– א – 🔗
אורי אינו ממהר עוד לשמוע הרצאות מפי הפרופסור קינדרמן. אף אינו מזדרז לשוב לביתו. עתה הוא נימשך אל הקולות הנישאים מפתחי הבתים נמוכי הקומה, המסוידים לבן. יללות החתולים בברחם מתוך פחי האשפה. קולות לימוד התורה. אמר אביי. במלעיל: א־מר. והדממה שלאחר התפילה. ראשית המוות. דימדומים שלאחר השקיעה בנחלת־חסד הגובלת עם גיא בן־הינום. תיל דוקרני. שטח הפקר. ועמדות הלגיונרים.
אסנת מבקשת שיקדים לשוב הביתה. לילות ירושלים ארוכים בסתיו לכן מבקשת. עתה שאינו משרת עוד בצבא הקבע. ומצבי הכוננות בטלו, על הבעל להיות עם אשתו.
אסנת אינה יודעת שבתוך ליבו הוא נשאר בכוננות דרוכה. מדי ערב בבואו בשערי השכונה, מחפש את ימיו האבודים.
הימים לפני שהיה לסטודנט בחוג לתולדות עמנו, לפני שהפך לסרן פלד בצבא הגנה לישראל, לפני בואו לארץ הזאת. עוד בימים שהיה הילד של אבא ואמא, אפילו בגיטו, לפני הרעב הגדול.
ובשובו בלילה משיטוטיו האינסופיים קובלת אסנת, “משהו השתנה בך בעת האחרונה.”
“השתנה?” מעמיד הוא קול של תמיהה.
“נודפת ממך בטלנות פסבדו־רוחנית, אורי.” הזעם בגרונה.
“פסבדו־רוחנית.” חוזר אורי בקול מלגלג. “גם את זאת למדת ב”בצלאל?"
הוא נכנס למטבח ואסנת בעקבותיו. מוזגת לו דומם מתוך המרק המחומם.
“אדם בגילך, אורי, חייב היה כבר לסיים את לימודיו באוניברסיטה.”
“סטודנט תמיד נשאר צעיר, אסנת.” שוב הוא מנסה לדחות את משא מלותיה. נוגס מן הלחם. פירורים בזקנו. היא שעודדה אותו לגדל את זקנו, למרות אניצי השיבה.
“צריך ללמוד כל־כך הרבה, יקירתי. אלפיים שנה חייב אדם ללמוד עד שיזכה בתואר הנכסף…”
“תואר ר' אברהם־לייב.” משלימה אסנת את דבריו. יודעת אותם בעל־פה.
הוא תוחב כף מרק לפיו, מקנח בפרוסת לחם שחור, ומנענע ראשו.
“אתה משמין.” אומרת אסנת. “מיום ליום משמין. המינהג המגונה הזה שלך לאכול לחם כאילו אין לך מה לאכול. פניך מתנפחים אורי.”
הוא צוחק. “הזקָן.” הוא אומר ומעביר את ידו על פניו. “הזקן לא יגלה את סוד הלחם.” אורי עוצם את עיניו ומברך בקול: “ברוך הזן רעבים.”
אסנת נדה בראשה כאומרת אמן. מניחה לפניו פרוסה נוספת.
“הגרמנים שוב בראשך. מה?”
“הפיצויים.” אומר אורי, “זנים ומפרנסים.”
“כדי שתוכל להסתובב לך ככה בזקנך הפרוע,” מלגלגת אסנת, “ואני אומרת לך שהמארקים האלה הורסים אותך.”
“ברוך מחיה מתים.” טופח פתאום אורי בכפו על השולחן. טיפות מרק ניתזות על זקנו.
אדם חייב שיהיו בו סימני היכר, היתה אומרת אסנת ומצביעה על ראשית צמיחתו של הזקן. אם לא סימני דרגות על הכתפיים, ולא מדי צבא על הגוף הרי לפחות עליך לשאת זקן על פניך. היא לא ידעה שאורי יצמיחו פרע, כדרך שאביו ר' יעקב קופרמן היה מגדלו, וכדרך שאבי־אביו ר' אברהם־לייב.
