הד"ר אריך עמנואל ישב על קצה מטתו, ראשו קבור בשתי כפות ידיו ולבו רוחש מחשבות. הנה אחרי עשור מלא, ראה שוב את ידידו משכבר הימים, חברו לסער מחשבות מעפילות, אחיו לדירה הצרה ד' על ד', שותפו ללחם הלחץ ומסיבות הרוח, יריבו בפרשת האהבה ההיא…

החדר הזה הרך בריהוטו, המכתבה הרחבה, שהכל מסודר עליה נאה־נאה, הרשומות המדעיות, העפרונות לצבעיהם, הגלויות, המעטפות ושאר מזמוטי ספרא רבא; הספה הנוחה בעלת המשענת שעל יד התנור; מכונת הכתיבה; כונניות הספרים הכרסניים והלא־כרסניים, המכורכים והמעוטפים בשבע השפות המדעיות – החדר הזה הנהו רך באמת ואינו אומר אלא: שב ועבוד! כאן בילה ימים, כאן ישב ורשם את פרי חקירתו; כאן התהלך אנה ואנה בחקותו את נהמומי הפרופיסור הקפדן, מי שמרכז בידיו את שלוחות המקצוע בכל רחבי המדינה; כאן התבטל מעבודה שהגיעה לנקודת־קפאון בלי שהפרופיסור הנזכר לעיל יעזור בקלה שבעצות; כאן רפתה האמונה בכוכבו הטוב (הרי אם לא יסיים עבודתו המדעית לשביעות רצונו של הפרופיסור הקפדן, עתידו הרוס); כאן טעם נשיקת אשה באהבה; כאן חי ימים, שנים ואולי יובלות.

פתאום הרגיש בעייפות, המשתפכת והולכת בכל אבריו כזרם חשמלי משתק, ובהעיפו עין בשעון ובהווכחו כי השעה קרובה כבר לבוקר יותר משהיא קרובה לחצות, החל מסיר את חליפת־הטריינינג, תחילה את האנפילאות עם סוליות הגומי, אחר־כך את המיזע האפרורי־ברוד ואת המכנסיים הכהים־רחבים, שבדליהם דלמטה מהדקים את הקרסוליים. ועירום כילד גולש מאמבטיה, התכסה בסדין, חיתל בו את הרגליים מגן מקור, ופרש על עצמו את שמיכת המשי הצבעונית. בהיותו כבר במיטה נזכר פתאום, כי שכח לפתוח את החלון (אף עכשיו בשלהי הסתו היה רגיל לפתוח את החלון לעת לילה, זכר ללינותיו באהלים בימי נעוריו הטובים), קם, תקן את המעוות, ושכב שנית.

מהחדר הסמוך הגיע קול שיעול ומיד לאחר־כך:

– “שוב פתחת את החלון. הרי זה גובל בשטות ממש. רק דלקת ריאות אתה חסר”.

הקול נשתתק תוך כדי אנחה מיואשת, והוא… הוא ענה בכמה המהומים שנשתמעו כעין פיוס ושפירושם האמיתי לא היה ברור כל צרכו, וכיבה את מנורת החשמל שעל גבי השרפרף.

בכל זאת – חשב בתקעו עיניים בחשכה, שהתגבשה לכעין אצטלה גשמית ממש – מעניין הוא, כי עד עכשיו לא נרדמה. יש בה נטיה לריגול. יתכן שזה סימן של מסירות. אין להכחיש זאת. אבל מסירות כזאת מטרידה. ועוד מעניין לדעת את מי אוהבת אשה כמותה יותר: את עצמה (שמא היא חוששת להצטננותה) או את הגבר האהוב?

בינתיים הופנו מחשבותיו למסלול חדש, היינו: לא חדש, כי אם למעגל ההרהורים והזכרונות, שהמהמו והמיינו בראשו בשבתו על המיטה, בהתפלש נגד עיניו בזה אחר זה ימי האושר ההם…

איך זה הגיע הלום? היה בן למשפחה בעלביתית ועשירה באחת המדינות המערביות של אוסטריה־הונגריה, עליה השלום, ובזרם הבולמוסי, שהסעיר בימים ההם את הנוער היהודי־הבעלביתי, נגרף אף הוא. בעצם נמשך הנוער הזה לשני כיוונים סותרים: חיוב היהדות או שלילתה. השוללים היו בעיקר הבנים הטובים, השומעים מוסר אב ותורת אם, המזקינים בעודם באיבם, הדבקים בממש עוד בגילם הרך. כל מעיינם: מעמד נאה, גריפת עושר וכו‘. ואילו המחייבים היו המורדים, הנלחמים באבותיהם כדי להגיע אל אבות־אבות־אבותיהם. היו כעין מופת חי לתורות השונות, שצצו בימים ההם כפטריות אחר גשם, וש“גילו” את קול הדם, את האימפרטיב של הגזע וכדו’. הנוער הזה, מתוך זיקתו הפנימית לזכר האבות, החל באבות התנ"ך וכלה בבעלי המחברים האחרונים, היה בעצם עזוב לנפשו ונטול משענת. ללא מדריך מנוסה וידיד אבהי. היפלא, כי רעיון העזרה העצמית שגשג בלבות הצעירים הללו ולבש צורה מעשית? אם אין אני לי מי לי – גרסו בני הנעורים בימים ההם, אף שלא סלסלו את הדברים בניגון, כפי שעושים זאת היום, ואפשר מאד שאפילו לא ידעו, כי הדברים האלו נאמרו זה כבר, לפני הרבה מאות בשנים. למעשה שאיפתם להדבק באבות, היתה אפלטונית גמורה. לא שמעו את שפת האבות ופרורי העברית הנלמדת בבתי הספר הממשלתיים בשעורי הדת, היו נמסרים על ידי המורים בכוונה תחילה כך שישתכחו במהרה. היה זה גישוש רומאנטי, רומאנטי מאד, לקראת עולמות זרים – “מעניינים”.

היתה זאת התרחקות מהמציאות הפרוזאית, מהחשבנות הפעטעטת של האבות, הזוכרים ימים רעים מאלו, ימי נגישה ודיכוי מצד נגידים שונים, אף מההם שהתחפשו לליבראלים, ושרק הסיסמה הבדוקה האחת יכלה לשכך חמתם: הכסף יענה את הכל!

מתוך ההתרחקות הזאת באה ההתקרבות. ההתקרבות אל הצומח, האורגני, המרחב. אם האבות לא העזו לעזוב את בצרון הגיטו, ורק בתוכו בטחו פחות או יותר בחייהם ורכושם (ורכוש התפרש להם: אפשרות של חיים), הרי הבנים הרחיקו מהם, ומתוך מחאה דבקו דווקא באילן נאה ובשדה נאה. אגודות הנוער, שצצו ברוח הסיסמה לעזרה עצמית, התחילו מטפחות את האהבה־אל־הטבע הזאת, ויתר מכן: בה ראו את שיא שאיפתם בד בבד עם זיקה בלתי ברורה לערכי היהדות, אף שהיו לגבי דידם בחינת ספר חתום בשבעים חותמות.

יתכן, כי המרידה בזיקת האבות לשכניהם הגויים, התלכדה כאן עם המרידה במנהגי האבות המסתופפים בספי הגיטו, ושתי המרידות החשובות האלו היוו מין יש מהותי, אף כי שלילי בעיקרו, הוא אשר שימש לנוער היהודי בימים ההם במקום־ערכים ממשיים. וסימן מובהק כי העיקר היתה כאן המרידה, יש לך בעובדה שכל מה שהיה בחינת בל־תיגע בעיני האבות, דווקא הוא שמשך את לבות הנוער הזה. כך גרפוהו התורות הסוציאליסטיות לגוניהן, וכולן בד בבד; ואף הזרמים היפה־רוחניים למיניהם, שהציפו בימים ההם את עולם התרבות הגרמנית. הכל נבלל כאן לבליל אחד – הכל מניעים למרידה. והפלא: לא מצאו סתירה בין העולמות הרחוקים זה מזה. להפך: התהום הרובצת בין השקפות העולם היא שמשכה שבעתיים, ובפחות או יותר הבנה היו בני הנעורים מתרוצצים על עברי פי פחת, כמו הילדים החקרניים, הנמשכים משיכה עזה אל מימי סכנה וסתר.

כל זה התלכד אף עם מערכת תנאים נוחה מאוד: התאמה מקרית להווי הסביבה (מה שאינו אלא פנים אחרות לטמיעה), מכאן אמור: בני הנעורים נשטפו עם זרם המרידה התוסס בקרב הנוער הגרמני־יפתי, אשר נפגע מיבשושית החובות, הכובלות כל אזרח במסגרת המלכות הגרמנית בימים ההם. המרד הזה היה מופנה למנגנון המדינתי, אשר שיבץ בתוך תרשים מדוקדק את כל זיעי החיים מלידה עד מוות. אחד המניעים החשובים היתה כאן גם עריצות האבות בבית והמורים בבית־הספר, כל־כולם סוגדים לאליל האחד: מילוי־חובה. חוסר הלחלוחית הוא שהדף את הנוער הגרמני אל לחלוחית הטבע, אל הזמרה העממית, אל פשטות היחסים שבטיולים הארוכים, אל החופש בין המינים וכו'.

איך שהוא, מרידת הנוער הגרמני והיהודי נולדו בכור תנאים דומים, ואין כל פלא שהנוער היהודי־מערבי, בהיותו מרוכרך מטבעו וחסר מטרה ברורה ובלא כל ממש יהודי, נשען בכל מאודו על תנועת הנוער הגרמני. יתר מכן: הוא חפן מלוא חפניים מהיש המוכן, הנוח לו כל כך על פי חינוכו ועזוז התפרצותו. הרי ממילא קשה היה להבדיל בין הנוער היהודי לגרמני בשעת טיול או אף תוך כדי שיחה. אותן הזמרות, אותם כלי־הזמר, אותם המלבושים. ויתר מכל: השפה – הסימן המובהק לציר חייהם הרוחניים. ובכל זאת סימן אחד היה המבדיל: קווי הפנים, האף היהודי, השפתיים השמנות, השערות המדובללות, או העיניים המזרחיות־ענוגות־נוגות של הנערות.

ובכל זאת מה גדולה היתה התפרצות ומה רב היה כח התנועה הזאת, שלפחות דבר חיובי אחד היה בה: רצון יהודי. היינו עקשנות ללא פשרה. עקשנות זו היא שהביאה אחדים מבני הנוער הזה אף לשקידה על הלשון העברית. אמנם יש שהשקידה לא הבשילה פרי. אף היום תמצא בוגרים למאות, מהללו שבילו רוב ימיהם בתנועת הנוער, מהם למדו שנים, שנים ממש, במחלקות השמיות של האוניברסיטאות, בקורסים מיוחדים, מפי מורים פרטיים, ואחר כל זה ידיעתם העברית מספקת – כדי אמירת “שלום” בלבד. אך אחדים מהם, אחד מאלף ושנים מרבבה, שקדו על תורה זו בכל מאודם, אף הצליחו. מהם משמשים מורים בבתי־ספר, אף באוניברסיטאות, מהם קמו אף קנאים בודדים לספרות העברית. אבל יודעי דבר אומרים, שמעולם לא ירד יהודי מערבי לעומקה של שפת־עבר. תמיד יש איזו מחיצה מבדלת בין ידיעת המזרחי, בפרט אם היה בחור ישיבה, ובין בקיאות המערבי, אף ששקד על לימודיו ביסודיות גרמנית מובהקת.

הוא, הד"ר אריך עמנואל, עודו זוכר היטב את ההפתעות הנעימות, שגרמו לו כתבי־העת המהפכניים – כי הימים ההם היו בסימן תנופה גדולה ואידיאליות מפליאה מצד עורכים נרדפים עד צואר וסופרים השמים נפשם בכפם למען עורב פורח, שעוד ספק אם הוא יודע לפרוח בכלל. ימי מלחמת העולם היו הימים. ואם בימי השלום לא בטחו הסוציאליסטים בחייהם, הרי בימי מלחמה לא כל שכן, הרי אין לך קל מלערוך משפט צבאי לבוגדים, שונאי המולדת וכו'. ואם חייל אתה, קנין המלכות, ועוסק בסוציאליזם, באצטלת עורך, סופר או סתם קורא, מר גורלך שבעתיים – אם חטאך יתגלה.

כן, בימים ההם שגשג העתון הסוציאליסטי. המו"ל הוא העורך, השקיע בו את כל אונו והונו, והקורא היה מוצא בו סיפוק וסעד. בפרט סיפוק. כי בעצם הקריאה כבר היה משהו ממעשה גבורה. ומי לא יימשך למעשה גבורה במחיר כל כך קטן? והנימה הכללית – היתה כמעט אינטרנאציונלית. מי שזוכר את בגידת הסוציאלדימוקרטיה הבינלאומית בימי המלחמה, יבין מה גדול היה חרוף־נפשם של העורך ועוזריו. פרחי מחשבות מצאת בו, זר־רעיונות של מי שמוגדר במדע בשם “אדם הנבון”. מצאת בו שמות הלוחמים הגדולים, בלא הבדל אומה ולשון. אמנם רובם אישים שהלכו לעולמם, שכן חשש העורך שמא יחשדוהו בקיום קשרי־ריגול עם אנשי האויב. וסוף־סוף לא כדאי היה לסכן את עתונו.

העתון הזה היה בלי ספק מעשה רב. ובאמצעותו אפשר היה לבוא בקשרים עם אנשים מעניינים – עם סופריו. הה, עד מה נמשך הנוער היהודי אחר “האנשים המעניינים”. ואיש מעניין התפרש: איש אשר שאר־רוח לו. כי באין מרכז לחיים, לא במציאות הקרובה, ולא במקורות העבר הרחוק, נחוץ היה איזה יש חי, איזה מקום־מרכז. שגשגה בתנועת־הנוער היהודית הערצת הגבורים, כנהוג בתנועת נוער בכלל. אולם לא אישי העבר משכו את הלבות. לא אלכסנדר־קיסר־נפוליאון. לא בודה־משה־ישו־מוחמד. לא נצשה־דוסטוייבסקי־רמבוא. הללו היו רחוקים מדי, מופשטים מדי. הנוער הזה היה זקוק למגע ישיר, להשפעה מפה לאוזן. לכן העדיף חוברות על ספרים, מאמרים על שירים. והתורות הסוציאליסטיות: היה הוגה בעתונות הפועלית, עד כמה שהיתה פועלית בימי המלחמה, יותר משהיה שוקד על “הרכוש” של מארכס. על כן התפתחה בו הנטיה לשניות ולא לראשונות. הכלי השני היה המכריע. כמובן: התנאים המיוחדים הביאוהו לידי כך.

והנה נגמרה המלחמה. העולם הועמד לפני עובדות חדשות, תנאי חיים חדשים. באותם הימים הכיר אריך עמנואל את יפעם רמזלסקי.

כן. התנאים נשתנו. צצה בימים ההם תורת החסידות היהודית־מזרחית בלבושה המערבי. (אמנם הדברים הושמעו עוד בימי המלחמה, אך השפעתם גברה אחר כך). לשון ההרצאה עצמה היה בה משום מלאכת מחשבת, מלאכת מחשבת גרמנית. בחסידות המגורמנת הזאת, גבר אולי היסוד הגרמני על היהודי. ממש כמו שנפשו, רגשותיו ויפיפיותו היהודיים של היינה נהפכו בגלל שפתו לקנין גרמני טהור. וכן גם אחרים. כי הם נקלטו במסגרת החוג התרבותי־גרמני, והחוג התרבותי הלא הוא המכריע. רמב“ם השפיע, אף המתורגם, מפני שנקלט בחוג התרבות היהודי. אבל ידידיה האלכסנדרוני, אף שעמד במרכז היהדות המצרית, נשאר סופר יווני. לא פשוטות הן דרכי ההשתייכות האלו. הנה, למשל, התנ”ך שלנו. תרגומיו הם קנין ספרותי נבלע של כמעט כל אומה ולשון. אבל יש שאף תרגום אינו מעלה ואינו מוריד. מכריעים הדורות הבאים. יש והם מכניסים לאוצרם, יש והם מוציאים. ושוב התנ"ך: המעט השפעות זרות נמצאות בו? ובכל זאת שלנו הוא, אין מכחיש. (הרי אף כרוזי חביבל־בבל נתבדו). כי זה הכלל: צריך שהיצירה תיבלע בחוג התרבותי.

זוכר הד"ר אריך עמנואל את התלהבותו של הנוער היהודי־מערבי להופעת החסידות בלבושה הגרמני. היה בכך יותר מספרות סתם. כאן היה משהו של אחיזה. את הלשון אפשר להבין. ולא זו בלבד: הלא הערכין הנמסרים הם בלא ספק יהודיים, ואולי יתר מכן: יהודיים תמציתיים. אולי בצורה מגובשת יותר משהם מובעים במקורם העברי. אכן: קם גואל לנוער היהודי ניתן לו התוכן. ניתן לו הממש לשאיפתו. לא וויכוחים סתמים, לא כמיהה חוורוורת; כאן שופר הדור. נמתח הקו המבדיל בין הכא להתם, בין היהודי והלא־יהודי. הוקמו הגבולות. ומשיש גבולות יש לא רק הגבלה והצטמצמות, אלא גם התרכזות וכוח.

