בהקדמתו לספר זה כותב המחבר: “רוב כתבי הם בבחינת תעודות היסטוריות, ונושאיהן עולמות ששקעו – יהדות מזרח ומערב אירופה. האינטרנציונל השני, משטר המנדט הבריטי, או עולמות שנעלמו בערפילי העבר, כגון תקופת־בראשית של התיישבות הפועלים והקבוצה בארץ ישראל…”

ואמנם כן: כל שקדם להגשמה שקע בנשיית העבר, אבל שימש יסוד לזה שקיים – למדינת ישראל, לקיבוץ גלויות, לצורות הקואופרציה וכו' וכו'. ומי שרוצה לדעת את ההתפתחות הגיניטית של כל זה שקיים לנגד עינינו, מוכרח יהיה לפנות אל המקורות הראשונים ולשאוב מהם לא רק את הידיעות על ראשית התהוות הישוב, כי אם גם לתפוס את הרוח של אותם הדורות. מי שירצה לחקור ליסודות ההגשמה, צריך יהיה לראות גם את החזון של היוצרים הראשונים של זו ההגשמה, ושלמה קפלנסקי הוא אחד הראשונים של התנועה, אחד החוזים והמגשימים של כל ערכי היישוב. בדבריו, בנפתוליו עם מתנגדיו אתה שומע הד המאבק, שנאבקה הציונות הסוציאליסטית עם מתנגדיה מימין ומשמאל; מתוך דברי הפולמוס שלו עולים אליך קולות דור החוזים, שניצל את כל הדיאלקטיקה המרקסיסטית, כדי להוכיח את אמת לבו במתודה המדעית ואשר השורש לכל נימוקיו היה בסופו של דבר החזון והאמונה בנצח ישראל ובתעודתו ליצור בארץ חברה חדשה.

ערכם ההיסטורי של מאמרי המחבר ותזכיריו הוא גם בזה, שהם אינם זכרונות סובייקטיביים של אחד המשתתפים במחזה הגדול, כי אם תעודות, והם תזכירים, מצעים, דו“חים ששימשו יסוד למו”מ מדיני, להחלטות ולמעשים, שקבעו את גורל התנועה לדורות.

התעודות הללו הן אבני ציון לאותה הדרך, שעברה התנועה הציונית־סוציאליסטית מהחלטות הראשונות בלבוב עד פרשת הדרכים, שמכאן והלאה נפרדו הכיוונים של המחבר והתנועה כולה – שהוא נאחז בתוכנית הדו־לאומית והתנועה בחרה לה את דרך המאבק למדינה עצמאית.

עם כל התנגדותנו לדעות המחבר, שהמציאות הכחישה אותן, אנו מלאים הכרה והוקרה לכנותו ואומץ לבו, שאינו מעלים גם את שגיאותיו ומוסרן למשפט ההיסטוריה. ביחד עם זה אנו מלאים תודה לאותו האיש שבמשך כל ימי חייו עד המדינה עמד על דוקטורינות ארתודוקסיות, לא נכנע גם לאוטוריטה של גדולי המדע, אלא נשאר נאמן למציאות ולחזון לבו ומצא לו, ביחד עם כל המעמד, את הדרך להגשמה ציונית וסוציאליסטית באותן המסילות, בהן מצא הפועל הארץ ישראלי את ביטויו להגשמת חזונו הציוני והסוציאליסטי גם יחד.

“חזון והגשמה” הוא ספר אחד הראשונים, שקבע את מהותו של היישוב העובד בצלמו ובדמותו, ואשר ממנו נלמד גם על העבר וגם על העתיד. ביחד עם ספרי ברל, בן גוריון א. ד. גורדון יהיה גם חזון והגשמה ספר יסוד של המחשבה הפועלית.

הספר הזה הוא מבחינה ידועה – כעין היסטוריה פרגמטית של התנועה הציונית סוציאליסטית – היא אינה מקיפה את התנועה על כל זרמיה, אין בספר דבר על הפועל הצעיר בארץ וצעירי ציון ותנועות הנוער בחו"ל. יש בו מעט מההווי הארץ־ישראלי, אבל ניתנים בו הפרקים החשובים ביותר של התנועה, המומנטים המכריעים בגורלה.

