חלוציות והתבססות / דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

(מהוויכוח בוועידת מפלגת פועלי א"י)

המושגים עלייה וחלוציות עלולים ליהפך לפראזה ריקה כשם שעושים פראזה ריקה מהמושגים הסוציאליים: מהפכה, מלחמת מעמדות וכדומה, אם משתמשים בהם בלי יחס וקשר למציאות ממשית, אם נושאים את שמם בהפשטה כסיסמה ערטילאית.

מה זאת עלייה? כשמדברים על עלייה אין לשכוח שיש גם יציאה. האניות מפליגות בשני הכיוונים, ובשניהם הן מעבירות נוסעים, ויש לא רק יציאה מן הארץ. יש יציאה מן העבודה, אעפ"י שנשארים בארץ. יש יציאה מהתנועה, מהאמונה, מהמפלגה ומההסתדרות. אם הדאגה לעלייה אינה כוללת דאגה שיתערו ויישארו העולים בעבודה, באמונתם הפועלית, אין זו דאגה לעלייה אלא פרנסה לחברת אניות.

בעלייה יש שני שלבים: השלב הראשון של דאגת העלייה – הכשרת הנער והנערה העברים לעבודה, לתרבות עברית, לציונות, לסוציאליזם, השגת רשיון עלייה בשבילם, והעלאתם לארץ. כאן מתחיל השלב השני – המכריע: לקיים את העולה בעבודה. לא רק להעסיקו – אלא להאחיזו ולהשרישו בעבודה. לא רק להכניסו להסתדרות, אלא לאזרח אותו בתוכה, להקנות לו לא מושגים קלושים, אלא להחדיר את נפשו בחזון ובהכרה של תנועת העבודה העברית, לקשרו לארץ קשר של קיימא, חמרי ורוחני; לאפשר לו הקמת משפחה מתוך קיום בריא בעבודה. זוהי דאגה לעלייה.

היש ניגוד בין עלייה זו לבין מה שקוראים תכלית והתבססות? האפשרית עלייה בלי מאמצים מתמידים לבסס את העולה בארץ? דאגה שאינה כרוכה בדאגה מתמדת להשריש את העולה בעבודה בתנאים אנושיים – אינה דאגה לעלייה.

איך קולטים עלייה? האם רק בזה שנכריז שהננו חלוצים לכל ימי חיינו? האפשר להקליט עולים בלי פעולת התיישבות חדשה, והרי ההתיישבות היא מאורע של עשייה והתרחשות אובייקטיבית ולא רק יחס נפשי סובייקטיבי, שקוראים לו חלוציות, אם כי היחס הנפשי, הרצון החלוצי, מסוגל לשמש גם הוא גורם חשוב ביצירת ההתיישבות. הכשרת קליטת העלייה היא בהרחבת ההתיישבות. רק זו קולטת עלייה. והתיישבות פירושה לא רק חקלאות, אלא יצירת מקורות פרנסה ועבודה חדשים, גם בכפר וגם בעיר, גם בהון לאומי וגם בהון פרטי, בין-לאומי וממלכתי. אין עלייה נקלטת רק מתוך השראה חלוצית בלבד. ע"י כך שכל חבר שלנו יהיה מוכן להתגולל במטתו יחד עם שנים-שלושה עולים חדשים, כאשר עושים זאת מתוך מסירות חלוצית רבה בכמה קיבוצים, לא תקלט העלייה. דרוש משק בשביל זה. המשק המתרחב בארץ הוא הוא המאפשר עלייה מתרחבת. אבל יש סכנה שהמשק הזה לא ישמש את העלייה – ומשום כך אני רואה את תפקידנו המרכזי לקליטת העלייה במלחמתנו על העבודה. בלי מלחמה מוגברת על עבודה עברית מלאה בכל רחבי המשק היהודי, הקיים והמתרחב, בלי מלחמה ספוגה הכרה, שזוהי שאלת השאלות של קיומנו ועתידנו בארץ, שאלת החיים והמות בשביל כל תקוותנו הלאומית – אין אנחנו ממלאים את חובתנו כלפי העלייה. אדמה להתיישבות פועלים, משקי עזר – הם אמצעים חשובים, חיוניים, אבל במרכז שאלת העליייה – במרכז שאלת הציונות – עומדת שאלת העבודה. עלייה, בנין ארץ ציונית, סוציאליות, מעמד פועלים, עם עובד – כל מה שאנחנו רוצים בארץ זו מתמצה בדבר אחד יסודי ומרכזי: עבודה עברית.

