רקע
קארל צ'אפק
חרושת המוחלט
קארל צ'אפק
תרגום: אפרים פרויד (מצ'כית)

חרושת המוחלט: רומן – או שמא סדרת פלייטונים


 

הקדמת המחבר    🔗

את ההקדמה שלהלן רציתי בעצם לכתוב כבר לקראת פרסום המהדורה הראשונה; לא עשיתי זאת – מצד אחד, כנראה בהתקף של עצלות, שנשמט כבר מזכרוני; מצד שני – מתוך פטליזם; שכן אני סבור שהקדמה אין עוד בכוחה לתקן דבר. לאחר שהספר ראה אור, קראתי בגינו גערות מוצדקות שונות: נאמר שהוא איננו מגיע לרמת “חיפוש המוחלט” של בלזאק, שהוא מסתיים באכילה בלתי מכובדת של נקניקיות כבד, ובעיקר שזה לא רומן ראוי לשמו. זה פגע בי כפגוע פטיש בראש מסמר. אני מודה שזה בכלל לא רומן. הייתי רוצה לספר עכשיו כיצד זה הספר לא היה לרומן.

יום אחד, באביב, בשעה ארבע אחרי הצהרים, סיימתי את כתיבת המחזה RUR1 אשר על כן השלכתי מתוך רגש של הקלה את העט ויצאתי לטייל בגני Nebozizek; תחילה הרגשתי הרגשה יפה של שחרור, שכן נפטרתי מעבודה קשה; הרגשה זו התפתחה עד מהרה לתחושת מין ריקנות; לבסוף מצאתי שאני משתעמם עד מוות. אשר על כן אמרתי בלבי שהיום הזה מקולקל ממילא, ומוטב לי לחזור הביתה ולכתוב פלייטון. החלטה כזאת מתקבלת בדרך כלל בלא שיהא לך מושג על מה בעצם תכתוב; שעה קלה אתה צועד בחדר אנה ואנה, שורק להנאתך איזה שיר שאינך יכול להיפטר ממנו עוד, או שאתה תופס זבובים; סופו של דבר יעלה משהו על דעתך ותתחיל לכתוב, ובכן, גם אותה שעה צץ בראשי רעיון נושן, הכנתי לי נייר והתחלתי לכתוב פלייטון.

כאשר הגעתי לגליון השלישי, מצאתי שהאורך – יחסית למה שמצפים מפלייטון – מוגזם, והחומר מספיק לששה פלייטונים; ובכך כל העניין נתקע במשפט לא גמור באמצע הגליון השלישי.

כעבור חודשיים, בשהותי בכפר, תקפו אותי גשמים ובדידות; לא היתה לי ברירה; השגתי נייר, והתחלתי לכתוב את ששת הפלייטונים. הגשם המתמשך וכנראה גם חנו של החומר, הם האשמים בכך שכתבתי שנים עשר פרקים, ועוד חילקתי את החומר הנותר לששה פרקים נוספים. שלחתי איפוא את שנים עשר הפרקים לעתון, על מנת שיפרסמו אותם פרק פרק בגליון יום ב'., תוך שאני נשבע בלבבי שבינתיים אסיים את הכתיבה עד הסוף.

אלא שהחיים מלאי מסתורין; אחד עשר פרקים כבר ראו אור, ולי לא היתה ולו שורה אחת של המשך; שכחתי שהפרקים יוצאים לאור בזה אחר זה, ובעיקר שכחתי מה ההמשך. המערכת רדפה אחרי לשלוח את הסוף; ואני (כמו אותה ילדה באגדה) זרקתי לפניה פרק אחד נוסף בכדי שתניח לי לכמה ימים. תוך מנוסה מלפני המערכת הרודפת על עקבותי פיזרתי פרק ועוד פרק; רציתי לברוח מפניה אולם היא “הדביקתני אוץ”; כידררתי כמו ארנבת נרדפת; השלכתי עצמי מנגד לכל הכיוונים בכדי להרויח זמן, שאוכל עוד איכשהו לתקן את אשר קלקלתי במהלך הציד. שפטו נא בעצמכם, ההארכתי להחזיק מעמד; עוד שמונה עשר פרקים זה נמשך, עד אשר הנפתי את דגל הכניעה הלבן בסוף הסיפור. האמנם אין לספר עלילה מתמשכת? האין זו עלילה אפית ומרגשת לראות את המחבר ממלט את נפשו מזעמן של פוריות מן השאול, נמלט אל בדידות בהרים או אל מחבואי המערכת, אל האי St. Kilda, אל העיר Hradec Králove, אל אטול שבלב האוקיאנוס השקט, אל “שבע הבקתות” ולבסוף אל שולחן פונדקו של דמוהורסקי, להניף שם את דגל הכניעה לאחר שהשליך, כשזרועותיו שכולות, אל מול רודפיו את נימוקיו האחרונים, בטרם נכנע? עיקבו נא בנשימה עצורה, כיצד הוא מאמין עד הרגע האחרון שהוא – נרדף על נפשו בלא רחם – חותר על אף הכל אל איזו מטרה, והוא עצמו רודף אחרי רעיון כלשהו; ואם כלה נשימתו בפרק השלושים, לא נטשה אותו אמונתו המוזרה שלנתיב המתפתל שבו עבר זה עתה במירוצו יש איזו שהיא תכלית אחידה. זאת עלילתו האמיתית של הרומן, שאיננו לאמתו של דבר רומן, אלא סדרת פלייטונים; כינוי שבו אני מתייג את הסיפור כעת לאחר מעשה.


אוקטובר 1926.

קארל צ’אפק


 

פרק א': המודעה    🔗

באחד בינואר 1943 קרא מר ג. ה. בונדי, נשיא חברת MEAS, את עתונו, כבכל יום אחר; הוא דילג, בחוסר כבוד כלשהו, על הידיעות משדה הקרב, עקף את המשבר הממשלתי והפליג במפרשים פתוחים ( – כיוון שהעתון Lidove Noviny הגדיל מזמן את גודל הדף חמישים מונים, היה המפרש הזה מספיק בהחלט להפלגה ללב ים – ) אל מדור הכלכלה הלאומית. כאן הוא עבר בשיט שתי וערב שעה ארוכה, ולבסוף קיפל את המפרשים והניח לחלום לנענעו בלאט.

“משבר הפחם,” אמר בלבו, “מיצוי המכרות; האגן של אוסטרבה משבית את העבודה לשנים. לכל הרוחות, זה אסון. יהיה עלינו לייבא פחם משלזיה העלית; אנא חשב ומצא בכמה זה יעלה את מחירי מוצרינו, ואחר־כך דבר על תחרותיות! אכלנו אותה! ואם גרמניה תייקר את תעריפיה, נצטרך לסגור את העסק. וגם Zivno2 ירדה. אל אלוהים – איזה תנאים של מסחר זעיר! איזה תנאים של חנק, של עקרות, של טמטום! אה, איזה משבר ארור!”

מר ג. ה. בונדי, יושב ראש מועצת המנהלים, נעצר במעוף מחשבותיו, משהו גירה אותו ולא הרפה ממנו. הוא חיפש את המשהו, עד אשר מצאו בעמוד האחרון של העתון שזה עתה הניח הצידה. היתה זאת התיבה “– צאה”; בעצם רק חצי מלה. שכן העתון התקפל לו בדיוק לפני האות “צ”. היה זה דווקא הקיטוע הזה שהילך עליו אימים. “זו, טוב, כנראה שמתקיימת אי־שם איזו הרצאה, “חשב בונדי באופן סתמי.” או אולי טעות דפוס היא, ומישהו מציע למכירה איזו מציאה? גם מניות החנקניים נפלו. סטגנציה נוראה. תנאי סחר זעיר – להצחיק! או מציאה פשוטה כמשמעה? אבל מי יפרסם מודעה על מציאה? אם בכלל – אז מפרסמים על אבדה. או שמא את מישהי שהלכה לאיבוד: 'X נמצאה!' אולי.”

במרירות כלשהי פתח מר ג. ה. בונדי את העתון, בכדי להיפטר מהמלה המטרידה. עכשיו היא נעלמה לגמרי בבליל המודעות. הוא יצא לצוד אותה במבוך המרצד, עמודה אחרי עמודה. היא התחבאה מפניו בדווקאיות מרגיזה. עכשיו התחיל מר בונדי מלמטה, ובכיוון מנוגד לכיוון הקריאה המקובל. ה “– – צאה” המגעילה נעלמה ואיננה.

ג. ה. בונדי לא נכנע. הוא קיפל את העתון מחדש, והנה – ה“– – צאה” השנואה קפצה מתוך קצה הקיפול; שם הוא תפס אותה באצבעו, פתח מהר את העתון ומצא… מר בונדי פלט קללה. היתה זאת בסך הכל מודעה זעירה מאד ואפרורית מאד, לאמור:

המצאה

מבטיחה מאד,

מתאימה לכל מפעל תעשייתי

למכירה מיידית מסיבות אישיות

המעוניינים יפנו אל

Ing. R. Marek, Brevnov 1651


“זה שכר טרחתי!” חשב מר ג. ה. בונדי בלבו." איזה פטנט של שלייקעס; או איזו תרמית, או צעצוע של משוגע; ואני הקדשתי לזה חמש דקות שלמות! אני כבר מתטמטם. תנאי סחר זעיר. כלום, שום מעוף!"

הנשיא בונדי התיישב עתה בכסא נדנדה, בכדי לטעום את טעמם של תנאי סחר זעיר ביתר נוחיות. אמת, ל־MEAS יש עשרה מפעלים ושלושים וארבעה אלף פועלים. MEAS היא המובילה בענף הברזל. ל־MEAS אין מתחרים בתחום הדוודים. באסכלות MEAS היא שם דבר בעולם. אבל בעשרים שנה, אלוהים אדירים, אפשר במקומות אחרים להקים משהו גדול יותר – –

ג. ה. בונדי הזדקף לפתע. אינג’ניר מארק, אינג’ניר מארק! חכה רגע, אולי זה מארק הג’ינג’י, מה היה שמו רודולף, רודי, החבר מהטכניון? נכון, כאן במודעה זה כתוב: אינג' ר. מארק. רודי, פרא־אדם, הייתכן? מסכן, לאן הגעת! למכור “המצאה מבטיחה מאוד” הא־הא, “מסיבות אישיות”; אנחנו הרי מכירים את הסוג הזה של סיבות אישיות; אין כסף – מה? היית רוצה לצוד איזה פתי בעל מפעל באמצעות פטנט ממוזמז; נכון, אתה תמיד היית קצת מטורף אחרי רעיונות איך להפוך את העולם! אה, אחא, איפוא רעיונותינו הגדולים! נעורינו הגרנדיוזיים והשרלטניים!"

הנשיא בונדי שב והשתרע בכורסתו. “אולי זה באמת מארק,” הוא הרהר. “אבל מארק היה ראש מדעי. קצת פטפטן, אבל היה בבחור משהו גאוני. היו לו רעיונות. מלבד זאת אדם מאוד לא מעשי. בעצם משוגע לגמרי. זה מוזר,” אמר מר בונדי בלבו, “שהוא לא פרופסור. זה עשרים שנה ומעלה שלא ראיתי אותו, מי יודע מה הוא עשה בינתיים; אולי לגמרי התנוון. אכן וודאי שהתנוון: הוא גר בעיבורי העיר, בברבנוב, מסכן… ומתפרנס מהמצאות! איזה סוף נורא!

מר בונדי ניסה לדמיין את עוניו של ממציא שהתנוון. הוא הצליח להעלות בעיני רוחו ראש מזוקן ופרוע נורא; הקירות סביב חשוכים ועשויי נייר כמו בסרט. אין ריהוט; בפינה מונח מזרון, על השולחן מודל עלוב מורכב מאשוות, מסמרים וגפרורים שרופים; חלון עמוס פונה לחצר. ולתוך תמונת העוני הנוראה הזאת נכנס אורח לבוש פרווה. “אני בא לראות את המצאתך.” הממציא העוור למחצה איננו מזהה את החבר משכבר הימים. הוא מרכין את ראשו הפרוע בהכנעה, מחפש כסא להושיב עליו את האורח, ועכשיו – אלוהים הטוב והמיטיב! – מנסה להניע באצבעותיו הכחושות, המסכנות, הרועדות את המצאתו העלובה, איזה מין perpetuum mobile מטופש, ומברבר, מבולבל כולו, שזה צריך לרוץ, לבטח ירוץ, אילו – אילו רק היה לו – אילו יכול היה לקנות – – – עיני האורח בפרווה מסיירות לאורכה ולרוחבה בשל החורבה העלובה שבעליית הגג; לפתע הוא שולף מכיסו ארנק עור ומניח על השולחן שטר של אלף, ועוד אחד (“מספיק!” נבהל מר בונדי בעצמו) ועוד שלישי. (“אלף אחד היה בו די – לעת עתה,” חושב משהו בתוך תוכו מר בונדי). “זה בשביל המשך העבודה, מר מארק; לא, לא – אין בכך שום התחייבות מצדך. מה – מי אני? זה לא חשוב. תחשוב – ידידך.”

הנשיא בונדי היה שבע רצון – עד כדי התרגשות – מהחזיון. “אשלח אל מר מארק את המזכיר,” החליט, “מייד, או מייד מחר. ומה לעשות היום? חג היום, למפעל לא אלך; בעצם זה יום חופשה – – אה, איזה תנאים של סחר זעיר! יום תמים אין מה לעשות! ומה לוא הלכתי בעצמי, היום – –”

ג. ה. בונדי היסס רגע. היה בכך משום הרפתקה ללכת ולהסתכל בעוניו של הבעל שגיונות שבברבנוב. “סוף־סוף היינו ידידים, איזה ידידים! ולזכרונות זכויות משלהם. אסע!” החליט מר בונדי. ונסע.

הוא השתעמם קצת כאשר מכוניתו החליקה לאורכו ולרוחבו של רובע ברבנוב, לחפש את הבית העלוב ביותר שמספרו 1651. הם נאלצו לפנות לעזרת המשטרה. “מארק, מארק,” חיטט הקצין בנבכי זכרונו, “זה בטח אינג’ינר רודולף מארק, מארק ושות', מפעל לייצור נורות, רחוב מיקס 1651.”

מפעל לייצור נורות! – הנשיא בונדי היה מאוכזב, אפילו ממורמר. אז רודי מארק איננו גר בעליית גג! הוא בעל מפעל, והוא מוכר" מסיבות אישיות" איזו המצאה! בחורי, מזה נודף ריח של פשיטת רגל, כמו ששמי בונדי. “אולי אתה יודע מה שלומו של מר מארק?” שאל את קצין המשטרה, תוך שהוא נכנס לתוך מכוניתו.

“או – מצויין!” ענה הקצין." מפעל נאה יש לו. פירמה מפורסמת," הוסיף בגאווה מקומית. “אדון עשיר,” הבהיר עוד, “ומאד מלומד. עוסק בהמון ניסויים.”

“רחוב מיקס!” פקד מר בונדי על נהגו.

“הרחוב השלישי מימין!” קרא הקצין בעקבות המכונית.

וכבר מצלצל מר בונדי בדלת אגף המגורים של המפעל הקטן והנאה. “נקי מסביב, בחצר ערוגות פרחים, מטפסים על הקירות. הממ,” אמר מר בונדי בלבו. “היה בו במארק הארור הזה מאז ומתמיד משהו הומניסטי ונטיה לרפורמות.” והנה יוצא אליו בגרם המדרגות מארק, רודי מארק בכבודו ובעצמו; הוא רזה נורא ורציני, איכשהו אצילי; לבונדי יש הרגשה מוזרה בלב שרודי כבר איננו צעיר כפי שהיה לפנים, אבל גם לא מצומק כמו הממציא ההוא, שהוא שונה מכל מה שמר בונדי העלה על דעתו, ואפילו קשה לזהותו; אבל עוד בטרם הספיק לאתר בדעתו את תחושת האכזבה, מושיט לו אינג’ינר מארק את ידו ואומר בשקט:

“נו, סוף–סוף הגעת, בונדי! חכיתי לך!”


 

פרק ב': הקרבורטור    🔗

“חכיתי לך!” חזר מארק על דבריו לאחר שהושיב את אורחו בכורסת העור. – בעד עולם ומלואו לא היה בונדי מוכן להודות בהזיותיו על דבר הממציא המנוון.

“אתה רואה,” הוא נתן ביטוי לשמחה כביכול, כאילו כפאו שד, “איזה מקרה! עליך לדעת, הבוקר נזכרתי שכבר עשרים שנה לא נפגשנו! עשרים שנה, חשוב, רודי!”

“הממ,” המהם מארק. אז אתה רוצה לקנות את ההמצאה שלי?"

“לקנות?” אמר ג. ה. בונדי בהיסוס." אני באמת לא יודע… לא חשבתי על זה בכלל. רציתי לראות אותך ו –"

“אני מבקש, אל תעמיד פנים!” שיסע אותו מארק.“אני ידעתי שתבוא. בשביל עניין כזה בטח. המצאה כזאת היא בדיוק לפי מידותיך. מזה אפשר לעשות – –” הפסיק בתנועת יד קלה, השתעל ופתח בקול מדוד: “ההמצאה שאציג בפניכם מבשרת מהפך טכנולוגי גדול מזה של המצאת מנוע הקיטור של וואט. אם עלי לתאר את מהותו בקצרה, אומר שהמדובר מהבחינה התיאורטית, במיצויה המלא של אנרגיית האטום…”

בונדי פיהק בהסתר. “ותגיד, מה עשית במשך עשרים השנים האלה?”

מארק הרים אליו את מבטו כמופתע. “המדע המודרני טוען, שהחומר, כלומר האטומים, מורכב מכמות אדירה של יחידות אנרגיה; האטום איננו, בעצם, אלא מצבור של אלקטרונים, כלומר חלקיקי החשמל הקטנים ביותר –”

“זה מאד מעניין,” שיסע אותו הנשיא בונדי. “אתה רואה, אני תמיד הייתי חלש בפיזיקה. אבל פניך רעים, מארק! איך בכלל הגעת לצע– – המ, למפעל הזה?”

“אני? לגמרי במקרה. העניין הוא שהמצאתי סוג חדש של חוטים לנורות – זה כלום, את זה מצאתי דרך אגב. אתה יודע, – אני עובד כבר עשרים שנה על שריפת חומרים. אמור בעצמך בונדי, מה היא הבעיה המרכזית של הטכנולוגיה המודרנית?”

“הסחר,” אמר הנשיא. “ואתה – כבר נשוי?”

“אלמן,” ענה מארק וקפץ על רגליו מרוב התרגשות. “שום סחר, אתה מבין? הבערה! הניצול המלא של אנרגיית החום הטמונה בחומר! חשוב: בבערת פחם אנחנו מסוגלים לנצל רק אחד חלקי מאה אלף של מה שאפשרי! אתה מבין מה זה?”

“כן. הפחם יקר מאד,” סבר מר בונדי בחוכמה יתרה.

מארק התיישב ואמר כמי שהתפכח: “אם לא באת בעניין הקרבורטור שלי, בונדי, אתה יכול ללכת.”

“תמשיך, תמשיך!” הוסיף הנשיא בנימה מתונה.

מארק הניח את פניו בכפות ידיו. “עשרים שנה עבדתי על זה,” בקע ממנו בכבדות, “ועכשיו, עכשיו אמכור את זה לראשון שבא! החלום העצום שלי! ההמצאה הגדולה ביותר בכל הזמנים! ברצינות, בונדי; זה עניין מדהים.”

“בטח! בתנאי הסחר הזעיר שאצלנו,” הסכים בונדי.

“לא, בכלל מדהים. חשוב: אפשר לנצל את האנרגיה האטומית לגמרי בלי להותיר נפל!”

“אהה,” אמר הנשיא. “נסיק באטומים, מילא, למה לא? המקום שלך יפה, רודי; קטן ונחמד. כמה פועלים יש לך?”

מארק לא הקשיב. “אתה יודע,” אמר, שקוע בהרהורים, “בעצם לא חשוב איך אומרים את זה: ‘לנצל את האנרגיה האטומית’, או ‘לשרוף את החומר’. או ‘לשבור את החומר’. אתה יכול לקרוא לזה איך שתרצה,”

“אני בעד ‘לשרוף’; יש לזה צליל אינטימי.”

“אבל מדוייק יותר הוא לומר ‘לנפץ את החומר’. אתה מבין, לנפץ את האטומים לאלקטרונים, ואת האלקטרונים לרתום לעבודה. אתה תופס?”

“לגמרי,” הסכים הנשיא. רק לרתום אותם."

“דמה בנפשך, נניח, שני סוסים המושכים בכל כוחותיהם בשני קצות חבל בכיוונים נוגדים. אתה יודע מה זה?”

“כנראה איזה ספורט,” סבר מר בונדי.

“לא; אבל זה מצב יציב. הסוסים מושכים, אבל אינם מתקדמים. אבל אילו ניתקת את החבל –”

“– – הסוסים יפלו,” קרא ג.ה. בונדי בהתלהבות.

“לא. אבל יתחילו לרוץ; הם היו לאנרגיה שנשתחררה; צמד נעול שכזה – זה טיבו של החומר. נתק את הקשר הקושר את האלקטרונים זה לזה, והם –”

“– – יתחילו לרוץ!”

“כן; אלא שאנחנו יכולים לתפוס אותם ולרתום אותם, אתה מבין? או חשוב נא כך: אנחנו מבעירים, נאמר, חתיכת פחם. מזה אנחנו מפיקים קצת חום, אבל מלבדו גם אפר, גז ופיח. החומר איננו הולך לאיבוד, אתה מבין?”

“כן. אולי אתה רוצה סיגר?”

“לא רוצה. אבל החומר הנותר יש בו עדיין המון אנרגיה אטומית שלא נוצלה. אילו ניצלנו את כל האנרגיה האטומית בכלל, היינו מכלים בזה את כל האטומי. בקיצור: החומר היה נעלם.”

“אה. עכשיו אני מבין.”

“זה כאילו טחננו תבואה בצורה בלתי מושלמת; כאילו קלפנו שכבה חיצונית דקה ואת היתר זרקנו, כפי שאנחנו זורקים את האפר. בטחינה מושלמת לא נשאר מהגרעינים כלום, או כמעט כלום, נכון? וכך גם בבערה מושלמת לא נשאר מהחומר כלום, או כמעט כלום. הוא נטחן לחלוטין. נצרך. הוא חוזר ללא־כלום המקורי. אתה מבין, החומר צורך המון־המון אנרגיה בכדי שבכלל יתקיים. קח ממנו את קיומו, כפה עליו חידלון, ואתה משחרר כמות אדירה של כוח. ככה זה, בונדי.”

“אה, זה לא רע.”

“Pflueger למשל חישב ומצא שקילוגרם אחד של פחם מכיל עשרים ושלושה ביליון קלוריות. אני חושב שהוא מגזים.”

“בהחלט.”

“אני הגעתי לשבעה ביליונים תיאורטית. אבל גם זה פירושו, שקילוגרם אחד של פחם יכול להפעיל, בבערה משולמת, בית חרושת ראוי להתכבד במשך כמה מאות שעות!”

“לכל הרוחות!” מר בונדי פלט צעקה וקפץ על רגליו.

“את חישוב השעות המדוייק לא אתן לך. אני כבר שורף, זה ששה שבועות, חצי קילוגרם פחם, במעמס של שלושים קילוגרממטר, ובן־אדם, זה רץ ורץ כל הזמן – – כל הזמן – –” לחש אינגינר מארק תוך שהוא מחויר.

הנשיא בונדי החליק, ברוב מבוכה, בידו על סנטרו, סנטר חלק ועגול כמו טוסיק של תינוק. “שמע, מארק” פתח בהיסוס, “אתה בטח – טים־טיפה – תשוש מרוב עבודה –”

מארק דחה אותו בתנועת יד של ביטול. “אה, זה כלום – –. אילו אתה התמצאת קצת בפיזיקה, הייתי מסביר לך את הקרבורטור3 שלי, שבו מתרחשת הבערה הזאת. אתה מבין, זה פרק שלם בפיזיקה גבוהה. אבל תוכל לראות את זה למטה, במרתף. שפכתי שם חצי קילו פחם לתוך המכונה הזאת, ואחר־כך סגרתי בחותם של נוטריון, בנוכחות עדים, בכדי שאי אפשר יהיה להוסיף פחם. לך תראה את זה, לך, לך כבר! בין כה וכה לא תבין את זה, אבל – לך למרתף! בן־אדם, לך כבר!”

“ואתה לא בא?” שאל מר בונדי בפליאה.

“לא, לך לבד. ו – שמע, בונדי… אל תשאר שם יותר מדי,”

“מדוע?” שאל בונדי בקורטוב חשד.

“לא חשוב. תחשוב, נגיד ש… שזה לא בריא. ותדליק לך אור: המפסק הוא ליד הדלת. הרעש במרתף, זה לא המכונה שלי: היא עובדת בשקט מוחלט, בלי סרחון, כל הזמן… מה שמרעיש שם זה רק, הממ, מן ונטילטור. נו, לך כבר, אני אחכה פה. אחר־כך תספר לי…”


*


בונדי יורד אל המרתף, קצת שמח שנפטר לשעה קלה מהמשוגע (הלא אין כל ספק שהוא משוגע) וקצת מדוכא מדאגה איך יצליח לצאת מהעסק. וראה, ראה, המרתף נעול בדלת עבה נורא, ממש כמו הקופות המשוריינות בבנקים. טוב, להדליק, המפסק מייד ליד הדלת. בלב המרתף הקמור, עשוי בטון, נקי כמו תא בבית מנזר, מונח גליל ענק עשוי נחושת על תמוכות בטון. המקום חתום מכל הצדדים, רק למעלה סורג זעום חתום בחותמות. בפנים המכונה חושך ודומיה. מתוך הגליל יוצאת בתנועות קצובות וחלקות זרוע בוכנה, המסובבת לאט ארכובה וגלגל תנופה. זה הכל. רק הוונטילטור מזמזם בחלון המרתף זמזום בלתי פוסק.

אולי זאת הרוח מהוונטילטור או משהו – מר בונדי חש במצחו חשרת רוח מיוחדת במינה, ויש לו הרגשה כאילו שערותיו סומרות; ועכשיו כאילו הוא מתעופף – איננו מרגיש את כובד גופו. ג. ה. בונדי כורע ברך בתחושת אושר עילאי אך ברור, רוצה הוא לצעוק ולשיר, נדמה לו שהוא שומע את איוושתן של כנפיים עצומות ורבות. ולפתע מישהו תופס את ידו ומושך אותו מתוך המרתף החוצה. הלא זהו אינג’ינר מארק, ראשו נתון בתוך קסדה ותלבושת צלילה על גופו כמו אמודאי, וסוחב את בונדי במעלה המדרגות החוצה. בחדר הכניסה הוא מסיר את הקסדה ומנגב את זעתו הנוטפת על מצחו.

“ברגע האחרון ממש,” הוא פולט בנשימה כבדה ובהתרגשות נוראה.


 

פרק ג': פנתיאיזם    🔗

הנשיא בונדי מרגיש קצת כאילו הוא חולם. מארק מושיב אותו במודאגות של אם בכורסה, ורץ להביא קצת קוניאק. “קח, תשתה את זה מהר,” הוא מברבר ומושיט לו את הכוסית ביד רועדת. “נכון, גם אתה הרגשת לא טוב?”

“להיפך,” עונה בונדי בלשון כבדה." זה היה… כל כך יפה, בן־אדם! הרגשתי כאילו אני מתעופף או משהו כזה."

“אכן, כן,” אמר מארק מהר. זה מה שחשבתי. כאילו הבן־אדם מתעופף, או בכלל כאילו מרחף, נכון?

“הרגשת אושר עצומה,” אמר מר בונדי. אני חושב שקוראים לזה התעלות. כאילו היה שם משהו – משהו – –"

“– משהו מן הקדושה?” שאל מארק בהיסוס.

“אולי. בטח שכך, בן־אדם! אני לא רגיל לבקר בבתי כנסיות, רודי, בחיי שלא, אבל אני חשתי שם במרתף משהו כמו במקדש. תגיד לי, מה עשיתי שם?”

“כרעת ברך,” נהם מארק במרירות והתחיל לצעוד בחדר אנה ואנה.

הנשיא בונדי ליטף במבוכה את קרחתו. “זה מוזר. מה אתה אומר – אני כרעתי ברך? ותגיד לי, בבקשה, מה – מה בעצם משפיע שם – במרתף הזה – ככה על הבן־אדם?”

“הקרבורטור,” רטן מארק, ונשך את שפתיו. פניו כאילו נפלו עוד יותר והאפירו.

“מה 'תה אומר,” התפלא בונדי. “ואיך זה?”

אינג’ינר מארק רק משך בכתפיו וצעד בחדר לאורכו ולרוחבו, כשראשו שמוט.

ג. ה. בונדי עקב אחריו במבטו, משתאה כילד. מארק משוגע, אמר בליבו; אבל מה זה באמת, לכל הרוחות, הנופל על הבן־אדם שם במרתף? אושר כזה שיש בו להכאיב, מן בטחון כזה נורא, תדהמה, יראת שמיים מוחצת, מי יודע מה –. מר בונדי קם על רגליו ומזג לעצמו כוסית קוניאק נוספת. “שמע, מארק,” אמר, “מצאתי.”

“מה מצאת?” פלט מארק ונעצר בהילוכו.

“זה שמה, במרתף. המצב הנפשי המוזר שם. זאת איזו הרעלה, נכון?”

“הרעלה, בטח,” צחק מארק ברוגזה.

“אני תיכף חשבתי,” הכריז בונדי, מרוצה לפתע. “ובכן המתקן שלך מייצר משהו, הממ, משהו כמו אוזון, נכון? או ביתר דיוק איזה גז רעיל. וכאשר הבן־אדם נושם את זה, אז זה… קצת… מרעיל או מרנין אותו, מה? בהחלט בן־אדם, זה שום דבר אחר מגזים רעילים; כנראה שאלה מתפתחים על ידי שריפת הפחם בתוך ה – – קרבורטור שלך. איזה מן גז בישול, או גז גן עדן, או פוסגן, משהו כזה. בגלל זה יש לך שם וונטילטור. ולכן אתה נכנס למרתף רק במסכת גז, נכון? יש לך שם גזים ארורים.”

“לוא היו אלה רק גזים,” התפרץ לפתע מארק והניף את אגרופיו. “אתה רואה, בונדי, בגלל זה עלי למכור את הקרבורטור! אני פשוט לא יכול, לא יכול, לא יכול יותר,” הוא צעק, קרוב לבכי. “אני לא שיערתי שהקרבורטור יעשה את זה. פגע רע נורא – שכזה! תחשוב, את זה הוא עושה לי ממש מההתחלה! וכל אחד מרגיש את זה כשהוא רק מתקרב אליו. אתה עוד לא יודע כלום, בונדי. אבל שרת הבית שלי קיבל את זה כהוגן.”

“או, מסכן,” התפלא הנשיא בהבעת השתתפות בצער. “הוא מת מזה?”

“לא, רק חזר בתשובה,” הזדעק מארק בייאוש. “לך אגיד את זה, בונדי: ההמצאה שלי, הקרבורטור שלי נגוע בחסרון נורא. אתה תקנה אותו ממני או שתקבל אותו ממני במתנה; אתה בטח תעשה את זה, גם אילו בקעו ממנו שדים. לך, בונדי, לך זה לא אכפת, כל עוד אתה יכול לעשות מזה מיליארדים. ואתה תעשה אותם בן־אדם. זה עניין עצום, אלא שאני כבר לא רוצה להתעסק אתו. לך אין מצפון כל כך רגיש כמו לי, אתה שומע, בונדי? מיליארדים יצאו מזה, אלפי מיליארדים; אבל אתה חייב לקחת על מצפונך רעה נוראה, תחליט!” –

“עזוב אותי,” התגונן בונדי. “אם זה מייצר גזים רעילים, השלטונות יטילו על זה איסור וגמרנו. אתה מכיר את תנאי הסחר הזעיר אצלנו. לוא באמריקה –”

“שום גזים רעילים,” פלט אינג’ינר מארק. משהו גרוע פי אלף. תקשיב בונדי, תקשיב מה שאני אומר לך; זה עולה על כוח ההשגה של תבונת האדם, אבל אין בזה טיפה של תרמית. ובכן הקרבורטור שלי באמת שורף את החומר, שורף לגמרי, לא נותר ממנו כלום, אפילו לא גרגר אבק; או יותר נכון – הוא מנפץ אותו, מפרק אותו לאלקטרונים, צורך את כולם, טוחן אותם, אינני יודע איך לכנות את זה; בקיצור – הוא מאכל את החומר כולו. אין לך מושג, מה כמות האנרגיה הטמונה באטומים. בחמישים קילו פחם אתה יכול לשוט סביב העולם, להאיר את העיר פראג כולה, להפעיל מפעל, או מה שתרצה; בגרגיר פחם כזית תוכל לחמם בית אב ולבשל את ארוחותיו. בסוף התהליך לא יהיה בכלל צורך בפחם. נחמם את בתינו בחלוק הנחל הקרוב ביותר או בחופן עפר שניקח פתח הבית. כל חופן חומר טומן בחובו יותר אנרגיה מאשר דוד קיטור ענקי; רק לסחוט אותה! רק לדעת לשרוף את החומר עד כלות! בונדי, אני יודע את זה; הקרבורטור שלי יודע; תודה בונדי, שזה תוצאה ראויה לעבודה של עשרים שנה."

“אתה רואה, רודי,” פתח הנשיא בלאט, “זה נורא מוזר: אבל איכשהו אני מאמין לך. חי נפשי שאני מאמין לך. אתה מבין, כאשר עמדתי שם לפני הקרבורטור שלך, הרגשתי שיש פה משהו גדול נורא, משהו המוחץ את האדם עד דק. אני לא יכול אחרת: אני מאמין לך. שם למטה, במרתף, יש לך משהו מסתורי. משהו שיהפוך עולם ומלואו.”

" אה, בונדי," לחש מארק ביראה, “זהו בדיוק הקוץ שבאליה. חכה, אספר לך הכל. האם קראת אי פעם את שפינוזה?”

“לא קראתי.”

“גם אני לא; אבל עכשיו, אתה מבין, עכשיו אני מתחיל לקרוא דברים כאלה. אינני מבין את הדברים; עבורנו, אנשי הטכנולוגיה, זהו עניין קשה נורא, אבל משהו יש בזה. האם אתה מאמין אולי באלוהים?”

“אני? ובכן,” הרהר ג. ה. בונדי, “אני לא יודע, חי נפשי, אולי יש אלוהים, אבל על פני כוכב אחר. אצלינו לא. איפה! דבר כזה אפילו לא מתאים לתקופתנו. תגיד בעצמך, מה הוא היה עושה פה?”

“אני לא מאמין,” אמר מארק בקשיחות. “אני לא רוצה להאמין. תמיד הייתי אתיאיסט. האמנתי בחומר, בקידמה, ובשום דבר אחר. אני איש מדע, בונדי, והמדע איננו יכול להודות בקיום אלוהים.”

“מהבחינה המסחרית,” הכריז מר בונדי," זה היינו הך. אם הוא רוצה להיות קיים, אז שיהיה, בעזרת השם. אנחנו והוא איננו סותרים זה את קיומו של זה."

“אבל מנקודת ראות המדע, בונדי,” קרא אינג’ינר מארק בארשת של רצינות, “זה בלתי נסבל לחלוטין. או הוא, או המדע. אני אינני טוען שאין אלוהים; טענתי היא רק שאסור שיהיה, או לפחות שאסור לו שיתגלה. ואני מאמין שהמדע דוחק אותו צעד אחר צעד אל מחוץ לעולמנו, או לפחות שהוא מונע את התגלויותיו; ואני מאמין שזו שליחותו הגדולה ביותר.”

“ייתכן,” אמר הנשיא בשלווה. “אז תמשיך.”

“ועכשיו תאר לעצמך, בונדי, ש – – או חכה, אומר זאת כך: אתה יודע מה זה פנתאיזם?” זאת אמונה, שבכל דבר שקיים מתגלה אלוהים אחד, או המוחלט, אם רצונך בכך. בבן־האדם ובאבן, בדשא, במים, בכל מקום. ואתה יודע מהי משנתו של שפינוזה? שהחומרי הוא רק צדה האחד של המהות האלוהית, בעוד שהצד האחר הוא הרוח. ואתה יודע מה אומרת תורת Fechner?"

“לא יודע,” הודה הנשיא בונדי.

“פכנר טוען, שבכל, הכל מכל כל, נחה רוח. שאלוהים מפיח רוח בכל החומר שבעולם. ואתה מכיר את לייבניץ? לייבניץ טוען שהחומר מורכב מנקודות שהן רוח במהותן, מונאדות, שמקורן באלוהים. מה אתה אומר?”

“לא אדע,” אמר ג. ה. בונדי, “אני לא מבין את זה.”

“גם אני לא; זה נורא מסובך. אבל תאר לעצמך שבכל חומר טמון אלוהים, ושהוא איכשהו נעול בו. כאשר אתה מנפץ את החומר לחלוטין, הוא עף החוצה כאילו מתוך קופסה. לפתע הוא חופשי. הוא מתפתח מהחומר, כמו שגז הבישול מתפתח מהפחם. אתה שורף אטום אחד, ולפתע יש לך מרתף מלא מוחלט. והמדהים הוא, איך הוא מיד מתפשט למלא את כל החלל.”

“חכה,” נשמע קולו של מר בונדי. תגיד את זה עוד פעם, אבל לאט."

“ובכן תחשוב,” חזר מארק, שנניח שבכל חומר טמון מוחלט במצב עקוד, נאמר כמו אנרגיה עקודה, אינרטית; או בפשטות שאלוהים שוכן בכל מקום, שהוא נוכח בכל חומר ובכל חלקיק של חומר. ועכשיו תאר לך שאתה משמיד חלק של החומר, משמיד לחלוטין, לכאורה ללא שארית; אבל כיוון שכל חומר הוא בעצם חומר פלוס מוחלט, השמדת רק את החומר, ונותרה לך שארית בלתי ניתנת להשמדה: מוחלט טהור, חופשי ופעיל. נשארה שארית שאיננה ניתנת עוד לפירוק כימי והיא פטורת חומר, שאיננה מראה קוים ספקטרליים, שאין לה משקל אטומי, שאיננה מסוגלת להתחברות כימית, שאיננה כפופה לחוק מאריוטי, שאין בה דבר, שום דבר, לחלוטין כלום מתכונות החומר. נותר אלוהים טהור. כימית לא־כלום, אבל פעיל באנרגיה עצומה. כיוון שאין הוא מחומר, אין הוא כפוף לחוקי החומר. כבר מזה נובע שהוא מתגלה בדרך המנוגדת כביכול לטבע ובדרכי נסים. כל זה נובע מההנחה שאלוהים נוכח בחומר. האם אתה מסוגל לדמות בנפשך שנניח זה כך?

“אני מסוגל,” אמר בונדי. “ומה הלאה?”

“טוב,” אמר מארק וקם על רגליו," ובכן זה כך באמת."


 

פרק ד': המרתף האלוהי    🔗

הנשיא בונדי מצץ ביישוב הדעת את הסיגר שלו." ואיך, בן־אדם, הגעת להכרה הזאת?"

“מעצמי,” אמר אינג’ינר מארק, תוך שהוא מחדש את צעדתו לאורך החדר. ה ־ Perfect Carburetor שלי מייצר, תוך כדי הפירוק המושלם של החומר, מוצר לוואי, הלא הוא המוחלט הטהור, הבלתי עקוד. אלוהים בדמות כימית טהורה. אם כך לומר, מהקצה האחד הוא פולט אנרגיה מכנית, ומהאחר מהות אלוהית. ממש כמו שאתה מפרק מים למימן וחמצן, רק בממדים הרבה יותר גדולים."

“הממ,” עשה מר בונדי, “תמשיך!”

“אני חושב,” המשיך מארק בזהירות, שיש אישיויות יוצאות מן הכלל המסוגלות להפריד בעצמן ומעצמן את המהות החומרית מהאלוהית; אתה מבין, איכשהו להפיק או למצות את המוחלט מתוך המאטריה של עצמם. נגיד כמו ישו, עושי הנפלאות, הפאקירים, המדיה או הנביאים מסוגלים לזה מכוח פסיכי כלשהו. הקרבורטור שלי עושה את זה על טהרת האורח המכני. אין זאת אלא חרושת המוחלט."

“עובדות,” אמר ג. ה. בונדי, “תיצמד לעובדות.”

“הא לך עובדות. בהתחלה בניתי את ה – Perfect Carburetor רק תיאורטית. אחר־כך עשיתי מודל קטן שלא פעל. רק המודל הרביעי הסתובב באמת. הוא לא היה גדול יותר מגודל כזה, אבל רץ ממש יופי. וכבר כאשר עבדתי אתו בקנה המידה הקטן הזה, הרגשתי השפעות רוחניות מוזרות. מין רננה וקסם משונים. אלא שחשבתי שזאת רק חדוות ההמצאה, או אולי מאמץ יתר. אז בפעם הראשונה התחלתי להתנבא ולעשות נסים.”

מה?” קרא הנשיא בונדי.

“להתנבא ולעשות נסים,” חזר מארק בארשת של קדרות. “היו לי רגעים כאלה של הארה מופלאה. ידעתי למשל באופן בהיר לחלוטין מה יקרה בעתיד. גם את ביקורך חזיתי מראש. ופעם קרעתי לי צפורן בעבודה במחרטה. הסתכלתי באצבע הפצועה, ולפתע צמחה לי ציפורן חדשה. כנראה שמאד רציתי בזה, אבל זה מוזר – ונורא. או תאר לעצמך, הייתי מהלך באויר. אתה מבין, קוראים לזה לויטציה. אף פעם לא האמנתי בשטויות האלה. דמה בנפשך כמה נבהלתי מזה.”

“ברור כשמש,” אמר בונדי ברצינות. “זה מוכרח להיות מביך.”

“מביך נורא. חשבתי שזה מעצבים, מן אוטוסוגסטיה או משהו כזה. בינתיים בניתי את הקרבורטור הגדול במרתף והנעתי אותו. כפי שכבר סיפרתי לך, זה רץ כבר ששה שבועות יומם ולילה. ורק שם עמדתי על המשמעות המלאה של העניין. כעבור יום התמלא המרתף במוחלט עד התפוצצות, וזה התחיל לזחול לתוך כל חדרי הבית. אתה מבין, המוחלט חודר בעד כל חומר, אבל בעד חמרים קשיחים קצת יותר לאט. באויר הוא מתפשט במהירות האור. כאשר נכנסתי לשם, זה תפס אותי כמו התקף. צעקתי בקול רם. אינני יודע מאין היה לי הכוח לברוח. כאן למעלה התחלתי לחשוב על כל העניין; המחשבה הראשונה היתה שזה איזה גז חדש, משכר, מרנין, הנוצר בעקבות השרפה המושלמת. לכן הזמנתי התקנת וונטילטור מבחוץ. שניים מבין המתקינים נתקפו הארה והיו להם הזיות. השלישי היה אלכוהוליסט, וזה אולי חיסן אותו קצת. כל עוד האמנתי שזה סתם גז, ערכתי בזה ניסויים; המעניין הוא שבתוך המוחלט אורו של כל גוף תאורה הרבה יותר בהיר. אילו זה היה נשמר בתוך כלי זכוכית, הייתי ממלא בזה נורות; אלא שזה מתנדף מכל כלי, ככל שיהא חתום. אחר־כך חשבתי שזאת אולי קרינה אולטרא־x ; אלא שאין בזה שום חשמל ובלוחות צילום לא היה מזה זכר. ביום השלישי נאלצנו להעביר את שרת הבית שגר מעל למרתף לבית חולים, וגם את אשתו.”

“מדוע?” שאל מר בונדי.

