שלמה ביקל בחלק השלישי,,שרייבער פון מיין דור" (סופרי דורי) מבקש באחת מרשימותיו בשם “די אָנהייב־יאָרן מיט איציק מאַנגער” (שנות הראשית עם א. מאנגר) לסייע לביאוגרף של מאנגר במעט זכרונות ואינפורמציה. אם גם אין באפשרותי להיות הביאוגרף של המשורר – אסתייע במעט הזכרונות.

ב־1920 ערכה העיר צ’רנוביץ ערב־זכרון רביעי לשלום עליכם. בערב זה הופיעו המנהיג הבונדאי ד“ר ברל פרידמן, איציק מאנגר בן ה־19 ושלמה ביקל שהיה מבוגר ממאנגר ב־5 שנים. האולם היה מלא מפה לפה. באותם הימים הדפיס כבר מאנגר את הבלאדות הראשונות שלו בכתב־העת “די פרייהייט” של פועלי־ציון, בעריכתו של ד”ר פייבל שטרנברג (נפטר בניו־יורק ב־1948). מספר ביקל, כי הופעתו של מאנגר היתה שקטה. דבורו נשמע בלחש. בקושי ניתן היה לשמוע את קולו, אם משום אימתא דציבורא, אם משום יחס כבוד לשלום־עליכם. אולם ביקל וד"ר פרידמן הבחינו, כי מאנגר בדברו על גבורי שלום־עליכם, שיחק בחן רב בדמותו של טאָפּעלע טוטוריטו. משחק־החן עם הילד הנפלא של שלום־עליכם היה כה בולט, עד שראו את הגבור־הילד חי, כאילו הילד בכבודו ובעצמו עומד על הבמה ומשחק את משחקו.

ממעט הזכרונות של ביקל אנו רואים את מאנגר ב־1929 בביקור בבוקרשט יחד עם רחל אוירבך, וזה לאחר שהופיע בהוצאת הספרים “שלום עליכם” לנטע רויטמן ספר הבלאדות “שטערן אויפן דאַך” (כוכבים על הגג). הצלחת הביקור היתה מלאה אהבה רבה של המוני בוקרשט אשר זרמו לאולם, כדי לראות את משוררם האהוב.

ב־17 במאי 1926 – מספר ש. ביקל, הופיע הגליון הראשון “אונדזער וועג” בעריכת יעקב שטרנברג ושלמה ביקל. כבר בגליון הראשון מופיע דו“ח מהרצאתו של יצחק מאנגר (שמו אז היה יצחק ולא איציק) ב”סטודענטן־פאַראיין י. ל. פּרץ" בנושא: שירת יידיש על פרשת הדרכים.

מענינים הם דברי מאנגר בן העשרים־וחמש על שירת יידיש באמריקה, פולין וברית־המועצות: "שירת יידיש באמריקה נושאת אתה את חותם־הדמים של המאבק הנואש בין האדם והמכונה, מאבק של צללי־אבן לגורדי־השחקים, עם חלומה של הנשמה האנושית.

בסימן מאבק זה מגלה מאני לייב את בדידותו וחסר־אונו מאחורי חלונות מוולנים, עד שכל שירתו מסתכמת ביבבה מוסיקלית בעלת ניואנסים שונים.

בסימן מאבק זה, ממריד משה לייב את ההפקרות שלו והוא יוצר את הגרוטסק הסוציאלי וזישו לנדוי את האסטטציזם שלו, את שירו שהוא כל כולו: שמחה דמיונית ושלווה דמיונית.

בסימן מאבק זה נוצרת הריצה לעצמך ול“אינזיך”; נוצרה השאיפה לשחרר את הצללים, את האינמרגוע ואת היאוש שבגוונים ובצלילים, המנמנמים בזויות הקהות של ה“אני” האמנותי.