בימים ההם הופיעו גם שליחי ארץ־ישראל העובדת, הופיעו והרעישו. הטולסטויאניזם זעזע את הלבות התוססים זה כבר. מי עוד כנוער נכון להקריב על מזבחות האידיאלים את הנוחות הבורגנית? הלא בצלם נבראנו; בצלם ובלא רכוש. והטבע – הלא זהו הסלע האיתן, שבו נאחזו ידים טובעות זה כבר. יגיע־כפים בחיק הטבע – זה גולת הכותרת ההגיונית לדמדומי הנוער. הפלא הוא, כי דווקא הגורדוניזם הארצישראלי, הוא שכבש את הלבבות עד מהרה. הלא אין כמזיגתו במזיגות: גם סוציאליזם אמיתי, וגם עבודה בחיק הטבע, וגם יהדות – שלשת הסיפים של הדור החדש.

הד"ר אריך עמנואל עודו מתהפך מצד אל צד, מתהפך ונאנח לזכר הימים ההם שבילה במחיצת חברו יפעם רמזלסקי – והנה יד אשה נוגעת במצחו, כבודקת אם חלילה אינו חולה, אם חס ושלום אינו קודח. יד אשה רכה. (ידה של כל אשה רכה, האין זאת?)

– “אני, אני כאן, על תפחד” – משקיט הקדל. אור הציף את החדר. פני אריך חרושים דאגה. הבינה האשה לרעו. ישבה על כנף מיטתו, כשרק חלוק־השינה על בשרה וביקשה:

– “נא ספר לי קצת על רמזלסקי. הלא הוא מתאכסן עכשיו בצל קורתנו ומשהו מחייכם צריכה גם אני לדעת… הרי לא יתכן… כי אתם תהוו שיתוף… ואני אהיה כעומדת מן הצד… אתה מבין…”

קשה הדיבור על אריך. הלא אי אפשר לגלגל את פרשת חייהם. אין מלים בפיו. לא מלים היוו את העיקר. אף לא המעשים. היו להם מבטים, רמזים, קטעים, פסוקים, ספרים, שגעונות… מה יספר לאשה זו, מה יסביר לה, לרחוקה מסגנון החיים ההם.

– “ריכרדה, הלא…”

אבל ריכרדה אינה נרתעת. ראשית, הרי ביקשה שלא יפנה אליה בלשון ריכרדה. כי את שמה היא שונאת. הוא יודע היטב על שום מה. הלא כך היה פונה אליה בעלה… ושנית, אל נא ישתמט. הרי אי אפשר לה לקבל את פני רמזלסקי כזר, כי היא מרגישה שקיים חוט הידידות, המאחד את שני הגברים. ואם להסביר לו פנים כלמקורב, הרי כל זמן שלא תשמע כך וכך… ובכלל: ידיד ידידך כידיד. זה יפה ונאה. אבל עומדת לה הזכות, שישתפנה בכמה מהחוויות שעדו עליהם. לא בפועל חלילה, אלא מהפה לאוזן לשם אינפורמציה. אינה מוכת שכל חלילה, אף שפת הרמזים נהירה לה. היא מבינה כי אין למצוא מלים לחוטים הדקים ההם, הנשזרים בין אדם לחברו, אך די לה ברמז, ברמז שברמז. ואם אריך הוא בתוך העניינים, הרי לא כל שכן. בפרט שרמזלסקי עושה רושם כל כך טוב… ואין זו סקרנות נשיית מצדה חלילה. (אף שאין לך אשה בלא סקרנות). אבל, כאמור, יש כמה דברים שאין לשערם, צריך לשמוע כך וכך. ורק מששמעת, אתה יכול לעצב את יחסך הנפשי אל פלוני.

בלא רצון וכמעט מאונס מתחיל הד"ר עמנואל משזר את דבריו. קשה לו לספר. הלא גם בחורה תקועה בתסבוכת ההיא. ולספר עליה – האין זה כווידוי? וכל ווידוי הוא מאוס. פשוט בושה היא להתוודות. וכך הוא מספר:

– “הלא את מכירה אותי. אני מחייב את הבריות, אני אוהד אותם מאז ומתמיד. אני מחפש אותם ומוצא אותם. ולא תמיד דווקא את המעולים שבהם, היינו: את מבחר המין האנושי. הסתפקתי במועט. אין לחשוב חלילה, כי אני שתום־עיניים. ואם היה לי יחס חם אל כמה וכמה…”

ריכרדה פרצה בצחוק:

“רוצה לומר כמה וכמה מאות”.

אבל הד"ר אריך עמנואל היה רגיל לענות על התקפות לעג בפשטות ורצינות. על ידי כך היה “עוקר את השיניים הארסיות”. היתה זו התנהגות בדוקה. אולם לא משום התחכמות נקט דרך תגובה זו. להפך, מתוך תינוקיות מפליאה, המעידה על טוהר לבב. (הלא הליצנים כינוהו תינוק בחיתוליו).

– “לא, לא מאות” – המשיך אריך – “הלא את מיטיבה להכיר את ידידי. וכי רבים הם? הלא חוץ מזינו…”

– “זינו? ידיד נפלא” – עקצה ריכרדה – “הוא העשיר ואתה הקבצן. עד כאן יפה ונאה, הידידות אינה בחרנית. אבל כלום התעניין, ולוא רק פעם אחת, במצבך; למשל, אם אכלת ארוחת־צהרים? אם ידידותו של רמזלסקי דומה לזו של זינו, מוכנה אני לוותר…”

כאן קפץ אריך על רגליו. היה שלטן ברוחו כמעט תמים. אך משנגעת בידידיו, התחיל צווח כעקוץ עקרב. גם בכך התבטאה תינוקיותו המפליאה (באמת תינוק־בחיתוליו נפלא).

החלון הפתוח הפיג את סערת רוחו. הגיפו והתחיל מטייל עירום לאורך החדר, הלוך ושוב. אחר כך ניגש אל השרפרף, שהניח עליו את חליפת הטריינינג, גלש לתוכה ושב לטייל לאורך החדר. ריכרדה התעטפה בשמיכה, ישבה על כנף המיטה וחיכתה, לאיזה המשך חיכתה, לאיזה סוף. כי משהו מוכרח לבוא. (הזוהי סיבה לגירושין?) פניה הביעו כעין סקרנות: מה עתיד להתרחש. (יש נשים המחכות בנשימה עצורה לעתיד להתרחש).

– “בעצם” – השיך אריך בקול שקוט, כאיש השוקל את דברי בר פלוגתיה (הלא יש והיא צודקת) – “בעצם אין כל יסוד להטיל דופי בזינו. הרי הידידות אינה חברה לאחריות הדדית”. – נשתתק. והיה כמתחרט שאמר מה שאמר, כי יתכן שבדבריו היתה מעין הודאה.

– “על ידידות המתחילה בשיחות ומצטמצמת בהן, רק בהן, אני מצפצפת” – אמרה ריכרדה בפשטות. – “ועכשיו אני יכולה לספר לך. דומני, שזינו זה אינו ישר. ראיתי זאת בהתיחסותו לכמה עניינים. אספת מחאה נגד גזירה זו או אחרת – שעה שאתה מרגיש כי לב זה הומה, וזה בוכה, וזה סובל – בשבילו היא כהצגה תיאטרלית. הוא מסתכל לכאן ולכאן. מברך את פלוני, מתפלא שאלמוני לא הופיע. כך הוא. וכך היא ידידותו. הכל חיצוני. כאשר בעלי־החוב הציקו לי אשתקד – חברת החשמל, הפקחן על הדירה, החלבן, הירקן ושאר ה”אנים“, פניתי אל זינו ואמרתי לו כך וכך, עזור הפעם…”

– “העזת לעשות זאת בלא ידיעתי?”

– “כמובן. אתה אינך מרגיש בעלבון האשה, כאשר אינה יכולה להגיש לשולחן ולסתום פיות רעבים. זהו גדול העלבונות. לך לא איכפת. אתה יושב באקדמיה, והשאר הוא קליפת־השום בעיניך. מפני מה אינך פוקח קצת עיניים?”

– “והסוף?”

– “הוא, זינו שלך, הבטיח להתעניין, והתעניינותו נמשכת ונמשכת… עד היום”.

– “כך אמרת לו? מפני…” – ריכרדה לא עצרה כוח. עלבונה הנשיי היה גדול מנשוא. פרצה בבכי. החשבונאות הכספית הפעטעטת, אינה אלא חיידק נורא יותר מטיפוס ודבר. חיים כאלו אינם חיים. ימים רבים הסתירה ממנו את דחקותם. פניה האירה לו, כדי שלא להסיח דעתו מענייניו העומדים ברומו של המדע. הורי לך שלמונים. חושב לפי תומו, כי הכל בסדר. ואותה הוא מעמיד במצב של שקרנית נוכלת, הפוזלת לכיסי ידידיו…

בכוח הבכי מכניעה האשה. בפרט גברים מסוגו של אריך. למראה הדמעות, התפגפגה פתאום תקיפותו. נשאר הילד הרך, תינוק־בחיתוליו. בלי דעת אם לשדל או להחשות, תקע במקומו כסמל היאוש.

וכדי לשכך את בכיה, ישב על ידה וליטף את שתי ידיה ברוב חיבה שרק אנשים טובי־לב מסוגלים להבינה. הוא סיפר, הרבה יותר משהיה מספר אלמלא הכריעוהו הדמעות. הרגיש עצמו כחוטא, והשתדל לתקון את המעוות בדרך זו. היא חדלה מבכיה, אף שידיה מאהילות על עיניה, והקשיבה. נעלבה, אבל היתה המנצחת. (היש לך הנאה גדולה מזו לאשה?)

סיפר אריך על אותם ימים טובים, ימי הסטודנטיות, שבילה בחברת יפעם רמזלסקי, באחד מפרברי קריה. יכלו להתגורר גם בעיר, אבל הרומאנטיקה שבפרבר היא שקבעה. בית ששימש קודם מלון – מלון מהסוג הידוע, הפותח שעריו לזוגות נאהבים. נמלך בעל־הבית והתחיל משכיר את החדרים חדשית, כי הזקין ורצה להרחיק את המרקחה ממנו והלאה. היה מטפל רק בעצי הפרי. בתו היתה מופיעה מדי ראשון בחודש כדי לגבות את המגיע מהדיירים.

ולא רק שניהם עשו בחדר בעל שתי המיטות. בעצם היוו שם קולוניה שלמה. יש ולנו בשתי המיטות ארבעה או חמשה חברים. ומשהאיר הבוקר היו קמים על רגליהם, מתרחצים בזה אחר זה במים הקרים (אף בימות החורף), ועולים לרגל לאוניברסיטה. מהלך כשעתיים ואף למעלה מזה. כי לפי מנהגי הקולוניה לא נאה היה להשתמש בטראם.

החברים. כמנין או למעלה מזה. אחד מתימטיקאי נפלא. מחשב, מחשב, מאמין להביע במשוויה את תמצית החיים. אף בקיא בפילוסופיה. היינו בעיקר בחכמת ההגיון מיסודו של ראסל. כמובן, גם מהוסרל לא הסיח דעתו. (הרי בלא הוסרל אין להבין היום את הפילוסופיה). בחור משונה. מעניין. לא חזר לארצו כדי לעמוד למבחן הצבאי, כי היה אנטימיליטריסטן. הסוף היה, שהוכרז מטעם השלטונות לעריק ועתה אינו יכול לשוב לביתו. עליו להתגולל בנכר, ומי ידוע מתי יגיע לנחלה, או לוא אך למנוחה.

היתה שם סטודנטית וורשאית. פיה מלא צחוק. תמידצחוק. הסיטריקה ממש. נכנסת לחדר ופורצת בצחוק. אומרת דבר ופורצת בצחוק. ולא איכפת לה אם המתימטיקאי שכוב כבר במיטה. לא איכפת לה, שהוא רגיל לשכב עירום. היא נכנסת וצוחקת ומגלה מכבשוני הפסיכולוגיה. היא נשבעת אמונים למסר, לשני הביהלרים, הבעל והאשה. שטרן נתיישן לגבי דידה. היא מדהימה בשמות, בציטאטות. בעצם קשה לדעת מה כוונתה. “ושמא”, שואל המתימטיקאי מחביון מיטתו, “שמא כוונתך להכנס לתוך מיטתי, בבקשה”. בתשובה נשמעת התפרצות צחוק חדשה. לא איכפת לה. הרי המיניות נעקרה ממעגל חייהם. מאן דכר. לא איכפת לה מאומה. ואם הוריה הוורשאים יכניסוה תחת כלונסאות החופה – לא איכפת לה. הרי “צריך לקחת את החיים כמות שהם”.

היה שם החימאי הרזה. טיפוס המסתפק במועט. במועט החמרי. אולם בענייני הרוח אינו אומר די. מאז ימי נעוריו היה מרוויח לחמו ביגיע־כפיו – במתן שעורים. היה עובד במעבדה לתעשייה החימית. אחר כך למד לאטינית. מתוך כתבי שפינוזה דווקא. עמד בבחינת הבגרות, ובהגיעו לאוניברסיטה, נתמנה מיד עוזר במעבדה. כי אין לך בקיא כמותו בכתבי־העת המקצועיים נוסף על בקיאותו בספרי השימוש הרגילים. והחימיה הפיסיקלית, אבן־הנגף של טובי החימאים, מונחת בראשו כבקופסה. בור סוד ממש. צנתר זהב. היה אומר, כי החימיה אינה אלא מדע מקיף, ועל החימאי להיות חכם ובקיא גם במקצועות אחרים. האמת, היה הוגה במדעים המתימטיים והטבעוניים, והכל נערך במוחו, בזה אחר זה, ללא ערבוביה. הסברתו קצרה ונוקבת, דבר דבור על אופניו. צמצום ובירור. אף הגה לא יוציא לבטלה. מדען נסיוני טיפוסי. אבל יחד עם זה אינו מסיח דעתו מהספרות והאמנות – כמנהג המדענים. חלילה. אין כמוהו בקיא בגיתה. דווקא בגיתה. וציירי הולנד הגדולים נהירים לו. מזיגה משונה: גיתה וציירי הולנד, יחד עם דקדוקת מדעית.

ההיתה בין אלה אישיות מרכזית? לא. לא אריך עמנואל ולא יפעם רמזלסקי. כי המרכז המושך את כל העיניים היתה היא. את העיניים ואת הלבבות.

רוכסה!

היה לה גם שם משפחה, כנהוג. אבל בני הכנופיה קראו לה רוכסה, ודי. היתה דקת הרגשה כרגיש שבאמנים. ויפייפות שחרוריתה כחלום של משוררים. גזרתה דקה־שבירה. ריסיה ארוכים־שחורים. עיניה גדולות־עמוקות־שחורות. שפתיה בינוניות, לא־שמנות חלילה. שערה שחור־כחול וחלק כמשי. והפלא ופלא: עם כל נשיותה היתה לה נטיה חזקה ללימודים המתימטיים. ברכות מיוחדת היתה מטפלת בסמלים, מספרים, נוסחאות. ובהבנה. היתה כאם המטפלת בפעוטותיה. אף הספרות לא היתה לה ארץ לא נודעת. קראה. והרבה. גרמנית וצרפתית. והסיקה מה שהסיקה. ויחד עם זה היתה רגישה. הרגשת: כל היוצא מפיך נשקל במאזני הרגישות. ואוי לך אם הקדחת את התבשיל.

לבסוף נתגבשה קבוצה קטנה מהבוהו הסטודנטי. נשארו ארבעתם. רוכסה ופריץ שומר החימאי, אריך עמנואל ואיפעם רמזלסקי. אין לחשוב כי אהבתם המשותפת לרוכסה היא שליכדה אותם, הרי ידידותם נתרקמה עוד לפני הכירם אותה. אבל מצד אחר אין להכחיש, כי על ידי רוכסה ומשום מציאותה העמיקו הקשרים. היוו כעין ברית אחים קשורים זה בזה לעולם. ואף היום, לא חשוב אם הם מחליפים מכתבים או לאו, קיימת ההתקשרות ההיא. יש איזה יש תמידי. הנה, יפעם רמזלסקי, לא ראה אותו זה שנים. אולם עם הופעתו מיד נפתחו מקורות ידידותם, החתומים עד כה, והם משפיעים והולכים כאילו אין בין ימי העבר וההווה כל תהום. כאילו לא נפל דבר במרוצת הזמן. אתה מרגיש ביש קיים. אתה מתחיל מאמין ביסוד הנצחיות. (ואולי מכח הידידות הקיימת יש החוזים את האלוהות הנצחית?) כן. כאילו זה אך אתמול נפרד ידיד מידידו.

ומשעלו ארבעתם באחד הימים לתור הרים ועמקים, כי על ידי כך ניתנה להם ההזדמנות הטובה להמצא יחדו כל שעות היום, הגיעו למלונה עזובה. רועים אחדים, כבני ט"ו, הופקדו מטעם נזירי מנזר מקומי על פרות־בשן. החליטו ללון כאן. כי מה להם העולם כולו כשיש אוויר הרים צח, חלב פרות חם, שמש מאירה עיניים והרגשת דרור באין עיני זרים מטרידות. ואף גג סוכך ממטר יש כאן וקירות מגינים מצינת לילה.