“הוא חזר בתשובה. היו לו הארות. נאם נאומים דתיים ועשה נסים. אשתו התנבאה. שרת הבית שלי היה אדם סולידי מאד, מוניסט ובעל דעות חופשיות, גבר לעניין לכל דבר. תחשוב – ככה סתם התחיל להבריא אנשים בכפות ידיו. כמובן היה מי שהתלונן עליו מייד במשטרה; הרופא המחוזי, חבר שלי, כעס נורא; ביקשתי להעביר את השרת לבית חולים, למנוע לזות שפתיים. אומרים שהוטב לו, הבריא ואיבד את כושר הריפוי הפלאי; אשלח אותו עוד להבראה בכפר. אני עצמי התחלתי לעשות נסים וראיתי למרחוק. בין היתר ראיתי חזיונות של יערות עד עצומים זרועי שבצבוצים, מלאי ביצות וחיות משונות; ככל הנראה כיון שהפחם שהשתמשתי בו בקרבורטור היה משלזיה העילית, הלא הוא הפחם העתיק ביותר. כנראה ששוכן בו אלוהים של פחם האבן.”

הנשיא בונדי נרעד. “מארק זה הלא נורא!”

“אכן,” אמר מארק בעצב. “לאט לאט התחלתי להבין שזה לא גז, אלא המוחלט. סבלתי מתסמינים נוראים. קראתי את מחשבותיהם של בני־אדם, גופי קרן אור, הייתי מוכרח להתאפק נואשות שלא ליפול בסבך תפילות ולא להטיף את האמונה באלוהים. רציתי לסתום את הקרבורטור בחול, אבל תוך כדי כך נתקפתי בלויטציה. את המכונה הזאת אי אפשר לעצור בשום דבר. אני כבר לן בבית. גם במפעל, בין הפועלים, ארעו כמה מקרים קשים של הארה. אני אובד עצה, בונדי. כן, נסיתי כל מיני חומרי בידוד, שימנעו את חדירת המוחלט אל מחוץ למרתף. אפר, חול, קירות מתכת – שום דבר לא יכול למנוע את זה. נסיתי להקיף את המרתף בכתביהם של פרופסור קרייצ’י, ספנסר, הקל, כל פוזיטיביסט הבא ליד; מה תאמר, המוחלט עובר את כולם! לא עתונים, לא ספרי תפילה, סט. אדלברט, שירונים פטריוטיים, הרצאות אוניברסיטאיות, מספריו של ק. מ. ויסקוצ’יל, קונטרסים מדיניים ופרוטוקולים פרלמנטריים אין בהם כדי למנוע את חדירת המוחלט. אני פשוט מיואש. אי אפשר לבלום את זה, אי אפשר לעקור את זה. זאת רעה חולה שיצאה מכלל שליטה.”

“ואם,” אמר מר בונדי, “האם זאת באמת רעה כזאת? גם אם הכל אמת לאמתה… האם זה אסון כל כך נורא?”

"בונדי, הקרבורטור שלי הוא דבר עצום. הוא יחולל מהפכה בעולם, טכנית וחברתית; יוזיל את הייצור מעל לכל משוער; יחסל את העוני והרעב ויציל בבוא היום את כוכב הלכת שלנו מקפיאה. אבל מאידך הוא מטיל על העולם את האלוהים כמוצר לוואי. אני משביע אותך, בונדי, אל תזלזל בו! אנחנו לא מורגלים לטפל באלוהים אמיתי; אנחנו לא יודעים מה נוכחותו יכולה לעולל – נגיד בתחום התרבות, המוסר וכן הלאה. בן־אדם, כאן מוטלת על הכף הציוויליזציה האנושית!

“חכה,” אמר הנשיא בונדי שקוע בהרהורים. “אולי יש איזה לחשים להוצאת דיבוק. האם הזמנת כהן דת?”

“איזה כהן דת?”

“מה חשוב איזה? אתה מבין, אולי לא חשוב בכלל מאיזו דת. אולי הם מסוגלים להטיל על זה איסור.”

“אמונה תפלה,” התפרץ מארק. “עזוב אותי עם כלי קודש! אלה יסדרו לי במרתף איזה מקום קדוש עם קסמים! לי – עם ההשקפות שלי!”

“בסדר,” הכריז מר בונדי. “אז אני אזמין אותם בעצמי. לעולם אין לדעת… נו, להזיק זה לא יכול. סוף כל סוף אין לי שום דבר נגד אלוהים. שאסור לו להפריע בעבודה. נסית לדבר איתו בטוב?”

“לא,” מיחה אינג’ינר מארק.

“זאת שגיאה,” אמר ג. ה. בונדי ביובש. “אולי אפשר לעשות איתו איזה חוזה. חוזה כמו שצריך. בערך בנוסח זה: ‘אנחנו מתחייבים לייצר אותך בלא לעורר תשומת לב יתרה, ללא הפסקה, בהיקף שנבוא עליו לידי הסכם; בתמורה אתה מתחייב לוותר על כל התגלות אלוהית בטווח של כך וכך מטרים ממקום הייצור.’ מה דעתך, הוא יסכים לזה?”

“אינני יודע, ענה מארק בגועל.” נראה שהוא מצא עניין מסויים בכך להמשיך להתקיים בלא תלות בחומר. אולי… מתוך אינטרס אישי… אפשר לדבר איתו. אבל ממני אל תדרוש כזאת."

“טוב,” הסכים הנשיא, “אשלח אליו את הנוטריון שלי. אדם בעל טקט וזריז. ושלישית, הממ, אפשר אולי להציע לו איזה בית תפילה. הלא מרתף במפעל תעשייתי וסביבתו הם אתר שהוא לדידו, הממ, קצת בלתי מכובד. צריך להתחקות אחרי הטעם שלו. נסית כבר?”

“לא; הייתי מעדיף להטביע את המרתף במים.”

“לאט לך, מארק. אני הולך כנראה לקנות את ההמצאה הזאת. תבין, כמובן, ש… אשלח עוד את המהנדסים שלי… את העניין הזה צריך לחקור. אולי זה באמת רק גז רעיל. וגם אם זה אל נכון אלוהים בכבודו ובעצמו, העיקר שהקרבורטור הזה עובד כהלכה.”

מארק קם על רגליו. “אתה מעיז להתקין את הקרבורטור במפעלי MEAS?”

“אני מעיז,” אמר הנשיא בונדי," לייצר קרבורטורים בקנה מידה גדול. קרבורטורים לרכבות ולספינות, קרבורטורים להסקה מרכזית, לבית ולמשרד, למפעלי תעשייה ולבתי ספר. בעוד עשר שנים לא יסיקו אלא בקרבורטורים. אציע לך שלושה אחוז מהריוח הגולמי. בשנה הראשונה זה יהיה רק כמה מיליונים. בינתיים אתה יכול לחפש לך דירה אחרת, שאוכל לשלוח הנה את אנשיי. מחר בבוקר אני מביא הנה את ההגמון. תשתדל שלא לפגוש אותו, רודי. בכלל, נוכחותך כאן לא כל כך רצוייה לי. אתה קצת חצוף; אינני רוצה להעליב את המוחלט תיכף מראש.

בונדי,” לחש מארק באימה, “אני מזהיר אותך בפעם האחרונה: אתה מכניס את אלוהים לעולם!”

“או אז,” אמר ג. ה. בונדי בהוד והדר," הוא יהיה מחוייב לי. ואני מקווה שהוא לא יהיה קמצן כלפי."


 

פרק ה': ההגמון    🔗

כשבועיים מאוחר יותר ישב אינג’ינר מארק במשרדו של הנשיא בונדי.

“איך התקדמתם?” נשמע קולו של מר בונדי משהרים את ראשו מעל ניירותיו.

“אני גמרתי,” דיבר אינג’ינר מארק. “נתתי למהנדסים שלך את התכניות המפורטות של הקרבורטור. הקרח, מה שמו –”

“קרולמוס.”

“כן, אינג’ינר קרולמוס פישט את המנוע האטומי שלי – משהו מזהיר; אתה מבין, בתחום הפיכת האנרגיה האלקטרונית לעבודה. בן־אדם, זה בחור כארז, זה הקרולמוס. ומה חדש מלבד זאת?”

"הנשיא ג. ה. בונדי כתב ושתק. “אנחנו בונים,” אמר כעבור שעה קלה. “שבעת אלפים פועלי בניין. בית חרושת לקרבורטורים.”

“איפה?”

“בויסוצ’אני 4; הגדלנו את הון המניות במיליארד וחצי. העתונים כותבים משהו על המצאה חדשה שלנו. תסתכל,” הוסיף וזרק על ברכיו של מארק קילוגרמים של עיתונים צ’כיים וזרים, וצלל לערימה איזושהי של מסמכים.

"כבר שבועיים ש – אאה – " נשמע קולו המדוכדך של מארק.

“מה?”

“כבר שבועיים שלא הייתי במפעל הקטן שלי בברבנוב. אני – אני לא מעז ללכת לשם. קורה שם משהו?”

“ההממ.”

“ו–… מה עם הקרבורטור שלי?” שאל מארק, תוך שהוא מתגבר על חרדתו.

“רץ כל הזמן.”

“ו–… מה קורה עם… הדבר האחר?”

הנשיא נאנח והניח את העט. “אתה יודע שנאלצנו לסגור את רחוב מיקס?”

“מדוע?”

“אנשים הלכו לשם להתפלל. המונים. המשטרה ניסתה לפזר אותם; נשארו שם כשבעה הרוגים. הם הניחו לשוטרים להכות אותם, כמו כבשים.”

“את זה אפשר היה לחזות, אפשר היה לחזות,” מלמל מארק בייאוש.

“חסמנו את הרחוב בתיל דוקרני,” המשיך בונדי לדבר. “את הבתים סביב נאלצנו לפנות; אתה מבין, חזיונות דתיים חמורים. עכשיו נמצאת שם ועדה מטעם משרד הבריאות ומשרד הדתות,”

“אני חושב,” נשם מארק בהקלה מה, “שהשלטונות יטילו איסור על הקרבורטור שלי.”

“בכלל לא,” אמר ג. ה. בונדי. “הכמורה גועשת נגד הקרבורטור שלך, ולכן המפלגות הדוגלות בקידמה מחפות עליו. איש בעצם איננו יודע במה העניין. רואים שאינך קורא עיתונים, בן־אדם. זה נהפך לפולמוס מיותר לגמרי נגד הקלריקליזם. והכנסיה במקרה קצת צודקת. ההגמון הארור הזה דיווח לארכיהגמון –”

“איזה הגמון?”

“אה, אחד הגמון לינדה, בדרך כלל אדם נבון. אתה זוכר, אני הבאתי אותו שמה, שיסתכל במוחלט הזה, הנפלא, כמומחה. הוא חקר שם שלושה ימים תמימים, שהה כל הזמן במרתף ו–”

“– חזר בתשובה?” פלט מארק.

“איפה! זה מאומן באלוהים זה, או שהוא אתאיסט יותר נקלה ממך, אני לא יודע; אבל כעבור שלושה ימים הוא בא אלי ואומר שמנקודת ראות קתולית אין אפילו מה לדבר על אלוהים. כיוון שהכנסיה דוחה ואוסרת לחלוטין את ההיפותיזה הפנתיאיסטית ככפירה; לשון אחר – שזה לא אלוהים מורשה, חוקי, הנשען על סמכות הכנסיה; וכי בתור כומר עליו להכריז על זה כתרמית, תעתוע וכפירה בעיקר. בהגיון רב דיבר הכלי־קודש הזה.

"כלומר, הוא לא הרגיש שם שום תופעות על־טבעיות?

“הכל עבר עליו: הארה, עשיית נסים, התעלות, הכל. הוא לא מכחיש שהדברים האלה מתרחשים שם.”

“ואנא ממך – איך הוא מסביר את זה?”

“בכלל לא. הוא אמר, שהכנסיה איננה מסבירה, אלה מצווה או אוסרת. בקיצור, הוא סירב לחלוטין לחייב את הכנסיה לאיזה אלוהים חדש ובלתי מנוסה. כך לפחות הבנתי. – אתה יודע שקניתי את הכנסיה שם בהר הלבן5?”

“מדוע?”

“זה הכי קרוב לברבנוב. שלוש מאות אלף עלתה, בן־אדם. הצעתי אותה בכתב ובעל פה למוחלט הזה שם במרתף, שיעבור לגור שם. זאת כנסיה בסגנון בארוק נאה למדי; מלבד זאת התחייבתי מראש לבצע כל עבודת התאמה בבניין. המוזר הוא שכמה צעדים מהכנסייה, במגרש מספר 457, ארע שלשום מקרה של התרוממות נפש אדירה, אצל שרברב אחד; אבל בכנסייה כלום, כלום, שום דבר פלאי! מקרה אחד היה בווקוביצה, שניים אפילו בקושירה; בתחנת השידור שבהר פטרין פרצה ממש מגיפה של דת. כל אנשי השידור העובדים שם שידרו משדרי התעלות לרחבי העולם, כמעין בשורה חדשה; אמרו שאלוהים חוזר ויורד אל העולם הזה לגאלו, ועוד כהנה וכהנה; תחשוב על זה – איזו בושה! העתונות המתקדמת חותכת בבשרו של משרד הדואר עד זוב דם; צועקים ש’הקלריקליזם מרים את ראשו' ושטויות שכאלה. איש עוד לא חושד אפילו שיש לזה קשר לקרבורטור. מארק,” הוסיף בונדי בלחש, “אגיד לך משהו, אבל זה סוד: לפני שבוע זה תקף את שר הבטחון שלנו.”

“את מי אמרת?” צעק מארק.

“שקט, שר הבטחון. לפתע תקפה אותו הארה בוילה שלו בדייביצה. למחרת בבוקר כינס את מפקדתו ודיבר איתם על שלום נצחי, וקרא לחיילים לקדש את שם האלוהים. כמובן שמייד אולץ להתפטר. בעתונים נכתב שנפל למשכב. ככה זה, חבר.”

“כבר גם בדייביצה,” קונן האינג’ינר. זה נורא, בונדי, איך זה מתפשט!"

“אכן נורא,” אמר הנשיא בונדי. “לא מכבר העביר מישהו את הפסנתר שלו מרחוב מיקס הנגוע, עד לרובע פאנקראץ; תוך עשרים וארבע שעות נתקף כל הבית –”

הנשיא לא סיים דבריו. נכנס השרת והודיע על ביקורו של ההגמון לינדה. מארק אמר חיש מהר להיפרד, אבל בונדי חזר והושיב אותו בכוח ואמר: “רק שב ושתוק; הוא אדון שרמנטי, זה ההגמון.”

אותו רגע כבר נכנס ההגמון לינדה לחדר; הוא היה אדון קטן קומה, עליז, מרכיב משקפיים מוזהבים, בעל פה מצחיק, שהוא סגר וחזר וסגר אותו כדרך שכמרים נוהגין, והקנה לו מראה של טוסיק נחמד. בונדי הציג בפניו את מארק כבעליו של המרתף ביש המזל אשר ברובע ברבנוב. ההגמון שפשף ידיו בהנאה, בעוד אינג’ינר מארק מברבר, כולו זעם, משהו על עונג מיוחד – תוך שהוא לובש בעקשנות פרצוף האומר: שק לי באיזה מקום, כלי קודש נקלה. ההגמון שרבט את פיו, ופנה בערנות אל בונדי.

“אדוני הנשיא,” הוא פתח במהירות לאחר קורטוב של היסוס. “אני בא אליך בעניין עדין ביותר. עדין ביותר,” חזר בנהנתנות. “אנחנו קיימנו דיון בעניינך במועצה שלנו. הוד קדושתו, רוענו הגדול הארכיהגמון נוטה להסדיר את האירוע המביך בלא לעורר תשומת לב יתרה, ככל האפשר. אתה מבין, את עניין הנסים הבלתי הולם. סליחה, אינני רוצה לפגוע ברגשותיו של האדון – האדון – בעל הנכס הנכבד –”

“בבקשה, רק תאמר,” העיר מארק בטון מחוספס.

“ובכן, בקיצור, כל הסקנדל הזה. הוד קדושתו התבטא, שמבחינת השכל והאמונה אין דבר יותר מקומם מאותה הפרה בוטה של חוקי הטבע הקוראת תיגר על אלוהים וכופרת בכל העיקרים…”

“סלח לי,” התפרץ מארק בחימה, “את חוקי הטבע הואל נא להשאיר לנו. אנחנו מצדנו לא נתערב בדוגמות שלכם.”

“אתה שוגה, אדוני,” קרא ההגמון בעליצות. “אתה שוגה,” המדע ללא דוגמות הוא רק ערימת ספקות. גרוע מזה הוא ש המוחלט שלכם מפר את חוקי הכנסיה. מנוגד לתורות הקדושות. לא מכבד את תורת השילוש הקדוש. הוא אדיש להיירארכיה האפוסטולית של הכמורה. אפילו לא כפוף לכללי הוצאת הדיבוק של הכנסיה. וכן הלאה. בקיצור, הוא מתנהג בדרך שעלינו לדחות בכל התוקף."

“נו, נו,” העיר הנשיא בונדי כבא לפייס; “עד כה הוא מתנהג בצורה די… מכובדת.”

ההגמון הרים את אצבעו באזהרה. “עד כה; אבל אין אנו יודעים איך יתנהג להבא. ראה אדוני הנשיא,” אמר כממתיק סוד לפתע, “לך חשוב למנוע לזות שפתיים גם לנו. אתה היית רוצה לחסל את העסק בלי לעורר תשומת לב, בתור אדם מעשי. גם אנחנו, בתור שליחיו ומשרתיו של האל. אנחנו לא יכולים לעבור בשתיקה על הווצרותו של איזה אלוהים חדש, או אפילו דת חדשה.”

“השבח לאל,” נאנח מר בונדי מתוך הקלה; “אני ידעתי שנגיע לעמק השווה.”

“מצויין,” קרא ההגמון, כשמשקפיו הזעירים נוצצים באושר. “רק להגיע לעמק השווה! המועצה הנכבדה החליטה לקבל על עצמה, משום העניין שיש לכנסיה בדבר, בתנאים מסויימים, את החסות על ה־ אה, – אה־, המוחלט הזה שלך; לשם כך היא היתה מנסה להתאים אותו לעיקרי ההלכה הקתולית; והיתה מכריזה על חלקה מספר 1651 שבברבנוב כמקום קדוש ואתר עליה לרגל –”

“אוהו,” התפוצץ מארק וקפץ על רגליו.

“הרשה לי,” אמר ההגמון בתנועת יד שתלטנית, “כמקום קדוש ואתר עליה לרגל, כמובן בתנאים מסויימים. התנאי הראשון הוא, שבאתר האמור יוגבל ייצורו של המוחלט לממדים זעומים; שייוצר שם מוחלט מוחלש כלשהו, לא ממאיר ומדולל, שיתגלה רק מפעם בפעם ויהיה נשלט, בערך כמו ב Lourdes ־. אחרת לא נוכל לקבל את האחריות.”

“בסדר,” הסכים מר בונדי." הלאה,"

“כמו כן,” המשיך ההגמון, “יותנה שהייצור יהיה רק מפחם שנכרה ב־Male Svatonovice6. כידוע לכם בטובתכם, זהו מקום שבו ארעו נסים על ידי מריה הקדושה, כך שהפחם מהמקום ההוא יוכל לסייע לנו להקים במס' 1651 אשר בברבנוב אוהל מועד של פולחן הבתולה הקדושה.”

“אין בעיה,” הסכים בונדי. עוד משהו?"

שלישית אתם תתחייבו שבשום מקום אחר, לא עכשיו ולא בעתיד לא ייוצר שום מוחלט.

“מה?!, " קרא הנשיא בונדי,” והקרבורטורים שלנו –"

" – לא יופעלו לעולם, מלבד האחד שבברבנוב, אשר יהיה בבעלותה ובהפעלה של הכנסיה הקדושה,"

“שטויות,” הסתייג ג. ה. בונדי. “את הקרבורטורים אכן נייצר. תוך שלושה שבועות תסתיים בנייתם של עשרה. במחצית השנה הראשונה אלף ומאתיים. תוך שנה עשרת אלפים. עד לנקודה הזאת אנחנו כבר מאורגנים.”

“ואני אומר לך,” אמר ההגמון בשקט ובמתק שפתיים, “שתוך שנה לא יפעל אף קרבורטור אחד.”

“מדוע?”

“כי האנושות כולה, המאמינים והלא מאמינים שבתוכה, לא יכולה להרשות לעצמה שיתקיים בקרבה אלוהים אמיתי ופעיל, לא יתכן, רבותי, בלתי אפשרי.”

“ואני אומר לך,” התערב מארק בשיחה בלהט, “שקרבורטורים יהיו. עכשיו, עכשיו רק אני לבדי בעדם; אני בעדם כי אתם נגדם; להכעיסכם, הוד קדושתך ההגמון; להכעיס את כל בעלי האמונות התפלות; להכעיס את רומי כולה! ואני אהיה הראשון שיכריז” – אינג’נר מארק נשם מלוא ראותיו, ופתח בלהט לאו דווקא מלודי: “יחי ה־ Perfect Carburetor!”

“נראה,” הכריז ההגמון לינדה באנחה. "האדונים ייוכחו שהמועצה הגדולה צדקה. תוך שנה אתם עצמכם תשביתו את ייצור המוחלט. אבל הנזקים, הנזקים שייגרמו עד אז! רבותי, אל נא תחשבו, למען השם, שהכנסיה מביאה את אלוהים לעולם! הכנסיה רק מסדירה אותו ועוקדת אותו. ואתם, אתם הכופרים, אתם תביאו אותו על העולם כמו מבול. ספינת פטרוס תשרוד גם לאחר המבול הזה; כמו תיבת נוח היא תשוט בשיטפון המוחלט; “אבל החברה המודרנית שלכם,” קרא ההגמון בעוז, “היא שתשלם את המחיר!”


 

פרק ו': MEAS    🔗

“רבותי,” פתח הנשיא ג.ה.בונדי בישיבת מועצת המנהלים של תשלובת MEAS7 שהתקיימה ב־20 בפברואר, “אני יכול להודיעכם שמבנה אחד של גוש התעשייה שלנו בויסוצ’אני נמסר אתמול להפעלה. בימים הקרובים יתחיל הייצור הסדרתי של קרבורטורים, תחילה בהיקף של 18 יחידות ליום. עד אפריל אנחנו מעריכים תפוקה של 65 יחידות. עד סוף יולי מאתיים ליום. הנחנו מסילה משלנו באורך חמשה עשר קילומטר, בעיקר לשם שינוע פחם. כרגע נמצאים בהרכבה שנים עשר דודי קיטור. ניגשנו להקמת שכונת פועלים חדשה.”

“שנים עשר דודי קיטור?” שאל, כבדרך אגב. ד"ר הובקה, מנהיג האופוזיציה.

“כן, בינתיים שנים עשר,” אישר הנשיא בונדי.

“זה מוזר,” סבר ד"ר הובקה.

“אני שואל, רבותי,” אמר מר בונדי, "מה מוזר בשנים עשר דוודים? בשביל תשלובת תעשייתית כה גדולה – "

“וודאי,” נשמעו קולות.

ד"ר הובקה חייך באירוניה. “ובשביל מה חמשה עשר קילומטר פסים?”

“לשינוע פחם וחומר גלם. אנחנו לוקחים בחשבון צריכה של שמונה קרונות פחם ליום כאשר נגיע לתפוקה מלאה. אני לא מבין מה טענותיו של ד”ר הובקה נגד שינוע פחם."

“את זאת אני טוען,” קרא ד"ר הובקה וקפץ על רגליו, “שכל העניין הזה הוא חשוד ביותר. כן, רבותי, חשוד מאד־מאד. נשיאנו, האדון בונדי, אילץ אותנו להקים מפעל לייצור קרבורטורים. הקרבורטור, כך הוא הבטיח לנו, הוא אמצעי ההנעה הבלעדי של העתיד. הקרבורטור, כך טען בפירוש, מסוגל לפתח אלפי כוחות סוס מדלי אחד של פחם. ועכשיו הוא מספר לנו משהו על שנים עשר דודי קיטור, ועל קרונות שלמים עמוסי פחם בשביל הדוודים שלנו. רבותי, הגידו נא לי, מדוע לא מספיק דלי פחם להנעת המפעל שלנו? בשביל מה אנחנו אמורים להתקין דודי קיטור, אם יש ביכולתנו להפעיל מנועים אטומיים? רבותי, אם הסיפור על כל הקרבורטור הזה איננו סתם תרמית, אז אני לא מבין מדוע נשיאנו לא הורה להפעיל את המפעל שלנו בהנעת קרבורטור. אני לא מבין, ואיש לא יבין את זאת. מדוע לנשיא שלנו אין אמון בקרבורטורים האלה שלו, בכדי להפעילם במפעלים שלנו עצמנו? רבותי, זאת היא פרסומת גרועה ביותר עבור מוצרנו, אם היצרן איננו רוצה או איננו יכול להשתמש בו בעצמו! אנא, רבותי, שאלו נא מפי נשיאנו, מר בונדי, מה הן סיבותיו לכך. אני כשלעצמי גיבשתי את דעתי.”

ד"ר הובקה סיים, התיישב בהחלטיות וקינח את אפו לאות נצחון.

חברי מועצת המנהלים שתקו מדוכדכים; ההאשמות שבפי ד"ר הובקה היו ברורות די והותר. הנשיא בונדי לא הרים את עיניו; דבר לא זע בפניו.

“אא–נו,” נשמע קולו המפייס של רוזנטל הזקן, “בטח הנשיא שלנו יסביר את זה. נו, כן, בטח זה יתבהר, רבותי. אני חושב – מממ, כן – על הצד הטוב ביותר. הד”ר הובקה יש לו בטח, נו, יש לו – כן, אשר לדברים שהוא אמר לנו."

הנשיא בונדי הרים לבסוף את מבטו. “רבותי,” אמר בקול שקט, “הנחתי לפניכם את חוות הדעת של מהנדסינו בעניין הקרבורטור. העניין הוא באמת כפי שהוצג. הקרבורטור איננו תרמית. בנינו עשרה לנסיון. כולם עובדם ללא דופי. הנה המסמכים. קרבורטור מס' 1 מפעיל משאבת לחץ בנהר סאזאבה, עובד ללא הפסקה כבר שבועיים. מס' 2 – ספינת מחפר בוולטבה העלית, עובד כבר מצויין. מס' 3 – במעבדה הנסיונית של הטכניון בברנו. מס' 4 – ניזוק בשינוע. מס' 5 מאיר את העיר Hradec Králove. זהו טיפוס בן 10 ק”ג. הטיפוס בן 5 ק“ג, מס' 6, – טחנה ב־Slane. מס' 7 הותקן להפעלת הסקה מרכזית של גוש בתים בעיר החדשה. בעל הבניין הוא התעשיין Machát הנוכח כאן. בקשה, מר מאחאט!”

האדון הקשיש העונה על שם זה מתעורר כאילו מחלום. “סליחה?”

“אנחנו שואלים, איך פועלת ההסקה המרכזית החדשה שלך?”

“מה? איזו הסקה?”

“בגוש הבתים שלך,” אמר מר בונדי במתינות.

“באיזה גוש?”

“בבתים שלך.”

“בבתים שלי? לי אין בתים”

“נונונו!” נשמע קולו של מר רוזנטל. “אשתקד הרי בנית.”

“אני?” התפלא מאחאט. “אתה צודק, בניתי; אלא שאני, אתם יודעים, אני נתתי אותם במתנה. אתם מבינים, חילקתי אותם.”

הנשיא בונדי נעץ בו את מבטו. “למי, מאחאט??”

מאחאט הסמיק קמעה: “נו, לאנשים עניים. הכנסתי לשם את העניים האלה. אני – כלומר אני הגעתי למסקנה כזאת ו– בקיצור, לעניים, אתה מבין?”

מר בונדי לא הסיר ממנו את מבט עיניו, כמו שופט חוקר: “מדוע, מאחאט?”

“אני – אני הייתי איכשהו מוכרח,” הסתבך מאחאט. “ככה זה בא עלי. – עלינו לנהוג בקדושה, אתם מבינם?”

הנשיא תפף בעצבנות באצבעותיו על גבי לוח השולחן. “ומשפחתך?”

על פני מאחאט השתפך חיוך מתוק: “או, אנחנו כולנו יד אחת. תבינו. העניים האלה כל כך קדושים. יש ביניהם חולים – בתי משרתת אותם, שתדעו. כל כך נשתנינו כולנו!”

ג.ה.בונדי הנמיך את מבטו. בתו של מאחאט, אלן, אלן בהירת השיער, אלן בעלת שבעים המיליונים משרתת חולים! אלן שיכולה היתה, שהסכימה כבר לחצאין, להיות לגברת בונדי! בונדי נשך את שפתיו: הצלחה נאה!

“מר מאחאט,” פתח בקול חנוק, “אני רציתי רק לדעת, איך הקרבורטור החדש מחמם אצלך.”

“או, נהדר! כמה נעים חם בכל הבתים האלה! כאילו מסיקים שם באהבת חינם! תבינו, מי שנכנס לשם, נהפך מייד לאדם אחר. זה כמו בגן עדן. אנחנו חיים כמו בשמיים, אנחנו כולנו. אה, הצטרפו אל שורותינו!”

“עיניכם הרואות, רבותי,” אמר הנשיא בונדי, ובקושי הצליח להתאפק, “שהקרבורטורים עובדים בדיוק כפי שהבטחתי לכם. אני מבקש לוותר על יתר השאלות.”

“אנחנו רק רוצים לדעת,” קרא ד"ר הובקה ברוח לוחמנית, “מדוע אינכם מפעילים את קו ייצור החדש בהנעת קרבורטור? מדוע עלינו לשרוף פחם יקר, כאשר אנו מנהיגים אצל אחרים את השימוש באנרגיה אטומית? האם מתכוון הנשיא בונדי להודיע לנו על מניעיו?”

“לא מתכוון,” הכריז בונדי. “אנחנו נפעל בפחם. מסיבות הידועות לי לא מתאימה הנעה של קרבורטור לקו הייצור שלנו. די, רבותי! אני מציג את כל העניין כשאלת אמון בי.”

“אילו ידעתם,” השמיע מאחאט את קולו, “כמה האדם מרגיש נהדר במצב של קדושה! רבותי, אני מייעץ לכם מקרב לב: חלקו לזולתכם את כל אשר לכם! היו עניים וקדושים; היפטרו מממונכם וקראו בשם אלוהים!”

“נו, נו,” ניסה מר רוזנטל לפייסו, “אדון מאחאט, אתה אדון חביב מאד וטוב לב, נו, כן; מאד טוב לב. ואשר לאדון בונדי, אני מאמין לך; אתה יודע מה – שלח לי קרבורטור אחד בשביל ההסקה המרכזית שלי! רבותי, אני אנסה את זה, מה? לשם מה כל כך הרבה דיבורים? ככה זה, אדון בונדי!”

“אנחנו כולנו אחים באלוהים,” המשיך מאחאט הקורן. “רבותי, הבה נעביר את המפעל לרשות העניים! אני מגיש בזאת הצעה להפוך את MEAS לקהילה דתית של הלבבות הטהורים. נהא נא הגרעין שממנו יצמח אילן האלוהים, אתם מבינים? מלכות האלוהים עלי אדמות.”

“אני מבקש את רשות הדיבור,” צעק ד"ר הובקה.

“ובכן, מר בונדי,” השתדל מר רוזנטל. “אתה רואה, אני בצדך. ובכן, תשאיל לי קרבורטור אחד כזה! אדון בונדי!”

“כי אלוהים בכבודו ובעצמו יורד אל הארץ,” דיבר מאחאט בהתרגשות. "שמעו דברו: היו קדושים וענווים; פיתחו את לבבותיכם לאין־סוף; היו מוחלטים באהבתכם. אתם יודעים, רבותי – "

“אני תובע את רשות הדיבור,” חרחר ד"ר הובקה.

“שקט,” צעק הנשיא בונדי, חיוור, וקם כשעיניו לוהטות, בכל כובד משקל גופו בן מאה הקילוגרמים. “רבותי, אם מפעל ליצור קרבורטורים איננו לטעמכם, אקח את כולו על חשבוני. אפצה אתכם עד לגרוש האחרון על כל הוצאה שהוצאה עד כה. אני מתפטר מתפקידי. שלום לכם.”

ד"ר הובקה קם בקפיצה ממקומו. "רבותי, אני מוחה! אנחנו מוחים! אנחנו לא נמכור את מפעל הקרבורטורים! רבותי, מוצר מצויין שכזה! אני מבקש מכם, אל ניתן לאיש להפחיד אותנו, ולהניענו לוותר על עניין כה רווחי! ברשותכם, רבותי – "

הנשיא בונדי הפעיל את פעמונו. “ידידי,” אמר בעצב, “נניח לעניין הזה בינתיים. נדמה לי שחבר מאחאט מרגיש קצת, הממ, קצת שלא בטוב. אך לקרבורטורים, אני ערב, רבותי, לדיוידנד בן מאה וחמישים אחוז. אני מציע לנעול את הדיון.”

ד"ר הובקה ביקש את רשות הדיבור? “אני מציע, רבותי, שכל אחד מחברי מועצת המנהלים יקבל קרבורטור אחד, אם לומר כך, לנסיון!”

הנשיא בונדי שלח את מבטו אל כל האדונים הנוכחים; בפניו עבר שמץ העוויה; הוא רצה לומר משהו, אבל משך רק בכתפיו וסינן מבעד לשיניו: “בסדר.”


 

פרק ז': !GO ON    🔗

“איך העניינים בלונדון?”

"מניית MEAS – אתמול 1470. שלשום 720.

“טוב.”

אינג’ינר מארק נתמנה כחבר כבוד בשבעים אגודות מלומדים. מובטח לו פרס נובל.”

"שטפון של הזמנות מגרמניה. חמשת אלפים קרבורטורים ויותר.

“אהא.”

“מיפן תשע מאות הזמנות.”

“תראו, תראו!”

“בצ’כיה ההתעניינות מזערית. שלושה מעוניינים חדשים.”

“הממ. אפשר היה לצפות. אתה הלא יודע; תנאי המסחר הזעיר!”

“הממשלה הרוסית הזמינה כבר מאתיים יחידות.”

“טוב. בסך הכל?”

“שלושה עשר אלף הזמנות.”

“טוב. איך מתקדמת הבניה?”

“מחלקת המכוניות האטומיות כבר מקורה בגג. מדור המטוסים האטומיים יפתח בייצור תוך שבוע. במפעל הקטרים האטומיים הונחו היסודות. מדור אחד באגף מנועי ספינות כבר עובד.”

“חכה. יש להנהיג את השמות אטומוביל, אטומוטור, אטומוטיב, הבנת? מה עושה קרולמוס בתותחים האטומיים”?

“בונה מודל בפלזן. ה־cyclecar האטומי שלנו כבר גמר באוטודרום של בריסל את הקילומטר השלושים אלף; הגיע ל־270 קמ”ש. האטומוטורים הזעירים בני חצי קילו רשמו ביומיים האחרונים שבעים אלף הזמנות."

“לפני רגע אמרת שסך הכל שלושה עשר אלף.”

“שלושה עשר אלף דוודים אטומיים שכובים. שמונת אלפים גופי חימום להסקה מרכזית. כמעט עשרת אלפים מכוניות. שש מאות ועשרים מטוסים אטומיים. המטוס שלנו A7 טס מפראג למלבורן ללא חניית ביניים; לכל על סיפונו שלום. הנה המברק.”

הנשיא בונדי הזדקף. “שמע, ידידי הצעיר, זה הולך נפלא!”

“במחלקת המכונות החקלאיות חמשת אלפים הזמנות. במחלקת המנועים הזעירים עשרים ושניים אלף. מאה וחמישים משאבות אטומיות. שלוש מסחטות תעשייתיות. שנים עשר כורים לדרגות חום גבוהות. שבעים וחמש תחנות שידור אטומיות. מאה ועשרה קטרים אטומיים, כולם לרוסיה. הקמנו סוכנויות ראשיות בארבעים ושמונה בירות. Mannesmann, FIAT, AEG, American Steel Trust Creuzot ומפעלי פלדה שוודיים הציעו מיזוגים. תשלובת Krupp קונה את מניותינו בכל מחיר.”

“הנפקה חדשה?”

“הרשמת יתר פי שלושים וחמשה. העתונים צופים סופר־דיווידנד של מאתיים אחוז. אגב, העתונים לא עוסקים בשום דבר זולת הקרבורטור שלנו: מדעני החברה, אנשי מדיניות, ספורט, טכנולוגיה, מדע – הכל מלא קרבורטור. הקורספונדנט שלנו בגרמניה שלח לנו שבעת אלפים קטעי עתונות; הצרפתי ארבע מאות קילוגרם; האנגלי קרון אחד. הספרות המקצועית המדעית המכינה השנה חומר על המנוע האטומי נאמדת בששים טון. מלחמת יפן־אנגליה הופסקה מחוסר עניין ציבורי. באנגליה לבדה מובטלים תשעת אלפים כורי פחם. באגן הבלגי היתה התקוממות; כארבעת אלפים הרוגים. יותר ממחצית המכרות בעולם הפסיקו את הייצור. חברת הנפט בפנסילווניה הציתה את מיכליה העולים על גדותיהם. השריפה נמשכת.”

“השריפה נמשכת,” חזר הנשיא בונדי כבחלום. “השריפה נמשכת! אלוהים אדירים, אנחנו ניצחנו.”

“נשיא חברת המכרות התאבד ביריה. הבורסה פשוט משתוללת. בברלין מצבנו מעל ל־8000. מליאת הממשלה מכונסת עד להודעה חדשה; רוצים להכריז על מצב חירום. אדוני הנשיא, זאת לא המצאה, זאת מהפיכה!”

הנשיא בונדי ומנכ"ל חברת MEAS הביטו דומם זה בפני זה. לא זה ולא זה היה משורר; ברם, אותה שעה נשמותיהם פצחו בשירה.

המנכ"ל הזיז את כסאו יותר קרוב ואמר בקול מעומעם: “אדוני הנשיא, רוזנטל השתגע.”

“רוזנטל?” קרא ג.ה. בונדי.

המנכ"ל הנהן בעצב. “הוא הצטרף ליהדות האורתודוקסית. מתמסר לתלמוד ולקבלה. תרם עשרה מיליון לציונים. לא מכבר נכנס למריבה נוראה עם ד”ר הובקה. אתה מבין, הובקה הצטרף לאחים הצ’כיים8.

“כבר גם הובקה!”

“כן. אני חושב שאת מועצת המנהלים הדביק זה מאחאט. אתה לא השתתפת בישיבה האחרונה, אדוני הנשיא. היה איום ונורא, כולם נאמו נאומים דתיים עד שעות הבוקר. הובקה הציע שנמסור את המפעלים לפועלים שלנו. מזל ששכח להגיש את זה להצבעה. הם היו כמו מטורפים.”

הנשיא בונדי נשך את אצבעותיו. “אדוני המנכ”ל, מה אני צריך לעשות אתם?"

“הממ, כלום. זאת איזו נוירוזה של התקופה. אפילו בעתונות יש כבר הבהקים מזה פה ושם; אלא שאין להם מקום לזה בגלל הקרבורטורים. המון־המון של מקרים דתיים. זאת איזו הידבקות פסיכית או משהו כזה. לא מכבר ראיתי את ד”ר הובקה הוא נשא דרשה בפתח בנק Zivno באוזני המון אנשים, משהו שעליהם להאיר את פנים אישיותם ולסלול את הדרך לפני האלוהים. דיבורים מבולבלים נורא. אפילו נסים הוא עשה. גם פורסט כבר בתוך העניין הזה. רוזנטל התטמטם לחלוטין. מילר, הומולה וקולאטור הביאו הצעה לעוני מרצון. אנחנו כבר לא יכולים לכנס את מועצת המנהלים. זה בית משוגעים. אדוני הנשיא. יהיה עליך לקחת את כל העניין לידך על אחריותך."

“שמע, מנכ”ל, זה נורא," נאנח ג.ה. בונדי בנשימה עצורה.

“אכן. שמעת כבר על בנק הסוכר? שם זה תפס בבת אחת אל כל הפקידים. הם פתחו את הקופות וחילקו כסף לכל הבאים. באולם המרכזי הם אפילו הדליקו מדורה שרפו בה חבילות שטרות. בולזשביזם דתי, הייתי אומר.”

“בבנק הסוכר… האם אין להם קרבורטור שלנו?”

“יש. להסקה מרכזית. בנק הסוכר היה הראשון שרכש את זה. עכשיו המשטרה סגרה את זה. תבין, אפילו את המנהלים ואת מיופי הכוח זה תפס.”

“אדוני המנכ”ל, אני אוסר על מכירת קרבורטורים לבנקים."

“מדוע?”

“אני אוסר וזהו! שיחממו בפחם!”

“קצת מאוחר. כל הבנקים כבר מתקינים את ההסקה שלנו. עכשיו ניגשנו להתקנה בבניין הפרלמנט ובכל משרדי הממשלה; הקרבורטור המרכזי באי Stavnice מוכן להארת כל העיר פראג. זה ענק השוקל חמישים קילו, מנוע נפלא. מחרתיים בשעה שש יופעל באורח חגיגי בנוכחות נשיא המדינה, ראש העיר, מועצת העירייה ונציגי MEAS. אתה מוכרח לבוא. בעיקר אתה.”

“אלוהים ישמרני,” צעק מר בונדי מבוהל. “לא, לא, ישמרני אלוהים! אני לא בא.”

“אתה מוכרח, אדוני הנשיא, לא נוכל לשלוח את רוזנטל או את הובקה. הם מטורפים משתוללים. הם אמרו דברים נוראים. כבוד המפעל מוטל על הכף. ראש העיר הכין נאום בשבח פעלנו. יגיעו גם נציגי מדינות חוץ ועתונות חוץ. חגיגה גדולה. ברגע שיעלו האורות ברחובות, תפתח תזמורת הצבא בתרועה ובנגינת שירי לכת, מקהלות ישירו, זיקוקים די נור ומאה ואחד מטחי תותח, הטירה תואר כולה ומי יודע מה עוד. אדוני הנשיא, אתה חייב להיות נוכח.”

ג.ה. בונדי קם, מעונה. “אלוהים, הו אלוהים, אם אתה יכול,” לחש, “מנע נא – כוס זו – –”

“אתה בא?” חזר המנכ"ל אטום הלב.

אלי, אלי למה זבחתני!


 

פרק ח': על סיפון המַחְפֶרֶת    🔗

מעבר לכפר Stechovice שבמעלה נהר הוולטאבה עגנה ספינת המחפר ME28 ללא זיע בדמדומי הערב. כפות החפירה הסדורות בשרשרת כבר מזמן חדלו להעלות את החול הקריר מתחתית הנהר; הערב היה לח וחסר רוח, מדיף ריח של חציר קצור ויער נושם. האופק בצפון מערב עדיין האיר באור כתום מתקתק. פה ושם נשקף מגל זוהר אלוהי על רקע השתקפות השמיים; זהר, שקט, ונבלע בתוך משחק האורות שעל פני המים.

מצד הכפר קרבה אל הספינה סירה; היא שטה לאטה כנגד זרם המים הנמרץ, שחורה על רקע הנהר הזוהר כמו חיפושית מים.

“מישהו בא אלינו,” נשמע קולו הרגוע של הספן קוזנדה, שישב בירכתי המחפרת.

“שניים”, אמר כעבור שעה קלה המכונאי בריך.

“אני כבר יודע מי,” אמר מר קוזנדה.

“הנאהבים מ־Stechovice”, אמר מר בריך.

“צריך להכין להם קפה,” החליט מר קוזנדה, וירד מלטה.

“נו, טוב, ילדים!” קרא מר בריך אל עבר הסירה. "שמאלה! שמאלה! נו, אשה, תני יד, כך. “חת־שתיים, ולעלות!”

“אני ופפוש,” הודיעה הנערה על הסיפון, "אנחנו – אנחנו רצינו – "

“ערב טוב,” ברך הצעיר שעלה בעקבותיה. “איפה מר קוזנדה, איפה?”

“מר קוזנדה מכין קפה,” אמר המכונאי. “שבו. תסתכלו, מישהו שט אלינו. זה אתה, האופה?”

“זה אני,” נשמע הקול. ערב טוב, מר בריך. אני מביא את הדוור ואת שומר היערות."

“תעלו, תעלו, אחים,” אמר מר בריך. אחרי שמר קוזנדה יגמור להכין את הקפה, נתחיל. מי עוד יבוא?"

“אני,” נשמע קול לצדה של המחפרת. “מר הודץ כאן היה רוצה לשמוע אתכם.”

