ירושלים הרים סביב לה ושכונות עוטרות אותה. ורבים בני ירושלים ובנים שבאו לירושלים הנושאים עיניהם אל ההרים ונושאים בלבם שער שכונתם. דורות ר' שמואל סאַלאַנט ור' דוויד’ל בידרמן, שברכו על מה שניתן להם והתפללו ליראת שמים, נעשה להם נס מן השמים ולא חלקו עיניהם על לבם ולא חלק לבם על עיניהם. יוצאים היו בבגדי לובן אל שער שכונתם ורואים את שכינת ירושלים שוכנת על ההרים סביב. נכדיהם וניניהם של דורות אלה, שלא זכרו תפלת אבותיהם ליראת שמים, לא נעשה להם נס מן השמים. נשארו עיניהם נשואות אל ההרים ושער שכונתם מכביד בלבם. וכיון שחכמים הם ומוחות חריפים להם, לבני בניהם של התמימים, אמרו אלה לאלה וכל אחד לעצמו:

– נעקור שער השכונה המרגיז לגבנו ונלך אחר עינינו. וקמו והלכו.

משהגיעו לאמצע־דרכם־אל־ההרים בא שער שכונתם העקור מלבותיהם ושטח עצמו לפניהם. ראו ההולכים את שער שכונת ילדותם מוטל לפני רגליהם, חשו עיפות גדולה בכל אבריהם וחשו רחמים גדולים על עצמם. הורידו עיניהם על לבם, שמעו כמין המיה של בכי עולה מלבם אל עיניהם. ירדו באמצע דרכם על הארץ ולטפו בידים קרות את שער שכונתם המוטל לפני רגליהם.

אמרו בני ירושלים:

– הננו ישובים על הארץ באמצע דרכנו אל ההרים בית־אבא עומד בגבנו. אֶח, אֶח, בית־אבא.

אבא משכים כל בקר ועיניו טהורות ונגון בוקר בפיו.

– נגון בית־אבא – עלה!

ועלתה המיה מגומגמת מלבם, נגון מרוסק אברים, תחינה על רגלים עיפות וטענת חוצפה כלפי שמיא.

* * *

כך יושבים בני ירושלים על הארץ באמצע דרכם אל ההרים עד שמתנמנמות עיניהם בישיבתם. ובעינים מנומנמות רואים הם הרים־הרים מכופפים ראשיהם ומעבירים עצמם שורות־שורות דרך שער שכונתם המוטל לרגליהם.

וכיון שחכמים הם ומוחות חריפים להם לבני בניהם של התמימים, תופשים הם בידיהם שערות ראשם ומטלטלים עצמם בחזקה. מנערים עצמם מן התנומה ופוקחים עינים לראות עולם כמות שהוא. ובעינים פקוחות. כשגבם אל שער שכונתם, ממשיכים הם הליכתם לעבר הרים קרחים משופדים לרקיע.

 

א.    🔗

היה ערב ירושלמי נינוח. כוכבים מלוטשים ואפלולית כחלחלה צוננת. מסביב רבצו סלעים בשלוה מפויסת ועל סף פתחי חצרות ובפנות רחובות התנמנמו חתולים נסיכית. גלי רוחות פזיזים הפילו עצמם על ראשי תינוקות מחיכים. חלונות הוארו בזה אחר זה.

אטית התעבו צללי הגדרות. בא לילה. ליל רקיעים פתוחים וחלומות זהב.

בקעת המצלבה נסוכה אור־כסוף כולה. עצי הזית עומדים צפופים ומבליטים צמרות כסף־ירקרק בולטות לרקיע. ומן הרקיע הפתוח במעמקיו מרצדים כוכבי זהב לעבר זיזי סלעים מכונסים בצילם. גבעות שותקות, מדרגות־עפר ומעגלי־אור וצל סוגרים על הבקעה. והבקעה סגורה. פרושה מן הכל ומכונסת לתוך עצמה. רק שביל אחד לה, שביל היורד אל תוך־תוכה אל לב־לבה.

עולי חוץ לארץ שידעו הרבה על ירושלים קודם שעלו אליה, משהגיעו אל שביל הבקעה היו חוזרים ומספרים זה לזה את אשר ידעו מפי ספרים או ששמעו מפי אלה שקראו בספרים:

– עולי רגל צלבנים, שבנו לעצמם את המצלבה, התקינו שביל זה.

ובני ירושלים שידעו על עירם ממה שראו בעיניהם, משהגיעו לשביל היו אומרים:

– רצתה הבקעה להסגר על עצמה, בא שר של אהבה ופתח בה שביל למהלכים בלילות־אהבה מתרוננים בדמיהם.

 

ב.    🔗

בלילה זה הגיעו לשביל הבקעה אברהם גלאנץ, משה נפתלי ומרדי ישר. אמר אברהם גלאנץ את אשר בני חוץ־לארץ רגילים לומר, וכדרכו הוסיף נופך משלו על דברי אחרים ועשה דבריו ודברי אחרים מבריקים ומלוטשים. שאברהם גלאנץ, עוד בהיותו אברהמ’לי בן השו"ב שעל־יד קַרטוּס־בּרזה, היה מפליא בדבריו המפוקחים את רוב תושבי העירה. משעמד ברשות עצמו ונעשה בן־חורין מרשות אביו נעשו דבריו מלוטשים ומבריקים. עתה, שאפר אביו ואפר ארושתו עלו בארובות המשרפה ונתפזרו לכל רוחות העולם נעשו דבריו מבריקים ומרירים ומלוטשים.

תקע אברהם גלאנץ את עיניו החדות־זריזות בבקעה הרובצת פרושה לעצמה, כעכע וחיכך בגרונו, פתח פיו ואמר:

– צלבנים אלה שידעו להוציא לשרפה ולאונס, היטיבו לבחור לעצמם מקומות נאים בארץ הקודש. וראו נא שבילם הצנוע, המוליך לכנסיתם הטבולה באור כוכבים וחלומות זהב, כאילו מלאכי השלום של ליל שבת ירדו מן הרקיע והתקינו אותו. משמע, בשר ודם הבא מטיפה סרוחה ומהנה לבו בצעקות נשרפים־חיים, מיטיב להתקין שביל שלום לעצמו המוליך לפנַי ולפנים.

