זלמן שניאור נולד וגדל בשקלוב, אשר על הדנפר. מסביב לעירו משתרעים יערות עד, שכיסו לפנים אלפי קלומטרים; הישובים בתוכו היוו רק איים קטנים בחלקות מוברות והקשר ביניהם היו הנהרות והנחלים.

את אויר היער על כל תעלומותיו ספג המשורר עוד משחר ילדותו כפי שמעיד בעצמו:

"לְרַגְלֵי יַעַר עָבֹת נוֹלַד אַלְמוֹן,

עַל חֹף הַדְּנֶפֶּר יַעֲלֶה זֶה הַיַּעַר…

אֶת יִרְאַת דִּמְמָתוֹ.

וְרֵיחַ אֲגָדוֹתָיו הֳרִיחָהוּ מִיַלְדּוּתוֹ"

(פרקי יער)

עיניו החודרות העמיקו ראות את כל שלל הגוונים שבענק הטבע הזה; אזניו קלטו את אלפי הקולות העולים מתוכו, ודמיונו חזה את כל מראות האגדות, שנרקמו מסביבו ובתוכו, אגדות שודדים, מלקוח הקוזקים, עלילות פליטי־הצרפתים, קדרות זהב הטמונות תחת אזוב זה, וגזעים קדומים אלה הם עצמות אדם ותרבות… (פרקי יער).

שפע רשמים אלה מילאו את חושי המשורר על כל גדותיו והתמזגו להרגשה אחידה אחת עם הקוסמוס כולו. רשמים אלה היפרו את דמיון המשורר, חידדו את חושיו, העדינו את הרגשותיו וסיגלוהו לראות בכל חליפות הטבע את גווני־גווניהם וביחד עם זה לתפוס את הנצחי והבלתי משתנה שבכל החליפות האלו.

מראות בראשית של הטבע הריהם בשביל שניאור לא רק גילויי ילדות קדומים וגם לא פרי השארה מיוחדת של מי שצלחה עליו הרוח ברגע זה, כי אם הטבע כולו הוא כספר הפתוח, בו קורא המשורר בכל זמן ובכל עת שמשקיף לתוכו. אין המשורר זקוק לרגעי רחמים של שיבה אל גן עדן הילדות, אף אינו צריך לצפות לחסד של השראה מלמעלה כדי לחזות מחזות אלהים, הוא גם אינו קשור בטבורו אל מקום מולדתו. כבן בית ואדון הוא מתהלך לו בגן העדן של אלהים הנקרא עולם, ביער אשר במולדתו או בהרים אשר בשוויץ הרחוקה ממנו; הוא יודע את כל מבואיו ומסתריו, ובכל אשר יציץ יחדור עד עמקי ההויה ויראנה מראשית התהוותה עד התגלמותה בצורתה האחרונה. אין שיחת חיות ועופות, צמחים וגם דוממים בשבילו רשמים רטרוספקטיביים מימי הילדות האנימיסטית, כי אם תפיסה פנתיאיסטית של אחד המזדהה עם כל ההויה ורואה בכל חליפות גווניה את האחדות הנצחית.

תפיסת הטבע שלו היא דינמית, אפילו את הדומם אינו רואה בדמותו הבלתי נעה של היום, אלא בהתהוותו הראשונית, בהתפרצו פעם לפני רבוא־רבבות שנים מתוך חיק מוצאו הראשון והוא אז סוער וסואן, משנה צורתו לרגעים, שואף לכבוש ולבלוע את כל אשר סביבו עד שמוצא מנוחתו הנוכחית, אבל גם עכשיו, בהתאבנותו, הַדומם לעולם לא יישקט, רק כבול הוא ומרותק למקומו על ידי כח עילאי המשליט את רצונו על איתני התבל וכובש זעמם ומרתקם אל מקומם.

וּשְׁלִישׁ הַמַּחֲשָׁבָה נִתְאַבֵּן

וְדֹם בֵּין עֲנַנִים וּמְצוּלוֹת

שׁוֹקֵט עַל תְּהוֹמוֹת יִתְרוֹמֵם

וּצְלָלָיו מְכַסִּים עֲרָבוֹת

לֹא יַחֲלִיף צוּרָתוֹ וּמְקוֹמוֹ

וּמוֹלֵךְ עַל שְׁתִיקַת־הָעוֹלָם

– הָרִים!

הם אינם גלמים דוממים, כי אם סמלים לתקופות שחלפו ולמהפכות שפרצו לפנים.