בלילה העלו הרועים אש בחדר היחידי. התפרקדו האורחים, נתנו עיניהם בגזירי העץ המפצפצים ובוערים, וחלמו חלומות טובים אשר מלים אין להם. הרועים (שרידי הרומאנטיקה של המאה העשרים) התחננו: סיפור־מעשה. הלא באי־עולם נזדמנו להם, הרי האדונים ודאי נתגייסו בימי מלמת העולם והיו קצינים כיאה לילידי כרך. סיפור מעשה!

רמזלסקי היה המספר. הרי אין מסרבים לבודד. על חלום האדם באשר הוא, סיפר. מלחמת העולם כבדה עלינו. האדם בצלם אכל את האדם בצלם. נשתתקו הנביאים הטובים. הוכרז יום חג ומועד לכל נביאי השקר. התקוללו התחוללו השתוללו רוחות זעף. התנוצצו התרוצצו התפוצצו סדרי חיים. נתמגמגה המחשבה, נתפקפקה האמונה, נתמקמקו כל הרגשות הטובים. בחפירה שכח החייל כי קיימת אם ואחות. אשה וכלה נתמסמסו. העולם לבש אצטלה חדשה. כאילו נהפך לגברי בלבד. יסוד דנוקבא, הרכרוכית, הענגנגת הנפלאה, המחיה אפילו עצמות יבשות, עצם הנשיות – נתפספסו. דין אחד הוטל על עשיר ורש, משכיל ובור. שוויון גמור השתלט בעולם הגברי, והכוונה: השמדת הנשיות. מלכות גבר, מה איומה היא! דם ותמרות־עשן, קללות נמרצות וניבול־פה. קולע הגבר שבחפירה קולע היטב. לא רק את הנשיות בלבד הרחיק ממנו והלאה, הרי גם את הגבר אחיו, הרובץ בחפירה שמנגד, הוא מוכרח להשמיד. כי התקוללו התחוללו השתוללו רוחות זעף. נחש אש, נחש גז, נחש מוות – הכלים. והמוח – השמדיאל האיום!

בירכתי העורף נתכנפה תחתיה האשה. תמו התענוגות. קפאו הרגליים הרוקדות. כי אזל הכסף. אפס הלחם. תותח הרעב פער לועו. במלכות רעב זו חיו צללי־אדם מבוהלים: אמהות נמקות, בוגרות נמוצות, נערים שלא הספיקו להספח על מלכות הגבר, בעלי מומים למיניהם, פעוטות. במלכות הרעב נבלע כל זיק ארוטי, נגדע זכר העדנה. הנוער החוורוור שאף לשוויון בין שני המינים. הסימן: התלבושת הפשוטה, השווה לנערים ולנערות. כי זו היתה הסיסמה: באין גבר – טובה האשה לכל מלאכה. במשרד, בטראם, בבית החרושת. שם מלכות הגבר המשמיד, וכאן מלכות האשה הרעבה, המעורטלת מנשיותה. כך נתהווה עולם חדש. בצבצו ונתבצרו מושגים חדשים. קם דור חדש שאת שפת אבותיו לא שמע. לא הבין. יש אומרים: נטע בלבו נטע־נעמנים חדש. אולי. כי לפי החוק: אין לך דבר בעולם שהוא לבטלה. אולי זה דור הנעמנים.

רמזלסקי סיים את דבריו. דומיה. לבסוף פרץ הגדול שברועים: “בכל זאת, לא סיפור מעשה הוא”. חשב שהנה יתאר להם את החיים בחפירה, שמע כי במקרים ידועים לא חדל התוקף מריצתו אף אחר שגולגולתו נערפה. שמע על זונות צרפתיות ורוסיות. שמע על שדים ומזיקין וליליות. ואפילו בראינוע אפשר לראות מעשי גבורה גדולים.

הרועים אמרו נואש. מפי אורחיהם המשונים לא הצילו דברים טעם. והם כל כך קיוו. הם חשבו. הם בטחו. והנה אך טעות. להבא ייזהרו ולא יסבירו פנים לכל עוף פורח המחפש מחסה.

תוך כדי גיחוכים זלופי רמזים מהסוג הידוע, הציעו הרועים שמיכות למשכב ובעצמם עלו לעליית־הגג. נתהווה מצב מסובך. כיצד ישכבו? יתכן שדבריו של רמזלסקי הם שגרמו. הלא הם באמת הדור החדש, הדור שנתחנך בימי המלחמה. עד כה הסיחו דעתם מההבדלים המיניים. בחור, בחורה – היינו הך. הסיסמה: אל־מיניות. כך היה עד כה. בימי המלחמה ואחרי הגמרה. והרי לך: החיים שבים למסלולם הקודם. והם, הם נמצאים בפינה נדחת בהרים. הם: שלשה בחורים ובחורה אחת. והיא אינה חלילה מן המאוסות. וכפי הנראה בכל זאת יש הבדל בין בחור ובחורה. הדבר הוברר להם מתוך גיחוכת הרועים. הטבע. הרועים קרובים לטבע. הללו מבינים. ואולם הם: סרפדי הכרך אינם מבינים בענייניים כאלה. אתה חי את חייך בתוך מערפליה ואינך רואה דבר, והנה פתאום נפקחות העיניים וראות. ואתה מזועזע עד מח עצמותיך.

הסמיקה רוכסה. הסירה נעליה, היתכן? עד כה לא היה בהסרת הנעליים כהוא זה. ועכשיו ההשביע מי שהוא רוחות רעים להפוך את סדרי חייהם.

הסמיקה רוכסה. הסירה נעליה היתכן? עד כה לא היה בהסדרת הנעליים כהוא זה. ועכשיו? ההשביע מי שהוא רוחות רעים להפך את סדיר חייהם?

לא פשטו בגדיהם – ממילא מובן. הציעו את השמיכות, אף השאירו כמה מהן לצורך התכסות. אבל השאלה קודדת במח, היא צורבת בלבות, היא ניתזת מהעיניים: באיזה סדר ישכבו? עד כה היה כל אחד מהם מוותר לחברו. מתוך התכחשות. מתוך וויתור ידידותי. כי הלא ארבעתם כאילו מהווים גוף אחד. ומה כבר איכפת אם זה או זה יזכה לשבת על יד רוכסה. אבל פה בהרים, באין אימת הכרך ושקריו המוסכמים עליהם, חל שינוי ברגשותיהם. מי יזכה לשכב על יד רוכסה? להרגיש בה ממש, לקלוט נשימתה?

פריץ היה מי שהוציאם מן המבוך. עשה משכב לעצמו בקצה. מיד החלה תחרות המוותרים. מתוך בושה ואולי גם מתוך תחבולה. (הרי ייתכן, כי דווקא הוותרנות היא שתקרב). כל אחד מיהר לכבוש פינה לעצמו, כל אחד התרחק מרוכסה. הצגה רבתי בחמש מערכות. זה טען, כי מאז הוא נוהג לישון בקצה יש לו חזקה על כך. זה מצא סיבה מכרעת, כי לרוכסה ודאי תנעם קרבתו של חברו. וכך בלי סוף. רוכסה נשארה קרחה מכאן ומכאן. אכן גם זה ענין רע. מה שלא תעשה ומה שתעשה, אחד הוא סך־הכל: מפח־נפש. ישבו ארבעת הנבוכים נשולי נעליים ועל גבי השמיכות ולא ידעו איך ומה. ישבו. שעה רדפה שעה. גברה העייפות. העיניים נעצמו מאליהם. השינה, האחות הטובה, היא שהכריעה את כולם. אף השכיבה אותם זה על יד זה בערבוביה משונה. פקעת של ארבעה ראשים.

הרועים שעלו לעשות משכב לעצמם בעליית הגג, הורידו בלאט את הסולם וירדו לבדוק כיצד ינהגו שלשת הבחורים הכרכיים בבחורה אחת. ומשראו את הפקעת המשונה, אחר ששעה ארוכה לא נשמע מלמטה כל הגה, נתפלאו מאד ונתמלאו בוז לבחורים משונים, שאפילו את חוקת החיים הפשוטה ביותר אינם תופסים.

משנתעוררה רוכסה, ראתה והנה פריץ החימאי ישוב בפינה ומצחצח את נעליה. דמעות הבריקו בעיניה. תוך כדי צחוק ביקשה את המצחצח החרוץ להתקרב אליה – נשקתו. אכן: גם הנשיקה חדרה לגוף אל־מיני זה, שהיה עד כה סמן ל“ידידות טהורה”.

ימים רבים עברו עליהם בנדודים. ירחים. על קרחונים עלו. בשדות השלג הנצחי טיילו. טעמו מכל טעמי הטבע והדרו. לא מנעו מעיניהם הנאת המרחב, תאורות השמש העולה והשוקעת, שפרירי עננים וצחרירי עבים קטנות, גאון שיאים וחמדת רכסים, שממון קרחות ושאננות כרים. הכל ראו, את הכל ספגו לתוכם.

אף על סכנת־נפשות ממש לא וויתרו. וכך אירע כי בעלותם לשדה שלגים, והם מזויינים במשקפי־מגן כנגד צחור השלג, המכה בעוורון, ובכילפות משען, אשר קנה פריץ בפרוטותיו החשוכות־מפיו, שכחו להצטייד בזיזי ברזל לנעליהם. עלו. ופתאום פרוש לפניהם מרחב השלג כסדין ישר בלא כל הדורים. גלש פריץ למטה. לא עץ ולא שיח במדרון זה, אין כל נקודת אחיזה. על אחוריו הוא יושב ומחליק מטה מטה. הידידים הבלתי מנוסים, שלא נתקשרו בחבלים, כמנהג הסיירים המקצועיים, עומדים כנציבי מלח ולוטשים עיניים בהלניות באפס יכולת להושיע. (ודווקא פריץ – חשבה וודאי רוכסה). בתחתית המדרון נעצר המחליק כבכח נס. לפני לוע פוהק ממש. החריצים הללו בשדות השלג, פגיעתם רעה. הם נבקעים פתאום מלהט השמש, בדרך כלל הם עמוקים מאד, והנופל לתוכם, חזקה עליו שלא יצא שלם. שיירת סיירים השיגה את החברוה. המדריך המקצועי נענע בראשו לכאן ולכאן, עמד על הסכנה שהיתה נשקפת לפריץ והמהם תוך כדי לגלוג:

– “הוי, ילדים, ילדים!”

ילדים. הלא אין לך הגדרה שתתאים יותר לרביעיה זו בימים ההם. צחוק ילדותי טוב מנת חלקם, ולא רק על השפתיים החיצוניות. זה היה הצחוק ההוא, המביע את כל הישות. הביטוי לנפש האדם. כי לפי צחוקו ניכר האדם. יש והוא מכסה, יש והוא מגלה. על מה מכסה הצחוק? – על מזימות רעות, מחשבות סתר; הוא כלי הרמאות, אמצעי בדוק של הנוכל באדם, תכשיר הדיפלומט, מסווה האשה; הוא המתק הארסי של הנחש, הוא הברכה שנהפכה לאיומה בקללות. ואולם הצחוק האחר, הקדמון, הוא הברכה. הוא גילוי השמחה המתפרצת, הוא שכרון הנעורים, הוא העדות לבור־לבב. העיניים הצוחקות צחוק תמים, קדמוני לא ישקרו. מי הגבר לא ראה בחייו בנים רעננים, המהנים בצחוקם הטוב: בואו נא, אנשים טובים (הלא מן הסתם טובים אתם), והשתתפו נא בשמחת לבב! הנאהבים מביעים בצחוק את שפע רגשותיהם – במלים לא סגי. הצחוק הוא רץ האהבה הראשון. ניצן רך הוא, נטע טיפוחים, זרע הבל התמים. מה עוללתם בני־קין הרצחנים, שהפכתם את האלוהית שבהבעות האדם למכשיר הפסיכוז ההמוני! הדגנרציה של הצחוק: הלעג, הקלס, השמצה. היש נשק נורא מהלעג? היש תקומה לנלעג? הגילה איזה חוקר נאמן סם־עזר לארס קטלני זה?

צחוק ילדותי־תמים היה מנת חלקם! אביר הצחוק הזה היה פריץ. לא זו בלבד שצחצח את נעלי רוכסה, לא זו בלבד שהאציל ממזגו הטוב על האחרים, אלא אף השפיע ברוחו. ברוח הוויתור. בלבו קנן החשש שמא הוא אנוכיי מדי, שמא הוא לוקח לעצמו יותר מכפי שמגיע לו, מכפי שנכונים לתת לו ממילא. לא אחת ולא שתים היה הוא המפגר בין ההולכים, היה מספח לחברתו את אריך, ומזרז את יפעם להלוות לרוכסה. משום מה? כי לדעתו היו ליפעם רמזלסקי זכויות יתר. הרי הוא שהכיר את רוכסה לראשונה. והוא היה מי שסיפחה לחבורתם. אכן, לא ייתכן כי על ידי כך ייגרע חלקו. המשום כך עליו לוותר על חברתה של רוכסה? הרי ידוע היטב, כי זה ימים ושנים היה יפעם מבלה בחברת רוכסה. את לימודיו היה מזניח, אפילו על חלומותיו, שיא חייו, היה מוותר כדי להמצא בקרבתה. והנה, מה עשה? איחד את ידידיו. החליט לצמצם את מרכזי חייו, שירי־הלל על רוכסה היה אומר באזני ידידיו, ושבחי ידידיו היה מעלה באזני רוכסה, כינסם למקום אחד, השרה אוירה חמימה (את המלאכה הזאת ידע על בוריה) – כך, זאת היא ההיסטוריה של הרביעיה. ועכשיו, משנעשה הצעד המכריע הזה, אחר וויתורו של יפעם על התיחדותו עם רוכסה למען ידידיו (הלא רצה להנותם מההנאה הנגרמת באווירת הקסם הנשיי), היתכן כי הידידים הללו יעצמו עיניהם ולא יראו את מה שעולל לעצמו? ברור, וויתורו זה גורם לו יסורים. אף ייתכן, כי הוא מכה עכשיו על חטא. הוא ודאי חושב, כי אך מעשה שטות עשה בהכנעו לגלי הידידות. רק בימי נעוריו מסוגל אדם להרגשה כזאת: היינו שאינו מאושר בהתיחדו עם אשה הקרובה ללבו, מחשש שמא בזה הוא עושה עוול לידידיו. היש שטות גדולה מהרעיון: שיווי זכויות ארוטי? ברור היה כי יפעם נתפעם ממוסר־כליות בחשבו, כי הגורל העדיפו על פני ידידיו. יצא איפוא לתקן המעוות. הוא עצמו. מרצונו הטוב. הבין זאת פריץ. הבין זאת אריך. כולם הבינו זאת. אפילו בעלת הדבר – רוכסה.

והיא? הנתכעסה עליו? המצאה במעשהו זה משום עלבון לנשיותה? האמת, היא הרגישה את עצמה בחינת השניה במעלה. ואשה בחברת גברים רוצה מטבע היותה להיות הראשונה במעלה. בפרט אשה, שבחייה קרו אי־אלו מקרים. פגעי ידידות: בינה לבין חברתה. אהבה גדולה גרפה את שתיהן, בלא הקטנוניות וצרות־העין והקנאתנות, הממררות ברגיל את הידידות בין הנשים. קונם, לא חיי ידידות היו אלה, זו היתה סימפוניה אדירה, הדהדו פסנתרים בלא הפסק, ניגנו עד שגעון ומוות. זו היתה פרשת חיים בסימן שכרון תמידי – המרמה העילאית. אהבה – כן, יש אהבה בין אשה לחברתה, אף אם אין בה מהגסות ההומיאופאתית. המיניות הגסה אינה העיקר לגבי האהבה הגדולה. יש והיא לוואי. אך לא תמיד לוואי הכרחי.

באותם הימים היתה רוכסה השניה במעלה. למסירותה לא היה קץ. את כל ישותה הקריבה על מזבח הידידות. לא היתה חברה במפלגה, לא היו לה אידיאלים פוליטיים. היה לה רק האידיאל האחד: נאמנות לאשה האהובה. בימים ההם היתה היא מצחצחת את נעלי חברתה האהובה.

ואולם בהתעורר בה ההרגשה הנשית המלאה, משיצאה מגיל הילדות, התחיל תוסס בה רצון חדש. כי האשה רוצה למשול, למשול ולעבוד גם יחד. הייתכן כי היא תהיה רק השניה במעלה, כל ימי חייה? הרי היא זקוקה לטיפול, היא אינה אלא תינוקת (אשה), היא מחכה לאומן טוב, למוביל מנוסה, למדריך נאמן. היבוא? אכן, מרדה בידידותה. הזירה את עצמה מהידידות הנפלאה ההיא, שהטביעה חותמה על מהלך חייה, אולי לעד. היום אינה רואה שוב את פני חברתה. אבל היום היא מבינה היטב מה זה טיפול באשה אהובה. היום היא המומחה לגילויי הרגש הדקים, היא מגלה מיד כל נימה זייפנית. חוש שמיעתה דק. ומדקדק. חוש קליטתה עדין ורגיש. היום, כמעט ביודעים, היא רוצה להיות הראשונה במעלה. הלא משום כך הזירה עצמה מידידתה. והיא רואה הכל בשבע עיניים. היא מבינה את כוונת המטפל בה, את הנסתרות שבנסתרות. כי מבשרה חזתה את הפרשה הפלאית הזאת. האסון הוא, כי כך וכך אתה דורש מהחיים?

