חלק ראשון: בַּיָּם.

 

ספר ראשׁון: יַעַר סוּדְרֵי.    🔗

הדבר היה בימים האחרונים לחודש האביב, שנת אלף שבע מאות תשעים ושלש. אחד מגדוּדי־הצבא עבר ביער הנורא סוּדרֵי לחפש שם את המורדים. בגדוד ההוא היו רק כשלש מאות איש, לא נשאר בו אחרי המלחמה הקשה כי אם החלק העשירי. בימים ההם, ימי מלחמת האזרחים, נפלו חללים אנשי־צבא לרוב.

בגדודי־הצבא, אשר נשלחו מפאריז לוַנדֵי¹ לדכא שם את המרד, היו עתה רק תשע מאות ושנים עשר איש, ובכל גדוד וגדוד שלשה כלי־תותח. הצבא נערך בחפזון. בעשרים וחמשה לחודש אפריל החלט לשלוח גדודי מתנדבים לוַנדֵי, ובראשון למאַי כבר יצאו מפאריז שנים עשר אלף אנשי־צבא, ועמהם שלשים כלי־תותח, וגדוד אחד של קַלָעִים. ואולם חיל הצבא היה מזֻין כראוי. אשר יהיה למופת גם בימינו.

בעשרים ושמונה לאפריל יצאה הפקודה לחיל־הצבא: “אַל חֲנִינָה. אַל חֶמְלָה”. ומקץ חודש האביב נפלו חלל משנים עשר האלף, אשר יצאו מפאריז, שמונת אלפים איש.

הגדוד אשר עבר ביער סוּדרֵי הלך אַט, בזהירות רבה. אנשי־הצבא לא נחפזו ללכת. הם התבוננו לימין, לשמאל, לפנים, לאחור. קלֶבֶר² היה אומר: איש־צבא עין אחת לו בְעָרְפּוֹ.

שעה רבה הלכו בני הגדוד. כמה שעות עתה? העוד עת־יום היא או כבר באה עת־הערב? – על השאלה הזאת קשה היה לענות ברור, כי בעבי יער כזה שוררים תמיד הדמדומים, ואור השמש לא ימשול שם.

יער סוּדרֵי קנה לו שֵם. בו פרצה מקץ שנת התשעים ושתים מלחמת האזרחים בכל נוראותיה. שם נעשו מעשים נוראים, אשר לשמעם תסמר שערת ראש כל איש. אין מקום איום יותר מן היער ההוא, ולכן עברו אותו אנשי־הצבא בזהירות יתֵרה.

והיער כלו לבוש פרחים. מסביב – כעין חומת ענפים, אשר רוח צח עולה משם. קרני השמש בוקעות פה ושם בעד הצללים הירוקים. על פני הארץ מפוזרים פרחים שונים, הסַיִף³, האיריס⁴, הנַרקיס⁵, הזיוָנית⁶, הכרכום – וכל אלה הם כעין מעשה־רוקם למרבד ירק, אשר עליו יגדל כל אֵזוֹב למינהו, מן הדומה אל הגָזָם⁷ ועד הדומה לכוכב.

אנשי־הצבא הלכו בפסיעות קטנות, מבלי דַבר דָבר, ובלכתם הטו מפניהם לאט את השיחים. הצפרים השמיעו זמרתן מעל לראשי־הרמחים.

לפנים, בימי שלום, היה היער סוּדרֵי אחד המקומות, אשר בו ערכו ציד עופות בלילות. עתה נערך שם ציד אדם.

ביער ההוא גדלו עצי לִבְנֶה, אֵלָה ואַלוֹן. אדמת המישור עטופה דשא־עשב, וצעדי ההולכים שם לא ישמעו. כל משעול לא נראה, כי נעלם בין שיחי הקוצים והברקנים. במרחק עשרה צעדים קשה היה לראות פני איש, ורק העגור והחסידה אשר עברו לפרקים בין השיחים העידו, כי המקום קרוב אל בִצה.

החילים הלכו הלוך וגשֵש. לבם פחד, רעד, פן ימצאו את אשר הם מבקשים.

מזמן לזמן פגעו במקום, אשר נראו בו עקבות מחנה, מוקד⁸, דם. במקום הזה בשלו מָרָק, ובמקום ההוא עמדו מתפללים, ושם חבשו פצועים. ואולם האנשים אשר עברו פה נעלמו ואינם. איפה הם? הרחוקים הם מזה? מי יודע, אולי קרובים הם, יושבים במארב והרוֹבֶה בידם? היער נדמה כמדבר. אנשי הצבא נזהרו מאד בלכתם. מקום צִיָה – מקום מָגור. אין רואה נפש חיה – והמנור יגבר שבעתים; אף־כי היער הזה, אשר קנה לו שם רע בבלהותיו.

האין האורב יושב שם במחשך?

שלשים החילים הבִלָשים⁹ והמרגלים ועליהם שר־הגדוד, הלכו חלוצים, מרוחקים הרבה מיתר אנשי־הצבא. אל בני הגדוד נלוותה גם אשה רוכלת. אמנם יש סכנה בדרך הזאת, אך יש בה רב ענין לאשה, האוהבת לראות ולשמוע נפלאות.

פתאם עבר רטט¹⁰ בין אנשי הגדוד הקטן, אשר הלכו חלוצים. הרטט הזה היה ידוע לצַיָדים, בגשתם עד מאורת חיה טורפת. כעין רחישה קלה נשמעה מבין השיחים, ותנועה קלה נראתה בין הענפים. החילים הביטו איש אל רעהו.

הבלשים והמרגלים יודעים את אשר לפניהם, בטרם יותן להם צָו.

ברגע אחד הקיפו החילים את הפנה, אשר משם הגיעה הרחישה, עיניהם אל המקום האפל בתוך היער, הרובים בידם, והם מחכים רק למוצא פי שר־הגדוד: “ירו!”

ואולם הרוכלת העפילה להביט אל בין השיחים, ובו ברגע אשר שר־הגדוד היה נכון להוציא מפיו את הפקודה: “ירוּ!” קראה האשה הֶרֶף!

ובפנותה אל החילים אמרה:

– אַל נא, אחי, אל תירו!

ועד מהרה התנפלה אל עבי היער, והחילים אָצים אחריה.

ואמנם מצאו במקום ההוא נפש אדם.

בעבי היער, על מצע עשב, בתוך סבכי ענפים מאהילים¹¹, ישבה אשה; בזרועותיה יונק, ושני ילדים ישנים, ראשיהם מונחים על ברכיה.

אלה הם האורבים.

– מה לך פה, אשה? – קראה הרוכלת.

האשה הרימה את ראשה, והרוכלת הוסיפה בקול זעם:

– היצאת מדעתך, כי באת הלום? הלא עוד מעט ובא הקץ עליך!

ובפנותה אל החילים, קראה הרוכלת:

– הרי זו אשה.

– האין עינים לנו לראות זאת? – נענה אחד החילים.

והרוכלת הוסיפה:

– מי זה יבוא אל היער לקראת המות? אכן רק משוגע יעשה כדבר הזה!

האשה הנבהלה, הנדהמה, הנרעשה התבוננה מסביב לה, כאלו ראו לה בחלום רע רובים, חרבות, חניתות ופנים איומים.

ושני הילדים הקיצו ויצעקו:

– אני רָעֵב – קרא האחד.

– אני ירא – קרא השני.

ורק העולל הוסיף לינוק שדי אמו.

– פתחי פיך! – קראה אליה הרוכלת.

אך האֵם שתקה, כאלו נאלמה מפחד.

ושר־הגדוד קרא:

– אל תיראי, אנחנו בני הגדוד “המצנפת האדומה”.

האשה רעדה מכף רגלה עד ראשה. היא הביטה אל שר־הגדוד, אשר פניו היו מגודלי־שֵער ורק שתי עיני־אש נוצצות מתוך הגבות העבות.

– מי אַת, גברתי? – שאל שר הגדוד.

האשה התבוננה אליו בפחד. היא היתה צעירה, פניה דלים וחִוְרים, והיא לבושה סחבות. על ראשה צעיף רחב, כאשר תלבשנה בנות האכרים בבריטָן, ועל שכמה מעטפה של צמר קשורה בחבל לצוארה. שדיה חשופות ולא תתבושש. רגליה היחֵפות מגֹאָלות בדם.

– אשה עניה היא זו – קרא שר־הגדוד.

והרוכלת השפילה קולה ותשאל:

– מה שמֵך?

האשה גמגמה בלחש:

– מיכל פלֵישַר.

הרוכלת החליקה בידה הגסה על ראש העולל.

– בת כמה היא פעוטה¹² זו– שאלה.

האֵם לא הבינה, והרוכלת הוסיפה ושאלה:

– ילדה זו הקטנה בת כמה היא?

– אַה! – ענתה האם – בת שמונה־עשר חודש.

– אם כן בוגרת¹³ היא. לא נאה לה להיות יונקת שדי אמה. הגיעה לה השעה להגָמֵל. הבה ואלעיט אותה מרק.

לב האם נרגע מעט. שני הילדים הקטנים, אשר הקיצו, הביעו תמהון ולא פחד. מראה כובעי החילים העיר בלבם עליצות.

– אהה! – קראה האם – אבל רעבים הילדים מאד.

ואחרי־כן הוסיפה:

– החלב אָזַל¹⁴.

– עוד מעט ויאכילו אותם – קרא שר־הגדוד – וגם לך יתנו אֹכל. אך לא זה העיקר. הגידי, מה הן דעותיך בהליכות המדינה?

האשה הביטה בפני האיש הדובר אליה ולא ענתה דבר.

– השמעתְ את שאלתי?

– בעודני קטנה מסרו אותי למנזר. אך לבי לא הלך אחרי חיי נזירות. נִשֵאתי לאיש. “האחיות” למדוני לדבר צרפתית. את כפר מולדתי הציתו באש. מהרנו להמלט על נפשותינו, בחפזון יצאנו, ולא הספקתי לשים נעלים ברגלי.

– הלא שאלתיך, מה הן דעותיך המדיניות?

– זאת איני יודעת.

שר־הגדוד הוסיף לדבר:

– היום רבו המרגלים. סוף מרגל לתליה. פתחי פיך. הן לא צוענית אַת. מה שֵם ארץ־מולדתך?

היא הוסיפה להתבונן אליו, כאילו לא הבינה את לשונו, ושר־הגדוד חזר ושאל:

– מה היא אדמת מולדתך?

– איני יודעת – ענתה האשה.

– כיצד! האמנם לא תדעי את הארץ שבה נולדת?

– אכן! זאת אני יודעת. נולדתי בכפר סיסקוֹנַר, במחוז עַזה.

שר הגדוד השתומם למשמע המענה הזה. רגע אחד עמד כמהרהר¹⁵, ואחרי כן קרא:

– הן כפר זה אינו ארץ.

– ארצי היא.

וכעבור שעה קלה קראה האשה:

– אין זאת, אדוני, כי בן צרפת אתה ואנכי – בת בריטָן.

– ובכן?

– אין אלה ארץ אחת.

– אך ארץ־המולדת אחת היא! – קרא שר־הגדוד.

האשה חזרה ואמרה:

– ילידת הכפר סיסקונַר אנכי!

– לוּ יהי כן! – קרא שר־הגדוד – ושם גם בני־ביתך?

– כן.

– מה מעשיהם?

– כלם מתו. אין לי קרוב וגואל.

שר־הגדוד, איש מרבה שיחה מטבעו, הוסיף לחקור:

– הלא תגידי מי היו הוריך! מי אַת? פתחי פיך!

האשה האזינה את הקול הגס, כקול חיה רעה, ופחד תקף אותה ולא ענתה דבר.

הרוכלת לא התאפקה ותגש אל הילדים, ובשימה ידה על ראש הילדה שאלה:

– מה שם גרגרנית¹⁶ זו?

– ג’יאוֹרג’טה – ענתה האם.

– ובכור שובב זה מה שמו?

– רינו־יוֹאַן.

– ומה שם הבחור השני?

– גרוֹ־אֵלין.

– חביבים הם כלם הקטנים הללו! – קראה הרוכלת – פני הפעוטים האלה כפני באים־בשנים.

ושר־הגדוד שב אל שאלותיו:

– הלא תעני, גברתי, היש לך בית?

– היה לי בית.

– איפה?

– בעַזָה.

– ולמה לא תשבי בביתך?

– כי שרפו אותו.

– מי?

– איני יודעת. מלחמה.

– מאַין באת?

– משם.

– ואנה תלכי?

– איני יודעת.

– דברי דבר: מי אַת?

– איני יודעת.

– האמנם לא תדעי, מי אַת?

– מן הפליטים אנכי.

– מה מפלגתך?

– איני יודעת.

– המן הכחולים או מן הלבנים¹⁷? עם מי את?

– עם ילדי אנכי.

שעה קלה שררה דממה. והרוכלת קראה:

– לי אין ילדים. אין שעתי פנויה לכך.

שר־הגדוד פתח שוב:

– אבל הוריך! ספרי, גברתי, על אודות הוריך. הנה אני שר־גדוד, שמי רַדוּב, דירתי ברחוב שרש־מידי, אבי ואמי גם הם דרו שם. הרי דברתי על אודות הורי, דברי אַת על אודות הוריך. מי ומה היו הוֹריך?

– שמם פלֵישַר. הרי הכל.

– אבל לא השם הוא העיקר. אמרי לנו, מה טיבם של הוריך? מה מלאכתם? מה מעשיהם?

– עובדי־אדמה היו. אבי היה חלש ולא יכול לעשות עבודה, כי האדון, לאמר אדוני, הוא אדוננו, צוה להלקותו¹⁸. חסד גדול עשה עמו, כי אבי גנב ארנבת ודנו אותו למיתה, אך האדון חמל עליו ואמר: יתנו לו רק מאה מלקות. ומאז אבי לבעל־מום.

– ומה עוד?

– אבי אבי היה מן ההוגינוטים¹⁹, והאדון הכהן מסר אותו למלכות לשלחו לעבודת־פרך. ילדה קטנה הייתי אז.

– ומה עוד?

– אבי אישי מעל במכס־המלח, והמלך צוה לתלותו.

– ואישך איהו? מה מעשהו?

– הוא יצא בימים אלה למלחמה.

– בעד מי?

– בעד המלך.

– ואחרי־כן?

– מובן, בעד הכהן.

– יקח אֹפל את הטפשים הללו! – קרא אחד החילים.

חִיל אחז את האשה.

– דעי לך, גברתי, כי בני פאריז אנחנו – התערבה הרוכֶלֶת.

האשה ספקה כפיה ותקרא:

– אֵל אלהים!

– אַל נא תשאי שם אלהים! – נענה שר־הגדוד.

והרוכלת ישבה על־יד האשה ותשם בין ברכיה את הילד הבכור, אשר לא סרב לה. כן דרך הילדים: נוחים הם לפחוד ונוטים להרגע. אין זאת כי רגש פנימי נטוע בלבם להבחין בין אויב לאוהב.

– אשה עניה, ילדים נחמדים יש לך, לא גלמודה אַת. זה הבכור ודאי בן ארבע הוא, ואחיו – כבן שלש. וזו הפעוטה, היונקת, רעבתנית היא. הוי, זוללה! הלאכול את אמא אַת אומרת?! ואַת, גברתי, אל תיראי. שמעי לי ולכי עמנו. ממני תראי וכן תעשי. שמי – “פָרָש”. זהו כנוי שלי, החביב עלי. מוזגת אני כוס בה־בשעה שהללו הורגים ושוחטים זה את זה. השטן בא וסִכְסֵך אותם. ראי: הנה רגלך דומה לרגלי, ובכן אתן לך את נעלי. עיני ראו דברים נפלאים. ראיתי כשכרתו את ראש המלך לוּאי הששה עשר. אכן צר היה לו לעזוב את העולם הזה. לא מִלֵל ולא פִלֵל. ימים מועטים קודם לכן הן ישב עם בני־ביתו ואכל ושתה ושמח! וכשהניחו ראשו על ה“בוּל”²⁰, הסירו מעליו בגדי המלכות והלבישו אותו כתונת ומכנסים, ופוזמקאות של משי ברגליו. כל זה ראיתי בעיני. העגלה שֶבָּהּ הובילוהו ירוקה היתה. קצור הדבר, לכי עמנו. בגדודנו – בחורים טובים. אַת תהיי “משנה” שלי, ואנכי אגיד לך מה תעשי. עבודה פשוטה היא! על שכמך תשימי נאד, ובידך תקחי פעמון, ובאת בתוך הרעש והמהומה והמבוסה וקראת: “הוי, כל צמא לכו אלי!” מלאכה נקיה וקלה. אני מוזגת כוס לכל מבקש, גם ל“לבנים” וגם ל“כחולים”, אף כי לבי נוטה מאד אחרי האחרוֹנים. אך כל צמא יש לו זכות לשתות. והפצועים צמאים תמיד. וההולכים למות אין ביניהם ריב מפלגות. לדעתי, צריכים היו האנשים, בטרם מותם, להושיט יד זה לזה לשלום. הוי, מה נוראה היא המלחמה! ובכן, לכי עמנו. והיה אם ימיתוני וירשתְ אותי. אַל תביטי אל פני הקשים. אשה טובת־לב אני. אל תיראי.

וכאשר חדלה הרוכלת מפטפט, קראה האשה בלחש:

– שם שכֶנתי – מַריה יוֹאַנה, ושם שפחתנו – מַריה־קלוֹד.

בינתים הוכיח שר־הגדוד את החיל:

– בלום פיך! הלא בדבריך הגסים הטלת אימה על האשה. וכן לא יעשה. אסור לגבר להוציא גדוף מפיו בפני אשה.

– אבל האם אפשר לו לאדם הגון להתאפק – הצטדק החיל – בשעה שאזניו שומעות, כי פרא מדבר, שחותנו נעשה בעל־מום בידי אדון הכפר, אבי חותנו נשלח לעבודת פרך בהשתדלות הכהן, אביו נתלה בפקודת המלך – והוא, הפרא הזה – יקחהו אופל! – מתקומם לנו, משליך נפשו מנגד ויוצא להגן על אדונו, כהנו ומלכו.

שר־הגדוד גער בו בנזיפה:

– הס!

ובפנותו אל האשה שאל:

– ומה היה לאישך? מה הוא עושה? מה נעשה בו?

– אינו עושה דבר, כי הומת.

– איפה?

– בין השיחים.

– מתי?

– זה שלשה ימים.

– מי המיתו?

– איני יודעת.

– האמנם לא תדעי מי המית את אישך?

– לא.

– המן הכחולים או מן הלבנים?

– כדור פגע בו.

– זה שלושה ימים?

– כן.

– מאֵיזה עֵבר?

– מעבר אַרנו. אישי נפל חלל. תם ונשלם.

– ואחרי מות אישך מה מעשיך?

– אני נושאת את ילדַי.

– לאָן אַת נושאת אותם?

– אל אשר אלך.

– איפה תשכבי?

– על הארץ.

– ומה תאכלי?

– לא כלום.

שר־הגדוד עִוָה את פניו ושפמו נגע בחטמו.

– לא כלום?

– כלומר גרגרי־יער, פרי־קוצים, צמחי שָׁרָך²¹.

– כן. זה הוא בכלל לא־כלום.

הילד הבכור, אשר הבין, כנראה, בענין השיחה, קרא:

– אני רָעֵב.

שר־הגדוד הוציא מכיסו פת־לחם ויתן לאֵם. חלקה האשה את הפת לשנים ותפרוס לילדיה, והקטנים התחילו אוכלים לתיאבון.

– ולעצמה לא השאירה כלום? – הָמָה שר־הגדוד.

– יען איננה רעבה – העיר אחד החילים.

– יען אֵם היא – נענה שר־הגדוד

הילדים הפסיקו את השיחה.

– אני צמא – קרא האחד.

– צמא אני – נענה השני.

– אין ביער הארור הזה אף נחל אחד – אמר שר־הגדוד.

הרוכלת לקחה את הכוס הקטנה התלויה בחגורתה ליד הפעמון, ותתן אליה מעט יין מן הנאד ותגש אל שפתי הילדים.

האחד שתה ועִּוָה פניו; והשני גמע גמיעה קלה וירק.

– הן היין הזה הוא מן המובחר. אכן ילדי כפר הם.

והיא מחתה את פי הכוס.

שר־הגדוד הוסיף לחקור:

– ובכן, גברתי, מן הפליטים אַת?

– כך נגזר עלי מן השמים.

– ואַת נודדת באין מנוח לכף רגלך?

– אני רצה בשארית כחי, אחרי־כן אני הולכת אט, ואחרי־כן רגלי כושלות.

– כפרית עניה! – קראה הרוכלת.

– בני אדם נלחמים זה עם זה – מלמלה²² האשה – מכל עֵבר יעופו אלי כדורי־מות. איני יודעת, מה הם רוצים. את אישי הרגו רק זאת ידעתי.

שר־הגדוד הכה בנִצָב של רובהו על הארץ ויקרא:

– מלחמה זו אין טעם לה; ינער בה השטן!

והאשה הוסיפה לספר:

– אֶמֶש באנו ללון בנִקְרַת עץ.

– ארבעתכם?

– ארבעתנו?

– שכבתם?

– שכבנו.

– אין זאת כי אם ישנתם מעומד – העיר שר־הגדוד.

הרוכלת לא חדלה מהשתומם:

– לשכב עם שלשה ילדים בנקרת עץ!

– מה השתוממו האנשים – קרא שר־הגדוד – אשר עברו בלילה ביער, מבלי דעת דבר, ופתאם שמעו קול עולה מן העץ:

“אבא!” “אמא!”

– שבח לאֵל, כי הימים ימי הקיץ – נאנחה האשה.

היא הביטה לארץ ברוח נכאה, ועיניה הביעו תמהון לנוכח האסון הגדול.

החילים עמדו דוּמם סביבותיה.

אלמנה, שלשה יתומים, פליטה, גלמודה, עזובה, קול מלחמה מסביב, רעב, צמא, אין אֹכל, מלבד עשב, ואין אוהל, מלבד רקיע השמים.

שר־הגדוד נגש אל האשה ויתן עיניו בילדה היונקת. הקטנה עזבה את השד, הסבה ראשה בנחת, הביטה בעיניה־תכלת היפות אל הפנים הגסים והשעירים, אשר גחנו²³ עליה וחיוך²⁴ קל נראה על שפתיה.

שר־הגדוד זקף קומתו, ודמעה כבדה ירדה על לחיו ותצנח על קצה שפמוֹ ותהי כפנינה.

והוא קרא בקול רם:

– חברים, כל מה שאירע מוכיח לי, כי גדודנו היֹה יהיה לאב ליתומים האלה. מה דעתכם? הבה נאַמֵץ לנו את שלשת הקטנים לבנים.

– תחי הרפובליקה! – קראו החילים.

– ובכן, מנויה וגמורה²⁵ – קרא שר־הגדוד.

והוא הושיט את שתי ידיו למול האם וילדיה.

– הנה הילדים ילדי הגדוד של “המצנפת האדומה”.

והרוכלת העירה מתוך גיל:

– שלשה ראשים ומצנפת אחת!

ואחרי־כן התפרצה בבכי ותחבק ותנשק באהבה עזה את האלמנה העניה ותקרא:

– הנה פני הילדה כפני ילד שובב.

– תחי הרפובליקה! – קראו שנית החילים.

ושר הגדוד פנה אל אֵם הילדים:

– לכי ונלכה, אזרחית!

 

ספר שני – הָאֳנִיָּה “כְּלֵימוֹר”    🔗

 

I. אַנְגְלִיָּה וְצָרְפַת נוֹסְדוּ יָחַד.    🔗

בימי האביב בשנת 1793, בעת אשר האויבים מחוץ הקיפו את צרפת מכל עבר ובארץ שלט ריב מפלגות, קרו באִי לַה־מַנש הדברים האלה:

בחודש יוני, בערב יום אחד, כשעה אחת בטרם בוא השמש, שעה נוחה לבורחים וקשה להולכי־ים, הרימה את תרנה אניה אחת, אשר עמדה על יד האי הקטן י’וּרסי.

האניה הזאת, אף כי מלחיה צרפתים, נחשבה על הצי האנגלי, העומד על המשמר בחלק המזרחי של האי. על־פי פקודת מפקד הצי יצאה עתה האניה הזאת במלאכות מיוחדה ונחוצה.

שם האניה – “כלימוֹר”. מראיה כמראה ספינת־משא, ואולם אנית־מלחמה היא. מהלכה אמנם בשקט ובנחת, אך הדבר הזה עשו לסמא את העינים²⁶. לפי בנינה, שתי מטרות לה: ערמה וכח. בשעת היכולת – תעבור בשלום, ובשעת הצורך – תצא למלחמה. בלילה ההוא, בטרם צאתה לדרכה, העמידו בה שלשים כלי־תותח גדולים, אך הסתר הסתירו אותם בסִפוּן²⁷ התיכוני ויהדקום בחבלים. מחוץ לא נראה דבר, כאלו שמה האניה מסוה על פניה.

פקידי האניה ומלחיה כלם בני צרפת, מאלה שברחו מן הארץ או הגלו ממנה בראשית המהפכה. האנשים האלה – גבורי־חיל כלם, כלם יודעים ארחות ימים, מלומדי מלחמה ונאמנים לכסא המלוכה. איש איש מהם הנה בלבו אהבה משֻלשת: אל הים, אל החרב ואל המלך.

וגדוד קטן של צבא הים, נכונים להיות לעֵזר בעת צרה, נספח אל אנשי האניה,

השר המנהיג של האניה “כלימוֹר” היה הגרַף די־בוּאַ־בירטילו, אחד מבכירי הפקידים בצי המלחמה בצרפת, סגנו – האביר לה־וויוויל, אחד ממפקדי הצבא הצרפתי, ורב החובלים – אחד מן המלחים המובהקים²⁸, נַקוּאַל שמו.

קל היה להבין, כי האניה נועדה לעשות דבר גדול. ואמנם ירד באניה זו איש אחד, אשר הכרת פניו ענתה בו, כי אומר בוא להראות נפלאות.

הוא היה איש זקן, בעל־קומה ובעל־צורה. קשה היה להגיד בן כמה הוא, כי זקנה ובחרות נפגשו בו. הוא היה מאלה האנשים שהם מלאי ימים ומלאי כח גם יחד; השיבה בראשו ואֵש־הנועַר בעיניו; כבן ארבעים לכח וכבן שמונים לתבונה.

ברגע אשר בא האיש אל האניה נפתח מעילו, ומלבושיו נראו: מכנסים רחבים, אפודה עשויה עורות עזים, ומלמעלה רקמת משי – ככל אשר ילבשו אכרי הגליל בריטן. מלבוש זה משמש להם בגדי־חול ובגדי־חג. מלבושי הזקן – קרועים ובלוים ומעילו – סמרטוט²⁹ של דַיָּג עני. בראשו כובע עגול רחב־שולים, ככובע בן־כפר בימים ההם.

שר האי ומפקד הצי באו בכבודם ובעצמם אל החוף ללַוֹת את הנוסע הזה. ואיש־סודם של הנסיכים, ג’ילַמבר, מי שהיה שומר־ראשו של הרוזן ד’אַרטוּאַ, נשא אחרי הזקן את צרורו אל התא, אף כי בן אצילים הוא. וכאשר עזבו המלַוִים את האניה, השתחוה ג’ילַמבר, לפני “האכר”, שר האי קרא אליו: “צאתך לשלום, גֶנרל!” ומפקד הצי אמר אליו: “עלה והצלח, אחי!”

“האכר” – זה שם הנוסע החדש בפי המלחים בשיחותיהם הקצרות זה עם זה. ואולם אם גם לא ידעו האנשים מי ומה הוא, אך הבן הבינו, כי אין זה איש־שדה, כשם שאניתם אינה ספינת־משא.

רוח קלה נשבה. “כלימור” עזבה את האי בוננואי, וזמן־מה נראתה מרחוק בשוטה, אך מעט מעט הלכה צורתה וקטנה, עד אשר נעלמה מן העין בתוך חשכת הלילה.

כעבור שעה אחת, בשוב ג’למבר אל ביתו, שלח ביד רץ אִגרת קטנה אל הרוזן ד’אַרטוּאַ, ובה כתוב לאמור:

“אדוני, הוא נסע. יעלה ויצלח. ברי הדבר. בעוד שמונת ימים הבער האש מסביב, מגרינוויל ועד סין־מַלה”.

ואולם ארבעה ימים לפני הדברים האלה קבל בא־כח הגליל מרנה, ציר־חֶרֶש³⁰ שלוח אל הצבא ליד שירבוּרג, והוא יושב אז בגרינוויל, אִגרת סתר, כתובה בידי אותו האיש שכתב את האגרת הקטנה, כדברים האלה:

" אל האזרח בחיר העם. בראשון ליוני, עם גֵאוּת הים³¹, תצא אנית־המלחמה “כלימור” עם כלי־תותח טמונים, ופניה אל עבר צרפת. באניה יושב איש ואלה סימניו: גבה־קומה, איש שיבה, לבוש בגדי אכר, ידיו ידי אציל. מחר אשלח שאר הפרטים. זרזו את אנית־המצפה, תפשו את הספינה וכרתו את ראש האיש".

 

II. בְּצֵל הַלַּיְלָה.    🔗

האניה נטתה מעבר הדרום ותשם פניה אל הצפון, ואחרי־כן נסבה אל המערב ותאמר לעבור בין שני האיים סירק וי’וּרסי, במפרץ הים, במקום הנקרא “מעבר הפרצים”. ומגדל־אור אין בימים ההם על חופי האיים.

השמש רד, הלילה פרש את כנפיו השחורות, והחושך היה על הארץ. אמנם ליל־ירֵחַ היה הלילה, אך העבים כסו את פני השמים, והירח יָהֵל רק בהגיעו אל קצה האופֶק, בטרם עזבו את ממשלתו.

ואולם החשכה הזאת נוחה היתה הפעם.

מנהיג האניה בחר לו דרך ארוכה וקשה, אך בטוחה יותר, כי אנית־המצפה הצרפתית עמדה לשמור את הדרך הישרה, אשר בה תעבורנה כל האניות.

קַוה קִוה להגיע אל חוף צרפת עם עלות־השחר, אם לא יקרהו פגע בדרכו.

הכל עבר בשלום. בתשע שעות החל הים להתרגז, כאשר יאמרו המלחים, ורוח חלפה על פני המים. אך הרוח לא היתה קשה. הים היה עז, אך לא זועף. ובכל־זאת יש אשר קם נחשול³², ואמר להציף את האניה.

“האכר” אשר שר־האי קרא לו בשם “גנרל”, ושר־הצי קרא לו “אחי”, היה אי־ים ויתהלך במנוחה על מכסה האניה. הוא לא שם לבו אל רוגז הים ונדנוד האניה. מזמן לזמן הוציא מכיסו פת שוקולַדה פרס פרוסה קטנה ונתן לתוך פיו. בריאות היו שנֵי האיש, אף כי שערותיו לבנות.

הוא לא דִבר עם איש, ורק לעיתים פנה בלחש ובדברים קצרים אל שר האניה, וזה הטה אוזן קשבת אל דברי הזקן, אשר היה בעיניו כשליט עליון עליו.

והאניה “כלימוֹר”, הנהוגה בידי סַפָּן³³ רגיל ומומחה, עברה בשלום את הכֵפים³⁴ ואת הסלעים, כי המנהיג היה בקי בשבילי הים כבשבילי מקום מולדתו. בלילה ההוא לא הדליקו נר באניה, מיראה פן תרָאֶה לעין זרים. האנשים שמחו על הערפל, אשר היה עליהם סִתְרָה. בעשר שעות נשמעו מבית־הפעמון סן־יואַן עשרה קולות, אות הוא כי הרוח נוחה. הכל היה כשוּרה.

רגעים מעטים אחרי השעה העשירית הובילו שר־האניה וסגנו את האיש הלבוש בגדי אכר אל התא הנועד לו, הוא התא של המנהיג. ובטרם נכנס לחדרו, פנה אליהם בלחש:

– הלוא תדעו, אדונַי, לשמור סוד. סגרו פתחי פיכם עד שעת הפרץ. רק אתם לבדכם יודעים פה את שמי.

– סודנו ירד עמנו יחד אל קברנו – ענה שר האניה.

– ואשר לי – קרא הזקן – גם לנוכח המות לא אגלה דבר.

והוא בא אל חדרו.

 

III. תַעֲרֹבֶת אֲצִילִים וַהֲמוֹנֵי־עָם    🔗

שר האניה עם סגנו עלו מן התא אל הספוּן. שם התהלכו יחדיו וישוחחו, כנראה, על אודות הנוסע החדש, אשר בא אל האניה.

– נראה, אם יצלח להיות לנו לראש.

– הן נסיך הוא.

– מעֵין זה.

– אציל בצרפת יקרא נסיך בבריטָן.

– באין קיכלי³⁵… לא, באין נשר, לוקחים עורב.

– מי יתן לנו נֵץ! – קרא שר־האניה.

– עם חרטום וצפרנים – ענה סגנו.

– אכן – קרא לה־וויוויל – הגיעה השעה לבחור לנו מנהיג הגון. הנה אני יודע את כל שרי־הצבא של אתמול ושל היום, ואת אלה שיהיו מחר, וביניהם אין אף אחד ראוי לעמוד בראש. בגליל וַנדי נחוץ לנו שר־צבא גבור, חכם וחרוץ, אשר יבין לרוח־העם וידע את טיבו. בצבא האכרים בוַנדי יש כעת גבורים, אך אין מנהל להם. זה חולה וזה חלש, זה גס וזה גֵא, זה כסיל וזה אֱוִיל. כללו של דבר: אין אדם גדול. ולמה זה אנו באים לגדף את המהפכה, אחרי אשר גם בנו ימשלו בני ההמון על בני האצילים?

– הוי, המהפכה! היא עשתה בנו שַמות.

– סַפַּחַת היא לארץ צרפת.

– רק אנגליה תצילנו.

– אני מאמין.

– לפי דעתי – קרא וויוויל – רק בני אצילים מסוגלים להיות מפקדי־צבא. אין זה ענין לבני־אדם מן השוק.

– גם בין בני־ההמון – ענה בוּאַ־בירטילו – יש אנשים ראוים לכבוד. הנה, למשל, השָעָן³⁶ י’ולי, אחד משרי־הצבא בוַנדֵי. בן יחיד היה לו, אשר עבר למחנה הרפובליקנים. וכאשר לקח אותו אביו שבי, המיתוֹ בידיו.

– בן־חיל הוא! ואולם הלא תבין, כי לא נאה ולא יאה לבני אצילים להשמע לפקודת שר־צבא מבני ההמונים.

– אבל, אחי, הן גם המחנה אויבנו, ההמון, רבו שרי־צבא מן האצילים השנואים עליהם.

– אמנם דור־הפלגה הוא! אַנדרלמוּסיה³⁷ באה לעולם!

שני הידידים טִיְלוּ יחדו ארוכות וקצרות³⁸ על אודות המלחמה, אשר פרצה בין הנוטים אחרי המלך והדורשים ממשלת־עם.

– הוי הרפובליקה! מה רבה הרעה שהביאה לארצנו על־לא־דבר! הן נורא הרעיון, כי כל המהפכה באה בשֶל גרעון של מיליונים אחדים!

– באו ימים שצריך להזהר בדברים קטנים.

– אכן ימים רעים באו.

– אין אדם גדול שיקח את השלטון בידו.

אחרי שתיקה במשך רגעים מעטים, פנה וויוויל אל שר־האניה:

– הלא תתן לי, אדוני, את “המוֹניטוֹר”³⁹, אשר בתא שלך. יש עם לבי לדעת, מה הם המחזות החדשים העולים בתיאטרון הפאריזי.

– בעיניך תראה את המחזות. בעוד חודש ימים נהיה בפאריז, יאוחר.

– ובכן, עוד לא אבדה תקותנו?

– לוּ רק תצליח המלחמה בבריטן. אין אנו חסרים אלא מפקד הגון.

לַה־וויוויל החריש רגע ואמר:

– טוב היה, לוּ נמצא לנו נסיך צרפתי, נסיך מלֵדָה.

– למה לנו?

– למען אשר יגדל כבודו בעיני עדר ההמון.

– אך מה נעשה ונסיכים אין.

– נעלה ונצליח גם בלעדיהם.

בּוּאַ־בירטילו העביר ידו על מצחו, כאלו הוציא רעיון ממוחו, ואחרי־כן קרא:

– הבה נראה, מה יפעל הגֶנֶרל הזה.

– בן אצילים הוא.

– לדעתך יש בידו לעשות גדולות?

– לוּ רק יהי טוב.

– זאת אומרת: קשה כארז – קרא בוּאַבירטילו.

המנהיג וסגנו הביטו איש אל אחיו.

– יפה אמרת – ענה וויוויל – קשה כארז. רק אדם כזה יכשר לנו. אַל רוך ואַל חמלה במלחמה. דם תחת דם. הרוצחים האלה הרגו את המלך לוּאי הששה־עשר, גם אנו נקצץ את ידיהם ואת רגליהם. כן, אין רחמים במלחמה. במקום ששרי־הצבא נוהגים במדת הרחמים אין הצלחה, ובמקום שמדת הדין מושלת – הכל יעלה יפה. עם אכזר תתאכזר.

בואַבירטילו לא הספיק לענות על הדברים, כי פתאם נשמע קול יאוש, ובו ברגע הגיע לאזנם קול שאון, אשר כמהו לא שמעו. הקול והשאון עלו מתחתית האניה.

המנהיג וסגנו מהרו אל מכסה־האניה, אך לא יכלו לבוא. כל המלחים עלו בבהלה למעלה.

מאורע נורא אירע באניה.

 

IV. נוֹרָאוֹת.    🔗

קרוֹנַדֶה⁴⁰ אחת גדולה נעתקה ממקומה. אין נורא מן האסון הזה לאנית־מלחמה בשעת מהלכה במהירות רבה על־פני המים.

כלי־תותח אשר נִתק את מוסרותיו דומה לחיה רעה שברעות. זה הוא גולם בדמות שד. הנה גוש גדול מתגלגל, מקפץ ככדור. עולה ויורד, הולך ושב, נח רגע כמהרהר ושב לעבודתו, עף כחץ מקצה האניה ועד קצה, מדלג, מתחמק, נס, פושט ידיו ורגליו, פוגע ומכה, הורג וממית. הרי הוא איל־ברזל המנגח חומה לרצונו. הדומם הזה, עבד עולם, פרק פתאם את עֻלוֹ והוא אומר לנקום נקמתו מבן־האדם שכבש אותו. אין נורא מהמת דבר שאין בו רוח־חיים. גוש זה קפיצות השַחַל לו, כבֵדות הפיל וזריזות העכבר, עקשנות הגרון, מהירות הברק ודממת הקבר. משקלו – עשרת אלפים ומקפץ הוא ככדור־משחק. מה לעשות? במה ישימו קץ לו? סופה תחלוף, רוח תשֹׁך. אש תכבה, פרץ־מים יסתם – אך מי יעצור בעד חיה־רעה של נחושת? יש בידי האדם ליַסֵּר כלב רע, להכניע שור־הבָר, לִטול אֶרֶס מנחש צפעוני, לשכך חמת אריה שואג, להטיל אימה על נָמֵר – איך אין עצה ואין תחבולה לנגד תותָח נורא, שהתפרץ ממסגרותיו. הן לא ימיתו אותו, כי מת הוא; ואולם גם חי הוא חיים של כִלָיוֹן, היוצאים מן התהום, כי האניה בהתנועעה היא הנותנת לו רוח־חיים, והאניה משועבדת אל הים, והים שומע בקול הרוח. והאיתנים האלה מטלטלים את התותח ככדור־משחק. מי יציל את האניה מידו? הוא עושה בה פרצים, מכה על ימין ועל שמאל, מסיר מכשולים מעל דרכו, ממית בני־אדם כזבובים. הרי זה דומה לקול הרעם בעת רעד האדמה.

ברגע אחד עמדו כל אנשי האניה על רגליהם. האסון קרה בעון אחד המלחים, אשר לא הדק כראוי את הגלגלים, ולכן נתק החבל והתותָח התפרץ באין מעצור.

תחלה עמדו המלחים על־יד כלי היריה, ויעשו את מעשיהם כדרכם לפני בוא סערת־מלחמה, אך פתאם, בכח טלטול האניה, קפץ התותח ויהרוג ארבעה מן האנשים, וכעבור רגע בתק⁴¹ את החמישי, ואחרי־כן נפל על אחד מכלי־התותח ויהדפו ממקומו. כל האנשים נסו בבהלה אל סולם החבלים, וברגע אחד התרוקן הסִיפוּן.

התותח הנורא נשאר לבדו. אין שלטון עליו, כי הוא השליט באניה. מי יאמר לו מה תעשה. כל אנשי האניה, אלה הלועגים לסערת מלחמה, רעדו הפעם. תקף אותם רגש, אשר השם “פחד” אינו הולמו⁴².

שר־ האניה בוּאַבירטילו וסגנו לה־וויוויל, שניהם גבורי־חיל, עמדו על הסולם נדהמים וחִוְרים ויתבוננו אל הסִפון מתחת.

אך הנה נגע בהם איש, בעברו על פניהם לרדת למטה.

זה היה הנוסע, האכר, אשר בו דברו שניהם שעה קלה לפני בוא האסון.

האיש ירד למטה בסולם־החבלים ויעמוד.

 

V. הַכחַ וְהָאָדָם.    🔗

התותָח הוסיף לעשות שַמות באניה. כבר הפך על פניהם ארבעה כלי־תותח ויעש בקיר האניה שני חורים. את גופות החללים, אשר שכבו על הארץ, בתר לבתרים, ושלוליות⁴³ של דם כסו את קרקע האניה. רעם ורעש נשמע מסביב.

המנהיג אשר רוחו שב אליו. פקד על המלחים להשליך אל הספוּן כל אשר יוכל לעצור בעד תנועת התותח: מחצלות, ערסלים⁴⁴, מפרשים, חבלים, שקים וצרורות שונים.

אך מה תועַלנה הסחבות האלה? איש לא נועז לרדת ולהניח אותן כראוי, ובכן נערמו ברגע אחד לערֵמה של סמרטוטים.

רוח חזקה נשבה על הים, והדבר הזה הגדיל את הרעה. לוּ התחוללה סערה, מי יודע אולי הפכה את גלגלי התותח למעלה ואז יכלו האנשים לעצור בו.

בין כה וכה הלכה הסכנה וגדלה. התרנים נשברו, כלי־התותח כלם נעתקו ממקומם, ועשרה מהם נשחתו, ובקיר האניה רבו הבקיעים, ועוד מעט ויחדרו המים אל תוכה.

מראה הנוסע הזקן אשר ירד אל הספון היה כאיש שנהפך והיה לאבן. הוא נתן עיניו במחַבֵל ולא זע. נדמה כי אין לפסוע פסיעה קלה ברשות של כלי־התותח.

כל תנועה ותנועה של התותח, אשר התפרץ, קרב את קץ האניה. עוד שעה קלה – ותשָבֵר.

האניה עתידה לרדת תהומות, אם לא תעמוד לה הצָלָה. מאֵיי יבוא עזרה? מי יציל אותה?

נורא האויב בדמות התותח הזה!

מי יעצור בעד המשחית הזה?

מי ישתיק את קול הרעם?

מי יפריע את מעוף הברק?

– רק אלהים לבדו יכול להצילנו! – קרא בוּאַבירטילו.

הכל עמדו דומם, מבלי יכלת לעצור בעד רעש התותח.

ומחוץ נשמע קול הגל בחבטו על האניה. דומה, כי שני פטישים גדולים מכים זה מול זה.

ופתאם בתוך המבוכה והמבוסה נראה איש ובידו מוט של ברזל. האיש הזה הוא שהיה הגורם לאסון, כי לא הדק כראוי את התותח בחבל. הוא קלקל והוא אמר לתַקן. ברגע אחד קפץ אל מקום כלי־התותח.

ואז החל מחזה נפלא. המלח נלחם עם התותח. כח־ברזל עורך קרָב עם רוח־אדם.

המלח עמד בפנה, בידיו מוטות ברזל, רגליו כשני מטילים, פניו החִוְרִים שקֵטים, והוא נראה כנטוע על מקומו במסמרים.

הוא עמד וחכה, עד אשר יחלוף התותח על פניו.

ידע המלח הזה את כלי־התותח זה ימים רבים ולבו גס⁴⁵ בו.

כמה פעמים שם ידו לתוך לועו! כמכר ומודע היה לו. והפעם פנה אליו בדברים, כאשר ידבר איש אל כלבו:

– “קרב נא אלי!”

ואולם אוי לו, אם יקרב התותח אליו. הלא אז יבוא הקץ עליו. אין מנוס ואין מפלט. כל האנשים התבוננו מרחוק אל המחזה בפחד רק איש אחד, הוא הנוסע הזקן, עמד כעֵד לקרָב נפלא זה.

הוא עמד במקום סכנה, אך לא מש משם.

רגע אחד התותח, כנמלך⁴⁶, ואחרי־כן קפץ על המלח אשר אמר לערוך עמו קרב. המלח נסוג לאחור.