– “שרשרות כפים וסעיפים – הלא המה כתובות יחוסם מתקופות האש והנתר ודורות תנינים מעופפים… כל הר שן חית־אגדה – ועיני גולגולת כל נקרה, כל צחיה – נציב רעיון אכזר, כל צוק – גוש משטמה עולמית”. (שירת הנופלים ספר כ' עמ' נ"ה).

אך יש והנפילים האלה מתעוררים לתחיה ומתקוממים נגד שעמומם הדומם:

“ושוב פלח־סלע מתגלגל ומדלג מצוק אל חברו, האויר מתפוצץ לרסיסים ופיות הדומם נפתחים: צועקים כל החגוים, התהומות הפעורות תנהקנה, שואגות פחתים על טרפן: עוד סלעים! רעבות אנחנו! מחרחרים מטרות אבנים! הרחבנה את לועיכן ונמלאם!”…

בתוך שירת ההרים נשמעת שירת הנצח של החיים, אשר אין לו ראשית ואין לו סוף כי…".

"אֵין מָוֶת, אֵין חַיִים

וּנְכוֹנִים הַמֹּאזְנַיִם

וְצוֹדֵק הַדִּין.

בִּמְקוֹם קֵץ־הַכְּלָיָה

הַחַיִים מַתְחִילִים,

וּבַאֲשֶׁר הָרָקָב

שֶָׁם פְּרָגִים חַכְלִילִים…"

אך אם הדומם יודע רק להחשות, לחשוב ולשנוא או להתקומם ולהתגעש, אז הצומח חי חיים מלאים, בהם יש מאבק על קיום, קנאה, שנאה וגם אהבה….

…"אֲשֶֶׁר אֵלֶּה הָאֳרָנִים חַיִים: וַאֲשוּרִים כְּפוּלֵי גֶזַע – יְצוּרִים צוֹמְחִים…

פֹּה אוֹכְלִים הֵם וְשׁוֹתִים בְּמַחֲשַכֵּי עוֹלָם,

נִלְחָמִים עַל כָּל שַׁעַל עָפָר

וּבְפִיוֹת רַבִּים סְגוּרִים וּבְשִׁנַּיִם מְעֻקָלוֹת

יָרִיבוּ עַל הַמַּיִם…

וְכָל שִׁפְעַת עָלִים אֵלֶּה וַהֲמוֹן הַמְּחָטִים

עֵינַיִם הֵם מְשֻנּוֹת יְרַקְרַקּוֹת

אָזְנַיִם הֵם קוֹלְנוֹנוֹת מְחֻדָּדוֹת

בָּהֶן רַק זִיעַ קַל, גַּם חֹף הַסַּעַר יַאֲזִינוּ

בָּהֶן אִילָנוֹת רוֹאוֹת אֶת הַשָׁמַיִם…

(פרקי יער, תלו – תלח)

כבדומם ובצומח כן גם בבעלי החיים הטבע הנצחי מתגלם ביצרים בהגיעם להתפרצות.

למראה ההזדוגות של הלביא ללביאה עומד קל הצופים נרגש ומלא רגש קודש. והאספסוף –

וְהָאֲסַפְסוּף –

…לֹא יַחְמֹד לָצוֹן אִישׁ, פֶּה רִירִי אֶחָד לֹא יִתְנַבֵּל.

…אֵין זֹאת, כִּי בְּסֵתֶר חֲלֵב לִבּוֹ

יַשְׁוֶה הָאֲסַפְסוּף אִישׁ־אִישׁ אֶת רִפְיוֹן בְּשָׂרוֹ

וְאִישׁ אַהֲבַת אֵשֶׁת חֵיקוֹ הַפּוֹשֶׁרֶת

עִם חֶמְדָּה זוֹ מִדְבָּרִית וְעִם דַּם בְּרֵאשִׁית לֹא נֻצַּח עַד הַיוֹם…

מכאן הערצת המשורר לעשתורת – אלילת האהבה הקדומה. לכבודה הקדיש את ספרו האחרון “לוחות גנוזים”.

שונא הוא כל התנכרות לטבע וליצריו, כל צביעות מתוך כניעה לאלהות או לפקודות החברה, לנערץ מתוך שגרה, למוצדק מתוך אבטוריטה כל יכולה. הוא אינו מכיר בכבלים חברתיים אלה, מתמרד הוא נגדם. איש ריב ומדון הוא לשקרים המוסכמים של החברה, בוחל הוא ביחוד בהמון, שדעתו אינה עצמאית, הערצתו אינה מן הלב, כי אם הערצה הבאה מן הדעה המקובלת:

– וַאֲנִי מְאַסְתִּיכֶם בִּרְדָפְכֶם אוֹתִי כִּזְבוּבִים

וְאוּלָם כַּאֲשֶׁר תִּתְרַפְּסוּ – אֶמְאַסְכֶם עוֹד יוֹתֵר…

על כן יקר ונערץ בעיניו הוא רגש הפרא הבא אל לבו מבלי כל השפעה מן החוץ, אף מתוך התרשמות בלתי אמצעית מפלאי התבל ומכוחותיו נאדרים.