אמר משה נפתלי, ומצחו מתקמט והולך בשעת דיבורו ועיניו בצלו הארוך הרבה משני הצללים הרבוצים על ידו:

– משמע, יש אנשים שהברק יקר בעיניהם מן הזהב. אנשים אלה ודאי פקחים הם. ברם, טיפה של מרירות נִטַפטפה בדמם וזו ממררת פקחותם. ואומר אני – – –

זרק אברהם גלאנץ שתי ידיו כלפי מעלה. חזר ומשכן לגופו וחתך בצרידה רתחנית:

– רק שמנות הבשר שבחלום פרעה לעסו קשן ולא חשו במרירות. ורק טפשים מקנאים בחבריהם הטפשים מהם על שהם רואים את העולם נחמד ומתוק. וארכי־טפשים אלה מקנאים בחבריהם הגלמים על שהם רואים את העולם נחמד ומתוק. עד סוף השרשרת. עד גלמי־הגלמים. ולאמתו של דבר, מרירים הדברים.

נתחייך משה נפתלי חיוך של טוב לב, גלה טור שנים צחורות־נאות, ואמר בקול מפייס וסולח:

– סלח ומחל. לא נתכונתי כלל לעקץ. נתכונתי לכך: אנחנו השלשה, העומדים כאן לפני הבקעה, ורבים אחרים העומדים בכל מקום שהם עומדים, מודים אנו בלבנו כי עומדים אנו בחוץ. טיפה של מרירות חוסמת בעדנו את השער לעולם דברים הפשוטים, עולם דברים ואנשים שהוא העיקר בעולמות. איני יודע להשחיז דברים כמוך… ודאי הדברים מרירים. אבל אנו חיים בחוץ, גם מחוץ למרירות זו. אנו רואים את מה שאנו רואים באור המרירות שבנו.

משה נפתלי הפסיק לרגע שטף דבריו. נשם עמוקות והמשיך כמדבר אל צלו:

– בזמן מן הזמנים נשבר בנו משהו. אנו מתהלכים בעולם כמתהלכים בעיר זרה. מחצית מכל חכמת הכרסום־העצמי, מזמן קוהלת החכם עד ימינו, הריני נותן תמורת היכולת לעמוד בין העצים למטה, מתרונן דם מצפיה לחוה צחקנית העומדת להופיע. חוה נאה, פעורת עיני תמהון, פרומת צמות וחמימת חיוכים. ולעזאזל עם כל עולי הרגל הצלבנים. ישכבו בשלום במקום שהם שכובים.

המתיק אברהם גלאנץ קולו הצרדרד ואמר:

– חוה נאה – ענין אחר. צחקנית וחייכנית – לאו דוקא. בעלת צמות – אפשר. אך בעיקר נאה וחמימה וראויה. בעד “אגיל ואשמח” כזאת משלח גם אני לעזאזל תריסר אבירי צלבנים על גלימות הארגמן שלהם. בין עצים אלה או בין עצים אחרים, בכגון אלה לא מין העץ עיקר אלא מה שלמרגלותיו.

נתעגלו פניו העגולות של מרדכי ישר באפלה, שפשף ידיו השמנמנות ואמר בקול מתרצן והולך:

– כשהיינו ילדים היינו יוצאים בשעת בין השמשות את שער השכונה. באים לכאן ומיידים אבנים אל אחד הסלעים שקבענו למטרה. אבני קלעו תמיד אל זיז הסלע החד ביותר. כמה מאושרים היינו.

באמת, הרי סוד כל הדברים: מטרה לנגד עיניך ואבנים ביד. הכל – משחק ללא תכלית וללא חטוט נשמה. כמה טהורים היינו. למחרת חזרנו ל“חדר” ולנגונו הצובט של המלמד מליטא. כרסם הנגון את הכל. ניטל טעם המשחק, נתרצן העולם והמצחים העלו קמטים. עתה עומדים פרצופים ממושקפים וצוארים מעונבים, תמהים כי פעם עמדו במורד הגבעה וידו אבנים סתם כך.

מרדי ישר העביר ידיו על משקפיו ודבריו נתלהטו:

– כשסנטרינו העלו שערות חלב ונפרדנו מן ה“חדר” ומן המלמד, נפלנו לידי מלמד אחר. זה היה מלמד ליטאי מגולח פרצוף וגלוי ראש. וזה נשא נגונו במלים של לשון קודש על עולם האנשים ועל עולם היהודים ועל העולם בכלל. בין צללי עצים אלה כינס אותנו ונשא מדברותיו. אנו הקשבנו לוהטים ונבוכים. ומבטינו נוקבים את האפלה ומגלים את זיז הסלע שקלענו בו למטרה.

כך נקלענו ממלמד למלמד. ומאחורי חלונותינו משתרעת הבקעה. סלעים, אבנים, צמרות עצים. לא חזרנו יותר אל המשחק. הרכבנו משקפים והחילונו לשאת מדברות.

אמר אברהם גלאנץ:

– הרי אתה מדבר כאחד הגבורים בספרי המשכילים. ראיתי הרבה יהודים מגודלי פאות וזקן, שלא העלו בדמיונם כי אבנים נבראו כדי לידות אותן בסלעים. הם היו מאושרים וראו עולמם בחייהם. וראיתי כופרים בני כופרים, שלא ראו “חדר” ולא שמעו נגון של מלמד, והם עומדים בחוץ, כלשונו של נפתלי, נבוכים ואובדי דרך.

אמר משה נפתלי:

– רוצה מרדכי חברנו להשחיל כל פילי בראשית בנקב מחט, אך ללא נגון הגמרא. בימי המלמד ב“חדר” ובלילות ההרצאות המנוגנות בחורשה, היה מה שמלא אותנו. עתה אני מלאים עם עצמנו עד להקאה.

נתרטט פיו של אברהם גלאנץ ופלט בהתלהבות:

– אם אמת אין כאן, משל נאה כאן.

