רקע
חיים ברנדוויין
בצל שלטים
איורים מאת: יוסי שטרן

 

א    🔗

הרבה דברים נאים בעולם, והרבה דברים שאינם נאים. ואנשים שאינם חכמים כשלמה החכם ואינם צנועים כהלל הזקן אינם יודעים מה מרובה ממה. למשל, שמיה של ישראל כחולים ונאים, ושמיה של עיר המישור בארץ הזהב לחים ומעוננים. לעומת זאת ביתו של העשיר דורנשרף בעיר המישור נאה למאד, ושיחתנו הטלפונית עם רבה של הקהילה בעיר אינה נאה ביותר. בתי כנסיותיה של ישראל נאים יותר מאלה שבעיר המישור, ובניני בתי הכנסת וגלימתו השחורה של הרב נאים יותר בעיר המישור.

ואומרים יהודי המישור:

– כשהיינו בווהלין ובבאראנוביץ ובוילנה, הכינונו עצמנו שנים רבות לעלות לארץ ישראל, ומשבאנו לארץ הזהב לא חדלנו לעשות למען ארץ ישראל. מי שבידו לתת – נותן למען בנין ארץ ישראל, ומי שאין בידו – מעשה את האחרים.

ובאמת, בזכות העושים והמעשים יש לאל ידם של רבני העיר לצאת בגלימותיהם השחורות־נאות בשבת ולשאת לפני קהלם דרשות המצהילות פנים ומבדרות לב. רואים יהודי הקהילות את סבר פניהם הנאה של רבניהם ומתכנסים בכל שבת לשמוע דברי תורתם. פרנסי העיר ונשואי הפנים שבה באים לדרשות הרבנים במכוניות פאר, וסתם יהודים ומורים עבריים ופקידי חנויות־הבגדים באים במכוניות סתם. ובזכות הזיקה הקדושה לארץ הקודש עושים כולם מעשים נאים למען העיר ולמען החלוצים בארץ ישראל. באמת אין לה לעיר המישור להתבייש לא במוסדות הצדקה ולא במוסדות התורה ולא בשעורי העברית והאידיש שלה אפילו כלפי ניו־יורק רבתי.


בחצרות 12ב בצל שלטים.jpg

כל אלה וכיוצא באלה עושים יהודי עיר המישור בכל ימות השנה; הליכות חול בחול, הליכות שבת בשבת, והליכות חג בחג. אך משבא הקיץ לעיר והשמים מתכסים בעננים לחים והאויר מכביד ומעיק על הלב ועונת מכירת הבגדים והבנינים מתקרבת לקצה, בא הרבי למרכז עדתו, כותב כרזה מאירת עינים ותולה אותה על דלת בית הכנסת. והכרזה מודיע לרבים כי לא ייערכו טכסים דתיים במשך עונת הקיץ. תלה הרבי את הכרזה, מצווה על השמש לנעול את בית הכנסת ויוצא את העיר. אם הרבי הוא בריה הנוהגת כבוד בעצמה, הוא מייעד פניו לכבוד הקיץ לאחר מאותם המקומות המעלים כבודו של אדם. אם קרובים לו בישראל, יוצא לשמיה הכחולים של ארץ ישראל. אם הרבי, במחילה מכבודו, אינו לא זה ולא זה, הוא מייצא עצמו לנוה הקיץ סנט־ג’רמין הסמוכה לעיר.

ומעשה ברבה של הקהלה “שערי רחמים” שתלה שלט בלשון הקודש: “שערי רחמים סגורה”. בא המורה לעברית והעיר לו בעניני דקדוק של לשון זכר ולשון נקבה. כנס הרבי את ועד קהילתו, ספר להם מה שספר בלשון המובנת להם, וסיים דבריו בלשון הקודש: “דרך עפר קודמת לתורה”. שמעו חברי ועד הקהילה את דברי רבם ויקרו מאד בעיניהם. עמדו ופטרו את המורה המתרברב, המתערב בדברים שאינם מענינו והכרזה: “שערי רחמים סגורה” נשארה תלויה במקומה כל ימות הקיץ.


 

ב    🔗

ומענין שלט לענין שלט, להבדיל. שכן, בשלט זה סיבת יציאתם של יהודי עיר המישור בימות הקיץ לנוה הקיץ סנט־ג’רמין. אפשר, הרבה סיבות לדבר; סמוך הכפר לעיר וכך יכול המורה לדת לעשות ששה ימים מימי חופשתו בכפר ולחזור בשבת לעיר להורות דיני בר־מצוה ומפטיר בר־מצוה. ויכולים עשירי העיר לקנות לעצמם בית־קיץ בכפר הסמוך לבתיהם בעיר, ובכל עת שיעלה רצונם מכוננים מכוניותיהם ומעתיקים עצמם ובני ביתם מבית לבית. ועוד, נאה זיוו של כפר זה; שוכן בהרים גבוהים ומוקף עצים ואגמים ונחלים, אוירו צח ורקיעיו טהורים. ואפשר גם זאת, אם יוצאים לשם גויים שאינם בני ברית למה לא יצאו לשם יהודים בני ברית? – וכי יחוסם קטן מיחוסם, או מעשיהם גרועים ממעשיהם? אלא, כל אלה וכיוצא בהם, שהם סיבות וטעמים של ממש, אינם הסיבה והטעם של הענין.

וכך מספרים בדבר זה:

קודם ימות המלחמה האחרונה כשיהודי העיר היו מועטים והעשירים שבין המועטים עשירים קטנים היו, ובאותה ארץ טמאה שלט הסטרא אחרא, באה רוח הטומאה מעבר לים ונדבקה בגרועים שבגויים. הרימו הללו ראש ושלפו שינים מושחזות. באותם הימים לא היו היהודים מרבים לצאת לסנט־ג’רמין. צרות האחים באירופה התדפקו על הלבבות כשקיקי מרורים התלוים על הצואר. בלילות ראו את האחים מפליגים בלב ימים ושערי היבשה נעולים בפניהם. בימים ראו שינים מושחזות וחיוכים מרושעים. התכבדו יהודי עיר המישור וישבו בימות הקיץ במקום שישבו כל ימות השנה. אך משיצא העולם החפשי למלחמה בשטן הבלונדי, ויהודים רבים עלו לגדולה ועלו לעושר, נזדקפה הקומה ונתאמץ הלב. התחילו יוצאים בימות הקיץ למקומות שונים, ויצאו גם לאותו כפר סנ־ג’רמין.

קרוב לודאי שלא היו יהודי העיר נדבקים בכפר זה דווקא ומבכרים אותו על פני כפרים רבים אחרים, אשר אוירם צח ונופם היפה אינם נופלים מאוירו ונופו של סנט־ג’רמין, וכאן ארץ של חופש וחרות. אם אתה שוקל שקליך בעין יפה כל שערי גנזי נסתרות נפתחים לפניך.

אלא מאי? מה הבהלה לסנט־ג’רמין, מה אוצר יקר מצאו בה יהודי עיר המישור שיוצאים אליה מדי קיץ המונים המונים?

כך הווה:

ביום אחד מימות המלחמה איקלע לכפר זה ג’או סמיט, יהודי עקשן וגא. כדרכו בכל מקום החל לפשפש, למשמש ולרחרח. לא יצאה שעה ארוכה וג’או מצא עצמו פנים אל פנים עם שלט אחד המודיע לרבים כי במלון זה מתקבלים אורחים מבוררים ביותר. וסמוך לשלט כרזה אחת המבקשת מן המבוררים לא להביא אתם “כלבים מכל מין שהוא”.

ג’או סמי, שאינו מן הברנשים הכפיפים העשוים מניורת, הכניס עצמו למקום סמוך ושכר טלפונית את הטוב והיקר שבחדרי המלון. משירד הערב, וכוכבים צנועים הופיעו בשמי סנט־ג’רמין הכחולים, הפסיע ג’או תוך המלון כמפסיע בתוך שלו. הסתכל בעל המלון בפרצופו של ג’או ונתכרכמו פניו. תקע בו מבט של פגיון ואמר לו:

– וכי לא ראית, אדוני, את הכתוב על הדלת?

התמים ג’ו פניו כטלה בן יומו ואמר:

– למה מתכוין אדוני?

פתח בעל המלון את הדלת לתוך פרצופו של ג’או, להראות לו את הכתוב על השלטים, וחשכו עיניו. כרזתו על “הכלבים מכל מין שהוא” מתגוללת על הארץ. הרים בעל המלון את עיניו מן הארץ כשהן מלאות דם ואמר אל ג’או:

– אם כן, אדוני, אין אני משכירים חדרים כאן אלא למאמינים במשיחנו שנצלב.

ענה ג’או סמיט ופניו שלוות כשהיו:

– אני מבקש את החדר ששכרתי כאן.

הפנה בעל המלון את ערפו המרעיד לג’או ושלח אחר שומרי החוק. לא יצאה שעה קלה ושומר החוק לבוש במדיו בפתח המלון. שמע זה את דברי בעל המלון ואת דברי בעל דבבו. טלטל גופו מרגל לרגל, משך בכתפיו ומצץ בשפתיו, העביר מבטו מג’או אל בעל המלון ומבעל המלון אל ג’או. לבסוף הצעיד רגלו הימנית לפניו, תקע ידו הפנויה לתוך כיסו ואמר לג’או:

– לו הייתי במקומך, אדוני, לא הייתי תוקע עצמי למקום שאיני רצוי בו.

העלה חיוך קל על פתחי פיו והפנה עצמו לבעל המלון:

– לפי החוק חייב אתה למסור לאדון זה את החדר ששכר.

ג’או סמיט עשה בכפר כמה שעשה. וחזר העירה. משחזר לעיר ספר כל המעשה שקרה לו. אמרו יהודי עיר המישור: יפה עשה ג’או סמיט. ומאותו יום התרבו היהודים היוצאים לכפר סנט־ג’רמין. ראה יונה לאנגהאנט כי יהודים רבים עשו את סנט־ג’רמין למקום הקייט שלהם, עמד ופתח בו מלון ובית קפה מפוארים. ראו יהודים אחרים מה שעשה יונה לאנגהאנט ועשו כמעשהו.

כך הפכה סנט־ג’רמין למקום מנוחה בימות הקיץ להמוני יהודים שבעיר המישור. ודאי היו גם טעמים אחרים לדבר, אך טעם זה שספרנו אינו מן הפחותים.

נאה הכפר סנט־ג’רמין כל ימות השנה ונאה שבעתיים בימות החמה, עת שיהודי העיר הגדולה עוזבים את הרקיעים הלחים ויוצאים לראות בזיוו של עולם.

זעירים זעירים בתי הכפר. הרים למרגלותיהם והרים סביב להם. גגות הבתים קורנים ברעפיהם באור חמה הבא מן הרקיעים ובזוהר שלג הבא מן ההרים. שלוליות צלולות נוהרות שובבנית לקראת האגמים המפורקדים לפתחי הבתים, ועצים משופעי נוף מטפטפים מוהלם המתוק לתוך דליים הצמודים לגזעיהם. צפרים כחולות זנב וצהובות מקור מקפצות מחלונות הבתים אל גדרי העץ ומטפטפות צויץ מפויס מן הרקיעים הגבוהים אל האדמה הטובה.