בספר הזה ישנם שלושה חלקים עיקריים והם:

א. החלק הפרוגרמטי.

ב. החלק הבין לאומי.

ג. והויכוח על דרכי התישבותנו בארץ.

החלק הראשון מתחיל מ“מצע פוע”צ באוסטריה“. אין בו חידושים כלפי המצע של פוע”צ שחובר ע“י בורוכוב. ה”מצע" יוצא מאותן ההנחות של אנומליות “הכלכלה הלאומית” שלנו של ההכרח בשביל המונינו להגר, ולהגר לא"י.

ה“מצע” הנזכר מבוסס (במאמר “שוויון המעמדות ושאלת היהודים”) על מחקרי ב. בורוכוב בכלכלה היהודית ברוסיה ובאוסטריה. המחקר הוא מאלף ביחוד בזה, שנותן באופן מקביל את המספרים משתי ארצות, בהן מצבו האזרחי של היהודי שונה האחד מהשני תכלית שינוי. ובכל זאת המסקנות הן זיהות – אותה החלישות מהקרקע, מהתעשיה הכבדה אנו מוצאים ברוסיה הצארית, בה היהודים מדוכאים, ובאוסטריה הקיסרית, בה היהודים נהנים משויון זכוית פורמאלי – עובדה המוכיחה ששאלת היהודים אינה שאלה מדינית, אזרחית, כי אם כלכלית ולאומית.

בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה (בעיות הציונות הסוציאליסטית) מנהל המחבר ויכוח עם חבריו למפלגה משמאל על השאלה: הצריכה מפלגה ציונית פרוליטארית להשתתף במוסדות של “כלל־ישראל” כגון הקונגרס הציוני, הקרנות ההכשרה וכיוצא באלו, או חייבת היא לעמוד להם מנגד.

ב. בורוכוב, בצאתו מתוך הדוקטרינה של “סטיכיות” ההגירה לא“י פקפק בזמן הראשון. פעם הוא השתתף בבחירות לקונגרס הציוני הששי ופעם הוא התרחק מהקונגרסים, בהניחו שאין זה מתפקיד הפרולטריון היהודי לקחת חלק בבנין הארץ, באשר זה ייעשה ע”י הבורגנות היהודית ממילא, ותפקיד הפרולטריון הוא רק לארגן את המעמד במקום.

אח“כ, בשנת 1916, לנוכח ההתענינות, שגילה העולם השליט לבעיית א”י, חזר ב. בורוכוב מדעתו ודרש לבקר מחדש את עמדת המפלגה לפעולה הציונית. על כל פנים היה ב. בורוכוב בעד השתתפות המפלגה בקונגרס היהודי עולמי, שהיה בעיניו כעין פרלמנט יהודי עולמי, בו מותר גם לפרוליטרים להשתתף.

