– א –    🔗

יהודה ידע: היום ישוחח עם אמנון. עדיין לא ידע מה יאמר לשליח. לא הכיר את שפתו. שפת התפילות שכח בימי המלחמה, ואילו אמנון אינו יודע לא אידיש ולא פולנית. רק לשון הקודש הוא מכיר. ואפילו היה יודע את שפתו של יהודה לא היה יהודה מספיק לומר לו כל שהכין בליבו. תמיד נתקשה להמיר מחשבותיו במלים. המלים חוצצות כמו החלונות הללו של חדר־האוכל. אף־על־פי־כן, בטרם ייכנס אמנון, יאמר לו, באבריו יאמר, בתנועות גופו. ואמנון גם הפעם הזאת לא יאזין לו. כי השליח שלנו מארץ־ישראל תמיד ממהר. אולי מפני ששלוח הוא מטעם ההגנה והפלמ“ח ומטעם הישוב היהודי בארץ להציל אותנו הפליטים. נשלח אלינו לטירה זו שבצרפת כדי לאמן אותנו בקפא”פ, בקרב פנים־אל־פנים. להכין אותנו ל“באות”. כמו ששץ המדריך מתרגם. לוּ היה נועל נעליים מסומרות כמו יהודה היתה הליכתו איטית יותר. יום אחד אנעל אף אני סנדלים, קבע יהודה בליבו. אלבש מכנסיים קצרים.

“ארוחת הבוקר מוכנה.” שמע את קריאתה של קלרה. מבפנים, מעבר לחלונות קראה.

ידו של שץ נחה על כתיפו. “מאוחר. יהודה.” אמר דרך קירבה, “השעור בקפא”פ יתחיל עוד מעט."

שץ פרטיזאן. הירהר יהודה בבוז, ומחפש לו בן־ברית כנגד אמנון. כדי להשיב אליו את ליבה של קלרה. אלא שאיש אינו מבקש עוד לשמוע תורה מפי שץ. לא תורת היהדות ולא תורת הציונות. די להם באמנון. ושץ המתווך, המתרגם. הרי למד ב“תרבות” לפני המלחמה. אך שץ לא ויתר ודחק ביהודה. “ניכנס.”

“פרטיזאן עלוב.” סינן לו יהודה בבוז. “אפילו את קלרה לקח ממך!”

“לפרטיזאן אמיתי סבלנות רבה.” אמר שץ לאיטו. “ולוקח מי שלוקח אחרון. ואני מבטיח לך שלא איזה שְמֶנדריק מן הפלמ”ח יהיה האחרון!" בצעדים מהירים נכנס לחדר־האוכל. שערו שנתפרע גילה את קרחתו.

יהודה נשאר בחוץ. עדיין ממתין לשליח. מוכרח להסביר לו, שאנחנו עומדים לימינו. נלך אחריו באש ובמים. לו היה מעז ומושיט את ידו אל השליח, מחליף עמו מלים. אלא שלשונו כבדה. ואחרי אמירת שלום אינו יודע מה לומר, אפילו כשהגיע ל“קיבוץ” בסוסני רק אינפף: שמעתי שמכאן נוסעים לפלסטינה. הטיל את ילקוטו על המיטה הדו־קומתית. וישב. קלרה באה והצטדקה, שהמדריך שץ נסע העירה ועדיין לא חזר. אבל היא בתורנות היום. ויודעת שמכאן יסעו לצרפת. ומצרפת יסעו לפלסטינה. ובינתיים היא מיעצת לו לעבור למיטה אחרת. מפני שהשכן למעלה מרטיב בלילה. עמד מולה נדהם, משטף דיבורה, מיופיה הבהיר, הגויי. ועד שמצא מלים להשיב כבר הלכה לה.

דלת חדר־האוכל נפתחה פתאום ואמנון נעלם בה. שוב אחרתי, התיז את רוקו בזעם.

