– א –    🔗

“אתה לא תלך,” אמרה אסנת ונתכנסה בין זרועותיו.

צו־הקריאה האדום לשעת־חירום היה מונח בידו וחתום בו. עליך להתייצב מיד, והוא שמח על הצו האדום.

“אתה לא תלך,” שבה ולחשה.

אבל אורי כבר היה נפרד בעיניו מביתו. אף מספרי מחקריו. אביו ואמו נותרו מכוסים אבק בין דפיו הכתובים על המלחמה ההיא. ושוב מלחמה. והם כותבים באדום, עליך להביא חולצה וגופיות ותחתונים וגרביים.

“אתה לא תלך.” משכה אותו אסנת אל מיטתם. הסדינים הבהיקו בלבנם. הפיג’מה הירוקה נחה מקופלת תחת הכרית. נשמע הטיפטוף החדגוני של ברז המים.

“אתה לא תלך.” הקיפה אסנת מתניו בזרועותיה, מקרבת את חלציו אל בטנה, תובעת את פריו.

לו הביאה אסנת לעולם את ילדיו שביקש להוליד ודאי היה הגדול שבהם יושב עתה בכתה ומצייר ריבועים בתוך העיגול. ומוכיח למורה שהכל אפשרי. והתינוק ודאי היה זוחל כאן על הרצפה, נתמך ברגלי אביו כדי לעמוד איתן. אבל ברכי אביו רועדות משום־מה. אולי מפני שמפקד הצבאות שב וקורא ברדיו את סיסמת גדודו “אהבת ציון.” ושוב מלחמה. ועליו להוכיח את אהבתו לציון. ושוב פצצות כמו שם, לפני שנים.

“הרי לא ניפָּרֵד ככה.” התחננה אסנת, “אֱהַב אותי, אֱהַב אותי עכשיו.” ניסתה להַתיר את כפתורי מדיו. אך בגדיו דבקו לגופו כשריון. שפתיה שבו ולחשו כתפילה, “אתה לא תלך, אתה לא תלך.”

חש את אצבעותיה מחליקות למטה מגבו. והמלחמה היתה בגבו. שמע את קולו של מפקד הצבאות הבוקע ממקלט הרדיו: בתוקף סמכותי הנני מצווה בזה על יוצאי־צבא אשר כינויי יחידותיהם “אהבת ציון”… להתייצב מיד… להתייצב מיד…

“תבטיח שאתה חוזר מיד.” ביקשה," תגיד לי שאתה סולח. נתחיל מחדש כשתשוב. הכל מחדש. בלי מינץ. הכל אחרת, אני מבטיחה אורי. נעזוב את ירושלים, נשוב לעין־השרון, חבק אותי אורי חזק יותר חזק."

נשמעה התפוצצות, ועוד אחת. ואורי לפת את ה“עוזי” ובריצה ירד במדרגות. “אל תשכחי לרדת למקלט!” קרא מלמטה.

“אתה מבטיח כשתשוב.” שמע את קולה מלמעלה, “נתחיל כשתשוב.” ברכת הבטחה שמע בקולה.

הרחוב היה לוהט. שמש סיון המסה את הזפת של המידרכה. חמישה ביוני. שב ונחרת בו היום. יום שני בשבוע. שבו היו הלויים אומרים בבית המקדש…. אף זה אומר קריין הרדיו. ישיבה עם נאמני אוניברסיטת דיזלברוק נועדה להיום. האדונים משם מגרמניה מממנים את מחקרו על גורל עיר הולדתו בשואה. שמח בליבו שלא יצטרך לבוא לישיבה. ושמח שלא יצטרך להשלים את מלאכתו. ומה כן השלמת בימי חייך, אורי? החום פשט בגופו. סוליותיו טבעו באספאלט השחור. תרמילו הכביד עליו. אך הוא המשיך במרוצתו במורד הרחובות תל־חי ורחל־אמנו, חוצה את עמק רפאים, דרך חברון עד למקום ההיאספות. הבתים נתכנסו בתריסים מורדים. טרטור מקלעים, קולות פגזים מתפוצצים, ריח עשן ושרפה, ואבק של גגות מתמוטטים כמו שם עת ניסה להימלט מפצצות הגרמנים.

ואולם כאן ברחובות נזדמנו לו מכרים, ידידים, חיילי פלוגתו שבאו אף הם להתייצב. כולם משכו והלכו ברחובות המתנקזים מזרחה. אל הגבול החוצה את העיר. כמו ערוצים היו נאספים, מתבדחים במרוצתם, עוצרים כדי־טפיחה־על־שכם־מַכר, ושבים וזורמים בחולצותיהם הצבעוניות, המוכתמות בסיד־בנאים, הפרופות בעניבות של פקידים. אי־פה נפל אחד, ידיו נתמכות בקיר וחברים מזעיקים עזרה ממכונית אקראית.

ואולם גיהינום האש ציפה לו לאורי בשער המחנה. קודם שהספיקו לחלק את הנשק למגויסים נתמלא האוויר יבבת פגזים, התפוצצויות. גניחות נפגעים, צרורות כדורים. “הנשק מימין – התחמושת משמאל,” שמע אורי קריאה, ונתחייך במרירות. אף אמא הבטיחה: מימינך מיכאל ומשמאלך גבריאל. שני שומרי ראש, בן. ואף הפעם הזאת הוא בתווך. בתוך המלחמה. והמלאכים איכשהו בחוץ.

