רקע
יעקב הורוביץ
שערי טומאה

 

מהידידות חנטה פגיה    🔗

– “אל תטפלי בי” – שורק האיש במיטה – “מי הוא זה הנוכל, אשר הפקידך עלי ושמך אחות רחמניה? רק לאשה מאורשה… מקודשׁה כדת, מותר לטפל באלוף־נעוריה. ואני לא ארשתיך”.

דמות האחות הרחמניה איזה זעה, אינה נעה, היא מחכה באורך־רוח.

בחדר צר, ד' על ד', ששימש לפנים חדר־אמבט באחד מבתי הפרבר אשר לעיר־החוף, שכוב מיכאל שנטו החולה. מימשה בת־זוגו שומרת עליו. לא יכול הקודח שאת את משא התפילה החרישית מפי אשה המתפלשת ביסורים, לא יכול ראות את זה הפרצוף הנמרץ של “מי שהיתה”… אפפוהו פרצופים מכל עבר, פאול ומימשה ומרים הקטנטונת, ועינים… עגליות־שחורות והן צירניות… איך זה הבליג על אסטניסותו ונשקו במצח בלילה ההוא? וכך כתוב בספר לנפש האדם: בנשיקה עוברת סגולת־אדם אל המנושק…

חדר שכרה מימשה בהשכירה את עצמה לעבודה בבית־חולים פרטי. אין חלונות לחדר. בדלת־העץ הוסרה אחת המשבצות ובמקומה נקבעה זגוגית לסימן טוב. אנה ואנה מתגלגלת בעלת־הבית הכרסתנית, הנהי על המרפסת שלפני הדלת, הנהי מציצה מן הזגוגית, בזגיה היא מקשקשת ומזכירה כי שכר־הדירה לא סולק במועד. כי את פרוטותיה הזעומות של מימשה אוכלת המחלה. והמלאך־הגואל עדיין לא הופיע לבשר למיכאל שנטו בר־הדעת, כי פרנסי־העדה החליטו למנותו מרצה־מטעם.

שעות רבות חיכה מיכאל שנטו, בר־הדעת, לפתח צריף־העץ, משכן המוסד התרבותי המרכזי הכללי. חיכה לתורו להופיע לפני בר־הסעד, כבור המזכיר הכללי, ולשמוע מפיו, כי “לא היתה לנו ישיבה לצערי הרב, חבר שנטו, הואילה־נא לסור אלי בעוד יום־יומיים”.

וכעבור היום־והיומיים, חיכה שוב מיכאל שנטו לפתח הצריף.

בזגיה מקשקשת בעלת־הבית הכרסתנית, פניה מביעים השתתפות בצער. היא יודעת, היא מיטיבה לדעת, כי בנים הגונים לאבות הגונים שכרו את חדר האמבט ואוי להם שהגיעו לכך. אך היש בכוחה לבטל את שכר־הדירה? הרי העולם אינו הפקר חלילה. אמנם היא מיטיבה לדעת, כי שכרה לא יקופח, ואולם… הלא חובות רובצים גם עליה, מסים ושטרות. דוחקים אותה, ואף היא מצדה דוחקת.

אמת היא. מימשה האחות הרחמניה, זו הדמות נמוצת־הפנים, זו האשה עמוקת העיניים ועקומת־הבהונות, היא הראשונה אשר הוכיחה בכל מהלך חייה, כי אפשר למתוח גשר על עברי פי תהום. והוא, מיכאל שנטו, בעצם אינו אלא מתעלל שטני בסלסלו פסוקים מורעלים להקיז את שארית דמה. פשוט, מנוול הוא. מונה מיכאל שנטו הקודח את מה שלא נתנה לו: לא נתנה לו את טרוף־הדעת האלוהי; לא העלתו מעלה מעלה אל פסגות האושר הנערג; הלא גם את תום הילדות, המאושרת בגילים, מנעה ממנו. הופיעה לפניו כיודעת, כאשה הלמודה למשוך בעול. אשה מסורה היא, אשה נאמנה היא, אשר הנכונה לכל הקרבנות – אללי!

ומי יודע. אולי במעגל שלאחר־יאוש, טוב דווקא כך. שניים אנשים, זוג למופת, עושים את שארית עבודתם באמונה, מושכים בעול ומחרישים. ימי הגעש והזעם עברו זה כבר. הדם נצטנן. המוח מפגר. העצמות שבורות. הגב כפוף. צמד־חמד לפליטה. את גופה הבוכה אימץ אל חזהו ביום הרחמים הגדולים. והיה אתה לבשר אחד, לניגון היאוש האחד.

בבוקר ההוא דעך אור חייו. פנס דליל נדלק לפניו, והוא דבק בו. חשב להפשיר את עצמותיו הקפואות. מעיין חייו חרב, אמר להפרותו במי שלולית – והנה הגיע עד חדר־אמבט זה…

בכל זאת. ואף־על־פי־כן. הלא יש חיים גם בכה. החי הנקרא האדם המסתגל. הנה אף לו עורכת אשה שולחן, מגישה כוס חמין למיטה, בודקת את הלבנים. בעצם אין מזל רע בכלל. יש רק טוב. וגם התקווה הטובה תתחיל להאיר פניה. יבריא וימצא תעסוקה, וישכור דירה נאה. גם תינוק לא ימנעו תוכנית החיים – ואורות תכלת ירנינו את הלב. אם למופת תהיה מימשה למודת המצוקות, אם נאמנה. בעצה טובה תעמוד לימינו, בשיבה טובה יבלו ימיהם בנעימים, בפרבר־ירק יקימו בית קטן, על המפתן ישבו שניהם ויפיקו עונג, ירחב הלב למראה היונים בארובותיהם ההוגות: שלום־שלום….

והנה נפלו דברים בלתי־צפויים בחיי מיכאל שנטו.

מכתב הגיע. ממרחקים. זה כתבו וזה לשונו:

"מיכאל שנטו!

באולם הקלפים ראיתיך לאחרונה. וידעתי: לעולם לא יינתק החוט המקשר אותי אליך. צלמך לא נמחה מלוח לבי. ויודעת אני אל נכון, כי זאת תדע גם אתה. אתך עצמך הכרעת את כף הגורל – אף בשעת משחק־הקלפים – לזכות השפל במשרתי עושי־רצוני. למה עשית זאת לרעתי ולרעתך? ואני, אמתך, נהגתי כרצון אדוני. כי רק אתה המכריע את כף גורלי.

הופעת כשופט מחמיר. לא הפלתי תחינתי לפניך. ואתה היית כקטר־פלד ההולך על פסיו ואינו נוטה ימינה או שמאלה.

אתה הדחתני ממסילת ישרים עוד בראשית היותי לאשה. חשבת כי צדקה גדולה אתה עושה בהפקירך אותי לכל קופץ. גם לרחבין הייתי בפקודתך. הפלא הוא, כי את בן־זוגי המיועד ביקשתי כל ימי?

אתה האיש המיועד, ידעת כי לך אני, מודע חטאת לנפשי ולא הבאתני אל טירתנו הטובה? ואני לא ידעתי זאת עד ליל־הקלפים ההוא. לפתע שטפתני ההכרה הברורה: לא בדותה סיפר אפלטון סבא, כי הגבר מחפש את בת־זוגו האמיתית. יש רק בן־זוג אחד ויחיד לבת־הזוג בכל העולם כולו. אתה בן־זוגי האחד והיחיד.

התיטפש גם הפעם להשתיק את קול הדם הזועק בעורקי ובעורקיך משום הבלי ידידות כוזבת? וויתרת עלי, לידידים מסרתני, כאילו חיה חסרת רצון והכרה אני.

היום יודעת אני, כי רק האדם המלא, מתוך מפגש בן־הזוג בבת־זוגו, יוכל לטעום מהיין המשומר ברקיע השביעי, רק הוא מלך הבמות הנעלמות, המנצח הגדול על תזמורת האושר.

ואילו אתה, העיקש, לא תאמר אמן? אני חוששת… ואם נכונים חששותי שה אבודה אני לעד… דמי בראשך מאז ועד היום הזה…"

עם קריאת המכתב עלה החום עד ארבעים ואחת מעלה… מיכאל שנטו קדח.

