גואלי האנושות, גאוני־האהבה, הם מכשיריו ושלוחיו אי־שהאמצעיים ביותר של אלוהים. אמנם, עלי־ארץ לרוב אין התהלה מנת־חלקם ולעתים קרובות נרדפים הם עלי צואר, אך האהבה היא עיקר מהותם, עצם עצמותם, של כל הנביאים. על משה, אדון הנביאים בישראל מסופר, כי בהיותו צעיר לימים ראה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו וייחר אפו מאד ויך את האיש אשר בזה את עמו. בעל כרחו גלה בזה בפעם הראשונה את אהבתו לעמו. הוטן אמר על עצמו, כי צרת הכלל מציקה לו יותר ונוגעת יותר עד עומק לבו וצוינגלי אמר, כי מילדותו חש הוא אהבה גדולה עזה לאגונדת־בריתו וכי למענה הוא שקד כ"כ על למודיו. אהבה כזאת מעל למדה הממוצעת אטל בני עמו היאן הסימן המובהק הראשון, כי בעליה הוא מן הקוראים המיועדים. הדבר אשר אלוהים שם בפי נביאיו הוא דבר־אהבה. את לב קדושיו הוא ממלא בשפעת אהבה לכל היצורים. ללא הסוס וללא רתיעה הם הולכים לחולי־דבר וכן גם אל חיות־היער הטורפות, שמים הם את ידיהם הנקיות על פצעים וחבורות ומכות טריות, עוזבים הם את תענוגות החיים למען פרוס לחם לעניי־העניים.

מן האלים של עמי־התרבות העתיקים נבדל אלוהי ישראל בזה, שהוא אלוהי־האהבה אף־כי יש גם צד מסוים השוה ביניהם. קימים שירי־תהלה של הודות הדומים מאד למזמורי־התהלים, וכן יש שירי־זמרה של היונים אל אפולו שהיו יכולים להיות מכוונים גם אל ד'. כוח־האהבה נתן לו מבע קולע באגדות ובספורים מיסתיים של היונים. ארוס הוא זקן־האלים מין אל־ראשון לראשונים, “אין אל שלא כבשתו זה שלוש פעמים” אומר סופוקלס על אפרודיטי העדינה. אף על זבס היא מתגברת. בחרוזים יפים מאד מתאר המשורר, איך כל הטבע חדור אהבה

"קיפריס איננה קיפריס בלבד

כנויים רבים לה

היא עצמתו הבלתי־מנוצחת של הדס.

השתוללות מתוך טירוף, כסופים נאצלים,

אנחות ויללות – הכל בה

הרצינות, הנקמה ויצר עז.

קרב וכליות בלהב לוהבים לעשוק,

מי יקום לפני אלהות כזאת?

אל הדגה שבים היא חודרת

ובין צפורים תנפנף אברתה".

