“שְׁלֹשָׁה סִפּוּרִים”— אָמַר קָצִין זָקֵן אֶחָד בְּחֶבְרָה שֶׁעִמָּהּ הָיָה מֵסֵב— “הֵם מִן הַסּוּג, שֶׁאֲנִי עַצְמִי, אָמְנָם, מַעֲנִיק לָהֶם אֵמוּן מָלֵא, אֲבָל אֲנִי עָלוּל לְהֵרָאוֹת כִּמְתַעְתֵּעַ, אִלּוּ רָצִיתִי לְסַפְּרָם, שֶׁכֵּן הַבְּרִיּוֹת דּוֹרְשִׁים, כִּתְנַאי רִאשׁוֹן, מִן הָאֱמֶת, שֶׁתִּהְיֶה מֻסְבֶּרֶת: אַף עַל פִּי כֵן, אֵין הַדָּבָר הַמֻּסְבָּר, כְּפִי שֶׁמְּלַמֵּד הַנִּסָּיוֹן, תָּמִיד לְצִדָּהּ שֶׁל הָאֱמֶת”.
“סַפֵּר־נָא”— קָרְאוּ אֲחָדִים מִן הַמְּסֻבִּים—"סַפֵּר־נָא! שֶׁכֵּן הַקָּצִין יָדוּעַ הָיָה כְּאָדָם בַּעַל לָשׁוֹן נְקִיָּה וְרָאוּי לְכָבוֹד, וְאֵין לְחַשְּׁדוֹ בְּשֶׁקֶר.
הַקָּצִין אָמַר מִתּוֹךְ חִיּוּךְ, שֶׁיֵּשׁ בִּרְצוֹנוֹ לִגְרֹם נַחַת־רוּחַ לַחֶבְרָה; אֲבָל הִצְהִיר שׁוּב מֵרֹאשׁ, כִּי בְּמִקְרֶה מְיֻחָד זֶה אֵין הוּא תּוֹבֵעַ בְּשׁוּם פָּנִים אֵמוּן בִּדְבָרָיו.
וְאִלּוּ הַחֶבְרָה הֶעֱנִיקָה לוֹ דַּוְקָא מֵרֹאשׁ אֵמוּן; הִיא רַק תָּבְעָה מִמֶּנּוּ לְדַבֵּר, וְהִיא הִקְשִׁיבָה.
“בַּמַּסָּע שֶׁל שְׁנַת 1792 בְּמִלְחֶמֶת הָרֵהִין”— פָּתַח הַקָּצִין— "הִבְחַנְתִּי, לְאַחַר קְרָב, שֶׁהָיָה לָנוּ עִם הָאוֹיֵב, בְּחַיָל אֶחָד, שֶׁצָּעַד צְעִידָה מְאֻשֶּׁשֶׁת, עִם נִשְׁקוֹ וְעִם צִיּוּדוֹ, בְּשׁוּרָה צְבָאִית, אַף־עַל־פִּי שֶׁנּוֹרָה בְּחָזֵהוּ. עַל כָּל פָּנִים רָאֹה רָאוּ אֶת הַנֶּקֶב מִפָּנִים בִּרְצוּעַת יַלְקוּט הַכַּדּוּרִים, שֶׁבּוֹ חָדַר הַכַּדּוּר, וּמֵאָחוֹר נֶקֶב שֵׁנִי בַּמְּעִיל, שֶׁמִּמֶּנּוּ יָצָא. הַקְּצִינִים שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ, בַּמִּקְרֶה הַנָּדוֹן, לְמַרְאֵה עֵינֵיהֶם, דָּרְשוּ מִמֶּנּוּ, דָּרוֹשׁ וַחֲזֹר, לְהִתְעַכֵּב וּלְהִשָּׁאֵר מֵאֲחוֹרֵי הֶחֲזִית כְּדֵי לְהֵחָבֵשׁ; אֶלָּא שֶׁהַחַיָּל טָעַן שֶׁאֵין הוּא חָשׁ כָּל כְּאֵב וְהִתְחַנֵּן שֶׁלֹּא יַרְחִיקוּהוּ מִן הַגְּדוּד בִּגְלַל יְרִיַת־רְמִיָּה זוֹ, כְּפִי שֶׁהוּא כִּנָה זֹאת.