ההיתה הראשונה במעלה בלבו של יפעם רמזלסקי? גם הוא הכיר את ידידתה. והוא דומה לה מהרבה בחינות. בתפיסתו המהירה, בהגיונו המפתה, ברגשותיו הגורפים. אכן, לא פלא הוא כי שימש לרוכסה אסקופה לקפיצת השחרור. רוכסה הסירה את עול חברתה ונלוותה אל יפעם. אבל מכוח דמיונו אל ידידה זו, היה בו גם מתכונותיה: היה מרגיש עצמו ראשון במעלה. ויש הבדל אם האשה עובדת גבר אהוב – או אשה. סולם הרגשות שונה כאן מבחינת מה. אבל בכל זאת. בכל זאת. בכל זאת.

ומה פשר וויתורו של רמזלסקי לטובת ידידיו? החולשה היא מצדו או עודף כוח? החלש הוא מהיות אביר של אשה, או שמא אינו חושש למתחרה כלל – מתוך בטחון גמור בכוחו. קרובה לאמת ההשערה השניה. הלא כה דומה הוא לידידה ההיא. והיא בטחה בכוחה, תמיד. אם כה ואם כה, ברור הוא: מבחינתו לא רוכסה היא הראשונה במעלה. ייתכן, שהוא מעדיף את ידידיו, ייתכן שהוא מזלזל בה מכח בטחונו. כי בטחון גמור בנאמנות האשה, אינו אלא זלזול. הארוטיקה יסודה בפקפוק תמידי. יש בה מיסוד הקנאה. קפאון גמור הוא ההפך מארוטיקה. או ביתר דיוק: ארוטיקה היא מיסוד היאוש. יש בה עליות וירידות. ואילו בטחון גמור אינו אלא ארוטיקה שקפאה. ואשה, אף האשה־החברה, לא תסלח זלזול לעולם.

אלה היו מחשבותיה של רוכסה בחברתו של יפעם רמזלסקי, שעה שהשנים הנותרים פיגרו אחריהם במרחק מה. ייתכן שלא כל המחשבות היו ברורות כל צרכן. היו גם מדומדמות ומעורפלות. אבל בהעלותך על גבי נייר מחשבות אדם, אתה מגביר את בירורן, מוסיף נוי הגיוני, כדי שתהיינה מובנות יותר. אלמלא כן לא היה שום ספר בחינת קריא. הרושם ראה כך וכך במו עיניו, כך וכך סיפרו לו, כך וכך הבין מתוך השתלשלות העניינים. ומכל אלה עשה סך־הכל נפשי מזוקק מכח כשרונו. כך הסביר יפעם רמזלסקי לרוכסה את מלאכת הסופר, אילו היה מעלה על גבי נייר את מחשבותיה. ייתכן שמשהו מהלך־רוחה גונב ליפעם. ייתכן מאד.

כמה דברים הבין אז יפעם, אף שלא ירד, בהיותו בתוך העניינים, לעמקם הסופי. רוכסה היתה כמכסה: הצטחקה והחרישה. אולי משום שלא החליטה עדיין לכאן או לכאן. הרגיש יפעם במחנק־מה: כבד מעי עול האשה! ויש לך הרושם, כי האשה לא נוצרה אלא כדי לדרוש מהגבר: הב דא, הב הא. תמיד הב. הב והב. תוך כדי מחשבות אלה הסתכל אחורנית, חיפש בעיניו את המפגרים. דומה שהיה בו גם מיסוד החולשה, לא היה מוכשר לשאת בעול אשה. העלם לא יסכון לעול כזה לעולם. לעומת זה מה נעימה חברת ידידים טובים, שאינם דורשים. כאן אתה הנותן התמידי, ושם אתה גם נותן וגם מקבל.

הבינה רוכסה וחשבה: אילו הייתי אני סופר מהיר, הייתי מעלה על גבי נייר: אל לה לאשה להתחבר עם עלם. מרחק של כ' שנים פוהק בין אשה בת כ' ובין עלם בן כ'. כי זו משחקת כבר את משחק החיים, וזה אינו תופס עדיין את העיקר.

איך נפתרה התסבוכת?

בתכלית הפשטות. יפעם ארח לחברה עם אריך. ורוכסה נשארה בחסותו של פריץ. האחרון היה כמסרב, כי לא לרוחו היה מפנה העניינים הזה. הרי היה בכך משום בגידה בידידיו. נימת הנעורים רטטה בלבו, כשם שרטטה בלב יפעם. (אמנם, עצמת הרטט הזה היתה שונה אצל השניים). הוא פיגר, אולם האפשר לסגת שעה שרוכסה התחילה גם היא מפגרת? האפשר שלא להענות לתחבולתה הנשיית הפשוטה, כשביקשה ממנו להתיר את רצועת ילקוטה? האפשר לעכב את שני הידידים, המתרחקים מהם והלאה?

כל שאירע בשעת התיחדותם, מה שגילתה רוכסה ומה שכיסה פריץ, מה שעשתה היא ומה שהשיב הוא – אין לדעת. וקשה גם לשער. הרי לא שני בני נעורים רגילים הם. הרי מניעים רוחניים ומניעות נפשיות פעלו כאן, כגון: אהבה, ידידות, חשש בגידה, חשבון־נפש וכדומה, ובסך־הכל משהו מסובך מאד. לעומת זה היו גם עובדות של ממש: רק בלילה התלכדו שני חלקי הרביעיה. וכולם הבטיחו פה אחד, כי חרדו מאד לשלום חבריהם, אף יצאו לחפשם. אלמלא זאת מי יודע אם היו נפגשים בכלל. מכל מקום השתדלו להוכיח זה לזה, כי הם אוהבים זה את זה ומסורים זה לזה במידה שאין למעלה הימנה. ההיה משום סימן־מה בהשתדלות להוכיח? מי יבין זאת. אולם מה שקרה כאשר יצאו מהרכבת ונכנסו לטראם, אפשר להבין על נקלה. הבחורים ליוו בטראם את רוכסה הנוסעת לדירת הוריה. על הרחבה התייחדו פריץ ויפעם. וכאן ניגש פתאום פריץ ליפעם ונשקו. איש לא ראה זאת, ואיש לא היה יודע זאת, אלמלא יפעם רמזלסקי, שסיפר את המעשה ברבים ברצותו כיפי הנראה לקנתר את פריץ…

פתאום נפתחה הדלת. קפצו על רגליהם אריך וריכרדה. מה קרה? הרי הלילה כמעט עבר, ומי זה חדר לכאן – גנב, רוצח? יפעם רמזלסקי היה החודר הלבוש פיג’מה, והוא היה מי שפנה אליהם בזו הלשון:

– "בעצם לא רציתי לקנתר את פריץ כל עיקר בהזכירי לו את הנשיקה ההיא. למעשה רציתי שתדע זאת רוכסה – ואתה – (פנה לאריך).

– “הרי אי אפשר היה שלא לספר. לא יכולתי להסתיר מכם את יפיפות נפשו, ולא מצאתי לי צורת ביטוי תואמת יותר. יש והקנתור מוציא ממבוכה. זהו לאמיתו סוד הקנתור. ובגלותי לכם את המעשה רצית בעצם לומר, כי הנשיקה ההיא יקרה בעיני מאד – אחת היא למה נתכוונה, אם להביע הודיה (ר"ל: בגדתי בך, ידידי) או השתתפות בצער (ר"ל: צר לי עליך אחי) אולם הרגשתי: לגבי נשיקה זו לא חשוב ה’מפני מה‘, העיקר כאן ה’מה’. נשיקת אמת של גבר לגבר בדמדומי החיים, מביעה יותר מכפי שיכולות להביע נשיקות אהבה רגילות. יש בכך משום גודל נפש. אתה מדמה לעלות מעלה מעלה. אתה נמצא בראש מגדל גבוה ורואה למטה את מישור החיים. אומרים כי יש קדושה בעולם. אם ישנה, הרי נשיקה כזאת גזורה מיסוד זה. באותו מעמד הרגשתי, כי קיים יסוד דדוכרא בעולם – והוא הבנאי הנפלא, הוא המגשר עולמות, הוא עצם האלגופיות. וזאת אני אומר לכם: יש רגעים ספורים בחיי אדם, המשפיעים על השתלשלות חייו להבא. זה היה רגע כזה. הוא שלימדני לראות גם את החיובי שבחיים. ואלמלא הוא, מי יודע אם לא היו מציפים אותי המרי והיאוש עד גמירה. רגעים כאלה הם הם המעצבים בתוכנו את עזות־הפנים להשאר בחזית החיים ולחכות – לשובם. ייתכן שלא ישובו. אבל אתה מחכה. בכל זאת”.

יפעם רמזלסקי לא יכול, אף שהיה עייף ורצוץ מהנסיעה, לעצום עיניים בבית זה. אם משום הפגישה עם אריך הידיד, או משום הצעדים והקולות בחדר שלמעלה מחדרו. כי חדרו היה בדיוק תחת חדרו של אריך. הוא שגרם כי הופיע משל לנס משמיים.

ריכרדה עמדה על המצב שנתהווה. הבינה בדקותה המיוחדת, פרי חינוך ומוצא אצילים, כי משהו חייב להכתיר את השיחה המשונה הזאת באישון־לילה. הבינה כי הפעם רמזלסקי, שהופיע בפיג’מה, כמוציא את הנוכחים מחוץ למעגל המנהגים הבעלביתיים, מתייחס אליה כפי שהוא מתייחס לידידו ממש. הרי על ידי כך הכניס גם אותה, ממילא, לתוך מעגל הקסם של ידידותם הנעורית. משום כך נתמלא לבה חיבה אל הזר הזה, שחדר פתאום לתוך חייה (קרי: חייהם), והביא אתו טנא זכרונות, שבכוחם להפך את הסדר הקיים. זאת הרגישה היטב מתוך רמזיו של אריך. כוח כזה היה לזכרונות הללו – אבל הנה לא פגעו. להפך. הלא אף למעגל הזכרונות הללו הוכנסה בטבעיות מפליאה, בפשטות מקסימה. אכן, אסירת תודה היא לזה האיש יפעם. הלא נהג בדיוק כפי שקיוותה בחביון לבה. קיוותה ולא האמינה כי יקוים. אריך הזהירה, חשב שיפעם המזלזל במידות הבעלביתיות, יהיה לה לזרא. והנהו דווקא איך שהוא מקורב. חשבה, כי תרח טרחן הוא, והנהו דווקא נוח. כפי הנראה מפותח בו חוש הדקות. אף מיטיב הוא להבדיל בין מותר לאסור. כי מי זה היה מעז, מיד אחר התוודעותו הראשונה, להכנס באישון־לילה לחדרו של זוג? בחוש הדקות שלו הבין, כי מותר. אולי שמע את השיחה המתנהלת, ותפס כי מן הדין הוא שייכנס. כיצד אמר המשורר: יש ורגע בחיים מכריע!

איך הוכתר הרגע הזה?

ריכרדה קמה, התכרבלה בשמיכה, נגשה לארון כלי־הזכוכית שבחדר הסמוך. אותה שעה ישב יפעם על מיטת ידידו, הסתכל בצועד לאורך החדר ולרחבו. כעין מבוכה התבטאה בציעוד זה. וכעין חשש. הרי מובן ממילא – חשב יפעם. הלא שעה שאתה נפגש עם ידידך לשעבר, הוא שקשר קשרים עם שלישי, מתעורר תמיד חשש: שמא הידיד האחרון (או הידידה) לא ימצא חן בעיני הראשון. וזה עניין המבוכה. הרי אין רצון לוותר על מטמון הידידות שבעבר. וכל קנין חדש יקר לא־פחות. מתגלה הרצון לשמש גשר לשני הזרים – סימן כי בחירת הידיד היתה נכונה. הידידות היא מלכות שבלב, בעלת חוקיות ומשטר קבועים. יש ואתה מדמה שזהו כר רענן, ולפי הרוב אתה מרגיש כי זה גוב סתר. (הרי כורתים ברית ידידות מפחד הסכנות האורבות – מה טוב שבת אחים גם יחד). רק הידידים יודעים את המבוא והמוצא של הגוב. על הסוד הזה הם שומרים בקנאתנות. (הלא כך שומרים על המבואות לכל מבצר־עוז). לכן אוי למי שנכנס לשם במחתרת! ואם אחד הידידים מגלה את הסוד לזר, מלמדו את כתב החרטומים של הידידות, מכניסו לגוב הנסתר, הרי אין זו אלא בגידה בברית הראשונה. על כן הוא מחכה בקוצר־רוח ובמבוכה לחוות דעתו של הראשון: כי ייתכן שהלה יאמר אך אמן לבחירתו. ומר מאד אם הידיד אינו משמיע את האמן הזה. הרי אז אין ברירה: צריך לוותר על אחד משניהם: על הראשון או על האחרון. וגרוע מזה הוא מצב של פסיחה על סעיפים, כשקשה לוותר על אחד מהם, דבר העלול להביא להתקרחות מכאן ומכאן. הכלל: מכל בחינה טוב יותר כאשר נכרתת ברית ידידות חדשה, משולשת. הרי אז שמחים כל הצדדים. הבוחר שמח, כי טעמו כטעם ידידו שבעבר. הידיד הראשון מאושר, כי אין כאן מעשה בגידה, וקשרי הידידות יכולים להתקיים גם להבא באין מפריע ובכוח מחודש. וכל חדש עומד למבחן הקודמים. וכל מבחן אינו נעים כלל. כי מצב של אי־בטחון הוא הנבזה במצבים, בפרט כשבנבכי נשמתך אין שום בטחון: אינך סומך לא על טוב־רצונו של הזר, ולא על יציבות רגשותיו של הידיד. ממילא מובן הוא, כי תוך מתיחות חשדנית זו, גובר היסוד השולל, ואפילו אתה בחזקת עד בלתי־משוחד, הרי שאינך יכול לחייב פה מלא את הזר, המופיע פתאום לשפוט. מהי זכותו לשמש כאן שופט? ולא עוד אלא שאינך מכירו, לא את מידותיו הטובות ולא את מידותיו הרעות, לא את שכלו ולא את טעמו. והעיקר: האוירה שלך לא נגעה עדיין באוירתו. משמע שאינך יודע עליו כל מאומה, כי כל זמן שלא מצאת את המפתח לאוירת חברתך, אף שראית אותו בעיניך, אינך תופס דבר. בקיצור: אתה חושד ומורגז ומורעל ממש. אולם משאוירותיכם נגעו זו בזו, משמצאת את עמק השווה ביניכם (משל לבעלי חיים המריחים זה את זה), משנוכחת כי אדם הוא כמוך – הרי מה טוב ומה נעים לך. כי כל הדרכים נפתחות לפניך. אתה יכול לחפש ולמצוא את חסרונותיו – אם לא מצא חן בעיניך. אתה יכול לשלם לו כגמולו – אם לבו רוחש חיבה אליך. נעות־זעות כפות המאזנים, יש והן מזדעזעות, עד שמגיעות לאיזון. ועכשיו, במקרה המוצלח, משהושגה תוצאה חיובית, הרי הידיד החדש מתמלא רגשות טובים לזר הזה, שנעשה קרוב, מציפו רגש התודה, והוא מסור לו בלב ונפש. הרי בעזרתו הוסר מכשול מני דרך. (אף יש והידידות החדשה הזאת חזקה היא מהקודמות, שהרי בקודמות גבר יסוד החששות והחשדים – העלול לשדף כל נטע רך). כך. כך הוא. ואפשר למצוא כאן עוד כמה וכמה פנים, אפשר להרבות ולהוסיף. ואין זה ענין טפל חלילה, הרי על הציר הזה סובבים חיי כל אדם.

יפעם רמזלסקי הסתכל באריך המהלך לאורכו ולרחבו של החדר, ולא השמיע הגה. הצית סיגרית, התחיל מוצצה, מוצץ ומפריח תמרות עשן. הבין כי אין לפתוח בשיחה. אין מה להשמיע ואין מה לשמוע. כי הרי איש כאריך לא יצטדק לפניו ולא יאמר לו: ידידי הנכבד, הרי לא מהידידות לבדה שואבים את כוח החיים, הייתכן גבר בלא עזר כנגדו וכו‘. אף לא יספר: בבוקר לא עבות אחד הכרתיה, שערותיה ועיניה ושפתיה הקסימוני ושעבדוני וכו’. הרי אחת היא איך ומתי. כך או כך. ואין העובדות מעלות או מורידות. (אף שבמקרים ידועים חייב האדם לספר לידידו דוקה את העובדות, בפירוש כך וכך). עכשיו אין דרך אחרת: צריך לפקוח את העיניים ולראות. צריך להטות אזניים לרחשי לבב. הרי לידיד קל להבין הרבה דברים למראה עיניו ומשמע אזניו. ואת המלים המתאימות אפשר להוסיף לאחר־מכן. כך מתברר לך הא ודא. הדיבורים אינם אלא מטרידים, ויש שהם מכסים יותר משהם מגלים. (הרי מכוח הבושה וההיסוסים אי אפשר לגלות את הכל. רק בתנאים מיוחדים פותח האדם את לבו לפני הטוב שבידידיו, וגם אז הוא משאיר שיירים סתומים).