בחדשים הראשונים מצאה שעשוע בזקנו. וכשהיה גוהר מעליה, או שהיא מעליו, היתה אפילו מורטת שערות שיבה בודדות. והוא היה צוחק ומזהיר אותה שלא תהפוך אותו קרח כמו בסיפור על הזקן ושתי הנשים. אבל אחרי שנה איימה עליו, שאם לא יספר את זקנו תתנזר מקרבתו. אף־על־פי־כן לא ויתר. עיניו כמו התחפרו בארובותיהן, מגיחות במבטים מוזרים.
אורי לא שיתף את אסנת בסוד ביקוריו בנחלת־חסד. פעמים רבות היה בא לשם. בין הרצאותיו של הפרופסור קינדרמן על שינאת הגויים ליהודים בעת החדשה, היה אורי מסתלק, חומק מאולם ההרצאות שבבנין טרה־סנטה, חוצה את הכיכר. מזרז את צעדיו במורד רחוב ממילא. כמו נמלט מעיניה של הבתולה הקדושה המשקיפה מתוך פני האבן מעל גג הבית. וכך, ניצול מסיפורי הרדיפות של הפרופסור היה בא לנחלת־חסד, אל סימטאותיה הצרות. אל ניגונו של החייט בקצה הרחוב, אל קולות התפילות, אל דימדומי השקיעה. אף מתגנב אל עמדת השקים שעל גג הבית. שואל את החייל בתצפית מול החומה אם הכל בסדר. אם אין רואים תכונה מיוחדת אצל האוייב. כאילו הוא עדיין הקצין האחראי על הגזרה.
אם יספר לאסנת את ביקוריו בנחלת־חסד, תאמר בקולה המלגלג, שכבר אינו חייל ואינו אחראי אפילו על האויב שבעמדת החומה. ברוך השם יש מי ששומר על הקוו העירוני בירושלים.
אורי יודע. הריקנות שהותיר בצבא נתמלאה מהר מאוד, והיא נותרה רק בליבו. אפילו הרצאותיו של קינדרמן אינן יכולות למלאה. לו יכול היה שוב לאחוז בפלדת ה“עוזי,” לחבוש קובע־פלדה, לסייר בין העמדות, לטפוח על שכמם של החיילים, לשאול מה נשמע, לגעור במתרשלים במילוי שקי־החול בחלונות, להבטיח שאם שוב יפתח באש איזה “מטורף תורן” שלהם מן החומה נשיב להם מכל הכלים. אף מבאזוקות. רק שיעזו. מגג הבנין של מנזר נוטר־דאם היה אהוּד השומר מראה לאורי מפקדו את כיפת “החורבה” שבעיר העתיקה. הכיפה המוזהבת של מיסגד עומר, והמוכספת של אל־אקצה. אוטובוסים צבעוניים היו מפליגים משער שכם לרמאללה. אנחנו, אני והוא, היה אהוד מתבדח לעבר הלגיונר בכופיה האדומה על החומה, אנחנו חברים טובים. בבוקר מברכים לשלום. אומרים מַבְּרוּק. כיף חאַלאק. סאַחבֶּק. גם מקללים קצת, אותן הקללות, בחיי. עד שיום אחד נפגע אהוד ביריה בודדת. נשאר שוכב על הגג וצווארו שחוט. החיילים היו לופתים את נשקם ומצפים לפקודתו של אורי. הרי הבטיח. נשיב להם מכל הכלים. אפילו מן הבאזוקות. אבל האויב הרי לא פתח באש. רק אחד מהם ירה. כך אמרו במטה החטיבה. רק אחד נפגע, במקרה. אהוד נפל, אמר להם אורי, ושבה הדממה. רק קול צפירת האוטובוסים בשער שכם. אבל ממטה הגדוד השיבו שחייבים לנצור את האש. עד שיבררו בחטיבה. ומן החטיבה השיבו שאסור “לחמם” את הגיזרה. ויש לפנות מיד את הנפגע, בשקט, בלי פאניקה. אך אורי לא ויתר. הוא דרש אישור לפתוח באש. הנשק דרוך אצל החברים של אהוד, אמר אורי. ארגזי התחמושת מלאים