הקמב“ץ עבר במרוצה, עצר ליד אורי וקרא: “על פלוגתך להיות מוכנה לא יאוחר מעשרים אפס אפס.” אורי הניע ראשו. ושב והרכין עצמו על ה”עוזי," וחשב שקצין־המבצעים שלנו הוא גבר נאה, ויאה לו משרתו, משרת מנהל המנגנון בלשכתו של השר, והקרסוליות האמריקניות הולמות את קרסוליו הדקים וכובע־הפלדה העמוק יושב בבטחה על גולגלתו המוארכת, המתאזנת בקו סימטרי עם שפתיו הדקות. והוא ודאי שכב עם אשתו לפני שבא אל הקרב. ויאה לו המלחמה לקצין־המבצעים. אבל עד שיצא אורי לאסוף את אנשיו, נעצרו לפניו במרוצתם שני חיילים ובידיהם הקמב“ץ מונח על האלונקה. עיניו היו עצומות ושוקיו אדומות וחזהו קרישי־דם. הם פתחו פיהם ושאלו טרופות: “איפה התאג”ד, הרופא,” ואורי הצביע אל חורשת־הארנים, והכה על פניו של הקמב"ץ המעולף במכאוביו. וקרא: “לא אתה לא אתה.”

אורי נשתטח בתעלת הקוצים. אפו נובר בעפר. ראה את אביו נותן בו עיני תוכחה, תובע נקמתו. ובנו עומד לידו חסר אונים. ירא להביט אל הגרמני, חש עצמו ערום ועריה לנוכח אקדחו של הגרמני, כמו בשעה זו. עת תִפְגע בו הפצצה הבאה משם. מעבר לחומת העיר העתיקה. עתה נתמלא אף צער של עצבות על אסנת. ומאוחר־כה־מאוחר. ונותרו בחיקו רק העפר, והקוצים.

“מֶם־פֵּא־אלף, מם־פא־אלף,” שמע קוראים לו בין מהומת ההתפוצצויות. נדמה לו כמו זיכוהו בשם חדש. מֶם־פא־אלף. פתאום ראה את עצמו נולד מחדש. כמו עירו זו הנולדת עתה מחדש תחת מטר היריות והפגזים מגבעת־התחמושת ומבית־הספר לשוטרים ומצוּר־בַּאחֶר ומארמון הנציב. והאויב ודאי מתכונן לפרוץ אלינו מכל השערים, משער שכם ומן השער החדש, ומשער יפו, ומשער ציון. בנחל קדרון יירדו. ויקיפו אותנו. ובגיא בן־הינום יעלו אבל הפעם הזאת נמתין להם אנחנו. ומוטב לא להמתין. אסור להמתין. צריך לעלות עליהם.

“מֶם־פֵּא אָלֶף.” שוב שמע שקוראים לו. ואורי התרומם ועמד. כמו קצין־המבצעים לפני שעה קלה עמד עתה מלוא קומתו. סַמל המיבצעים קרב אליו במרוצה. “ישיבת קבוצת הפקודות בעוד שעה.” פלט רסוקות, מתנשף. הוא הצביע על פתח אפל של בית־אבנים אדומות.

אורי פנה בצעד איטי אל מיצבור התחמושת. במו ידיו התחיל ממיין ומחלק כדורים לרובאים, וארגזי פעולה למקלענים וזבילי־פצצות לרגמים, ורקיטות לבזוקאים. המג“ד יכול לסמוך על אורי. רק כפעם בפעם, בחלוף שריקת פגז, ובהישמע ריסוק ההתפוצצות, היה מציץ במורא אל קצין־התצפית הסמוי בשמיים. לא, אורי, הפעם זה לא תמרון. בימי התמרונים הגדולים של הקיץ קיווה שהמלחמה היא זיעה ולאות וצמאון ומנוחה ליגע. כשבסוף השבוע מצפה לך אשתך במיטה הרחבה והגדולה, המדיפה קרירות, וקולטת חלציך כמשקע העפר שהשאיר גבך על גבעת זלפה ה”כבושה."

אולם אתה הלא ידעת שהמלחמה שונה. שהמלחמה מביאה גרמנים והגרמנים מביאים את המוות. הגרמנים הוכנעו. אורי־יוזק ידידי, טפח לו מינץ על כתפו. וארצם חולקה. וארץ־ישראל רחוקה ולכאן לא יבוא עוד המוות. כי לוחמי מלחמת השחרור מתו למענך, יוזק. מתגרה בו מינץ. ומביט אל אסנת המחייכת אליו את חיוכה העוגב. כדי שהארץ תוכל לקלוט אתכם הפליטים המגיעים משבעים גלויות, אנחנו שפכנו דמנו למען הארץ הזאת ואתם, אומר אני לכם, אל תהפכו אותה לדיר־חזירים במעשי הסֶחֶר־מֶכֶר החזיריים שלכם, אמר מינץ. אולי שיכור היה מינץ כשדיבר. ואולי רק ביקש להתרברב בפני אסנת. אבא מכר את מכונת התפירה, ואת כיכר הלחם השחור חילק בין שמשון אחיו לבין יוסֶלה־יוזק. למען תאריכו ימים, אמר אבא. והקפיד על ברכת “המוציא.” נצח ישראל לא ישקר, אמר אבא, כשחילק פרוסות ממכונת־התפירה, והוא מפזם את ניגונו של ראש ישיבת פשֶלנו ר' אברהם־לייב אביו. יהודים גססו מעבר לחלון, ואבא ציווה על בנו לברך ללעוס ולבלוע. כי זה קידוש החיים. קדיש, אמר, קדיש עליך ללמוד, יוסלה בני.

 

– ב –    🔗

אורי יצא ממחסן התחמושת והדליק סיגריה. הוא הסמיך גבו אל הקיר. וחש ריגוש הנאה בחלוף בו זרמי חום מן הביטון המלוהט. עתה עליו לאסוף את אנשי פלוגתו. הוא קרא להם לרוץ לאורך התעלה שלצד הכביש אל מאחורי הבית האדום. התפוצצות פתע גדעה צדו של ברוש לידו ואורי שמע גניחתו של אדם. מכנסי הדאקרון של האיש השחירו. אורי נשתופף ושלף תחבשתו האישית. הוא קרע כיסויה והניחה על הרגל הפצועה. אולם כשנשא את עיניו הכיר את שמחה הנגר מנחלת־שבעה. רקתו פולחה ברסיס, שפתיו היו פתוחות כמבקשות לומר דבר. עינו הימנית נשארה פקוחה. אצלי, המפקד, היה אומר שמחה, עושים הכל: נַגרות, רַפדות. צריכים לעזור אחד לשני, היה שמחה קורץ בעינו. ואם מפקד הפלוגה קונה אצלי רהיטים יבואו גם אחרים מן הפלוגה. אנחנו, המפקד, אמר שמחה, אם נעזור אחד לשני גם נלך באש ובמים אחד בשביל השני.