שירת יידיש בפולין עומדת בסיסמת “מדרון־העולם־ההיסטורי”. דרכיה מופקרות ואנשי־ההלך שלה – כאַליאַסטרעס (חבורות). מפיסטו הוא הסמל – סמל הווכחנליה המיואשת. ההיסטריה הפרועה האדומה עלתה על חורבות הקטקליזם האירופאי.

שירת יידיש באמריקה ובפולין נשאה בתוכה צער אנושי עמוק. נתנה לו ביטוי באמצעות טמפרמנטים שונים מהרעד של מאני לייב עד לפתוס של האלפרין ועד לייוויק המסוגר־בקדשו־ובערמתו, ועד למולך־הכאַליאַסטרע־הפתוח ל“סעודת העניים”.

עד כאן על שירת פולין ואמריקה.

מענינות הערותיו על שירת ברית־המועצות. אין בהערותיו משום קדוש “העליה והתקומה” לשירה בארץ זו, כפי שרבים מפולין ורומניה חשבו אז.

“שירת יידיש ברוסיה צמחה בעקבי הצעידה הענקית לקראת שינוי ערכים בכל השטחים – זרקה בעוז על מאזני המחשבה היהודית־הבינלאומית את המילה “אויפקום!” התעלות. כשאני מתעסק בשירת יידיש ברוסיה ב”מעמקי" ההתעלות, המלה החדשה הקובעת, האפקים החדשים, אין אני מוצא אותה. אולי מוקדם מדי? אולי עוד לא סיפק הזמן לאורינטציה – הסערה סחררה את הראשים – הבשורה הראשונה הגדולה של “התעלות” – היא – הסערה עצמה.

אולם סערה ברחוב אין פירושה סערה באמנות, סערה היולית, פירושה עבור האמן, כחמר־חימר־היולי".

לאחר מכן חלק מאנגר את ספרות יידיש בברית־המועצות לשני שלבים: הראשונה – כאוס־ההתפוצצות, תהו־ובהו, מקום בו הפרוקלמציה שלטה. קבע כאן הרצון לשמוע את קולך אתה בנהימות־הסערה, אישור להגברת הקול מעל פני התוהו־ובוהו; השניה – החיים היהודיים ברוסיה חשו בקרקע מתחת לרגליהם, התחילה השירה לשיר “ברויט”. לחם. אם פירושו של ריחה־של־האדמה הוא רנסנס יהודי סוציאלי, אין זה אומר שהוא גם רוחני. כדי שההתעלות (אויפקום) תקיים את תפקידיה, עליו ליישר את הקו עם הרוחני־שבהתעלות. אם אבדה האמונה לדקדנץ, חייב הרנסנס להדליקו. אם אבדו דרכי הדקדנץ והשבילים הסתבכו – חייבת רוח־ההתעלות לגאול את הדרכים ולהתיר את הסבכים".

וכה מסיים המשורר הצעיר יצחק מאנגר:

“לבי סמוך ובטוח כי זה יקרה אז, כששירת יידיש בברית־המועצות תתגבר על מגמות־הזמן־ההיולית, הסועדות בה וכובשות אותה. ממרחקי־הזמן היא תצור את צורתה. מרחק־זמן פירושו – לדחות את הכלל (כלל־מענטש) מהספרות ומהיכל האמנות ופעם לתמיד לנתק את השפעת הדיקטטורה שלו”. הדברים נאמרו על ידי משורר בן עשרים וחמש.