אבל ממטה הגדוד שבו והזהירו לנצור את האש. ולא נותר לו לאורי אלא להשתתף בלוויתו של אהוד. ולעמוד שם כמו גולם בתוך קולות הבכי והמספד והיללות, ולהשתמט ממבטי עיניהן של אמו ושל אחותו של אהוד: מדוע דווקא הוא ולא אתה. ועל קברו הרענן של אהוד נשא את דבר המפקד כיאה וכנאה. ואמר כל אותם דברים שגרתיים. על הצטיינותו של אהוד באימונים. על אומץ ליבו. ועל כך שאהוד לא שנא את האויב. וגם היה אהוב על חבריו, תמיד נכון לעזור. ועל מחיר הדמים שאנו מצווים לשלם בעד מדינה יהודית. ועל צוואתו־צווֹתו אותנו להמשיך בדרכו, לשמור על המולדת. ואורי לא אמר, שקר, שקר הכל, כי המתים מתים ואינם קמים לומר שקר הכל. כמו שם. והמוות הוא מוחלט. ונערתו של אהוד תינחם בחברו. ואחותו תינשא ותלד תינוק חדש, ורק אהוד יצמיח עשבים מגופו. ואיש מחבריו לא יזכור את אהוד החורז קללות בערבית ובעברית כאילו שפה אחת היו בפיו. אף־על־פי־כן התפרץ שם אורי, ליד הקבר, עמד וזעק. אסור לך להיעלם פתאום ככה, כאילו לא נוצרת, כמו אבי כמו אמי כמו אניטה.
– ב – 🔗
יום אחד התעכב אורי ליד הפתח ממנו בקע הניגון. קול צרוד הגונח: יוֹ־בִי־בוֹם־אַי־אַי. והניגון מלווה קול טפיחת מגהץ על שולחן מרופד. שעה ארוכה עמד שם, גבו שעון אל המזוזה, עיניו מנסות לחדור מבעד לחשכה. הוא תחב את ידיו עמוק לכיסיו, כמו קושרן לבל יפריעו לו בהאזנה. חדווה פנימית חש בקירבו. הניגון פסק. יד כהה, עטופה שרוול לבן, מלוּוה ציציות של טלית־קטן, הציבה מגהץ ברזל עתיק, משולש קצוות, על המיפתן. מכסה המגהץ היה מורם. גחלים לחשו בו. אורי השתופף מוכנית ובשפתיו נשף ברמץ. הגחלים התלהטו באש עמומה. הוא שמע דשדוש רגליים. כחכוח. גניחה. הוי, ריבוינוי של עוילם, הוֹי הוֹי ריבוֹינוֹי של עוילם. היה מתחנן הקול.
אורי העז וניכנס. מחמת האפלולית עצם לרגע את עיניו.
“שלום עליכם.” נתמלטה מפיו הברכה העתיקה. והרי ביקש לומר, ערב טוב. אט לאט התחיל להבחין בחייט הרכון מעל שולחן הגיהוץ. תחילה ראה את החולצה הלבנה, אחר־כך שרשרת הכסף הרוכסת את חזייתו.
החייט כמו רק עתה הרגיש באורי. הוא שלף את שעונו העגול מכיס חזייתו, הביט באורי במעין צער כשואלו: בשעה כה מאוחרת? אך אורי שתק. והחייט השיב את שעונו לכיסו. הזיז את הירמולקה על קדקדו ואמר:
“נו, טוב. אין מקפידין לצרכי מזונות.” הפסיק לרגע כמצפה שאורי יפצה את פיו, והמשיך. “במה אוכל לשרת את אדוֹיני?”
“אני.” גימגם אורי. “אני מבקש לתפור. זאת אומרת. אם…”
החייט הביא את המגהץ. הניחו על־גבי לבנה מפויחה. משך מן האיצטבה גליל של אריג כהה, מאובק, פרש את הבד, ופתח במין קול זמרה חדגוני ועתיק. “בד אנגלי אמיתי. צמר משובח. אמנם בארצנו חם, חמסינים, ירחם השם. אבל בן־אדם ילוד אשה צריך לדאוג גם ליום המחר פֶן…”
“לתפור אני מבקש.” חזר ואמר אורי בקול מבוייש. “מה שיציע בפניי אתפור.”