עִם עֶרֶב כְּשֶׁהִגַּעְנוּ לַמַּחֲנֶה בָּדַק הַמְּנַתֵּחַ שֶׁהֻזְמַן אֶת הַפֶּצַע; וְהוּא מָצָא כִּי הַכַּדּוּר, שֶׁלֹּא הָיָה בּוֹ דֵּי כֹּחַ לְהַבְקִיעַ אֶת עֶצֶם־הֶחָזֶה, נִתַּז בַּחֲזָרָה אֶל בֵּין הַצֶּלַע וְהָעוֹר, שֶׁהָיָה גָּמִישׁ, וְהַכַּדּוּר גָּלַשׁ וְעָבַר אֶת כָּל הַגּוּף וּכְשֶׁהִגִּיעַ לְבַסּוֹף אֶל קְצֵה חוּט הַשֶּׁדְרָה חָזַר אֶל כִּוּוּנוֹ הַמְאֻנָּךְ הָרִאשׁוֹן וְיָצָא שׁוּב מִן הָעוֹר. וּפֶצַע קַל זֶה בַּבָּשָׂר לֹא גָּרַם לוֹ לַחוֹלֶה, אֶלָּא חֹם מוּעָט; וּלְאַחַר יָמִים מְעַטִּים בִּלְבַד שׁוּב צָעַד בְּשׁוּרוֹת הַצָּבָא".
“הֵיאַךְ?”—שָׁאֲלוּ כַּמָּה מִן הַמְּסֻבִּים נְבוֹכִים, וְסָבֹר סָבְרוּ כִּי לֹא הֵיטִיבוּ לִשְׁמֹעַ.
“וְהַכַּדּוּר? הַאִם עָבַר אֶת כָּל הַגּוּף בְּמַּעְגָּל?”
——הַחֶבְרָה הִתְאַמְּצָה הַרְבֵּה, כְּדֵי לַחֲנֹק אֶת פֶּרֶץ הַצְּחוֹק.
“זֶה הָיָה סִפּוּר רִאשׁוֹן” אָמַר הַקָּצִין, לְאַחַר שֶׁשָּׁאַף מָנָה רִאשׁוֹנָה שֶׁל טַבַּק, וְנִשְׁתַּתֵּק.
“בְּשֵׁם אֱלֹהִים!” — הִתְפָּרֵץ אֶחָד בֶּן־טוֹבִים — “אַתָּה צוֹדֵק; סִפּוּר זֶה הוּא מִמִּין הַסִּפּוּרִים שֶׁאֵין לָתֵת בָּהֶם אֵמוּן”.
“לְאַחַר אַחַת־עֶשְׂרֵה שָׁנָה” — הִמְשִׁיךְ הַקָּצִין —“בִּשְׁנַת 1803, הָיִיתִי מָצוּי, עִם יְִדִיד מִידִידַי, בְּאוֹתוֹ שֶׁטַח צַר שֶׁל קֶנִיגְשְׁטֵין בְּסַכְּסוֹנְיָה, אֲשֶׁר בְּקִרְבָתוֹ יֵשׁ, כַּיָּדוּעַ, בְּמֶרְחָק חֲצִי שָׁעָה, בְּעֵרֶךְ, עַל גְּדוֹתָיו הַגְּבוֹהוֹת שֶׁל הַנָּהָר אֶלְבָּה, גָּדוֹת הַתְּלוּלוֹת בְּיוֹתֵר, שֶׁמָּא בְּגוֹבַהּ שֶׁל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת רֶגֶל — מַחְצֵבָה. הַפּוֹעֲלִים הָיוּ נוֹהֲגִים לְגַבֵּי גּוּשֵׁי־אֶבֶן גְּדוֹלִים שֶׁלֹּא יָכְלוּ לָהֶם בִּכְלֵיהֶם הַשְּׁכִיחִים, לְזְרֹק גּוּפִים מִֻּצָקִים, בְּיִחוּד קַתּוֹת שֶׁל מִקְטָרוֹת, אֶל תּוֹךְ הַבֶּקַע וְהֵנִיחוּ לַכֹּחַ הַפּוֹעֵל בְּצוּרַת טְרִיזִים שֶׁל גּוּפִים קְטַנִּים אֵלֶּה לְהַתִּיק אֶת הַגּוּשׁ מִן הַסֶּלַע. וְהָיָה קוֹרֶה, שֶׁגּוּשׁ עָצוּם, הַמֵּכִיל חֹמֶר בַּעַל כַּמָּה אַלְפֵי רֶגֶל מְעֻקָּבִים, עָמַד לִנְפֹּל לְשֶׁטַח הַגָּדוֹת שֶׁל הָאֶלְבָּה, בִּתְחוּם הַמַּחְצֵבָה; וְכֵיוָן שֶׁהֶרֶף־עַיִן זֶה מְיֻחָד הוּא, בְּשֶׁל