ישב פעם לפני ר' עדו אחד מבעלי־המוסר ופיו – מגילת הגה והי, ו“שבעה הבלים” כנגד “הפרוזדור האפל, החומר העכור, הגוף החשוך” – – – משל, השכינה עצמה מייללת מתוך מיצר־גרונו של זה על ה“מדור שלה בתחתונים”.

וכשיצא, סח לפנינו ר' עדו:

– הוא בוכה והם בכו – הם, אותם גדולי ישראל. התזכרו? ר' אליעזר חלה. נכנס אליו ר' יוחנן וראהו בוכה. אמר לו למה אתה בוכה? אם על תורה שלא הרבית – שנינו: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים. ור' אליעזר אומר: על האי שופרא – על יופי זה שיבלה בעפר אני בוכה. ור' יוחנן עונה: על זה וודאי יש לבכות. ובכו שניהם".

“על האי שופרא”… על יופי גוף־גשמי זה. תפארת ריקמה־בשר־ודמית זו… פלא־חיים, פלא עושר־עניין, עושר־תוכן זה… פלא־עין־זו אשר לא תשבע לראות. פלא־אוזן־זו אשר לא תמלא משמוע… נס לב־זה הפועם, החש… נס־מוח־זה החושב, ההוגה – פלא עולם־בי, פלא־עולם־אני זה – – – הוא, איכה מופסק, מוּתז! איכה מושלך לבור־קבר להתפוררות, לבלייה, למק – – – וי, וי, איכה ואיכה – – – “ובכו שניהם”.

והבוכים, ר' אליעזר ור' יוחנן – הם הלא בודאי שהאמינו באמונה שלימה במעבר שמה, ל“עולם האמת, עולם הנשמות”. ובכל זאת… “האי שופרא. האי שופרא”…

ובבת־צחוק:

– האליגוריסטים שלנו, ממהלכו של פילון, נרתעו, כידוע, מקבל חלילה את המסופר בתורתנו גם פשוטו כמשמעו, בשבילם אין הכל אלא מזל, רמז. אברהם – הכוונה לצורה, לרוח, לנשמה. שרה – הכוונה לחומר, לגשם, לגוף… מילא, עי"ן פנים לתורה, וכל דור מצא ומוצא לו את הפנים שלו בה. אך גם לדידם, אברהם הן בא לספוד לשרה ולבכותה. משמע, הנשמה עצמה בוכה על התפרדות החבילה הזאת, על ניתוקו של זיווג־פלאי זה שלה עם החומר, עם הגוף הבשר־ודמי הלזה. הנשמה עצמה, הרוחנית, השמיימית, אבלה ובוכיה… כי כואב… כי צר. מאוד צר… וי, האי שופרא דבלי… האי שופרא – – –

ושבו תנו דעתכם:

– אמונה שלימה ב“הישארות הנפש”, בנצחיות־החיים שם, בעולם הנשמות… גן עדן התחתון. גן עדן העליון. נעימות־נצח בסתר כנפי השכינה, בצרור חיי־החיים. ועם זה, ולאחר הכול, גם לאחר הגאולה המשיחית – “אני מאמין באמונה שלימה בתחיית־המתים”!

זאת אומרת, שכל גאולה, כל אחרית, וכל פדות חסרה ופגומה, כל עוד אין בה התיקון גם לפרידה ולניתוק הזה. והתיקון האחרון, המלא והשלם, הוא בשיבת־שבותן של הנשמות מעידוני־עידוניהם שם, אל ההתלבשות שלהן הלזו, הארצית, הגופית, הבשר־ודמית… והדברים כידוע, אמורים אפילו באברהם אבינו: אף הוא – שוב אברהם אבינו שמכאן, ואף משה־רבנו, משה שעלה למרום – שוב “זה האיש משה”, כך ובכך יעמדו הם, יעמדו כל הנביאים, כל הצדיקים וקדושי־עולם ל“קץ הימין”, עת בוא ההתרחשות הקדושה־הנוראה של הסרת הלוט הנסוך עתה על הכל, של היגלוּת כל התעלומה הנשגבה שמבראשית ועד אחרית… "ונגלה… וראו כל בשר יחדו!

כל בשר! – – –

ומעתה הגידו! אמונה זו – “אני מאמין באמונה שלימה בתחיית המתים” – היש הימנון גדול יותר הימנה ל“האי שופרא”, לגוף הזה, לריקמה בשר־ודמית זו שלנו – האם יש?

כך סח לפנינו ר' עדו, והיתה תוגה הומיה. אי־מזה נישאו הדי צלילים רחוקים. ובדימדומים שאפפו הנצו זהרהורים – הנצו מפה ומשם – –