כפי הנראה – חשב יפעם, המפריח ענני קטורת – יש גם פה חספוסים וחספוסונים. הרי אין לך זוג בלעדיהם. חשוב הוא – כוחו של מי גדול יותר: של היסוד המקרב או של היסוד הדוחה. אכן, חשבון מתימטי. ייתכן שצדק המתימטיקאי ההוא אשר רצה להביע במשוואה את תמצית החיים.

ריכרדה שבה. העמידה על השולחן אגן זכוכית. פקדה על אריך לפתוח את בקבוקי היין. אחד של יין שמפן ושנים של יין פשוט. בעצמה פתחה את קופסת הקשטים המשומרים. בקיצור, החלה רוקחת את יין־הפירות המהולל.

הלילה קרב כבר אל קצו בשבת שלשתם אל השולחן ובקבלם מידי ריכרדה איש איש את מנתו. בכף כסף גדולה מזגה לכוסותיהם את המשקה הריחני והמרענן. שתו ידידים, שכרו דודים! לא סתם שתיה היתה זאת. כאן הושבה למשתה־יין קדמותו הסמלית. ואם בסעודה סתם יש משהו מפולחן דתי, הרי במשתה לא כל שכן. משתה יין פירושו שיתוף נשמות. משתכרים כדי להשכיח את הקליפות הגופניות, כדי להתעלס באהבה רוחנית. זוהי תחבולה גאיונית כנגד הבהמיות ההכרחית, מנת חלקו של כל ילוד אשה. משתיקים את החששות, המזיקין הנוראים מכל. מרעילים את החשדים, העלוקות המוצצות את דם התמצית. כך מתירים את אזיקי האלוהי, זהו הסוד של משתה היין. רק הבהמיים שבבני אדם השפילו את השכרון כדי מדרגתם. השכיחו את יסודו האלוהי. שמוהו לחרפה, לחטא, לדראון. מה יפיפיתם המשתאות בהיכלות מלכי קדם, או באולמי היוונים החוגגים את הסימפוסיון כראוי, או בטירות האבירים בימי הביניים! ומה דלותן השתיות במרזחים או אף בסתר הבתים הפרטיים ביבשת הישנה או החדשה כאחד! (מיליונרים גרגרנים או סתם הוללים – היינו הך!) שם ניצוץ הקודש, וכאן סחי וסרחון. שם התפרש השכור כאיש אלהים, וכאן אינו אלא בהמי. היין, ממש כתגליות אנשי הרוח האחרות, נסתאב משהגיע לידיים מסואבות.

ישבו ושתו. לגימה לגימה. ולא דיברו. היין חדר לחדרי גופיהם. רצו להשתכר. רצו להשכיח את היסוסיהם הקודמים. להרעיל את חשדיהם. ורצו לשפוך את לבותיהם. (בפרט ריכרדה). והשתכרו. כי רצו. אנשים המושלים ברוחם אינם משתכרים לעולם, כי אין להם זיקה לכך. הם מציפים מעיהם בכוהל, יש ואבריהם שוב אינם נשמעים להם, אבל המוח עובד כתקנו. כל זמן שהמוח עומד על המשמר, אין מקום לשכרון. אולם משרוצים…. משרוצים, מתגלגל העולם לאלפי גלגולים, נושרים כל המוסרות. נשמטות מאליהן האצטלות המכסות. העיניים נפקחות לרווחה. מנגנון המוח מפתח פעולה נמרצת, אחרת מהרגילה. כל בורג מבריק ומאציל מאורו הרב. והפה משמיע דברים דבורים על אפניהם. עזוזים – חזיזים, רמזים – רזים. לא היין הוא המדבר. זהו הרוח הצורף את סיגי החולין. זהו המרץ הכל־עולמי שנתגבש בפלוני או אלמוני, והשתחרר פתאום מכבלי הגשמיות. עיניים אלוהיות רואות את העולם, את הזהרוריות ואפרוריות גם יחד, והפה מביע. זרום נא, היין האלוהי! עשה נא משימתך צדק!

ריכרדה סיפרה. על עצמה. בת אצילים היתה. ממיטב המשפחות הגרמניות. עודה זוכרת: בהיותה כבת ט"ו נזדמנה באקראי לבית יהודים בערב שבת. הנרות הדולקים, רוח השבתון, המטרונית הכבודה, בעלת הבית המזהירה לכבוד שבת מלכתא – כל אלה השפיעו. הרושם היה חזק. סיפרה זאת לסבתא. וסבתא צוררת היהודים סטרה על לחייה כהוגן. כן. רבים מן האנטישמים שונאים את היהודים רק משום שלא הכירו אותם מן הצד הנכון. הרי כל זרות מפריחה שנאה.

ועוד מספרת ריכרדה. חברתה שונאת יהודים מושבעת. הלכו יחדו לחנות. והנה הציק המוכר. הא לך יהודי! – אמרה החברה. ומשנכנסו לחנות אחרת, הציק ממש כמוהו המוכר שלא היה יהודי. אכן יכלה לסתור את טענות החברה. כך היא נוהגת עכשיו. בפרט עכשיו: משפרחה האנטישמיות שבעתיים.

יפעם: – “אינני מכחיש את מציאותם של יהודים אנטיפאתיים”.

ריכרדה חייכה: – “הרי האנטישמים הגדולים ביותר הם היהודים עצמם”. – היא מבינה. מובן שיש טיפוסים שונים, חיוביים ושליליים. אולם חייב בן מין להגן על בן מינו. יפעם הוכיח לה, כי אך רעה נשקפת ליהודים מההכללה: כל יהודי צדיק. הרי אין לך קיבוץ לאומי בעולם שבניו כולם הם מגלמי אך טוב, כולם אך סמל היופי. אין להסתיר מהאחרים את האמת לאמיתה. האנטישמיות בנויה על ההכללה, ואם ייהרס בנין אב זה, הרי עתידה…

יפעם לא סיים את מחשבתו. עלה על דעתו, כי האנטישמיות אולי לא תפסק לעולם. הרי אין לחשוב, כי קללה זו תוסר פתאום בלא סיבה מכרעת. אם יש השגחה עליונה, אם יש עין צופיה…

ריכרדה הבינה לרעו. ואם דיברה מה שדיברה, עשתה זאת מתוך תגובה על התנהגות היהודים המתבוללים, המזדעזעים למראה חוטם יהודי. הרי היהודי הגרמני, שהצליח לחדור לחוגים היפתיים, חושש שמא יקום לו מתחרה.

– “הללו” – אמר יפעם – “משמיצים את היהדות. אלה התולעים ההכרחיות הנמצאות בכל מקום. אף כי אין להטיל עליהם אשמה, מנקודת הראות החברתית. הרי המבנה החברתי הוא שעיקל את חייו של היהודי, והוא המעקלם עד היום. יהודי שנולד בגרמניה, למשל, ששאב מתרבותה, אינו שייך, בעצם, לגוף, היהדות. אולם אף למחטב הגמני לא נקלט. הוא משתדל, מכוח מצבו המיוחד, לחדור לתוך החברה היפתית המעולה, הרי זה אידיאל חייו, שיא שאיפותיו. ולא רק היהודי, הרי כל גרמני עושה כך, זה טבעי מאד. אולם – וכאן קוץ הטראגיות היהודית המיוחדת – בגלל יהדותו אינו יכול להספג. תמיד בולט איזה זיז. ומצד אחר, אף אם אינו דתי, אינו מעז לעזוב את יהדותו – הרי זו שפלות בעיניו. כך הוא נשאר קשור ומקושר ביהדות בלא זיקה נפשית, ונבצר ממנו להדבק בגוף אחר, הקרוב לרוחו מטעמים הנ”ל. והסוף ההכרחי: בכל חברה תמצא יהודי נסבל, המשתדל בכל כוחו להרחיק את בני גזעו ממנו והלאה. הרי את הריבוי לא יבלעו. ולבסוף יזירו את עצמם גם ממנו. פשוט: תחרות חמרית בכל חומר הדין. זו הסיבה לאיבת היהודי לחברו. והאשם? בעצם אין להאשים את העמים המשפילים (הרי זה דרך התקיף בחלש), ולא את המשטר החברתי (הרי הוא תוצאה ולא גורם); יש להאשים רק אותו…"

יפעם הרצין מאד. כי הנה ראה לפניו את האיום שבאיומים. את מחולל הרעה. את ה“הוא” הנסתר, שכל חייו נלחם בו מלחמת שוא. הרי הוא נסתר, איך תלחם בו? ואין לו ממש, במה תיאחז? יש איזה כוח שולט, אכזרי, ואינו נראה. אתה מגלה כמה מחוקיו – ומה בצע? ואתה, החלוש, יודע כי הוא מקור כל הרעה, ויחד עם זה אתה מבין, כי אי אפשר לפגוע בו מכל וכל. המדענים הכתירוהו בשם חדש: מרץ. מושג מופשט – לך הלחם בו. השפיל את האדם ומהאדם – השפיל את היהודי. יש דרך לצאת מההשפלה הרודפת תמיד (תקופה תקופה וצורתה המיוחדת) – לפשוט את היהדות כבגד (בגד – משורש בגידה). אולם דווקא היהודי איננו בוגד. בסוד דמו הוא. שבעים ושבע הוא כורע, והנה הוא קם ונלחם. במי? בו הוא נלחם דור דור. שידלו בבמות, פייסו בבית־המקדש, בזבחים במזמורי תהלים, השביעו בתורת הסוד, אסר ידיו בחוזה דקדקני, בתרי“ג סעיפים, עשה נפשות בגויים להגדיל שמו, שיעבד את מחשבת האדם לעבודתו, מרד בו, הטיח כלפיו ועשה תשובה, הכתירו בשמות חדשים לפי רוח התקופה וכו' וכו' – הכל לשוא. כל התחבולות העלו חרס. הוא השפיל את האדם, ומהאדם השפיל את היהודי. הסמל הספרותי לכך: איוב. איוב שלא השלים. כי הפרקים האחרונים הם ודאי מזויפים. הרי לא ייתכן שהאל, המוסר את עבדו הנאמן בידי מחבלים רעים, סתם ככה, לשם משחק שעשועים אכזרי – לא ייתכן שהאל הזה יהיה גם אל הרחמים. אין דמיון בין פויסט לאיוב. שני סמלים הם, השונים זה מזה בתכלית. הראשון, החוקר והבוחן והנושא נפש לכך לכך (פויסט פירושו: אגרוף), והשני סביל, נענש על לא דבר, ומתהפך במיטת סדום עד אין סוף (איוב משמע: ההפך מאויב). הצד השווה ביניהם היא הופעת השטן והוא שסימא את עיני המשווים. אולם מה שונה תפקידו! כאן הוא הכל בידי פויסט ועזור לו להשיג את מבוקשו; וכאן הוא הכלי ביד האלהים שהפקיר את איוב… ייתכן, שהמלחמה ב”ההוא" הנסתר, לא תיפסק לעולם. אנחנו הנועזים באבירים!

את הפסוק האחרון זמרר יפעם בעוז. ריכרדה סיפרה: ילדה תמימה היתה לא האמינה במשטר הקיים. שנאה את הקיסר. הרי אף טיפש גמור, אם בן קיסר הוא, עתיד הוא לחתוך גורלם של מיליונים. חשבוה למהפכנית. הרי בימים ההם כל השואף למשטר סביר, היה נחשב למהפכני. הבינה, כי רק הגאוני בבני אדם החיים ראוי לשלוט באחרים. הרי השלטון נוצר לשם הצעדה קדימה, ולא לשם נסיגה לאחור. לשם שיבוח ולא לשם ניצול. הרי אם לא כן, מה טעם לחיים בכלל? זה החוק הבין־אדמי: כל השלטון לאיש המוכשר להועיל לכלל. לא מגד משמים. אין מלך בחסד. הרי רק איש הרוח חונן בחסד השמימי….

הדעות האלה קרבוה לאחד ממנהיגי הסוצילאיסטים. ומשאחרה באחד הלילות לשוב הביתה, ואביה האציל מהטיפוס הישן קיבלה בהצלפת שוט, לא יכלה לבלוע את העלבון וברחה. הסוציאליסטן ההוא החביאה בבית משפחתו בעלביתיות זעירה. ענויים נפשיים היו מנת חלקה בחיק המשפחה הזאת. היא נתקבלה כהאצילה בכל הדרת הכבוד. הכל היו קמים לפניה. אמו של הסוציאליסטן לא העזה לשבת בנוכחותה. נורא! הזחלנות, המשפטים הקדומים, הטמטום – כל אלה הגעילו את חייה. היפלא כי נאותה (אף שהיתה רק כבת י"ז) להנשא לסוציאליסטן הנ"ל. פרשת נשואיה היתה בחינת יציאה מבית העבדים. המצאה בית חורין?

השעינה ריכרדה את ראשה על זרועה. דמעות נוצצות בעיניה. כידוע: משהאדם משתכר הוא נוח לבכות. לחץ יפעם ידה. אף את יד אריך. עכשיו הוא החוליה ההכרחית. וייתכן שבלי החוליה תתפרק השלשלת. אכן, טוב להרגיש: בלעדיך יתפקק החישוק, תתפקע החבית והיין יישפך לחזירים.

כך האיר להם הבוקר. אריך שתק כטבעו. אך שתיקתו דיברה. יפעם זימר מזמורים לכבודו:

– “מימי לא ראיתי טוב לב כמוהו. ולזר טוב הוא שבעתיים. מהידיד ימנע אשר יתן לזר. הרי הידיד נחשב לו כעצמו ובשרו. עד כדי כך מגיעה ידידותו. ולעצמו אין הוא דואג לעולם. מסתפק בכף חרובים. מחלומות הוא טווה את פרוכת חייו. הוא מחפש ומוצא בכל אך את הגרעין הטוב. את הקליפה אינו רוצה לראות. הוא אביר הטוב בעולם הרע הזה. הוא שותק כשהאחרים מדברים, מפחד פן יגרע מהם את הנאת השיח. והוא יודע להקשיב. מיד הוא נכנס בעבי הקורה. משתתף בכל הרמ”ח. והכל משפע הטוב העצור בעצמותיו".

– “כדבריך ממש” – מילמלה ריכרדה – “כתבתי לחברתי האנטישמית. אין טוב ממנו. האחרים רשעים. מבשרי חזיתי זאת. מבעלי שמת. הרי אתה יודע, בעלי מת… מת…”

זמרר יפעם:

"ברוכים המתים לא יחיו

ארורים החיים לא ימותו…"

נרדמה ריכרדה. אריך הרימה והשכיבה במיטתה, בחדרה הסמוך. הידידים לחצו איש את יד רעהו. בכעין סודיות. איזה סוד חדש ליכדם מחדש. כעין חוויה נפלאה, שאין ביטוי לה. הם יותר מידידים סתם, איזה שיתוף חדש נוסף על שיתופם הקיים, הנצחי.

בשעת הפרידה סיפר אריך ליפעם, כי רוכסה נישאה לפריץ.

– “מה שלומו?” – גמגם יפעם.

– “חימאי כפי שהיה. דג מן החשובים. ודאי יעשוהו בקרוב פרופיסור”.

– “כך, כך”.

– “לדעתי נהגו בשׂום־שכל. הרי אין לחיות ערירי. יש ממש בשיתוף החיים”.

אריך הבין, כי יש הכרח חיוני בשיתוף של חיים. אף יפעם הבין זאת זה כבר. אירך צודק: נהגו כהלכה, הרי אהבו זה את זו. והוא, יפעם, לא היה לפי רוחה. לא הוא העוף הביתי. הוא מתבודד כנשר (מה קל לאדם להתנפח בצרתו ולהתנחם בעצם ההתנפחות!) – ומסתתר כחפרפרת (שוב מחמאה: סמל החדירה לעומק בושה, בחיי!) לא הוא החומר למין בעל־בית.

נפרדו.

יפעם רמזלסקי הקיץ. שפשף עיניו. התבונן סביבותיו. נזכר: כן, הלא הוא בבית אריך, הד"ר אריך עמנואל ידידו. מיד קפץ מן המיטה, שטף את זעת הלילה בחדר האמבט, התגלח, התלבש בקפדנות מדוקדקת, ומוכן למאבק החיים ירד לחדר־האוכלים. כאן הסבו כבר כל בני הבית. בעלת הבית, ריכרדה, ישבה ראש (יפעם נשקה בידה), משמאלה אריך, מימינה הבת (האמנת בת בוגרת לה?) ממולה הושיבה את האורח. אכן, שתי נשים בבית הזה (הרי בוגרת נחשבה לאשה) – חשב יפעם – ועוד אשה שלישית: אין להסיח את הדעת מהמשרתת (הרי זה כבר עמדו על חשיבותם והשפעתם על המשרתים בכל בית).