“ברוך הבא, מר הודץ,” דיבר המכונאי כלפי מטה. “בוא תעלה, כאן יש לך סולם. חכה, אני אתן לך יד, הלא עוד לא היית כאן.”

“אדון בריך,” קראו שלושה אנשם בחוף, “שלח לנו סירה, כן? היינו רוצים לבוא אליכם”.

“תיגש תביא אותם, אתה שם למטה,” אמר מר בריך. “לכל אחד מגיע דבר אלוהים חיים. אחים ואחות, שבו בבקשה. אין פה לכלוך מאז שאנחנו מסיקים בקרבורטור. האח קוזנדה יביא לכם קפה ואז נתחיל. ברוכים הבאים, בחורים. עלו למעלה.” בעקבות דברו כך נעמד מר בריך מעל לפתח שבו שהוביל סולם דק אל בטן המחפרת. “הלו, קוזנדה, עשרה איש על הסיפון.”

“בסדר,” קרא ממעמקים קול מזוקן. “אני כבר מביא את זה.”

“אנא תתיישבו,” הסתובב בריך בחפזון. “אדון הודץ, אנחנו מגישים פה רק קפה; אני מקווה שלא תיעלב.”

“איפה!” הכחיש מר הודץ. “אני רק רציתי לראות את זה – – את זאת – – את זה – המושב שלכם.”

“את הפולחן שלנו,” תיקן בריך בעדינות. “כאן, אתה מבין, כולנו אחים. עליך לדעת, אדון הודץ: אני הייתי אלכוהוליסט, וקוזנדה התעסק בפוליטיקה, עד שנח עלינו החסד. ואלה האחים והאחיות,” אמר בהצביעו על המסובים, “באים אלינו עם ערב בכדי להתפלל למתת שמיים דומה. הנה האופה – היתה לו קצרת, וקוזנדה ריפא אותו. נו, אופה, תספר איך זה היה.”

“קוזנדה הניח עלי את כפות ידיו,” סיפר האופה בלחש ובהתרגשות, “ולפתע התפשט בגופי מין חום שכזה. אתם מבינים, כאילו משהו התפקע בי, והתחלתי לנשום, כאילו אני מרחף בשמים.”

“רגע, אופה,” תיקן אותו בריך, “קוזנדה לא הניח שום ידיים; הוא הרי לא ידע שיעשה נס. הוא עשה כלפיך איזו תנועת יד, ואתה אמרת שאתה יכול לנשום. כך זה היה.”

“אנחנו היינו נוכחים,” סיפרה הנערה משטייכוביצה. “מר קוזנדה פה היה לו אור סביב לראשו. ואחר־כך הוציא מר קוזנדה ממני את השחפת שהיתה לי, נכון, פפו?”

הצעיר משטייכוביצה אמר: “אמת לאמיתה, אדון הודץ. אבל מוזר עוד יותר מה שקרה אתי. אני לא הייתי ילד טוב, אדון הודץ; גם ישבתי בכלא, אתה מבין, בשביל גניבה ובשביל עוד משהו. מר בריך פה יכול לספר לכם.”

“מה זה חשוב,” פטר בריך את העניין בהינף יד. “מה שהיה חסר לך, זה החסד. אבל פה, אדון הודץ, פה קורים דברים מוזרים. אולי אפילו תרגיש בעצמך. האח קוזנדה יודע להגיד את הדברים, כי הוא היה מקודם הולך לישיבות. תראו, הוא כבר בא.”

מבטי כולם פנו אל הפתח שחיבר את הסיפון עם חדר המכונות. בעד הפתח צץ ראש מזוקן ובפניו חיוך מאולץ ונבוך של מי שנדחף מאחור ומעמיד פנים, כאילו לא קרה כלום. קוזנדה נראה עד גובה חגורתו – נושא בשתי ידיו מגש גדול ועליו ספלים וקופסאות שימורים; הוא חייך חיוך סתמי – והמשיך לעלות. קרסוליו כבר הגיעו לגובה הסיפון. ומר קוזנדה המשיך לעלות עוד ועוד, יחד עם הספלים שבידיו. רק כחצי מטר מעל לפתח נעצר וכאילו נופף ברגליים שמתחתיו; הוא היה תלוי חופשית באוויר וניסה בעליל להגיע ברגליו עד לרצפה.

מר הודץ היה כחולם. “מה קרה לך, אדון קוזנדה?” פלט כמתוך בהלה.

“כלום, כלום,” ניסה קוזנדה להסיט את תשומת הלב, תוך שהוא שוחה ברגליו באוויר; ומר הודץ נזכר שמעל למיטת ילדותו היתה תלויה תמונת עליית הצלוב לשמיים, שבה נראו ישו ושליחיו תלויים באוויר וחותרים ברגליהם, אך פניהם היו פחות עכורים.

לפתע היטה מר קוזנדה את גופו קדימה והתעופף, התעופף באוויר הערב מעל לסיפון, כאילו רוח קלילה נושאת אותו; מפעם בפעם הרים רגל כאילו רוצה לצעוד צעד או בדומה לזה, ובעליל חשש לגורל הספלים שאתו. “אני מבקש, תקחו את הקפה שלכם,” ביקש בחפזון. המכונאי בריך הרים את שתי ידיו לקבל את המגש עם הספלים. ואז הניח קוזנדה לרגליו להתנופף בחופשיות, שיכל את ידיו על חזהו ונשאר תלוי באוויר בלא ניע, ראשו נוטה קמעה הצדה, ואמר: “ברוכים הבאים, אחים. אל תתיראו שאני מעופף. זה רק אות וסימן. גברת, את תקחי את הספל עם הפרחים.”

המכונאי בריך חילק את הספלים ואת קופסאות השימורים. איש לא העז להוציא הגה; אלה שלא היו שם קודם לכן, הסתכלו בסקרנות בלויטציה של קוזנדה. האורחים הותיקים לגמו לאטם את הקפה, ובין לגימה ללגימה כאילו נשאו תפילה.

“גמרתם לשתות?” נשמע כעבור שעה קלה קולו של קוזנדה; הוא פקח את עיניו החוורות, מלאות הלהט, לרווחה. “אז אני מתחיל.” והוא פינה גרונו בשיעול מרומז, שקע בהרהורים לשעה קלה ופתח: “בשם האב הקדוש! אחיי ואחותי, התכנסנו כאן לתפילה על זאתהיא מחפרת, איפה שקורות תופעות החסד. אני לא צריך לשלוח מפה את הכופרים ואת הלועגים, כמו שעושים אלה הספיריטיסטים. אדון הודץ בא אלינו ככופר, ופה שומר היער בטח חשב שנעשה פה שמח. ברוכים הבאים – שניכם; אבל שתדעו, אני יודע עליכם הכל בגלל החסד הזה; אז אתה, שומר היער, אתה שותה ומשתכר, ומגרש את העניים מהיער, ואתה מקלל גם כשזה לא מוכרח להיות. אל תעשה את זה. ואתה, אדון הודץ, אתה גנב קצת יותר טוב, אתה הלא יודע למה אני מתכוון, ואתה מאד פזיז. האמונה תתקן אותך ותגאל אותך.”

על הסיפון שרר שקט עמוק. מר הודץ כבש את מבטו בקרקע. שומר היער התייפח, והשתדל להחניק את בכיו בנשימות מהירות וחיפש דבר מה בכיסו.

“אני יודע, השומר,” אמר קוזנדה המרחף ברוך, “שבא לך לעשן. אז תדליק לך. אתה פה כמו בבית.”

“איזה דגים חמודים,” לחשה הנערה והצביעה אל פני הנהר. “תסתכל, פפו, הקרפיונים האלה באו לשמוע.”

“אלה לא קרפיונים, אלה אוקונוסים. ואתה, אדון הודץ, אתה אל תתייסר בגלל החטאים שלך. תסתכל עלי: לי לא היה איכפת כלום, מלבד הפוליטיקה. ואגיד לך, גם זה חטא. ואתה, השומר, אל תבכה, לא התכוונתי לרע. מי שפעם החסד נח עליו, רואה את האנשים כמו שקוף. בריך, תגיד, נכון שאתה רואה כל אדם עד עומק נשמתו?”

“רואה,” אמר מר בריך. “הנה –­ הדוור חושב עכשיו, לו רק רצית לעזור לבתו. יש לה חזרת, נו, מר קוזנדה יעזור לה, אם תביא אותה הנה.”

“אומרים סתם ככה אמונה תפלה,” אמר קוזנדה. “אחיי, אילו מישהו היה מספר לי על נסים ועל אלוהים, אני הייתי צוחק לו בפרצוף. כל כך הייתי מושחת. כאשר קיבלנו למחפרת כאן את זאתהיא המכונה החדשה, זאת שהולכת בלי דלק, אז נגמרה לנו כל עבודה מלוכלכת. כן, אדון הודץ, זהו הנס הראשון שקרה פה, שהקלבוראטור הזה עושה את הכל מלבד, כאילו היה לו שכל. גם המחפרת הזאתהיא שטה מעצמה לאיפה היא צריכה להגיע, ותראו כמה שהיא יציבה. 'סתכל, אדון הודץ, שהעוגן למעלה. היא עומדת בלי עוגן, ושוב זזה לאיפה שצריך לגרד את הקרקעית, ומתחילה מעצמה וגומרת מעצמה. אנחנו, ז’תאומרת בריך ואני, לא צריכים לנגוע בכלום. שמישהו יגיד לי שזה לא נס. וכאשר ראינו את זה, נכון בריך, התחלנו לחשוב, עד שהכל התבהר. זאתהיא מחפרת אלוהית, זאתהיא, זה בית תפילה מברזל. ואנחנו פה כמו הכהנים שלו. אם פעם יכול היה אלוהים להתגלות במעיין או, כמו אצל היוונים של קדם, בעץ אלון, ולפעמים אפילו בנשים, מדוע שלא יתגלה במחפרת? למה שתגעיל אותו מכונה? מכונה יכולה להיות יותר נקיה מנזירה, ופה אצל בריך הכל מבריק כמו בחלון ראווה. אבל זה רק דרך אגב. ושתדעו, אלוהים איננו אינסופי כמו שאומרם הקתוליים. הקוטר שלו הוא בערך שש מאות מטר, ובשוליים הוא כבר חלש. הכי חזק הוא פה על המחפרת. פה הוא עושה נסים, אבל בחוף הוא עושה רק רעיונות וחזרה בתשובה, ובתוך שטייכוביצה, אם נושבת רוח טובה, אפשר להריח רק ריח כזה של קדושה. לפני כמה זמן חתרו פה חותרים מאגודת “ברק” וממועדון החתירה צ’כי, וירד עליהם החסד, על כולם. כזה כוח יש לו. ומה שהאלוהים הזה רוצה מאתנו, את זה אפשר להרגיש רק פה בפנים,” הטיף קוזנדה בהצביעו בהדגשה על לבו. “אני יודע, שהוא לא סובל פוליטיקה וכסף, שכל וגאווה והתנשאות; אני יודע שהוא אוהב מאד בני־אדם ובעלי חיים, שהוא שמח מאד אם אתם באים הנה, ושהוא משבח עשיית מצוות. הוא דימוקרט בנפש, אחים. אותנו, ז’תאומרת את בריך ואותי, צורב כל גרוש ביד, עד שלא נקנה קפה בשביל כולם. לפני כמה זמן היו פה ביום ראשון בשבת כמה מאות אנשים, גם בחופים משני הצדדים ישבו, ומה תגידו, הקפה התרבה עד כדי כך שהספיק לכולם; ועוד איזה קפה! אבל הנס הכי הגדול הוא ההשפעה שיש לו על הרגשות שלנו. זה כל כך יפה שממש נעשה לך קר. לפעמים נדמה לך שאתה הולך למות מרוב אהבה ואושר, כאילו אתה מתאחד עם המים שם למטה ועם כל בעלי החיים החמודים האלה, ועם העפר והאבנים, או כאילו אתה שוכב בתוך זוג כפיים ענקיות; נו, אף אחד לא יכול לתאר איך מרגישים. הכל סביב שר ומהלל־יה, אתה מבין את לשונות האלמים, המים והרוח, אתה רואה הכל, מבין איך הכל קשור זה בזה ובך, פתאום אתה מבין את הכל יותר טוב, כאילו אתה קורא מדף מודפס. לפעמים זה בא עליך כמו התקף, עד כדי שיש לך קצף סביב לפה; פעמים אחרות זה משפיע לאט־לאט, וחודר פנימה עד לנימה האחרונה. אחיי ואחותי, אל נא תפחדו; עכשיו שטה אלינו סירה עם שני ז’נדרמים, לפזר אותנו, למה שאנחנו כינוס ללא רשיון. רק תחכו בשקט, ותנו אימון באלוהי המחפרת.”

היה כבר חושך; אבל כל סיפון המחפרת ופני הנוכחים קרנו בזוהר עדין. מתחת למחפרת נשמע רשרוש של עצירת סירה. “הלו,” צעק קול גברי, “יש שם אחד קוזנדה?”

“אני כאן,” שח קוזנדה בקול של מלאך. “תעלו למעלה, אחים ז’נדרמים. אני יודע שהתלונן עלי בעל הפונדק בשטייכוביצה.”

שני ז’נדרמים עלו על הסיפון. “מי מכם הוא קוזנדה?” שאל הסמל התורן.

“אני, הנני,” אמר קוזנדה ועלה קצת יותר לגובה. “בבקשה, אדוני המפקד, אנא בוא למעלה.”

ויעלו שני הז’נדרמים בריחוף אל מר קוזנדה. רגליהם ביקשו נואשות מאחז ומשענת, ידיהם ניסו לתפוס את האויר החמקמק, אפשר היה לשמוע את נשימתם המהירה והעצורה.

“אל תפחדו, שוטרים,” אמר הספן קוזנדה בהוד והדר, “ושאו תפילה יחד אתי: “אבינו שבשמיים, שהתגלית בספינה הזאת – –””

“”אבינו שבשמיים, שהתגלית בספינה הזאת – – “” חזר אחריו הסמל התורן בקול חנוק.

“”אבינו שבשמיים, שהתגלית בספינה הזאת – – “” פתח מר הודץ בקול רם בכורעו ברך, ומקהלת קולות על הסיפון החרתה החזיקה אחריו.


 

פרק ט': החגיגה    🔗

Cyril Keval, עורך המדור המקומי של אזור פראג בעתון Lidove Noviny (“עתון העם”) עטה הפעם בגדי חג ורץ מייד לאחר השעה שמונה עשרה אל האי Stavnice שבלב הנהר, לדווח על הפתיחה החגיגית של מפעל חשמל הקרבורטור המרכזי לעיר פראג רבתי. הוא פילס את דרכו בין המון הסקרנים שמילאו כשטפון את כל הרובע, וחדר דרך השרשרת המשולשת של שוטרים עד אל הבניין הצנוע העשוי בטון והעוטה דגלים. מתוך הבניין אפשר היה לשמוע את קללותיהם של טכנאים, שכמובן לא גמרו בזמן ומנסים עתה להשיג את פיגורם. כל המרכזת איננה גדולה יותר מבית שימוש ציבורי צנוע. והנה צועד לאטו, שקוע בהרהורים, דומה במקצת לאנפה מתפלספת, העורך הישיש של “עתון הכפר”, מר Čvančara.

מר צ’באנצ’רה פנה בקול חביב אל העתונאי הצעיר. “תתערב אתי, אדוני הקולגה, שהיום יקרה משהו. עוד לא ראיתי חגיגה ממלכתית שלא תיעשה בה איזו שטות. וזה כבר נמשך ככה, חביבי, כארבעים שנה.”

“מאסטרו,” העיר קיבאל, "זה לא מופלא? הביתן הקטן הזה יאיר את כל העיר פראג ויריץ את כל הרכבות והחשמליות בקוטר ששים קילומטר, ואלפי מפעלי תעשייה ו – ו – "

מר צ’באנצ’רה הניד את ראשו בספקנות. "נראה, קולגה, נראה. אותנו, המשמרת הישנה, כבר שום דבר לא יפתיע; אבל – " ומר צ’באנצ’רה הנמיך את קולו עד כדי לחש, “שים לב, קולגה, שאין פה אפילו קרבורטור רזרבי. אם ההוא יישבר, או, נניח, יתפוצץ, אז – אז – אתה תופס?”

את קיבאל הרגיז שלא עלה על זה בעצמו. “לא ייתכן, מאסטרו,” פתח לפיכך בהתנגדות. "לי יש מידע בטוח. מפעל החשמל הזה הוקם רק למראית עין. המרכז האמיתי הוא במקום אחר; הוא – הוא – ", לחש בהצביעו באצבע עמוק לתוך האדמה. “אסור לי לומר איפה. האם שמת לב, מאסטרו, שכל הזמן מחליפים את ריצוף הרחובות בעיר?”

“כבר ארבעים שנה,” אמר מר צ’באנצ’רה, מהורהר.

“הנה אנחנו,” בילף מר קיבאל בנימת נצחון. “אתה מבין, סיבות בטחון. מערכת עצומה של מנהרות תת־קרקעיות. מחסנים, מצבורי תחמושת וכן הלאה. לי יש מידע מדוייק לחלוטין. ששה עשר מבצרי קרבורטור תת־קרקעייים בכל איזור פראג. למעלה אין זכר, רק מגרש כדורגל, קיוסק למשקאות קרים או פסל של גיבורי המולדת, הא הא, אתה מבין? לכן יש כל כך הרבה אנדרטאות.”

“איש צעיר,” העיר מר צ’באנבצ’רה, “מה יודע הדור של היום על המלחמה! אנחנו יכולנו לספר. אה, הנה בא ראש העיר.”

“וגם שר הבטחון החדש. אתה רואה, אמרתי לך. עורך ה”טכניקה“. יו”ר מועצת המנהלים של מפעלי MEAS. הרב הראשי".

“שגריר צרפת. שר העבודות הציבוריות. קולגה, בוא שנספיק להיכנס. הנה הארכיהגמון. השגריר האיטלקי. יושב ראש הסנאט. ראש האגודה לתרבות הגוף. אתה תראה, קולגה, את מישהו שכחו.”

אותו רגע ויתר מר קיבאל על מקומו לטובת איזו גברת, ובכך התנתק מזקן העתונאים וגם משער הכניסה, שבעדו המשיך לזרום זרם האישים המוזמנים. לפתע נשמעו צלילי ההימנון הלאומי, הדהדה הפקודה למשמר הכבוד, ועל שטיח אדום צעד ראש המדינה, ובעקבותיו פמליה של חובשי כובעי צילינדר ולובשי מדים, אל תוך ביתן הבטון. מר קיבאל נעמד על בהונות רגליו וקילל את אבירותו; עכשיו, הוא אמר בלבו, כבר לא אצליח להיכנס. צ’באנצ’רה צודק, הוא המשיך להרהר, תמיד נעשה איזה מעשה שטות; להקים מבנה קטן שכזה בשביל חגיגה כל כך גדולה! את הדברור כבר תספק לשכת העתונות הממשלתית ואת הרוטב אפשר להוסיף: התרגשות עמוקה, קידמה עצומה, תשואות רמות לראש המדינה – –

מבפנים אפשר היה לשמוע השתתקות פתאומית, ומישהו התחיל לברבר נאום ברכה. מר קיבאל פיהק וסובב סביב המבנה כשידיו בכיסיו. השוטרים לבשו כפפות לבנות והיו מצויידים באלות־לימי־חג. ברציף הנהר צובא המון רב. נאום הברכה ארוך מדי, כמו תמיד. מי הוא בעצם המנאם?

לפתע ראה קיבאל אשנב קטן בקיר הבטון, בגובה של שני מטר בערך. הוא שלח מבטים סביב, והופ, תפס בסורג, ושלח את ראשו מבעד האשנב. אה, הנה מדבר ראש העיר של פראג, אדום כמו תרנגול. לידו עומד מר ב.ה. בונדי, נשיא MEAS, כנציג היזמים, ונושך את שפתיו. ראש המדינה מחזיק את ידו על מנוף ההפעלה, בכדי להוריד אותו לכשיינתן סימן מוסכם; אותו רגע תידלק התאורה החגיגית ברחבי פראג, התזמורת תפתח בנגינה וזיקוקין די נור יתרוממו אל על. שר העבודות הציבוריות מסתובב בעצבנות בכסאו; כנראה שתורו לדבר לאחר שראש העיר יגמור את שלו. איזה קצין צעיר מושך בשפמו, השגרירים מעמידים פנים כאילו הם שקועים כולם בנאומים שמהם אינם מבינים אף מלה אחת, שני נציגי הפועלים אפילו לא מזיזים עפעף, בקיצור מהלך מוצלח, סיכם מר קיבאל בלבו וקפץ מאדן החלון.

הוא הקיף את האי בריצה חמש פעמים, חזר אל המרכזת, והופ, חזרה לאשנב. אדון ראש העיר עודו מדבר. הוא מתח את חוש שמיעתו ולאוזנו הגיעו המלים: “… ואז קרבה שואת ההר הלבן9.” לפיכך הוא ירד שוב מהחלון, והתיישב בצד לעשן. היה כבר חושך. למעלה בין ענפי העצים הבהיקו כוכבים; מוזר, אמר קיבאל בלבו, שאלה לא דחו את הדלקתם עד אשר ראש המדינה יפעיל את המנוף ההוא. מלבד זאת היתה פראג חשוכה. נהר הוולטאבה זרם שחורים, בלא שישתקפו בגליו אורות הכרך; הכל המתינו בחיל ורעדה לרגע הגדול של האור. לאחר שגמר את הויג’יניה שלו, חזר קיבאל אל המרכזת ושוב התרומם אל אדן החלון. אדון ראש העיר עודו מדבר, אלא שעכשיו כבר לבשו פניו גוון סגול עבור לשחור; ראש המדינה עודו ניצב כשאחת ידו מחזקת במנוף, האישים הנוכחים משוחחים בינם בלחש, ורק השגרירים הזרים מקשיבים ללא זיע. בירכתי התמונה נראה ראשו של מר צ’באנצ’רה מתנדנד.

ראש העיר סיים הודות לאפיסת כוחות; שר העבודות הציבוריות נוטל את רשות הדיבור; אפשר היה להבחין שהוא מקצץ במשפטיו בכדי לקצר את נאומו ככל האפשר. ראש המדינה כבר החליף ידיים ומחזיק את המנוף בשמאלו. בילינגטון הזקן, זקן הסגל הדיפלומטי, נאסף אל אבותיו בעמידה, בשומרו גם במותו על ארשת הקשבה מתוחה. או אז קטע השר את נאומו, כאילו חתך אותו בגרזן.

מר ג.ה. בונדי הרים את ראשו, שלח את מבטו סביב־סביב ואמר כמה מלים; ככל הנראה מובנן היה ש־MEAS מוסרת את פרי עבודתה לציבור לטובת הבירה ולתועלתה, וזהו. ראש המדינה הזדקף ולחץ על המנוף. ותיאור פראג רבתי בשלל אורות מרהיב, ההמון שיחרר זעקה אדירה, נעו נוע ונוד פעמוני כל הכנסיות ומעל חומות מבצר מאריה נורתה יריית התותח הראשונה. קיבאל, בהיותו עדיין תלוי על סורג האשנב, שלח את מבטו אל העיר. מאי הקלעים השכן התרומם המטח הראשון של זיקוקין, הטירה, הר פטרין וגני לטנה הוארו בנגוהות של מחרוזות נורות, כמה תזמורות מרוחקות החלו להתחרות על הבכורה, מעל לאי ה־Stavnice חגו כמה מטוסים, מצד מבצר וישהראד העתיק קרבה ספינת אחוי מטיפוס V 16 מקושטת בפנסים דולקים תלויים; ההמונים הסירו כובעיהם מרוב יראת כבוד, השוטרים הרימו זרועותיהם בהצדעה ועמדו על מקומם כמו פסלים; מחומת המבצר פתחו עתה באש שתי סוללות תותחים, שנענו באחרות מכיוון צפון־מזרח העיר. קיבאל שב והצמיד את פניו אל הסורג, בכדי לראות את סיום הטקס שם בפנים, ליד הקרבורטור. אותו רגע פלט זעקה, פער את עיניו ונדבק ממש אל האשנב; מייד אחר־כך אמר משהו כמו “הו, אלוהים”, עזב את הסורג והחליק בכבדות אל הארץ. עוד לפני שגמר לפול כבדעי, התנגש בו אדם שנס על נפשו. קיבאל תפס את מקטורנו, והאיש הכיר בו. היה זה הנשיא ג.ה. בונדי, חיוור עד מוות.

“מה קרה, אדוני?” שקשק קיבאל, “מה עושים שם?”

“עזוב אותי,” נאנח בונדי, “למען שם האלוהים, עזוב אותי! וברח מכאן!”

“אבל מה קרה להם שם בפנים?”

“עזוב!” צעק בונדי ולאחר שהדף את קיבאל באגרופו נעלם בין העצים.

בחיל ורעדה נשען קיבאל על גזע עץ. מפנים הביתן אפשר היה לשמוע משהו כמו שירה ברברית.


*


כעבור כמה ימים ניפקה לשכת העתונות הממשלתית את המוצר המעורפל הבא:

“בניגוד לידיעות שנתפרסמו בעתון מקומי וצוטטו גם בעתונות חוץ, אנו מודיעים ממקורות מהימנים ביותר, שבשעת פתיחתה החגיגית של מרכזת הקרבורטור לא ארעו שום אירועים בלתי הולמים. בקשר אליהם התפטר ראש עיריית פראג רבתי מתפקידו ויצא למקום מרפא. זקן הסגל הדיפלומטי, השגריר בילינגטון, לעומת זאת, בריא ושלם. האמת היא שכל הנוכחים באירוע התבטאו שלא התרשמו מימיהם התרשמות כה עמוקה. לפול ארצה ולהשתחוות לפני האלוהים הרי זו זכותו של כל אזרח, ועשיית נסים איננה נוגדת את מעמדו הרשמי של איש כלשהו במדינה דימוקרטית. מכל מקום אין זה הולם לערב את ראש המדינה באירועים המצערים, שמקורם אך ורק בליקויי אוורור ומאמץ יתר.”


 

פרק י': אלן הקדושה    🔗

כמה ימים לאחר הדברים האלה הלך סובב אדון ג.ה. בונדי ברחובותיה של פראג, סיגאר בין שיניו, והרהר. איש כי יפגוש אותו יחשוב שהוא מביט במדרכה; אולם מר בונדי הביט אל תוך העתיד. מארק צדק, הוא אמר בלבו. וההגמון הזה לינדה צדק עוד יותר. אי אפשר, בקיצור, להכניס את אלוהים לעולם בלי תוצאות מרחיקות לכת, לעזאזל. ומה! – שבני האדם יעשו להם מה שירצו; אבל הזהו יכול היה לזעזע את הבנקים, והשד יודע מה זה היה עושה לתעשייה. היום פרצה ב־Zivno10 שביתה דתית; התקננו שם קרבורטור, וכבר אחרי יומיים הכריזו הפקידים שנכסי הבנק הם קרן אלוהים למען העניים. בימיו של פרייס זה לא היה קורה. לא, וודאי שזה לא היה קורה.

מר בונדי מצץ, מתוך דכאון, את הסיגאר שלו. אז מה, הוא אמר בלבו, האם עלינו להיפטר מזה? נכון להיום נכנסו הזמנות בערך של שלושה עשר מיליונים. את זה כבר אי אפשר להפסיק. זה נראה כמו סוף העולם או משהו כזה. בעוד שנתיים כעת חיה הכל יהיה איים וחורבות.

עכשיו כבר פועלים בעולם כמה אלפי קרבורטורים, וכל אחד מהם שופך יומם ולילה מוחלט לחלל העולם. והמוחלט הזה אינטליגנטי כמו שד. יש לו תאוה ממש משוגעת להתעסק במשהו. נו, כן, אין לו מה לעשות, אלפי שנים לא היה לו מה לעשות, ועכשיו התרנו לו את הרצועה. למשל מה שהולך ב־Zivno. הוא מנהל לבדו את הפנקסים, מתחשבן, מנתב תכתובת. מנפק פקודות בכתב למועצת המנהלים. כותב ללקוחות איגרות לוהטות על אהבת חינם. כך, ועכשיו מניות ה־Zivno הן פסולת נייר: קילו בעבור חתיכת גבינה מסריחה. ככה זה כאשר אלוהים מתערב במערכת הבנקאות.

פירמה אוברלנדר, מפעל טקסטיל בעיר אופיצה, מפציץ אותנו במברקים בהולים. לפני חודש הם התקינו קרבורטור במקום דוודים; בסדר, המכונות רצות; all right; אלא שלפתע פתאום מתחילים מנגנוני ההפעלה והנולים לפעול מעצמם. אם נקרע חוט, הוא מתחבר מחדש מאליו וממשיך לרוץ. הפועלים רק מסתכלים, ידיים בכיסים. בשעה שש צריכה להסתיים העבודה, פועלי הטויה והאריגה הולכים הביתה. אבל הנולים ממשיכים לרוץ מאליהם כל הלילה, כל היום, שלושה שבועות ברציפות אורגים ואורגים ואורגים בלי הפסקה. הפירמה זועקת במברקה: לכל הרוחות, קחו לפחות את תוצרתנו, או תשלחו לנו חומרי גלם, או שתעצרו את המכונות! עכשיו זה הדביק גם את המפעלים של האחים בוקסבאום, את מורבץ, מורבץ ושות' על ידי הידבקות למרחוק. אין שם כבר חומרי גלם; מתוך בהלה הם מתחילים לזרוק לתוך המכונות סמרטוטים, קש, עפר, מכל הבא ליד; והנה – גם מזה מופקים קילומטרים של מגבות, קאליקו, קרטון, ומכל, בכל כל. הרעש איום; מחירי הטקסטיל ממש מתמוטטים; אנגליה מעלה את מכסי המגן; המדינות השכנות מאיימות בחרם. והמפעלים מקוננים: למען שם האלוהים, בואו וקחו לפחות את הסחורה! תשנעו את זה לאיזה מקום, תשלחו הנה אנשים, קרונות, רכבות, משאיות, ועיצרו את המכונות! בינתיים הם תובעים אותנו לדין על שיפוי הנזקים. חיים ארורים שכאלה! והידיעות האלה זורמות מכל הכיוונים, מכל המקומות ששם התקינו קרבורטור. המוחלט מחפש עבודה. הוא תאב חיים עד כדי טירוף. לפנים הוא ברא עולם; עכשיו הוא השליך את יהבו על ייצור המוני. זה הגיע כבר עד ליברץ, עד כותנות ברנו, טרוטנוב, עשרים מבשלות סוכר, מבשלת הבירה בפלזן; מפעלי שקודה מאויימים; הוא עובד ביאבלונץ ובמכרות של יחימוב; בכמה מקומות התחילו לפטר פועלים; במקומות אחרים סגרו את המפעלים ובאימה מניחים להם לרוץ מאחורי מנעול ובריח. ייצור יתר מטורף. מפעלים חסרי מוחלט מפסיקים את הייצור. הכל מתפורר.

ואני, אמר מר בונדי בלבו, אני פטריוט. לא אניח לאמא מולדת להתרושש. בסדר; מהיום מבוטלות כל ההזמנות מצ’כיה. מה שהיה – היה; אבל מרגע זה לא יותקן בצ’כיה אף קרבורטור אחד. נציף בהם את הגרמנים ואת הצרפתים; אחר־כך נפציץ את אנגליה במוחלט. אנגליה היא שמרנית ומסתגרת בפני הקרבורטורים שלנו; נשליך אותם לשם כמו פצצות ממטוסים. נאלח את כל העולם התעשייתי והפיננסי באלוהים, ורק אצלנו נותיר אי קטן של תרבות, פטור אלוהים, של עבודה נקיה. זאת היא, אם לומר כך, חובה פאטריוטית, ומלבד זאת המדובר במפעלים שלנו. פני ג.ה. בונדי אורו לנוכח הסיכוי הזה. לפחות נרוויח אצלנו קצת זמן, ובינתיים אולי ימציאו איזה מסכות נגד המוחלט. לכל הרוחות, אני בעצמי אקדיש שלושה מיליונים למחקר בשיטות הגנה מפני אלוהים. נגיד בינתיים שני מיליון. כל הצ’כים יתהלכו עם מסכות, ובינתיים היתר, האהא, יטבעו באלוהים. לפחות התעשייה שלהם תלך פייפן.

מר בונדי התחיל לראות את העולם בראייה ברורה. הנה הולכת איזו אשה צעירה; הופעתה נאה וגמישה – איך היא תיראה מלפנים? מר בונדי החיש את צעדיו, השיג אותה ופנה לעקוף אותה בקשת רחבה; אולם הוא נמלך כנראה בדעתו והסתובב מהר על־אתר, עד כי כמעט התנגש בה באפו.

את, אלן, אמר בחפזון. "לא שיערתי ש– ש־–

“ידעתי שאתה הולך בעקבותי,” אמרה הצעירה בעיניים מושפלות ועצרה מלכת.

“את שיערת?” אמר בונדי מתוך סיפוק. “בדיוק חשבתי עליך.”

“אני הרגשתי את תאוותך החייתית,” אמרה אלן בשקט.

“את מה?”

“את תאוותך החייתית. אתה לא זהית אותי, אתה רק מזמזת אותי בעיניים, כאילו אני סחורה למכירה.”

ג.ה. בונדי הזעיף פנים. “אלן, מדוע את רוצה להעליב אותי?”

אלן הנידה את ראשה. “כך עושים כולם. כולם שווים, כולם. רק לעתים רחוקות אפשר לפגוש עיניים טהורות”.

מר בונדי כיווץ את שפתיו כאילו לשריקה. אה, הנה זה בא: הקהילה הדתית של מאחאט!

“כן,” ענתה אלן להגיגיו, “היית צריך לבוא אל קהלנו.”

"אה, כמובן! קרא מר בונדי; ובלבו חשב תוך כדי כך: חבל על בחורה יפה כזאת.

“מדוע חבל?” אמר אלן במתינות.

“תשמעי, אלן,” מיחה בונדי, “את קוראת מחשבות. זה לא פייר. אילו קראו אנשים מחשבות, אי אפשר היה לקיים יחסים מהוגנים. זה חוסר דיסקרטיות – לדעת מה אני חושב.”

“מה עלי לעשות?” אמרה אלן. כל מי שייודע את אלוהים, זוכה במתת הזאת; כל מחשבה שלך נוצרת בד בבד גם בי: אני לא קוראת אותה; אני חושבת אותה בעצמי. אילו ידעת, כמה זה מטהר את האדם, אם הוא יכול לדון כך כל נבזות סמויה!"

“הממ,” עשה מר בונדי ורעד עבר בו, בכדי שלא יחשוב על דבר.

“וודאי,” יאשרה אלן. “אותי זה ריפא בעזרת אלוהים מאהבת העושר. אני הייתי שמחה מאד, אילו גם עיניך אורו.”

“רחמנא לצלן,” נבהל ג.ה. בונדי, “ותאמרי לי בבקשה, את מבינה את הכל שאת, א – –, את רואה כך בבני האדם?”

“כן. לחלוטין.”

“אז תשמעי, אלן,” אמר בונדי, “אני יכול להגיד לך הכל; ממילא היית קוראת זאת בתוכי. לעולם לא אוכל לשאת אשה שתדע לקרוא את מחשבותי. קדושה היא היתה יכולה להיות, כרצונה; רחמנית לעניים, ללא הגבלה; אני מרויח די והותר, וזה גם ייצוג. גם טוהרה יכולתי לסבול, אלן, מרוב אהבה אליך, הכל יכולתי לסבול. אהבתי אותך בדרכי שלי, אלן. אני אומר זאת, כי את קוראת זאת בלאו הכי. אלן, בלי מחשבות נסתרות לא ייתכן לא מסחר ולא חברה. ובעיקר, בלא מחשבות נסתרות לא ייתכנו נשואין. זה בלתי אפשרי, אלן. גם אם תמצאי את הגבר הקדוש ביותר, אל תינשאי לו כל עוד את יכולה לקרוא את מחשבותיו. קצת תרמית היא הקשר היחיד בין בני אדם שלא יכזיב לעולם. אלן הקדושה, אל תינשאי לאיש.”

“מדוע לא?” אמרה אלן הקדושה במתק שפתיים. "אלוהים שלנו איננו נגד הטבע; הוא רק מקדש אותו. הוא איננו דורש מאתנו להמית אותו. הוא מצווה לנו חיים ופריון. הוא רוצה שנ– – "

“הויסה,” קטע אותה מר בונדי. “האלוהים שלך לא מבין זאת. אם הוא שולל ממך את התרמית, אז הוא חזק מאד נגד הטבע. הוא בלתי אפשרי, אלן, בלתי אפשרי לגמרי. אם יש לו שכל, הוא יבין זאת בעצמו. או שהוא חסר נסיון לחלוטין, או שהוא פושע הרסני. חבל, אלן; לי אין שום דבר נגד הדת; אבל האלוהים הזה לא יודע מה עליו לרצות. לכי למדבר, אלן הקדושה, עם כל חזיונך. זה לא מתאים לנו, בני האדם. שלום לך, אלן, ומוטב לא להתראות.”


 

פרק י"א: ההנגשות הראשונה    🔗

עד כה לא הובהר איך זה קרה; אבל ממש בעת שמפעלו הזעיר של אינג’ינר מארק (ברבנוב, רחוב מיקס 1651) נתפס על ידי בלשים והוקף בשרשרת של יחידת משטרה, גנבו אלמונים את הקרבורטור הנסיוני של מארק. למרות חקירה מאומצת לא נמצאו שום עקבות למתקן הגנוב.

כמה זמן אחר־כך יצא בעל קרוסלה, אחד יאן בינדר, לקנות מנוע זעיר להפעלה בנפט בשביל הקרוסלה ותיבת הנגינה המכנית שלו מאת סוחר גרוטאות ברזל בכיכר האשטאל. הסוחר הציע לו גליל נחושת גדול עם גלגל תנופה ואמר, שהזהו הוא מנוע די זול: אפשר, כך אמר, לשפוך לתוכו קצת פחם, והזהו ירוץ במשך חודשים ארוכים. יאן בינדר נתפס לאימון מוזר, ממש עיוור, כלפי הגליל מנחושת, וקנה אותו בשלוש מאות. הוא העביר אותו בעצמו בעגלתו אל הקרוסלה, שעמדה אותה שעה ליד זליכוב, כשמנועה מקולקל.

יאן בינדר פשט את מעילו, פרק את הגליל עשוי הנחושת, ותוך שהוא שורק בהשקט להנאתו התחיל לעבוד. במקום גלגל התנופה התקין על הארכובה גלגל אחר, זרק עליו רצועה שהובילה לארכובה אחרת, שלה נועד התפקיד לסובב בקצה האחד את תיבת הנגינה ובקצה האחר את הקרוסלה. אחר כך גירז את הצירים, נתן דחיפה באחד הגלגלים, וניצב בגופייתו בעלת הפסים הרחבים, כשידיו בכיסיו ופיו מכווץ לשריקה, לחכות מה יקרה עכשיו. הגלגל הסתובב שלוש פעמים ונעצר; אחר־כך כאילו אחזה בו רעדה, התחיל להתנדנד ולבסוף להסתובב בשקט וברצינות. לפתע פתחה תיבת הנגינה בהפעלת משרוקיותיה ותופיה כולם, הקרוסלה נרעדה כמו מתעוררת משינה, חיבוריה חרקו, והיא החלה מסתובבת בתנועה חלקלקה; ציציות הכסף הבריקו, הסוסים הלבנים שאוכפיהם מקושטים בשפע ורתמותיהם ארגמן, כאילו החלו למשוך בחוזקה את העגלות המלכותיות; אייל בעל עיניים קפואות, פעורות בפראות, נישא סביב סביב, מתוח לקפיצה; ברבורים בעלי צוואר אצילי צחור משכו אחריהם במעגל את הסירות המכסיפות שאליהן היו רתומים. בנצנוץ קישוטיה הססגוניים הסתובבה הקרוסלה הלוך וסוב לנוכח עיניהן הקפואות של שלוש הגראציות שהיו מצויירות על גבי תיבת הנגינה שכה התלהבה מנגינתה היא.

יאן בינדר ניצב כל אותה עת כשפיו מכווץ וידיו בכיסיו; הוא התבונן בקרוסלה שלו והיה כחולם, מוקסם ממשהו חדש ויפה להפליא. כעת הוא כבר לא לבדו. ילד זב אף וממרר בבכי סחב הנה את האומנת הקטנה והצעירה ונעמד ליד הקרוסלה, בעיניים גדולות, פיו פעור כמו שער והוא כאחוז עווית מרוב פליאה. גם האומנת הקטנה פערה את עיניה ועמדה מוכת תמהון. הקרוסלה הלכה הלוך וסוב, בוערת בלהט מוזר, רמה ונישאת, קדושה כמו חג; רגעים סובבה כמערבולת מהירת תשוקה; ושוב התנדנדה כמו ספינה כבודת ריחות הודו הרחוקה, עתה שוב שטה לה כעננה זהובה ברומו של רקיע; נדמה היה שהיא מתרוממת ומתנתקת מהאדמה, שהיא בוערת, שהיא שרה. לא, זאת היא תיבת הנגינה ששרה; עכשיו היא מתרוננת בקולות נשים עד אשר נשפך עליה גשם כסוף של צלילי נבל; עכשיו היא נוהמת כמו יער עבות או עוגב, אבל ממעבה היער מצייצות צפורים ומתיישבות על כתפיך; חצוצרות מזהב מבשרות כניסתו של מנצח בקרב, או שמא גיסות שלמים, כשחרבותיהם נוצצות כהבזקי אש. ומי הוא השר את שיר המעלות הנפלא? אלפים מנופפים בענפים, השמיים נפתחים, ובמעטה המולת תופים נוחת מזמורו של האלוהים בכבודו ובעצמו.

יאן בינדר מרים את ידו; הקרוסלה נעצרת ומרכינה את זרועותיה אל זאטוט. הזאטוט מדדה אל תוכה, כאילו נכנס לשערו הפתוח של גן העדן, ואמנתו הולכת בעקבותיו כחולמת ומושיבה אותו בסירת ברבור. “היום חינם,” אמר בינדר בקול צרוד, תיבת הנגינה פצחה בשירה, והקרוסלה חידשה את סיבובה, כאילו היא מתרוממת אל לב השמיים. יאן בינדר התנודד קמעה: מה זה? שכן אין זו עוד הקרוסלה לבדה – הרי כל הארץ נעה וסובבת, כנסיית זליכוב נעה בעיגול אדיר, בית החולים של פודולי זע ממקומו ויחד עם טירת וישהראד עובר אל הגדה האחרת של הנהר. כן, כל הארץ מסתובבת סביב הקרוסלה, מחישה את סיבובה, מסחררת כמו טורבינה; ורק הקרוסלה ניצבת בתווך איתן, מתנדנדת לה במתינות כמו ספינה שעל סיפונה מהלכים בנחת סוסים לבנים, איילים וברבורים וילד קטן, המוליך בידו הזעירה את אומנתו ומלטף את החיות. אה, כן, הארץ סובבת בפראות, ורק הקרוסלה היא אי מרהיב של שלוה ונחת. ויאן בינדר, שקיבתו נסערת, מתנודד, מופל בכוח סיחרור הארץ, וכשידיו נישאות אל על, מדדה אל הקרוסלה שלו, תופס את המעקה ועולה־קופץ על סיפונה השוקט.

עתה אפשר לראות את הארץ המסתחררת כולה ומכה גלים כמו ים סוער. וראה גם ראה, מתוך הבתים רצים אנשים מבוהלים, מנופפים בידיהם, כושלים ונופלים, נישאים כעל גבי צלחת ענקית הסובבת על צירה. בינדר נאחז בחוזקה בעמוד, רוכן אליהם וצורח: “הנה, בני אדם, הנה!” והאנשים רואים את הקרוסלה הזוהרת מתרוממת בהשקט מעל לארץ ההולכת סחור, ומדדים אליה. בינדר, עודו מחזיק בעמוד, מושיט להם את ידו החופשית ומושה אותם מגלי הארץ: ילדים, סבתות, דודים, ואלה עומדים עתה על סיפון הקרוסלה, נושפים בכבדות לאחר בהלתם הגדולה ונדהמים לראות את הארץ סובבת סביבם. כולם כבר נמשו למעלה, רק כלבלב שחור עודו מתרוצץ, מיבב מרוב פחד והיה משתוקק לעלות, אלא שהארץ הסובבת יותר ויותר מהר סביב הקרוסלה. בינדר ירד לשפיפה והושיט את ידו כלפי מטה, עד שהצליח לתפוס את הכלבלב ברצועתו והעלה אותו אל זרועותיו.