מזיזים יהודי העיר הגדולה את וילונות החלונות הזעירים ומציצים אל יפיו ושלוותו של עולם. נצבט בהם הלב ממראה העינים ומבקשים לפזמן לעצמם נגון כל־שהוא, עוקר עצמו נגון של ימים נוראים ועולה לשפתיים. שכל הנגונים מוילנה ומלבוב ומקרלין שידעו בימי נעוריהם נתפרחו מלבם, ורק נגון הימים הנוראים, שהם חוזרים עליו מדי שנה בשנה, זכור להם. שפר חלקם של הבנים מן האבות. עסוקים הם בהתקנת מגלשי הקרח ובצחצוח המכונית, ואין לבם נצבט בהם ואין זכר נגון מטריד אותם.


 

ג    🔗

ספרנו מעשי היהודים בסנט־ג’רמין מתוך שספרנו מעשהו הנאה של ג’או סמיט, ומשספרנו את המעשה הנאה, נספר תולדות המעשה. שמעשי בני אדם כבני אדם – יחוס אבות להם ותולדות מעשים הם מעמידים.

זכה ג’או סמיט, ובזכות מעשהו זיכה את הרבים. ומשזכו הרבים בקשו לזכות אחרים. שיהודי העיר הגדולה, אף שהרבה מנגוני בית אבותיהם נתפרחו מהם, מעשים טובים שראו בבית אבותיהם, לא נשתכחו מהם. משבאו אל נוה המחמדים וטעמו טעמו של מוהל העצים המתוק, השביעו עיניהם במראה האגמים וההרים ומלאו ריאותיהם באויר נקי וצח, נזדחחה דעתם עליהם ונתמלאו לבותיהם געגועים למעשים טובים. אמרו אלה לאלה:

– טוב לנו, לותיקים בעולם החדש, שקנינו לנו מעמד ואחיזה בארץ הזאת. יוצאים אנו למקומות שאנו רוצים ומהנים עצמנו בדברים שאנו רוצים. ורחמנות על היהודים הירוקים שנצלו מכבשני המשרפות ועקרו לכאן, אין להם כדי לצאת לכמה ימי מנוחה בכפר.

אמרו אחרים לעומתם:

– וכי מה? וכי יכולים אנו להשכין את כל הירוקים בבתי מלון מפוארים?

אמרו להם אלה:

– זאת אין אנו יכולים לעשות, אבל מעשה יפה בענין זה יכולים אנו לעשות.

אמרו האחרים:

– למשל?

אמרו להם אלה:

– במקום שיש רצון טוב מתגלית דרך טובה.

אמרו האחרים:

– דבר זה אינו ענין ליחידים. יש לנו ברוך השם מוסדות צבור וגבאי צדקה. ישבו אלה על המדוכה וימצאו את הדרך הטובה.

נתגלגלו הדברים מפיו לפיות, נשתחזו ונתחדדו, עד שמצאו להם שומעים ומצאו להם מאמצים. שמעו בעלי בתים חשובים ועסקנים בעלי לב במה המדובר, כנסו עצמם לישיבות והחליטו לבחור בועד מיוחד לדבר. נתכנס הועד המיוחד ובחר בנשיאים ובסגני נשיאים, יושבי ראש ומזכירים וחברים וחברי כבוד. נתמזל להם מזלם של מעשים טובים ונפלו לידיהם של אנשים אשר עניני חנוך ותורה קרובים ללבם יותר מכל ענין אחר בעולם. אמרו הנבחרים הממונים על המעשים:

– אם אנו עושים מעשה בענין, אין אנו עושים אותו שעניני חנוך ותורה יהנו ממנו.

וכך עשו; צמצמו את הועד לועד מצומצם והוסיפו על הועד המצומצם עסקנים של חנוך ותורה. התכנסו אלה ואלה והחליטו ליתן מקום של כבוד לדעת עסקני החנוך. הוסיפו על סגן יושב הראש סגן של כבוד, ועל הסגנים סגני משנה, והרחיבו את הועד המצומצם. התכנס הועד המורחב והחל לדון בתכליתו של ענין; כיצד לעשות למען פליטי הכבשנים ולמען התורה והחנוך כאחת. אמר הנשיא מה שאמר, הוסיף על דבריו סגן הנשיא, מלא אחר סגן הנשיא סגן המשנה, עד שנמצאה הדרך למעשה הנאה.

זכו גבאי עיר המישור בארץ הזהב וזכו פרנסיה, שזכות כוונותיהם הטובות עמדה למעשיהם הטובים. בבת אחת קלעו למטרות הרבה; התקינו דבר שהוא צורך התורה והחנוך ושהוא להנאתם של מרביצי התורה, שהם פליטי מחנות המות והמשרפות.

באחד משלהי השבוע התכנסו המכובדים במכוניותיהם ועלו לכפר סנט־ג’רמין. ראו בית שחדריו מרוחים, גזוזטרא מרוצפת וחצר גדולה, ורחבה רחבה ועצים מצילים, ודשאים מוריקים ואגם בסמוך. אמרו: בית זה נאה לתלמידי חכמים. אמרו ועשו וברכו על המוגמר. לימים ריהטו את הבית במטות ובכלי מטה, בארונות ספרים ובכלי אוכל ובשולחן משחקים. ומודעה יצאה לרבים על בית קיץ למשתלמים ומורים שהוקם בכפר סנט־ג’רמין. אמרו כולם: היטיבו לעשות פרנסי העיר. שהרי, רוב רובם של מרביצי התורה בעיר המישור ממחנות המוות והמשרפות באו. ולמה ויתרו על עלייתם לישראל? משום שקטנים הם בעיני עצמם ורואים חכמתם ותורתם כטיפות צנועות שאין ישראל המלאה חכמה ותורה כים צריכה להם. מה שאין כן בקהילות הגולה שמעבר לים, כאן טיפת חכמתם נכרת וטיפת תורתם נדרשת. ואפילו אלה שהרבצת תורה לא היתה אומנותם, משהגיעו לכאן וראו מה נדרש מהם, הלכו ורתמו עצמם בעול החנוך. מן הדין והיושר שהרבים הנהנים מאורם של מעטים ישפיעו מקצת טובם על המאירים עליהם.

ולא לחינם עלו הדברים כפי שעלו; שאינה דומה פרוטת צדקה הנזרקת לקופסת צדקה סתם לפרוטת צדקה הניתנת תוך כוונה ומחשבה על תכליתה. ובענין זה דומים יהודי העיר הסמוכה לניו־יורק ליהודי אירופה הישנה. הם אינם מוציאים עצמם מחובת צדקה במתנת יד בלבד אלא מצרפים מחשבה וכוונה למעשיהם. אך מכיון שרוב מחשבותיהם וכוונותיהם מעולם העסקים באו להם, מנהלים הם את עסקי הצדקה והתורה כנהלם את עסקיהם שלהם: מדקדקים עם כל עובד בשכר ומקפידים על כל פרוטה ורואים להוציא תועלת מרובה מהוצאות מועטות. יש עין משגחת על קופות הצדקה ואינן שדה הפקר לכל גרגרן וחטפן. אם מזדמן על־כן דבר בעיתו שהוא צורך הכלל, אין כספים מעכבים.

כך נתגלגלה זכות על־ידי זכאים. בזכות גבאי הצבור ועסקני החינוך ובזכות ג’אַו סמיט, שהכריז על יהדותו קבל כולם, קם בית הקיץ למורים ומשתלמים, מקום מנוחה לימי הקיץ לפליטי המשרפות ומקום תורה לעוסקים בתורה. וכך אנו באים לסיפור המעשה בוועלוועלע גרינשפאן, שומר השלט העברי בכפר סנט־ג’רמין שהוא עיקר ותכלית ספורנו.


 

ד    🔗

משנקנה הבית ושופץ כראוי, ריהטו אותו ברהיטים נאים וציידו אותו בכלים ובמכשירים. התקינו בו ארונות לספרים, ככר דשא רחבת ידים למנוחה, כורסאות למרגוע, ומשוטים וסירות לשייט באגם. חנכו את הבית ברוב עם וברוב כבוד, קבעו בשערו שלט באותיות של לשון הקודש “בית קיץ למורים ומשתלמים” ומינו את וועלוועלע גרינשפאן למזכיר הבית שוועלוועלע בן תורה הוא ועיסוקו בתורה והוראה והוא עצמו מניצולי הכבשנים והמשרפות.

אנשים שעינם טובה באחרים שבחו מעשיו של וועלוועלע גרינשפאן. אמרו: – אדם זה מיום שהגיע לכאן ממחנות השריפה לא חדל לעשות למען צרכי הכלל. רוב שעות היום מרביץ תורה בבני ישראל ורוב שעות הלילה עושה למען מוסדות הכלל. קודם ימות המדינה בישראל היה עושה ומעשה למען מוסדות היישוב, ומיום קום המדינה עושה ומעשה למען המדינה.

ואנשים שעינם צרה באחרים ורואים תמיד את הכתמים השחורים בלבבות אמרו: – וכי מה יעשה זה עם עצמו; ארוסתו ומשפחתו וכל אשר היה לו עלו בעשן שם, והגיע לכאן ערום ומחוסר כל – מה יעשה עם עצמו? אילו היה בעל כספים היה ודאי בורח אל הקלפים והנקבות כרבים אחרים, עכשיו שהוא מקובצן בורח הוא אל מעשי הכלל שאינם עולים בכסף ולעתים רווחים בצדם.

וועלוועלע הלך לו בדרכו שברר לעצמו. לא נתן לבו לא לעוקצי הרעל ולא לכורי הדבש. כל שיחה ששח וכל דבור שאמר מכוונים היו לענין ולתכליתו של ענין. אך אם בכל ימות השנה היה קולו יבש ופניו ללא חיוך, משיצא לבית בכפר סנט־ג’רמין מיד השתנו פניו והשתנה קולו. עיניו הקטנות־זריזות החלו בורקות בברק שמחה, כעיניו של זה שבאה עליו בשורת פתאום שלא צפה לה, דבורו נתרכך ואל קולו נתגנב נגון של חשאי. אם משום הנגון שנתגנב אל קולו והחיוכים הזעירים שפרחו על קמטי פניו ואם משום כל סיבה אחרת, בכפר סנט־ג’רמין היה וועלוועלע גרינשפאן חביב על כולם, איש לא קטרג עליו ואיש לא הטיל בו עוקצין, וכל דבר שנאמר עליו דבר של שבח היה. ואל יהא דבר זה קל בעינינו. הרי גם המרצים וגם השומעים מורים או בדומים למורים הם. ובדרך טבעם אינם מגזימים ברוחב לב ואינם מקילים בבקורתם על אחרים. ואפשר לוּ היה וועלוועלע גרינשפאן מדבר כל ימות השנה בדבור מנוגן, הרבה פיות לא היו נפתחים כנגדו. לא, אדם שיצא חי מן הכבשנים שוב אין קול דבורו מתנגן מפיו כרצונו.

כך התקינו יהודי עיר המישור דבר נאה ומעשה טוב. משמגיע הקיץ לעיר והשמים מתכסים בקרעי עננים לחים. בתי הכנסיות ובתי הת"ת נסגרים, רבני הקהילות ופרנסי העיר יוצאים מי לקאליפורניה ומי לישראל, יוצא וועלוועלע גרינשפאן לכפר סנט־ג’רמין ומתקין ומכין כל הטעון התקנה והכנה.

מה מחשבות עולות בלבו של וועלוועלע גרינשפאן שעה שהוא מתהלך ברחובות הכפר, הרחוקים מביתו שנפל ושונים מאלה שראה כל ימיו, מי ידע.