אבל בשנת 22 – 1920 פזלו פועלי ציון שמאל לצד הקומינטרן ויראו ל“התגאל” בשותפות עם הבורגנות. התעורר שוב ויכוח בין פוע“צ שמאל וימין על ענין הקונגרס. ש. קפלנסקי היה על צד המחייבים את העבודה הציונית המעשית. בנימוקים חותכים מוכיח ש. קפלנסקי למתנגדי הקונגרס הציוני את כל חוסר ההגיון שבמעשה זה. אותם האנשים ששוללים את השותפות עם הבורגנות הציונית, נפגשים אתה בכל מיני חברות; יתר על כן, הם נכונים להיפגש עם המפלגות הבורגניות בסיים הנכרי, שהוא הפרלמנט שלהם, כביכול, במה נגרע חלקו של הקונגרס הציוני העולמי. אדרבה, מוכיח המחבר, האינטרסים המיוחדים של מעמד הפועלים, המנוגדים לאינטרסים של הבורגנות מחייבים אותה להשתתף בקונגרס הציוני, שנהפך בינתיים לכוח בינלאומי וכלכלי כאחד, ולהילחם על הקואופרטיבים וכו'. הוא כותב: (“ציונות סוציאליסטית”) “עלינו להשתחרר משני משפטים קדומים: א) מהתפיסה, שמעמד־הפועלים היהודי לבדו עלול בכוח הדיקטטורה שלו לבצע את הציונות. ב) מההשקפה, שתפקיד היצירה המשקית בבנין ארץ ישראל מוטל על הבורגנות בלבד. תפקידו של מעמד־הפועלים בציונות הוא תפקיד יוצר ומשחרר כאחד (ההדגשה היא של המחבר). בדעה זו החזיקה כמעט כל התנועה הציונית־סוציאליסטית בארץ ורוב החברים של התנועה בחו”ל… על ידי זה השתחררה התנועה מהדוגמה הבורוכובית של “סטיכיות” ההגירה ותפקידו הפאסיבי של הפועל בתהליך זה, ובהסתגלה יותר למציאות. בכוח הסתגלותה זה יצרה התנועה את הערכים הציונים־סוציאליסטים הגדולים – את תנועת החלוץ בחו”ל ואת היישוב העובד בארץ ישראל.

אלה מהתנועה ששמרו על “טהרת” הדוקטרינה הבורוכובית, והם פוע"צ שמאל, נשארו תלושים מהתנועה כענף יבש ונידונו להיות במשך של עשרות שנים – התקופה המכריעה בהתגשמות הציונות – עקרים ותלושים מהמציאות הארץ ישראלית ומהיהודית בכלל.

ביחד עם בנוי התנועה ברל כצנלסון, בן־גוריון ויתר מנהיגי העליה השניה, נתן גם ש. קפלנסקי את חלקו לכיוון ההגיוני הזה ועל כן דבריו הם דברי התקופה.

הגישה המבורכת הזאת שיחררה את התנועה הציונית־סוציאליסטית מהדוגמאטיות הנוקשה, ש“איבנה” את כל המפלגות הסוציאליסטיות היהודיות דנה אותן לעקרות ניצחת; החזון והשאיפה לגדולות הוציאו אותה למרחב של פעולה המונית והכשירה אותה לקליטת זרמי נוער ותנועות חדשות.

אותם חברי הנוער של צעירי ציון פוצצו בראשית העליה השלישית את הקליפות הנוקשות של שתי המפלגות הפועליות בארץ, הפועל הצעיר ופוע“צ, הכריחו אותן לחפש להן דרך של אחדות שמצאוה מתוך העבודה המעשית, קודם באחדות העבודה אח”כ בהסתדרות, אחר כך באיחוד העולמי של כל הכוחות הציונים סוציאליסטיים – פוע“צ וצעירי ציון בחו”ל, הפועל הצעיר ואחדות העבודה בארץ. היתה זו תקופה ברוכה של עשיה ושל מחשבה, שפעלה גדולות באירגון מעמד העובדים וביצירת היישוב העובד.