מלכם סבר – הוא שניער את מיכאל שנטו הנרדם משכרון אחר נשף־הסיום על גג אחד הבתים הבנויים – לא שכח את ידידו. מדי פעם היה פוקד את נווהו. ממימשה לא היה גורע עינו. אין לך נאמנה ממנה, ואיך לא יחבבנה. לבו רוחש אך טוב, וכדי להעלות חינה בעיני בעלה, היה אומר שבחה בגלוי. הוא, מלכם סבר הבוחן לבבות, ראה מיד כי לא הכל כשורה בבית הזה, על כן היה מופיע כרופא־מומחה למחלות־הנפש. לגורל הידידים החדשים חרד מאור מלכם סבר. ואף בהיות מימשה על המרפסת, היה יוצא אליה מלכם סבר לשדלה בדברים טובים, ללמדה את נוהג האשה בבעל:

– “עליך להגביה עיניים, אל תראי לו, כי כפותה את אליו לצמיתות. הלא אם תעירי היסוסים בלבו, מיד ירוץ אחריך ככלב משרבב־לשון וירחרח ריחך מרחוק. זה הכלל. ואף כי לא הוא הראוי להיות בעל אשה יקרה כמותך, הרי עובדה היא – לפי שעה דווקא בו דבקת. נהגי איפוא כאשר יעצתיך. ואם תתפתי לבגוד בו כדרך כל נשי העולם, הרי יגדל כוחך שבעתיים. בעל ואשה – שתי כפות המאזניים. לעולם מכריע מי שמעורר פקפוקים. אל תעשי כמעשי־התעתועים של נשים צדקניות, שבעצם אינן אלא קזזיות של אוולת, הן מגלות את כל צפונותיהן לבעל. וכי מהו הפועל יוצא מכך? אשה המגלה הרהורי־חטא, אך מעוררת את תולעת הארס בלב בעלה ומרחיקה אותו ממנה בבת־ראש. האמת הברורה ממיתה. הפקפוק התמידי מעורר. עצם מושג הבגידה מלמדך, כי ענין־סתר הוא, מים גנובים. ואף כי במקרה שלך, אינו זכאי בעלך משום בחינה לנטל הנכבד של הטלת־פקפוקים, הרי בכל זאת בעלך הוא, וחייבת את לנהוג בו מנהג אשה למופת”.

– “נגיעתו של מלכם סבר אך לזרא לי” – מתוודה מימשה. אולם מיכאל שנטו הבעל מדבר בשבח ידידו החדש:

– “כפי הנראה איש טוב הוא. הלא הוא עצמו אומר זאת ושונה וחוזר עשרות פעמים. ואף המליטני הביתה בליל־השכרון ההוא”.

דפיקה קלה העירה את מיכאל שנטו משנתו. רק אתמול קדח, אולם היום הוטב לו, החום פג. מן האשנב הוא משרבב את ראשו. מלכם סבר. נעתר מיכאל שנטו לידידו. מימשה יצאה לעבודת יומה ואיך יתפנק במיטה? הרי טוב לו מזה לצאת עם מלכם סבר. הקדחת של אתמול היתה ודאי מדומה. אמנם, פקות הרגליים, סחרחר הראש. וראה זה פלא: מלכם סבר הוא שהפיג את יינו ואת הקדחת. ומה יפיג עוד?

– “חייב קודח לספוג אור שמש” – קובע מלכם סבר, כאילו תהה על סתר מחשבותיו.

הם הולכים. אין ים, אין צריפים, יש רחובות, שתים ושניים אנשים המתנהלים לאור השמש.

– “אני כאן הכלב הנובח בשממה” – מפרש פתאום מלכם סבר. ואחר דומיה הוא מוסיף:

– “תרדמה, רק אני הער. הורות־רמיה, לשכות־שינה, כבישי־זפת. אני רואה את הפחד העולה מכל אלה… למי בונים אנו את הארץ הזאת? העורבים השחורים כבר מקרקרים מעל לראשינו. התבינני לפחות אתה?”

– “מי אתה?”

– “אני מלכם סבר, חוזה דברים כהוויתם”.

– “אתה חוזה האסון”.

– “למה תסבכני בהגדרות? הלא אין אלו מעלות או מורידות. הנה עלינו, נטשנו רחובות של רוחב ושווקים של שקיקה. הרחובות והשווקים הללו היו שלנו. של אבותינו. שם יכולנו להקים היכלות לתפארת… נתחשק לנו להאחז בקרקע. סימאה עינינו דלות של הכפר. הכרזנו שעלינו למלא את החסר. הפקרנו שפה – הלא בזו השפה דיברו אמותינו ואבותינו, בזו השפה למדו היונקים לצייץ, הנערים לאהוב, הבתולות לחלום, הבוגרים לעשות פרקמטיה, והזקנים שבעי־הימים היו מתים ב”שמע" זה. יתר על כן: זו השפה מן השורש האירופי, יכולה היתה לפתוח לפנינו את השערים למגדלי האומות, היינו יכולים להבין אותם והם להבין אותנו. היינו עשויים להיות נגידים בין נגידי עמים! סוף־סוף היו אולי משלימים אתנו. את כל זה השלכנו אחר גו – באנו לכאן. חידשנו כאן שפה, שהיתה שלנו לפני דורות, נטינו אהלים בלויים על קרקע צרובה, בכינו וצחקנו חליפות מרוב אושר בשערנו את הטוב השמור לנו לעתיד לבוא… אבל העתיד רחוק. לפי שעה וויתרנו ביודעים על מה שהיה לנו, על התפארת והיקר שקל היה להשיגם שם, והיש החדש סמי מכאן…"

– “אמנם נכון הוא, שאין לנו צפור ביד. כי דור הדומן אנחנו. הבנים ישאבו מן המוכן”.

– “גם אני רוצה לחיות, מה לי ומי לי הבאים אחרינו?”

– “אנחנו חיים בגדלות”.

– “אינני מאמין בגדלות, המתעטפת באצטלה של חוזר־על־פתחים”.

– “מה היית רוצה לעשות אתה?”

– “אני רוצה לרכוב על סוס אבירים במולדתי, להיות בעל טירה, לנופץ דגלי ברמה, לפתות נשים מתוך געש כוחות…”

תם הכביש. חולות. חולות סביב. צריפי־פח, בלויי־סחבות…

– “וזאת מלכותנו כיום” – זורד מלכם סבר.

פקות ברכי מיכאל שנטו. ישבו על החול. והנה בין הצריפים מגרש ריק, ד' על ד', ואדם רובץ, על ארבעתיו, שפתו התחתונה־הבולטת רועפת ריר ירקרק.

– “היה מורה לשבע שפות” – מסביר מלכם סבר – “היה גם מומחה לתורת הכלכלה, שפעתו העבירה אותו על דעתו. ביום בהיר אחד לא יכול שוב לרמות את עצמו בעתיד־לבוא תכול – ויצא מדעתו”.

על החול רובצים שלושה משוגעים. פרוסת לחם מוציא אחד מהם, בעל אות ה“שין” החרותה במצחו לסימן ומחלקה חלק כחלק בין האחים. לשון סגלית נוצצת בשמש כמכריזה:

– “אני יודע מי אתה, מלכם סבר אחי, אתה בעל הטירה הנגיד, הנותן לחם לדלת העם”.

נהנה מלכם סבר מהצלחת ההצגה, ומיכאל שנטו מוחא כף, מקוסם מן המשחק הנפלא.

למערכת אחד העתונים העלה מלכם סבר את ידידו החדש מיכאל שנטו. כי סופר נכבד בעמיו הוא מלכם סבר. ואחר שנפלה לידו באקראי פיסת־נייר מניירותיו של מיכאל שנטו, אמר לו בקול נרגש עטוף־דמע:

“סלח נא כי לא הכרתיך עד כה, הלא אחי אתה ברוח!”

ולא הרפה מלכם סבר מידידו עד שהדחיפו לאחת המערכות. אמנם שמע מיכאל שנטו קטע שיחה של מימשה ומלכם סבר בעניין כשרונותיו. ואמנם, דימה שדברי־ביטול מפורשים יוצאים מפי ידידו בנפש וברוח, אולם… הלא טעות לעולם חוזרת. אולי טעה. אפשר מאד.

– “זה הטוב שבידידי” – הציג מלכם סבר את ידידו בחדר הראשון, מושב העוזרים הקבועים של העתון. לפני הררי ניירות, עתונים גזורים בשבעים לשון, ישבו העוזרים הקבועים, מי מרכיב משקפיים ומי מסתתר מאחורי עתונו, מי מסיע את עטו מתון־מתון בחשיבות שאין למעלה ממנה, ומי מריץ את ידו במהירות הבזק – “טיים איז מוניי”.

אמנם למלכם סבר נענו כולם בדרך־ארץ, כיאות לסופר נודע ומוסכם, ואולם מי הוא זה העוף הירקרק הנמשך אחריו?

בעצם, מה בצע? הלא סוף־סוף מישהו צריך לשבת כאן על הכסאות האלה ולמסור כתבי־יד לדפוס. לאמיתו של דבר, יש מידת־מה של נאמנות גם בעושים האלה. ובכל זאת מקרטע הלב – הלא מכאן יכולה להשמע הכוונה החדשה, אי־פעם דיברו מדברים על קול המבשר, על מבשר צדק, על רגלי המבשר… תקוות אסירי בשור לכל בשר… כשרה השעה, עתה יש מקשיבים רבים ברחבי העולם… אך מי בעל עט כאן יודע גם עת חיה – מהי. מי מהם יודע כי דיבור, היא אש גדולה, כי עט היא אשר גדולה. הם אך מחזיקים בטלית שאולה, דבקים בכסא גנוב, ושופכים צוננים על כל אש מתפרצת… מכבי־אש מקצועיים…

הה, נוער שוחר־פסגות, מחנה המצפים הטובים! אתכם יחד אני,מיכאל שנטו הקטן באלפי ישראל, חוגר שק וקורע קריעות הרבה. אתכם יחד אני קורא את הקריאה הגדולה: אוי לכם אם תחמיצו את יין היום הזה! אך הקול שב אלי כלעומת שיצא. כי אין שומע. אני מכיר אתכם, אנשי הכת! דור דור ומחבליו – ואתם מחבלי דורנו. בלית ברירה שותקים, הלב מתמרד ומקרטע: חוצבות כאן הידיים היכלות־תפארת, אי הפה לכל אלה?