ארבעים שנה משנותיו כבר הוציא וועלוועלע בעולם. עתה הוא מתהלך ברחובות הכפר שותק ושלוו. מעביר עיניו מחלון ראווה של זבנית העומדת מאחורי הדולפק. עוצר לרגע הליכתו ומטיל מבט עייף בשביל המתפתל ויורד לאגם. מרים עיניו לרקיעים וחוזר ומכנס מבטו כלפי ידו התלויה ברפיון. אפשר כשם שניטלה הבהילות מתנועות ידיו ונתמתנו צעדיו כן גם השלים לבו עם עצמו ושלוו במחשבותיו. אפשר, כל אימת שהוא פוגש בדרכו מכר יהודי מן העיר הוא מפסיק שתיקתו ומעלה חיוכיו הזעירים על קמטי פניו. מספר עם המזדמן לו על המרצים שהוזמנו ועל האורח מישראל, על מספר השתלמים ועל תכניות בית המשתלמים. מקשיב היהודי לדברי וועלוועלע, מתחייך מקורת רוח ופורש למלונו, מוחק וועלוועלע חיוכיו מעל קמטי פניו ופורש לצעידתו המהורהרת.

צא וראה מה משונים וגדולים פלאי הדברים. ג’או סמיט מתגלגל לו בעסקי העולם הזה שלו לרחובות כפר שאין בו לא יהודי ולא סימן כלשהו ממנו. נתקלות עיניו, המפשפשות בנערות הכפר ובכל דבר אחר, בשלט על אורחים וכלבים, מכות אותיות השלט על עיניו כשבטי ברזל מלובנים, מתנדפות ממנו כל מחשבות החולין ולבו מתמלא זעם ועלבון. משכיח ג’או מעצמו כל דבר שהיה לו בכפר ויוצא חוצץ נגד חוצפת גויים מרושעת. שומעים יהודים על מלחמתו של ג’או ובאים לכפר בהמוניהם. בונים בו בתי מסעדות ובתי מלונות ועושים אותו למקום של קייט ומנוחה. באים עסקני ישראל ופרנסיו ופותחים בו בית של תורה והשתלמות. בא וועלוועלע גרינשפאן מניצולי הכבשנים והמשרפות, מתהלך ברחובות הכפר מתחייך כבן חורין, ותולה בשער הבית שלט באותיות לשון הקודש.

ג’או סמיט לא ראה מעולם את וועלוועלע גרינשפאן ולא שמע את שמו. על מחנות המוות והכבשנים והמשרפות קרא בעתונות של גויים באותיות של גויים. וועלוועלע גרינשפאן שמע על ג’או סמיט אך את פרצוף פניו לא ראה מעולם. והנה שני אלה מושיטים מרחוק יד זה לזה ויוצאים יחד נגד חוצפת גויים מרושעת. מקימים בית להשתלמות בישראל אשר שלט באותיות לשון הקודש מתנוסס בשערו. זה בתוקף גאוותו היהודית וזה בכוח הליכתו הצנועה, ושניהם בכוונות למען הכלל, עושים לטובת הכלל.

משספרנו על גלגולי שני השלטים ועל מעשיהם של שניים מישראל, הרחוקים זה מזה ואינם יודעים זה על זה ועושים כאחד למען דבר אחד, ועל מעשיהם של גבאי ישראל ופרנסיו, שבכוח ממונם ומסירותם באים לעולם אותם מעשים טובים, יכולנו לסיים ספורנו בתפילה: זכות המעשים והעושים תגן על כל ישראל בכל מקומות פזוריהם. אלא אינה דומה בבואת מעשי בני אדם לפני המעשים, ולא תמיד עומדים המעשים במקום שהעמידו אותם עושיהם. מעשים שבאו לעולם מתגלגלים בכוח עצמם, כאבנים במורד או כרוחות השמים על הארץ. ויש והם מדרדרים אתם את עושם למקום שראה בחלומותיו, או מביאים עליו שעה שבכל כוחו לא רצה בה. ואמורים הדברים בוועלוועלע גרינשפאן.


 

ה    🔗

משנתמנה וועלוועלע למזכיר בית המשתלמים התמסר לדבר בכל כוח מסירותו. מדי קיץ בקיץ הוא יוצא לכפר סנט־ג’רמין ופותח בו את הבית המהודר שנקנה בכספי הצבור. מוציא ממחסן הבית את השלט הכתוב בלשון הקודש, מנקה אותו מאבק ולכלוך שדבקו בו, מסתכל בו בעינים נוגות וטובות ותולה אותו בשער. תלה את השלט במקומו, עומד ממולו שעה ארוכה ומסתכל בו מלמטה למעלה בקורת רוח ובלב מהמה. מריח ריחן הטוב של אותיות לשון הקודש ורואה מראות ושומע נגונים מעולם אחר ורחוק. עד שמתענגות עיניו בדוק של דמעות ולבו נלחץ מזכרונות רחוקים. בכוחות גדולים עוקר עצמו וועלוועלע ממקום עמידתו ויוצא לרחובות הכפר.

רוב שעות היום והלילה עושה וועלוועלע בהכנת הבית ובהכשרתו. עושה בכוונה ובחבה. אינו מחשבן לא חשבון שעות ולא חשבון כוחות. משל הוא מתקין ביתו לאשתו וילדיו הבאים ממרחקים. משהותקן הבית והוכשר ופני ראשוני הבאים מופיעים בשער הבית, יוצא וועלוועלע לקראתם ומקבלם בסבר פנים ובלחיצת ידים חמימה. כך מדי קיץ בקיץ וכך בקיץ זה, שעה שבאו על וועלוועלע נסיון גדול ויסורים גדולים.

בקיץ זה, שעה שעמד וועלוועלע לתלות את השלט העברי בשער הבית בכפר סנט־ג’רמין, לא נתרעדו ידיו ולא נלחץ בו לבו מכאב דמעות עצורות. אימת חדרים ריקים נשפה עליו פתאום מן הכתלים והחרידה אותו. נער וועלוועלע את כתפיו והעביר ידיו על עיניו, כמנסה להבריח עצמו מן האימה והמחשבות המבהילות. הסתכלו בו החדרים הריקים ונכפלה חרדתו. הבריח וועלוועלע עצמו מן החדרים הריקים ויצא לחצר הבית. עלה לפניו זכרון השלט העברי, המוטל בפינה אחת במרתף, עודד את רוחו וירד למרתף. הוציא את השלט לחצר והסתכל באותיות העבריות. דממו האותיות לעומתו כאותיות דוממות. הוציא וועלוועלע ממחטה מכיסו והעביר אותה על פני השלט, כמי שמעביר ידו על ראש ילדו לפייס אותו מכעסו. ניקה אותו מאבק וליכלוך ותלה אותו בשער הבית. הסתכל בו מלמטה למעלה בעינים מבקשות רחמים, ולא עבר הרעד המתוק בקצות אצבעותיו, ולא נתכסו עיניו בדוק של דמעות עצורות. חרדת הלב שתקפה אותו עם פתיחת הבית לא נתנערה ממנו. הוריד וועלוועלע את עיניו מן השלט ונשאר עומד בודד ורחוק מכל מקום בעולם. וכך, בעינים מושפלות כלפי לבו, יצא לרחובות הכפר.

מפסיע וועלוועלע ברחובות הכפר ומהרהר בדרכו המשונה של אדם בעולם, ובדרכו של אדם עם עצמו. מיום שברח מן התלאות שבאו על בית אביו, הוא מתהלך יחידי ובודד על כל דרכי העולם. יחידי מתקין לו ארוחותיו ויחידי מציע מיטתו. והנה, בעיצומו של יום זהוב שמש, רקיעים טהורים, המיית בני אדם ונהירת מים בערוצים, הוא פותח דלת בית שהרבה ימים ולילות עשה בו, ואימה גדולה קופצת עליו ומיתמת אותו מן העולם כולו.

מנסה וועלוועלע להעלות מתוכו דברים המרגיעים את הדעת ומפייסים את הלב, ואין הדברים עולים לו. כל ענין שהוא נאחז בו, כדי להסיח לבו מעצמו, טרם שתפש בו נשמט ממנו ונופל לתוכו שברי שברים. מפנה וועלוועלע את עיניו מלבו ותוקע מבטו בדברים שמסביבו, רואה את כל הדברים רחוקים ממנו ורואה את עצמו גוף מפסיע והולך ממקום למקום, וכל מקום שהוא מגיע אליו רחוק מכל מקום בעולם. ובין הרהור להרהור מציצים עליו דברים ואנשים המזכירים לו דברים שנפלו ואנשים שהיו.

עובר וועלוועלע יד בית הקפה של לאנגהאנט והרהור רוגז עובר על לאנגהאנט זה, שהוא מעסיק גרמניות בלונדיות שהגיעו כאן לאחרונה. אומר וועלוועלע אל עצמו: – אפשר אחת מאלה ראתה איך סחבו את דבורה’לה ארוסתי להיכן שסחבו אותה.

נועץ מבטו במלצריות הסובבות בבית הקפה וזכר עיני דבורה’לה הנוגות עולה בליבו, חש דקירה חדה בליבו ומוריד עיניו כלפי אצבעות ידיו המפוסקות. מעלים עצמו מעיניה של דבורה’לה, נכנס לבית הקפה של לאנגהאנט ומזמין לעצמו ספל קפה אצל אחת קלת צעדים ופרוצת מבט. שם עיניו בקפה השחור שבספלו ומהרהר לעצמו: “זו, כל עולה אדיבות וחיוכים. כמה זריזים אבריה וכמה חייכניים”. סומק קל עולה על לחייו החיורות. ברכיו מרטיטות מתחת לשולחן ורעד חד עובר את כתפיו הצנומות. מרים את ספל הקפה אל פיו ומצדיק את ליבו על עצמו: “לפרוש מן העולם בלי טעימה כלשהי מכל אלה”.

דברים אלה שעולים על ליבו ממלאים אותו רחמים גדולים על עצמו ומעלים בו תמונות דברים שבאו עליו ושברח מהם. רואה הוא את פני אביו המזוקנות ואת עיניו הבולטות התוהות על התיקרה הנמוכה. שומע את קולו המהמהם: אין אדם בורח מידיו של הקב"ה, אם לטובה ואם לרעה. רואה את יד אמו הצנומה מרעידה בכף ידו. שומע את בכיה המאופק של דבורה’לה. וועלוועלע מרים עיניו מן הקפה ואינו מכיר את המקום שהוא נמצא בו. מפסיע עצמו לעבר היציאה ויוצא לרחובות הכפר.

בשעות הלילה המאוחרות חוזר וועלוועלע לבית המשתלמים, מעלה את גופו על מצעי המיטה ונופל לתוך תרדמה חזקה. בשנתו חוזר אל בית הקפה של לאנגהאנט, אל אבריה הזריזים של הבלונדינית ואל פני אביו ואל יד אמו ואל בכיה המאופק של דבורה’לה ארוסתו. ולא כפי שראה בעיניו הפקוחות הוא רואה בעיניו העצומות. בעינים פקוחות ראה דברים כפי שראה, בעיניו העצומות ראה דברים כפי שהראו עצמם לפניו.

למחרת הבליע לתוך עצמו דברים שעלו מתוכו ועשה מה שהורגל לעשות שנים רבות: גילח זקנו למשעי, סרק שערותיו, לבש כתונת צבעונית ועניבה צבעונית והכין עצמו לקבל את פני הבאים.