הָרַעַם הָרוֹעֵם וּמְהַדְהֵד בְּאֹפֶן מוּזָר בֵּין הֶהָרִים, וְעוֹד תּוֹפָעוֹת, הַנּוֹבְעוֹת מִזַּעְזוּעַ הָאֲדָמָה, יָצָאנוּ גַּם אֲנִי וַחֲבֵרִי בֵּין שְׁאַר תּוֹשְׁבֵי הָעִיר, יוֹם יוֹם, עִם עֶרֶב, אֶל תְּחוּם הַמַּחְצֵבָה, כְּדֵי לִהְיוֹת עֵדִים לְמַפָּל הַגּוּשׁ. וְאוּלָם, הַגּוּשׁ נָפַל דַּוְקָא לְעֵת צָהֳרַיִם, בְּשָׁעָה שֶׁיָּשַׁבְנוּ וְסָעַדְנוּ בְּמִסְעֶדֶת הַמָּלוֹן בְּקֶנִיגְשְׁטֵין: וְרַק בְּשָׁעָה 5 בָּעֶרֶב הָיָה לָנוּ פְּנַאי לָצֵאת לְטִּיּוּל וְלַעֲמֹד עַל הַנְּסִבּוֹת שֶׁבָּהֶן נָפַל הַגּוּשׁ, וּמֶה הָיְתָה הַהַשְׁפָּעָה שֶׁל מַפָּל זֶה; קֹדֶם־כֹּל יֵשׁ לָדַעַת, כִּי בֵּין קִיר הַסֶּלַע שֶׁל הַמַּחְצֵבָה לְבֵין אֲפִיק הָאֶלְּבָּה הָיְתָה עוֹד רְצוּעַת אֲדָמָה שֶׁמִּדָּתָהּ 50 רֶגֶל לָרֹחַב; וּבְאֹפֶן כָּזֶה נָפַל הַגּוּשׁ (דָּבָר שֶׁהוּא חָשׁוּב כַּמּוּבָן) לֹא בְּמֵישָׁרִין לְתוֹךְ מֵי הָאֶלְבָּה, אֶלָּא עַל שֶׁטַח הַחוֹלוֹת שֶׁל רְצוּעָה זֹאת. סִירָה אַחַת, שֶׁהָיְתָה בְּמֵי הָאֶלְבָּה, רַבּוֹתַי, זוֹ הָיְתָה הַשְׁפַּעַת הַמַּפָּל —נִדְחֲפָה מִכֹּחַ הֶדֶּף־הָאֲוִיר, שֶׁנּוֹצַר עַל יָדוֹ, אֶל הַיַּבָּשָׁה; סִירָה שֶׁמִּדָּתָהּ, בְּעֵרֶךְ שִׁשִּׁים רֶגֶל בְּאֹרֶךְ וּשְׁלוֹשִׁים רֶגֶל בָּרֹחַב, עֲמוּסָה עֵצִים, שֶׁהָיְתָה בְּגָדַת הָאֶלְבָּה מִמּוּל הַמַּחְצֵבָה; עֵינַיִם אֵלֶּה רָאוּהָ בַּחוֹל— מָה אֲנִי אוֹמֵר? —הֵם רָאוּ עוֹד לְמָחֳרָת הַיּוֹם אֶת הַפּוֹעֲלִים שֶׁעָבְדוּ עִם מְנוֹפִים וּגְלִילִים כְּדֵי לְהַחֲזִירָהּ מִן הַגָּדָה אֶל הַמַּיִם וּלְהַשִּׁיטָהּ בַּנָּהָר. דּוֹמֶה הַדָּבָר, כִּי כָּל נְהַר הָאֶלְבָּה (בְּשִׁטְחוֹ הָעֶלְיוֹן) יָצָא מֵאֲפִיקוֹ וְעָלָה עַל הַגָּדָה הַשְּׁטוּחָה הָאַחֶרֶת וְהִשְׁאִיר אֶת הַסִּירָה, כְּדֻגְמַת כְּפִיס עֵץ הַנִּשְׁאָר עַל שְׂפַת כְּלִי שָׁטוּחַ, שָׁעָה שֶׁמִּזְדַּעְזְעִים הַמַּיִם שֶׁעֲלֵיהֶם הוּא שָׁט”.
“וְהַגּוּשׁ?” — שָׁאֲלוּ הַמְּסֻבִּים— “הַאִם לֹא נָפַל לְתוֹךְ מֵי הָאֶלְבָּה?”
הַקָּצִין חָזַר וְעָנָה: “לֹא!”
“מוּזָר!”— קָרְאוּ הַמְּסֻבִּים, וְאִלּוּ בֶּן־הַטּוֹבִים סָבוּר הָיָה, כִּי הוּא מֵיטִיב לִבְחוֹר אֶת הַסִּפּוּרִים, הַמְּיֹעָדִים לְאַשֵּׁר דַּוְקָא אֶת הַנָּחָתוֹ־הַקּוֹדֶמֶת.