נורא היה הקרב הזה, מלחמת בריה אין־אונים עם שטן משחית נפתולי אדם עם ברזל.

המלח נטה הצידה בכל עת, אשר אמר התותח להתנפל עליו וכלי־המשחית הוסיף להרוס את האניה.

פתאם קפץ התותַח לפנים בזעם ורעש וישַבֵר שלשה כלי־ נשק אשר עמדו בירכתי האניה. המלח נרתע לאחור, אך בו ברגע התרומם התותח, כאלו ארוב ארב לאיש־ריבו, ויאמר להתנפל עליו, והוא נלחץ אל הקיר וכפשע היה בינו ובין המָוֶת. קול פחדים התפרץ מפי כל אנשי האניה.

אך הנוסע הזקן, אשר עמד עד עתה באין תנועה, זז פתאם במהירות נפלאה, ובהשליכו נפשו מנגד, זרק שק מלא ניָר אל בין גלגלי התותח, אשר נתקל, והמלח מהר ויתחב את מוט הברזל בין יתדות הגלגל מאחור, והתותח עמד.

אז מהר המלח, אשר פניו כסו זעה, אל המחַבֵל וישם חבל בצואר־הנחושת שלו.

תם הקרב. האדם נצח. היתוש הכריע את הארי. הגמד לקח בשבי את הענק.

החילים והמלחים מחאו כף.

כל אנשי האניה מהרו ויקשרו בעבותות ובכבלים את התותח וישיבוהו למקומו.

המלח אשר נמלט ממות השתחוה למול הנוסע ויאמר:

– אודך, אדוני, כי אתה הצלת את נפשי.

אך פני הזקן שבו ויהיו שקטים כבתחלה, ולא ענה מאומה.

 

VI. שְתֵּי כַפּוֹת הַמֹּאזְנַיִם.    🔗

אמנם האדם נחל את הנצחון, אך התותח גם הוא נצח. הסכנה אשר רחפה על האניה, כי עוד מעט וירדה תהומות, אמנם חלפה, אך מן האסון לא נמלטה עוד. הפרצים אשר נעשו בה לא נרפאו. בצפּוּי האניה נעשו חמישה בקיעים. עשרים כלי־תותח מן השלשים נתקו ממקומם ונתקלקלו, והתותח שהתפרץ ונכנע נשחת גם הוא ולא יצלח עוד לעבודה. נשארו רק תשעה כלי־תותח שלמים. המים חדרו אל תחתית האניה. נחוץ היה הדבר להביא משאבות ולתקן את בדקי האניה.

נורא היה מראה הספון, מקום הקרָב, כמראה כלוב של פיל שיצא מדעתו.

על האניה היה להזָהֵר במהלכה, לבל תרָאֶה לעין זר, אך ברגע זה רחפה עליה סכנה קרובה, ולכן הדליקו נרות בצפּוּי האניה, להאיר את הסִפון.

בעוד אשר אנשי האניה היו טרודים במחזה הקרב ולנגד עיניהם עמדה סכנת המות, לא שם איש לב אל הנעשה מחוץ לאניה. הערפל הלך וגדל, מֶזֶג־האויר שֻנה, והאניה נשאה בכח הרוח. היא תעתה מן הדרך ותט אל עבר הדרום. גלים גדולים עלו וינשקו את האניה, נשיקות שונא, במקום פצעיה. הרוח הלך וחזק, מי יודע אם אין הסוּפָה קרובה. לא נראה דבר במרחַק ארבעה צעדים.

ובה בשעה אשר תקנו המלחים בחפזון את בדקי האניה ויסתמו את החורים וישיבו את כלי־התותח למקומם, שב הנוסע הזקן אל הספוּן.

הוא עמד נשען ליד התורן ולא שם לב אל התנועה, אשר קמה שנית באניה. האביר לַה־וויוויל פקד על חיל האניה לעמוד עָרוך משני עברי התורן. ולקול החליל של המנהיג נאספו ובאו גם המלחים ויעמדו ליד התרנים.

הגרַף די־בוּאַבירטילו נגש אל הנוסע, ואחריו הלך איש זועף, פניו עיפים, בגדיו פרועים, אך עיניו מביעות נחת־רוח.

האיש הזה הוא החַיָל, אשר הצליח בתבונתו ובאומץ לבו להכניע את המחַבֵל הנורא.

הגרַף חלק כבוד־שרים להנוסע הלבוש בגדי אכר ויאמר:

– אדוני, הנה האיש!

החיל עמד זקוף, עיניו משפלות, והוא מחכה למוצא פי הפקידים.

– אדוני השר – פתח שוב הגרף בוּאַבירטילו – הלא דבר גדול עשה האיש הזה. מה יֵעְשֶה לו יְקָר, לפי דעתך?

– אמנם ראוי הוא לאות־כבוד.

– יפקוד אדוני! – קרא הגרף.

– אך אתה שר־האניה וחובתך היא.

– אך אתה שר־צבאנו – ענה בוּאַבירטילו.

הזקן הביט בפני החַיָל.

– קרב! – קרא אליו.

החיל פסע פסיעה אחת לפנים.

והזקן הפך פניו אל הגרף בוּאַבירטילו ויסר מעליו את הצלב של לוּדוויג הקדוש, הוא אות־כבוד, וישם על מעיל החיל.

– הידד! – הריעו המלחים.

והחילים חלקו כבוד־שר לאיש, אשר צלב־הכבוד על חזהו.

הזקן הצביע⁴⁷ על החיל, אשר עמד נבוך ונדהם, ויאמר:

– עתה יָרֹה יִיָרֶה!

אחרי הגיל בא התמהון.

ובתוך דממת־המות נשמע קול הזקן בדברו:

– ההתרשלות⁴⁸ של אדם זה הביאה שואה על האניה. מי יודע אם לא בעוד שעה קלה תלך לאבדון. פני הים כפני אויב. כל אניה שמפליגה⁴⁹ בים הרי היא כצבא היוצא למלחמה. הסער מתמהמה לפעמים, אך בוא יבוא. הים שם לו מאָרבים. ובשעת מלחמה – כל דבר פשע מות יוּמת האיש. אין חטא שיש לו תקנה. מעשה־גבורה – שכרו בצדו, ומעשה פשע – ענשו בצדו.

הדברים האלה יצאו מפי הזקן זה אחר זה לאַט, והם קשים כגידים, חוצבים כגרזן על האַלון.

– עשו כאשר ציויתי! – הוסיף הזקן, בהביטו על החילים.

והחיל הלבוש מעיל מלח, אשר עליו נוצץ צלב־הכבוד הוריד את ראשו.

לאות הנִתָּן מאת הגרַף בוּאַבירטילו, ירדו שני מלחים אל תחתית האניה וישובו משם ותכריכים בידיהם. כהן האניה הלך אחרי שני המלחים. שנים־עשר אנשי־צבא נבדלו מתוך הגדוד ויעמדו בשתי שורות, ששה ששה. הנידון לא הוציא מלה מפיו ויעמוד בין שתי השורות, והכהן נגש אליו עם הצלב בידו.

– קדימה! – נשמע קול הפקיד. והחילים פסעו פסיעות קטנות לפנים, ואחריהם שני המלחים נושאי התכריכים.

דממה זועפה שררה באניה. נשמע מרחוק רק המית הסער.

כעבור רגעים מעטים נשמע קול יריה, ואחריו כמראה הבזק⁵⁰. ושוב נדם הכל. ולאזני האנשים הגיע רעש, בנפול גוף אל תוך המים.

הנוסע הזקן עמד כבתחלה ליד התורן, ידיו שלובות והוא שקוע בהרהורים.

ובוּאַבירטילו פנה אל סגנו לה־וויוויל בלחש ויצביע על האיש הזקן:

– הפעם נמצא ראש לוַנְדֵי.

 

VII. בֵּין הַמְּצָרִים.    🔗

אך האניה מה תהא עליה?

העבים אשר הערמו כל הלילה כסו את פני הרקיע, והים כאלו עטוף כלו אדרת. מסביב אין דבר מלבד ערפל. גם לאניה שלמה יש סכנה במצב כזה.

ואל הערפל נלוה געש הים.

אנשי־האניה לא ישבו בחבוק־ידים. הם השליכו אל תוך הים שברי כלי ברזל ושברי כלי עץ, להקל מעל האניה משאה.

הים לא נח מזעפו. אמנם הסער לא התחולל, כי הרוח החזק נטה צפונה, אך גלי הים המו, וזה אות כי חמת הים לא שככה. האניה השבורה לא יכלה לעמוד בפני הנחשולים, אשר עלו עליה.

רב החובלים עמד ליד ההֶגֶה⁵¹ שקוע במחשבות.

זה דרך מנהיגי הספינות להעמיד פנים צהובות⁵² בשעה של חרדה. ולַה־וויוויל, איש מבודח⁵³ מטבעו, קרא אל רב־החובלים:

– חייך, מלח, הסער לא הצליח היום. הוא אמר להתעטש ולא עלה בידו. עתה ראה תראה כי נמָלֵט. רק הרוח לבדו שולט בים.

אך רב־החובלים ענה מתוך כובד־ראש:

– גם הרוח מעלה גלים.

בדבריו נשמע קול חרד. אניה ובקיעים בה תירא מפני געש הים, אשר ישלח את המים לתוכה.

רב־החובלים היה סר וזעף. אחרי האסון באניה, פֶּרֶץ התותח ומות החיל, נִבא לו לבו רעה. מי יודע את הצפון בחיק הים. אסור לנהוג קלות־ראש.

לַה־וויוויל לבש צורה של איש כְבַד־ראש.

– איפה אנו בשעה זו, מלח? – שאל.

– בידי האלהים! – ענה המלח.

רב־החובלים הוא השליט באניה ובן־חורין הוא לעשות כטוב בעיניו ולדבר ככל העולה על לבו. בני־אדם אלו מדברים מעט מאד. לה־וויוויל עזבהו וילך לו.

ואולם על שאלתו ענה השַחַק. הים נגלה פתאם. העבים הדאים נקרעו ולעין דמדומי־האור נראו הגלים השחורים, הדומים בתוך הים.

פני השמים עודם עטופים עבים, אך לצד מזרח נראתה רצועה לבנה, מבשרת הבוקר, ולצד מערב חַוָר אור לבן של הירֵח השוקע. שתי הרצועות הלבנות האלה, זו מול זו, עשו כעין מחיצה בין הרקיע הקודר והים הזועם.

לאור שתי הרצועות הלבנות מזה ומזה נראו צללים שחורים, עומדים באין תנועה.

מצד מערב, במקום אשר הירח האיר את פני השמים, עמדו שלשה כֵפים זקופים כמצבות עתיקות.

ומצד מזרח, אשר שם עולה עמוד־השחר, התרוממו שמונה מפרשים, ערוכים וסדורים להטיל אימה.

שלשת הכפים הם סלעי הים, ושמונת המפרשים – חלק של צי מלחמה.

מאחור – אבני־נגף ומפנים – אניות מלחמה; לצד מערב – פַּחַת ולצד מזרח – פה; מעבר מזה – שֶבֶר ומעבר מזה – קרָב.

אם תפן האניה אל הכפים, הנה נופה נהרס, כליה נשברו, תרניה נתקו; ואם תצא למלחמה, הנה נשחתו עשרים תותחים שלה ומבחר חיליה נהרגו.

השחר טרם עלה, והלילה עוד לא עזב את ממשלתו, כי העבים הרבים והכבדים חסמו את הדרך בעד אור הבוקר.

הרוח אשר פזר את העבים נשא את האניה אל עֵבר הכְפים.

האניה הרצוצה מרוב עמל ותלאה לא נשמעה לתורן, ותתנודד על פני הים בכח הגלים, אשר נשאוה לרצונם.

הגיעה שעה נוראה. לוּ גם היתה אניה כתקוּנה, כי עתה חסמו הכפים בעדה את הדרך לשוב אחור, ומפני אניות־המלחמה לא תוכל לגשת אל חוף צרפת.

הסער אמנם חדל, אך הים היה זועף, והרוח נשא את הגלים בזעם.

הים אין דרכו לסַפר את אשר יאמר לעשות. יש אשר רק צחוק יחמוד לו. הנה הוא הולך לפנים ושב אחור, נותן ונוטל, קורא לסער ומגרשו, אומר לעשות כלה ומתנחם, מטיל אימה על הצפון ומתנפל על הדרום.

כל הלילה עטף הים את “כלימור” ערפל ויאמר להביא עליה סופה, והנה גרש את הסוּפה ויהדוף את האניה אל מול הכפים, עוד מעט ותתפוצץ.

ואם מעטו לה אבני־הנגף, והנה באה לה סכנת־קרב. שני אויבים עמדו עליה לכלותה.

– אוי לנו מפנים ואוי לנו מאחור – קרא לַה־וויוויל – בי כך ובין כך אוי לנו!

 

VIII. תִּשְׁעָה מוּל שְׁלֹש מֵאוֹת וּשְׁמוֹנִים.    🔗

האניה לא היתה בלתי אם שבר־כלי.

בלבנונית האור המפוזר, בשחרורית העבים, בפני השמים הפושטים צורה ולובשים צורה, בעין הגלים הקודרים – בכל אלה היה צפון סוד מות. דממה איומה שררה מסביב, לא נשמע בלתי אם המית הרוח הזועם. מן התהום עלה מלאך־המות. כחזיון בלהות היה כל הדבר, כחלום נורא, כמראה מעולם האגדה. גם הכף גם הצי נראו כיצירות של שדים ורוחות.

הגרף די־בוּאַבירטילו נתן בלחש צו לסגנו וויוויל, אשר ירד אל בית־הנשק. אחרי־כן נטל המנהיג את קנה־הצופים שלו ויעמוד מאחורי רב־החובלים.

ורב־החובלים חגר שארית כחו להחזיק את האניה, כי הרוח מעבר מזה והגלים מעבר מזה השתערו עליה לפוצצה ולהורידה תהומה.

– מַלָח – שאל המנהיג – איפה אנו עומדים?

– ליד הכֵף מינקיה, וצוּרים חדים מתחתינו.

– היש יכולת להחזיק מעמד?

– כל רגע ורגע אנו צפוים אלי מות – ענה המלח.

המנהיג כִּוֵּן את קנה־הצופים למערב, לראות את הכף; ואחרי־כן פנה לצד מזרח, להתבונן אל צי־המלחמה. הוא מנה את מספר האניות הערוכות למלחמה.

– היודע אתה את האניות האלה? – שאל המנהיג את רב החובלים.

– וַדאי – ענה הלז.

– מה הן?

– אניות מלחמה של הצרפתים.

– אניות יפות! – קרא המנהיג – יודע אני את טיבן.

– גם אנכי יודע אותן – ענה רב־החובלים – ראיתי ובחנתי אותן יפה יפה, עד כי אכיר היטב בין זו לזו.

והוא לקח מידי המנהיג את קנה־הצופים ויקרא בשם האניות, למיניהן ולסימניהן.

המנהיג הוציא מכיסו פנקס קטן וירשום בו את מספר כלי־התותח אשר בכל אניה ואניה. בו־ברגע שב וויוויל אל הסִפוּן.

– אביר! – קרא אליו המנהיג – הנה אנו עומדים מוּל שלש מאות ושמונים כלי־תותח. וכמה יש באניתנו שלַמים?

– תשעה.

ושוב התבונן בעד קנה־הצופים אל שמונת האניות אשר עמדו בלי נוע, והן הלכו וגדלו, כי האניה הלכה וקרבה אליהן.

המנהיג נתן פקודותיו בלחש. דממה שררה מסביב. האנשים הכינו עצמם למלחמה. אמנם האניה לא יכלה להלחם עם הגלים, ואף־כי עם אנשים. אך בכל־זאת מִלאו את הרובים כדורים, ערכו את כלי־התותח השרידים, הכינו קרדומים ועגנים, פתחו את חדר אבק־השרפה, ואיש איש עמד על מקומו הנועד לו. וכל הדברים האלה נעשו בחפזון ובלי אֹמר, כאשר בבית איש נוטה למוּת.

ואולם גם צי־המלחמה מנגד הכין את עצמו לקרב. שמונת האניות העמדו בחצי־עִגוּל, אשר קצהו הגיע עד הכֵף, ו“כלימור” נסגרה בתוך חצי העגל הזה באין מוצא.

דומה היה הדבר לחזיר־בר, אשר עדת כלבים סבבוהו, והם חורקים שן ואינם חורצים לשון.

נראה, כי שני הצדדים חכו לפתיחה.

החילים של “כלימור” עמדו ליד התותחים שלהם.

ובואַבירטילו אמר אל סגנו וויוויל:

– לפי דעתי, טוב לנו להיות המתחילים.

– לא טוב, אך יפה – ענה וויוויל.

 

IX. פְּלוֹנִי אַלְמוֹני נִמְלָט.    🔗

הנוסע האלמוני לא עזב את הספון ויתבונן במנוחה שלמה אל כל הנעשה. המנהיג בוּאַבירטילו נגש אליו.

– אדוני – פנה אליו – הכל מוכן. עיניך הרואות, כי עומדים אנו על־פי קבר, אך ממקומנו לא נזוז. הכף או הצי. לפנינו רק שתי דרכים: לנפול בידי האויב או לרדת מצולות. בין כך ובין כך נכון לנו המות. אך טוב לנו למות במלחמה, מאשר להטבע עם אניה שבורה. בוחר אני למוּת באש מבמים. ואולם רק עלינו נגזרה גזרה זו ולא עליך. בך בחרו הנסיכים, בך שמו עיניהם למנות אותך למפַקד־הצבא בוַנדי. אם אתה תאבד, ואבדה עמך תקות המלכות. לכן חָיֹה תחיה. כבודנו אנו – להשאר פה, וכבודך אתה – לנוס מזה. כן, עליך, אדוני, לעזוב את האניה. נתֹן אתן לך סירה ומלח. יש תקוה, כי יעלה בידך להגיע אל החוף בדרך עקלתון. השחר לא עלה עוד, הגלים הם גדולים, החושך שורה על הים – הלא תמָלֵט. יש אשר המנוסה מביאה לידי נצחון.

הזקן שמע את כל הדברים וינענע בראשו, לאות כי נתקבלו על דעתו.

והגרף די בוּאַבירטילו נשא קולו ויקרא:

– חַיָלִים וּמַלָחִים!

התנועה באניה פסקה, ומכל עבר פנו לצד המנהיג, אשר הוסיף ויאמר:

– האיש היושב עמנו פה הוא בא־כח המלך. הוא בא אל אניתו, ועלינו החובה לנצור אותו. הוא יקומם את המלוכה בצרפת, והוא יעמוד בראש הצבא בוַנְדֵי, במקום נסיך. הוא גבור מלחמה. קוה קוינו, כי יחד עמנו יגיע לחוף צרפת. עתה ילך בלעדינו. הצילו את הראש, וכל הגוף יחיה!

– כן! כן! כן! – נשמע קול אנשי האניה.

והמנהיג הוסיף לדבר:

– אך סכנה גדולה מרחפת עליו גם בהמלטו. קשה מאד להגיע אל החוף. כדי להפליג⁵⁴ בים – דרושה סירה גדולה, וכדי להתעלם מעין הצי – עליה להיות קטנה. עלינו לבחור במלח אמיץ־רוח, יודע שַיִט, מומחה ומנוסה, יליד המקום הזה, היודע את מוצאיו ומבואיו. החושך עודנו שורר, והסירה תוכל להתחמק, ואיש לא יראנה. אחרי־כן יעלה עשן האניה אשר יאפיל עליה. סירה קטנה תוכל לעבור בשלום על־פני השרטונים⁵⁵, המסוכנים לאניות גדולות. במקום שילָכֵד הארי, ימלט החוֹלד. רק אנחנו אין לנו תקוה, אך הוא ינָצֵל. הסירה תעבור ועין האויב לא תראה אותה, ומה גם כי בינתים הלא נצא לשַחֵק עם האויב. האף אין זאת?

– כן! כן! כן! – ענו אנשי האניה.

– אך אסור לנו לאַבּד אף רגע אחד לבטלה – קרא המנהיג – מי בכם איש הנכון ללכת בסירה?

– מבין שורות האנשים יצא אחד המלחים ויען:

– אנכי!

 

X. הֲיִמָלֵט הָאִיש?    🔗

כעבור רגעים מעטים נפרדה מן האניה סירה קטנה, עשוּיה לשמוּש המנהיג. בסירה הזאת ישבו שני אנשים, הנוסע הזקן מאחור והמלח ה“מתנדב” מפנים. הלילה עוד פרש את כנפיו. המלח חתר בכל כחו את עבר הכֵף מינקיה, כאשר יעץ לו המנהיג. מוצא אחר לא היה לפניהם.

אל קרקע הסירה השליכו מעט צידה לדרך, תרמיל⁵⁶ מלא לחם־נִקוּדים, לשון־שור צלויה וחבית מלאה מים.

ברגע אשר הפליגה הסירה בים, יצא וויוויל, האוהב הלצות גם בשעת סכנה, גחן וקרא:

– סירה זו יפה לניסה וקלה לנפילה.

– אדוני, לא עת שחוק היום – קרא המלח.

עד מהרה הרחיקה הסירה. הרוח והגלים סִיְעוּ⁵⁷ בידי המלח להוליך את הסירה במהירות, וצללי הלילה עם קמטי הגלים היו עליה סִתְרָה.

צפִיָה טמירה⁵⁸ רחפה על פני המים. ובתוך מרחב הים ודֻמִיָתוֹ הסואנה נשמע פתאום קול גדול. והקול קול המנהיג בוּאַ־בירטילו הנושא נאום:

– שמעו, מלחים, עבדי המלך! שימו דגל לבן בראש התורי הגדול. היום נראה את עלות השמש בפעם האחרונה.

מן האניה נשמע רעם התותח, אשר ירה.

– יחי המלך! – הריעו כל אנשי האניה.

ומן המרחק עלה קול אדיר עונה לעומתם:

– תחי הריפוּבליקה!

ושאון רב, כקול שלש מאות רעמים, התחולל על פני הים.

המלחמה החלה.

פני הים כֻסוּ עשן ואש.

מכל עבר חצו את הגלים זרמי־קצף, אשר עלו עם רדת הכדורים אל המים.

“כלימור” זרקה להבות על שמונה אניות הצי. ובאותה שעה ירו כל כלי־התותח בצי, אשר הכתיר את כלימור כחצי־ירֵח. פני השמים האדימו כאש. נדמה, כי הר־שרפה פרץ בתוך הים. הרוח ערבב את הלהבות, והאניות נעלמו לרגעים ושוב נראו כשֵדים. ובתור אודם־אש זה נראה הגוף השחור של האניה “כלימור”

הדגל הלבן התנוסס בראש התורן הגדול.

ושני האנשים אשר בסירה ישבו דומם.

השִרטון מינקיה גדול כאחד האיים; הים מכסה עליו; וששה סלעים גדולים, העומדים בשורה ישרה, יפָרֵדוּ מראש השרטון, ומראיהם כחומה פרוצה. ורק סירה קטנה מאד, אשר לא תעמיק שבת במים, תוכל לעבור דרך הסלעים האלה. מעֵבֶר למעֲבָר הזה ישתרע מרחב הים.

המלח אשר קבל על עצמו להציל את הסירה, חתר אל המעבר הזה. ואמנם הצליח בחריצות רבה לעבור במֵצָר הזה ולהמלט מאבני־הנגף, אשר עמדו לו לשטן מימין ומשמאל. הסלעים הסתירו עתה את מקום המערכה. מראה הלהבה על־פני השמים הלך וחָוַר וקולות התותחים הלכו ומעטו, כי המרחק הלך ורב. אך על־פי היריות, אשר לא חדלו, ידעו האנשים, כי האניה “כלימור” עוד מחזיקה מעמד, בטרם תמוּ אחרוני כדוריה.

עד מהרה באה הסירה אל מרחב הים, מחוץ לסכנת הסלעים המלחמה והכדורים.

הים הסיר מעט מעט את קדרותו מעל פניו, דמדומי השחר הלכו והתפשטו, קרני אורה חדרו בעד נתיזות הקצף ונבכי הגלים. הבוקר אור.

הסירה אמנם נמלטה מיד האויב, אך אל המנוחה עוד לא באה. פחד הכדורים סר מעליה, אך מורא הגלים עודנו עומד לנגדה. עריסה קטנה מפליגה בים גדול, באין תורן, באין מפרש, באין קוֹמפָס⁵⁹, ורק המשוטים מוליכים אותה. התוכל לעמוד בפני הים וסערתו? הן כמוה כאין היא.

ובתוך המדבר הזה נשמע קול האיש היושב מפנים, ובדברו הורו פניו לאור הבוקר, בפנותו אל האיש היושב מאחור:

– אני הוא אחי האיש, אשר צוית להמיתו.

 

ספר שלישי. אַלְמַלָה    🔗

 

I. דְּבָרִים חוֹצְבִים לַהֲבוֹת־אֵשׁ.    🔗

הזקן הרים לאט ראשו.

האיש הדובר אליו היה כבן שלשים. פניו שזופי שמש, עיניו מביעות ערמת מלח ותֹּם אכר. בידיו האמיצות הוא אוחז את המשוטים, ומראהו – נוח.

בחגורתו תקועים פִּגְיוֹן⁶⁰ עם שני רובים ומחרוזֶת של פנינים⁶¹.

– מי אתה? – שאל הזקן.

– הלא אמרתי לך.

– ובכן מה לך?

האיש הרפה מן המשוטים, שלב את ידיו ויען:

– להמיתך אני אומר.

– בידך אני – קרא הזקן.

האיש הרים את קולו:

– הִכּון לקראת המות.

– למה אמות? – שאל הזקן.

רגע אחד שררה דממה. האיש נבוך למשמע שאלה זו.

– הלא אמרתי, כי המת אמיתך – ענה המלח.

– מה חטאתי?

עיני המלח הבריקו.

– הן אתה הרגת את אחי.

– אנכי הצלתיו ממות – השיב הזקן במנוחה.

– אמנם כן. תחלה הצלת אותו, ואחר־כן הרגתוֹ.

– לא אנכי הרגתיו.

– ומי זה הרגו?

– בעונוֹ מת.

המלח פער פיו ויתבונן בתמהון אל הזקן, אחרי־כן קדרו פניו כשהיו.

– מה שמך? שאל הזקן.

– שמי אַלְמַלָה, אך מה לך ולשמי, אם מות תמוּת על ידי.

ברגע זה עלה השמש. קרן־אורה ירדה על־פני המלח, והזקן הסתכל ויתבונן אל מראהו.

קול היריות עוד לא חדל, אך היריות באו לסירוגין⁶², אות הוא כי קץ המלחמה הולך ובא. עתר עשן האפיל על הרקיע. הסירה, באין אוחז משוטיה, נִשאה לרוח היום.

המלח שלח יש ימינו ויקח רובה מחגורתו, ובשמאלו אחז את ספר־תפלותיו.

הזקן זקף קומתו.

– התאמין באלהים? – שאל.

– אני מאמין באבינו שבשמים – ענה המלח ויצטלב.

– היש לך אֵם?

– כן, אך רב לך. אני נותן לך רגע אחד, אדוני.

– למה תקראני בשם אדון?

– יען כי אדון אתה. מראה פניך יעיד על הדבר.

– ולך יש אדון?

– כן. ואדוני הוא מגדולי היַחַש.

– איפה הוא?

– איני יודע. הוא עזב את הארץ. שמו: מַרקיז לבית לַנטינק, גרף לבית פוֹנטוֹנה, נסיך ברֵיטַני. בעל אחוזות רבות הוא. מיָמַי לא ראיתי את פניו, אך בכל־זאת אדוני הוא.

– ולוּ עמד לפניך, היית שומע בקולו?

– וַדאי. הן לא מופקר⁶³ אני, כי לא אשמע בקול אדון. האלהים מושל בכל, המלך מושל בארץ, ואדוני מושל בי. אך דברים אלו אינם ענין פה. אתה הרגת את אחי, ולכן אהרגך אנכי.

– קודם כל – קרא הזקן – במשפט עשיתי, כי הרגתי את אחיך.

המלח קפץ את רובהו בכך ידו.

– הקץ לדברי רוח!

– כדבריך – ענה הזקן, ובמנוחה הוסיף: ואיה הכהן?

– הכהן? – הביט אליו המלח בתמהון.

– כן, הכהן. הן אני שלחתי כהן לאחיך בטרם מותו. גם עליך לעשות כן לי.

– מאין אקח לך? – שאל המלח – התמצא כהן במרחב הים?

מרחוק נשמעו הקולות האחרונים של המלחמה, בטרם כלתה.

– הן האנשים ההם שם בטרם מותם יתוַדו לפני הכהן.

– כן – נהם המלח – שם באניתנו יש לנו כהן.

– ואתה אומר להמית את גופי ואת נשמתי יחד. גדול מאד יהי עונך – הוסיף הזקן.

המלח נענע בראשו וישקע בהרהוריו.

– ובהכריתך את נפשי – הוסיף הזקן – תכרית גם את נפשך. שמע נא. חמלתי עליך, בידך לעשות כטוב בעיניך. אנכי עשיתי את חובתי גם לאחיך גם לך, באמרי להציל את נשמתך. שים נא אל לבך. הדבר נוגע אליך. השמעת ברגע זה קול־עַנוֹת? בני־אדם נלחמים שם על נפשם, מפרפרים הם בין החיים והמות, שם יש בעלים אשר לא ישובו לראות את נשיהם, אבות אשר לא ישובו לראות את ילדיהם, אחים כמוך אשר לא ישובו לראות אחיהם. ומי אשם בכל אלה? הלא אחיך. הן יודע אתה, כי מלכנו החסיד, משיח אלהים, מתענה בכלא. בתי־כנסיותינו היו למשִסה, כהנינו נהרגו, מקדשנו חֻלל. ומה היה בלבנו, בלב אנשי האניה הגוֵעים היום? הלא אמרנו כלנו לבוא לעזרת אלהים. לוּ היה אחיך עובד באמונה, לוּ ידע את חובתו, לא קרה האסון עם התותח, לא נטתה האניה מדרכה, לא פגעה בצי המלחמה, ובשעה זו היינו באים לחוף צרפת, כלנו גבורים, כלנו ערוכים למלחמה, החרב בידנו, הדגל הלבן במחננו, ששים ושמחים למהר לעזרת אכרי וַנדֵי האמיצים, אשר התאזרו להציל את צרפת, את המלך ואת האלהים. הנה זאת אמרנו לעשות. עתה נשארתי לבדי, ואנכי לבדי אעשה זאת. והנה קמת לי לשטן. הכופרים פוגעים בכהנים, הנבלים מורדים במלך, השטן נלחם באלהים – ואתה עומד לימין השטן. אחיך היה הראשון שנתן ידו למלאך הרע, ואתה הולך בדרכיו. הוא החל ואתה עומד לכלות. אתה נותן יד לכופרים, למורדים, למחללי־קודש. עמי תאבד התקוה האחרונה. אם אכָחֵד אנכי, בא־כחו של המלך, יבערו האהלים ואין מכבה, יבכו האומללים ואין מנחם, יוּמתו הכהנים ואין מציל, ישב המלך בשבי ואין פודה. אנכי בטחתי בך, אך אתה בגדת בי. אמנם כן, הרגתי את אחיך. אך בעשותו מעשה גבורה גמלתי לו כפעלו; וכאשר חטא – קבל ענשו. הוא לא עשה חובתו, ואנכי עשיתיה. אין אני מתנחם על אשר עשיתי. חֵי אלהים, לוּ יפשע בני כאחיך – מות יומת. ועתה עשה כלבבך. חמסי עליך, הולכת שולל את אדונך מנהיג האניה. בן לא אמון אתה. אין בלבך רגש־הכבוד. בפיך אמרת להצילני, ובלבך התנכלת לי. הידעת, כי בנפשך אתה מתחיב? את נשמתי תמסור למלאך־המות ואת נשמתך יקח מלאך־השאול. טוב אפוא, עשה כאשר אמרת. חלקך בגן־עדן יאבד. על ידך ינצח השטן, על ידך יחרב המקדש, על ידך יבֹזו הכופרים כלי בית אלהים, על ידך ישָפֵך דם נקי. תן ידך לשטן, למה תעמוד? כן, יסור יסרתי את אחיך, אך דע לך, כי כלי­־יוצר אני ביד אלהים. הה, התאמר לדעת דרכי אלהים? היעלה על לבך לעצור בעד מעוף הברק מן השמים? או לך, כי השמים ינקמו בך. עשה את מזמתך. את שיבתי תוריד שאולה, ואתה תרד אחרי. עתיד אתה לתת דין־וחשבון לפני אדון הכל. אין ביננו איש, מבלעדי יושב שמים. קום ופגע בי. אני זקן ואתה צעיר, בידי אין נשק, ובידך גם חנית גם חרב. קום ומותתני.

ובעמוד הזקן ובדברו את כל הדברים האלה בקול גדול אשר החריש את הֶמְיַת הים, כסה צל את פניו או קו־אור חלף עליו, הכל לפי תנועת הגלים. פני המלח חָוְרו כמת. נטפי זעה ירדו מעל מצחו. כל גופו רעד כעָלֶה. וכאשר כלה הזקן את נאומו, השליך המלח מידו את רובהו ויכרע על ברכיו.

– סלח לי, אדוני! מחל לי! – קרא האיש – קול אלהים דובר בך. חטאתי. גם אחי חטא. את כל אשר בידי אעשה לכפר עוני. נכון אני לבוא באש ובמים על פי פקודתך. לא אַמרה את פיך.

– סלחתי – ענה הזקן.

 

II. כֹּחַ־הַזִּכָּרוֹן וְכֹחַ־הַמַּדָּע.    🔗

הצֵידה לדרך, אשר שמו בסירה, לא היתה למוֹתר.

שני הבורחים, אשר הלכו ארחות עקלקלות, שטו בים שלשים ושש שעות, עד הגיעם אל החוף. הלילה עבר עליהם בעמל, בשוטם על־פני המים. אמנם ליל נעים היה, אך אור הירח הבהיר לא ינעם לאנשים, המתאמצים להסָתֵר מעין רואים.

בהיותם המרחב הים הגיע לאזנם קול היריות האחרונות של האניה הנחרבה, כקול שאגת הארי ביער, אשר הצידים הקיפוהו, אחרי־כן השתררה הדממה על־פני הים.

האניה “כלימור” מתה מות גבורים, אך כבוד לא נחלה. אַל כבוד ללוחמים נגד ארץ־מולדתם.

אַלמַלה היה מלח חרוץ מעין כמוהו. רק בחריצותו הנפלאה הצליח להעביר בשלום את הסירה בין אבני־הנגף, שטף הגלים ומארב האויב. הרוח הלך וחדל, והים נח מעט מזעפו.

ביום השני בערב, כשעה קודם שקיעת־החמה, קרב אַלמלה בסירתו אל חוף שומם תמיד, מפני החול הכבד שם, אשר יטבע בו כל עובר.

ואולם בשעה זו גאו המים, ואַלמלה נגש אל החוף. וימשש את הקרקע, ובראותו כי איתן הוא, הוליך את הסירה עד החוף ויקפוץ מתוכה על הארץ.

הזקן קפץ אחריו אל החוף, ויתבונן אל חוג השמים.

– אדוני – קרא אַלמלה – הנה ארץ צרפת לפנינו.

הזקן גחן אל הסירה ויקח משם גלוסקה⁶⁴ וישם בכיסו.

– את השאר קח לך – קרא אל המלח.

אַלמלה נתן אל תוך ילקוטו את הנותר מן הבשר ומן הלחם וישם על שכמו. אחרי־כן שאל:

– האם אשלחך, אדוני, או כי אלך אחריך?

– לא זה אף לא זה.

אַלמלה הביט בתמהון אל פני הזקן.

– אַלמלה – הוסיף הזקן – נפָרֵד נא. לא טוב הֱיוֹת שנינו יחדו. אני בוחר להיות יחידי, אם אין עמי אלף.

רגע אחד החריש, אחרי־כן הוציא מכיסו לוּלָאָה של משי ירוק, אשר מראה שושן⁶⁵ לה, ובמרכזה דמות חבצלת מרוקמה זהב, וישאל:

– הידעת קרוא?

– לא.

– טוב. יש אשר אין מועיל באיש־מדע. ואולם החזק הוא כח־זכרונך?

– כן.

– יפה. שמע נא אַלמלה: אתה תימין ואני אשמאיל. קח עמך את הילקוט הזה על שכמך, והיית בעיני כל רואיך כאיש־שדה. את הנשק תצפין. ומן הגדר תכרות לך מטה, ובאת אל בין שבלי הדגן הגבוהות והתחמקת מאחרי החומות וקפצת מעל הגדרות, למען אשר תלך במשעולי שדה. אל תרָאה לעין עוברי־אורח. מנע רגליך מדרך המלך ומכל מקום שבני־אדם מצוים שם.

אַלמַלה שמע את כל הדברים ויען:

– כאשר צוית כי אעשה. אך הנה הלילה בא. איפה תלין, אדוני?

– אַל תדאג לי. ואתה איפה תשכב הלילה?

– אנכי אמצע לי בור מן הבורות. הן בטרם היותי למלח, הייתי עובד־אדמה.

– הסר מעל ראשך מצנפת־מלח, אשר תעיד בך לרעה, וקנה לך כובע פשוט.

– כן. מיד הדיג הראשון אשר אפגש אקנה כובעו.

– טוב מאוד. ועתה שמע נא. היודע אתה את יערות המקום?

– בקי אני בהם.

– גם את שמותיהם אתה יודע?

– הכל ידוע לי.

– ומאומה לא תשכח?

– לא.

–טוב ויפה! ובכן הטה אזנך ושמע. אל תשכח דבר מכל אשר אדבר אליך. הלוך תלך אל היער סַן־אָבין. שם על שפת הַנַחַל עומד עץ ערמון. ועמדת שם, אך לא תראה איש.

– אך האיש אשר יהי שם יראֵני? כלומר: רואה־ואינו־נראה יהיה. בַּנְתִּי.

– ואתה תתן אות. היודע אתה לתת אות־קול?

אַלמלה הפנה ראשו אל הים, ובו ברגע נשמע כקול צריחת הינשוף.

נדמה, כי הקול הזה עלה ממעמקי הלילה, קול עוף החושך.

– טוב – קרא הזקן – גם בזה אמן אתה.

הוא הושיט לאַלמלה את הלוּלאה של משי.

– הנה זה אות נשיאותי. קחהו. איש בל ידע עוד את שמי. אך דַי לך בלוּלאה הזאת. חבצלת הזהב רקמת ידי אחות המלך היא, זו היושבת בבית־הסוהר.

אַלמלה כרע על ברכיו. גופו רעד, בקחתו את הלוּלאה עם רקמת הזהב ובהגישו שפתיו אליה. אך פתאום עמד, כנפחד, וישאל:

– היש לי רשות לנשק זאת?

– כן. איש־קודש אתה.

אַלמלה קם מעל ברכיו ויטמון את הלוּלאה בחיקו.

והזקן הוסיף:

– הַסְכֵּת ושמע את דבר פקודתי: " קוּמוּ וְהִתְקוֹמְמוּ. אַל חֲנִינָה"! ובכן, כבואך אל קצה היער תעמוד וקראת את הקריאה שלש פעמים. בפעם השלישית תראינה עיניך איש עולה מן הארץ.

– מן החור אשר תחת העץ? ידעתי.

– שם האיש ההוא פלנשינוֹ וכנוּיו “לב המלך”. ונתת לו אות. הוא יבין. והלכת מעמו בדרך אשר ידעת עד היער ד’אַסטיל, ומצאת שם איש נכֵה־רגלים, שמו מוסקיטון, ופקדתוֹ בשמי לשלום, כי אוהב אני אותו, ואמרת לו, כי יאסוף אליו את כל אנשיו. והלכת משם אל היער קוּיבוֹן, ויצא לקראתך איש, הוא האדון טוּאָ, בעל־בריתנו, ואמרת לו, כי יבַצֵר את הטירה קוּיבוֹן, אחוזת הרוזן גֵר, אשר הגלה מארץ מולדתו. והלכת משם אל סַן־אוּאֵין־לִי־טוּאַ ודברת עם יוֹאַן שוּאַן, הוא העומד בראש. אחרי־כן תבקש ותמצא את גיטרָה וגלית את אזנו, כי ישים עין על האיש קורמֵניל, החשוד בעיני. הלא תזכור את כל הדברים האלה. אין עם לבי למסרם לך בכתב. דברים כאלה יפים לאמרם בעל־פה. היודע אתה את הטירה טוּרגו?

– כן. הלא כפר־מולדתי עומד בקרבת המקום ההוא. יודע אני היטב את טוּרגוֹ! טירה גדולה ועגולה היא, ארמון של משפחת אדוני, יש שם שער־ברזל גדול, המבדיל בין הבנין החדש והבנין הישן. ושער חזק זה יעמוד בפני כל כלי־התותח שבעולם. בארמון החדש מונח ספר עתיק־יומין, שבאים מכל קצוי ארץ לראותו. בתוך העשב שם מקפצות צפרדעים, כמה אהבתי בילדותי לשחק שם! ובטירה ההיא יש מערה! אני יודע אותה. אפשר שאין איש יודע אותה מלבדי!

– איזו מערה? מה אתה סח?

– זו היא מערה עתיקה, שעשו אותה באותם הימים, שהאויב שם מצור על טורגו. ויושבי הטירה יכלו להמלט על נפשם דרך המערה אל היער.

– אמנם יש מערות כאלה בארמון י’וּפיליר, במגדל שמפיוֹן אך אין זֵכֵר לזו בטירת טוּרגו.

– לא אדוני, אותם המקומות שמנית לא ראיתי מאודי. אבל את טורגו אני יודע היטב, כי שם מולדתי. ואני חוזר ואומר, כי סוד מערה זו אין איש יודע חוץ ממני. אסור היה לגלות. רק אבי ידע את הסוד ומסרוֹ לי. בהיותי ביער, אני יכול לבוא אל הטירה, ובהיותי בטירה אני יכול לצאת אל היער, ואיש לא ידע בצאתי ובבואי. ואם יבוא אויב על טורגו, לא ימצא שם איש. כך היא טירה נאה זו!

רגע אחד החריש הזקן ואחרי־כן אמר:

– טועה אתה. האמנם היה סוד כזה, ואנכי לא ידעתי?

– אבל, אדוני, ברור לי הדבר. על־פי המערה יש אבן מתהַפֶכֶת.

– כלך⁶⁶! זה דרככם, בני־כפר, מאמינים אתם באבן מתהפכת, באבן מזמרת, באבן הולכת בלילה לשתות מים מן הנהר. אין אלה כי אם דברי בַּדִּים.

– אבל הן אנכי גללתי את האבן.

– כשם שאחרים שמעו באזניהם את האבן מזמרת. לא, ידידי, טורגו היא אמנם טירה בצורה, מבטח עוז, אך תמים הוא האיש הבוטח במערה להמלט בה מכף אויב.

– אבל, אדוני…

והזקן משך בכתפיו:

– הקץ לדברי רוח! נחזור לעניננו.

קולו האמיץ של הזקן שם קץ לדברי אַלמלה, שעמד על דעתו.

הזקן הוסיף להורות לו את הדרך, אשר ילך בה, ואת הדברים, אשר ידבר עם אנשים שונים.

– כל האנשים האלה יקדמו את פניך בכבוד, בראותם בידך את רקמת החבצלת. אל נא תשכח, כי עליך לעבור בין עם הארץ, ולכן תלבש בגדי איש ריפובליקני, למען תעבור בשלום. מעיל תכלת, מצנפת בת־שלש־קרנות ושוֹשָן בן־שלשה־צבעים – אם שלשה אלה לך, לא יגע בך איש לרעה.

רגע אחד שתק הזקן, ואחרי־כן קרא:

– הנה שכחתי לתת לך כסף…

והוא הוציא מכיסו חפיסה⁶⁷ וארנק⁶⁸ ויושט לאַלמלה.

– בחפיסה זו תמצא שלשים אלף פרנק בשטרות־המלוכה, ובארנק – מאה שקלי זהב. אני נותן לך כל מה שיש תחת ידי. פה אין צורך לי במאום, ומלבד זאת טוב לי. כי לא ימָצֵא בידי כסף.

