. ומשה’לה “בעל נפש” נטל מקומו בראש השולחן ועמד וחיקה בתנועות ידים, בהעויות פרצוף, ובקולות משונים, יצרים מעולם החיים ומעולם האמת. צחקו כולם בקולי קולות בכל הרמ"ח, בריר על השפתים. ומשסיים, השאיר תמיד דמי פרידה: צבט לאשה בירכיה או תפש רגלו של זכר ופירקדו על הארץ. ויש שהחליף התנהגותו בין המינים ולא הקפיד.

ושוב באו לילות של צחוק וגעש, צווחות וחלחלה. ושוב נדחס האויר מחרפות וקללות. ומשה’לה בראש השולחן מנצח על התרבוכה.

היו שאמרו:

– ממזר נואף זה, בעל נפש גדולה הוא.

והיו שאמרו:

– צחוקו של זה ממקורות הטומאה הוא יונק.

והיו שאמרו:

– יש מי שדרכו להזיל דמעות תמיד, ויש מי שדרכו להתיז צחוק סביבו. אשרי אלה שאין חלקם עם היבבנים.

אלה הפשטנים, שאין דרכם בחידות סתומות ומנהגם להסביר כל מתמיה ושונה, היו מעלים אותו יום שהובילו את משה’לה למצוות ואמרו בדביקות:

– אוי לו ואוי לצחוקו. בכי אנו שומעים עולה מצחוקו. וכי מה רואה הוא בחייו? – פיח מסגריות, מכנסים מטולאים וממרורות. צוחק גיבן לשכוח גיבנתו.

ומשה’לה הולך וצוחק וכל אשר סביבו מעלה צחוק. לא היה בכוח שום אדם, לא תינוק ולא אשה ולא זקן עצב רוח, לעמוד במחציתו שהות של כלום ולא להתלוות לצחוקו הרועם. אפילו אניני דעת ובעלי מרה שחורה ונשמות חמוצות, נגרפו בעל כרחם בגלי הצחוק.

ומשה’לה הולך ומרעים צחוקו החי בכל מקום על כל דבר וכל ענין, אל כל אדם, בכל מצב. תופש תינוק בראשו וזורקו באויר. צורחים התינוק ואמו מחרדה ופחד. משה’לה משתיקם בצחוקו המתגלגל והולך וכובש. מטיל אביו בול עץ, פטיש או כלי אחר לעברו, מתמלט משה’לה מן הפגיעה בזריזות של חתול ופורץ בצחוק, וצוחקים כולם אחריו. נתפשת ידו ברשות זרה, שלוחה לעבר מאכל, מטבע או תכשיט, עומד הנגזל ומצעק ומחרף, משיב לו משה’לה בצחוק, עד שבעל כרחו מצטרף אליו הצועק.

שום איש ושום קול אינו יכול לעמוד כנגד צחוקו, לא ריטון מהמה ולא צעקת חרדות. וככל שמשה’לה הולך וגדל, חזק וגדל קול צחוקו. לימים עורר צחוק כולם בעצם הופעתו. די היה בקמיטת מצחו, עקימת פיו, או נענוע ידיו, שהכל סביבו יעלה גלי צחוק.

נמשכו אנשים ונשים ותינוקות לשמוע קול צחוקו. נמשכו אחריו לכל מקום ובעיקר לחצר “בעל החתולים”. לא הועילו יסורים ומכות של הורים ומלמדים, הכל נהו מאליהם אחר בן המסגרים מדורות. ומשה’לה מצא כל מקום וכל זמן טובים וכשרים לצחוק:

בחצות לילה ליד השער, במסגריה עם פטיש ביד, בהליכה ברחובות בצהרי יום. היה לו הצחוק כעיקר בדברים וכל השאר אגב וטפל. אך מקדש צחוקו ומשכנו – חצר “בעל החתולים”. במקום זה היטיבו ברנשים לצחוק אתו, ידעו להחזיק אחריו, חיו את צחוקו. כאן היה כל אדם בבחינת שר הצחוק ומשה’לה מלך השרים. המנצח על כולם. בחצר זו, שהצחוק היה לתכלית, צחק משה’לה את צחוקו האחרון.