העורך הראשי מתמתח בכורסתו ומסלסל את שפמו. בנדנוד קל הוא מברך את מלכם סבר בעל האסכמות, אף מי כמה גדולים וטובים.

– “שב־נא, מלכם סבר, אמנם עסוק אני מאוד, אולם בשבילך…”

– “מאמר ראשי…”

– “לאו דווקא, מכתבים… תשובות… אלה ממררים את חייו של אדם”

תפס מיכאל שנטו. נימת־עידוד מפי העורך הראשי – מי כבר זוכה לכך.

– “מה החרדה, ידידי?” – שואל העורך הראשי את מלכם סבר ומתחייך. למיכאל שנטו לא פנה כלל, אף שלום לא החזיר לו, כי מה הוא ומי הוא בעיניו.

– “הבאתי כתב־יד” – ממשש את הקרקע מלכם סבר.

העורך הראשי קורא בקול את המוגש לו:

“אני הגבר חזיתי אחים שחוטים במאכלת פגומה כמו משור ומדורות אש בוערות לכלות הנפש אשר בגופים זולתי – ולבי לא קפא. כי את הלב מחברת האדם ניתקתי מול עטלפי־תליינים, העולים להוקיע את מבשרי המלכות”.

שמע מיכאל שנטו. היליכי, אולי באמת לא העריך כראוי לו את מלכם סבר זה, אולי יש בו לא רק ברק חיצוני אלא גם עזוז רוחני? ואולם – הזהו הכוח, העשוי לעורר את הגדודים העצומים, המצפים לדברי אלוהים חיים? פשוט מדי, ברור מדי, שקוף מדי. והדרך, היכן הדרך? אמנם אין להכחיש – עצום כח הביטוי. אולם את הלב ניתק – כך הודה במו פיו. אלמלא הניתוק הזה, אלמלא הסינוור הזה… הרי אילו היה בעל לב, היו משלבים יד ביד, היו מקבצים צבא נידחים, היו יכולים לכרות ברית אחים. אולם האחים שלו שחוטים. אין לו אח ואין לו לב. אך יש לו להט אש… אולם מה יוסיף להט אש בלא לב ובלא דרך אל הנכסף הגדול? לא הוא חיפש את השבילים הנעלמים אל במות־סוד, לא הוא מנחש מציאותן. ואף המקרה־ההוא, עצם פריסת הלחם למשוגע בין צריפי־הפח על החולות, הלא אך תעתוע מוזר הוא. תפארת תיאטרלית. גם מלכותו אינה אלא כלפי חוץ. או שמא חוץ ופנים חד הם?

ובכל זאת:

על רקע כת הגמגמנים הללו, גדול הוא מלכם סבר השואף. גדול הוא מכח השאף.

מסתכל בו מיכאל שנטו. הוא רואה את עיניו הפקחיות, החודרות כאילו לפני ולפנים.

אך תוך כדי הסתכלותו שכח מיכאל שנטו לשאול את זה הטוב שבידידיו: למה לא הציגו לפני העורך הראשי? ולמה לא גילה מיד לשם מה הביאו לכאן? הלא לשם מטרה מסוימת פנו אל בית־המערכת… את שכר־הסופרים שלשל העורך הראשי למלכם סבר. כלאחר־יד טומן איש־הרוח מלכם סבר את תמורת־עמלו. יצאו. כל רואם היה קובע: שני ידידים נאמנים הולכים בדרך אחד.

רק עם לילה העז מיכאל שנטו בעלותו על משכבו לזמזם באזני עצמו את דברי שירו אשר מאסו בו כל העיניים. הוא השיר שעורר את הטוב שבידידיו לנשקו במצחו ולהעלותו לבית המערכת. ואחר כך הוציא את פיסת הנייר הממועכה מכיס־מכנסיו, הצית גפרור, ושרף את אחד מגילויי־עטו הראשונים.

ויהי ערב ויהי בוקר. קם מיכאל שנטו והנה מימשה לפניו. לא! לא יישאר שוב בזה הכלא, אשר בנתה סביבותיו אשתו הנאה והחסודה – תה רותח, כותונות נקיות, גרביים מתוקנים. טובה היא וחייכנית, שמלותיה מכובסות ושערה משוח בנפט, ובהונות רגליה עקומות…

אך למה זעזע את רוחה? למה התנדב לנגב את דמעותיה ברחמים רבים? למה שעשע את נפשה בתקוות טובות? מנוול הוא. ועתה הוא שופך עליה את מרי־רוחו, כאילו היא היא המזיזה את קרון החיים כרצונה. לשם מה הוא מייסרה בעקרבי לשונו?

– “בעצם, עיני פרה לך”.

– “אשה בעלת בהונות עקומות, מעוררת הרגשה לא כל כך נעימה”.

– “כל השפחות מושחות שער ראשן בנפט”.

לא פנתה לו עורף. אף לשפלה שבתחבולות פנה עכשיו מיכאל שנטו. את הקולר הוא אומר להעביר לצווארה. הוא רוצה להשאר בעיני עצמו האדם הישר, בכל מחיר. לפני המראה השבורה, סגולת־חמד של מימשה, הוא עומד ורוקק על בבואת מיכאל שנטו המנוול.

לרגליו יושבת מימשה, האחות הרחמניה:

– “אל תלך מעמי, יחידי”.

נרגע מיכאל שנטו. אולי סוף־סוף ישלים עם חיי־הבטחון לפי חוקי המשטרה והבריאות.

– “הרי אני…” – מסמיקה מימשה.

– “הרה?”

את עיניו פוקח מיכאל שנטו לרווחה.

ובזו הלשון התחנן לפני מימשה באחד הימים:

“השארי־נא כאן ימים מספר. דבר חדש נפל בחיי. אני מוכרח לשאוף רוח, לחשוב. אשוב אליך חדש ומחודש, אהיה בעל טוב ואב אוהב. ימים מספר… שעות מספר… שלום עליך, מבשרת החיים החדשים…”

משוטט מיכאל שנטו ברחובות. והנה קול קורא:

– “אל אן, הקודר שבפרחי הכהונה?”

נתקע במקומו. קול קורא. אדם. מה טוב שנמצא בתוך הסערה כלי־רעם. זה היה פלוני הסופר הנכבד.

– “אל־נא תרוץ, מה החפזון, עמוד, נפטפט קצת” – מעודד הסופר הנכבד את הקודר שבפרחי הכהונה. כן, הסופר שמע כבר עליו כמה דעות טובות. והוא שמח בשמחתו. הוא למעשה ידיד הנוער, ולא רק ידיד, שכן הוא עצמו אינו זקן כלל וכלל. כוחו במתניו, כן, כן… הסופר הנכבד מאוד מסלסל את שפמו בהרחבה.

– “אלא” – הוא ממשיך בנימה אלגית – “עליך להזהר מכרכורי המודרניסטים. צריך לכתוב בפשטות. סיפור אינו אלא תיאור ההווי, אין לך סופר חשוב בכל ספרות־העולם, שנתן גט לתיאור הפשוט. כך למשל תיאור הטבע, או תיאור חיי־המשפחה, ואפילו תיאור פסיכולוגי – מכל מקום בשפה פשוטה ומובנת לכל. לוא שמעני, טוב מכל, זאת היא עצתי, לכתוב זכרונות. הסופר צריך שיהיה בראש וראשונה בעל זכרון טוב. למשל, המעשים שקרו בימי הילדות, שיחות הערלים, האהבה הראשונה. תו לתו, קו לקו וצו לצו. כל הסופרים אנשי השם עשו כך, ואל תאמין להללו, המתכוונים להחטיא את הדור הצעיר, הכופרים גם בסופרים הוותיקים. סופר האומר כי הוא חוזה איזה חזון, חזקה עליו שהוא בדאי…”

– “אינני סופר” – מגמגם מיכאל שנטו.

– “תהיה עם ירצה השם” – מנחמו בעל השפם.

– “מכל מקום מה בצע בעצות ספרותיות”.

– “בכל זאת כרה אוזן לעצתי, הרי לא ידפיסוך אם בדרך המטורפים הללו תבחר”.

נפטר מבעל השפם. רק עכשיו נתגלה לו מלכם סבר בדיוקנו האמיתי. אם כזה הוא סופר נכבד בעמיו, הרי מלכם סבר הוא איש הרוח.

אל מלכם סבר פנה מיכאל שנטו. נכנס.