– ב –    🔗

הם עמדו במעגל. מקלות הקפא"פ בידיהם. ואמנון בתווך.

“שימו לב.” פתח אמנון בקול צרוד. מחליק בימינו על מקלו. “המקל הוא נשק אישי. ואצלנו בפלמ”ח אומרים במקום אישי – אשתי. כן־כן, המקל כמו אשה שלך." העביר את עיניו סביבו. מצפה לקולות צחוק, לקריאות עידוד. אך ראה סביבו ראשים מושפלים. ורגליים עירומות אדומות־כפור המנסות להתחמם תוך דישדוש על אבני־החצר. “קפא”פ," המשיך. “ראשי תיבות הם: קרב־פנים־אל־פנים. קפא”פ," חזר כמציב נקודה. 

שץ הציץ באמנון. חיך אליו בהתגרות. שאל אם לתרגם שנית “לא צריך,” חתך לו אמנון. “עוד מעט יידעו.” שרירי ידיו נשתרגו עת לפת את מקלו. העץ הנוקשה נסך בו בטחון. ראשים נתרוממו. עיניים נתלו בו. הנה הם הפליטים, אחינו המסכנים, אודים מוצלים מאש, כמו שאמר נחום המ"פ. שלושים ושניים זוגות עיניים תלויים בו. ועיני קלרה. אף כי נותנת מבטי רחמים בשץ. מתי כבר תפסיק לרחם עליו. ואם הוציא אותה מן המנזר. אז מה? ואם לימד אותה על ארץ־ישראל. אז מה? ואפילו אם היה פרטיזאן ביער. כולנו לוחמים עכשיו, קלריק, כל אחד בתורו. וכשנגיע לארץ־ישראל נהפוך אותך מיד לצברית. כמו מיכל בעין־השרון. וגם שם חדש ניתן לך: גליה. או אילה. או ניצה.

“המקל הוא נשק הגנה!” הרים את קולו. מבקש לגבור על ספקותיו, “טוב גם להתקפה!”

רוצה היה לחדול מלהסביר. להתכנס בשתיקתו. כמו הפליט הזה יהודה. לוטש אליו עיניים, ועל שץ להסתלק מפה, שייצא מתוך המעגל. וכשידבר ללא מתורגמן, כמקל אל מקל, יידעו מיד את ההבדל ביני לבין שץ. מוטקה המם־מם מג’וערה ודאי היה מלגלג ואומר, נואם חדש נולד בישראל. מרביץ ציונות במקום להרביץ במקל. אתה, מוטקה, שכחת שנחום לימד אותנו להסביר לפני המעשה. שהדברים ייכנסו גם ללב. הסברה. הצגה. תירגול.

הרוח העיפה את מגבעתו של שץ. אמנון לכד אותה בידו הפנויה. שערו הדליל של שץ נתפרע. אניצי שיבה. שץ חטף את המגבעת מידי אמנון ותחב בה את ראשו. ויהודה החביא את עיניו. מתבייש בקלונו של שץ.

“שימו לב!” פתח אמנון שוב. “מטרת השעור בקפא”פ היא קודם כל ללמד לא לפחד. מקל מונף עדיין איננו המכה עצמה. ואף למכות של מקל צריך להתרגל. איש עוד לא מת ממכת מקל!"

“שקרן!” קרא יהודה. ושץ חזר ותרגם. “אתה משקר. אמנון!”

“שקט,” ביקשה קלרה.

“שומרת על החתן שלך, מה?” סינן יהודה

“טיפש,” הסמיקה קלרה.

רגע שתק עד שמצא את המשפט הגואל: “עוד תפצעי אותו בעינייך.”

קלרה כיסתה את עיניה בעפעפיה, ובריסים רוטטים אמרה, “שכחת לשתוק, יהודה.”

“הוא לא משלנו. קלרה.”

הוא שלי," אמרה קלרה.