לא יכולתי לרדת לסוף דעתם של הטוענים מבין חברי הקיבוץ נגד הכיוון בהסתדרות – אם כוונתם לא היתה יצירת קומונה כללית של פועלי ארץ-ישראל; אבל הם אינם דורשים קומונה כללית – ויש להם נימוקים מספיקים לכך. מה הם דורשים איפוא? מה הם תובעים מפועלי הבניין, למשל? מהו הסטאטוס המיוחד שהם מציעים למקצוע זה, למען ישמש במיוחד לקליטת העלייה? הם דורשים שמקצוע הבניין יהיה “מפולש”, שלא ככל שאר המקצועות. הם דורשים קיום סקטור אחד במשק הארצי “פתוח” לגמרי, ללא קביעות העובד בו, ללא ריגולציה מאורגנת.

נניח שקיבלנו את דעתם. אין קביעות במקצוע. הנכנס נכנס והיוצא יוצא. זכותו של העובד בבניין לא תהיה כזכותו של העובד ב“נשר”, בעין חרוד. מה יתקבל? נגיד לעובדים במקצוע: ההסתדרות הפקירה את המקצוע הזה. אל תסמכו עליו. תעבדו בו זמנית. אם תרצו להתבסס, להקים משפחה – תחפשו לכם מקצוע אחר.

מה יהיה לאחר זה? נניח שחלק ישמע לנו. אבל מה נעשה לזה שיטען: קניתי לי מקצוע, ומקצוע לא ארעי אלא קבוע ומתרחב. לא בנקל עלה לי הדבר. אני בן 30 או יותר. יש לי משפחה. אני חייב להגן על קיומי. אם אין לי הגנה בתוך כלל הפועלים – אתארגן לשמור על מקצועי מחוץ להסתדרות.

וכאן אני בא עוד לנקודה אחת. הנמצאים אנו במדינת פועלים, שיש בידה להטיל את רצונה על הכלל מתוך כפייה ממלכתית, או הננו רק הסתדרות בתוך מדינה קפיטליסטית שאחרים שולטים בה, שחוקיה לא שלנו ושמשקה לא בידינו?

במדינת פועלים מספיק שהמועצה תחליט כך וכך. מיד תהא ההחלטה לחוק. לנו אין כוח כפייה ממלכתית. במשק קיבוצי, כגון בעין חרוד או בדגניה, הננו יכולים לסדר סידורים ידועים כרצוננו בגבולות המשק הזה עצמו. אבל רוב בניין ורוב מניין של 40 אלף הפועלים העברים בא"י עובדים במשקים שאינם ברשותנו. לא די לקבוע מה רצוי לנו.

הננו עומדים בקשרי מלחמה עם מעבידים. מהם – שאינם רוצים בפועל יהודי לגמרי. מהם – הרוצים בפועל יהודי, אבל בפועל לא מאורגן. מהם – המשלימים עם האירגון אבל בתנאי שהאירגון לא יתערב בסידורי העבודה. תארו לכם שנבוא לבעל “נשר” ונאמר לו, כי אנו רוצים להכניס מאה חלוצים חדשים לביהח"ר במקום הפועלים הקבועים. הוא יצחק לנו. איש גם לא מציע כזאת. הנגיד זאת לבעל הפרדס הגדול המעסיק פועלים קבועים? הנוכל לחייבו להחליף מדי חודש 10 מפועליו הקבועים?

מהי הכוונה בהכנסת שאלת העלייה בשאלת הקביעות בעבודה? מה המחלוקת?

יש מקצוע שעפ"י טבע ברייתו שונה הוא מכל שאר המקצועות. זהו מקצוע הבניין. העבודה מטולטלת וזמנית. המעביד אינו קבוע כבחקלאות או בחרושת, ויש תנאים אובייקטיביים המפלים לרעה את אירגון המקצוע הזה. אבל למה נַפלה גם אנו, במידה שהדברים נתונים לרשותנו, את פועל הבניין מפועל החרושת והחקלאות? הלא פועל בבניין גם הוא פועל. גם הוא חלוץ ועולה. הוא רוצה להישאר בעבודה ולחיות, להיות חבר בהסתדרות, להקים משפחה. מדוע נפלהו לרע מפועלי “נשר” והפרדסים? הוא הנהו כבר מופלה לרע ממילא, מחמת תנודות המקצוע, אך במידה שהדברים תלויים בנו, מדוע תחול עליו הפלייה גם במצדנו? במה גרוע חלקו? לו נתַנו לו את האפשרות היה גם הוא הולך לבית החרושת, להתיישבות.

