רקע
ישראל חיים בילצקי
שירי־עם, אגדה, פולקלור

במחקרו על אגדת פאוסט כתב היינריך היינה:

“אברהם הוליד את יצחק, יצחק הוליד את יעקב, ויעקב הוליד את יהודה, אשר ממנו לא יסור שבט המלכות עד עולם. בספרות כמו בחיים לכל בן יש אב שאמנם לא תמיד הבן מכירו, ואף יש שהוא רוצה לכחש בו” –

שיר העם, האגדה, הפולקלור הם אבות גדולים לבני הספרות, אם גם יש והבנים מתכחשים לאבותיהם.

שיר־העם מגלה את כל מכמני העם. את הנגלה והנסתר. את הנשמה השמחה והעצובה של היחיד ושל הכלל. על כל הפחד – והתקוות. הוא מספר על החיים ועל החדלון, על הזעק והדממה. שיר־העם מתבונן בדרכי העם, במעט־אושרו, ביושרו; בדרכים הסלולות ע“י הרבים והכבושות ע”י היחיד ומזוקק בכור המצרף של הנפש היהודית הוא אומר זמירות. רבות רבות הן סגולותיו הרוחניות והן בוהקות ומאירות ומזומנים לו חיי עולמים. הוד מלכות נסוך בשיר העם. עתרת־חיים יש בו. הוא מעיין מפכה. קולו בוקע ממרתפים ומאולמי־רווחה. הוא נוגע במופלא ובסוד. יש והוא שקוע במחשבות כפילוסוף, ויש – ועל דרך הפשט הוא פותר בעיות סבוכות. הוא ספור מעשה במלוא הריכוז, ועד כלות הנפש הוא מקשיב לניגון. עץ־חיים ועליו צמחו אמיתות־החיים. כי הרי הוא צלילה לחיק נבכי־הנבכים, שותה מכל מעינות החכמה, זורע אור ועצב. יש והוא רוח טובה מחיה, ויש והוא פיוט שאינו מנחם, מלא צלילים, תמצית חיוניותה של העדה היהודית.

שיר־העם, הריהו החומה הבצורה של האני השירי של מאנגר. הדמעה התקועה בשיר העממי יש בה יופי וחן ואצילות ופנימיותה קורנת באור שבעת הימים. נפשו של היחיד יצאה אליה ונפשו של הצבור צרורה בו. מקום כבוד נתייחד לו בשירה.

כדמעה – כן הצחוק והשעשוע. השיר העממי תפור מקרעי־אסונות, שמחות־חיים, אמירה שנונה, מכתם; הוא בא לזרוע יופי וציווה על המשורר תפקיד מכובד: “וווּ די שיינקייט ווישט די טרערן אָפּ פון אַלע צערן” (מקום בו היופי מוחה את הדמעות מעל כל צער). השיר העממי בעולם היהודי נברא בכפל דמות: אלהי הדמעה ובת־השחוק. עין אחת זלגה דמעה, עין שניה נצרה את האור הזורח. כזה היה טוביה הגדול שלנו. כאלה היו גבורי שלום־עליכם. כזה הוא שירו של איציק מאנגר.

אגדה מצרית אומרת: העולם נברא בבת־צחוקו של אלוהים. ששת ימי הבריאה שש בנות־צחוק, כיוון שחייך הבורא בפעם שביעית ירדה תוגה ללבו, זלגה דמעה מעיניו. מן הדמעה האלוהית נוצרה נשמת האדם.

מן הדמעה ובת־השחוק – שני המוטיבים של השיר העממי – נוצר שירו של א. מאנגר.

אנחנו פותחים קובץ של שירי עם וכל התמורות והגלגולים של האדם היהודי לפנינו. מסה יפה בנושא השיר העממי העלה המשורר ב. י. ביאַלוסטוצקי.

מתגעגע האדם היהודי למשיח, – געגועים אלה בתוך שירי העם הם גנוזים. הם מפענחים את סוד־הכיסופים, את טעמם ולפנינו ספר־חיים, דמיון ומציאות בכל הקשור למשיח. האדם היהודי איננו בודד בעולם, הרי שיר־העם מבטיח לו כי את היין המשומר נשתה, ואת שור הבר נאכל, ודוד המלך ינגן לפנינו ומשה רבנו יאמר תורה ושלמה המלך יעניק מלוא חפניים מחכמתו, ומרים הנביאה תרקד לפניו. ששון ושמחה. מה לי דאגות ומה לי צרות כשמחכה לי עתיד כזה. ומה זה חשוב, אם כל זה יתרחש בבוא המשיח. הרי פעמיו כבר קרבים לשערי ירושלים.

געגועי האדם היהודי למשיח אינם ניתנים להכלל בתחומים מוגדרים. הרשות – היא כולה חלום. כולה דמיון. חיים הצומחים ועולים במעמקי־הלב, הם מתרחשים מחוץ לתחומי השכל וההגיון. אבל הם בונים את עולמו. השחקים מתגבהים, נמתחים, כי על כן חיותו של השיר העממי על המשיח יצאה ממעגלי העשיה לתחומי האצילות, התיקון.

הבדחן היהודי שאל לפשר החיים, לפשרם של חיי המשפחה, לנושאים היום־יומיים המביאים את הדאגות הביתה למחרת החופה – ובמלים שאין הליטוש והחיטוב שולט בהן, נשמעה התפילה החרישית: מזל טוב. גאָט זאָל זיי זיין ממלא. (מי יתן וא' ימלא את החסר). הרי יודע הבדחן כי העושר איננו מחכה בבית, רוצה הוא להרגיע, לנחם והוא שם את מבטחו בקב"ה. ומי כמוהו – עוזר לדל, לעני.

על יד השמחה הגדולה, החזיק השיר העממי את האדם היהודי גם בגבולי העצב והוא השכיל בדברים פשוטים להסביר לו, כי אי־פעם נגמרת טוויית חוט־החיים, וכי צריך לעזוב את המערכה וירדו הדברים נוקבים עד חדרי בטן:

גאָלד און זילבער לאָזט מען שטיין,

אַז מ’רופט צום משפּט מוז מען גיין.

(זהב וכסף משאירים, כשקוראים למשפט מוכרחים ללכת).

באו הדברים לאמור גם לעשיר: אל תתנשא. כל השתות נהרסות. כל הבנינים מתפוררים. גם בנין־הגוף. הכלים נשברים ותם המשחק. ועליך – לרשום את הדברים. לרשום – ללא רוגז. ללא ריתחה. אתה תתבקש לישיבה של מעלה, אתה והעני. על כן: מוסר ההשכל. וד"ל.

האדם היהודי חי בסביבה עויינת. עכומית. היא נסכה בו אימה. היא הסתכלה עליו בעינים רצחניות ורבו החרדות. הכל נשם איבה. שנאה. רבו השריטות בלב. רבו החבלות. מ“זיו אורו” של הגוי לא נהנה האדם היהודי1. אולם לשיר העממי לעולם אין מחסור בעדוד, במתן טעם לחיים היהודיים. כי צא וראה: מה בין אלהינו לאלהיהם: “אַ ליימענעם גאָט האָבן זיי”, “האלוהים שלהם הוא מחימר”. ע"כ: מה הפחד? בשיר זה נתקפל עולם ומלואו. בית הכנסת שלי הקטן הוא רם ונישא מול הכנסיה שלהם החובקת מרומים. בצבור הדל שלי יש יותר עושר מכל ארמנותיו של הגוי. כמה סגולות יקרות בחיי הד' אמות שלי. באלהינו שמנו מבטחינו. ושלהם? – – השיר העממי לימד תורה. הלכות דרך־ארץ. אמר לו דברים ברורים: אין להתבייש בעוני, וכי על האדם היהודי המסודר בביתו לכבד את בני־ביתו העניים: “אָרעם איז ניט גוט, אָרעם איז ניט גוט, לאָמיר זיך ניט שעמען מיט אונדזער אייגן בלוט” (לא נאה העניות, לא נאה, אל־נא נתבייש בבני־ביתנו הקרובים). השיר העממי תבע ליטול את עוקץ הגאווה העצמית, התנשאות, היוהרה היתרה. הוא טבע – רקמת־חיים יותר עדינה ואצילה, שתהא למופת, למקור ברכה.

אזנו של השיר העממי היתה קשובה לכל הליכות־החיים של העדה היהודית. העין השיגה את מלוא דמותה. היא יצקה מים על ידיה ברחוב ובבית־הכנסת. השיר העממי עשה את זה על פי דרכו: בחן. בעצב מיוחד. כל עיקרו היה להעלות את היום־יום לדרגת אגדה יפה. העולם היהודי הוא בחזקת “צדיק יסוד עולם”. גם כשהאירוניה טבעה את המטבע שלה. גם כשהסטירה הצליפה. הוא נמשך לעולם אצילי, יפה, אשר פירושו: להרבות ערכים, להפרות את היום־יום בניגון עילאי.

זה כוחו של השיר העממי. מעין עידוד לעניים ולנפחדים.

השירה האמנותית ביידיש צברה את הערכים של השיר העממי והביאה מעשרו לצקלונה בחכמה חריפה, באהבה והיא פתחה לפנינו על דרך השיר העממי שערים נעלמים, עולמות עליונים ותחתונים, היכלים, דרכים רחבות ושבילי־סתרים והחזירה אותנו להיכל הכיסופים.

מאנגר לא היה הראשון שהכניס את הבלאדה לשירת יידיש. קדמו לו: י. ל. פּרץ, א. ליסין, יהואש – אולם מאנגר העלה את הז’אנר הזה בספרות יידיש לדרגת אמנות עילאית. הוא יצר סוג מיוחד של בלאדה לא רק לפי האלמנט הספורי, כפי שעשו פּרץ וליסין, אלא לפי ההגיון והסגנון הספציפי היהודי, לפי המטפוריקה היהודית המיוחדת, העמוסה פולקלור יהודי וטעונה באלמנט של שיר־עם יהודי.

איציק מאנגר ומשה קולבאק הם נסיכי השירה העממית האמנותית. הם נשאו את סוד חינו של שיר העם, הם יצקו את העממי והמודרני יציקה אחת.

בתוך חביון נפשו של מ. קולבאק רטטו צלילים של אור. השירים לעני – הפכו להיות עדי המלך להמשך שירי העוני והדלות של הטרובדורים והבדחנים היהודיים למיניהם. איש הל“ו לקולבאק “הקים לו צריפון ונותר לבדו. בעשבים התפרנס, בחרוב ובצנון ומים שתה מכדו” – והמשורר הלך בעקבי הצריפון ורקם את ניגנו בהם נבלעו חיים מופלאים של איש ל”ו. ובדיוק, כפי שמסופר בשיר העממי, בתוך תיבת הבדידות, להכעיס מלוא עולם, הוא שרק ניגונים והפליג למרחקים, להרהורים פילוסופיים, למראות־חיים מרובות ושונות, על אף העצב הדק אשר בתוכו היה מקונן.