משנופל אורח לתוך משטר ביתי, שתי דרכים לפניו: א) אינו מסגל לעצמו את הסדר המקובל, והרי אז הוא מפריע ומוכיח, כי נכון הפתגם: “שני ימים חביב האורח, ביום השלישי אותו תשלח”; ב) הוא נעשה שווה לכל נפש, יקר ממש. עמד יפעם על הסוד הזה. החליט לאחוז בדרך השניה, הרי לא ליומיים בא לכאן. הקשה הדבר, שהנשים מכריעות בבית? אריך – אריך עסוק, ועליו תהיה מוטלת החובה לשמח, לבדח, להיות התרנגול שבלול, לעשות את כל הדברים שאורח חביב חייב לעשותם. כך, כך.

הקל הוא לרכוש את החיבה הכללית, כשאינך שולל את בני הבית? האמת לאמיתה: קשה אומנות זו. בפרט כשהנשים מושלות בכיפה. שלשה טיפוסים שונים. והרי לכל טיפוס אתה חייב לפנות בנוסחו ובלשונו. הרי כלי עדין היא האשה, אף ההמונית. אתה חייב להרעיד מיתרים ידועים. יש במנגנון הנשיי קפיץ סתר ורק המצליח ללחוץ את הכפתור הנכון, רוכש את אהדתה. ושוב: המותר לעשות כך? האין בכך משום מעשה רמיה, הרי יש כלל: אחת בפה ואחת בלב. הכלל הגדול של תנועת הנוער. אולם אם כך, הרי אין לדבר סוף. הרי קמצוץ של התכחשות אתה מוצא בכל. גם אם אתה אוהב את פלונית, אינך מסוגל לאהבה בכל רגעי חייך. וכשהיא מופיעה דווקא ברגע החדל, אתה מתכחש לישך האמיתי ומתחפש לאוהב. אתה נוהג כך מתוך גישת “כאילו”: ברוב רגעי חייך אתה אוהב. על כן תכוון את מעשיך כאילו אהבת תמיד. הרי בלא ה“כאילו”, אינך מסוגל לחיות כלל…

אריך – אריך נשתנה. אף שדרכו נקבעה זה כבר. הרי היושב כאן, בעולם הנכרי, מוכרח לנקוט קו התפתחות זה. הסימן: ההפשט המופרז. זוהי אבן הפינה הפסיכולוגית לאורח חייו. הממש זר. שעה שהוא דן על פרובלימות ארץ־ישראל, רחוקות ממנו שאלות השעה. כשלון פלוני או אלמוני, אינו גורם לו כאב פיזי. כי בבשרו אינו נוגע. הוא מבין כי ענייניו נפגעו – מבין משכלו. ייתכן, כי בשאלות מופשטות חשובות מכלל התסביך הקרוי יהדות, הוא בקיא יותר מאחרים המחזיקים בממש. אבל הממש רחוק ממנו. ומובן: השאלות הארצישראליות בוערות בלב הארצישראלי, רק בו. כי הוא חרד לשלומו. לבני משפחתו, לארץ מגוריו. טבעי הוא. הייתכן, כי ארצישראלי החי בממש, יגרוס בלבו פנימה פתרון של דולאומיות? הריהו מבין מהו פירושה הממשי של סיסמה זו. הרי הוא רוצה לחיות – היינו להמצא בתוך גוף לאומי; וגוף לאומי אינו אלא חדלאומי. הרי הוא מבין, כי אל הכלל האנושי, יגיע אך בדרך הלאומי. הוא רוצה בכל הרמ"ח להכלל בתוך היש הגדול, הנקרא אומה (אומה לכל פרטיה ודקדוקיה), כי רק כך הוא שומר על היש האישי שלו. ואם מכשילים, הרי הוא מגן (בטיפת דמו האחרונה) על צרכיו ההכרחיים. ואם מוכיחים לו בדרך ההגיון, כי אין הדבר בגדר האפשרות, הרי הוא מוותר. מוטב לא כלום מטשטוש. כי התנאי הראשון לחייו האישיים, הוא, מתן אפשרות לחיי הכלל.

ואילו הרחוקים מהממש, הם וותרנים. הם מוכנים להאחז בניצוץ אחד. כי אביעזרי החיים מוכנים להם בנכר. הם שואבים ביודעים או בלא יודעים מבאר הסביבה. הם מצטרפים ממילא לגוף תרבותי פלוני או אלמוני. ואילו ארץ־ישראל היא להם בחינת נוף. הרי בעצם, גם בלא הנופך הזה אפשר להתקיים. ואילו לארצישראלי אין מלבד חייו המתרקמים שם מותר. אין לו מטמונים שמורים בפוזמק לכל צרה שלא תבוא. ואם אין מספקים לו את צרכיו ההכרחיים, למה לו חיים.

אריך אמר:

– “אנו סומכים על פגיונות הבריטים. לא זה הדרך. ולא רק מהבחינה המוסרית, אלא גם מהבחינה הפוליטית. צריך להטות אוזן לשפת השכנים”.

– “מוסריות? המוסרי הוא לגייס שוטרים במדינה להרחקת הרציחות, הגניבות ושאר הפשעים? המוסרי הוא ה”שופו" הברלינאי?"

התשובה הזאת באה מניה וביה. ולא סיפקה, כי לא היה בה משום סתירת הטעם הפוליטי. הרי הטענה כשלעצמה צודקת. אין לקיים חיי שכנות, כשאינך שומע את שפת שכנך. אבל מה היא הדרך? אין לשכוח את דרגתם הפרימיטיבית. תחרותם ילדותית, שנאתם ילדותית, ומה תעשה? אחרי נצחון פוליטי הם מדהירים את מכוניותיהם ברחובות היהודיים בתרועת גיל להרגיז: אטש! היושב בנכר משער, כי כעמי אירופה או אמריקה הם. על כן הוא מתפלמס עמהם. מה מגוחך היה פולמוסו של המדען המפורסם, האירופאי, עם עורך שבועון כנעני, שמן הסתם לא שמע מעודו לא רק על תורת היחסיות, אלא גם על תורות הקרובות יותר להבנתו של אדם סתם.

יפעם הוכיח בקרירות:

– “רק מי שחוזה מבשרו ראשי לדון. אמנם ייתכן, כי הגאון תופס גם בלא מגע של ממש, אבל מי הוא הגאון הזה?”

אפס לאריך אין להוכיח. הרי אין לתאר צבעים לעיוור. הוא אומר שהוא מבין, אבל ברור שאינו מבין כל מאומה.

– “הרי טוב המעט מלא־כלום. ואם מלכות ישראל בתחומיה ההגיוניים, אינה אפשרית, מזעם התנאים המיוחדים, הרי לפחות…”

לו קל להסתפק במועט הרי כל הנחוץ לו מוכן לפניו. ואילו היושבים בעצם המחנק, מה יעשו הם, מאיזה מקור ישאבו את כוח החיים? תיקו.

הרבה יותר ממנו מבינה ריכרדה. שבילי החיים נהירים לה. הודתה כי אם יגדעו מנפח חייה כך וכך, לא תוכל להתקיים אפילו שעה אחת. ומעניין: היא הרחוקה לפי מוצאה וחינוכה מהקלחת היהודית – מיטיבה להבין.

– “פלא הוא” אמרה ריכרדה – “אף שהננו כה שונים לפי המוצא, הגזע והחינוך, בכל זאת מצאנו לשון משותפת”.

יפעם ענה בקרירות:

– “אין כל פלא. הרי ישרים דרכי מחשבותינו מהבחינה הלאומית (מבחינת הצרכים הראשוניים של כל אדם תרבותי). יש גבול לכל מועט. אתה יכול לוותר עד כך וכך, אבל לא יותר מזה. כי אם כך, אתה מוותר על העיקר. מהבחינה הזאת דומים בני אדם זה לזה. אלמלא כן לא היתה אפשרית ההכללה: אדם. ואם תרצה: האדם התרבותי. בעצם נוצר והולך היום טיפוס של אדם תרבותי בין־לאומי. שקספיר ודוסטוייבסקי, גיתה ובלזאק (ואל נא נסיח את דעתנו מהתנ"ך), הרי הם היום קנין הכלל. הלאומיות היא רק ההדום לכלל התרבויות. אבל ההדום הזה הכרחי הוא. כך הוא היום. ואין לנבא עתידות”.

ריכרדה מבינה. מתעניינת. בסבך הבעיות היא מוצאת את ידיה ורגליה. אף להרצאת נואם רבא הלכה. אין הוא מוצא חן בעיניה. הרי הפאשיזם אינו לרוחה. (אין דעתה נוחה מהתיאטרליות המודגשת, אף כי אין לשלול את הכשרון הנואמי הרב). אמנם אף בפאשיזם המיוחד הזה, יש משום קווים מסמאים. יש בו משום דון־קישוטיות מסוימת. הפאשיזם סתם מעלה את היצרים ההמוניים מחביונם. ואילו זה אידיאלי־יהודי הוא. וזה הכלל: זרם רוחני כשהוא מסתנן במוח יהודי, מיד הוא לובש צורה גבוהה יותר. אין כגזע היהודי לאצילות.

כך זרמו הימים. ארוחות בחברת בני הבית. טיולים בחורשה הסמוכה, ושיחות. יש ויפעם יוצא בערבים העירה. יש וריכרדה נלווית אליו כשאריך עסוק. יש והוא נשאר בבית כשריכרדה נלווית לאריך. ושקט ושלווה סביב. רושם של עיירה קטנה. הרי מחוץ לעיר הוא הבית. בשכונה החדישה – גאוותו של אריך. הישגי האדריכלות האחרונים בולטים כאן. בתים מהוקצעים – כל בית כאורך הרחוב. ובכל בית כך וכך דירות. ובכל דירה שלש קומות: למטה המטבח, המסדרון ועוד חדר. בקומה השניה שני חדרים: חדר האמבט וחדר המלך. ולמעלה עוד שני חדרים עם מזווה, המשמש בשעת הצורך חדר המשרתת. כל הנוחיות מצויות כאן: חשמל, גז, מים, רדיו, טלפון וכו' וכו' – לא יחסר דבר. הרי בלי אלה לא יתקיים האדם המודרני. נעים בשכונה זו, בפרט בקיץ. כשאפשר להתמתח בכורסה שעל הגזוזטרה, להתפרקד בגינה (לכל דירה חלק גינה מיוחד), לספוג את ריחות השדה הטובים ויחד עם זה לדעת: הנה אשב ברכבת התחתית וכעבור כך וכך רגעים אהיה בלב הכרך.

כך זרמו הימים. ארוחות עם בני הבית ושיחות כלליות. אף ההתיחדויות. לא יפעם רמזלסקי שאף לשעות הייחודים. הרי מטבע האדם הוא, כל אדם, להתייחד. כי רק בשנים מתנהלת השיחה כראוי. בלא עיכובים ועיכובונים, היסוסים והיסוסונים. שטן הבושה חדל מקטרוגו. השקרים המוסכמים המצויים בחברה, אף החפשית והאמיתית ביותר, נושרים כעלי שלכת בלים. האדם פושט את אצטלותיו. זהו המפליא בחיי המין האנושי: רק במסיבת שניים הוא מסוגל לגלות את לבו. אמנם גם במצבים האינטימיים ביותר נשאר איזה “מה” אשר לא ייגלה. כעין קש־הצלה אחרון: לא הכל הפקרתי. כי כל אדם רואה בחברו אויב. רק אחר כריתת ברית אחים (פולחן השבעה מיוחד לכל תקופה), הוא חדל מחשוש וחשוד, ומגלה. הוא מגלה קורטוב, הוא מעז לגלות קורטובים. יש והוא מגלה הרבה. אבל לעולם לא יציג את עצמו ככלי שקוף. כי החשש הקדמוני אינו מתפגפג לעולם. איזה חששון משתייר תמיד בתחום הנפש האנושית: הרי פתח הבגידה פתוח תמיד.

כך זרמו הימים: שיחות כלליות. ושיחות עם פלוני בשעות ייחוד. בפרט השיחות בשעות ייחוד.

אריך דיבר על הבעיות הישראליות. את ארץ־ישראל הוא מחייב. ברור. אבל אין הוא שולל חלילה את הנסיונות האחרים. הרי אינו קיצוני קודח ומקדיח. הוא חושב את עצמו לאובייקטיבי. התסביך היהודי מקיף הרבה יותר משתושבתי ארץ־ישראל עשויים לתפוס. כי הם נתונים בד' האמות שלהם ושקועים בהן בכל הרמ"ח. רק לאנשי חוץ־לארץ מתגלה ההיקף המלא. האידישיזם, למשל. הרי אין לבטל את שפת הגלות בעקימת שפתיים. צריך להבין. היהודי האירופאי הנלחם בשוביניזם לכל צורותיו, אינו יכול לחייב את השוביניזם במחנות אחיו. בקיצור: עלינו להיות האידיאליים שבבני אדם. אם האחרים כבני אדם אנחנו כמלאכים. אם עשינו כה הרבה במרוצת דורות רבים, וגם יכולנו – כי מי עוד כמונו כבש את טירות הרוח – הרי ייתכן כי נצליח גם בלא השוביניזם. אם בכח אידיאות נפלאות יכולנו לייבש ביצות העבר, להקריב את הפרטי לטובת הכלל המבוקש, לקבל באהבה כל משלחות רעות לשם הפרחת המשלחות הטובות בעתיד, הרי לא ייתכן כי ניכשל בכה. הסיסמה צריכה להיות: מדת יושר.

יפעם לא הוכיח דבר. הישאל מהי כאן משמעות הדברים הממשית? (אין הוא רוצה כלל לגעת ברדיפות הנוראות במלכות הצדק האדום, הרי לא תפרח כל תועלת מכך). היאך? להכריז על אידיש כי היא לשוננו הרשמית, ללמדה בבתי הספר. לא, הרי הד"ר אריך עמנואל עצמו אינו דורש זאת. איש אינו דורש זאת. והמקשקשים – מקשקשים לשם קשקוש: שוביניזם. הרי… יפעם לא הוכיח דבר, הרי לא תפרח מכך כל תועלת.

אף לא הוכיח דבר בשעה שאריך דיבר ארוכות על הצדק סתם. ובפרט על הצדק בנוגע לשכנים. כאילו לא הרגיש בגיחוך שבתביעותיו. אנחנו המיעוט, אנחנו המורדפים בכל מקום, אנחנו החלשים תמיד – הננו בעיניו כמציקים. לנו הוא מטיף מוסר. בנו התעללו סאדיסטים פראים והנה קמו נביאים חדשים באירופה ומתנבאים בשם הצדק. ובני מדבר, הפראים והערמומים, משפשפים ידיהם, לועגים לחסידים גדולים אלו – ומפיקים תועלת.

יפעם לא הוכיח דבר. אף כשאריך התחיל מהפך בחיים הגלותיים. (הרי אין להם תיקון. רק המבין את פירוש הקרקעיות, יראה את האין־מחר של התוהו הגלותי).

– “האין זו גבורה ממש, כשאתה יושב ברכבת התחתית ועונה מניה וביה ובלא פחד למשקץ את השם היהודי? והרי גם בדפוס נטושה המלחמה. הנה, למשל, מדען כמו אנוונדר מעז היום לכתוב: “האמונות הטפלות הקרובות ברוחן לרוח הקבלה, התהוללו ברחובות הגיטו בימי הביניים ומתהוללות בגוף היהדות המזרחית עד היום. אפשר מאד כי עלילת הדם באמת יסודה, אף שבדת היהודית הכתובה אין זכר לה, בכל זאת ייתכן כי מתוך אמונה טפלה מצאה לה מהלכים בין השדרות החשוכות'… האין המלחמה המדעית באנוונדרים מלחמת מצווה? הרי אם לא תיערך נצא בשן ועין באירופה. ומר היה גורלנו אלמלא הלוחמים יפי־הרוח, שקמו לנו עד כה, כגון הד”ר בלוך והאחרים. אין לומר, כי ישראל קיים רק בארץ־ישראל. אין להצטמצם ואם אתה מחייב את הממש, הרי לך ממש נגד ממש”.

זרמו הימים: שיחות ושחשחות בלא סכסוכים. הנה, למשל, המשרתת. ארנה שמה. שם ברלינאי. יש ואתה חושב: חייה פשוטים בתכלית, לוח חלק. טעות. טעות גדולה. יפעם רמזלסקי, מי שניסה למצוא את הלשון המובנת לבנות הבית, הבין זאת במהרה.

ארנה שמה. אולם לא ברלינאית היא. צ’יכית. מעיד על כך אפה החרום קווי פניה. טבעה העליז הלא־גרמני. אמנם טעות היא להגדיר את הגרמני: כך וכך. העיר הגדולה, מרקחת העמים, מבשילה טיפוסים שונים, בוללת גזעים, הורסת סייגים, בכרך חי, בעצם, טיפוס אחד: הטיפוס הכרכי. צ’יכית היא ואתה יכול לדמות, כי מוצאה הרתיח בה ספקות: הרי אינה כהגרמניות וכדו'. (אף שאלת הדת חשובה: הרי הצ’יכים שלא כגרמנים הצפוניים הפרוטסטאנטיים, הם קתוליים). חס ושלום. אין זכר לפרכה מסוג זה. אף אין בה משום תסביך הנחיתות. הרי כל אלה הם אך מנת חלקו של יהודי. לגבי דידה חסר המניע החשוב מכל: האנטישמיות. בקלות מתבולל בן עם אחד בבני עם אחרים, אין מפריע. אתה מבין את הקלות, שבה נבלעו רבואות הסלאווים, שישבו בצפון גרמניה מדור דור, בגוף הגרמני. (הרי אפילו השם ברלין הוא סלאווי ואינו מתפרש “דוב קט”, כפי שמנסים להוכיח).