"קחו נשק! מהר! " היה אורי צועק. לא ניתן להם לחסל אותנו ככה, ללא נשק, כמו שם, חשב. כדורים החלו לשרוק מסביב כמבקשים להצמית את מי שנותר לאחר ההפגזה. אורי נזכר בבנו הגדול של שמחה, שעתה ירַפד לבדו את הכורסאות, הספות, בין אמירת קדיש של שחרית לבין מנחה ומעריב. רק אורי לא אמר קדיש אחרי אביו. בקיבוץ בעין־השרון לא היה בית־כנסת. ואחר־כך לא היה יאה לאחד ששמו אורי פלד שרעייתו היא אסנת ברזילי, לומר קדיש. ואסנת לא ילדה לו את ילדיו. ועתה מאוחר, כה מאוחר. כשהצו האדום בער בידך לוּ שכבת עמה…

התהפך ושכב על גבו והתחיל ממלא את מחסניות ה“עוזי.” טוב עשה שלא החזיר את נשקו לאפסנאות כשנצטווה הגדוד להשתחרר לפני שלושה ימים. קצין מילואים רשאי בימי הכוננות לשוב הביתה עם נשקו, הסכים עמו המג“ד. עשרים וחמישה עשרים וחמישה כדורים המנה היה דוחק אורי בבוהן ימינו לתוך המחסנית. אצבעותיו לא נחו מלדחוס את הכדורים אף כאשר השתרע לצידו, בנשימה כבדה מן הריצה, נחמן המ”מ ששימש גם סגנו. מנהל עבודה ב“סולל בונה” היה נחמן, וכהרגלו היה ציודו עליו ולא חסר בחגורתו דבר: סכין קומַנדו, רימוני־יד, פנס־כיס, חבל־פשתן, אשפות למחסניות, תחבושת אישית ואף שתי מימיות מים.

“נצלים קצת.” פלט נחמן והתחיל מונה: “עשרים ואחת, עשרים ושתיים, עשרים ושלוש. יש לך ידיים חזקות, בשביל אחד שעובד בהר הזיכרון ונותן כוחו למתים, חזקות מאוד.”

“אסוף את אנשיך.” אמר אורי בלי להביט בו. “שמור עליהם מפני ההפגזה. נפגעים תפַנה לאורך הכביש לחורשת בית־הספר.”

נחמן לא השיב. הוא הזדקף, וכמתגאה בתצוגת אָפנה של חגורי־קרב, התחיל מתרחק. כובע־הקצינים בעל המצחה החומה, שלעולם אינו ממירו בקובע־פלדה, ניזוח על פדחתו כְשָב ואומר: שנינו יודעים מי מבינינו צריך היה להתמנות מם־פא לאחר התאונה בהר־הזכרון. אורי קרא אחריו:

“אל תסתובב כמו נר בשטח ותוריד את הראש!”

עתה נפנה אל גיל שקרס לצדו באין־אומר. התת־מקלע של גיל היה תלוי לו על חזהו כמו אצל חיילי הצבא האדום וימינו לפתה את ידית האחיזה, כעומדת לסחוט את ההדק. עדיין לבוש היה בגדיו האזרחיים: חולצה אדומה משובצת בשחור ומכנסי־ג’ינס כחולים והדוקים כשני צינורות.

“נלחמים בכל זאת.” פלט. “מי היה מאמין שחוסיין…”

“אסוף את אנשיך.” הפסיקו אורי. “וחכה לי מעבר לבית.” הצביע על בית־האבנים בעל הגג השטוח. “ואל תשכח ללבוש מדים!” 

“לא השתנית הרבה, פלד,” אמר גיל במודגש, “אינך נראה כאחד שניסה לחסל את עצמו בבור ההוא על הר־הזכרון.”

לפני שעלה על הגג הצופה פני מזרח, לישיבה של קבוצת הפקודות, עוד הספיק לראות את אחרוני הפלוגה מתכנסים ובאים. כבר ידע שמשימת הגדוד שונתה. ועל פלוגה אָלף לתקוֹף ולכבוש את גבעת “הפרסה,” על־כן כה חשוב היה לאורי שכולם יתיצבו במועד. שמח בראותו את יוסף ארמוזה הטייח ממקור־ברוך. עתיד היה להפעיל את הבזוקה כנגד עמדות־אויב מבוצרות. אליהו גורדון, פקיד הסוכנות מרחוב רשב“ג, היה מדלג מבית לבית וקרב למחנה. מומחה הוא לטפל במקל”פ אפס שלוש. היו שם גם נתן שפירא, הקבלן מרחוב רחל אמנו. שאצבעותיו מאומנות בגלגל הירי של מרגמה חמישים ושנַים מילימטר, ודויד אזולאי, שַׁמש בית־הכנסת בימין־משה, הנושא בגאוה את כידונו המגורז, וחדד, וקרונגולד, ושלולית הדם שנותרה אחרי שמחה.

המג“ד הסביר בקצרה את תכנית ההתקפה, והקצה לאורי את גזרת התקדמותו אל גבעת “הפרסה.” הוא חיסר את המקלעים הפלוגתיים וצירפם אל הרֶתֶק הגדודי, והבטיח כי במהרה יגיעו במקומם ארבעה ג’יפים נושאי תול”רים אשר יסתערו יחד עם הפלוגה.

אורי שב ובדק את תחמושתם של חייליו והקפיד שיהיו לכולם רימונים. הרימון, הזכיר להם, הוא הנשק היעיל ביותר. “אני מאמין ברימון,” סיים.