אבל בו בזמן שהויכוח על כיוון התנועה הציונית סוציאליסטית היה קצר ומוחלט, היה הויכוח על דרך ההגשמה ארוך וממושך ומיגע ודרש שנים רבות של ניסויים סוציאליים ומאבק בלתי פוסק עם המתנגדים מבין היריבים האזרחיים וגם הידידים. כבר בראשית העליה השניה צפה השאלה על דרכה של ההתיישבות הציונית. היה ברור לכל העוסקים ביישוב הארץ שדרך ההתיישבות של המושבות הראשונות נכשלה, שהיא לא תוביל ליצירת יישוב יהודי הנושא את עצמו. המושבות הראשונות הספיקו אחרי רוב כשלונות וניסויים שעלו בהון תועפות – ליצור טיפוס של בעל אחוזה יהודי החי על עבודת השכירים. השכירים היו ערבים. אלף האיכרים היהודיים כלכלו כחמשת־ששת אלפים פועלים ערביים, לעומתם עלה בידי המוסדות הלאומיים ופועלי העליה השניה להחזיק כאלף פועלים שכירים יהודיים, שקיומם לא היה בטוח. והנה התעוררה השאלה עוד בשנות 8 – 1907 מה צריכה להיות צורת היישוב החדש. האופטמיסטים תלו תקוות בעליית התימנים. הם קיוו שברמת חייהם הנמוכה יוכלו להתחרות בערבים. אבל אלה לא יכלו, מפני מיעוט מספרם, לפתור את בעיית העבודה העברית. אגב, גם המעטים שעלו לא יכלו להכות שורשים בכפר העברי ע“י עבודה שכירה. ד”ר צ’לנוב הציע אז משקי עזר. הללו – קיווה – יוכלו לפרנס בחלקם את הפועל החקלאי, יאפשרו לו קיום מינימלי ב“עונה המתה” ואפשרות של קיום הוגן בזמן העבודה. נעשה גם נסיון בואדי ג’נין (עין גנים). הנסיון לא עלה ביותר (ואגב לא היו להסתדרות הציונות אמצעים להקים עוד משקי עזר אלה) ואחד העם ב“סך הכל” שלו (על פרשת דרכים חלק ד') בא לידי מסקנות פסימיות מאוד: מעמד של פועלים חקלאיים לא ייתכן. הפועל העברי, אפילו האידיאליסט, לא יתמיד בעבודתו זו, והוא יחפש לו דרך ל“התאכר” בעצמו, ואז יוכל להתקיים כאכרים הראשונים, רק על עבודה זולה או שיעזוב את א"י. גם למעמד איכרים אין לקוות, כי האדמה שלנו אינה יכולה לפרנס את עובדיה בכבוד ולרמת חייו של איכר רוסי לא ירצה היהודי לרדת. ואם כן יש מקום בארץ רק לקומץ קטן של בעלי אחוזה יהודיים־בועזים, שיעבדו שדותיהם – אם גם יעבדו בעצמם – על ידי שכירים שברובם יהיו כמובן, לא יהודיים.

מוצא אחר לא חזתה הבורגנות היהודית, אפילו בעיני הוגה הדעות הגדול ביותר… והפועלים שכבר אז התחילו בנסיונם במרחביה נקראו בפי אחד העם בלגלוג בשם “הצעירים השואפים לתיקון עולם”…

רק הרצל חזה באינטואיציה הגאונית שלו שדרך השתרשות העם היהודי באדמה תהיה רק ע"י שיתוף פעולה… רוצה אני להרים את ההמונים היהודים – אמר הרצל עוד לברון הירש – ולא להורידם ברמת חייהם. ולכן נולד אצלו רעיון הקואופרציה כמעט בעת ובעונה אחת עם רעיון המדינה היהודית.

בנאום הפתיחה לקונגרס הציוני החמישי אמר הרצל: “כל נקודת התיישבות תתנהל מתוך שלטון עצמי כקואופרציית ייצור חקלאית”.

שנה וחצי אחרי זה, בקונגרס הששי בבאזל 1903 הופיע ד"ר פרנץ אופנהיימר כמרצה על התיישבות ואמר: צריך להקים משקים שיתופיים או קואופרטיביים…

בקונגרס בהמבורג נתקבלה ההחלטה ההיסטורית, שהתנועה הציונית מכניסה לתוך תכנית פעולתה את ההתיישבות הקואופרטיבית לפי שיטתו של פ. אופנהיימר. בהצעתו של אופנהיימר היו שני יסודות: השלב המוקדם של חוות לימוד בהנהלת אדמיניסטרטור מומחה והרעיון של שכר־עבודה בלתי־שווה, מודרג לפי התוצרת. באותה שנה קנו יהושע חנקין וד“ר רופין את השטח הזה של מרחביה, בטבת תרע”א (דצמבר 1914) עלתה הקבוצה הראשונה.