ארנה אומללה. ומשהאדם מרגיש עצמו אומלל, קל להביאו לידי השתפכות. כי מי שהוא מאושר מסתגר בשבעה בריחים ואין למצוא כל מפתח לנפש. ארנה אומללה. כל הגיגיה הלכו בדרך האחד. צעירה היא וכל הבחורים מעידים, כי אין נחמדה ממנה. אבל היא אינה שמה לב למחמאות – אינה טפשה כלל – העיקר הוא היחס הרציני, שסופו חתונה של ממש. זמרנית היא, עירנית היא, חביבה היא. כל הבחורים התקנאו במי שנלווה אליה. והוא? (ספר לפי מקצועו) – הוא חזר בו. חיו בשלום זה ימים רבים. זה שנה תמימה. טיילו, רקדו (היש לך תענוג גדול מריקודים?), התנשקו. והנה חזר בו פתאום. טלפן, כי אינו רוצה שוב לראותה. זה דרך הבחורים. אחת שאיפתם תמיד. נצלנים מאין כמותם. והיא דווקא: חתונה או לא כלום. אינו רוצה בה, מילא. תמצא טוב ממנו. יתפקע מקנאה. ארנה גועה בבכי. הרי היא אוהבת אותו. כל כך הרבה ימים ולילות בילו יחדו. הבטיח, כי בקרוב יתארסו ארוסין של פומבי. השד יודע, מה זה עלה באפו! אולי תמצא טוב ממנו…

יפעם מנחמה: ודאי תמצא טוב ממנו. הרי היא המדמדונת. הוא נזכר פתאום במחזה הקלוקל אשר הרעיש את ספי העיר לפני חדשים מספר (הרי לפי הרוב רק גילויי אמנות קלוקלים מרעישים). שם משקטים משרתת בשמלות משי ופרוות יקרות – ומיד היא נהפכה לגבירה. והוא הדין גם כאן. אילו קישטו את ארנה, בנאמנות, לא היתה נופלת כלל וכלל מהגבירות הכרכיות. זמרנית היא וחמדמדונת. חיי כרך: פלמונית לבושה כגבירה, מיד מחזרים אחריה עשירים, העלולים לצאת מכליהם ממש, המסוגלים לוותר מאהבתם אליה אפילו על הנדוניה ושאר הסרחים, ובלבד שיזכו לאהבת גומלין. ואילו אותה פלמונית ממש, כשאינה לבושה וכו', כשהיא משרתת, אין לה אוסף. אשה רקדנית וזמרנית ועירנית, וחמדמדונת, הריהי אוצר בבית עשירים. מי זה דורש יותר? הרי זוהי האשה האידיאלית. רקדנית, כדי שתוכל להבריק בטרקליני נכבדים; זמרנית, כדי שתזמרר את המסמרות האופיריטאיים והקולנועיים במסיבות אינטימיות; עירנית, כדי שתשכיל להדהים בעלי דבר שונים ולכהן פאר בטרקלין בעלה; חמדמדונת, כדי שכל רואיה יתפקעו וידברו בבעלה: כמה מאושר שור־הבר הזה, הרי אף באשה־אוצר זכה.

ארנה מתמגמגת בדמעות. ויפעם מנחמה. חצות. אין איש בבית. היינו: אריך וריכרדה יצאו לדרכם. הבת ישנה, הרי עליה להשכים לבית־הספר. אין ער בבית מלבד שני יצורי אנוש: אחד מפרפר ומתנחם ואחד מנחם ומתפרפר.

אין בדעתו של יפעם להעמידה בנסיון. אולם מתוך סקרנות הוא מלטפה – באותה לטיפה גברית, המדברת אל לב נערה עמונית. והנה: אין לך רגישה כאשה. אתה מדמה כי הנערה הממוגמגה תילחץ אל חזה גברי המזדמן לה – טעית. היא משתמטת. על אף מגמוגה תפסה: ראשית אין לטיפתו גברית אמיתית. היא פורצת ומפריצה. ושנית, אין כאן תכלית. הרי בן מין דבק אך בבן מינו – זה הכלל. ועוד: הלא אינה זונה. ייתכן, כי בכח התאווה הגברית היה מכריע את סירובה. אבל הרי כל מה שעשה, עשה כמתחפש. והיא הרגישה, בחושה הבריא. יפעם נכשל – וניצח. נכשל הגבר המזויף שבו (בעצם נוכח אף הוא, כי רק בת מינו מעוררת את תאוותו הגברית). וניצח, כי נוכח זו הפעם המאה: כל אשה רגישה. מה נפלא הוא המנגנון הנשיי. כך וכך כפתורים. כך וכך צריך ללחוץ. ואם לאו – אין תגובה.

אף ייתכן, כי למנגנונה הנשיי הדק (בלא יודעים, כמובן) התברר, כי אילו היתה כנאותה מיד, היה עניינו של יפעם מתפגפג. אולי משום כך סרבה. אולי היתה זאת התחבולה להגביר את יצריו שבעתיים. הסירוב הלא הוא האמצעי הנשיי הקמאי. אף אפשר כי סירובה היה מתרפרף, אלמלא הפחד שמא תיתפס. והרי אז צפויים לה פטורין מהמשרה וכו'. יש מניעים שונים לנפש האדם. אולם, אילו גבר פורץ ומפריץ היה באותו מעמד…

חרק השער. אריך וריכרדה חזרו. בלא קול התחמקה ארנה. יפעם ירד לקבל את פניהם. נתן שלום, קיבל שלום, ושב לחדרו.

כך זרמו הימים: ווכוחים, ווכוחים ווכחכחים – כך, כך. הרי לבית ריכרדה היו סרים אנשים מחוג ה“מעניינים”. זכר לאותם ימים, כשלא מצאה סיפוק מלא בחברת בעלה הטרוד לפי הרוב בענייני המפלגה וכדו', והיתה אוספת סביבותיה את פרחי הכהונה. הרי רבים מלפידי העיר, סופרים וציירים, שחקנים ומדינאים, שהגיעו היום למרומי הפרסום, היו מחוג מכריה.

נכתכנסו באחד הערבים שני שרידים, השומרים לה אמונים עד היום (האחרים עזבוה אחר מותו הפתאומי של בעלה, אף שהיו ממכריה ולא ממכריו). אחד האורחים הוא בן סופר בעל שם, רופא לפי מקצועו, העוסק בעיסוק חשוב: במיניות. הרי היום זאת היא אחת הבעיות המסייטות בכרכים. ושני הוא חוטר מגזע אצלים, ספר היוחסים שלו משתלשל לת"ק שנה ומעלה. והמעניין: אצל שניהם תמצא משום “דם יהודי”. הראשון, אמו היתה יהודיה, היינו: דם יהודי בעל כרחו. השני, אשתו יהודיה, משמע: הידבקות מרצונו הטוב. (ויש אומרים כי גם הוא בעל כרחו: מכוח האהבה או הממון. הרי אין מידבקים ביהודים סתם).

הספר המפורסם ביותר בגרמניה הוא “במערב אין כל חדש” של רימרק. אולם היום ירד קצת פרסומו. (יתכן, כי עם הימים ישקע בתהום נשיה). והשני במעלה, שפרסומו לא ירד עדיין (ובוודאי לא ירד במהרה) הוא “הזיווג השלם” של וון דה וולדה. ואם הראשון אינו אלא יומן מימי המלחמה העולמית, הרי השני הוא אוסף עצות אינטימיות מפי רופא מומחה, לבעל ולאשה גם יחד.

יפעם התריס:

– “סוף סוף המיכניזציה של החיים תגיע לידי כך, כי יתקינו סדר מדוקדק אף לחיים האינטימיים: ביום זה לפי עמוד זה, בשעה כך, לפי עמוד כך. זוהי מיכניזציה של הארוטיקה, הפינה היחידה שעדיין לא הופקרה. ואם גם לכאן תגיע היד הקרה, המחשבנת, יגיע יומו האחרון של האדם. לפיל המבויית אבד כוח הפריה שלו, האין לחשוב כי עם המיכניזציה של הבינו־לבינה, תישמט משענתו האחרונה של האדם התרבותי: האהבה? הרי רק מכוח האהבה עלה האירופאי מעלה מעלה. מקמוק האהבה הוא שהחניק את עמי המזרח. החשיש או המיכניזציה – שניהם משדפים את הרצון, את הכוח הפועל, שניהם מביאים לחדלון…”

כך סבר גם בן האצילים. כך סברה ריכרדה. כל בעל דקות הרגש התנגד למיכניזציה. ריכרדה טענה, כי אדם המחונן בקורטוב של ארוטיקה חייב למצוא את הדרכים הנכונות. עצות הכתובות בספר – גורעות. הרי הגילוי הארוטי היא הגדולה בהנאות. ארוטיקה בלא חידוש, מיד יום ביומו, שדופה היא ומשדפת את החיים. מכאן שהספר הנ"ל, קמח הארוטיקה הטחון, אינו אלא הגדולה במכות דורנו. בן האצילים נאנח: הרי גם בלא ספרים מהסוג הזה, הולכים החיים הכרכיים הלוך ושדוף.

פנים מוארכים לבן אצילים זה. עדינות יחסנית. קרבה טבעית לרוחניות. הניגוד הגמור להבעה הממושקלת, הטבועה בפני אנשי ה“גוורקשאפטן” הגרמניים. שני הכוחות הפועלים בגוף התרבותי־גרמני: כאן תרבות וכאן שיקול. מתוך התנגחות השניים האלו משתלשל הכוח הפועל, מתבטא היש הגרמני. כפי הנראה אין משום דברים בטלים בשיבוח הגזע. מכאן כי האצילים המתרבתים, ידעו למה הם מתכוונים. ואם כך, הרי אף היהודים הבינו סוד זה. הרי הדם היהודי הוא המתורבת ביותר. (אולי משום כך נטו דווקא הם לקיצוניות השניה, להשתוות והתערבות כללית).

ואילו בן התערובות, פניו הפיקו חכמה (ויתר מכן: חכמה ארסית ממש), אבל שיניו הממוקמקות העידו, כי לא הכל קב ונקי בגזעו. יש ומצדדים בזכות התערובת. הרי משערים, כי אף היהודים אינם אלא פרי תערובת מראשית היותם. כי עוד בכנען התערבו בחיתים ופלשתים היפתיים, והפיקו תערובת גזעית חזקה מאד, עד כדי כך שהתערבותם האחרונה בעמים השכנים (בימי הגלות), לא יכלה לאופיים הקדמוני.

הרופא, בן התערובות, הוכיח מתוך נסיונו, כי יש צורך בהסברה סכסואלית. יש בה ממש הכרח. הרי אין להעלים עין מהעובדות. לאדם הכרכי יש כך וכך תכונות, ועל הרופא מוטלת החובה לעזור לו מכוח המדע. (הרי רק מכוח המדע אפשר לעזור לאדם הכרכי). אילו ידע הקהל הרחב מה רבה תרומת הרופא לביעור מחלות המין בכרך, כמה עזר לקיום המשפחות, להרחקת ההתאבדויות וכו', הרי לא היה סוף לתמהון ודהמון. אילו ערכו סטאטיסטיקה דייקנית, היו מוצאים כי שבעים ממאה מבני כרך זקוקים לעצתו של רופא מיני. ואם כך, מה איכפת אם לפיל המבויית אבד כוח הפריה? הרי לא בכך אנו דנים. ובכלל: לא הפריה היא העיקר בכרך, אולי דווקא ההפך: מניעתה. החשוב במצב הדברים הזה הוא: קורטוב אושר. הרי אף בלא עצת הרופא המיני, לא יושב לאדם הכרכי (שהוא ירוד לפי דעות מסוימות) כוחו הפרימיטיבי. (ואין כל ראיה כי הטיפוס הכרכי גרוע מכל טיפוס אחר מהבחינה החברתית, האסתיטית או המוסרית). מכאן, שהספר הנ"ל חשוב הוא בפרט, למי שאינו מתייען כבת היענה ועוצם עיניו מפחד העובדות.

הרופא, בן התערובות, יצא מכליו. כמעט שהתקפה היסטרית זעזעתו. היה כפקעת עצבים רוטטת. צרח:

– “ואם לרופא מותר, הרי מותר גם למחבר. בפרט שזהו הספר הראשון הנגש לענין גישה מדעית. הרי, למשל, כאן הוטעמה זו הפעם הראשונה השפעתו של הריח (לכל אדם ריח מיוחד) בחיי המין. הרי אפילו הרופא המקצועי מוצא כאן רמזים טובים. לא כל שכן אדם סתם. אני שונא אסטניסטים לשם אסטניסטיות!”

היה ברור: כאן התנגשו שני עולמות. מצד אחד העולם המורכב והפשוט כאחד. הוא שהוקיר את ערכי הרוח המוחלטים. לכאן שייכים הללו, המוצאים סיפוק בערכי הרוח רק כשאינם מושפלים לשם תועלתיות. ומהצד השני: העולם הפשוט והמורכב כאחד. שפוט: מפני שהשתדל – הסימן המובהק לבני התערובות, המהווים את רוב מנינם של הכרכיים – למצות תועלת של ממש מכל נכסי הרוח האנושית. ומורכב: מפני שרוח התועלתיות גרמה לסיבוכים נפשיים, הגדולים פי כמה מסיבוכיהם של אנשי העולם הראשון, המורכב לפי טבע היותו והפשוט בהרכב זה.

הד"ר אריך עמנואל שתק. כדרכו. והיה ניכר כי הדיבורים האלו הנוגעים בעניינים של בינו לבינה, אינם נעימים לו כל עיקר. הוא היה בעל אופי עדין ונפגע מכל צרימה של גסות. לא איכפת לו, כי מכוח המצב שנוצר, שיחה בדרך המופשט הכרחית היא. הרי יש ואתה מוכרח להשמיע כך וכך דברים שהשתיקה נאה להם. כי כך דורש חוש החיים. (מתוך חכמה מעשית עושים כך כדי למנוע סיבוכים מיותרים). ואם תרצה: הרי לשם כך נוצר הדיבור. ולא חלילה לשם הפטפוט המשודף והמשדף.

אולם כאשר נתברר לו לאריך, כי הענין הועלה על הפרק ואין להמלט ממנו, הסתגל למצב הדברים כאירופאי כרכי, והביע את דעתו כאירופאי כרכי בהסכימו לדעת הרופא. הרי אין לאסור על המחבר לחבר ספרים, והכלל כי כל ספר הוא טוב, אם המחבר מצא את הניב התואם ואת הצורה הנאותה לתוכן. אריך נשאר נאמן לטבעו. מצד אחד אסטניס שאין למעלה ממנו – שעה שאינו פועל. ואולם משהוזז ממצבו הרגיל, הריהו מסתייג בתוך ישותו הרוחנית ממרכזי ההרגשה (מפני שהללו מונעים אותו מהפעולה בכלל) והוא עושה בקו ההגיון היבש בלבד. אך לגבי העניינים הדקים (כגון הענין שלנו), אין להביע דבר שעה שאתה מסתייג בתוך ישותך ממרכזי ההרגשה. כי לשם חריצת משפט נחוץ היש הרוחני בכללותו. מסובך מנגנונו הנפשי של אדם. לא רק של האשה. יפעם רמזלסקי נשתקע ברמזים, ברמזי רמזים (רמז, אם תוציא מתוכו את המום – האות מ"ם – ישאר בו הרז) – ונשתתק. נשתתקו גם האחרים. לבסוף העיר אריך:

– “אם תרצה, הרי היהודים האדוקים מצאו את דרך ההרכב לשתי ההשקפות שהובעו כאן. מצד אחד כתבו דברים מפורשים על טהרה וטומאה (לפי הישגי התקופה, מובן ממילא), ומצד שני נמנעו מתוך דקות מפליאה לספר בדברים הללו אפילו בשניים”.

הרופא העיר:

– “יש דרכי מחשבה יהודיים־טיפוסיים שאני תופסם בחוש, ורק אחר כך אני נוכח, כי היהודים השיגו את הישגי זה כבר. כפי הנראה בדמי הוא”.

בן האצילים נאנח:

– “יש לי ההרגשה, כי על אפם ועל חמתם של האנטישמיים, היהודים הם הגזע הנפלא בעולם. יש ואני חושב כי רק מתוך הקנאה, שהם מעוררים, ניתך עליהם זעמם של חסרי היכולת וחדלי הכשרון”.