הזקן הוסיף לדבר אל אַלמלה וישם בפיו דברים אל מפקדי־המחנות, להורות להם את אשר יעשו למען עורר את העם למלחמה. אך כעבור רגעים אחדים הפסיק הזקן:

– אַלמלה, הנה דברתי באזניך את כל הדברים האלה. אולי לא תבין כראוי את המילים, אך את הענין הבן תבין. אֵמון רב יהגה לבי אליך למן הרגע אשר ראיתיך נוהג בסירה. בקעת לך דרך בתבונה רבה. ומי שיודע לנַהֵל סירה, יבין גם לנהל מֶרֶד. כאשר הצלחת להמלט ממוקשי הים, כן תצליח להסיר כל מכשול ולמסור את פקודותי. אני מאמין בך באמונה שלמה. ובכן תאמר נא אל ראשי־המחנות, כי בוחר אני להלחם עם האויב ביערים מאשר בשדה. אין עם לבי לשלוח מאת אלף אכרים, אשר לא למדו תכסיסי־מלחמה, כנגד חיל־צבא מזוין ברובים וכלי־תותח. טוב לנו כי בטרם יעבור חודש ימים ישבו במארב בתוך היערים חמש מאות אלף צַיָדִים. חיל הריפובליקה הרי הוא ציד בעיני. כן תאמר להם. ועוד תגיד, כי האנגלים לנו הם. גם הם ילחמו בריפובליקה, ובכן תעמוד זו בין שתי להבות. כל אירופה תעזור על ידנו. עלינו לשים קץ למהפכה זו. יזכרו נא המפקדים את מצותי: “אַל חנינה!” ישימו מארב בכל פנה! בלי רעש ובלי הכנות! התגיד להם?

– כן. דם ואש ותימרות־עשן.

– יפה.

– אַל תחמלו על איש.

– נכון.

– הלוך אלך.

– אך השָמֶר לך. בארץ הזאת אורב המות על כל צעד.

– לא אירא מָוֶת. סוף כל אדם למות.

– בן־חיל אתה.

– ואם ישאלוני לשמך, אדוני?

– לפי שעה טוב, כי לא יִוָדַע לאיש, ואתה אמור אמת, כי לא ידעת.

– ואיפה אראה פניך שנית, אדוני?

– במקום שאהיה.

– ואיככה אדע?

– הכל יֵדעו. בטרם יעברו שבעה ימים יוָדַע שמי בכל הארץ. מעשי ילכו לפני. אנָקם נקמת מלכי ואלהי, ואז תדע את שמי.

– שמעתי.

– אל תשכח מאומה.

– לא אשכח.

– ועתה לך לשלום. יצליח אלהים דרכך. לֵך.

– הלוך אלך ועשׂה אעשה ודבר אדבר, ככל אשר צויתני. עבדך אני. באש ובמים אבוא למענך.

– טוב.

– ואם יעלה הכל בידי…

– אתן לך אות־כבוד של לוּדוויג הקדוש.

– כאשר נתת לאחי. ואם אמעל בשליחותי, תצוה להמיתני?

– כאשר עשיתי לאחיך.

– שמעתי.

הזקן הוריד את ראשו, כאלו שקע במחשבה עמוקה. וכאשר נשא עיניו, ראה והנה לבדו הוא. אַלמלה נראה מרחוק בדמות נקודה שחורה, המתעלמת באופק⁶⁹.

השמש שקע זה אך־מעט. הבַּרְבּוּר והשַחַף⁷⁰ שבו ממסעם על פני הים. כל המקום מסביב חרד ממנוחתו, כאשר יהיה עם בוא הלילה. הצפרדעים קרקרו, עופות־הבצה פצחו בקול שריקה, העפרונים והעורבים שוטטו אָנה ואנה, ועופות־הים קראו את קריאותיהם. רק קול האדם לא נשמע. מסביב אין איש. אין תורן על חוף הים, אין אכר בשדה. כל הככר מסביב – צִיָה. השמים האירו את החוף בזוהר של בין־השמשות. מרחוק, במישור האָפֵל נראו ברכות־מים, דומות ללוחות־עופרת פרושים על הארץ, ומן הים נשב הרוח.

 

ספר רביעי: תֶּלְמַרך.    🔗

 

I. רֹאשׁ הַר־הַחוֹל.    🔗

הזקן עמד על מקומו, עד אשר נעלם אַלמַלָה מן העין. אחרי־כן התעטף באדרתו וילך לדרכו. הוא הלך אט, שקוע במחשבה, ופניו אל הר־החול. מעל ראש ההר הזה נראה כל המקום מסביב, והזקן אמר לעלות עליו.

כאשר הגיע אל ראש ההר, נשען על מצבת־הזכרון, אשר עמדה שם, ואחר ישב על אחת מאבני־הפנה ויתבונן אל הככר אשר מתחת לרגליו. עיניו תרו אחרי מסלה במקום הזה, אשר היה, ידוע לו, כנראה מתמול־שלשום. בעד דמדומי הערב נראה במרחב האופק השחור על־פני לוֹבֶן הרקיע.

כעבור שעה קלה מצא הזקן, כנראה, בעד הערפל את אשר בקש. הוא נעץ עיניו בקבוצה של אילנות, חומות וגגות, אשר רק אפס קציהם נראו במישורים וביערים. המקום ההוא היה שדה־אחוזה. הזקן נענע בראשו. כאיש שנָחָה דעתו, ואמר בלבו: יגעתי ומצאתי. והוא התחיל באצבעו להתוות לו באויר נתיב דרך שדות וגדרות. מזמן לזמן הסתכל בדבר מתנפנף על ראש בית־האחוזה, ומראהו כעין דגל. אך מה לו לדגל במקום הזה?

הזקן היה עיף ויאמר לנוח על אבן־הפנה שישב עליה. הוא חש לֵאות⁷¹ בגופו, כאשר יחוש האדם ברגע הראשון לשבתו לנוח.

יש שעה אחת ביום, אשר השאון יחדל והדממה שוררת. שעת־מנוחה זו היא שעת בין־השמשות. והזקן התענג מאד על אותה שעה. עיניו פקוחות, אזניו קשובות. אין קול ואין קשב. נדם כל היקום.

ופתאם הפרעה הדממה. נשמע קול בני־אדם, קול נשים וילדים. בעד עֲבִי השיחים קשה היה לראות פני העוברים, אשר קולם הנה זה נשמע. ואולם קול צעדיהם נשמע בלכתם לרגלי הר־החול, ופניהם אל עבר המישור והיער. הקול עלה באזני הזקן, קול צלול ובהיר, והוא שמע את הדברים מלה במלה.

– נמהר נא פלֵישַר – קרא קול אשה – לעֵבר הזה דרכנו?

– לא, לעבר ההוא – ענה קול אחר, קול אשה.

הקול האחד היה רם, והשני – שָפָל.

– מה שֵם בית־האחוזה שאנו חונים שם עתה?

– ל’הָרב־עֵין־פֵיל.

– העוד רב הדרך?

– מהלך רבע שעה.

– נמהר נא, פן נאחר זמן ארוחת־הצהרים.

– אכן, כבר אֵחרנו.

– ראוי היה להרחיב צעדינו, אך הפעוטות שלך עיֵפים, הן שתי נשים אנחנו, ואיך נשא שלשה ילדים אלה. ואַת, מרת פלֵישַר, כבר העמסת עליך ילד אחד. נבל תבולי. מדוע לא ילך הקטן ברגליו? הרגל רע הוא. הן לא יונק הוא. אך בין כך ובין כך תצטנן ארוחתנו.

– הנעלים שנתת לי טובות הן!

– עתה טוב לך מאז, שהלכת יחפה.

– שא רגליך, רִינוֹ־י’אַן. בשלך אֵחרנו. למה עמדת בדרך לבוא בדברים עם ילדות האכרים. גם זה גבר.

– אכן, הרי כבר בן חמש הוא.

– הגידה נא לנו, רִינוֹ־י’אַן, על מה דברת עם אותה הילדה הקטנה בכפר?

וקול ילד קטן ענה:

– כי מיודעה היא לי.

– זה הוא בחור! – קרא קול אשה – רק שלשה ימים אנו שוהים כאן, והקטן הזה, האצבעוני⁷², כבר הספיק לקנות לו חֲבֶרֶת.

הקולות הלכו והתרחקו. השאון חדל.

 

II. אָזְנַיִם לוֹ וְלֹא יִשְמָע.    🔗

הזקן ישב בלי תנועה. אַל מחשבה, אַל רעיון. מסביב לו דממה, שלוה, בדידות. הר־החול עוד שרוי באור, אך בעמק הנה ירדו צללי הערב, וביערים כבר ימשול החושך. הירח עלה בפאת מזרח. על־פני תכלת האופק נוצצו כוכבים בודדים. והאיש הזה, אשר לבו מלא דאגה, שקע בתוך השלוה של האין־סוף. הוא חש, כי בלבו עולה כוכב התקוה. ברגע זה נדמה לו, כי אם הצליח בידו להמלט מן הים הזועף ולעלות על היבשה, הנה חלפה מעליו כל סכנה. אין איש יודע את שמו, הוא נשאר לבדו ואויביו לא יבקשוהו, כי נעלם ואיננו. הן על־פני הים לא נשארו עקבותיו. אף לא יעלה על לב איש כי חי הוא.

ורגש של קורת־רוח תקף את הזקן. עוד מעט ושמורות עיניו נסגרו.

מה נעים רגע־מנוחה לאיש הזה, אשר חייו מבית ומחוץ מלאים רוגז ועמל, והדממה אשר בשמים ממעל ועל הארץ מתחת נסכה עליו רוח שלוה נעימה.

נשמעה רק המית הרוח, המנשבת מן הים. ואולם האוון הסכינה עם ההמולה התדירה⁷³ הזאת, עד אשר נבלעת בתוך הדממה.

אך פתאם התעורר הזקן ויזקיף את קומתו. הוא נעץ⁷⁴ עיניו באופק. דבר מוזר משך את לבו בלי הרף.

הוא התבונן אל מגדל־הפעמון אשר עמד ממולו בתוך המישור, והנה שם נעשה דבר, אשר לא הבין פשרו.

צל־צלם המגדל נראה לעיניו באופק. בראשו בית־פעמון, הוא בנין רבוּע, אין תקרה, פתוח לארבע רוחותיו, כאשר יהיו בתי־הפעמונים במקום הזה.

והבנין הזה נפתח ונסגר חליפות וחלונו מלמעלה נראה פעם מלבין ופעם משחיר, פעם יֵרָאֶה בעדו הרקיע ופעם יָעלֵם, אור בא והולך וחושך בא, והמראות האלה חוזרים אחת לשני רגעים, כהולם פטיש על סדן.

מגדל־הפעמון הזה עמד במרחק שני מילים מן הזקן. הוא נשא עיניו לימין, אחרי־כן לשמאל, אשר שם עמדו מגדלי־פעמונים רבים אחרים, והנה בכלם הולך ונשנה המראה אשר ראה.

מה פשר הדבר הזה? אין זאת כי אם כל הפעמונים מצלצלים. ויען כי הניעו אותם בחזקה, לכן נראו ונעלמו חליפות.

אך מה קול הצלצול הזה?

אין ספק, כי מרעישים בפעמונים, למען ישמע העם.

מצלצלים בחזקה, מרעימים ומזעיקים בכל מגדלי־הפעמונים, בכל הכפרים, ואולם אין קול נשמע.

המרחק הרב מפריע בעד הקול להגיע אל המקום הזה, גם רוח־הים המנשב מעבר השני נושא בכנפיו את קול המונה של הארץ למרחבי האופק.

רעש־פעמונים מכל עברים, ובה־בשעה דממה שוררת מסביב. מראה־פלא הוא מעין כמוהו.

הזקן פקח עיניו ויט אזנו.

הוא לא שמע את רעש הפעמונים, כי אם ראה אותו. אכן רגש מוזר הוא לראות קול.

מה משמיעים הפעמונים האלה?

בשלמי הרעש הגדול הזה?

 

III. אוֹתִיּוֹת מְאִירוֹת עֵינָיִם.    🔗

אין ספק, כי רדוף ירדפו אחרי איש. אחרי מי?

ואיש הברזל הזה רעד הפעם.

האמנם אחריו ירדפו? מי גלה את דבר בואו? הן זה עתה יצא אל היבשה, ומאַין נודע הדבר? הן אין ספק, כי האניה “כלימור” טֻבעה ואיש לא נמלט ממנה. ומלבד זאת הן איש לא ידע שם את שמו, חוץ ממנהיג האניה וסגנו.

הפעמונים הוסיפו לעשות מלאכתם. הזקן התבונן ובלבו התרוצצו המון השערות, זו הולכת וזו באה. פעם ראה את עצמו שאנן ופעם תקף אותו פחד. ואולם הן רעש־הפעמונים יכול לבוא בשל מאורע אחר. והזקן נרגע מעט מעט, באמרו אל נפשו: סוף סוף אין איש יודע את דבר בואי, ואין איש יודע את שמי.

זה שעה קלה נשמע קול רחש ממעל לראשו, והקול כקול עלה נִדָף ברוח. בתחלה לא שם הזקן לב אל זה, אך יען כי הקול לא פסק⁷⁵, נשא עיניו וירא גליון נְיָר. הרוח התאמץ להסיר גליון מודעה, מָדבק אל עמוד־הזכרון ממעל לראשו. והמודעה, כנראה, הָדבקה זה לא כבר, כי הדֶבֶק עודנו לח, והיא נפתלה עם הרוח, אשר התאמץ לקרוע אותה.

אולם הזקן עלה על הר־החול מעבר מזה, ולכן לא ראו עיניו את המודעה.

הוא עלה ועמד על האבן, שמתחלה ישב עליה, ובידו אחז את קצה הגליון, אשר הרוח הרימו. פני השמים בהירים עוד, כי ארוכים הם דמדומי־הערב בחודש יוני. לרגלי ההר כבר שרר החושך, אך על ראשו עוד משל האור. חלק אחד מו המודעה נדפס באותיות גדולות, שגם בשעת בין־השמשות אפשר היה לקראן. והזקן קרא כדברים האלה:

“הריפובליקה הצרפתית היחידה והמאוחדה”.

“אני הנבחר של מחוז מַרני, ציר העם, השלוח להיות מפקח על חיל־הצבא, נותן פקודה לאמר: מי שהיה מרקיז לבית לנטֵינַק, המכונה נסיך ברֵטַני, אשר עלה חרש על חוף גרינוויל ­– דמו מותר. הוא חיב ראשו. מי שיביא אותו חי או מת, יקבל פרס⁷⁶ של חמשים אלף שקל זהב. – גדוד אנשי צבא יוצא לקראת המַרקיז לחפשו. – בני הכפרים יואילו נא להיות לעזר לאנשי־הצבא במשלחתם”.

ועל החתום: הנבחר של מרני.

למטה מזה היה חתום עוד שם אחד, אך האותיות היו קטנות, וקשה היה בשעת בין־ערבַּיִם לקראן.

הזקן שִלְשֵל⁷⁷ כובעו על עיניו, התעטף באדרתו עד סנטרו, וברגלים מהירות ירד מעל ההר. לא טוב לו לאַחר שבת במקום הזה, שהאור שורה עליו.

אחרי אשר עמדו רגליו בתחתית ההר, בתוך חשכה, געשו פסיעותיו קטנות.

הוא הלך בדרך אשר הִתְוָה לו. אל עבר בית־האחוזה, בהאמינו, כי שם יהיה שָלֵו ושאנן מפחד.

שממה מסביב, הגיעה השעה, אשר העוברים־ושבים חדלו.

הזקן עמד על יד אחד השיחים. הסיר מעליו אדרתו, הפך שער מעילו לצד חוץ, ואת אדרתו כרך על צוארו בחבל, אשר היה כעין סמרטוט, וישם לדרך פעמיו.

הירֵח האיר לו באור בהיר.

הוא בא עד פרשת־דרכים, אשר שם עמד צלב־אבן עתיק. גם על מכון העמוד הזה נראה רבוּע לבן, היא היא המודעה, כזו שקרא זה עתה. הוא קרב אל העמוד.

– הוא הפך פניו.

ליד הגדר עמד זקן רם־קומה כמוהו, וגם הוא איש שיבה, אך לבוש סחבות יותר ממנו. בן־זוג לו.

האיש עמד נשען על מטה גבוה.

– הלא שאלתיך: לְאָן אתה הולך? – חזר וקרא האיש.

– ראשית דבר, איפה אני? – שאל הזקן בקול מביע שלות־גאון.

– רגליך עומדות באחוזות תַּנִית. אני הקבצן של המקום הזה, ואתה – אדונו.

– אנכי?

– כן. הלא אתה האדון המרקיז לבית לַנטֵינַק.

 

IV. הַקַּבְּצָן.    🔗

המרקיז לַנטֵינַק – כן יקָרא שם הזקן מעתה – ענה קשות:

– כן, לך אפוא ומסרני.

– שנינו שרוים במקום מולדתנו, אתה בטירתך ואני בין השיחים – הוסיף האיש לדבר.

– למה תרבה להג. קום ועשה. לך והסגֵר אותי – קרא המַרקיז.

– הלא תלך אל האחוזה הרב־עין־פיל? הכן? – שאל האיש.

– כן.

– אַל תלך.

– מדוע?

– יען כי שם חונים הכחולים.

– מאימתי?

– זה שלשה ימים.

– ויושבי האחוזה והחַוָּה⁷⁸ יצאו לקראתם בחרב?

– לא. הם פתחו להם את השערים.

– אָכן! – קרא הזקן.

האיש הורה באצבעו על גג בית־האחוזה, אשר נראה מרחוק מבין האילנות.

– הרואה אתה את הגג, אדוני המַרקיז?

– כן.

– ומה אתה רואה על גבי הגג?

– כעין דגל מנפנף.

– זה הוא הדגל בעל־שלשת־הצבעים – קרא האיש.

רגע אחד שתק המרקיז ואחר שאל:

– בשֱלְמָה רעש־הפעמונים?

– בשֶלך.

– ומדוע אין הקול נשמע?

– הרוח מעכב.

כעבור רגע שאל האיש שוב:

– הראית את המודעה?

– כן.

– מחפשים אותך.

ובהביטו אל עבר בית־האחוזה הוסיף:

– שם חונים אנשי־צבא, בני פאַריז, מחיל הריפובליקה.

– ובכן – קרא המַרקיז – הלוך נלך שמה.

והוא פסע פסיעה לפנים אל עבר בית־האחוזה.

האיש תפשוֹ בידו:

– אל נא תלך.

– ולאָן אלך?

– אלי תבוא.

המרקיז נתן עיניו באביון. והאיש הוסיף ואמר:

– שמעני, אדוני המרקיז, אהלי לא הדר לו, אך שאנן הוא. בית־דירתי הוא כעין מרתף. במקום רצפה – מצע עשבים; במקום תקרה – גג של ענפים ואֵזוב. לכה עמדי. בבית־האחוזה המת ימיתוך. ובצל קורתי תשכב ותנוח. הלא עיֵף ויגע אתה. מחר בבוקר יעזבו הכחולים את המקום, אז תקום ותלך לדרכך.

המרקיז התבונן בפני האיש.

– מי אתה? – שאל – ריפובליקאי או רויאַלָאִי⁷⁹?

– לא זה ולא זה.

– הבעד המלך אתה או נגדו?

– אין לי פנָאי לעסוק בדברים אלו.

– ומה מחשבותיך על המאורעות של ימינו?

– אין לי לחם לאכול – זו היא מחשבתי.

– ובכל זאת יש עם לבך להצילני.

– נודע לי, כי התירו את דמך. מה פרושו של זה? זאת אומרת: דמו של כל אדם אסור. איני מבין. ואנכי? דמי אסור או מותר? איני יודע כלום. מי שגֹוֵעַ ברעב, דמו אסור או מותר?

– כל ימי חיי.

– ואחרי כל זאת אתה אומר להצילני?

– כן.

– למה?

– כי אמרתי אל נפשי: הנה אדם זה אומלל ממני. לי יש רשות לשאוף רוח ולו אין רשות זו.

– כנים דבריך. ואתה אומר להצילני?

– בלי ספק, עתה אנשים אחים אנחנו, אדוני. אני מבקש לחם ואתה מבקש חיים. שנינו אביונים.

– אך היודע אתה, כי נתון יתנו פרס למי שיביא את ראשי?

– ידעתי.

– מנַיִן נודע לך הדבר?

– קראתי את המודעה.

– היודע אתה קרוא?

–גם קרוא וגם כתוב. כלום אביון צריך להיות בַעַר?

– ובכן אם ידעת קרוא וכתוב ואם קראת את דברי המודעה הן ידוע לך, כי מי שימסור אותי יקבל ששים אלף שקל זהב.

– יודע אני זאת.

– וממון זה הון רב הוא?

– הן.

– ובכן מי שימסור אותי למלכות, עתיד לרכוש בבת־אחת הון רב.

– הוא הוא אשר אמרתי בלבי ברגע שראיתיך: הן מי שימסור ראשו של זה עתיד לקבל שכר רב מאד, ולכן ירבו מבקשי נפשו! הבה אמהר להסתירו.

המַרקיז הלך אחרי האביון.

המה באו אל החורש. שם היה מעון האביון. זה היה אהל מיוחד במינו, עשוי בנִקרת אַלון עתיק, והוא חפור תחת שרשיו וענפיו סוככים עליו. בפנים החדר הנמוך שרר החושך, ופתחו נעלם מעין זר. ובחדר יש מקום לשני אנשים.

– לבי אמר לי, כי אורח עתיד לבוא אלי – קרא האביון.

במעון הזה הדומה לכוּך⁸⁰, היה מצע של תבן, שמיכה רחבה עשויה אֶרג־פִשתים, חבילה של אֲלִיתוֹת⁸¹, שְיָרֵי נֵרוֹת־חֵלב וכל־חרס אחדים.

שני האנשים כפפו קומתם, זחלו ונכנסו אל החדר, אשר שרשים גדולים חלקו אותו לקִנִים, וישבו על ערֵמה של של עשבים מיובשים, שהיתה במקום מטה. בעד החור, בין שני שרשים, ששִמֵש פתח, חָדר אור. אמנם כבר ירד הלילה, אך העין קולטת אור דק מן הדק. זהרי ירֵח הגיעו עד פתח הנִקרה. בפנה עמד כד מים, לחם כֻסֶמֶת וערמונים.

– הבה נאכל פת־ערבית – קרא העני.

המה חלקו ביניהם את הערמונים. המרקיז הושיט לשכנו פת מן הגלוסקה. שניהם פרסו חליפות מחלַת הלחם ושתו מכד המים, איש אחרי אחיו.

אחרי הסעודה באו בדברים.

המרקיז פתח ושאל את העני:

– ובכן, לדבריך, כל מאורע בעולם אינו נוגע אליך?

– בקֵרוב כן הוא. אתם – האדונים. כל אותם הדברים נוגעים רק אליכם.

– אבל סוף־סוף, כל המעשים הנעשים בעולם…

– נעשים במדור העליון – הפסיקוֹ העני.

וכעבור רגע הוסיף:

– אך למעלה מזה נעשים מעשים אחרים. השמש עולה ושוקע. הירֵח מתרבה ומתמעט – המעשים הללו לוקחים את לבי.

הוא גמע גמיעה מכד המים ויקרא:

– אכן, מתוקים המים החיים האלה! מה דעתך, אדוני?

– מה שמך? – שאל המרקיז.

– שמי תֶּלמַרך וכנויי ״קבצן״. נוסח אחר: “אביון”. אחרים קוראים לי "זקן״.

וכעבור רגע הוסיף:

– זה ארבעים שנה שקוראים לי “זקן”.

– ארבעים שנה! הלא היית צעיר לימים?

– אנכי לא הייתי צעיר מעודי. אתה, אדוני המַרקיז, צעיר כל ימיך. קל ברגליך אתה כבן עשרים. אתה יכול לטפס ולעלות על ראש גבעת־חול, אנכי מתנהל לאט, ובעברי רבע מיל אני חש לֵאות. והרי בני גיל אחד נחנו. אך העשירים יש להם יתרון עלינו העניים: אוכלים הם בכל יום. האכילה שומרת את גופו של האדם.

לאחר שתיקה קלה פתח האביון שוב:

– אכן זוהי רעה רבה, כי יש עשירים ועניים. ובשביל כך כל הפורעניוֹת באות לעולם. כך היא דעתי. העניים רוצים להיות עשירים, והעשירים אינם רוצים להיות עניים. וזה הוא, לדעתי, מקור כל הצרות והפגעים. אך דבר אין לי עם כל אלה. מניח אני לאולם שיהא נוהג כמנהגו. איני מזכה את הלֹוֶה ואיני מחַיֵב את המלוה. אחת אני יודע: יש חוב וצריך לפרעו⁸² ותו לא. רוצה הייתי, כי לא ימיתו את המלך, כאשר עשו. אך מדוע – איני יכול לבאר. אומרים לי: וכי טוב היה בימים ההם, בזמן שתלו אנשים על עצים בשביל דברים של מה־בכך? הנה, למשל, בעיני ראיתי, כי תלו איש אחד, על שָירה בצבי ביער המלך, ואחריו נשארו אלמנה ושבעה יתומים. אך אני הגבר יש לי לספר הרבה והרבה גם על אודות הצד השני.

רגע אחד שתק ואחר הוסיף:

– התבין? אין שום דבר ברי לי. אלה חולפים ואלה באים ואני חי במקומי תחת השמים.

ושוב שקע תּלמרך בהרהוריו, ואחר הוסיף:

– קצת חובש וקצת רופא אני. יודע אני להשתמש בעשבים לרפואה, ובני־הכפר, שרואים אותי מטפל בדברים של־מה־בכך, הרי אני ידעוֹני⁸³ בעיניהם. כל בעל מחשבה הרי הוא בעיני בני־כפר בעל עצה.

– האם בן המקום הזה אתה? – שאל המרקיז.

– מימי לא יצאתי מחוץ לסביבה זו.

– הידעת אותי?

– ודאי. בפעם האחרונה ראיתיך לפני שנתים, בעזבך מקום־מולדתך ללכת לאַנגליה. וזה עתה ראו עיני על ראש גבעת־החול איש רם־קומה. אין חזון זה נפרץ. ארץ זו מגדלת קטנים. נעצתי עיני. קודם לכן קראתי את המודעה. אז אמרתי אל נפשי: הנה הנהו! ולאחר שירדת מעל הגבעה הכרתיך לאור הירֵח.

– אולם אנכי לא ידעתיך.

– אתה ראית ולא ראית אותי.

ותלמרך הוסיף:

– אך אנכי ראֹה ראיתיך. לא הרי ראית האביון כראית רוזן.

– האם פגשתיך קודם?

– פעמים רבות. הן אביונך אני. פושט־יד הייתי בדרך העולה אל ארמונך. פעמים שנתת לי נדבה. אך מי שנותן אינו מסתכל; לא כן מי שמקבל – הוא מסתכל יפה יפה. כל קבצן בחזקת מרַגֵל הוא. ואני, אף כי לבי מלא צער, איני מרגל להרע. אנכי פשטתי יד, ואתה עברת וזרקת לתוֹכה מטבע, שבָה קניתי לי פת־שחרית, כדי שלא אמות ברעב. הן יש שלא הייתי טועם מאומה עשרים וארבע שעות רצופות⁸⁴. פעמים שבפרוטה אחת אדם מקַיֵם נפש. אתה הצלתני אפוא ממות. אף אני אשלם לך היום כגמולך.

– אכן, הצל תצילני היום.

– נכון אנכי להצילך, אדוני…

קולו של תֶלמרך נעשה קשה.

– אך על תנאי…

– מה הוא?

– על תנאי שלא תביא רעה.

– באתי הלום להביא טוב – ענה המַרקיז.

– הגיעה השעה לשכב – קרא האביון.

שניהם שכבו זה בצד זה על מצע התבן. האביון נרדם כרגע. ואולם המרקיז, אף כי היה עיף ויגע, שכב והִרהֵר. אחר־כך התבונן בעד החשכה אל פני שכנו. הוא הטה אזנו אל הקרקע ויקשב. מתחת הארץ נשמע קול המולה. שאון הפעמונים לא חדל.

המרקיז נרדם אף הוא.

 

V. חוֹתַם יַד גּוֹבֶן    🔗

כאשר הקיצו כבר האיר היום.

האביון עמד במבוא המַרְתֵּף, כי בחדר פנימה לא יכול לזקוף קומתו. הזקן עמד נשען על מטהו. פניו הבהיקו מאור השמש.

– אדוני – קרא תלמרך – במגדל־הפעמון השמיעו ארבעה קולות. ארבע שעות הן. הרוח נטה אפוא לעבר אחר ואינו מעכב בעד הקול. אך קולות אחרים לא הגיעו לאזני. אוֹת הוא, כי רעש־הפעמונים חדל. באחוזת הֶרב־עֵין־פֵיל ובחַוָה הסמוכה לה שקט ושלוה. הכחולים ישֵנים או הלכו להם. הסכנה חלפה אפוא. טוב לנו כי נפָרד. עלי ללכת עתה.

הוא הורה באצבעו לעבר האחד:

– אנכי אפנה שמה.

ובהורותו על העבר השני ממולו:

– ואתה תפנה שמה.

האביון השתחוה למרקיז. אחרי־כן הצביע על שירי הארוחה ויאמר:

– אם רָעֵב אתה, קח עמך מן הערמונים האלה.

וכעבור רגעים מועטים נעלם האיש בין האילנות.

המרקיז קם וילך אל העבר ההוא, אשר הראה לו הזקן תֶּלמרך.

אותה שעה שעת־בוקר נפלאה היתה. באויר נשמע צפצוף החוֹחיוֹת⁸⁵ והאַנקוֹרִים⁸⁶. המַרקיז הלך במשעול, אשר עבר בו אתמול. הוא יצא מן החורש, ושוב עמדו רגליו על פרשת־דרכים, ליד צלב אבן. על העמוד הזהירה המודעה לאור קרני שמש־הבוקר. המרקיז זכר, כי בשולי המודעה היו דברים, אשר אתמול לא יכול לקראם, מפני קַטנות האותיות ומעוט האור. הוא קרב אל העמוד. ואמנם, למטה מחותם־יד “הנבחר ממרני”, קרא שתי שורות, נדפסות באותיות קטנות, כדברים האלה:

“תיכף לאחר שיתפש בכף המַרקיז לבית לַנְטֵינַק – מות יוּמָת” – ועל החתום: “מפקד הגדוד, שר־הצבא גוֹבֶן”.

– גוֹבֶן! – קרא המַרקיז.

הוא עמד על מקומו שקוע בהרהורים, ולא גרע עין מגליון המודעה.

– גוֹבֶן! – דובבו שפתיו.

הוא נשא רגליו וילך. ושוב הפך פניו ויבט על הצלב, חזר וקרא שנית את המודעה.

ואחרי־כן הלך משם בפסיעות קטנות. לוּ עמד איש בקרבתו, היה שומע אותו דובב בלחש: גוֹבֶן!

בעד עומק החריצים אשר בדרכו לא נראו הגגות של בתי האחווה משמאלו. הוא הלך לאורך הר תלול עטוף דשא רענן. ההר הזה התעלם בין שפע אילנות, אשר ענפיהם טובעים באור. כל הטבע היה שרוי בחדוַת הבוקר.

ופתאם נהפך מראה השקט ויהי לזוָעָה. הרואה היה אומר, כי במארב התחולל געש. על פני השדות והיערים, אשר קרני השמש שפכו אורן עליהם, עלה סער של קולות־פֶרֶא וִירִיוֹת־רובים; ומעבר ההוא, אשר שם עמד בית־האחוזה, עלה עמוד עשן ולשונות אש שלוחות בו, כאלו היה הבית והחַוָה צרור־של־קש אחוז להבה. נורא ומחריד היה המעבר מן השֶקֶט אל הרעש, זה הגעש בשעת הבוקר, זו הזוָעָה אשר התחוללה פתאם. באחוזת הרב־עין־פיל מלחמה. המרקיז עמד על מקומו.

ברגע אשר כזה יגבר בלב כל איש רגש הסקרנות על הכרת הסכנה. האדם תאב לדעת, מה הדבר הפלאי הזה, אף כי צפוי הוא אלי אסון. המרקיז עלה על ההר, אשר לרגליו עברה הדרך. מן המקום הזה קל היה לראותו, אך גם הוא היטיב לראות משם הכל ולא שם לב אל הסכנה. רגעים מועטים עמדו רגליו על ראש־ההר – ויתבונן.

אמנם בעֵרה ומלחמה שם. מרחוק נשמעו קולות, נראו לשונית אש. בית־האחוזה היה כעין מרכז לאסון גדול. מה הדבר הזה? האם מלחמה שם? ואולי אין זו אלא בַלֶשֶת־צבא⁸⁷? כי כן דרך הכחולים להחריב את הכפרים ואת המושבות, אשר לא ישמעו בקול הריפובליקה.

חורש עבות וסבוך הקיף את הגבעה, אשר עליה עמד המרקיז על המצפה. החורש הזה נמשך והלך עד בית־האחוזה, ובו נקיקים⁸⁸ רבים, שבילים ונִקרות – אשר שם שוטטו חיָלות הריפובליקה.

הבַלֶשֶת – אם נכונה השערה זו – היתה הפעם אכזריה מאד, כי מעשיה לא ארכו. האכזריות אינה מאריכה. בימי מלחמת האזרחים אין גבול למעשי האכזריות.

אך בה־בשעה שהמרקיז עמד ושער השערות, ויקשב ויתבונן, מבלי דעת מה לעשות, אם לרדת או לחדול, פסק הרעש או, יותר נכון נמוג. המרקיז הביט וראה, כי ההמון התפזר על־פני החורש ורוחו סוער ומלא חדוה. מתחת האילנות נשמע קול שעטה נוראה. יוצאי בית־האחוזה נהרו אל היער. התֻּפּים השמיעו קול חרדה. יריות הרובים לא נשמעו עוד. המראה הזה דומה היה לצַיִד. נראה, כאלו כל האנשים רודפים אחרי האחד, מחפשים עקבותיו, מבקשים אותו. השאון היה רב. קול־עֲנות וקול־תרועה מעורבים זה בזה. אין דברים, זולתי קול.

ופתאם בקע בתוך השאון דבר, כאשר יבקע הברק את הרקיע בתוך ענני־אֹפל, והספק היה לוַדאי. אלפי פיות הוציאו שֵם אחד. ואזני המרקיז קלטו יפה את הקול:

– לַנטֵינַק! לנטינק! המרקיז לבית לנטינק!

אכן את נפשו יבקשו.

 

VI. מִלְחֶמֶת אֶזְרָחִים וְקוֹרוֹתֶיהָ.    🔗

פתאם, ומסביב לו, מכל עבר ופנה בבת־אחת, נמלא היער המון רובים, חניתות, חרבות, ובתוך הצללים התנוסס דגל בן־שלשה־צבעים, והקול “לנטינק” הגיע לאזניו. ולרגליו, בין השיחים, נראו בני־אדם ופניהם אימה.

המרקיז היה יחידי. הוא עמד על ראש ההר, אשר משם נראה גופו בכל פנות היער. עיניו לא ראו את פני כל האנשים, אשר קראו בקול רם את שמו, אך עיני האנשים ראו אותו, עד כי יכול להיות מטרה לרבבות הרובים, אשר מלאו את היער. הוא לא הבחין מאומה מאשר ביער, מלבד להט האישונים הרבים הנטוים אליו.

הוא הסיר את מגבעתו מעל ראשו, הפשיל⁸⁹ את שוליה, כרת קוץ ארוך מאחד השיחים, הוציא מכיסו שוֹשָן לבן, ובקוץ חִבֵּר את השוֹשן אל שולי מגבעתו. ושוב חבש אותה לראשו, ובפנותו אל ההמון קרא בקול רם:

– אנוכי האיש אשר אתם מבקשים. אני הוא המרקיז לבית לנטינק, הוויקונט די־פוּנטונה, הנסיך הבריטני, מפַקד חיל המלך. בידכם אני. פגעו בי! ירוּ!

ובפתחו בשתי ידיו את מעיל־העור אשר עליו, חשף את חזהו.

אך כאשר הוריד עיניו לראות את הרובים הנטוים אליו, והנה סביבו המון־בני־אדם כורעים על ברכיהם.

וקול אדיר נשמע: יחי לנטינק! יחי האדון! יחי שר־הצבא!

ובה־בשעה עפו כובעים באויר, חרבות הורמו למעלה ונוצצו לאור השמש, ןבכל היער התנופפו מקלות, ובקציהם כובעי־צמר ממראה־קִנָמוֹן.

האנשים אשר הכתירו את המרקיז היו בני וַנְדֵי מן המורדים.

ואלה בראותם אותו כרעו על ברכיהם.

האגדה מספרת, כי בימי קדם, ביערוֹת טוֹרינגה העתיקים, גרו ברואים משונים, מבני הענקים, ופניהם מעין פני אדם. הרומאים חשבו אותם לפריצי־חיות והשמידו אותם, ובעיני הגרמנים היו כבני־אֵלים וישתחווּ להם ויעריצום.

המרקיז אף הוא ראה את עצמו באותה שעה מעֵין אחד הברואים האלה. הוא חשב בלבו, כי יתנהגו עמו כעם פריץ־חיות, ופתאם ראו עיניו והנה נותנים לו כבוד אֵל.

כל העינים הנוצצות באש זעם היו נטויות אליו, והן מביעות אהבה ויראת־כבוד.

ההמון היה מזוין ברובים, בחרבות, במגלים, בקִלשונים, במקלות. כלם מגבעות־צמר או כובעי פשתים לראשם ושוֹשָן לבן פאר להם; בצוארי איש איש מחרוזת־פנינים וקמֵיעות; כלם לבושים מכנסים רחבים עד הברכים, מעילי־שֵעָר ונעלי־עור; כלם חשופי קבֹּרֶת ומגודלי שער; מקצתם בעלי פנים זועפים, אך כלם עיני תום להם.

בין ההמון הכורע על ברכיו עבר איש צעיר, טוב־רֹאִי, ובצעדים מהירים קרב אל המרקיז. ככל אחיו האכרים, גם הוא חבש לראשו מגבעת־צמר, ששוליה מופשלים ושושן לבן בקצה, והוא לבוש מעיל שעיר, אך ידיו לבנות וכתנתו דקה. על מעילו חגורה, ובה תלויה חרבו, אשר נִצָב מָזהב לה.

וכאשר טפס ועלה על ראש ההר, הסיר את מגבעתו, פתח את חגורתו כרע על ברכיו, ובהושיטו להמרקיז את חגורתו ואת חרבו קרא:

– בקשנוך ומצאנוך. הנה לך חרב מפַקד. כל האנשים האלה לך הם מעתה. עד היום היו סרים למשמעתי. שר הייתי להם. אך אך היום עליתי במעלה: עבדך אני. קח את ברכתי, אדוני. תן צָו, השר.

אחרי כן נתן אות, ומן היער יצאו אנשים אחדים ובידיהם דגל בן־שלשה־צבעים. נושאי־הדגל עלו ויגשו עד המרקיז ויניחו את הדגל לרגליו. הוא הדגל אשר נראה לו בעד האילנות.

– שר־הצבא! – קרא האיש הצעיר, אשר נתן לו את החגורה ואת החרב – הנה הדגל אשר לקחנו במלחמה מידי הכחולים, שישבו בהרב־עין־פיל. שמי גַבר. אני הייתי מנתיני המרקיז לַה־רוֹאַרִי.

– טוב – קרא המרקיז

והוא חגר במנוחה שלמה את חגורתו, ופניו הביעו הוד.

אחרי־כן הוציא את החרב מתערה, ובהניפו אותו ממעל לראשו קרא בקול:

– קומו! יחי המלך!

כל ההמון קם מכרוע.

ובמעמקי היער נשמע קול־עֲנות, קול צהלה:

– יחי המלך! יחי המרקיז! יחי לנטינק!

והרוזן פנה אל גַבַר:

– כמה מספר אנשיך?

– שבעת אלפים.

המה ירדו מעל הגבעה. האכרים סלקו את ענפי השיחים לפַנות דרך להמרקיז לנטינק, וגַבַר הוסיף לספר:

– הענין הוא פשוט מאד, אדוני. המרד היה מוכן. חסר היה רק ניצוץ. והמודעה של הריפובליקה, אשר הכריזה עליך, היא אשר עוררה את המרד בכל הארץ לקום ולהגן על המלך. מלבד זאת הביא לנו את הבשורה אחד מאנשי־סודנו. בלילה ההוא הרעישו הפעמונים.

– בשֶלמי?

– בשלך.

– ועמכם שבעת אלפים איש?

– היום – כך. מחר יהי מספר אנשינו חמשה־עשר אלף מספר זה עתיד להמציא גלילנו בלבד. וכאשר נודע לנו כי באת הלום אמר לנו לבנו כי ביער הזה משכנך ונלך לבקשך.

– ואתם ערכתם קרָב עם הכחולים בהֶרב־עֵין־פֵיל?

– כן. הרוח מנע בעדם משמוע את רעש הפעמונים, ולכן ישבו שוקטים ובוטחים. יושבי הכפר, בני־בליעל, קבלו אותם בפנים יפות. והיום בבוקר הקפנו את בית־האחוזה. הכחולים ישנו, וברגע אחד עשינו בהם כלה. הנה יש לי סוס. התואיל לרכוב עליו, אדוני השר?

– כן.

אחד מן האכרים הקריב סוס לבן מזוין. המרקיז הזקן עלה וישב על הסוס.

– עורה! – קראו האכרים בקול אדיר.

גַבַר חלק לו כבוד צבא.

– איה יהי מקום מעמדנו הקבוע, אדוני?

– לפי שעה ביער פוגֶ’ר. היש עמך כהן?

– יש.

מבין שורות החילים יצא איש לבוש בגדי כהונה ויאמוד לפני המרקיז.

– שלום, אישי הכהן! – קרא המַרקיז – עבודה רבה אני נוטל עליך. רבים יהיו האנשים מן הכחולים, העתידים להתוַדות לפניך בטרם מותם.

– כן ירבו! – ענה הכהן.

גַבַר נגש שוב אל המַרקיז.

– אדוני, אני מחכה לפקודותיך.

– אמור לעם, כי יפוצו על פני היער.

– הצָו נִתָּן.

– הלא אמרת לי, כי יושבי הרב־עין־פיל קדמו את פני הכחולים בחִבה?

– כן, השר.

– השרפתם את בית־האחוזה?

– כן.

– ואת החַוָּה שלחתם באש?

– לא.

– שרוף תשָׂרף.

– הנה הכחולים אמרו לעמוד על נפשם, אך מספרם היה מאה וחמישים איש. ומספרנו – שבעת אלפים.

– מי הם הכחולים האלה?

– בני פאריז.

– מה שֵם הגדוד?

– על דגלם כתוב:“גדוד המצנפות האדומות”.

– חיות רעות הן.

– מה לעשות לפצועים?

– מוֹת יומתו.

– והשבוים מה יהא עליהם?

– יָרֹה יִיָרו.

– בין השבוים יש שתי נשים…

– גם אותן תהרגו.

– ושלושה ילדים.

– את הילדים קחו עמכם. אחרי־כן נראה, מה לעשות להם.

והמרקיז דִרבן⁹⁰ את סוסו וילך.

 

VII. אַל חֶמְלָה! אַל חֲנִינָה!    🔗

בה־בשעה אשר קרו הדברים האלה בסביבות טַנית, הלך מיודענו האביון בדרך. הוא בא עד העֵמק, וילך בין השיחים, אשר השתיקו את קול צעדיו. עיניו לא ראו את העולם ומלואו, והוא מקשיב אל כל המולה קלה. האיש הזה לא היה בעל מחשבות, כי אם בעל חלומות. החושב – מטרה לו, לא כן החולם.

הוא הלך כמנַחֵש, תועה לכל עברים, עומד לפרקים על מקומו, קוטף פה ושם מן העשבים ואוכל, מַרֵוֶּה צמאונו במי המעינות; ויש אשר ירים ראשו, בהגיע לאזניו ממרחקים הֵד שאון; אחרי־כן הוא שב אל תחת קרני השמש, להתענג על הוד הטבע ונעמו ולחמם את גופו; אזניו שומעות רעש בני־אדם, אך הוא מקשיב לזמרת הצפרים.

זקן היה האיש ולכן הלך אַט. אמת דִבר אל המַרקיז לבית לַנטֵינַק, כי אין בו כח להרחיק לכת, ומהלך רבע מיל מֵתּיש⁹¹ את כחו.

אחד המשעולים, אשר עבר בהם, הוביל את ההולך אל גבעה אין עצים עליה, ומשם נשקפה כל הככר עד בואך אל הים.

הוא התבונן וראה מרחוק עשן עולה.

אין לך דבר מרנין־נפש כעשן, ואין כמוהו מחריד־לב. יש עשן־של־שלום ויש עשן־של־חמס. העשן, מראהו ועתָרו, מגשים⁹² את ההבדל בין שלום ומלחמה, בין אחוה ואיבה, בין נוה־שאנן ובית־קבר, בין החיים והמות. העשן המִתַּמֵר ועולה על האילנות יש שמעיד על הנעים מכל בעולם – אהל שקט, או על הנורא מכל – בעֵרה. ויש אשר העשן הנפזר לרוח לובש צורה של כל אושר האדם או של כל אסונו.

העשן אשר ראו הפעם עיני תֶּלמרך עורר בלבו חרדה.

מראהו היה שחור, ועין־אֹדם עוברת בו, כאלו מדורת־אש מתרוממת ושוקעת, והיא עולה על הרב־עין־פיל.

תלמרך הרחיב צעדיו ויפן ללכת אל מקום העשן. אמנם היה עיף ויגע, אך לבו השתוקק לדעת, מה הדבר הזה.