בקיץ 1914 החליט הועד המפקח של הקרן הקואופרטיבית למסור את המשק להנהלתם העצמית של הפועלים. באופן כזה הוקמה פה קבוצת כיבוש רחבת מידות. פה נעשה נסיון של התיישבות קואופרטיבית, מהקואופרציה הזאת התפתח כאן משק קבוצתי.

מרחביה צריכה היתה למלא שלושה תפקידים: א) להיות נקודה ראשונה בעמק, ב) לשמש תחנת נסיונות למשק מעורב, ג) ולהגשים קואופרציה לפי שיטת אופנהיימר. אך היא נהפכה בסופה לקבוצה הראשונה בארץ.

מרחביה צריכה היתה, באופן כזה, לחרוש על גבה את חריש הצורות החדשות של ההתיישבות גם מבחינה משקית וגם מבחינה חברתית, היא היתה גם ההתיישבות החלוצית הראשונה בעמק. במשך שנים היתה מרוחקת ולפעמים מנותקת מכל ישוב יהודי. מצב זה הביא אותה לשגיאות ולגרעונות. מרחביה היתה עשרים שנה נקודה אוכלת יושביה. אך אלה שלא היו בפנים המפעל ולא ראו בצורתו חזון לעתיד, ראו רק את הכשלונות ותלו את כל גרעונות היישוב רק בצורתה הקבוצתית. מסביב לנקודה הזאת התלקח ויכוח: מי אשם בגרעונות: הנסיבות והתנאים או הצורה החדשה.

הויכוח החריף אחרי שנוסף למתנגדים גם מולידה של מרחביה פרנץ אופנהייימר עצמו. כי התלמידים “בגדו” במורם, הם עזבו את עקרוני השיטה האופנהיימרית ועברו לצורת התיישבות, שבה לא האמין העולם עד עכשיו, לצורת הקומונה המוחלטת – בלי הבדל שכר ובמטבח משותף ובלי הנהלה קבועה. אופנהיימר ניבא למרחביה ולחברותיה, לקבוצות העמק עין חרוד, בית אלפא ודומיהן, שהוקמו בינתיים, כשרון גמור. "אופנהיימר סובר (“ההתישבות הציונית, מצבה ושיטותיה, תשובה לדוח של הה' פרופ' אופנהיימר ואגר. ש. דיק על סיורם בא”י באביב תרפ"ו) “אפילו בתנאים חיצונים נאותים ביותר אין בפני הקיבוצים הללו דרך צלחה משום “היותם לקוייים בשני פגמים שאין להם תקנה: העדר הנהלה והמבנה הקומוניסטי, ז.א. שכר בהתאם לצרכי העובד והקומונה הצרכנית”… בנסיון זה, נסיון השיתוף המלא, ניסו כמה מהסוציאליסטים האוטופיסטים – תלמידי סן־סימון, רוברט אואן ועוד ולא הצליחו “הקבוצות השיתופיות התפרקו מיד או האריכו ימים רק דור אחד ומתו אח”כ מיתה מנוולת: הדור הצעיר לא רצה להמשיך את מעשי האבות, כי לא יכלו לעמוד בפני כוחה המושך של הסביבה הרכושנית ונספגו אל קרבה”.

מובן מאליו, שאם הפרופ' שפרנץ אופנהיימר, האילן הגדול, בו נתלתה כל הקואופרציה הארץ

ישראלית, יצא נגדה, כל ההנהלה הציונית לא כל שכן.

ואמנם ועדת הסוכנות שהוציאה את החלטותיה על סמך הצעות ועדת המומחים, שלתוכה הוזמנו גדולי המומחים במקצוע החקלאות מבני ברית ושאינם בני ברית (המלצותיה מתמוז שנת תרפ"ח) כתבה: "יש לאמץ קואופרציה והסתדרויות פועלים בתנאי, שינתנהלו על יסודות “בריאים” ולא לפי “תיאוריות דוקטריניות”.