“ואני מאמין בה' אלוקי ישראל.” פלט דוד אזולאי, והעביר פלנלית מצהיבה על כידונו. משסיים אורי את הביקורת עמד וכָח בגרונו, והיה תר בליבו אחר מלים שיאמר להם. מלים גדולות על זכותם הגדולה להילחם למען עמנו ולמען ירושלים עיר־הנצח ולמען בתיהם ברחוב יורדי־הסירה וברחוב כובשי־קטמון וברחוב הל“ה. אך לא אמר דבר. שהרי כל מה שהיה לו על לבו כבר הגידו בימי הכוננות, בתום האימונים. על־כן פלט: בקרוב זזים, והוסיף שבראש מחלקת־החוד יעמוד הוא בעצמו במקומו של שימֶלֶה, שניפצע בדרכו למחנה. הוא זימן אליו את בעלי התפקידים ושירטט לפניהם על הקרקע את ציר ההתקדמות, ואת היעד, והקצה משימות לבזוקות ולררנ”טים. ושב והזכיר תורת הלחימה על יעד מבוצר. וציווה לנהל את הלחימה בתוך התעלות. ושב והדגיש שאין לטפל בנפגעים בשעת הקרב. צריך להשאיר מלאכה זו לחובשים. וכיון שנאמרו כל הדברים ונשאלו כל השאלות. פטר אותם להכנות אחרונות.

הרופאים צדקו, חשב אז, כשניעור בבית־החולים, לאחר אותה נפילה לבור. הם גיחכו ואמרו, לא היית צריך ליפול, מר פלד. הרי המחצבה היתה מגודרת. חבל למות סתם ככה, מר פלד. ארץ עניה אנו באנשים. אם תפרו לו את בטנו למען השחר הזה ודאי כיונו לרצונו. ואפשר שרצונו של מינץ ידידו יתגשם הלילה ואורי יהיה בין המגשימים. מינץ ביקש לשוב ולטפס במעלה רחוב השלשלת. ואורי יוכיח לו שאפשר. אורי למד את מפותיו של מינץ בעל־פה. המפות שבעזרתן היה משנן כיצד לשוב אל העיר העתיקה.

כדורים זוהרים התעקשו להשיג אי־מי. גניחה נשמעה ונשתתקה. לפתע־פתאום שככה ההפגזה. הדממה היתה מהממת ומטרידה. אורי התרומם ושוב התחיל עובר בין המחלקות. אחדים שכבו. ראשיהם השעינו על תרמילים ועל קובעי־הפלדה. אחדים שוחחו בשקט, כמבקשים להשׁקיט הלמות לבם. אחרים ניסו לעשות את אותו הדבר בדיבור רם. מישהו הציע לו סיגריה. והוא לא סירב. באה יד אחרת, שחומה ומגוּידת, והגישה לו אש. מישהו הודיע ברבים שהוא מכיר שביל נסתר מגבעת “הפרסה” אל החומה מול הכותל. מינץ ודאי היה חוקרו ומצווה עליו להוליכו לשם. הקול שב וקרא: “אתה יודע כמה הייתי נותן בשביל האבנים שלו. את הבנק של יום שישי הייתי נותן. אצלנו בנק של יום שישי (אנחנו משחקים על ז’טונים) זה כמו שלוש מאות לירות ואני הייתי שָׂם. הכל שָׂם. יודע מה זה לשים את הראש בין שתי האבנים של הכותל? זה כמו… כמו לשים את הראש על השדיים של בחורה יפה…” התחיל מפזם ומנענע מתניו. “הנך יפה רעייתי…”

מעולם לא חשב אורי כך על הכותל. תמיד נצטיירו בעיניו אבנים שחורות־דִיוֹ, כפי שהופיעו ב“מזרח” בבית אבא. הכותל הוא מצבה דתית בלבד, זכר דברי עצמו אל מינץ. אף־על־פי־כן חש כיצד ליבו מחיש פעימותיו. אפשר שעם שחר עתיד הוא להשקיף אל אותו מקום מגבעת “הפרסה.” ולעת ערב נהיה כולנו שם. מינץ צריך היה להוליך פלוגה זו. אלא שמינץ נישאר נכה לאחר מלחמת־השחרור. צולע על ימינו הקצרה. כי נאבק עם מלאך המוות למען יענקלה. הוא שהציל את יענקלה הפצוע. תחת אש האויב זחל עימו שם, בנֶבּי־מוּסה, מטֶרַאסה לטֶרַאסה עד למטה, לתחתית הגיא שבמדרון האחורי. אף־על־פי־כן הבטיח שאם תפרוץ לנו איזו מלחמונת היא לא תימלט מידיו הפעם. הוא ימצאנה חת־שתיים. לא כמו במלחמת־סיני, שעד שהבין שעליו לרדת מירושלים לדרום, כבר הסתיימה המלחמה. עתה יכול היה מינץ להוליך אחריו את אזולאי וברדוגו ושפירא, ושערי. היהודים של אורי לא יבואו עמו. מתויקים הם בתיק שֶלנו במרתף שבהר־הזכרון. מינץ יאה לו שם מֶם־פֵּא־אָלֶף ויאה לו כיבוש גבעת “הפרסה.” הגבעה של אורי “זכרון” שמה. וכבר נכבשה לפני עשרים שנה בדמם של מינץ וחבריו. ועתה היא נכבשת והולכת מחדש עם כל עדוּת נוספת מן השואה. בית־קברות גדול שמצבותיו תיקים־תיקים מרובעים ומלבֵּניים ונחלתו של יוּזֶק־יוֹסֶלה־אוּרי קופרמן־פלד אף היא מזומנת לו שם.

 

– ג –    🔗

ארבעה ג’יפים עמוסי תול“רים הגיחו מן החשכה. אורי ראה קצין דק־גזרה קופץ בקלילות מן הרכב הראשון. מפשיל את התת־מקלע על כתף ימינו וקורא: “מי כאן המ”פ!” אורי היסה אותו: “משמעת־לילה!” לאור הסיגריה המהבהבת בפיו ראה לחיים חלקות ושער מקורזל וגוף גבוה ומוצק כמו של רקדן.

