תולדות חייו של יצחק לופבן, בתולדותיהם של רוב מנהיגי הציונות העובדת, הן: בית אבא מסורתי, “חדר”, “ישיבה” ממנה קפיצה לספרות העברית החדשה. ממנה מעבר לפרדס התרבות העולמי ובסוף הדרך הצטרפות לתנועת התחייה וההגשמה.
משנת 1908, והוא אז צעיר בן עשרים, כל פעולתו קשורה ואחוזה בארץ ישראל העובדת. בשנת 1908 עלה לארץ, עבד בה כפועל, אח“כ שימש כעוזרו של אליעזר בן יהודה במערכת ה”צבי“. שנתיים השתלם בשווייץ במדעי הרוח, אך התנועה כבר לא הירפתה ממנו. בשנה זו נקרא טלגרפית לארץ, לעריכת חוברות מדעיות עממיות בהוצאת “לעם”. בשנת תרע”ד חבר הוא ליוסף אהרונוביץ בעריכת “הפועל הצעיר” ופעיל כב“כ המפלגה בכל המוסדות המנהלים של היישוב החדש וכנציג בכמה קונגרסים וועידות ציוניות, או כשליח בחו”ל במשימות שונות. משנת 1923, משפרש יוסף אהרונוביץ מהמערכת, הוא העורך הראשי של “הפועל הצעיר”. בתפקיד זה נשאר עד יום מותו.
כמעט מראשית העלייה השנייה עד סוף ימיו מלווה י. לופבן כל רעיון חדש, כל מיפעל חשוב. מאמריו הם אבני זכרון לתקופה ההירואית של היישוב החדש. יתירה מזו, מאבקו לציונות המגשימה, מלחמתו בכל רעיון, בכל דרך הנוטה מקו זה הם אקטואליים ושרירים וקיימים עד היום הזה.
מאז ועד היום יש שתי דרכים עיקריות בציונות: דרך קלה, ציונות של שבת, המרחפת בשחקים, החולמת חלומות נעימים, המרווים את הנפש ומשעשעים אותה מבלי חייב את נושאה לשום קרבן, לשום פעולה. זוהי הציונות של הקונגרסים והועידות הציוניות, של התכניות המקסימליות, המתבטאות בדרישות כלפי חוץ, בבקורת מבטלת את מעשי העושים ציונות – הפרזה העקרה, וציונות ההגשמה, זו שמראשית דרכה החלה בקטנות – בעז ובבית, שפרטה את עצמה לפרטים הנוגעים לחיי יום־יום, בנתה את היישוב אריח על גבי אריח והקימה את בניין הבית הלאומי מהמסד עד הטפחות והיא הציונות החמורה.
יצחק לופבן היה מהמעטים שהטיפו מראשית דרכם לציונות זו. בתקופת השפל ורפיון הידיים לציונות, בזמן הנהגתם של האפיגונים של הרצל, שירשו ממנו את חלום המדינה מבלי כוח־המעשה שלו, הציונות של כמעט אפס־מעשה חסרת־המעוף, שנכנסה למבוי סתום, מבלי שביב אור, לעתיד קרוב, מבלי תכנית לפתרון בעייה אחת, שהסך־הכל שלה היה “מרכז רוחני” בלי פועל ואיכר יהודי, ציונות של אפנדים יהודים “בעלי־תרבות” המתפרנסים על חשבון עובדים ערבים נחשלים – קמו קומץ אנשים מהעלייה השנייה, שבעטו במסורת המקובלת, התקוממו נגד העלייה הראשונה, נגד האוטוריטה של הוגי דעות ומנהיגים ציוניים ודרשו שינוי ערכין בכל שטחי חיי היישוב: יישוב עברי עובד במקום פרדסנים מעבידי ערכים, משק מעורב מפרנס בעליו במקום מסחר בפרי האדמה, צדק סוציאלי במקום חזרה על שגיאות החברה הקיימת, לשון עברית חייה של המון עובדים במקום קומץ אניני־דעה ותרבות לעם במקום מוסדות לנבחרים.
את הרעיונות האלה הטיפו יוצאי־הדופן לא במלים בלבד, כ“א במעשים, הגשימום בגופם ובנפשם על ידי מאבק על השמירה וההגנה העברית, ע”י קשרם גורל חייהם בעבודה עברית על ידי הטרידם והחרידם את שלוות האידיליה הציונות במחאותיהם היום־יומיות נגד נגע העבודה הזרה, ע"י חתירה לצורות חיים חדשות ועל ידי עברם את נתיב־היסורים של מגשימי תורת העבודה.