לאחרונה הגיע עד ראש הגבעה, אשר עליה עמדו נשענים אהלי החַוָּה עם בית־האחוזה.

ואולם אין זכר לבית ולאהל.

שורה של חורבות בוֹערות באש – הנה הרב־עין־פיל.

קשה לראות ארמון בוער באש, אך קשה שבעתים מראה אהל בוער. להבת אוכלת אהל־דל – דּיּה⁹³ טורפת תולעת אדמה. מראה מדאיב לב הוא.

אשת לוֹט נהפכה לנציב מלח, בראותה את שרפת סדום, ותּלמרך אף הוא היה לרגע לאבן. המראה אשר ראו עיניו נסך עליו תמהון. המהפכה הזאת באה דוּמם. לא נשמע קול חי; אף אנחה אחת לא עלתה השמימה עם העשן; הלהבת אכלה בלי חמלה את הכפר, אך אין קול ואין קשב, מלבד מפץ סִפֵּי העץ ופרץ גגות התבן. ויש אשר התפזר ענן עשן, והגגות הנופלים פתחו את חלל החדרים, ולאור המדורה נראו בתוך האהלים כלי־בית מאדמים ובלויי־סחבות מעין הארגמן. האש השחורה האירה על־פני תֶּלמרך.

אילנות אחדים מיער־הערמונים הסמוך לאהלים בערו גם הם באש.

הוא הקשיב, אולי יגיע לאזנו קול או צליל או המולה; אך מסביב אין תנועה, מלבד ניד הלהבת; הכל מסביב מחריש, מלבד האש. האמנם ברחו כל יושבי המקום?

איה הם אנשי הֶרב־עֵין־פֵיל הזריזים והחרוצים? מה היה לכל העם הקטן הזה?

תלמרך ירד מעל הגבעה.

חידה היא לנגד עיניו. הוא קרב בפסיעות קטנות אל המקום ועיניו נטויות נכחו. אַט כצל הלך האיש וקרב אל החורבות. ואמנם הוא ראה את עצמו כרוח בבית־הקברות הזה.

וכאשר בא אל המקום, אשר שם עמדו שערי בית־האחוזה, הביט לתוך החצר, אשר חומותיה נפלו והיא התערבה עם החַוָּה הסמוכה לה.

כל אשר ראו עיניו עד עתה כאַין הוא לעומת המראה אשר נגלה לפניו פה. עד עתה ראה רק מחזה מחריד, עתה נגלו לעיניו בלָהוֹת.

בתוך החצר עמדה ערמה שחורה, אור האש שפוך עליה מעבר האחד, והירח מאיר עליה מעבר השני. והערֵמה – צִבּוּר של גופות בני־אדם. וכל אלה – חללים.

מסביב לערמה זו שלולית גדולה ואֵד עולה ממנה. בתוכה נשקף האש, אך לא הוא האדים את פניה. שלולית זו – נחל דם הוא.

תֶּלמרך נגש ויתבונן אל הגופות השוכבות על הארץ. כלם מֵתים.

הירח שפך עליהם זהרו, וגם אור האש נגה עליהם.

והחללים הם גופות אנשי־צבא. רגליהם יחפות, כי נעליהם הוסרו; גם כלי־זינם לוקחו מהם; והם לבושים מעילי תכלת; פה ושם, בתוך צבור הראשים והאֵברים, מתגוללים כובעים נקובים, ועליהם השוֹשָן בן־שלשת־הצבעים. אלה היו חילות של הריפובליקה, בני פאַריז, אשר עוד אתמול ראו חיים ועמדו על המשמר בהרב־עין־פיל. האנשים האלה לא נפלו במלחמה, כי אם הומתו כפושעים ביד אכזריה. על הדבר הזה העיד סדר שכיבתם, כלם מתים. אף נאקה אחת לא התפרצה מתוך כל הגַל הזה.

תלמרך בדק את גופות החללים אחת אחת. כלן היו נקבים־נקבים מן הכדורים הרבים שפגעו בהן.

האנשים שהרגו אותם נחפזו, כנראה, ללכת, ועל־כן לא הספיקו לקברם.

תלמרך כבר עמד ללכת, והנה פגעה עינו בחומה נמוכה אשר בחצר. מאחריה בלטו ארבע רגלים, אשר יצאו מאחת הפנות של החומה הזאת.

וברגלים אלה נראו נעלים, והן קטנות מכל השאר. תלמרך קרב אל המקום, והנה – רגלי נשים.

שתי נשים שכבו זו לצד זו מאחורי החומה, וגם הן הומתו ביריה.

תֶּלמרך גחן עליהן. האחת מן הנשים היתה לבושה מעֵין בגדי־חַיָל. על ידה מונח נאד ריק ושבור. זו היתה הרוכלת. ארבעה כדורים פגעו בראשה, והיא נפלה חלל.

אחרי־כן התבונן אל השנית. זו היתה אשה כפרית. היא שכבה ופניה חִוְרים, פיה פעור ועיניה עצומות. בראשה אין פצע. בגדיה הבלויים נראו כסחבות, ובנפלה נגלה גופה הערום מחציתוֹ. תלמרך חשף אותו עוד, ועיניו ראו על השכם נקב עגול, מעשה כדור. עצם הכָּתף שבורה. הוא הביט על שדיה החורות.

– אם ומיניקה – לחשו שפתיו.

הוא נגע בידו בגוף הזה והנה לא קר הוא.

מלבד הפצע בשכמה ושבר העצם לא נראה בה כל מום.

וכאשר נגע בידו על לוח לבה, הרגיש דפיקה קלה. עוד יש בה אפוא רוח חיים.

תֶּלמרך זקף את קומתו ויקרא בקול רם:

– האין פה איש?

– הקולך זה, האביון? – ענה קול דק, עד כי כמעט נשמע.

ובה־בשעה נראו עוד פני אדם מאחת החורבות.

אלה היו שני אכרים, אשר עלה בידם להחבא – ורק הם השרידים, אשר הצילו את נפשם.

קול האביון מיודעם הרגיע את את רוחם, ולכן גמרו לצאת ממחבואם.

ובכל־זאת קרבו אל תלמרך אחוזי רעד.

תֶּלמרך יכול היה להרים קול זעקה, אך כח לא היה בו להוציא דבר מפיו. כן דרך האדם בשעה של הזדעזעות הנפש במדה מרובה.

הוא הורה באצבעו על האשה, אשר שכבה לרגליו.

– האמנם חיה היא עדנה? – שאל אחד מן האכרים.

תלמרך ענה בתנועת־ראש: הן.

– וגם האשה השניה חיה? – שאל האכר השני.

תלמרך ענה ברמז: לא.

האכר אשר נראה ראשונה פתח ואמר:

– כלם, כלם מתו – לא כך? בעיני ראיתי. ישבתי במרתפי. בשעה רעה כזו, שבח לאֵל, כי אין לי אשה ובנים! ביתי עלה באש. אֵלי, אֵלי, הרג וחורבן. אשה זו בנים היו לה, שלשה ילדים, שלשה תינוקות, הילדים יללו: “אמא”! והאם יבבה: “ילָדַי”! את האם הרגו ואת הילדים לקחו שבי, בעיני ראיתי. אלי, אלי, אלי! הרוצחים הלכו להם. לבם היה טוב עליהם. את הילדים לקחו ואת האֵם הרגו. אך היא לא מתה, לא כך? הן לא מתה? הגידה, נע־ונד, היש בידך להציל אותה? הלא רופא אתה. אם יש את נפשך, נכונים אנו לעזור לך להביאה אל מערתך.

תלמרך ענה ברמז: הן.

היער היה סמוך אל האחוזה. עד מהרה עשו אֲלַנְקָה^{94 95} מעלים וענפים ועליה השכיבו את האשה המתעלפת וישאוה אל החורש. שני האכרים נשאו את האלנקה, אחד למראשותיה ואחד למרגלותיה. ותלמרך אחז ביד האשה, במששו את דפקה.

בשעת הליכתם באו האכרים בדברים זה עם זה, ובהביטם אל האשה הפצועה, אל פניה החורים, אשר הירח זרח עליהם, הוציאו קולות פחדים:

– אהה, הכל הכו לפי חרב.

– הכל שלחו באש.

– אל עליון! מה נעשה?!

– הכל נעשה על־פי פקודת הזקן ההוא רב־הקומה.

– כן. הוא הוא היה המפַקד.

– לא ראיתיו בשעת ההרֵגה. האמנם היה באותו מעמד?

– לא, הוא עצמו לא היה, אך את פקודותיו שלח.

– כן, ידו היתה בכל אלה.

– הוא הוא שצִוה: הרגו! שרפו! אל תחמולו!

– מַרקיז הוא.

– ודאי. הלא הוא המרקיז שלנו.

– מה שמו?

– המרקיז לבית לַנְטֵינַק.

תלמרך הרים עיניו למרום, בשמעו את השם הזה, ושפתיו לחשו:

– הה, לוּ ידעתי זאת!

חלק שני. בְּפַארִיז.

 

ספר ראשׁון. סִימוּרְדַן.    🔗

 

I. רְחוֹבוֹת פַּארִיז בַּיָּמִים הָהֵם    🔗

בני פאריז היו כל ימיהם בצבוּר; השלחנות לסעודה היו עומדים ערוכים לפני הפתחים; על־יד בתי־התפלה ישבו נשים, בפיהן שירת־גבורים ובידיהן הן עושות כתיתים⁹⁶; בגנים ובפרדסים למדו תכסיסי־מלחמה; בכל פנה עמדו בתי־מלאכה ללטוש כלי־נשק; על כל לשון היו המלים: “אורך־רוח. הימים ימי מהפכה”. האשכנזים, אשר נלחמו נגד הצרפתים, כבר עמדו לפני שער העיר; והשמועה התפשטה, כי המלך הפרוסי צוה להכין לו מקום־מושב בתיאַטרון. כל הדברים האלה הטילו אימה, אך איש לא פחד. הכל היו שרוים בבהלה. הכל היו היו נחפזים. יושבי העיר עברו ממקום למקום. החנויות לממכר כלים עתיקים היו מלאות כתרים, עטרות, שרביטים ושאר כלים, אשר שוּדדו מארמונות הנסיכים. הן הן העידו על חורבן שלטון־מלך. בנות שרים ורוזנים ירדו מגדולתן. בת וויקוֹנט סרגה פוזמקאות ובת מַרקיז תפרה שמלות. בחורבות המִנְזָרִים ההרוסים יצאו במחולות, ורבים היו אשר התהוללו והתבדחו בחוצות לעיני הקהל. בקצות הרחובות היו יושבים אנשים לפני שלחנות קטנים ומשחקים בקלפים. באותם הימים ששִנוּ את השמות של הרחובות, החדשים, המועדים, שִנו גם את שמות קלפי־המשחק וצורותיהם. ה“מלך” נהפך ל“מלאך”; ה“מלכה” נקראה בשם “חֵרוּת”; ה“עבד” – בשם “שִוְיוֹן”, וה“יחיד” – בשם “חוק”.

ובעיר הלך וגבר המחסור. אין לחם, אין פחם, אין בורית. על־יד פתחי התגרים⁹⁷ עמדו שורות ארוכות של קונים. היו מותחים חבל ארוך, אשר בו אחזו העומדים ממתינים זה אחר זה. בימי הרעה ההם יש אשר היו הנשים עומדות לפני בתי־האופים כל הלילה, מצפות לקנות לחם. ואולם בכל־זאת מעטו בימים ההם מקרי גנבה. העניים הרעבים והיחפים היו עוברים לפני חנויות של אבנים טובות, ועל לבם לא עלה לשלוח ידם בבִזָה. מחיר העצים עלה מאד. ויש אשר חטבו אנשים את כלי־ביתם לעשות מהם עצים. מעינות המים היו קופאים בימות החורף ומחיר דלי־מים עלה עד עשרה סוּ⁹⁸. הכל היו לשואבי מים. מטבעות זהב וכסף לא נראו, ומחיר השטרות ירד מאד. ובכל אלה היה לב העם מלא אהבה אין־קץ אל הריפובליקה. יום יום היו באים מתנדבים, אשר היו נכונים להקריב חייהם על מזבח החופש. על כל קיר ועל כל גדר נראו מודעות קטנות וגדולות, לבנות, כחולות, ירוקות, אדומות, מעשה־דפוס וכתבי־יד, ובראש כולן המלים: “תחי הריפובליקה!” המלים האלה נשמעו גם מפי תינוקות.

אמנם לא היו ימים מועטים והעיר המלאה צדק נהפכה ותהי לעיר הולֵלה. במקום אנשי־תום באו בני־בליעל, ריקים ופוחזים. הגנבים והרמאים הלכו ורבו. הפריצות ישבה לכסא. שכחו בני פאריז את כל היקר והקדוש להם, אשר עליו נלחמו ימים רבים. ההוללות לא ידעה גבול. עברו הימים, אשר רבים בקשו את המות, ותחתיהם באו ימים, אשר שכרון החיים תקף את בני־האדם.

ואולם בשנת התשעים ושלש, זמן ספורנו, עוד היו רחובות פאריז מלאים גאון והוד. אז היו אנשים, אשר נעשו חביבים על העם, ושמם היה בפי כל.

אחד מאלה היה גם סימוּרדן.

 

II. סִימוּרְדֵן.    🔗

לב טהור ברא אלהים לאיש הזה, אך החושך היה שורה⁹⁹ עליו. בימי עלומיו היה כהן, והדבר הזה החשיך את נפשו. סימוּרדֵן היה בעל מדות טובות, אך הן האירו בנפשו ככוכבים על שמים קודרים.

אלה תולדות חייו: הוא היה כהן־כפר ומורה בבית אציל. אחרי־כן נפל לו בירושה הון קטן והוא עזב את כהונתו.

והאיש הזה עקשן מאד. כל רעיון אשר אחז בו, לא הרפה ממנו, עד אם הגיע אל תכליתו. הוא ידע לשונות רבות, וכל ימיו הגה בספרים. הדבר הזה עשה אותו לנזיר מן החיים והקשה את לבו.

בעת אשר עזב סימורדן את כהונתו, בדק את לבו ומצא כי ריק הוא, אין בו אמוּנה באלהים. והוא התאמץ למלא את חלל לבו. בנים לא היו לו, ולכן התמכר בכל נפשו אל בני־האדם; אהבת־נשים לא ידע, ולכן שגה כל ימיו באהבת ארץ־מולדתו. ואולם לבו לא נרפא.

לב האיש הזה לא ידע אהבה, כי אם שנאה. הוא שנא את השקר, את השלטון, את העריצות, את בגדי כהונתו; הוא שנא את ההֹוֶה ויערוג אל העתיד; הוא חזה אותו, חלם עליו, הוא נבא לו, תֵאֵר אותו בדמוּת הוֹד. נדמה לו, כי גאולת העולם תבוא על ידי קנא ונוקם, אשר הוא יהי הגואל.

וכאשר באו המאורעות הגדולים של ימי המהפכה, התמכר סימוּרדֵן בכל נפשו ומאדו אל הרעיון לתַקן את העולם. כל המעשים הנוראים והאיומים לא הניאו את לבו. הוא היה אז כבן חמשים, אך בימי המהפכה שבו אליו נעוריו. לבו היה מלא שאיפה להנחיל נצחון להמהפכה, להטיל את מוראה על העריצים, להרבות את כוחה וגבורתה.

והנה באה שנת התשעים ושלש.

בשנה ההיא גברה המהפכה. אלה היו ימי רעש, ימי סער. וסימוּרדן ראה את עצמו בעולמו שלו. יש בני־אדם, שנפשם עורגת אל הסער.

לב האיש הזה הגה חמלה אל בני־אדם מנוגעים ומעונים. ביחוד חש להביא ישע לכל בעל־מום אשר עורר במראהו גועל־נפש. פעם אחת נזדמן סימוּרדן בבית־חולים. היה שם אדם עני שעלתה לו מכה טריה בגרונו. וסימוּרדן קרב אל החולה, מצץ בפיו את המורסה¹⁰⁰, ובזה הציל את האיש ממות.

– אילו היית עושה דבר כזה למלך – העיר אחד מן העומדים שם – כי אז העלו אותך לגדולה.

– למלך לא הייתי עושה זאת – ענה סימוּרדן.

המעשה הזה והמענה הזה הגדילו את פרסומו בין יושבי המבואות האפלים בפאריז.

ולכן היה בידי האיש הזה להטות את לב המון העם, קשי־יום ומהירי־חמה, ולעשות בהם כרצונו. בעת אשר התעורר ההמון כנגד התגרנים, שהעלו את השער¹⁰¹ לעשות בהם שפטים בקצף גדול, עלה בידי סימוּרדן לשכך את חמת ההמון, אשר אמר לבוז אניה טעונה בורית.

השפעתו היתה גדולה גם על אנשי־השם ובעלי־השלטון בימים ההם. ויש אשר עלה בידו להשקיט ריב ולהשכין את השלום בין ראשי המפלגות.

שלטון בלי גבול היה בידי סמוּרדֵן. הוא היה איש אמת ואיש צדק, אשר האמין בעצמו. איש לא ראה אותו בוכה מיָמיו. קר ככפור ונורא בצדקתו היה האיש הזה.

פניו כפני אדם מן השוק. בגדיו פשוטים, ומראהו כאיש עני. בראשו קרחה, ושערותיו המעטות שיבה זרקה בהן. מצחו רחב ומביע מחשבה. דבורו קשה ומלא התלהבות. קולו עמום¹⁰², ומנהגו כמפַקד. עצבות שורה על פיו המביע מרירות. עיניו בהירות ועמוקות, ופניו מפיקים זעם.

כזה היה סימוּרדֵן.

 

III. בְּמַעֲמַקֵּי הַנֶּפֶש    🔗

האם אדם כזה קרוי אדם? היכול עבד למין־האנושי לקנות לו אהבה? האם לא בלע מוחו את לבו? כלום מי שמחבק זרועות עולם יכול לשגות באהבת יחיד? ההיה בלבו של סימוּרדן מקום לאהבה? – על שאלות אלו אנו עונים: הן.

בהיותו בימי עלומיו מורה בבית אחד הרוזנים, דבק לבו לאהוב את תלמידו, בן הבית ההוא ויורשו. אהבתו אל הילד הענוג ההוא לא ידעה גבול. הוא אהב אותו כאב את בנו, כאח את אחיו, כיוצר את יצורו. הילד היה לו לבן, לא עצם מעצמיו, כי אם רוח מרוחו. את בן־האצילים הזה עשה סימוּרדן לאיש. בלי רשות ההורים, מסר המורה לתלמידו את כל משאת־נפשו, את שאיפותיו הרמות, את האהבה לצדק ומשפט. הוא נתן לבן־הרוזן לב חדש ורוח חדשה.

המורה המאציל מרוחו על תלמידיו דומה למיניקה המכלכלת את העולל. ויש אשר נאה השם אב למורהו ולא למולידוֹ, כשם שפעמים יש לה למיניקה של הילד זכות יותר להקָרֵא אֵם לו, מאשר לזו שילדה אותו.

האהבה הרבה הזאת לילד רוחו קשרה את נפש המורה אל תלמידו. מראה פניו עורר בלבו רוך ועֶדְנָה.

ועוד גם זאת: במקום הזה קל היה למורה לבוא במקום אב, כי יתום היה הילד. אביו מת עליו, ואחר מתה גם אמו. והוא התחנך בבית אֵם־זקנה, אשה עִוֶּרֶת. ואחרי מות הזקנה עבר הבית ליד דוד זקן, שר־צבא, מבני האצילים החשובים, שהיה יושב רוב ימיו בחצר המלכות, אשר שם נתנה עליו משרה. ואת הנער היתום עזב לבדו בטירתו הבודדה. ובכן היה המורה לאב ולפטרון¹⁰³ לילד ההוא.

ועוד גם זאת: סימוּרדן ישב בבית ההוא בעת אשר נולד הילד, שנעשה אחרי־כן תלמידו. והיתום הקטן הזה חלה מחלה אנושה, וסכנת מות רחפה עליו. סימוּרדן ישב על־יד מטתו של החולה יומם ולילה. הרופא מביא מרפא, ושומר החולה מביא ישע. ואמנם סימוּרדן הציל את הילד ממות. לא רק את נפשו תִקן המורה, כי אם גם את גופו. לא רק נתן דעת לו, כי אם גם חיים. ולכן אהב סימורדן את תלמידו בכל מאדו. כן דרך האדם: הוא מעריץ את זה, שהשקיע בו כל רוחו.

ואולם החיים באו והפרידו בין הנאהבים. אחרי אשר גמר הנער חוק־למודיו, עזב סימוּרדן את תלמידו, אשר בגר¹⁰⁴. המורה קבל את שכרו, נטל את מקלו ותרמילו, עזב את העולם העליון וירד אל העולם התחתון. ושוּב עמדה מחיצה בין בן־העשירים ובן־העניים. הרוזן הצעיר בא לעבוד בצבא ועד מהרה עלה למדרגת קַפּיטַן; והמורה העני, אשר התענה ימים רבים בבגדי כהונתו, הלך והתרחק מתלמידו ולא ידע מה היה לו.

והנה באו ימי המהפכה; המאורעות הגדולים בחיי הצבור לקחו את כל לבו, אך במעמקי נפשו עוד חי זכר הילד, אשר היה על־ידו לאיש.

יפה הוא האָמָן היוצר פסל ונופח בו נשמת־חיים; אך יפה ממנו שבעתים האֹמן היוצר את רוח האדם ונותן לו תורת־אמת.

התלמיד היתום, ילד רוחו, היה היצור האחד תחת השמים, אשר בו דבק סימוּרדן לאהבה אותו.

אך היכול איש כמוהו להכנע בפני אֵל האהבה?

את זאת נראה.

 

ספר שני. דִּבְרֵי רִיבוֹת.    🔗

 

I. שְׁלֹשָׁה אֵיתָנִים.    🔗

באחד הרחובות עמד בית־מרזח¹⁰⁵. שם היה חדר מיוחד, שבו היו מתאספים בעלי־שלטון בימים ההם להתיעץ על צפונותיהם.

הפעם נועדו שם שלשה אנשים. האחד מהם, רוּבֵיסְפְיֶר, היה צעיר לימים, דל־מראה ובעל־מחשבות. הוא היה מהדר¹⁰⁶ בלבושו, מסלסל¹⁰⁷ בשערו ומדקדק בתנועותיו. השני, דַנטוֹן, היה כעין ענק. בגדיו הרחבים פתוחים, שערותיו פרועות, על פניו בהרות קטנות, בין גבותיו קמט של חמה, שפתיו עבות, עיניו נוצצות ואגרופו גדול כאגרוף של סַבָּל. השלישי, מַרַט, היה ננס¹⁰⁸. פניו מכוערים, עיניו מלאות דם, פיו רחב ומנֻוָל.

שלשת האנשים היו מסובים בחדר ההוא על שלחן. לפני דַנטוֹן עמד בקבוק של יין, לפני מרט – כוס של קפה, ורוּבֵיספיֶר ישב לפני חבילה של נירות המונחים לפניו. על פני השלחן בתָּוֶך פרושה מפה של ארץ צרפת.

דנטון קם ממקומו ויפן אל חבריו:

– שמעוני! רק דבר אחד יש לפנינו: להציל את הריפובליקה! אני שואף רק אל תכלית אחת: לגאול את צרפת מכף האויב. כדי להגיע לתכלית זו, כל התחבולות כשרות בעיני, כלן יפות! כלן! כלן!… בשעה שסכנה מרחפת על ראשי, אני עושה הכל, כדי להציל את נפשי. אַל פקפוק¹⁰⁹, אַל נדנוד, אַל רכרוך. בימי מהפכה רק האומץ מביא טוב. עלינו למַגֵר¹¹⁰ את האויב.

רוּבֵיספיֶר ענה בנחת:

– יפה דרשת. אך שאלה היא, איה האויב.

– הלא הוא מחוץ־לארץ – קרא דַנטון.

– לא, בתוך הארץ הוא – נענה רוּביספיר.

– אני אומר, כי מעבר לגבול הוא.

– ואני אומר, כי בתוך התהום הוא – בגליל וַנדֵי.

רוּבספיר הניח ידו על חבילת הניָרות שלפניו ויוסף במנוחה:

– הלא קראתי לפניכם דברי האגרות של צירינו. שמעני, דנטוֹן, האויב מחוץ – לא כלום הוא; נורא שבעתים האויב מבית. מלחמת־אחים תאכל מבשר עד נפש. דע לך, כי המורדים בוַנְדֵי, שהיו עד עתה מפורדים, שמו עליהם ראש אחד… הוא הוא האיש שעלה בסתר על החוץ בשני ליוני… הוא מסדר את המערכה ביערות. ובו בזמן מכינים גם האנגלים חיל־צבא לסַיֵּעַ¹¹¹ בידי המורדים…

רוּבֵספיֶר הורה על המפה את תַכנית המורדים, הנכונים לפתוח את הגבול לפני חילות אנגליה.

דַנטוֹן ישב רגעים אחדים שקוע במחשבות. אחרי־כן הרים את ראשו, ובשני אגרופיו הקשים הכה על גבי המפה, כמו על גבי סדן.

– האינך רואה, רוּביספיר, כי האויבים מחוץ הקיפוּ אותנו? הנה ספרד מעבר הפירינֵאים, איטליה – מעבר האַלְפִּים, אשכנז – מעבר הרהֵין. ובימי צרה אלה רבו בנו הבוגדים…

והוא התחיל מונה שמות שרי־צבא, אשר בגדו בדגל הריפובליקה ויעברו אל מחנה האויב.

על שפתי מַרַט נראה חִיוך¹¹² קל.

– איש איש מכם רואה מהרהורי לבו. אתה, דנטוֹן, רואה את האויב בפרוּסיה, ורוּביספיֶר – בגלל וַנדֵי. ושניכם לא תראו את הסכנה האמתית. הרי היא: בתי־המרזח ובתי־המשחק הרבים. כל מפלגה יש לה בית שלה. זה מַימין וזה משמאיל, זה אוסר וזה מתיר, זה מהלל וזה מחלל, זה מושך לכאן וזה מושך לכאן. אין אַחדוּת ואין שלום. ובין כה וכה הרעב הולך וגדול, מחיר שטרות־המלוכה יורד ויורד, לב העם מתמרמר עד כדי לעשות שערוריות. הנה הסכנה! למה לכם לבקש אותה מרחוק, בעוד אשר היא לנגד עיניכם?

מַרַט הוסיף לדבר על המרגלים הרבים. השומרים עקבות כל איש, על הגולים ששבו בסתר לצרפת ועושים במחשך מעשיהם, על העזובה הרבה בשלטון המדינה.

– רק דיקטַטוֹר¹¹³ יושיענו! – סִיֵם¹¹⁴ מַרַט את דבריו.

– היֹה לא תהיה! – נענה דנטוֹן.

שלשת האנשים היו מרוגזים. איש איש מהם הגין על דעותיו בהתלהבות. מרט הרגיש, כי חבריו בזים לו, ולכן פתח לדרוש בגנותם¹¹⁵. הוא ספר ומנה את החטאים והעונות והפשעים של רוּבֵספיֶר ושל דנטוֹן. הנאשמים אף הם לא החשו, והריב הלך וחזק. השנאה הכבושה התפרצה, הגדופים הלכו ורבו.

ככה עסקו בשיחה שלשה חברים. ריב איתנים.

 

II. רֶטֶט עַז.    🔗

שעה קלה פסקה השיחה. כל אחד מן המסובים שקע בהרהוריו.

דברי מרט, תוכחותיו וגדופיו, פגעו פגיעה רבה בכבוד שני חבריו. רטט חלף בבשרם. פני רוּביספיֶר הלבינו ופני דַנטוֹן האדימו. מַרַט ישב על מקומו, ועיניו הביעו מנוחת־גאון של איש, היודע כי מפניו יחרדו תקיפים.

דנטוֹן פתח שוב ואמר:

– הנה מרט מדבר גבוהה־גבוהה על האחדות, בעוד אשר אין כחו אלא בפרוד הלבבות.

מרט נתן עינו באיש־ריבו ויען:

– מה לך, דנטוֹן, אצל פוליטיקה?! הלא חולם אתה לבנות לך בית. קום אפוא ושא אשה – ואת עניני המדינה הַנַח לאחרים.

והוא קם ממקומו וישם פניו אל הפתח לצאת, אך בטרם עזבוֹ את החדר קרא מתוך זעם:

– שלום, רבותי! עוד נתראה!

דַנטוֹן ורוּביספיֶר חרדו מפני הקול הזה.

אך ברגע זה עלה ממעמקי האולם קול אחר:

– לא צדקת, מַרַט.

שלשה האנשים הפנו ראשם. באותה שעה שהתלהב מרט בתוכחתו, נכנס זר אל החדר, ואיש לא ראהו.

– האתה זה, האורח סימוּרדֵן? – קרא מַרַט – שלום!

ואמנם האיש הזר היה סימוּרדן.

– אמרתי, כי לא צדקת, מרט – חזר האיש על דבריו.

פני מרט הוריקו¹¹⁶. וסימוּרדן הוסיף:

– איש מועיל אתה, אך רוּביספיר ודנטוֹן גדולים וטובים ממך. למה תאַיֵם עליהם? אחדות, אחדות, אזרחים! העם דורש מכם אחדות.

בֹא האיש הזר צִנֵן¹¹⁷, כקלוח מים קרים, את חמת שלשת החברים. נראה, כאלו שקט רוחם.

סימוּרדן נגש אל השלחן.

– יפה מאד שבאת ברגע זה – קרא מרט – אתה תהי לשופט בינינו.

– במה אתם עוסקים?

– בענין וַנדִי – ענה רוּבֵספּיֶר.

– בגליל זה – קרא סימוּרדן – צפונה הסכנה לנו. אם חרוב תחרב הריפובליקה, וַנדֵי תהי הגורמת לחורבן זה. הגליל ההוא מסֻכָּן לנו שבעתיים מגרמניה. צריך להמית את וַנדי, למען תחיה צרפת.

הדברים האלה הפנו את לב רוביספיר אל סימוּרדי.

– כמדומני, שכהן אתה – קרא רוּביספיר.

– וכי מה בכך? – נענה דנטוֹן – בימי המהפכה עמדו הרבה והרבה כהנים להגן על החופש.

– נחזור לעניננו – קרא סימוּרדי – מה אירע בוַנדֵי זו?

רוּבֵיספיֶר ענה:

– וַנדֵי בחרה לה מנהיג. עתה תרע לנו מאד.

– מי הוא המנהיג?

– שמו לַנטֵינַק, מי שהיה מַרקיז.

– ידעתי את האיש הזה – ענה סימוּרדֵן – כי כהן הייתי באחוזתו.

שעה קלה חשב מחשבה ואחר הוסיף:

– קודם שהיה לאיש־מלחמה היה איש־זִמָּה, ואדם זה נורא הוא.

– אמנם כן – קרא רוּביספיר – הוא מחריב כפרים, ממית פצועים, הורג שבויים, גם על נשים לא יחמול.

– על נשים?

– כן. הוא צוה להרוג אֵם לשלשה ילדים. אין איש יודע, מה היה לתינוקות הללו. אך מלבד אלה הוא שר־צבא חרוץ ובקי בתכסיסי מלחמה. ואדם זה הוא עתה ראש וַנדֵי.

– מאימתי?

– זה כשלשה שבועות.

– צריך להתיר דמו.

– עשינו זאת.

– צריך לקצוב פרס גדול למי שיתפוס אותו.

– גם זאת עשינו.

– כרות יכרת הראש הזה.

– את זה נעשה.

– מי העושה?

– אתה.

– אנכי?

– כן. אתה תהי ציר מטעם “הועד המֵגין”.

– נכון אני.

רוּביספיר היה מהיר במעשיו, נבחרו אנשים לעשות רצונו. הוא לקח מעל השלחן, מתוך חבילת הנירות המונחה לפניו, גליון אחד, שבראשו רשום: “הריפובליקה הצרפתית היחידה וְהַמְאֻחֶדֶת. הועד המֵגין על הצבוּר”.

וסימוּרדֵן הוסיף:

– כן. נכון אני. אָיוֹם כנגד אָיוֹם. עם אכזר תתאכזר. מלחמה לי עם האיש הזה לחיים ולמות. הצל אציל את הריפובליקה מידו, בישע אלהים.

רגע אחד הפסיק ואחר הוסיף:

– כהן אני… אחת היא – אני מאמין באלהים. אך על־יד מי עתיד אני לעמוד?

– על יד מפַקד הלגיוֹן – ענה רוּביספיר – שנשלח להלחם עם לַנטֵנַק. דע לך, סימוּרדן, כי שלוח אתה אל איש צעיר לימים. השפעתך תהי רבה עליו על כי גדול בשנים אתה ממנו פי־שנים. עליך להורות לו דרך, אך להתהלך עמו בזהירות יתרה. כנראה, הוא בעל־כשרונות של־צבא, שלא רבים כמוהו. הכל מספרים בשבחו. הוא בא לוַנדֵי ממערכות המלחמה על־יד הגבול, ששם הראה גדולות ונפלאות. זה שני שבועות, שהוא חוסם את הדרך בעד זה המרקיז הזקן לַנטינק. הוא סוגר אותו בין המצָרים, וסופו שיגרש אותו לחוף הים וישליך אותו במצולות. לַנטינק הוא בעל־מזִמות של מפקד זקן ורגיל, והוא – בעל־גבורה ועוז של מפקד צעיר. צעיר זה כבר קנה לו שונאים רבים המקנאים בגדולתו והצלחתו.

– אין זאת – קרא סימוּרדן – כי עול־ימים זה הוא אמנם בעל כשרונות נעלים.

– אך מדה רעה אחת יש בו – נענה מַרֵט.

– איזוהי?

– מדת הרחמים – ענה מרט.

וּמַרַט הוסיף:

– קשה כארז הוא בשעת מלחמה ורך כקנה לאחר המלחמה. לבו מתמלא רחמים, סולח ומוחל הוא, מגין על החלשים, מציל נשים פודה שבויים, שולח חפשי את הכהנים.

– אכן מדה רעה היא – לחשו שפתי סימוּרדן.

– עון הוא – תִקן מַרַט

– לפעמים – קרא דַנטוֹן.

– לפעמים קרובות – נענה רוּביספיר.

– כמעט תמיד – החליט מַרַט.

– בזמן שיש לנו מלחמה עם אויבי ארץ־מולדתנו, עון הוא תמיד – קרא סימוּרדֵן.

מַרַט הסב אליו פניו:

– ומה דינו של שר־צבא ריפובליקאי, השולח חפשי מנהיג רויאלאי?

– מוֹת יוּמת האיש הזה.

– טוב ויפה – קרא מרט – אם־כן, דעתי כדעת רוּביספיר: האזרח סימוּרדֵן ישֻלח מטעם הועד המגין על הצבור אל מפקד הלֶגיון החונה בוַנדֵי, לפקח¹¹⁸ על מעשיו. מה שם המפקד הזה?

רוּביספיר ענה:

– מי שהיה רוזן הוא.

והוא התחיל מחטט בגליוֹנות המונחים לפניו.

– מצאתי – קרא רוּביספיר – המפקד הזה הוא מי שהיה וויקוֹנט, שם־משפחתו – גוֹבֶן.

פני סימוּרדן הלבינו.

– גוֹבן?! – קרא בקול.

– כן – ענה רוּביספיֶר.

שעה קלה שררה דממה. לאחרונה התעורר סימוּרדן ויאמר:

– כלה ונחרצה. אני נוטל עלי שליחות זו.

רוּביספיר לקח את העט ויכתוב על הגליון ארבע שורות וימסרהו לסימוּרדן. ואלה דברי הכתב:

“הרי זה כתב־הרשאה להאזרח סימוּרדן, הציר מטעם הועד המגין על הצבור, השלוח אל האזרח גוֹבי, המפקד על הלגיון החונה בוַנדֵי”. ועל החתום:

רוּבֵיספיֶר – דַנטוֹן – מַרַט.

– הכתב הזה – קרא רוּביספיר – נותן לך הרשאה בלתי־מוגבלת. הרשות בידך להעלות את גוֹבן למדרגת גנרל או להעלותו לגרדום¹¹⁹. מתי אתה נוסע?

– מחר בארבע שעות.

האנשים נפרדו וילכו איש איש לדרכו.

חלק שלישי. בְּוַנְדֵי.

 

ספר ראשון. וַנְדֵי.    🔗

 

I. הַיּעָרִים וְהָאֲנָשִׁים.    🔗

שבעה יערים נוראים היו בחבל בְרֶטַן בימים ההם. מחוללי המרד בוַנדֵי היו הכהנים, והיערים היו לעֵזר להם. שבעת היערים הגדולים נקראו בשם השחורים. באו שחורים והתחברו עם שחורים.

המלחמה של יושבי וַנדי כנגד הריפובליקה היתה מלחמת החושך עם האור.

מעֵבר האחד – המהפכה הצרפתית, שבאה להביא גאולה לעולם, להשמיד בבת־אחת את שלטון העריצות, לשַנות תכלית שנוי את סדרי החיים, לחדש את פני הארץ; ומעבר השני – האכר הפרא, שלא ידע את העולם מחוץ לגבולות כפרו, העובד אדמתו ורועה צאנו, הלובש בגדי־עור כאבות־אבותיו, האוהב את אדונו המתעמר¹²⁰ בו הכרוך¹²¹ אחרי מלכו וכהנו, המאמין בכל הבלי־שוא.

האם יכול היה העִוֵּר הזה לקבל את רוב האור, שהשפיעו עליו?

שני עמודים יש לו לאכר, שעולמו עומד עליהם: השדה המכלכל אותו ואת ביתו, והיער השָׂם עליו סִתְרָה.

קשה לתאר, מה היו יערי ברָטַן בימים ההם. גדולים היו היערים כערים. דממת מות שררה בסבכי הענפים והשיחים, החוסמים את הדרך בעד העוברים. למראה־עין אין מקום בודד ושומם כמקום ההוא, הדומה לשדה־קברות: ואולם אילו אפשר היה פתאם בבת־אחת לכרות את כל האילנות, כי אז נגלו בתוך היער הזה המון בני־אדם, רוחשים כנמלים על תִלם.

ביערים האלה היו בורות־בורות עגולים וקצרים, ועליהם מכסה ענפים או אבנים. לא קברי מתים שם, כי אם מחבוא אנשים חיים.

עוד מדורות קדמונים נהגו בברֶטַן לחיות בבטן האדמה. תמיד היה שם האדם אנוס להסָתֵר, ולכן רבו החורים והחפירות תחת האילנות. בכל דור ודור קם אויב חדש להטיל אימה על יושבי המקום ולכלותם בלי חמלה. ועל־כן באו בני־אדם באדמה להטמן שם מחמת המֵציק.

הפחד מביא סוף־סוף לידי כעס. בימי המהפכה גמל הכעס בלבות הנרדפים, יושבי הבורות והמערות. נראה להם, כי אויב חדש קם לגזול מנוחתם. ולכן עמדו בני ברֶטַן ומרדו. העבדים המשועבדים באו לידי טעות.

 

II. הַיְעָרִים וְהָאֲנָשִים נוֹסְדוּ יָחַד    🔗

יערי ברטן שבו להיות חברים להמורדים בדור הזה, כאשר היו רֵעים לאבותיהם ואבות־אבותיהם בדורות שעברו.

הקרקע של היערים האלה היו עשוי רשת של בורות, מערות ומנהרות. כל מערה ומערה – מעון לחמשה או ששה אנשים. יושבי המערות האלה, אשר עקבותיהם לא נראו על פני האדמה התחברו לגדודים תחת שלטון שרים ופקידים. והחילות האלה, הקבורים חיים, היו עולים פתאם מן הארץ, בשעה שדרכה עליה רגל צבאות הריבולוציה.

אך נראו צבאות הריפובליקה ופתאם צמחו מארץ גדודים־גדודים אין מספר להלחם בהם, ופתאם שבו ונעלמו, כאלו קסם היה בידם. אלה היו ענקים במלחמה וננסים בשעה שנעלמו, נמרים ודרך חפרפרות¹²² להם.

בין יער ליער היו בימים ההם חורשות קטנות. כשם שיש להן לערים גדולות כפרים בסביבותיהן, כך יש להם ליערים גדולים חוּשות¹²³ ושיחים, הגדלים סמוך להם. במקומות ההם שמו מוקשים ללכוד ברשת את החילות של הריפובליקה.

ברבים מן היערים, מלבד הכפרים שמתחת לארץ, עמדו כפרים גם על פני הארץ. אלה היו אהלים נמוכים, אשר האילנות האפילו עליהם. יש אשר בתוך עצי־היער עלה עשן, אשר העיד על מושב בני־אדם.

באהלים האלה גרו הנשים, והאנשים ישבו במחִלות־העפר. הנשים הביאו להם אוכל, ואלה שנשכחו גועו ברעב. אולם רק הנחשלים לא מצאו להם מוצא מקברותיהם. הכִסוי של הבורות והמערות היה עשוי אֵזוב וענפים בחריצות רבה, עד כי הרואה לא יכול להבדיל בינו לבין דשא־העשב, אך מבפנים היה נפתח ונסגר בלי עמל.

סכנה רבה היה לעלות מן הארץ ולהרָאות בין החיים בלי זהירות יתרה ולא בשעה הנועדה. הנקל היה לנפול בידי החילות האורבים ביער. אכן נוראים היו היערים ההם, אשר פַחים בהם מזה ומזה. הכחולים לא מצאו את לבם לבוא אליהם, והלבנים לא העפילו לצאת מהם.

 

III. יוֹשְׁבֵי הַמְּעָרוֹת    🔗

קצו בחייהם בני־האדם שישבו במחִלות עפר. יש אשר שמו נפשם בכפם לצאת בלילה ממאורותיהם וללכת אל הכפר הסמוך לחול שם במחולות. בימי הקיץ היו רבים מהם הולכים לחוג את חג הקציר, ומנהליהם לא יכלו לעצור בעדם.

ויש אשר עזבו פתאם את בית־כלאם לצאת להֶרֶג, למען מצוא קבר במותם.

פעמים שהיו מרימים את מכסה המערות להקשיב ולדעת, אם אין תרועת מלחמה בקרבת המקום. על־פי סימנים קבועים ידעו, מי המנַצחים ומי המנֻצחים, הלבנים או הכחולים.

ידעו האנשים האלה, יושבי חושך, את כל הנעשה על פני הארץ. קשה לתאר, מה רבו הדרכים ומה נפלאו התחבוּלוֹת, אשר בהם מסרו זה לזה את הפקודות ואת האזהרות של מנהליהם. משמרות עמדו להם בכל מקום, והם מסרו את הדברים מיער ליער, מכפר לכפר, מאחוזה לאחוזה, מאהל לאהל, מאילן לאילן.

בן־כפר, שפניו מביעים טמטוּם־לב¹²⁴, היה הולך בדרך לתֻמוֹ, ועל לב איש לא עלה, כי במטהו הנבוב של הֵלך זה טמונה אגרת־פקודה, שהוא מעביר ממקום למקום.

רוב האנשים האלה היו מזוינים רק ברמחים, אך גם קני־רובה של צידים נמצאו להם במספר רב. אנשי־היער האלה היו קלעים מצוינים מאין כמוהם.

הם הלכו קרועי בגדים, גם שריהם ופקידיהם לבשו מכל הבא בידם. בין שורות צבאותיהם היו גם נשים, אשר באו להלָחם בקנאה רבה בעד המלך.

מוזרים ונוראים היו אנשי־המלחמה ההם. ביום אחד התקוממו יושבי שש מאות כפרים. הכהנים בבתי־התפלה היו מעוררים את העם למרד. בני־כפר אלה היו תמימים, עד כדי להאמין לכל דבר, והכהנים השתמשו בתמימותם, הראו להם אותות ומופתים, למען עורר בלבם קנאת הדת.

באכזריות־חֵמה עשו שפטים באנשי־הצבא מן הכחולים, שנפלו שבי בידיהם. חמלה לא ידעו, כי כן צווּ עליהם מנהליהם.

בתחלה היו מפחדים מפני כלי־התותח של הריפובליקאים. אך כעבור זמן־מה החלו להשתער על מלאכי־חבלה אלו, ויש אשר לכדו אותם.

החילות האלה היו מתנפלים על האויב פתאם בקול תרועה. בעברם דרך מושבה של ריפובליקאים, היו כורתים את “עץ החרות”, שרפו אותו באש ויצאו במחולות מסביב למדוּרה.

ממקום למקום היו עוברים רק בלילה. בערב היה ועד־המנהלים מועיד את מקום הקרָב להגיע אליו ממחרת בבוקר. אז היו אנשי־המלחמה חולצים את נעליהם והולכים דרך היער יחֵף, לבל ישָמע קול צעדיהם, עד בואם אל מחנה האויב.

ככה חיו ונלחמו בני וַנְדֵי, יושבי המערות, אלה הגבורים, אשר היו בימים ההם.

 

ספר שני. שְׁלֹשֶׁת הַיְּלָדִים    🔗

 

I. מִלְחֶמֶת אַחִים    🔗

בקיץ שנת 1793 היה החום גדול מאד. לרגלי מלחמת האזרחים בברֶטַן חדלו אֳרָחוֹת. ובכל־זאת רבו העוברים־והשבים בארץ, כי היו ימי הקיץ נעימים מאד ויפים לטיוּל.