יש בהכנעת הפרא ובהתבטלותו בפני השמש הנאדר כוח קדומים, כוח איתנים מתפרץ, דוגמת נחל שוטף, התפרצות הר געש. שפתו המגמגמת הדלה במלים היא יותר נאדרת משפת המשורר הנערץ והמפורסם, שכל התפעלות מזריחת השמש היא מזויפת למרות המליצות הנאות, בהן מכסה הוא את ריקנות נפשו.

וְיִרְאָה עֲמֻקָּה מִנִּי תְהוֹם

אָז תִּגְבַּר בְּלֵב פֶּרֶא

וְתַאֲוָה גְדוֹלָה תֹּאחַז בּוֹ

הַקְרֵב לָאֵל זֶה כָּל יְקָר

וְכָל נַפְשׁוֹ עַל הַמִּנְחָה…

וְכֵן הוּא מְגַמְגֵּם הַפֶּרֶא:

וַאֲנִי לָךְ, הֵן כֻּלִּי לָךְ!

אֶל אוֹרָהּ, נוֹרָא וְאָהוּב.

מַה אִשֶּׁה לִי? מַה בָּנִים לִי?

מֶה אָכֹל – וּמֶה שָׁתֹּה?

אֶת הַכֹּל, הַכֹּל אַקְרִיב לָךְ…

וְאִם תֹּאבֶה – אֶשְׂרֹף גַּרְזֶן זֶה,

אֲזוֹרַי מֵעַל מָתְנִי…

אֶת כֻּלם קַח… יֶעֱרַב לָךְ

עֲמַל לַחְמִי – דִּישָׁוֹן רַךְ וָטוֹב –

וְאַתָּה נוֹרָא וְאָהוּב!

שירה זו מסבירה לנו את אש ההקרבה שהיתה מתלקחת בלב עמי הקדם ברגעי אקסטזה, שהיתה מביאה אותם לידי השתכחות והשתכרות גמורה… עד מסירת בניהם למולך!…

 

יחס האיש לאשה    🔗

באדם כבחיה אויבים המינים איש לרעותה ונמשכים זה לזה גם יחד. תשוקת האשה לגבר אינה פוסקת, אך ביחד עם זה גם דוחה אותה. הפחד מפניו כאותו פחד הנקבה־החיה מפני בן מינה הזכר. על כן כל עוד היא אינה מותקפת על ידי תאוות פתאום, הבאה עליה כהתפרצות הטבע, היא מתחמקת ובורחת וביחד עם זה מתגרה בבן מינה מתוך רצון נסתר לשלוט בגבר כל עוד היא שולטת על עצמה.

אֲנִי חַיָּה, רַק חַיָּה בַּת קְדוּמִים

אֵד – יַעַר עוֹד יִתְעֶה בְּמֹחִי

סָבְבוּנִי הַגְּבָרִים, צָרוּנִי

בְּחֶרְמִי חָכְמָתָם הַחוֹלָה

וְלִהְיוֹת כְּמוֹהֶם לִמְדוּנִי

הוֹי, טוֹב לִי לוּ פֶּרֶא תָּעִיתִי

עַד עַתָּה בְּדַרְכֵּי יְעָרִים

בְּלִי קִלְלַת – הָאַהֲבָה עַל רֹאשָׁהּ

בְּלִי כַבְלֵי מִשְׁפָּחָה מֻזְהָבִים

וְיוֹצְאִים הַגְּבָרִים בִּקְשַׁנִי

בְּדֶשֶׁא הָרָטֹב טַל־נֶטֶף,

מְרִיחִים עִקְבוֹת בֵּין שִׂיחִים

וּבְתוֹךְ הַשַּׁלֶכֶת בַּיַעַר:

וְכָכָה כִּזְאֵבִים צְעִירִים

בְּצוּדָם אֶת רֵיחַ פְּעָמַי

בִּמְאוּרוֹת שָׁם לַנְתִּי בַּלַּיְלָה…

וּבְמָצְאָם אֶת מִשְׁקַע זְרוֹעַי

וְאֶת גְּמָמִיּוֹת שָּׁדַי עַל עָלִים

רִפַּדְתִּי לִי לִיצוּעִי

וְאָנֹכִי מְצִיצָה, צוֹחֶקֶת

לְבִכְיָם מִבֵּין הַצַּמְרוֹת…

(האשה חלק א' עמוד רפ"ד.)