 

ו    🔗

כמדי קיץ בקיץ באו כולם בשעה נכונה: מורים צעירים שחסו על פרוטותיהם ועדיין לא הרגילו עצמם לנוחיות של ארץ הזהב באו עמוסים מזוודות, ספרים ומלבושים. אלה שכבודם חביב עליהם מממונם הופיעו במוניות, הפסיעו אחר הנהגים נושאי המזוודות בפנים רציניות־חגיגיות כחתן המהלך בין שושביניו.

בא שאיקה לאכט קורן חיוכים ומזורז צעדים. קולו הולך לפניו ועיניו בכל אדם ובכל מקום. דורש בשלום בקולי קולות ופותח דלתות וסוגר. מטיל מהומה וצחוק בכל פינה ובשעת מעשה מחפש אחר חדר שאינו בשותפות עם גדולי הנחרנים של יהודי אמריקה.

ובא נח שטרן, המורה הותיק, מפסיע בישוב דעת אחר מקלו כמי שכל העולם כולו שלו וכל ספינותיו מהלכות בטוחות על הימים.

ובאו רעיה ושלומית הישראליות, מצחקות ומפטפטות מתוך הרגל. במבט אחד מבטלות את הכל וכולם, ובמבט אחד מחפשות אחר מקום להעמיד עליו את רגליהן המקפצות.

ובא מר שטיינקאפּ במכוניתו ההדורה. מציץ בפניו הזעירות מתחת לשולי מגבעתו הרחבים וחכך ידיו זו בזו תוך הנאה מרובה. מרטיט בשפתיו מדי פעם, מרחיב פיו וחוזר וסוגרו, כמי שעלה בדעתו לאמר מה וחוזר ובולע מלותיו מעל פתחי פיו.

ובאה חנה־לאה אם הבת, שאין לה בעולמה אלא ספורים על מה שהיה ובת יחידה שהצילה מן השריפה הגדולה.

ובא צדוק יחיאלי מן העד הספרדית בירושלים, שנזדמן לעיר המישור בכיסים מלאים נירות ותעודות המעידים שהיה חבר ב“הגנה” ושמע הרצאות בתורה ובלשון קודש שנה אחת בבית המדרש למורים בירושלים ושנה אחת בבית־ספר למשפטים בתל־אביב.

ובא הד"ר עדן מניו־יורק, שעשה ארבעים משנותיו בבירת העולם הגועשת והינו מאמין נלהב בתורת הרצל ובמפעלי ההסתדרות בארץ. ואף שיש לו בית נאה ובנים מכובדים ומשרד מרווח בניו־יורק הגדולה, מטלטל עצמו כל שנה לסנט־ג’רמין הנידחת לזכות את הרבים בדברי תורה ובדברי חכמה.

ובא הנספח לעניני־תרבות־לגולה מטעם הקונסוליה הישראלית. ובא יצחק טרויער המשורר הצעיר בשפת אידיש. ובא בנימין יליד פרנקפורט, שידיו ידי זהב ויודע לעשות בהם שבע חכמות העולם, ומפרנס עצמו ממקצת העברית שלמד בימי שבתו בכפר סבא.

וועלוועלע מקבל כל הבאים בעינים טובות ובליפוף כתפיים, כדרכו תמיד. לוחץ ידי כולם בחמימות ומראה לכל אחד את מקומו. אך משפורש לחדרו, חוזרות מחשבות שעלו בכו אמש ושהבליע אותן לתוכו ומראות לו את עצמו ואת העולם באור אחר. מושך הוא כתפיו בתמיהה, תוקע פרצוף פניו לפני הראי שעל השידה וממלמל לתוך בבואתו: “לו ניתן להשאיר אותך כאן וניתן לי לצאת לבד אל העולם ודאי טוב יותר היה לשנינו”. משהה עיניו הבורקות על פני בבואתו הדוממות ובבת אחת מושך עצמו מן הראי כנרתע מפני האש.

בחוץ פוגש וועלוועלע ברעיה ושלומית היושבות בבגדי רחצה על מעקה הגזוזטרא. יושבות הן לפופות זו לתוך זו וקול צחוקן קולח ומרטיט אבריהן. וועלוועלע רואה את בגדי הרחצה המתוחים על גופותיהן ואת אבריהן המרטטים מקול צחוק. רואה בהן בבת אחת כל אשר ניתן לראות, ומה שאינו רואה בעיניו הוא שומע בקול צחוקן המרעיד. וועלוועלע מעלים עצמו מן הנערות וממשיך דרכו לשער. בדרכו הוא עוצם עיניו וחוזר ורואה אותן ושומע קול צחוקן. משפיל ראשו כלפי ליבו וחוזר ורואה בבואתו שבראי. מנער בשתי ידיו ואומר לעצמו: “מר, מר, ליפרוש מן העולם בלי ידיעת טעם כל אלה”. משלב ידיו על ליבו, מרים עיניו אל הרקיעים הצחורים ונוזף בעצמו בקול חנוק ובמלים ממועכות בגרונו: “מה המחשבות האלה? – ריבונו של עולם!”

כך הוא מהלך בשטחים הריחניים מטל ומשרף עצים. רגע גוער בליבו על המחשבות המטרידות עליו את חייו, ורגע מפייס את ליבו על עצמו במראה ההרים והאגמים, במשב הצפרירים ובמראה הרקיעים הפתוחים.

אומר וועלוועלע לעצמו: “נאה זיו ההרים והאגמים ונאים העשבים הטלולים הקורנים באור חמה”.

ואומר וועלוועלע לעצמו: “הכל כאן קרוב לעיני ורחוק מלבי. לבי נשאר תקוע בימים הרחוקים שברחתי מהם. והימים הרחוקים רודפים אחרי וחוצצים ביני ובין הדברים שבסמוך”.

ביני וביני מתדמדם האור באויר. וועלוועלע מטיל עיניו בצילו הרובץ לרגליו וזכר שעה אחת מימים רחוקים עולה לפניו: יושב וועלוועלע ליד הנחל שמחוץ לעיירה. יושבת לידו דבורה’לה ולבו טוב עליו. רואה את יפיו של העולם מסביב ואת עיניה הטובות נוגות של דבורה’לה, ומתמלא כולו במין ניגון מתוק המפייס את המחשבות וממתיק את הזכרונות. רוצה לתפוס בידיה של דבורה’לה ולאמר לה כמה טובות עיניה וכמה ערב מגע כף ידה וכמה טוב העולם כולו, ואינו עושה כפי שרוצה. תופש ידה בחשאי, כגונב מתוך סלם של זרים, ומספר לה על ענינים של עבודה ועל רעיונות הכתובים בספרים.

אומר וועלוועלע לעצמו: “תמיד לא יכולתי לאמר דברים שרציתי לאמר. לו יכולתי לגשת אל שתי הנערות הישובות על מעקה הגזוזטרא ולאמר להן: אני, רווק מזוקן אני, אבל אתן יפות וצעירות. הכל בכן צעיר ויפה. בטוח אני שאדם כמו צדוק יחיאלי, המראה לכל העולם את כיסיו המלאים נירות, קלה עליו אמירה מעין זו ואפילו יותר מזו. ואף הד”ר עדן, אשר שנותיו כפולות משנותי, מסוגל לכך, ואדם כמו צדוק יחיאלי אם יזדמן לבית קפה של לאנגהאנט ויזמין לעצמו ספל קפה אצל הבלונדית, ודאי יזמן עצמו אחר כך לחדרה".

וועלוועלע מציץ בשעון שעל ידו ומחזיר פניו לעבר בית המשתלמים.


 

ז    🔗

כשהגיע וועלוועלע לחצר הבית כבר כהה זוהרם הדוקר של זגוגיות החלונות. רוחות קלילים הרעידו בנות גלים על פני המים והאויר שבין הבתים נתמלא עגמומית מרגיע. על הגזוזטרא שלפני הבית ישב מרווח בכורסתו אחד אורח, לידו ישבו הד“ר עדן ושאיקה לאכט וצדוק יחיאלי ופנחס טרויער. פרושה לעצמה חנה־לאה אם הבית; עיניה מאומצות באויר שממולה, כאילו קוראה באותיות מרחפות או כאילו צופה אחר מי שנעלם זה עתה מעיניה, שפתיה חשוקות וידיה מאוגרפות על ברכיה. משעלה וועלוועלע לגזוזטרא אמר ד”ר עדן לאורח:

– רואה אתה? – המיטיב לחכות במיטב משלמים לו. הרי המזכיר שלנו לפנינו.

הפנה עצמו לעבר וועלוועלע ואמר:

– מר גרינשפאן, ודאי שמעת על מר ג’או סמיט.

הפנה שנית פניו לאורח ואמר:

– מר סמיט, זהו מר גרינשפאן, המזכיר שלנו.

הזקיף עצמו מר ג’או סמיט כנגד וועלוועלע, הושיט לו יד ארוכה־חסונה ואמר:

– נעים לי למאד להכירך, מר גרינשפאן.

נתן וועלוועלע כף ידו בכפו של ג’ו והסחיט מגרונו:

– נעים לי מאד.

נטל כסא לעצמו וישב ליד היושבים. חש מבטי כולם תלויים בשפתיו ולא אמר כלום. אם משום המחשבות העגומות שטרם נתנדפו ממנו לא מצא מלים מה לאמר, ואם משום לחיצת ידו של ג’או שסחטה “נעים לי מאד” מגרונו וגרשה ממנו את כל המלים האחרות שבעולם.

אמר ג’או סמיט:

– משום מה עלה בלבי השנה לבקר כאן אצלכם בסנט־ג’רמין. בדרך כלל אהוב עלי ביותר בקור במקום חדש מקום שלא עשיתי בו לפני כן. אומר אני, אשתך וילדיך במקום אחד ואתה בגפך צא מדי פעם למקום שטרם ראית. אפשר כבר עמדתם על כך, דברים שאתה רואה במקום חדש אין אתה רואה לעולם במקום שאתה חי בו שנים רבות.

אמר צדוק יחיאלי:

– אם מזדמן אתה, מר סמיט, לקהילה אחת הנזקקת למורה עברי אף שאינו מן האשכנזים, אנא זכור אותי לטובה.

ובשעת דיבורו חותרת לה ידו לתוך כיס מכנסיו, חופנת במעמקים כל הנכנס לתוכה ויוצאת גדושה ומקומחת לאויר העולם. מנשף צדוק בפיו על ידו המקומחת ומעביר הניירות לידו השניה.

– הנה יש לי כאן…

שיסע שאיקה לאכט את קולו של צדוק כחותך בסכין:

– שמעת שאין מר סמיט מתענין בסחורה מיושנת.

נתחייך ג’או רחבות ועגולות ופסק בקול של בר סמכא: – לא תמיד אדוני. לא תמיד. יש ואתה מוצא חתיכה של סחורה ישנה והיא טובה משבע טריות וחדישות.

נתחייך הד"ר עדן בחיוך של טוב לב.

– מר סמיט מתכוון לסידורי תפילה, שהישנים חנם מרובה מהחדשים.

אמר יצחק טרויער:

– דבר הניתן להתפרש בדרך אחת, ניתן להתפרש בדרך אחרת.

מחק הד"ר עדן את חיוך טוב הלב מעל פניו ואמר בקול של מרמז רמזים:

– הדרך האחרת – הרבה יודעים אותה. חשובה הדרך האחת.

אמר שאיקה לאכט:

– למה נפרך מוחותינו העיפים. נשאל מפי המקור היושב לפנינו.

הפנה פניו אל ג’או ופנה אליו בקול של קירבה מופלגה:

– מר סמיט, אמור לנו בבקשה ממך, על אותן חתיכות שדיברת – לחתיכות של ממש התכוונת או לסידורי תפילה מיושנים.