החייט שילב את ידו על חזהו. באצבעות ימינו אחז בזקנו הלבן, כדרך שאביו של אורי היה אוחז בזקנו בשעה שהיה מתעמק בפרק גמרא. אחר־כך התיר החייט את ידיו, השעין את מרפקיו על גבי חבילת האריגים, ונעץ את עיניו באורי כמתבונן בחיה נדירה.
“אני.” גימגם שוב אורי. “זאת אומרת, לתפור לולאות, כפתורים, ביטנות, צווארונים, מה שיתן. ובלבד…”. כמו חשש מפני השתיקה בחנות.
החייט הגיח מאחורי השולחן, שילב את ידיו על אחוריו, ודומם נתן את עיניו באורי. אורי ניסה להסתיר את תיק ספריו. מבקש היה אף לצמצם את קומתו הגבוהה לעומת זו של החייט, להחביא אֵי־כּהֹ את בלוריתו הגלויה. את פיאות לחייו שהתקין בנוסח שחקן קולנוע. מבקש היה להתגמד. לעורר רחמים.
“איני זקוק לעוזרים,” פסק החייט.
אורי השפיל את ראשו. כמו ציפה לגזר דין זה.
“העבודה אינה רבה.” ריכך החייט את קולו. “מעט תיקונים. מעט גיהוץ. האנשים כאן אינם מבקשים בגדים חדשים.” המשיך בקול מצטדק. “טלאי פה. טלאי שם…”
“אני.” נכנס אורי לדבריו. “ללא תשלום, בעל מקצוע אני, מומחה לתפירת לולאות, כפתורים, שרוולים…”
החייט שב ותלה את עיניו באורי. וכמו בהחלטת פתע נפנה אל פינת החדר. וחזר מיד כשירמולקה שחורה ומאובקת בידו. “כסה את ראשך, איש צעיר.” לחש. “על אדמת קודש אתה עומד, איש צעיר. הר המור כאן הוא אחר כתלנו, מעבר לגיא בן־הנום, ואתה איש צעיר עומד לך בגילוי ראש, ללא מורא שמיים.”
אורי נטל את הכיפה בשתי ידיו. ובדחילו ורחימו הניחה על ראשו. בנמיכות רוח עקב אחרי החייט השב אל שולחנו ואוחז את המגהץ בידו. ראה בפליאה כיצד החייט מלחלח את אצבעו. מעבירה תחת גחונו של המגהץ באותה תנועת שיגרה. וּכמו אביו וסבו בודק את מידת חומו של המגהץ.
“שב לך כאן ליד הדלת, מול האור, כן־כן, על השרפרף.” שמע את קולו של החייט. בימינו היה מעביר את המגהץ על שרוולו של מקטורן. “ועכשיו נראה מה תוכל לעשות, איש צעיר.”
אורי ישב דומם. הכיסא היה ללא משענת. הריפוד פרום. אף־על־פי־כן לא זז ממקומו.
“יפה.” אמר החייט, והוסיף בהצביעו על כרית המחטים. “קח נא את המחט והשחל בה את החוט.”
ואורי, כבקי ורגיל, שלף והשחיל. והעביר את החוט הכפול בין שפתיו עד שהשווה את שני הקצוות. אף איחה את הקצוות בתנועה זריזה של אצבע ובוהן. עתה שם אצבעון על קמיצתו והפשיל רגל על רגל כמצפה.
“יפה־יפה.” אמר החייט. “תנועות ידיך מעידות בך שנולדת חייט. ודאי ממשפחתנו אתה. מן הענף שנותר משם. או מכאן?” אורי שתק. והחייט המשיך. “עכשיו עליך, במחילה מכבודך, לפשוט את מכנסיך ולחזק בהם את הכפתורים. זה יהיה האות, איש צעיר.”
