II 🔗
(על יד ארון המת בת“א, בכ”ח טבת תרפ"ז) 🔗
על במתנו הלאומית ועל במתנו הספרותית – חלל. לא חלל כפשוטו, אלא כפרושו בזמן מאוחר: חלל ריק. בפני ארונו של א“ה אסור לגזם ודרוש להשתמש בלשון זהירה כדרכו של א”ה עצמו. עלינו לומר את האמת, כי החלל הזה הורגש בינינו זה כמה שנים, לא מיום שנעלם ר' אשר גינצבורג, אלא מיום שנעלם א“ה, מיום שנפל עטו מידו הכושלת של מורה וחושב המחשבה הלאומית שלנו, חשנו את החלל. ומי יודע עם נמלאהו. פרשת חיים אחרונה מספר חייו של כל אדם גדול הוא כמו סופו של ספר-התורה: כתובה בדמע, ולא כתובה – אלא מכתיבים אותו, כמו שמשה רבנו היה מצווה לכתוב. ויש מנהג שבשעת סיום התורה משאירים אותיות חלולות כדי שימלא אותן הקהל, והממלאים משלבים באותיות אלו את שמותיהם. זהו סופו של כל ספר חיים קדוש ונעלה שהפרשה האחרונה שלו משולבת עם שמות אחרים ושמו מטושטש ע”י כך. יש בזה נחמה, מפני שזה משמש כעין מעבר לחיים שבאופן בלתי-ניכר הם מתמזגים עם אותם החיים שבשבילם חשבו והגו. היתה לנו נחמה כי אותו א“ה שנשאר בסוף ימיו אחד מישראל, ר' אשר, הרי הגלגולת שלו, הגדולה, היתה צפה מכל ספר חדש. ונחמה היתה לנו, שסיומו של ספר שהיה מרכזי של כל הדור, נעוץ בתחלתה של פרשה חדשה. ברוח הקודש שלו נתן לנו את החוליה המקשרת את חיי שלשים השנים הקודמות עם החיים החדשים שלנו, זהו המעבר – בין משה ויהושע. א”ה עמד ברגל אחת על מפתן שלשים השנים הקודמות והוא היה מלוה את התקופה החדשה בשחוק-פניו, במעט הנחת עד כמה שזכה לראות בעיניו, את אשר לא זכו לראות אולי גדולים וטובים ממנו. זה הנעים מעט את מרירות ימיו האחרונים, והנעים גם לנו את ימינו.
לא כולכם זכיתם להיות במחיצתו של א“ה בשלשים השנים האחרונות, אותן השנים הממלאות רטט של קדושה בזכרון, אותן השנים שגם הוא היה מדבר עליהן ברגש כבוש, באותן שלשים השנים בגולה, באודיסה. מי שזכה לעבוד עמו יודע מה היה א”ה בתור איש ומה היה לדורו ולחבריו ולכל הקהל שנתגדל ונתחנך עליו, רק אלה יבינו אולי מה ערך האבדה בשבילנו. אבל כמו שאמרתי כבר: האבל התחיל כבר לפני עשר שנים כשנעלם א"ה מן הספרות, והאבל הזה של עכשיו הוא רק סיום. בכל הזמן הרגשנו שהחלל שהשאיר לא נתמלא, כי בטרם שנעלם היה איש בתוכנו.
אחד-העם לא אהב לפעמים את השם “סופר”, אבל הוא שהביא את הכבוד לסופר העברי, את הכבוד לספר העברי, למלה העברית, ואנו נעשינו על ידו מכובדים גם בעיני עצמנו. כי ידענו שנכנסנו לספירה אחרת ממה שהיתה לפני זה, כבוד העם העברי וכבוד הספרות נקשרו פתאום בשלשלת הספר והספרות בכל הדורות, כי עד אז דנו את הספר החדש כמו “ביכעל”, ומאז נקשר עם כל אוצרות המחשבה וההרגשה העברית בכל הדורות. הוא שהשוה אותנו עם כל הדורות הוגי-המחשבות. הוא שהרים את כבודנו ושנתן לנו אפשרות לבנות את חיינו בסדר חדש וליצור אורח-חיים חדש. הוא נתן לנו זכות זו והוא נתן לנו רעיון מרכזי שאיננו דבר של רשות. כל אדם מישראל צריך באופן כזה לצרף את חייו לחשבון לאומי. בו, בא“ה, היה מן האצילות הכבדה והמרצינות העמוקה, כאלו פלס זהב היה בידו, ונדמה היה, שאלו היה מחסר מלה אחת היה מחריב עולם מלא. הוא היה מזכיר לנו את הכרת האחריות של אנשי כנסת הגדולה בשעה שבאו לסדר את ספר התורה, וכן את רבנו הקדוש בשעה שבא לסדר את המשנה. כמוהם היה אף הוא חרד על כל תג ותג, על כל מלה. אין הסופר בא לשעשע ול”ענין“, אלא הסופר יוצר את צלם-האלהים של האומה ונושא באחריותה. הוא, א”ה, ידע רגש אחריות של סופר וממנו למדנו כולנו את הרגשת הכבוד והאחריות של סופר. מלבד זה השפיע עלינו האיש הזה גם בעצם אישיותו, פעלו וחייו. כל אחד מאתנו בשעה שכתב משהו ופעל משהו העמיד לפניו את דמות-דיוקנו של א“ה: מה יגיד א”ה על מה שאני עושה? הוא היה המשפיע שלנו והשמאי השם ומעריך כל פסיעה ופסיעה שלנו. הוא היה המצפּוּן שלנו והמוכיח הנעלם, ולפיכך רק אלה שהיו תמידיו וחבריו ירגישו את כל החלל שנתהווה עם אבדתו של א"ה. רק בהמשך הימים נדע שנביא היה בתוכנו, נביא מתוה קו לימים רחוקים, ואם יבואו האותות והמופתים שהוא נבא עליהם – אז יודעים שהאיש היה נביא בזמנו.
א“ה הוא שהראה על המקום הכואב ביותר של העם העברי, על חולשת הרצון הלאומי, הוא שאמר, כי שאלת הגאולה והתחיה של העם העברי היא שאלת הרצון. והנה עכשיו אנו שומעים את הדברים הללו גם מפי וויצמן, כי אין ההצלחה תלויה בשאלה המדינית והכספית אלא בשאלת הרצון הלאומי, והוא המקום הכואב שעליו הראה א”ה עוד לפני שלשים שנה, וכל שלשים השנה אינן אלא פירוש למלה זו. וכל זמן שלא הבינונו את א"ה לא נוכל להבין את ערך האבדה הגדולה.
על כל אחד נושא תכונה גדולה שמת אומרים: משמת פלוני בטלה ענוה, בטלה חכמה, בטל כבוד וכו'. בנוגע לא“ה הכלל הזה אינו נכון, הוא שהרים את דגל התכונות הללו והגשימן בחייו, לא ירד הדגל הזה עם מותו, לא בטל כבוד מישראל. הכבוד מכיון שבא לא ירד עוד, כי הוא א”ה עשה את שאלת הכבוד לשאלת הקיום של העם העברי, ועם שמות כל גדולי האומה שזכו לחיי נצח יהיה גם שמו של א"ה חקוק בכסא הכבוד של האומה הישראלית.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.