בספרו של א. מאנגר “שטערן אויפן דאַך” (כוכבים על הגג) אנו קוראים כמה שירים ובלאדות בהם מהדהד קולה של מהפכת אוקטובר. מהפכת אוקטובר טלטלה את שירת יידיש טלטלות נועזות. הסיסמה היתה פשוטה: התקופה שייכת לנשר ולא לזמיר. החיים התרוקנו מכוחו המאגי של הזמיר. רקמה חדשה הגיעה לשירת יידיש ולא לשעה קלה. נצטבר עודף חיוני של התוף. השירה קשרה כתרים לתזמרת המחרישה אזנים. הבטחון בצדקת מארקיש־הופשטין־פפר ואחרים ניסה להרוס כל ספק, כי אכן הגיעו ימים חדשים לשירת יידיש. הספרות תקעה את יתדה בהווה הרוטט, החי. השיר הסתגל להלמות הפטיש. לתביעות של חריצות יתרה. עולם ישן עדי היסוד נחריבה. והשיר ביידיש הצטרף לכתות ההורסים עולם ישן. שירת יידיש בימי מהפכת אוקטובר ובהמשכה היתה רחוקה ממידת הצניעות והחלום.

ב“מידת הדין” קבע ברגלסון: “אין רחמים בדין המהפכה”. אחד הגבורים פיליפוב מצווה להמית ביריה… לא הוא המצווה, כי אם ה“היסטוריה”: “אצלנו מהפכה, אין אנו משחקים בבובות”. לא להתרוצץ בין רגלי המהפכה מצווה גם האדם היהודי. הצדק הגדול של המהפכה הוא הקובע. שירת יידיש ניסתה להצטרף ל“צדק ההיסטורי” של מהפכת אוקטובר. בפתוס חגיגי רצתה לשכנע כי אין משחקים בבובות.

איציק פפר השתחרר ממורשת אבות, כי על כן המורשת העיקה עליו. מת החלום. הלבנה נתלשה ממקום חיותה. אין לה יותר כל תפקיד. חיי חולין נעדרי שבת הפכו להיות סיסמת־שירתו. הנשגב והנעלה – בתוף. בהלמות הפטיש. הוא בא ודבר בגנותו של הרוח הרומנטי. של כוכבים. כי על כן הספרות היא “כח מגייס” לביצוע תפקידים. באשר גדולים הם תפקידי הדור והתקופה, חייבת השירה לשיר על קולקטיביזציה, רקונסטרוקציה של חיים ועל כל אותם הנושאים אשר כבשו אז את ברית־המועצות.

דוד הופשטין ראה את עצמו כהולך בראשוני טוריה של המהפכה “בצעד גא, אמיץ, לוהט וקר, – צעד צעד!” הוא הבטיח בפתוס דקלמטורי כי “לא נרתיע צעד”. על “תוף מתוח”, על “מצלתיים מצלצלים”, על “חצוצרה מבהקת”, על “אנקת כושל” הגיש את שירו. אמנם הבטיח – כי יצא לדרכים עם “טען מורשת” – אולם הוא ידע במעמקי לבו, – כי על כן דוד הופשטין היה משורר יהודי־עברי בכל רמ“ח ושס”ה, – כי את זרעיו טמן ליד בתים נכרים לו מעולם.

שירתו של שמואל האלקין היתה משופעת נימות לאומיות מסותרות. הרי הוא פרסם את הדרמה מתקופת התנ“ך “שולמית” ודרמה שירית “בר־כוכבא”, ורבות החרדות בשירו לנשמת העם היהודי. אולם בבכי־לבו כתב: “עוד אדע מלים אותן כל נפש מבינה” ובצעדו – התאים את צעדו לצעד דורו “הבונה” ו”המשנה סדרי עולם".

לבו של איזי כאריק היה עם המשטר, כדבריו “באגרופים בשיר אָבא”. הוא הכריז כי אין הוא מתרועע יותר עם כוכבים וכי זונח הוא את הרוחות השובבים, ושירו מסרב לשמוע המיית רוחות. הסבים מבעתי זקנים שקעו. הם עדים אחרונים לאשר היה ואיננו עוד. הוא האמין בשמחה הנוהרת העולה, וכי הוא לה צליל ראשון, “צליל־בכורה”. “לא עוד לכוף הראש, לא עוד לרכן – שקעו, שקעו אתן, עיני יגון”.