– “הלכת מעמה? ידעתי שכך תעשה. וטוב עשית. ייתכן, שלא היא היעודה לך. ואם תאמר: מוסר־כליות. הבלותה, ידידי. לוא ראית את נגעי החיים, את פגעי הרקבון כמוני, לא היית שם לב לדקדוקי מצפון ודגדוגי כליות כאלה”.

את כל צפונותיו מגלה מלכם סבר לאורחו החביב. על עבודתו הוא מספר, על תכניותיו לעתיד לבוא, על תכסיסיו לגבי קברניטי המפלגות, על מרכבת־הנצחון היעודה לו מאז צאתו לאור עולם. ידיד הוא בנפש. נכון הוא לחלק את כל מה שיש לו לשניים. כשני אחים טובים יחיו יחדיו בחדר זה. עתה אין כל ספק – עתיד הוא להגביה, ולהגיע אל הכבוד הרב, נחלת היחידים.

בודק את החדר מיכאל שנטו. הוא רואה את הספה הבלויה, את כוננית הספרים העשויה מקרשי חבית, את בלויי הגרביים הטמונים מאחורי יריעת ארעי, את קרעי הלבנים בסל האשפה. דקדוקי עניות ורווקות. זו הפואסיה וזו שכרה. ואין יד אשה לנוי. גם לכך אפשר להסתגל כפי הנראה, ולחלום על נחלת היחידים הנאדרים.

– “את שירך תוכל להדפיס על נקלה” – מתעורר פתאום מלכם סבר – “אף שכר־סופרים תקבל, וכדאי שתציין בכותרת: מוקדש ל־ מ.ס., לא פרו סואה אני אומר זאת, אבל כוונתך ברורה ואין כל טעם להעלימה”.

– “האותיות מ.ס.?”

– “הלא לי הקדשת את השיר?”

– “השיר איננו, שרפתיו” – מלמל מיכאל שנטו.

– “מעשה ילדות” – זועף מלכם סבר וגידי מצחו מתנפחים.

רצה מיכאל שנטו לפנות וללכת מפה. אך משהו, איך שהוא, קשה שהוא…

בלילה שכב בעל־החדר על ספתו. בפרווה, זכר הימים הטובים במלכות פולין, הוא מתעטף, כי קרים הלילות בכנען בתקופת השנה הזאת. על הרצפה שכב האורח, וטוב לו כך. הלא הוא נמצא בקרבת ידיד נאמן ודורש אך טובתו.

קול דופק בדלת נשמע בחצות. על בהונות רגליו מהדס בעל־החדר. ללא־נוע שוכב האורח: אינו רואה, אינו שומע, דמות אשה. כדמות אשה מוכרה.

– “יד לפה” – לוחש בעל־החדר.

על הספה שני גופים. והגוף השלישי על רצפת האבן. ואין קול. ואיש לא ידע, כי אורחת ביקרה בחדרו של מלכם סבר מכניס־האורחים.

*

שוב בוקר.

ברחוב כמו קפא תחתיו מיכאל שנטו. הזאת היא באמת מרינלה. את פיו היא מנשקת. והוא אחוז כפור. באה אליו. הוא אביה, אמה, המנחם היחידי, המקלט האחרון.

– “את כל מה שהיה לי שם מכרתי” – מתוודה האשה – “אין דאגה למחייתי. אולם התקבלני?”

חדר מרוהט שכרה מרינלה בעיר.

מטייל מיכאל שנטו על שפת הים. המחשבות אינן זזות. כל המנגנון נשתבש. הוא משוחק כפי הנראה כדבעי. אילו אפשר היה להחליפו. כיצד אמר מלכם סבר: אל תשים לב לדקדוקי המצפון. אך הוא אינו מלכם סבר: הלא הוא מיכאל שנטו.

לילה ויום. טבע. נוף. עומד מיכאל שנטו ויורק. ים וירח ואורות. איזה תיאור ספרותי מרומם!

– “טפו!”

לילה – בלילה שב כל אדם מהוגן לביתו. גם לו יש בית. ואף עקרת בית.

הלך מיכאל שנטו אל ביתו. הרה היא אשתו הנאמנה. יודעים, יודעים.

רק עוד את גבעת החול יעבור, רק עוד מעט־קט, הנה הוא רואה את הבית מרחוק.

מהבהבת מנורת הנפט. על בהונות רגליו קרב מישהו. עומד. מציץ. אחד גבר יושב על המיטה. מי הוא זה? אחד הידידים סתם? שניים יושבים על המיטה. קול הגבר:

– “אהבת נשים – הפלא הקדמון. שום אשה לא משכתני כמוך…”

על יד זגוגית הדלת תקוע איש אחד.

והאשה עונה:

– “מטומטם היה בהיותו כאן עמדי, ועיוור, טיפש גמור הוא. האמין, כי ממנו בא לי ההריון…”

– “אל תגלי את הסוד”.

– “וכאשר באתי אליך בחצות והוא שכוב על הרצפה…”

– “הסי. ולהבא – הזהרי…”

עיני השעון על הדלת נתכסו בצעיף אדמדם. האין זה מלכם סבר? הטוב שבידידים?

עד יד אחד הבתים האחרונים אשר בפרבר עיר החוף, תקוע איש מדומדם ונוהם. הכוכבים הנוצצים במרומים רמזו רמזי־גימטריות, מהללו המגלים את סודות אלה החיים.


 

אובות מצפצפים ואבות גוזרים ושוב האוב    🔗

מחנק באולם. על הדוכן נצב מיכאל שנטו. למעלה ולמטה עיניים, רבוא עיניים לטושות. אורבת הנוראה והנתעבה בחיות: ההמון.

לא דמות לחיה ולא פרצוף. כתמומית שחרורית, רפרופית־רכרוכית, המומית־עמומית, תוהו־כוהו. מהרהר מיכאל שנטו: לתוך עיסת־בראשית זו מכניס את ידו פאול המשרת ונהנה הנאה קמאית. ומלכם סבר נהנה אף הוא, והיה נהנה שבעתיים אילו גילה את סוד ההשפעה הכופה על החיה הזאת. כי לחיה זו יש מנגנון משלה, המנגנון הזה ידוע במקצת לפאול המשרת. את סוד הפעלתו מחפש מלכם סבר, ואילו מיכאל שנטו…

קם מיכאל שנטו, כל עצביו מתוחים, משנה ריכוז בעיניים ובפה. מלחמה! כל תנועת־יד קובעת, כל ניד־שפתיים מכריע.

"האזינו, אני המכניע:

אל תאמינו לבלויי מליצות השאולים ממילוניכם, זיוף הם. חונטי נשמות אינם מסוגלים להחיות. יישארו־נא הם באשר הם.

אילו אתם, אבני המקרה, טולטלתם ביד נעלמה, וכוח־נעלם הוא אשר ערך אתכם נדבכים נדבכים, כוח־נעלם זה מפתה אתכם היום להאמין, כי יש מותר אדם מן הבהמה – אולם, פיקחו־נא עיניכם: הישכם הולכים אחרי עם שמש שוקעת בנפס חפצה אל ים התנומה הגדולה – אינני מבטיח דבר, ייתכן שאין יקיצה.

אמנם אני, הקטן, מיכאל שנטו, מאמין ביקיצה הגדולה!"

דממה הושלכה באולם המלא מפה לפה. מהדהד קולו של מיכאל שנטו. נדם. חום. מחנק. שערי הברזל לא נפתחו למחכים הרבים בחוץ, אפסו המקומות באולם. ושוב מיכאל שנטו העומד ברמה, שהרהיב עוז לסיים:

"ואם תמאנו, בסירה ללא־הגה תושיבכם היד הנעלמה, תסיעכם ואתם לא תדעו, המעשה ייעשה, המשפט ייחרץ, ואתם תעמדו מרחוק.

אמנם אני, מיכאל שנטו, מנסה להאמין, כי צבא שוחרי ההתבדחות ייהפך באחד הימים לצבא מוחרי היקיצה".

בעל האולם צץ פתאום כמנחם בצרה:

– “הקהל אינו להוט בדרך־כלל לדברי־רוח צרופים”.

אולם מיכאל שנטו עמד בשעה ההיא על סוד כמוס.

הדברים האחרונים הגיעו לאזני מלכם סבר.

עלה אף הוא. דממת צפיה נפלה בעלות המשורר בעל האסכמות על הדוכן. אף הבתולות־הבוגרות העמידו פנים של מקשיבות.

פתח מלכם סבר. חמשה רגעים. עשרה. רבע שעה. חצי שעה. ופתאום ברד:

– “די!” – “הס!” – “רד!” – “שקצים!”

– “אל תבלבל את הגרביים!” – “קשקש בקומקום במלכות התומתום!” – “רד!”

– “הורה, הורה, הורה!”

משתלבות זרועות, מריעים קולות, הכסאות הוזזו – הורה. קולות מריעים. דמויות נעות. שוב הורה.

חוור מאוד היה מלכם סבר ברדתו מעל הדוכן, לא יכול שאת אף את הטוב שבידידיו.

בעל האולם צץ שנית כמנחם:

– “תנו להם מוקיונים, מרקדים על חבל!”

– “זה פרי החינוך שלכם, מנוולים!”