תפילה לעני כי יעטוף ולפני אדני ישפך לבו. ובתפילה – על אף הכל הוא ראה את העצב העמוק של החיים ואת ההעזה והוא התרפק על “שדות כוכבים רוחשים ונוגהים”, – כי על כן הכוכב הוא בן לווייה מתמיד בשיר העממי.

בוילנה ישב המשורר והקשיב לקול ההיולי של יידיש. לא רק שואב המים, הדמות היפה והאצילה של השיר העממי, עמד קופא מקור, מופשל־זקנקן, וסופר הכוכבים – אתו עמד מ. קולבאק, ממשיכו של שיר־העם בדרך־החיים של השיר העממי האמנותי.

איציק מאנגר – כולו התרפקות והמשך של השיר העממי. – – הוא חי בשירו חיי נצחים. רוחו נכתבת במשפטים קצובים בצפורן נשמתו של העם. הוא המשך הדמעה – והיגונות שלו. הוא כיסופים – וכל אבן מקירות־שירו זועקת: אני – המשכו של נועם השיר העממי. מנגינתו – מנגינתי. “צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי”.

בשירו של מאנגר מנצח טווס הזהב את הסוסים, הנשרים של פראנץ־יוזף. הוא זריז מכל הסוסים. הוא מקדים את כולם. אולם בנצחונו הוא מסרב לקבל את הצלב הקטן והזהב שפראנץ־יוזף מוכן לתת לו תמורת הפסד־סוסיו. טווס הזהב אינו מחבב שום צלב, ואפילו עשוי הוא מפז. הירושה הגדולה של השיר העממי ציותה עליו לא לקבל כל תמורה בצלב. תמורה אחרת, בעקבי ירושה זו, מבקש טווס הזהב:


אַז איך די גאָלדענע פּאַווע

מעג פליען איבערן לאַנד

און טראָגן די ליבע גרוסן

פריי פון קאַנט צו קאַנט.

(שאני טווס־הזהב / רשאי בארץ לעוף / וברכות של אוהבים / לשאת מישוב לישוב. – תרגם: ב. טנא).

שליחות זו היא בהתאם לשיר העממי שקדם לשירת מאנגר.

לקיסר אין כל ברירה. הוא נכנע. הוא חותם על הנייר כמצוות טווס הזהב. אילו טווס הזהב היה מקבל את נדבת־הצלב, היה בוגד ברוחו של השיר העממי היהודי, היה מסלף את מהותו, מעוות את ישרו ומשפיל את דמותו.

מה יקר לו למאנגר ניגון־העריסה, אשר כל החן והיופי של האם היהודיה היה שפוך עליו. הוא חי חיי עולמים מעל ערישתו של התינוק. כל הצימוקים והשקדים, לימוד התורה וההבטחות והצפיות המחכות בתוך תוכו של זמר זה. עד כלות הנפש זמזמה האם היהודיה את הניגון הזה. הוא היה עד מלך, – על מה מבקשת אם יהודיה מילדה בהמשך חייו? כל נקודות־החן צמחו מהמלים הפשוטות, הלבביות; כל אור החיים היה כלול בו ותפילה שקטה, דוממת: לבל יכבו את האור הזה.

אבי התיאטר היהודי גולדפאדן רשם באותיות־זהב: “ראָזשינקעס מיט מאַנדלען”, “שלאָף־זשע, שלאָף מיין שרה’לע”. עם תום הצגת האופרטה “שולמית” ו“עקדת יצחק” המה הרחוב היהודי מהשירים האלה.

הוסיף מאנגר שורות משלו:


דאָס וואַך־ליד איז וווּנדערלעך שיין,

לערן דאָס שלאָפליד פאַרשטיין

איבער דעם וואַך און שלאָפליד,

גרויסט זיך בלויז גאָט אַליין.


ווען די ערד וועט געפינען דאָס שלאָפליד

וואָס זאָל פאַרוויגן גאָט אַליין,

וועט אויסגעלייזט ווערן דער טרויער

און אַלצדינג וועט ווערן שיין –

ונאמר אמן.


(יפה נפלא הוא שיר של שחר, – / שיר הערשׂ למד וּבין / בשיר־השחר והערש / יתברך רק אלוהים. / והארץ כי תמצא שיר־ערש את האלהים בו לישן / גאולה תהי אז ליגון / והכל יהי מלא אז חן / ונאמר אמן. – תרגם: מ. בסוק).

משיר ערש לתינוק – עד לשיר ערש לאלוהים – המרחקים קטנים. המשורר הרחיב את האפקים בתוספת מגע עם האלוהים. הוא נטל עמו את שיר הערש של האם לספירות של כיסופים גדולים. המשורר הזעיק תגבורת לאמא. לשיר הערש. שיר הערש מעורה ומחובר לרצונות גדולים. לשחקים. למציאות עליונה. לחלומות וחזיונות. ב“שיר המוסר” מאנגר הוא אב ההשלמה לשקדים, לצימוקים, לתורה. לבניית גשר בין תינוק יהודי לבין א'. עולם גדול בקש המשורר לבנות והוא בנה אותו ברוח השיר העממי שקסמו וחינו בו והוא פתוח לקולות חדשים. שלום־עליכם בא והזכיר למאנגר את שיר הערש שלו “שלאָף מיין קינד, מיין טרייסט, מיין שיינער, / שלאָף מיין זונעניו, / שלאָף מיין קרוין, מיין קדיש איינער, / ליולינקע ליו־ליו”.

(ישן ילדי, נחמתי, יפה לשלי / ישן בני הקט / ישן עטרת שלי, קדישי, ליולינקע־ליו־ליו).

מארק מארקוביץ ווארשאווסקי הזכיר לו כי בספרו “יידישע פאָלקס־לידער” מצויות שורות של שיר:

“לערן יינגעלע מיט גרויס חשק, / וועסטו וויסן ווי אַ יידעלע צו זיין, / האָב ניט אין זינען קיין אַנדער עסק / און קוק אין סידורל אַריין” (למד ילד בחשק רב, תדע אז כיצד להיות יהודי. אל תהרהר בעסק אחר, לסידורל שים עינך).

וכן הזכיר לו את שירו: דער אַלף־בית.

"אויפן פּריפּעטשיק ברענט אַ פייערל

און אין שטוב איז הייס,

און דער רבי לערנט קליינע קינדערלעך,

דעם אַלף־בית.


זעט־זשע, קינדערלעך, געדענקט־זשע טייערע,

וואָס איר לערנט דאָ;

זאָגט־זשע נאָך אַ מאָל און טאַקע נאָך אַ מאַל:

קמץ אַלף – אָ".

(חדר קטן צר וחמים / ועל הכירה אש / שם הרבי עם תלמידיו / לומד אלף בית. – / את תורתי ילדי חמד שמעו, למדו נא… / אמרו יחד, כלכם יחד, קמץ אלף – א…).

כי הרי כך מסיים א. מאנגר את דמותו השירית של מארק מארקוביץ וורשבסקי: “ורק שלום עליכם, ראה את כנפי הדוכיפית הזאת, שנתרפרפו לפתע פתאום בחלל אוירו של החדר, ומעל לראשו של מארק מארקוביץ ווארשאווסקי נצטיירה בבהירות דמותו של הגדי הלבן והצח, סמל השיר העממי בישראל”.

אהבה מיוחדת מוכיח בעל הדמויות הקרובות למרדכי מארק וורשבסקי, עורך־דין לפי מקצועו אשר חיבר שירים ברוח עממית עם מנגינותיהם. מארק וורשבסקי פרסם את דבריו בדפוס, רק לאחר ששלום עליכם עמד על סגולתם ולאחר שהכיר מקרוב את מחברם. שלום עליכם הקדים הקדמה לקובץ השירים והוא נפוץ מהרה בכל תפוצות ישראל הדוברות יידיש. אף ח. נ. ביאליק היה ממוקירי שירת וורשבסקי. השירים: “אלף בית”, “אגרת לאמריקה”, “שרה ורבקה”, “חתונת הזהב”, “סבא וסבתא”, “שיר הלחם” נעשו במשך הזמן לשירי עם אמיתיים.

בהקדמתו למהדורה הראשונה של שירי וורשבסקי כותב שלום עליכם בין השאר:

“כדי להבין בדיוק את שירי וורשבסקי, יש הכרח לשמעם בזמירתם. אין אלה פזמונות סתם, מעשי חרזנות, אלא שירים ממש, שירים לעם; אלה הם שירים, שבהם משתקפים כבתוך מים צלולים, כל חיי ישראל בששונם וביגונם, צרות ישראל, דלות ישראל, דמעות ישראל… שירי וורשבסקי אינם קינות, שירי מספד בעלמא. אדרבא, רובם דווקא שירי שמחה. שירי חיים. שגם אם תחילתם בעצבות, בנעימת תוגה, סופם בצחוק… אך אוי ואבוי לצחוק הזה! גם בצחוק הזה אתה שומע קול בכי, גם בצחוק יש דמעות… גבורי וורשבסקי אינם מחבבים תלונות. ברובם הם אביוני אדם, דלים עליזים. ברובם בעלי בטחון, מאמינים באלוהים ומקבלים באהבה את כל הצרות הבאות עליהם אם מידי אדם, אם מידי קרובים ואם מידי רחוקים… רק לעתים רחוקות מתפרץ מלבם קול בכי. גם בעת צרה אינם מטיחים כלפי שמיא, והם מצדיקים את הדין. גבורו של וורשבסקי מסיח את לבו ומתנחם בכך, שבעבר היו צרות גדולות הרבה יותר, ואין הוא נוטר איבה ורוגז לשונאיו. גבורו של וורשבסקי מאמין, כי לאחר ליל־מחשכים ארוך תזרח שמש ציון”.

מוסיף שלום עליכם ואומר: “ומה סגולתם הנוספת של שירי וורשבסקי? שהם כתובים בלשון יהודית פשוטה, אין בהם מלאכה, והיא שירה אמיתית. אין בהם סלסול מרובה, אינם,מגורמנים'. שירי עם אמיתיים הם אלה. בלשון מדוברת בסביבתנו בווהלין”.

מה, על כן, הפלא שמאנגר כשלום עליכם ראה בטרובאדור עממי זה, ששיריו “משקפים כל חיי ישראל בששונם וביגונם, צרות ישראל, דלות ישראל, דמעות ישראל”, את כנפי דוכיפת הזהב, את הגדי הלבן והצח, סמל השיר העממי בישראל.