באחד מימי תמוז, כשעה אחרי שקיעת־החמה, עבר פָרָש אחד ויעמוד על־יד בית־מלון בקצה אחד הכפרים. כל היום לִהֵט השמש ועתה נשבה רוח קלה.

הפרש היה עטוף מעיל רחב, אשר כסה את צלעות סוסו. בראשו מגבעת ועליה שוֹשָן בעל שלשה־צבעים. אכן אמיץ־לב היה האיש הזה, כי לא ירֵא להרָאות בפאֵר זה במקום שרבו האורבים לנפש הכחולים.

מבעד פתח מעילו נראה אזורו בעל־שלשת־הצבעים ושתי ידות הרובים התקועים בחגורתו. גם חרב תלויה לו על מַדָּיו.

לקול שעטות פרסות הסוס, אשר קרב אל הבית, נפתחה הדלת ועל המפתן נראה בעל־המלון ופנס בידו. שעת בין־הערבים היתה. בחוץ עוד משל האור, אך בבית כבר שרר החושך.

בעל־המלון נתן עיניו באיש בעל־השוֹשָן.

– האם תואיל, אדוני האורח, ללון פה?

– לא.

– ולאָן אפוא אתה הולך?

– אל העיר דוֹל.

– טוב תעשה אם תשוב או תעמוד פה.

– מדוע?

– יען כי בדוֹל עורכים מלחמה.

– אָכן! – קרא הפרש. ואחרי־כן הוסיף: תן נא מספוא לסוסי.

בעל־המלון הביא אֵבוּס, נתן לתוכו שק מלא מִספוא, פִּתַּח את מוסרות הסוס, אשר החל לאכול מתוך נעירה¹²⁵.

בינתים נתגלגלה שיחה בין בעל־המלון והאורֵח.

– הסוס הזה, אדוני האזרח, משלַל המלחמה הוא?

– לא.

– האם רכושך הוא?

– כן. בכסף מלא קניתיו.

– מאין אתה בא?

– מפאריז.

– בדרך ישרה?

– לא.

– יודע אני, כי הדרכים הישרות בחזקת סכנה הן וצריך ללכת ארחות עקלקלות. האם כל היום נסעת?

– משעת עלות־השחר.

– ואתמול?

– גם שלשום.

– אכן מראה פניך יעיד בך כי עברת דרך ארוכה. שמע לעצתי, אדוני האזרח, ולין פה. הן עיפת וגם סוסך עיף.

– יש רשות לסוס להיות עיף, ובן־אדם אין לו רשות זו.

שוב נתן בעל־המלון עיניו בפָרָש. פניו הביעו עוז ושלוה. וזָקָן לבן מקיף אותם.

הוא הביט אל הדרך ועיניו לא ראו איש, מלבד האורח האחד.

– האם הולך אתה בדרך לבדך?

– יש לי בני־לוָיָה, השומרים עלי.

– אַיָם?

– חרבי ואקדחי.

בעל־המלון הלך והביא דלי מים להשקות את הסוס, ובעוד הסוס שותה, הסתכל הפונדקי¹²⁶ בפני האורח ושפתיו לחשו: “אכן, מראה כהן לו”.

והפרש פתח ושאל:

– הלא אמרת כי בדוֹל עורכים מלחמה?

– כן. לפי דעתי, הנה זה החלה.

– מי ומי הלוחמים?

– “מי שהיה” יצא לקראת “מי שהיה”.

– מה אמרת?

– אמרתי, כי מי שהיה רוֹזן, והוא נוטה אחרי הריפובליקה, יצא למלחמה על מי שהיה רוֹזן, הנוטה אחרי המלך.

– הן אין עוד מלך.

– אבל נין נשאר לו, יורש־עצר. ונפלא הדבר, כי שני בעלי־הריב אחים הם.

הפרש הקשיב קשב רב אל דברי בעל־המלון, אשר הוסיף ואמר:

– האחד מהם הוא איש צעיר והשני – איש זקן. הראשון הוא בן־אחיו של השני. הדוד הוא רויאֵלָאי ובן־אחיו – פַּטרִיוֹט. הזקן עומד בראש צבאות הלבנים והצעיר – בראש הכחולים. הוי, מה קשה תהי מלחמה זו. הן מלחמה היא עד מות.

– עד מָוֶת?

– כן, אדוני האזרח. היש עם לבך לראות את הדברים, שהם שולחים איש לרעהו? הנה מודעה אחת, שצוה הזקן להדביק על־גבי הדלתות בכל בית ובכל כפר – וגם דלת ביתי לא נמלטה.

בעל־המלון הגיש את פנסו אל הגליון המרובע, הדבוק אל חצי הדלת. אותיות המודעה היו גדולות, ולכן יכול היה הפרש היושב על סוסו לקרוא את הדברים:

“המַרקיז די־לַנטֵינֵק מוסר מודעה לבן־אחיו, האדון הוויקוֹנט די־גוֹבֶן, כי אם יפול בידי דודו, אחת דתו למות”.

– והנה – הוסיף בעל־המלון – המענה.

ובפנותו לצד השני האיר בפנסו מודעה שנית, דבוקה מול הראשונה, על־גבי החצי של הדלת. והפרש קרא:

“גוֹבֶן מזהיר את לַנטֵינֵק, כי אם יתָפס יָרֹה יִיָרֶה”.

– אתמול – קרא בעל־המלון – הדביקו אל דלתי את המודעה הראשונה, והיום יצאה השניה.

הפרש הוציא מפיו בלחש את הדברים, אשר לא הבין להם בעל־המלון, אף כי הגיעו לאזניו:

– כן, לא מלחמת אזרחים היא, כי אם מלחמת אחים. כך נאה וכך יאה, רק במחיר זה יקנו עמים את גאולתם.

ובעל־המלון הוסיף ואמר:

– היודע אתה, אדוני האזרח, הענין כך הוא. אנו בני הערים, נוטים אחרי הריבוֹלוּציה, והאכרים, בני־הכפרים, אויבים לה. מלחמה היא בין העירונים והכפריים. הם קוראים לנו בשם קַרתָּנים¹²⁷, ואני מכנים אותם בשם כפריים. האצילים והכהנים התחברו עם המורדים.

– לא כולם – הפסיקו הפרש.

– אמנם כן. הוויקוֹנט יוכיח, זה העורך מלחמה עם המרקיז.

והפרש שאל:

– יד מי מהם על העליונה?

– עד עתה היה הווקוֹנט עליון. אך הנצחון עולה לו בידיעה רבה. הזקן הוא בקי ורגיל בתכסיסי־מלחמה. שניהם בני משפחת גוֹבן הם, מאצילי המקום הזה. משפחה זו שני ענפים לה: ראש האחד, הבכור, מַרקיז לַנטינק שמו, וראש השני, הצעיר, וויקונט גוֹבֶן שמו. עתה נלחמים שני הענפים זה בזה. בין אילנות לא יהיה לעולם כדבר הזה, אך בין בני־אדם דבר מצוי הוא. זה המרקיז לנטינק כֹל־יָכֹל הוא בברֶטַן. אכרי המקום חולקים לו כבוד נסיך. בו ביום שבא הלום נאספו אל תחת דגלו שמונת אלפים איש. אִלו עלה בידו לבַצֵר לו פנה אחת על חוף הים, כי אז באו האנגלים לעזרתו. אכן כאן עמד לו בן־אחיו לשטן. הוא עמד בראש צבאות הריפובליקה ויהדוף את דודו אחור. ועוד גם זאת: הנה לנטינק זה ביום בואו צוה להמית שבויים רבים, וביניהם שתי נשים, ואחת מהם אֵם לשלשה ילדים, אשר גדוד־צבא פאַריזאי אִמץ אותם לו לבנים. שֵם הגדוד – “בני־המצנפות האדומות”. אמנם מן הגדוד הזה נשארו אך מתי־מספר, אך השרידים האלה, הנמנים על חיל גוֹבן, אבירי־לב הם ואין איש יכול לעמוד בפניהם והם נשבעו להנקם נקמת הנשים ולהציל את הילדים. אין איש יודע, מה עשה הזקן לאלה הפעוטות, והדבר הזה העלה את חמת החילים עד להשחית. לולא הילדים, מי יודע, אם היתה המלחמה קשה ואכזרית כל כך. הוויקוֹנט הצעיר נדיב־לב הוא, אך המרקיז הזקן – מלאך־חבלה, שטן המשחית. אולי תואיל, אדוני, לאכול פה?

– יש לי משֶלי כד מים ופת־לחם – ענה האורח – אך עדיין לא אמרת לי דבר על טיב המאורעות בדוֹל.

– הרי לך. גוֹבן הוא המפקד של הגדוד החונה לחוף הים. ולַנטינק שואף לעורר את המֶרֶד בכל הארץ לאסוף חיל גדול של שתי מאות אלף אכר ולפתוח את שערי הארץ לפני חיל אנגליה, אשר יבוא לעזרה. בא גוֹבן והפר את מחשבתו. הוא לכד את חוף הים, את לנטינק הדף אל תוך הארץ ואת האנגלים גרש אל הים. לנטינק כבר לכד ערים רבות, אך גוֹבן הדף אותו עד היער פוֹגֶ’ר, ושם הוא אומר להקיף אותו ואת חילו. הכל הלך אפוא כשורה, וגוֹבן עשה חיל. ופתאם באה בשורה: הזקן הערום מצא תחבולה. הוא שם פניו אל העיר דוֹל. והיה אם ילכוד את העיר ויעמיד כלי־תותח על ההר, אז יפול בידו חלק מחוף הים, תפָתח דרך לפני חיל האנגלים – והכל יאבד. ידע אפוא גובן – גם הוא חכם – כי אין להתמהמה אפילו רגע אחד, ולכן לא חכה לפקודה, כי אם עשה על דעת עצמו ואסף מהר את חילו, תקע בשופרו, הוציא חרבו מתערה – ובה־בשעה שלנטינק משתער על דוֹל, עומד גוֹבן להתנפל על לנטינק. שני איתנים עתידים לגשת זה אל זה. נורא יהי הקרב. אכן כבר הגיעו שניהם שמה.

– בכמה שעות אפשר להגיע עד דול?

– מהלך שלש שעות, לא פחות, לחיל־צבא עם העגלות הטעונות.

הפרש הקשיב אל הדובר ואחר קרא:

– כמדומני, כי שומע אני קול התותח,

בעל־המלון הטה גם הוא את אזנו.

– כן, שומע אני גם יריות רובים. הנה החל שם הקרָב. שמע לעצתי ולין פה. שם יקרך אסון.

– אין בידי להתמהמה. עלי לעשות דרכי הלאה.

– לא טוב אתה עושה. אמנם איני יודע את עסקיך, אך הלא אתה מעמיד את עצמך בסכנה. ואם רק אין הדבר נוגע לחיי נפש היקרה לך מכֹל…

– כך הוא בקֵרוב – הפסיקוֹ הפרש.

– היינו, אם בנסיעה זו תלואים חיי בנך…

– כמעט כן הוא – ענה הפרש.

בעל־המלון הרים ראשו, הסתכל בפני האורח, ובלבו אמר: “הפנים פני כהן, אשר בנים אין לו”.

– הלא תאסור את סוסי – קרא האורח – כמה חַב לך?

והוא שִלם לבעל־המלון שכרו.

בעל־המלון הסיע את האֵבוס עם הדלי אל הקיר ושָב אל האורח.

– אם כבר גמרת בלבך ללכת, שמע נא לעצתי. הלא הולך אתה לסַן־מַַלֶה, ובכן פסח נא על דול. יש שתי דרכים: אחת עוברת את דול, והשנית – דרך סן־ג’יאורג' לחוף הים. ובהגיעך, אדוני, אל קצה הרחוב הזה, תראינה עיניך פרשת דרכים, לשמאל – דול, ולימין – סן־ג’יאוֹרג'. והיה בלכתך לדול ונפלת לתוך סערת המלחמה. ולכן אל תשמאיל, כי אם תימין.

– חן־חן – קרא האורח.

והוא דִרְבֵּן את סוסו וילך.

החושך השתרר על הארץ, והפרש שקע בתוך אפלת הלילה.

עד מהרה נעלם מעיני בעל־המלון.

וכאשר הגיע עד קצה הרחוב על פרשת דרכים, שמע מאחוריו קול בעל־המלון קורא אליו.

– הימינה!

והוא נטה לשמאל.

 

II. הָעִיר דוֹל    🔗

העיר דול אשר בחבל ברֶטן אין בה רק רחוב גדול אחד. בתיו ועמודיו מימין ומשמאל עומדים לא בשורה ישרה, אלא מקצתם נכנסים ומקצתם יוצאים. שאר חלקי העיר – סִמטות¹²⁸ צרות הסמוכות לרחוב הגדול ומחוברות לו, כנחלים קטנים הנופלים לנהר גדול. לא בצורה היא העיר ושערים אין בה, כי פתוחה היא, ולכן לא תוכל לעמוד לפני מצור. אך הרחוב שלה עם בתיו ועמודיו הבולטים היה מקום איתן להתבצר בו ולעמוד ימים רבים בפני האויב. כל בית ובית היה מעֵין מבצר קטן, והשוק הישן – בתוך הרחוב.

אכן אמת דבר בעל־המלון. בשעת שיחתו עם האורח החלה המלחמה בדוֹל. הלבנים באו אל העיר בבוקר, ולערב הדביקום הכחולים. הכחות לא היו שוים. מספר הלבנים עלה לששת אלפים איש, והכחולים – אלף וחמש מאות ונפלא הדבר: המעטים השתערו על הרבים.

מעבר האחד – המון אין משטר לו, ומעבר השני – צבא מסודר. מזה ששת אלפים אכרים, מזוינים בקלשונים או ברובים רעועים, ומשמעת לא ידעו, ומזה – אלף וחמש מאות אנשי־צבא שולפי חרב וכידון, והם מסורים בכל נפשם אל הריפובליקה.

שני המחנות נושאים עין אל ראשיהם, שהם רוח החיה בהם: מעבר מזה לַנטֵינַק הזקן, ומעבר מזה גוֹבֶן הצעיר.

גוֹבן היה בן שלשים. מבנה גווֹ איתן, עיניו מביעות מחשבת־נביא וצחוק־ילד. איש־הצבא הזה לא עִשֵן, לא שתה יין ולא נִבֵּל פיו¹²⁹. גם בשעת מלחמה היה מדקדק בצפרניו, מסלסל בשערו, מקפיד על נקיון בגדיו. אך באחזו חרב בידו, לבש צורה אחרת. הוא היה ראשון להשליך עצמו לתוך אש הקרב, ואולם מימיו לא נפצע פצע קל. הוא היה למופת לכל אנשי־הצבא לשכב על הארץ בשעת גשם ושלג, להתעטף באדרתו ולשים אבן למראשותיו. אכן גבור־חיל היה האיש הנפלא הזה.

הוא היה גם הוגה דעות עמוקות. חכמה וגבורה התאחדו בנפשו.

עוד בראשית המהפכה הצרפתית היה האיש הצעיר הזה לאחד מלוחמיה האמיצים. הוא אסף אליו גדוד־צבא ועמד בראשו, ובכל אשר פנה הצליח.

לַנטֵינַק היה איש מלחמה ומפקד־צבא גדול מגוֹבֶן. הוא עלה עליו גם בישוב־דעתו גם באומץ־לבו. כן דרך הגבורים הזקנים: מיושבים הם יותר מן הצעירים, כי רחוקים הם משחר החיים, ואמיצים הם יותר, יען קרובים הם אל המות ומה יש להם להפסיד? ולכן היה לנטינק אמיץ־לב ולוחם עז מאין כמוהו. ובכל־זאת היתה יד גוֹבן במלחמתו עמו על העליונה תמיד. אכן האירה לו ההצלחה פניה.

לנטינק היה מלא חמה על גוֹבן. ראשית, על אשר הוּכה בידו, ושנית, כי היה קרוב אליו ממשפחתו. מה לו לבן־אצילים כי נתן ידו לקושרים? הוי, על בן סורר זה! הן יורשו הוא, כי בנים אין לו ללנטינק. הוי – אמר בדוד בלבו – “לוּ רק יפול בידי, ככלב אערפהו”.

המרקיז הזקן אשר בא לוַנדֵי לעמוד בראש המורדים, חשב ומצא, כי אין די לו לערוך מלחמה עם צבאות הריפובליקה ביערים בלבד, כאשר נהגו עד כה. צריך לצרף אל המון הכפרים האלה גם חיל־צבא מסודר ומזוין כראוי, אשר יוכל לערוך מלחמה עם האויב בשדה.

אך מאַין יקח לו צבא אשר כזה? – רק מאנגליה. ובמוחו של לנטינק נקבע הרעיון לפתוח לפני האנגלים את שערי צרפת. ולכן התאמץ ללכוד מקום כל־שהוא לחוף הים ולמסרו בידי ממשלת אנגליה. ובראותו את העיר דוֹל ואין מגן לה, מהר אליה, ובדעתו היה ללכוד את ההר ועל־ידו יכבוש את חוף הים.

בָּרי היה לו, כי הפעם יצליח. עמו ששת אלפים איש, ובמחנה גוֹבן הקרוב אליו רק אלף וחמש מאות. אמנם שר־הצבא לַשָל עומד בראש מחנה של עשרים וחמשה אלף איש, אך רחוק הוא מן המקום הזה.

ולכן היה לנטינק שוקט ובוטח. הוא עלה על דוֹל בסערת־חמה. יושבי העיר, אשר שמעו את שם לנטינק ואכזריותו הרבה, לא הרהיבו עוז לעמוד בפניו. בפחד ובהלה התחבאו בבתיהם, וששת אלפי בני וַנדֵי באו על העיר ויַחנו בלי סדר איש איש באשר מצא. לא מחנה־צבא, כי אם ככר שוק. את מאכלם היו מכינים ואוכלים בחוץ זה בכה וזה בכה. לנטינק הלך עם שני פקידי־צבא לתור את ההר, ואת הצבא מסר לשָלישוֹ גוש־לי־בריאַן.

האיש הזה השאיר זכר בדברי הימים ההם. שני כנויים היו לו: “בְּרִיז־בְּלֵי” (טורף הכחולים), על כי עשה שַמות בצבא הריפובליקה, ו“אִימַנוּס” (מחַבֵּל, משחית), על כי פניו נוראים כפני שד.

המרקיז שם אותו על הצבא, כי האמין בו ובאכזריותו.

הערב בא, כאשר ירד המרקיז לנטינק מעל ההר, אחרי אשר קבע שם מקום להעמיד כלי־תותח. ובשובו אל העיר, הגיע פתאם לאזניו רעם של תותח. הוא נשא עיניו והנה עמוד עשן אדום עולה מעבר הרחוב הגדול. אין זאת כי אויב נפל פתאם ובעיר החלה המלחמה.

אמנם קשה היה להבעית¹³⁰ את האיש הזה, אך הפעם עמד כנדהם. הוא לא פִּלֵל לדבר כזה. מי הוא האויב? וַדאי אין זה גוֹבֶן. הן לא יבוא להלחם אחד כנגד ארבעה. האם לַשֵל הוא? אכן קפיצת־הדרך לו! חידה היא.

לַנטֵינַק דִרְבֵּן את סוסו וימהר ללכת. בדרכו פגש אנשי־העיר בורחים על נפשם. הוא שאל את הפליטים, המטורפים מפחד, והם ענו: הכחולים! הכחולים! ובבואו העירה ראה והנה הדברים יגעים מאד.

מעשה שהה כך היה.

 

III. חֲיָלוֹת קְטַנִּים וּמִלְחָמוֹת גְּדוֹלוֹת    🔗

כשבאו האכרים אל העיר דול, התפשטו בחוצות, ואיש כל הישר בעיניו עשה. את כלי־התותח עם חבילותיהם שמו תחת סִפּוּן השוק הישן, והם עצמם שכבו בערבוביה לרוחב הרחוב הגדול, אכלו ושתו ועסקו בתפלה. הם רק חסמו את הדרך, אך לא שמרו עליו. בא הלילה ורוב החילים נרדמו, איש איש תרמילו למראשותיו. היה ליל קיץ. הכוכבים הזהירו בתכלת השמים. וכל המחנה נראה כאורחה שעמדה לנוח בדרך ולא כמערכת צבא־מלחמה. פתאום לאור הדמדומים ראו האנשים, שלא נרדמו עדיין, והנה שלשה כלי־תותח הָעמדו במבוא הרחוב הגדול.

זה היה גובֶן. הוא נפל על חיל המשמר פתאם, בא אל העיר עם גדודו ולכד את מבוא הרחוב.

אחד האכרים התעורר וקרא בקול: “מי שם?”, אף ירה ברובהו אך קול רעם התותח ענה לו, ואחרי־כן ירד ברד של בומבות, על המחנה. כל ההמון הנרדם הקיץ בבהלה. אכן חרדת פתאם אחזתם! שכוב שכבו עם כוכבים ממעל לראשיהם, ופתאם ירד עליהם ברד של כדורים.

נורא היה הרגע הראשון. אין לך דבר איום ממראה המון בשעת מבוכה. האכרים מהרו אל נשקם. הם הרימו זעקה, רצו הנה והנה כמטורפים, ורבים נכשלו ונפלו. בתוך מהומת־פתאם זו אבד לבם ולא ידעו מה לעשות, והם ירו איש ברעהו. רבים היו כאלו יצאו מדעתם, תעו במבוכתם אָנה ואנה ולא מצאו ידיהם ורגליהם. אח לא הכיר את אחיו, אֵם לא שמעה קול בניה. מכל פנה עלה קול של יריות, אשר הבקיעו את החשכה. העשן האפיל על הכל. ולהרבות את המבוכה נוספו העגלות והקרונות. הסוסים בעטו ורמסו את הפצועים. קול יללה עלה מן הארץ. פחד ותמהון תקפו את האנשים. הנה עלה רעש גדול של קולות, והרעם של התותחים החריש אותו. נורא ואיום היה המראה.

דומה היה הדבר ליער, שעלה הכורת על עציו. זה נפל על זה. גוֹבן ישב במארב ויריותיו לא החטיאו את המטרה. מאנשיו נפלו רק מתי־מספר.

אך מעט מעט החלו האכרים, אשר לחמו בעוז, לסדר את המחנה. הם נסוגו אחור אל סִפון השוק, שהיה כעֵין מצודה אפלה, ובו יער של עמודי־אבן. שם התעודדו בני־הכפר. כל הדומה ליער הביא בטחון בלבם. אימנוס התאמץ עד כמה שידו מגעת למלא מקום לַנטַינַק. אמנם תחת ידם היו גם כלי־תותח, אך לתמהונו של גוֹבֶן לא השתמשו בהם האכרים, יען כי הפקידים הקַלָעים הלכו עם לַנטינק לתור את ההר דול, ובין האכרים לא היה איש, אשר ידע להשתמש בכלי־תותח. לעומת זאת הרבו להמטיר על הכחולים מרוביהם. עתה עמדו במקום איתן. הם עשו צבוּר של עגלות, קרונות, חבילות, חביות, אשר היה לסוללה גבוהה, ובעד החרכים ירו על האויב. כל זה נעשה במהירות נפלאה. כעבור רבע שעה היה השוק מעין מבצר שאין לכבשו.

גוֹבן ראה והנה הדברים יגעים. השוק הזה, שנהפך והיה פתאם למבצר, נראה לו כמקום של סכנה. שם התבצרו האכרים ואין להזיזם. אמנם עלה בידי גוֹבן רק להבעיתם, אך בידו לא עלה להניסם. הוא ירד מעל סוסו. לאור הפנס עמד שעה קלה, ידיו שלובות על חזהו ועיניו נעוצות בתוך הערפל, הפרוש לפניו.

אמנם לאור האבוקה יכלה קומתו הגבוהה להסב אליה את עין המגִנים על הסוללה, וקל היה לפגוע בו בחץ, אך גוֹבן לא שם לב אל הדבר הזה.

הכדורים שנזרקו מעל הסוללה ירדו כמטר מסביב לגוֹבן העומד שקוע במחשבות.

אך הרובים לא יכלו לעמוד בפני התותחים. יד הבומבה תמיד על העליונה. מי שבידו כלי־התותח, לו הנצחון.

פתאם הבריק ברק מן השוק העטוף ערפל. נשמע רעם של תותח, והכדור פגע בבית מעל לראש גוֹבן.

התחילה איפוא הסוללה גם היא עונה בקול של כלי־תותח.

מה אירע שם? אכן גם מעֵבר השני החלו להשתמש במקלָעוֹת.

כדור שני טס ופגע בכותל הסמוך לגוֹבן, והכדור השלישי פגע בכובעו והשליכו מעל ראשו.

– אדוננו, הנה קולעים אליך – קראו שלישיו הנצבים עליו.

הם כבו את הפנס, וגוֹבן התעורר ממחשבותיו וירם את כובעו.

ואמנם קלע אליו איש, והוא לַנטינק.

המרקיז בא זה עתה אל הסוללה מן העבר השני.

אימַנוס מהר ויקרב אליו.

– אדוני, האויב התנפל עלינו לפתע־פתאם.

– מי ומי?

– איני יודע.

– עלינו לסגת אחור.

– רבים נסים.

– לנוס אסור, צריך לסגת. מדוע לא השתמשתם בכלי־התותח?

– אובדי־עצות היינו, גם הפקידים לא היו אתנו.

– אני הולך אל כלי־התותח.

– אדוני, הנה שלחתי לעֵבר היער פוֹגֶ’ר את החבילות, את הנשים ואת כל שאין־בו־מועיל. מה לעשות עם שלשת הילדים השבויים?

– אותם הפעוטות?

– כן.

– יהיו לעֵרָבוֹן בידנו. צו וישלחו אותם אל לַה־טוּרג.

אחרי הדברים האלה פנה המרקיז אל הסוללה. עם בוא המפקד לבשו הדברים צורה אחרת. וכאשר עמד לנטינק ליד אחד התותחים והציץ בעד החרכים אל מערכת האויב, ראו עיניו את גוֹבן.

– הוא הוא – קרא המַרקיז.

והוא מהר ויכונן את התותח מול אויבו.

שלש פעמים קלע אליו ושלש פעמים החטיא את המטרה. רק, בפעם השלישית עלה בידו להשליך את הכובע מעל ראש בן־אחיו.

– הוי, לא־חרוץ אני! – נהם לנטינק – לוּ רק השפלתי מעט, כי אז סר גם ראשו מעליו.

ופתאום כבה הפנס, והערפל הליט את כל המקום לפניו.

– יהי כן – קרא.

גוֹבן היה מלא דאגה. מן הסוללה עפו כדורי־מות. מי יודע אם לא עוד מעט והאויב יגיח ויתנפל על חילו. הן מספרו מגיע, גם אחרי שחסרו ההרוגים והנסים, עד חמשת אלפים, ועמו רק כאלף ומאתים איש שולף־חרב. ואם יכיר האויב, כי מספר חיל הכחולים מעט הוא? הלא אז יגיח ממבצרו, ישתער עליו ויעשה בו כלה.

מה לעשות? להתנפל על הסוללה מפנים אי־אפשר. איכה יעמדו אלף ומאתים איש ויגָרשו ממושב־איתן חמשת אלפים. אך להתמהמה אסור. הסכנה קרובה. אליו לבקש תחבולה. היש תחבולה?

גוֹבן היה בן המקום הזה וידע את מוצאי העיר ומבואיה. הוא ידע כי השוק הישן, שבו התבצרו בני ונדי, סמוך הוא לסמטות צרות ועקומות.

הוא פנה אל סגנו, הוא הקַפיטן גֵישַן, שעשה לו אחרי־כן שם גדול בנצחונותיו הגדולים במלחמה.

– גֵישַן – קרא גוֹבן אליו – בידך אני מוסר את מפקד הצבא. יְרוּ ככל אשר תוכלו. זרוק על הסוללה כדורים אין מספר, למען הָסֵב את עין כל האנשים ההם.

– בַּנְּתִּי – ענה גֵישַן.

– אסוף את כל אנשי הגדוד וצו לכונן הרובים והכוֹן לקראת האויב להתנפל עליו.

ואחר הוסיף בלחש עוד מלים אחדות.

– שמעתי – ענה גישן.

וגוֹבן שאל:

– האם כל המתופפים שלנו עומדים הָכֵן?

– כן.

– יש אתנו תשעה. שנים מהם ישארו פה עמך, ולי תן שבעה.

שבעה מתופפים יצאו מבין שורות הצבא ויעמדו בלי אומר לפני גוֹבן.

והוא קרא בקול:

– הגדוד של “המצנפת האדומה” – אֵלָי!

אחד־עשר איש ועליהם פקיד אחד יצאו מקרב המחנה.

– הלא יֵצאו אלי כל בני הגדוד – קרא גוֹבן.

– כלנו נחנו פה – ענה הפקיד.

– הרק שנים־עשר איש אתם?

– רק שנים עשר נשארנו.

– טוב – קרא גובן.

הפקיד ההוא היה אותו החיל רַדוּב האמיץ והעז, אשר אִִמץ לבנים בשם הגדוד את שלשת הילדים, שפגשו ביער סוּדרֵי.

חצי הגדוד נשמד במלחמה ליד הֶרב־עֵין־פֵיל, כאשר יזכור הקורא, ורַדוּב נמלט באורח פלא.

עגלה מלאה מספוא עמדה בקרבת המקום, וגוֹבן הורה עליה באצבעו ויאמר אל הפקיד:

– צו לאנשיך ויקחו תבן לכרוך את הרובים, לבל ישמיעו קול בלכתנו.

ברגע אחד נעשה דבר הפקודה בשתיקה ובתוך חשכה.

– עשינו כדבריך – קרא הפקיד.

– החילים – צוה גוֹבן – שְלוּ¹³¹ נעליכם.

– אין ברגלינו נעלים – ענה הפקיד.

יחד עם שבעת המתופפים היו איפוא תשעה־עשר איש. גוֹבן היה העשרים.

והוא פקד:

– עִמדו בשורה. לכו אחרי. מאחורֵי המתופפים. אחריהם הגדוד. הפקיד, אתה תהיה לשר־הגדוד.

הוא עמד בראש השורה. ובה־בשעה שתקפו היריות משתי המחנות, חלפו עשרים האנשים האלה כצללים ונשקעו בתוך הסמטות השוממות.

המה הלכו שעה קלה לצדי הבתים. העיר היתה כבית־הקברות. יושביה ירדו אל המרתפים להחבא שם. השערים סגורים, התריסים מוגפים¹³². אין אף קו־אור אחד.

ובה־בשעה גבר הרעש ברחוב הגדול. כלי־התותח מזה ומזה זרקו כדורים בחֵמה רבה.

כעשרים רגעים הלכו האנשים דרך הסִמטות העקלקלות, אשר גוֹבן היה בקי בהן, עד הגיעם אל קצה סמטה אחת הסמוכה אל הרחוב הגדול, והם עברו בה ובאו אל העבר השני של השוק.

מעבר ההוא לא היתה מצודה. השוק היה פתוח, וקל היה להכנס אל בין העמודים, מקום עמדו שם עגלות טעונות. גוֹבן ותשעה־עשר אנשיו באו על חמשת אלפים בני וַנְדֵי, אך מאחור ולא מפנים.

גוֹבן לחש דבר באזני הפקיד; הסירו את תכריך התבן מעל הרובים; שנים עשר בני־הגדוד עמדו במערכה בפנת הסמטה. ושבעת המתופפים הרימו איש איש את מקלו הקטן נכונים לקראת צָו.

קול היריות של כלי־התותח בא בהפסקות. וברגע של הפסקה הרים פתאם גוֹבן את חרבו, ובקול חזק, שנשמע בתוך הדממה כקול שופר, קרא:

– מאתים איש לימין, מאתים איש לשמאל, והשאר יעמדו בתָוֶך!

נשמעו שתים־עשר היריות של רובים, ושבעה מתופפים הריעו לאות התנפלות.

וגוֹבן השמיע קול אדיר:

– שלפו חרב! קדימה!

אין לתאר את המהומה, אשר קמה בתוך המחנה.

המוני האכרים ראו את עצמם סגורים, ובדמיונם ראו מאחוריהם חיל גדול. וגדודי הכחולים שעמדו במבוא הרחוב בגדול תחת פקודת גֵישַן, בשמעם קול התוף, קמו ויעלו לפנים וישתערו על הסוללה. האכרים ראו את עצמם בין שתי להבות. הפחד דרכו להגדיל את הסכנה שבעתים. קול רובה ישָמע כקול התותח, נביחת כלב תהי לשאגת ארי. כל רחש קל מטיל אימה. ובני הכפרים מוחים להִלָכֵד ברשת הפחד עד כדי לנוס מנוסת בהלה. ואמנם היתה המנוסה בפעם הזאת נוראה מאד.

ברגעים מעטים נתרוקן¹³³ השוק, והחילים הנבהלים נסו. לשוא עמלו הפקידים לעצור בעדם. אימַנוּס המית שנים או שלשה מן הבורחים, אך הדבר הזה לא הועיל מאומה. נשמע קול במחנה: “איש איש יציל את נפשו!” – וכל חיל האכרים נסו דרך רחובות העיר ויפוצו בשדות כענן לפני רוח סער.

המרקיז די־לַנטֵינַק ראה את המנוסה הזאת. הוא עזב אחרון את המקום וילך אַט ושפתיו לחשו: “אכן לא יערכו אכרים מלחמה. רק האנגלים יושיעונו”.

 

IV. בַּפַּעַם הַשֵּׁנִית    🔗

הנצחון היה שלם וגמוּר

גוֹבן פנה אל אנשי־הגדוד של “המצנפת האדומה” ויאמר:

– רק שנים־עשר אתם, אך שקולים כנגד אלף.

תהלת המפקד היתה בימים ההם אות־הכבוד הגדול שבגדולים.

גֵישן, שרדף אחרי הנמלטים, לקח בשבי עם רב.

הדליקו אבוקות־אש לחפש את הנחבאים בעיר.

כל אלה שלא נמלטו נכנעו. ברחוב הגדול נערכו מדורות. חללים ופצועים מלאו את כל הרחוב. כנופיות¹³⁴ קטנות של הלוחמים עוד נִסו פה ושם להתקומם, אך הכחולים הקיפום, והם נאנסו להניח את נשקם.

בתוך המהומה והמבוכה ראה גוֹבן והנה איש אחד גבור־חיל, אמיץ וזריז, מן האכרים, נותן ידים לחבריו לנוס, אך הוא עצמו עומד על מקומו. חיל זה עשה נפלאות ברובהו, ירה בו, הכה על ימין ועל שמאל בנצב עד שנשבר. אחרי־כן לקח בידו האחת אֶקְדָח ובשנית – חרב. הכל יראו לגשת אליו. פתאם ראה גוֹבן, כי האיש הזה כרע וישָעֵן אל אַחַד העמודים. כנראה, נפצע זה עתה, אך את חרבו ואת אקדחו לא הרפה מידו. גוֹבן אחז בסֵיפוֹ¹³⁵, נגש אליו ויאמר:

– הִכָנַע.

האיש נעץ בו עיניו. תחת בגדיו זב מפצעו הדם, אשר נקוה והיה לשלולית.

– שבוי חרבי אתה – קרא גוֹבן.

האיש לא ענה דבר.

– מה שמך?

והאיש ענה:

– שמי: “מחול הצל”.

– בן־חיל אתה – קרא גוֹבן ויושט לו ידו.

אך החיל ענה:

– יחי המלך!

ובאספו שארית כחו, הרים את שתי ידיו, ירה בגוֹבן מרובהו ויך על ראשו בחרבו.

את כל זאת עשה האיש קל כנמר. אך הנה נמצא איש מהיר ממנו. זה היה איש רוכב על סוס, שבא אל המקום זה רגעים מעטים ואיש לא שם אליו לב. ובראות האיש הזר את האכר הוַנְדֵאִי מרים חרבו ואקדחו, מהר ויעמוד בינו ובין גוֹבן. לולא המציל הזה, כי אז נפל גוֹבן מת. הכדור פגע בסוס והחרב ירדה על ראש רוכבו, ושניהם נפלו לארץ, בלי הוציא אנקה.

והוַנדאי גם הוא נפל מתבוסס בדמו.

מכת־החרב מחצה את פניו של האיש, אשר נפל באין־רוח־חיים. הסוס היה מת.

גוֹבן קרב את האיש הזר.

– מי הוא הלז? – שאל.

הוא התבונן אליו. אך הדם הזב מן המַחַץ כסה את פני הפצוע, אשר נראו כמַסְוֶה אדום. נראו רק שערות־השיבה בראשו.

– הלא האיש הזה הצילני ממות – קרא גוֹבן – האין פה איש יודע מי הוא?

– אדוני – קרא אחד החילים – האיש הזה בא אל העיר זה עתה. ראיתיו בבואו דרך פונטורסון.

ראש־החובשים נגש אל הפצוע, אשר שכב עדיין בלחי־רוח־חיים. החובש בדק אותו ואמר:

– מחץ קל, כמוהו כאין. רק עור הפנים נקרע. בעוד שמונת ימים יקום ויעמוד על רגליו. אכן מכת־חרב יפה היא.

הפצוע היה עטוף אדרת רחבה, חגור חגורה בעלת־שלש־צבעים, ובה תלויה חרב ושני אקדחים. השכיבוהו על אֲלַנקה הפשיטו את בגדיו. אחרי־כן הביאו דלי מים והחובש רחץ את הפצע, אז נגלו מעט מעט פני החולה. גוֹבן נתן בו עיניו והסתכל בו שעה קלה.

– אולי יש עמו כתבי־תעודה?– שאל גוֹבן.

החובש שם ידו לתוך כיסו של הפצוע ויוציא משם ילקוט וימסרהו לידי גוֹבן.

בינתין שב רוח הפצוע אליו, כי המים הקרים השיבו את רוחו, והוא פקח לאט את עיניו.

וגוֹבן התבונן אל הילקוט, מצא שם גליון מקופל, פרש אותו ויקרא:

“הועד המגין על הצבוּר. האזרח סימוּרדן…”

והוא הוציא קול:

– סימוּרדֵן!

הקול הזה עורר את הפצוע.

גוֹבן לא ידע את נפשו.

– האתה סימוּרדֵן? זו הפעם השנית שהצלת את נפשי ממות. סימוּרדן הביט אל פני גוֹבן וגיל אין־קץ האיר את פני הפצוע. גוֹבן נפל על ברכיו לפני הפצוע ויקרא:

– מורי!

– אביך! – ענה סימוּרדן.

 

V. נֵטֶף מַיִם קָרִים.    🔗

שנים רבות לא ראו איש את אחיו, אך לבותיהם לא נפרדו. ברגע הראשון הכירו זה את זה, כאלו רק אתמול נפרדו.

את הפצוע הביאו במטה אל חדר קטן הסמוך לאולם הכללי אשר בבית־החולים הצבאי. הרופא אשר חבש את פצעיו שם קץ לשיחת האהבה בין המורה ותלמידו, באמרו כי החולה טובה לו עתה השֵנה. מלבד זאת היו מוטלים על גוֹבן הרבה ענינים, הכרוכים¹³⁶ בעקב הנצחון. וסימוּרדן נשאר איפא לבדו; אך שֵנה לא נתן לעיניו. קדחת כפולה תקפה אותו: זו שבא מתוך פצעיו וזו שבאה מתוך ששונו.

הוא לא ישֵן, אך בכל זאת לא הרגיש כי עֵר הוא. האמנם ראה הכל בהקיץ? חלומו הנה זה בא. האיש הזה לא האמין מיָמיו במזל, אך רדוף רדף אחריו. עתה מצא את גוֹבן. עזב אותו ילד, ועתה מצא אותו גדול, כביר, דגול ואיום. הוא ראה אותו בשעת נצחונו, בימי מלחמתו לעמו ולארצו. גוֹבן הנהו עתה בוַנדֵי העמוד, שהריפובליקה נשענת עליו, והוא הלא בנה עמוד זה. מנַצח זה תלמידו הוא. הוא רואה בעיניו את רוחו הוא, רוחו של סימוּרדן. האיש הזה שעתידות נשקפו לו, ששמו יהי לזֵכר עולם, תלמידו הוא, יליד רוחו. נדמה לו, כי נשמתו הוא מתעלה ומתרוממת. הן בעיניו ראה את גבורת¹³⁷ האיש הצעיר ועוד־רוחו.

כל מאורעות היום ההוא, יחד עם נדודי־השֵנה מחמת הפצע, נסבו על סימוּרדֵן מעֵין שִכָּרוֹן. הנה לעיניו עולה כוכב גדול ומזהיר, ואורו של המאור הזה משֶלו הוא. עוד נצחון אחד כזה, שראו עיניו היום, וגוֹבן עתיד להיות, על־פי עצתו של סימוּרדן, שר־צבא עליון, אשר בידו יָפקד גורל צרפת. הָיֹה יהיה הגבור הצעיר הזה לאחד משרי־הצבא המפוארים, אשר יגרש את האנגלים, יכה את הגרמנים, יהדוף את הספרדים וינחיל נצחון לחרות בכל העולם. בעיני סימוּרדן היה גוֹבן איש המכריע תחת רגליו את החושך ומגין על האור, הפורש את כנפיו הגדולות על הצדק, הטוב והתבונה. מלאך הוא, אך מלאך המשחית.

בתוך המון הדמיונות, שתקפו את נפשו, הגיע לאזניו בעד הפתח הפונה אל האולם הגדול, הסמוך לחדרו, קול איש דובר, והקול קול גוֹבן. אמנם שנים רבות לא שמע סימוּרדן את הקול הזה, אך הוא צלצל תמיד באזנו ולכן הכירו. הוא הטה אזנו. נשמע קול צעדים. אנשי־צבא קוראים:

– אדוננו המפַקד, הנה האיש שיָרה בך. בשעה שלא השגיחו בו זחל והגיע עד המרתף. עתה מצאנוהו. הנה הוא.

וסימוּרדן שמע את השיחה הזאת בין גוֹבן ובין האיש ההוא.

–פצוע אתה?

– יש בי די כח לשאת את עונש המות.

– השכיבו את האיש במטה, חבשו את פצעיו, שמרו אותו, רפאוהו.

– אני חפץ במות.

– חיֹה תחיה. אתה אמרת להמיתני בשם המלך, ואני אומר להחיותך בשם הריפובליקה.

צֵל עבר על פני סימוּרדֵן. הוא היה כמתעורר פתאם משנָתו ובלחש מתוך צער אמר אל עצמו:

– אכן אמת דִברו בו, רחמן הוא.

 

VI. רְפוּאַת הַגּוּף וּמַכְאוֹבֵי הַנֶּפֶשׁ.    🔗

פצעוֹ של סימוּרדן נרפא עד מהרה, ואולם פצע אחר, פצע קשה, מאן להרָפא. והפצע – הוא זה של האשה, אשר האביון תֶּלמרך אסף אותה מתוך שלולית של דם ביום ההֶרג באחוזת הרב־עין־פיל.

פצעיה של מיכל פלֵישַר היו קשים יותר, מאשר חשב תלמרך בתחלה. כדור אחד פגע בחזה, וכדור שני נקב את שכמה. ואולם הרֵיאה לא נפגעה, ולכן אפשר היה להחלים¹³⁸ את הפצועה. תלמרך נקרא בפי האכרים “פילוסוף”, היינו קצת רופא, קצת חובש וקצת מכשף. הוא הביא את החולָה לתוך מאוּרתו, השכיבה על מצע של עשבים ורִפא אותה בסגולות שונות, עד אשר התעוררה לחיים. מעט מעט נקרם עור על הפצעים, וכעבור שבועות מספר שבה האשה ותֶחי.

בבוקר יום אחד יצאה האשה החולה מתוך המאורה, והיא נשענת על יד תלמרך. היא הלכה לשבת תחת העץ כחום היום. תלמרך ידע מעט מאד מאשר אִתה, כי השתיקה יפה למי שנפצע בחזהו, ובשעה שהחולה אמרה לפתוח פיה, היה תלמרך משתיק אותה. ואולם מחשבה אחת תקפה עליה. תלמרך הכיר בעיניה, כי רעיון אחד מנקר במוחה. אך בבוקר זה שב אליה כחה, עד כי יכלה ללכת לבדה באין משען. למראה הדבר הזה מתעורר בלב רופא מעֵין רגש אב אל החולה שנרפא על ידו. ותלמרך הביט על האשה מתוך נחת־רוח. על פני הזקן הטוב נראה שחוק קל, והוא קרא ואמר:

– הנה כן, אנו עומדים על רגלינו. הפצעים נעלמו ואינם.

– מלבד פצע אחד שבלב – ענתה האשה.

וכעבור רגע הוסיפה ותאמר:

– ובכן, אינך יודע כלום, איפה הם?

– מי? – שאל תלמרך.

– יְלָדַי.