אמנון רמז לשץ שתפקידו נסתיים. ואחרי ששץ יצא שב והעביר את עיניו על פני החניכים. לרגע היסס אם אמנם הוא האיש הנכון במקום הנכון. כמו שנחום היה אומר. נחום אף הבטיח לו: בשעור קפא"פ תכיר את הטובים שבהם. תדאג להם, אמנון, שמור עליהם בשבילנו. בבוא היום נזדקק להם. איך אכיר אותם, נחום, אם אינני יודע אפילו את שפתם. הנה שץ. פרטיזאן. ואני חשבתי שהפרטיזאנים שותים וודקה. שרים שרים רוסיים ומתחבקים עם חבריהם. וקלרה טובה אלי כל עוד אינה יודעת על מיכל בעין־השרון. ויהודה שותק. שלום אינו אומר.

יהודה הבחין באגלי זיעה על מצחו של השליח. מדוע הוא מזיע? נתעוררה דאגה בליבו.

“היכון!” שמע פתאום קריאה. וראה את גופו הארוך והגמיש של אמנון מכווץ ודרוך לזינוק. עוד מעט ישתחרר גוף זה, חשב באימה, ויזנק עלינו. ויכה בנו כמו שם, כמו ה“קאפו” במחנה.

אך אמנון שב והזדקף. ולאיטו התחיל עובר מאחד לשני. מרגיע, מתקן את העמידה, מיַשר את זוית המקל מעל לראש. אצל קלרה השיק את מקלו אל מקלה. ויהודה עמד איתן. אולי עתה יאמר לו. דבר טוב יאמר. גופך כמו המים הצלולים, יאמר, אף ישיק את מקלו.

אמנון חזר למרכז המעגל. ידע שהמבחן הגדול הגיע. הנה תכלית קיומו בטירה הצרפתית המבודדת הזו שרק יהודה ושֵדי המקום יודעים להתמצא במבוכיה. עתה יגש למלאכה שיכולה להשתוות קצת ל“עבודה” של החבר’ה בארץ. כשפוצצו את הגשר ליד יריחו היה “תקוע בחור הנידח הזה,” כפי שקבע בליבו. ברדיו הודיעו. אותה שעה היה יושב לו כאן ומקציע מקלות קפא“פ. השבוע שוב ערכו הבריטים חיפוש בעין־השרון. את הרובים והסטנים ביקשו למצוא. אבל את הסליק¹ שאמנון הכין בקצה מטע הבננות הם לא יגלו אפילו בעזרת מגמ”קים² שלהם.

“ראש הך!” פקד. וכבר היה רץ בתוך העיגול, קרוב־קרוב אל המקלות המונפים מעל ראשי החניכים. והיה הולם מלפנים ומכה מן הצד וחובט מאחוריו. ממשיך ורץ ומקפץ לימין ולשמאל. לפנים. לאחור. חש את עצמו רקדן בלט על הבימה. מאלף חיות בזירה. מתאגרף. הך. הך. רעם המקלות המתנגשים. גיצי אש ניתזים.

– ג –    🔗

יהודה עקב בדאגה אחרי אמנון הקרב והולך. חבטות המקל נשמעו לו כפגיעות מקלו של הגרמני בגולגלות המגולחות שלהם שם. וזכר את יום השחרור. היום בו נכנס הצבא הרוסי למחנה. גרזן נמצא בידיו של יהודה. הגרזן של מרדכי הנגר שלא הספיק להשתמש בו. ויהודה היה גורר אחריו את הגרזן על פני האדמה הקפואה. צידו הקהה מכה בקרקע הקפואה כגלגלי הקרונות על פסי הרכבת. בְּחר לך את הרוצח שלך, הציע לו הקצין הרוסי. בשורה ארוכה הם עמדו שם. השומרים, המענים, הרוצחים. הגרמנים הכל־יכולים עמדו פתאום ללא קובעי־הפלדה. ללא נשק, אף ללא מגפיים. רק פנים אפלים. לא מגולחים. עיניים מתרוצצות באימה. פני אבא לנוכח ידו הכל־יכולה של הקצין הגרמני.