פרץ מארקיש בא עם ציורים, סמלים ודימויים חדשים. השפע הפתיע. גם בו פעמה האמונה, כי הוא משתייך ל“מדבירי הסער”, כי הוא נקרא בשיר “הפשר תת לצער ולזעקת הברואים”. הוא ניסה לחדור בשיר ל“חוקי התמורה וחכמתם” ו“את תכלית־הפסע רק לו ולחברים ניתן דעת והבן”. אם גם – כבר בראשית מהפכת אוקטובר – בשירו “קרוינשטאַט” חזה את סופו על אדמת ברית המועצות: “ידעתי, כי אני אכּל!, לא ימלט אחוז־הלהבות ועובר־ארח לא יבוא”. אכן, כדבריו: “מוצא־מבוך סבוך!”

עזרא פינינברג – ליריקן, הנושא עמו מורשת תרבות יהודית והווי עממי, – האמין כי ינתן לו לשחק בחוף החולי של הים ולבבו יהיה מזהר, וגופו יהיה זיוי, והוא יתרום את תרומתו לששת הימים של לידת עולם חדש.

את ריגושי סערת אוקטובר אנו מוצאים בשירת לייב קויטקו. את עברו בקש לשכוח. הנימה העממית של שירו טושטשה עקב מגמותיה של השירה בימי מהפכת אוקטובר.

אהרון קושנירוב היה נתון בימי המהפכה במצוקות נפש יהודיות נסתרות. החולין חתם את השבת. ניגון של אבא כורסם. הקשיב לקולות של “מעפל. מצהל. מקהל של צעדים כבדים איתנים”.

מקרוב־רחוק עמד משורר דגול – בן־ברית לאחיו איציק מאנגר בשיר העממי משה קולבאק. הוא ניסה לראות את חצרו של ר' זלמלה, את מוצאו. עוד האמין ר' זלמלה, כי אחרי מאה שנה לא ישכחו אותו ועל כל פנים – הבנים שלו יקפידו באמירת קדיש. עומד מ. קולבאק ובדמעה יהודית בעין, בהומור־טראגי כובש, רואה כיצד המשטר החדש מכרסם את קירות הבית וכיצד הבנייה הסוציאליסטית מחסלת את שרידי העבר. חצרו של ר' זלמלה שוקעת, ואין המשורר פטור מראייה יהודית, ועל כן – הנה לכם גבור צאלקה אשר בלבו רוטטת חיבה עמוקה מיסתורית למקורות יידיש ותרבותה, מתייחד עם גווילין עתיקים של “צאינה וראינה” ואהבתו לאשה אינה מתמצית בנוסח הפשטני של גבורי האלקטריפיקציה ובוני התעשיה.

מ. קולבאק ראה גם את חרושת־החלומות של גבוריו. חלומות שנדרסו במגפו של המשטר החדש.

המשורר קולבאק נסחב לפאתוס המהפכה, על אף יסוד הנסתר שבו, על אף האי־ריאלי שבחלומותיו השיריים, על אף המוטיבים המשיחיים היהודים הבוקעים מהדראמות שלו.

שירת אוקטובר פגעה לתקופה קצרה גם באיציק מאנגר. בספרו “שטערן אויפן דאַך” (כוכבים על הגג) כתב:

געבורט, געבורט! ס’ליגט די וועלט אין קראַמפן.

פלאַטערן פאָנען, זעונגען, סיגנאַלן.

וועגן קרייצן זיך, באַיאָנעטן בליצן, האָרנס שאַלן,

פּלאַנעטן פיבערן, אַיעדער ווילן איז אַ באַיאָנעט.

און דו, באַלאַדן־שפּינער, שאָטן־וועבער, דו פּאָעט –

זוך דיר דיין פאָן אַרויס צווישן אַלע פאָנען.

(לידה! לידה! תבל נתונה במכאובים. דגלים, חזיונות, סיגנלים מתבדרים. דרכים מצטלבות, כל רצון – כידון הוא. ואתה רוקם־בלאדות, אורג־צללים, אתה משורר, חפש אתה את דגלך בין כל הדגלים).