“אני צריך את מ”פ החוד, את סרן פלד," חזר הצעיר על דבריו בלי להנמיך את קולו. משהבחין בדרגותיו של אורי נתחייך וחשף שינים לבנות צוחקות. “פה מלחמה.” קרא. “ופגזים מתפוצצים ואתה עם משמעת־הלילה שלך.”

אורי חש פתאום התבטלות וכניעה בפני פרץ זה של נעורים וסמכות ועָצמה. “רק התלוצצתי.” גימגם.

הצעיר משכו הצדה ודרש במפגיע לסיים הכל במהירות, מפני שכבר הזמינו אותו לסייע במקום אחר בשעות הצהריים. “ובכלל,” הוסיף, “צריך לגמור מהר את העסק הזה, כי הבחינות בסוף יוני. ולא יעלה על דעת הפרופסורים הזקנים לדחות את מועד הבחינות שלנו. מלחמה או לא מלחמה. סטטוס אקדמיקוס קודם לכּוֹליקוס. ודוקא לפני הבחינות פּתח חוסיין בתזמורת. ועוד מסַפרים שבצפון העיר כבר נפגעו זקנים וילדים.”

“בנחלת־חסד?” שאל אורי והקיש בלשונו, ומיד פרש לפניו תכנית ההתקפה, והציע להעמיד את הג’יפים באגף הימני. כדי שיסייעו מרחוק באש התול"רים והמקלעים שלהם.

אולם הקצין ביטל תכניתו והסביר בקול בוטח שהיום אין משתמשים ברֶתֶק והֶלֶם ושאר שטויות. “הארטילריה שבעורף היא הרתק ועל־כן יסתערו כולם. והעיקר שכל זה ייגמר מהר. כי בצהרים…”

"אתה מוזמן לסייע במקום אחר והפרופסורים הזקנים אינם מבטלים בחינות.. " אמר אורי בעצב.

הם עלו על המשאיות, והג’יפים ביניהם ככלבי־ציד. לפני שזזו לשטח ההיערכות מסר הוראותיו האחרונות למפקד התול"רים. וסיים במשפט מגומגם: “השעה מאוחרת ועוד מעט יפציע השחר.” נתבייש במלה “יפציע” ותיקן: “יעלה,” ושינה “יאיר,” והוסיף “יבוא.” וקרא: “הסתלק כבר לכל הרוחות!”

בדרך חשב. רק לא להיפגע לפני הקרב. ולא להישאר פצוע לאחר הקרב. שאסנת לא תאמר, ידעתי שכך ייגמר הענין. הרי רצית במלחמה הזאת, תאמר. להוכיח שעדיין אתה שוה משהו. את הר־הזכרון לא יכולת לעבור בלי ליפול לתוך המחצבה. רק לא להיפצע. אין בי כוח לגסוס פעמַים. ואולי תבוא עכשיו הפוגה קלה והפצצות יחדלו לרדוף אחרינו. הלא פעמים רבות היו הפוגות במלחמת־השחרור, סיפר מינץ. אבל לא ביום השני למלחמה. ביום השני צריך להילחם. אולי ביום השביעי נשבות ממלאכתנו. וְיש שנחים כבר עתה. רק החיים והבריאים והשלמים והמנצחים ינוחו ביום השביעי. ואיך נבוא אנחנו אל הכותל המבוצר בחומות שלא נפרצו במלחמת־השחרור. ואנחנו כחגבים לפני לוחמי השחרור. הרי לא ביקשו ממך את הכותל, אורי. רק את גבעת “הפרסה” עליך לכבוש. מינץ ודאי כבר היה מתכנן את ניצול ההצלחה ופריצה אל עירו. ואם לא נצליח, מינץ?

הם נערכו בחורשת עצי־האורן. הפגזים היו חולפים עתה מעל ראשיהם ומתפוצצים הרחק. במכשיר הקשר שמע את קולו של המג“ד: אור ירוק! אור ירוק! וההסתערות החלה. הוא פקד על חולית הבּוּנגָלוֹר להתקדם, ולאחר פיצוץ הגדר זינק אל היעד. דימה כי התעלה תוליך אותו מיד אל קִצה של המלחמה. בדמיונו ראה כיצד חופנים דפנותיה את גופו המכווץ מפני צרורות המעלים לרגליו תימרות אבק ורסיסי אבנים. קדימה! קרא כפוקד על עצמו. ושטף במרוצתו ולא הביט לאחור. שמע התפוצצויות וגניחות. מזוית עינו אף ראה את החובש משתוחח כבתפילה. אולם אורי המשיך. הפעם הזאת הוא מוכרח להגיע. אם לא תגיע תמות, יוזק. שני רימונים השליך קודם שקפץ לתעלה. קובע־הפלדה החליק על עינו. רגלו מעדה על־פני גויה. נשתופף לרגע. תיקן קובעו והמשיך במרוצתו וה”עוזי" שוטף לפניו את דפנות התעלה. חש זרם חמים מושך ממצחו אל עינו. בשרוול החולצה הטה את הערוץ אל סנטרו. רק לא להיפגע. לא ליפול. זאת מלחמתך, יוזק. מימין פתחה מצדית באש. הוא נצמד בגבו אל התעלה. בזוקה אלי! פקד. לא לכרוע! נצטרח כשראה את ארמוזה משתופף. האש מלמעלה, קרא ומשך לקנה המָטול ואחזו בזרועותיו כאחוז את בנו לוּ נולד. חש חבטה במצחו והבהק אש מלפניו ורעם אדירים. לרגע נתעוורו עיניו. בוּל! קרא ארמוזה. שנַים הגיחו מתוך העשן. יורים לעֶברוֹ. צועקים. מוכן היה להישבע שהימני הגבוה היה הקצין שירה באביו. אורי פגע בו מנשקו. דיבורו לא היה גרמני בנפלו. אף־על־פי־כן ידע כי הוא הגרמני שלו. וכן אלה האורבים לו מלפנים בעיקול התעלה. המשיך להטיל רימוניו ולפרוץ אל הכוכים עד שנדַמו היריות.