איציק מאנגר ראה במרדכי מארק וורשבסקי – או כפי שהוא כותב: מארק מארקוביץ ווארשאווסקי – משורר עממי זקוף וגא, מיוחס בן מיוחס, המאדיר אורה של השירה, המנצנץ ומבריק כששים רבוא אבנים טובות ומרגליות.

כי ע"כ השיר העממי של מארק וורשבסקי הכיל את חינה של המילה ביידיש. הביטוי היה טבעי. השיר היה כעין סיפור אשר ניתן לספר אותו. וורשבסקי שר הימנון למשפחה היהודית אשר הגביע הוא סמלה: “טייערע מלכה, / געזונט זאָלסטו זיין! / גיס אָן דעם בעכער / דעם בעכער מיט וויין”. (מלכה יקרה, תהיי לי בריאה, מזגי־נא בכוס, בכוס את היין). הביטוי: “געזונט זאָלסטו זיין” דבר אל לבו של הקורא היהודי, כי הוא ענה לנשמתו היהודית, לארח דבורו.

הסבא מנדלי כתב את הפואימה שלו “יודל” בחרוזים לפני וורשבסקי. הוא ניסה לצקת בחרוזים את כל טענותיו נגד האדם היהודי. הקורא ראה בחרוזי מנדלי עבודה, הישג של חרוז, אבל לא יצירה, כי על כן החרוזים חסרו את הלבוש המוזיקלי והפואימה “יודל” לא השיגה את הפופולריות של שירי וורשבסקי.

שיר החד־גדיא לאיציק מאנגר הוא כולו מצוי תחת גג־ביתו של השיר העממי. כיצד לא יזמר המשורר על הגדי שנעלם, ששוחרר על ידו? – והרי עוול נעשה לו, והרי זו הירושה של שיר־העם: בכל מקום שקיים עוול – עזור. תושיט יד. תהיה שותף. אל תעמוד מרחוק. על דרך הפשט – ולא על דרך הרמז, ולא על דרך הסמל, ולא על דרך הסוד. מאנגר בא אל הגדי באמונה שלמה, כי האדם היהודי במאה העשרים עוד זקוק לו. כי חייו עוד שלובים בגורלו. ועל כן צריך להקדיש לו פרקי־פיוט. הגדי הוליד שירים יפים המצטרפים להשגיו של המשורר, כי על כן העניק למוטיב זה מגדולתו ויכולתו.

בבלאדה על שחיטות אוקראינה של 1919 כותב מאנגר:


אונטער יאַנקעלעס וויגעלע

ליגט געקוילעט דאָס גאָלדן ציגעלע

(מתחת לעריסתו של יאנקעלע שוכב שחוט גדי הזהב).

פרפרזה של השיר העממי:

אונטער יאַנקעלעס וויגעלע

שטייט אַ גאָלדן ציגעלע –

בתוספת מלה אחת – ומה גדול השוני. מה שונה האתמוספירה של השיר, ומה שונה מעמדו של הגדי. שתי שורות של שיר עממי הופכות להיות עמוסות גורל מרטירולוגי של עם.

השיר העממי – נוסח ראשון – עומד בסימן החלום היפה. חלום אשר חי את חייו המלאים בדמותו של הגדי. בענוות־חן עומד הגדי מתחת לערשו של התינוק. הוא עומד ברשות עצמו וברשות החלום הנרקם ע"י התינוק. חייו יפים ונעלים. צמד החמד: הגדי והילד. בנוסח מאנגר: חרדה. אימה. מזבח. קרבן. חיים שנגדעו באיבם. הצחוק ניטל מהסמל. הדעת נטרפת. שומר־ערשו־של־הילד־היהודי שחוט. נעקר הסמל ממסלול־החיים. בכיו של המשורר מלווה את השינוי העצוב של שיר־העם הידוע.

הנה שיר “עקדת איציק”. השיר על סמלו הגלוי עונה לעקדת יצחק. באמצעות השם “עקדת איציק” פותח המשורר היקפים רחבים היסטוריים למושג העקדה. תוכן חדש יצוק בו. ההיסטורי הופך להיות קרוב. לא רק עקדת יצחק הידועה לנו והמלווה אותנו לאורך כל הדורות; לא רק אבא מוביל את הבן לעקדה בשם אמונה בא', אלא – חוויית העקדה נקשרת לחייו הפרטיים של המשורר, לעקדתם של כל האיציקים, אם הם בחזקת כלל או בחזקת יחיד. בשיר הזה הולך ומתרחב הסמל ההיסטורי תוך שזירת סמלים ריאליים, קונקרטיים, יום־יומיים.


זאָגט דער זיידע: איציק געדענקסט –

צוריק מיט אַזויפיל יאָרן –

ווען ס’האָט זיך דער מלאך צו אונדז אַנטפּלעקט

און דו ביסט ניצול געוואָרן.

(אומר הסב: איציק, התזכור – / לפני שנים רבות בלי די, / כיצד לעינינו נגלה המלאך / ואתה נצלת אזי? – תרגם: ב. טנא).

אולם בקפולי הימים הקדומים ההם נחבאת חרדה של ימינו אלה. החרדה של האיציקים. יתמות ושכול שפוכים על פניהם. הם מהלכים בעולם אפל והעקדה מאיימת. לא עקדת אב בשם אמונה בא‘. עקדה מסוג אחר. הרי א’ התחרט. המלאך לא נגלה. אימת האיציקים גדולה היא והמחאה נגד האל הזקן שהתחרט בימינו אלה פורצת מלבו של הסבא המוביל אותו על מהמורות, על פני ערים וכפרים: “איך דאַרף נישט זיין גנאָד” (אינני זקוק לחסדו). ממשיך המשורר ללכת בדרכו – והחרדה של האיציקים קורעת לב.

ואל הבדחן היהודי שכה הפליא בחרוזיו, בליצנותו, בפקחותו – פנתה הבלאדה של מאנגר.

הרשלה האוסטרופולי בחצרו של הרבי ר' ברוכ’ל במדז’יבוש זכה ב“דמויות הקרובות” לאהבה ולהערכה. הוא הלץ אשר נשתל בחצרו של רבי בעל מרה־שחורה, כעסן ובעל גאווה גדול, נכד בעש"ט, מנסה להביא מצחוקו, משמחת־החיים לר' ברוכ’ל. אין הרבי יכול לסלוח לו את הליצנות שהוא חומד כנגדו. שני עולמות בחצר אחד. ולא רק נגד הרבי חומד לצון הרשלה. הוא נציגן של השכבות העממיות העניות. כל עיקרו של הרשלה – ראיית החיים מבעד לאספקלריה של הבדיחה המפרקת עצבות, של מעלל המשכיל להחדיר קצת שמחה בסימטא האפלה. דבור־דבור וכוונה בצדו. הוא מטיח ללא כל מורא כלל נגד הגבאים, מלגלג עליהם ובלגלוג־פיוסו של האדם החכם הרואה את העולם האנושי באהבה וברחמים.

נוגע עד הלב תיאורו של מאנגר את הלווייתו של הרשלה אוסטרופולי. כל עניי מדז’יבוש הלכו אחרי המיטה. בדרך היו הבריות מספרים זה לזה מילי דבדיחותא וחידודין של הרשלה האוסטרופולי ו“העולם” צחקו. לווייה עליזה היתה זו, העליזה ביותר מאז היות מדז’יבוש עיר ואם בישראל. מוסיף מאנגר ואומר: “אך בשעה שעמד בנו הבכור של הרשלה ואמר קדיש על פי הקבר, הרגישו כולם, שהעשב העולה על הקברים שרוי בעצבות”, “כן, האילנות עתיקי הימים שבשדה רשרשו בחשאי וסיפרו זה לזה:…היה היה יהודי עני ואביון, ושמו הרשלה האוסטרופולי, ובמהתלותיו שחמד כלפי הגבירים, הכלי־קודש, ואפילו הרבי עצמו, היה מנחם את עניי ישראל”. באשר עני ואביון היה; באשר לץ חכם היה – כתב מאנגר: “די באַלאַדע פון הערשעלע אָסטראָפּאָליער מיט דער לבנה” (בלאדה על הרשלה אוסטרופולי והלבנה). בבלאדה של מאנגר, הדמע הלבן הניגר מערבה שחוחה – דינר הוא. דינר עובר לסוחר. והרשלה העני והאביון זקוק לדינר; הרי אשתו מחכה בבית ואין בידיה להכין את השבת. הפרוטה חסרה. הלא הרשלה, אשר בעקבי משוררו, אינו מבחין בין מציאות לדמיון רץ הביתה עם הדינר ואין בכחם של אנשי־המציאות לשכנע אותו, כי דמע הוא. כי הוא משוגע; כי נכנסה בו רוח שטות. יכולה האשה לגרש אותו מהבית. הוא בשלו. דינר הוא ולא דמע. והדינר אתו, כשם שהדמע תקוע בלבבו.

און מיט אַ שמייכל האַלט דער לץ

דעם רבין ס’ווייסע ליכט אַנטקעגן,

צעלאַכט די נאַכט זיך אויף אַ קול

און ווייסע שמייכלען אַלע וועגן.

(והלץ מחיך ומושיט לו / את האור הזוהר בנגוהות. / ובקול צוחק לו הליל, / וכל הדרכים מחיכת. – תרגם: ב. טנא).

שקספיר השכיל להציג את הליצן כבן־לוי טבעי למלך; משוררים גדולים הכתירו בכתר של חכמה ודעת ונסיון את ראשו של הליצן. משוררנו הפך את הליצן כבן־לויה טבעי לאדם העני. כי על כן הרשלה האוסטרופולי פירושו: אור האמת במלכות־הרוח־והחלום; כוחו של הדמיון שהשיג השכל אינם עומדים כנגדו. הרשלה פירושו: טיפה של רחמים בעולם מסכן זה, התלהבות המופיעה תמיד בעתה, כשהמרה השחורה של ר' ברוכ’ל מאיימת על טעם־חיינו.

גם יעקב גלאטשטיין בא באחד משיריו לאשתו של הרשלה מאוסטרופולי, אשה קשת־רוח ובעלת הלך־נפש מרוד (תרגם לעברית שמשון מלצר). וכך טוענת אשתו של הרשלה: כל עוד הרשלה שלה לא היה מפורסם, היה יושב בבית, משגיח על התינוקות, לעתים היה גם משמח את לבב אשתו בבדיחה, בדבר־חכמה, בדבור טוב. עכשיו הכל הוא מוציא אל הרחוב. ובבית: הרשלה אחר, חמוץ, מלא עצב, רציני, רוטן, קוצף. רק מזדמן לו דבר־חדוד־ושמחה כזית, הוא מיד מביא את זה אל הרחוב. איננו עוצר כה לשבת בבית.