על כן אין לגבר דרך אחרת מאשר לכבוש אותה בכוח ולשעבדה כולה לרצונו. רק אם יש בו די כוח ואומץ להשליט רצונו על האשה, הוא משתלט עליה ומשעבד את גופה ונפשה גם יחד. ואוי לו לגבר מי שאין לו כוח השעבוד, הוא יהיה תמיד ללעג לאשה והיא תתנקם בו את נקמת מינה בכל כח כשפיה… אסתר ושיק ברומן “הקיסר והרבי” לא ידע לכבשה בכוח גבורתו, ויתר, היה עדין יותר מדי וכשניסה להשתלט עליה בכוח לא הצליח, עד שהסתפק במשרתת שלו ואסתר סופה שגרשתו. ההפך ממנה היה מנרי, בעלה המנוח, שהוא כבשה בכוח והתנהג אתה בברוטליות. היא שנאה אותו שנאת מות… ובכל זאת התגעגעה אליו ונשתעבדה לדיוקנו גם אחרי מותו.

אין לגבי שניאור אפשרות של אהבה ממושכת בין גבר לאשתו. יש רק התאוה, הבוערת ופועלת על שני המינים כל עוד לא סופקה, משסופקה באה במקום האהבה השנאה המתלקחת במשנה כוח ומקימה מחדש את החיץ הנצחי בין הגבר לאשה.

וְהָיָה כִּי יָבֹא יוֹם נִמְהָר

וְנָפְלָה הַקִּנְאָה רִאשׁוֹנָה,

וְזָחֲלָה הַשִּׂנְאָה אַחֲרֶיהָ

וְרָתְחָה הַמְרִיבָה בְּרַעֲלָהּ

וְגֻרַשׁ הַזּוּג מִגַּן־עֲדָנוֹ

הָאִיש וְהָאִשָּׁה גַם יַחַד…

(אנכי לא אסלח)

ארוטיקה של ז. שניאור היא רק לפעמים רחוקות קלה ומשעשעת כזו של טשרניחובסקי. ברוב המקרים האהבה פורצת אצל גבוריו כסערה משעבדת, שאינה יודעת גבול ונגמרת בנצחונו של הגבר…

אֲנִי מוֹשֵׁל בִּבְשָׂרָה כֶּעָרִיץ…

עַל גַּב עוֹר זֶה רָבְצוּ בְּנוֹת־חַוָּה עֲרֻמּוֹת,

אֲכֻלּוֹת הַחֶרְפָּה וּבַטּוּחוֹת כַּלְּבִיאוֹת…

וְאִם יַסֵּר יִסְּרוּהוּ הַצְּבוֹעִים וְשָׂחַק:

מִי יָרַח שׁוֹשַׁנָּה רַק אַחַת וְשָׂבַע?

מִי יִשְׁתֶּה מֵי מַעְיָן יְחִידִי כָּל חַיָּיו

אוֹ נְמָלָּה הָאָדָם כִּי יֶאֱהַב וְגָוָע?

(הדלת הלבנה…)

כזה הוא גם בפרוזה: נח וקטרינושקה ב“פנדרי”, מנרי ואסתר ב“הקיסר והרבי”.

רק פעם אנו מוצאים בכתביו של שניאור אהבה ממושכת וזוהי אהבת פנדרי למרי אשתו. ברם גם כאן ההתקרבות ביניהם מתוארת באופן השניאורי – כראשית שנאה ובוז, נסיון לכבוש את האשה בכוח, אבל באופן יוצא מן הכלל המנצחת הפעם היא האישה – מרי. היא המחונכת מדורות ברוח הצניעות אינה מתמכרת ככל הנשים לגבורתו המקסימה של נח, אך שומרת על רוחה וגופה. ורק בהשתעבד נח שעבוד גמור אליה ובהכנעו לפניה באופן מוחלט היא נותנת חופש לרגשותיה ונישאת לו.

 

שניאור בפרוזה    🔗

כבשירה כן בפרוזה עצום כוחו של המשורר הן ברוחב היריעות, שהוא מגולל לפניו והן בעומק החדירה לתוך נפשות גבוריו המתוארים. גושים גושים הוא נותן לפנינו את הגבורים על סביבתם. כבאפופיאה הוא מעביר לפנינו את בני דורו על בעלי בתיו ועמי ארצותיו, ביחוד את האחרונים.