פער ג’או את פיו וגלגל מתוכו קולות צחוק מתגלגלים.

– חַ חַ חַ, ודאי, חַ חַ, חתיכות של ממש! חַ חַ, ודאי…

הצטחק הד"ר עדן מחריפותו של שאיקה לאכט וצחקו כולם מקול צחוקו של ג’או. חנה־לאה אם־הבת הפנתה ראשה לעבר הצוחקים וקימטה פניה כצוחקת. יצחק טרויער פסק שפתיו הדקות, הרכין עצמו לעבר וועלוועלע ולחש לו בחשאי:

– נו, המצאת כבר במקום צחוק? – אל תחפש, אין בנמצא.

נענע וועלוועלע בראשו כיורד לסוף דבריו ופער פיו קמעא, ספק מחייך ספק תמה למראה עיניו. ג’או סמיט מתח אבריו בהנאה רבה ואמר בקול מהדהד:

– רואים אתם? – אין אתה יודע אלה דברים מזמן לך מקום חדש.

צימצם פיו לרגע, משך רגליו לגופו, שיכל אותן זו על זו והמשיך בקולות מתגלגלים ומרקדים:

– עושה אתה דרכך במקום המוכר לך מימים שעברו, וזכור לך המקום לאו דוקא לרעה. ושלט באותיות הסידור מקפץ כנגדך. אתה עובר את שער השלט סתם כך. אומר לעצמך: נראה מה חתיכת דברים מסתתרת מאחורי אותיות הסידור. והנה צחוק של ממש ושיחה של ממש. לעולם אינך יודע…לעולם…

אמר וועלוועלע לעצמו: קולו של זה כל תענוגי העולם־הזה מצלצלים בו. ואמר לג’או:

– מר סמיט, נראה כי רגיש אתה ביותר לשלטים בדרכים.

צמצם ג’או פיו לחצאין ואמר בדרך של חשיבות:

– אומר אני, בביתך – שים עינך באשתך ובדרך – שים עינך בדרך.

השחיל שאיקה את קולו לתוך השקט כמי שמגניב עצמו לתוך בית דרך דלת הפתוחה כלשהו:

– ואינה דומה עין שאדם נותן באשתו לעין שהוא נותן בדברים אשר בדרך.

– אינה דומה, ח ח ח, אינה דומה, ודאי אינה דומה. ח ח ח.

השתאג ג’או. וקולות צחוקו מרקדים כרסו ופניו ומעלים דמעות לתוך עיניו.

בלילה אחר סעודת הערב יוצאים הד“ר עדן, וועלוועלע ויצחק טרויער לשוח ברחובות הכפר. פוסע הד”ר עדן בין יצחק וּוועלוועלע ופניו מפיקות קורת רוח מרובה:

– נאה המקום כאן וחביב עלי. נמשך אני לכאן, לסנט־ג’רמין שלכם, יותר משאני נמשך למקומות קרובים לניו־יורק ואפשר יפים מסנט־ג’רמין. כך, משונה דרך הלב, מתקשר הוא למה שהוא מתקשר, ולאו תמיד ליפה ביותר.

הד"ר עדן מעביר עיניו על שדרות העצים שמצידי הדרך וממשיך בקולו המלטף את הלב.

ושמעו עצת־עובר־בטל. אל תרחיקו עצמכם מלבכם.

אומר יצחק המשורר:

מסובכים הדברים. קשרים וקשרי קשרים. ודרך הלב האיומה בדרכים. עד שאתה עומד על דרך הלב לבך מטושטש כבר ורגליך רפיפות.

יצחק המשורר מפעיר עיניו הבולטות הניראות כעומדות להתפרץ מחוריהן, מנמיך קולו ומיַגֵן אותו, עד שהוא נשמע כקול נכאים של זקני תלמידי חכמים בליל תשעה באב:

הימלבראָך היה הזקן היחידי שהרוצחים השאירו אתנו במחנה המות. כל יום מן הימים שהזקן הזה עשה אתנו היה נותן עיניו בפרק אחר של גדר התייל ומספר בקול ללבו ועיניו: מפרק תייל זה תבוא הגאולה. דרך קטע תייל זה, בין שתי כלונסאות אלה, יבואו האנשים מבחוץ. וכך מדי יום ביום; נותן עיניו בפרק תייל אחר וכופה עליהם מחזה של גאולה. כל יום ופרק תייל שלו, כמעין שיר של יום. כך הלך הימלבראָך והקיף בעיניו את הגדר המחושמלת, פרק פרק, מן הקצה אל הקצה, ואמר בכל יום תפילת לבו בקול.

יצחק מפסיק לרגע את שטף דיבורו, מטפטף מבט אחד לצידו האחד ומבט אחד לצידו השני וממשיך בקולו הצרדרד־נוגה:

שם, במקום שהגדר המחושמלת סיימה את העולם, לא נרעדנו מדיבור הזקן עם עצמו. שמענו שיחתו עם עיניו וראינו את הברק האיום בהן ולא נרעדנו. מדי פעם היה ניגש לאחד מאתנו ומלחש לו כמגלה סוד כמוס: דרך קטע זה של תייל יבואו האנשים מבחוץ. כאן פתח הגאולה. מכאן הם באים. כל מקום פרצוף לו משלו, ואפשר לראות למה הוא מיועד. ומי אינו רואה כי שני מוטות ברזל אלה עומדים להעקר על ידי מאות ואלפים ידיים? וכך על כל כלונסאות ברזל וכל וו. רק ממקום אחד לא יכול היה הימלבראָך לראות את האנשים הבאים מבחוץ – משער הגדר.

יצחק מטיל מבט של תמיהה סביבו כמתעורר משנתו במקום זר.

– בקשר למה אמרתי כל זאת?

מטלטל וועלוועלע שתי ידיו באויר ואומר:

– בקשר לדרך הלב.

יצחק מעוה פניו במרירות ואומר:

– כשבאו האנשים מבחוץ מצאו את השערים נעולים וסגורים. נטלו כלי ברזילם לנפץ את השערים. אותה שעה התפרץ הימלבראך לעבר פרק התייל שעמד בו אותו יום. החל חופר באצבעותיו מתחת לגדר ומשחיל גופו אחר אצבעותיו החופרות. מוקש התפוצץ. אברי הזקן התפזרו על פרק התייל שעמד בו אותו יום.


 

ח    🔗

ביני וביני נסתדרו הדברים במקומם והאנשים בחדריהם. הד"ר עדן פתח בהרצאותיו על גורם השמחה בהקנית ערכים חנוכיים ושאר המרצים פתחו בדברי חכמה שלהם. כל מרצה תיבל את דבריו בפסוקים שרעננותם עומדת בהם תמיד ובאמרות צדיקים ויראים המחממת את הלב. שמעו השומעים את דברי המרצים ונתחממו לבותיהם ועיניהם נתברקו מהנאת תורה חמימה הנכנסת ללב. האורח מישראל הקדיש דבריו לחשיבות הלשון העברית המקשרת את האחים הציונים בכל העולם, והמורה הוותיק מר שטרן הוכיח בחריפות גדולה כי שירי ביאליק הנערכים כגדולים וחשובים אינם חשובים כל כך ואינם גדולים כל כך. לעומתם אלה שאינם נערכים בהרבה הם הם הגדולים והחשובים שבשירי המשורר.

אמר יצחק טרויער:

– מר שטרן מזכיר לי אותו דרשן שרצה לאמר חדוש על אחד מפסוקי התורה. הוכיחו השומעים את הדרשן על דברי חדושו המכבידים על הפסוק וממעכים אותו תחתיהם. אמר הדרשן: “אצלי יתפקע הפסוק וחדושי יכנס בו”.

רעיה ושלומית הישראליות רשמו במחברותיהן מלה במלה את דברי הד"ר עדן ואת דברי שאר המרצים, כדרך שנהגו לעשות בדברי מוריהן בארץ. בין הרצאה להרצאה פרקדו עצמן על רחבת הדשא שבחצר. התחייכו זו לזו בעינים קורצות והאריכו חיוכי נימוסין אל העוברים לידן. לפנות ערב העלו על עצמן שמלות נאות ותכשיטים של נוי, הרצינו פניהן במבטים של חשיבות וריככו רצינות מבטיהן בחיוכים של קלילות שובבנית, ויצאו להיכן שיצאו.

מר שטיינקאפ הופיע מדי פעם בפעם במכוניתו ההדורה. נענע במגבעתו רחבת השוליים לעבר השומעים ולחץ בחמימות ידיהם של המרצים והאורחים. ניכר היה בהילוכו כי הוא נהנה ממראה עיניו ורואה עצמו ראוי להתהלך במקום כפי שהוא מתהלך בביתו. לו ניתן לו למר שטיינקאפ להלביש במלים את קורות רוחו והנאתו, היתה הנאתו גדולה שבעתים. מכיון שזו לא ניתנה לו הסתפק במה שניתן לו; נפנף במגבעתו לעבר כולם ולחץ בחמימות ידיהם של המרצים והאורחים.

שאיקה לאכט המשיך חפושיו אחר שותף לחדר שאינו ישן בקולי קולות. הקביל פני כל אורח בדברי ליצנות והציג לפניו את מר צדוק יחיאלי מישראל, רמז לצדוק שיראה את תעודותיו מארץ הקודש והסביר בפנים של דביקות את ערך הנירות.

חנה־לאה אם־הבת היתה ישובה רוב שעות היום במקום אחד ועיניה נעוצות בנקודה סמויה בחלל האויר. ראתה את וועלוועלע המתרוצץ מחדר לחדר פנתה אליו ואמרה:

– בימים שהיינו אסורים במחנות ההשמדה לא האמנו יותר בימים אחרים שיבואו. מה, מר גרינשפאן?

נענע וועלוועלע בראשו כיורד לסוף דבריה ומסכים להם בכל לבו והמשיך ריצתו.

כך נתמלא המקום קולות של צחוק וקולות של תורה, רחש יוצאים ונכנסים, המולת מרצים, רשרוש רושמים ורעש מבקרים. כל אחד עשה בשלו וכולם עשו כאחד. עמדה להם לשומעים זכות האותיות העבריות התלויות מעל לראשיהם וזכות דברי תורה הנשמעים במקום ולא נפלה ביניהם לא קטטה ולא מריבה, לא קנאה ולא צרות עין. נעשו כולם אגודה אחת אשר שלום ושלווה שוכנים ביניהם ויפי המקום מאציל על כולם לב רוגע ורוח טובה.

כל אותם הימים שכח וועלוועלע זכרונותיו המרים שעלו בו. התרוצץ ממקום למקום והסדיר והתקין כל הטעון הסדר והתקנה. בערבים היה יוצא עם הד“ר עדן ויצחק המשורר לשדות הריחניים ולאגמי המים הצלולים. הקשיב לשיחתו של הד”ר עדן המלטפת את הלב ולספוריו השנונים של המשורר והשכיח על עצמו מה שרצה לשכוח. לרגעים נדמה היה לוועלוועלע שכל אותן המחשבות שפקדוהו והזכרונות שעלו בו לא היו אלא חולשה של היסח הדעת הבאה על כל אדם ופורחת לה כלעומת שבאה. היה מעביר ידיו ברחמים על קמטי פרצופו ואומר אל עצמו:

– לו רק מצאתי את דרכי אל אחת כמו דבורה’לה ומצאתי בי את הכוח לדבר עמה במלים פשוטות של בני אדם, אפשר הייתי רואה עוד טוב בחיי ומתקן עולמי השבור.