מספרת אשתו של הרשלה, בשירו של י. גלאטשטיין, כי לפני כמה ימים ראתה אותו בשוק, מסביבו מהומה, הוא דורש ברבים, משורר, מעורר, צוחק ומצחיק. כולם מכירים אותו, כל גוי המביא את מרוכלתו. אף תופס הוא שיקסה במותניה והיא נהנית ולעתים הוא גם שולח את ידיו למקומות האסורים ויוצא מגדרו. אבל בשביל אשת חיקו אין לו כלום. בבית הוא מתכווץ, מתעמק בעצבות, נעשה ירא־שמים.

אשתו של הרשלה אינה תופסת, האם כאלה הם כל האנשים הגדולים, וכי כזו דרכם לבזבז בחוץ את הכשרון, את השמחה במחירים זולים או בחינם ולשכוח, כי בבית הגיהנום רותח ובוער.

אכן – אין אשתו של הרשלה מבינה לזה היהודי.

שירת יידיש עסקה בהרשלה אוסטרופולי, או בביתו של הלץ־הבדחן וזכתה לתפארת וחן של שירה.

האם יכול היה מאנגר לדלג על חכמת־חלם? זו העיר בדרום־מערב פולניה שבדו עליה, כי אנשיה טפשים הם. בפי יהודי “חלמאי” כינוי לטפש הוא. “מעשה־חלם” שם נרדף לקומי, לאבסורדי, י. י. טרונק, א. צייטלין, מאני לייב, א. מאנגר הביאו לנו מחכמת־חלם האמיתית. בספורי חלם רצו היהודים לספר לכולנו, ליהודים וגם לנוצרים, מה אנו חושבים בדרך משל על המנהגים של העולם, על סדרים, הלכות־מוסר, הלכות־החיים; רצתה חלם לספר, כי עולם זה הוא עולם הדמיון והוא בנוי על שטויות ועל אבסורדים. רק הרבי מחלם והפרנס ר' יוסף לוקש רואים ראייה נכונה את העולם.

מה גדול כוחו של הרבי בחלם הנושא בעולה של עיר שכולה תינוקות. תינוקות תמימים, בעלי זקן ופיאות, שאין בהם כוח לקשור זנבו של חתול. אולם הרבי מחלם יש בכוחו להתיר סבכים שנסתבכו בהם אנשי חלם.

חלם איננה אבדיירה היוונית או שולדא האשכנזית או עקרון הישראלית שאף בתושביהן תלו ספורי־שוטים לרוב. באשר לחלם – ליצני הדור אינם צודקים כשהם מכנים עדת יהודי חלם בשם “שוטי־חלם”. האמת היא, שאינם אלא אנשים תמימים, המאמינים לכל איש על דברתו, וכל איש, אשר אלוקים בלבבו, מוליכם שולל. האנשים אשר נושאים את השמש על גבי השולחן שעל ידי כך לא היו רגליו בוססות בשלג, וזה כדי לא להשחית את השלג הלבן והצח, שהחלמאים ששים ושמחים לקראתו ממש כתינוקות – לא דבר שטות הוא;

פסק דינו של הרבי מחלם בענין בית הכנסת הגדול שבנו בעלי המלאכה, בלבטים: מה לצייר על כתליו של בית־הכנסת; החרדה שמא ייראה בית התפילה כבית תיפלה; ההמצאה הגאונית – “תחילה ציור, ואחר כך לטוש בסיד” – לא דבר שטות הוא. הרבי מחלם מפחד מפני השטן. הוא רוקד בתוך המחנה. השליחות של אנשי חלם בעולם לקנות יושר “כי מן היושר הוא שיהא יושר בעולם, לפי שבלא יושר אין קיום לעולם, וסופו ח”ו שחוזר לתוהו ובוהו" – מה שטות בשליחות זו? גם חלם עיר ואם בעולמו של הקב"ה, הרי הדעת נותנת שבדין הוא, כי יהא גם לחלם מעט יושר. מה אשמת עדת חלם שעולם מרושע קבל ממנה טבין ותקילין עבור היושר ומכר לה חביות־טנפת. מה חטאו של רב, שנפשו חשקה להריח את היושר תחילה, הינו מבקש לידע, ריחו של יושר מהו? מה גדולה החכמה בזעקתו של הרבי מחלם: יהודים, פע! היושר מסריח! אם גם המעשה לא נרשם במגילות ספר, תעברו את חוצות העולם מניו־יורק עד מוסקבה ותבינו את חכמתו של הרבי מחלם. אומר מאנגר: “זו אגדת השוטים החלמאים, זו האפופיאה הגדולה שבה השטות נושקת לשכל־הישר במצחו”. – – כל היצורים המתמיהים שהעלה הדמיון העממי בישראל וקבעם, מעשה חושב, באגדת חלם.

ר' יוזפל, רבה של כתריאליבקה, הוא שאר בשרו של הגאון מחלם. איציק מאנגר הבין את חכמת חלם, כפי שהסביר אותה בפקחות רבה י. י. טרונק.

אין לערבב את המושגים: טפש, שוטה וביידיש: אַ נאַר. העם הבחין ביניהם ונתן בהם סימנים. חלמאי – איננו שוטה. הוא פשוט ביידיש: אַ נאַר. שוטה איננו מבין חצי דבר ממה שמדברים אליו; טפש – אינו רואה יותר רחוק מחטמו; לטפשים ולשוטים – אין יומרות גדולות. שלא כן – אַ נאַר. בעיקר – אַ כעלמער נאַר. ל“נאַר” – חלומות ויומרות נועזים, הוא רק אינו יודע כיצד לממש אותם; מה עושים כדי להפוך אותם לריאליים, להגשימם בחיים. אם חלמאי משיג כבר, אחר עמל ויסורים את הנכסף, את הדבר אליו שאף, – הרי הוא מפחד פחד מות שמא ישמט מידיו. פחד זה מדרבן אותו לפעולות, כי הנה הוא רואה במו עיניו, כי הדבר המושג הולך לאיבוד.

ב“כעלעמער באַלאַדע” למאנגר, יושב הרב הזקן ומהרהר־ומהרהר, מקמט מצחו, – זה שלושה שבועות ומחצה הלבנה עוד טרם הופיעה: תוך כדי מחשבותיו פורצים אל החדר כסער שני שליחים אדומי זקן ומבשרים לרב החלמאי המודאג כי הנה הם נדדו שבוע ימים על פני העולם ובאחד הכפרים צדו את הלבנה. היא רבצה בחבית מי־גשם. הם הצמידו מכסה לחבית והנה הביאו אותה הביתה. ניטל הדיבור מהרבי. הנה הושג הדבר. מה שהיה חסר הושג בעמל, בנדודים, ביסורים. הרב, הפרנס, (ודאי היה זה יאָסל לוקש) וכל הקהל שמים את פעמיהם לחבית. הרב פותחה בנחת, אין הוא רוצה להפחיד הלבנה הצנועה בשעה מאוחרת בלילה.

אולם מעשה טראגי קרה:

"בערל, זעסט? – איך זע נישט גאָרנישט.

וווּ איז זי? – ווייזט אויס, אַנטרינען

אויפן וועג". און איין שליח,

איז אויפן אָרט אַראָפּ פון זינען.

און דער איינער דאָס בין איך.

דו דערקענסט מיך, טאַטע־פאָטער?

זע, איך שפּיל אַן אַלטן ניגון

פאַר אַן אַלטן בלינדן קאָטער.

(בערל – רואה? – לא אראה / איננו, נמוג הירח / ואחד השליחים במקום / לפתע פתאום משתגע. / וזה האחד – אנוכי הוא, / רחמנא, הלא תכירני / הבט בי, לשונרא סומא / הריני פוצח ברנן. – תרגם: מ. אמיתי).

החלמאי איננו מרגיש עצמו בטוב, כשנעלם לפתע דבר, אשר בדי־עמל השיג אותו. איזה בורג מקולקל בעולם אם הלבנה נעלמה. מישהו חמד לצון. הרב החלמאי בשובו הביתה חשב ודאי מחשבות רבות. מי גנב מהחבית את הירח? מי מתנכל לקהילה שלמה? כל המחשבות הן בעלות חיות ומשמעות. יש להן טעם. העולם חשוד בעיניו. מי יודע, אילו היו תולים מזוזה על החבית; אילו היו נוטלים קמיע כסגולה – לא היה קורה האסון. בין תפיסתו של החלמאי והמציאות משתרע מרחק. תכונתו העיקרית – נאיביות. תמימות. לא תמיד הוא מבחין בין טוב לרע. כשעושים לו עוול – אין הוא מבחין בזה. פשוט – הוא אינו תופס שאדם מסוגל להיות רשע. שהעולם סובל רשעים. כשתופס החלמאי כי נגרם לו עוול, הוא נתפס לאבסורד כדי לתקן את העוול, – אבסורד, אשר בסופו של דבר, גורם לו הרבה צרות.

על כן, בתוך הבדיחות, האירועים והריחושים החלמאיים נעוצה טראגיות מוסתרת. זהו משל על היחיד ועל הכלל, אשר איננו יודע, כיצד נחלצים מצרה. חלם מתרוצצת, מתכננת תכניות, קוראת לאספות, אולם אין ההתרוצצות עוזרת בידה. שום דבר לא יוצא מזה. ואם יוצא דבר־מה – הרי זו רק צרה.

חלק ממעשיות חלם נמסר בצורת שרזש', היינו: טעות מוגדלת באמצעות מראה עקומה; חלק נמסר על ידי גרוטסק, היינו: על ידי סטירה עוקצת מלווה לעג רב. בחלק ממעשיות חלם מופיע יהודי אין־אונים אַ הילפלאָזער. הוא יודע שרע ומר לו, אבל אין הוא יודע מה עליו לעשות, כי אם כתוב: אל תחקור מה למעלה ומה למטה, אין החלמאי רוצה להישמע לליטבק ולבדוק גם מלמטה בחבית היין הגנוב, אם היין חסר מלמעלה… החלמאי לוקח את הפסוק ברצינות ואיננו מוכן להישמע לליטבקים למיניהם.

יעקב גלאטשטיין בפואימה “יאָסל לאָקש פון כעלם” יודע את הטרגדיה של חלם:

יעדער איינער ווייסט דעם גאַנצן אַלץ / ניט חלילה קיין ביסל / יעדער איינער פאַרמאָגט דעם שליסל צו דיין שייער / און מען גלוסט און מען וויל / און מען קעמפט און מען קריגט / און מען האַסט און מען ליבט / און מען שטרעבט און מען לעבט / אַ טאָג מיט אַ נאַכט / אַ רחמנות אויף כעלם.

(כל אחד יודע כל כולו / לא, חלילה, מעט / לכל אחד המפתח לגרנך / וחושקים ורוצים / לוחמים ורבים / שונאים ואוהבים / שואפים וחיים יום ולילה / – רחמנות על חלם).