כמה פעמים, כשהיתה מדמדמת¹³⁹ מתוך חֳלִי, הוציאה מפיה את שם ילדיה. אך הזקן לא היה עונה אותה דבר, ולא עוד אלא שהיה משתיק אותה. ואף פעם אחת לא הזכיר לפניה את הילדים. סימן הוא – כן הרהרה האֵם – כי הזקן אינו יודע כלום על אודותם.

ואמנם לא ידע תּלמרך מה להגיד לה. מה יאמר ומה יספר לאֵם השכולה? הן ידוע ידע רק את הדבר הזה: כי מצא בין ההרוגים אשה אחת, שהמַרקיז די־לַנטֵינַק צוה להמיתה ואת ילדיה לקח עמו. כך ספרו. זולת זה אין תֶּלמרך יודע מאומה. מה נעשה בילדים? החיים הם? אמרו לו, כי היו שם שני ילדים וילדה אחת גמוּלה. וזולת זה לא ידע. אנשי המקום, שמפיהם חקר ודרש על הילדים, היו רק מנענעים בראשיהם ולא הוציאו מלה מפיהם. המרקיז די־לנטינק הטיל אימה על בני־הכפרים ונמנעו מלדבר בו.

ואולם גם עם תלמרך לא אהבו האכרים להרבות שיחה. אדם זה היה חשוד בעיני האנשים התמימים ההם. על מה זה הוא נושא עיניו לשמים? מה הוא חוזה בכוכבים? ובמה הוא מהרהר שעות רבות רצופות? אין ספק, כי משונה הוא בר־נש¹⁴⁰ זה. ולכן התרחקו ממנו האכרים. בארץ ההיא, בעת אשר אש המלחמה בערה מסביב, במקום שכָל בני־אדם ידעו רק הֶרֶג והֶרֶס, חָמס ורֶצח, אָרוב לנפש רעהו – נראה כמי שיש בו סכנה נזיר זה, שכל ימיו עסק בהסתכלות, נשתקע בעולם של דמיונות ואח הוא לעוף השמים, לפרחי השדה ולכוכבי הרקיע, ממלאים תמיד את כל לבו. אין זאת, כי לא־מן־היִשוב הוא. הן מימיו לא ישב במארב, לא אחז בחרב וחנית. ולכן יראו קצת מפניו.

– משוגע האיש הזה – היו אומרים האכרים.

ובכן היה תלמרך פרוש מן הבריות. איש לא שאל אותו דבר ולא ענה אותו דבר. ולכן לא עלה בידו לחקור על אודות הילדים האובדים, ומה גם כי המרקיז די־לנטינק וצבאו עברו למקומות אחרים, שפשטה שם המלחמה.

אחרי אשר שמע תּלמרך מפי האשה את המלה “ילָדַי” סר הצחוק מעל שפתיו, והאֵם שקעה בהרהורים. מה נעשה בקרב הלב הזה? דומה היה, כי שרויה נפש זו במעמקי תהום. פתאם נעצה האשה עיניה בתלמרך ובקול מביע כעס קראה שוּב:

– ילָדַי!

תֶּלמרך השפיל ראשו כחוטא ופושע.

הוא הרהר ברגע זה בהמַרקיז די־לַנטֵינַק ובמעשהו אשר עשה, והוא שאל את עצמו: “למה זה הצלתי את נפש הרוזן הזה?”

הוא שאל והוא השיב: “יען כי בן־אדם הוא”.

ושוב שקע האיש בהרהורים. כל המאורע הזה העיק על נפשו כי לא ידע פתרון לשאלה קשה. חידה היא. הנה יש שמעשה טוב יהָפך למעשה רע. מי שמציל את הזאב, מביא רעה על הצאן. מי שמרפא את כנפי הנץ, מתחיב בנפש¹⁴¹ עוף השמים.

תלמרך ראה את עצמו כחוטא. הנה אֵם זו יש לה רשות לשפוך עליו את חמתה.

אמנם הצל הציל אותה ממות, אך ילדיה מה היה להם?

האֵם גם היא שקעה בהרהורים. פתאם נתנה עיניה שוב בתלמרך וקראה:

– הן לא אעצור כח עוד.

– הסי… – הזהירה תלמרך, בשימו אצבעו על שפתיו.

אך היא הוסיפה ותאמר:

– לא טוב עשית, כי הצלת נפשי ממות, חמסי עליך. טוב היה לי למוּת, כי אז ראיתי את ילדי, ידעתי מקומם, הם לא היו רואים אותי, אך אנכי הייתי קרובה להם. אֵם מתה יכולה להגן על ילדיה.

תלמרך אחז בידה וימשש את דפקה.

– הרגעי, ואם לא – יגבר החום.

אך היא שאלה בקול עז:

– למתי אוכל ללכת?

– ללכת מזה?

– כן. ללכת בדרך.

– עד עולם לא תוכלי לעשות כן, אם לא תשמעי בקולי, אך אם תחכמי, גם ביום מחר יהי האות הזה.

– מה יש לי לעשות?

– לקווֹת לאלהים.

– אלהים?! אך אנה טלטל את ילדי?

היא היתה כמטורפה. אך פתאם התרַכֵּך קולה:

– הלא תבין, כי אין בידי לעזוב את הדבר כמו שהוא. אתה לא היו לך בנים, ולי היו. יש הבדל בינינו. אין אדם יכול לדון בדבר, שלא ידע אותו. הן לך לא היו בנים, לא כך?

– לא – ענה תלמרך.

– ולי היו. למה לי חיים באין ילדי עמי? הלא תואיל לבאר לי, מדוע נלקחו בָני. עולם משונה ומעשים משונים אני רואָה. את אישי הרגו, אותי המיתו, על מה ולמה – איני יודעת.

– דמך בראשך! – קרא תלמרך – הנה שבה אליך הקדחת. חדלי נא מדַבֵּר.

היא נתנה בו עיניה ותדום. ומין היום ההוא לא באה עמו בדברים.

הפעם סגרה פיה יותר, מאשר רצה תלמרך. שעות ארוכות ישבה דומם ליד החומה העתיקה. שקועה היתה בהרהורים. השתיקה פותחת עולם עמוק לאיש תם, שנפשו מלאה יסורים. האשה,השרויה ביאוש אין גבול, לא ראתה דבר סביבה.

תלמרך התבונן אליה בצער עמוק. למראה יסורי נפשה נמלא לב הזקן חמלה רבה. הוא חש בצערה של אֵם, שילדיה אבדו לה. כל הרהוריה בהם. הן היא טִפּחה את הילדים, היניקה אותם, חבקה אותם – ופתאום נלקחו ממנה. התוכל להסיח דעתה מהם?

הזקן לא מצא מלים בפיו לנחם את האשה, ולכן נשתתק גם הוא. יש אשר התאמץ להכנס בדברים עם האם האמללה, אך הדבר לא עלה בידו. ופעם אחת פנה אליה ויאמר:

– לצערי, זקן אני ואין בי כח ללכת. כחי כבר תם, אף כי לא הגעתי עוד אל קץ דרכי. מהַלֵך אני רבע שעה והנה אני עָיֵף ויגע. לולא כן, הייתי הולך עמך יחדו. ואולם טוב לך כי תלכי לבדך. הליכתי עמך תָּרַע לך יותר מִשֶּׂתֵּיטִיב. בני המקום הזה עוינים¹⁴² אותי. “הכחולים” חושדים בי כי ידי עם האכרים, והאכרים אומרים עלי כי מכשף אני.

הוא חכה לשמוע מענה מפיה, אך היא גם לא הרימה עיניה אליו.

רעיון קבוע שתוקף את נפש האדם מביא אותו או לידי מעשה־גבורה או לידי טירוף־הדעת¹⁴³. ואולם מה כחה וגבורתה של בת־כפר עניה? אין כחה אלא באהבת אֵם. מיום ליום הלכה ושקעה בתוך הרהוריה. תֶּלמרך התבונן אליה.

הוא התאמץ להעסיק אותה במה־שהוא, ולכן הביא לה חוטים ומחט. והזקן שמח שמחה גדולה בראותו, כי התחילה האשה עוסקת במלאכה – סימן יפה הוא, כי כחה שב אליה. היא תִקנה את בגדיה, את נעליה, את כליה. אך עיניה לא הביעו דבר. בשעת עבודתה היתה מזמרת בלחש זמרות, אך שפתיה נעות וקולה לא נשמע. ויש אשר נשתתקה ותט אוזן לשמוע אל צפצוף הצפרים, כאִלו הביאו לה בשורה מאת ילדיה. עיניה נשאה למרום. שפתיה לחשו דבר. ואחר שתפרה לה שק, מלאה אותו ערמונים. ופעם אחת בבוקר ראה תלמרך והנה היא יוצאת לדרך, ופניה אל מעמקי היער.

– לאָן תלכי? – שאל הזקן,

– את ילָדַי אני מבקשת – ענתה האשה.

תלמרך לא נסה לעצור בעדה.

 

VII. שְׁתֵּי הַקְּצָווֹת שֶׁל הָאֱמֶת.    🔗

כעבור שבועות מספר אחרי הקרָב בין חיל הריפובליקה וצבא המורדים, היו לשיחה בפי כל יושבי המקום שני אנשים, שעמדו זה כנגד זה, אף כי שניהם היו נאמנים להריבולוציה ויחדו נלחמו בשמה ועל דגלה.

אחרי הנצחון הגדול בדוֹל, בעת אשר מתי־מספר בני־חיל, תחת פקודת שר־הצבא הצעיר, הניסו ששת אלפים מן המורדים, הלך המרד בוַנְדֵי ושקט. הריפובליקה נחלה נצחון בגליל ההוא.

ואולם מצד באי־כחה של הריפובליקה עמדו שני אנשים שונים זה מזה ברוחם. האחד החזיק במדת־הדין: לענוש קשה את המורדים ולהטיל אימה עליהם; והשני אחז במדת־הרחמים: לסלוח לאלה שחטאו, אחרי אשר נֻצחו בקרב. הראשון היה – השליח מטעם ראשי הריפובליקה; והשני היה שר־הצבא. זה בא ובידו פקודה: “אַל חמלה, אַל חנינה!” ועוד פקודה" “לשפוט משפט־מות את כל איש, שיוציא לחפשי ראש־מורדים מן השבויים”; וזה עומד ואומר, כי מי שנוחל נצחון יש לו זכות לתת חנינה למנוצחים.

ושני האנשים האלה, המתנגדים זה לזה, היו אוהבים זה לזה. אהבה רבה קרבה את שני הלבבות האלה. בעל־הדין הציל את חיי בעל־הרחמים ולבו היה מלא חִבה אליו. אכן גדולים חקרי לב.

ועוד גם זאת, כי האיש המכונה “אכזר” זה שיעץ לענוש קשה את המורדים, היה חנון ורחום. הוא היה מרפא חולים, מחבש פצועים, חמל על ילדים יחפים וכל מה שהיה בכיסו נתן לאביונים.

שֵם האיש הזה סימוּרדֵן, ושם מתנגדו – גוֹבָן.

ידידות נאמנה שררה בין שני האנשים האלה, אך הבדל־הדעות הפריד ביניהם. אור וחושך השתמשו יחדו בנפשו של סימוּרדן, וגוֹבן תלמידו קבל ממנו רק את צד האור.

פעם אחת שאל סימוּרדן את גוֹבן:

– במה אנו עומדים?

– כמוני ידעת – ענה שר־הצבא – כי גדוד המורדים של לנטינק נפוץ לכל עבר, לא נשארו עמו כי אם מתי־מספר, הוא נסוג אל היער פוֹג’ר, וכעבור שבועים יפול בידינו.

– ואחרי־כן?

– הלא קראת את הודעתי: די־לַנטֵינַק יָרֹה יִיָרֵה.

– זו היא חנינה. המורד דינו בסַיִף¹⁴⁴.

– לדעתי, ראויה לו מיתה של כבוד – קרא גוֹבן.

– ולדעתי מות נבל יוּמת – ענה סימוּרדן.

הזקן נתן עיניו באיש הצעיר וישאל:

– למה זה שלחת לחפשי את הנזירות של המנזר מרק־הקדוש?

– יען כי איני עורך מלחמה עם נשים – ענה גובן.

– אך האנשים ההן אויבות להמון־העם, ורעתן רב מרעת הגברים. ומדוע לא מסרת לדין את הכהנים הקנאים, שנלקחו בשבי?

– אין לי מלחמה עם זקנים.

– אך הזקנים הללו הפיחו את אש המרד. אל נא, גובן, אַל תתן לבך לחמלה. ידעתי, כי שלחת בידיך לחפשי שני אנשים, ועתה הם ראשי־גדוד של מורדים, אויבי הריפובליקה. מי יודע, אולי אם יפול לנטינק בידך תתן גם לו חנינה.

– לא.

– מדוע? הן נתת חנינה לשלש מאות אכרים שנלקחו בשבי.

– האכרים הם בוערים, עושים ואינם יודעים מה שהם עושים. לא כן לנטינק.

– אך לַנטינק בן־משפחתך הוא.

– צרפת מולדתי יקרה לי ממשפחתי.

– הן גם לנטינק איש זקן.

– זקן אשמאי¹⁴⁵ הוא. בן־בליעל הוא. אומר הוא להביא את האנגלים על ארץ צרפת. אויב מולדתו הוא. המלחמה ביני ובינו קשה: או אני אמות או הוא ימות.

– גובן, זכור את דבריך.

– אזכר ואשמר.

שעה קלה שררה דממה. שני האנשים הביטו זה בפני זה אחרי־כן פתח גובן ואמר:

– המהפכה באה להביא אושר לעולם. אך אסור לעשות רע, כדי להביא טוב. אין הורסים כסא־מלך, כדי להעמיד גַרדום במקומו. לא אנשים אכזרים יביאו גאולה לעולם. אין לך מלה יפה בלשון האדם מן המלה “סליחה”. רק בשעת מלחמה אויבים אנו לאנשי ריבנו. אך לאחר הנצחון נעשים האויבים אחים לנו.

– שמור את נפשך! – הזהיר אותו סימוּרדן – בימינו אלה יכולה החנינה ללבוש צורה של בגידה. השָמֵר נא, בני.

 

VIII. הָאֵם הָאֻמְלָלָה.    🔗

בין כה וכה בקשה האם את ילדיה.

היא הלכה לפנים. במה התפרנסה? מי יודע. גם היא עצמה לא ידעה. יומם ולילה הלכה; חזרה על הפתחים, אכלה עשב־השדה, שכבה על הארץ, לנה תחת כפת־הרקיע בין השיחים, ויש שהגשם והרוח לִווּ אותה.

היא עברה מכפר לכפר, מחַוָּה לחַוָּה, ובכל מקום חקרה ודרשה, לפני כל פתח עמדה, בגדיה קרועים ובלואים. האחד הכניסה לביתו, והשני גרש אותה. וכאשר לא מצאה מקום ללון בבית, הלכה אל היער.

היא לא ידעה דרך, מלבד כפר מולדתה. ויש אשר יצאה ממקום אחד, תעתה בדרכה, ושבה אל המקום שיצאה משם. היא הלכה בדרך הכבושה, אשר העגלות העוברות השאירו שם עקבותיהן, ויש שנטתה למשעולים בין השיחים. בימי נדודיה בלו שמלותיה. תחלה היו נעלים ברגליה, אחרי־כן הלכה יחפה, אחרי־כן נפצעו רגליה.

היא הלכה בין הלוחמים, בתוך הקולות והיריות, אך לא שמעה דבר ולא ראתה דבר ולא יראה דבר, כי בקשה רק את ילדיה. המרד התפשט בארץ, חדלו הג’נדרמים, אין שר ואין פקיד. בדרכה פגשה רק עוברי־אורח.

היא באה עמהם בדברים, ושאלה:

– האם לא ראיתם שלשה ילדים קטנים?

עוברי־האורח הרימו עיניהם. והיא הוסיפה לשאול:

– שני ילדים וילדה אחת… רינו־י’אַן, גרו־אלין, ג’אוֹרג’יטה? האם לא ראיתם אותם?

והיא הוסיפה ואמרה:

– הבכור בן ארבע וחצי, והילדה בת עשרים חודש.

ולבסוף הוסיפה:

– אולי ידעתם, איה הם? נלקחו ממני.

השומעים הביטו אליה בתמהון ולא ענו מאומה.

ראתה האֵם, כי איש לא יבין לה, ולכן בארה:

– הילדים ילדַי. אני מבקשת אותם.

האנשים הלכו לדרכם, והיא עמדה דומם על מקומה ותתגודד¹⁴⁶ מרוב צער. אך פעם אחת, כששמע אחד האכרים את דבריה, התחיל הוגה.

– שמעי נא – קרא האיש הטוב – שלשה ילדים אמרתּ?

– כן.

– שני בנים…

– ובת אחת.

– ואַת מבקשת אותם?

– כן.

– שמוע שמעתי, כי אציל אחד גזל שלשה ילדים קטנים, והם טמונים בביתו.

– איה האיש הזה? – קראה האשה – ואיה הילדים?

– לכי לטוּרגה – ענה האכר.

– ושם אמצא את ילדי?

– אפשר.

– מה שֵם המקום שאמרת?

– טוּרגה.

– כפר הוא? טירה? בית־אחווה?

– מיָמי לא הייתי שם.

– הרחוק המקום מזה?

– לא קרוב.

– ואי זה הדרך להגיע אליו.

האכר הרים ידו לצד מערב ואמר:

– לכי נכחֵך אל מוּל פני שקיעת‏־החמה.

עוד לא הספיק האכר לכלות את דבריו, ידו עוד מורמה למעלה, והאשה כבר נשאה רגליה ותלך.

האכר קרא אחריה:

– אך השָמרי! – שם מערכות מלחמה.

ואולם האשה לא הפנתה ראשה לענות לו, ותוסף ללכת הלוך וצָעוד נכחה.

 

IX. מִגְדַּל טוּרְנָה.    🔗

בקצה היער האפל פוֹגֶ’ר עמדה עוד לפני ארבעים שנה חורבת המגדל טוּרגה. קשה לתאר מראה נורא מן החורבה ההיא. לעיני העובר נראה מגדל גבוה ועגול, אשר עמד יחידי בעיר כשודד. המגדל הזה, שנגמר בנינו בשנות המאה השתים־עשרה, עמד על סלע זקוף. אין גג ואין תקרה מלמעלה, ואין רצפה מלמטה, כי אם שאֵרית כִּפוֹת וקירות, עשויים אבנים גדולות, וקורות מונחות לרוחב הבנין, המסמנות קומותיו. ביסוד הבנין חומה גדולה מאד. פה ושם נראו בקיעים ופתחים, ששמשו לפנים מבואות. בלילה נשמע שם קול אוחים, עטלפים וינשופים. מקום שממה היה המגדל העתיק הזה.

לפי המסורת של יושבי הארץ, נמצאו בקומות העליונות של המגדל ההוא דלתות טמונות, עשויות אבנים סובבות על צירן. הדלתות האלה נפתחו ונסגרו ונעלמו בתוך הכותל. בשעה שהיו הדלתות סגורות לא יכול איש למצוא מקומן, כי התערבו עם שאר אבני החומה. דלתות־סֵתר אלו נעשו בתבנית הדלתות אשר לקברות מלכי יהודה בימי קדם.

אל החורבה הזאת באו דרך פרץ רחב, אשר נעשה בידי אויב. בתקופות שונות הושם מצור על המגדל הזה. והחומה עשויה נקבים־נקבים מן הכדורים שיָרו בה.

דרך הפרץ הזה באו אל החלק התחתון של הבנין. ממול הבקיע, בחומת המגדל, נפתח פתח מערה, חצובה בסלע, והיא נמשכת לאורך האולם של הקומה התחתונה.

המערה הזאת היתה בית־כלא. כל טירה וכל מגדל בימים ההם בנה לו כלא. והכלא הוה שתי קומות לו. האחת חדר מרֻוָח, ארכו כאורך האולם ממעל לו. לפנים, בימי העריצים, היה החדר הזה מקום לשפטים אכזרים באלה, שחטאו נגד מושל הטירה.

מתחת לחדר ההוא היה חדר שני – בית־סוהר גמור. פתח לא היה לו, כי אם חור עשוי בתקרתו, היא רצפת החדר העליון. דרך החור הזה היו מורידים את החוטא האומלל בחבל קשור תחת אצילי־ידיו. ואם לא מת החוטא, היו מורידים לו בעד חור זה לחם לאכול.

החדר הזה היה דומה לבור, וצנה עזה מלאה אותו. היא היא שקרבה את מיתת האסיר. ואוי לו לזה שישב בחדר־הכלא העליון, אם נכשל ונפל דרך החור אשר ברצפה. מי שחפץ חיים היה נזהר מאד מפני החור הזה. ומי שקָץ בחייו, מצא לו בחור ההוא את המות גואלו.

ממול הפרץ במגדל הזה, מעבר המישור, היה בנוי גשר אבנים עם שלש כִּפּוֹת. הגשר הזה שִמֵש פאר למגדל, אך נתן מקום לאויב לשים עליו מצור. מצד העיר קשה היה לגשת אליו, ואולם מצד המישור יכול היה האויב לכבוש את הגשר ולצור על המגדל. הביבליותיקה המלאה ספרים והעלִיָּה המלאה תבן הועילו גם הן להחליש את עוז המגדל. גם הספרים גם התבן היו חומר בידי האויב לשלוח אש בבנין.

מגדל טוּרגה, אשר רק משוּאותיו עמדו, היה בשנת 1793, היא שנת ספורנו, מבצר איתן של הרוזנים לבית־גוֹבן, והוא הגין על מבוא היער פוֹגֶ’ר. והמבצר אמנם נעשה בחכמה רבה עד כי היה מבטח עוז. רק הרוזנים גוֹבן, בני המאה השבע־עשרה, בנו את הגשר, שהרבה את תפארתו והמעיט את חסנו. הם לא האמינו, כי יבוא אויב לצור עליהם.

ואולם בוני הגשר עשו בכל־זאת דבר לשמור את המגדל מפני אויב. הם עשו מחיצה בין הגשר ובין הבנין – זו דלת ברזל נמוכה וקשה, שנסגרה במפתח גדול טמון במקום סתר, שרק אדון הבית יודע אותו. והדלת הזאת יכלה לעמוד בפני כל מצור, וכל כלי־מפץ לא הצליחו עליה.

על האויב היה לעבור את הגשר, למען הגיע אל הדלת הזאת, ולשבור את הדלת הזאת, כדי לחדור אל המגדל. מבוא אחר לא נמצא.

מגדל טוּרגה היה בנוי בחכמה רבה וקשה היה לשים עליו מצור. שש קומות היו לו, ומן הקומה האחת אל השנית היו עולים במעלות עקלקלות. הדלתות עמדו באלכסון וגבהן פחות מקומת אדם, עד כי הנכנס היה צריך להרכין¹⁴⁷ ראשו. אך הרכנת הראש מביאה לידי נפילה, כי נגד הצָר העומד מבחוץ עומד הנצור מבפנים.

בחדר הביבליותיקה עמדו ארונות מפוארים מלאים ספרים שונים. ובתוך החדר עמוד יפה, ועליו ספר עתיק, הוא ספר כתבי־הקודש של בְּרִתָּלָמוּס הקדוש. הספר הזה היה יחיד במינו, ומכל קצוי ארץ היו באים לראותו.

 

X. בְּנֵי־הַתַּעֲרוּבוֹת¹⁴⁸.    🔗

עבר החודש יולי והחודש אוֹגוּסט בא. הימים ההם היו ימי מאורעות גדולים בצרפת. המורדים בוַנְדֵי אשר נגפו במלחמה בשדה, התפשטו ביערות ושם ערכו תִגרוֹת בחיל הריפובליקה. הצי האנגלי עמד נכון לגשת אל הארץ, אחרי אשר יותן לו אות מעם די־לַנְטֵינַק.

ובחודש ההוא הושם מצור על טוּרגה.

ביום אחד לפנות ערב, עם צאת הכוכבים, בתוך דממת בין־השמשות, בשעה שעָלֶה ביער לא נע, עשב לא זע, וכל היקום מקַדֵם בשתיקה את בוא הלילה, נשמע קול חצוצרה. הקול הזה עלה ממקום המגדל.

לעומת קול החצוצרה מלמעלה ענה קול שופר מלמטה.

על ראש המגדל עמד איש מזוין. ומתחת בתוך הצל השתרע מחנה צבא.

בתוך החשכה, אשר מסביב למגדל־גוֹבן, נראו צללים שחורים מתנועעים לרגליו, אלה היו חיל המחנה. פה ושם דלקו מדורות תחת עצי היער ובין העשבים בגבעה, ושלהבותיהן זרעו את החשכה נקודות נוצצות, כאלו אמרה הארץ גם היא להוציא כוכבים, כמו ברקיע־השמים. כוכבי־חושך הם, שהמלחמה הדליקה אותם! מגדל טוּרגה הוקף חיל מצור.

המחנה הקיף את המבצר מכל עבריו, מצד המגדל הגיע עד הסלע, ומצד הגשר הגיע עד הנִקְרָה.

אך הנה נשמע שנית קול החצוצרה, ואחריו עלה קול השופר בשנית.

החצוצרה שאלה שאֵלה והשופר השיב תשובה. קול החצוצרה שאל את המחנה: “היש לבוא עמהם בדברים?” והמחנה ענה: “הן”.

בעת ההיא לא נחשבו בני וַנְדֵי הלוחמים לאויב שיש לו זכות מלחמה, כי אם לגדוד “שודדים”, שאסור לבוא עימהם בדברים. ולכן פנתה ראשונה החצוצרה של האכרים אל השופר של הצבא. תקיעה ראשונה באה כעין הקדמה, ותקיעה שנית שאלה: “היש עם לבכם לשמוע דברינו?” אם ענו בשופר על קול הקורא הזה – אות הוא, כי נכון המחנה לעשות שלום לשעה קלה.

השופר ענה הפעם על התקיעה השנית, והאיש, אשר עמד על ראש המגדל, פתח את פיו, והמחנה מתחת שמע את הדברים האלה:

– שמעוני נא, דעו לכם, כי אני הוא המכונה “משמיד הכחולים”, יען אשר הרגתי מכם הרבה מאד. וכנוי שני לי: “אימַנוּס” (“נורא”), כי עוד ידי נטויה להנקם מכם נקמת אבי ואמי, אשר הרגתם בחרב. פי הוא המדבר אליכם! אני בא לדבר אליכם בשם אדוני המרקיז גוֹבֶן־די־לַנטֵינַק, נסיך ברֵיטן, מושל שבעת היערים. דעו לכם, ראשית כל, כי אדוננו המרקיז, בטרם נסגר במגדל הזה, אשר אתם חונים עליו, חלק את מפקד הצבא בין ששת שרים עוזריו. ובכן גם אם תלכדו את המגדל, לא תכבשו את חילנו, וגם אם ימוּת אדוננו המרקיז לא תמות עמו ונדי. דעו לכם, כי את אשר שׂם אדוני בפי, אותו אני מדבר אליכם. קולו הוא הדובר מתוך גרוני. ואתם, הצרים עלינו, הטו אוזן ושמעו: הנה באה הריפובליקה להחריד מנוחתנו, להחריב את אהלינו, לעשות תל שממה את כפרינו. נשינו ובנינו ברחו ערום ויחֵף בימי צִנה. עתה באתם להלחם בנו לא בצדק ולא במשפט. הנה סגרתם אותנו בתוך המגדל, אחרי אשר הרגתם בחרב את אנשי־צבאותינו. לכם התותחים ולכם הנצחון. עתה יש לכם ארבעת אלפים וחמש מאות אנשי־צבא, ואתנו, העומדים על נפשותינו, רק תשעה־עשר איש. אך יש לנו גם צידה גם נשק לרוב. הנה עלה בידכם להרוס חלק אחד מן הסלע וחלק אחד מן החומה. הדבר הזה עשה פרץ ברגלי המגדל, ובו תוכלו לחדור הלום, אף כי המגדל עודנו איתן. עתה נכונים אתם להשתער עלינו. אך בטרם תגשו לבצע את מעשיכם, שמעו נא את הדברים האלה: בידינו שלשה שבויים, שלשה ילדים. את הילדים האלה אִמץ לו אחד מגדודי צבאכם. הילדים אפוא ילדיכם הם והשב נשיבם אליכם, אך בתנאי – כי תתנו לנו לעזוב את המגדל באין מפריע. ואולם אם תמאנו לעשות זאת, שמעו נא: יש בידכם להשתער עלינו משני עברים – דרך הפרץ מעבר היער או דרך הגשר מעבר המישור. על פני הגשר עומד בנין בעל שלש קומות. בקומה התחתונה צויתי אנכי, אימנוּס, המדבר אליכם, להביא שש חביות מלאות זפת ומאה חבילות זרדים. בקומה העליונה ערֵמות תבן, ובקומה התיכונה – ספרים וגליונות. דלת הברזל המאחדת את הגשר עם המגדל סגורה על מסגר, והמפתח בידי אדוננו המרקיז. מתחת לדלת צויתי לעשות חור, ודרך החור הזה הבאתי פתילה משוחה בגפרית ונתתיה בתוך חבית מלאה זפת. קצה־הפתילה השני יש ברשותי, בתוך המגדל, ובידי להדליקו בכל שעה שיעלה רצון לפני. ואם לא תתנו לנו לצאת מזה בשלום, שם אשים את שלשת הילדים בקומה השנית של בנין הגשר, בין החדר ששם הפתילה המשוחה גפרית ובין החדר שהתבן צָבוּר שם, ודלת הברזל תִּסָגר אחריהם. והיה אם תשתערו עלינו מעבר הגשר, הלא בידכם תציתו את הבנין, ואם דרך הפרץ תעלו, אז נשלח אנחנו באש את הבנין. ואם תבואו אלינו מזה ומזה, תבער הבעֵרה משני עברים. בין כה ובין כה ישָרפו הילדים. ועתה קבלו את הצעתי או דחו אותה. אם הן – נלך בשלום, ואם לא – מות ימותו הילדים. אלה דברי.

האיש העומד על ראש המגדל נדם. ומלמטה עלה קול:

– לא נֹאבה.

והקול הזה היה קצר ועז. אך קול שני, מלא גם הוא עוז הוסיף:

– אנו נותנים לכם זמן של עשרים וארבע שעות, ובידכם להמָסֵר אלינו בלי שום תנאים.

אחרי הפסקה קטנה קרא הקול הזה שנית:

– אם עד יום מחר, בשעה זו, לא תכנעו, השתער נשתער עליכם.

והקול הראשון הוסיף:

– ואז לא תהיה לכם כל חנינה.

לעומת הקול הזועם הזה ענה קול אחר ממרום המגדל. בין צלעות החומה נראתה תבנית איש רם־הקומה, ולאור הכוכבים אפשר היה להכיר את תארו של המרקיז די־לנטינק. והאיש הזה נתן עיניו בתוך הערפל, כאלו בקש שם את בעל הקול.

– הקולך זה, הכהן?!

– כן, בוגד, אני הוא! – ענה הקול הזועם מלמטה.

 

XI. בֵּית הַמּוֹלֶדֶת.    🔗

הקול הקַנָא היה קול סימוּרדֵן; והקול הצעיר קולו של גוֹבָן.

בשבועות מספר עשה לו סימוּרדן שֵם בארץ, אשר מלחמת האזרחים מלאה אותם דם. אך השם הזה לא היה לו לברכה. הכל קללו אותו. בני־האדם ראו רק את מעשיו האכזרים ולא חדרו ללבו, ולכן שנאו אותו. במחנה הריפובליקנים היה שם די־לַנטינק לזוָעָה, ובין בני ונדי נחשב סימוּרדן למפלצת.

בין כה וכה חדל המצור על טוּרגה לשעות מספר. על־פי פקודת גוֹבָן נִתַּן זמן של עשרים וארבע שעות לאלה שנסגרו בתוך המגדל.

מקץ עשרים וארבע שעות עתידה המלחמה הזאת להתחדש.

על פני היער חנו ארבעת אלפים וחמש מאות אנשי־צבא, ועמהם שנים־עשר כלי־תותח, ששה מצד המגדל וששה מצד הגשר; ובתוך המגדל היו רק תשעה־עשר איש.

מוזר היה גורל הטירה הזאת, מולדת גוֹבן. אחד מבני המשפחה בא להרוס אותה, והשני עמד להגן עליה. אך זה שבא להשתער על הטירה לא נחפז לבצע מעשהו. בעיני המרקיז די־לנטינק, שישב רוב ימיו בעיר המלוכה, היתה הטירה בשעה זו רק מקום מקלט. הוא לא חבב אותה ולא הוקירה, ולוּ ראה צורך בדבר, כי עתה הרס אותה בלי חמלה. לא כן גוֹבן. לבו היה מלא רגש אהבה אל בית־מולדתו.

בבית הביבליותיקה, הבנוי על גבי הגשר, נמצאו כתבי המשפחה. אם ישתער על הטירה מעבר מזה, כי אז יהיו כל הגליונות וכל המגִלות למאכֹלה־אש, והדבר הזה נראה בעיני גוֹבן כחִלול כבוד אבותיו. בטירה זו נשמרו זכרונות משפחת גוֹבן. שם נולד ושם עברו עליו ימי ילדותו, ועתה עלה עליו הגורל להפוך את המקום הזה לתֵל שממה. מי יודע, אולי באחת הפנות בעלִיה עומדת העריסה שלו? ולכן חס גוֹבן על הגשר, ויבחר להשתער על הטירה מעבר השני.

סימוּרדן נתן לו לעשות כטוב בעיניו. אמנם, פעמים שלבו נמלא רוגז למראה הבנין העתיק הזה, משכן הרוזנים שנואי נפשו, והוא חשב לחטא לחמול על הבנין. ואולם גם לב האיש הקשה הזה רעד למראה הטירה טוּרגה, אשר שם ישב ימים רבים. דירתו היתה בעלית הבית הבנוי על הגשר; ובבית־הביבליותיקה היה מושיב על ברכיו את גוֹבן הקטן ללמדו קרֹא; בתוך כתלי הבית הזה דבקה נפשו בנפש תלמידו, ילד רוחו, אשר גדל ויהי לאיש.

ולכן נתן סימוּרדן רשות להשתער על הטירה מעבר היער, אף כי ידע והבין, כי מצד הגשר תקל המלחמה והנצחון ימהר לבוא.

 

XII. הַצָּלָה בָאָה.    🔗

כל הלילה עבר על אנשי המחנה בהכנות.

אך נגמר המשא־ומתן בין חיל המצור והנצורים, קרא אליו גוֹבן את סגנו.

האיש הזה, גֵישַן שמו, היה בעל נפש ישרה, אמיץ־לב, שונא שֹחַד, יודע למלא חובתו באמונה. הוא היה דורש משמַעַת מאת העומדים תחת פקודתו, וגם הוא לא נטה ימין ושמאל ממצות העומדים עליו.

וגוֹבן פנה בזריזות אל גישן:

– גישַן, סוּלָם.

– אדוני, אין אתנו סולם.

– יגעת ומצאת.

– להשתערות?

– לא, להצלה.

גישן הרהר רגע ויען:

– בַּנתִּי. אך סולם כזה צריך להיות גבוה.

– כן, לפחות, שֵעוּר שלש קומות.

– כן, אדוני, כך גם דעתי.

– טוב כי יהיה הסולם עוד גבוה משעור זה, למען יהי מעשה ההצלה בטוח.

– ודאי שכֵן.

– מדוע זה אין אתנו סולמות?

– אדוני, הנה לא הואלת לשים לצור על טוּרגה מצד המישור, כי אם צוית להקיף את המקום; אמור אמרת, אדוני, להשתער לא מעבר הגשר, כי אם מעבר המגדל: הכל היו טרודים לחתור חתירה, ואיש לא חשב על השתערות, ולכן לא הכונו סולמות.

– צו להכין כרגע סולם.

– סולם גבוה שלש קומות לא יעָשֶׂה בין רגע.

– צו אפוא לחבר יחדו סולמות קצרים.

– גם אלה אין אתנו.

– בקש ומצָא.

– אין למצוא. האכרים בכל מקום מכַלים את הסולמות, כשם שהם מסירים את האופנים מעל העגלות ומהרסים את הגשרים.

– אומרים הם להחליש בזה את הריפובליקה.

– רוצים הם ליטול ממנו את היכולת להעביר מכשירי־מלחמה ממקום למקום, לעבור נהרות, להשתער על החומות הבצורות.

– אך הן סולם נחוץ לי.

– אני מבקש עצות, אדוני. הנה בכפר י’בגה הסמוך לפוֹג’ר, יש בית־מלאכת־נגרים גדול. שם אולי נמצא סולם.

– אל נא תאַבד רגע לבטלה.

– למתי אביא לך, אדוני, את הסולם?

– למחר בשעה זו, לא תאַחר.

– תיכף אשלח שליח אל המקום ההוא. שם חונה גדוד־משמר של רוכבים, אשר יגן על מביאי הסולם. ומחר קודם שקיעת־החמה יובא הסולם הלום.

– טוב ויפה – ענה גוֹבן – מהר ועשה כדבריך.

כעבור עשרה רגעים שב גישן ויאמר:

– אדוני, השליח כבר יצא לי’בגה.

גוֹבן הגדיל את השמירה על המגדל, לבל ימָלט איש משם. הוא העמיד את כל גדוד צבאותיו מסביב לטוּרגה עד כי לא יתחמק איש מעיניהם. גוֹבן וסימוּרדן חלקו ביניהם את דבר המצור. גוֹבן קבל על עצמו לעמוד מעבר היער, ואת סימוּרדן פקד על עבר המישור. הם החליטו, כי בה־בשעה שישים גוֹבן מצור דרך המחתרת, ישגיח סימוּרדן בשבע עינים על הגשר ועל הגיא.

 

XIII. מַעֲשֵי הַמַּרְקִיז.    🔗

בה־בשעה שהעומדים מבחוץ עשו הכנות להשתער, התכוננו אלה שעמדו מבפנים להגן על מבצרם.

יודעי דבר המשילו את המגדל לחבית. יש אשר יהָרס כל המגדל על־ידי פרץ אחד בחומה, כאשר תשָבר החבית, שעשו בה חור: דבר זה אירע למגדל טוּרגה.

על־ידי נפץ אבק־שרפה נעשה פרץ רחב בחומה הגדולה. הפרץ הזה החל ברגלי המגדל, עבר דרך עבי החומה והגיע עד הקומה התחתונה של המבצר. הצרים הרחיבו את הפרץ על־ידי כדורי תותח, למען יוכלו משם להשתער על המגדל.

בקומה התחתונה, אשר שם נעשה הפרץ, היה אולם רחב ועגול עם עמוד בתָוֶך, מִסְעָד לתקרה. בכל קומה וקומה במגדל הזה נמצא חדר כזה, מוקף חלונות וארובות. אך בחדר אשר בקומה התחתונה לא חדר האור והאויר, ודומה היה לבור קבר.

אל החדר ההוא יצאה דלת־הברזל של בית־הסוהר אשר מתחת לארץ. ופתח שני פנה אל הסולם, אשר בו עלו מקומה לקומה. הסולם הזה היה קבוע בעבי החומה. ואת האולם התחתון הזה אמרו הצרים לכבוש, בבואם אליו דרך הפרץ שעשו. אחרי־כן יקל להם ללכוד את המגדל.

באולם הזה, שתקרתו נמוכה, לא היה די אויר לנשימה. איש לא יכול לחיות בו יום אחד. ורק הפרץ הוא שהכניס אור ואויר לכן לא סתמו אותו הנצוּרים. ומלבד זאת, מה יועילו אם יסתמו את הפרץ? הן כלי־התותח יבואו ויפתחוהו שנית.

הנצוּרים קבעו בחומה מנורת־ברזל וישימו בתוכה לפיד־אש, להאיר את האולם בקומה התחתונה.

עתה בקשו תחבולות להגן על נפשם במקום הזה.

אמנם קל להם לסתום את הפרץ, אך ללא הועיל הוא. ולכן בחרו לבנות מעין מחיצה בתוך האולם, ובה רק חורים במדת פי הרובה. מאחורי המחיצה הזאת אמרו להלחם עם האויב הבא להשתער.

המנצח על המלאכה היה המרקיז. הוא היה היועץ, המפקד, הרב והשליט – רוח החיה בכל המעשים שנעשו.

לַנטֵינַק היה נין למפקדי־צבא, אשר עשו להם שם עולם בגבורותיהם, והוא ידע תכסיסי־מלחמה כאחד הגדולים.

– חזקו ואמצו, אחים – קרא המרקיז – בראשית המאה הזאת, בשנת 1713, עמד המלך קרל השנים־עשר, שנסגר בבית אחד בעיר בנדר, עם שלש מאות אנשיו כנגד עשרים אלף תורקים.

המַרקיז לא ידע לֵאוּת. כאיש צעיר לימים עמד ועשה בזריזות את עבודתו, הרים קורות, נשא אבנים, היה למופת בחריצותו, נתן פקודות, עודד את רוח אנשיו בדברי חבה, ובכל מעשיו ובכל דבריו לא סר מעליו צל הכבוד של אציל, שפניו מביעים הוד וגאון.

איש לא העיז למרות את פיו. הוא היה אומר: “אם החצי מכם יהינו¹⁴⁹ לבגוד בי, אצוה את אלה הנאמנים אתי להמית את הבוגדים ואנכי אוסיף להגן על מבצרנו”. דברים כאלה עשוים לעורר רגש־הערצה בלב אנשי־צבא אל מפקדם.

 

XIV. מַעֲשֵי אִימַנּוּס.    🔗

המרקיז טִפֵּל בפרץ ובמגדל, ואימנוס הלך לבדוק את הגשר. עוד מראשית המצור צוה המרקיז להסיר את הסולם, שעמד מבחוץ אחורי החלונות של הקומה השנית. עתה שם אימנוס את הסולם באולם הביבליותיקה.

החלונות של חדר הביבליותיקה היו גבוהים מאד, ובאין סולם לא יכול איש להגיע אליהם, אף כי אין שבכת ברזל סביבם.

אימנוּס הלך עם שלשת חבריו, עזי־נפש כמוהו, לבדוק את כל הבנין על הגשר. העליה היתה מלאה קש ותבן, ואל החדר בקומה התחתונה צוה אימנוּס להביא קדֵרות עם גחלים לוחשות ולהעמידן סמוך לחביות המלאות זפת. אחרי־כן צוה להביא גם חבילות של זרדים, לשפוך על הרצפה מתחת החביות והחבילות הרבה זפת, והוא טבל בזפת את הפתילה המשוחה בגפרית, אשר קצה האחד נתון בגשר וקצהו השני – במגדל. ולבסוף צוה לשים בחדר הביבליותיקה, בין הקומה התחתונה, ששם הזפת, והעלִיָה ששם התבן, שלש עריסות, אשר בהן שכבו רינוֹ־י’אַן, גרו־אלין וג’יאוֹרג’יטה שקועים בתרדמה. את העריסות הביאו בזהירות רבה, לבל יקיצו הפעוטות.

העריסות האלה היו כעֵין סלי־נצרים, כאשר יעשו בני הכפרים, והיו נמוכות ועומדות על גבי הקרקע, למען אשר יוכל התינוק בהקיצו לצאת ממנו לבדו, בלי עזרת אחרים. סמוך לכל עריסה צוה אימַנוס לשים קערה מלאה מרק ובה כף־עץ. את הסולם, המוּסר מעל החלונות, הניחו על הרצפה סמוך לקיר, ואת העריסות, זו בצד זו, העמידו לאורך הקיר השני, ממול הסולם. אחרי־כן פתח אימנוּס לרוָחָה את ששת החלונות אשר בחדר. הלילה היה ליל קיץ, ליל אור וחום.

ואחרי אשר בדק יפה את כל פנות הבנין, יצא אימנוּס עם אנשיו מן הבית הזה וישובו אל המגדל. הוא סגר אחריו את דלת הברזל ונעל במנעול גדול ונורא, בדק יפה את הפתילה המשוחה בגפרית – וינענע בראשו, לאות כי ישר הדבר בעיניו. הפתילה הארוכה עברה דרך נקב עשוי בתחתית החומה, הלכה והתפתלה כנחש דרך המעלות, עד אשר הגיעה אל שלולית הזפת, ליד חבילות הזרדים היבשים. אימנוּס חשב ומצא, כי כעבור רבע שעה, אחרי שידליקו את קצה הפתילה במגדל, תוצַת הזפת אשר תחת הביבליותיקה. וכאשר כלה אימנוּס לעשות מעשהו, הביא את המפתח של דלת הברזל אל המרקיז לנטינק, אשר נתן אותו בכיסו.

אימנוּס עם השופר בחגורתו עמד על המצפה בראש המגדל לראות ולהתבונן אל כל תנועות הצרים. הוא שם סמוך לו במשקע הארובה כלי מלא אבק־שרפה, שק מלא כדורים ושאר מכשירי מלחמה.

בתוך היער עמדו שמונה בַטַליוֹנים של אנשי־צבא, חרבם על ירכם, ילקוטם על שכמם, ועמהם כידונים ורובים. כולם נכונים בכל רגע להשתער. על־פני המישור עמדה סוללה של כלי־תותח עם כל מכשירי המלחמה. ובתוך המבצר היו רק תשעה־עשר איש, מזוינים ברובים ובשלש עריסות שכבו שלשה ילדים קטנים.