אורי ביקש למחות, אף לקרוע את החוט, לזרוק את המחט, להטיח את השרפרף בקיר האפל, לברוח. אף־על־פי־כן פשט את מכנסיו וישב. תחילה התבייש ברגליו השעירות העירומות. אף כיסה את ירכיו בשרוולי המכנסיים. אולם אט־אט נכבש למלאכתו. הדממה סביבו הופרעה רק בהחלקת המגהץ ובפיזומו החדגוני של החייט. לאיטו היה אורי מעביר את המחט בנקבי הכפתורים. ככל שחלף הזמן הלך ראשו ונרכן. אולי ביקש להיטיב לראות את מלאכתו. היו רגעים ששכח היכן הוא נמצא, מה תכלית מעשיו. ורגעים חשב ששנים רבות הוא יושב כך, מאזין לניגון המוכר. והוא אינו הוא. אולי הוא אביו מולידו. ואולי נכדו של אביו. נינו שנולד שני דורות מאוחר יותר, בארץ־ישראל, בתוך המדינה היהודית, ועל גבי החוט הוא חורז את שאלתו הנצחית של אביו מוֹיְדֶה אנִי הוֹסְט דוּ שוֹין געזוּגט שייגץ. ‘מוֹדֶה אני’ כבר התפללת. שֶקץ? מודה אני. טַטַלה. ויהי ערב. קְרישמֶה דַרף מֶן לֵיינן יוֹסֶלה. ‘קריאת שמע.’ קורא אביו. וזקנו שחור, וידיו מכאיבות. שמע ישראל ה' אלוהינו, לוחש אביו. ואורי חוזר אחריו בשפתיים חתומות. וממשיך ומושך בחוט ובמחט. ‘שמע…’
“מעריב, איש צעיר. הגיעה שעת תפילת מעריב!” אורי נשא את עיניו. החייט עמד מעליו. מטלטל את כתפו.
אורי קפץ מכסאו. אצבעו נדקרה. מליחות דמו נעמה ללשונו. לאיטו לבש את מכנסיו. בזהירות תקע את מחטו בכרית ובחשאי חמק החוצה.
– ג – 🔗
“מה שם אביך, איש צעיר.” שאלו החייט למחרת.
“אין לי אב.” חתך אורי תשובתו. בשיניו התיק את החוט שנסתבך. “ודאי היה לך. איש צעיר.” גיחך החייט.
אורי חש שהחייט אינו גורע את עיניו ממנו. המגהץ המשיך להחליק בידו. ואורי ישב דרוך. גבו רכון, ידיו מאחות תפר של בטנת המקטורן.
“אדוני מסביבתנו?” לא הירפה החייט.
“לא.” פלט אורי, אך מיד הוסיף, בטוח הפעם הזאת בתשובתו. “מן השכונה הדרומית אני. השכונה החדשה.”
“היה בדעתי לשאלו. איש צעיר,” חייך החייט. “כלומר ילַמדנו רבנו.” ליטף את זקנו בכף ידו, “מוצאו של בית אביו.”
אורי שתק. החייט המשיך בגיהוץ. פזמונו היה עתה חרישי. כמעט לא נשמע.
“אפשר שנכדו של ר' אברהם־לייב יושב כאן?” שאל החייט בשקט. “לפי מראה פניו, איש צעיר, זריזות אצבעותיו במחט. חייטים מעולים היו בניו של ר' אברהם־לייב. וחזקה על הנכדים שיידעו אף הם את הניגון.”
אורי לא השיב. ידו הוליכה בזריזות את המחט בתוך הבד. זכר את סבו ר' אברהם־לייב. זקן שחור וצפוף. כובע מעוגל בעל מצחה קצרה. גבות סבוכות. צוואר מכוסה סודר. עיניים חודרות מבט. רצחו אותו. היה אביו של אורי חוזר ואומר ימים רבים. הגרמנים ימח שמם. אף־על־פי־כן זכה ללויה הגונה ולקבר ישראל. ואנחנו, בן, שחוטאים אנו, לא נזכה אפילו לקבר ישראל.
“‘פליטי עירנו סיפרו, כי מוות יפה בחר לו ר’ אברהם־לייב ראש ישיבת פְשֶלנו.” פתח החייט בלחש כמספר אגדה עתיקה, “וראוי מותו של צדיק להישמע ברבים. השמיים בכו ביום מותו. גשם ירד. השכינה הזילה דמעה עת סגר ר' אברהם־לייב את עיניו. פניו נשארו קפואים אף כאשר שמע את השכינה מבכה את מותו. וזקנו השחור לא זז מעל הסדין הלבן. רק עיניו המשיכו לנוע תחת עפעפיו. כל־כך צעיר. אמרו המקוננים, והם לא ידעו, כי זקן מופלג מת ר' אברהם־לייב. האברכים בני הישיבה שהיו אומרים פרקי תהילים לעילוי נשמתו לא ידעו שהמוות בגיטו כבר מצפה להם.”