באחד מן הימים הפנו אנשים עיניהם לרקיע, ראו שהוא ריק, סלקו עיניהם מן הרקיע והפנו מבטם כלפי עצמם, ראו שידיהם ריקות. נתמלאו חרון על הרקיע שהוא ריק ובקשו לנשך בבשרם מרוב כעס. נתמלאו רחמים על עצמם שידיהם ריקות ובקשו לנשק לעצמם. מאותו יום מתהלכים הם בעולם, נושכים בשרם בשניהם ומנשקים בשפתותיהם את בשרם הנשוך.

הושיט משה ידו לשביל היורד אל לבה של החורשה ואמר:

– ילדים עיפים אנחנו. בלילה כזה אומר אני ללבי: צמאוני גדול מעיפותי. כמה נאה השביל למהלכים חבוקים ומלחשים מלות־חיוך קלילות זה לזו. הדור העולם ונאה. יש לילות ויש שבילים ויש נערות טובות־חיוך. שרק לא תתגבר העיפות על הצמאון.

הסב אברהם גלאנץ עיניו הזריזות כלפי משה נפתלי ואמר לו:

– פעמים אני תמה, האם תמים הנך, או מאוהב במלים של תמימים. אין קרני ירח ושבילים חרישים וחיוכים טובים משכיחים צמאון. אספר לך מלילה אחד, כשהייתי עדיין צעיר וצמא.

בבת־אחת פסקו אישוני עיניו התרוצצותם הבזוקה. קולו נתרך ומצחו המקומט נתישר הרבה.

– היה זה ליד קרטוס־ברזה, בקסרקטין של הצבא הפולני. היה ליל גשם ובוץ. כל העולם נראה כרצפת חדרי הקסרקטין – מזוהם ומופקר. צחנת זיעת רגלים ועשן טבק זול, קולות צחוק ונחירות, וערפל סתוי מלוכלך. אותו לילה לא ישבתי לכתוב אל נערתי טובת החיוכים. פסעתי בשביל הבוץ שלפני “חדרי” וקללתי בלא־קול. פסעתי הלוך וחזור בנעלי המסומרות וחרשתי בחמת רצח את הבוץ האפור.

היום חושד אני בעצמי כי אותה התרוצצות גלמודה ובודדת הסבה לי גם מעט קורת רוח. נו, לא כאותן בריות־חזיר גסות שבחדרי הקסרקטין, נתלטף לו לבי בחשאי, אני – חש בצער העולם ונחנק ממראה כעור.

כמה קל לך להאמין בעצמך באותם לילות צעירים וצמאים. כמה מאושר הנך שאתה רואה עצמך בודד ואומלל.

עוד אני מדשדש בבוץ ורואה את עצמי אחד נקי וטהור ואומלל, בעולם שכולו גס וכולו כעור, ומן הערפל האפור־דבוק הופיעה היא. כפרית צעירה וחמימה. גוף מתומר, חזה אמיץ, מתנים חטובות ומראה פנים – דם וחלב. היפהפיה הטריה קרבה אלי בצעדים בוטחים, גלתה שנים צחורות על רקע ארגמן מרטט, ושאלה בקול של ילדה טובה:

– האם לא קר לך בחוץ לבדך?

– קר לי בחוץ לבדי, עניתי. קולי רועד במקצת ומבטי בשפתיה המלאות. מצמצה היפהפיה בעינים בורקות ואמרה בתמימות נוגעת עד הלב:

– האין כאן מקום כלשהו להכנס אליו?

אותו לילה הייתי עדיין צעיר וצמא… אחר־כך באו לילות עם נערות טובות חיוך, שבילים חרישים, צמרות עצים טבולות באור כסף וחסד קרני ירח. התהלכתי מחבק ומלחש, ומלותי קלילות ופטפוטי כשל תינוק ושיחתי מרגיעה ומלהיבה. אך אותו לילה מלוכלך, על רצפת המרתפים המזוהמת הייתי צעיר וצמא.

וזכור לי מד, כמה רעדתי מפחד אותה שעה. ידעתי כי הלגימה עלולה לעלות לי בכמה שנים צעירות וצמאות. אבל כשהצמאון הוא צמאון של ממש והלגימה לגימה של ממש – לוגמים! לוגמים גם תחת שמים מסמורטטים, על רצפה מצורעת, ובשנים נוקשות מפחד.

אומר משה נפתלי בלבו: אברהם משקיע כל עצמו לשמוע את קולו, ואינו שומע את העצבות הגדולה העולה מתוך קולו. ואמר משה:

– ספור הזנונים אינו אלא מאשר את אשר לא הכחיש איש מימיו; קל יותר להזדהם בצוותא בתוך מרתף מאשר לעמוד בחוץ בודד ונקי.

זרק אברהם גלאנץ שתי ידיו באויר וחזר ומשכן לגופו. נער בכתפיו והרטיט בשפתיו ולא אמר כלום. אמר מדרכי ישר:

– כשהיינו ילדים היינו מתהלכים בחצרות שמאחורי גבנו. בידנו האחת פרוסת לחם ובידנו השניה קורט גבינה. כלנו אהבנו את הגבינה החריפה הבאה מן הבלקן. נושכים היינו בה בשנינו הצעירות בתאוה של ממש, ונהנים מן המלוח והמתובל הצובט את החניכים ומרַייר את הפה. אמא היתה משננת ואומרת: “לעיסה גדולה מן הלחם ופרור מן הגבינה”. לו היה קורט הגבינה כגודל הפת, ולו היתה הפת מצטמקת כדי קורט הגבינה – לוּ. אך נסים לא התרחשו כבר אז. פרוסת הלחם היתה כבדה וגדולה תמיד, וקורט הגבינה – כלשהו קטן הנראה בקושי, מצטמק מאליו ונאכל במבט.

הילדים הטובים שבשכונה אכלו כמצות אמא. התהלכו מתונים ומיושבים בדעתם, לועסים מן הפת וטועמים מן הגבינה. ולעיסת לחם אחרונה לפרור אחרון של גבינה. עתה מתהלכים הם ליד ביתם, הילדים הטובים ההם, ומלמדים לבניהם את ההליכה המתונה.

מרדכי הפסיק לרגע, הסיט משקפיו על חטמו וחזר והחזירן למקומן.