כולם צודקים בחלם. רחמנות על העולם כשכולם צודקים. את המוטיב החלמאי אנו מוצאים אצל פרוג, פרץ, שלום־עליכם, מוריס רוזנפלד, אצל הפיגורות של מ. ל. האַלפרין, זישא לנדוי, מאני לייב, אהרון צייטלין, חיים זלצר וכו'. את ההומור היהודי הלוטה בטרגיקה – ליווה איציק מאנגר. יאָסל לוקש של גלאַטשטיין מאמין כי הוא מסוגל למצוא תרופה לכל מדוי העולם. הרב מחלם של מאנגר אינו יכול לחיות בלי ירח. עצובים החיים בלי ירח. תצחקו, תהתלו: הרב מחלם צודק.


מאנגר הוא יוצר הבלאדה היהודית ולא הבלאדה ביידיש. את הבלאדה הלביש לבוש יהודי:

אַ מאָל איז געווען אַ מעשה.

די מעשה איז טרויעריק און שיין

(פעם היתה מעשיה. המעשיה – נוגה היא ויפה).

כך מתחיל מאנגר את הבלאדה על אחיו “נאָטע מאַנגער דער שניידער יונג”. הנה הלבוש היהודי: אַ מאָל איז געווען. כך התייצבו השיר והסיפור העממי בשערי הבית היהודי. אין תאריך. אין זמן. מסתובב לו גלגל המאורעות. הוא עובר אקלימים שונים. השיר העממי והסיפור העממי נושאים את תכנם לרבים מעבר לזמנים, מעבר לצורות ותקופות: אַ מאָל איז געווען – – אי־פעם היה. –

ווערט זיי אומעטיק, זינגען זיי די לידער

און די שיינע האַרציקע באַלאַדן

פון איציק מאַנגער, אָ געטרייע קאַמעראַדן.

(עצוב להם, מזמרים הם את הבלאדות היפות, הלבביות של איציק מאנגר, א, חברים נאמנים).

שימו לב: האַרציקע. אומעטיקע. שיינע. (לבביים. נוגים. יפים.) מלים אלה – כתר־החן לשיר העממי.

משה וויטיעס בספרו “מסות על ספרות” (תרגם ש. שנהוד) מבסס את התיזה, כי להעמיק ירושת־אבות ועם זאת לשאוף לשלמות אמנותית, לא להינתק מן העם ולבסוף להעלות את הסגולות היחודיות – היא הדרך לסינתיזה המבורכת של ירושה וגדולה אישית – – הקלאסיקנים המפורסמים של הספרות מתגלים לפנינו באור גאונם הם על רקע ירושת־העם שלהם. סרוונטס, למשל, כפי שאנו רואים אותו ביצירת המופת שלו “דון קישוט” דוגמה אפיינית הוא ל“סופר עולמי”, שהוא בכל רמ"ח אבריו אמן ספרדי, בן־עמו המוצלח, מסמל את החשוב ביותר, הפקחי ביותר, האצילי ביותר, נציגו הספרותי־לאומי החשוב ביותר. היחוס – אצילי, וההומוריסטי־עממי של אמא־ספרד. הרומנטיקה המופרזת, הפזרנות חשובבנית של מעמדות האצולה והפקחיות הארצית־חילונית, חכמת החיים הבשלה של שכבות העם התחתונה שלה – מזוקקת באלפי פתגמים, אמרות וחכמות – כל זה עלה בידו של סרוונטס הסופר הגדול לארוג לתוך יצירתו החיננית־מעניינת, האמנותית־משעשעת, דון קישוט – יצירה המנציחה את גאוניותו של מחברה ובכל זאת היא באוירתה, ריחה ורוחה עממית לאומית כל כך, כאילו נולדה מתוך תוכו של העם הספרדי. יצירתו של האמן, יצירת פולקלור מסוגנן והווי־עם מעודן – כמו אצל כל סופר לאומי – חוזרת לבסוף אל מקורה הראשון, אל שפעת־העם, ומתמזגת עם זרמה של תרבות העם. ניתן להכיר אצל כל משורר גדול את שורש־הנשמה של מוצאו – – מנגינת־שפת־העם עולה משורותיהם; קצבו של נעימת־העם פועם בכתיבתם; השקפת עולמה של רוח־העם באה תכופות לביטוי בהגותם; עצבה ושמחתה של נשמת העם עוברים למצבי־הרוח הפיוטיים שלהם. הם שותפים – אפילו בעל־כרחם – לתכונות נשמתם ולמידות אפיים של אבותיהם, מהם קבלו ירושתם הרוחנית, חידשוה וזיככוה ביצירותיהם. – –

– – בנוסף לאוצר הלשון – שהוא גופו פלא יצירתו של עם – ניזונה יצירה ספרותית מאספי הענק של ה“תורה” המסורה בעל־פה ובכתב, “תורה” של תרבות־אדם־ועם. המיתוס והעובדה, הדעת הסדורה והדמיונית הפיוטית, מסורת, אגדה והלכה, עיצוב־אלוהים סמלי־דתי וחקירה פילוסופית, תפילות, מעשיות פלאים ושירי־גבורה – כל נכסי־הכלל הרוחניים, כל אותו עושר וחיל, עליהם שמר העם משנים קדמוניות, נשא בלבו, חרת על לוחות, רשם על קלף ונשמר לבל תישכח ירושה יקרה זו, ותהיה לנחלה של יורשים יבואו אחריהם, עד סוף כל הדורות. כל פייטן אמת היורש ירושת־עם זו מייפה אותה; כל הוגה חדש מעמיק אותה; וכל סופר־אמן מעשיר ומעצב אותה ביצירות ספרות של קיימא. א. מאנגר יוכיח.

אכן, שיר העם, כמו המעשיות, כפי שכותב מרדכי בן יחזקאל בהקדמתו ל“ספר המעשיות”: “אוצר בלום של רוח האומה – – העם, הוא האמן הנסתר היושב ורוקם את נשמת המעשיות (ואת נשמת השיר – י. ח. ב.), קובע להן את צורתן העצמית, שהיא גם נשמתן. המספר העממי (והמשורר העממי – י. ח. ב.) משמש צנור לרוח העם”.

המשורר פדריקו גרסיה לורקה בהרצאתו ב־1922 במסגרת “חגיגות הזמר העמוק” (קנטה חונדז) אמר:

"מצויים שירים עממיים, שבהם מגיע הרטט הלירי לנקודת־שיא כזו, שאליה מעפילים אך משוררים מעטים ביותר.

הלבנה הלה עוטרת

אהבתי טרף המוות

בשתי שורות עממיות אלו יש יותר מיסתורין מאשר בכל המחזות של מטרלינק, מיסתורין עדין ומציאותי, מיסתורין זך ובריא, ללא חורשות אפלות, ללא סירות חסרות־הגה – חידת המוות הקיימת לעד:

הלבנה הלה עוטרת

אהבתי טרף המוות.

יהיה מוצאם מפסגות ההרים, מפרדסיה של סביליה, או מחופיו ההרמוניים של הים התיכון, לכל השירים האלה יש מצע משותף: האהבה והמוות".

האם אין אנו שומעים מוטיב זה בשירו של מאנגר: “נאָע דער ציגיינער”?

אכן – האהבה והמוות, – בפרדס הבלאדה של איציק מאנגר צמחו אף הם: על ראשו של נאה הצועני תרעד עטרת געגועים וערגון –

און יאָרן גייען, יאָרן קומען, יאָרן פליען,

דער סטעפּ האָט אויסגעכאָוועט גראָזן, בלומען, קברים.

(ושנים שוקעות בנדח. ושנים צוללות בעד – ערבה גדלה דשאים. גלי קברים עלי כל צעד. – תרגם: אביגדור גרינשפן).

און מיט אַ רויטן קבר־בלימל אין זיין גאָלדענער קרוין,

טאַפּט ער דעם נאַכטישן וועג אַ היים.

(ובפרח תלוש של קבר – בנזר תפארתו נעוץ – בשביל לילה כסוי אפל, אל אהלו יאוץ. – תרגם: א. גרינשפן).

המוות טרף אהבה. הוא אשר כתב היינריך היינה ב“רוחות טבעיים”: “שום מארה של כישוף אינה עומדת בפני האהבה. האהבה הלא היא עצמה העז שבכשפים, וכל כשף אחר מוכרח לסגת מפניה. רק נגד כוח אחד קצרת־יד היא. אי זה הוא? לא האש הוא זה, לא המים, לא הרוח, לא העפר עם כל מתכותיו: זה הוא הזמן”.

נאמנים עלינו דברי איציק מאנגר בשירו “אויף דער סטאַציע קאָלאָמיי” (בתחנת הרכבת בעיר קולומיה).

“דאָס אייניקל, זאָגט מען, איז – או־וואַ! / אַ וואַזשנער קנאַקער אין גראַמען. / אין זיינע גראַמען ציטערט און וויינט / די נשמה פון זיין מאַמען”.

(הנכד, אומרים – צימוק בעוגה, – בחרוז הוא אמן היודע / החרוז יפוץ בנימה של תוגה / מנשמה של האם הוא נובע. – תרגם: יוסף בורשטיין).

אכן – צדק המשורר בשירו “אלטמאָדישע באַלאַדע” (בלאדה ישנה נושנה) –

דאָס לידל איז אַלט – נאָר ס’שאַט נישט,

אַז מען זינגט עס פון צייט צו צייט,

דערעיקרשט ווינטער ביים אויוון,

ווען ס’וואַרעמען זיך אָרעמע לייט

און ס’ציטערן די ווערבעס ביי דעם קילן טייך".

(ישן ונושן זה הזמר / אך טוב לשירו לפעמים / בפרט בדמדום יום של חורף / על יד התנור החמים / ורוטטות הערבות על שפת הנהר הקריר. – תרגם: ש. מלצר).


נתן יונתן מביא במאמרו “איציק מאנגר והשירה העממית” תיאור פיוטי של היינריך היינה, מספרו “הכנסת, הדת והרומאנטיקה” על היוצרים המופלאים, צפרי הזמר, הינו: הבדחנים, הליצנים, מנגנים, זמרים נודדים: “נטפלתי לאנשים אלה וראיתי כיצד בראו פרק שיר עממי, יש מאין. – – – צפצפו לתוך אויר העולם. הצפרים הקטנות שישבו על העץ האזינו בסתר ובבוא אחר כך נער אומן אחר ילקוטו על שכמו ומקלו בידו והוא מתנהל לאטו במקום הזה, וצפצפו באזניו את הקטע ההוא וצרף ברננה את החרוזים החסרים והנה מוכן השיר. – סוג בני אדם נפלא הוא זה. בלי פרוטה בכיס נודדים שוליות האומנים הללו על פני אשכנז כולה משוטטים לתומם שמחים וחפשים”.