עתה עברה תיבת הנגינה לשיר שיר הודיה. נשמע הדבר ככורל של ניצולים, שבו מתערבים קולות מחוספסים של ספנים עם תפילה תמה של תינוקות; מעל גלי הסערה המשתוללת נפרשת קשת בענן מלודית (בסי מינור) והרקיע נבקע בזוהר ברכה של צלילי פיציקאטו של כינורות. הניצולים שעל הקרוסלה של בינדר עומדים דומם, כובעיהם שמוטים; הנשים לוחשות תפילה חרישית והילדים, שהספיקו כבר לשכוח את אימי חווייתם, מעזים עתה ללטף את פיותיהם האשונים של האיילים ואת צוואריהם הגמישים של הברבורים. הסוסים הלבנים מניחים בסבלנות לשוקיים של ילדים לטפס אל האוכף; מפעם בפעם יצהל אחד מהם וישרוט את הקרקע. הארץ מסביב מאיטה את סחרורה ויאן בינדר, גבה הקומה, בגופייתו המנומרת ללא שרוולים, פותח בדרשה בלתי מהוקצעת:

“אז, חברים, התכנסנו פה מתוך מערבולת התוהו ובוהו של העולם הזה. כאן שורר שלום אלוהי בתוך הסערה, כאן אנחנו נתונים ביד אלוהים כמו במיטה. זה בסימן שעלינו לברוח מהבלי עולם ולבטוח בידו של האלוהים, אמן.” כך ובדומה לכך דיבר יאן בינדר, והאנשים הקשיבו כמו בבית תפילה. לבסוף עצרה הארץ בסחרורה, תיבת הנגינה השמיעה מנגינה רגועה כמו פרלוד שקט והאנשים קפצו מעל הקרוסלה. בינדר עוד העיר שכל זה חינם ושילח אותם לדרכם, נישאים בשגב חזרתם בתשובה. וכאשר לקראת השעה הרביעית טיילו האמהות עם תינוקותיהן והגמלאים בין זליכוב וסמיכוב, שבה תיבת הנגינה ופצחה בשיר, והארץ שבה לסיחרורה, שב גם יאן בינדר והציל את כולם על סיפון הקרוסלה והרגיע את כולם בדרשה הולמת; בשעה הששית שבו הפועלים מעבודתם, בשמינית צצו זוגות נאהבים ועוד בתום העשירית הגיעו שיכורים מהפונדקים וצופי סרטים מבתי הקולנוע; כל אלה נסחפו, בעתם, אל סחרור הארץ וניצלו בזרועותיה של הקרוסלה, ונתחזקו לחיי העולם הבא בדרשתו המזדמנת של יאן בינדר.

כעבור שבוע של פעילות מבורכת זו עזבה הקרוסלה של בינדר את זליכוב ונדדה במעלה נהר הוולטבה בואכה חוחלה, ומשם לזבארסלאב ולבסוף הגיעה לשטייכוביצה. בשטייכוביצה היא עבדה כבר ארבעה ימים בהצלחה דתית עצומה, כאשר נתרחש אירוע עגום במקצת.

יאן בינדר סיים זה עתה את דרשתו ושילח את חסידיו בברכה. והנה קרב מתוך החשכה המון שחור ושותק; בראשו צעד גבר גבוה ומזוקן וניגש הישר אל בינדר.

“ובכן,” אמר, תוך שהוא כובש את זעמו, “תארוז את הפקל הזה, או ש – –”

מאמיניו של בינדר קלטו את הדברים וחזרו אל מורם. בינדר, בהרגישו את אנשיו בעורפו, עמד איתן: “עד שהגשם יירד ויתייבש.”

“תתאפק, אדוני,” אמר גבר נרגש אחר. “מדבר אליך אדון קוזנדה.”

“עזוב אותו, אדון הודץ,” אמר האיש המזוקן. “אני אסתדר אתו לבד. אני אומר לך בשניה: תארוז, או שאשבור לך את זה בשם אלוהים חיים.”

“ובכן, אתה,” אמר יאן בינדר, “או שתלך הביתה, או שאני, בשם אלוהים, אשבור לך את השיניים.”

“לכל הרוחות!” קרא בריך המכונאי, בפלסו את דרכו מתוך ההמון אל קידמת האירוע, “שינסה!”

“אחי,” אמר קוזנדה במתינות, “ננסה קודם בטוב. בינדר, אתה עושה פה קסמים מבישים, ואת זאת לא נסבול בקרבה כזאת לאוהל מועד של המחפרת.”

“תרמית של מחפרת,” אמר בינדר בקול איתן.

“מה אמרת?” קרא קוזנדה הפגוע.

“תרמית של מחפרת.”

מה שאירע בהמשך קשה לפרק להתרחשות מסודרת. נראה שהראשון שהתפרץ היה האופה ממחנה קוזנדה, אולם בינדר היכה בראשו באגרוף קמוץ. שומר היער הלם בקת הרובה בחזהו של בינדר, אך איבד את הרובה, וצעיר אחד משטייכוביצה (ממחנה בינדר) עקר בו את שיניו הקדמיות של בריך, והפיל את כובעו של מר הודץ. הדוור (של קוזנדה) חנק איזה בחור מאנשי בינדר. בינדר נזעק לעזרתו, אבל הנערה משטייכוביצה התנפלה עליו ונשכה אותו בכתפו, במקום שהיה לבינדר קעקוע של האריה הצ’כי11. מישהו מאנשי בינדר שלף סכין, חבורת קוזנדה נסוגה למראית עין, אולם פלג מיעוט ממנה התנפל על הקרוסלה, עקר את קרני האייל ושבר את הצוואר הנאצל של אחד הברבורים. אז נאנחה הקרוסלה, שחה על צדה וגגה נפל על החבורה הנאבקת. קוזנדה שנפגע מעמוד נופל, איבד את הכרתו. כל זה התרחש בדומיה ובחשכה. כאשר הגיעו אנשים, היה לבינדר שבר בעצם הבריח, קוזנדה שכב מעולף, בריך ירק שיניים ודם והנערה משטייכוביצה התייפחה בהיסטריה. היתר התפזרו וברחו.


 

פרק י"ב: חוקר שלא מן המניין    🔗

המלומד הצעיר, בלאהוש, PhD רק בן חמישים וחמש, חוקר שלא מן המניין במדע משווה של הדתות באוניברסיטת קארל שבפראג, שפשף את ידיו כאשר התיישב ליד חבילת גליונות הנייר שהכין לו. כבדרך אגב רשם את הכותרת “התופעות הדתיות של הימים האחרונים”, ואחר־כך פתח בכתיבת המאמר במלים “המחלוקת בדבר הגדרת המושג ‘דת’ נמשכת מאז ימי ציצרו” ושקע בהרהורים. את המאמר הזה, הוא אמר בלבו, אשלח לכתב העת Čas12; חכו, רבותי הקולגים, איזה רעש זה יעשה! איזה מזל שבדיוק עכשיו פרצה המגיפה הזאת הדתית! זה יהיה מאמר אקטואלי ביותר. העתונים יכתבו: “המלומד שלנו, עול הימים, בלאהוש, PhD, פירסם זה עתה מחקר חודרני…” וכן הלאה. על זה אני מקבל פרופסורה, ורגנר יתפקע מזעם.

וישפשף המלומד עול הימים את ידיו הכחושות, עד כי עצמותיהן אמרו להיסדק, והתחיל לכתוב. כאשר בעלת הבית באה עם ערב לשאול מה להגיש לו לארוחת ערב, הוא כבר הגיע לעמוד ששים, אל אבות הכנסיה. בשעה עשרים ושלוש (בעמוד 115) הוא הגיע לעצם הגדרת מושג הדת, שבה היתה מלה אחת שונה מהגדרת קודמו; אחר־כך דן בקצרה (עם הצלפות פולמוסיות אחדות) במתודות של חקר הדתות הדווקני, וחתם בכך את המבוא הקצר של המאמר.

שעה קלה לאחר חצות כתב המלומד שלנו: “בעת האחרונה התלגעו תופעות שונות, דתיות ופולחניות במהותן, הראויות לתשומת לבו של מדע הדתות הדווקני. על אף שתפקידו הוא בלא ספק לחקור את הגילויים הדתיים של חיי העמים שעברו מזמן מן העולם, יכול גם ההווה המתרחש לנגד עינינו לאפשר לחוקר המודרני (הדגשת ד"ר בלאהוש) מסקנות שונות העשויות לשפוך mutatis mutandis, אור על פולחנים נושנים שהיו עד כה פתוחים רק להשערות.”

אחר־כך עבר לתיאור, על פי העתונות ועדויות שבעל פה, של תופעת הקוזנדיזם, שבו הוא מצא עקבות של פטישיזם, ואפילו של טוטמיזם (המחפרת כאליל טוטמיסטי ייחודי לשטייכוביצה). אצל הבינדראים הוא מצא קרבה פולחנית לדרוישים המרקדים ולפולחנים אורגיאסטיים עתיקים יותר. הוא נגע בקצרה בתופעות שליוו את הפתיחה החגיגית של מפעל החשמל, וקשר אותן בהברקה מחשבתית לפולחן האש הפרסי. בקהילת מאמיניו של מאחאט הוא גילה קווי אופי של סגפנות כמו פקירית; הוא איזכר כמה מקרים של ראייה למרחוק וריפוי נסי, השווה אותם ומצא קווי הקבלה מועילים עם סיפורי כישוף נושנים שהיו נפוצים בקרב שבטים כושיים במרכז אפריקה. הוא גם הזכיר את רוחב ההידבקות הפסיכית והסוגסטיה ההמונית; הצביע על תהלוכות הפלאגלנטים המוזכרות בדברי הימים, את מסעי הצלב, את תורת הכיליאזם ואת תופעת ריצת האמוק המופיעה בחצי האי המאלאי. הוא האיר את התנועה הדתית של הימים האחרונים משתי נקודות ראות: כדוגמאות של פתולוגיה אצל אנשים מנוונים הנגועים בהיסטריה, ומאידך כמגפה פסיכית קולקטיבית של מאמיני אמונות תפלות משכבות אוכלוסיה נחותות מבחינה אינטלקטואלית; בשני המקרים גם יחד הוא הראה הופעה אטאביסטית של צורות פולחן פרימיטיביות, נטיה אנימיסטית־פנתיאיסטית ושאמאניסטית, קומוניזם דתי המזכיר את האנאבאפטיסטים, וכללית החלשות של הפעילות השכלית לטובת היצרים הגסים ביותר, הנוטים לאמונות תפלות, לכשפים, לתורת הנסתר, מיסטיציזם ועבודת אלילים.

“אין אנו נקראים להכריע”, המשיך ד"ר בלאהוש לכתוב, "באיזו מידה המדובר ברפואת אליל ורמאות של יחידים המתנכלים לקלי אמונה שבקרב העם; בדיקה מדעית היתה מגלה בלא צל של ספק שה’נסים' כביכול של עושי הנפלאות דהיום אינם אלא חיקויים מוכרים של מעשי מירמה וסוגסטיה. מהבחינה הזאת אנחנו יכולים להמליץ על העברת הטיפול ב’קהילות הדתיות', הכתות וחוגים דומים לידי מוסדות הבטחון והפסיכיאטרים. מדע הדתות הדווקני מגביל את עצמו לתחום הקביעה שכל התופעות הדתיות האלה הן ביסודו של דבר אטאביזם ברברי והטלאה של יסודות ראשוניים עתיקי יומין של פולחנים, שעודם חיים בתת־תודעתם של בני האדם ובפנטזיות העממיות; די היה בהופעתם של כמה פאנאטים, שרלטנים ומאניאקים מפורשים, בכדי שיתעוררו מתחת למעטה הציביליזציה בקרב עמי אירופה אותם מוטיבים פרה־היסטוריים של אמונה דתית – "

ד"ר בלאהוש קם ממכתבתו; זה עתה סיים כתיבת עמוד 364 של מאמרו, אבל לא חש עוד עייפות. אני צריך להכין סיום מרשים, אמר בלבו; כמה מחשבות על קידמה ומדע, על הסלחנות החשודה של הממשלה לתורות המחשכים הדתיות, על הצורך להקים חזית לוחמת נגד הריאקציה וכן הלאה.

וייגש המלומד עול הימים, נישא על כנפי התלהבותו, אל החלון ורכן אל תוך הלילה השקט. השעה היתה ארבע וחצי לפנות בוקר. ד"ר בלאהוש התבונן ברחוב החשוך, רועד קמעה מהקור. הכל היה מת סביב, ולא האיר ולו אור אחד קטון בחלונותיהם של בני האדם. החוקר שלא מן המניין הרים את עיניו השמימה; הם היו כבר חוורים קמעה, אבל הכוכבים עוד נצנצו בהוד אין קץ. כמה זמן כבר לא התבוננתי בשמיים, עלה על דעת החוקר; אל־אלוהים, חלפו כבר שלושים שנה ויותר!

ותלכך קרירות מלטפת את מצחו, כאילו לקח מאן דהוא את ראשו בין ידיים טהורות עד אין קץ ומצננות. אני כל כך לבדי, הצר האיש הזקן, כל הימים לבדי! כן, לטף נא קצת את שיערי; אה, כבר שלושים שנה שאיש לא הניח את ידו על מצחי!

באימה וברעדה עמד ד"ר בלאהוש בחלון. יש פה משהו, הוא חש לפתע בהתקף מתוק וחונק, הו, אלוהים, הלא אינני לבד! מחזיק אותי זוג ידיים, מישהו נמצא לידי; שרק יישאר!

אילו נכנסה עכשיו בעלת הבית לחדרו של המלומד, היתה רואה אותו עומד מול החלון, שתי זרועותיו פשוטות אל על, וראשו שמוט לאחור והבעת חדוה עילאית על פניו. עכשיו נרעד, פקח את עיניו וכחולם חזר אל מכתבתו.

“מאידך גיסא אין להטיל ספק,” כתב מהר, בלא שישים לב לכתוב מקודם, “שבימינו אין אלוהים יכול להתגלות אלא בצורות הפרימיטיביות של פולחן. שקיעת האמונה בעת החדשה ניתקה את הקשר אל חיי הדת הנושנים; האלוהים חייב להתחיל הכל מבראשית, ולהחזיר אותנו אליו כמו לפנים את פראי האדם; תחילה יופיע כאליל וכפטיש; יהא אלוהי כת, קבוצה או שבט; יחיה את הטבע ויפעל באמצעות קוסמים. לנגד עינינו מתרחשת מחדש ההתפתחות הדתית הזאת, שראשיתה צורות פרה־היסטוריות והמשכה בדרגות גבוהות יותר. ייתכן שהגל הדתי הנוכחי יתפלג לכמה כיוונים, וכל אחד מהפלגים ישאף להשתלט על חשבון האחרים. אפשר לצפות תקופה של מלחמות דת, שלהטן ועקשנותן יעלה על מסעי הצלב וגודלן על זה של מלחמת העולם האחרונה. בעולמנו הנמנע מאמונה לא תיבנה מלכות שמיים בלי קורבנות גדולים והסתבכויות דוגמטיות. ובכל זאת אומר אני לכם: מסרו את נפשכם בכל מאדכם בידי המוחלט; האמינו באלוהים, בכל אורח שלא יתגלה לכם וידבר אליכם. דעו שהנה הוא כבר בא, והוא יהפוך את כוכב הלכת שלנו ושמא גם כוכבים אחרים של מערכת השמש למלכות שדי בת הנצח, למלכות המוחלט. אומר אני לכם בעוד מועד: חזרו בתשובה!”


*


המאמר הזה של החוקר שלא מן המניין ד"ר בלאהוש אכן יצא לאור. אמנם לא כולו. המערכת פירסמה רק חלק מטעוניו על הכתות החדשות ואת הסיום, תוך הוספת ההערה הזהירה, שקטע זה של החוקר עול הימים הוא בלי ספק ממאפייני מצב הרוח של התקופה.

סערה לא התחוללה בעקבות מאמרו של בלאהוש, שכן הוא נדחק בשל אירועים אחרים. רק מלומד עול הימים, החוקר שלא מן המניין ד"ר רגנר קרא את חיבור של בלאהוש בעניין עצום. ופיזר בכמה מקומות את חוות דעתו:

“בלאהוש זה הוא בלתי אפשרי, בלתי אפשרי לחלוטין. תגיד בעצמך: איך יכול בן־אדם להעיז לדבר באורח מקצועי על הדת, אם הוא בעצמו מאמין באלוהים?”


 

פרק י"ג: התנצלותו של רשם העתים    🔗

ועתה הרשו נא לרשם העתים להביא בפניכם את מצבו הדחוק. ראשית כל הוא כותב עתה את הפרק השלושה עשר מתוך מודעות לכך שהמספר ביש המזל הזה ישפיע השפעה מכרעת על בהירות תיאורו ושלמותו. משהו יסתבך בפרק האומלל הזה, בזאת אתם יכולים להיות בטוחים; המחבר יכול היה אמנם להכתיר את הפרק “פרק י”ד" (כאילו כלום), אבל הקורא הערני היה מרגיש מרומה על שנגזל ממנו פרק י"ג, וזאת בצדק; שכן הוא שילם בעד הסיפור כולו. דרך אגב, אם אתם חוששים מהמספר שלוש־עשרה, תוכלו לדלג על הפרק הזה; לא תאבדו בכך, על צד האמת, הרבה מן האורה שבסיפורה האפל של חרושת המוחלט.

גרועים יותר מבוכותיו האחרות של רשם העתים. הוא תיאר בפניכם, בשטף ככל שיכולתו מגעת, את ראשיתו של המפעל ואת פריחתו; הוא הסב תשומת לב לאי אלה השפעות של כמה מדודי הקרבורטור אצל אדון מאחאט, בבנק Zivno, במפעל הטקסטיל שב־Upice, במחפרת של קוזנדה ובקרוסלה של בינדר; הוא תיאר לרגל מקרהו הטראגי של ד"ר בלאהוש את תופעת ההידבקות ממרחקים הנגרמת על ידי חלקיקי המוחלט המרחפים בחופשיות, שהתחילו – כפי שאפשר לראות – להתפשט באורח מסוכן, אם כי בלא תוכנית נראית לעין.

ברם, עתה צאו נא וחישבו על כך שמראשיתו של כל העניין יוצרו אלפי קרבורטורים מטיפוסים שונים. רכבות, מטוסים, מכוניות ואוניות שהונעו במנוע הזול ביותר, פיזרו במהלכם עננים שלמים של מוחלט, כשם שלפני כן הותירו בעקבותיהם רק אבק, עשן וסרחון. צאו וחישבו שאלפי מפעלים תעשייתיים בכל העולם זרקו מזמן את דודיהם הישנים והתקינו במקומם קרבורטורים; שמאות מיניסטריונים ומשרדים אחרים בעולם, מאות של בנקים, בורסות ובתי מסחר גדולים, חברות יצוא ובתי קפה ענקיים, בתי מלון וקסרקטינים, בתי ספר, תיאטראות ובתי פועלים, אלפי מערכות עתונים ומתקני אגודות, קאבארטים ובתי־אב מחוממים במתקני ההסקה המרכזית החדשה מתוצרת MEAS. שוו בנפשכם שאל מפעלי MEAS הצטרפו מפעלי Stinnes עם כל הכרוך בכך, ושמפעלי Ford האמריקאיים השליכו את יהבם על ייצור סדרתי, וממטירים מדי יום ביומו ושלושים אלף קרבורטורים מוכנים לפעולה על עולם ומלואו.

כן, ואנא קחו בחשבון כל זאת והיזכרו מה היתה השפעתו של כל קרבורטור שהוצג לפניכם בפרוטרוט. הכפילו את ההשפעה הזאת במאות אלפים, ותבינו בבת אחת את מצבו של רשם העתים. כמה היה שמח לנדוד אתכם בעקבות כל קרבורטור חדש שזה עתה נולד, להציץ אתכם בהטענתו על עגלה, להגיש מעט חציר, לחם או קוביית סוכר לסוסים הכבדים רחבי האחוריים כיד המלך המשנעים על גבי הפלטפורמה ברעש אימים את דודי הנחושת החדשים; כמה שמח היה להיות נוכח בהתקנתו, כשהוא מהלך וידיו שלובות על גבו, להשיא עצות למתקינים ולהמתין לרגע שזה מתחיל להסתובב; ואז להתחקות בסקרנות אין קץ בתוי פניהם של בני האדם, מתי “זה” יתחיל להשפיע, כיצד המוחלט ייכנס לתוכם, הדרך האף, דרך האוזניים או דרך מבוא אחר, ויתחיל לפרק את טבעם העקשני, לשבור את נטיותיהם מבטן, לרפא את פצעיהם המוסריים; כיצד זה יחרוש אותם במחרשתו העמוקה, יצית אותם, ימיס אותם, יוליד אותם מחדש; כיצד יפתח לפניכם את עולם הנסים, ההתלהבות, האקסטזה, ההארה והאמונה, אותו עולם מופלא ובכל זאת כה אנושי וטבעי? שכן הביטו וראו: רשם העתים איננו מגיע למעלת היסטוריון; מקום שם ההיסטוריון מצליח לדחוס במכבש או מדחס של למדנותו ההיסטורית, של הויריסטיקה, דיפלומטיה, הפשטה, סינתיזה, סטטיסטיקה והמצאות אחרות של היסטוריונים שקדמו לו – אלפי ריבוא אירועים קטנים, חיים, אישיים לדייסה סמיכה שאפשר לצור אותה כרצונו, וששמה הוא “עובדה היסטורית”, “תופעה חברתית”, “תופעה המונית”, “התפתחות”, “זרם תרבותי” או בכלל “האמת ההיסטורית” – הרי רשם העתים איננו רואה אלא את המקרים הבודדים ואפילו מוצא בהם טעם וחן. כעת, נניח שעליו לתאר ולהסביר באורח פרגמטי, התפתחותי, אידיאי, סינתטי את “הזרם הדתי” שפשה בכל העולם ערב שנת 1950; מודע למטלה הגרנדיוזית הוא ניגש לאיסוף “התופעות הדתיות” של אותה תקופה; וראה זה פלא, בנתיב ההויריסטי הזה הוא מוצא למשל את בינדר יאן, ארטיסט הוארייטה בדימוס, הנע ונד, לבוש כתונת פסים, עם הקרוסלה האטומית שלו מקהילה לקהילה. הסינתזה ההיסטורית אומנם מצווה על רשם העתים להיפטר בדרך האבסטראקציה מכתונת הפסים, מהקרוסלה, ואפילו מיאן בינדר, כדי לשמר בחזקת “הגרעין ההיסטורי” גרידא ובחזקת התוצר המדעי הנקי את הקביעה, כי “התופעה הדתית הקיפה מראשיתה שכבות שונות ומגוונות”. ובכן, כאן על רשם העתים להודות שאינו יכול לוותר על יאן בינדר; שהוא מוקסם מהקרוסלה שלו; ושאפילו כתונת הפסים שלו מעניינת אותו יותר מאשר איזה “קו אופי סינתטי”. זאת אומנם בורות מדעית מוחלטת, דילטנטיות פרועה, אופק היסטורי צר להחניק או כל אשר תרצו; אבל לוא יכול היה רשם העתים ללכת שבי אחרי נטייתו האישית, היה מלווה את בינדר הלאה, בואכה בודייוביצה, ואחר־כך עד קלאטובי, פלזן, ז’לוטיצה וכן הלאה; מתוך צער הוא נטש אותו בשטייכוביצה ומנופף אליו את ידו: שלום, בינדר, בחור כארז, שלום, קרוסלה, אנחנו כבר לא נתראה.

אל־אלוהים, הרי כך נטשתי גם את קוזנדה עם בריך על סיפון המחפרת שבנהר וולטאבה; שמח הייתי לו ניתן לי לבלות אתם עוד ערבים רבים למכביר, כי אני אוהב את הנהר הזה, ובכלל מים זורמים, ובמיוחד ערבים על שפת המים, וחיבבתי עד מאוד את אדון קוזנדה ואת אדון בריך; אשר לאדון הודץ, האופה, הדוור, שומר היער וזוג הנאהבים משטייכוביצה, אני מאמין שגם הם היו מצדיקים היכרות קרובה יותר, כמו כל אחד, כמו כל אחד מכם, כמו כל אדם חי עלי אדמות. בינתיים עלי להמשיך ולמהר לדרכי, ולא נותר לי אפילו הזמן הראוי לנופף אליהם את כובעי. שלום, אדון קוזנדה, לילה טוב, מר בריך; אני אסיר תודה לכם על אותו ערב יחיד על סיפונה של המחפרת. גם ממך אני חייב להיפרד, ד"ר בלאהוש; הייתי משתוקק לבלות שנים רבות ולתאר את כל מהלך חייך – האין חייו של חוקר שלא מן המניין עשירים בדרכם הם, ומלאי מתח? מסור נא לפחות דרישת שלום לבעלת הבית שלך.

כל אשר קיים – ראוי לתשומת לב.

ולכן הייתי רוצה ללוות כל קרבורטור חדש בנתיבו; הייתי מתוודע, ואתי הייתם מתוודעים גם אתם, לאנשים חדשים עוד ועוד, וזה תמיד כדאי; ולו רק כדי להציץ בחייהם דרך חריץ הצצה, להגיע אל לבם, להתבונן בהתהוותה של אמונה אישית וחזון גאולה אישי, לשהות במחיצת פלאים חדשים של קדושת האדם, זה היה משהו בשבילי! שוו בנפשכם קבצן, יושב ראש מועצת מנהלים, מנהל בנק, נהג קטר, מלצר, רב, סגן־אלוף, עורך כלכלי, ליצן בקאבארט, בכלל כל סוגי משלחי יד של בני אדם; שוו בנפשכם קמצן, אדם שטוף זימה, מטומטם, ספקן, הולך חלקלקות, קרייריסט ואנשים בעלי קוי אופי שונים ומשונים למיניהם; ובכן, כמה מקרים שונים ומגוונים עד אינסוף וצירופים מפתיעים וגילויי חסד אלוהי (או, אם תרצו, הרעלת המוחלט) אפשר היה לפגוש, וכמה כדאי היה להתעניין בכל אחד מהם! כמה דרגות אמונה יש, החל ממאמין מן השורה ועד לקנאי דת, מחוזר בתשובה עד עושה הנסים, ממומר בדתו ועד מבשר בשורה רבתי! את כל אלה להקיף! לכל זה להושיט יד! אך לשווא; מלאכה כזאת לא תיעשה לעולם, ורשם העתים שוויתר על הכבוד לזקק את כל החומר ההיסטורי כולו באורח מדעי, פונה בצער עורף למקרים, שלא זכה לספרם.

הלוואי ויכולתי לשהות עוד שעה קלה עם אלן הקדושה! הלוואי ונמנע ממני לבגוד בר. מארק ולנטשו ב־Spindlmuehl שלשם נטה לרפא את עצביו! הלוואי ויכולתי לחשוף את מוחו הפעלתן של האסטרטג התעשייתי בונדי! דבר לא יעזור; המוחלט כבר שטף עולם ומלואו והיה לתופעה המונית; ועל רשם העתים המביט אחורה בצער, נגזר לתאר תיאור מסכם אי אלה תופעות חברתית ומדיניות שהתרחשו באין מנוס.

ובכן, ניכנס נא למעגל חדש של עובדות.


 

פרק י"ד: ארץ השפע    🔗

לרשם העתים (ובלא ספק לרבים מכם) קרה לעתים מזומנות, שבשאתו את עיניו – מכל סיבה שהיא – אל הרקיע הלילי ולשפע הכוכבים שבו, ובתתו במורא אילם את דעתו על מספרם המהמם ועל המרחקים הבלתי נתפסים שביניהם, ובאומרו בלבו שכל נקודה כזאת איננה אלא עולם עצום במצב בערה, או מערכת פלנטרית חיה, ושמספר הנקודות האלה מגיע אולי – נאמר – לביליונים; או בהביטו מראש הר גבוה (לי זה קרה בהרי הטאטרה) אל מרחבי השדות שתחתיו, אל היערות, נאות הדשא וההרים שבאופק, ומעבה השיחים והעשב שלפני אפו, ובראותו בתוך הסבך הזה של שפעת החיים, המון הפרחים, החיפושיות והפרפרים, ובהכפילו ברוחו את השפע המשוגע הזה ברוחב המרחבים הנפתחים לפניו עד קצה מרחב־יה, ובחברו את כל אלה אל מרחבים אחרים מלאים ושופעים באותה מידה הממלאים את פני כדור הארץ שלנו; ובכן לעתים קרה לרשם העתים שבמצב כזה נזכר בבורא עולם ואמר בלבו:

אם אמנם את כל אלה מישהו עשה או, לשון אחר, ברא, אזי – נודה בכך ביושר – זה בזבוז מדהים. בכדי להוכיח שהוא בורא, לא היה צורך בכמויות משוגעות כאלה. שפע הוא תוהו ובוהו, ותוהו ובוהו הוא משהו כמו אי־שפיות או שכרון. אכן, האינטלקט האנושי נרתע מעודף כזה במעשה הבריאה. מהכל יש פשוט יותר מדי. חוסר מידה מטורף. מי שנולד אינסופי, רגיל כמובן בסך הכל לממדים גדולים ואין לו קנה מידה הולם (שכן כל קנה מידה מניח סופיות), או ליתר דיוק אין לו קנה מידה בכלל.

אנא, אל נא תחשיבו זאת לכפירה; אני רק מנסה לבטא את חוסר היחס בין השכל האנושי לבין השפע הקוסמי. העודף השופע הזה, חסר התכלית, הקדחתני ממש, של כל מה שקיים, נראה לעין המפוכחת יותר בשליחת רסן מאשר בבריאה מדודה ומיתודית. את זאת רציתי להעיר בכל הענווה, בטרם אחזור לענייננו.

כבר ידוע לכם שהבערה המושלמת שהומצאה בידי אינג’ינר מארק, כמעט שהוכיחה את נוכחותו של המוחלט בכל חומר שהוא, אפשר לתאר זאת כך ( – זו כמובן רק היפותיזה), שלפני בריאת הכל היה קיים המוחלט בתורת אנרגיה חופשית אינסופית. האנרגיה החופשית הזאת פתחה לפתע, מסיבות פיזיקליות או מוסריות רציניות כלשהן במעשה בריאה; היא הפכה לאנרגיה פעילה, ועל פי דקדוקי חוק האינברסיה עברה למצב של אנרגיה אינסופית עקודה; היא הלכה איכשהו לאיבוד במוצר עבודתה, כלומר בחומר שנברא, ונותרה כלואה בו בצורה לטנטית. אם דברים אלה אינם קלים לתפיסה, אין זו אשמתי.

כעת, על ידי הבערה המושלמת המתרחשת במנוע האטומי של מארק משתחררת, ככל הנראה, האנרגיה העקודה מכבליה החומריים; היא הפכה לאנרגיה חופשית, לשון אחר, למוחלט פעיל, חופשי כמו בטרם בריאה. היתה זאת השתחררות בלתי נתפסת של עוצמה עובדת שנתגלתה ממש ערב בריאת העולם.

אילו נשרף לפתע בבערה המושלמת כל היקום כולו, יכול היה תהליך הבריאה הראשוני לחזור על עצמו; היה זה סוף העולם פשוטו כמשמעו, חיסול מושלם, שהיה פותח פתח לייסוד פירמה עולמית חדשה “יקום ב'”. בינתיים, כידוע לכם, היו הקרבורטורים של מארק שורפים את העולם החומרי רק בקילוגרמים בודדים, המוחלט שהשתחרר בכך רק קמעה־קמעה – או שלא רצה לחזור על עצמו; מכל מקום, הוא החליט איכשהו להתגלות בשני אופנים, אחד מסורתי במקצת, ואחר מודרני בהחלט.

האורח המסורתי שבו התחיל להיות מורגש, היה, כזכור לכם, האורח הדתי. היו אלה התופעות של אתערותא דלעילא וחזרה בתשובה, השפעות מוסריות, נסים, לויטציה, אקסטזה, נבואות ובעיקר האמונה הדתית. כאן פלש המוחלט לתחום החיים האישיים והתרבותיים של בני האדם בדרכים שהיו אמנם כבר משומשות, אך בהיקף שעוד לא היה כמוהו. תוך כמה חודשי פעולתו לא נותר עוד כמעט אדם בעולם שלא הרגיש – לפחות זמנית – את הלם הדת, שבאמצעותו הכריז המוחלט על תביעתו את נשמתו. להופעה הפסיכולוגית הזאת של המוחלט עוד נחזור מאוחר יותר, כאשר יהיה הכרח לתאר את תוצאותיה הקטסטרופליות.

האורח האחר, הקיומי, של המוחלט החופשי הביא בחובו משהו שונה לחלוטין. האנרגיה האינסופית שהיתה לפנים עסוקה בבריאת העולם, השליכה את יהבה – כנראה בשים לב לתנאים שנשתנו – על ייצור תעשייתי. לא עוד בריאה, אלא ייצור. במקום הבריאה הטהורה היא ניצבה עתה ליד מכונות. היא היתה לפועל האינסופי.

צאו ושוו בנפשכם שבמפעל פלוני, נגיד לנעצים, הותקן ה־Perfect Carburetor בתור אמצעי ההנעה הזול ביותר במקום מנוע הקיטור. המוחלט המפעפע בלא הפסקה מהמנוע האטומי תפס במבט חטוף, באינטליגנציה המולדת שלו, תוך יום את אורח הייצור, ותיעל את כל ייצר העשיה – או אולי תאוות הכבוד – שלו, אל הייצור: הוא התחיל לייצר מכוח עצמו נעצים. משרק פתח בפעולה הזאת, אי אפשר היה עוד לעצור בעדו. המכונה, בלא מפעיל, החלה להמטיר נעצים. מלאי הברזל שהיה מוכן לתהליך הייצור התחיל להתרומם מעצמו, יחידה אחר יחידה, לנוע באויר ולהיכנס בעד הפתחים הנכונים לתוך מכונות הייצור. היה זה במבט ראשון מדהים. כאשר המלאי אזל, עלה ברזל נוסף, כעלות פרח מן האדמה; הקרקע סביב המפעל הזיעה ברזל טהור, כאילו נשאף ממעמקי האדמה; הברזל התרומם לגובה של מטר אחד בערך, והחליק לתוך המכונות בתנועות קצובות, כאילו דחף אותו מישהו. אנא שימו לב: אני אומר “הברזל המתרומם”, או “הברזל החליק”, אבל כל עדי הראיה מתארים את התרשמותם כך, כאילו הורם בכוח עיקש אך בלתי נראה, באילוץ, ובעליל במאמץ כה מרוכז שהוא עורר תחושת אימה; המאמץ שהושקע היה ממש נורא. כן, אולי יש בכם מי ששיחק את משחקי הספיריטיזם וראה את “התרוממות השולחן”; חזקה עליו שיאשר שהשולחן לא התרומם בקלילות על העדר חומר, אלא במאמץ דמוי עווית; שהוא חרק בכל חיבוריו, רעד, עד אשר קפץ לגובה, כאילו הרים אותו כוח הנאבק בו בכל העוצמה. אבל כיצד לתאר את המאבק העיקש, הנורא, האילם, המאלץ ברזל לצוץ ממעמקי האדמה, הדוחס למוטות, דוחף את המוטות לתוך מכונה ומעצב מהם נעצים! המוטות מתפתלים כמו שוטים, מתנגדים לתנועה הנכפית עליהם, חורקים ונוקשים חרש, תחת עולו של הכוח האלם, חסר הצורה הנאבק בהם. כל הידיעות שמקורן באותה עת מצביעות על הבעתה שבמחזה הזה; אכן, זהו נס, אך בל נחשוב שנס הוא משהו קליל המתרחש בסיפורי מעשיות גרידא; נראה שביסודו של נס של אמת יש משהו מהמתח המסעיר ומורט העצבים. ברם, יהא אשר יהא המאמץ שהשקיע המוחלט בעבודתו, מה שמדהים יותר מכל בעיסוקו החדש הוא שפעת ייצורו; אם להישאר בתחום ענף הנעצים, הרי מפעל אחד ויחיד שנתקף על ידי המוחלט המטיר יומם ולילה כמויות כאלה של נעצים שהם נערמו בחצר ויצרו הרים של ממש, אשר גלשו אחר כך אל מעבר לגדר ומילאו את כל הרחוב.

נשתהה עוד קמעה אצל הנעצים. כאן נראה לעין כל טבעו של המוחלט, הבלתי נדלה והבזבזני כמו בשעת בריאת העולם. לאחר שהשליך את יהבו על הייצור, לא דאג להפצת המוצר, לצריכה, לשווקים, לתכלית, בכלל לא לשום דבר; הוא השקיע את כל האנרגיה העצומה שבו בהמטרת נעצים גרידא, בהיותו ביסודו אינסופי, הוא לא ידע מידה והגבלה בכלום, גם לא בנעצים.

אל נכון, תוכלו לתאר לעצמכם עד כמה נדהמו פועלי מפעל כזה לנוכח יעילות כוח ההנעה החדש. היתה זאת לדידם תחרות לא־צפויה ובלתי הוגנת, משהו שהפך את עבודתם למיותרת לחלוטין; ובלי ספק היו נוקטים צעדי התגוננות נגד מתקפה כזאת של הקפיטליזם נוסח מנצ’סטר נגד העמלים, לכל הפחות על ידי הריסת המפעל ותליית בעליו, אלמלא נתקפו בהתקף המוחלט מצד הפן הראשון ההוא: שכן פשתה בשורותיהם הארה דתית לכל צורותיה ודרגותיה. בינתיים הם עברו את שלבי הלויטציה, הנבואה, עשיית הנסים, ההזיות, ריפויי פלאים, תחושת הקדושה, אהבת האחים ומצבים דומים בלתי טבעיים ואפילו ניסיים.

מצד שני תוכלו לשוות לנגד עיניכם את קבלתו של הייצור ההמוני האלוהי בידי בעליו של מפעל הנעצים. הוא יכול היה וודאי לעלוז, לזרוק את כל הפועלים שבלאו הכי הרגיזו אותו כמעט עד מוות, ולשפשף את ידיו בהנאה נוכח זרמת הנעצים, שלא עלו לו בהוצאות ייצור כפרוטה שתוקה. אלא שמחד גיסא הוא עצמו היה בלי ספק קורבן להשפעות הפסיכיות של המוחלט ומייד חילק, על־אתר, את כל המפעל בין הפועלים, אחיו באלוהים, לאחוזת נצח, ומאידך גיסא הוא נוכח עד מהרה להבין שהרי הנעצים האלה הם חסרי ערך לחלוטין, כי אין להם דורש.

אמת, הפועלים לא היו עוד חייבים לעמוד ליד המכונות ולשאת את מוטות הברזל; מלבד זאת הם היו שותפים לבעלות על המפעל. אולם כעבור כמה ימים התברר, שהכרח לסלק איכשהו את הרי הנעצים בני מאות הטונות שחדלו להיות סחורה, תחילה נעשו מיני נסיונות לשלח את הנעצים בקרונות לכתובות פיקטיביות; מאוחר יותר לא נותר אלא להוביל אותם לעיבורי העיר ולערום אותם שם בערימות ענק. סילוק הנעצים העסיק את כל הפועלים ארבע עשרה שעות ביממה; אלא שהם לא מחו, באשר האירה להם רוח קדושתה של אהבה ושירות הזולת.

סילחו לי על שהשתהיתי זמן כה רב אצל הנעצים. המוחלט לא ידע את דבר ה התמחות התעשייתית. הוא פלש באותו להט למטוויות, ושם ביצע את נס טויית חבלים מחול, ואפילו טויית חוטי תפירה ממנו; וכן למפעלי אריגה וסריגה ולמכבסות, בשוטפו את כל ענף הטקסטיל. בשופכו ללא הפסקה מיליוני קילומטרים של כל מה שאפשר לגזור. הוא השתלט על מפעלי ברזל ומתכת למיניהם, בתי יציקה, מפעלי מכונות חקלאיות, מנסרות, תעשייות העץ, הגומי, הסוכר, מוצרים כימיים, דשנים, חנקן, נפט, בתי דפוס, נייר, צבעים, זכוכית, קרמיקה, נעליים, סרטים, תנורים, מכרות, מבשלות בירה, בתי זיקוק, מחלבות, טחנות, מטבעות, מכוניות ומלטשות, הוא ארג, סרג, טווה, חישל, יצק, הרכיב, תפר, הקציע, חתך, חפר, שרף, דחס, סייד, זיקק, בישל, טיגן, גיהץ לאורך עשרים וארבעה עד עשרים ושש שעות ביממה. רתום למכונות חקלאיות במקום טרקטור הוא חרש, זרע, שידד, קילטר, קצר, ודש. בכל ענף הוא שכפל את חומרי הגלם והכפיל את מימדי הייצור מאות מונים. לא היה לו קץ או שיעור. הוא התהולל ביעילות ייצורו. הוא המציא ביטוי חשבוני לאינסופיותו: שפעה.

הריבוי הניסי של הדגים והלחם במדבר זכה לחזרה מונומנטלית: הריבוי הניסי של נעצים, קרשים, דשנים, צמיגים, נייר רוטציוני וכל יתר מוצרי התעשייה.

בעולם נוצרה שפעה ללא גבול של כל מה שבני אדם צריכים. אלא שבני האדם צריכים הכל, מלבד שפעה אינסופית.


 

פרק ט"ו: השואה הכלכלית    🔗

כן; בימים אלה של יוקר מסודר ו – – אורשה לומר – מבורך, קשה לנו לתאר את הרעה החברתית של שפעה בלתי מוגבלת. אנו נוטים לחשוב שלא היה זה אלא גן עדן, גן עדן עלי אדמות, אילו לפתע היה המלאי של הכל אינסופי. ברוב מניין רוב עניין, אנו נוטים לחשוב, אזי היה די לכולם, וחביבי, בזיל הזול!

ובכן, הקטסטרופה הכלכלית שפקדה את העולם בעקבות התערבותו התעשייתית של המוחלט בעידן שאנו מתארים אותו נבעה מכך שכל מה שהאדם זקוק לו אפשר היה להשיג לא בזול, אלא פשוט בחינם. יכולת לקחת חינם חופן נעצים בכדי לתקוע אותם במה שתתקע, אולם יכולת לקחת חינם גם קרון מלא נעצים – אך אנא תאמר, מה היית עושה בהם? מוביל אותם מאה קילומטר ומחלק אותם חינם? את זאת לא היית עושה; שכן שעה שעמדת ליד אותה ערימה־רבתי של נעצים, לא ראית כבר נעצים, כלומר דבר פחות או יותר מועיל, אלא משהו חסר ערך לחלוטין וחסר משמעות בשפעתו; משהו חסר תכלית כמו הכוכבים בשמיים. אכן, ערימה כזאת של נעצים חדשים ונוצצים היתה לפנים מראה מרומם נפש, משהו שעורר אפילו הגיגי שירה, ממש כמו אותם כוכבים. היה נראה שהיא נבראה לצורך השתאות אילמת. היה זה מראה יפה להפליא מבחינת הנוף, כשם שהים הוא יפה־נוף; אלא שאת הים לא משנעים בקרונות לפני הארץ למקום שם אין ים. לגבי מי הים לא קיים המושג של הפצה כלכלית; עכשיו גם לא לגבי הנעצים.