– לא כך עשו הילדים שקלעו אבניהם למטרה בזיזי הסלעים. אלה היו ראשית חכמה מנדפים עצמם מתחום ראותה של אמא. תוקעים עצמם בפינה הנסתרת ביותר שבשכונה, ופרושים מכל העולם עומדים נוגסים־נושכים בחריף־מלוח. אחר־כך באו רגעי הפרק של לעיסת הלחם היבש.

פרץ קולו המנוגן של אברהם גלאנץ:

– ואחד מעוגל פרצוף, שמנמן קצר רגלים, מעין חבית של טוב לב, לא היה באוכלי הגבינה? פרצוף פנים זה היה ודאי ראשית מלעיט עצמו בפת היבשה וחוסך קורט גבינתו הטובה לאחר־כך.

אמר מרדכי ישר:

– פרצוף פנים זה שפרצפת, ודאי פסות גבינתו מימי הילדות העלו עובש במקום שנאגרו. עדין מוטלות הן במקומן.

 

ג.    🔗

ביני וביני התעבו הצללים. רוח קרירה באה מן ההרים והחליקה על ראשי הגבעות וגלגלה עצמה על מדרגות העפר ועל ראשי העצים שבבקעה. התרעדו צמרות העצים והרוח חזרה וגלגלה עצמה אל ראשי הגבעות.

התכרבל אברהם גלאנץ לתוך עצמו מפני הצינה, הרים ראשו לשמים המכוכבים ואמר:

– שמים כאלה אין בחוץ לארץ.

נעץ מרדכי ישר את עיניו הממושקפות באברהם גלאנץ, העלה הבעה מגחכת על פניו ואמר בקול של שביעות־רצון־עצמית גדולה:

– כבר מזמן עמדו על כך עובדי המוסדות הלאומיים שלנו. הלכו אלה והדביקו את השמים הכחולים עם כוכבי הזהב של כל קופה של צדקה ועל כל כרזה של כנוס ואספה, וכשאתה רואה לפני עיניך את השמים הכחולים ואת כוכבי הזהב, אתה חוכך בדעתך אם הענין כולו אינו קופה גדולה של צדקה. אין לדעת, אפשר גם שם למעלה זקוקים הם מדי פעם בפעם ל“גמילות חסד” קטנה.

נער משה נפתלי את כתפיו כמי שמנער עצמו ממגע אצבעות לחות, הוריד עיניו לארץ ואמר בקול של כמיהה:

– הבה ונהיה כנים ותמימים עם עצמנו בערב זה.

אמר מרדכי ישר:

– כיצד מתּממים?

אמר אברהם גלאנץ:

– ענין זה אינו קשה ביותר. מהלך אתה ושותק עד שעולה על לבך דבר של תמימות. עלה על לבך דבר של תמימות – אתה פותח פיך ואומר אותו. לא עלה על לבך – אתה ממשיך הליכתך ושותק.

ובשעת דבורו הרים עצמו מן הסלע שהיה ישוב עליו והחל מפסיע אטית. קמו השנים ממקומותיהם והחלו לפסוע אחריו.

– ובענין זה מודה אני לדברי משה. אף שסבור אני שאין בידי שמים מכוכבים וצמרות עצים כסופות ורוחות הרים קלילות להשרות נימה אחת של יופי על פניה של חוה מכוערת, כשם שאין בכוחם לגרוע כמלוא הנימה מיפיה של אחת נאה וטעימה. כל הרוצה בכנות להתמם עם עצמו, ודאי השמים והכוכבים מסייעים בידו.

 

ד.    🔗

הפסיעו השלושה שותקים וצנועים. עיניהם ברגליהם הפוסעות ולבם להרי ירושלים מסביב, ובלבם שער שכונתם העקור. הפסיעו כמה שהפסיעו עד שהגיעו לקמרון אבנים ארוך; שער ברזל בקצהו ואפלולית צוננת טובה בחללו. קמר משה את גופו כלפי קרקע, עצם עיניו כזקני יראים בשעת תפלת שמונה־עשרה, שלף אצבעו בכוון עיניו העצומות ולחש:

– כאן היה מוטל מטבע של כסף, מטבע כסף גדול ומאיר כאוצר עולם.

משה יישר את גופו, פער עיניו העצומות, והמשיך ספורו בקול של אחד רואה המספר לעוורים את המתרחש לפני עיניהם:

– ואני אז ילד. ראשי מגיע למתני אבי, ובמתני אבי חגורה שזורה ממשי שחור, להבדיל בין מחצית גוף עליון למחצית גוף תחתון. אמא החליקה בידה האורירית על ראשי במסירות נפש גדולה, כדרך שאמהות המתהלכות בצניעות וישנות בטהרה יודעות לעשות. הקרינה עלי מבט טהור־טהור, נתנה פח הנפט בידי, ואמרה בקול של מסתירה ייסורים: “לך לחנותו של וולף ובקש ממנו בהקפה גלון נפט אחד. אמור לו שירשום בפנקס”.

הגעתי לקמרון אבנים זה. רוצה אני לאמר בין אבנים אלה, ליד שער זה. הקמרון עצמו אינו זה שהיה, חללו השתנה מזמן. הפחדים הערבים חדלו לרשרש בו. נתפרחה המתיקות שבצינה האפלולית. לא. לא זה. קמרון אחר לגמרי. וכאן, ליד קיר אבנים זה, התגלה המטבע. מונח בצניעות על הארץ האפלולית וקורן כאוצר גדול, כאוצר עולם.

גחנתי על המטבע והעברתי עליו אצבעותי הדקיקות הרועדות מהתרגשות. הרמתי את המתכת הקרירה בשוליה ולחצתי אותה בין שתי כפותי הזעירות. חזרתי ושמתי המטבע במקום שהיה מונח והסתכלתי עליו בעינים פעורות; במבט אחד מלטף עליו ובמבט אחד אוכל אותו. שעה ארוכה עמדתי גחון על המטבע, רחוק מכל מקום ופרוש מכל זכרון ומכל ידיעה. לפני עיני הפעורות הכסף המבהיק על רקע קטיפה אפלולית. אותה שעה ודאי שמעתי נגון מופלא הבא ממרחקים…

הקשיבו השנים לדבריו הלוהטים של משה ולא היו תמהים עליהם כלום. אם משום שנזכרו בדברים שעברו עליהם בימי ילדותם הרחוקים אם משום טבעם; תמיד נמשכו אחר דברי חלומות שתחלתם באור וסופם באופל.