נאמן להשקפתו על החיים הוא מתייחס בחיבה אל עמי הארצות. בהקדמה לנח פנדרי הוא שר את שיר המזמור ל“עמי ארצות” בדברים דלקמן:

…אַיֵכֶם, יְהוּדִים, גְרוּמים וּמוּצָקִים עִם מַגָּפֵיכֶם הַכְּבֵדִים, עִם סוּלְיוֹתֵיכֶם הַמְרֻבָּעוֹת וְעִם חָטְמֵיכֶם הָרְחָבִים וְהַשְּׁזוּפִים כְּשֶׁל אֲרָיוֹת?

זֶה קוֹלְכֶם הָעָמוּם, הָיָה הוֹלֵךְ כְּמוֹ מִתּוֹךְ פּוֹסְט רֵיק, וּבְעֵינֵיכֶם הַיַּלְדּוּתִיּוֹת – אוֹן הַחַיִּים הִשְׂתָּעֵר.

רֵיחַ יַעַר נָדַף מֵחֲמִילוֹתֵיכֶם, רֵיחַ עִטְּרָן וְעוֹרוֹת רֵיחַ פִטְרִיוֹת וְלֶחֶם סֻבִּין וּבְכַפּוֹת – דֹב מְיֻבָּלוֹת וּשְׂרוּפוֹת אֵלּוּ גּוּפָם, הֱיִיתֶם מַטִּילִים מַשָּׂאוֹת אֵימָה, שַׂקֵּי קֶמַח מְפַרְכֵי־גּוּף, אַרְגָּזִים מְלֵאִים בַּרְזֶל, עֲרֵמוֹת עֵץ וְלוּחוֹת־אֶבֶן – מִן הַמַּחְסָן אֶל הָעֲגָלוֹת וּמִן הָעֲגָלוֹת אֶל הַמַּחְסָן. כִּפְקָעוֹת צֶמֶר וְאֲלֻמּוֹת תֶּבֶן טִלְטַלְתֶּם אוֹתָם, וּבִמְחִי כַּף־יַד אֶחָד אֶל שׁוּק רוֹתַחַת מַכְנִיעִים הֳיִיתֶם סוּסִים מִשְׁתּוֹלְלִים אֲשֶׁר הִתְקוֹמְמוּ לִפְרוֹק רֶסֶן. “עַמֵּי־הָאֲרָצוֹת” הָיוּ מְכַנִּים אֶתְכֶם…

גַבָּאִים קְטַנִּים, שַׁמָּשִׁים שְׁבוּרִים וַחֲתָנִים סְמוּכִים עַל שֻׁלְחָן חוֹתְנֵיהֶם הִבִּיטוּ אֲלֵיכֶם מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה, חֶנְוָנִים שְׁפוּפִים, אַבְרְכֵי־פְּרוּטָה מְגֻהָצִים – אֲפִילוּ לִפְנֵי זִקְנֵיכֶם שֶׁהִגִּיעוּ לִגְבוּרוֹת לֹא קָמוּ וְהָיוּ פּוֹנִים אֵלֶּה בְּ“אַתָּה”, דֶּרֶךְ גַּסּוּת…

דְּלֵקָה כִּי תִּפְרֹץ בָּעֲיָרָה, בְּאִישׁוֹן לַיְלָה, אַתֶּם הָרָצִים רִאשׁוֹנָה בְּכֻתָּנְתְכֶם לְעוֹרְכֶם מְזֻיָּנִים בְּקַרְדֻמִּים וּבְקִלְשׁוֹנוֹת וְאַתֶּם הָרִאשׁוֹנִים לִקְפֹּץ לַלֶּהָבָה לְהַצִּיל אֶת הָרְכוּשׁ…

מְהוּמָה כִּי תִּפֹּל בֵּין יְהוּדִים וְגוֹיִים בְּיוֹם שׁוּק, רִיב כִּי יִתְלַקֵּח בֵּין כַּפְרִיוֹת גּוֹנְבוֹת וְנָשִׁים תַּגְרָנִיוֹת – אַתֶּם הָעוֹמְדִים בַּפֶּרֶץ, הִתְיַצֵּב וְסָכַךְ בִּכְתֵפֵיכֶם הָרְחָבוֹת עַל חֶנְוָנִים חַלּוּשִׁים, אַלְמָנוֹת מְרוּדוֹת: מוֹכְרוֹת דָּגִים וִיתוֹמֶיהָ.. וְאַחֲרֵי־כָּל – הֱיִיתֶם מְקַבְּלִים אֶת הַדִּין. וַתֵּלְכוּ לָשֶׁבֶת בְּמַאֲסָר. בְּעַד אֵלֶּה עֲלֵיהֶם הֲגִנּוֹתֶם…