בשעה טובה ומוצלחת נסתיים הנשף הספרותי של שני הידידים הטובים.

– “אינני קריין תיאטרלי” – הסביר מלכם סבר לידידו את מצב־העניינים.

אל שדה האבנים יצאו. אווירת קדומים. גיא עצמות מאובנות. ועוד שניים אנשים מאובנים.

באהבה מחבקת יד שברי־מצבה. מה טובה האבן. דומם שוכב מלכם סבר על ערש־אבן.

שני חמורים צחורים, מן הגמאנים הללו, שכרו שני הידידים הנאמנים מכספי ההכנסה של הנשף הספרותי. עם לילה יצאו לבקש את חזון העתידות על ההרים. אבנים מתגוללות, ואשפה, ועבטיט, ואורות מהבהבים מבקתות־החמר של ניני הכנענים. כלבים מזי־רעב קידמום בנביחות־זעם, נתבהלו החמורים, התחילו מדוושים, מקפצים ובועטים את צללי החשכה. עצרום שני הדונקישוטים, כעצת מלכם סבר. נכנסו לאחד הבתים המוארים.

בית־קהווה מעשן דורות מוקדח. הגיש בעל־הבית קהווה כמנהג הארץ מדורי דורות. בקצב התנגשו אבני־המשחק בטבלת האשקוקי מאחורי גב האורחים.

– “יחרב ביתך!”

את הקוביוסטוסים לא ראית, כהה מדי האור, שחורות מפיח־הימים זגוגיות הפנס היחיד. וקול מפייס עונה:

– “מההם תקח את הפסדך!”

ללא אומר וללא תודה גבה בעל־הבית את שכר הקהווה.

– “לא תשבו לשחק, יחביבי?”

ללא ברכה יצאו האורחים. עלו על החמורים. מלכם סבר אינו מן הפחדנים חלילה. אולם למה זה כרוך אחריהם איזה צל?

פנה מיכאל שנטו לאחוריו: אין כל צל. דמיון־שוא הוא. פונה לאחוריו מלכם סבר:

– “הנה שם, הנה יצא מסבכו. הוא ישיגנו”.

כמו קפוא נתקע החמור במקומו, לא יזוז. ללא הועיל אף המסמר הננעץ בצלעו.

– “התעזבני כאן לנפשי?” – גועש מלכם סבר.

ירד מיכאל שנטו מחמורו. אמת ונכון: מלכם סבר אינו פחדן, אינו רואה צללי בלהות, כי אמנם הנה שם, מתנודד איזה צל של ממש.

התמקם מיכאל שנטו בין מלכם סבר ובין האורב – חומה בצורה. חומת הידידות. הוא רואה: מלבינות שיניים שנונות באור הלבנה. נוצצות עיניים זוממות. שלוחות ידיים קפוצות אל מלכם סבר דווקא.

– “הב!”

אולם מה יתן לו מלכם סבר? אין לו מטמונים, ואין לו נשים, ואף נשק אין בכיסו. אין כל כופר נפש.

מקל־חובלים מניף מיכאל שנטו על הרעול. אל חמורו נצמד מלכם סבר. מביט בו מיכאל שנטו אגב הנפת המקל ובוחן: הלפחות יעמיד פני חרד לשלום חברו? בשעת סכנה אין מעמידים פנים. זיעה רועפת ממצחו נטפים נטפים. והגידים נפחו מאוד.

הונף מקל־החובלים בכוח. להב סכין הבריק באור הלבנה. נסוג בעל המקל. נסוג פתאום גם יריבו. מתוח כל שריר. מתוח כל עצב. נוקבות העיניים כל תנועת יריב. הרי לא משחק הוא. זאת היא אחת הפרשיות ממגילת אלה החיים. אכן, למד מיכאל שנטו לפענח כתב־חרטומים זה.

אבן מרים הזר, קלעים להפליא הם ילידי־הארץ. יודע זאת מיכאל שנטו. הסכנה הגיעה עדי אובד. אבן אחר אבן ניתכת. ברד. על חמוריהם נסוגים והולכים הידידים. בחמורים נוהג מיכאל שנטו. פתאום נפגע בשוקו.

נזכר מיכאל שנטו מבלי משים בחדר־אמבט צר ובשני גופים צמודים זה לזה בסתר. ההיה משחק גם שם?

  • “אין דבר, מליש, מלכם סבר, האבן פגעה אך בשוק! אל פחד!”

שחר. נעלם הצל. נחלצו מהצרה. נס.

קרני שמש האירו פסגות עתיקות של העתיקה בקריות. רצועות של זהורית על מחשופי האבנים.

– “מה לי זהב, מה לי פרות בשן ומגדלים נוגחי רקיעים. הלא כה טוב לי בין אלה האבנים הקדושות הטובלות בזוהר!”

צלצלו פעמוני הקריה כביום ההלל הגדול. כמלכים כבירים נתקבלו שני הידידים. אות וסימן הוא. כך דימה מיכאל שנטו ותלה עיניו בידידו מלכם סבר. והנה נתנמנם המשורר בעל האסכמות על גב חמורו, והתנדנד לקצב הפעמונים המצלצלים.

יש צלצלי כבוד, אף יש קריה עתיקה, אף יש גורל חולץ מצרה שני ידידים. ואילו חדר־האמבט הצר ההוא, לא היה ולא נברא. דמיון־שוא הוא. פרי תעתועי־מוח חולניים. יש מרחב וסיסמת־קסם: שניים! שני גופים וישות אחת. שתי מחשבות והרגשה אחת. והיינו הך הוא אם איש ואשה הם השניים, או איש ואיש.

*

באחד העתונים הובאה ידיעה על הנשף הספרותי המוצלח, שערך המשורר הנודע מלכם סבר בהשתתפות כמה בני־לוויה אחרים. האולם היה מלא מפה לפה – קבע העתון – והקהל קיבל במחיאות־כפיים סוערות את המשורר ברוך־הכשרון, לקריאות הדרן לא היה סוף, עד שעמדו בפרץ כמה מיקירי העדה והפצירו במשורר המפורסם שלא יסכן מדי את בריאותו, ולא ישעה לדרישות־ההמון החצופות. על הצלחת הנשף הזה מעידה הכנסת הקופה הגדולה.

כך דיווח העתון, שהדפיס את שירי מלכם סבר. ואילו העתונים האחרים עברו בשתיקה מוזרה על הנשף הספרותי, ולא הזכירו אף את הכנסת הקופה הגדולה.

יש הכנסה. יש אפשרות לנסוע. יצאו שני הידידים. ירט הדרך לנגדם. הם נוסעים והולכים. תם הסלע המצורע. נעלמה האדמה החרוכה. תכלת לפניהם – אגם ושמיים. עין־זוהר מתנמנמת בערש אגדית, אמהות־גבעות שומרות נאמנות ינדנדוה עם רוח נושבת. בריקוד חגיגי מתחבקים הלבבות.

הבתים הבנויים מאבן שחורה מרגיעים, מלטפים את העין. יש קירות מצופים סיד כחלחל, ריח בטחון וקבע, ריח יקר של אבות מדור דור. לא נפסקה השלשלת, אנחנו ההמשך, וגם אחרינו יהיו ממשיכים. החצרות מרוצפות טבלאות־אבן גדולות, וכל טבלה במשבצת סיד כחלחל.

במיטה אחת נחים מעמלם מיכאל שנטו ומלכם סבר, הידידים כשני אחים בצרה אחת פורסים מיכאל שנטו ומלכם סבר את לחמם לסעודת הברית.

זהרורית אוורירית פרושה על ככר ארץ־הברכה בטרם יעלה השמש. התינוק־האגם מנמנם. מהעבר מזה משחיר דקל דק וגבוה – יתום. זה סימן הדרך החדשה. והנה המרכבה האיומה – גלגל השמש. מציאות. העריצות. מקור השדפון. הוא המועיד את היום למדרס הקטנוּת, הצרוּת, השׁפלוּת. סמל היקיצה מחלום פלא. השמש. מיד נהפכת ברקת־האגם האגדית לצבע־כחלת מציאותי, יומיומי. הדגל שזה רק עתה השחיר – החוויר, התמקמק. אין סימנים לדרך חדשה. אין כל ממש בתוך גבורת אור־היום.

הם ממשיכים את דרכם, הם עולים. הרים חשופים. זעיר פה זעיר שם חרבות חרדה מימי האבות. מי בעגלה ומי בחמור ומי ברגל חופזים ועולים עולי־הרגל ליעד החג הגדול. מי בחבורה עליזה ומי בודד לעצמו. מן המרחק הבהיקה עיר פלאים כחצובה משיש לבן.

על עברי־פי־פחת התהלכו דומם שני הידידים. עינים חוקרות שלחו סביבותיהם: הלשערי שאול הגיעו? הלא שאול ועדן כרוכים יחדיו וכאן עיר הפלאים. כאן מושב האר"י. פנים קורנים, לבות חוגגים בכל צעד ושעל.