מה טעם לדבר? טעם חברתי, מקצועי, מדיני?

המקצוע מעסיק אלפי פועלים קבועים. והוא איננו פסול עלינו. מדוע לא נארגן אותו ולא נָגן עליו במידה שווה לשאר המקצועות. אם משתוללים בו ניצול והתחרות והרס הוא מעכב קליטה. אי אפשר להשאיר מקום עבודה חשוב זה פרוץ ופרוע. העלייה לא תזכה מהפרצה אלא תפסיד, כשם שהפועל הנמצא כבר בארץ במקצוע זה נהרס מחוסר האירגון, ואינו נבנה מתוכו.

החלוציות וההתבססות אין סותרות זו את זו – אלא כרוכות זו בזו, ממלאות ומשלימות זו את זו.

תנועתנו קיימת על שני כוחות: על האידיאל ועל האינטרס, על החזון ועל הצרכים. אלה הם שני עמודי התווך שההסתדרות נשענת עליהם.

לא לגבי כל פרט ולא בכל מקרה יש התאמה בין החזון הכללי של התנועה ובין הצורך של היחיד. ויש מנסים למרוד ברעיון ובחזון לטובת עצמם. לפעמים הוא גם מצליח בדאגה לעצמו שלא לפי חשבון הכלל. לא תמיד יש התאמה מוחלטת בין צרכי הפרט והכלל. והפרט יכול במקרה ידוע להיות גם קיבוץ. היה מעשה שפלוגה אחת של גוף קיבוצי ארצי סירבה לתת לקבוצה שני מקומות עבודה לחדשים אחדים, אם כי ההסתדרות דרשה זאת.

אבל אין להסיק ממקרים בודדים אלה שקיים ניגוד בין צרכי הפרט בין צרכי הכלל. עוד פחות מזה אפשר להגיד שיש סתירה בין צרכי הפועלים בארץ ובין צרכי העלייה. אין הנחה כוזבת ומסוכנת מזו.

מהו הרעיון, האידיאל, החזון של תנועתנו? עליית המוני ישראל והתיישבותם בארץ. לא כמלאכים שאינם אוכלים ושותים ואינם פרים ורבים – אלא כבני-אדם. סיפוק צרכיהם האנושיים והבטחת קיומם הבריא והנורמלי, באופן שיוכלו להעמיד משפחות ולפרנס את ילדיהם ולגדלם לתורה ולעבודה – הוא התוכן החיובי והממשי של האידיאה. מבלי כך נהפך האידיאל לפראזה ריקה. האינטרס גלום בתוך האידאה, הוא מזדהה אתה. בקיימנו את האינטרס הממשי אנו מגשימים את האידיאה. בלי סיפוק אינטרסים האידיאה מתרוקנת מתכנה.

אבל יש לזכור שהאינטרסים הקיימים אינם מזדהים עדיין את האידיאה בשלימותה, ולא מתוך חוסר זהות גמורה בין האינטרס ובין האידיאה, אלא מתוך חוסר זהות בין האינטרסנטים המועטים, הנמצאים כבר בארץ ובין האינטרסנטים המרובים שעדיין לא הגיעו הנה. 40 אלף הפועלים הנמצאים בארץ הם רק חלק קטן של האינטרסנט הגדול שבו מטפלת תנועתנו. לא ארבע רבבות, אלא ארבעים וארבע מאות רבבות פועלים אנו צריכים להיות בארץ.

אילו היו כבר כל אלה פה – היתה מתקיימת זהות גמורה ומלאה בין האידיאה ובין האינטרסים; כרגע הזהות היא חלקית – אבל הזהות קיימת, ואין להפוך את יחס החלק לשלם ליחסי סתירה וניגוד.