“קדימה” שמע את קולו של אמנון. וחש חבטה במקלו. זרם חלף בכפות ידיו.

“גוּט־גוּט!”³ קרא אמנון. ביקש לעודד אותם לצאת להתקפת נגד. וידע שה“טוב מאוד” בעברית אינו טוב עתה. על כן חזר על מלות סבתו כשהיתה מכבדת אותו בפרוסות שוקולד, “גוּט־גוּט יינגלה”.⁴

אביו של יהודה היה קורא לו דרך חיבה יינגלה. אפילו בטור הארוך לסלקציה⁵ לחש לו אביו, יינגלה יקירי, אם יצוו עלי שמאלה תתגנב אתה ימינה, ואם אני ימינה תברח אתה שמאלה. לוּ יכול היה לספר לאמנון. לו ידע שפתו. לולא התבייש. היה תופס בידיו העירומות את מקלו של אמנון ולוחש לו. אבא. אבא… אבל אמנון ממשיך וחובט והמקל כמו בידי הקאפו. איזה מהם אתה רוצה? נזכר יהודה בקצין הרוסי שליווה אותו על פני שורת הגרמנים. הזדמנות אחרונה, הוסיף פתאום הקצין באידיש. היום הם עדיין רוצחים, הצביע על הגרמנים, אבל מחר כבר יהיו שבויי מלחמה, יינגלה. ויהודה עצר לפניהם. והביט ברגליהם, וחיפש את מגפיהם השחורים. המבהיקים, הכל־יכולים. אבל רגליהם כרוכות היו בקרעי־צעיפים, כמו רגליו של יהודה. בְּחר לך את הרוצח שלך. הזמינו שוב הקצין, אחד בלבד מותר לך, נערי. כן־כן. לחש יהודה בליבו. רוצח אחד בלבד. לא אחד תמורת אבי, ואחד תמורת אמי. ואחד תמורת אחותי בלומה שהשתעלה פתאום במרתף מפני שחולה היתה באסטמה, ולא גרמני תמורת מלכה’לה אחותי ששערה הערמוני ודאי נערם בשקים הגבוהים העומדים בצריף הרחצה, ולא גרמני תמורת שמואליק אחי שלא הספיק לכתוב אפילו שורה אחת במחברתו, ולא גרמני… אחד בלבד, הזהירו הקצין בעיניו העצובות.

“בארץ־ישראל נגייס אותך מייד לפלמ”ח!" שמע את קריאתו של אמנון מפי שץ המתרגם, “המשיח מעלה יהודים לפלמ”ח!'' הוסיף שץ בלגלוג.