בְּדוֹרוֹת שֶׁל רוֹכְלִים מְרוּדִים וּמוֹזְגִים נִדָּחִים – זוֹ גְּבוּרַתְכֶם הִמְלִיחָה אֶת "הַיַהֲדוּת הַחוֹלָה, לְבַל תָּרוּם בַּתּוֹלָעִים…

בשירה כן בפרוזה שניאור הוא אמן פלסטי לא בספורי עלילה, לא ברמזים וברמזי רמזים פסיכולוגיים, כי אם בתיאורם החיצוני הוא מבליט את גיבוריו. הנה, לדוגמה, פרצופו של טשורילה האסיר התליין שבבית האסורים:

"גוי גדול בעל שלש קומות, מין עוג מלך הבשן, אשר ראש אבטיח גודלו, קרח כולו; וזוג עינים ללא ריסים שטופות דם ושומן חזיר. ואישוניהן… לא היו אלו אישונים כל עיקר. עמד בהם אותו בוהק לבנוני המעיד על פושעים ומלשינם מטבע ברייתם. מין ערב של חוצפה פראת עם ערמומית נוקבת.

בפסיעות כבדות של קורות בית־הבד, שאינן נכפפות, בטש הלה ונכנס, ועל כל פסיעה שלו נענה ועלה צליל עמום של שלשלאות, שהיה כבול בהן מתחת לבד המסואב של מכנסיו האיומים – שק של פסים דהים לכל רגל. וזה סנטרו הרחב ותפוח, סנטר של שכור, בן־בנם של שיכורים, היה מסומר זקנקן עוקצני, אדמוני עם איי־שיבה, שלא עלה עליו התער זה כבר. ספיח טלוא זה שיווה לפרצופו גסות מיוחדת. של חרטום נובר בכל ואין לפניו כל מוקצה…"

משורות מעטות לפניכם על מהותו של אותו פושע על עברו וההווה שלו וגם על עתידו – נצח…

בכח שלמותו זה מזכיר לנו שניאור את מנדלי, אלא שהלז אמנותו הפלסטית נגעה רק בחיצוניות האיש ובתנועותיו הציבוריות הטפוסיות, שניאור עוד מוסיף לצורה החיצונית עד קו פסכולוגי מיוחד לאיש המתואר עצמו. לפעמים הקו מתבטא בסגנונו של הגבור באופן ביטויו ולפנינו נחרתת כל דמותו בשלמות.

אין כמותו אמן לתאר תמונות המוניות. כבתמונות הציירים הקלסיים (כגון “האסכולה” לרפאל, “הקרב” לסינטורטו), בהן כל דיוקן ודיוקן חי את חייו המיוחדים וכל הקבוצה ביחד. מאוחדת על עיון מרכזי אחד, כן אצל שניאור כל אחד ואחד הוא טיפוס בפני עצמו, אבל כולם ביחד מהוים תמונה אחידה.

קחו, למשל, את תמונת סעודת החברא קדישא. כל אחד מהסועדים מקיים את מצוות האכילה על פי דרכו המיוחדת – אינה דומה אכילתו של קושקה להבה הזולל והסובא לאכילתו של השמש המצומק, אבל כל הנאספים מקימים את מצוות “ויאכלו” באותה התלהבות של אנשים היודעים טעם הנאה מהחיים.

או תמונת המאבק בין היהודים והגויים בשקלוב. כל אחד מהלוחמים שבשני הצדדים אופן מיוחד ולפעמים גם מטרה מיוחדת לפניו. בעלה של קטרינושקה החייל שואף לנקום בפנדרי את נקמת עלבון אשתו. פלוני שכור שואף להנקם מהמוזג היהודי. רעל שנאה לכל יהודי מפעפע בדמו – כולם ביחד עיניהם ולבם להרס, לשוד ולרצח ולהתפרצות היצרים… גם מהיהודים כל אחד מגיב על פי אפיו של הפוגרום, אך כולם ביחד, הם קבוצה מלוכדת בהגנה. וברצון לוהט ללמד את בני חם הלכות דרך ארץ.

 

גישת המשורר לעולם הגויי    🔗

גישת המשורר לעולם הגויי היא יהודית מסורתית. קיים קו מבדיל בין יהודים לבלתי יהודים, בחינת אנחנו ו“הם”. אנחנו הננו עם המחונך מדורות, מאלפי שנים, ברוח המוסר והאהבה לאדם ולאלהים ו“הם”, שרק מן השפה ולחוץ קיבלו תורתנו ובזכות תורתנו זאת הם, כביכול, תובעים מאתנו את עלבון גואלם, נשארו בעצם אותם פראי היער, כמו שהיו אבותיהם הקדמונים.