אנו מחנה אחד. הדאגה להתבססות היא חלק מרעיוננו. ואין כל סתירה בין השאיפה לביסוס ובין השאיפה לעלייה. הסתירה מתחילה רק אם הביסוס נעשה מחוץ למסגרת הכלל, בלי התאמה לרצון הכלל ובלי עזר וסעד, הדרכה ופיקוח מאת הכלל. ואשם בסתירה יכול להיות גם הפרט וגם הכלל. הפרט – כשהוא פורק את עול הכלל, הכלל – כשהוא מזניח את דאגת הפרט. אני רואה סכנה בכל התיאוריה המלאכותית של סתירות וניגודים פנימיים, אימננטיים. במקום וויכוח עקר על סתירה מדומה זו עלינו לחפש דרך ומסגרת וצורה אירגונית להתאמה בין צרכי הפרט והכלל, בין צרכי הביסוס והעלייה; יש צורה אירגונית בתנועתנו המשמשת במידה מכסימלית את צרכי העלייה וצרכי הכלל – זוהי הצורה הקיבוצית והקבוצתית, המקיימת בתוכה מאה אחוזים של שיתוף ועזרה הדדית.

היש בצורה זו כוח חיוני בר קיימא? היש בכוח צורה זו להקיף את כל ציבורנו?

המציאות הכחישה את החכמים שפסלו את הקיבוציות בנימוקים, שהיא נגד הטבע האנושי ונגד חוקי הכלכלה. נתברר, כי נהפוך הוא. חוקי הכלכלה מגבירים את הקיבוץ. המשק הקיבוצי נבנה יותר טוב. כיבושי הקיבוץ והקבוצה גדולים יותר משל המתיישב הבודד. ואין זה נגד הטבע האנושי. אנשים יכולים לחיות בקיבוצים, לקיים משפחות, לחנך ילדים ולחנך יותר טוב מאשר המשפחה הבודדת. אין חולקים כבר על זה. אפילו מלאכים רעים ענו כבר אמן על הקבוצה, ולא משוגעים בודדים הם חברי הקיבוצים. הגופים הקיבוציים מהווים מחנה גדול, שהולך ומתרחב משנה לשנה, והוא כולל עכשיו כבר יותר מאשר מספר כל חברי ההסתדרות בהיווסדה. יש לתנועה זו המשך. הקיבוץ הכה שרשים בארץ ונעשה לכוח מוסרי מחנך רבבות נוער בגולה.

המציאות ענתה בחיוב על שאלת הקבוצה, אך גם ענתה – לאו. לבנות את כל תנועתנו על הקיבוץ ולהכניס במסגרת אחת זו את כל מעמד הפועלים – לא ייתכן. דבר זה ייתכן רק במשטר סוציאליסטי – אבל משטר סוציאליסטי לא יוקם רק מתוך התנדבות אישית. הקמת חברה סוציאליסטית טעונה כפייה ממלכתית.

אין צורה אחת הולמת לצרכי תנועתנו. עד כמה שהקיבוץ מגשים במידה מכסימלית עיקרוני הרעיון – ואני רואה במילואה את ברכת התנועה הקיבוצית – עליו להשלים עם העובדה המוכרחת והטבעית, שיש ציבור גדול שילך ויגדל, כקיבוץ עצמו, אשר לא יקבל על עצמו את הצורה הזאת. על הקיבוץ להשלים עם זה בלב תמים ולא לראות את החברים מחוצה לו כפושעים ונחותי דרגה. ההסתדרות בנויה לא על כוח כפייה, כי אם על רעיון וצרכים. ויש גבולות ליכלתה להטיל את רצונה על ציבור הפועלים.

הוצע שקופת החולים תנכה מהפועל המשתכר מעט תשלום קטן או שלא ישלם כלום ותתן לו יותר עזרה מלזה שמשתכר יותר. במידה ידועה הדבר הזה נעשה בקופת חולים – אם לא באותה מידה שהמציע רוצה בה, והצדק עם קופת החולים. כי אין ממלכה מאחוריה שתחייב את הפועל לשלם בין שהוא רוצה ובין שאינו רוצה בכך. קל להחליט על הטלת כל מיני מסים למטרות חשובות – אבל לא די בהטלת מס – העיקר גביית המס. וההסתדרות לא תגבה את המסים שהציבור אינו רוצה בהם, ואין להשתמש יותר מדי בשוט ההוצאה מן ההסתדרות. יש פועלים שלא אנחנו הוצאנו אותם מההסתדרות – הם הוציאו את עצמם. גדולה מצוות הפרוגרסיביות המדוקדקת של המסים; אך מצוות האירגון המעמדי גדול יותר. ואם מציעים לי ברירה – או פרוגרסיביות מדוקדקת וחוסר אירגון או אירגון ופרוגרסיביות בלתי שלימה – אוותר על הפרוגרסיביות.