בצאתה מהנחות אלו מכריזה הועדה על הסכמתה לדעת המומחים שאת בנין הקבוצות הקיימות צריך לגמור. אולם אסור ליסד קבוצות חדשות, ואת קבוצות תרפ"ז, יש לקיים רק אם אפשר להופכן למושבים או לחוות לימוד. ועדת המומחים הביעה את דעתה על הקבוצות בדברים אלה: “ההצלחה העתידה של הקבוצות מוטלת בספק. הועדה מציעה לדחות את נתינת הסכומים הגדולים בשביל בניינים משותפים לפי התכניות המקובלות בקבוצות. את התכניות לבניינים יש לשנות באופן כזה, שגם בעלי משקים אינדיבידואליים יוכלו להשתמש בהם במקרה אם תשתנה צורת המשק הקבוצתי”.

אחד המומחים, פרופ' מיד, כותב:

“הועדה חושבת, שהלחץ התמידי של הסתדרות בעלת השפעה זו, הלוחצת ליסד הרבה משקים חדשים ולהושיב על הקרקע מחנות חדשים המחכים להתיישבות, הביאה לידי התפתחות מוקדמת, אי־רציונלית ואי־תכניתית – בוזבזו כספים וגם הבריאות והמרץ של המתיישבים. בהתיישבות חקלאית דרושה פוליטיקה יותר שקולה ותכניתית ביסודה. בקשר עם זה יש לארגן מחדש את המחלקה להתיישבות, להחזיר לה את המטרה שלשמה נוסדה, היינו – יצירת חקלאות נושאת את עצמה ולא התעסקות משטר כלכלי־חברתי חדש” (ההדגשה היא שלי). במקום שני היא כותבת: “קושי סמוי מן העין, אולם רציני מאד, ביצירת חקלאות עברית בת־קיימא, הוא בזה שהתנועה הציונית מושכת את לבם של אנשים רגשנים, משוררים, מתקני עולם, מנהיגים של פועלים ושל תנועות סוציאליות, אנשים בעלי מחשבות נועזות ודמיון כביר, אולם מחסרי מסורת חקלאית, נסיון מעשי והבנה שקולה – כל הדברים הנחוצים כל־כך בשביל הצלחה בהנהלת משק. נטיית אנשים כאלה היא לרדוף אחרי אקספרימנטים”.

בצאתה מתוך הנחות ועדת המומחים הרחיקה ועדת הסוכנות עוד יותר לכת והכריזה על התנגדותה לעקרון הקרקע הלאומי וגם לעקרון העבודה העצמית של התושבים והקבוצות.

אותה הועדה באה לידי מסקנה פסימית גם בנוגע ליישוב הארץ בכלל. לפי חשבונותיה יכולה הארץ (כלומר כל השטח בגבולות המנדט וגם עבר הירדן בכללו) לקלוט לא יותר מחצי מיליון יהודים. הדו“ח של ועדת הסוכנות מסיים: “…יש ללמוד מזה, כי הארץ איננה יכולה לשמש מקלט להמוני היהודים בפולין ובארצות אחרות, שמצבם מכריחם לחפש מקלט במקום אחר”. משמע – הציונות אינה פתרון לשאלת היהודים… שנים צריכים היו ב”כ מעמד הפועלים להילחם נגד דו"חים והלכי רוח דומים בקונגרסים, באסיפות ציוניות אחרות ובמוסדות. רק עקשנותם ואמונתם ללא גבול נתנה להם כוח משכנע נגד כל מקטרגיהם, שעמדו נגדם בכל דור ודור, בכל קונגרס וקונגרס, שקראום בכל מיני שמות משמיצים “קעסטקינדער”, מבזבזי כסף הלאום וכו' – ולהמשיך במפעל.

כל המאבק הזה הוא אולי אחד הפרקים הנהדרים ביותר שבהיסטוריה האנושית, כי היה זה ויכוח לא רק על סכומי הכסף הקטנים שהסוכנות הקציבה למשקים הקיבוציים, כי אם מאבק עולם בין אנשים פיקחים, בעלי נסיון, אפילו מומחים במקצועם ואנשי מדע עולמיים מחד גיסא ובין “אנשים רגשנים, משוררים, מתקני עולם, מנהיגים של פועלים ושל תנועות סוציאליות, אנשים בעלי מחשבות נועזות ודמיון כביר, אולם מחוסרי מסורת חקלאית, נסיון מעשי והבנה שקולה”… (ראה דו"ח ועדת המומחה לעיל).