ובעוד שכאן משתרעת ימה מנצנצת של נעצים – הרי כמה קילומטרים מכאן אי אפשר להשיג נעץ. כיון שערכו הכלכלי פחת עד דק, הוא נעלם מהחנויות. אם תרצה לנעוץ נעץ בנעלך או לתחוב אותו לתוך מזרון רעך, לשווא תבקשנו. אין כזה בנמצא, כמו שאין בנמצא ים בערי צ’כיה. ובכן, היכן אתם, סוחרי עידנים עברו, שקניתם דברים נצרכים הכא בזול על מנת למכרם התם ביוקר? אבוי, נעלמתם, כי נחה עליכם רוח אלוהים; תפסתם בושה על רווחיכם וסגרתם את עסקיכם, על מנת להגות על אחוות האדם ולחלק את כל אשר לכם ולעולם, לעולם לא עוד להתעשר מחלוקת הנכסים בין כל האחים־באלוהים הנזקקים. באין מחיר, אין שוק, באין שוק, אין הפצה. באין הפצה, אין סחורה, ובאין סחורה, גדלה הצריכה, עולים המחירים, תופחים רווחים ופורחים עסקים. אלא שאתם פניתם עורף לרווחים וסיגלתם לעצמכם גועל בלתי נשלט מכל מה שנגוע במספרים בכלל. חדלתם לראות את העולם הגשמי בעיני צריכה, שווקים ושווק. בידיים ספוקות התפעלתם מיופיו ושפעתו של עולם. ובינתיים אזלו הנעצים אין נעצים. רק אי שם במרחקים נערמים הררי נעצים בזרם לא־אכזב.

גם אתם, האופים, יצאתם מחנויותיכם וקראתם: “בואו, אחים באלוהים, למען שמו בואו וקחו את כיכרות הלחם ואת הקמח, לחמניות ועוגות; חוסו עלינו וקחו בחינם!” ואתם סוחרי הבדים, הוצאתם גלילי בדים ואריגים ובבכי של שמחה גזרתם נתחים של חמישה או עשרה מטר לכל עובר ושב, והתחננתם שיקחו מכם מתנה זעירה זו; ורק משנתרוקנה החנות לגמרי נפלתם על ברכיכם והודיתם לריבון העולם שחלק לכם את הזכות להלביש ערומים ולעשותם כפרח השדה. ואתם, הקצבים, אתם העמסתם על ראשיכם סלים מלאי בשר, נקניקים ונקניקיות ועברתם מדלת לדלת, דפקתם או צלצלתם בפעמון וביקשתם, שיבוא נא כל דצריך ויבחר לו את הטוב לחכו. וכך גם כולכם המוכרים נעליים, רהיטים, טבק, תיקים, משקפיים, תכשיטים, שטיחים, שוטים, חבלים, פחים, חרסינה, ספרים, שיניים תותבות, ירקות, תרופות וכל אשר איש מי ייזכר בו, אתם כולכם, משנחה עליכם רוח אלוהים, זרמתם לרחובות ו“חילקתם לזולת את כל אשר לכם” בפאניקה אלוהית נאצלת, ולאחר שפגשתם זה את זה עומדים פתח חנויותיכם ומחסניכם המרוקנים בישרתם זה לזה בעיניים קורנות מאושר: “ובכן, אחא, הקלתי על מצפוני.”

מקץ ימים אחדים התברר: אין עוד מה לחלק. אבל אין גם מה לקנות. המוחלט בזז ורוקן את כל החנויות עד לובן קירותיהן.

בינתיים נשתפכו הרחק מהערים מתוך מכונות מיליוני מטרים של בדים ואריגים, מפלים של קוביות סוכר, שפעה גרנדיוזית קולחת בזרם לא אכזב של ייצור היתר האלוהי של כל הטובין למינהו. נסיונות רפים לחלק את השטפון הזה לצריכה כשלו עד מהרה: אי אפשר היה להתמודד אתו.

לאמתו של דבר אפשר שהשואה הכלכלית הזאת נגרמה גם על ידי גורם אחר: האינפלציה של הכסף. שכן המוחלט השתלט גם על, המטבעות הממשלתיות ובתי הדפוס שבהם הודפסו שטרות הכסף, והמטיר על העולם מאות מיליארדים בשטרי כסף, מטבעות וניירות ערך. הפיחות היה מוחלט: חבילת שטרות בני חמשת אלפים לא היה ברבות הימים אלא נייר טואלט נוקשה במקצת. אילו הצעתם תמורת מוצץ לתינוק עשרים פרוטות או חצי מיליון, היה זה מבחינה כלכלית היינו הך; ממילא לא ניתן היה להשיגו, כי הוא נעלם. כל המספרים איבדו כל משמעות הכרת שנגזר על מערכת המספרים בכלל הוא כמובן תוצאה טבעית של האינסופיות והכל־יכולות האלוהית.

אותה שעה פשה בערים חוסר כל, ואפילו רעב. מנגנון האספקה כשל, מהסיבות המנויות כבר, לחלוטין.

היו אמנם בנמצא משרדי האספקה, המסחר, הרווחה והתחבורה; על פי המושגים שלנו אפשר היה לתפוס בעוד מועד את הזרם האדיר של הייצור, לשמרו משמד ולשנעו בזהירות לאתרי הביזה של רוחב הלב האלוהי. למרבה הצער לא זה מה שקרה. המנגנון המיניסטריאלי בילה את זמנו הרשמי בתפילות הודייה משנתקף בחסד אלוהי חזק במיוחד. במשרד האספקה השתלטה על המצב הכתבנית גברת שארובה, שבישרה את בשורת תשע הדרגות; במשרד המסחר הטיף מנהל האגף וינקלר להתנזרות דמויית תורת היוגה ההודית. אמת, הקדחת הזאת נמשכה רק שבועיים, שבסופם הופיעה – ככל הנראה באינטואיציה מיוחדת של המוחלט – תודעת החובה הפלאית. השלטונות המוסמכים עמלו בקדחתנות יומם ולילה למצוא פתרון לקטסטרופה של האספקה, אלא שהיה כבר מאוחר מדי; התוצאה היחידה היתה שכל מיניסטריון ייצר בין חמשה עשר לחמישים ושלושה אלף מסמכים ליממה, אשר הובלו על פי החלטת ועדה בינמשרדית מדי יום במשאיות לשפיכה למימי נהר הוולטבה.

הפן האיום ביותר של המצב היה בלי ספק בתחום אספקת המזון; אולם (ככל שאני מתייחס למצב אצלנו) שיחק לנו המזל בדמות הכפר הצ’כי! רבותי, שוו בנפשכם בשעה זו שמאז ומתמיד נאמר: אנשי השדה, כל הכבוד, הם גרעין האומה; אפילו נכתב על זה שיר נושן לאמור: “מיהו האיש? הלא תכירנו? האיכר הצ’כי, נותן מזוננו!” מיהו האיש, שלרגליו נעצרה הקדחת הבזבזנית של המוחלט, מיהו האיש שלא טמן ידו בצלחת, לא נתפתה לפזיזות ו“נשאר נאמן לעיקריו”? מי הוא האיש? הלא תכירנו? האיכר הצ’כי, נותן מזוננו!

כן, היה זה האיכר שלנו (ובדומה לכך קרה גם שלא במקומותינו), שהציל, בדרכו הוא, את העולם מחרפת רעב. שערו בנפשכם, אילו הוא, כאנשי העיר, היה נתקף בתאוות חלוקת הכל לנצרכים חסרי כל; אילו כמוהם פיזר את כל זרעיו, פרותיו ועגליו, עופותיו ואווזיו ותפודיו; תוך שבועיים היה פושה הרעב בערים, והכפר היה נותר מצוץ, מנוצל, נטול מלאים, רעב בעצמו. הודות לאיכר שלנו, ידיד האדם, לא זה מה שנועד לקרות. יהא נא ההסבר שלאחר מעשה אשר יהא, האינסטינקט הפלאי של כפרינו, או מסורתם הטהורה, הנאמנה, המושרשת במעמקי אדמתם, או אולי בכך שבכפר היה המוחלט פחות ממאיר, שכן בחקלאות הזעירה לא הגיע הקרבורטור לשימוש כה נרחב כמו בתעשייה, בקיצור, אתם חופשיים להסביר זאת על פי טעמכם, אבל העובדה היא בעידן ההתמוטטות הכללית של המבנה הכלכלי והמונטרי והשווקים כולם – האיכר מאן לחלק חינם. אף לא גבעול חציר אחד, ולא גרעין אחד של שיבולת שועל. על חורבות הסדר התעשייתי והמסחרי מכר האיכר שלנו בשקט ובשלווה את מה שהיה לו. והוא מכר ביוקר. באינסטינקט טמיר הוא ניחש את התוצא הקטסטרופלי של השפע, והוא השכיל לבלום בעוד מועד. הוא בלם בכך שהעלה מחירים, ככל שאסמיו מלאו. וזאת עדות לגרעין הבריא של עם חקלאינו, שבלא אומר, בלא ארגון, מודרך רק על ידי קולו הפנימי הגואל, ייקר הכל מכל כל. בייקרו את הכל, הוא מנע את בזבוזו. בתוך הקלחת של שגעון השפע, הוא שמר על אי של מחסור ויוקר. הוא חש בלא ספק שבכך הוא מציל את העולם.

כי בעוד אשר יתר הטובין, שערכם בטל בשל חלוקתם חינם לכל דכפין, נעלמו מייד – בכורח הטבע – מהשוק, מצרכי המזון המשיכו להימכר. כמובן, להשגתם היית נאלץ לסור לכפר. לאופה, לקצב ולבעל המכולת שלך לא היה מה לתת לך זולת אהבת אחים ולמלות קדושה. אשר על כן לקחת את תרמילך ונסעת מהלך מאה עשרים קילומטר; נדדת ממשק למשק, והנה כאן הצלחת לקנות קילו תפוחי אדמה בעבור שעון זהב, כאן ביצה בעבור משקפת, כאן קילו סובין בעבור אקורדיאון או מכונת כתיבה; והיה לך מה לאכול. אתה רואה, אילו האיכר חילק את הכל חינם אין כסף. היית נגמר מזמן. אבל האיכר שמר עבורך אפילו חבילונת חמאה; הוא השכיל לשמור עליה רק בכך שהוא מכר אותה בעבור מרבד פרסי או בגד עתיק אוטנטי רב ערך.

ובכן, לרגלי מי נעצרו הניסויים הקומוניסטיים המטורפים של המוחלט? מי לא איבד את עשתונותיו בתבהלת המצוות? מי עמד בפני המבול הקטסטרופלי של השפע והציל אותנו, בלא רחם על נפשותינו ונכסינו, מפני האבדון?

"מיהו האיש? הלא תכירנו?

האיכר הצ’כי, נותן מזוננו!"


 

פרק ט"ז: בהרים    🔗

צהריים בצריף קייט בהרי הגבול הצפון מזרחי. אינג’ינר מארק יושב מכורבל על המרפסת, מסתכל בעתונים ושוב מקפל אותם על מנת להביט אל האופק עד לשרשרת ההרים. סביב שורר שקט; שקט גדול וגבישי בהרים, והאיש הממוטט מתיישר בכדי לנשום מלוא עומק ראותיו.

והנה למטה הולך אדם קטן, ושם את צעדיו הישר אל הצריף. “כמה שהאויר פה נקי,” חושב מארק במרפסת, “כאן, תודה לאל, המוחלט עדיין לטנטי, הוא עדיין עקוד בכל שהוא חומר סביב, בהרים וביערות, בדשא התם הזה ובכחול השמיים; כאן הוא עוד לא מתרוצץ לרוחב ולאורך, לא מעלה רוחות מן האוב ולא עושה נסים, רק תקוע עקוד בכל החומרי, אלוהים הנוכח במעמקים ובהשקט, אפילו לא נושם, רק שותק וקורץ עין…” ומארק ספק את כפות ידיו ונשא תפילת הודיה אילמת. “אלוהים, כמה האויר פה נקי!”

האדם שקרב מלמטה עצר את צעדיו מול המרפסת. “יופי שמצאתי אותך, מארק!” מארק הרים את מבטו בלא שמחה יתרה. האיש שעמד לפניו היה ג.ה. בונדי.

“סוף סוף מצאתי אותך!” חזר מר בונדי על דבריו.

“תעלה למעלה,” אמר מארק, בעליל באי־רצון. “מה לכל הרוחות מביא אותך הנה? איך שאתה נראה, בן־אדם!”

ואכן, ג.ה. בונדי היה צהוב כולו וכאילו מצומק. בצדעיו כבר זרקה שיבה ניכרת, וסביב לעיניו התקבצו קמטים עייפים. הוא התיישב דומם ליד מארק ולפת את ידיו בברכיו.

“ובכן, מה אתך?” דחק מארק לאחר שעה ארוכה של שתיקה.

בונדי הניד את ידו. “אני יוצא לגימלאות, בן־אדם. כלומר… עלי… גם עלי זה כבר בא.”

“החסד האלוהי?” צעק מארק והתרחק ממנו קמעה כמו ממצורע.

בונדי הנהן. האין זו דמעת בושה, מה שנרעד להרף עין בזוית עפעפיו?

מארק שרק שריקה חרישית. “אז כבר גם עליך?…. מסכן!”

“לא,” קרא בונדי מהר וניגב את עיניו, “אל תחשוב שעוד עכשיו… כלומר אני עברתי את זה, רודי, אני… אני בלעתי את זה; אבל, אתה מבין, כשזה תקף אותי, היה זה הרגע המאושר של חיי. אין לך מושג, רודי, איזה כוח רצון נורא דרוש בשביל לצאת מזה.”

“אני מאמין לך,” אמר מארק בארשת של רצינות. “תגיד לי, איזה… סימפטומים היו לך?”

“אהבת האדם,” לחש בונדי. “בן־אדם, אני השתגעתי מרוב אהבה. לעולם לא הייתי מאמין שאפשר לחוש דבר שכזה.”

לרגע השתרר שקט. "ובכן אתה, לפי זה… " פתח מר מארק.

“אני התגברתי על זה, אתה מבין, כמו ששועל ינגוס את רגלו שנתפסה במלכודת. אבל זה החליש אותי מאד. ממש שבר כלי, רודי, כמו אחרי טיפוס. לכן באתי הנה, אתה מבין, בכדי להתאושש… האם פה נקי?”

“נקי לגמרי. עד עכשיו אין זכר… ממנו. רק להרגיש אותו אפשר… מהטבע ומהכל, אבל זה כבר היה פה גם קודם… בהרים מאז ומתמיד.”

בונדי נשתתק בעצב. “נו, ומה,” נשמע קולו לאחר שעה קלה של דומיה, כמדבר בפיזור הנפש, “מה בעצם אתה אומר על כל הדברים האלה? האם אתה יודע בכלל מה קורה שם למטה?”

“אני מקבל עתונים. במידה מסויימת – גם מהעתונות אתה יכול לשרטט לעצמך מה קורה. הם אמנם מבלבלים את הכל, אבל… מי שיודע לקרוא… שמע בונדי, האם זה באמת כל כך איום ונורא?”

ג.ה. בונדי נענע את ראשו. “יותר גרוע משאתה חושב. פשוט נואש. שמע,” לחש בדכאון, הוא כבר נמצא בכל מקום. אני חושב שיש לו… תכנית מסויימת?

“תכנית?” נפלטה צעקה מגרונו של מארק והוא קפץ על רגליו.

“אל תצעק, יש לו איזו תכנית, בן־אדם. והוא הולך עליה בחוכמה של שטן. תגיד, מארק, מה היא המעצמה הגדולה בעולם?”

“אנגליה,” אמר מארק בלי היסוס.

“איפה! התעשייה היא המעצמה הגדולה בעולם. ומה שקרוי “המוני העם” – גם הם המעצמה הגדולה בעולם. אתה תופס את התכנית שלו?”

“לא תופס.”

הוא השתלט על שתיהם. הוא תפס את התעשייה ואת ההמונים. ככל הנראה הוא חושב על שלטון עולמי. ככה זה, מארק.”

מארק התיישב. “חכה, בונדי,” אמר. “אני חשבתי על זה הרבה פה בהרים. אני עוקב אחרי הכל ואני משווה בין התופעות. בונדי, אני אפילו לא חושב על משהו אחר. אני לא יודע לאן כל זה יגיע, אבל דבר אחד אני ידוע, בונדי, שהוא – אין לו שום תוכנית. אני עצמי עוד לא יודע בדיוק במה העניין. אולי הוא מתכוון למשהו גדול, אבל לא יודע במה להתחיל. אגיד לך משהו, בונדי: הוא בינתיים איננו אלא כוח טבע. מבחינה פוליטית אין לו שום ידע. מהבחינה של כלכלה לאומית הוא ברבר. היה צריך בכל זאת לקבל על עצמו את מרות הכנסיה; לה יש נסיון משלה… אתה יודע, לפעמים הוא נראה לי ממש ילדותי…”

"אל תאמין, רודי, " אמר ג.ה. בונדי בכבדות. "הוא יודע מה הוא רוצה. לכן השליך את יהבו על התעשייה הכבדה. הוא יותר מודרני ממה שחשבנו.

“סתם צעצוע,” התריס מארק. “הוא רק רוצה להתעסק במשהו. אתה מבין, זאת מין תחרות אלוהית. חכה, אני יודע מה אתה רוצה לומר. הוא עצום בעבודה. זה פשוט מרשים מה שהוא יודע לעשות. אלא שזה כל כך חסר טעם, בונדי, שלא יכולה להיות ביסודו שום תכנית.”

“המעשים חסרי הטעם ביותר בהיסטוריה נעשו על פי תוכניות שבוצעו ובקפדנות,” הכריז ג.ה. בונדי.

“שמע, בונדי,” מארק דיבר כאילו בחפזון. “תסתכל כמה עתונים יש לי פה. אני עוקב אחרי כל צעד שלו. אני אומר לך שאין בזה טיפת עקיבות. כל זה רק אלתורים של כל־יכולות. הוא עושה טריקים כבירים, אבל איכשהו בלי חוט מקשר, על עיוור ובמבולבל. אתה מבין, פעילותו איננה מאורגנת אפילו כזית. הוא הגיח לעולם בלתי מוכן. בזאת חולשתו. הוא איננו אורגניזטור כמו שצריך, ואולי אף פעם לא היה. יש לו רעיונות גאוניים, אבל הוא לא סיסטמתי. אני מתפלא עליך, בונדי, שלא עמדת על טיבו. אתה, בן־אדם כל כך ממולח!”

“אתו אין מה לעשות,” חווה בונדי את דעתו. “הוא מתקיף אותך בתוך נשמתך שלך פנימה, ואתה גמור. אם לא ישכנע אותך בדרך ההגיון, ישלח עליך הארה פלאית. אתה זוכר מה הוא עשה לשאול התרסי.”

“אתה בורח מפניו,” אמר מארק, “אבל אני רודף אחריו ורץ בעקבותיו. אני כבר קצת מכיר אותו, והייתי יכול לשרטט את הקלסתרון שלו. דמות: אינסופי, בלתי נראה, חסר צורה. מקום מגורים: בכל מקום קרוב למנוע אטומי. משלח יד: קומוניזם מיסטי. הפשעים שבגינם מבוקש: הפקעה שלא כחוק של רכוש פרטי, עיסוק בלתי חוקי ברפואה, עבירות על חוקי ההתאספות, הפרעה לרשויות מוסמכות במילוי תפקידן, וכן הלאה. סימן מיוחד: כל־יכולות. בקיצור – בר מעצר.”

“אתה צוחק,” נאנח ג.ה. בונדי. “אל תצחק. הוא גבר עלינו.”

“עוד לא!” קרא מארק. “הבט, בונדי. הוא עוד לא יודע למשול. הוא גרם לאנדרלמוסיה בחידושיו. למשל: הוא פתח בייצור יתר במקום להקים תחילה מערכת מסילות ברזל פלאית. עכשיו הוא תקוע בבוץ, שום דבר שהוא ייצר לא שווה כלום. זה היה כשלון חרוץ, השפע הפלאי שלו. שנית, הוא בירדק את המשרדים עם המיסטיקה שלו וקלקל את כל מנגנון המינהל, שדווקא עכשיו היה נחוץ לו לשמירת הסדר. מהפיכה אפשר לעשות בכל מקום, רק לא במנגנון המינהלי; גם אם צריך לעשות סוף לעולם, צריך תחילה להשמיד את היקום ורק אחר־כך את השלטונות. ככה זה, בונדי. ושלישית, בהיותו קומוניסט תיאורטי מהסוג התמים ביותר, הוא ביטל את מנגנון החליפין, ובכך שיתק את זרימת המצרכים. הוא לא ידע שחוקי הכלכלה חזקים מחוקי האלוהים. הוא לא ידע שייצור ללא מסחר הוא הבל הבלים. לא ידע כלום. הוא התנהג כמו… כמו… בקיצור – מה שעשה ביד אחת, הרס בשניה. יש לנו שפעה פלאית, ויחד אתה חוסר כל קטסטרופלי. הוא כל־יכול ועשה רק תוהו ובוהו. אתה מבין, אני חושב שהוא באמת ברא פעם את חוקי הטבע ואת הדינוסאורים ואת ההרים ואת הכל, מה שתרצה; אבל מסחר ותעשייה הוא וודאי לא ברא, כי הוא לא מבין בהם כלום. לא, בונדי, מסחר ותעשייה אינם מעשי אלוהים.”

“חכה,” נשמע קולו של ג.ה. בונדי, “אני יודע שתוצא פעולותיו הוא קטסטרופלי… עצום… אבל מה נוכל לעשות?”

“בינתיים כלום. אני, בונדי ידידי, אני רק מסתכל ומשווה. זהו מגדל בבל חדש. הנה, אתה רואה, העתונות הקלריקלית מביעה חשד, ש”האנדרלמוסיא המאפיינת את תקופתנו הסוערת מהבחינה הדתית הוכנה בתחבולה שטנית על ידי הבונים החופשיים." העתונים הלאומניים מאשימים את היהודים, הסוציאליסטים הימניים את השמאליים, האגררים את הליברלים; אפשר להתפקע. ושמע, זאת עוד לא המבולקה ממש; אני חושב שכל העניין רק מתחיל להסתבך. בוא הנה, בונדי, אגיד לך משהו."

“נו?”

“מה דעתך, האם הוא… אתה מבין… הוא…הוא יחידי?”

“אני לא יודע,” אמר בונדי. “ובמה זה חשוב?”

“בכל,” ענה מארק. “בוא, תתקרב, בונדי, והטה אוזן.”


 

פרק י"ז: פטיש וכוכב    🔗

“האח השומר הראשון, מה אתה רואה במזרח?” שאל המכובד, שחור כולו, פרט לסינר הלבן ופטיש מוכסף שבידו.

“אני רואה את הנגידים המכונסים בסדנא, מוכנים למלאכה,” אמר השומר הראשון.

המכובד היכה בפטישו. “האח השומר השני, מה אתה רואה במערב?”

“אני רואה את הנגידים המכונסים בסדנא, מוכנים למלאכה.”

המכובד הקיש שלוש פעמים בפטיש: “המלאכה מתחילה.”

האחים של הלשכה החפשית של בונים החופשים הצרפתיים “הפטיש והכוכב” ישבו במקומותיהם בלא להסיט את מבטיהם מהמכובד ג.ה. בונדי, שכינס אותם למושב שלא־מן־המניין. בסדנא, שקירותיה כוסו בשחור וקושטו בעיקרי היסוד הרקומים בוילונות, השתררה דממה הראויה לבית תפילה. בונדי, המכובד, היה חיוור ומהורהר.

“אחים,” נשמע קולו של המכובד כעבור שעה קלה, “כינסתי אתכם למושב שלא־מן־המניין… שלא־מן־המניין למלאכה זו, שבאופן יוצא מן הכלל… בניגוד לתקנות הסודיות של מסדרנו… איננו פורמלי גרידא. אני יודע… שאני מפר את האופי החגיגי והמקודש של מלאכתנו… בכך שאני מטיל עליכם… להחליט… בעניין רציני באמת… עניין ציבורי… שחשיבותו מרחיקת לכת.”

“המכובד רשאי לקבוע את המלאכה,” הכריז ה־Judex Formidabilis13 תוך התרגשות כללית.

“ובכן,” פתח ג.ה. בונדי, “העניין הוא, שמסדרנו הפכך מטרה… להתקפה מרוכזת… מצד הממסד הקלריקלי. אומרים שפעילותנו בת מאות השנים… הנעשית בצנעת סוד… קשורה באירועים המצערים המיוחדים… בתחום התעשייתי והרוחני. העתונות הקלריקלית טוענת שהלשכות הרמות שמפעמת בהן רוח החירות… הן שיזמו… את השתלחותם זו של כוחות דימוניים. אני שואל אתכם… מה לעשות בקטסטרופה הנוכחית… למען האנושות… ולמען כבוד המורם מכל. בכך אני פותח את הויכוח.”

לאחר כמה רגעי דממה חגיגית קם השומר השני על רגליו.

“אחים, ברגע היסטורי זה אני מקבל בברכה את דבריו העמוקים – אם אורשה לומר כך – של המכובד שכולנו חייבים בכבודו. הוא דיבר – אם כך לומר – על ‘אירועים מצערים’. כן, אנחנו, הרואים נגד עינינו, אם כך לומר, רק את טובת המין האנושי, אנחנו חייבים להכריז על הנסים, ההארות, התקפי אהבת הרע וההפרעות המצערות האחרות כעל אירועים – איך לומר – מצערים בהחלט. עלינו לדחות בכל הסודיות היאה למסדרנו, אם כך לומר, כל טענת קשר עם העובדות המצערות שאינן עולות בקנה אחד עם – איך לומר – העיקרים המתקדמים והמסורתיים של מסדרנו הגדול. אחים, המיקרים המצערים האלה הם – אורשה לומר כך – בניגוד מוחלט לכך, כפי שציין המכובד נכונה, כיון שהקלריקלים כאילו זוממים נגדנו, אם ניקח בחשבון, אם כך לומר, את האינטרסים העליונים של המין האנושי, אשר על כן אני מציע שנודיע על הסכמתנו במלוא מובן המלה לאירועים המצערים, כפי שציין המכובד נכונה.”

המטיל אימה קם על רגליו.

“האח המכובד, אני מבקש את רשות הדיבור. אני קובע, שדובר פה באורח מצער על אירועים מסויימים. אני סבור שהאירועים האלה אינם כה מצערים, כפי שחושב האח השומר השני. אמנם לא ידוע לי לאיזה אירועים רומז האח השומר השני, אבל אם כוונתו לאסיפות הדתיות שבהן משתתף אני, אני סבור שהוא טועה, ואפילו, אומר זאת בכנות, טעות בידו.”

“אני מציע,” אמר אח אחר, “להעמיד להצבעה את השאלה האם האירועים האמורים הם מצערים או לא.”

“ואני,” תבע את רשות הדיבור אח אחר, “מציע לבחור בועדה מצומצמת לחקירת האירועים המצערים, נגיד בת שלושה חברים.”

“חמישה חברים!”

“עשרים חברים!”

“הרשו לי, אחים,” נשמע קולו של המטיל אימה, “אני עוד לא סיימתי את דברי.”

המכובד הקיש בפטישו. “רשות הדיבור ל־Judex Formidabilis.”

“אחים,” פתח מטיל האימה בלשון רכה, “אל נא נריב על מלה. האירועים שלגביהם הובעו כאן עמדות מצערות הם מסוג אירועים הראויים לעיון, עניין ואפילו תשומת לב. אני אינני מכחיש שהשתתפתי בכמה חוגים דתיים שנחה עליהם רוח של חסד אלוהי מיוחד. אני מקווה שזה לא מנוגד לכללי המשמעת החלים על בונה חופשי.”

“בשום אופן,” אמרו כמה קולות.

“כמו כן, אני מודה שנפל בחלקי הכבוד לחולל בעצמי כמה נסים פעוטי ערך. אני מקווה שזה לא עומד בסתירה למעמדי ודרגתי.”

“ודאי שלא.”

“לפיכך יש ביכולתי להכריז – על סמך נסיוני האישי – שהאירועים האמורים הם – להיפך – מלאי הוד, מרוממי נפש ומכובדים, שהם תורמים את תרומתם לטובת המין האנושי ולתפארת המורם מכל, אשר על כן – מנקודת ראות בנאית – אי אפשר לבוא אליהם בטענות. אני מציע שהלשכה תודיע על ניטרליות כלפי כל הגילויים האלה. של נוכחות האל.”

ויקום השומר הראשון ויאמר:

“אחים, אני אמנם לא מאמין לכל הדברים האלה, לא ראיתי כלום, לא יודע כלום, אבל אני חושב שאולי מוטב שנהיה בעד הדת הזאת. אני חושב שאין בזה בכלל שום דבר, אבל למה לנו להגיד את זה? ובכן אני מציע שנודיע בסודי סודות שיש לנו על זה מידע הכי טוב ושאנחנו מביעים את הסכמתנו לכך שהכל יהיה כפי שהוא.”

המכובד הרים את עינו ואמר: “אני מסב את תשומת לב האחים לכך שהתאחדות בעלי התעשייה בחרה במוחלט ליושב ראש הכבוד שלה. כמו כן שמניות MEAS, הקרויות מניות המוחלט, עשויות עוד לעלות. דרך אגב, מישהו החפץ בעילום שמו, תרם אלף מניות כאלה לקופת הצדקה לאלמנות של לשכתנו. אנא המשיכו בדיון.”

“ובכן אני,” הודיע השומר השני, “אני חוזר בי, אם כך לומר, מהאירועים המצערים. מנקודת מבט מורמת יותר אני מסכים לגמרי. אני מציע שנדון בנושא מנקודת ראות מורמת יותר.”

המכובד הרים את עיניו ואמר: “עלי להסב את תשומת לבכם, שהלשכה הגדולה מתכוננת להוציא הנחיות בעניין האירועים האחרונים. הלשכה הגדולה ממליצה בפני הנגידים להיכנס לחוגים הדתיים ולארגן אותם ברוח הבונים כסדנאות למתלמדים. הסדנאות החדשות ינוהלו ברוח הנאורות ואנטיקלריקליזם. מומלץ לשים לב לתורות ואמונות שונות: המוניסטית, האבסטיננטית, הפלטשראית, הוגטאריאנית וכד'. כל סדנא תודרך על פי אמונה אחרת, בכדי לבדוק ולנסות איזו מהן הטובה ביותר למען טובת המין האנושי ולתפארת המורם מכל. פעילות זו מחייבת בהוראת הלשכה הגדולה את כל הנגידים. בבקשה, תוכלו להמשיך בדיון.”


 

פרק י"ח: במערכת הלילה    🔗

המערכת של העתון היומי הקתולי – או העממי – הגדול ביותר Preitel Lidu14 לא מנתה עובדים רבים מדי; וכך ישבו שם בשעה תשע וחצי בערב רק עורך הלילה קושטיאל (אלוהים היודע מדוע יש לעורכי הלילה מקטרות מסריחות באופן כה בוטה) והאב יושט, שכתב, תוך שהוא שורק בין שיניו, את מאמר המערכת של יום המחרת.

אותו רגע נכנס הסדר נובוטני כשדפי ההגה הרטובים בידיו. “אז בבקשה, את המאמר הראשי”, הוא נהם, “איך נספיק לעשות את הסְדָר?”

האב יושט חדל משריקתו. “תיכף אני גומר, מר נובוטני,” הוא אמר מהר. חסרה לי מלה אחת. היה לנו כבר ‘מכינציות שטניות’?"

“שלשום.”

“אה. ו’תחבולה ערמומית' כבר היתה?”

“גם.”

“‘מעשה מרמה של נוכלים’?”

“זה היה היום.”

“‘המצאה של כופרים’?”

“לפחות שש פעמים,” אמר העורך קושטיאל.

“זה חבל,” נאנח האב יושט. “אני חושב שהיינו בזבזנים עם רעיונות. איך מצא חן בעיניך המאמר הראשי של היום, מר נובוטני?”

“חזק,” אמר הסַדָר, “אבל מוטב שנתחיל עם הסְדָר.”

“תיכף אני גומר,” אמר האב יושט. “אני חושב שלמעלה היו מרוצים מגליון הבוקר. אתה תראה, שיבוא הוד מעלתו ההגמון. ‘יושט’, הוא יאמר, ‘יפה צעקת’. ‘השתוללות מטורפת’ כבר היה לנו?”

“היה.”

“חבל. צריך להציב סוללות חדשות ולהתמיד באש. ‘יושט’, אמר לי לא מזמן הוד מעלתו, רק תמשיך להפציץ! הכל בן חלוף, רק אנחנו לנצח. – אדון נובוטני, לך לא עולה בראש איזו מלה הולמת?”

“נו, נניח ‘פיגור פושע’. או ‘זעם פרוורטי’.”

“זה יכול ללכת,” נאנח האב יושט אנחת הקלה. “אדון נובוטני, איך הגעת לכל כך הרבה רעיונות טובים?”

“בכרכים הישנים של ‘ידיד העם’. אבל מה עם המאמר הראשי, כבודו?”

"מיד. חכה; 'פיגור פושע וזעם פרוורטי מצדם של חוגים מסויימים, המעכירים בצלמי בעל את המים הזכים של סלעו של פטרוס, 'אהה, מייד אני גומר: '… סלעו של פטרוס, מעכירים מים זכים, כך, על מנת לבנות עליו את עגל הזהב, הקרוי שטן או המוחלט – "

“יש לך מאמר ראשי?” נשמע לפתע קול מכיוון הדלת של מערכת הלילה.

“Laudetur Jesus Christus15, הוד מעלתו ההגמון,” פלט האב יושט.

“יש לך מאמר ראשי?” חזר ההגמון לינדה על שאלתו, ונכנס מהר לחדר. “מי זה כתב את המאמר הבוקר? ישו ירחם, אתם עשיתם מעשה! מי המטומטם שכתב אותו?”

“אני,” גמגם האב יושט תוך כדי נסיגה. הגמ–… הוד מעלתו… אני חשבתי…"

“אתה לא אמור לחשוב,” צעק ההגמון לינדה, ומשקפיו הזעירים פלטו נצנוצים אימתניים. “הא לך,” והוא שלף גליון מעוך של “ידיד העם” מאותו בוקר וזרק אותו לרגליו של יושט. ‘אני חשבתי’! תראו, תראו, הוא חושב! ומדוע לא טילפנת? מדוע לא שאלת מה לכתוב? ואתה, קושטיאל, איך יכולת להכניס את זה לעתון? אתה גם חשבת, מה? נובוטני!"

“כן, אדוני,” נשם הסדר, רועד.

“מדוע הנחת לזה להיכנס לדפוס? גם אתה חשבת?”

“לא, אדוני,” מיחה הסדר, “אבל עלי לסדר מה ששולחים לי…”

“אף אחד לא צריך לעשות אלא מה שאני רוצה,” החליט ההגמון לינדה בתוקף רב. “יושט, אתה שב וקרא מה שפיטפטת פה הבוקר. אני אומר – קרא!”

“‘זה כמה זמן,’” קרא האב יושט בקול רועד את דבר מאמרו הוא מהבוקר, “‘זה כמה זמן… מוטרדת הציבוריות שלנו… על ידי… מעשה מרמה של נוכלים…’”

“מה?”

“מעשה מרמה של נוכלים, הוד קדושתו,” גנח האב יושט. “אני חשבתי – – אני – – אני רואה עכשיו…”

“מה?”

“שזה קצת חזק מדי. ה’מעשה מרמה של נוכלים.'”

“גם אני חושב. קרא הלאה!”

“… מעשה המרמה של נוכלים הקשור עם מה שקרוי המוחלט… שבאמצעותו מבלבלים הבונים החופשים, היהודים ואנשי קידמה אחרים… את ראש העולם. הוכח באורח מדעי…”

“תראו את יושט!” צעק ההגמון לינדה. “הוא הוכיח משהו באורח מדעי! קרא הלאה!”

“‘… הוכח באורח מדעי,’” גמגם יושט המסכן, “‘שהקרוי המוחלט הוא אותה תרמית של כופרים… כמו תעלולי המדיומים…’”

“חכה,” אמר ההגמון בהתקף פתאומי של נחמדות בקולו, “כתוב את המאמר הזה: הוכח באורח מדעי… קלטת? הוכח שאני פטר יושט, חמור גרם, שוטה ומגושם… כתבת?”

“כן, אדוני,” לחש יושט הרמוס. “אנא המשך, הג… הוד קדושתך.”

“זרוק את זה לסל, בני,” אמר ההגמון, “ופתח את אוזניך הפתיות. קראת את עתוני היום?”

“קראתי, הוד…”

“נו, לא נראה לי כל כך. הבוקר, אב זעיר, יצא, קודם לכל מכתב למערכת מטעם האיגוד המוניסטי, לאמור: שהמוחלט הוא אותה ישות שהמוניסטים מטיפים לה מאז ומתמיד ומזהים אותה עם אלוהים, ולפיכך פולחן המוחלט עולה בקנה אחד עם תורת המוניזם. קראת את זה?”

“קראתי.”

“כמו כן הודעה של לשכת הבונים החופשיים שבה הם ממליצים בפני חבריהם על פולחן המוחלט. קראת?”

“קראתי.”

“כמו כן נמסר שבהתוועדות מועצת הכנסיה הלותראנית הרצה Superintendent Maartens במשך חמש שעות להוכיח את זהות המוחלט עם התגלות האל. קראת?”

“קראתי.”

"כמו כן הציע בועידת האינטרנציונל השביעי הנציג הרוסי פארוסקין־רבנפלד לסגוד לחבר־אלוהים, שהביע את רגשי הזדהותו עם העמלים בכך שהוא ירד אל בתי החרושת. הועידה רשמה לפניה מתוך רגשי תודה שהחבר־המורם־מכל החליט לעבוד במקום המוני המנוצלים. הוגשה הצעה לקרוא לו להכריז על שביתה כללית בכל המפעלים שלו להוכחה נוספת של סולידריותו. לאחר התייעצות חשאית הוחלט לבטל את ההצעה בדבר שטרם הגיעה שעתו. קראת?

“קראתי.”

“לבסוף התקבלה החלטה לאמור שהמוחלט הוא קניינן הבלעדי של שכבות הפרולטריון העממיות, וכי לבורגנות אין זכות לסגוד לו או לקבל מידיו נסים. כן הוחלט לעבד פולחן פועלי לעבודת המוחלט, ולגשת להתחמשות על כל מקרה שהקפיטל ינסה לנצל את המוחלט או להעביר אותו לבעלותו. קראת?”

“קראתי.”

“כמו כן גילוי דעת של “המחשבה החופשית”, מכתב אל העורך של חיל הישע, קומוניקאט של המרכז התיאוסופי “אדיאר”, מכתב גלוי ממוען למוחלט וחתום בשם איגוד בעלי הבתים, גילוי דעת של התאחדות בעלי הקרוסלות חתום בידי היושב־ראש י. בינדר, וכן “קול קורא של עדת קונסטאנץ”, גליון מיוחד של “קולות מהעולם האחר”, פרסומים של “הקורא האנאבאפטיסטי” ושל “האבסטיננט” – בן אדם, את כל אלה קראת?”

“קראתי.”

“עיניך הרואות, בני היקר: כולם תובעים בקול תרועה את המוחלט לעצמם, כולם סוגדים לו ומציעים לו הצעות מפתות, ממנים אותו חבר כבוד, מצנאט, נותן חסות, אלוהים ומי יודע מה עוד, ובינתיים איזה משוגע, האב יושט, יושט, בבקשה, וכזה יושטיק הקטן צועק שכל זה הוא מעשה מרמה של נוכלים ותרמית שהמדע הוקיע אותה! ישו יצילנו – אתה הכנסת לנו!”

“אבל, הוד קדושתו, אני נצטויתי… לכתוב נגד… התופעות האלה…”

“אכן,” הפסיק אותו ההגמון, מרצין פנים. “אבל האם לא ראית שהמצב נשתנה? יושט,” קרא ההגמון וקם על רגליו," אוהלי האמונה שלנו ריקים מאדם, וצאן מרעיתנו רץ אחרי המוחלט; יושט, בן־אדם טיפש, אם אנחנו רוצים להביא את הצאן אלינו, עלינו לרכוש את המוחלט. בכל הכנסיות נתקין קרבורטורים אטומיים – אבל את זה אתה, כומר קטן, לא מבין. תזכור רק את זאת: המוחלט מוכרח לעבוד בשבילנו; מוכרח להיות שלנו, id est רק שלנו. Capiscis, mi fili?"

“Capisco”

“Deo gratias!‏‏‎ 16יושטיק, אתה עכשיו עושה סיבוב על גודלה של אגורה, כמו שעשה שאול התרסי17. אתה תכתוב מאמר ראשי חמוד שבו תודיע שמועצת הכנסיה הקדושה קיבלה לתשומת לבה את בקשותיהם של המוני המאמינים, וקיבלה את המוחלט אל חיק הכנסיה. מר נובוטני, פה יש לך איגרת הרועים. תעשה את זה בשלושה ציצרו18 מודגש בעמוד הראשון. קושטיאל, תכניס לידיעות מקומיות שהנשיא ג.ה. בונדי יקבל ביום ראשון מידי הארכיהגמון את קדושת הטבילה, וצרף לזה קבלת פנים ראויה, אתה מבין? ואתה, יושט, שב וכתוב… חכה, איזה מלה חזקה בפתיח.”

“הוד קדושתו, אולי כך: 'פיגור פושע וזעם פרוורטי של חוגים מסויימים…”

"טוב, אז כתוב: “פיגור פושע וזעם פרוורטי של חוגים מסויימים מנסה מזה חודשים לפתות את עמנו לדרכים נלוזות. מטיפים ברבים לתורת כזב של כפירה כאילו המוחלט הוא משהו שונה מאותו אלוהים שאליו נשאנו תפילה מאז ימינו בעריסה… רשמת?… תפילה תמה של תינוקות מאמינים… ואוהבים…רשמת? אז נמשיך…”


 

פרק י"ט: תהליך הענקת הקדושה    🔗

ובכן, אל נכון תבינו שקבלת המוחלט לחיק הכנסיה היתה, בתנאים הנתונים, הפתעה גדולה. הדבר בוצע בעצם רק על סמך איגרת האפיפיור, ומועצת הקרדינלים, שהועמדה בפני עובדה מוגמרת, הגבילה את דיוניה רק לשאלה, האם ראוי להעניק למוחלט את קדושת הטבילה. הוחלט לוותר על כך; הטבלת אלוהים היא אמנם מסורת עם הכנסיה (עיין ערך יוחנן המטביל), אלא שבמקרים כאלה חייב המוטבל להיות נוכח אישית; מלבד זאת נותרה השאלה, הרגישה מאד מהבחינה הפוליטית, איזו אישיות מלכותית תוכל לשמש כסנדקו של המוחלט. לפיכך המליצה המועצה הקדושה, שבמיסה האפיפיורית הקרובה ישא האב הקדוש תפילה למען האיבר החדש של הכנסיה; והדבר אכן קרה בחגיגיות הראויה. כמו כן הוכנסה תקנה חדשה לתורת הכנסיה, שלפיה מכירה הכנסיה, נוסף על טבילה בקודש וטבילה בדם, גם טבילה על ידי מעשים טובים, קדושים וראויים.

דרך אגב, שלושה ימים לפני חתימת איגרתו האמורה קיבל האפיפיור לשימוע ממושך למדי את אדון ג.ה. בונדי, שנשא ונתן, לקראת השימוע, כארבעים שעות עם מזכירו של האפיפיור Monsignor Agolli.

כמעט בו בזמן בוצעה אכרזת הקדושה (beatificatio) של המוחלט בנוסח super cultu immemorabili19 לאות הוקרה על צניעות דרכיו של המוחלט, המוכרז בזה כקדוש, ואף נקבע סדר מקוצר ומזורז של התהליך, כמובן תוך הכנסת חידוש מרחיק לכת: שכן לא היה מדובר באכרזת המוחלט לקדוש גרידא, אלא לאלוהים. מייד נתמנתה וועדת האלהה מיוחדת, מורכבת ממיטב המלומדים ורועים בקודש של הכנסיה; בתור Procurator Dei20 נתמנה הארכיהגמון של וונציה, קרדינל ד"ר M. Vascello, בעוד שתפקיד ה־Advocatus Diaboli21 מולא בידי Monsignor Agolli.

קרדינל M. Vascello הגיש שבעה עשר אלף תעודות על דבר הנסים שנתחוללו, חתומות בידי כמעט כל הקרדינלים, הפטריארכים, הארכיהגמונים, המטרופוליטים, בני האצולה הכנסייתית, ראשי המסדרים ואבות המנזרים; לכל תעודה צורפו חוות דעת רפואיות של טובי הרופאים, ראשי פקולטאות, פרופסורים במדעי הטבע, טכנאים, כלכלנים וכן חתימותיהם של עדי ראיה, מאושרות בידי נוטריונים. שבעה עשר אלף מסמכים אלה היו, לדברי קרדינל M. Vascello רק מעט מן המעט ממעשי הנסים שנתחוללו בפועל בידי המוחלט, נסים אשר מספרם כבר עבר, על פי אומדן זהיר, את סף שלושים המיליונים.