 

ד.    🔗

אותו לילה ישבו המסגרים מסובים אצל שמשון לץ. העלו על לשונותיהם דברים רבים וספרו על חיבתו הגדולה של בעל החצר לחתוליו.

אמר אחד:

– דרך נאה של אדם בחיים. רועה חתולים בארון קודש ומסתיר אותם מעין רואים שלא תשלוט בהם עינא בישא.

אמר אחר:

– אין מקשין על משוגע. אפשר, שלולא היה לו ענין בחתולים היה מכה בני־אדם בשוק.

אמר אחר:

– מופלאות דרכי אדם ודרכי משוגע לא כל שכן. שונא־אדם זה, שאינו מחליף מלה של כלום עם שום בריה, מדבר בלשון חבה אל חתוליו. “קיסי, קיסי שלי”, קורא להם כל היום.

אמר אחר:

– חיבה לו לחיות, הכניס מסגרים בחצרו וחתולים בביתו.

לפתע נקרעה הדלת לרווחה, ומשה’לה הופיע על הסף. הפנו המסובים את עיניהם אל הדלת וראו את משה’לה בדמות “בעל החתולים”. צחוק של מהומה השתאג מפי כולם בבת אחת. ממש “בעל החתולים”. אותו קול, אותו פרצוף ואותה עמידה.

– קיסי, קיסי, קיסי שלי.

הצחוק הרעים והרעיד את קירות הבית.

משה’לה נכנס אל החדר והחל לחקות בתנועות גוף ובהעויות פרצוף ובקולות דיבור איך מוציא “בעל החתולים” את חתוליו מארון הקודש בניגון של “ויהי בנסוע” ומשוחח אתם בלשון תרגום אונקלוס.

– כך רודף “בעל החתולים” אחרי חתולה שנמלטה לחצר. אמר משה’לה.

תפש סמרטוט בידו, קימר גבו כגיבן, כרע על ארבע על הרצפה, והחל להסיט ביד אחת את הסמרטוט המתמלט כחתול חי ורודף אחריו בכל גופו לתפשו. ובשעת מעשה מצעק ומיבב: “קיסי קדישא, קיסי קדישא”. צחוק המסובים הפך לצווחה. בעינים דומעות התגלגלו על כסאותיהם כשידיהם תומכות צלעותיהם הדוקרות. הם ראו בעיניהם חתולה בורחת ואת “בעל החתולים” הרודף אחריה. שמעו את קולו, הכירו תנועותיו המסורבלות וגופו העגלגל המתגלגל על הארץ.

משה’לה קם מן הרצפה, יישר את גופו, ובעינים בורקות כעיני חתול בחשיכה לחש:

– תיכף תראו מי מיטיב לחקות את “בעל החתולים” – אני או הוא עצמו.

המסובים ניגבו דמעותיהם, סחבו מכנסיהם שנשתרבבו כלפי מטה והתפרצו בצחוק מחודש בזה אחר זה. גם כשהגיע לאזנם קול חרדות של “בעל החתולים” הבוקע מביתו, “שריפה! שריפה!” המשיכו אלה בצחוקם. “משה’לה!” – לחשו בנשימות עצורות ושוב שאגו בצחוק.

רק ברעום קול התפוצצות אדירה, קמו ממקומותיהם ויצאו בבהלה לחצר.

בית־הכנסת עמד כולו בלהבות. “בעל החתולים” עמד באמצע החצר כשרק תחתונים לעורו וצרח בעווית:

– שריפה! בוער… פח הספירט נדלק… החבית הגדולה… החתולים! וי, וי, החתולים!

ומבין הלהבות האוחזות בבית נשמע צחוק מצמרר:

– קיסי קדישא, קיסי קדישא!

התפוצצות שניה הרעימה באויר בקול אלפי סדינים נקרעים בבת אחת.

קול הצחוק נדם.

יראי אלהים אמרו:

– אש מן השמים אכלה את מקור הטומאה. נקמה שכינה את עלבונה. יש עין רואה ויד משלמת.

מסגרי חצר “בעל החתולים” ניגשו, אחר שבעה, להתקין דלתות ברזל וחלונות ברזל תחת אלה שעלו באש. ובשעת עבודתם עצמו עיניהם וראו להבות אוכלות ושמעו קול צחוק מתגלגל:

– קיסי קדישא! קיסי קדישא!