 

ספר שלישי. טֶבַח בַּרְתּוֹלוֹמֵאוּס הַקָּדוֹש.    🔗

 

I. הילדים הקיצו משנתם. ראשונה התעוררה הילדה.    🔗

יקיצת ילדים דומה לפתיחת פרחים. נדמה, כי ריח־נינוח עולה מן הנפשות הרעננות האלה.

ג’יאוֹרג’יטה, זו הקטנה בת עשרים חודש, שבראשית האביב עוד היתה יונקת שדי אמה, הרימה את ראשה הקטן, ישבה על מצעה, התבוננה אל רגליה והתחילה מפטפטת¹⁵⁰.

קרן אור בוקר זרחה על העריסה. קשה היה להגיד זיווֹ של מה גדול, אם של קרן האור או של רגל הקטנה.

שני הילדים עוד ישנו. הגברים כבדי תנועה הם יותר. והילדה הקטנה, עליזה ושלֵוָה, הוסיפה לפטפט.

רינו־י’אַן הבכור, בעל שערות שחורות, דומה להרקולֵס קטן, שכב על בטנו, ושני אגרופיו מול עיניו. גרו־אַלין שכב ורגליו יוצאות מחוץ למטתו הקטנה.

שלשת הילדים היו לבושים סחבות. הבגדים אשר נתנו להם בני הגדוד של “המצנפת האדומה” בלו מעליהם זה כבר. הסמרטוטים אשר עליהם לא היו דומים כלל למלבושים. שני הנערים היו כמעט עירומים, והילדה היתה לבושה מין כתונת, שצורת שמלה לה. מי דאג להם לקטנים האלה – אלהים יודע. אֵם אין עמם. האכרים הפראים אנשי־מלחמה, שמשכו אותם אחריהם מיער ליער, חלקו להם מלחמם. הקטנים היו עזובים לנפשם. הכל היו אדונים להם, ואיש לא היה להם במקום אב. ואולם מלאים זיו הם הילדים, גם בלבשם סחבות.

ג’יאוֹרג’יטה הוסיפה לפטפט.

הצפור מצפצפת והילדה מפטפטת. פרקי שירה הם. זו היא שירה עליונה, עמוקה, אין חקר לה. אך הילד בשעת פטפוטו מעורר בלב השומע רגשות עצב. בעד הפטפוט הזה בוקע ועולה קול האדם החָש גורלו.

פטפוט הילד הוא פחות ויותר מדבור. אין זה תָוֵי־נגינה, כי אם נגינה; אין זה הבָרות, כי אם לשון. הפטפוט הזה ראשיתו בשמים ואחריתו בארץ. הוא חי עוד בטרם שיצא הילד לאויר העולם, ועוד יהיה גם אחרי שובו אל האדמה. הפטפוט הזה מביע מה שהיה בפי הילד בהיותו מלאך, ומה שעתיד הוא לדבר כאשר יגדל ויהי לאיש.

הילדה הקטנה פטפטה, כנראה, לא מתוך עצב, כי פניה היפים הביעו בת־צחוק אחת גדולה. צחקו שפתותיה הקטנות, צחקו גם גומות־החן בלחייה. הצחוק הזה היה מעין שירת־בוקר. הנפש בוטחת בקרן אורה. השמים כחולים, האויר חם, הרוחות נוחים. היציר הנחמד הזה. שלא ידע דבר ולא הבין דבר, היה מסור בכל נפשו אל חלומותיו, ולבו היה שוקט ובטוח בתוך חיק הטבע, בין העצים הישרים האלה, בין השדות השלֵוים האלה, בין ההמולה שעלתה מן הקנים, מן המעינות, מן הרמשים והעלים, אשר עליהם זרחה השמש הגדולה והתמימה.

אחרי ג’יאוֹרג’יטה התעורר משנתו רינוֹ־י’אַן הבכור, שכבר מלאו לו ארבע שנים. הוא קם ועמד על רגליו, פסע ויצא מתוך עריסתו, ראה את הקערה ולא תמה כלום, ישב על הארץ והתחיל אוכל ארוחתו.

פטפוטה של ג’יאוֹרג’יטה לא עורר את גרוֹ־אַלין, אך בשמעו את צלצול הכף בקערה, פנה פתאם ופקח את עיניו. בן שלש שנים היה. הוא ראה את קערתו, פשט את ידו ולקח אותה, ומתוך מטתו לא יצא, שָׂם את הקערה על ברכיו, נטל את הכף והתחיל אוכל.

ג’יאוֹרג’יטה לא שמה לב לאחיה. צלילי קולה עלו מסביב. עיניה הגדולות והפקוחות היו נשואות למרום. בהן נשקף מראה אלהים. גם אם תקרת בית סוככת על ראש ילד, הנה בעיניו נשקף מראה שמים.

לאחר שגמר רינוֹ־יאַן סעודתו וגרד את קרקע הקערה, נאנח וקרא מתוך הרחבת הדעת: הנה כליתי ארוחתי.

הקריאה הזאת הוציאה את ג’יאוֹרג’יטה מעולם דמיונותיה.

– אלוּחה![¹⁵¹] – קראה הקטנה.

וכאשר ראתה, כי אחיה האחד כבר כלה לאכול והשני אוכל ארוחתו לתיאבון, לקחה גם היא את הקערה שעמדה על ידה והתחילה אוכלת, ופעמים שהגישה את הכף לאזנה ולא לפיה.

מזמן לזמן הניחה את הכף, פרי הציוויליזַציה, ואכלה באצבעותיה. לאחר שנקה גרוֹ־אַלין את הקערה כאחיו, נטפל¹⁵¹ אליו, ושניהם התחילו רצים זה אחרי זה.

 

II.    🔗

פתאם עלה מן החוץ, מעבר היער, קול שופר, תקיעה ותרועה. לקול השופר הזה ענה מעל המגדל קול חצוצרה.

הפעם היה השופר – השואל, והחצוצרה – ענתה.

נשמע קול השופר בשנית, ואחריו מענה החצוצרה.

אחרי־כן עלה מרחוק, ממַעַר¹⁵² היער קול קורא כדברים האלה:

– שודדים, הכנעו! אם לא תעשו כן עד בוא השמש, אז נגש להשתער.

וקול דומה לשאגה ענה מן המגדל:

– השתערו.

והקול מלמטה פתח שוב:

– חצי שעה קודם השתערותנו תשמעו קול ירית־תותח, זו היא התראה¹⁵³ אחרונה.

והקול מלמעלה חזר וענה:

– השתערו.

קול הדברים לא הגיע לאזני הילדים, אך קול השופר והחצוצרה שמעו, וג’יאוֹרג’יטה הקטנה, בשמעה תקיעה ראשונה, הרימה ראשה ותחדל מאכול; עם התקיעה השנית הניחה את הכף מידה לתוך הקערה, ואת אצבע ימינה הרימה למעלה והורידה למטה, הכל לפי קול החצוצרה. ולאחר שחדלו הקולות, עמדה הקטנה בהרהור, נשאה אצבעה למעלה וקראה בלחש: מיויקה – היינו מוּזיקה בלשון הגדולים.

שני אחיה רינוֹ־י’אַן וגרוֹ־אַלין לא שמו לב אל קול השופר והחצוצרה, כי טרודים היו בענין אחר. לעיניהם נראה רֶקֶב¹⁵⁴, שזחל על פני הקיר.

גרוֹ־אַלין ראה את השרץ וקרא:

– חיה רעה.

רינוֹ־י’אַן קרב אליו בחפזון.

– נשכנית היא – קרא גרוֹ־אַלין.

– אַל תגע בה – יעץ רינוֹ־י’אַן.

ושני הילדים התחילו מתבוננים אל המראה.

בין כה וכה גמרה ג’יאוֹרג’יטה את סעודתה, ותפן לבקש את אחיה. רינוֹ־י’אַן וגרוֹ־אַלין עמדו ליד משקע החלון, אחר ישבו והסתכלו ברקב. שניהם ישבו סמוכים זה לזה, עד כי שערות ראשיהם התערבו יחדו. הם עצרו בעד נשימתם, ובחֶדְוָה רבה הביטו אל הרמש, אשר עמד ולא זז ממקומו.

וג’יאוֹרג’יטה בראותה כי אחיה מסתכלים במה־שהוא, השתוקקה לדעת מה הדבר הזה. אמנם קשה הדרך לה, אך היא החליטה ללכת ולהגיע אליהם. הדרך היתה מלאה מכשולים: הרבה כלים התגלגלו על גבי הקרקע, ספסלים הפוכים, צבורי ניָר, ארגזים פתוחים שנתרוקנו, שברי כלים – ומפני כל החַתְחַתִּים¹⁵⁵ האלה היה על ג’יאוֹרג’יטה להִזָהֵר. ואולם היא התאזרה עוז, יצאה מתוך עריסתה, בקעה דרך בין החתחתים, הדפה בידיה את אחד הספסלים, זחלה בין שני ארגזים, טפסה ועלתה על הר של ניר וירדה בשלום, עד אשר הגיעה אל מקום הנקרא בפי הולכי ימים מִפְרָץ, היינו מקום רחב, שאין בו מכשולים לעובר. אז זחלה הקטנה על ארבע במהירות החתול, עד אשר באה אל החלון. נתנה עיניה ברינוֹ־י’אַן וגרוֹ־אַלין ותצחק.

 

III.    🔗

אחרי אשר עברה ג’יאוֹרג’יטה בשלום את הדרך הקשה ותבוא אל אחיה, ישבה הכנופיה הקטנה על הארץ, ופי הילדים מלא צחוק. אך הרקב נעלם ואיננו. הוא התחמק וירד אל אחד החורים ברצפה.

ואולם עד מהרה באו מאורעות חדשים.

ראשית כל עפו סנוּניוֹת, אשר קנן היה בראש הגג. הן עפו על פני החלון מתוך צפצוף נעים של אביב, ושלשת הילדים הרימו ראשיהם, והרקב נשכח מלבם.

ג’יאוֹרג’יטה הצביעה¹⁵⁶ על הסנוּניות ותקרא:

– קָה־קָה.

רינוֹ־י’אַן תִקן את לשונה:

– אין אומרים קָה־קָה, אלא צפרים.

– סִפָּלים – חזרה הקטנה.

והילדים התחילו מתבוננים אל מעוף הסנוניות.

אחרי־כן פרחה דבורה בזמזום רב, כאלו אמרה: זה עתה בקרתי את השושנים, והנה באתי לראות את הילדים. מה לכם פה?

הילדים לא גרעו עין מן הדבורה, והיא עברה על פני כל החדר, בדקה בכל פנה, עפה ממקום למקום, כאלו ישבה בכַוֶרֶת שלה, פרחה מארון אל ארון והסתכלה דרך הזכוכיות אל גבי הספרים.

ולאחר שגמרה את בִקוּרָה, נעלמה ואיננה.

– היא הלכה לביתה – קרא ריגו־י’אַן.

– חיה היא זו – אמר גרוֹ־אַלין.

– לא – השיב הבכור – זה הוא זבוב.

– בּוּב – חזרה ג’יאוֹרג’יטה.

גרוֹ־אַלין מצא על גבי הרצפה חבל קטן, והתחיל משחק בו. וג’יאוֹרג’יטה זחלה על ארבע הנה והנה, עד אשר מצאה כסא ישן, ומחורי רפידתו בצבצו¹⁵⁷ שערות. שם עמדה הקטנה והתחילה מוציאה אחת אחת את השערות.

ופתאם הרימה אצבעה למעלה כאומרת: שמעו.

שני אחיה הפנו ראשם.

מרחוק עלה אליהם שאון, מחנה הצרים עשו הכנות ביער. הסוסים צהלו, התֻפים רעשו; נעתקו ארגזים, נשמעו קולות. הילדים האזינו אל השאון בלב מלא תמהון.

– אלה מעשי אלהים – קרא רינוֹ־י’אַן.

 

IV.    🔗

השאון חדל. רינוֹ־י’אַן שקע בהרהורים.

אי זה הדרך באים ההרהורים אל לבות הקטנים? מה הדבר המניע את זכרונם להעלות מעשים שהיו? הנה גם במוחו של הילד הזה עלה זכרון תפלה, ידים משולבות, בת־צחוק, פנים חביבים, ושפתיו לחשו:

– אִמָא.

גרוֹ־אַלין קרא גם הוא: אמא.

– מָא – חזרה גם ג’יאוֹרג’יטה.

אחרי־כן החל רינוֹ־י’אַן לפזז ולכרכר, וגרוֹ־אַלין ראה ועשה כמוהו.

גרוֹ־אַלין חקה את מעשי אחיו ותנועותיו. לא כן ג’יאוֹרג’יטה. היא ישבה על מקומה והוציאה מפיה מלים בודדות, הד חלומותיה ודמיונותיה.

אך כעבור שעה קלה קמה ממקומה לשחק עם אחיה. ושלשה זוגות של רגלים קטנות יצאו במחול, רצו ודצו על פני הרצפה החלקה בתוך האבק. האַנדרטות¹⁵⁸ של שיש הביטו על הקטנים, וג’יאוֹרג’יטה נעצה בהן מזמן לזמן את עיניה ולחשה: דָם־דָם (אדם).

פתאם קרב רינוֹ־י’אַן אל אחד החלונות, הרים ראשו, גחן ונחבא בפנת הכותל סמוך למשקע החלון. הילד ראה איש מתבונן אליהם. זה היה איש־צבא ממחנה הכחולים, שהציץ מרחוק לתוך הביבליותיקה. ראה גרוֹ־אַלין, כי אחיו מתחבא, עשה גם הוא כמוהו. ואחריהם גם ג’יאוֹרג’יטה. שעה קלה עמדו הילדים בפנתם שותקים, בלי תנועה. רינוֹ־י’אַן נסה להרים ראשו, ואיש־הצבא עוד עמד על מקומו. ואז לא העיזו שלשת הילדים להוציא הגה מפיהם. אך כעבור רגעי מספר גבר השעמום על הפחד, וג’יאוֹרג’יטה הרהיבה והציצה. איש־הצבא נעלם. אז שבו הילדים למשחקם ולריצתם.

אף כי גרוֹ־אַלין היה רק מחקה מעשי אחיו, אך כשרון מיוחד היה לו למצוא מציאות. אחיו ואחותו ראו פתאם, והנה הוא מכרכר ומוביל אחריו מרכבה קטנה, בעלת ארבעה אופנים, שמצא באחת הפנות. מי יודע, אם אין זה אחד מן הצעצועים, שהשתעשע בהם גוֹבן בילדותו.

גרוֹ־אַלין שמח שמחה גדולה על המציאה. עד מהרה חלקו הילדים ביניהם את “האוצר”.

רינוֹ־י’אַן הואיל לרתום עצמו במרכבה, וג’יאוֹרג’יטה הואילה לשבת בתוכה. גרוֹ־אַלין היה בעל־העגלה, והחבל הקטן היה לו לשוֹט.

אך בעל־עגלה זה לא ידע את אומנותו. והסוס לִמֵד אותו.

– אמור: הוּ – נָא! – קרא אליו רינוֹ־י’אַן.

– הוּ – נָא! – חזר אחריו בעל־העגלה.

העגלה נהפכה, וג’יאוֹרג’יטה נפלה. היא נשאה קולה ותבך.

אך אחיה קרא אליה בתוכחה:

– עלמה כבוּדה, הלא גדולה אַת.

– אני דוֹלָה – חזרה ג’יאוֹרג’יטה.

ומתוך גדולתה שכחה את בכיה.

 

V    🔗

בינתים קִנֵא רינוֹ־י’אַן באחיו המוצא מציאות, ולבו הגה רעיון נפלא. זה שעה קלה נשא עיניו וראה “עמוד” בתוך החדר, שהתנוסס כעין מצבת־זכרון. על גבי “העמוד” הזה היה מונח ספר בַּרְתּוֹלוֹמֵאוּס הקדוש.

הספר הזה היה ספר עתיק, שנדפס על ניָר נפלא, ובו ציורים מעשי־אמן, וכולו יופי ונוי.

הדבר הזה משך אליו את עיני רינוֹ־י’אַן, אשר ראה מרחוק גליון מצויר, כי היה הספר פתוח. גם ג’יאוֹרג’יטה, בראותה את אחיה מתבונן, נשאה עיניה ותקרא: צִיוּל.

המלה האחרונה, שיצאה מפי הקטנה, עודדה, כנראה, את רוח רינוֹ־י’אן והוא גמר לעשות מעשה גבורה.

באחת הפנות עמד כסא עשוי אלון. את הכסא הזה נטל הילד ונשא אותו לבדו עד “העמוד”. אחרי־כן טפס ועלה על הכסא, ונשען בזרועותיו על “העמוד”.

אחרי אשר הגיע למדרגה עליונה, נדבו לבו לחלק מן הטוב גם להעומדים למטה; הוא אחז בקצהו העליון של “הצִיוּל” וקרע אותו לשנים, ואת החצי האחד ממנו נתן לאחותו הקטנה. זו לקחה את ציור ה“קדוש” וקראה:

– אִיס (איש).

– תן גם לי – שאל גרוֹ־אַלין.

רינוֹ־י’אַן הפך את הגליון וקרע מתוך הספר את העלה השני. בינתים קרעה ג’יאוֹרג’יטה את הגליון שלה לארבעה קרעים. הנה כי כן נגזר על הקדוש בַּרתוֹלוֹמֵיאוּס, שעֻנה ומת על קִדוּש אמונתו, כי יקרעו את עורו שנית, כעבור מאות בשנים.

 

VI    🔗

לאחר שגמרה ג’יאוֹרג’יטה את קריעתה, הושיטה ידה אל אחיה וקראה:

– עוד.

רינוֹ־י’אַן לא חס על הגליונות, ונתנם במתנה לאחיו ולאחותו, שלא גרעו עין ממנו. והדבר הזה די היה להשביע את נפשו נחת. בעין יפה חִלק את הציורים ואת התמונות, עד בלתי השאיר שריד. ולאחר שכִלה מלאכתו, השליך את הספר ארצה.

הספר הכבד, שנעתק ממקום כבודו, התנודד, אחרי־כן צנח ונפל ברעש. אבריו התפרקו, כריכתו התמעכה, עֶדיו נפל מעליו, והוא השתרע בכל גופו על הרצפה. נֵס הוא, שלא נגע בנפלו בילדים.

אחרי אשר נחל את הנצחון על הספר, ירד רינו־י’אַן מעל הכסא.

רגעים מעטים עמדו הילדים שותקים, ומרחוק התבוננו אל הספר הענק שנפל חלל.

אך כעבור שעה קלה קרב גרו־אַלין הכרסתן¹⁵⁹ ועיניו הביעו עוז, ויבעט ברגלו.

ג’יאוֹרג’יטה מהרה לעשות כמעשה אחיה, ומתוך בעיטה נפלה; ישבה על הארץ, ויחד עם אחיה עשתה נקמות בספר האומלל, אשר נפל בידי שלשת המלאכים הקטנים.

ואחר ככלות הכל, בעת אשר מן הספר לא נשאר בלתי אם שלד, זקף רינו־י’אַן את קומתו, התבונן אל הרצפה, שקרעי־גליונות התגלגלו עליה, וימחא כף, וגרוֹ־אַלין גם הוא מחא כף.

וג’יאוֹרג’יטה הרימה מעל הקרקע אחד מן הקרעים, קרבה אל החלון, שהגיע עד סנטרה, ותשלך אותו החוצה.

שני אחיה מהרו גם הם לחקות מעשיה. הם הרימו את הגליונות, קרעום לקרעים קטנים ואת הניָר השליכו בעד החלון, וצִבּוּר של קרעים קטנים ולבנים התפזר לכל רוח. ג’יאוֹרג’יטה התבוננה את המראה ותקרא:

– צִפֳּלוֹת (צִפֳּרוֹת).

 

VII.    🔗

בין כה וכה הלך וקרב הערב, גבר החום, כל היקום שאף מנוחה, עיני ג’יאוֹרג’יטה עיפו. רינו־י’אַן נגש אל עריסתו, הוציא משם שק־תבן ששמש לו מצע, נשא אותו אל החלון, השתרע עליו וקרא:

– הבה נשכב.

גרו־אַלין הכרסתן הניח ראשי על אחיו, וג’יאוֹרג’יטה הניחה ראשה על אַלין הכרסתן, ושלשת החוטאים הקטנים שקעו בתרדמה.

רוח חם חדר בעד החלון הפתוח. מפרחי השדה עלה ריח נעים יתערב עם נשמת הערב – כל הככר מסביב מלא מנוחה וחסד. הכל מלא זיו, הכל מלא אהבה. השמש נתנה מהודה על כל היקום. על כל העולם שפוך רוח חן. עדת צפרים עפו ממעל למגדל טוּרגה. סנוניות הציצו בעד החלון, כאלו באו לראות, כיצד ישֵנים הילדים. שלשתם שכבו זה על זה, באין תנועה, חֶצְיָם עירומים, ומראיהם כמראה כרובים. חזיונות עדן חולפים במוחם, כי על־כן מרחפת בת־צחוק על שפתותיהם. הכל מסביב להם החריש, כאלו האזין אל נשימתם. העלים לא נעו, הדשאים לא זעו, הכוכבים עצרו במרוצתם לבלי עורר משנתם את שלשת המלאכים הקטנים שנרדמו.

השמש ירדה לקצה הרקיע. ופתאם, בתוך השקט הזה, הבריק ברק מעבר היער, ואחריו קול רעש אָיום. נשמע קול ירִיַת תותח. וההד הגדיל את הרעש. ג’יאוֹרג’יטה הקיצה.

היא הרימה קצת את ראשה, שלחה אצבע, הטתה אוזן ותאמר:

– פוּם!

השאון חדל, והדממה שבה. ג’יאוֹרג’יטה הטתה ראשה על חזה אַלין אחיה ונרדמה.

 

ספר רביעי. הָאֵם.    🔗

 

I. הַמָּוֶת עוֹבֵר.    🔗

בערב ההוא הלכה אֵם הילדים, כדרכה, בלי הרף. יום יום הלכה מבלי מנוח. כאשר תקפה עליה הלֵאוּת, שקעה האשה בתרדמה באחת הפנות שפגעה. היא אכלה מאשר מצאה בדרך, כעוף השמים. האשה הזאת התאמצה רק להחליף כח, לבל תפול בדרך.

בלילה הקודם פגעה האשה בדיר¹⁶⁰ נעזב ותלן שם. היא מצאה בשדה חורבה, והדלת פתוחה, ועל הקרקע מעט תבן, והיא שכבה על התבן הזה. אזניה שמעו מרוצת עכברים, ועיניה ראו בעד פרצות הגג את הכוכבים הנוצצים. שעות אחדות ישנה, ובהקיצה בחצות הלילה קמה ממשכבה ללכת לדרכה, למען תעבור מהלך רב בטרם יגיע חום־הצהרים. יפה חצות־הלילה מחצות־היום להולכי דרכים בימי קיץ.

היא הלכה באורח, אשר התוה לה האכר שפגשה, ופניה אל מערב־השמש. שפתיה לחשו את המלה: “טוּרגה”. מלבד שמות ילדיה, הגה לב האשה רק בשם זה.

בלכתה היה לבה מלא הרהורים. בדמיונה עברו כל המאורעות, כל הפגעים, כל התלאה שמצאה אותה על דרכה הקשה. אך כל אלה כאין הם בעיניה, ובלבד שתמצא את ילדיה.

ביום הזה פגעה ראשונה בכפר. השחר עלה זה עתה, והכל היה עוד עטוף באפלת הלילה. ואולם פתחים מעטים כבר היו פתוחים ברחוב הכפר, וסקרנים¹⁶¹ אחדים הוציאו ראשם בעד החלונות. בני־הכפר התעוררו משנתם, כי שמעו שאון אופנים ושעטת פרסות.

על פני הככר, ליד בית־התפלה, עמד קהל אנשים נבהלים ועיניהם נשואות אל הגבעה, שמעליה ירדה דמות־דבר בדרך אל הכפר. זו היתה עגלה בעלת ארבעה אופנים, שחמשה סוסים משכו אותה. על גבי העגלה מונחים צבורים מעֵין קורות ארוכות, ובתוכן דבר שאין־לו־צורה, העטוף תכריך רחב. עשרה אנשים רכבו לפני העגלה ועשרה מאחוריה. בראשי האנשים כובעים בעלי־שלש־קצווֹת, ועל שכמם מלמעלה תלויות כעין חרבות שלופות. והאורחה הזאת קרבה לאט־לאט, והשחור בולט לעין. שחורה העגלה, שחורה הרִתְמָה, שחורים הרוכבים. מאחוריהם זרח הבוקר.

התהלוכה הזאת באה אל הכפר ותפן אל הככר.

בין כה וכה האיר הבוקר, ולנגהו נראה, כאלו עדת צללים מתנועעת, יען כי איש מביניהם לא הוציא מפיו דבר.

ואמנם ג’נדרמים היו הרוכבים. חרבותיהם שלופות. התכריך על העגלה היה שחור.

ובה־בשעה שקרבה העגלה עם הג’נדרמים אל הככר, נכנסה אל הכפר האֵם האומללה התועה ותגש אל קהל האכרים. בין ההמון נשמעו קולות מתלחשים, זה שואל וזה משיב.

– מה הדבר הזה?

– זו היא גיליוֹטינה¹⁶² עוברת.

– מאַין היא באה?

– מפוֹגֶ’ר.

– ולאן היא הולכת?

– איני יודע. אומרים, כי נוסעת היא אל טירה אחת.

– תסע לה בשלום, ובלבד שלא תעמוד פה.

הכנופיה¹⁶³ עם העגלה עברו את הככר ויצאו מן הכפר. הכפר הזה עמד בבקעה, בין שתי גבעות. כעבור רבע שעה ראו האכרים המשתאים והנה התהלוכה עומדת על ראש הגבעה ממערב. עוד נשמעו צלצלי כלי־הרתמה בתוך רוח הבוקר, נוצצו החרבות. השמש יצאה, ועד מהרה נעלם המראה.

בו־ברגע הקיצה ג’יאוֹרג’יטה, השוכבת בחדר הביבליוטיקה יחד עם אחיה הישנים, והיא התחילה מתבוננת אל רגלי־השושנים שלה הקטנות.

 

II. הַמָּוֶת דּוֹבֵר.    🔗

האֵם הביטה על העגלה המוזרה שעברה, אך לא הבינה דבר אף לא התאמצה להבין. לפני עיני רוחה עמד מחזה אחד: ילדיה האובדים בתוך חשכה.

גם היא יצאה מתוך הכפר אחרי עבור התהלוכה, ותלך בדרך הזאת, במרחק מעט מגדוד הג’נדרמים. ופתאם זכרה את השם “גיליוֹטינה”. אמנם לא ידעה האשה הכפרית הזאת, מה הדבר הזה, אך לבה הזהירה. רטט עבר את בשרה. נראה לה, כי פחד הוא ללכת יחדו עם הדבר המוזר, ולכן נטתה לימין ותבוא אל סבכי האילנות, אשר ביער פוג’ר.

אחרי שהלכה שעה קלה, ראו עיניה בית־פעמון וגגות. זה היה כפר משתרע במער־היער, ותלך שמה. הרעב הציק לה.

בכפר הזה חנו אנשי־צבא מחיל הריפובליקנים.

האשה הלכה וקרבה עד בית־הפקידות. שם מצאה קהל אכרים עומדים בפתח הבית, והם שרוים בדאגה וחרדה. על גבי המעקה נראה איש, ואנשי־צבא אחריו, אוחז בידו גליון גדול פרוש. מימין האיש הזה עמד מתופף, ומשמאלו – אדם נושא בידו קדֵרה של דֶבק עם מכחול, להדביק מודעות.

על המעקה, ממעל הפתח, עמד ראש הכפר, חגוּר חגורה בעלת־שלשה־צבעים על בגדיו הכפריים.

האיש בעל הגליון היה כָּרוֹז¹⁶⁴ הקהל. וילקוט תלוי לו על כתפו, אות הוא כי עובר האיש מכפר לכפר, ובפיו יש דבר להכריז ולהודיע.

בו־ברגע שקרבה מיכַל פלֵישַר, פרש האיש את הגליון ויקרא בקול רם:

– “מטעם הריפובליקה הצרפתית היחידה והמאוחדה”.

התוף השמיע קולו. ההמון נע. רבים מהם הסירו כובעיהם. הלחישות חדלו. הכל הטו אוזן. והנואם קרא:

– “בתוקף ההרשאה והפקודה שנִתנו לנו, אנו מודיעים, כי כל מי שיתן מחסה בביתו להבוגדים הרוצחים או יעזור להם להמלט מחרב המשפט, אחת דתו למות. ואלה הם האנשים, שאסור לבוא עמהם במגע־ומשא…”

כל ההמון הטה אוזן להקשיב. והכָּרוֹז מנה בשם רבים מראשי המורדים, שמעשיהם היו מפורסמים בין בני הכפר.

הכרוֹז קרא את שם החתום על הפקודה: “סימוּרדן”, וראש־הכפר, שעמד על המעקה, הסיר כובעו ויקרא בקול: “תחי הריפובליקה!” אך המתופף נתן אות, כי הכרוֹז לא כלה עוד את דבריו.

– שמעו – קרא האיש – הנה השורות האחרונות של פקודת הממשלה, שעליהן חתום שם המפקד גוֹבן:

“מות יומת האיש, אשר יתן יד לאחד מתשעה־עשר המורדים הנזכרים, שנסגרו והוקפו היום בטירת טוּרגה”.

– מה? – קרא קול מבין הקהל.

זה היה קול אשה. זה היה קול אֵם.

 

III. קוֹל־עֲנוֹת הָאִכָּרִים.    🔗

מיכל פלישר עמדה בתוך ההמון. היא לא שמעה מאומה, אך בהגיע לאזנה המלה “טוּרגה” התעוררה, ותרם ראשה.

– מה? – חזרה שנית – טוּרגה?

הכל נתנו בה עין. פניה היו כפני מבולבלה, בגדיה – סחבות. נשמעו קולות: מראה גזלנית לה.

בת־כפר אחת, שנשאה בסלה עֻגות־כֻסֶמֶת, נגשה אליה ותאמר לה בלחש:

– הסי.

מיכל פלישר הביטה בתמהון על האשה. היא לא הבינה דבר. המלה “טוּרגה” חלפה כברק במוחה, ושוב החשיך לה. האם אין לה רשות לשאול שאלה? מדוע זה יביטו אליה האנשים האלה?

בין כה וכה השמיע התוף את קולו האחרון, המדביק הדביק את המודעה, ראש־הכפר נכנס לבית־הפקידוּת, הכרוֹז הלך לו לכפר אחר וההמון התפזר.

לפני המודעה עמדה כנופיה. מיכל פלישר נטפלה אליה.

הקוראים פרשו את שמות האנשים, שהממשלה התירה את דמם, ככתוב במודעה. בין ההמון היו בני־כפר ובני־עיר, היינו: לבנים וכחולים.

אחד מבני־הכפר ענה ואמר:

– הנה נתפשו תשעה־עשר, אך כל המורדים לא נפלו בכף.

והוא ספר ומנה את שמות ראשי המורדים, שאינם ברשימה זו.

– שוטה – קרא אחד האכרים הזקנים – אם לַנטֵינַק נפל בידיהם, לא תהיה תקומה למורדים. אם ימות לַנטינק, תמות עמו וַנדֵי.

– מי זה לנטינק? – שאל עירוני אחד.

– הוא מי שהיה – ענה השני.

והשלישי הוסיף ואמר:

– זה הוא אדם שדַן במיתה נשים.

מיכל פלישר שמעה את הדברים ונענתה:

– אמנם כן הוא.

רבים נתנו עיניהם באשה הדוברת. והיא הוסיפה:

– הנה גם אותי המית ביריה.

הדברים היו מוזרים. הרי זה כאלו בא אדם חי ואמר על עצמו שמֵת הוא. ולכן הביטו עליה באיבה.

ואמנם פניה העירו חרדה. רועדת, בהולה, מבולבלת עמדה אשה זו, ומראיה כחיה טורפת מוקפה אויבים. והאכרים חשדו אותה, ואחד מהם ענה ואמר:

– מי יודע, אולי מרַגֶלֶת היא.

– טוב כי תשמרי פיך, לכי מזה – קראה לה בלחש האשה הטובה, שדברה אליה קודם.

ואולם מיכל פלישר ענתה:

– לא עשיתי רע. את ילדי אני מבקשת.

האשה הטובה הביטה אל האנשים שחשדו במיכַל פלֵישַר, הגישה אצבעה אל מצחה, קרצה עין ואמרה:

– חסרת־דעה היא.

ואחרי־כן הטתה אותה לצד ותתן לה גלוסקה.

מיכל פלישר לא הודתה והתחילה אוכלת לתיאבון את הגלוסקה.

– אכן – קראו האכרים – אוכלת היא כבהמה. חסרת־דעה היא.

האכרים האחרונים הלכו איש איש לדרכו. ומיכל פלישר, ככלותה לאכול, קראה אל האשה הכפרית:

– טוב מאד. עתה אכלתי. ואיה איפוא טוּרגה?

– עוד הפעם תדברי תהפוכות! – קראה הכפרית.

– עלי ללכת לטוּרגה. הוריני את הדרך.

– לא ולא – קראה הכפרית – הלא יהרגוך שם! וחוץ מזה, אין אני יודעת דרך זו. אם־כן, מטוּרפת¹⁶⁵ אַת. שמעי נא, אשה עניה, פניך מביעים לֵאות. אולי תסורי אל ביתי לנוח?

– אין לי מנוחה – ענתה האֵם.

– הלא רגליך בצקו¹⁶⁶ – לחשה האשה.

– הלא אמרתי לך – קראה מיכל פלישר – כי גנבו ממני את ילדי: בת אחת ושני בנים. יצאתי מן המאוּרָה, אשר שם ביער. שאלי את תּלמרך־הקבצן ויגדך. הוא הוא שרפאני. רבו פצעי. כל זה עבר עלי. יש אדם ששמו רדוּב. שאלי אותו. הוא פגע בנו ביער. שלשה. שלשה ילדים היו לי. שם האחד רינוֹ־י’אַן. יכולה אני להוכיח זאת בראיות. שם השני גרוֹ־אַלין, ושם הבת ג’יאוֹרג’יטה. אישי מת. המיתוהו. הוא היה אכר. פניך טובים. הורינו את הדרך. לא משוגעה אני, אֵם אני. בני אבדו לי. אני מבקשת אותם. זה הוא הכל. איני יודעת מאין באתי. אמש שכבתי בחורבה. לטוּרגה אני שואפת. איני גנבת. הלא תראי, כי אמת דברתי. לוּ יעזרו לי למצוא את ילדי. נכריה אני במקום הזה. המיתו אותי ביריה, אך איני יודעת איה.

הכפרית הנידה ראש ותען:

– שמעיני, בת־כפר. בימינו אלה אסור לדבר דברים סתומים. שׂוֹם ישימו אותך במאסר.

– אבל טורגה! – קראה האֵם – אנא, גברתי, בשם אלהים בשם כל הקדושים, אני מתחננת, אני מתפללת, אני משביעה אותך, כי תגידי לי, אי זו הדרך אלך לטוּרגה.

הכפרית נמלאה חמה.

– איני יודעת! ולוּ גם ידעתי, לא אמרתי לך! מקום מסוכן הוא. אין ללכת שמה.

– ואולם הלוך אלך – קראה האֵם, ותשם לדרך פעמיה.

הכפרית הביטה אחריה ותאמר לנפשה:

– אף־על־פי־כן צריך להאכילה.

היא רדפה אחרי מיכל פלישר ותתן לידה גלוסקה של כֻסֶמֶת.

– קחי והיה לך לפַת־ערבית.

מיכל פלישר קבלה את העוגה, לא ענתה דבר, לא הפנתה ראשה, ותוסף ללכת בדרכה.

היא יצאה מן הכפר. כאשר הגיעה עד הבתים האחרונים, פגעה בשלשה ילדים קטנים, יחפים ולבושי־סחבות, שעברו על פניה. היא קרבה אליהם ותאמר:

– אלה הם שתי בנות ובן אחד.

וכאשר ראתה, כי הילדים מביטים על העוגה שבידה נתנה אותה להם.

הילדים קבלו את המתנה מתוך פחד.

היא נעלמה בתוך היער.

 

IV. הַטָּעוּת    🔗

בו ביום, קודם עלות השחר, בתוך צללי היער, על הדרך העולה מי’בָן ללַקוס, קרו הדברים האלה.

הדרך ההיא מלאה מעקשים, לימינה ולשמאלה חומה של סיגים¹⁶⁷. אין מקום־מארב יפה מזה.

בבוקר היום ההוא, כשעה אחת קודם שנכנסה מיכַל פלֵישַר מקצה־היער השני אל הכפר הראשון, שם ראו עיניה את הקָרון¹⁶⁸ השחור, שחיל ג’נדרמים הלכו אחריו – נאספו ובאו ביערים, שהדרך מי’ובָן עוברת שם, המוני אנשים נעלמים. הענפים הסתירו אותם. אלה היו בני־כפר, לבושי אדרות עור, מהם מזוינים ברובים, ומהם אוחזי קרדום. האחרונים ערכו באחד המקומות הגלוים מעין מדורה של ענפים ושוכות יבשים. ובעלי הרובים ישבו משני עברי הדרך מצַפִּים. בעד חרכי הענפים יכולה היתה עין חודרת לראות אצבעות נוגעות ברובים, שפיותיהם שלוחים דרך חורי הענפים הסבוכים. האנשים האלה ישבו במארב. כל הרובים היו נטויים אל הדרך, שאור כהה של בוקר האיר עליה.

בתוך דמדומי־בוקר אלו, סחו האנשים זה לזה בלחש.

– האם בָּרי לך דבר זה?

– כך אומרים.

– והיא תעבור?

– אומרים, שקרובה היא אלינו.

– לא תצא מן המקום הזה.

– שרוף תשָרֵף.

– הרי לכך נאספו בני שלשה כפרים.

– וחיל השומר?

– הָמֵת נמיתם.

– והיא תעבור בדרך זו?

– כן.

– הסו. הטו אזן.

יושבי המארב עצרו בעד נשימתם. נשמע קול רעש אופנים ושעטת סוסים. האנשים הציצו דרך הענפים, ועיניהם ראו על אם הדרך¹⁶⁹ עגלה ארוכה, חיל שומר, ועל העגלה איזה דבר. עד מהרה עברה העגלה לעבר האורבים.

– הנה באו – קרא האחד, והוא, כנראה, הראש.

– כן – נענה אחד מאלה שעמדו על המצפה – וחיל שומר עמהם.

– מה מספר החיל?

– שנים־עשר איש.

– אמרו, כי מספרם עשרים.

– אחת היא, את כלם נמית.

– נמתין עד שיקרבו אלינו.

כעבור שעה קלה נראתה העגלה על פרשת דרכים, ואחריה חיל השומר.

– יחי המלך! – קרא בקול ראש־האכרים.

ומאה קולות של יריה נשמעו בבת־אחת.

לאחר שנתפזר העשן, נתפזר גם החיל. שבעה מן הרוכבים נפלו חלל, וחמשה נמלטו. האכרים מהרו וקרבו אל העגלה.

– ראו נא – קרא הראש – אין זו גיליוטינה, אלא סולם.

ואמנם על העגלה מצאו רק סולם. הסוסים נפלו פצועים, הַרָכּב נהרג.

– אחת היא – חזר וקרא הראש – סולם ששומרים עליו אנשי־צבא חשוד הוא. כנראה הובל אל מצור טוּרגה.

– שרוף נשרוף את הסולם – קראו האכרים.

והם עשו כאשר דברו.

ואולם הקרון האיום, שהאכרים חכו לו, עבר בדרך אחרת ונמצא במהלך שתי שעות מן המקום הזה, באותו הכפר, ששם ראתה אותו מיכל פלישר בעברו עם הנץ־החמה¹⁷⁰.

 

V. קוֹל בַּצִּיָּה.    🔗

לאחר שעזבה מיכל פלישר את שלשת הילדים, שנתנה להם את לחמה, פנתה ללכת בדרך היער.

אם בני־אדם לא הורו לה את הדרך, עליה למצוא אותה בעצמה. משעה לשעה ישבה וקמה, וחזרה וישבה. תקפה אותה לֵאוּת זו, שיורדת תחלה על שרירי הגוף וחודרת אחרי־כן לתוך העצמות. זו היא לאוּת של עבד. ואמנם היתה האשה הזאת משועבדה אל ילדיה האובדים. היא מחויבה למצוא אותם. כל רגע שהולך לבטלה יכול לקרב את אסונם. מי שנטל עליו חובה כזו פקעה¹⁷¹ זכותו למצוא מנוחה. אין לו רשות לנוח. אך עיֵפה היא ויגֵעה האשה. קשה לה לפסוע פסיעה אחת. מה כחה? מן הבוקר הלכה בדרך; לא פגעה בכפר אף לא בבית. היא הלכה במשעול אחד נטתה למשעול אחר, עד אשר אבדה דרך בין הענפים הדומים זה לזה. ההלכה וקרבה אל מטרתה? היבוא קץ לנדודיה? דרכה מלאה חתחתים, וכחה עזבה, עד אין רוח בה. האמנם תפול על אֵם הדרך ונשמתה תצא? יש אשר נדמה לה, כי לא תוסיף עוד ללכת הלאה. השמש ירדה, היער קדר, המשעולים נעלמו תחת מחסה הדשא, והאשה לא ידעה מה לעשות. היא נשאה קולה ותקרא, אך אין עונה לה.

היא הביטה סביבותיה ותרא בעד הענפים את מַעַר־הַיַעַר, ותלך לקראת המקום ההוא, ופתאם עמדו רגליה בקצה היער.

לפניה השתרע עמק צר כעין בקעה, ובתוכה עוברת על גבי אבנים רצועה של מים. ברגע זה חשה האשה את צמאונה החזק והיא קרבה אל הנחל, כרעה על ברכיה ותשת.

ובעמדה ככה על ברכיה, לחשו שפתיה תפלה. אחרי־כן קמה ותפקח עיניה לראות את מעמדה.

היא עברה את הנחל. מהלאה לעמק הקטן השתרע כמלוא־העין מישור רחב, עטוף שיחים קטנים, והוא עולה בשִפּוּעַ וממלא את כל האופק. היער היה מקום בודד, אך המישור דומה היה למדבר. ביער אפשר היה לפגוש איש מאחורי כל אילן, ואולם במישור לא נראה איש. צפרים אחדות עפו אל עבר היער, כאלו נסו מפני רודף.

ולמראה כל השממון הזה, בעת אשר מעדו רגליה, ודעתה כאלו נטרפה, עמדה האם האובדת ותשא קולה בציה, קול מוזר:

– היש פה איש?

והיא חכתה למענה. והמענה בא.

כי הנה נשמע קול עמום, קול עמוק, יוצא מעמקי השמים, והד עונה לעומתו. והקול כקול הרעם או כקול התותח. ונדמה היה, כי הקול הזה ענה על קריאת האֵם ואמר: הנני!

ואחרי־כן השתררה דממה.

האם קמה ותתעודד. אכן יש פה איש. עתה נדמה לה, כי לא בודדה היא.זה עתה שתתה וגם התפללה; כחה שב אליה, והיא נשאה רגליה ותלך דרך המישור אל העבר ההוא, אשר משם הגיע לאזניה הקול העמום מרחוק.

ופתאם ראו עיניה בקצה האופק מגדל גבוה. המגדל התנוסס יחידי בתוך שממת המקום ההוא. קרן השמש השוקעת שפכה עליו ארגמן. מרחק פרסה על המגדל. מאחורי המגדל ההוא נעלם בתוך האופל כדמות גל ירוק – זה היה היער פוֹג’ר.

המגדל ההוא נגלה לעיניה בו במקום, אשר משם יצא הקול, זה שנראה לה כקול ממרום. האמנם מן המגדל הזה עלה השאון?

מיכל פלישר באה עד קצה המישור, ולפניה השתרעה דרך ישרה.

והיא פנתה ותלך אל עבר המגדל.

 

VI. בֵּין הַמְּצָרִים.    🔗

בא הרגע, אין־רחמים אחז בכף את אין־חמלה. סימוּרדֵן תפש את לַנטֵינַק.

המורד הזקן, ידיד המלך, נסגר במאורתו, ואין לו מָנוס. וסימוּרדן השתוקק, כי יכרתו את ראש המרקיז באחוזתו, במקום מולדתו, בביתו, למען אשר ישָאֵר זכרון מותו לדורות.

ועל־כן שלח סימוּרדן להביא את הגיליוטינה, היא שראינו אותה בעברה בדרך.

מוֹת לַנטינק – הוא הוא מות וַנְדֵי; ומוֹת וַנדי – הוא הוא תשועת צרפת. וסימוּרדן לא פקפק. האיש הזה מצא נחת־רוח, כשבא לידו למלא חובתו.