מלבד זאת הגיש ה־Procurator Dei חוות דעת נרחבות מיד המומחים המדעיים הטובים ביותר ברחבי העולם. כך כתב דיקן הפקולטה הרפואית בפריז, פרופסור Gardien בסיכום ניתוחו היסודי:

“… לפיכך – כיון שהמקרים הרבים שהוגשו לנו לבדיקה היו מהבחינה הרפואית חשוכי תקווה לחלוטין ומנועי ריפוי מבחינה מדעית (שיתוק כללי, סרטן הגרון, עיוורון לאחר הרחקה כירורגית של שתי העיניים, קטעות בעקבות קטיעה כירורגית של שתי הגפיים התחתונות, מוות כתוצאה של ניתוק הראש מהגוף, חנק אצל תלוי לאחר שנותר תלוי במשך שתי יממות וכו') – סבורה הפקולטה הרפואית של הסורבון שמה שכונה הריפוי הפלאי של המקרים האמורים ניתן לייחס או לאי ידיעה מוחלטת של התנאים האנטומיים והפתולוגיים, לחוסר נסיון קליני וחסר מוחלט של פרקטיקה רפואית, או – דבר שאין רצוננו להוציאו מכלל אפשרות – התערבותו של כוח עליון שאיננו מוגבל בחוקי הטבע או בידיעתם.”

הפסיכולוג פרופסור Meadow ((Glasgow כתב:

“… כיון שבמעשים אלה מתגלה בעליל ישות חושבת הכשירה לאסוציאציה, המצויידת בזכרון ואפילו מסוגלת להסיק היסקים לוגיים, ישות המבצעת תהליכים פסיכיים אלה שלא באמצעות מוח ומערכת עצבים, הרי לפנינו הוכחה חותכת לביקורתי הקטלנית של הפרלליזם הפסיכופיזיקלי מבית מדרשו של פרופסור מאיר. אני מאשר שמה שמכונה המוחלט הוא ישות פסיכית, מודעת ואינטליגנטית, אם כי ביסוסה המדעי טרם נחקר כראוי.”

פרופסור Lupen מהטכניון בברנו כתב:

“באמת המידה של הספק עבודה מהווה המוחלט כוח הראוי לכבוד עילאי.”

הכימאי המהולל Willibald (Tuebingen) כתב:

למוחלט יש כל התנאים לקיום ולפיתוח מדעי, כיון שהוא מתאים להפליא לדרישות תורת היחסות של איינשטיין."

רשם העתים יימנע מלהלעות אתכם בחוות דעת מדעיות נוספות של בני סמכא מדעיים בעלי תהילה עולמית; כל אלה פורסמו, אגב, ב’מסמכי הכס הקדוש'.

תהליך הענקת הקדושה התקדם בקצב מהיר; בינתיים עבדה קבוצת פרשנים ומנסחי דוגמות על ניסוח מסמך שתכליתו להוכיח על יסוד כתבי הקודש וכתבי אבות הכנסיה את זהות המוחלט עם הדמות השלישית של אישיות האל22.

אלא שעוד טרם קויים טקס ההאלהה, הכריז הפטריארך של קושטא, בראש הכניסה המזרחית, על זהות המוחלט עם הדמות הראשונה של אישיות האל דווקא, הלא הוא הבורא. להשקפה זו הצטרפו הקתולים הקדמונים, הנוצרים האתיופים הנמולים, האוונגלים בני ההלווטיים, הנונ־קונפורמיסטים וכמה כתות מהגדולות יותר באמריקה. מכל זה נתלקח קרב תיאולוגי עז. אשר ליהודים, התפשטה בקרבם אמונה סתומה לאמור שהמוחלט איננו אלא בעל הנושן; ויהודים ליברליים הודו שבמקרה זה הם מכירים בבעל.

ועידת האתאיסטים (“מחו”ף – המחשבה החופשית") התכנסה בבזל; בנוכחות אלפיים נציגים הוכרז המוחלט כאלוהי האתיאיסטים, ובסיום הטקס נפתחה מתקפה מילולית כנגד כלי הקודש של כל הדתות, “המנסים” (כפי שנאמר בהחלטה החגיגית) “להפיק תועלת מהאל המדעי היחידי ולהורידו שאולה אל תוך הכלוב המלוכלך של דוגמות כנסייתיות ולחסותם של כלי הקודש, שבה נגזר עליו להתנוון.” ואולם אלוהים, הנראה לעין כל שוחר קידמה ובעל מחשבה מודרנית “חלקו לא יהיה עם עסקיהם הביניימיים של הפרושים הללו; רק מחו”ף היא ביתו וקהילתו, ורק קונגרס האתאיסטים בבזל מוסמך לקבוע הלכות ופולחן של הדת החופשית.

באותם ימים ממש הניח איגוד המוניסטים הגרמניים את אבן הפינה לבניין הכנסיה־רבתי העולמית הגדולה של אלוהי האטום בלייפציג. בטקס התרחשה התכתשות כלשהי, שבה נפגעו ששה עשר איש ונשברו משקפיו של הפיזיקאי הדגול Luettgen.

דרך אגב, אותו סתיו התרחשו אי אלה אירועים דתיים בקונגו הבלגית ובסנגמביה הצרפתית. השחורים המקומיים התנפלו באופן בלתי צפוי על מיסיונר, הפליאו בו את מכותיהם ואכלו אותו, תוך שהם משתחווים למין אלילים חדשים שקראו להם “אטו” או אולי “אלולטו”; מאוחר יותר התברר שאלה מנועים אטומיים, ובחוטי הפרשה משכו קצינים או סוכנים גרמניים. לעומת זאת בהתלקחות המוסלמית במכה בדצמבר אותה שנה הוכחה נוכחותם של כמה שליחים צרפתיים, שהחביאו בקרבת הקעבה שנים עשר מנועים אטומיים קלים מסוג Aero. המרד המוסלמי הגדול במצרים וטריפוליטניה שפרץ בעקבות זאת ומעשי הטבח בארצות ערב עלו בחייהם של כ־30.000 בני אירופה.

בשנים־עשר בדצמבר התקיים סוף־סוף ברומא טקס האכרזה של המוחלט לאלוהים. שבעת אלפים כמרים ובידיהם נרות דולקים ליוו את האב הקדוש אל קתדרלת San Pietro, שבה הוצב ליד המזבח המרכזי הקרבורטור הגדול מכולם, בן שנים עשר טון, מתנת קונצרן MEAS לכס הקדוש. הטקס נמשך חמש שעות, ומספר המאמינים והצופים הנדרסים הגיע לאלף מאתיים. בשעת הצהריים בדיוק פצח האפיפיור בשיר ההודיה In Nomine Dei23 ופעמוני כל הכנסיות הקתוליות ברחבי העולם פתחו בצלצוליהם; כל ההגמונים והכמרים פנו מהמזבחים אל קהלי המאמינים ובישרו להם את הבשורה: “Habemus Deum”24.


 

פרק כ': סט. קילדה    🔗

סט קילדה הוא אי קטן, כמעט רק סלע של אבן סיד פליוקני, הרחק מערבה מאיי ההברידים; כמה עצי ליבנה נמוכים, כברת אחו ובה עשב חדור צורן, להקה של שחפים מקננים ופרפר ארקטי למחצה מסוג Polyommatus; אלה כל חייו של המוצב הקדמי של חלק התבל שלנו, והוא תקוע בין גלי הים הנצחיים ומהלכם הנצחי לא פחות של עננים לחים תדיר. אגב, האי סט. קילדה היה תמיד והינהו ויישאר בלתי מיושב.

אולם בימים האחרונים של חודש דצמבר הטילה לידו עוגן ספינת הוד מלכותו “H.M.S. Dragon”; מסיפונה ירדו טפסנים נושאי קרשים ולוחות עץ ועד רדת הערב הקימו צריף גדול ונמוך. למחרת באו רפדים והביאו אתם את הריהוט היפה ביותר והנוח ביותר. ביום השלישי יצאו מבטן האוניה סטיוארדים, טבחים ומלצרים והכניסו למבנה החדש כלי אוכל, יין ושימורים וכל אשר המציאה תרבות אנוש עבור חיכם של גברים רמי מעלה, תאבי ממתק ובעלי שררה.

ביום הרביעי בבוקר הגיעה ספינת הוד מלכותו “H.M.S. Edwin” והביאה את Sir Tom Venice-Harr, ראש ממשלת בריטניה; חצי שעה אחריו הגיע שגריר ארצות הברית Horratio Bumm; אחריהם באו – כל אחד על סיפון אניית מלחמה – מיופה הכוח היפני, M. Matso-Metsu, ראש ממשלת צרפת Le Comte Guy de Chomaide-Banotte, ראש מטה צבא הצאר הרוסי General Brochtin, הקאנצלר הקיסרי הגרמני Dr. Wurm, השר האיטלקי Sgr. Tovazzello ושגריר סין B.M.B. Doo-Shein. שש עשרה ספינות טורפדו בריטיות שייטו סביב סט. קילדה, בכדי למנוע גישת כתבי העתונות; שכן כינוס זה של מועצת המעצמות העליונה, שאורגן בחפזון על ידי Sir Tom הכול־יכול, אמור היה להתנהל תוך מניעה קפדנית של נוכחות נציגי הציבור. ואכן טובעה בירי טורפדו סירת ציד הלוויתנים הדנית, “Nyls Hans”, שניסתה להסתנן בלילה בעד שרשרת ספינות הטורפדו; מלבד שנים־עשר אנשי הצוות נספר שם גם הכתב המדיני של Chicago Tribune, Mr. Joe Hashek, ואולם כתב ה-New York Herald, הלא הוא Mr. Hugh High-Asham שהה במשך כל הזמן הזה, מוסווה כמלצר, בסט. קילדה, והודות לעטו אנו יכולים לדווח על כמה פרטי אירועים בהתכנסות הזכורה לכל, שזכרם שרד אחרי הקטסטרופות ההיסטוריות הנוספות.

מר High-Asham סבר שוועידה זו, שהיתה ועידה מדינית עד מאד, נערכה באתר עזוב ונטוש כל כך, בכדי למנוע השפעתו של המוחלט על דיוניה. בכל מקום עלול היה המוחלט להתגנב לתוך קהל אנשים נכבדים ורציניים כל כך בדמות השראה, הארה או אפילו נס, שהיה כמובן בחזקת בל־יישמע בפוליטיקה הגבוהה. התכלית הראשונה של הועידה היתה, כנראה, השגת הסכם על מדיניות קולוניאלית; המדינות אמורות היו להסכים ביניהן שלא לתמוך בתנועות דתיות בטריטוריות של זולתן. העילה לכך היתה התעמולה הגרמנית בקונגו ובסנגאמביה, וכן השפעות חשאיות של צרפת בפרוץ גל משלוחי קרבורטורים מיפן לאזור בנגל, שם השתוללה מהפיכה נוראה של כתות שונות ומשונות. ההתייעצויות קוימו בדלתיים סגורות; פורסמה רק הידיעה שניתנה הכרה לאזור אינטרסים גרמניים בקורדיסטאן ואזור אינטרסים יפניים בכמה מאיי יוון. ההסכמה האנגלו־יפנית מזה והצרפתית־גרמנית־רוסית מזה נתקלו כאן, ככל הנראה, בהד לבבי במיוחד.

אחרי הצהרים הגיע בספינת טורפדו מיוחדת מר ג.ה. בונדי ונתקבל במועצה העליונה בשבתה בדיוניה.

רק לקראת שעה חמש (על פי הזמן הבריטי) התאספו הדיפלומטים המהוללים לארוחת צהריים, וכאן נזדמן לו למר High-Asham לראשונה לשמוע את נציגי הוד מעלותיהם של הצדדים המתדיינים במו אוזניו. אחרי הארוחה דיברו על ספורט ועל שחקניות. Sir Tom, בעל בלורית הכסף של משורר ועיניים שהקרינו שאר הרוח משוחח בלהט על דיג אלתיות עם הוד מעלתו Premier ministre Chomaide-Banotte , אשר תנועותיו הערניות, חתך דיבורו הקולני ואיזה je ne sais quoi מסגירים את עורך הדין הותיק. הרוזן Matso-Metsu, הדוחה כל הצעת משקה, מקשיב דומם ומחייך, כאילו פיו מלא מים; Dr Wurm מעלעל במסמכים, גנרל Brochtin מטייל באולם עם הרוזן Tovzzello, Horatio Bumm משחק לבדו ביליארד ומשיג סדרה של פגיעות כפולות בזו אחר זו (ראיתי tripple boussard נהדר שלו, שכל רואהו יתפעל ממנו), בעוד B.M.B. Doo-Shein, הדומה לסבתא צהובה מאד ומיובשת מאד, מגלגל חרוזי תפילה בודהיסטיים, שכן הוא מנדרין במולדתו.

לפתע מתגודדים כל הדיפלומטים סביב הרוזן Chomaide-Banotte המסביר: “כן, רבותי, c’est ca, אנחנו לא יכולים להישאר כלפיו אדישים. או להכיר בו, או להכחיש אותו. אנחנו הצרפתים נוטים לאפשרות השניה.”

“כי אצלכם הוא פועל כאנטימיליטריסט,” אמר, בנופך כלשהו של שמחה לאיד, Sgr Tovazzello.

“לא, רבותי,” קרא Chomaide-Banotte בקול רם. “אל נא תהמרו על זה. הצבא הצרפתי יצא מזה בשלום. בתור אנטימיליטריסטים, bah! אצלנו כבר היו כל כך הרבה אנטימיליטריסטים! רבותי, אל תזלזלו בו: הוא דימגוג, קומוניסט, un bigote, השד יודע מה עוד – אבל תמיד רדיקל. Oui, un rabouliste, c’est ca. הוא הולך על הסיסמאות הפראיות והפופולריות ביותר. הוא הולך עם ההמון. אצלכם, הוד מעלתו,” פנה לפתע ל־Tovazzello, הוא מעמיד פני לאומן ומשתכר בהזיות על קיסרות רומי; אבל זהירות, אקסלאנס, כך הוא נוהג בערים, בעוד שבכפרים הוא עושה יד אחת עם כלי הקודש ועושה נסים בסגנון מריה הקדושה. ביד אחת הוא עובד עם הואטיקן, וביד השניה עם הקוירינאל. או שיש מאחורי כל זה כוונה כלשהי או… אני לא יודע מה. רבותי, נאמר נא בינינו בכל הכנות: לכל אחד מאתנו יש בעטיו קשיים משלו."

“אצלנו,” אמר Horatio Bumm, מהורהר, נשען על מטה הביליארד, הוא גם מתעניין בספורט. A great sportsman indeed. תומך בכל סוגי המשחקים. השיג שיאים נהדרים בספורט ובכתות. הוא סוציאליסט. תומך ב“רטובים”. הופך מים ליי“ש. לא מזמן בבנקט בבית הלבן היו כולם, אאאה, מרוחים נורא; אתם מבינים, הם שתו רק מים, אבל הוא הפך להם את זה ל־drinks בבטן.”

“זה מוזר,” מספר Sir Tom. “אצלנו הוא נראה יותר כמו שמרן. מתנהג כמו כלי קודש כל־יכול. מיטינגים, תהלוכות, דרשות בחוצות, and such things. אני חושב שהוא נגדנו, נגד הליברלים.”

כאן התערב בשיחה Matso-Metsu M., בחיוך רחב: אצלנו הוא כמו בבית. אלוהים חביב מאד מאד. מסתגל מאד. יפני גדול מאוד."

“איזה יפני, מה אתך,” חרחר גנרל Brochtin, “מה אתה שח, באטושקה? הוא רוסי, רוסי אמיתי, סלאבי של אמת. נשמה ראסית ראחבה, אקסלנס. יד אחת אתנו, המוז’יקים. לא מזמן סידר לו הארכימנדריט שלנו תהלוכה, עשרת אלפים נרות, והמוני בני אדם – כמו חול. התאספו שם כל הנשמות הנוצריות ממאטושקה ראסיה. גם נסים הוא עושה לנו, אבינו שבשמיים,” סיים הגנרל, כשהוא מצטלב וקד קידה עד גובה החגורה.

הקאנצלר הקיסרי הגרמני התקרב, ולאחר שהקשיב שעה קלה בדומיה, אמר: "כן הוא יודע להיטיב עם העם. בכל מקום הוא מסגל לעצמו את המנטליות של האזור. בהתחשב בגילו הוא עדיין גמיש למרבה הפלא. אנחנו רואים את זה אצל השכנים. בצ’כיה למשל הוא מתנהג כאינדיבידואליסט מובהק. לכל אחד יש לו מוחלט משלו. אצלנו יש מוחלט ממלכתי. אצלנו התעלה המוחלט למעלת התודעה הממלכתית העליונה. בפולניה הוא משפיע כמו איזה אלכוהול; אצלנו כמו… כמו… Hoehere Verodnung, verstehen Sie mich?25

“גם בחבלים הקתוליים אצלכם?” שאל בחיוך הרוזן Tovazzello.

“אלה הבדלים מקומיים,” הפטיר Dr Wurm. “רבותי, אל נא תייחסו לכך חשיבות יתרה. גרמניה מאוחדת כפי שלא היתה עד כה. אבל אני מודה לך, הרוזן, על הקרבורטורים הקתוליים שאתם מבריחים אלינו. למזלנו הם בעלי איכות ירודה, כמו כל התוצרת האיטלקית.”

“הרגעו נא, הרגעו נא, רבותי,” קפץ Sir Tom Venice-Harr והתערב בשיחה הערה. “ניטרליות בשאלות דת! אני, מצדי, דג אלתיות בחכה כפולת פתיון. לא מכבר תפסתי אחת באורך כזה, אתם רואים? ארבע עשרה ליברות.”

“ומה שגריר הוואטיקן?” שאל Dr. Wurm בלחש.

“הכס הקדוש דורש שנשמור על השלווה בכל מחיר. הם היו רוצים שהמיסטיציזם ייאסר במפורש בחוק החרות החילוני. באנגליה זה לא יילך, ובכלל… אני אומר לכם, ארבע עשרה ליברות היא שקלה. Heaven, זה הצריך מאמץ שלא אפול למים!”

הרוזן M. Matsu-Metsu חייך עוד יותר את חיוכו המנומס: “אבל אנחנו לא רוצים ניטרליות. הוא יפני גדול. כל העולם יכול לקבל את הדת היפנית. גם אנחנו רוצים פעם לשלוח מיסיונרים וללמד אמונה.”

“אדוני הרוזן.” אמר Sir Tom בארשת של רצינות, “האם אתה יודע שהיחסים המצויינים בין ארצותינו…”

“אנגליה יכולה לאמץ את דתה של יפן” חייך הרוזן M. Matsu-Metsu, ויהיו יחסים עוד יותר טובים."

“חכה, באטושקה,” קרא גנרל Brochtin, “שום דת יפנית. אם כבר איזו דת, אז הדת הפראבוסלאבית. ואתה יודע מדוע? ראשית, כיוון שהיא פראבוסלאבית, ושנית שהיא ראסית, ושלישית שכך רוצה גאסודר, כלומר אלוהים, ורביעית, כי יש לנו הצבא הכי גדול. אני, רבותי, אני ניגש לזה כמו חייל: ישר לעניין ועל צד האמת. אם כבר דת, אז שתהיה שלנו, פראבוסלאבית.”

“אבל לא בזה העניין,” אמר בהתרגשות Sir Tom. “לא לשם כך באנו הנה!”

“נכון מאד,” אמר Dr. Wurm. “עלינו להחליט על מדיניות משותפת כלפי אלהים.”

“אבל כלפי איזה אלוהים?” אמר לפתע מיופה הכוח הסיני, B.M.B. Doo-Shein, שפקח סוף־סוף את עפעיו המצומקים.

“איזה אלהים?” חזר אחריו Dr. Wurm. “הלא יש, אומרים, רק אחד.”

“היפני שלנו,” חייך Matsu-Metsu במתק שפתיו.

”הפראבוסלבי, באטושקה, ולא אף אחד אחר," צהל הגנרל, סמוק כמו תרנגול הודו.

“בודהה,” אמר B.M.B. Doo-Shein ושב ועצם את עפעפיו, דומה עתה לחלוטין לחנוט מיובש.

Sir Tom Venice-Harr קם לפתע על רגליו. “Gentlemen”," אמר, “אני מבקשכם לבוא אחרי.”

אשר על כן שבו הדיפלומטים לאולם הישיבות. בשעה שמונה בערב יצא בריצה הוד מעלתו הגנרל Brochtin, שפניו לבשו גוון סגול ואגרופיו קמוצים. בעקבותיו Dr. Wurm, שיישר תוך כדי הריצה את מסמכיו. Sir Tom יצא – תוך התעלמות מכללי הנימוס – כשכובעו על ראשו, סמוק מאד, ובעקבותיו M. Chomaide-Banotte, באלם פה. הרוזן Tovazzello פרש כולו חיוור, בעקבותיו M. Matsu-Metsu, שחיוכו לא סר מפניו. אחרון היוצאים היה B.M.B. Doo-Shein, עיניו שקועות, והוא טוחן בין אצבעותיו את מחרוזת התפילה הארוכה והשחורה.

*

בכך מסתיים דיווחו של מר High-Asham, כפי שפורסם ב־-Herald. קומוניקאט רשמי על ההתכנסות לא פורסם – מלבד ההודעה הנ"ל על אזורי האינטרסים, ואם אמנם נתקבלה החלטה כלשהי, היא ככל הנראה לא העלתה ולא הורידה. שכן – אם להתבטא בלשון הגינקולוגים – “ברחמה של ההיסטוריה” נתכוננו אירועים בלתי צפויים.


 

פרק כ"א: המברק    🔗

בהרים יורד שלג. פתיתים גדולים וכבדים יורדים חרש כבר לילה שלם, השלג הטרי נערם עד גובה חצי מטר והוא ממשיך לרדת. דממה יורדת על היערות. רק מפעם בפעם פוקע ענף שעול השלג כבד עליו, וקול שבירתו מבקיע לו את דרכו הקצרה אל תוך הדומיה הסמיכה.

אחר־כך גבר הכפור: מהצד הגרמני של רכס ההרים הגיעה רוח של כפור עז. הפתיתים העדינים הפכו לסולת דוקרנית הנופלת ישר על פניך. מהשלג שנאסף על הקרקע מתרוממות מחטים חדות ההולכות סובבות באויר. מהעצים נופלים עננים לבנים המתעופפים בפראות מעל פני האדמה, חגים ומתרוממים אל הקרקע האפל. השלג נופל מן האדמה אל השמיים.

ענפי היער העמוק חורקים ושורקים; בקול בקיעת ענפים נשבר עץ והשיחים מתחתיו נדרסים; אבל הקולות החדים האלה כאילו מטשטשים ונישאים על כנפי רוח השורקת, מיבבת, מתופפת, חודרת לבשר ומיללת בעוברה. לרגעים, כאשר חלה הפוגה, תוכל לשמוע את השלג הקפוא חורק מתחת לרגליך, כאילו אבקת זכוכית היה.

בואך Spindelmuehl מפלס לו שליח המברקה את דרכו. ההליכה בשלג שנערם גבוה קשה להחריד. השליח חובש כובע המוחזק במקומו על ידי מטפחת אדומה החובקת את אוזניו, ידיו בכפפות צמר וצווארו מוגן בצעיף ססגוני, ועדיין קר לו. נו, הוא מהרהר, בעוד שעה וחצי אני מגיע לרכס, ושם אוכל להשיג מזחלת בהשאלה. מה לכל הרוחות מביא אנשים לרצות לשלוח מברקים במזג אויר כזה של כלבים!

ליד המקום הידוע כ“סלע הנערה” תפסה אותו הסערה וסובבה אותו כסביבון. בידיו הקפואות הוא הצליח להאחז בעמוד של לוח הכוונה לתיירים. אל־אלוהים, הוא אמר בלבו, זה הלוא מוכרח להיגמר! מולו, בשטח הפתוח, סובבה מסה של שלג כענן; הנה היא מתקרבת, עכשיו צריך לעצור את הנשימה… אלפי מחטים דוקרים את פניו, זוחלים אל מתחת לצווארונו, אי שם במכנסיים יש כנראה סדק פתוח שדרכו זה מגיע עד נפש; האיש רטוב מתחת לבגדיו הקפואים. הענן עבר, והאיש נתפס לרעיון לחזור אל בית הדואר. אינג’ינר מארק, הוא חזר לקרוא את הכתובת, זה אפילו לא מישהו מכאן; אבל המברק נשלח “דחוף”, לך תדע במה העניין, אולי משפחה או מי יודע מה…

עכשיו הסערה נשתתקה קצת, והשליח שם את פעמיו עבור “סלע הנערה” ובמעלה הגיא. השלג חרק מתחת לנעליו הכבדות והיה לו קר להחריד. הרוח שבה וייללה, מסות של שלג נופלות מענפי העצים, עכשיו נחת מטען שלם על ראשו ועורפו; על גבו זורם נחל של מי קרח. אבל הגרוע הוא שהשלג גורם לו להחליק, והדרך פונה במעלה מדרון תלול. אותו רגע פרץ הוריקן של שלג.

הכל עט עליו מלמעלה כרסיסי חומה לבנה המתפקעת. בטרם הספיק להסתובב, נחתה עליו מהלומה, והוא התכופף, תוך שהוא מנסה לתפוס את נשימתו. צעד אחד קדימה, והוא נפל; הוא התיישב כשגבו אל הרוח, אבל אז נתקף פחד שיכוסה בשלג. הוא קם וניסה להמשיך בעליה; אבל החליק שוב ונפל על שתי ידיו, קם והחליק מטה מהלך כמה מטרים. נתפס בעץ, ונשם בכבדות. לעזאזל, אני הלוא מוכרח להגיע למעלה! הוא הצליח לצעוד כמה צעדים, אבל נפל שוב והחליק על בטנו כלפי מטה. עכשיו זחל על ארבע; כפפותיו נרטבו, שלג חדר לתוך חותלות רגליו, אבל רק להגיע למעלה! רק לא להישאר פה! על לחייו ניגר שלג נמס וזעה; השלג טשטש את ראייתו, הוא חשב כבר שאיבד את דרכו; והוא בכה בקול רם והתאמץ להעפיל. כמה קשה לזחול על ארבע בתוך אדרת ארוכה! הוא נעמד על רגליו ללחום בסופה. לאחר כל חצי צעד קדימה החליק שני צעדים לאחור; התקדם מעט, אך רגליו מעדו ופניו חרשו את השלג הדוקר בדרכו מטה. כאשר קם, הבחין שאיבד את מקלו.

ובינתיים מתעופפים מעל להרים ענני שלג, נתפסים בסלעים, שורקים, מיללים, מתערבלים. השליח ספק משהק ספק מתייפח מפחד ומאמץ, ועולה, נעצר, עוד צעד, לעצור, להסתובב, לנשום בפיו המוענה, ועוד צעד, אלוהים הכל־יכול! עכשיו נאחז בעץ. מה השעה? מכיס מעילו הוא דלה את שעון הכיס שלו הנתון בנרתיק שקוף מצהיב; אלא שהוא עטוף כולו שלג. שמא כבר מחשיך. לחזור? אבל הלוא עלי להגיע למעלה!

הסערה המכה בגלים הפכה לסופה מתמשכת. העננים מתגלגלים להם בצלע ההר, הערפל חשוך ומלוכלך מלא פתיתים מתעופפים. השלג נופל בקו אופקי הישם אל תוך פניו, ומדביק את עיניו, אפו, פיו; עליו לחלץ אותו, נמס למחצה, באצבעותיו הרטובות מאוזניו וארובות עיניו. צדו הקדמי של גופו מכוסה שכבת שלג בת חמישה סנטימטרים; המעיל כבר נע בקושי, הוא נוקשה וכבד כמו קרש. השלג הבוצי בסוליות נעליו אוסף עובי על כל צעד ושעל, והוא מכביד והולך. על היער יורדת החשכה. והלא השעה היא, אל־אלוהים, בקושי שתיים אחרי הצהריים!

לפתע השתררה חשכה ירוקה־צהובה, והשלג נשפך כמפל. פתיתים בגודל כף יד, לחים וכבדים, מתעופפים ומתערבלים בצפיפות המטשטשת את הגבול בין הקרקע והאויר. אינך רואה אף למרחק של צעד; אתה נושם פתיתים, חוצה את הזרם הגועש של מפולת השלגים המגיעה עד מעלה ראש, מתקדם בסנוורים, כאילו אתה חופר מנהרה מתחת לשלג. דחיפה פנימית אחת ויחידה: ללכת קדימה. משאלה יחידה: לנשום משהו שאיננו שלג. אינך יכול עוד לחלץ את רגליך מהשלג; אתה סוחב אותן דרך המפולת המגיעה עד גובה הברכיים; אתה חורש תלם הנסגר אחריך מייד.

בינתים – אי שם בערים, שם למטה, נופלים פתיתים דלילים הנמסים לכדי רפש שחור. בחנויות מעלים את האורות, בתי הקפה שטופי אור, אנשים יושבים תחת מנורות ונוהמים, כמה חשוך ומכוער היום. אינספור אורות ניתזים ברחבי העיר ונוצצים בבוץ המימי.

רק אור זעיר אחד מאיר באחו המכוסה שלג. בקושי הוא בוקע בעד השלג היורד, מתנדנד, כבה, אבל שב וקם לתחיה. הצריף מואר.

השעה היתה חמש, ולפיכך נשתררה כבר חשכה גמורה, כאשר נעצר בחזית הצריף משהו חסר צורה. ה“משהו” פרס כנפיים לבנות עבות והחל להכות את עצמו ולקלוף מעצמו שכבות של עשרה סנטימטר של שלג. תחת השלג הופיעה אדרת, תחת האדרת שתי רגליים, והרגליים האלה בעטו במפתן האבן ונפלו מהן ערימות של שלג. היה זה הדוור מ־Spindelmuehl.

הוא נכנס לתוך הצריף וראה אדון רזה יושב ליד השולחן. הוא רצה לומר שלום, אלא שקולו כשל לחלוטין. רק שריקה קלה נפלטה מפיו, כמו קיטור משתחרר.

האדון קם על רגליו: “בן־אדם, איזה בן־שטן הריץ אותך בסערה כזאת? הלא יכולת להשאר שם, לכל הרוחות!”

הדוור הנהן ופלט עוד שריקה.

“איזה חוסר הגיון,” התרגז האדון. “גברת, תביאי לו כוס תה! נו, קשישא, לאן נסית להגיע? לצריף של מרטין?”

השליח הניד את ראשו לשלילה ופתח את תיק העור שאתו; הוא היה מלא שלג, ומתוכו דלה האיש מברק קפוא מרשרש.

ח־ח־ח– – – ארק?" שרק.

“מה?” שאל האדון.

~ ~ ~ ~ “האם… יש… פה… אי־זה… אינ־ג’י־נר… מא־רק?” פלט השליח הברה־הברה ושלח מבט גוער.

“זה אני,” קרא האדון הרזה. “הבאת משהו בשבילי? תראה, מהר!”

אינג’ינר מארק פתח את המברק. היה כתוב שם:

הנחותיך התאמתו. בונדי.”

לא יותר.


 

פרק כ"ב: אוהב מולדתו מימים ימימה    🔗

במערכת המדור המקומי לאיזור פראג של העתון Lidove Noviny עבדו במלוא הקיטור. התורן צעק לתוך שפופרת הטלפון ורב בזעף עם העלמה מהמרכזת. המספריים תקתקו מכונות הכתיבה דפקו ומר ציריל קיבאל ישב על השולחן ונידנד את רגליו.

“מה תגיד, עורכים מסע התעוררות בכיכר ואצלב,” הוא מספר בלחש. “איזה קומוניסט מטיף שם לעוני מרצון. הוא מסית את האנשים שיהיו כמו שושנים בשדה. זקן יש לו עד הנה, עד לחגורה. איום ונורא כמה שיש עכשיו ברנשים מזוקנים. כל אחד כמו נביא.”

“מההמ” ענה אדון רייזק הזקן, בהמשיכו לעלעל בתיקי המסמכים של לשכת העתונות הממשלתית.

“מה הגורם המצמיח זקנים כאלה?” הרהר מר קיבאל. “שמע, רייזק, אני אולי חושב שגם זה בהשפעת המוחלט. אוי לי, רייזק, אני פוחד שגם לי זה יגדל כך. תאר לעצמך, עד לחגורה!”

“מההמ,” אמר מר רייזק ביישוב הדעת.

“היום מתקיימת בכיכר האבליצ’יק תפילה בציבור מטעם מחו”ף26. ובכיכר טיל – מופע נסים על ידי הכומר נובאצ’ק. יפה, יהיה שם שוב שמח. אתמול נובאצ’ק זה ריפא אחד שהיה משותק מלידה. אחר־כך היתה תהלוכה, והמשותק הזה הפליא מכות ביהודי אחד; שבר לו שלוש צלעות או כך. אתה מבין, ההוא היה ציוני."

“מההם” העיר מר רייזק תוך שהוא מגיה איזו ידיעה.

“היום על בטוח יהיה שמח, רייזק,” הרהר ציריל קיבאל. "אנשי ‘ברית המתקדמים’ עורכים מפגן בכיכר העיר העתיקה. שוב שלפו את הסיסמה ‘להתרחק מרומא’. והכומר נובאצ’ק מארגן את ‘ברית המכבים’ שלו, אתה מבין, כזה משמר מזויין של הקתולים. חכה, יהיה שמח. הארכיהגמון אסר על נובאצ’ק לעשות נסים, אבל הכלי־קודש הזה משוגע על זה לגמרי; כבר גם החיה מתים.

“מההם,” סבר מר רייזק, והמשיך להגיה.

“אמא שלי כתבה לי,” סיפר ציריל קיבאל בקול עמום. “אצלנו, כלומר במורביה, אתה יודע, ליד הוסטופץ' ובסביבה, זועמים נורא על הצ’כים27; שהם כופרים באלוהים ועקשנים ועובדי אלילים ומייסדים אלוהים חדשים, ועוד כהנה וכהנה. הרגו שם ביריה שומר יערות אחד, כי הוא מצ’כיה. אני אומר לך, רייזק, העניינים רותחים בכל מקום.”

“מההם”, הסכים מר רייזק.

“אפילו בבית הכנסת היתה קטטה,” הוסיף מר קיבאל. “הציונים הפליאו מכותיהם במאמינים בבעל. היו שם גם שלושה הרוגים, בן־אדם. והאם שמעת שהקומוניסטים התפלגו? תראה כמעט ששכחתי את זה, היתה שם איזו מבולקה. אז יש עכשיו קומוניסטים מיסטיים, זה כאילו השמאל; לעומתם הכריסטיאנים, המאריאנים, הסיינטיסטים, הרסורקציוניסטים, יוחנניים מענף הטקסטיל, יוחנניים מענף המתכת, יוחנניים מהמכרות ועוד איזה שבע כתות. עכשיו הקרב הולך על קופת חולים ועל בתי הפועלים. חכה, היום אני מציץ ברחוב היברנסקה. בן־אדם, אחרי הצהרים הציבו שם יחידה צבאית; אבל בינתים שלחו מחטיבת ורשוביצה אולטימטום לחטיבת צ’רנין בדרישה שאלה יכירו בדוגמה ד־ורשוביצה על שלוש דרגות הגאולה. אם לא יסכימו, הם נקראים להתייצב לדו־קרב בזנדברג. אז שלחו גדוד תותחנים לפרוק את חטיבת צ’רנין מנשקה. חטיבת ורשוביצה התבצרה, החיילים הציבו מקלעים בחלונות והוכרזה מלחמה. הם במצור של גדוד הפרשים השביעי, משמר הטירה וארבע סוללות קלות. נאמר שכעבור שש שעות תיפתח אש. רייזק, רייזק, איזה תענוג זה לחוות עכשיו את העולם!”

“מההמ,” אמר מר רייזק.

“כן – ובאוניברסיטה,” המשיך מר קיבאל בשקט, "שם נפלה היום מריבה בין הפקולטה למדעי הטבע והחוג להיסטוריה. אתה מבין, אנשי הטבע מתכחשים להתגלות, היא איכשהו נוטה לפנתיאיזם. הפרופסורים מובילים את המערכה, והדיקן ראדל נשא את הדגל בכבודו ובעצמו. ההיסטוריונים השתלטו על הספריה בבניין הקלמנטינום וההתגוננו בלחימה נואשת, בעיקר בספרים. הדיקן ראדל קיבל בראש את וולנובסקי בכריכה קשה, ומת בו במקום. כנראה זעזוע מוח. Magnificus Arne Novák נפצע קשה בכרך אחד של “אמצאות ופיתוחים”. בסוף כיסו ההיסטוריונים את התוקפים במפולת של “כל כתבי יאן ורבה”. עכשיו עובדים שם אנשי חיל ההנדסה, שהצליחו לחלץ עד כה שבע גופות, מהן שלושה דוצנטים. חושבים שמספר הלכודים בהריסות לא עולה על שלושים28.

“מההמ,” סבר מר רייזק.

“ומה תגיד על ספרטה, בן־אדם,” סינן קיבאל בהתלהבותו כי רבה, “ספרטה הכריזה על זיאוס הישיש29 כאל אחד ויחיד, בעוד שסלאביה מצדדת ב־Svantovit. ביום ראשו תתקיים באצטדיון Letná תחרות בין שני האלים, שני המועדונים יהיו מצויידים נוסף על נעלי כדורגל גם ברימוני יד; סופר שלסלאביה יש גם מקלעים ולספרטה תותח של חמישה אינץ'. יש הסתערות עצומה על כרטיסי כניסה, חסידי שתי הקבוצות מתחמשים. רייזק, שם יהיה שמח! אני חושב שזיאוס ינצח.”

“מההמ” אמר מר רייזק, "אבל עכשיו אתה יכול לעבור על “נתקבל במערכת”.

“נניח,” הסכים ציריל קיבאל. “נכון שהבן־אדם מתרגל אפילו לאלוהים. מה חדש בלשכת העתונות הממשלתית?”

“שום דבר מיוחד,” נהם מר רייזק. “הפגנות דמים ברומא. באלסטר העניינים יגעים, אתה מבין, הקתולים האיריים. סט. קילדה בכלל הוכחשה. בבודפשט היו פוגרומים. בצרפת יש פילוג בכנסיה ובמינסטר הופיעו לפתע אנאבפטיסטים. בבולוניה נבחר אפיפיור־שכנגד, איזה כומר בשם מרטין, ממסדר היחפנים. וכן הלאה. שום דבר מקומי. תשים עין על המכתבים, בסדר?”

ציריל קיבאל השתתק והתחיל לפתוח את המכתבים הנכנסים; הגיעו כמה מאות. הוא גמר בקושי ששה מהם וכבר נדלק. “תסתכל, רייזק,” פתח, “הכל אותו דבר. כך למשל את זה מ־chrudim: ‘מערכת נכבדה! בתור מנוי ותיק של עתונכם הנכבד, בלי ספק את קוראיכם’ (כאן," העיר מר קיבאל, "הוא שכח לכתוב ‘יעניין’) הנס הגדול שעשה הכומר המקומי Zakoupil.' וכן הלאה. בעיר ייצ’ין זה היה מחסנאי בצרכניה, בבנשוב מנהל בית הספר. ב־Chotebor בעלת קיוסק לסיגריות, האלמנה ייראק. האם באמת אני צריך לקרוא את הכל?.”

לשעה קלה נשתררה דממת עבודה. “לכל הרוחות, רייזק, תשמע, אתה יודע מה באמת היה סנסציה? סקופ? ברווז אינדיאני? – שבאיזה מקום קרה משהו בדרך הטבע, בלי נסים. אבל אני חושב שאף אחד לא היה מאמין לנו. חכה, אני אמציא משהו טבעי.”

שוב רגע של דומיה.

“רייזק, אני לא יודע להמציא שום דבר טבעי. אם אני חושב על זה, אז בעצם הכל הוא מעשה נס. כל מה שקיים הוא בעצם איזו מאגיה.”

ברגע זה נכנס העורך הראשי. “מי הוא זה שגזר קטעים מה’טריבונה'? יש פה ידיעה, שאנחנו לא הבאנו.”

“איזו ידיעה?” שאל מר רייזק.

“ב’כלכלה'. קונסורציום אמריקאי קנה איים באוקינוס השקט ומשכיר אותם. כזאת שונית אלמוגים בחמשים אלף דולר לשנה. ביקוש גדול גם ביבשת אירופה. המניות כבר הגיעו לאלפיים שבע מאות. ג.ה. בונדי שותף בעשרים מיליון. ובעתון שלנו זה לא היה,” סיים העורך הראשי בגערה וטרק את הדלת.

“רייזק,” אומר קיבאל, “פה יש מכתב מעניין: ‘מערכת נכבדה! סילחו נא שאני, אוהב מולדתי משכבר הימים, הזוכר את צוק העתים של דכוי ואת הימים האפלים של שיעבוד, מרים את קולי, קול בכי תמרורים, בבקשי מכם להואיל להביא, בעטכם השנון והחד כתער, לידיעת האומה הצ’כית את דאגתנו ודאבוננו כאוהבי המולדת משכבר הימים’ וכן הלאה. וכאן: ‘רואים אנו את עמנו רב ההוד וההדר מוסת, ויד אח שלוחה באחיו; מפלגות רבות מספור, כתות וכנסיות כזאבים טורפים זה בזה ינהגו, ובאיבה וברוב קנאה איש את אחיו יחנוקו,’ (כנראה איזה ישיש, כתב ידו רועד…) – ‘בעוד אויבנו משכבר הימים כאריה שואג הולך סובב סביבנו, ויקרא אל תוך שורות עמנו את הסיסמה הגרמנית »התרחקו מרומא«, והוא נתמך בקריאתו הלזו בידי שונאי מולדתם משלנו, שהנאמנות לפלגותיהם עולה כמתגברת על אחדות האומה משאת נפשנו. ונרא בצער וביגון, כי קרבה שעת חורבן של מלחמת אחים, שבה צ’כי כנגד צ’כי יילחמו ותחת כסות של סיסמאות דתיות איזה שהן סופם שיפלו קורבן לרצח איש ביד אחיו, ושדות הקרב גופותיהם ימלאו. הנה ימים באים ודבר אלוהים קום יקום, ודבר הנביא על מלכות שחולקה לה. ותמלא הארץ נהי תמרורים ככתוב בכתבי היד המהוללים, האמתיים ועתירי מעשי הגבורה30.’”

“תפסיק,” שח מר רייזק.

“חכה, כאן הוא מספר משהו על היפרטרופיה של מפלגות וכנסיות. זו לדבריו מחלתם התורשתית של הצ’כים. הסכת: ‘בכך לא יכול להיות צלו של ספק, כפי שציין כבר Dr. Kramar. אשר על כן אנו משביעים אתכם לקרוא לעמנו לעת גורלית זו, בשעה השתים עשרה, שעה שהסכנה אורבת מכל עבר ומאיימות עלינו פורעניות גדולות ואיומות, שיתלכד לאחדות לאומית כוללת להגנת המולדת. אם אמנם דרוש לאחדות זו קשר כלשהו לכנסיה, אל נהא בשעת הרת גורל לא פרוטסטנטים ולא קתולים, או אולי מוניסטים, או אבסטיננטים, אלא נקבל עלינו באהבה את הדת האחת והיחידה שצור מחצבתה הסלאביות, את האמונה האדירה, אמונת האחים, הדת הפראבוסלאבית, שתמזגנו למשפחה סלאבית אחת גדולה ותביא עלינו בימים סוערים אלה את ברכת חסותו של המלך הסלאבי רב העוצמה. והיה ויהיו אי אלה אשר לא יתייחדו מרצונם באחדות מלאה עם הרעיון הסלאבי הגדול הזה, ייאכפו נא בכוחה האדיר של הממלכה, ואפילו בלחץ המותר בזכות תנאי החירום, להניח הצדה את האינטרסים המפלגתיים והכתתיים שלהם לתפארת אחדות האומה כולה.’ וכן הלאה, חתום ‘אוהב מולדתו מימים ימימה’. מה אתה אומר?”