בשעות שעגמה היתה קופצת עליו ונכרכת מסביב ללבו, דבר אל עצמו דברים שאין המרירות שבהם מחשיכה את כל העולם.

באחד מאותם הלילות יצאו וועלוועלע, הד"ר עדן ויצחק טרויער להילוכם הקבוע ברחובות הכפר. משעברו על פני בית הקפה של יונה לאנגהאנט אמר וועלוועלע:

– הבה נכנס לבית הקפה ללגימת כוס קפה. הקפה שיונה לאנגהאנט מגיש אינו מן הגרועים.

אמר יצחק:

– וכי בשביל כוס קפה מטריחים עצמם בני אדם לבית קפה? מביאים הם עצמם לבית הקפה מפני אלף סבות וטעמים ומכיוון שבסופו של דבר אינם אלא שותים כוס קפה אומרים הם: נלך ללגום כוס קפה. אם כן הבה נכנס לשתות כוס קפה.

ליפף הד"ר עדן כתפו של יצחק ואמר בקול אבהי רך:

– נוסח זה שהוא נוסח נאה אינו נוסח אמריקה. כאן, במקום שהכל אפשר, אפשר כך: נכנס מי לשתות כוס קפה עושה הוא אלף דברים ואחד וכוס קפה אינו שותה. ובאמת, הרבה בתי קפה בניו־יורק חדלו מזמן להגיש קפה לאורחיהם. יותר מזה, אפילו כך אפשר, וכאן החידוש הגדול, נכנס מי לשתות כוס קפה ואינו אלא שותה כוס קפה.

נכנסו השלושה לבית הקפה של יונה לאנגהאנט ותפשו להם מקום מסביב לשלחן העומד מופרש בפנה. נגשה אליהם המלצרית הבלונדית ושאלה במה היא יכולה לשרת אותם.

אמר וועלוועלע:

– רק כוס קפה.

טרם נסתלקה המלצרית מעל פניהם וג’או סמיט הופיע. סקר ג’או את היושבים כולם בהנף עין אחד, ראה את השלושה יושבים בפנתם – הפסיע עצמו לעברם. הסתכלו היושבים במר סמיט וראו שפרצוף פניו אומר שמחה יתירה. קבלו פניו במאור פנים והזמינוהו לצרף עצמו אליהם. תפש ג’או מקומו ליד וועלוועלע ואמר:

– הגידו לי מכובדים במה אוכל לכבדכם?

הפנה עצמו לעבר המלצרית העומדת לידו, תפש ידה בין שתי כפותיו, תקע עינו בעיניה ואמר לה:

– הגידי לי מתוקנת לב שלי, מה מטעמים לך בשבילנו?

השאירה המלצרית ידה בידיו של ג’או, התחייכה אליו במין חיוך של קורבה יהירה ואמרה:

– כוס קפה גם בשבילך, אדוני?

העמיד ג’או פנים מעוותות כמי שליקק מן החומץ ואמר בקול רוגזה מתוקה:

– כוס קפה בשעה כזו? שמעי נא מתוקונת לב – נתברקו עיניו לקראת עיניה – הביאי מן השיכר המובחר, משקה ההולם את השעה.

תלשה הבלונדית ידה מבין כפותיו של ג’או ופלטה נבוכות:

– בודאי אדוני, מן השיכר המובחר, בודאי. וכוונה עצמה לעבר הדולפק.

בשעה שהבלונדית היתה רכונה לעבר עיניו של ג’או וכף ידה בתוך ידיו, לא נשא וועלוועלע את עיניו ממפית השולחן. אם מחמת בושה ואם מחמת צניעות ואם מחמת כל סיבה אחרת. אך משארכה השעה וזו נשארה עומדת רכונה לקראת ג’או בסמוך־סמוך לוועלוועלע הרים זה את עיניו בלי משים ותקע מבטו בעיניה הירוקות. נכוותה הבלונדית מן המבט שננעץ בה, תלשה כף ידה מתוך ידיו של ג’או. אמרה מה שאמרה ופרחה לה. ראה וועלוועלע איך עיניה משתפלות, מלותיה מתגמגמות וידה נתלשת מאליה, וחש פרפור של פחד ושימחה בלבו. שכן מימיו לא חש בכוח גדול שבעיניו, לא למשיכה ולא לדחיה. נתרעד ונתפחד לבו כלבו של אדם המהלך בעיר זרה ושומע קול קורא בשמו.

עד שחזרה הבלונדית לשולחן השתיק וועלוועלע רעידת לבו. אמר לעצמו: פרוצה ירוקת עינים זו, רגע הולכת כולה אחר ידיו של ג’או ורגע תולשת ידה ממנו ופורחת לה. ואילו גם מפני מבטי ברחה – מה בכך?. דרכה בכך. אך משחזרה הבלונדית והחלה מוזגת לו כוסו, נתמרדו עליו עיניו ונתלו בעיניה. נכוותה הבלונדית שנית ממבטו, נתרעדו כתפיה ונתפרדו ידיה, הפילה את הבקבוק והפכה את הכוס. ניסה ג’או לפייס דעתה ולהרגיעה, פנה אליה בדברים שפונים אל מתוקונת לב, אמר לה דברים ערבים וחייך אליה חיוכים מתוקים. הבלונדית לא שמעה כלום. הפכה פניה לעבר גבה ועקרה ממקומה.


 

ט    🔗

אותו לילה ראה וועלוועלע את ארושתו דבורה’לה בשנתו. יושבת דבורה’לה בחורשה ליד נחל ורגליה היחפות במים. וועלוועלע רואה את גבה המשוך לעבר בבואתה המשתקפת בנחל ושומע קול המים המשתקשקים לרגליה. ממהר הוא לעברה וידיו פרושות לכסות על עיניה. והנה עובר ג’או סמיט שלוב ידים עם אחת ירוקת עינים. מפנה זו את ראשה לאחור ומגלה את וועלוועלע הפוסע מאחוריה ובורחת לתוך חורשה. רוצה וועלוועלע לרוץ אחריה כדי לראות את עיניה הירוקות ונזכר בדבורה’לה היושבת לבדה ליד הנחל. חוזר וועלוועלע ליד הנחל ואינו מוצא עוד את דבורה’לה.

למחרת נזכר וועלוועלע בחלומו והתחייך במרירות כלפי עצמו. אמר:

– “כל אותם הימים שגלגלתי עצמי בכל המקומות שבעולם וזכרה של דבורה’לה מכווה חי בבשרי, לא הראתה עצמה בחלום. אמש הפכה פרוצת עינים אחת כוס השיכר על שולחני, ודבורה’לה הראתה עצמה וגבה בפרצופי”. ומשנזכר בחלומו נזכר בבלונדית ובעיניה הירוקות ונתמלא כעס על עצמו ועל ג’או סמיט.

בעיפות גדולה ובכבדות גדולה ובמחשבות פזורות עשה וועלוועלע כל שעות היום, אך משירד הערב מיד פרחה עיפותו וזריזות מרטטת וקוצר רוח צובט קפצו עליו. שלף וועלוועלע ראשו מעבר למעקה־הגזוזטרא אל תוך הערב ונשם במלוא נחיריו את ריחו הקריר.

ערב ניחוח עטף את הכפר; כוכבים מלוטשים ואפלולית כחלחלה צוננה. מסביב רבצו אגמי מים בשלווה מפויסת, ועל סף פתחי החצרות רגעו כלבים בעינים שבעות. גלי רוחות פזיזים הפילו עצמם מראשי גגות מרועפים על ראשי מהלכים, ותינוקות בעריסות התחייכו לעצמם. איטית התעבו הצללים בתוך צמרות עצי הגלמוש וחלונות בתים הוארו בזה אחר זה. וועלוועלע כינס ראשו מעבר למעקה הגזוזטרא, ניגש לצדוק יחיאלי ובקש ממנו לסדר אי אלה דברים במקומו ויצא לבדו אל בית הקפה של לאנגהאנט. בדרכו לבית הקפה הרהר בלבו: פרוצה זו, לא מחמת חיבה נרתעת היא ממבטי. אשב ואסתכל בה ואהרהר בדבורה’לה ובבית אבא ובבית הכנסת שאבא היה מתפלל בו. אסתכל בה כפי שמסתכלת חנה־לאה בחלל האויר. כל השנים שגלגלתי את עיני וגופי בכל המקומות שבעולם, משעלה לפני זכר בית אבא וזכר עצמי בבית אבא, מיד נטשטש עלי מראה הדברים ופרח לו. עברתי לראשונה ליד הקפה של לאנגהאנט וראיתי את הבלונדיניות הסובבות באולם וקולו של אבא ומראה פני אמא וקול בכיה של דבורה’לה עלו לפני. אשב ואסתכל בבלונדית ואראה כל מה שיעלה לפני עיני.

משהגיע וועלוועלע לבית הקפה והחל בלגימות השיכר בעינים תקועות במפית השולחן, אמר לעצמו: “כל השנים שאני זוכר את עצמי לא הלכתי אלא אחר דברים שידעתי מה טיבם. עתה, שרוב ימי נתפרחו להם ולא נשאר לי בעולם אלא פנים מקומטות ושברי זכרונות אלך פעם אחת אחר מה שרוחש בי ואיני יודע מהו”. כך ישב וועלוועלע והרהר הרהוריו שעלו בלבו, ובין לגימה ללגימה הרים עיניו ממפית השולחן והסתכל בבלונדית ירוקת העינים המשרתת את הלקוחות.

יצאה שעה ויצאו שעתיים ויצאו שלש שעות. וועלוועלע עוד יושב לפני כוסו ולוגם. רגע נותן עיניו בבבואתו שבקרקעית הכוס ורגע נותן עיניו בעינים הירוקות. אלו דברים ראה ואלו קולות שמע כל אותה שעה – לא ידע לספר לא לעצמו ולא לשום אדם. בשעות שבאו עליו אחר כך זכר רק זאת: משהגיע זמן נעילת בית הקפה והאולם התרוקן מאורחים, נגשה אליו ירוקת העינים ואמרה לו:

– אדוני, אנו סוגרים עכשיו.

קם וועלוועלע ממקומו והישיר מבטו לתוך עיניה, ולא ראה אותה כמו שראה אותה כל אותן שעות שלפני כן. לפני כן הסתכל בה וראה עינים ירוקות ואברים זריזים וקול דבור ומבטים הצובטים את הלב. עתה הסתכל בה וראה ילדה חייכנית ירוקת עינים וראש מתולתל שיער. ביקש וועלוועלע לאמר לה מה, הופיע גבר כהה עור, שחור עינים ושינים לבנות בורקות כרך זרועו מסביב לכתפה ונסתלק לו אתה. הפסיע וועלוועלע את שתי רגליו המרעידות וגרר עצמו אחריהן.

כשהגיע לשער בית המשתלמים היתה השעה אחר חצות. כל החלונות היו כבויים ועצי הגלמוש התעטפו באופל ונשמו לילה ושקט. ממעל נוצצו כוכבים ומרחוק נשמע קול זרימת המים מערוצי ההרים. נשא וועלוועלע את עיניו לשער ולחש כלפי השלט המתנוסס באופל:

– לו היו רגלי הכבדות נשמעות לי, הייתי עולה לראש השער, מוריד את השלט התלוי ותולה עצמי במקומו.