– לפתע הלם לבי כתוף, המשיך משה מסומר למקומו, באצבעותי עבר רעד של קור גדול: וולף החנוני יגלה בעיניו החשדניות את המטבע בכיס מכנסי. יהיה לא טוב. נתקמטה נפשי בי והארץ נתעננה לפני עיני. יהיה לא טוב. מאליהם החלו אגרופי לקמץ עפר מן הארץ ולזרות אותו על המטבע. רכותי הלמו ולבי פעם כתוף ואגרופי נתמלאו עפר ונתרוקנו. כך פעמים, ושלש, וחמש. עד שזעה קרה כסתה את מצחי והאוצר נתעלם מן העין. במבטים מסומרים אל ערימת העפר עקרתי עצמי ממקומי ובזריזות גדולה החילותי לפסוע אל חנותו של וולף.

משה נפתלי עקר עצמו ממקומו והחל מפסיע בקצב הנגון שבדבריו.

– השעה היתה שעת בין השמשות, צנצנות הממתקים ומיני הקטניות הבהיקו מעל המדפים בברק חי ושותק, מכונסים לתוך עצמם ורואים הכל. שקי תפוחי־האדמה והקמח עמדו אדישים ושבעים. מאושרים שהם שקי ענק טעוני תפוחי אדמה וקמח. בקבוקי השמן והספירט עמדו מבוישים זה ליד זה כשורת חילים מנוזפים, ומן הפנה הדחויה הציצו מטאטאים ארוכי כלונסאות שכוחים מכולם. מעל לבקבוקי היין המאובקים הבהיקו מנורות הנפט שונות צורה ושונות גוון, ובסמוך להם עמד לו שקיק צנום ורפה מלא גבישי עמילן. ועיקר העיקרים – בפינה השמאלית ליד הפתח, שם עמדה חבית הנפט המבורזת. ענק כבד־גוף, בעל פה של נחושת ובטן של בת נפילים, שקנה לו מקומות מששת ימי בראשית, ואין שום כח בעולם שיזיז אותו ממנו. לפני החבית עמדה שורת פחים עלובי מראה ודהויי ברק כשפיותיהם המעוקמים לעבר הברז הבלום.

וולף עמד ליד החבית הגדולה כולו אומר רצינות וחשיבות כרב־מג העומד לפני מכונת כשוף. רגע מוריד עיניו לברז הנחושת, פותח פיו הקפוץ, ופותח בזהירות גדולה את הברז המבהיק, ורגע מקפיץ פיו ומפסיק בבת אחת את קלוחו המתרונן של הנוזל הלבן־אפור־כחלחל־כסוף. דממה גדולה משתלטת לרגע, ואחר הדממה קול שקשוק הנוזל ורעש פחים נבובים נדפקים זה בזה. לאט־לאט גווע קול תזוזת הפחים. דממה קצרה בולעת את אחרוני הרשרושים החלושים. ושוב קולח לו הנוזל השוצף ומתבעבע. שוב דממה גדולה ושקשוק פחים נדפקים.

משה מפסיק לרגע את דבריו, מעיף מבט חטוף לעבר השנים ההולכים לצדו, ומעלה חיוך דק על שפתיו היבשות מאד משום מה.

– אני שומע את קול קלוח הנפט ואת הרעש העמום של הפחים הנבובים. קולט את האפלולית שבחנות ואת מראה עיניו הבולטות של וולף העומד כבד־דעת, פוער פיו ובולמו, ובורז ומברז את החבית. וכל אותה שעה רואות עיני את המטבע המבריק מתחת לערמת העפר. כך אני עומד ורואה הכל וכוסס קצות צפרני בשני.

משנתקרבתי בסמוך־סמוך לחבית ופתחתי פי לאמר לו מה שצותה עלי אמא, תלה וולף את עיניו הבולטות בעיני. כל אברי נתרעדו עלי. רבבות מחטים דקיקים תקעו עצמם לתוך חוט שדרתי. ברק אור גדול חלף לנגד עיני: – מישהו עובר את קמרון השער, בועט בערמת העפר ומגלה את האוצר הגנוז. תמונה זו נשתטחה לנגד עיני באפלולית החנות, כשעיני וולף תקועות בעיני, תמונה ברורה ובהירה; רגל בועטת, עפר אבק מתרומם בחלל המקומר, ומטבע הכסף מתגלה.

זרקתי את הפח מידי מול רואותיו הבולטות של וולף. זנקתי בקפיצה־דליגה לעבר הפתח והתחלתי לרוץ בכל כוחותיו, כחץ מקשת, כצפור מכושפת. שורת הפחים נתרעשה ברעם מחריש אזנים. שנים שלושה נפלו מוטחים אל הרצפה בקול דפק חד ומצמרר. אשה זקנה נצטעקה בבהלה, ומחרוזת ספלי החמרן נתלשו מן הקיר ונתפזרו על הארץ.

וולף עזב את חביתו והחל רודף אחרי בקולי קולות. – “אֵי! מה גנבת?! חזור מיד! מה גנבת”?!

אני הייתי כבר גחון על ערמת העפר והאוצר המבהיק בידי.

כשחזרתי לחנות עוד עמדה המהומה בחלל. וולף השחיל בידים רוטטות את חוט המשיכה לתוך אזניות ספלי החמרן, ובפני האנשים עוד עמד תמהון המבוכה. אלה עמדו ותמכו ברגליהם את הפחים שלא יתעופפו לפתע.

משה שפשף ידיו זו בזו והושיט שפתיו לחיוך עצוב שעלה בהן.

קולו הומך ונשמע חלוש ונבוך, כאילו דועך.

– כשראה אותי וולף לא דבר ולא אמר ולא הניד עפעף. הקפיא אותי למקומי במבט עיניו הבולטות ושלה מתוך כיסי את מטבע הכסף. הסתכל במטבע שבתוך כפו והפליט בלחישה: “אמור לאבא שיתכבד בעצמו לשאת את הנפט שלו ואל ישלח לחנותי גנבים”.