במשקע בצלע המדרון נטוי אוהל, וחבית־מים נכונה לעולי־הרגל הצמאים. מעל חמוריהם צנחו שני הידידים. טוב לשתות עם צבא החוגגים גם את המים העכורים. טוב להרגיש, הנה גם אתה אחד מני רבבה, מן התלכודת הלזו הקרויה אומה.

חשופים הסלעים, עצי־זית ערירים מתאבלים בצדי הדרכים, ככוהנים במקדש חרב. אחד אברך חכם ובקי מגלה לקהל מצטופפים את תולדות ההר לפי רשומות החוקרים מכל אומה ולשון. בידיו הוא מנפנף לברכה למראה שני הידידים הקרבים והולכים: הגם עורבים בחוגגים?

וקול אחד מן השניים, עונה:

– “שאו ברכה מחשופי הרים, ואף אתם חוקרי רשומות מגלי תנובות האבות, ואף אתם צבא הבנים, הקולטים את קול האבות הקורא אליכם מן הרשומות!”

עברו מהם והלאה.

צריפים ואהלים צצו על הסלעים, הכל תקנה כאן בכסף מלא: תה ועוגות וסיגריות. שני בנינים אפרפרים וגגותיהם כיפות אשליה. זהו מכמננו מן המעטים שנשאר לפליטה. יקר לנו זה המכמן. קמיע דורות הוא. מקור הכוח בעבר ומקור הכוח לעתיד. זהו החוט המשלב דורות.

בשקוע השמש נכנסו לתוך החצר להשקות את העיניים הצמאת בשלל צבעי החוגגים, שהתקבצו יחדיו לחסות בצל הקבר הקדוש.

מתרוננים ומתגודדים:

“הקבר הקדוש, קדוש הקבר, חי!”

צבא העוורים והפסחים, הקיטעים והמשותקים, צבא בעלי־המומין מכל המינים, לא הטיל את מוראו על הנכנסים. הלא כהני הפולחן הם כאן, הקבר הוא משאבם מני אז. על כל הפרוזדורים הם צובאים, על רצפות האבן הם מתגוללים, מלאה הארץ צער חי המצפה ליום של פדות.

נפל מלכם סבר על פניו מול הקבר הקדוש. על חטא הוא מכה. מנורת־שמן מאירה את התא באור זעום. דמעות המכים־על־חטא הרבים נבלעות בקבר הדומם.

בחצר פתחו במזמור תרועה. קול תוף וחליל ומצלתיים. משתלבת יד ביד. מי זקן ומי צעיר, מי חבוש תרבוש ומי חבוש כיפה – במעגל חי. שני גלמי־זפת הוצתו על הגג. שישו ושמחו צבא החוגגים לאור הפולחן. מי בעל־מום, יקיאנו לתוך אש־הפולחן. מי אכול־יאוש, ישפכנו לתוך אש־הפולחן. מי נטול־לב, וקרב ורווח לו. משולבת יד ביד, נישאות הרגליים מכוח עצמן, צוהלות העיניים, כי כאן מקור הברכה המשתפכת. בתוף העוז מכה המתופף, נכאים מבריח המחלל בחליל, ואמן דשן עונים המצלתיים. מדדים־מהדסים בעלי המומין, מי על קביים, מי על הידיים, מי זוחל על גחונו – נאחזים־נחרזים במעגל המכרכרים. מי עוור ישפשף עיניו, אולי תפקחנה. מי גידם, יחזיק בשרוול המנפנף, אולי תצמח ידו. מי משותק, ייסחב בזיע החי, אולי יחיה גופו. מכרכרות הרגליים, עצומות העיניים, על גלי המחול נישא הגוף, והפה מריע את תרועת הסוד אשר ליש.

על מערומי הסלעים, אשר מסביב לקבר הקדוש, התפרקדו עולי־הרגל העייפים. באדרותיהם התעטפו שני הידידים – וקר. טוב אף הקור כאשר קול האבות הומה.

שני ידידים נאמנים על צלעי סלעים נאמנים, עטופים גלי הברכה. אין לך ברכה טובה בעולם חוץ מברכת האבות, הנקרנת מקדם קדמתה.

צנח ראשו של מלכם סבר על חזה ידידו מיכאל שנטו. נרדם. אין עין הלילה רואה מיכאל שנטו הער.

רשרוש קל קולטת אזנו. הגם מחרד הקברים מושך גנבים בלילה? את נשימתו הוא מושך בקצב,

כישן. לא יעיר את הידיד. מה נוראים הם רגעי הצפיה לפני המעשה. נשימות שני נרדמים פולחות את האוויר בקצב. הרשרוש קרב והולך. הרגעים זוחלים והולכים. ופתאום – להב סכין. אצבעות מעוותות ועיניים גדולות ונוצצות. סומרות שערותיו של איש אחד. ליפי העצבים מדגדגים מאוד. נחירות… קצב… נשרה הסכין. על המתגנב־בלילה רוכב מיכאל שנטו. באור הכיר את העיניים העגליות.

– “אתה…”

– “אני” – עונה פאול המשרת בנאקה.

לאחת הסוכות המוארות הוליך מיכאל שנטו את אסירו. תה רותח לגמו שני אושפיזים קודרים מאוד. ללא אומר הם יוצאים לתוך הלילה. בזרוע עמיתו מחזיק מיכאל שנטו בחזקה. לא יימלט.

– “אל־נא תמסרני, הלא מלכם סבר נשלח־מטעם להתחקות על מצפוננו…”

– “שקר!”

  • “אין צל של ספק”.

הנימה התקיפה הדהימה.

– “מנין לך?”

– “הכסף יענה את הכל”.

בשקלי־כסף שבכיס מזגזג פאול המשרת.

– “שקר! שקר מתועב!”

– “שאל את מרינלה”.

– “מרינלה?”

– “אותך הוליך שולל הוא, וגם היא…”

– “ואתה?”

הנמיך פאול את קולו:

– “הלא אני מכור מעודי לכל הידע לצוות – ולשלם. משום כך הייתי עבד נרצע לאשה־הגבירה. בשביל שפחה יש לי אך תשפוכת בוז. אינני יכול להיות אדון לה. את האספסוף עבדתי. כי הוא יודע לצוות כמו האשה־הגבירה. ואף את טעמו הוא משנה כמוה. אולם עכשיו, כאשר היא פה…”

– “מי היא, מי ההיא הזאת?”

צחוק־לעג ניחר טפח על פני מיכאל שנטו.

אור הבוקר דמדם. מרחוק הלך הלוך והתקרב מלכם סבר. בצעיף תכלת דקה התכרבלו ההרים סביב. כבדרי־סלסלות מרופשׁים נישאו קטעי הערפל עם הרוח. בבקבוקי־פח התחילו מקשקשים המתעוררים משנתם, מזעיקים את חבריהם. הלא עוד דרך ארוכה לפניהם – עצמונה. הרפה מיכאל שנטו מאסירו.

– “ואתה, הזהר לך!”

ושוב טפח על פניו צחוק־לעג ניחר.

התקרב מלכם סבר. לא שאל את ידידו למה נחרד ממשכבו. לא חרד לשלומו. אל באר המים ירדו שני הידידים, את פניהם הם רוחצים. מתוקים וצוננים מי־הבאר. בסלע חצובה הבאר מני קדם. את הבקבוק משלשלים אל העומק – אל סתרי דורות.

סיפר ידיד לידידו את פרשת הלילה הזה. וסיים:

– “את חייך הצלתי זו הפעם השניה. ואם חטאת לי סלחתי…”

בלי אמירת שלום נפרד ידיד נאמן מידידו הנאמן.

ההצגה נכשלה.

*

בשוב מיכאל שנטו אל עיר החוף, נתבשר בשורות טובות. פאול המשרת נשלח להודיעו:

– “ימים טובים ממשמשים ובאים…”

וזה עניין הבשורות הטובות:

אל המזכיר הנכבד של המרכז הידוע הואיל לגשת מיכאל שנטו בר־הדעת. כאן חיכה לתורו כנהוג. פלונית בעלת פנים חולניים מתחננת לפני המזכיר, שיסלק לה בטובו את החוב המגיע לבעלה, מי שכהן בכהונת מורה שנים מספר. אך הגזבר הראשי מסביר למזכיר הראשי, כי חלילה לסבך את החשבונות. העיקר הוא אחד: חייב אדם לחכות לתורו, וד"ל. כך דורשת המשמעת הצבורית. מורה וותיק ומחוסר־עבודה מציע את שרותו למוסד החדש, העומד להפתח בקרוב. המזכיר הראשי מייעץ1 לו לערוך בקשה כמקובל. הגיע תורו של מיכאל שנטו. לאטו התנהל עפרונו של המזכיר הכללי הראשי. עיניו המושפלות העידו על ענוותנותו. חולצתו הפשוטה־הפועלית הכריזה: אנחנו העם העובד.

