כל דור ודור מצא ביטויו בשירת בן זמנו הנבחר. את דור ההשכלה על אמונתו התמימה ב“השכלה בת השמים” ביטא יל“ג, את מבוכת קדור הישן, שניתק מחיק המסורת ואל העולם הרחב לא הגיע, הביע פייארברג. את מרד בני תקופתו במסורת הגלות עורר ביאליק. ויצחק למדן הוא כנור ל”דור אחרון לשיעבוד וראשון לגאולה".
ייתכן שכמה משיריו יישכחו, כשם שתישכח גם שירת הזעם של ביאליק. יתכן שעוד דורנו עליז הנצחון ישכח וישכיח את קינות הזמן שחלף, אך לעולם לא נשכח לא אנו ולא בנינו אחרינו את “שירת הים”, שירת ה“אז ישיר”, שפרצה מתוך הפואמה “מסדה”. היתה זו כבשורה לחיים חדשים, בהתפרקות דורות מכבלי האין־מעש, היתה “מסדה” השלמה לשירת הזעם של ביאליק, שחרגה ולא יכלה לצאת ממסגרותיה, נשכה בשרה בשיניה, שפכה רוק בוזה על כבליה ולא באה על סיפוקה.
שירת “מסדה” בישרה בפעם הראשונה את שחרורנו מכבלי עצמנו, היתה זו בעיטה בגורלנו והתמודדות אתו ועם כל כוחותיו האיתנים:
1)
אֶל גוֹרַל – דּוֹרוֹת אוֹיֵב
חֲזֵה־קֶרִי בִּשְׁאָגָה הֻבְלַט שְָם:
“רַב”!
אָנֹכִי אוֹ אַתָּה
פֹּה מִשְׁפָּט אַחֲרוֹן יַחֲרוֹץ
הַקְּרָב!
או 2)
מָחוֹל מַסַּדָּה מִתְלַקֵּחַ
וּבוֹעֵר –
פַּנֵּה דֶרֶךְ גּוֹרַל דּוֹרוֹת
– הִזָהֵר
(מַסַּדָּה – הִתְלַהֲבוּת)
עם כל התום והאמונה ורעננות העלומים השופעת ביצירת “מסדה” אין בה כמעט כל רומנטיקה. דור העליה השלישית היה פיכח, כמעט סקפטיקן בחיים. יותר מדי הכזיבו אותו החיים. התלהבות חיבת ציון ותקופת הקונגרסים חוללו ע"י כל הזוועות שליוו אותה; ציננו את האמונה בישועתה הכל־יכולה לעמנו, ימי חמיל שנתחדשו באוקראינה ובכל רוסיה את המהפכה החדשה הגדולה (במסדה: לגואל האחרון עמ' יד)
הִנֵּה שָׂם מַסְוֶה חָדָשׁ וְאָדֹם עַל פַּרְצוּפוֹ הַנַּעֲוֶה וּבָלֶה –
קַרְנַוַל חָדָשׁ יַעֲרֹךְ בְּהֵיכָלָיו לְמַעַן גָּרֵשׁ הַשִּׁמָּמוֹן מִתּוֹכָם.
וְלָמָּה גַּם אַתּ בַּת־יִשְׂרָאֵל, נִתְעֵית לַקַּרְנַוַל הָאָיֹם?
יתכן שהתפיסה ההיסטורית של המשורר היא כאן יותר מדי צרת־אופק וצרת עין. אך לרגשות בן מסדה שברח ו“חבל על צואר” היא טבעית, אף כי לא מוצדקת. וצדקו אנשי מסדה בהגיעם לידי מסקנא, שבלי מסדה הגאולה העולמית בשבילנו לא תהיה גאולה.
אביונים ברוח, ריקים מכל אמונה באל ובאדם באו הלוחמים הראשונים אל אמם, מסדה.
"אַךְ אַל תָּבוֹזִי נָא, מַסַּדָּה,
לְשִׁירַת הָאֶבְיוֹנִים
עוֹד אוֹצַר אֶחָד אִתָּנוּ: חֵרֶף לְאַחַר – יֵאוּשׁ"
(מסדה, שירת האביונים)
כוח זה של אנשים נואשים היה רב כדי לחולל נפלאות:
"הָה, לֹא יָדַע נִין וְנֶכֶד לֹא יָבִין
מַה רַב הָיָה הֶחָזוֹן בְּדוֹר – לְלֹא – חֲזוֹן
וְכַמָּה שִׁירָה פָּרְחָה בְּמַעֲרֻמֵּינוּ הַשּׁוֹאֲגִים
בְּשַׁלָּכֶת"…
(ברתמה המשולשת עמ' מב)
ביחד עם המאוכזבים, הפיכחים והנואשים עלו גם נעורים רעננים, שתום האמונה עוד לא חלף מעל שפתיהם; כעולה רכה העלו את חייהם קרבן למסדה; כביכורים הביאו בשירה ובזמרה את עלומיהם למולדת הישנה־חדשה.