משנתחבר עם גיל בקצה המזרחי, ציוה עליו להתפרס עם מחלקתו צפונה אל מול פני חומת העיר העתיקה. אף קרא לנחמן ונתן פקודה לתפוס את הגזרה הדרומית ולהיות מוכן להדוף התקפת־נגד. עתה נתפנה אל הנופלים הנישאים אל דרך־העפר שבמרכז הגבעה. ראשון ראה את מפקד הג’יפים יושב שעון ליד רכבו השרוף וראשו תלוי על חזהו. שנַים ניסו להתיקו מן הרכב. אברהם, המורה בבית־הספר התיכון המרכזי, שכב מרוצץ גולגולת. הכיר אף את ברדוגו. ידיו המתות חיבקו את בטנו הפעורה. שפירא נגן־התזמורת היה מונח על צידו כמאזין לנגינת־האדמה. יהושע שלזינגר הסַפרן. אותו ספרן אשר שמר לו לאורי מקום קבוע בפינתו שבספריה הלאומית, היה לפתע קטן ללא גפיו התחתונים. יהודה המדריך מן המכון לטיפוח הגוף שכב בעיניים סגורות כחולם. אף פניו הקפואים של יודע־השביל־אל־הכותל הכיר אורי. ואת דויד אזולאי המאמין באלוקי ישראל. אז ראה את מינץ המת וידע שמלחמותיו שלו נסתיימו.

 

– ד –    🔗

אורי עמד על גבעת “הפרסה” ומינץ על שכמו כצומח מתוכו. הוא רכן ונתן צוארו ברצועת תרמיל הרימונים. עֵינָיו תרו אחר השביל העלום אל הכותל.

הקַשר הגיח אי־משם והגיש את השפופרת אל פיו של אורי: “המג”ד מחכה ל’הפרסה בידי'." אולם אורי כבר היה מושך וחותר במורד. דוחה בזרועותיו המיותמות של מינץ את השפופרת השחורה. “הלו נמר, כאן נמר אחד, הודעה בשבילך,” זעק הקשר בקולו הדקיק. חזר והגיש את השפופרת: “תגיד להם. בידי… בידי…” התחנן.

אורי חש כאילו פצעיו משכבר הימים נפתחים בבטנו. צידד ראשו והציץ בפניו של מינץ. אפורות היו. ועיניו המזוגגות עייפות. שערו המעופר נגע קלילות בלחיו של אורי. “בידי־בידי,” לחש אורי. “מינץ בידי. מינץ בידי…”

החובש הפלוגתי הגיח מן העיקול וחסם דרכו.

“הסתלק מפה.” סינן אורי מבין שיניו.

“אבל. המפקד…” ניסה החובש. והסיר קובעו וקינח זיעתו ממצחו החרוך. 

“אתה טפל בפצועים שלך ואני אטפל במינץ,” לחש אורי.

“המפקד חולה… מינץ הלא מת,” חינן החובש קולו ומזרקו בידו.

“המפקד צריך לנוח…”

"רק המפקד מכריז על מנוחה. חובש! " קרא אורי והכה בידי מינץ, התלויות לו מימינו, בבטנו של החובש. פרץ בצחוק. “רואה? מינץ בסדר. ועכשיו הסתלק. אני אומר לך.” רגליו מעדו. הוא נפל על הארץ ונשרט בדופן התעלה. משראה את החובש נס בבהלה. אזר את שארית כוחותיו וזחל לשוחה צדדית.

“מי ראה את המ”פ?" שמע קול.

מישהו השיב, כי ראו אותו עם מינץ.

“איזה מינץ?”

“זה בעל החנות למוצרי ברזל שמול בנין ג’נרלי.”

“מה פתאום מינץ. הוא לא משלנו.”

“מִתנַדֵב שרצה להילחם.”

“משה החובש ראה אותם שוכבים בתעלה ובדק את הפצעים שלהם ואמר אין מה לעשות.”

“אני ראיתי איך שׂם אותם על הארץ ומתח את הרגלים שלהם שיבואו לקבורה בשלום ואחר־כך שלח אותם בג’יפ.”

“אני ראיתי את המ”פ מתכופף על מישהו ומדבר אליו."

אורי ציפה לדברו של הקַשר. אולם הקשר שתק. הבחין בראשו הנשען אל חוט האַנטנה. כמבקש לקלוט תשדורות נעלמות.

“היה משונה זה המ”פ שלנו." אמר ששון נהג המונית.

“אלה האינטליגנטים יכולים להיעלם סתם ככה.”

“אומרים שהיה פליט של הגרמנים.”

“אף פעם לא סמכתי על המ”פ שלנו." אורי שמע כיצד גיל מחליף מחסנית ב“עוזי.” כהרגלו בשעת דיבור.

“מה אתם מבינים.” גנח ברגר במבטא הפולני שלו. “מי שחי שם אצל הגרמנים – זה תמיד יחזור אליו.” ולא פירש.

החומה פתחה פתאום אש מכל החרכּים והעמדות. והחיילים נתכנסו בשוחות ופשטו זרועותיהם אל הנשק והשיבו אש. ונחמן דיוַח במכשיר־הקשר: “יורים עלינו מן החומה הדרומית אני אומר שנית מצפון מצפון. כן. המם־פא נעדר. בסדר. אני מקבל פיקוד על הפלוגה.” 'נעימת נצחון עמדה בקולו.

משנדמו היריות לרגע עוד שמע אורי קול מלחש: “אני בטוח שמינץ לקח את המם־פא שלנו לעיר־העתיקה. כי מינץ הוא ממזר גדול שלא מפחד מאף אחד והציל את יענקלה גפני…” הקול נבלע שוב ברעם היריות.

אורי זחל במורד התעלה. עומס על גבו את מינץ. מוֹשֵך ומתרחק מזרחה.