באין תשובה מפיו, קם המחכה, מיכאל שנטו, ללכת כלעומת שבא. פתאום הקיץ האיש מדמדומו:

– “בעצם… אף כי אינך מעורה בהווי שלנו… המיוחד… משלנו… אמנם, אתה בעלך השכלה גבוהה… אף אומרים שאתה בחור טוב… אם כי לא משלנו… ודווקא ההשכלה הגבוהה, מזיקה… אנחנו זקוקים בעצם, לפועלים וותיקים… אבל כיוון שהמוסד נפתח….” – נפתח המוסד התרבותי למשתלמים בעלי־מקצוע ונסיון. נפתחה ההרשמה. אל שולחן־הרשמה ארוך הושיבו את מיכאל שנטו, הרוח החיה במוסד העתיד להפתח ורבים הנוהרים: נגרים שאך אתמול למדו להחזיק משור והשתוקקו לתואר מהנדס; בנאים, שזה אך מקרוב זכו לעמוד על טיב פלס־המים ורצו להגיע למעמד ארדיכל2; מסגרים שזה עתה יצאו ממעמד של שוליות, ונשאו עיניהם למי יודע מה…

דגר מיכאל שנטו ליד השולחן הארוך במסדרון בית הספר העירוני, ורשם, ושמע את כל החלומות הטובים ושתק. אך לבו לא שתק. לבו פעה למראה צבא השואפים “להיטיב את מצבם”. גם פה? הלשם כך עליתם על אניות גמלוניות וכבשתם את החולות המתים? הלשם כך הקריבו בנות את חינן, בנים את יחוסם, וכל הדור את דם־התמצית של נעוריו? הלשם כך נזרעו השדות הזועמים חללי־קדחת?

תם השעור. בחשבונותיו המסובכים שקוע עדיין מיכאל שנטו המורה, מי שקיבל עליו ללמד הנדסה לא בנוסח הרגיל, אלא מתוך עיון בהתפתחות הרוח האנושית בכללותה – והנה המזכיר הראשי בעצמו ובכבודו.

– “השומעים אינם מרוצים. אינך רודף תועלת. סוף־סוף הם אנשי מעשה. חשבון פשוט, שברים, רבית… הלא מאז אמרתי: השכלה גבוהה אך מזיקה”

את ספר ההרשמה מוסר מזכיר־הקורסים־להשתלמות לכבוד המזכיר הכללי הראשי.

ושוב הוכיחה מרינלה, כי אשה חכמה היא, כי חזקה על כל אשה שהיא חכמה. הלא לא אחת ולא שתיים קבעה בלשון ברורה להפליא:

"לא תוכל, מיכאל שנטו, לפרנס אשה ובנים… "

ושוב ימי בטלה על שפת־הים, ואותם גלים משעממים, והשמיים התכולים תמיד, המחשבות, והפקפוקים והביקורים בבית מרינלה.

עייף מיכאל שנטו. כל מעינותיו נשתו.

– “מה שלום, מרים הרעננה בילדות?”

מחר תשוב את הערבה, באה העירה אך לימים מספר, אבל במחנק הזה קשה לחיות אפילו שעות ספורות. כך אמר גם צבי צביעלי.

את עיניה היא משפילה מבלי משים.

– “אין כצבי צביעלי ליושר, הלא הוא אוהב אותך כאח, וטובתך הוא דורש מאין כמוהו… ועוד שמעתי, כי אשה ארשת לך…”

– “כך וכך הוא, מרים הרעננה… ולצבי צביעלי תודות וברכות… אף הוא ודאי שמח כמוך לקראת חתונתי… שניכם תכירוה…”

– “היא אשה מצוינת” – מסמיקה מרים תלמידתו של צבי צביעלי.

ואחר כך… אחר כך הלך אל מרינלה. וגם את מרים הביא אתו.

על הספה שוכבת בעלת החדר. בפיה סיגרית דולקת ולמרגלותיה כלבה־נאמנה – פאול. איש לא ברך לשלום, ואיש לא ענה. הכל מובן וברור. חופש מידות גמור שולט בבית מרינלה.

מרים רותחת:

– “לעולם לא תביני, כי אושר הוא להיות אם”.

נפול מאוד היה מיכאל שנטו, ומקץ ימים קיבל מכתב: “ידידי הנכבד! לשמחתי הרבה יכולה אני להודיעך, כי טעיתי, אין כל הריון. ובטוחה אני, כי עם בשורתי זו אני מסירה מעליך נטל של מוסר־כליות, ומשיבה לך את שלוות־רוחך הקודמת. ועוד עלי להודיעך, כי מודה אני לך מקרב לב על אותן השעות הטובות אשר הענקת לי, ושוב לא אהיה אבן־נגף לשום אדם בשום פנים. עכשיו אני מבינה: גורל עריץ מדכאני, ואני, הפתיה, האמנתי כי עוד ימים טובים שמורים לי. אין כל טעם להטיל אשמות. סלחתי לך. ולך הלא אין מה לסלוח, רק זאת תדע לך: אף כי ייתכן שלא תאמין לי היום, את טובתך דרשתי תמיד, ואף בשעות יגון ודכאון רב, הייתי כובסת את כותנותיך ומתקנת את גרביך… מאהבה אליך עשיתי זאת… אהבתיך אף כאשר האחרים תעתעוני… מי יתן ולא תגמול לך אחת הנשים כאשר גמלת לי…”

לא נפעם מיכאל שנטו למקרא הקללה הלבבית שבסוף המכתב. רק זאת עשה: מפאול ידידו ביקש לסור למלכם סבר, המשורר הנכבד בעמיו, ולהודיעו כי מימשה אינה הרה. סוף־סוף אולי מנקר מוסר־הכליות אף בלבו.

אך הלה, בשמעו את דברי הבשורה יוצאים מפי השליח, היה כתמה:

– “מימשה, מי זאת מימשה?”


 

הפרנס, הפרנסה והמתפרנסים    🔗

כך הוא. המזכיר הראשי הכללי לא הפיק רצון ממיכאל שנטו, הרואה גם את הפשוט שבדברים בצורה מסובכת. גם את תורת־החשבון הפשוטה ניסה למסור לתלמידיו בדרך חדשה. הייתכן? אנשים כמותו הם כפי הנראה בחינת מיותרים, כי הם מבדילים מדי בין גון לגון, אף בין אמרה טחונה ובין ייחוד של הבעה. והעולם חושק דווקא במטשטשים. אפילו כאן. אפילו במחנה המקריבים את היש…

הוא רצה להוכיח למרינלה הגבירה, המלכה בהיכלות אלה החיים, כי כל אדם הוא כשאר בני־האדם, וחשוב הוא כשאר החשובים בזירת הפרנסה. ולא הצליח.

עכשיו תפס, כי אם יישאר כמות שהוא, שוב לא יעורר ולא יזעזע. לא כלום. הלא גם מרינלה סוף־סוף תפנה לו עורף. זהו כוח החוק השולט באלה החיים.

את הסיגריה היא יונקת וצוחקת:

– מיכאל שנטו, לא יוצלח!"

משום נקמת אשה בגבר, היה במימרתה. את מקום התורפה גילתה, עתה תוכל לפגוע. ולמרגלותיה רובץ הכלב הנאמן, הנכון לכשכש בזנבו או לנבוח זעם כפקודתה. הלא הוא חכם ובקיא בפרשת אלה החיים.

מבית מרינלה מוקיר רגליו מיכאל שנטו. ימי גילוי תעלומות גדולות היו לו הימים האחרונים. הבין את החוקים השולטים בכל חברה אנושית. עכשיו, אילו היה בו ישור כוח, היה יושב על המדוכה ומחשב את התכנית לחיים חדשים. רק עכשיו סיים את בית־הספר היסודי של החיים.

אולם ישור־כוח אין בו. משום כך הוא שותק. משום כך הוא מתלבט בפנות. לפי שעה, מרינלה, שמור מקום־הכבוד לבעל המרפקים!

ובכל זאת ואף־על־פי־כן: על מיכאל שנטו להוכיח, כי יש עמו להטריף את לחם חוקו. לא תלגלג מרינלה. לא ילגלגו בני הדור ממוקמקי־היאוש, אלה שטולסטוי הכמיר את רעננותם, שדוסטוייבסקי העכיר את צלילותם, שהאמסון טפטף באזניהם ארס רומאנטי, שוויינינגר נפנף להם בכיעור החיים, שגרוס חבט בהם את הבוז לכל המין האנושי, שפרויד צבת אותם בצבת לוהטת והושיבם על עקרבים, ש… ש…

הם התיאשו. הם כופרים עכשיו גם בעקרוני הדרך החדשה, שהיתה להם מקודם מקור של תקוות מפליאות. היום אין להם דבר. לכן כל זממם אך בצע, תענוגות, חיי־שעה. דור ההפלגה הוא, בנים אובדים. להם הוא מוכרח להוכיח, כי גם בר־נש כמיכאל שנטו מסוגל איך־שהוא לחיות.

לא רק למעשה, גם בכוח אינו נופל מהם. הוא זוכר את ימי בית־הספר. ואת חבריו. הנה החזרזיר השמנוני בן־האופה. הלא בממתקים היה קונה את לבו ורק עליו היה סומך כאשר הוזעק אל לוח החשבונות. וגם את גוסטב רחבין, ידידו, זוכר מיכאל שנטו. בן עשירים, את פת־בג אבותיו היה אוכל לתיאבון. ואילו הוא, מיכאל שנטו, היה בכל רע, מתפרנס משעורים לעת־מצוא.