עלינו לבחור תמיד דרך המאפשרת את אחדות המעמד, תחמירו בכל תרי"ג מצוות – אבל בתנאי שלא תפַלגו על ידי כך את המעמד.

תנועתנו חייבת לאמץ ולחזק את חלק התנועה שקיבל עליו את כל תרי"ג המצוות, את הקיבוץ. עוד לא עשינו הכל לתמיכת התנועה הקיבוצית והקבוצתית, ויש כאן מקום לתלונות צודקות. אבל בו בזמן חייבת התנועה לקיים את אחדות המעמד. בלי אחדות המעמד לא יתקיימו לא הקיבוץ ולא הקבוצה. אויבינו בנפש מנסים בכל הדרכים לסכסך פועלים בפועלים, ולאחר שלא עלה בידם להרוס את ההסתדרות הכללית הם מקימים פילוגים בין פועלים. הניתן יד למפלגים? גשו בחרדה לענין אחדות המעמד. על אחדות זו נשמור לא בגזירות, כי אם בהכרת המציאות הפועלית. לא תמיד אפשר להשפיע במקל חובלים. לא תמיד נכונה הדרך של הוצאה מן המחנה. אם לא תדע ההסתדרות לקיים את אחדות המעמד ולא תבכר אחדות זו על-פני דברים צדדיים, אם גם חשובים, נכשיל את התנועה.

בבואנו לקבוע דרך שתשמש חובה לכל ההסתדרות, עלינו לבדוק אם דרך זו מתיישבת עם שמירת אחדותו הכללית של המעמד. תנועתנו אינה צריכה ואינה רשאית להסתגל לחלקים הנחשלים והמפגרים שבתוך ציבורנו. אולם החלק החלוצי והמדריך שבתוכנו צריך לפעול לא בכוח הגזירה והכפייה, כי אם כוח הדוגמה החיה וההשפעה המוסרית. התנועה הקיבוצית מוכשרה למלא תפקיד חינוכי גדול בהסתדרות – אם תבין את נפש כל הציבור ואם תחרוד לגורל כל פועל בודד.

עלינו להפסיק את הוויכוח המכניס רעל לתוך שורותינו. בל נשכח שיש לנו לא רק חזית פנימית. אנו עומדים בפני חזית המעבידים – ודרוש לנו אירגון כולל ומקיף. אם נברר ונמצא שהסקציה המקצועית דרושה לחיזוק האירגון הכללי – לא נפסול את הסקציה בגלל אי נחיצותה או אי נוחותה לחברי הקיבוץ. עלינו לדון על שאלת הסקציה, כמו על שאלות אירגוניות אחרות, לגופן. השאלה היא, אם יש ברכה בהקמת הסקציות לחיזוק האירגון המקצועי ולביצור עמדת הפועל במלחמתו על הטבת תנאי עבודתו.

יש לי הכרה, כי אין להקיף את המקצוע במאה אחוזים ולקיים תעריפים מקצועיים הוגנים בלי אירגון התא הראשוני בכל מקצוע. המסגרת הכללית של ההסתדרות עולה על מסגרת כל הסתדרות פועלים בארץ אחרת. אך אין זה מספיק. דבר הימצאו של הפועל בתוך המסגרת הכללית של המעמד אינו מבטיח עדיין את אירגונו המקצועי. בלי ביצור המסגרות הפנימיות של כל ענף עבודה ומשלח יד, בלי פירוט אירגוני בתאי העבודה הראשוניים – יש סכנה שחישוקי אירגוננו יתפקקו ויתפרקו. מטעם זה אני מחייב את אירגון הסקציות. רק הסקציה מוכשרה להקיף במאה אחוזים את כל פועלי הענף שלה, ורק היא מוכשרה להכיר לכל פרטיו את הנעשה בסקציה. אבל יחד עם טיפוח הפירוט האירגוני בתאים הראשוניים עלינו לשמור על פיקוח מרכזי ושלטון הכלל המעמדי על כל חלקיו, כי רק בדרך זו נתאים את צרכי הפרט לצרכי הכלל ונצליח לשמור על האינטרס של כל יחיד מתוך שמירה על האינטרס והייעוד של התנועה.

ב חשוון תרצג [דבר 2276]