“כלום,” אמר מר רייזק.

“אני חושב שיש בזה משהו,” התחיל מר קיבאל, אלא שבאותו רגע נכנס תורן הטלפון ואמר: “טלפון ממינכן. אתמול פרצה בגרמניה איזו מלחמת אזרחים או מלחמת דת. האם כדאי להכניס את זה לגליון?”


 

פרק כ"ג: תסבוכת באוגסבורג    🔗

עד שעה אחת עשרה נתקבלו במערכת Lidove Novity הידיעות הטלפוניות האלה:

“CTK31 ממינכן, 12 לח”ז. על פי WTB התרחשו אתמול באוגסבורג הפגנות דמים. שבעים פרוטסטנטים נהרגו. ההפגנות נמשכות."

“CTK. מברלין, 12 לח”ז. הודעה רשמית אומרת שמספר ההרוגים והפצועים באוגסבורג איננו עולה על שנים עשר. המשטרה מקיימת את הסדר הציבורי."

“ידיעה מיוחדת מלוגאנו., 12 לח”ז. על פי ידיעות בדוקות הגיע מספר הקורבנות בנפש באוגסבורג לחמשת אלפים. מהלך הרכבות צפונה הושעה. ישיבת ממשלת בוואריה נמשכת בלא קביעת מועד לנעילתה. הקיסר הגרמני הפסיק את מסע הציד, וחוזר לברלין."

Reuter-CTK ‏, 12 לח“ז. הבוקר בשעה 0300 הכריזה ממשלת בוואריה מלחמת קודש על פרוסיה.”

למחרת היום כבר היה מר ציריל קיבאל בבוואריה, ומהדו"ח המהימן יחסית ששלח אנו גוזרים שורות אלה:

“כבר ב־10 לח”ז, בשעה 1800, במפעל העפרונות של Schoeller אשר באוגסבורג, הפליאו פועלים קתוליים את מכותיהם במנהל העבודה הפרוטסטנטי בשל סכסוך כלשהו שנגע לפולחן מריה הקדושה. בלילה נשמר השקט, אולם למחרת בשעה 1000 בבוקר נטשו הפועלים הקתוליים את המפעלים ודרשו בלשון בוטה ביותר את פיטורי העובדים הפרוטסטנטיים. בעל המפעל Schoeller הוכה עד מוות, שני מנהלים הומתו ביריות. חבר הכמרים אולץ לשאת את השלטים בראש התהלוכה. הארכיהגמון ד"ר לנץ אשר יצא להרגיע את המפגינים, הושלך לנהר Lech. המנהיגים הסוציאל־דימוקרטיים ניסו לפנות את הנאספים, אבל נאלצו לבקש מקלט לעצמם בבית הכנסת הקרוב. בשעה 1500 פוצץ בית הכנסת בדינמיט. בינתיים, בעוד מתנהלת ביזה של חנויות הפרוטסטנטים והיהודים, והדברים הגיעו לידי פתיחה באש, החליטה מועצת העיריה ברוב מוחץ לאשר את דבר הריונה־בטהרה של הבתולה מריה, ופירסמה קול קורא אל כל העמים הקתוליים בעולם לאחוז בחרב להגנת האמונה הקתולית הקדושה. בעקבות חדשות אלה התארגנו הפגנות שונות בערי בוואריה האחרות. במינכן כונסה בשעה 1900 עצרת עם שקיבלה, תוך תשואות סוערות, החלטה על פרישת ארצות הדרום מחבר המדינות הגרמניות. ממשלת בוואריה הודיעה במברק לברלין שהאחריות השלטונית עברה לידיה. קנצלר הרייך Dr. Wurm ערך מייד ביקור אצל שר הצבא, אשר הספיק כבר לשגר לבוואריה “10.000 כידונים” מחילות המצב של Sachsen ו־Rheinland. בשעה 0100 אחר חצות הורדו רכבות התובלה שהובילו את התגבורות מהפסים, תוך שטיפת הפצועים באש מקלעים. בשעה 0300 לפנות בוקר החליטה ממשלת מינכן – תוך תיאום עם חבלי האלפים – להכריז על מלחמת קודש נגד הלותרנים.

"נראה שבברלין לא נואשו מהתקוה ליישב את כל אי־ההבנה הזאת בדרכי שלום. עד לרגע זה נמשך נאומו של הקיסר בבית הנבחרים, כשעיקר דבריו הוא שהוא אינו מכיר לא פרוטסטנטים ולא קתולים אלא רק גרמנים. אומרים שצבאות צפון גרמניה מרוכזים בקו Erfurt-Gotha Kassel; הכוחות הקתוליים מתקדמים בכיוון Zwickau ו־Rudolstadt, ונתקלים בהתנגדות רק מצד האוכלוסיה האזרחית. העיר Greiz הועלתה באש, תושביה חלקם הומתו וחלקם נלקחו לעבדות. שמועות על קרב רבתי טרם אומתו. פליטים מ־Beyreuth מספרים שמצד צפון נשמע רעמם של תותחים כבדים. בית הנתיבות של Magdeburg הופצץ מן האויר על ידי טייסים בוואריים. Weimar בוערת.

"כאן במינכן שוררת התלהבות שלא תתואר. בכל בתי הספר עובדות ועדות גיוס, תורים ארוכים של מתנדבים משתרכים וממתינים עד עשרים שעות ברחוב. בבניין העיריה הוצגו ראשיהם הערופים של שנים עשר אנשי כמורה פרוטסטנטיים. הכמורה הקתולית נאלצת לקיים תפילות יומם ולילה בכנסיות מלאות עד אפס מקום; ציר הפרלמנט, הכומר Grasshuber מת מעייפות ליד המזבח. היהודים, המוניסטים, האבטיננטים ויתר בני דתות אחרות התבצרו בבתיהם. הבנקאי רוזנהיים, זקן הקהילה היהודית, הועלה הבוקר על המוקד.

"השגריר ההולנדי והדני ביקשו את דרכוניהם. הנציג האמריקאי הגיש מחאה על הפרת השלום, בעוד אשר ממשלת איטליה הבטיחה לבווארים נייטרליות אוהדת במיוחד.

ברחובות צועדים המון יוצאי צבא, נושאי דגלים ועליהם צלב לבן על רקע אדום, וקוראים ‘זה רצון האל’. גבירות נרשמות בזריזות מדהימה לארגוני צדקה ועזרה ראשונה ומכינות בתי חולים של שדה. החנויות סגורות ברובן. הבורסה גם."


*


– זה היה ב־14 בפברואר. בחמשה עשר בו התקיים קרב רציני בשתי גדות הנהר Werry, הצבאות הפרוטסטנטיים נסוגו במקצת. אותו יום גם נורו היריות הראשונות בגבול הולנד־בלגיה. בריטניה הורתה על גיוס הצי.

ב־16 בפברואר התירה איטליה מעבר חופשי של צבא ספרד שנשלח לעזרת הבווארים. חיילים בני טירול, חמושים בחרמשים, התנפלו על קלויניסטים משוויצריה.

18 בפברואר: האפיפיור־שכנגד מרטין שלח במברק את ברכתו לצבא הבווארי. תיקו בקרב ליד Meiningen. רוסיה הכריזה מלחמה על פולין הקתולית.

19 בפברואר: אירלנד הכריזה מלחמה על אנגליה. בבריסל הופיע חליף־שכנגד ופרס את דגלו הירוק של הנביא. גיוס כללי במדינות הבלקן, מעשי טבח במקדוניה.

23 בפברואר. החזית הצפון־גרמנית הובקעה. מרד כללי בהודו. הוכרז על מלחמת קודש של האיסלם נגד הנצרות.

27 בפברואר: מלחמה יוונית־איטלקית והתנגשויות ראשונות במסגרתה באדמת אלבניה.

3 במארס: שייטת יפנית הפליגה מזרחה נגד ארצות הברית.

15 במארס: נושאי הצלב (הקתולים) כבשו את ברלין. בינתיים הוקם בשטטין איחוד הארצות הפרוטסטנטיות. הקיסר הגרמני כספר I. תופס אישית את הפיקוד.

16 במארס: צבא בן שני מיליון סינים נשפך אל מעבר לגבולות סיביר ומנדז’וריה. צבאות האפיפיור־שכנגד כובשים את רומא, האפיפיור אורבן בורח לפורטוגל.

18 במארס: ספרד דורשת את הסגרתו של האפיפיור אורבן על ידי ממשלת ליסבון; לאחר דחיית הדרישה פורצת מכוח עובדה זו בלבד מלחמה בין ספרד לפורטוגל.

26 במארס: מדינות דרום אמריקה מגישות אולטימטום לארצות הברית: הן דורשות את ביטול האיסור למכירת משקאות משכרים ואיסור חופש הדת.

27 במארס: צבא יפני נוחת בחוף קליפורניה וקולומביה הבריטית.

נכון לאחד באפריל היה המצב בעולם, בקוים כלליים, כך: במרכז אירופה התחולל הקונפליקט הגדול בין העולם הקתולי והעולם הפרוטסטנטי. “האיחוד הפרוטסטנטי” דחק את הצלבנים אל מחוץ לברלין, החזיק בסכסוניה וכבש גם את צ’כיה הניטרלית; הפיקוד בפראג היה במקרה בידיו של Generalmajor Wrangel, אולי מצאצאיו של אותו גנרל ממלחמת שלושים השנים32. לעומת זאת השתלטו הצלבנים על הולנד, שאותה הציפו בים על ידי הריסת הסכרים, וכן על אזורי הנובר והולשטיין עד בואכה ליבק, ומשם חדרו לדניה. הלחימה היתה אכזרית ביותר. ערים נמחו מעל פני האדמה, גברים הומתו בסך, נשים עד גיל 50 נאנסו; אבל יותר מכל הושחתו וחובלו הקרבורטורים של האויב. עדי הראיה של הקרבות האלה העקובים מדם מדווחים שבשני הצדדים השתתפו כוחות על־טבעיים; קרה שיד נעלמה כאילו תפסה מטוס אויב והטילה אותו לקרקע; או כאילו תפסה היד הנעלמה פגז במשקל טון ובקוטר 54 ס"מ, סובבה אותו והטילה אותו חזרה אל שורות משגריו. איומות במיוחד היו התופעות תוך כדי השמדת קרבורטורים. ברגע שמקום נכבש מידי האויב התחיל קרב בלתי נראה אך נואש סביב אתרי הקרבורטורים המקומיים; לפעמים היה זה כאילו היכתה סופת טורנדו את כל הבניין שבו היה מצוי דוד אטומי והרסה אותו כליל, כאילו נשף מאן דהוא לתוך ערימת נוצות; לבנים, קרשים ורעפים היו מתעופפים במערבולת פראית והכל נגמר בדרך כלל בהתפוצצות אדירה שהפילה את כל העצים והבניינים עד מרחק של כתריסר קילומטר וחפרה בור בעומק מאתיים מטר; עוצמת ההתפוצצות היתה, כמובן, משתנה כמידת גודלו של הקרבורטור המתפוצץ.

בחזית שרוחבה היה שלוש מאות קילומטר שוחררו גזים רעילים ששרפו והחלידו את כל הצמחיה; אולם כיון שהעננים הזוחלים הפכו – שוב בהתערבות אסטרטגית של כוח על־טבעי – את כיוון התקדמותם ונפלו על מחנה משגריהם, ננטש האמצעי שכל כך אי אפשר לסמוך עליו. התברר שהמוחלט תוקף, אולם מאידך הוא גם מתגונן; הוא עירב בקרב סוגי נשק כה בלתי נחזים (רעשי אדמה, סופות ציקלון, גשמי גופרית, מבול, מלאכים, דבר, שחין, ארבה ועוד) שלא נותר אלא לשנות כליל את אורח האסטרטגיה. לא עוד הסתערויות המונים, חפירות סטטיות, קוים, מוצבים ושטויות דומות; כל חייל קיבל סכין, תחמושת וכמה פצצות, ומצוייד באלה הוא יצא בכוחות עצמו להרוג חייל שעל חזהו התנוסס צלב בצבע שונה. לא היו שני צבאות הניצבים זה מול זה; פשוט ארץ מסויימת היתה לשדה קרב, ובו חדרו צבאות זה לשורות זה ושם הפילו חללים אחד ואחד, עד שבסוף התברר למי הארץ. השיטה היא אמנם שפך דם גדול, אבל ככלות הכל היה בה כוח מחץ מסוגו.

זה היה המצב במרכז אירופה; בתחילת אפריל חדרו צבאות הפרוטסטנטים דרך צ’כיה לתוך אוסטריה ובוואריה, בעוד שהקתולים הציפו את דניה ואזור פומרניה; הולנד, כפי שכבר סופר, נעלמה ממפת אירופה כליל.

באיטליה השתוללה מלחמה פנימית בין האורבניסטים והמרטיניסטים; בעוד שסיציליה נפלה לידיהם של “בני השחר” היווניים. הפורטוגזים כבשו את אסטוריה וקסטיליה, אך איבדו את אשטמדורה שלהם; ובכלל בדרום היתה הלחימה פראית במיוחד. אנגליה לחמה על אדמת אירלנד ואחר־כך במושבותיה; בתחילת אפריל היא כבר החזיקה מעמד רק במישור החוף של מצריים. יתר מושבותיה אבדו, ומתיישביהן נרצחו נפש על ידי הילידים התורכים, בעזרת צבאות ערב. סודן ופרס הציפו את הבלקנים ותקעו יתד בהונגריה, כאשר פרץ בשורותיהם ריב קשה בין השיעים והסונים בגלל איזו שאלה חשובה ביותר הנוגעת לחליף הרביעי עלי. שתי הכתות רדפו אלה את אלה בין קושטא והרי הטאטרה בלהט צמא דם עד מאד, שאת כוס תרעלתו נאלצו לשתות למרבה הצער גם הנצורים. כך שבאיזור זה של אירופה היה שוב רע יותר מבכל מקום אחר.

פולין נעלמה, בהישטפה לפני צבאות רוסיה; כעת מופנים גיסות הרוסים נגד הפלישה הצהובה, המתגלגלת לכיוון צפון ומערב. באמריקה הצפונית הונחתו בינתיים עשר אוגדות יפניות.

עיניכם הרואות – לא דובר כאן עדיין בצרפת. אותה, תבינו, שמר רשם העתים לפרק כ"ד.


 

פרק כ"ד: נפוליאון של חטיבת ההרים    🔗

Bobinet, נא להכיר – Toni Bobinet, סגן בחיל תותחני ההרים, בן עשרים ושתיים, מוצב ב־Annecy (Haute Savoie), אולם לעת הזאת לששה שבועות בתמרונים ב“מחטים” (Les Aiguilles), שממרומיהם אפשר לראות, במזג אויר יפה, במערב את אגם Annecy ואת ג’נבה, ובמזרח את גבו הקהה של “ההר הטוב” ואת חודיו של Mont-Blanc – האם ירדתם לסוף דעתי? – ובכן, סגן טוני בובינה יושב על סלע ומושך בקצות שפמו הקצרצר, מחד כיוון שמשתעמם, ומאידך כיוון שסיים בפעם החמישית לקרוא את העתון בן השבועיים והוא שקע בהרהורים.

עכשיו על רושם העתים לעקוב לכאורה אחרי מחשבותיו של נפוליאון לעתיד לבוא; אלא שבינתיים מבטו (כלומר של רושם העתים) מחליק מהמדרונים המושלגים לתוך עמק Arly, ששלגיו כבר מפשירים ועיניו תרות את העיירות הקטנות – Ugines, Flumet, Megeve – על כנסיותיהם המחודדות, כמו מצבורי צעצועים – אה, זכר הילדות שחלפה מזמן! הו, חלומות בנאי הרכון על קוביות צעצועיו!

בינתיים סגן בובינה… אך לא. נניח לנסיונות לנתח ניתוח פסיכולוגי אישים דגולים ולהביע במלים את ראשית התהוותם של שרעפים טיטאניים. אין אנו מסוגלים לכך, וגם אילו היינו, ייתכן שנתאכזב. קיצורו של דבר, דמו בנפשכם שבובינה כזה, סגן גוץ היושב על “המחטים” בתוך תוכה של אירופה המתמוטטת, שמאחוריו סוללת תותחי הרים ומתחתיו עולם קטנטן שאפשר היה להרסו בנוחיות בכמה מטחי ירי, ואשר זה עתה קרא מאמר ראשי בגליון מיושן של Moniteur d’Annecy, שבו קרא איזה M. Babillard להופעת ידו החזקה של קברניט שינווט את ספינת צרפת מתוך הסערה המשתוללת אל תהילה חדשה של עוצמה, ושכאן, בגובה 2000 מטר ומעלה, באויר הצח ובטוהר אלוהי אפשר לחשוב בחירות ובבהירות: דמו בנפשכם את כל אלה ותבינו כיצד הסגן בובינה הישוב על הסלע שקע בהרהוריו ואחר־כך כתב לאמו הכבודה, המצומקת, ששיבה זרקה בראשה, איגרת מבולבלת קמעה לאמור ש“בקרוב תשמע על טוני שלה” וש“לטוני יש רעיון מבריק”; וכיצד אחר־כך עשה כזאת וכזאת, ישן בלילה שנת ישרים ובבוקר כינס את חיילי סוללתו והדיח את הסרן הזקן בשל אוזלת ידו, כבש את תחנת הז’נדרמיה ב־Sallanches, ובאורח נפוליאוני הכריז קצרות מלחמה על המוחלט והלך לישון; כיצד למחרת הרס בירי את הקרבורטור של המאפיה אשר ב־Thones, תפס את תחנת הרכבת ב־Bonville והשתלט על המפקדה של Annecy, הפעם רכב בראש חיל בן שלושת אלפים איש. תוך שבוע הרס בירי למעלה ממאתיים קרבורטורים והוביל חמישה עשר אלף כידונים בהסתערות על Grenoble. משהוכרז כמפקדה של Grenoble הוא שלט כבר על ארמייה בת ארבעים אלף איש שאותה הוריד במורד עמק ה־Rhone, תוך שהוא מטהר בקפדנות את כל הסביבה שלפניו בתותחים ארוכי טווח מכל מנוע אטומי שבדרכו. בכביש בואכה Chambery לקח בשבי, בתוך מכוניתו, את שר הצבא שהיה בדרכו ללמדו לקח. למחרת העלה אותו שר הצבא לדרגת גנרל, לאחר שנשבה בקסם תכניותיו. באחד באפריל טוהרה Lyon מכל זכר של המוחלט.

מסע הנצחון של בובינה התקדם עד כה בלא שפיכות דמים גדולה. רק מעבר לנהר Loire התגבשה התנגדות, בעיקר מצד הקתולים אדוקים, ומפעם בפעם הגיעו הדברים לידי מעשי שחיטה נרחבים. למזלו של בובינה נשארו צרפתים רבים ספקנים, אפילו בקהילות שנתקפו כולן על ידי המוחלט, ואף הצטיינו בקיצוניות ספקנותם ובנאורותם היתרה. לאחר מעשי טבח שארעו ולילות בר־תלמי חדשים נתקבלו “Les Bobinets” כמשחררים, ולאמתו של דבר הם השיגו בכל המקומות שאליהם הגיעו הרגעה הדרגתית, לאחר ששברו את כל הקרבורטורים.

וכך התגלגלו הדברים שכבר ביולי קיבל הפרלמנט החלטה לאמור ש“טוני עשה שירות טוב למולדת”, העניק לו דרגת מרשל ותואר של הקונסול הראשון. צרפת היתה מלוכדת. בובינה הנהיג אתיאיזם ממלכתי; כל גילוי דתי שהוא נענש בעונש מיתה על פי חוקי המלחמה.

אי אפשר לעבור בשתיקה על אי אלה חזיונות מחיי האיש הגדול.

בובינה ואמו. יום אחד קיים בובינה התייעצות עם חבר הגנרלים הוורסיי. כיון שהיה חם מאד, הוא ניצב ליד החלון הפתוח. לפתע הבחין בתוך הגן באשה ישישה שהתחממה בשמש. ויפסק בובינה באיבם את דברי Marechal Jollivet ויקרא: “הנה, רבותי, הנה אמי!…” כל הנוכחים, ואפילו הקשוחים שבגנרלים הזילו דמעה לנוכח גילוי זה של אהבת בן.

בובינה ואהבת המולדת. יום אחד היה בובינה נוכח במפגן הצבא בשדות הקרב. בעבור חילות התותחים הכבדים בסך, נכנסה מכונית צבאית לתוך שלולית מים גדולה ולכלכה את מעילו של בובינה. מרשל Jollivet רצה להעניש בו במקום את מפקד הסוללה האומללה על ידי שלילת דרגותיו. אולם בובינה עצר בעדו: “עזוב, מרשל; הרי הבוץ הוא בוץ צרפתי.”

בובינה והנכה. פעם סר בובינה בזהות שאולה ל־Chartres. בדרך התפוצץ צמיג, ותוך שהנהג עמל בהחלפתו, התקרב נכה קטוע רגל וביקש נדבה. “היכן איבד האיש הזה את רגלו?” שאל בובינה. הנכה סיפר שהוא איבד אותה כחייל בהודו־סין, ושהוא מטופל באם עניה מרודה, ולעתים חסרים שניהם פרוסת לחם. “מרשל, קח את פרטי האיש הזה,” אמר בובינה בהתרגשות. ואכן, כעבור שבוע התדפק בלדר אישי של בובינה על דלת בקתתו העלובה של הנכה ומסר לחיגר המסכן חבילה “מאת הקונסול הראשון”. מי יתאר את שמחתו הנדהמת של הנכה, כאשר בהיפתח החבילה מצא בה מדליית ארד!

בל ייפלא שבעל התכונות הרוחניות המצויינות האלה נעתר בסופו של דבר לתשוקה הנלהבת של כל העם והכתיר את עצמו, ביום ה־14 באוגוסט, נוכח התלהבות חובקת הכל לקיסר צרפת.

אותה עת באו על כל כדור הארץ ימים סוערים מאד, אך גם כבדי משקל היסטורי. כל חלקי תבל קרנו ממש בזוהר מעשי גבורה מלחמתיים. בהסתכלות מכוכב המאדים היה כדור הארץ לכוכב מסדר גודל ראשון, ותוכני המאדים הסיקו מכך שאנו מצויים עדיין בשלב של להט קדמוני. תבינו איפוא, שצרפת האבירית, ונציגה הקיסר טוני בובינה בראשה, לא נשארו מאחור. אולי תרמו גם שרידי המוחלט שטרם התנדפו לחלל החיצון, להשראת מצב הרוח המרומם והנלהב. בקיצור, כאשר הכריז הקיסר הגדול יומיים לאחר טקס ההכתרה שהגיעה השעה שצרפת תכסה ארץ ומלואה בדגליה, ענה לעומתו פה אחד קול זעקת התלהבות אדירה.

תכנית בובינה היתה זו:

1. לכבוש את ספרד ועל ידי תפיסת ג’יברלטאר לרכוש את המפתח לכל הים התיכון;

2. לכבוש את אגן הדנובה עד בודפשט כמפתח ללב אירופה;

3. לכבוש את דניה כמפתח לימי הצפון.

וכיון שמפתחות טריטוריאליים טעונים בדרך כלל סיכה בדם, שלחה צרפת שלוש ארמיות שהאדירו את שמה ביותר.

הארמיה הרביעית כבשה את אסיה הקטנה כמפתח למזרח.

החמישית תפסה את מוצא נהר St. Lawrence כמפתח לאמריקה.

הששית צללה במצולות ים בקרב ליד חופי אנגליה.

השביעית הטילה מצור על סבסטופול.

עד צאת שנת 1944 החזיק בובינה הקיסר את כל המפתחות בכיס מכנסי התותחן שלו.


 

פרק כ"ה: המלחמה שנתקראה הגדולה מכולן    🔗

טבענו כבני אדם הוא למצוא, לאחר חוויה רעה במיוחד, סיפוק משונה בכך שזה היה “הגדול ביותר” מכל מה שקרה בשטח הבלתי נעים האמור מאז ומעולם. כך, למשל, בפקוד אותנו גל חום נורא ואיום, נכיר תודה לעתונים שיציינו שזה היה “החום הגבוה ביותר שנמדד מאז 1881”, ונחוש עוד קורטוב של רוגז על שנת 1881 על שהיא גברה עלינו. או בקפוא אוזנינו עד נקודת היקלפן, נחוש מעט שמחה בהיוודע לנו שזה היה “הכפור העז ביותר הזכור מאז שנת 1786”. הוא הדין במלחמות. המלחמה הנוכחית היא או הצודקת ביותר, או עקובה מדם מכולן, או המוצלחת ביותר, או הארוכה ביותר מאז מועד זה או אחר; שיא כלשהו יעניק לנו את הסיפוק ואת הגאווה שחווינו משהו מיוחד שעלה על כולנה.

ובכן, המלחמה שנמשכה מה־12 בפברואר 1944 עד סתיו 1953, היתה באמת ובלי גוזמה (חי נפשי!) המלחמה הגדולה מכולן; ואל נא נשלול מניצוליה את השמחה האחת הזאת שנותרה להם. נלחמו בה 198 מיליון איש, שכולם, מלבד שלושה עשר, נפלו בה. יכולתי להציג מספרים שבעזרתם ניסו אנשי חשבון וסטטיסטיקה להמחיש את הגודל הזה של האבדות; למשל, כמה אלפי קילומטרים היו דרושים בכדי להשכיב גופה ליד גופה, וכמה זמן היה לוקח לרכבת מהירה לדהור לאורך השורה אילו הונחו הגוויות במקום אדנים; או אילו נקטעו זרתי המתים ושומרו בקופסאות כמו סרדינים, כמה מאות קרונות היו דרושים בכדי להטעין את הסחורה הזאת וכדומה וכדומה; אלא שזכרוני למספרים לקוי ולא הייתי רוצה לרמות אתכם אפילו כערכו של קרון סטטיסטי עלוב אחד. לפיכך אני חוזר ואומר שהיתה זאת המלחמה הגדולה ביותר מאז בריאת העולם, הן במימד האבדות בנפש והן ברוחב שדות הקרב.

רושם העתים חוזר ומתנצל על שאין לו חוש מספיק לתיאורים גרנדיוזיים. אל נכון היה עליו לתאר כיצד התגלגלה המלחמה מנהר ריין ועד לנהר פרת, מקוריאה ועד דניה, מלוגנו עד האפרנדה וכן הלאה. במקום זאת הוא היה מעדיף להביא תיאור ציורי של הגעת בדווים לובשי בורנסים לבנים לז’נבה, כשהם נושאים את ראשי אויביהם משופדים על רמחים ארוכים; או סיפורי האהבהבים של מזוקן צרפתי אחד בטיבט; או קורות אורחת פרשים רוסיים בסהרה; מריבות אבירים של לוחמים מקדוניים עם רובאים סנגאליים בחופי פינלנד. עיניכם הרואות, החומר הוא מגוון מאד. גדודיו עטורי הנצחון של בובינה הגיעו במעוף, אם אפשר כך לומר, בעקבות אלכסנדר הגדול דרך הודו בואכה סין; אלא שבינתיים ההיצף הסיני הגיע דרך סיביר ורוסיה עד צרפת וספרד, ובכך נותקו המוסלמים הנלחמים בשוודיה מארצות מוצאם. הגדודים הרוסיים שנסוגו מפני היתרון המספרי המוחץ של צבאות סין מצאו את עצמם באפריקה, שבה ייסד Sergiej Nikolajevitch Peshakin את ממלכת הצאר החדשה; אולם הוא נרצח במהרה, כיון שהגנרלים הבוואריים קשרו קשר נגד האטאמאטנים הפרוסיים שלו; בעקבות זאת עלה על כס ממלכת הצארים בטימבוקטו Sergiej Fjodorovitch Retsakhov.

מולדתנו צ’כיה נפלה בזה אחר זה לידי השוודים, הצרפתים, התורכים, הרוסים והסינים, כאשר כל כובש רצח נפש את כל האוכלוסיה המקומית. בקתדרלה ע"ש ויטוס הקדוש33 הטיפו ושירתו בקודש באותן שנים כומר פרוטסטנטי, עורך־דין, אימאם, ארכימנדריט ונזיר בודהיסטי, כמובן בלא הצלחה נמשכת. השינוי היחיד משובב הלב היה שתיאטרון טיל34 שבפראג היה מלא כל העת; שכן מוקם בו מחסן צבאי.

לאחר שהיפנים הוציאו את הסינים מאירופה המזרחית, קמה לזמן מה ממלכת המרכז (כך מכנים הסינים את ארצם) החדשה, במקרה בדיוק בגבולות המונארכיה האוסטרו־הונגרית; ב־Schoenbrunn שוב מלך מלך ישיש, המנדרין בן המאה ושש Hu-Ash-Mai (ששינה את שמו ל־Jaja Wir Weana) “אשר אל ראשו הקדוש מפנים העממים המתרוננים את מבטיהם הסוגדים בהכנעה והערצה”, כפי שהדגיש Wiener Tageszeitung מדי יום ביומו. השפה הרשמים היתה סינית, דבר שהוריד מסדר הום את המריבות הלאומניות, האל הממלכתי היה בודהה; קתולים עקשנים מצ’כיה ומורביה היגרו אל ארצות חוץ, ובכך נפלו קורבן להתעללויות והפקעות של הסינים, ובכך גדל במידה בלתי רגילה מספר המעונים על מזבח המולדת. לעומת זאת השיגו פטריוטים צ’כיים בולטים ומכובדים באמצעות ההחלטה הרמה הרחומה את העלאתם לדרגת מנדרין; אלה היו בייחוד Ar-Nak-Kai, Groo-Shee ורבים אחרים. שלטון הסינים הנהיג חידושים רבים של קידמה, כגון ניפוק פתקי נייר במקום מזון; אולם ממלכת המרכז התפוררה במהרה, כי מלאי העופרת לייצור תחמושת אזל, ובכך נמוגה יראת הכבוד בפני השלטונות; כמה סינים שלא נרצחו נפש נשארו כאן גם לעתות השלום שבאו אחר־כך, בייחוד כפקידי לשכת הנשיא.

בינתיים נודע לקיסר בובינה, שמקום מושבו היה עתה בהודו, שבמעלי הנהרות העליים שטרם נחקרו – הלא הם הנהרות Iravadu, Seluin ו־Mekong יש ממלכת נשים־אמזונות; אשר על כן הוא יצא לשם בראש משמר נאמניו, אך לא חזר משם. על פי גירסה אחת הוא התחתן שם; על פי גירסה אחרת כרתה מלכת האמזונות עמליה את ראשו וזרקה את הראש לתוך נאד מלא דם ותאמר: Satia te sanguine quem tantum sitisti.35 הגירסה השניה היא בהחלט העדינה יותר.

בסוף הפכה יבשת אירופה במת מלחמה אכזרית בין הגזע השחור שגאה גאה מלב אפריקה והגזע המונגולי; על מה שארע בשתי השנים האלה מוטב לשתוק. עקבות הציביליזציה האחרונים נעלמו. למשל באזור טירת פראג התרבו הדובים במידה כזאת, שאחרוני תושבי פראג הרסו את כל הגשרים, לרבות גשר קראל עתיק היומין, בכדי לחסום את חיות הטרף מהגיע אל הגדה הימנית. האוכלוסיה נתמעטה עד כדי שארית זעומה; בית המלוכה הצ’כי העתיק נכחד. זכר ונקבה יחדיו; במשחק האליפות בין ספרטה וויקטוריה נכחו רק מאה וחמישים צופים.

גם גורלן של יתר היבשות לא שפר מזה. אמריקה הצפונית, שאדמתה נחרשה עד מאד מקרבות הדמים שבין ה“יבשים” וה“רטובים”, היתה למושבה יפנית. האמריקה הדרומית החליפו ידיים כובשי הקיסרות האורוגואיית, הצ’יליאנית, הפרואנית, הבנדנבורגית והפאטאגונית. באוסטרליה הוקמה, מייד לאחר חורבן אנגליה, המדינה האידיאלית, שהפכה את הארץ עתירת התקוות למדבר ציה. באפריקה נאכלו למעלה משני מיליון לבנים; השחורים מאגן קונגו התנפלו על אירופה, יתרת אפריקה התפלשה בקרבות מתחלפים בין מאה שמונים וששה קיסרים, שולטנים, מלכים, ראשי שבטים ונשיאים.

ראו – אלה פני ההיסטוריה. לכל אחד מאותם מאות מיליונים של בני אדם קטנים שנלחמו היו לפנים ילדות משלו, אהבות משלו, תכניות משלו; לפעמים הוא פחד; לפעמים היה גיבור, אבל לרוב הוא היה עייף עד מוות והיה מעדיף להתמתח בשלום במיטתו; אם הוא מת, הוא עשה זאת באי־רצון. מכל זה נותר רק חופן של נתונים יבשים: הקרה היה ליד שם ושם, אבדות כך וכך, תוצאה זו או אחרת – ונוסף לכל אלה בתוצאה לא היתה בעצם שום הכרעה.

אשר על כן אני אומר לכם: אל נא תקחו מבני התקופה את גאוותם היחידה שמה שהם חוו היתה המלחמה הגדולה מכולן. אנחנו כמובן יודעים, שבעוד כמה עשורים תצליח האנושות לעשות מלחמה עוד יותר גדולה, שכן גם בכיוון זה עולה המין האנושי מעלה־מעלה.


 

פרק כ"ו: הקרב ליד הראדץ קראלובה    🔗

רשם העתים מבקש כאן להסתמך על טובי ההיסטוריוגראפים הטוענים שמקור חשוב להכרת ההיסטוריה הוא גם התרחשויות מקומיות, המשקפות את האירועים העולמיים כהשתקפות העולם בטיפת מים.

ובכן, טיפת המים ששמה הראדץ קראלובה36 זכורה לרשם העתים בכך שהוא היה מסתובב ברחובותיה כמו חיידק האינפזוריה הדבק בחומר החי, כתלמיד הכיתה הראשונה של הגימנסיה דשם, ובעיניו היא היתה בחזקת העולם כולו; ודי בכך.

לתוך המלחמה הגדולה מכולן נכנסה הראדץ קראלובה כשהיא חמושה בקרבורטור אחד ויחידי, וזאת במבשלת הבירה הניצבת עד היום בירכתי כנסיית רוח הקודש, מייד בצד בנייני המנזר. ייתכן ששכנו זו של הקודש השפיעה על המוחלט בכיוון זה שהוא התחיל לבשל בירה בשפע ובלהט קתולי, ובכך נוצר בקרב האוכלוסיה מצב שגרם שמחה בלתי מוסוית להגמון בריניך המנוח.

ואולם הראדץ קראלובה יושבת איכשהו על הכוונת, ועל כן מצאה עצמה במוקדם תחת כיבוש פרוסי, שאנשיו המודרכים בזעם לותרני שברו את הקרבורטור אשר במבשלה. אף על פי כן שמרה הראדץ, נאמנה להמשכיות ההיסטורית, על טמפרטורה דתית נעימה, בייחוד כאשר מחוז הכנסיה דשם הופקד בידי ההגמון לינדה הנאור. וגם כאשר הגיעו הבובינטים, התורכים והסינים, שמרה הראדץ על תודעתה הגאה, כי בשעריה מצוי 1. תיאטרון המתנדבים הטוב ביותר במזרח בוהמיה, 2. מגדל הפעמונים הגבוה ביותר במזרח בוהמיה, ו־3. בעמודי תולדותיה המקומיות רשום הקרב הגדול ביותר במזרח בוהמיה. מחוזקת על ידי המחשבות האלה שרדה הראדץ קראלובה לאחר עוברה את המבחנים הנוראים ביותר במלחמה הגדולה מכולן.

כאשר קרסה הממלכה המנדרינית, עמד בראש העיר מר סקוצ’דופולה הפיקח. שלטונו בתוך המולת האנרכיה הכללית נתברך בשקט יחסי, הודות לעצותיו הנבונות של ההגמון לינדה וחברי המועצה הנכבדים. והנה מגיע העירה איזה חייט קטן, נו, קראו לו פשוט המפל, למרבה הצער יליד הראדץ, והוא נדד, מאז ילדותו, בעולם הגדול ושירת אפילו בלגיון הזרים באלז’יר, כזה הרפתקן. הוא השתתף במסעות בובינה, כבש את הודו, אבל ערק באיזה מקום ליד בגדד, וחלף־החליק כמו מחט בין שורות הבאשיבזוקים, הצרפתים, השוודים והסינים עד ששב הביתה, אל עיר לידתו.

ובכן, אותו חייט, המפל זה, תפס איכשהו משהו מרוח הבבנת, ר"ל רוחו של בובינה, ומשרק הגיע להראדץ, לא חשב על כלום אלא איך לתפוס את השלטון. לתפור בגדים, זה לא היה בשבילו; לפיכך התחיל לחפור ולרחרח ולמתוח ביקורת, כאילו בעיריה זה זה וזה כך, ושכל העיריה שייכת לכלי הקודש, ומה עם כל הכסף בקופת מלווה, ומר סקוצ’דופולה הוא בטלן מעשן מקטרת ועוד ועוד דברים. למרבה הצער כיון שזו דרכן של מלחמות לסחוב בעקבותיהן קלקול המידות וזילות כל שלטון, מצא המפל זה כמה חסידים ואתם הוא הקים את המפלגה הסוציאל־רבולוציונרית.

פעם בחודש יולי כינס המפל זה שבו מדובר בכיכר הקטנה אספת עם, ובעומדו על מעקה הבאר קרא בין היתר שהעם דורש באופן קטיגורי מהנוכל, הריאקציונר ומלקק פינכתם של בישופים סקוצ’דופולה, להתפטר מתפקידו כראש העיר.

על כך השיב מר סקוצ’דופולה מעל לוח המודעות, וודאי לא מצד איזה עריק וארחי־פרחי; שבתקופה זו של אי שקט אי אפשר לקרוא לבחירות חדשות, ושהעם השפוי מודע וכו'.

לזה בדיוק המפל חיכה בכדי לבצע את הקונץ הבובינטי. הוא יצא מביתו אשר בכיכר הקטנה בהניפו דגל אדום ובעקבותיו שני פוחזים שהיכו בכל כוחם בתופים. כך הוא סובב סביב הכיכר, נעמד לרגע קט בפתח בית ההגמון, ונסוג ברעש תופים מתגלגל לכיוון הנהר, לשדה הידוע כ“שדה הטחנה”; שם תקע את הדגל בקרקע ובשבתו על גבי התוף כתב הכרזת מלחמה. אחר־כך שלח את שני הנערים העירה, לתופף ולהקריא בכל מקום את האכרזה שלו לאמור:

בשם הוד מלכותו

בובינה קיסר

אני מצווה על העיר הראדץ קראלובה, כעיר נתינה, להניח את מפתחות שעריה בידי. והיה ולא יקרה כן עד שקיעת השמש, אעשה אני את הכונותי הצבאיות ואתקוף את העיר באש תותחים, בחיל פרשים ובכידונים. אחוס רק על חייהם ורכושם של מי שיתייצבו עד עלות השחר במחנה שלי ב“שדה הטחנה” ויביאו אתם את כל הנשק השמיש שברשותם ויישבעו אמונים להוד מלכותו בובניה קיסר. פרלמנטרים יוצאו להורג. הקיסר איננו נושא ונותן.

על החתום

גנרל המפל


קול קורא זה הוקרא ברבים וגרם למידה כלשהי של מבוכה, בעיקר כאשר שמש הכנסיה ע"ש רוח הקודש פתח בצלצולי אזעקה בפעמוני המגדל הלבן. מר סקוצ’דופולה ערך ביקור אצל ההגמון לינדה, אולם זה הגיב בלעג; אחר־כך כינס את מועצת העיריה לישיבה שלא מן המניין, שבה הציע להפקיד את מפתחות שערי העיר בידי הגנרל המפל. התברר שמפתחות כאלה אינם קיימים; כמה מפתחות ומנעולים היסטוריים שהיו שמורים במוזיאון העירוני, לקחו אתם השוודים. לדאגות האלה ירד הלילה. –

במהלך אחרי הצהרים כולו ובמיוחד עם ערב עברו שוטטו אנשים דרך השדרות הנאות בואכה ‘הטחנה’; “כמובן,” אמרו זה לזה בהיפגשם בדרך, “גם אני הולך לראות את העצרת של זה המשוגע המפל.” כאשר הגיעו ל’טחנה', ראו את השדות סביב מלאי אנשים וליד שני התופים קיבל שלישו של המפל את שבועות האמונים לבובינה קיסר. פה ושם נראו מדורות, סביבם חלפו עברו צללי אדם, בקיצור התמונה היתה ציורית מאד. היו ששבו להראדץ מדוכאים בעליל.

בלילה היה המחזה עוד יותר מרהיב. ראש העיר סקוצ’דופולה טיפס באישון לילה על המגדל הלבן; והנה לאורך הנהר דולקות מאות מדורות, אלפי דמויות מתרוצצות סביב האש שהציפה את כל הסביבה לאורכה ולרוחבה בזוהר של דם. נראה שהם חופרים חפירות. ראש העיר ירד מהמגדל בדאגה בולטת. היה ברור שגנרל המפל לא שיקר ביחס לכוחות העומדים לרשותו.

עם שחר יצא גנרל המפל בצעדה מהצריף ב’טחנה' שבו בילה את הלילה רכון על מפות העיר. כמה אלפי גברים, לבושים אמנם אזרחית, אבל לפחות רבע מהם חמושים, עמדו כבר בסך; המוני נשים, זקנים וטף הצטופפו למרחוק.

“קדימה!” פקד המפל, ובו ברגע הריעו החצוצרות של תזמורת כלי הנשיפה, תוצרת מפעלו של מר צ’רבני לכלי נגינה, ולצלילי שיר לכת עליז (“בתולות יצאו לדרך”) צעדו כוחות המפל אל העיר.

בעיבורי העיר עצר גנרל המפל את חילותיו והוציא מחצצרים וכרוז אל לפני המחנה לקרוא לבני העיר הבלתי לוחמים לצאת מהבתים. אולם לא יצא איש. הבתים היו ריקים.

הכיכר הקטנה ריקה.

הכיכר הגדולה ריקה.

כל העיר ריקה.

גנרל המפל סובב את קצות שפמו ופנה אל העיריה. היא היתה פתוחה. נכנס לאולם הישיבות. התיישב בכסאו של ראש העיר. לפניו היו פרוסים, על גבי מפת הבד הירוקה, גליונות נייר ובכל אחד מהם היה כתוב בכתיבה תמה:

בשם הוד מלכותו בובינה קיסר

גנרל המפל ניגש לחלון וקרא: “חיילים, הקרב תם. שברתם בידכם החמושה את הממשל הקלריקלי של חבר מרעים בעיריה. לעירנו האהובה מצפה תקופה של שגשוג וחירות. עמידתכם היתה למופת. עלו והצליחו!”

“עלה וצלח!” ענה הצבא והתפזר. גם לביתו של ראש העיר חזר לוחם אחד מלוחמי המפל (מאוחר יותר הצמידו לו את הכינוי “המפלמן”), ועל כתפו רובה שהותיר אחריו איזה חייל סיני.

כך היה מר המפל לראש העיר; יש להודות שגם תחת שלטונו רב התבונה נתברכה העיר בשקט יחסי בתוך מערבולות של אנרכיה כללית, וזאת הודות לעצותיו הנבונות של ההגמון לינדה וחברי המועצה הנכבדים.


פרק כ"ז: באי האלמוגים    🔗

“שהשד ייקח…,” אמר Captain Trouble, “אם ההוא, הארוך, הוא לא המנהיג שלהם.”

"זהו Jimmy, "העיר ג. ה. בונדי. “אתה מבין, הוא שירת פה מקודם. אני חשבתי שהוא כבר מיושב לגמרי.”

“ירושת השטן,” סיים הקפטן, “שדווקא פה הייתי צריך להשליך עוגן. כזאת מטונפת… הירהירטואה!!! מה?”

“תשמע,” אמר ג. ה. בונדי והניח את הרובה על השולחן במרפסת. “גם ביתר המקומות זה כך?”

“ומה!” צהל קפטן טראבל, “הנה שם ב־Rawaiwai אכלו את קפטן Barker יחד עם הצוות שלו. וב־Mangaji גמרו כך שלושה מיליונרים כמוך.”