 

– ה –    🔗

כדורים התחילו מזמזמים סביבו. אורי משך את גופתו של מינץ למערה. כיון את נשקו וירה. אחר־כך אָמד את המרחק אל מקור־האש וידע שטוַח נשקו אינו יעיל. ארוכה הדרך לעירו של מינץ. ואסור לו לבזבז תחמושת. הסיר את תרמיל־הרימונים והניחו לרגליו. נתן עיניו במינץ. פניו היו נעוות. בזהירות פתח את חולצת־החאקי והניח אזנו על כתם הדם הקרוש. אף הסיר את קובעו. ביקש להיטיב לשמוע. הרוח התלחשה עם שערו של מינץ. שב וזחל אל פתח המערה. עדיין לא בחר בשביל שיעלה בחומה. אתה לימדתני את כל השבילים, לחש אורי, מדרך יד־אבשלום אל שער־האשפות. או מקבר־דויד לבוא בשער־ציון. אם יש בך אומץ־לב, יוזק, כמו שהיה לנו בימי מלחמת־השחרור, לך דרך הרובע הארמני ומשם בוא מזרחה. במורד המדרגות. באותו מקום שהלכנו בימי הבריטים. אחה, מינץ, הבטחת שהפעם הזאת נבוא אל בין החומות, והמלחמה הזאת, אמרת, תהיה שלנו. של הירושלמים. ואיש לא יוכל לעצור בעדנו. הלגיון לא יעצור בעדנו. ולא הארמנים ולא הנוצרים. תמרהינדי נשתה ברחוב השלשלת. מה אתה יודע על תמרהינדי, יוזק. יוזק.

טְפו. קילל אורי חרש, ורקק החוצה. המת הלא מת לחלוטין. ומי שחי אין לו דבר שכדאי למות למענו. כי המוות תמיד מחורבן, מינץ. תמיד. סופי ומוחלט. העביר ידו על הפנים כמבקש למחות זיעתו. זיפי זקנו באו בכַפתו. הושיט ידו השניה אל פניו של מינץ. אחז דשי חולצתו של ידידו ומשכו כלפי מעלה.

עליך לקום מיד! צעק אל פניו. אתה מסרב למלא פקודה בשעת־קרב! קום, מינץ. אני מתחנן לפניך. קום.

שב והעמיסו על גבו וזחל במורד המדרון האחורי בואכה כפר־השילוח. מיד עטו עליהם קליעים. כאילו ארבו בין הסלעים כל אותה שעה. לא שווה זה המוות, מינץ. למה לנו החומה ומדרגות־הרחוב של נעוריך והכותל הבודד המעלה אזוב וצלף קוצני וכתלית יהודה ורכפה וכל אותם צמחים שדיברת עליהם כאילו אין בעולם מקום אחר שמצמיח כל אותם עשבים שוטים. היה מדבר אל גולגלתו של מינץ התלויה ברפיון לצד לחיו השרוטה, הנוטפת. כן־ כן. הפעם הזאת נבוא אל עירך, מינץ. את תל־אביב כולה אני נותן לך במתנה, אמרת, תמורת עירי זו שיכול אני לראותה במשקפת בלבד. אין דבר, מינץ. אנחנו נגיע גם אל המדרגות שם. אל סימטת חנה ושבעת בניה. אל הרחוב שעברו בו אחרוני אנשי התגבורת עד שסגרו הלגיונרים סביב. אל המפתן שנהרג עליו ראובן ואקדחו נשדד. אל כיפת הגג שנפל עליו ירוי אבשלום.

להק מטוסים עבר ברעם. הם עטו על אוגוסטה ויקטוריה המאדימה ברעפיה. והעלו תימרות עשן. אחר־כך השמיעו נביחות מקלעים. ונעלמו. החומה נשתתקה לרגע. אך מיד שבה ופתחה אש מכל חריצי הירי. הוא דילג למטה. ביקש מחסה בקוער שבסלע. ונקע קרסולו. שב ונזדחל אל המערה ומשך את מינץ פנימה. האש דעכה. קרסולו הלוהט התרפק אל הסלע הלח. מינץ שכב על גבו. עפעפיו מורמים במבט של השלמה. וידיד טוב, אמר אורי, ידיד אמיתי אין מפקירים בשעת צרה. קל לך לומר, תביא אותי אל הכותל, כשאתה מת. אולי נשוב אל ה“פרסה.” נשוב ונהיה פלוגה אל"ף עם ארבעת הג’יפים והקצין העתיד להיות רופא. אסור היה להם להרוג אותך, מינץ. צריך היית להישאר אצל נירה רעייתך ולחכות. אבל אתה ארבת לי. זממת מותך, כדי שאני אקיים צוואתך. אף־על־פי שבאסנת חשקת. היא מגיעה לך, מינץ. אני יודע. אבל היא שלי. ועכשיו שנינו אבודים.

אורי קם. העמיס את מתו על שכמו. אף תלה תרמיל רימוניו על צוארו, לפת את ה“עוזי” תחת זרועו, והיה מושך ומדדה אל נחל קדרון. זוהר של פצצת תאורה נתרוסס מעליו. האור גוע לאיטו באדום ובצהוב וכלבן. כמו בליל חג־העצמאות. כאשר היינו שָטים בין כיכר־ציון לגן־העצמאות המרקד. אסנת תביט בחלון ותאמר, כל הבעלים שבו זה עתה משדה־הקרב, מדוע לא חזר בעלי? אפשר שאֶל מינץ מתכוונת בדיבוריה. מינץ לא ישוב עוד, אסנת. בקדושה ייקבר על ההר ואני מספידו האחרון. מוזר שלא טילפן עד כה ולא שלח ידיעה ביד איש, תאמר אסנת. כל האבות מטלפנים ומודיעים. ספרי, אסניק, לילדינו שלא נולדו, ספרי להם כמה אהב אביהם את הצבא. על כן נשאר בו, לנצח נשאר. הרי כל מחקריו על עברו כבר סיים. ועתה הוא גיבור. ודאי שגיבור. וכי ראיתם אבא שאיננו גיבור. אבא מוכרח להיות גיבור שבגיבורים, חמודי היקרים. אינכם יודעים מה מינץ מבקש? את אסנת אמכם הוא מבקש. שנישאה ליוזק־אורי. ומינץ מבקש לדעת סודו. לכן בא אף הוא לגבעת ה“פרסה.”