רבו המלים היפות ודברי־החכמה אשר משוררים ופילוסופים אמרום על האהבה. אף יעצו לאהוב גם את השונא. אבל כוחה העצום לאין קץ, עמקה התהומי, רוממותה ושגבה של האהבה, כפי שהם באים אצלם לידי בטוי – אין הם נעשים אישיים כמו בתנ“ך. שם מכירים ומתארים לא רק את מהותה, היא עצמה בכל מלוא עצמתה נגלית ומגלה את אלהיותה. האל האחד של עם ישראל הוא האהבה. גם אלי־יון נוטים לפרקים את חסדם לאנשים יחידים כפי שהדבר בא לידי גלוי נהדר כ”כ ביחסה של אתונה אל אודיסאוס, אך לרוב יוצאי חלציהם של האלים הם הנושאים חן וחסד לפניהם. אולם בדרך־כלל קימת החשדה הדדית בין האלים ובין בני־אדם. האנשים מפחדים תמיד, פן אשרם והכרת ערך עצמם המתחזקת על־ידי האושר יהיו להם לרועץ בעיני האלים, והאלים אינם שוכחים להזכיר לאנשים את אפסותם. אין לאלים בשביל האנשים אלא לכל היותר רגש־רחמים ללא תושיה. לעומת זה מה שונים הם ד' אלוהי ועמו! הוא אשר השמים ושמי השמים לא יכילוהו, מתקרב לעמו וכורת אתו ברית, ברית־אהבה ומה הוא דורש מעמו בראש ובראשונה כי־אם לאהוב אותו כשם שגם הוא מבטיח לו את אהבתו ואמוניו. בכל כתבי הקודש מורגשת אהבה־בתענוגים זו, המושכת ומרתקת, הנותנת אושר וחיים. ברוח־אביבים ובעוז־עלומים היא פורצת ועולה מן המקור מן היסוד – כוח מקורי, ראשיתי. היא בוחרת לה את אהובה כרצונה האלוהי, לא מפני שהוא, אהובה זה, גדול הוא מאחרים או טוב הוא מהם, כי־אם מאהבתה דוקא אותו ומהשתוקקותה להיות אהובה עליו. היא זנה ומטפחת אותו כאב וכאם בסבלנות רבה וברחמים גדולים, מקללתו ועונשתו בהיותו כבן אשר בקול אביו ואמו איננו שומע, אבל כפעם בפעם שוב סולחת ומוחלת. כידיד ורע עומד ד' לימין עמו, הולך לפניו, מושיט לו ידו לעזרה, מנחמו בעת צרה. דבר אחד הוא דורש וחוזר ודורש: אהבני בכל ללב נפשך, יען־כי אני קדמתיך תחילה באהבתי אותך¹. ברעם הרועם ובהמית הרוח החרישית נשמע הקול העמוק, הרך: לא בעולותיך חפצתי, תן לי את עצמך! באפו תרעש הארץ; אבל מהר־מהר שב הוא מחרון־אפו ואת השב בתשובה הוא מאמץ אל לבו הטוב לכל. אהבת ד' אשר בחרה והכינה לה את עמה, פונה דרך העם הזה אל האנושות. כמו מתוך גביע מלא ועובר על גדותיו כך היא שופעת ועוברת מעבר לעם הנבחר. לא אחת התרה בזעם־אהבתו: “חפצי הוא לקרוא עמי, אשר לא היה עמי, רוצה אני לאהוב את אשר לא אהבתי” ומאז ומתמיד נשמעה הבשורה: מלוא כל הארץ כבודו², “כי ביתי בית־תפלה יקרא לכל העמים”³. כתבי הקודש ראויים להקרא בשם ספר האהבה הצוהלת והברית החדשה – ספר האהבה הטרגית. האהבה איננה מצב של סבל. איננה רגש של חולשה; כוח־כוחות היא, הכוח האחד היוצר, שהוא שקוי־אהבה, שכור־אהבה, וע"כ יאמרו הנביאים, כי שגעונה הקדוש נטוע וקבוע בכל, בכולם.

אהבת בני־אדם מתגלית בעצמתה הגדולה ביותר ובזהרה המתעה ביותר בתור אהבה בין איש לאשה, בתור אהבת־מין. אמנם יש בה בזו גם חליפות ותמורות וגם בגידה, היא עלולה לההפך לטינה ואף לשנאה, לגורם למעשי־תועבה, ברם, אעפי“כ יצר טבעי זה הוא מקור כל הרגשות הנאצלים והדקים מן הדקים, הוא מקור כוח־היצירה. היסוד הגשמי של האהבה קרוב הוא אל הרע, ולכן מתגלה אפיה השטני גם בכתבי־הקודש. הלהבה הקודרת לוחשת מתחת לאש־הקודש. האהבה שבין הורים לצאצאיהם היא הקרובה ביותר אל האהבה האלוהית; אך זו עולה כפורחת בכל אשר נפגשים אנשים ובכל מקום היא מגלה את מוצאה האלוהי. היא מתגברת על כל מכשול ופגע, מקרבת ומחברת רחוקים וזרים, ממלאת את הריקנות; היא מרפאת את החולה, מחיה את המת. לולא היתה היא חסות של אדם בילדותו ומשענתו בזקנותו, לולא פרנסה היא את הרעבים, נחמה את האבלים; לולא התרועעה עם הגלמודים והתיצבה נגד הרע – או־אז היתה האנושות כלה ואובדת. ברם תמיד בהעצר האהבה במהלכה או בהיות סכנה, כי תתם לנצח ואז ממילא תהפך הארץ לשאיה ולשממה – לעת כזאת שופך אלוהים זרם אהבתו ע”י בחיריו־שלוחיו והעולם מתמלא חיים חדשים. רק כוח־אהבה עילאי יש בו כדי לרפא ולתקן עולם ששחיתותם של בני־אדם הוציאו מכליו.

שני ספורי־אהבה היפים ביותר שבספרות העולם הלא הם כתובים האחד בתנ"ך והשני בברית החדשה: בשיר־השירים ובאיגרת אל הקורינתים – אך המיוחד שבביבליה הוא, כי בה לא רק מקומות בודדים יש בהם אהבה אלוהית־אנושית הוא הציר, כי־אם מלאה היא אהבה עד שאין מקום פנוי ממנה. מורגשת היא כריח־ניחוח מרענן ומשיב־נפש, גם אם המדובר הוא במלחמה. במדבר־ישימון, בעצב ויגון או בשמחה. בכל המלים נשמעת ההלמות הכובשת של הלב האוהב את הכל. קסם־אהבה הבלתי־נתפס והבלתי־מושג – בו הכוח המושך של ספר־הספרים סוד השפעתו על כל העמים והלשונות ובכל הזמנים והדורות.