"בְּשִׁירָה וְתֻפֵּי לֶכָת, טְעוּנֵי כָּל טוּב, נַעַל לַחוֹמָה,
מְלֹא חָפְנֵי לְבָבוֹת זְהַב־חַלוֹמוֹת נָבִיאָהּ,
בְּכַדֵּי־נְעוּרִים מְלֵאִים דָּמִים רָבִּים נִשָּׂא
וְאֶשְׁכְּלוֹת־חַיִים – בַּכּוּרוֹת – בְּטַנְאֵי־אַהֲבָה,
הַכֹּל מִנְחָה לַקְּרָב וְקֹדֶש לְמַסַּדָּה!"
תום אמונתם בעתיד התמזג עם אמונת אבותיהם בעתיד ישראל, ומתוך השתלבות בשלשלת הדורות שרו בהתלהבות:
"לֹא נִתְקָה עוֹד הַשַּׁלְשֶׁלֶת,
עוֹד נִמְשֶׁכֶת הַשַּׁלְשֶׁלֶת
מִנִּי אָבוֹת אֱלֵי בָנִים…"
(מסדה עמ' לט)
היתה שירה זו הביאור הכי מוחשי והביטוי הכי קולע לרגש הגזע והשורש, שקשר אותנו אל המולדת; היה זה שיר ההתרוממות הנהדר ביותר שנוצר בדורנו זה. שרו אותו בעמק ובגליל הדיו נישאו על פני כל תפוצות הגולה וחדרו אל כל קיבוץ ותנועת נוער בכל עיר ועיירה.
ברם, אדמת מסדה הצחיחה ספגה אל קרבה פלגי זיעה, נחלי דמעות ודם ועוד לא הופרתה. מסרו הבנים לאמם הדלה את כל לשד עלומיהם, את כל רעננות גופם ונשמתם וריקים נשארו בעצמם וקרבנם לא נירצה.
"כִּכְלִי אֵין־חֵפֶץ־בּוֹ יִתְגּוֹלֵֵל לְרַגְלַי
גְּבִיעַ־נְעוּרַי הָרֵיק,
אֶת כָּל יֵינוֹ נָסַכְתִּי נֶסֶךְ־אֳמוּנִים
עַל סַלְעֵי מַסַּדָּה.
עַתָּה מְאוּם לִי לֹא נִשְׁאָר
וְצַר לִי, צַר לִי צָר
וְאֶכְבֶּה בַּמִּסְתָּרִים…"
(בכי, מסדה)
ויש מהם שכרע ונפל אל התהום, אחרי אבדו גם את אמונתנו בעתיד מסדה. גלמודים ועזובים נשארו לוחמי מסדה שנים רבות באין מושיע, באין ממלא את מקום הנופל. העם עמד מנגד והסתכל באדישות למאבק בני מסדה או פטר את עצמו בדברי קילוס שנפטרו מהשפה ולחוץ לנאבקים ולמתפתלים ביסוריהם:
"נִפְזָר הָעָם? וּמָתַי לַעֲלוֹת נִקְהַל?
מִי בָּדָה בְּדָיָה זוֹ וַנַאֲמֵן לוֹ
אֵין זֹאת כִּי שְׁכֵחוּנִי שָׁם לְמַטָּה
אֵין זֹאת כִּי נִפְזָר כָּל הָעָם לְאֹהָלָיו… וַיִשְׁכַּח לוֹחֲמָיו"
(שכול מסדה עמ' עב)
וגם אלה שעלו והתיישבו בארץ לא לשם עבודה, מאבק וקרבנות עלו, רק:
"שִׁמְעוּ יֵשׁ שֶׁבֶר בְּמַסַּדָּה, יֵשׁ קְרָב
וַיָבֹאוּ לִהְיוֹת הַמְאַסֵּף פֹּה לַמַּחֲנוֹת
וְלֶאֱצוֹר בִּזַּת הַקְּרָב…
…וְהָיָה אִם יֶחֱזַק הַקְרָב וְאֵימִים יְהַלֵּךְ
גַם עַל יוֹשְׁבֵי מַטָּה –
וּלְאַרְצוֹת – מִבְטָח יַפְלִיגוּ…"
(שכול מסדה עמ' עד)
ובכל זאת – אם משום שזה ניצוץ מאמונת אבות קדומה, או יצר הקיום וחפץ החיים הוא שדחף אותנו לפנים, להתקדמות ולנצחון – לא פגה האמונה בלב מגיני מסדה…
"וּבְכָל זֹאת… כֵּן, אֲנִי יוֹדֵעַ!
אוֹתוֹ כַּבִּיר נֶעְלָם שֶׁלַּעֲלוֹת צִוָּנוּ
לָרֶדֶת לֹא יִתֵּן….
הוּא קוֹרֵא: עֲלֵה, עֲלֵה,
וַאֲנִי עָיֵף…. אֵין כֹּחַ… לֹא אוּכַל…
וּבְּכָל זֹאת, עַל כָּרְחִי
אֶעֱנֶה אָמֵן!"
(מסדה גלוי, עמ' פז)
“מסדה” הסעירה את לב הדור כולו, הכתה גלים והגיעה עד אחרון הקורא העברי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.