דיבור רם של ערבי נשמע בסמוך, ושקשוק של בריח הרובה. השפה הזרה, הגרונית, צללה באיום כה מוכר. אורי נשתופף וכלא נשימתו עד שנשמעו צעדים מתרחקים. עתה היה מצליע במעלה ההר, נזהר להגביה את רגליו מעל שברי המצבות.

לפתע פתחה החומה באש. אל הדרך למטה הם כיוונו. לאור ההתפוצצויות ראה אורי שני טאנקים שלנו בוערים על גשר הקדרון. וג’יפ לכוד ביניהם ללא מוצא. ומלמעלה מן החומה המשיכו להמטיר אש גיהינום והגשר צר־כה־צר וחסום ואורי אינו יכול להושיעם.

בני זנונים, סינן בין שיניו, הופכים את החושך לאור של גיהינום. הבחין אותיות חקוקות כאבן, פה נטמן מוהר"ר הצדיק… לפתע חשוב היה לו לדעת מי נטמן פה. זחל וקירב את עיניו ומישש בידו. אצבעותיו נשרטו בשברי האבן. מצבת אביו מוצבת בארון של ברזל אל־חלד בהר־הזכרון. בפעם הראשונה לא עלה בידם לרצחו. לשם שעשוע ניסו. את אלוהי ישראל בחנו כך. סתם, אמרו. הגרמני גילה את אבא מחבק ספר תורה. מנסה לחמוק מתחת למבטו. להסתירו. אַ נוּ, יודֶה, אמר אחד, והשני שלף אקדחו והצמידו אל ספר־התורה. הכדור שיבר את עצם הבריח, הסביר שכנם הרופא. קצת שרט את הריאה הימנית, אבל הכל יעבור בשלום, כי נס גדול היה פה. אביו ציוה את יוסלה לנקום את נקמתו, כך הבין ממבטי עיניו האילמות. ואורי לא קיים צוואתו. אפשר חושד בו מינץ שכזה הוא אורי. אלא שלמינץ הבטיח בהן־צדק של איש־צבא, של קצין בצבא היהודי.

 

– ו –    🔗

למטה נדמו היריות. ואורי כבר היה זוחל ומתקרב לשם. אולי זקוקים לו. בין כה עוברת הדרך לשער החומה באותו שביל. שברי המצבות הכאיבו לרגליו בקומו ובלכתו במורד, ומינץ היה גדול וכבד. לוחם גדול היה מינץ. אף עתה נילחם בו באורי ויכול לו. ואורי ממשיך ומנתב את דרכם לאור הכדורים הזוהרים. לולא המוות האורב יכול היה לומר יפים הלילות בכנען.

בכביש האספאלט החרוך עצר. תיק הרימונים היה כבד כמו מינץ. הניחם ופנה אל הטנק השרוף. העביר כף ידו על הפלדה הקפואה. ג’יפ היה קרוס תחתיו על גלגליו המנותצים. בחיבוק אלים אחרון. שלנו. קבע. שניהם. כמו משתדלים להצטמצם. להיעלם מול החומה. וגם את המתים גילה אורי. התחיל לבעוט ברגליהם. קומו, ממזרים, קומו, שער הרחמים כאן מולינו, ואתם שוכבים לכם ככה קפואים.

העמיס שוב את מינץ על גבו ומשך ועלה מערבה. באור השחר הראשון גילה שהוא עצר למרגלותיה של מצבה מוסלמית. ראה מולו, קרובים מאוד, את שני השערים הסגורים. אז פגעו הכדורים בזה אחר זה בכתפו של מינץ. פגז־תאורה התרומם ונחת לאיטו בזוהר המכסיף. איזה בזבוז, חשב אורי והעביר כף־ידו על כתפו של מינץ. האור הֵרַך את השפתיים הקפוצות. ה' אוֹרי יו־בי־בום. זכר אורי תפילותיו של החייט מנחלת־חסד, ואפשר ניגון סבו ר' אברהם־לייב זכר. ה' מעוז חיי יו־בי־בוי־בוי. מזמר החייט וכיפתו הלבנה על ראשו ורגל־ימין רכובה על שמאלו וחוט לבן נמשך מפיו אל המחט ואל אריג־התכלת. 

פתאום חלף כאב חד בצלעותיו, כף־ידו שבה אדומה. ביקש להתקדם, להתקרב אל השערים הסתומים. להטיל בהם את רימוניו. משערים אלה תבוא הגאולה, אמרתָ מינץ. ותיקי הארץ הזאת חזקה עליהם שידברו אמת. משום־מה עלה בו פזמונו של מינץ כיצד נלחמים בשטח בנוי. בלי להניע שפתיו חילחל בו הניגון:

ומינץ המשיך ודיבר אליו מתוך פניו הקפואים: לחימה בשטח בנוי ללא רימונים כמו ניסיון לכבוש אישה בלי אבר. אבל אני הבאתי אותם, מינץ. הנה הם לידי. תרמיל מלא.

החומה קרבה וסגרה עליו. כמו הרכינה עצמה שיבוא עליה. אכל תחילה יעמיד את מינץ. יחד יטפסו וישליכו את הרימונים. אורי כיווץ את רגלו כדי להתרומם. אז פילח אותו כאב. שוקו היתה הולכת וקורעת עצמה מגופו. השערים מוכרחים להיפתח קודם שיסגרו עליו המגפיים השחורים של הגרמנים. מינץ ודאי דיבר אמת. אם רק יצליח להטיל רימוניו. ידו נעה לאיטה אל תרמיל־הרימונים, לחימה בשטח בנוי כמו לכבוש אשה. ניסה לעודד את עצמו, הוא מוכרח להצליח.

צרור הכדורים שפגע בתרמילו העלה להבה אדומה ולוהטת מלווה רעם אדיר. אורי נתמלא צער אין־פשר. עיניו הביטו אל החומה, אך כבר לא ראו את צלליות הלגיונרים הנמלטים מזרחה.

באותה שעה נפתח שער־האריות בעשן סמיך.