“הַסִּפּוּר הַשְּׁלִישִׁי”— הִמְשִׁיךְ הַקָּצִין— "אֵרַע בְּמִלְחֶמֶת־הַשִּׁחְרוּר שֶׁל הַנִּידֶרְלַנְדִּים, שָׁעָה שֶׁהַהֶרְצוֹג מִפֶּרְמָה שָׂם מָצוֹר עַל אַנְטְוֶרְפֶּן. הַהֶרְצוֹג סָגַר אֶת הַנָּהָר שֶׁלְדָּה בְּאֶמְצָעוּת גֶּשֶׁר־סְפִינוֹת, וּבְנֵי אַנְטְוֶרְפֶּן עָמְלוּ מִצִּדָּם, בְּהַנְהָלָתוֹ שֶׁל מְהַנְדֵּס אִיטַלְקִי חָרוּץ, כְּדֵי לְפוֹצֵץ אֶת הַגֶּשֶׁר הַזֶּה בְּעֶזְרַת מַבְעִירִים. כְּהֶרֶף־עַיִן אֶחָד, רַבּוֹתַי, כְּשֶׁסְּפִינוֹת שָׁטוּ לְמַטָּה לְעֵבֶר הַגֶּשֶׁר, רָאִיתִי עוֹמֵד לוֹ, שִׂימוּ נָא לֵב, נוֹשֵׂא־דֶּגֶל אֶחָד עַל הַגָּדָה הַשְּׂמָאלִית שֶׁל הַשֶּׁלְדָּה, סָמוּךְ לְיָדוֹ שֶׁל הַהֶרְצוֹג מִפֶּרְמָה; וְאִלּוּ עַכְשָׁו, מְבִינִים אַתֶּם, נִתְחוֹלְלָה הַהִתְפּוֹצְצוּת, וְאוֹתוֹ נוֹשֵׂא־הַדֶּגֶל בִּבְשָׂרוֹ דָמוֹ, עַל דִּגְלוֹ וְצִיּוּדוֹ, בְּלִי שֶׁנִּפְגַּע אֲפִלּוּ כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה, נִצָּב הָיָה כְּבָר עַל הַגָּדָה הַיְּמָנִית. וְהַנָּהָר שֶלְדָה, יוֹדְעִים אַתֶּם, בְּוַדַּאי, רָחָב כָּאן כִּמְטַחְוֵי־פָּגָז קָטָן.
“הַאִם הִשַּׂגְתֶּם אֶת הַדָּבָר?” “שָׁמַיִם, מָוֶת וְשֵׁד־־מִשַּׁחַת!”— קָרָא בֶּן־הַטּוֹבִים. ־ “Dixi!” — אָמַר הַקָּצִין, נָטַל אֶת מַקְלוֹ וְאֶת מִגְבַּעְתּוֹ וְהִסְתַּלֵּק.
“אֲדוֹנֵנוּ הַקָּצִין!”— קָרְאוּ הָאֲחֵרִים וְצָחֲקוּ — ״אֲדוֹנֵנוּ הַקָּצִין!" – הֵם חָפְצוּ לָדַעַת, לְכָל הַפָּחוֹת, אֶת הַמָּקוֹר לְסִפּוּר הַרְפַּתְקָנִי זֶה, שֶׁהוּא סִפְּרוֹ כִּמְסַפֵּר עֻבְדָּה מֻגְמֶרֶת.
“הָנִיחוּ לוֹ”— אָמַר אֶחָד הַמְּסֻבִּים— “סִפּוּר זֶה רָשׁוּם בְּנִסְפָּח לַהִיסְטוֹרְיָה שֶׁל שִׁילֶר, בְּפֶרֶק הַדָּן עַל יְרִידַת אַרְצוֹת־הַשְּׁפֵלָה הַמְּאֻחָדוֹת; וְהַמְּחַבֵּר מֵעִיר שָׁם בִּמְּפֹרָשׁ, כִּי סוֹפֵר אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת שִׁמּוּשׁ בְּעֻבְדָּהּ זֹאת, וְאִלּוּ הַהִיסְטוֹרְיוֹן, מִכֹּחַ וַדָּאוּת הַמְּקוֹרוֹת, וּמִכֹּחַ עֵדוּתָם הַבְּרוּרָה שֶׁל הַנּוֹגְעִים־בַּדָּבָר, נֶאֱלַץ לְסַפֵּר אֶת הָעֻבְדָּה הַזֹּאת”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.