זכורים לי הדברים עד לפרטי פרטיהם. וזכורה לי ביותר עמידה זו שעמדתי מול עיניו הבולטות של וולף. דממה גדולה השתאגה לתוך אזני והקפיאה עלי את כל העולם. רק עיני לא כבו בי. עד היום תמה אני מהיכן נטלו את כוחן הגדול. עיני עקבו פעורות ויבשות אחר המטבע הנשלה מתוך כיס מכנסי ונעלמת בתוך מגירת השולחן של וולף, ומשנתעלם המטבע החלו להקליח דמעות כבדות. ירדו הדמעות על כתנתי ומכנסי ונתדלפו בצלצול על פחי הנפט המוזזים לעבר הברז.

עד שחזרתי הביתה כבר שב אבא מבית הכנסת. ראה אבא את עיני הנפוחות ועמידתי העלובה והחל לשדל אותי בדברים מרגיעים. שמעה אמא את קולו של אבא ויצאה מבוהלת מן המטבח. ראתה פני, פכרה כפיה ונאנחה, והחלה ללטפני ברחמים.

בגרון חנוק ובעינים דמועות התחלתי לגמגם ספורי על המטבע בשער, ועל ערמת העפר ועל עיניו הבולטות של וולף. אבא שמע גמגומי דברי ומשך כתפיו בתמיהה. אמר: “אגש לוולף ואברר מה קרה שם”. אמא הושיבה אותי על כסא וקנחה דמעותי.

כשחזר אבא מן החנות של וולף היה הכל ברור לו. פניו היו זעומות וקול דבורו מתוק מן הרגיל: “מבין אתה בני, אסור לנגע במה שאינו שלך. מכאן ולהבא עליך לזכר דבר זה”.

זרם דמעות פרץ שוב מעיני ומלים שעמדתי לאמר נתמעכו בגרוני. בעיני הדמועות ראיתי כיצד חזר אבא ומשך בכתפיו. חשתי בלבי הלחוץ כי אבא מאמין במה שברור לו ואין בכוח מלותי הממועכות לעשות כלום. נשארתי יושב על הכסא ודומע כשבאזני מצטלצלים דברי אבא: “מכאן ולהבא עליך לזכר זאת”.

רצדו עיניו הזריזות של אברהם גלאנץ באפלה. זרק ידיו באויר וחזר ומשכן לגופו. שיכל אותן על כתפיו כמלפף עצמו, ואמר בקול של תבונה גדולה:

– צער בעלי חיים על ספורים הנאים מן האמת שישארו קטומי ראש. למען תפארת המליצה הבה ונתקין ראש לספור ששמענו. משה חברנו מתביש משום מה להחליק החלקה אחרונה על הדברים שהשמיע. נעשה זאת למענו ולמען שלמותו של ספור.

חכך אברהם גלאנץ בגרונו, הזקיף צוארו הארוך, והמהם בקולו כמי שמכין עצמו לשאת נאום גדול.

– נאמר כך: עמוקים שערי האמונה באדם, שהם מבוא לשערי אהבה המוליכים לשערי אמונה. ומשהוטחו שערי פרוזדור בפרצופך שוב אינך מגיע לשערי טרקלין. נשאר אתה עומד בחוץ.

רואים אתם איך זוהר ראשו של ספור. תואם אותו כיהלום בראש טבעת וכחבל בראש תלוי.

הנידו השומעים בראשיהם, חייכו חיוך לבן ועצוב והמשיכו הילוכם על אדמת ירושלים הקדושה.

 

ה.    🔗

פסעו השלושה כמה שפסעו עד שהגיעו לחלון מאיר באור גדול וקול שירה בוקע ממנו. הטה מרדכי ישר את כל עצמו לצד החלון המאיר, הטיל בו מבט חד ופתח בקול צרדרד:

– לילה עתה. שמים עמוקים מעל לראשינו וממולנו חלון מאיר וקול שירה. כך היינו מהלכים אז. ידי הקטנה אגרוף קפוץ ביד אבא החמימה. לילה מסביב וקול שירה וקול תוף בוקעים לקראתנו. אבא היה לבוש בבגדי שבת וכובע של שבת על ראשו. עיניו לחלון המאיר ופיו מפזמן בלחש “קול ששון וקול שמחה”. עיני לא ראו את האור הבוקע. ראשי שמוט היה כלפי נעלי פעורת הסוליה. אבא, שכל נגון היה כובש את לבו ומדמיע עיניו, מששמע קול נגון עולה שכח את כובעו הממורט ובגדו המרובב והלך אחר הנגון. אני, שקולי ערב היה וידעתי לסלסל בו כל סלסול וכל סלוד של תפלה ונגון, נדקרתי כבשפוד מלובן עם כל דשדוש שדשה נעלי פעורת הסוליה. לא ראיתי את האור הבוקע מן החלון ולא שמעתי את קול השירה. לבי היה לחוץ ומר, וכף ידי קמוצה ומאוגרפת. סוליתי התלויה ומתנודדת וקול טפיחתה בקרקע טשטשו עלי כל מראה וכל קול. פלא בעיני כי זכור לי מגע כף ידו של אבא ופזמונו שפזמן.

כך הגענו לחדר המואר באור גדול והמהדהד קול שירה וקול תוף… “קול ששון וקול שמחה”. אבא נשתלהב מקול השירה והדביק גופו למעגל המרקדים. אני העברתי בפני עיני את כל הנעלים שברגלי היושבים והמרקדים והתכנסתי לתוך הפינה הדחויה ביותר. בפינה, דחוי ומופרש מכולם, הרמתי רגלי מן הקרקע וטפחתי על הרצפה בסוליה הפעורה. קלטתי היטב את קול הטפיחה והורדתי את הרגל על הארץ. וכך שוב ושוב. חוזר ומרים רגלי, חוזר ומטפח על הרצפה, וחוזר ומוריד הרגל על הארץ.

השירה הלכה וגברה, הלכה ונשתלהבה. סלדו גרונות. רטטו אברים ורקעו רגלים. רעם התוף והמעגל המרקד הימין והשמאיל, עד שנתרטבו הבגדים מזיעה והנשימות נתקצרו. לאט לאט דעך קול השירה ומעגל המרקדים נתפרק חוליות חוליות.