עיני וועלוועלע כבדו מדמעות שעלו בהן והשתפלו כלפי לבו. נפלו שתי דמעות מעיניו על הארץ האפילה. לחש כלפי הקרקע:

– לו הייתי תולה עצמי במקום השלט העברי היו יוצאים מחר החברים לשער ורואים את המזכיר תלוי במקום השלט.

קול משוחחים הגיע לאזניו, ניער וועלוועלע את ראשו ונתנערו הדמעות מעיניו.

כשעלה לרחבת החצר ראה את חנה־לאה יושבת כבויית מבט ופניה בחלל האפל, ואת שאיקה לאכט היושב ומספר עם צדוק יחיאלי. ראו שאיקה וצדוק את וועלוועלע הגורר עצמו אחר רגליו, קמו ממקומותיהם וקרבו אליו. אמר צדוק יחיאלי:

– מר גרינשפאן, סדרתי אשר בקשת ממני. בשעת כושר אפשר תזכור אותי לטובה ותיזכר במקום שרוצים במורה עברי אף שאינו אשכנזי.

אמר שאיקה לאכט:

– מר גרינשפאן, השמעת על המאורע שכתבו עליו כל העיתונים?

אמר וועלוועלע:

– לא שמעתי על כלום.

אמר שאיקה:

– אם כך, שמע. דבר זה נותן תקוה לרבים, ומראה בעליל כמה זהב וכמה חכמה יש במדינה זו וכמה חופש שולט בה.

לא המתין שאיקה למלה של הסכמה ולא הסתכל בעיניו של וועלוועלע והמשיך בסיפור המאורע.

– רבן מליונרים בן ששים, שעשה את המליונים מאולמי קבורות שהקים בכל רחבי ארצות הברית ערך משתה נשואין לבתולה בת עשרים שנשא לאשה בתוך מטוס ענק המרחף ברקיע. משני צידי הענק המעופף חגו ששה מטוסים אחרים וציירו בעננים את שמות החתן והכלה בתוך לבבות קלועים בחיצי אהבה.

אותו לילה נרדם וועלוועלע בבגדיו ונעל אחת על רגלו. ועד שנרדם חרשו עיניו באפלולית החדר. צרפו קו אופל לקו אופל עד שעלו תמונות שמעבר לחדר ומעבר לכפר. בהנאה משונה ובצלילות גדולה למלם לעצמו דברים שהעלתה לשונו:

– שתיתי לשכרה ואיני שיכור. יודע אני שאילו לא שתיתי לא הייתי עתה מפורקד בבגדי ובנעלי על המטה וממלמל לעצמי בקול בחצות הלילה. אך יודע אני ששתיתי, ויודע אני שבגדי עלי ונעלי על רגלי. אילו רציתי הייתי קם עתה מן המטה ופושט את הבגדים, מקפלם על הכסא אחד אחד וחוזר ושוכב במטה כאחד… ד"ר עדן… לא. לעולם לא אשכב כמותו במטה. כמו חנה־לאה. כך, כמו חנה־לאה. משונה. רואה אני הכל בצלילות משונה… רוצה אני עתה לנשול נעלי הימנית והרי…

וועלוועלע מקים עצמו על רגליו וחוזר ויושב על המטה. מגביה רגלו הימנית לברכו, מתיר שרוך הנעל ונושל אותה מן הרגל, מחליק עליה רכות ומעמיד אותה שעונה לכרע המטה. וחוזר ומפרקד עצמו.

– אילו רציתי הייתי יורד עתה את כל המדרגות וחוזר ועולה בהן בלי להשעין ידי על המעקה, כדרך שאני עושה תמיד. אפשר זו צרה גדולה שאיני מסוגל להיות שכור ממש. אלה שאינם מסוגלים להשתכר ממש אינם מסוגלים לתלות עצמם במקום שלטים.

וועלוועלע מצמצם עיניו בחשכה כנפגע מאור פתאום, מעביר ידיו על עיניו וחוזר ללמלומו:

– אילו ידעו היכן בליתי את הערב ואיך… להסתכל שעות בבלונדית ירוקת עינים אשר היא או אחותה סחבו את דבורה’לה למשרפה, ולהקשיב לסיפור על רבן בתי קבורות מליונר שהשיא עצמו לבתולה מרחפת ברקיע. יצחק יש לו ודאי הערה של טעם בענין. אדם עושה מליונים מקבורת בני אדם באדמה ולעת זקנה מרחיף עצמו עם בתולה למרומים… שאיקה שנצל מן המשרפות מקנא במליונים של רבן זה ויחיאלי, שכיסיו מלאים ניירות מארץ ישראל, מקנא בבתולה המרחפת.

– וועלוועלע משחיל את שפתו התחתונה בין שיניו, נושך בה עמוקות ומלקק עליה בקצה לשונו. לפתע מתקמט מצחו ושפתיו מתהדקות על פיו.

– חנה־לאה אם־הבת ישובה במקום אחד ומסתכלת בחלל שלפניה, כאילו לא נשאר לה בעולמה אלא מעט החלל שלפני רואותיה, כאילו בעלה ואמה ואחיותיה שנסחבו למשרפות עומדים להתגלות לפניה.

משום מה נזכר עתה וועלוועלע במה שעבר על חנה־לאה. דברים אלה שידע אותם ימים רבים, וימים רבים שלא חשב בהם, עולים עתה לפניו כאילו ספור לעצמו:

– במחנה העקורים התיפחה הילדה של חנה־לאה כי רוצה היא לשוב לאביה ואמה בכפר. חנה־לאה עמדה עליה בעינים זולגות דמעות וקנחה בידיה את הדמעות מעיני בתה. עתה בתה אצלה ובתה שלה, וחנה־לאה יושבת רוב שעות היום והלילה במקום אחד ומסתכלת בחלל שלפניה.

– אני, שדבורה’לה ארושתי עלתה בעשן לפני שהיה בכוחותי לומר לה כמה יפות עיניה, היטבתי לשעשע את הילדה של חנה־לאה.

לפני שנעצמו עיניו שוב נתגלתה לפניהן דמות הילדה מתולתלת השיער שראה בשעה שהסתכל בעיניה של הבלונדית.

למחרת, שעה שוועלוועלע עמד לפני הראי וענב עניבתו לצוארו, אמר לעצמו:

– אם אני חוזר שנית על הפרשה של אמש אני מחריב שריד עולמי שטרם נחרב עלי. מה יאמרו הבריות: מזכיר בית המשתלמים מחזר אחר רוצחת ארושתו.

וועלוועלע קיבל על עצמו לא להכנס עוד לבית הקפה של לאנגהאנט ולא להסתכל עוד בעיניה הירוקות של הבלונדית, ומשעבר על פני בית הקפה עבר עליו ביעף ובחטף, שלא להסתכל ושלא לראות. וכדי לחזק את לבו ולהרחיק עצמו מן ההרהורים שאינם מהוגנים לאדם מהוגן, חזר ודיבר אל עצמו דברים של טעם שהם דברים של אמת.

– פרוצה ירוקת עינים זו לא מלאו לה עוד עשרים שנה. בשעה שדבורה’לה היתה כבר עשן ואפר לא היתה זו אלא ילדה רכה בשנים. ודאי לא ראתה לפני כן לא אותי ולא אדם כמוני ומדוע נרתעת היא ממבטי ומסתירה עיניה ממני כמפני שיפודים מלובנים? דבר זה אינו מחוור לה לעצמה.

– יצחק טרויער ודאי היה אומר כך: מבטים שאדם נותן באדם ומרתיע אותו ממנו לסוף העולם או מושך אותו אחריו לתוך הגהינום הם דברים שאין יודעים פשרם ותכליתם. אפשר חכמים גדולים או צדיקים גדולים יודעים משהו בענין.

– הרי חנה־לאה שבתה יצאה מרחמה, עמדה לפני בתה זו בעינים מלאות דמעות ובקשה לקנח לה דמעותיה, ברחה הקטנה מפניה כמפני המאוס. ואני, שאני זר לה, הנחתי ידי על ראשה והיא התרפקה עלי כטלה וכל העולם נתחיך מתוך עיניה הגדולות.

והרי הספור שסיפר מר שטרן על אותו אדם שפגש בו ברחוב ונתן בו מבט. אילו היה מר שטרן עוקר רגליו ובורח היה נופח נשמתו במקום.

כך עברו ימים ועברו לילות עד שהגיעה שעת הסיום. בא מר שטיינקאפ חבוש מגבעתו הרחבה והביע קורת רוחו מן המוסד, וברך בשמו ובשם חבריו התומכים במוסד. הד"ר עדן אמר כמה דברים של טעם שראוי לאמרם בשעת סיום. ומר שטרן המורה הותיק, סיפר מעשה שקרא בספר אחד ששכח את שמו ואת שם מחברו:

– שני זקנים, סיפר מר שטרן, דרו בבנין אחד. זה בחדר בדיוטא התחתונה וזה בחדר בדיוטא העליונה. וחדרו של זה מעל לחדרו של זה. כל לילה שהזקן שבדיוטא העליונה היה פורש לשנתו היה משיר מנעליו בקול מעל רגליו. שמע הזקן שבדיוטא התחתונה קול נשירת מנעלים בא מעבר לתיקרתו צמצם אור חדרו ועצם את עיניו ונרדם. כך מדי לילה בלילה. בלילה אחד התכנס למיטתו הזקן שבדיוטא התחתונה, נשא עיניו כלפי התיקרה וחיכה לשמוע קול נשירת המנעלים. שמע קול נשירת נעל אחת. נתחייך הזקן באפילתו ונשא עיניו שנית אל התיקרה. ולא בא קול נשירת הנעל השניה. נשאר הזקן שוכב במיטתו ועיניו פקוחות לעבר התיקרה. למחרת נכנסו לחדרו של הזקן שבדיוטא העליונה ומצאו אותו מת, נעל אחת על רגלו ונעל אחת ליד המיטה. נכנסו לחדרו של הזקן שבדיוטא התחתונה ומצאו אותו מת ופניו לעבר התיקרה.

וסיים מר שטרן את דבריו בענינים שבני אדם מקשרים את חייהם אליהם:

– יש מקשר חייו בדברים הבאים מן הרקיע, ויש מקשר חייו בקול נשירת מנעלים שמעבר לתיקרה. אנו מצווים להפנות פנינו לרקיע ולא אל התקרה.

מחאו החברים כף לדברי מר שטרן ובקשו מרעיה ושלומית הישראליות להשמיע משירי התימנים בארץ ישראל. לחש יצחק טרויער לאזני שכנו:

רעיה ושלומית דומות לאותם תינוקות, משאתה מראה להם באצבע מסתכלים הם לאצבע ואינם מסתכלים למקום שזו מצביעה.

למחרת ליל הסיום נטלו החברים את מקצת תורתם שרשמו ברשימות, זיודו מטלטליהם במזוודות, ברכו בברכות של פרידה זה לזה, לחצו ידיו של וועלוועלע ויצאו את שער הבית. וועלוועלע נשאר לבדו.

כל אותו יום היה וועלוועלע טרוד בדברים שהרחיקו אותו מעצמו והשכיחו עליו את בדידותו; פרק רהיטים וקיפל מצעות ושטיחים, הניח כלים במקום שהם משתמרים ואירגן ספרים בארונותיהם, הוריד למחסן חפצים שניתנים לתיקון והשליך מה שיצא מידי שימוש. הניח כל דבר במקום הראוי לו וכל כלי בעטיפתו המשתמר בה.

גמר וועלוועלע את כל עיסוקיו והסתכל סביבו – נתחייכו פניו מקורת רוח. הציץ מן החלון, ראה את השמש מוטלת בראשי ההרים, נמחק חיוכו שעלה וקמטי פניו עמקו כפליים.