החייט הגביה את המגהץ והניחו במאונך על הלבנה. אחר־כך הגביה את קולו. “שלושה ימים נאבק סבך זכר צדיק לברכה עם מלאך המוות וסרב לעזוב את צאן מרעיתו. וביום השלישי הגישו לו תפילין של ראש ותפילין של יד. והם לא ידעו שכבר נתמלאה סאת מצוותיו הגזורה לו לכל אדם מיום לידתו עד יום מיתתו. על כן פתח ר' אברהם־לייב את עיניו ביום השלישי, נתן מבט קשה באברך בעל התפילין, ולא הגיד דבר. את זרועו לא הושיט להיכרך בתכריך של קדושה, וראשו לא פשט תחת העניבה של פרשת שמע. האברכים שבחוץ היו שואלים זה את זה: הניח לא הניח. הניח לא הניח. כך היו הדברים. איש צעיר.” הנמיך את קולו כמבקש לשתף את אורי בסוד הנורא. ואורי שב ונכבש בסיפור מותו המופלא של סבו.
“הרב דמתא ציווה לומר תהילים בבית־המדרש ובשבעת השטיבלך ברחבי פשלנו העיר.” שמע אורי נימת זדון בקולו של החייט. “אבל משמיים ריחמוהו, על כן נטלוהו לישיבה של מעלה. ר' אברהם־לייב אפילו לא הניע את שפתיו לוידוי.” היה מספר־משתאה החייט. “הרב דמתא ר' יצחק־חיים נענש בידי שמיים, על כי חטא לראש הישיבה בחשד של כפירה רק משום שגזרו עליו מוות מתוך ריסוק האברים. ונשתכח מזכרונו של הרב מעשהו המופלא של ר' אמנון ממגנצא. אומר אני לך, איש צעיר, כי יהודי כשר היה ר' אברהם־לייב ראש ישיבת פשלנו.” היה עתה כמלמד את אורי תלמידו. “והיה ראוי, והגון ועניו ורב מעללים ומוכתר ואהוב ומרוצה וקולו ערב ורגיל. על כן עמד לקבל את פני־שיירת־מלאכי־החבלה שבאו רכובים על אופנועים בדמותם של הגרמנים, והוא רחוץ, ומעוטף בבגדי הסאמוט השחורים של כהן בלווית המת, וכובע השיער על ראשו, והאשכנזית ברורה על לשונו. אבל מלאכי החבלה דרסוהו בגלגליהם.” נשא החייט את עיניו לתקרה כמטיח עלבונו. “כחייל על משמרתו עמד ר' אברהם־לייב בפתח ישיבת פשלנו, ספר תורה בימינו ולחם ומלח בשמאלו כמנהג הימים הקדמונים, וכאשר עמד שם כרע נפל על קידוש שמו יתברך ועל קידוש צאן מרעיתו. כל פני העיר יצאו ללווֹת את ר' אברהם־לייב בדרכו האחרונה.” החייט פלט גניחה מחזהו. העביר את זרועו על עיניו הלחות, והמשיך בקול בוכים. “כך מת ר' אברהם־לייב איש תם וישר וירא אלוהים וסר מרע. אבל אברכי הישיבה לא ידעו רצון מוֹרם.” שבה נימת הזדון לקולו. “על כן הזעיקו שמיים וארץ וכיוונו תפילותיהם להאי עלמא, ולה' הארץ ומלואה ומי אנו כי נלין. הרי זכה ר' אברהם־לייב למה שהם לא זכו.”
החייט מילא את פיו מים מתוך הספל, הרכין את ראשו לאחור, ועם שהוא מצמיד בשמאלו את הירמולקה לבל תגלוש מקדקדו, התיז מלוא פיו רסיסי מים על השולחן. אחר־כך ליחלח את אצבעו. הגיע בה אל גחונו של המגהץ המלובן והטיחו במקטורן הלח. ושוב נשמע לאורי לחש המים הנשרפים באש כנגינת הזמר העתיק של אביו ושל סבו.