“את האחים Sutherland?” שאל בונדי.

“אני חושב. ובאי Starbuck – שם הם אפו את הנציב הממשלתי. אולי תזכור, את MacDeon השמן, מכיר אותו?”

“לא מכיר”.

“אתה לא מכיר אותו?” צעק הקפטן. “וכמה זמן אתה כבר כאן, בן–אדם?”

“כבר השנה התשיעית,” אמר מר בונדי. “אז היית יכול להכיר אותו,” סבר הקפטן. “כבר השנה התשיעית? Business, מה? או איזה מפלטון קטן כזה, מה? בגלל עצבים?”

“לא,” אמר מר בונדי, שתדע לך – אני חזיתי מראש את המבולקה שם למעלה, ולכן זזתי הצידה. אני חשבתי שפה יהיה יותר שקט."

“אה, מנוחה! אתה לא מכיר את הבחורים השחורים שלנו. חביבי, פה יש קצת מלחמה כל הזמן.”

“או,” התגונן ג. ה. בונדי. “כאן היה באמת שקט. בחורים טובים למדי, הפאפואנים האלה, או איך שאתם קוראים להם. רק בזמן האחרון הם קצת… התחילו… תשמע, אני לא כל כך מבין מה הם רוצים.”

“שום דבר מיוחד,” אמר הקפטן. “רק לאכול אותנו.”

“מרעב?”

“אני לא יודע. יותר מתוך אמונה דתית. כזה פולחן, אתה מבין? מה שהוא כמו קבלת איזה קודש או משהו. זה תמיד פורץ אצלם מחדש.”

“אה, ככה,” אמר מר בונדי שקוע במחשבות.

“לכל אחד יש שגיון משלו,” נהם הקפטן. “השגיון המקומי הוא: לאכול זרים ולעשן להם את הראש.”

“גם לעשן נוסף לכל?” אמר מר בונדי בהבעת גועל.

“אה, זה בא רק אחרי המוות,” ניחם אותו הקפטן. “הם שומרים את הראש המעושן למזכרת. ראית את הראשים המעושנים במוזיאון האתנוגרפי באוקלנד?”

לא," אמר בונדי, “אני חושב ש… ש… אני לא הייתי נראה מושך במיוחד בתור מעושן.”

“אתה יותר מדי שמן בשביל זה,” ציין הקפטן בנימה ביקורתית. “אנשים רזים לא משתנים כל כך בתהליך.”

בונדי לא נראה מרוצה כלל וכלל. הוא ישב שקוע במרפסת צריפו באי האלמוגים הירהירטואה, שאותו קנה זמן קצר לפני המלחמה הגדולה מכולן. קפטן טראבל הזעיף פנים כלפי סבך עצי המנגו והבננות שהקיף את הצריף.

“כמה ילידים יש פה?” שאל לפתע.

“בערך מאה ועשרים,” אמר ג.ה. בונדי.

“ואנחנו בצריף?”

“שבעה, כולל הטבח הסיני.”

הקפטן נאנח והביט אל הים. שם עגנה ספינתו Papeete; אולם בכדי להגיע אליה היה עליו לעבור בסמטה הצרה שבין עצי המנגו, דבר שלא נראה מומלץ במיוחד.

“תשמע, אדוני,” אמר כעבור שעה קלה, “על מה הם רבים בעצם שם למעלה? על איזה גבול?”

“פחות.”

“על מושבות?”

“פחות.”

“על… הסכמי סחר?”

“לא, רק על האמת.”

“על איזו אמת?”

“על האמת המוחלטת. אתה מבין, כל אומה רוצה שהאמת שלה תהיה האמת המוחלטת.”

“מהממ”, אמר הקפטן. “מה זה בעצם?”

“כלום, סתם תשוקה כזאת של בני אדם. האם שמעת ששם, באירופה ובכלל, בא לעולם אותו… נו, אתה מבין, אלוהים?”

“שמעתי.”

“אז בשביל זה קורה הכל, אתה תופס?”

“לא תופס, סבא. אני הייתי אומר, שאלוהים אמיתי, אתה מבין, היה עושה סדר בעולם. ההוא שם לא יכול להיות אלוהים אמיתי ונורמלי.”

או לא, בן־אדם," דיבר ג. ה. בונדי (שמח בעליל על שיכול לשוחח עם אדם מנוסה ובלתי תלוי). אני אומר לך שהדבר הזה אכן הוא אלוהים אמיתי. אבל אומר לך משהו: הוא גדול מדי."

“אתה חושב?”

“כן, והוא אינסופי. בזה כל הקושי. אתה מבין, כל אחד לוקח לעצמו כמידתו, נניח כמה מטרים ממנו, וחושב שזה כל האלוהים. הוא רוכש לעצמו כחתיכה קטנה כזית וחושב שכל האלוהים שלו. אה?”

“אהה,” אמר הקפטן. והוא כועס נורא על אלה שיש להם חתיכה אחרת."

"בדיוק. בכדי לשכנע את עצמו שהוא כולו בידו, עליו להרוג את כל האחרים. אתה מבין, דווקא כיון שכל כך איכפת לו שכל האלוהים וכל האמת יהיו שלו. לכן איננו יכול להניח לאחר שיהיה לו אלוהים אחר או אמת אחרת. אילו הניח – היה עליו להודות שלו עצמו יש רק כמה מטרים או גלונים או צרורות של האמת האלוהית. תבין, אילו איזה Snippers האמין בכל מאודו שרק לבני טריקו של Snippers הם הטובים שבעולם, היה עליו לשרוף את Masson יחד עם לבני טריקו של Masson; אלא ש־Snippers איננו טיפש עד כדי כך בכל הנוגע ללבנים; אבל הוא אכן טיפש עד כדי כך כאשר הניגון הוא הפוליטיקה של אנגליה או הדת. אילו האמין שאלוהים הוא דבר כל כך סולידי וכל כך מועיל כמו לבני טריקו, היה מניח לכל אחד לרכוש אותו כרצונו. אבל הצרה היא שאין לו לכך אמון מסחרי מספיק בו. אשר על כן הוא כופה על בני האדם את אלוהי Snippers או את אמיתו של Snippers על ידי קללות, מלחמות ופרסומת בלתי הוגנת אחרת. אני כשלעצמי סוחר ומבין משהו בעניין תחרות, אבל זה – "

“חכה,” הפסיק אותו קפטן טראבל, כיוון את רובהו אל תוך סבך עצי המנגו וירה. “כך, אני חושב שהם אחד פחות.”

“הוא מת על מזבח אמונתו,” העיר בונדי כחולם. “אתה מנעת בעדו בכוח לאכול אותי. הוא נפל למען האידיאל הלאומי של הקנבליזם. באירופה אנשים אכלו זה את זה מימים ימימה בשל כל מיני אידיאלים. אתה בן־אדם הגון, קפטן, אבל ייתכן שהיית אוכל אותי לתפארת איזו תורת יסוד בתחום הימאות. אני כבר לא מאמין גם לך.”

“זה בסדר,” נהם הקפטן. “כשאני מסתכל עליך, אני חושב שאני…”

" – – אנטישמי שרוף, אני יודע, זה לא חשוב, כי אני כבר נטבלתי לנצרות. והאם אתה יודע, קפטן, מה נכנס להם לראש למוקיונים השחורים האלה? שלשום הם דלו מהים טורפדו אטומי יפני. הם הציבו את זה מתחת לדקלים האלה שם, וסוגדים לזה. עכשיו יש להם אלוהים משלהם. לכן הם מוכרחים לאכול אותנו."

מחורשת עצי המנגו נשמעה זעקת קרב.

“אתה שומע אותם?” נהם הקפטן. “חי נפשי, הייתי מעדיף… לשוב ולעמוד… בבחינה בגיאומטריה…”

“תשמע,” לחש בונדי, “האם אפשרי שאנחנו נצטרף לדת שלהם? מה שנוגע לי – –”

אותו רגע נשמעה מסיפון ה־Papeete ירית תותח.

הקפטן פלט זעקת שמחה חרישית.


פרק כ“ח: ב”שבע הבקתות"    🔗

ובעוד אשר צבאות העולם עסוקים בקטל ההיסטורי, הגבולות מתפתלים כמו תולעים וכל העולם הולך ונהפך לערימת פסולת, מקלפת גברת בלאהוש הזקנה מ“שבע הבקתות” תפוחי אדמה, סבא בלאהוש יושב על מפתן הבית ומעשן עלי אלונים, והשכנה, גברת פראוזה, נשענת על הגדר, חוזרת, מהורהרת, על פסוקה:

“כן, כן.”

“אכן,” מסכים בלאהוש כעבור שעה קלה.

“אמת,” אומרת הבלאהושית.

“ככה זה,” מוסיפה פראוזה.

“מה זה שווה הכל,” סובר בלאהוש קשישא.

“אמת, נכון,” מעירה הבלאהושית ולוקחת לידיה תפוח אדמה חדש.

“אומרים שהאיטלקי חטף על התחת,” נזכר בלאהוש.

“וממי?”

“כנראה מהתורכי.”

“אז כבר תיגמר הזאתהיא מלחמה?”

“איפה! כנראה שייכנס לזה הפרוסי.”

“וזה נגדנו?”

“אומרים שנגד הצרפתי.”

“אלוהים בשמיים, זה שוב יהיה יוקר!”

“כן.”

“אכן כן.”

“מה זה שוה!”

“לפני כמה ימים אומרים שהשויצרי כתב, שאפשר כבר לגמור עם זה.”

“גם אני חושבת כך.”

“כן, אז לפני כמה ימים שילמתי בשביל נר אלף חמש מאות. אני אומרת, בלאהוש, אני אומרת, רק כזה נר מסריח בשביל הדיר.”

“ואת אומרת אלף חמש מאות?”

“בטח. חבריא, איזה יוקר!”

“אכן כן.”

“ובכן, כן.”

“מי היה חושב על זה! אלף חמש מאות!!”

“ובעוד מאתיים היה נר כזה יפה, היה.”

“כן, דודה, זה כבר גם שנים. הרי גם הביצה היתה בעד חמש מאות.”

“וחמאה בעד שלושת אלפים האונקיה.”

“ואיזו חמאה!”

“ונעליים בעד שמונת אלפים.”

“כן, כן, בלאהושית, היה בזול, היה.”

"אבל עכשיו – "

“כן – כן.”

“לו כבר היה סוף, לו היה!”

נשתרר שקט. בלאהוש הזקן קם, יישר את גבו והלך להרים בחצר גבעול של קש.

“והכל בכלל, מה זה שווה,” אמר והסיר את ראש המקטרת, בכדי לנקות אותה בקש.

“בטח היא כבר מסריחה, בטח,” העירה הבלאהושית בעניין.

“מסריחה,” הסכים בלאהוש. “איך שלא תסריח. הלא אין כבר שום טבק בכל העולם. את זו החבילה האחרונה הביא לי הבן, זה הפרופסור, חכי, זה היה בארבעים וארבע, נכון?”

“בפסחא יהיו ארבע שנים בדיוק.”

“אה, נכון,” אמר בךאהוש קשישא, “הבן־אדם כבר מאד זקן, זקן נורא.”

“ואני אומרת, שכן, אני אומרת,” התחילה פראוזה, “בשביל מה הכל ככה, בשביל מה?”

“ומה שכך?”

“נו, המלחמה.”

“כן, זה מי יודע,” סבר בלאהוש ונשף לתוך מקטרתו עד שפנימה חרחר. “אף אחד לא יודע, דודה. אומרים בשביל האמונה, כך אומרים.”

“ובשביל איזו אמונה?”

“בשביל שלנו, או בשביל ההלוויטית, אף אחד לא יודע. בשביל שיהיה רק אמונה אחת.”

“אצלנו היתה רק אמונה אחת, רק אחת היתה.”

“אבל במקום אחר היתה אחרת, דודה. סיפרו שבאה פקודה שיהיה רק אחת.”

“ומאיפה הפקודה?”

“אף אחד לא יודע, אף אחד. אומרים שיש מכונות כאלה בשביל אמונה. כאלה דוודים ארוכים.”

“ובשביל מה דוודים?”

“גם אף אחד לא יודע. דוודים כאלה. ושאלוהים נגלה לאנשים בשביל שכאילו יאמינו. היה כבר, דודה, יותר מדי מה שלא האמינו. הלא אפשר להאמין במשהו, מה זה הכל שווה. אילו היו אנשים מאמינים, אז אלוהים לא היה נגלה להם. אז כך, הוא בא לעולם בגלל שלא האמינו, את מבינה?”

“נו, כן, אבל ממה באה המלחמה הנוראה הזאת, ממה באה?”

“אף אחד לא יודע. סיפרו שהתחיל הסיני או התורכי. שהם הביאו בתוך הדוודים האלה את האלוהים הזה שלהם. אומרים שהם נורא אדוקים, התורכים והסינים. וככה רצו שאנחנו כאילו נאמין אתם, לפי שלהם.”

“ולמה דוקא לפי שלהם?”

“נו, אף אחד לא יודע. אני הייתי אומר, הייתי, שגם הפרוסי התחיל, וגם השוודי.”

“אלוהים, אלוהים,” קוננה פראוזה. “ועכשיו היוקר הזה! אלף חמש מאות בעד נר!”

“ואני הייתי אומר,” טען בלאהוש, “שאת המלחמה הזאת עשו היהודים בשביל להרויח. ככה הייתי אומר.”

“צריך היה לבוא כבר גשם,” העירה הבלאהושית. “התפוחי אדמה כאלה קטנטנים. כמו אגוזים.”

“אתן מבינות,” המשיך בלאהוש, “והם את האלוהים הזה רק המציאו, בשביל שיהיו להם על מי לגלגל את זה. זאת היתה ההתחכמות שלהם. רצו שיהיה להם גם מלחמה וגם תירוץ. ככה הם סידרו להם את הכל.”

“ומי זה ‘הם’?”

“אף אחד לא יודע. אני הייתי אומר, הייתי, שהם עשו את זה יחד עם האפיפיור והיהודים, כולם, כולם! אלה ה־… אלה ה־… קלבורטים,” צעק בלאהוש הישיש בהתרגשות. "אני הייתי אומר להם את זה בעיניים, הייתי אומר! האם מישהו היה צריך איזה אלוהים חדש? לנו כאן בכפר היה מספיק הישן. היה ממנו מספיק לגמרי, והוא היה כזה מיטיב ומחושב ונכון, היה. ולאף אחד הוא לא התגלה וכולם חיו בשלום עם זה – "

“ובכמה את, פראוזה, נותנת ביצה?”

“עכשיו כבר בעד אלפיים.”

“אומרים שבטרוטנוב בעד שלושת אלפים.”

“ואני אומר,” התרגז בלאהוש קשישא, “שזה היה מוכרח לבוא. האנשים היו כבר יותר מדי רעים אחד על השני. הנה המנוח שלך, פראוזה, יתן לו אלוהים תהילת נצח, הוא היה מאלה הרוחנים והספיריטים, ואני אומר יום אחד בצחוק, אני אומר לו: ‘אתה, פראוזה, תקרא לי בחזרה את הרוח הרעה מה שברחה לי מהידיים’, והוא התרגז עלי ועד יום מותו לא אמר לי מלה. אבל זה היה שכן, דודה, כל הכבוד, זה היה! ושמה טוני וולצ’ק, הוא היה בצד הפוקספאטים, מה שמזבלים אתם, את מבינה, ומי שלא היה בצדם, הוא נידנד ונידנד לו כמו חור קדח בו כמו אחד מכושף. והבן שלי, כלומר הפרופסור, אומר שכך בכל מקום. מי שלוקח לו משהו בראש, רוצה שכולם יאמינו לו. ולא נותן ולא נותן מנוחה. ומזה זה הכל בא.”

"נכון, "חשבה פראוזה ופיהקה, “מה זה הכל שווה.”

“אה, כן,” נאנחה גברת בלאהוש.

“אז ככה זה בעולם,” הוסיפה פראוזה.

“ואתן הנשים, אתן הייתן מקרקרות כל היום מה ששל אלוהים בעצם,” סיים הישיש בלאהוש באי נחת, ונסחב לאטו אל פשפש החצר –

– בעוד אשר בעולם ומלואו נאבקו צבאות ו“מחר טוב יותר הלך והפציע”, כפי שטענו והבטיחו הוגי הדעות של כל המחנות.


פרק כ"ט: הקרב האחרון    🔗

בסתיו 1953 התקרבה המלחמה הגדולה מכולן אל קצה. לא היו עוד צבאות. חילות הכיבוש, מנותקים לרוב מארצות מוצאם, התדלדלו והלכו כמו מים בחול. גנרלים ממונים בידי עצמם נדדו מעיר לעיר, או ליתר דיוק ממצבור גרוטאות למשנהו, בראש חמישה גברים, שאחד מהם היה מתופף, אחד גנב, אחד תלמיד, אחד בעל גרמופון ואחד שאיש לא הכירו אל נכון, לשם גביית דמי לא יחרץ או לפחות לשם עריכת קונצרט “למען הנכים, אלמנותיהם ויתומיהם”. איש כבר לא ידע את מספר הצדדים הלוחמים.

בתוך הבוקה והמבולקה הכללית שאין לה תיאור הקיץ הקץ על המלחמה הגדולה מכולן. הוא הגיע כל כך במפתיע שלא ידוע כיום היכן התקיים הקרב האחרון, המתקרא המכריע. ההיסטוריונים מרבים לריב בשאלה איזו התנגשות היא ששמה קץ לתבערה העולמית והביאה את פתרונה. יש בהם (למשל Duehrich, Assbridge ובמיוחד Moroni) הנוטים להשקפה שהיה זה הקרב ליד Linz. במבצע הזה, הגדול למדי, השתתפו ששים חייל מצדדים לוחמים שונים. הקרב התלקח באולם הגדול של פונדק “הוורד”, מריב על המלצרית Hilde (בשמה המקורי Marena Ruzicková). המנצח בשדה הקרב היה האיטלקי Giuseppe, אשר גם לקח את Hilda אתו בגמר הערב; אולם מכיון שהיא ברחה ממנו למחרת עם הצ’כי Václav Hruska, נותר בעצם גם הקרב הזה בחזקת תיקו.

Usinski מביא במשמעות דומה לכך את הקרב ליד Gorochovka, Leblond את ההתנגשות ליד Batignolles, Van Groo את השחיטה ליד Nieuport – אולם נראה שהגורם המכריע אצלם הוא יותר פטריוטיזם מקומי מאשר נימוקים היסטוריים של ממש. הקרב האחרון של המלחמה הגדולה מכולן פשוט איננו ידוע. אף על פי כן ניתן לקבוע את מיקומו, בהסתברות ניכרת של אמיתות, ממקור מתאים במיוחד, והוא שורת נבואות שקדמו לאותה מלחמה.

כך נשתמרה נבואה (בכתב גותי) כבר משנת 1845, לאמור שבעוד מאה שנה “דברים נוראים יתרחשו ורוב עם מזויין במלחמה איומה ייספה”, ואולם “מאה חודש כי יחלופו וי”ג עממים תחת עצי ליבנה למערכה ייאספו ואומה את אחותה הרג יהרוגו בקרב עולם" אשר בעקבותיו, כך נאמר, “ותשקוט הארץ חמישים שנה”.

בשנת 1893 התנבאה התורכיה (?) Wali Schoen כי “יחלפו חמש פעמים תריסר שנים עד אשר ישרור שלום בכל העולם; אותה שנה יילחמו שלושה עשר קיסרים עד אשר ייפגשו מתחת לעץ ליבנה, ואז ישתרר שלום כפי שלא היה ולא יהיה עוד לעולם.”

משנת 1909 צוטטה התגלות אצל כושיה ממסצ’וזטס, אשר ראתה “מפלצת שחורה, בעלת שתי קרניים ומפלצת צהובה בעלת שלוש קרניים, ומפלצת אדומה בעלת שמונה קרניים, נלחמות זו בזו מתחת לעץ (ליבנה?), עד אשר הדם הניתז כיסה את כל העולם”. – המעניין הוא שסכום הקרניים הוא שלושה עשר, ככל הנראה לסמל את שלוש עשרה האומות.

בשנת 1920 ניבא Rev. Arnold כי “תבוא מלחמת תשע שנים שתקיף את כל העולם. קיסר גדול אחד ייספה במלחמה הזאת, שלוש ממלכות גדולות יתפוררו, תשעים ותשע ערי בירה ייחרבו, והקרב האחרון של אותה מלחמה יהיה הקרב האחרון של המאה.”

מאותה שנה הודפס בשטוקהולם “חזון יונתן”: “מלחמה ודבר ישמידו תשעים ותשע ארצות, תשעים ותשע ממלכות ייעלמו ויקומו מחדש; הקרב האחרון יארך תשעים ותשע שעות והיא יהיה כה עקוב מדם שכל המנצחים יתכנסו בצלו של עץ ליבנה אחד.”

נבואה עממית גרמנית משנת 1923 מדברת על הקרב בשדה ליבנה (Birkenfeld).

ציר הפרלמנט הצ’כי, Bubnik, אמר בשנת 1924 בויכוח על תקציב המדינה: “… ולא יהיה יותר טוב, כל עוד חייל אחד ישרת בצלו של עץ ליבנה.37

מספר המסמכים הנבואיים שנשתמרו מהתקופה שבין השנים 1845 ו־1944 מגיע למאתיים ומעלה; בארבעים ושמונה מהם מופיע המספר “שלוש עשרה”, בשבעים “עץ ליבנה”, בחמשה עשר נוספים סתם “עץ”. מכאן נובע שהקרב האחרון התחולל אי שם בקרבת עץ ליבנה; מי נלחם שם – את זאת לא נדע, אולם נותרו שם בסך הכל שלושה עשר גברים מהצבאות השונים, אשר הלכו ככל הנראה בתום הקרב לשכב בצלו של עץ ליבנה. באותו רגע נסתיימה המלחמה הגדולה מכולן.

ואולם קיימת גם האפשרות ש“עץ הליבנה” מייצג פה באופן סמלי שם של יישוב הכולל בצורה זו או אחרת את התיבה “ליבנה”. מספרם של אלה עצום, ובצ’כיה בלבד ספרנו 98 שמות כאלה38.

כמו כן קיימת אפשרות של שמות גרמניים (כגון Birkenberg או feld – או hammer – וכד', או אנגליים (Birchham, Birchhead או Birch סתם) או צרפתיים (Boullainville, Boulay וכו'). בכך מצטמצם מניין האתרים שבהם התחולל מן הסתם הקרב האחרון לכמה אלפים (אם נגביל את עצמנו לאירופה בלבד, שהיא בלי ספק בעלת זכות הבכורה לארוח הקרב האחרון), ומחקר מדעי מפורט יוכל לקבוע לפחות היכן זה קרה, אם כבר אי אפשר בכלל להוכיח מי ניצח.

אבל שמא בכל זאת – הרעיון מפתה – עמד ליד מקום התרחשות המערכה האחרונה של הטרגדיה העולמית, עץ ליבנה תמיר וכסוף; שמא שר בשמי שדה הקרב איזה עפרוני או ציפור אחרת מעל ראשי הלוחמים הקשוחים. והנה, אין כבר כמעט את מי להרוג; היום הוא יום סתיו חם, וגיבורי הקרב נסוגים בזה אחר זה כשגבם אל שדה הקרב וניגשים הצדה להקל על לחציהם הגופניים ואחר שוכבים זה בצד זה בצלו של עץ הליבנה. בסוף ישכבו שם כל שלושה עשר ניצולי הקרב האחרון. זה יניח את ראשו על נעלו של שכנו, זה על עכוזו, מבלי שאנחותיו (של חייל, כוונתי) יפריעו לו. שלוש עשר החיילים האחרונים של העולם ישנים תחת עץ ליבנה אחד.

לפנות ערב הם יתעוררו, יסתכלו זה בזה באי־אמון וישלחו את ידם אל הנשק. ואז יאמר אחד מהם – ההיסטוריה לא תדע עד עולם את שמו: “לכל הרוחות, חברה', נעזוב את זה.”

“אתה צודק, בן־אדם,” יאמר השני ויניח את הנשק.

“אז תן לי חתיכת בשר, חמור שכמוך,” יאמר השלישי בעדינות כלשהי.

הרביעי יענה: "תשמעו, לעזאזל, הייתי רוצה לעשן; אולי למישהו – "

“בחורים, אנחנו שוברים את הכלים,” מציע החמישי; “לא משחקים יותר.”

“אני אתן לך סיגריה,” אומר הששי, “אבל אתה תן לי חתיכת לחם.”

“הביתה, תחשבו בחורים, הולכים הביתה,” אומר השביעי.

“האשה מחכה לך?” שואל השמיני.

“אלוהים, אני כבר ששה שבועות לא שכבתי במיטה כמו שצריך,” נזכר התשיעי.

“זה היה, חברה', טירוף,” אומר העשירי ויורק בקשת.

“ומה!” שח האחד־עשר, “אבל עכשיו אנחנו לא נזוז יותר.”

“לא נזוז,” חוזר השנים עשר. “אנחנו לא פראייארים. בחורים, הביתה!”

"אני כל כך שמח שהכל נגמר, מסכם השלושה עשר ומסתובב על הצד האחר.

כך בערך אפשר לתאר את סוף המלחמה הגדולה מכולן.


פרק ל': קץ לכל    🔗

חלפו שנים הרבה. בפונדק של דאמוהורסקי יושב בריך המכונאי, כעת בעליו של מפעל מנעולים, וקורא את העתון Lidove Noviny.

“תיכף הנקניקיות מוכנות,” מודיע בעל הפונדק בצאתו מהמטבח. וראה זה פלא – הלא הוא יאן בינדר, לפנים בעל הקרוסלה; הוא השמין ואינו לובש עוד כותונת פסים, אבל זה הוא!

“יש זמן,” אומר מר בריך בלאט. “הלא גם האב יושט עוד לא הגיע. והעורך רייזק גם לא.”

“ו… מה שלום מר קוזנדה?” שואל מר בינדר.

“נו, מה אומר. הוא חולה לפעמים. אדון בינדר, זה הוא בן־אדם חביב מאד.”

“אכן,” סבר הפונדקאי. “אני לא יודע… אדון בריך… אילו הסכמת לקחת לו ממני איזו נקניקיה קטנה. הן מוצלחות, אדון בריך; אילו הואלת בטובך…”

“בשמחה, אדון בינדר, ברור לך, זה ישמח אותו מאד, שאתה זוכר אותו. בטח, אני מאד אשמח לעשות את זה.”

“תהא ברכת אלוהים שורה,” נשמע קול מכיוון הפתח, והכומר יושט, סומק בריא של כפור בלחייו, תלה את מעילו וכובעו.

"ערב טוב, הוד קדושתך, השיב מר בריך, “אנחנו כבר מחכים, אנחנו.”

האב יושט שירבט את פיו מרוב שמחה ושפשף את ידיו הקפואות. “אז מה כתוב בעתון, מאסטרו, מה כותבים לנו?”

“הנה אני קורא: 'נשיא המדינה העניק למלומד עול הימים, החוקר מחוץ למניין ד”ר בלאהוש, את התואר פרופסור חבר.' אתה זוכר, אדון קדוש, זה הוא אותו בלאהוש, מה שכתב אז על אדון קוזנדה."

“אהה, אהה,” אמר האב יושט בנגבו את זגוגיות משקפיו. כמובן, כופר. כולם באוניברסיטה הם מכחישי אלוהים. וגם אתה אחד כזה, אדון בריך."

“נו, האדון הקדוש כבר יתפלל בשבילנו,” אמר מר בינדר. “הוא צריך אותנו בשמיים בשביל לשחק משחקים שם. אז כמה, שתיים ואחת, הוד קדושתו?”

“כמובן, שתיים ואחת.”

מר בינדר פתח את דלת המטבח וצעק: “שתי נקניקיות רגילות ואחת נקניקיית דם אחת.”

" –רבטוב," נהם העורך רייזק בהיכנסו. “קר בחוץ, חבריא.”

" –צויין," צייץ מר בינדר, “איזה אורחים!”

“ובכן מה חדש?” שאל האב יושט בעליצות. “מה הולך במערכת? אה, כן, גם אני כתבתי בעתון כשהייתי יותר צעיר.”

“הלא בלאהוש זה הזכיר אז גם אותי בעתון,” אמר מר בריך. “יש לי עוד הקטע הזה באיזה מקום, כמו שגזרתי אותו אז. המבשר של כת קוזנדה, או איכשהו כך הוא כתב עלי. כן – איך שהזמן עובר.”

“ארוחת ערב,” נשמע קולו של רייזק.

מר בינדר ובתו כבר התחילו להגיש את הנקניקיות לשולחן; בועות השומן עוד בעבעו עליהן, המונחות על ריפוד של כרוב, כאותן שפחות בהרמון. האב יושט פלט צליל של ספיקת שפתיים נמרצת בטרם בצעו את היפהפיה הראשונה.

“זה – משהו,” אמר מר בריך כעבור רגע קט.

“מממ” שבר מר רייזק את שתיקתו.

“בינדר, פה הצלחת,” אמר הכומר בהערכה.

נשתררה דומיה של הודיה ומשמעת.

“התבלין חדש,” הוסיף מר בריך. “אני אוהב את הריח.”

“רק אסור להגזים.”

“לא. בדיוק לפי המידה.”

“והקליפה צריכה להיות פריכה.”

“מממ,” ושוב הפסקה מוארכת במקצת.

“והכרוב צריך להיות לגמרי לבן.”

“במורביה,” תרם מר בריך לשיחה, “מבשלים את הכרוב כמו דייסה. אני הייתי שם בתור מתלמד. זה ממש נוזל.”

“מה אתה מספר,” השתומם האב יושט. “את הכרוב הלא צריך לסנן. מה אתה שח, ככה הלא אי אפשר לאכול את זה.”

“נו, ואלה שם אוכלים את זה. אוכלים בכפות.”

“זה נורא,” נדהם הכומר. “חבריא, זה עם מוזר. הלא כרוב צריך רק קצת לשמן, נכון אדון בינדר? אני לא תופס איך יכול מישהו להכין את זה אחרת.”

“תבינו,” אמר מר בריך, שקוע המחשבה, “זה דומה כמו העניין הזה של האמונה. גם כן קשה לבן־אדם להבין איך יכול מישהו להאמין משהו אחר.”

“עזוב,” התגונן האב יושט. “אני מצדי הייתי מעדיף להאמין במוחמד מאשר לאכול כרוב אחר. זה נותן הלא השכל הישר, שכרוב צריך רק לשמן קצת.”

“ואמונה – זה לא מהשכל הישר?”

שלנו – כן," החליט הכומר בתוקף, “אבל כל האחרות לא.”

“אז חזרנו לאיפה שהיינו לפני המלחמה הזאתהיא,” נאנח מר בריך מעומק נפשו.

“האנשים תמיד שוב חוזרים לאיפה שהיו תמיד,” נשמע קולו של בינדר. “הלא גם מר קוזנדה אומר כך. בינדר, הוא אומר, בינדר שום אמת אי אפשר להשיג במלחמה. אתה מבין, בינדר, הוא אומר, האלוהים הזה שלנו על המחפרת לא היה כל כך רע, וגם זה שלך בקרוסלה, ואתה רואה, בכל זאת נעלמו. כל אחד מאמין באלוהים שלו המצויין, אבל לא מאמין לאדם אחר שגם הוא מאמין במשהו טוב. האנשים היו צריכים קודם להאמין באנשים, והיתר יבוא מעצמו. ככה אומר את זה אדון קוזנדה.”

“ובכן, ככה זה,” הוסיף מר בריך. “הבן־אדם יכול נגיד לחשוב שאמונה אחרת היא אמונה רעה, אבל הוא לא צריך לחשוב שזה שככה מאמין הוא ברנש רע וגס ורמאי. ככה זה בפוליטיקה ובכל.”

“ולכן כל כך הרבה אנשים שנאו זה את זה וגם הרגו,” אמר האב יושט. “תבינו, ככל שהאדם מאמין אמונה יותר חזקה, כך הוא בז לאלה שלא מאמינים כמוהו. ובכל זאת, האמונה החזקה ביותר היתה להאמין בבני אדם.”

“לכל אחד הכוונות הכי טובות כלפי האנושות, אבל כלפי האדם האחד – זה לא. אותך אני הורג, אבל את האנושות אציל. וזה לא טוב, הוד קדושתו. העולם יהיה רע, כל זמן שלא יתחילו אנשים להאמין באנשים.”

“אדון בינדר,” אמר הכומר, מהורהר, “אז תכין לי אולי למחר את הכרוב כמו במורביה. אני אנסה את זה.”

“צריך רק קצת לטגן את זה ואחר־כך לאדות. עם נקניק שמן זה די טוב. כל אמונה וכל אמת יש בה משהו טוב, אפילו אם זה רק מכיון שמישהו אחר אוהב את זה.”

הדלת החיצונית נפתחה ונכנס שוטר. היה קפוא למחצה וביקש כוסית רום.

“אה זה אתה, רב־סמל הרושקה,” אמר בריך. “אז מה – מאין כבודו בא?”

“מז’יז’קוב,” אמר השוטר ופשט את כפפותיו הענקיות. “היה שם חיפוש. הפכנו את המקום לגמרי.”

“ומה מצאתם?”

“נו – שניים מהחבר’ה. וכמה חסרי כתובת, ובבית מספר 1006, כלומר במרתף, כזאת מאורה.”

“איזו מאורה?” שאל מר רייזק.

“מאורת קרבורטור, אדוני העורך. היה להם שם קרבורטור זעיר, קטנצ’יק, מאופנוע ישן מלפני המלחמה. ואספסוף כזה הולך שם לאורגיות.”

“איזה אורגיות אלה?”

“נו כאלה השתובבויות, מתפללים ושרים, ויש להם הזיות כאלה, ומתנבאים, עושים נסים וככה כל מיני דברים.”

“וזה אסור?”

“זה אסור בפקודת המשטרה. אתם מבינים, זה כמו המרתפים שבהם מעשנים אופיום. אחד כזה היה בעיר העתיקה. ומה שנוגע למאורות הקרבורטורים, ‘חפרנו’ כבר שבע כאלה. חבורה מפוקפקת כזאת היתה מבקרת שם. אנשים בלי בית, זונות וכל מיני אינדיבידואומים. לכן זה אסור. זה מנוגד לסדר הציבורי.”

“ויש הרבה מהמאורות האלה?”

“כבר לא. אני חושב שהזהו היה הקרבורטור האחרון.”



  1. מחזה הרובוטים Rossum’s Universal Robots (שהיה, אגב, צור מחצבתו של השם“ רובוט”). (המתרגם)  ↩

  2. המתרגם ער לכך שסיפור (כמו בדיחה) מאבד את חנו כאשר מסבירין אותו, והוא, כמביא דברו של הסיפור לקורא העברי, לכוד בדילמה: יסביר יתר על המידה – יקלקל את הסיפור בשסעו את שטפו; מאידך יש בסיפור פה ושם פרטים, בעיקר שמות, שיש בהם אליבא דקורא הצ'כי מסר סמוי המובן רק לו, והמתרגם נאלץ לתת לקורא העברי את המזער להבנת אותו מסר. המתרגם מתחייב לעשות ככל יכולתו לגשר על פני הדילמה: להעניק לקורא את מידע השוליים המזערי ההכרחי, ולקמץ, עם זאת, ככל האפשר בהסברים ששכרם יוצא בהפסדם.

    לעניין ששימש עילה להערה זו:

    Zivno הוא השם המקוצר של Zivnostenská Banka שתרגומו המילולי הוא “בנק הסחר הזעיר”; אך בניגוד למשמעות המילולית של שמו היה אותו בנק מעמודי התווך של הכלכלה הצ'כוסלובקית, וירידת ערך מניותיו היתה בחזקת בשורת איוב כלכלית.  ↩

  3. הכינוי הזה שאינג' מארק כינה בו את הדוד האטומי שלו, הוא כמובן בלתי נכון לחלוטין;זו אחת התוצאות העגומות מהעובדה שאנשי הטכניקה אינם לומדים לטינית. נכון יותר היה לכנות את המתקן M–Motor, Disgregator, Carbowatt, Atomkettle, Comburetor, E. W., Molekularstoffzersetzungskraftrad, Hylergon, Bondymover או כינויים אחרים, שהוצעו מאוחר יותר; נתקבל כמובן דווקא הכינוי השגוי (הערת המחבר).  ↩

  4. רובע בעיבורי פראג (המתרגם)  ↩

  5. ההר הלבן (Bilá hora) בצפונה של פראג הוא אתר הרה גורל בהיסטוריה הצ‘כית: בקרב שהתחולל שם בשנת 1620 נחל הצבא הצ’כי מפלה מוחצת, ושם אבדה למשך 300 שנה תקווה להתחדשות עצמאותם. השימוש בידי המספר באתר זה דווקא, על האסוציאציות שהוא מעורר כמזכרת חורבן בתודעה הלאומית, בא להמחיש ולהדגיש את הציניות של גיבור הסיפור. (המתרגם)  ↩

  6. כפר הולדתו של קארל צ'אפק (המתרגם).  ↩

  7. פירוש השם המלא של ראשי תיבות אלה: “מתכות בע”מ" (המתרגם)  ↩

  8. שרידי נאמניו של הוס ששרדו ממסעי הקונטר־רפורמציה של המאות ה־17 וה־18 והצטמקו מממדי הדת הדומיננטית שבימי הזוהר לכת זניחה מהבחינה המספרית בימינו (המתרגם).  ↩

  9. ההר הלבן (Bilá hora) בצפונה של פראג הוא אתר הרה גורל בהיסטוריה הצ‘כית: בקרב שהתחולל שם בשנת 1620 נחל הצבא הצ’כי מפלה מוחצת, ושם אבדה למשך 300 שנה תקווה להתחדשות עצמאותם. השימוש בידי המספר באתר זה דווקא, על האסוציאציות שהוא מעורר כמזכרת חורבן בתודעה הלאומית, בא להמחיש ולהדגיש את הציניות של גיבור הסיפור. (המתרגם)  ↩

  10. המתרגם ער לכך שסיפור (כמו בדיחה) מאבד את חנו כאשר מסבירין אותו, והוא, כמביא דברו של הסיפור לקורא העברי, לכוד בדילמה: יסביר יתר על המידה – יקלקל את הסיפור בשסעו את שטפו; מאידך יש בסיפור פה ושם פרטים, בעיקר שמות, שיש בהם אליבא דקורא הצ'כי מסר סמוי המובן רק לו, והמתרגם נאלץ לתת לקורא העברי את המזער להבנת אותו מסר. המתרגם מתחייב לעשות ככל יכולתו לגשר על פני הדילמה: להעניק לקורא את מידע השוליים המזערי ההכרחי, ולקמץ, עם זאת, ככל האפשר בהסברים ששכרם יוצא בהפסדם.

    לעניין ששימש עילה להערה זו:

    Zivno הוא השם המקוצר של Zivnostenská Banka שתרגומו המילולי הוא “בנק הסחר הזעיר”; אך בניגוד למשמעות המילולית של שמו היה אותו בנק מעמודי התווך של הכלכלה הצ'כוסלובקית, וירידת ערך מניותיו היתה בחזקת בשורת איוב כלכלית.  ↩

  11. האריה צ'כי – סמל לאומי הנכלל בסמל המדינה (המתרגם)  ↩

  12. =הזמן (המתרגם)  ↩

  13. “השופט מטיל האימה” (המתרגם)  ↩

  14. “ידיד העם”. המפלגה הקתולית של ימי הריפובליקה הראשונה אהבה להיקרא, כנראה מטעמים אלקטוראליים, “מפלגת העם”, והכינוי היה שמור לה על פי הסכמה שבשתיקה (המתרגם).  ↩

  15. יתברך שם ישו המשיח  ↩

  16. Id est = כלומר; Capiscis, mi fili?= אתה מבין, בני? Capisco = אני מבין; Deo gratias = תודה לאל.  ↩

  17. מרמז על סיפור בברית החדשה על שאול, ממבשרי תורת הנצרות, שדבק ביהדותו עד אשר נגלתה לו, בהלכו במדבר, האמונה שהנצרות איננה יכולה להצליח אלא אם תיפרד ממקורה היהודי. או אז שינה לפתע את כל מחשבותיו ומהלכיו, כצעד של מפנה פתאומי שהיה לשם דבר (המתרגם)  ↩

  18. מידת דפוס (גודל אותיות) גדולות במיוחד.  ↩

  19. על פי הטקס מקדמת דנא  ↩

  20. פרקליט האלוהים  ↩

  21. טוען בשם השטן  ↩

  22. תורת הנצרות מבוססת על דוגמת השלשה (Trinitas), לפיה מתגלה האל בשלוש דמויות (“פרסונות”): האב, הבן ורוח הקודש. (המתרגם)  ↩

  23. “בשם אלוהים”  ↩

  24. “ יש לנו אלוהים” המדובר בפרפראזה על הטקס שבו מכריזים הקרדינלים על בחירתו של אפיפיור חדש בנוסח הקבוע Habemus Papam, כלומר “יש לנו אבא”. (המתרגם)  ↩

  25. צו מגבוה, אתם מבינים אותי? (המתרגם)  ↩

  26. “מחשבה חופשית” (המתרגם)  ↩

  27. “צ'כים” – כאן – בהקשר ליחסי “מריבות האחים” בין בני מורביה לבני בוהמיה, ציון לאחרונים. בכל הקשר אחר כולל המונח “צ'כי” את בני שני החבלים. (המתרגם).  ↩

  28. כל האישים ששמותיהם מוזכרים בקטע זה הם אנשי רוח אמיתיים מתקופת כתיבת הספר (המתרגם).  ↩

  29. ספרטה וסלאביה היו שני מועדוני הספורט המובילים, שיריבותם המתמדת היתה נשמת אפו של הספורט הצ'כי. המחבר משתמש ביריבות זו, ומערב בה את המקור היווני של השם ספרטה לשם המחשת חדירתה של המיסטיקה הנוצרית בסיפור לתחומן של היריבויות הקיימות. (המתרגם)  ↩

  30. רמז ל“פרשת כתבי היד” שהסעירה את הציבוריות הצ‘כית בשלהי המאה ה–19. מעשה שהיה כך היה: באחד הימים התפרסם שנתגלו כתבי–יד צ’כיים מימי הביניים המוקדמים, וחוגים לאומניים השתמשו בגילוי כהוכחה שהתרבות הצ‘כית קדמה לתרבות הגרמנית. אנשי מדע מתחומים שונים לא התקשו לגלות ולהוכיח שהמדובר במעשה זיוף, ופרסמו את ממצאיהם. המחלוקת בין ה“פטריוטים” וה“כופרים” זעזעה את הציבוריות הצ’כית של אותם ימים. בראש המחנה ה“פטריוטי” ניצב Dr. Kramar ששמו יוזכר להלן; בראש מחנה ה“כופרים” – פרופ‘ ת. ג. מסריק, לימים נשיאה הראשון של הריפובליקה הצ’כוסלובקית (1935–1918). המתרגם  ↩

  31. לשכת העתונות הצ'כוסלובקית  ↩

  32. סמוך לסיום אותה מלחמה חדרו צבאות שוודיה עד למרכז העיר פראג, ונהדפו על ידי מגיניה ממש על סף כיבושה. (המתרגם)  ↩

  33. הקתדרלה שבמרומי טירת פראג, מרכז השלטון של צ'כיה מימים ימימה.  ↩

  34. התיאטרון העתיק בלב פראג (המתרגם)  ↩

  35. בתרגום חופשי “על דאטפת אטפוך, וכל מטיפיך יטופון” (המתרגם)  ↩

  36. Hradec Kralove – העיר הראשה של מזרח בוהמיה, חבל ארץ שבו גדל קארל צ'אפק (המתרגם)  ↩

  37. בעגת הצבא הצ'כי מכונה רובה “עץ ליבנה” (האתימולוגיה לא ברורה). (המתרגם)  ↩

  38. המחבר מונה כאן את השמות השונים, בקבוצות המונות בין מקרה יחיד ועד שם המופיע במפה 24 פעמים, שאין טעם לתעתק אותם בתרגום תוך התעללות בלשונו של הקורא העברי, שהמתרגם מקווה לזכות להכרת תודתו על הויתור.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47919 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!