כשבא וועלוועלע לסנט־ג’רמין ונפלה עליו אימת החדרים הריקים, הבריח עצמו לשאונו של הרחוב. משניפגע מעיניה הירוקות של הבלונדית ברח מפניה לחדרי הבית שהמו משיחות חברים וקולות תורה. עתה שהחדרים עמדו שוב בריקנותם ומעבר להם, במסעדתו של לאנגהאנט, התהלכה לה הבלונדית וברקה בעיניה הירוקות לכל נכנס – לא ידע אל מה להבריח עצמו. עמד שעה ארוכה והסתכל בחמה הגוועת בראשי ההרים כדרך שהסתכלה חנה־לאה בחלל שלפניה. משנסתלקה החמה וההרים התקפלו לתוך עצמם לא היה לו לוועלוועלע במה להסתכל עוד, עקר עצמו ממקומו ויצא מן הבית. בדרך הילוכו הרהר וועלוועלע:

– חנה־לאה שבתה מחכה לה בביתה כוח לה להסתכל שעות רבות בחלל שלפניה. אני שאין שום בריה מחכה לי אין כוחותי עומדים לי.

נאה הכפר סנט־ג’רמין כל שעה משעות היום, אך אין כמוהו צובט את הלב כבשעת הדמדומים. מרים מי את עיניו סביבו רואה הוא צמרות עצים, ראשי גגות ודחלילי גינות מוארים באור אפור־סגול־אדמדם. נושא עיניו אל ההרים רואה ראשי ענקים מפויסים אל הרקיע קורנים בתכלת אפלולית. טיף־טיף מטפטף המוהל המתוק מעצי הגלמוש אל תוך הדליים. זרים־זרים זורמים ערוצי המים אל תוך האגמים. רוחות קלילות מהלכות חרישית על אגמי המים וחלונות קורנים אל צללי הגדרות.

לו היה לבו של וועלוועלע שלם עליו היה ודאי שומע קול המיה מפייסת עולה מן הכל. היה רואה את הכפר הרובץ צמוד לקרקע ומופרש מן העולם שמעבר להרים ודמעות של כניעה מתוקה היו עולות בעיניו. עתה שלבו קרוע היה לא מצא מקום לעצמו לא בחדרים המרווחים ולא בשבילים השותקים. ראה רק את כפות ידיו התלויות ריקות על גופו, שמע רק את קול פסיעותיו המדשדשות ממקום למקום.

הילך וועלוועלע את גופו שאינו מוצא לו מקום לבית הנתיבות. אם משום שעלה בדעתו לעקור מן הכפר שהוא עקור ממנו, ואם משום שלא הרהר בכלום. שאלו אותו בבית הנתיבות למחוז חפצו. ענה וועלוועלע “לעיר המישור”. אמרו לו: “הרכבת לעיר המישור תעבור כאן בחצות הלילה”. הודה וועלוועלע על התשובה שניתנה לו ויצא מבית הנתיבות, כאדם שיש לו מקום להפנות עצמו אליו.

בדרכו הרהר וועלוועלע: “טוב שלא נזדמנה רכבת ההולכת לעיר המישור. שאילו נמצאה ודאי הייתי עולה עליה, ועוד טרם הרהרתי אם בדעתי להגיע הלילה לעיר המישור”.

ברגע אחר הרהר: “עד שעת חצות עדיין כמה שעות לפני. אכנס למסעדה אחת ואסעד את לבי. מארוחת הבוקר עוד לא טעמתי כלום”. עבר וועלוועלע על פני מסעדה אחת ולא נכנס בה. אמר: “זו מוארת מדי בשביל אדם בודד כמוני”. עבר על פני שניה ולא נכנס בה. אמר: “זו מהודרת מדי בשביל אדם שאין שערותיו עשויות ואין נעליו מבריקות”. לבסוף עבר על פני מסעדה אשר פתחה דומה לפתח חנות של ספרים משומשים, ואדם שמן ונמוך קומה עומד באמצע הפתח ומפהק בפה מלא. טרם היה סיפק בידו להרהר בדבר ומצא את עצמו יושב ליד שולחן אחד. הפנה העומד בפתח את פיו המפהק כלפי וועלוועלע ומנה לפניו תפריט של תבשילים ישב וועלוועלע ליד שולחנו, דפדף בעתון מצויר שמצא לפניו, מדי פעם בפעם הסתכל בשעונו שעל ידו ובין כך לכך שפך לתוך עצמו את מה שהגיש לפניו האדם המפהק. סיים ארוחתו, יצא מן המסעדה והפנה פניו לעבר בית הנתיבות. הגיע לבית הנתיבות, הקיף אותו מבחוץ וחזר לדרך שהגיע ממנה.

כך התהלך וועלוועלע כמה שהתהלך עד שהציץ בשעונו וראה כי השעה קרובה לחצות. הזעים פניו כלפי עצמו ואמר: “עתה או שאני עולה לרכבת ההולכת לעיר המישור, או שאני חוזר לבית המשתלמים ופורש לשינה”. גמר וועלוועלע בלבו לחזור לבית המשתלמים בדרך עקיפין. אמר: “אעייף רגלי בהליכה ולא תדד עלי שנתי”.

ודאי כוונתו של וועלוועלע צנועה היתה. וכי מה ביקש לעצמו? – מעט שינה לעיניו כדי לשכוח ביגונו ושברון לבו. אלא, אדם הבורח מביתו ומוסר עצמו לתעיה ברחובות בחצות הלילה, אין תמיד כוונותיו הצנועות עומדות לו בדרכו.

הגיע וועלוועלע בדרכו לרחוב הנמשך לבית הקפה של לאנגהאנט, עמד והציץ עליו מרחוק. ראה פנס מואר מיטלטל על עמודו ומאיר גבה של אחת מהלכת. צמצם עיניו ונעץ בה מבט חד, הכיר אותה שהיא הבלונדית ירוקת העינים העובדת אצל לאנגהאנט.

זעזוע מצמרר טילטל לאחור את ערפו וכתפיו הנטויים קדימה. רעד קר וחד עבר את גופו לארכו והקפיא אותו למקומו. החלל שלפני עיניו נתרוסס לאלפי רסיסים וירד בברד ניצוצות על רקותיו ההולמות. כך עמד וועלוועלע מסומר למקומו ורואה ים ניצוצות וגב מתנועע קדימה. עמד שהות של יסורים גדולים, לבו פועם כתוף ומוחו קודח. לפתע נעקרו אגרופיו ממקומם ורגליו החלו מפסיעות אחריהם. רצה וועלוועלע לעצור ברגליו ולא יכול. עיניו המצומצמות לא ראו אלא את הגב המתנועע קדימה ורגליו נמשכו אחריו כאילו אין להם בעולם דרך אחרת. וככל שהתקרב והלך לדמות המהלכת הלך וגבר הולם רקותיו. כעס ושינאה שהיו כבושים בלבו שנים רבות התפרצו לתוך אבריו המכוסים זיעה קרה ומפסיעים אחר רגליו. מחשבות משונות שוועלוועלע לא ידע כמותן נתבזקו במוחו הקודח:

– בת מרצחים זו מהלכת לה לביתה שקטה ורגועה, ואני שארושתי ואבי ואמי עלו בעשן מתרוצץ ממקום למקום ואיני מוצא מנוחה.

– “האין אחד ממליוני יהודי העשן בא לבקר אצלך בחצות הלילה?”

רק זאת. להסתכל ישר לתוך עיניה ולשאול אותה. רק זאת.

על פיו המתוח לחצאין הסתמן חיוך קופא של בר־מינן ובעיניו המצומצמות נצנץ ברק חד. עתה נתברר לו למה נמשך לעיניה של הפוסעת לפניו. אחד לבדו, ברחוב שומם בחצות הלילה, להסתכל לתוך העינים הירוקות שלה, ולשאול אותה. רק זאת.

– פשוט, ניגש אתה למי שאתה פוגשו ברחוב, ושאתה מכיר אותו מלפני כן, ושואל אותו שאלה שהיא. פשוט… רק שלא ירגישו בי שאני עוקב אחריה.

וועלוועלע עוצר לרגע הליכתו, מסתכל לשני עברי הרחוב, ומוריד בכל כוחו אגרופו הקפוץ על יריכו.

– ואם ירגישו מה? אפילו פעם אחת בעולמי איני יכול לעשות שגעון אחד שעלה בי? וועלוועלע חוזר ותוקע עיניו בשערות המתבדרות לפניו ורגושות לו בין אצבעותיו ומחיש צעדיו. לפתע חוזר וקופא במקומו. קול צעדים מתהדהד ורחש צחוק כבוש מתרשרש מתוך האפלולית. זוג חבוק תולש עצמו מצל קיר ויוצא לרצועת האור המונחת על הכביש. וועלוועלע עוקב אחר הזוג החבוק החותך את רצועת האור ונבלע שוב באפלולית שבעבר השני של הרחוב וחוזר לצעידתו. קודם ממתן צעדיו ואחר מחיש אותם בכל כוחותיו.

– שלא תבלע אף היא לפתע פתאום.

ברגע זה מפנה המהלכת את פניה לעבר גבה, מסתכלת לאחוריה, מושכת בכתפיה ומטלטלת ראשה, ומתחילה להתרחק ממקומה בצעדים מהירים. וועלוועלע מחיש צעדיו אחריה. הנה עוד אלה פסיעות וידיו על כתפי הבלונדית ועיניו בעיניה. הבלונדית מפנה עצמה למבוא של בנין ונבלעת בתוכו. וועלוועלע מתקרב למבוי ושומע קול הטחת דלת וחריקת מפתח סובב. מוריד ראשו על ליבו ומעביר ידו על מצחו הלוהט. לרגע נושא עיניו לבנין הגבוה, מקמט מצחו ומנער בכתפיו.

– לא. מעולם לא יכולתי ללחוץ על ידית של דלת זרה.

מנער שנית בכתפיו ובכוחות גדולים עוקר עצמו מן המקום.

בדרכו לבית מושך וועלוועלע כתפיו בתמיהה על עצמו, נושם ונושף קטועות, ופוכר כפות ידיו הקרות זו בזו.

– למדריגה נאה הגעתי. כך. מריץ גופי המקומט על פני רחובות בחצות הלילה אחר בלונדית פרוצה אשר…

מרים עיניו כלפי הרקיע ומלחן בקול:

עולם נאה אתה. עולם נאה. אח… אח… עולם נאה.

ערפו הנטוי כלפי מעלה אינו מתרעד ואינו מרעיד את ידיו התלויות על כתפיו הצנומות. יבשות וקרות מסתכלות עיניו לתוך העננים ופיו ממלמל “עולם נאה… עולם נאה”…

כשהגיע וועלוועלע לשער החצר עלה אד קריר ממשקופי החלונות הכבויים, ולבנה זכה האירה את ראשי ההרים באור כסף זוהר. הרים וועלוועלע עיניו לשער החצר, בא ענן שט וכיסה את הלבנה הזכה. הסתכל וועלוועלע באותיות השלט ראה אותן כבויות ודהויות. נכנס לחצר בצעדים מתונים, הוציא את הסולם והשעין אותו על גזע של עץ, עלה על הסולם והוריד את השלט. הסתכל באותיות השלט מקרוב־קרוב וראה שהן כבויות. ליטף אותן בכף ידו הקרה והוריד אותן למחסן הבית לשנה הבאה.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47902 יצירות מאת 2669 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!