פַּעֲמוֹנִים הוֹגִים רַכּוֹת כְּיוֹנִים בְּאַהֲבָתָן,

פַּעֲמוֹנִים נִדְהָמִים כִּנְמֵרִים עַל טֶרֶף

הֵן חַג הַיּוֹם בָּאִיִּים: לְפָנִים נוֹלָד

אִישׁ עִבְרִי בְּנַצֶּרֶת… הוֹי, עוֹלָם נָכְרִי, הֶרֶף!

מְצַלְצְלִים! וְלֹא נֵדַע אִם בָּכֹה וְאִם שָׂחֹק

לַעֲלִילָה זוֹ נִמְסֶרֶת מִקָּרוֹב אֵלֵי רָחוֹק,

מִפְְּרַאִים אֶל בְּנֵי־תַּרְבּוּת עַד לְסוֹף הַדּוֹרוֹת.

כָּאֵלֶה הֵם הַתַּרְבּוּתִיִים שְׁבָּהֶם. וְעַם הָאָרֶץ.

…וּבְקָר לָהֶם עַד מָוֶת וְנִשְׁמָתָם תִּשְׂבַּע שֶׁלֶג –

וְיָצְאוּ לָדוּשׁ בַּחֲלָשִים וּלְבַכּוֹתָם

בְּאֶגְרוֹפֵיהֶם הָאֲדוּמִים, אֲשֶׁר נָקְשׁוּ

כִּקְלִיפַּת הָאֳרָנִים כְּשִׁפְלָתָם.

וְאִם דָמָם חִוֵר, הִנֵּה יֶאֱדָם מְעַט וְיֵחַם

לְמַרְאֶה דַּם בְּנֵי הַמִּזְרָח נִגָּר וּמְפַעְפֵּעַ

עַל מִישׁוֹר עַרְבוֹתֵיהֶם הַמֻּשְׁלָגוֹת.

“עם הדומה לחמור” היו אבותינו אומרים לפעמים על עם הארץ, שהיה משרת אותם בימיהם השאננים, מחניף להם בבקשו מהם טובות, מגלה את כל שנאתו המפעפעת בכל הזדמנות: כמה שמחים האסירים הגויים בבית הכלא למראה עלבונם של האסירים היהודים, באיזו שנאה מתפרצת עוטה ההמון אל חנויות היהודים ביום שנאה ופרעות… (פנדרי)

לא אין לקוות לחסד לאומים, כי עוד בתרע"ג, שנה לפני מלחמת העולם הראשונה, חזה המשורר את “ימי הבינים המתקרבים”… והימים שבאו אחריהם אימתו את חששותיו…

 

סיפורי הילדים של המשורר    🔗

בספרות הקלסית שלנו העניה בילדות, – כי איזו ילדות ידעו אבותינו ואנחנו, בני הדור החולף? – בית אדוק, “חדר”, “רבי”, רצועה וכיוצא באלה דברים מנעימים – סיפורי הילדים של ז. שניאור הם תוספת חיונית. בהבדל מגבוריו הקטנים של מנדלי, שלום עליכם, הניתנים בעול תורה או דרך ארץ עוד משחר ילדותם, פורקים ילדיו של שניאור כל עול – אינם מצייתים לא לאלוהים ולא לאנשים טובים והולכים, לפי דעת מבקשי טובתם, בשרירות לבם. אך בגלל זה הם מלאים חיים ויצרים וגורמים לנו בהרפתקאותיהם שעות נפלאות של קורת רוח. הפרק על החזירים, על מרתף התפוחים, על אהבת הילד הראשונה הם מהיפים בספרות הילדים העולמית.

 

הרומן ההסטורי    🔗

עוד בשנות השלושים התחיל ז. שניאור מפרסם בעתונות האידית בליטא ובפולין קטעים של רומן היסטורי גדול “הקיסר והרבי”. עד עכשיו הופיעו ארבעה כרכים. הרומן הזה דן בסוף המאה השמונה עשרה וראשית המאה התשע עשרה. תקופת המעבר בשביל יהדות מזרח אירופה משלטון פולין לשלטון רוסיה. על התקופה הזאת של היהדות ישנם אמנם מיסמכים היסטוריים, אבל אין עדיין מחקרים היסטוריים – לא מונוגרפיות ולא עבודות יסודיות על מצבם הכלכלי והסוציאלי של היהודים ועל אחת כמה וכמה, שאין כל תאור אמנותי מהימים ההם. ספרות ההשכלה מתחילה רק מאמצע המאה התשע עשרה. משום כך היה זה אמנם מאד נועז מצד ז. שניאור לגשת לעיבוד אמנותי מקיף של תקופה מעורפלת זו. הוא העיז ופתר את הבעיה הזאת – עד כמה שמעידים ארבעת הכרכים המונחים לפנינו – באופן מוצלח מאד. ניכר שהסופר חקר את התקופה הנידונה באופן יסודי. שפע התמונות והעובדות המתוארות ברומן הן אמיתיות מבחינת התעודות ומפענחות פענוח הסטורי את הימים המעורפלים האלה.