“כך מת ר' אברהם־לייב,” פתח אורי בלחש, כמבקש להמשיך ולספר. אך מיד נתעשת והגביה את קולו. “שמי אורי פלד.” והוסיף. “קצין בצבא הקבע!” אך מיד השפיל את עיניו. הבחין שתפירתו דלילה, על כן עמד והתחיל לפרום את כל החוטים.
“אינך דומה לאחד מהם, איש צעיר.” שמע את קולו של החייט. קול רך ומלטף. “לא מהללו שמסתובבים בסמטאותינו בג’יפים הקלים שלהם אפילו בשבת קודש. שומרים עלינו מפני אש האויב מעבר לגיא בן־הנום.” קולו הפך מלגלג. “ואינם נשמרים מפני אש הגיהינום. אף אינם יודעים שאם השם לא ישמור עלינו לשווא הוא עמלם של בני אדם. אבל אתה, איש צעיר מר פלד, שונה אתה מהם.” שב וריכך את קולו. “אתה משלנו, מצבאו של הקדוש ברוך הוא…”
אורי הניח מתוך רוגז את כלי מלאכתו והביט בחייט. ראה נעליים מרופטות עומדות איתנות על רצפת החימר העירומה. וראה מכנסיים דהויים רחבים תלויים על מתניו. ושרוולים לבנים מצהיבים, ורצועת המדידה משתלשלת מצווארו כרצועות של תפילין. וראה ציציות כנפותיו מתנועעות. ואת אביו ראה אורי שלא שב לראותו עוד כל אותן שנים מאז שציוו הגרמנים לעזוב את בתיהם.
“טועים אתם בענין הצבא,” אמר אורי. ניסה לנקוט לשונו של החייט. “טעות מרה טועים. הצבא שלנו, נכון למות למען יחיו אחרים בעולם הזה, ואילו אתם מתים למען החיים בעולם הבא.”
“ובן איזה צבא אתה, איש צעיר, מר פלוני פלד?” שמע את ליגלוגו של החייט.
“לא של ר' אברהם־לייב שלכם.” הטיח אורי בזעף. “ולא של אברכי הישיבות שלכם ולא של נחלת־חסד שלכם.” השליך מעליו את שאריות הבד וזנבות החוטים ואצבעון המגן.
– ד – 🔗
בחוץ ירד גשם. אבל אורי ידע שלא ישוב עוד אל האפלולית החמימה של החייט. עתה פנה מערבה. במדרון האבנים הלחות, הנוצצות. היה גורר את רגליו משלולית לשלולית, נזהר שלא לזהם את הסלעים הלבנים בנעלי הבוץ שלו. מעיל הרוח, שהיה נושאו אף עתה כזכר לימים בצבא, נספג מים. כבד היה. כתפיו של אורי שחו תחת משאו. זכר את היום הגשום עת יצא לארוב לאויב בראש מחלקת חייליו. לבוש היה אותו המעיל. אך גופו היה קפיצי ודרוך. והלא ידע כי רק לאימונים יצא. בתדריך שקיבל ממפקד הפלוגה נצטווה להציב מארב־יום נגד כוח אויב, העתיד לצאת מבסיסו שבאוּם־דאהאר אל מוצב החוץ שלו על גבעה שלוש מאות ארבעים וחמש נקודה שש. כשיירה של משאיות יתקדם האויב וג’יפ ליווי לפניו. הסביר המ"פ. משימת המחלקה של אורי להשמידם. על כן עליהם לצאת מבעוד לילה, ולהתחפר בטרם יעלה השחר, ולהסתוות מבעוד חושך, ולהיות נכונים לקראת הבוקר.
לא לתלות את הנשק על הכתף. ציווה אורי את חייליו, ולא לכסותו בשכמיות! הם היו יוצאים לאיטם מתוך אוהלי הסיירים אל תוך הכפור והגשם. עידו סמל המחלקה פתח. המפקד… אכן, שמו היה עידו, נזכר עתה אורי. והוא בן מושב בשרו, עגול לחיים, ועיניו צוחקות. המפקד, אמר עידו, הלא אנחנו רק בתרגיל־אימונים. קולו היה נמוך וגברי. ידיו מיובלות. המפקד, אמר עידו, הנשק יחליד, וקר בחוץ. ובכלל, איזה אויב ייצא במזג אוויר כזה מאום־דאהאר כשיש לו שם תאַבון מוּסק־אש ופיתות חמות וערביות לוהטות מתחת לשמיכות. עידו צחק. וצחקו עמו ידידיו העטופים שכמיות אמריקאיות. מתחת לקובעי הפלדה הענקיים נוטפי המים. בנעלי הבוץ הגבוהות, הם נראו כמו לוחמים מכוכב לכת אחר. אולם אורי לא חייך.