הטרובדור שלנו היה חפשי, אבל לא תמיד שמח. לניגון היהודי של השיר העממי – אנחה. אוי. ואין באנחה – שמחה יתרה. הוא נמשך לשיר העם לא מעט בשל הניגון אשר היה כפול־דמות: שמח ועצוב כאחד.

במבוא ל“לאַמטערן אין ווינט” כותב מאנגר: "מיט ליבשאַפט וויל איך דערמאַנען דעם שניידער געזעל לייבעלע בעקער, דעם ערשטן פריינט אין מיינע פריע קינדער יאָרן, וואָס האָט אין מיר געוועקט דעם חוש פאַר לירישע שיינקייטן. (באהבה אני מזכיר את שוליית החייטים לייבלה בקר, הידיד הראשון מימי ילדותי, שעורר בי את החוש ליופי הלירי). מוסיף המשורר ואומר: “פאָלקס לידער זיינען אויגן דורך וועלכע מען קוקט אַ פאָלק אין דער נשמה אַריין”. (שירי עם הם עינים שבעדן משקיפים אל עומק הנשמה של העם).

הקאלוואלה, האפוס הפינלנדי, החדורה ליריקה פיוטית, פאתוס רומאנטי, רוח־אחווה של אדם וטבע מסתיימת באפילוג בו הפיטן עלום־השם מגלה, כי הוא לא שר אלא את שירי העם של מולדתו.

אפוס זה אשר נשכח, קם לתחיה במאה האחרונה, הודות לשני מלומדים, שהצילו אותו משיני השכחה. שני המלומדים עברו על פני עיירותיה וכפריה של פינלנד והעתיקו כפשוטו מפי העם אותם שירים אפיים המשתרשים יחד לשלמות השירית הנקראת קאלוואלה. היצירה הכתה גלים בעולם הספרותי ותורגמה לכל הלשונות התרבותיות וגם ליידיש על ידי המשורר הרש רוזנפלד.

ב־1939 במאמרו “פאָלקלאָר אַין ליטעראַטור” כתב מאנגר: “צי איז בכלל מעגלעך אַ לעבעדיקע ליטעראַטור אָן אַ פאָלקלאָריסטישע באַזע? דער ענטפער איז לא מיט אַן אַלף”. “דער לעבעדיקער פאָלקלאָר איז די שוואַרץ־ערד וואָס פון איר וואָקסט אַרויס אָרגאַניש די לעבעדיקע און ווירקנדיקע ליטעראַטור” (האם אפשרית, בכלל ספרות חיה ללא בסיס פולקלוריסטי? התשובה היא לא באלף! הפולקלור החי הוא האדמה השחורה שממנה תצמח, אורגנית הספרות החיונית והמשפיעה).

אפילו “משכיל” כמנדלי לא נמלט מן הקסם בשיר העם: “ער האָט אַנטדעקט אַז אין די ווייבערישע תפילה אויף עברי־טייטש, איז פאַראַן אַ ים מיט ליבשאַפט ניט נאָר פאַרן אייגענעם הויזגעזינד, נאָר פאַר אַ גאַנץ פאָלק, פאַר אַ גאַנץ וועלט” (הוא גילה כי בתפילת הנשים בעברי־טייטש קיים ים של אהבה ולא רק בשביל בני הבית אלא אף בשביל עם שלם, עולם שלם).

נכונים דברי נתן יונתן: מי עוד כמאנגר הוכשר ואף ידע להריח את ריח הניחוח של מי־באר־בפולקלור ומי כמותו קלט את יפי צליליו מפי העם עצמו. מי כמותו היטיב לזמר “פולקלורית”?

ואנו מוסיפים: מי כמוהו ידע את כוחו של החרוז העממי – כי הרי החרוז הוא אלמנט נכבד ביותר בשירתו, יש בו מלחלוחיות־הנפש של איש־העם, אוצר הוא את נימת־הבכי ואין היא פוקעת לחלוטין; החרוז ניגר בכל מילה בתבונה ומשובה ונשפך היין הטוב. לא תמיד החרוז הוא רוח השיר, אולם תמיד אצל מאנגר החרוז הוא מבוע ממנו שואב לא פעם השיר את כחו ועצמתו. “מיט פאַרמאַכטע אויגן / הערסטו נענטער דעם ים. / מיט פיבערנדיקע פינגער / פילסטו גרינגער דעם גראַם”. (עם עינים עצומות – אתה מקשיב יותר קרוב לים. עם אצבעות קודחות – אתה חש את החרוז יותר קל). – החרוז מכונס בתוך חיקו של השיר. החרוז, כאמור, איננו שיגרה. אצל מאנגר – זוהי השבת אבדה של “שיר המעלות”. “פרעג קיין שאלות, מאָרגן וועסטו זאָרגן – דלות נעם פאַרזעץ דעם טלית, וועסט פאַרשפּאָרן באָרגן”, השבת אבדה והתהילה של ה“קליינע יידישע יינגעלעך אין צעריסענע קאַשקעטן” המדברים כמו פייטנים. אולם החרוז המאנגרי מהלך בעקבות אידיאות גדולות: “צי בין איך דען שולדיק, וואָס ס’גראַמט זיך / על פּי טעות ייד מיט ליד / צי בין איך דען שולדיק, וואָס ס’גראַמט זיך / על פי טעות שיין מיט געוויין…” (האם אשם אני כי מתחרז יהודי ושיר, האם אשם אני כי מתחרז בכי ויופי) – החרוז איננו חי על תנאי, הוא מתקיים בזכות עצמו. הרצינות והקונדסיות הפיוטית – חותם החרוז אחד הוא. רק המחונן ברוח השיר – מחונן ברוח החרוז. אם אין הוא חש את הריתמוס של החרוז בלב ונפש, לא תבחין בשירו היכן מתחיל כובד־ראש והיכן מסתיימת הקונדסיות. חרוז לריתמוס מביע אומר בשירת מאנגר.

כשהמשורר מתמודד בשירו לעצב חווייה, ריגשה, דמותו של אדם, הריהו שואל את עצמו בראש וראשונה: כיצד היה עושה זאת איש־העם? כיצד הוא, הוד מעלתו איש העם היה מפרש את הדברים ויוצק צורה לחווייה, לריגשה? כיצד מגלים הפנים הנדיבים של איש־העם את מקור התפארת של הדברים? כי הרי רק מטה־הקסמים שלו יכול לגלות כל אוצר טמון; באר־היצירה הקדומה היא בארו של העם על שכבותיו, ואיש העם – הוא הפזרן ללא שיעור, שר־אוצר־הרוח ורק הוא יכול לתת ביטוי לכל יפעה, לכל ברק ולצור צורה נכונה, מקובלת ומלוטשת לחווייה ולריגשה.

שפתו של איש־העם היא על דרך מתן־תמונה מלווה במנגינה. הרעיון והרגש נפגשים על משטח אחד. הוא חכם הסיפור והשיר והיסוד השעשועי החי בשלום עם היסוד הרעיוני. אין האחד מקפח את השני. ואין האחד מרוקן את השני מתכנו, אלא להיפך: מעשיר אותו.

קו לקו צירף מאנגר את חכמת־הדמות של איש־העם, שבתחום הנגינה הנפשית והשרטוט הקולע אין דומה לו. רק איש העם יודע לצחוק מתוך דמעות, יודע את גדלותה של מידת הרחמים כשהיא מתנשקת עם מידת הדין. הזעם והפיוס שרויים במחיצה אחת.

איש העם העומד בתפילה – תפילתו אינה מלומדה, – כוחה: בחווייה הגלמית, היא בחזקת מחצב טבעי שכתבתו: מחוז הנפש, – על כן זכה היא התפילה ואין בה מרמה.

האלמנטים של המחצב הטבעי: הנגינה. הצער. השמחה. הגוונים. החלום והדמיון.

את אשר הבטיח המשורר קיים:

“וווּהין מיין פאָלקס־ליד? / דורך נויט און טויט און טרויער / צום אייביקן יידישן דויער! / איז וועמען נעמט מען מיט? / אונדזערע געווינער און פאַרלירער / אונדזערע טרוימער און מאַרטירער / אונדזער נביא און אונדזער שמיד / און דורך טרערן נישט ווערן צום ווערן / דורך געטאָ­־ווענט צו די שטערן”.

(לאן זה שיר העם שלי? / דרך מחסור ומוות ויגון / לנצח ישראל / ואת מי נוטלים לדרך? / את הזוכים והמפסידים שלנו / את חוזינו וקדושינו / את נביאנו ונפחנו / דרך כתלי הגיטו אל הכוכבים).

ידו של מנגן מנסרת בעולם היהודי – ידו של מאנגר. מותח את נימי כנורו, כדי לנגן את ניגון שתי האחיות המשוחחות במיטה בטרם הירדמן. אחת מדברת על שמים כחולים ועשב ירוק – אבל אינה יודעת – מה גוון לאהבה. עונה השניה: ראיתי את הגוון בחלום. אבל שכחתי את מראהו. ממשיכה אחת: הדובדבן – מר, הדבש – מתוק, הדמעה – מלוחה, – מה טעמה של אהבה. עונה השניה: ראיתי בחלום, אבל שכחתי.

“און מיר, דעם פּאָעט, איז אַ שאָד, / ווען ס’וואָלטן די שוועסטערלעך גראָד / געווען געדענקען / וואָלט איך אייך ליבע פריינט, / אַ שענער ליד היינט געטון שענקען” (ולי המשורר חבל, אילו האחיות היו זוכרות הייתי אני, ידידי האהובים, תורם לכם שיר יותר יפה).

חינה של נשמת־העם בשיר קצר זה. המוזיקה הפנימית אינה מאורגנת על ידי תזמורת, כי אם על ידי המנצח, לפי צו ירושת־הדורות, – נגינתה של יידיש. אין זאת, כי לא התבזבז החליל של ה“צאינה” ולא לריק הילוכו התמיר של “טווס הזהב”; לא לחינם שרו המשרתות ושוליות־חייטים בכל דור ודור את שיר הצער והשמחה, הפחד והאמונה, הגעגועים והאהבה; לא לחינם למדו יהודי־הקרפטים פחות גמרא, אולם טפחו יגון – וחיכו לכנר מאנגר – כי ינגן אותו על כינורו.

המיסתורין והגדי הושיטו לו יד, הצער וההומור עלו על מיתריו, פשטותו המופלאה של העם חיכתה לו.

העולם יגאל מהצער בכחו של שיר־הערש, בכחו של שיר־העם.


עמנאל בן גריון בספרו “בשבילי האגדה” כותב, כי ראשית כל ספרות – היצירה שבעל־פה ואגדות העם הוסיפו להתקיים במסורת שבעל־פה גם לאחר המצאת הכתב, ואפילו לאחר המצאת הדפוס.