לפנינו עוברת העיירה של הימים ההם על תושביה היהודיים ביחסה לאדוני המקום ולאכרים המשעבדים, הקהילה היהודית הראשונה בפטרבורג, הקבלנים היהודיים הראשונים, היחסים הראשונים בין בכ' היהודים לבין השלטונות, ועל רקע היחסים האלה הריב בין החסידים והמתנגדים על גבוריהם הראשיים – הגאון, בעל התניא, אביגדור והאחרים. ניתנים פה ושם פרקים מאד מוצלחים מחיי החצר הרוסית, אציליה ואישיה החשובים: סובורוב, פוטיומקין, דרז’בין, אלכסנדר הראשון, הנסיך צ’רטוריסקי ואחרים. במרכז הרומן עומדת הגיבורה הראשית אסתרקה היפה. נפש מורכבת של אשה שנפגעה בימי עלומיה על ידי יחסו הברוטלי של בעלה ונשארה פצועה כל ימי חייה, בעלת אופי עריצי השופכת את זעם נשיותה הנעלבת על מאהבה שיק, איש עדין אבל חלש. סוף סוף היא מסתבכת סיבוך לאין מוצא, מגרשת את מאהבה, הורסת את חייה וחיי כל הקרובים אליה. בהבדל מכל ספרי הפרוזה של שניאור אין הרומן הזה נתון פרקים פרקים בודדים ומיוחדים, שכל אחד מהם הוא ספור בפני עצמו והקשר בין כולם הוא רופף. ברומן הזה העלילה מתפתחת ועולה עם הגיבורה הראשית ויתר הפרקים משתלבים שילוב מלא בכל עלילת הרומן.

היריעה רחבה מאד ומקיפה את הבירה על חצר המלוכה, את ראשי המדינה, את החברה היהודית והבלתי יהודית של הזמן ההוא. התאורים הם נפלאים: כמה פרקים יכולים להיות דוגמה למיטב הספרות ההסטורית. הפרקים על הנסיך הנאור פוטיומקין, סובורוב, הצרים פבל ואלכסנדר הראשון, האציל המטורף זורין ואכריו המסכנים. המרד בגלל הבולבוסין, ולעומתם פרקי החברה היהודית: וילנה בימי הגאון, הגאון, ר' שניאור זלמן, המוסר אביגדור, ר' נטע, ר' יהושע צייטלין ואחרים הם מצויינים. אתה כולך מפליג לימים הרחוקים הללו ואינך מרגיש שהם מהעבר, כל כך הם חיים לעיניך. ברומן ההסטורי מגלה המשורר כשרון אינטואטיבי של סופר עשיר הרוח ורב השכלה שעינו החדה חודרת אל נבכי הסטוריה כבנבכי הטבע.

הפרוזה שכתב הסופר בעשרים שנות יצירתו לא בישה את שירתו, כאז כן עתה היא מגלה צדדים חדשים של כשרונו הגאוני.

חבל שהיא ניתנה בלשון העברית רק קטעים קטעים.

יינתנו לנוער שלנו בכלי עברי ספרי שניאור: המשך פנדרי, החלקים של הרומן “הקיסר והרבי”, כל סיפוריו הפזורים לעשרות בעתונות האידית. ידע הנוער שמחוץ לפישקה החיגר, מנחם מנדיל הבהול וכיוצא באלו הנפשות העלובות היו בגולה גם יהודים חזקים ושלמים עמי הארצות ויהודים אצילים דוגמת צייטלין ור' נטע וענקי רוח כבעל התניא והגאון – היתה יהדות עסיסית, מלאה חיים ופוריה, יהדות שהתחדשה בתקופות שונות, קמה ונעורה לחיים חדשים ונתנה יסוד לחיים המלאים שלנו בארץ. רק רשעת העולם כבלה את כוחות עמנו האיתנים במשך דורות, הצרה צעדיו ומררה את חייו והמיטה עלינו לבסוף את השואה האחרונה. ילמד עמנו לשמור בכבד את זכר יהדות הגולה ויזכור לעולם את העמלקים האלה, שיד רוצחים כרתו את ענפיה על שרשיה ומנעו את הטובה העצומה, שיכולה היתה היהדות ההיא להצמיח לעמנו ולכל העולם כולו.