חמישה כדורים בעמידה, טען! פקד אורי. בשורה אחת הם עמדו לפניו. שמע את רטינתם מבעד לרוח. כמעט שמח בליבו בתלונתם הכבושה. שיתגברו ויידעו. הם הביטו בו בעיניים מתחננות. ניסו ליבש את יד ימינם כדי לטעון כדורים יבשים. ראה אותם מַפרים באצבעות לחות את שחלות רוביהם. אחר־כך הזיחו בנקישה את הבריח. וסגרו. ונצרו. נכונים.
קדימה! פלט קצרות. והסתער אל תוך החשכה הצולפת מים. נעליו היו מדלגות כמו מעצמן, קלות־קלילות. כתפיו נינוחות בתוך מעיל הרוח הקצר. הרטוב. ושוקיו לחות וגבוהות ונכונות. הרגיש בבחורים המשתדלים לא לפגר מאחוריו. עידו היה מאיץ בהם. לו עמדנו לימינו של ר' אברהם־לייב. והרובים בידינו, חשב בליבו אורי. אבל החייט מנחלת־חסד אינו רוצה בנו. כך אמר במפורש. ומחר, כאשר יגיחו ההם מן החומה. מעבר לגיא בן־הנום. יעמוד שוב החייט בפתח חנותו. כמו סבו. ולחם ומלח בידיו. והערבית שגורה על לשונו בתחינה. כמה לשלם. יא־חוואג’ה?
בגיאיות תלולים הוליכם אורי, לבל יצטיירו צלליותיהם על קוו הרכס, בשבילי עזים שהיה מגלה לאור הברקים. והמים מצליפים על לחייהם העירומות. על ידיהם האוחזות נשקם הכן. אורי טיפס שקט וחזק, וגופו קורע את העלטה. עם שחר הם רבצו בעמדותיהם הלחות. במדרון הקדמי, ואורי בתווך. דרך העפר השתרעה למטה. עגומה בטרשיה המלבינים. ואורי ציווה את פקודתו המקדימה, בראותך את האויב בעיקול הדרך פתח באש, חכה לפקודתי.
והם ציפו לפקודתו, רבצו דמומים, נכונים. גם עידו בן המושב בשרון דמם ואחר־כך שמעו רעם מוזר, מלמעלה, ממעלה הואדי. ובעקבותיו בא נחשול של קצף ומים עכורים ואבנים מתגלגלות אל לב הדרך. אש! פקד אורי. ופח הדלק, שסימן את המוקש־נגד־רכב, הוצת במשיכת הנַפָץ. לפיד שחור לוהט זינק לשמיים בטרם יכלו לו המים. וחייליו פתחו מכל כלי הנשק. המקלעים לא חדלו לפקודת “חדל” עד שרוקנו את שרשרותיהם. אחר־כך גלשנו בכידונים שלופים להצמית את אויבינו. בנעלינו המסומרות רמסנוהו. והתפזרנו מיד בערוצים ובגיאיות אל מקום המיפגש.
אש־אש, לחש אורי בעומדו בקצה שכונת נחל־חסד, ואדמת ההרים דבוקה לרגליו, ורגליו ליאות. בצבאו של מי אתה משרת, איש צעיר? אורי פתח בניגונו של החייט. הו, הו, ר' אברהם־לייב מי יגלה עפר מעיניך לראות את נכדך עומד על אדמת ירושלים מהסס לאיזה צבא הוא שייך. אך יודע שתפילין של ראש אי־אפשר להניח על ראש כרות.
הרוח הצליפה על פניו. עליו לשוב הביתה. השעה מאוחרת ואסנת מצפה לו. המרק מצטנן.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.