לכל אלה היה “הפועל הצעיר” לפה ולופבן לשופר. עוד בראשית דרכו, והוא עדיין בחורון צעיר ובלתי נודע, יצא חוצץ נגד אחד העם, שחשבהו למורה והעריצהו כתלמיד מסור, על מאמרו “סך־הכל” (על פרשת דרכים כרך ד') בו שולל אחד־העם כל אפשרות קיום לפועל עברי, מפקפק גם ביכולת היישוב לקיים איכר זעיר, כי הלא האדמה אינה מפרנסת בעליה ברווח ורמת החיים של האיכר אינה יכולה לעלות על רמת חייו של ה“מוז’יק” הרוסי, ומי יעיז לדרוש מיהודי לרדת מרמת חייו למדרגת איכר רוסי? בעל “האמת מא”י", שראה את נגעי התנועה הראשונה, לא ראה ולא הרגיש אפילו בניצני המפעלים השיתופיים שקמו כבר בימים אלה במרחביה, בדגניה ובשותפיות הארעיות של הפועלים היהודיים בכל מקום שבתם בארץ.
מכל המחנה הציוני הכללי לא העיז איש להתריע נגד שלילת כל הרעיון הציוני, נגד הוצאת נשמתו של רעיון הגאולה. ראשון היה א.ד. גורדון, שאמר אז שבתוך מרכז רוחני פרזיטי כזה לא היה רוצה לחיות, ואחריו החרו החזיקו תלמידיו וחבריו וביניהם גם י. לופבן.
מאז והלאה אין מאורע חשוב בארץ ובעולם הציוני שלופבן אינו מגיב עליו. בכל המון המאורעות השונים אחת היא פילוסופיית החיים שלו, כדברו “תפיסת הציונות” שלו, והיא: התגשמות שאיפתנו הלאומית תלוייה בעיקרה בנו, בכוח מסירותנו לרעיון התחייה, בכוח רצוננו להקריב למענו את הרגלי חיינו, בכוח הסבל שבקרבנו ובעקשנותו, בהתמדת העם כולו לעמוד לימין הבונים, יתר הגורמים, ובעיקר הגורמים החיצוניים, הם רק בבואה של כוחנו הפנימי – הם יהיו נוחים לנו, אם מיפעלנו יגבר, הם יפנו לנו עורף בהרגישם בחולשתנו.
בעל אוזן עדינה ובעל חוש דק וחריף הוא לופבן להרגיש בתרועת הניצחון של העם את קול ענות החלושה הפנימי שלו, להרגיש בבוהר שמינו בשעה שהמזל מאיר פניו אלינו את עב־הענן ככף יד איש המבשרת את חשכת־הערפל שתבוא בקרוב.
כבר מיד אחרי התמנות הנציב היהודי, בהריע כל השופרות על הגאולה המתקרבת, ראה לופבן את העם בתקלתו, שלא קם ולא הזדעזע גם מחורבן יהדות רוסיה והטבח באוקריינה, לא הרגיזוהו. האותות המבשרים רעה בפולין ובהונגריה כמו נעלמו מן העם, והוא עדיין עומד על אבוס השחת שלו ואינו מרגיש את הקרקע הנשמטת מתחת לרגליו.
לופבן היה הראשון שקיבל את פני העלייה הרביעית, היא עליית גרבסקי, בדאגה ובחרדה והזהיר מפני כשלון, קרא לארגון העולים לשם שינוי אופן חייהם ולהדרכתם בדרך הפרודוקטיביזציה והתנחלות, והוא שלא איבד עשתונותיו כשהעליה הרביעית נחשלה, רק הורה להפיק לקח מכשלון זה. ככנור המתה נפשו לקראת היום הגדול, ובהגיעו תור “המלכות”, והוא מלא שמחה אין קץ, הוא בכל זאת מזהיר מפני הגזמה ב“גינוני מלכות”, מפני הוצאות יתירות על גינונים אלה ועל מגנון ניפוח של פקידים… איש העבודה והחיים הצנועים נשאר עד יומו האחרון, צנע וצניעות דרש במאמריו האחרונים.
הוא היה מהראשונים שהזהירו את ציבור הפועלים מפני נגע הפילוג בגלל “אשקא דריספק” שפגע בתנועת העבודה, ומאז לא פסק מהתריע נגד המפולגים והמתפלגים בגלל אידיאה ערטילאית.
כאיש התרבות שמח לקראת כל פעולה תרבותית, כל הישג בשטח זה, אך הצביע על כל ניהיליזם תרבותי, על כל יצירה קלוקלת הזוכה למחיאת־כפיים בגלל מוצאה המזרחי, המדומה. הוא לחם נגד כל מה שאינו תרבותי ואינו שרשי.
כפובליציסטן הקדיש את כל זמנו למתהוה ולשוטף. אך ככל פובליציסטיקה מעולה נתעלו מאמריו ורעיונותיו להנחות־יסוד של חיינו המחודשים, לעיקרים שהזמן לא אכלם, שהנסיבות החדשות לא העימו ברקם, שכל הקוראם מוצא בהם גם היום עידוד ואמונה בכוח־העם היושב בציון ובעתידו.
קובץ מאמריו, שנערך ע"י תרדיון, הוא עד ועדות לאיש גדל־מעשה וגדל־רוח, לאחד ממניחי היסוד ומעצבי־הרוח של דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.