והנה: בכוח דמיונו, בתנופת עטו, בסגולתו לחדש – האמינה גם מרינלה. הלא גם עתידות ניבאה לו בימים הטובים. היא עודדתו במפח־נפשו, היא עטרה לראשו עטרות של מחר. ברגעים הטובים ההם, היתה רעיה נאמנה, ידידת־נפש.

החליט מיכאל שנטו: אל בית־המערכת פנה וכתב־יד בחיקו. במסדרון ממתין הסופר המתחיל, כי העורך עסוק מאוד. בחדרו הוא סגור על מנעול ובריח ושוקל בכובד־ראש וחרדת אחריות מי לדפוס ומי לסל־המערכת.

אל חור־המנעול מקריב מיכאל שנטו, מי ששכח את נמוסי־אירופה הנאים, את עינו: על הספה מתפרקד העורך הנכבד ונוחר.

סוף־סוף הגיע תורו של מיכאל שנטו. את כתב־היד הוא מוציא מחיקו: יראה־נא העורך וישפוט. הלא כבוד העורך מבין, הדור הצעיר מצפה בכליון־עיניים לדברי עידוד מפי קברניטי הדור הקודם: למען השלשלת. ועוד דברים רבים אחרים גילה מיכאל שנטו בשעת המבחן לעורך הראשי.

העורך הראשי מדפדף בכתב־היד. חדל.

– "בעצם איני נוהג לעיין בכתב־יד מיד, אולם כאן נהגתי לפנים משורת המנהג, פשוט, חשבתי דברים בגו. ואולם – "

הפסיק העורך הראשי, סלסל שפמו כבורר חיצים מאשפתו, והמשיך:

– “אבל כל זה רחוק מכוחו של דוסטוייבסקי. כי רק זה קנה־המידה שיש לנו: דוסטוייבסקי, חברי נכבדי, זהו סופר מהפכני. נחוצים לנו דוסטוייבסקים”.

– “בין אנשי שלומך יש כפי הנראה דוסטוייבסקים ללא ספור” – חייך אליו מיכאל שנטו בצאתו.

*

מתוודה מיכאל שנטו לפני מרינלה:

– "אמציני־נא, ידידה, כי כל ענפי תקוותי נגדעו. הנה האמנתי באשה, והעליתי אפס. הנה בטחתי בידיד, ומשיתי תוהו. קוויתי כי אעשה ענבים, אך העורך הראשי פסק: באושים. "אולי אני האשם. אולי לא היתה לי כל זכות להניח כי גם בשבילי שמור נתיב אחד מנתיבי הברכה. אולי המום אני מדי, עד כדי עלגנות של גנות… "לא יוצלח הייתי בעיניך. ואני דימיתי לתומי, כי יש דרך גם בשבילי. אך גורלי תקעני בין הלא־יוצלחים. “מלכת הגירויים, אל־נא תדחיני היום, אמציני־נא. שכנעיני כי את היחידה שמרת לי אמונים. אל תביאיני לידי היאוש המר מכל, לידי שנאת כל האנושי”.

יד מרינלה מלטפת את שערותיו. רכה היא ומאוד מרחמת. מרינלה, הלא בשעת רצון היא גננת אלוקית בפרדס עלובי החיים.

בהגיע צבי צביעלי העירה לרגלי ענייניו, הזמינו מיכאל שנטו אל הדירה אשר שכר בשביל מרינלה ובשבילו בלב העיר. גבוהים קירות החדר. מחצי הקיר ומעלה לבן הוא ומחצי הקיר ולמטה ברוד. וברודים הרהיטים החדשים: ספת־הברזל הנמוכה, הרחבה כרוחב ספותיים, המכוסה שטיח ברוד זרוע עיני־טווס אוויליות ומרגיזות. ברוד הארון הגוץ, הטומן בדלתו הפנימית מראה לכל ארכו ורחבו. כחיה קצרת־רגליים אורבת בפינה המכתבה, ומשולש מרופד לפניה. ועוד שטיחים ושרפרפים ותמונות. הרבה תמונות: ענפי עצים עבותים כזרועות חונקות עד גמירא, וכתמי זוהר רבים, כעיניים לטושות, חרדות מאוד ומבשרות אך רע. ועוד גופים מוארכים – נאדות של קומוס מנופחים. אך חדרו של מיכאל שנטו קרח. מחצי הקיר ולמטה שחור הוא. שחור המרבד הפרוש על ספתו הצרה, שחורה המכתבה השחופה, ושחור הכסא הרעוע אשר לפניה. משום מה ריהטה אותו מרינלה דווקא כך.

לא סיפרה מרינלה למיכאל שנטו מה נתארע אצלה מאז פרש מעמה. ואף מיכאל שנטו לא סיפר לה דבר. כי מה כבר היו הימים החוורים ההם ומה בצעם עכשיו? רק טפין של זכרונות שומר הלב – כי יש ושומרים ציצים נובלים למזכרת. ומה תוסיף אם תספר, כי ביום זה וזה, בשעה כך וכך, נזדמנה עם פלוני בן אלמוני? לכן לא גילה מיכאל שנטו למרינלה גם את הסיבה, שהמריצה את צבי צביעלי לסור אל העיר הבזויה בעיניו, ולבית מיכאל שנטו מקורבו לשעבר. הפעם הופיע כקטיגור מלא־זעם והזמין לדין־צדק את מי שהיה מקורבו בגלל מעשה־נבלה. הלא אין להצדיק בשום־פנים עזיבת אשה, שנתנסתה ביסורי־חיים מאין כמוהם.

פסק־הדין האכזרי הוטל על מיכאל שנטו האילם בלא כל משוא־פנים:

– “אין כל ספק, אתה מנוול!”

אך מיכאל שנטו המנוול לא סיפר זאת למרינלה. גם את לילות המועקה המתמשכים והולכים – העלים ממנה.

האמת, אולי לא היתה לו כל הצדקה לעזוב את מימשה לנפשה. אולי כל מה שראה בלילה ההוא בחדרו, היה אך חזון־תעתועים. והנה השיגו הגמול: מרינלה בעטה בו לעיני ידידו.

נסע צבי צביעלי. והוא, מיכאל שנטו, רוצה להאמין בכל מאודו, כי לא חשקה מרינלה בגבר החדש, יהי שמו צבי צביעלי, ולא התכוונה מכל וכל לכבוש גם אותו תחת עקבה.

באחד הלילות הרגיש פתאום מיכאל שנטו ביד חמקמקת מגששת במיטתו. הנה היא… הנה תגע בו. הטעה מישהו, ולא הבדיל בין מיטתו למיטתה?…

לעת בוקר, אחר ליל־נדודים, תלה מיכאל שנטו את עיניו בפני מרינלה. והפנים עוטים “צעיף תענוגות”, כאחר ליל הלולה גדולה. ריסי־עיניה חכלילים, סהרונים מתחת לעיניים, והשפתיים הסטופות הללו. סוקובוס… אינקובוס… שדי גיהינום. זוכר מיכאל שנטו את הדברים המעורפלים ההם של סופרי ימי־הביניים מכלי הנסתרות, שתהו על מציאות השדין והרוחין והלילין, שמתהפכין לכמה גונים ועושים כחפצם בכוח הכישוף… ויש שהם לובשים צורת אדם בלילה ומתעלסים באהבים.

שוב לילה. שוב נדודי שינה. שוב שקשוק. מקשיב מיכאל שנטו. השקשוק נשנה… אחד לא־נראה משקשק והולך.

פתח את הדלת מיכאל שנטו: אין איש בחוץ.

ושוב בוקר. מרינלה תמהה:

– “הרישול הזה? הפרצוף הבלתי מגולח הזה?”

מוכיחה אותו מרינלה אל פניו והוא אינו שומע. בחדל־חומר תקע עיניו מיכאל שנטו, ודומה כי מתנת־חינם הועיד לו פתאום הגורל הרחמן.

אשה אוהבת נוי וטוב־טעם היא מרינלה. התוכל שאת את הקוצים השחורים, הזרועים על פני מיכאל שנטו הרשלן? רק משום כך קמה והלכה מן הבית. אך הלא בנפש חפצה כרתו שניהם ברית קדושה ביניהם לעדי עד…

אכן, כל הנוגע לידידה, נוגע גם למרינלה, רק משום כך היא שואלת?

– “משום מה לא קיבל העורך הראשי את כתבי־היד שלך? הבאמת הם גרועים כל כך?”

מיכאל שנטו אינו עונה. מצטמק הוא בפינתו ושותק. הלא גם את דברי העורך המומחה לדוסטוייבסקי, לא סיפר לה. אך בלבו נחרת קו לקו. כי גם לו אך לב אדם.





  1. במקור נדפס כך: “מעייץ” – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  2. “ארדיכל”: מילה נכונה, מיושנת לאדריכל – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49533 יצירות מאת 2739 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!