נתייגעו האורחים. אף בעלת הבית היתה יגעה מדי. הרי השעה היתה כבר מאוחרת. והשיחה שהיתה רתחנית מאד, נגמרה תוך כדי קידות מנומסות ולחיצות יד ידידותיות מאד. מובן: אירופה! יפעם לחץ את ידו של בן האצילים בחמימות יתירה – ונתחרט: הרי אין לדעת, אפשר שהלה יחשבהו לאיש הנדחק – כמנהג יהודי הארץ – לתוך החברה האצילית. קידה. ועוד קידה. יצאו.

כך זרמו הימים: זרמו. שיחות ומתן עצות. הנה הבת. בתה של ריכרדה מבעלה הסוציאליסטן, מי שאיבד עצמו לדעת. טיפוס הזר ליפעם והקרוב, כפי הנראה, לילידי המקום. פשטות. נוכח יפעם, כי קיימת התמימות הנערתית. בספרות הגרמנית מפחלץ הפוחלץ: גרטכן. ובחיים? הנה גרטכן לפני. חיה. צעירה. כבת ט"ז. צמות ערמוניות. אש נעורים. בעצם אשה בכל תג ובכל קוץ. מתוך מישושים נשיים־תמימים מתרוצצות הרגשותיה בקרבה. הרי על המצפה היא עומדת: האין גבר־גיבור מופיע? כן: אף יומן משלה יש לה והוא סגור ומסוגר בשבעים בריחים. אכן לא בדוי מלב הוא: יש נערות הרושמות ביומן את ציוני נפשן. קיים העלם הנאיבי. ויש תום. ואם כן, אולי קיימת גם האהבה התמימה, המסירות ההדדית כדי מיצוי כל האפשרויות. והרי קשה היום להאמין באותה אהבה (ואולי האדם הכרכי אינו מסוגל לשאתה), ואף קשה להאמין בידידות הגדולה מהמשטח ההוא. הרי אפילו רוכסה… כן. ואם תאמר: הרי קיימת ידידותו של אריך – שאני. כי זאת היא ידידות קבועה ועומדת. קיימת לעד. מיוצבת. לא הפועלת. לא הדינאמית, לא היוצרת, ופתאום: הטיפוס גרטכן. מה טוב כי הטיפוס הזה קיים!

שדיה כבר בשלו. היא מסמיקה כשפניה קרובים לפני גבר. היא רועדת בדברה אל גבר. היא נחמדה בסימוקיה. אמת לאמיתה. אכן: יש איזה חן לבתולים. (והרי האדם הכרכי חושב, כי הבתולים אינם אלא מגרעת). כעין ברכת האם־הטבע. ברכה טובה ומעודדת. מרעננת. ודווקא כאן: בכרך! דווקא בבבל מצאת את חבצלת התום. ברוכה את מרקחת עמים!

יש לה מטרה בחיים: תיאטרון. היא מאמינה כי זה יעודה. על ברכיה היא כורעת לפני יפעם הממותח בכורסה הסבאית. כך נוח לה. (הרי אין לה לא סבא ולא אבא). סמל התום המחפש לעצמו איזה יש לצורך הערצה. היא מעריצה – היא מוכרחה לראות בבוגרים הגמורים את גילוי החכמה והיופי. הרי אולי רק הנערה התמימה מעריצה בכל הרמ"ח. עיניה המאמינות תלויות בשפתי יפעם. הן מלטפות. סילון מים חיים. (הרי זה כוח גדול). כך. בנוכחותה מאיר אור חיוני. גרטכן.

יפעם מדבר על לבה. הוא מסביר לה, כי לא קלה כלל הדרך שבה היא בוחרת. כי אין קשה כדרך האמנות. רק מי שיקוד קודש לוהט בלבו, רשאי לבחור בדרך זו. רק כשהאדם מרגיש, כי באמנות הצלתו מטירוף, ממוות. הרוצה להיות אמן דווקא, בלא הכרח נפשי, אינו אמן, אף לא יהיה אמן לעולם. זהו סוד ההצלחה באמנות. כי כאן דורשים מהאדם את תמצית חייתו. דורשים וויתור גמור על אב ואם, בעל ואהוב וילד. כי הראשונה במעלה היא רק אחת: האמנות. בה עליו להגות. יומם ולילה. בשכבו ובקומו. ואם ניטלת ממנו ההשראה, הרי… הרי יוצאת נשמתו.

ועוד דיבר יפעם על הא ועל דא. אם קשה האמנות לגבר, הרי לאשה היא קשה שבעתיים. והיא גרטכן, היא צעירה עדיין, אבל בשעת ההכרעה עליה לדעת הכל: שכן יש ולא הכשרון אף לא עצם הדבקות, קובעים את משעולי האמנות של האשה. הרי צפויות לה רדיפות מסוג בלתי־נעים במיוחד לבעלת־נפש. מהאשה תובעים – את נשיותה. ובתחום התיאטרון, הסרט – שבעתיים. הכל מגישים על טס את תביעותיהם: המנהל, הבמאי, החברים, בעלי המניות, המעריצים וכו'. היא נהפכת למרכז התאוות. ייתכן, שהיא מוכרחה, משום כך וכך, להכנע. ואם אדם בעל נפש היא, קל לשער כמה מיאוס מצטנף בלבה. ואפשר מאד, כי מחמת המיאוס הזה בחיים, בגברים סוחרי־גוף־האדם, נהפכים עליה היוצרות. הרי ייתכן, כי אמנותה, זו שמשכה אליה את רוכלי הנפשות לדרגותיהם, מעוררת פתאום אך בוז. והרי אמנותה, זה כל חלק בחיים. היש מוצא מהשתלשלות עניינים זו? או אז אך דרך אחת פתוחה לפניה: ההתאבדות.

כורעת הבת, גרטכן התמימה. כורעת, שומעת ושותקת. ולבסוף היא מחליטה: היא תהיה משחקת. הוא מוכרחה. הרי גם עכשיו ריכזה סביבה להקה של ילדות. הן מציגות מחזות־ילדים. האמת, לא עשתה עדיין גדולות, אבל כל הרואה את ההצגות… הסמיקה. היא מבינה. הבינה את פשר המכשולים העתידים להערם לפניה. – ואין הם מפחידים. הרי אדם אדם ויעודו. וזה יעודה. וכשהיא מרגישה כך, שוב אין לסגת אחור. הרי גם יפעם הודה בכך. ואם ההתאבדות צפויה לה, גם לכך היא מוכנה. היא מוכנה לכל. כי אין לה ברירה.

מלטף את צמותיה הערמוניות יפעם רמזלסקי. וצר לו. צר לו מאד. הנה אף גרטכן האחרונה הולכת לקראת דראונה. עד מהרה יפוגו התכלתיות והתום. יפוגו יתפגגו, יתפגפגו. ליל מנוח לך, גרטכן. ליל מנוח לך, החלום התכלתי על תום, ברכת הדורות הרחוקים.

נפרדה גרטכן. הרי עליה להשכים קום לבית־הספר.

נכנסה ריכרדה. היא מזמינה את יפעם להלוות אליה. הלילה היא הולכת לבית אנשי הרוח (ואריך עסוק).– מה? מי? למה?

ריכרדה מסבירה. חברת אנשי הרוח אינה אלא התקשרות־בלא־כל־תנאי של “עובדים רוחניים” בעלי מקצועות שונים ובני ארצות שונות. שאיפתה היא להשכין שיווי־משקל בעולם התרבותי בין יצירה רוחנית ובין חשבנות חמרית. הרעיון: הגנה על חופש היצירה הרוחנית. הנטיות הפולטיות, ההומניטאריות, הפציפיסטיות, וכדו‘, אינן תופסות כאן. בכפר קטן במדינת שוייץ בשל הרעיון לתיכון חברתי. קיימים סניפים רבים: בצרפת, שוייץ, הולנד, צ’כוסלובקיה, אנגליה, פולין, אוסטריה, איטליה, אמריקה הצפונית והדרומית וכו’. המרכז בברלין. על חבר אינו מוטל שום מס. האמצעים מגיעים ממקורות צבוריים או נדבניים. זכות התקבלות עומדת למי שמוכיח בממש, כי הוא עובד רוחני. הדת, הגזע, הלאום, המעמד, השקפת העולם, הרכוש הפרטי וכדו' אינם מעלים ואינם מורידים. לשם התוודעות בינלאומית והפראת המחשבה, הוקמו בתי החברה בכל הארצות הנזכרות, וכל חבר רשאי להתארח בהם תמורת דמי מחייתו. וכו' וכו'.

הלכו. ישבו באולם. הנואם הסביר באריכות מה שהספיקה להסביר ריכרדה בקיצור. סיים. יפעם נמשך לתערוכה זו של אנשי הרוח, קיווה כי יופיעו כאן מכריה של ריכרדה – והנה אין איש. פנים חדשות. שמעו עוד הרצאה על רמבוא הגאוני וקריאה מתוך שיריו. נערכה אף מסיבה אינטימית של הנוכחים, כולם זרים, איש לא הכיר איש. הלבות לא נתחממו. לעוטי אכזב ישבו ריכרדה ויפעם. לגמו יין מכוסותיהם, ושתקו. נבוכים היו ושתו.

– “בלבול אלכסנדרוני. ואפילו אלפרד דבלין בעל ‘ככר אלכסנדר’, לא בא”.

ושוב שתיקה ושוב:

– “בעצם לא ראיתי את מכרי הרבים מיום שמת עלי בעלי. לא פרטתי לך פרטים. כן. בעלי התאבד. הידידים הטילו את האשמה עלי. האני אשמה, כי לא יכולנו למצוא את הלשון המשותפת? סיפרתי לך את תולדות נשואינו. אתה זוכר? עולמותינו היו זרים מדי. היה מהמימינים. אני השמאלתי. כי קל יותר להשמאיל לבת אצילים מאשר לחוטר משפחה זעיר־בורגנית. זה כלל גדול. וזה פתח ההתנכרות. חיינו זה בצד זו ולא זה עם זו. הידידים, ידידי, שהיו מבקרים אצלנו לפי בקשתו – הוא חיפש עכשיו את הדרך ללבי באמצעות ידידי, אף שכל הזמן היה מסתייג משיחה בטלה – מצאו כי איש נחמד הוא. ייתכן כי צדקו. אבל לא יכולתי לשוב אליו. הרי מראשית התוודעותנו לא היה בינינו שום שיתוף. מצולת הבעלביתיות פיהקה בינינו. ודאי היה מעדיף לנהוג בי כאבותיו ולכלוא אותי בתוך כלוב. מטרונית זעיר־בורגנית – צחוק. התאבד…”

עזבו את האולם. שוטטו ברחובות. הלכו בואכה הביתה. והדרך ארוכה. ובדרך הארוכה אפשר לשוחח. אפשר לשפוך את הלב.

– “הוא היה קצת אנטישמי. אולי משום כך התחלתי להתחקות על שרשי רגלי היהודים. האנטישמיות אכלה סביבותי. למשל ידידתי. נתגרשה מבעלה היהודי ונהפכה לאנטישמית. בפיה יהודי אינו אלא שם נרדף לחזיר. על סמך נסיונה הפרטי. כך”.

מספרת ריכרדה. הרבה. אף שלא את הכל היא מעזה לגלות. בלבה נצטופף חומר תוסס והוא מוכרח לפרוץ חוצה. יוקל לה.

– “אין לך מושג מה מסובכת בעית הנאמנות של אשה!”

ריכרדה נאנחת ומספרת. למשל ידידתה, זו אינה מחשיבה את הנאמנות כלל. אף משנישאה שנית לאיש (אגב נתברר, כי אף בעלה השני היפתי, הוא ממוצא יהודי – איזה חרבון!), אינה מסרבת לגבר המוצא חן בעיניה. היא טוענת: כלום איני אוכלת כשאין הבעל בקרבתי? יש בכך קורטוב של הגיון. אבל… הרי התמסרותה של האשה אינה פעולה סתמית כאכילה.

– “לא, לא הייתי יכולה!”

לריכרדה מתפרשה ההתמסרות: גוף ונפש גם יחד. אחד בלא השני לא ייתכן. ואף־על־פי־כן אינה מאושרת. האמת, אינה מתייאשת. אבל… תמיד יש איזה “אבל” בחיים. למשל: אהבתה לאריך. רק עכשיו הבינה מה זאת אהבה. ומה זאת קנאה. ומה זאת השתייכות גמורה. וכשמבינים את כל אלה, מתבטלת ממילא גישת ידידתה.

הוא אינו מבין. לדעתו נגרמה האי־הבנה ע“י תנועת הנוער. תנועת נוער בגיל ידוע – מהיכא תיתי. אבל בגיל זה? בימי המלחמה, בצוק העתים, השתלטה בתנועת הנוער ההסתפקות במועט. הדברים הגיעו לשוויון מיני. והרי האשה האמיתית אינה מוכשרת לחיות בעולם של שוויון. אינה גבר. כליה אחרים. רצונותיה אחרים. ואם לבחור בשני דרכי החיים: אווירה של חברות גברית, פשטות היחסים בלא ההתחפשות הנשית, העדר ההתפנקות, התנכרות לכל דקות הרגשות – או עידון צרפתי בתוך אווירה בוגדנית, רווית התכחשות ו”אספרי“… מעשה בפלוני המארקי, שתפס את אשתו בחטאתה, מיד ביקש סליחה אגב אזהרה: מוטב שמאדאם תיזהר להבא, הרי מישהו אחר יכול היה לראותך בכה… אכן, אם לבחור – הרי כל אשה תעדיף את הדרך השניה. הרי כאן לפחות מוטעם העיקר הגדול: נשיותה של האשה. כי אם לא כן, נחנקת האשה. והרי בימינו אפשר למצוא דרך לחיים של אושר. עכשיו הבינה זאת. אבל תנאי־בל־יעבור הוא: חייב הגבר להבין לרוח האשה. חייב ללמוד לנגן על כלי עדין זה. אין צורך בגדולות דוקא. בחכמות מחוכמות. הרי יש ומתנה ששוויה פרוטה, מספקת את האשה. אך צריך לדעת איך להגישה. ה”איך" הוא החשוב. איך להביע את האהבה, המסירות, ההשתייכות. אין לך טוב־לב מאריך. בפרט כשאין שלישי בחברתם. אבל בנוכחות השלישי הוא מחמיר, יש והוא מציק ממש. כאילו הוא מתבייש בדקותו… כאילו נכנס בו דיבוק של תנועת הנוער.

יפעם לא ענה. כי לא היתה כל תשובה מוכנה בפיו. לבסוף דיבר על החינוך. הרי האשה מחנכת את הגבר. בצווארי האשה תלוי קולרה. כשהאשה אינה מחנכת, הגבר אינו מסוגל להבין. רק באסכולת החיים מתלבנים דברים מסוימים, אולי החשובים ביותר. אין ללמוד זאת מתוך ספרים. אין כל מועיל בלקח חכמים. האשה היא מקור החכמה הזאת. רק היא לבדה. ואם כך, הרי גם על ריכרדה…

שבו הביתה.

הד"ר אריך עמנואל ישב על קצה מיטתו וחיכה לשובם. ראשו קבור בשתי כפות ידיו ולבו סעור מחשבות: מה הוא כחו של יפעם רמזלסקי ידידו, שהצליח בימים המועטים הללו למשוך את ידידותם של כל בני הבית? יש ואתה מדמה, כי כולם מכירים אותו זה כבר. וכשיסע מכאן, ודאי יחסר… הרי גם לו יחסר. אינו עוור חלילה. ראה את יחסם של בני הבית, את דאגתם לשלום יפעם. והרי עד כה, בתנועת הנוער, אפילו בתקופת הפריחה של הרביעיה, לא הרגיש בחסרון פלוני או אלמוני. בימי הנעורים הללו לא היה קיים רגש כזה כלל. כפי הנראה הוא מזקין והולך…

ריכרדה נלחצה אל אריך ונשקתו:

– “אני מאושרת כל כך. הבינותי כמה דברים חשובים”.

המהם אריך:

– “הפלא ופלא. הרי גם גרטכן לחשה לי בדומה לכך לפני שכבה לישון”.

ריכרדה הצטחקה.

– “גם ארנה מאושרת. אמרה לי זאת. אף חדלה למרר על חתנה שסרח”.

– “בעצם” – התחיל אריך תוך כדי צעידה לארכו ולרחבו של החדר – “בעצם… גם אני קרוב לבחינה הקרויה אושר. דומני כי כמה ממכשולי הפנימיים נבלעו. כאילו ניטלה ממני פתאום אבן־מועקה. אולי אוכל עכשיו להפנות לעבדותי המדעית ביתר שאת ולהפיק את רצון הפרופיסור הקפדן. הרי בלי המלצתו אין לחלום על שילוב באחת מאוניברסיטאות המדינה. עד היום הייתי דוחה את הענין מיום ליום – כך עברה עלי שנת בטלה. אולי עכשיו…”

ריכרדה עטרה לו עטרת נשיקות ולחשה:

– “אחר שנשבה הרוח הטובה בחיינו… הרי יש רוח טובה מנשבת בעולם. אני מאמינה באפשרות של אושר”.

לחשה ותלתה עיניה ביפעם.

ויפעם סיים:

– “אף אני אינני מאמין… אני היחיד ביניכם שאינו מאושר. שאינו מבין את פירושו הנכון של הביטוי הטפשי הזה. מחר אני נוסע.”.