יהודה הביט סביבו, וראה את חבריו משליכים את מקלותיהם. נשמטים מתוך המעגל מובסים, והנה הוא נותר לבדו מול אמנון. והרי אפילו שם, מול הגרמני, לא נשא את הגרזן. כשביקש להחליט נתקל במבטו של הגרמני. אימה עמדה במבטו כבעיני אביו עת קצין הס.ס. פקד עליו ללכת שמאלה. פנים צהובות. פנים מתות כפניהם של היהודים מול ידו המושטת הכל־יכולה של קצין הס.ס. בן כמה אתה? קרא יהודה אל הגרמני. ומיד באה תשובה צווחנית, אותו קול, כמו אתמול ושלשום, ובכל הימים האינסופיים האלה. אז הצביע בידו על הגרמני שלו. והגרמני, חייל ממושמע, מיד הקיש בעקבי רגליו ופסע צַעַד אחד קדימה. ויהודה מצא את עצמו פתאום גבוה כנגד הגרמני. כי צמח פתאום וגבה אותו יום עת עמד בפני הקצין הממונה על הסלקציה. אבריו נתארכו כמו דילגו על פני שלוש שנות ילדות, והוא גדול, וחזק, ונכון לעבוד ככל אשר יצווה עליו האדון הכל־יכול, ורק לא שמאלה אדוני הכל־יכול. עד שידו של הגרמני הושטה ימינה, ויהודה היה מתרחק במהירות, עוזב מאחוריו את אביו המצליע שמאלה. שמאלה, נופל וקם בפקודת הכידון שבידי השומר הגרמני, שְׁנֶל! שנל![⁶] אף־על־פי־כן לא נשא יהודה את הגרזן. רק המשיך ועמד מול הגרמני אותה עמידה עיקשת שלמד במסדרי הבוקר לפני היציאה לעבודה, ובמסדרי הספירה בערב, ובמסדרי העונשין, והסלקציה. בגשם, בשלג, עמוד ללא הגה, ללא תנועה, מקווה שהמסדר ייגמר לפני שיפול. לא העז לדמיין לעצמו שיום אחד יעמיד כך את הגרמני כנגדו. ראש זקוף! יצרח עליו, רגליים ישרות! חסל אותו, לחש לו הקצין על אזנו. הגרמני כמו הבין את דברי הקצין היהודי והניף את ידו. אז נשמעה יריה. ופני הגרמני הביעו פליאה כשנפל על השלג. כאילו נתגלה לו הסוד שהיה שמור רק ליהודה ולחבריו. רוצה אחר? שמע כמבעד לערפל. אך גרזינו כבר נשמט מידו. גופו קרס. קום, פחדן עלוב. לא הניח לו הקצין. קום. אני אומר לך, בחר לך את הגרמני שלך!

יהודה לפת עתה בשתי ידיו את מקל הקפא"פ והסתער על גולגלתו המקורזלת של אמנון.

השליח העלה בזריזות את מקלו מעל ראשו, וקלט בהנאה את חבטות חניכו. עיניו אף עטפו בחיבה את זרועו המקועקעת במספר כחול. “שנל! שנל!” עודדו אמנון. שב וזוכר כיצד סבתו בעין־השרון היתה מזרזת אותו לבוא הביתה. “אתה שמשון הגיבור!” קרא. “שמשון!” חזר במלעיל. “קדימה. יהודה!” הנה לפניו פלמ“חניק פוטנציאלי. כמו שנחום אומר, פליט ואף־על־פי־כן פלמ”חניק. נחום הזהירו: תמצא אותם עלובים, ממורמרים, ובכל זאת תקשיב לתלונותיהם. יפה דיבר המ"פ, ורק שכח להוסיף איך ידבר עמם בלי להכיר את שפתם.

עתה מבקש היה לעודד את יהודה בקללה ערבית עסיסית, כאחת מאותן שהיו מחליפים ביניהם בשבתם ליד המדורה סביב הפינג’אן. באחת שיורדת חדרי בטן. מחממת קרביים ולב. אך כיוון שידע שיהודה לא יבין אותו התחיל שוב לקרוא: “אתה יהודה המכבי! יהודה הגיבור! גיבֶּר!” ניסה ספק באידיש. אך שוב לא היה בטוח בהשפעת קריאותיו. על כן הוסיף. “אני גרמני. דויטשה! קדימה!”

פתאום עצר יהודה. בזעם השליך את מקלו. “א־תה אמ־נון.” קרא אל השליח והביט בו בעיני אשמה. בצעדים כבדים, דוביים, התקרב אליו, גורר את נעליו המסומרות על אבני החצר. עתה העז והושיט את ידו. מוכנית נסוג אמנון מפני הזרוע המקועקעת, אך מיד חזר בו. אף טפח על כתיפו של יהודה וחיפש בליבו מלה שיאמר לו. המלה המקרבת, הגואלת, בעברית קלה, כדי שיהודה יבין ויידע. לבסוף פלט בקול מבויש, “אנחנו יחד, יהודה.”