המאספים הנאמנים יצאו לפקוד את העם במשכנותיו, ושמעו סתרי־שיחו, והשכילו להעתיק מפי הסבתא ששיננה לנכדה את אשר הגיע אליה על ידי שלשלת הדורות. תפקיד מדעי ויוצר זה עשו בנאמנות ובמסירות מיוחדת שני אחים חלוצים, יעקב ווילהלם גרים, ובעקבותיהם הלכו מאות חוקרים ודורשים במשך מאת השנים האחרונות במערב ואף במזרח. על דרך עבודתם ניתן לעמוד מתוך “מעשיה” אופיינית זו: הם שמעו את שמעה של מספרת למופת, ישישה במושב־זקנים. המטפלות שבמוסד לא נתנו לגשת אליה, כי הביטו בעין רעה על כל חריגה מן הסדרים המקובלים. לסוף הצליח אחד האחים גרים לקשור קשרי ידידות עם גיסו של הממונה על המוסד. זה השפיע על אשתו שתשדל את בעל אחותה, וירשה לאותה זקנה לספר אגדותיה לילדים. מפיה רשם גרים את הדברים, והעיר: “רק דרך מינהרות וניקבות שכאלה יגיע אלינו הזהב, אשר מוצאו־מסתורו בתוך האדמה”.

אף מאנגר הגיע דרך מנהרות וניקבות לזהב, לאגדה, לפולקלור, לשירי העם. משלשלת מקורות־חיותה של האגדה: דבר אם המספרת לילדיה; דבר איש אלהים המדבר על לב צאן מרעיתו; דבר האמן העממי המשמח נפש קהל השומעים הסובבים אותו – נטל מאנגר מן השנים: דבר האם ודבר האמן העממי. באלה מדברת האגדה בלשון ישרה, בלתי מחוכמת, כספר האדם הפשוט, אשר הכוח המעורר אותו לספר הוא המקרה שקרה, המעשה שהיה, השמועה ששמע. הנושא העממי מגיע אלינו בעשרות נוסחאות. בספרות, אשר אף בה מצוי רוב הנוסחאות, לרוב תכריע אחת את “המתחרות” בה. פאוסט של גיתה דחה את כל הפאוסטים שלפניו ושלאחריו. הבעש“ט של מאנגר יכריע את “המתחרים” באגדת־הבעש”ט.

השירה האמנותית – אומר עמנואל בן גריון ובצדק – חסדה כפול: חסד תוכן וחסד צורה. הלשון אינה רק לבוש בלבד לה, כי אם עור לבשר, גוף לנשמה – – – שירה עממית ושירה אמנותית נוגעות זו בזו – – יש ונמצא, כי המשורר הוא נציג־עמו, וכל מה שהשקיע מנשמתו בתוך אגדותיו, מנשמת העם המזוקקת השקיע, מפיו בקע ועלה מעיין העם ממש, ויש שהכריעה האינדיבידואליות של המשורר; עם חשבו כי אינו אלא עד, הריהו למעשה שופט. הנושאים העממיים מוצאים את גאולתם בידי המשורר המוכשר, ואשרי לספרות אשר משורר כזה מתגלה בה. ספרות יידיש זכתה, כי בתלמיה חרש איציק מאנגר.

יוהן גוטפריד הרדר אשר חלקו החלוצי בטיפוח הערכת היצירות העממיות הוא גדול וב, כתב על האגדה ועל הבדיה:

“שיחות עם, בדיות, צפונות – פרי האמונה העממית הן, פרי כוחות־הדמיון החושיים, בהן יחלום לו אדם – מאחר שאינו יודע, ומאמין – מאחר שאינו רואה; ואמנם נושא גדול הן (היצירות הללו) להיסטוריון של דברי ימי האנושות, לפייטן ולפילוסוף… הנה האגדות הנפוצות בהרבה ארצות – מהיכן באו? האמונה בפיות, בדרקונים, בגמדים, עניני מעיל־הקסם וקרן־השפע, בתולת־המים וכיוצא בהן, כהנה וכהנה – מנין באו? איפה מוצא הבדיות, כיצד התפשטו, באיזה אופן נשתנו? הבדיה… אמנם חלום־האמת היא, ואולם חלום קסמים, והננו מקיצים מתוכו בלא רצון ומבקשים להגיד לנפשנו: הוסיפו לחלום כי בדיות אמיתיות מוציאות אותנו מרשות הזמן והמקום, ולא עוד אלא שאנו נעשים על־ידן כבני־אלמוות; אנו עוברים על ידן לעולם הרוחות… שורה זו של בדיה וחלום, איזה כוח פלאים היא בבן־האדם! היא באה מאליה, ועם זאת היא קיימת קיום תקין לעצמה”.

מנפשו של העם קיים הלך־רוח נסתר, פנימי. את הלך־רוח זה אנו מיטיבים ללמוד ולדעת מתוך ליגינדות מסויימות יותר מאשר מתוך ההיסטוריה המדינית של העם. את השרשים הפלאיים של ההגות הפשוטה של אנשים עממיים אנו חושפים באמצעות הליגינדות והשירים העממיים…

הבדייה היהודית מתכוונת להוראה מוסרית החל במשל נתן הנביא (שמואל ב' י"ב) וכלה באבטיפוס משלו של נתן החכם.

היצירה העממית היהודית שונה תכלית שינוי מהיצירה העממית של עמים אחרים. המוטיבים היסודיים שלה אינם חופפים את מוטיבי היסוד של עמים אחרים. אם בחומש ובנביאים ראשונים, אנו מוצאים שרידים של האפוס הקדם־היסטורי ושירי גבורים, הרי ביצירה הלאומית והעממית שלאחרי זה, כולל הפולקלור היהודי המודרני, אין אנו מוצאים אפוס־גבורים, אגדות־גבורים ושירי־גבורים ואף לא פואימות פטריוטיות־מלחמתיות. שונה היצירה העממית היהודית מרוחה של “האיליאדה” והאודיסיאה, הסגות הסקנדינביות, האפוסים הרוסיים, ה“ניבעלונגען ליד” הגרמני וכו'.

אין אידיאליזציה של גבורה פיזית בפולקלור היהודי: לא קיימת ההתפעלות מתחרויות מלחמתיות, אין שירה על גבורות ונצחונות של אבירים; הפולקלור היהודי אינו כורע בפני נצחונו של הכוח הפיזי.

מקורותיה של היצירה העממית הפיוטית אחרים הם ממקורות העמים. היניקה של העמים האחרים היא ממקור ההיידוניסטי, הנהנתני, מבוסס על המאבק בין כחות שונים, קולט של האישיות המנצחת. היצירה היהודית יונקת כולה מיסוד־היסודות של אחדות־הבורא, המעדיפה את השלמות הרוחנית על פני השלמות החמרית, מכל שכן – הפיזית.

גניבת התרפים של רחל (“ותגנב רחל את התרפים אשר לאביה”) לא הצליחה. בתודעת העם נחרת הפסוק המונותיאיסטי: “לולי אלהי אבי אלהי אברהם ופחד יצחק” וכו'; תביעת העם מאהרון בימי יציאת מצרים “ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו” נכשלה כשלון חרוץ. בתודעת העם נחרת הפסוק: “והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות”. הדגון, הבעל, המולך – “אלהים אחרים” היו רק תופעה חולפת ובתרבות העם לא השאירו עקבות. מוטיב זה נשזר לאורך כל דרכו היצירתית של העם ומיטב המשוררים ירשו אותו.

אמרנו ונחזור ונאמר, כי כל יצירה ספרותית בעלת משקל נושאת חותמו של העם. היא תוצאה של כל מרקמי חייו: פתגם. משל. אפוריזם. פולקלור. שיר. הומור. מיתוס וכו'. כל פיטן אמת יורש אותם. מעמיק את הגוונים. מעשיר אותם. הוא נוהה אחריהם באלפי קסמים. עולמו הנפשי צמוד אליהם. הוא ערוך למצעד בכל הדרכים ההגיוניות והבלתי הגיוניות. הוא לן בתוך־תוכה של הירושה ומתבשם מחכמתה. הוא מריח את כל ריחותיה בכל עונות השנה. הירושה בשביל פיטן אמת איננה עומס. היא אינה כפויה עליו. כל רמ“ח ושס”ה שלו נתונים לה. אין הוא מרפרף בדפיה, כי אם מעיין בהם ומעמיק את תכנם. כי על כן הוא רואה ומבין כי חכמת חייו הנפשיים של העם שזורה בירושה. פיטן־אמת איננו כבד־תנועה בגין ירושת־עמו. הוא מהיר־צעד. במעגלי־חייה מקיים הוא את המשכה מתוך חופש ואהבה. אין הוא גורע ממנה, אלא מוסיף לה קו לקו. פיטן־אמת נוטה את אהלו בכל גנזי האוצר העממי.

בספרות יידיש החדשה היה י. ל. פרץ המשורר אשר שייכותו לירושת־העם היתה נשמת יצירתו. מספר ש. ניגר בספרו “חייו ויצירותיו של י. ל. פרץ”, כי פרץ היה אוהב לשיר ולשמוע את הטובים שבשירי העם. ד"ר גרשון לווין מספר, כי כשהיה י. ל. פרץ שרוי במצב רוח רע, צריך היה רק לפזם לפניו “אונדזער רביניו”, “די אַלטע קשיא” און “מאירקה מיין זון” – ומיד היה הופך לאדם אחר, התעודד והתחיל משתתף בזמרה. י. ל. פרץ גם אסף שירי עם יהודיים. כן תכנן תכנית שלא יצאה לפועל להוציא שירי־עם יהודיים יחד עם י. ל. כהן י. ל. פרץ גם רשם שירים עממיים מפי אנשים מן העם הפשוט. הוא רצה, מספר ש. ניגר, כי גם אחרים יעשו כן, הוא ביקש עוזרים ומסייעים והוא עשה זאת באותו זמן (אם לא מוקדם שנה אחת) שפירסמו פ. מארק וש. גינזבורג בשנת 1892 את הקול־קורא הנודע שלהם בדבר איסוף שירי־עם יהודיים.

מציין ש. ניגר: “גישתו של י. ל. פרץ אל שיר העם היהודי היתה כל הזמן כגישתם של אלה, המטעימים לא את השיר אלא את העם. במאמריו על שירת העם היהודית ביקש פרץ להראות את האמת שבחייו של העם יותר משביקש להראות את היופי שביצירת העם. ואין פלא בזה. הרי גם ביצירותיו הפיוטיות שלו עצמו נתכוון ליופי־שבאמת יותר משנתכוון לאמת שביופי”.

כאן נפרדות דרכי איציק מאנגר מדרכי י. ל. פרץ.

איציק מאנגר לא תחם תחומים בין העם והשיר; בין האמת שבחייו של העם לבין היופי שביצירת העם.