הנסיון המפוכח, הדעה הצלולה, המומחיות המחושבת גם כשלונות מעמד הפועלים במקצוע הקואופרציה היצרנית – כולם היו נגד החקלאות הקבוצתית, נגד כל העיקרים של ההתיישבות העובדת, כל אלה היו גם נגד החלומות הנועזים של החולמים והלוחמים. באופקם הבהיר, אבל הכל ראו בארץ ישראל רק מקלט לאחוז קטן של העם היהודי, וגם הוא מיעוט בין העם הערבי בסוף כל הדרך. ולעומתם העיזו בעלי הדמיון לחזות בחזונם ארץ ישראל יהודית ועובדת, קיבוצים ומושבים על אדמת הלאום וניצחו האראלים את המצוקים. חשבונות בעלי הדמיון נתאמתו, ומתנגדיהם על כורחם ענו אמן. פרנץ אופנהיימר הודה בשנת 1941 בקבוצה, שרב נגדה. ואפילו המפלגות הציוניות, שדגלו כל ימיהן ביוזמה הפרטית, משבאו לבנות נשמות, נזקקו לצורות ההתישבות הסוציאליסטיות ויסדו גם הן קבוצות והיתה הצורה של הקיבוץ צורת ההתישבות הנאותה ביותר במקומות, בהם נחוץ היה כיבוש – הקרבה עצמית והתמסרות. והיום יש לנו על יד קבוצות ההסתדרות למיניהן, גם קבוצות של הנוער הציוני, המזרחי, של פאג"י ואפילו הרביזיוניסטים למיניהם… על כורחם ענו כל אלה אמן לנסיונות בהם רבו תחילה.

כל הקשיים, המעצורים והמכשולים, בהם נכשלו המשקים השיתופיים שהוקמו על ידי תלמידי סן־סימון, רוברט אוואן ועל ידי סוציאליסטים בכל רחבי התבל: אי יכולתם להסתגל לשוק החיצוני, חוסר המשמעת בין החברים, המריבות ביניהם, סרובה של החברה למסור את ילדיה לטיפול קולקטיבי והעיקר הבדידות המקפיאה בין הסביבה הרכושנית, נגדה לא עמדו אף החזקים והמחוסנים של המשקים האלה – כל אלה לא הכשילו את התנועה הקיבוצית שלנו. היא עברה את כל המשברים המשקיים והחברתיים, הכתה שורשים עמוקים, הקימה דור שני ושלישי, והיא מהווה כיום גוש גדול ובעל השפעה אפילו בסביבה הרכושנית.

יהיה מה שיהיה גורל ישובנו בעתיד – בין אם ילך בדרך שסללו לפניו הראשונים ובין אם גם יסטה מדרך זו, הגוש הקיבוצי יצא כבר משלב של נסיון; קיומו בטוח, הוא יתפתח באופן אימננטי, מבלי תלות בסביבתו ועוד יקבע את חותמו עליה.

עצם קיומו של המשק הקיבוצי בעולם אכזרי ומפולג זה הוא אות ומופת לכוח הטוב שבאדם, ועדות מעודדת לכל אלה המאמינים עוד באדם ובהתקדמות החברה.

קטן ומעט הוא עמנו בין כל עמי התבל, נסיוננו בהקף גלובלי הוא מצומצם מאד; אנו גם לא נתכוונו לגאולת העולם. בפעם הראשונה בתולדות עמנו הסתלקנו מ“התעודה” וחתרנו רק לאמת הפנימית שבקרבנו, אבל מה שיצרנו לעצמנו יהיה לדורות דוגמה ומופת לאידיאל של חברה מתוקנת.

הספר “חזון והגשמה” הוא אחד התעודות החשובות ביותר, מקומו הוא בספרות היסוד של המחשבה הציונית סוציאליסטית.