סמוקי־פרצוף ומיוזעי־מצח הושיבו עצמם האנשים במקומותיהם. עברו נושאי הכיבוד בטסים מלאים מטעמים ומיני מליחה, נטלו היושבים ודחסו לתוך פיותיהם. פצחו זרעוני חמניות ולעסו קטניות ואכלו כעכים ודג מלוח כבוש. נשפו ונשמו וקנחו זיעת פרצופיהם בממחטות לחות.

אני עמדתי בפינה הדחויה, מטפח על הרצפה בנעלי הפעורה, וסוקר בעינים גדולות את המנורה המשתלשלת מאמצע התקרה ואת הפיות הלועסים, ואת הנעלים שעל הרגלים.

אפשר אילו היו נעלי שלמות הייתי מדביק את גופי הקטן למעגל המרקדים ומצרף קולי לקול השירה. אפשר. אבל נעלי הימנית היתה פעורת־סוליה. נשארתי מחוץ למעגל. דחוי בתוך פינתי חשתי בלבי הרך כי אני יחיד ובודד בפני עצמי. אין לי כלום עם כל אלה הישובים במצחים מיוזעים, נוגסים בדג מלוח מטפטף ודוחסים קטניות לתוך פיותיהם. בדרכנו הביתה נטל אבא את אגרופי הקפוץ לתוך כף ידו החמימה ואמר לי דבר של טעם רב ואמת גדולה. הלילה כשאני פוסע ברחובות ירושלים מחוץ לכל מעגל מרקד בעולם, יודע אני שהיתה זו אמיתו הגדולה של אבא ולא אמת שלי.

אבא היה עוד מיוזע מן הרקוד ושכור מן הנגון. עצר הליכתו, כפף ראוש מול פני ואמר בדביקות: “חזר הקדוש־ברוך־הוא על כל המתנות שבעולם לזכות בהן את בריותיו ולא מצא בשבילם טוב מן הנגון והרקוד. לו צרפת עצמך למעגל המרקדים ושרים לא היית זוכר את מנעליך הקרועות”.

מרדכי ישר הסיט משקפיו וחזר ויישר אותן על חטמו. הסתכל דרכן במבט של תמיהה גדולה כמי שפלא פתאם התגלה לעיניו. נשם נשימה עמוקה, החליק בידו על ירכו הימנית, והמשיך ספורו בקול הצנוע הרבה מקולו הרגיל.

– הרבה ימים והרבה לילות עברו מאותו לילה. כבר היה ברור לי שאבא הנו ילד קטן בעל זקן גדול ואני מבוגר ונבון שלא העלה שערות חלב על סנטרו. הנעל פעורת־הסוליה נשארה מוטלת על סף מעגל המרקדים. לא הלכתי עוד יד ביד עם אבא אל החלונות המוארים. לבדי עשיתי דרכי, מגודל בלורית ומנודה מתפילה ותפילין.

אותם הימים ישובים היינו לפני ספרים של משוררים מלאי צער וחכמים גדולי תבונה. יום יום ירדנו לדברי הספרים ומלאנו בחכמתם מלוא קבולו של הלב. כמה רחוקים היינו אז מאותו חדר מואר באור מנורה משתלשלת מאמצע התקרה…

יום אחד הופיע לפנינו המורה השנון שבין המורים. דבריו היו תמיד מלאי פקחות מבריקה וחכמה מושחזת, הוציא כנור מנרתיקו והחל לנגן בו. כולנו ישבנו פעורי פה, תמהים וקסומים. מוכי תמהון היינו מן המורה השנון העומד ומנגן בכנורו. נראה היה לנו דבר זה כמחוץ לדרך הטבע. משום מה דברים הדומים להם. ויותר מכך נדהמים היינו מן הנגון. לא קשר איש מאתנו את המורה השנון עם כנור ונגון או עם היוצא מן הכנור. הכה נגון זה על לבנו יותר מכל הנגונים ששמענו. נצטלצל רחוק מרחק גדול מכל הנגונים ששמענו בבית אבא.

אני ישבתי בין החברים והאזנתי לנגינה. לבי מלא התפעלות ודמעות עצורות בעיני. אושר גדול מלא את כולי, אושר של כאב מטהר. הרי קרה הנס. נפרץ המעגל. לא עוד בודד ומיותם בפנה דחויה. בתוך המעגל עם כולם. ליד שולחן אחד. בצל נגון אחד.

לפתע, עוד אני קשוב לצללי המנגינה ועורי מרטיט עלי מצנה כחולה הבאה מתוך תוכי, ורגלי הימנית נתרוממה מתחת לשולחן, כאילו יד לא נראית סחבה אותה בכוח כלפי מעלה. הגביה עצמה כלפי היד המושכת בקשת ונשלפה מול עיניו של המורה השנון. המורה נסר בקשתו נסירה ארוכה צמרנית וחתך את הנגון כחותך בסכין. צלילים אחרונים נשרו על הארץ ודממה מדהימה נשתלטה. כל העינים הופנו כלפי רגלי השלופה. נעצתי עיני ברגלי וראיתי… נעל פעורת־סוליה תלויה באויר. המורה הטיל את הקשת על השולחן בדפיקה רגוזה והכניס כנורו לנרתיק.

מרדכי הרתיע אחורנית את ידיו הצמודות לגופו. העביר קצה לשונו על שפתיו וסיים כמדבר אל עצמו:

– אבא היה גבור גדול או ילד קטן או שניהם כאחד. היה בכוחותיו להדביק עצמו למעגל מרקדים בבגד מרובב וכובע ממורט. אני, נעל פעורת־סוליה הוציאה אותי מן המעגל.

הנידו השומעים בראשיהם והמשיכו הילוכם בדממה.

 

ו.    🔗

הפסיעו השלושה בדממה, עיניהם ברגליהם הפוסעות ולבם לשער שכונתם.