נוצרה “אָקטאָבער באַלאַדע” ובה:

רוסלאַנד פיבערט אויס אַ פרילינג,

קומט אַרויס דעם פרילינג הערן!

אמת, ס’פאַלן געלע בלעטער,

אָבער ס’גליען רויטע שטערן.

(אביב קודחת רוסיה, בואו להקשיב לאביב. אמנם, נושרים עלים צהובים, אולם צומחים כוכבים אדומים).

המשורר אשר בהמשך יצירתו בחר את צבע הכחול, התעכב רגע קט על יד כוכבים אדומים. הדברים הלמו את ילדי רוחו של הזמן. הוא לא היה בן־חורין שלא להתעכב על יד השביל האדום. אף הוא נתפס לשעה קלה לדגלים המתבדרים, לשלהבת האדומה.

אַהער! אַהער! ס’ברענען אַלע תפיסות, פלאַמען.

פאַרלוירענע קינדער פונעם דור, צו אונדז אַהער!

(לכאן! לכאן! כל בתי הסוהר אחוזים באש, להבות. ילדים אבודים של הדור, אלינו, לכאן).

יש בדברים אלה משום השפעת מארקיש, יין־שכרון של אוקטובר עבר גם את איציק מאנגר. אולם אנו חייבים להקשיב ל“בלאדת־אוקטובר” ולקרוא בין שורותיה, לראות: כיצד נחלץ המשורר משכרונה של מהפכת אוקטובר. נאמנה עלינו עדותו בבלאדה זו:

רויטע שטערן זענען חלום,

געלע בלעטער זענען וואָר,

האָסט מיין ווייסע באָרד דערשראָקן,

גיי צו אַלדי שוואַרצע יאָר.

(כוכבים אדומים הם חלום. עלים צהובים – מציאות היא. את זקני הלבן הפחדת. לך לכל הרוחות).

הזקנים הלבנים של הסבים הזהירו את המשורר: הנה עולה עלינו הכורת. אל תכרע ברך בפני אלילים זרים. אל תסגיר לשירי־התוף את העינים המיוגנות של הסבים שלך.

אין דער שוואַרצער טונקלער חורבה

ציטערט אויף אַ באָרד אַ וויסע:

רויטע שטערן, זאָגסטו, בליען,

גיי, דו, שקרן, ס’איז אַ מעשה.

(בחורבה השחורה האפלולית, רוטט זקן לבן: אתה אומר, כי כוכבים אדומים פורחים. לך מכאן, שקרן, בדיה היא).

וכך ניצל שירו. הוא התבונן בתוי־פניה של מהפכת אוקטובר וכחברו קולבאק הוריד דמעה על גורל זקני־סבים־לבנים. על מורשת. ניטל ממנו הבטחון, כי אכן לדגל זה הוא חייב להצטרף. נתקע בלבו סימן שאלה. בדיה. נראה היה למשורר היהודי, רוקם הבלאדות ואורג־הצלילים, כי הזמר איננו עולה בסולם אחד עם נהימת נפשו היהודית.

פתח ואמר:

איצט בין איך אַליין. און די נאַכט איז מיט מיר.

(עתה אני לבדי והלילה אתי).

יחוד – לשם חשבון נפש. נחבא בחדרו, כדי לחזור לעינים היהודיות היוקדות, לבעל־שם־טוב, לאליהו הנביא, לדמויות הקרובות שלו, לשה האובד, לעקדה, לחיוך־העצוב של גבוריו, לפתגמי־החכמים, לרחוב היהודי.

הוא הפליג מבלאדות־אוקטובר לשיר המזמור הפשוט “שללב הוא קרוב ומרגש”; הוא הפליג לבלאדה על נרות השבת; כי על כן לא רצה ולא יכול היה המשורר לבייש את נרות־הזהב של אמו.

הרי כך אומר טוביה של שלום־עליכם: מסורת. מורשת.