“קיין רגע שיינקייט גייט ניט אויף דער וועלט פאַרלוירן” (אף רגע של יופי אינו הולך לאיבוד בעולם)…

שירה מופלאה זו האם אין היא מזכירה לנו את מסע־הרץ להיינריך היינה, את חיפושו בכל מקום ומקום את היופי הנעלה, את העננים על כל גווני־גווניהם, את החתירה של הטבע להרמוניה של שמים כחולים ואדמה ירוקה, התמזגות צבעי נוף זה בזה כמוסיקה חרישית. יודע הטבע, אומר היינה – כמוהו כמשורר גדול, לחולל את הרושם, הגדול ביותר באמצעים מועטים ביותר: שמש, אילנות, פרחים, מים ואהבה. אם זו האחרונה נעצרת מלבו של המסתכל, או חונן הכל מראה קלוקל, והשמש יש לו כך וכך מילין בקוטר, והאילנות טובים להסקה, והפרחים ממוינים לפי זירי־האבקן, והמים לחים.

אם לא קיים המפגש של האילנות הירוקים והשמים הכחולים עם האהבה, הולך ונעלם היופי.

תוך התיאורים המופלאים של מסע הרץ יודע היינריך היינה, כי לכל התפארת יש קיום וחשבון אם נשמע שיר אהבה:

“אני בת־המלך אילזה / ואילזנשטין הוא ביתי; אל תוך ארמוני בוא, עלם / תהיה מאושר אתי. – – בצחור זרועותי תנוח / תנוח על צחור החזה / עולם אגדות מני קדם / אתה בחלום תחזה”. – עברית: לאה גולדברג).

שירו של איציק מאנגר פורש כנפים עם המפגש בדרכי היופי ביסוד האהבה:

מלכה’לה די שיינע, זע –

דו ביסט געוואָרן ליד.

(מלכה’לה היפה, ראי, הנה היית לשיר).

ולשיר – שליחות. שליחות של יופי. השותף לבריאה, המסתכל בהוויות עולם, הסופג אילנות ירוקים ותכלת שמים.

אין שכינת השירה שורה בעולם ללא שני אלמנטים אלה היופי והאהבה. אלמנטים נעלים ונאצלים. – אם אובדים רגע אחד של יופי ואהבה, הולך וגדל כאבו של המשורר.

מתי מגיע השיר לגמילתו המלאה?

דער ווערבע און דעם עפּל בוים

דעם פייגלכען וואָס פליט,

און דורך דעם שענקען, מלכה’לה,

ווערט צייטיק ערשט דאָס ליד.

(בערבה, בעץ תפוח, בבן־כנף מלא־גיל. ורק הודות לשכרון זה השיר שלו מבשיל. – תרגם: ב. טנא).


שני עולמות אלה – עולם אחד הוא. לאכסניה זו מוביל אותך וולוולה זבארז’ר במכתביו למלכה’לה היפה. ברצינות ובקצב, בחכמה רבה מוביל אותך המשורר לשערי היופי והאהבה. שיר חבר ואף ניגון עשה ורק שני אלה מובילים את המשורר ואת הקורא לחלום. לתחומים רוחניים מורחבים ולחסד־היופי.

היינריך היינה, כשמגיע לגבעה קטנה עטורת־יופי, לבקעה ירוקה, לבין ערבים מדהים בשקיעתו, לאפקים המחליפים צבעיהם, הולך ונולד בו שיר אהבה. הוא מחכה לקיפצת הדרך, לקסם אשר יביא אותו ל“בית ילדה אשר אהבתי”.

“על ערשה בו היא רודמת / אט פתחתי כלותיה, / חרש את מצחה נשקתי / חרש את אלמג שפתיה / ובקול דממה לחשתי / על אזנה: חלמי כי שנינו / לא נפרדנו, לא אבדנו / כי שלמה אהבתנו”. – (עברית: לאה גולדברג).

אף איציק מאנגר איננו מכיר בים השחור הרועש המפריד בין וולוולה זבראז’ר לבין מלכה’לה היפה.


און ס’זאָגט דער שוואַרצער ים אַזוי:

העי מענטשל, צוציק, שווייג!

שפּאַנען קענסטו אויפן שליאַך,

נאָר איבער מיר אַ פייג.

(וזה הים אומר הוא כך לי: / “הוי, בן־אדם, חגב, לצעוד תוכל לך על דרך, / אך לא עלי, הוי לא!” – תרגם: ב. טנא).

אף הוא, איציק מאנגר, מחכה לקסם, לקפיצת הדרך, אשר תוביל את וולוולה למלכה’לה מעבר לים השחור הרועש.

היינה אומר אם בחודש מאי יש זכות למשרת־חנות להיות סנטימנטלי, למה לשלול את זה מהמשורר?

מאנגר איננו עוצר בעד רגשותיו, כשגבורו האהוב, הטרובדור העממי רוצה לפגוש את מלכה’לה והוא מפקיר את אשרו לעוף ועב ברוח. הסנטימנטליות של מאנגר מדביקה את הקורא. מכתב רודף מכתב. מראה נוף – רודף מראה נוף והשורה המסכמת:

קיין רגע שיינקייט גייט ניט אויף דער וועלט פאַרלוירן (אף רגע של יופי אינו הולך לאיבוד בעולם) ועם רגע היופי – גם לא רגע האהבה.

מלכה’לה די שיינע, זע,

דו ביסט געוואָרן ליד.

(מלכה’לה היפה ראי, הנה היית לשיר).


בקבוץ “פעלקער זינגען” (עמים שרים) תרגם מאנגר שירים עממיים ליטאיים, פולניים, רומניים, בולגריים, אוקראיניים, סרביים, צרפתיים, יפניים, צועניים, אינדיאניים, כושיים. אין זה תרגום גרידא, אלא יציקה יהודית של משורר דגול, היודע נשמתם של עמים אחרים. את ההזיות וההשליות, הכיסופים והחלומות של שירי עמים דלה. את עלבון קיומו ומאבקו של האדם העני, את שרשי אמונתו, ניגון אהבתו, את הערפלים הסודיים האופפים את חייו ואת הפיקחות – פיכחות שהוא מגלה בשעות סכנה וחרדה.

מאנגר העלה את גידולי הקרקע של השיר העממי העולמי, כי על כן ראה אותו צמוד לשיר העממי היהודי שבזה אף בזה פועל כח הזכרון של העם, והוא איננו מתרופף עם הזמנים, ואיננו מבטל את זהותו, אלא: מגביר את כוח זכרונו של העם, גם אם הנתונים והנסיבות השתנו.

בקובץ “פעלקער זינגען” גייס מאנגר צירופים ובני־לוויה של עמים לשיר העממי היהודי.

האנתולוגיה – כדבר הקדמתו – היא רק רמז לתכנית הגדולה שהכין המשורר.

אומר מאנגר: ככל שאני מתעמק במהותו ורעיונו העיקרי של השיר, כן הולכת ומתגברת גם הדעת על הערך והיופי הסוגסטיבי של השיר העממי. השיר הבולגרי העממי “מארי היפהפיה”, אשר מתאר על דרך החן המיוחד את אהבתה הכמוסה של השפחה מארי לבעליה, האספאדאר מיכאל, – על כל גלגוליו ותמורותיו, עולה בערכו על עשרות שירים ליריים של הספרות הבולגרית. השיר העממי הזה הוא גוף חי, ער, תוסס, המשתמר על כל חלקיו במסכת־העם. כוח־החיים שלו הוא בלתי נכנע והוא כובש עד היום ואין הוא מדלדל את אונו ומשתייר ברקע כגידול־קרקע טבעי. השיר הנפלא השואב את חיוניותו מעבר צרפתי “שלשה מלחים”, שיר ההרפתקה, הגעגועים והומור־תליה (גאלגאן הומאר), צבר בתוכו כוחות מופלאים מזכרון העם, והוא מצוי תמיד בשטחים העליונים של השירה; השיר הסרבי: “עם שאיבת המים”, מגייס תנועה קוסמית, ומקיים דיאלוג בין הנערה והרווק המזדקן – הוא גיבוש ומכלול של גבישי שירה, שיש בהם איכות מושחזת. נראה, כי מאנגר עומד על יד הנערה הסרבית ועוזר לה בשאיבת־המים:

“ביים וואַסער שטייט אַ מיידל, / נעבן איר אַן עמער, / זי שעפּט דאָס קלאָרע וואַסער, / מיט די הענט די ווייסע, / מיט דעם גילדענעם עמער”.

(על יד המים נערה עומדת – על ידה – דלי, / שואבת היא את המים הזכים, / בידיה הלבנות, / בדלי הזהב).

נדמה – כי לא רק הפרש הצעיר, העובר על ידה, ואף הפרש הזקן בשיחה קצרה אתה מוכנים לסייע לה בשאיבת המים, אלא גם משוררנו היהודי; השיר הצועני “דער טויטער מאן” (הבעל המת) – פנינה בשירת־הצוענים, שיר אהבה המאחד באמצעות ציון־צלב של הקבר את הבעל והאשה, כי על כן הצלב הופך להיות סוס דוהר; נושם השיר אהבה, חיבה, געגועים, לטיפה, הוא מחסום בפני שנאה, הוא זיקה לערכים גדולים, הוא רכוש־נפשי של עם – שטעמו בנדודים וקברותיו פזורים במרחבים ועושר חייו: הניגון. הכינור. ההתמכרות לאהבה. יש בשיר צועני זה הד לשירי מלכה’לה: בשירו של מאנגר “רבנו תם”: “אָ רבי, אָ איך ליבע דיך” / וואָס־זשע שווייגסטו, נו? איך עסע ניש' און טרינקע ניש' / און ווער צעזעצט פאַר בענקעניש / און האָבע נישט קיין רו".

(א רבי – אני אוהב אותך, – על מה לכן תשתוק? אינני אוכל ואינני שותה, ומתפוצצת מגעגועים ואין לי מנוחה).

“גישתי לשירי עמים – אומר מאנגר – לא היתה על דרך הפולקלור, כי אם על דרך האסתטיקה. הרשיתי לעצמי חופש־פיוטי. לא עסקתי רק בתרגום. כי אם בעיבוד־צורה, עיבוד־שירה”.

על כל שיר בקובץ ניתן לאמר את דברי מאנגר משירו “דער אָוונט”: “מיין טריט איז שטיל, / די רגע צינדט, פאַרלעשט און צינדט… / און טיף אין מיר קלינגט ריטמיש אָפּ / דער צער פון גיין דורך שטויב און ווינט”.

(צעדי שקט, הרגע מדליק, מכבה ומדליק… ובמעמקי מצטלצל בצורה ריטמית, צער ההליכה דרך אבק ורוח).



  1. “היהודיים” במקור – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47906 יצירות מאת 2671 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!