עקר אברהם גלאנץ את עיניו הזריזות מן הקרקע, משך בכתפיו ואמר:

– איני יודע אם ענין זה מעשה שהיה, או אחד מן הספורים שספרת לעצמי בשעות של עמידה מחוץ לכל מעגל מרקד בעולם. בני אדם המהלכים הרבה בהרבה דרכים ומשא־עצמם כבד עליהם, מספרים לעצמם ספורים רבים כדי להפיג מלבם את אימת הדרך. במרוצת הימים מתרגלים הם לאימת הדרכים, מרגילים עצמם שלא לחוש במשאם, ומספרים ספורים שספרו לעצמם כדברים שבאו עליהם.

עתה, בשעה שאנו מפסיעים הרחק הרחק מבית אבא שנעקר ועלה בעשן, נספר זאת כמעשה שהיה. מחר נאמץ לבנו שלא לזכור אשר עלה על שפתינו. הרי כל החלונות המאירים והכבויים שהילכת על ידם ברגלי הילד שלך אינם עוד בעולם. והחנוני שמשש כיסיך ברשעות נשחט או נקבר בקבר שחפר בידיו. יכול אתה רק להעלות מכנסים עלובים על גופך, להתהלך במקום שאתה מתהלך, ולקבר כל זכרון שעולה בך.

אברהם גלאנץ עצר לרגע הליכתו. הרתיע כתפיו כמי שמנסה למלט עצמו ממקל חובטים, נעץ עיניו בלבנה הזכה, העלה חיוך צהוב של בר־מינן, והמשיך ספורו בקול שלא היה דומה בכלום לקול דבורו של אברהם גלאנץ.

– ביתנו היה דל ואביון. קרשים רפיפים, תקרה נמוכה, וחלונות תלויים בנס. ובאמצע הדרך מבית־הספר לביתנו עמד ארמון חלומות קטן; כתלים כחולים קורנים באור חמה, גינת פרחים ריחנים ועצים מצילים, חלונות גבוהים הסופגים את אור כל העולם, גדר אבנים חולמנית, כניסת גזית תמירה, דלת עץ אגוז אדמדמה־חומה ושְלָטון פליז קטן.

כל יום עובר הייתי על פני ארמון החלומות ואוכל אותו במבטים רעבים. מדי פעם מגלה בו פינת חמד אחרת וגוון יופי חדש. עומד מולו ומשתעשע בו כבצעצוע גדול, מקיף בעינים את כל־כולו בבת אחת וחודר במבטים לכל פינה דחויה ולכל מקום חבוי ונסתר. כך מדי יום ביום; מתקרב אל הבית בפסיעות מאופקות ובלב מהמה, סוקר אותו מתחילתו עד סופו, עוקר עצמי ממקומי בכוחות גדולים ובורח. בורח במרוצה מטורפת כמי שלסטים מזוין רודף אחריו.

כן, וזה העיקר; יותר מכל נמשך לבי אל שלטון הפליז המבהיק על הדלת השחומה. כל קרבן הייתי מוכן להביא כדי להעביר עליו את קצות אצבעותי הנצבטות למראהו. כמובן, לעולם לא העזתי להתקרב אליו עד כי לקרא באותיות החרוטות עליו. לא פעם הסית אותי לבי לפרוץ מעבר לגדר, להעביר את ידי הקטנות על השלטון המתנוסס ולברוח. אך תמיד התגבר בי הפחד הילדותי על המשיכה הילדותית. כשהייתי בורח מן המקום לעבר ביתנו היתה לי מין הרגשה משונה בקצות אצבעותי. ידים ריקות.

אברהם נעץ מבטו בידו התלויה ברפיון, טלטל ראשו והרעיד כתפיו, וחזר לספורו כמי שעיפות גדולה קפצה עליו ונמנמה את קולו.

– ביום אחד הדביק אותי גשם עז. עד שהגעתי אל הבית שבאמצע הדרך הייתי כולי מנטף מים ורועד מקור. המחברות שבידי נדבקו לספרים, ועל גבי זחלו נחשי מים. עד היום איני יודע כיצד קרה הדבר. לפתע מצאתי עצמי עומד ליד דלת עץ האגוז החומה ופני בתוך שלטון הפליז.

הרמתי ידי הרטובות־קרות כלפי המתכת הזוהרת… הן הרתיעו כמפני מכה נתכת פתאום. גל חום מצמרר עבר כל גופי, פי נתפער והאויר קפא מסביב. לפני עיני הקרועות שטחו עצמן אותיות שם משפחתי. עצמתי עיני היוצאות מחוריהן, העברתי עליהן אצבעותי המרעידות, וחזרתי ופקחתי אותן. האותיות לא נתפרחו. נשארו שטוחות על המתכת הצהובה ודוקרות עצמן לתוך רואותי. עצמתי עיני שנית והעברתי אצבעות ידי על השלטון. האותיות לא שינו צורתן ולא החליפו סדרן. ברור ומפורש – שם משפחתי.

שהות של יסורים גדולים עמדתי ליד דלת העץ. עיני קוראות וחוזרות וקוראות את אותיות שם משפחתי החרוטות על המתכת הנוקשה וידי מתרוממת לכפתור הפעמון וחוזרת וצונחת. נטפי מים נטפו מראשי אל בית צוארי, גלי חום וגלי קור עברו בי בזה אחר זה. אני עמדתי. עיני קוראות באותיות השלט, ידי מתרוממת לכפתור הפעמון וחוזרת וצונחת. לא! לא לחצתי על כפתור הפעמון. הסבתי ראשי לעבר גבי ועקרתי מן המקום במרוצה מטורפת. והיתה זו הפעם האחרונה שראיתי את הבית. מאותו יום התחלתי לעקף אותו בדרכי. הולך סביב סביב ומסב עיני מכוונו.

* * *

שמעו אברהם גלאנץ ומרדכי ישר ומשה נפתלי כל אחד את ספורו שלו ואת ספורי חבריו והמשיכו הילוכם בדממה על אדמת ירושלים הקדושה. הרימו עיניהם מן הקרקע, ראו את הרי ירושלים העוטרים אותה כעטרה גבוהה. הרהר כל אחד בלבו: ההרים רחוקים, והדרך ארוכה, והרגלים עיפות. נענעו בראשיהם זה לזה בברכת ליל מנוחה ופרש כל אחד אחר צלו המרקד לפניו.