המרקיז עמד על־פי שאול. בדבר הזה לא הטיל סימוּרדן ספק. אך דאגה אחרת מלאה את לבו. המלחמה עתידה להיות נוראה וקשה, וגוֹבן יהיה המפקד, ובודאי יקח בה חלק. זה המפקד הצעיר לב חַיָל לו, והוא נכון לבוא בסערת הקרָב. ומי יודע אם לא ימצא את מותו. אמנם עד עתה האירה לו ההצלחה פנים, אך הן לא לעולם חוסן. לב סימוּרדן נמלא פחד. הן גוֹבן זה בנו הוא, נחמתו היחידה בחיים. אכן גרם מזלו לעמוד בין שני בני גוֹבן, האחד מהם, הזקן, היה אויבו, ואותו בקש להמית, והשני, הצעיר, היה אוהבו ולו שאל אורך־ימים.

קול ירית התותח, הוא הקול שעורר את ג’יאוֹגר’יטה הקטנה משנתה ושנשמע באזני האם כבת־קול משמים, עשה עוד דבר אחד: בכונה או שלא בכונה הרס כדור התותח חלק מן הבנין, והנצורים לא הספיקו לסתום את הפרץ.

הנצורים רק התפארו, ואולם נשקם היה מעט מאד. מצבם היה נורא יותר, מאשר שערו אויביהם הצרים. לוּ היה בידם די אבק־שרפה, כי אז הרסו את טוּרגה, למען ימותו הם ואויביהם יחדו. אך האבק אזל מכליהם. לא נשאר להם בלתי אם לשלשים יריות לאיש. רובים, אקדחים, גדולים וקטנים, היו להם לרוב, אך כדורים חסרו להם. הם מלאו את כל הרובים, למען הריק איש על האויב – אך כמה זמן יבער האש הזה? הן אסור לבזבז¹⁷² אותו. וזה הוא האסון. אך לאשרם – אוי לאושר כזה! – אמרו להלחם מלחמת יד, בחרב ובחנית לצאת אל האויב ולהלחם פנים אל פנים, לא ביריות, כי אם במהלומות. ובדבר הזה שמו הנצורים מבטחם.

המגדל מבפנים נראה כמבטח־עוז. בחדר אשר בקומה התחתונה ששם נבעה¹⁷³ הפרץ, עמדה הסוללה, שבנה לנטינק בתבונה רבה, וחסמה את המבוא. מאחורי הסוללה עמד שלחן ארוך, ועליו נשק ממולא, רובים ואקדחים, חרבות, קרדומות ופגיונים¹⁷⁴. את הפתח אל המערה מתחת הבנין צוה המרקיז לסתום. וממעל לחדר התחתון היה חדר עגול, אשר אליו עלו במעלות עקלקלות. גם בחדר הזה עמד שלחן ועליו כלי־נשק. ומן החדר ההוא עלו במעלות עקלקלות אל חדר עגול בקומה העליונה, אשר שם דלת ברזל הפונה אל גשר הטירה. החדר ההוא נקרא בשם חדר דלת הברזל או חדר המראות, על שם המראות הקטנות התלויות על גבי הקירות. החדרים העליונים לא יכלו לעמוד בפני האויב. ועיקר הדבר הוא למנוע את האויב מהגיע אל החדר ההוא.

בחדר העגול העליון עמד פנס דולק, וסמוך לו קצה הפתילה המשוחה בגפרית, שהניח אימַנוּס.

בתוך האולם התחתון, על גבי בימות ארוכות, היו מונחים מעדנים, קערות מלאות אורז, עוגות ובשר, פירות מבושלים, כדי שכר. מי הרעֵב בא ואכל.

קול ירית התותח החריד את הנצורים. הן זה הוא אות, כי רק חצי־שעה נשארה להם.

אימנוּס, שעמד על ראש המגדל, צפה וראה את הצרים הולכים וקרבים. לנטינק צוה לבל יירו בטרם יגש האויב. הוא אמר:

– מספרם ארבעת אלפים וחמש מאות. בשעה שהם עומדים מחוץ למגדל לא תלחמו בהם. הכה תכו אותם לאחר שיבואו פנימה. מבפנים יהיו קרובים לנו, אחים.

ובכן הָחלט, כי כאשר יזוז האויב להשתער על המגדל, יתקע אימנוּס בחצוצרה.

כל הנצורים עמדו אחרי הסוללה או על מעלות הסולם, והם שותקים, מצפים, ידם האחת אוחזת בחרב וידם השנית – במחרוזת¹⁷⁵.

המצב היה ברור, וכך היה:

על הצרים היה לבקוע דרך הפרץ לכבוש את הסוללה, ללכוד את שלשת החדרים, לקחת מיד האויב, תחת ברד של כדורים, את שני הלוּלים¹⁷⁶ זה אחרי זה. ועל הנצורים היה רק לקדם את פני המות.

 

VII. הֲכָנוֹת.    🔗

וגוֹבן אף הוא הביא בסדר את מעשי ההשתערות. הוא נתן פקודות אחרונות לסימוּרדֵן, אשר הָפקד לשמור את הגבעה, ולגֵישַן, שעליו היה לעמוד על המצפה עם רוב הצבא במחנה היער, לבל ימלטו הנצורים. וגוֹבן נטל על עצמו להיות המפקד על גדוד המשתערים. הדבר הזה מלא דאגה את סימוּרדֵן.

השמש הלכה וירדה לפאת מערב.

גוֹבן ידע את מגדל טורגה, כי שם עברו ימי ילדותו. והוא ידע כי לא ביריות כדורים מרחוק ילכוד את המגדל החזק, כי אם בכח גבורים. שני מחנות יעמדו זה מול זה בקרדומות, בסכינים, בחרבות, באגרופים – והמלחמה תכבד מאד.

הוא שקע בהרהורים.

גֵישַן, סגנו, עמד מרוחק ממנו מעט, ובידו קנה־צופים והוא מביט באופק מצד פֵּריני. פתאם קרא גישן:

– הָאָח! בָּא־גָד¹⁷⁷!

הקריאה הזאת עוררה את גוֹבן מהרהוריו.

– מה שם, גֵישַן?

– הנה שם הסולם מובא אדוני.

– סולם ההצלה?

– כן.

– האמנם לא היה זה בידינו עד עתה?

– לא אדוני. ואמנם היה לבי חָרֵד. הרָץ ששלחתי לי’בנה שב והודיע לי, כי מצא שם סולם, גם צוה לשימו בעגלה, אף הפקיד חיל־שומרים שנים־עשר איש, ובעיניו ראה, כי העגלה עם הסולם ועם השומרים יצאו לדרך, והוא מהר לבוא אלינו, ולפי דבריו אמרו לבוא הלום קודם שקיעת־החמה, ועתה הנה כבר ירדה השמש, ועדיין לא באו.

– האמנם? הן עלינו להתחיל את השתערותנו, כי אם נתמהמה, יאמרו הנצורים בלבם, כי נסוגים אנו אחור.

– אדוני, אין מעכב בידך להתחיל.

– הלא סולם־ההצלה נחוץ לנו?

– ודאי.

– והסולם איננו.

– יֵשנוֹ.

– כיצד?

– הלא לכן קראתי: “בא־גָד”. בעד קנה־הצופים הצצתי, והנה בדרך מפריני הולכת העגלה… שמחה גדולה שמחתי, אדוני. הנה היא שם במורד עם חיל השומרים. קח את קנה־הצופים וראית.

גוֹבן לקח בידו את קנה־הצופים.

– אמנם רואה אני חיל־שומרים, אך מספר החיל, כמדומני, רב הוא מאשר אמרת, גישן.

– גם לי נדמה כן. בעוד רבע שעה, אדוני, יהיה הסולם פה.

ואמנם הלכה ובאה עגלה, אך לא זו שאליה חכו.

כאשר הפנה גוֹבן שכמו, ראה מאחוריו את ראש־הגדוד, רַדוּב עומד זקוף ועיניו משפלות, כמנהג אנשי־צבא.

– מה בפיך, רַדוּב?

– אדוני האזרח המפקד, אנחנו, בני הגדוד “המצנפת האדומה”, באנו לבקש אותך, כי תעשה עמנו חסד.

– מה החסד?

– כי תתן לנו למוּת.

– אַה! – קרא גוֹבן.

– התואיל לעשות את החסד עמנו?

– אך… הכל לפי המעשים – ענה גוֹבן.

– הנה אדוני, מיום הקרב בדוֹל אתה חס עלינו. שנים־עשר אנחנו.

– ובכן?

– הדבר הזה לא לכבוד לנו.

– הלא בין חיל־המאסף אתם.

– אך בוחרים אנו להיות בחיל החָלוּץ.

– אבל טוב כי תהיו לי בקץ המלחמה. אני שומר אתכם.

– שמירה לא נעימה.

– אחת היא. הולכים אתם בשורה. יהיה כדבריכם.

– יש זכות לבני פאריז ללכת בראש השורה.

– עוד אעַיֵן בדבר, רַדוּב.

– עשה זאת, אדוני, היום. הן בא מקרה יפה. מלחמה זו עתידה להיות קשה משני הצדדים. תגרה יפה היא. אֵש טוּרגה תאכל על ימין ועל שמאל. נעים לנו לקחת חלק בקרָב כזה.

ראש הגדוד הפסיק, סלסל בשפמו, אחר הוסיף בקול רועד מהתרגשות:

– ומלבד זה, אדוני, דע לך, במגדל זה סגורים הפעוטות שלנו. ילדינו הם, ילדי הגדוד, שלשת הילדים שלנו. הפראים הללו, אימנוּס וחבריו, בני השדים, מאַימים להמית את ילדינו, את התינוקות, את הפעוטות, אדוני! היה לא תהיה! השומע אתה, אדוני? לא יהיה כדבר הזה. את חטאי אני מזכיר: עליתי היום בשעה פנויה אל הגבעה, לראות משם את התינוקות בעד החלון. ואמנם בעיני ראיתים, ולא עוד אלא שנבהלו מפני. ובכן, אדוני, אם תפול אחת משערות הקטנים הללו ארצה, חי אני, רַדוּב, כי נקם אנקם. וכה אמר הגדוד שלי: רצוננו להציל את הילדים או כי ימיתונו. זכות זו יש לנו, יגער בי השטן! כן, כלנו נלך לקראת המות. ועתה, אדוני, שלום.

גוֹבן הושיט ידו לרדוּב ויאמר:

– בני־חיל אתם. בשוּרת המשתערים תלכו. אני מחלק את גדודך לשנים. ששה מכם בחיל החלוּץ לעודדו, וששה מכם בחיל המאסף לחזקו, ואתה תהיה ראש הגדוד.

– אודך, אדוני, בין חיל החלוּץ אני.

רדוּב חלק למפקד כבוד־צבא וישב אל המחנה, וגוֹבן הוציא שעונו, לחש דברים אחדים באזנו של גישן, וגדוד המשתערים ערך את מערכתו.

 

VIII. דָּבָר וּשְׁאָגָה.    🔗

סימוּרדן, אשר לא הלך עוד אל המקום הנועד לו ועמד על יד גוֹבן, נגש אל בעל־השופר.

– תקע בשופרך – קרא אליו סימוּרדן.

נשמעה תקיעת השופר, החצוצרה הריעה לעומתה.

ושוב נשמעה תקיעה של שופר ותרועה של חצוצרה.

– מה זאת? – שאל גוֹבן את גישן – מה אומר סימוּרדן לעשות?

וסימוּרדן קרב אל המגדל ומטפחת לבנה בידו. הוא נשא את קולו ויקרא:

– העומדים על המגדל, היודעים אתם אותי?

וקול אחד האנשים, קולו של אימנוּס, ענה מראש המגדל:

– כן.

אז באו בדברים שני הקולות האלה. זה שואל וזה עונה.

– אני שליח מטעם הריפובליקה.

– כהן הדיוט אתה.

– אני הציר של הועד המגין על החברה.

– ציר השטן אתה.

– אני בא בשם החוק.

– בוגד באלהים אתה.

– אני הוא סימוּרדן.

– ימח שמך.

– היודעים אתם אותי?

– מתעבים אנו אותך.

– הנָחה דעתכם, לוּ נפלתי בידכם?

– שמונה־עשר אנו פה, ואיש איש מאתנו נכון לתת ראשו במחיר ראשך שיוסר מעליך.

– ובכן, טוב, הנני ונפלתי בידכם.

מעל ראש המגדל נשמע קול צחוק פרא:

– מי יתן!

ובמחנה השתררה דממה, דממה של צפִיָה.

סימוּרדן פתח שוּב ואמר:

– בתנאי אחד.

– מה הוא?

– שמעוני.

– דַבֵּר.

– שונאים אתם אותי?

– כן.

– ואנכי אהבתי אתכם. הלא אחיכם אני.

וממעל ענה הקול:

– אח קין להבל.

בקול סימוּרדן נשמע הֵד גאון ונדיבות כאחד:

– גדפוני אך שמעוני. באתי אליכם לדבר לשלום. כן, אחַי אתם. אנשים תועים אתם, ולבי יהמה לכם. אני האור הקורא לחושך. האור הוא אבי האַחְוָה. וחוץ מזה, הלא צרפת היא אֵם לכלנו. ובכן, שמעוני. ימים יבואו, ואתם תדעו, ובניכם ובני בניכם אחריכם ידעו, כי כל המאורעות שאירעו בימינו מן השמים נגזרו, ומאת האלהים יצא דבר הריבולוציה. מאמין אני, כי יבוא יום, אשר כל הלבבות, וגם לבבכם, יבינו, וכל הקנאוּת, וגם שלכם, תאבד מן הארץ. אך עד בוא יום־האור הזה, האמנם לא נחמול עליכם, ההולכים בחושך? הנה אני בא אליכם, אני נותן לכם את ראשי, ולא עוד, אלא שאני מושיט לכם ידי. אני שואל מכם לקחת נפשי כופר נפשכם. יש בידי כח־והרשאה לעשות כל מה שלבי רוצה. שעה גדולה היא, ואני חוגר שארית כחי. האיש הדובר בכם אורח הוא, והאזרח הזה כהן הוא. האזרח נלחם עמכם, והכהן מתחנן אליכם. שמעוני, רבים מכם בעלי אשה ואבות לבנים. אני הוא המגין על נשיכם ובניכם. אני מגין עליכם מפניכם. הוי, אחי…

– הראיתם, מטיף הוא! – לגלג אימַנוּס.

וסימוּרדן הוסיף:

– אחי, אל נא תתנו לבוא את הרגע הנורא. טבח גדול עתיד לבוא. רבים מאתנו העומדים פה לא יראו מחר את אור השמש. רבים מאתנו יאבדו ויכלו, ואתם, כלכם, תמוּתו. חוסו על נפשכם. למה נשפוך דם רב ללא הועיל? למה נאבד נפשות רבות, אם די הוא לאבד רק שתי נפשות?

– שתי נפשות? – שאל אימנוּס.

– כן, שתים.

– איזו־הן?

– את נפש לנטינק ואת נפשי.

וסימוּרדן נשא קולו ויקרא:

– שני אנשים מיותרים הם: לנטינק – בשבילנו, ואנכי – בשבילכם. וזה אשר אני שואל מעמכם: תנו לנו את לנטינק וקחו אותי – ואתם כלכם תנָצֵלו. את ראש לַנְטֵינַק נכרות מעליו, ובי עשו כטוב בעיניכם.

– הכהן – שאג אימנוּס – לוּ נפלת בידינו, כי אז העלינו אותך על המדורה.

– נכון אני – ענה סימוּרדן.

והוא הוסיף לדבר:

– כלכם, הנידונים למיתה והכלואים במגדל הזה, בידכם עתה לצאת מזה בשלום. אני מביא לכם פדוּת. התקבלו טובתי?

אמנוּס ענה בקול רעם:

– גם רשע גם שוטה אתה. הגידה נא, למה באת להעכיר את רוחנו? מי בקש ממך לדבר אלינו? האנו נסגיר את אדוננו בידי אויביו? מה תעשו לו?

– רק את ראשו נכרות, ואני…

– מוטב שנפשיט את עורך, עור כלב, מעליך. כהן ארור. לך מעמנו.

– נורא יהיה הקרב, בפעם האחרונה, שימו אל לבכם.

בין כה וכה, בשעה שהמגדל והמצור בא בדברים זה עם זה, בא הלילה. המרקיז די־לנטינק עמד מחריש, בנתנו רשות לחבריו לעשות כטוב בעיניהם.

ואימנוּס הרים קול אדיר ויקרא:

– אתם הצרים עלינו, הלא שמעתם את תנאינו ואין לשנות. תנו לנו לצאת בשלום מן המגדל, ואנחנו נשיב לכם את שלשת הילדים השבויים עמנו. הנכונים אתם לעשות לנו כה?

– כלכם תצאו בשלום – ענה סימוּרדן – מלבד האחד.

– מי הוא?

– לנטינק.

– אדוננו? להסגיר את אדוננו? היה לא תהיה.

– אך בלי תנאי זה כלה המשא־ומתן בינינו.

– ובכן, השתערו.

השתררה דממה.

לאחר שנתן אימנוּס אות, ירד למטה. המרקיז שם ידו על נצב חרבו. תשעה־עשר הנצורים נאספו כלם. מחרישים בחדר התחתון, מאחורי הסוללה, ויכרעו על ברכיהם. הם שמעו את צעדי הגדוד ההולך וקרב בתוך החשכה אל המגדל. ופתאם הרגישו, כי נגשו הצרים על הפרץ. אז כוננו האנשים הכורעים על ברכיהם את רוביהם בעד חרכי הסוללה. ואחד מהם, מי שהיה כהן, עמד, בימינו החרב ובשמאלו הצלב ובקול קשה קרא:

– בשם אלהים ובן־אלהים ורוח־הקודש!

נשמעו כל היריות בבת־אחת, והמלחמה החלה.

 

IX. עֲנָקִים לְעֻמַּת נְפִילִים.    🔗

אָיוֹם ונורא היה הקרָב. הצָרים עלו בפֶרץ צר. מבפנים קבלו את פניהם בכדורי־מות, והלאה מהם עמדה הסוללה.

בו־ברגע, אשר עלה הגל הראשון של הצרים, כֻסּתה כל הסוללה ברקים – נדמה, כי מן האדמה הִרעים רעם נורא. והצרים גם הם ענו בקול רעם. היריות באו זו אחרי זו. מצד אחד נשמעה פקודת גוֹבן: “השתערו!” ומצד השני – פקודת לנטינק: “עמדו בפני האויב!” ואחרי־כן צלצול חרבות ואש רובים – שליחי המות. הפנס שעמד ליד הקיר האיר אך מעט מאד. קשה היה לראות דבר בתוך הערפל האדמדם ששרר מסביב. כל הבא לתוך הערפל הזה חרשו אזניו מפני השאון והרעש ועיניו הֻכּו בעִוָּרוֹן מפני עמודי העשן. והלוחמים שנפלו חלל התגלגלו על הארץ בין המפולת. החיים פסעו על גבי ההרוּגים, רמסו את הפצועים, רוצצו את החלשים. מעל הקרקע נשמע קול אנקה, הגוססים נשכו את רגלי הרומסים עליהם. ויש אשר קמה דממה לשעה קלה, והיא נוראה שבעתים מן השאון. איש אחז בצוארי רעהו, נשמעה נשימה חנוקה, ואחריה חרוק שִנַים, נחרה, קללות ואנקות. נחל דם נזל מן הטירה דרך הפרץ ויצא החוצה וישתפך על פני העשב.

ויש אשר עלה הרעיון, כי הטירה עצמה שותתת¹⁷⁸ דם, כי ענק גדול נפצע.

נפלא הדבר, כי מבחוץ לא נשמע שאון כל־שהוא. הלילה היה ליל אופל, ובמישור ובעיר מסביב לטירה הנצוּרה שררה דממת מות. בתוך הבית – גיהנום ומחוץ לו – קבר. הקרב הנורא הזה של אנשים המשמידים זה את זה, היריות האלה, הקולות והצעקות, הזעם והזועה – כל אלה נחנק תחת כובד הקירות והקורות. השאון לא יכול לצאת לאויר העולם. מבחוץ לא נשמע דבר. בה־בשעה נמו הילדים השוכבים בקומה העליונה.

האכזריות גברה. הסוללה עמדה איתן. אמנם הצרים היו רבים במספרם, אך הנצוּרים עמדו במקום נוח להם. מגדודי המשתערים נפלו חללים רבים.

גוֹבן כמפקד צעיר לא ידע להזָהר, ויעמוד באולם התחתון בתוך סערת הקרב, ולא שם לב אל הכדורים אשר נפלו סביבותיו. האיש הזה האמין במזלו, כי עד היום לא פגע בו כדור.

אך כאשר הפנה גוֹבן ראשו לתת פקודה, ראו עיניו לאור אֵש הרובים איש עומד עליו.

– סימוּרדן?! – קרא המפקד – מה לך כי באת?

ואמנם סימוּרדן היה האיש, והוא ענה:

– באתי לעמוד על ידך.

– הן הרוג יהרגוך.

– ואתה למה תעמוד פה?

– אני מחויב, לא כן אתה.

– באשר תהיה אתה אהיה אנכי.

– לא, מורי.

– כן, בני.

וסימוּרדן נשאר על מקומו ליד גוֹבן.

אמנם הסוללה לא נלכדה עוד, אך ברי היה, כי הרבים ינחלו נצחון. עשרה צרים נלחמו כנגד נצור אחד, אך מספר הצרים הלך ורב – כי באו אליהם לעזרה מבחוץ – והנצורים הלכו ופחתו¹⁷⁹.

תשעה־עשר הנצורים עמדו כלם מאחורי הסוללה, אשר עליה השתערו הצרים. ביניהם כבר היו הרוגים ופצועים, אך חמשה־עשר מהם עוד נשארו.

ובתוך רעש הקרב האכזרי, בשעת הפסקה קלה, נשא סימוּרדן את קולו ויקרא:

– הנצוּרים! למה תשפכו דם? הן נלכדתם, הכנעו. שימו אל לבכם, כי עמנו ארבעת אלפים וחמש מאות איש, ועמכם רק תשעה־עשר, זאת אומרת: מאתים כנגד האחד. הכנעו.

– הקץ לדברי רוח! – ענה המרקיז די־לנטינק.

ועשרים כדורים נשלחו למענה על דברי סימוּרדן.

הסוללה לא הגיעה עד התקרה. ולכן היה בידי הנצוּרים לירות על האויב מלמעלה, אך גם הצרים יכלו לעלות עליה.

– תלכד הסוללה בסער! – קרא גוֹבן – היש בכם איש אשר ידבנו לבו לעלות על הסוללה?

– אנכי – נענה שר־הגדוד רַדּוּב.

 

X. רַדּוּב.    🔗

אך הצרים נמלאו תמהון, בראותם את רַדוּב הולך לא לפנים, כי אם סָג אחור. הוא כרע, קרס, עד אשר הגיע אל הפרץ ויצא. האמנם ברח? האיש כמוהו יברח? מה זאת?

לאחר שיצא רדוב, מחה עיניו הכהות מעשן, ולאור הכוכבים הביט אל חומת הטירה. הוא נענע בראשו, כאומר: אמנם לא טעיתי.

הוא ראה כי שבכת הברזל אשר לחלון הקומה הראשונה שבורה והרוסה, ואיש יכול לחדור אל החדר בעד החלון. אך כיצד יגיע אל החלון?

רדוּב ידע לטפס על גבי כותל כחתול. כבן ארבעים היה האיש, אך בכחו וחריצותו היה דומה לצעיר.

הוא הניח על הארץ את רובהו, פשט את בגדי העור, הסיר את מעילו ואת אפודתו, ורק שני אקדחים שם בחגורתו על מכנסיו, וחרב שלופה לקח בשניו, וכה התחיל מטפס ועולה בסעיפי האבנים, כמו בשלבי סולם. קשה מאד היתה עלִיָה זו. ועליו לעבור מהלך ארבעים רגל, והסכנה הלכה וגדלה, בה במדה שעלה מעלה מעלה.

סוף־סוף הגיע עד החלון וראה, כי אמנם יש יכולת לחדור בעדו. בכח רב נשען בקצה הסעיף, בידו האחת תפס מוט ברזל מימין השבכה, ובידו השנית – מוט ברזל משמאל, ובחצי גופו עמד בחוֹר החלון, החרב בין שניו, והוא תלוי על פני תהום.

רק פסיעה אחת עליו לפסוע, לקפוץ ולבוא אל האולם בקומה הראשונה.

אך הנה נראו בחלון פני איש, והפנים נוראים, עין אחת נקובה, לסתות רסוקות¹⁸⁰, וכלו מגואל בדם. המפלצת הזאת שלחה ידיה מתוך החשכה, קרבה אל רדוּב, בידה האחת הוציאה את האקדחים מחגורתו, ובשנית – את חרבו.

האיש ההוא היה אחד מאנשי לנטינק, אשר עלה בידו לצאת לשעה קלה מתוך האש והעשן ולבוא אל החדר להשיב רוחו. ופה ראה פתאם, והנה בעד חור החלון מבחוץ נגלו פני רדוּב. ויען כי רַדוּב אחז בשתי ידיו את מוטות הברזל, ואם יַרפה רגע יפול תהומה. לכן קרב אליו האיש ובמנוחה רבה נטל ממנו את נשקו. וכה עמדו זה מול זה נטוּל־נשק ופצוע. ברי היה, כי יד הפצוע על העליונה. הן בכדור אחד יכה את אויבו ויפילהו שאולה.

ואולם לאשרו של רדוּב, אחז הפצוע בידו האחת את שני האקדחים ולא יכול לירות בהם, ורק בחרב הכה על שכם רדוּב. המכה הזאת הצילה את רדוּב ממות.

אמנם נשק לא היה בידי רַדוּב, אך כחו לא נס, והפצע הקל שנפצע לא נטל את זריזותו. והוא קפץ קפיצה מהירה אל תוך החדר ויעמוד פנים אל פנים מול אויבו. זה השליך את החרב לארץ, ובשתי ידיו האמיצות אחז בשני האקדחים, ובכרעו על ברכיו, כונן את הנשק מול רדוּב, אך ידו הכהה רעדה ולא יכלה לירות במהירות.

רדוּב השתמש בשעה זו של רפיון, ושחוק פרץ מפיו:

– הגידה נא, שד משחת, האמנם תאמר להטיל עלי אימה בצורת־עגל שלך? יקחך אופל, אכן כתתו את בשרך היטב היטב. מהרה־נא, בחור יפה, והרֵק את אקדחך.

נשמע קול יריה, וכדור אחד פגע ברדוּב ויקרע חצי אזנו. האויב כונן אליו את אקדחו השני, אך רדוּב הקדימוֹ.

– רב לי! – קרא רדוּב – שתי פעמים פצעת אותי, עתה הגיע תורי אני.

והוא התנפל אל איש־ריבו, הכה אותו מכה אחת אפים, עד כי הוציא נאקה ויפול לארץ מתעלף.

רַדוּב פסע על גופו של הפצוע.

– עתה לאחר שראית את ידי, אל תזוז ממקומך. שכב במנוחה, בן־בוּז, לא אטמא את ידי ליטול את נשמתך. הרשות בידך להיות זוחל על גחונך, ואם אתה רוצה בעולם־הבא, כמו שהבטיח לך הכהן שלך, לך ומוּת.

והוא בא אל האולם של הקומה הראשונה. מסביב לו חושך ואפלה.

– אוי לי – קרא רדוּב מתוך יאוש – הכל טוב ויפה, אך הלא נשק אין לי. שני כדורים היו לי, והנה בא המנֻוָּל הזה וגזלם מידי.

הוא הטה אזנו. השאון בחדר התחתון היה נורא. הקרָב הלך וגדל, האכזריות הלכה ורבה.

– הוי – קרא רדוּב, בפנותו אל אויבו המוטל כמת – מה עשית לי? בלי אקדחי, בלי נשק־אש, לא יעלה בידי לבצע את שחשבתי, ואנה אני בא!

הוא פסע פסיעות מועטות לתוך החדר, ופתאם ראה בעד הערפל, מאחורי העמוד שהתנוסס בתָוֶך, שלחן ארוך, ועליו דברים נוצצים. הוא משש בידיו והנה רובים, אקדחים, קטנים וגדולים, אוצר שלם של כלי־נשק, ערוכים בסדר, כאלו חכו לידים שתאחזנה בהם. זה היה אוצר־הנשק שהכינו הנצורים לשעת הקרב האחרון.

– אוצר! – קרא רדוּב, ושמחה רבה תקפה אותו.

הפתח אל הסולם, שחִבר את הקומות העליונות עם התחתונות היה פתוח לרוָחה ליד שלחן הנשק. רַדוּב לקח בידו שני אקדחים ממולאים שני כדורים, ויור בלי כוָנה דרך הפתח המוביל אל הסולם. ואחר לקח בידו רובה גדול, אשר פלט חמשה־עשר כדורים. אחרי־כן התאזר רדוּב עוז ויקרא בכל כחו לנוכח הסולם: “תחי פאריז!”

ואחר אחז ברובה גדול ויכונן אותו אל מול כִפת הסולם, ויעמוד מצפה.

המהומה באולם התחתון אין לתאר במלים. ההתנפלות הזאת אשר באה פתאם הממה את הנצוּרים. שני כדורים של רדוּב לא החטיאו את המטרה ויפגעו בשנים מראשי הנצוּרים.

– הנה הם מלמעלה! – קרא המרקיז.

והקול הזה חרץ גזר־דינה של הסוללה. כצפרים עפות כן נמלטו האנשים, וכל אחד מהר אל עבר הסולם. המרקיז עודד את המנוסה הזאת.

– אל תעמוד! – קרא המרקיז – אשרי הנמלט. עלו כלכם אל הקומה השנית. שם נחדש את המלחמה.

הוא עזב אחרונה את הסוללה, ואומץ־לבו הצילו ממות.

רדוּב, אשר ישב במארב בקומה הראשונה של הסולם, ואצבעו על מַקוֹר¹⁸¹ הרובה. קִדם את פני הבורחים. האויבים הראשונים, אשר נראו ליד הסולם, נפגעו בכדורים ויפלו חלל כמֻכּי רעם. ולוּ היה המרקיז ביניהם, כי אז היה גורלו כמוהם. אך בטרם הספיק רדוּב לקחת בידו רובה שני, עברו יתר הנצורים בשלום ואחריהם המרקיז. כלם חשבו, כי החדר בקומה הראשונה מלא חיל הצרים ולכן לא התמהמהו וימהרו אל האולם אשר בקומה השנית. שם דלת־הברזל, שם הפתילה המשוחה בגפרית ושם נטל עליהם או להכנע או למות.

גוֹבן גם הוא השתאה, בשמעו קול יריות מעבר הסולם, ולא יכול להבין, מאין בא לו העזר הזה. אך הוא לא חשב הרבה, וימהר עם חילו ויעל על הסוללה, ויהדוף את הנצורים עד הקומה הראשונה. שם מצא את רדוּב, אשר עמד לפניו ויקרא:

– אדוני המפקד, רגע אחד. אנכי עשיתי זאת. אתה היית לי למופת. זכרתי את דוֹל. הבאתי את האויב בין שתי להבות.

– אכן תלמיד חרוץ אתה! – ענה גוֹבן מתוך חיוך.

עד מהרה הביאו פנס. סימוּרדן נלוה אל גוֹבן ויחדו נועצו מה לעשות. הצרים לא ידעו את הסוד, כי תם הנשק של האויב, אזל אבק־השרפה מכלי המגינים על הטירה, כי הקומה השנית היא המקלט האחרון להם.

אך דבר אחד היה ברי להם: כי האויב לא ימלט מידם. אלה שלא נפלו חלל נתונים בכלא, ואין מפלט להם, וגם המרקיז בתוכם.

הצרים נחו שעה קלה. רבים היו ההרוגים מהם, ולכן התיעצו, המפקד ורבו למנוע הפעם שפוך דם רב. מי יודע אם לא יקדם אותם האויב באֵש גדולה וכבירה.

אנשי־הצבא היו נכונים לקראת פקודת גוֹבן. והנה נגש אליו רדוּב בהכנעה ויאמר:

– אדוני המפקד!

– מה לך, רדוּב?

– היש לי רשות לבקש פרס?

– שאל מה אתן לך.

– שאֵלתי, כי יתנו לי לעלות ראשון.

את הדבר הזה לא יכלו למנוע ממנו. ומי יודע, אם לא עשה רדוּב כזאת גם בלי נטילת רשות.

 

XI. בְּתוֹךְ הַיֵּאוּשׁ    🔗

בה־בשעה שנועצו השרים בקומה הראשונה, התבצרו הנצוּרים בקומה השנית. הצלחה מביאה לידי התעוררות, ומפלה מעוררת חֵמה. שני המחנות היו נכונים לקרָב נורא. נצחון הולך וקרֵב נוסך רוח שכרון. בלב העומדים למטה קננה התקוה – זה כחו הגדול של האדם – ואולם בנפש העומדים למעלה שרר היאוש הקר, הקודר והשקט.

לאחר שהגיעו הנצורים אל מקלטם האחרון, אשר מחוץ לו אין מפלט להם, מהרו קודם־כל לבצר את מבוא החדר. את הדלת לא סגרו: הדבר הזה נראה להם כאין־מועיל בו, ולכן בחרו לחסום את הדרך אל הסולם. מוטב להלחם עם האויב הנראה לעין, מאשר לעמוד אחורי דלת סגורה.

הפנס אשר שם אימנוס ליד הקיר, סמוך לפתילה המשוחה בגפרית, האיר להם את המקום.

באולם ההוא עמד ארגז גדול וכבד, עשוי אלון, שהיה משמש מלתחה לבגדים וכלי־לבן. את הארגז הזה הסיעו הנצורים ויחסמו בו את המבוא. סמוך לכִפה נשאר רק רֶוַח צר, שרק אחד־אחד יכלו לעבור בו, אך ספק הוא, אם יהין איש לעבור דרך החלל הזה, מקום יקדמהו המות.

הנצורים פקדו את מספר אנשיהם. מתשעה־עשר האנשים נשארו רק שבעה, וביניהם אימנוס. מלבדוֹ ומלבד המרקיז היו כלם פצועים.

כלי נשקם תמו. כלי אבק־השרפה התרוקנו. לא נשארו להם בלתי אם ארבעה כדורים.

בא הרגע, שאפסה להם כל תקוה. הם הגיעו עד קצה תהום פתוחה ונוראה. קשה לזוז מן המקום. ובינתים התחדשה ההשתערות. לאט לאט, אך בבטחון רב, הלכו וקרבו הצרים. נשמע צלצול כלי־הנשק של ההולכים על שלבי הסולם.

אין מָנוס. האם ימלטו דרך הביבליותיקה? הן שם עומדים עשרה כלי־תותח ופיותיהם פעורים. היעלו אל חדרי העליה? מה מועיל בזה? הן שם רק דרך אחת לנָס: להשליך עצמו מעל ראש המגדל ארצה.

שבעת האנשים הגבורים, אשר נמלטו ממות, ראו את עצמם כלואים בתוך הכתלים ההם, שהגינו עליהם ושימסרום בידי האויב. אמנם לפי־שעה בני חורין הם, אך כשבוים נחשבו בעיניהם.

המרקיז נשא קולו ויאמר:

– אחי, תם ונשלם.

שעה קלה שתק, ואחרי־כן הוסיף:

– יֵצֵא הכהן אלינו.

אחד מן הגבורים, מי שהיה כהן יצא ויקרא:

– איש איש מכם יתודה בקול רם על חטאיו.

המרקיז פתח וענה:

– רצחתי.

– רצחתי, רצחתי – ענו גם יתר האנשים.

– האלהים הטוב יסלח לעונכם. ונשמותיכם תהיינה צרורות בצרור החיים.

– אמן – קראו כלם קול אחד.

המרקיז קם ממקומו.

– עתה עלינו למוּת.

– ולהָמית – נענה אימַנוּס.

צלצול הנשק נשמע יותר ויותר.

– שאו עיניכם אל אלהים בשמים. הארץ אבדה מכם.

– כן – הוסיף המרקיז – אנו שוכבים בקבר.

כל האנשים הורידו ראשיהם והכו על לבם. רק הכהן והמרקיז עמדו בקומה זקופה. הכל השפילו עיניהם. הכהן התפלל, האכרים התפללו, המרקיז שקע בהרהורים. הארגז השמיע קול מבשר רע, כי הצרים הלמו עליו כהַלמות פטיש.

ברגע הזה נשמע מאחוריהם קול חי וחזק:

– הלא אמרתי לך, אדוני!

כל האנשים הפנו ראשיהם, ולבם מלא תמהון. הם ראו פתאם הנה פתח בקיר.

אבן אחת מחוברה יפה אל שאר האבנים, ובריח ברזל מלמעלה ומלמטה, סבבה על צירה כדלת, ופתח נפתח. והפתח כפול, מַעֲבָר מימין ומשמאל, מַעֲבָר צר, אך איש אחד יכול לעבור בו.

מאחורי דלת־הסתרים נראו שלבי סולם לולי¹⁸². בפתח נגלוּ פני אדם.

המרקיז הכיר את פני אַלְמַלָה.

 

XII. הַמַּצִּיל.    🔗

– האתה זה, אַלמלה?!

– אנכי, אדוני. עתה תראה, כי יש אבנים סובבות על צירן וכי תוכל לצאת מזה. באתי למועד הנכון, אך החישו. כעבור עשרה רגעים תבואו אל עבי היער.

– גדול אלהים – קרא הכהן.

– המָלֵט, אתה, אדוני – קראו כלם פה אחד.

– לא כי אתם תצאו תחלה – השיב המרקיז. והוא הוסיף בקול נגיד ומצוה:

– אנכי אצא אחרון. אל לנו לעסוק בדברי נמוס. אין לנו פנאי. אתם פצועים. אני גוזר עליכם לחיות ולהמלט. אל תתמהמהו. יישר כלחך, אַלמלה.

– ובכן, עלינו להפרד פה, אדוני המרקיז? – שאל הכהן.

– ודאי. בורחים ביחידות ולא בצבור.

– אולי תועיד לנו, אדוני מקום להוָעֵד שם?

– כן. במַעַר־היער. ליד אבן־גוֹבן. היודעים אתם את המקום הזה?

– כלנו יודעים.

– אנכי אהיה שם כחצות היום. מי שיהי בו כח, יבוא אלי.

– כלנו נבוא.

– ונחדש את המלחמה – אמר המרקיז.

בין כה וכה ואַלמלה דחק את האבן הסובבת והנה חדלה להתנועע. את פי הקיר לא יכלו אפוא לסתום.

– אדוני – קרא אַלמלה – חושה אל תעמוד. האבן מסרבת, לפתוח את המוצָא היה בידי ולסגרו לא אוכל.

ואמנם מרוב ימים העלו צירי האבן חלודה, ואי־אפשר היה להביאה לידי תנועה.

– אדוני – חזר ואמר אַלמלה – בדעתי היה לסתום אחרי את המוצָא, עד כי בבוא הכחולים אל החדר, לא ימצאו שם איש, ולא ידעו אנה באתם, ויאמינו כי עליתם השמימה. אך הנה האבן הפרה את מחשבתי. האויב יראה אפוא ויבן וירדוף אחרינו. ובכן אל נא תתמהמהו אף רגע. רדו כלכם בסולם.

אימַנוּס הניח כפו על שכם אַלמלה.

– הגידה, אחי, כמה זמן דרוש לצאת דרך המוצא הזה ולהגיע אל מקלט בטוח ביער?

– האין בכם איש פצוע פצע קשה? – שאל אַלמלה.

– אין איש – ענו הכל.

– ובכן, זמן רבע שעה די.

– אם כן – חזר אימנוס ואמר – אם האויב לא יבוא רק כעבור רבע השעה?

– אזי יכול לרדוף אחרינו, כי לא ישיגנו.

– אבל – אמר המרקיז – האויב יגיע הלום בעוד חמשה רגעים. הארגז הישן הזה לא יעצור בעדו. עוד מהלומות מעטות והוא יתפוצץ. רבע שעה! מי זה יעצור בעדם רבע שעה?

– אנכי – קרא אימנוס, הלא כל חברינו פצועים, רק אני לבדי אין בי שרֶטת.

– גם אני כמוך – נענה המרקיז.

– אתה, אדוני, השר, ואנכי – איש־צבא. אכן יש הבדל רב בינינו.

ובפנותו אל חבריו הוסיף:

– צריך לעצור בעד האויב, למען לא ימהר לרדוף אחרינו. שמעו נא, אני בריא ושלם, אף נטף דם אחד אל אבד לי, ובכן יש ביד לעמוד נגד האויב. צאו אפוא כלכם. את נשקכם הבו לי. אנכי אשתמש בו לטובתנו. כחצי שעה אעמוד נגד האויב. כמה רובים ממולאים יש?

– ארבעה.

– הניחום על גבי הקרקע.

האנשים עשו כאשר אמר.

– טוב ויפה. אני אשָאֵר לדבר עם אויבנו. ואתם מהרו ולכו. יש רגעים שהפה יֵלֶא להוציא דבר תודה.

האנשים לא יכלו בלתי אם לחבק את יד אִימנוּס.

– במהרה נתראה – אמר אליו המרקיז.

– לא, אדוני. לא נתראה, ולא במהרה. אני הולך למות.

כלם ירדו בסולם איש אחרי אחיו, והפצועים בראש. בשעת ירידתם, נטל המרקיז עט־עופרת מתוך פנקסו ויכתוב מלים אחדות על האבן, אשר חדלה להתהפך.

– רד, אדוני, רק אתה לבדך נשארת – קרא אַלמלה.

אַלמלה החל לרדת והמרקיז אחריו.

אימנוּס נשאר לבדו.

 

XIII. הַתַּלְיָן.    🔗

ארבעת הרובים הונחו על הקרקע. אימַנוּס לקח שנים מהם בימינו ובשמאלו.

הוא נגש מן הצד אל הסולם, אשר הארגז חסם בעדו.

הצרים יראו, כנראה, מפני מוקש טמון להם, ולכן קרבו לאט־לאט בזהירות רבה. הם לא יכלו או לא רצו לשבור בבת־אחת¹⁸³ את הארגז, ורק עשו בו נקבים בחניתותיהם ובעד החורים האלה הביטו לתוך האולם, בטרם גמרו להתפרץ אליו.

אור הפנס, אשר האיר את הסולם, חדר בעד החורים האלה. בעד אחד החורים ראה אימנוס, והנה עין נעוצה בו.

הוא מהר ויכונן רובהו אל מול החוֹר הזה. בו־ברגע נשמע קול יריה ואחריו קול אנקה. אימנוּס שמח שמחה גדולה, כי איש־הצבא שהסתכל בו נפל חלל.

ושוב לקח אימנוס רובה שני ויוֹר אל כנופיה של אנשי־צבא מן הצרים. גם הפעם נשמעה אנקת פצועים, ואחריה קול צעדי אנשים נסוגים אחור.

אימנוּס לקח בידיו את שני הרובים הנשארים ויבט בעד חוֹר הארגז, וירא והנה אנשי־הצבא יורדים מעל הסולם. הוא עמד ממתין, “בין כך וכך תעבור השעה” – הרהר האיש בלבו.

בינתים ראה והנה איש זוחל על שלבי הסולם, ואיש־צבא אחר עומד ליד עמוד־התיכון של הסולם. אימנוּס כונן את רובהו אל ראש איש־הצבא, והוא נפל חלל. אחרי־כן נטל את הרובה האחרון מידו השמאלית בידו הימנית.

אך בו־ברגע חש כאב נורא ויוצא אנקה מרה. האיש הזוחל תחב ידו בעד חוֹר גדול ויתקע חרבו בבטן אימנוס. הפצע היה נורא, כי הבטן מדוקרה. אך אימנוּס לא נפל ארצה, ורק חרק שניו ויאמר: טוב ויפה!

ובברכים כושלות קרב אל הפנס, שעמד סמוך לדלת הברזל, הניח רובהו על גבי הקרקע, אחז בימינו את הפנס ובשמאלו תמך בבני־מעיו שנשפכו, ויַדלק את הפתילה המשוחה בגפרית.

האש אחזה בה והפתילה בערה. אימנוּס השליך מידו את הפנס הדולק, אחז שוב ברובהו, נפל וקם, ובשאֵרית כחו לִבָּה¹⁸⁴ את האש בפתילה.

הלהבה עלתה, עברה תחת דלת הברזל והגיעה עד גשר הטירה.

ולאחר שנוכח, כי מזמתו הרעה עלתה בידו, הצהיבו פניו של האיש הזה, השש לעשות רעה, והוא הולך למות. רק לפני שעה קלה נראה האיש הזה בדמות גבור, ועתה לבש צורה של רוֹצֵח.

– זכור יזכרו את שמי – לחש האיש. נקמתי בילדיהם נקמת חביבנו, מלכנו, המתענה בכלא.

 

XIV. אִימַנוּס גַּם הוּא נִמְלָט.    🔗

בשעה זו נשמע קול רעש. הארגז נפל ופִנָה את הדרך לאיש, שהתפרץ אל האולם וחרבו בידו.

– אני הוּא רַדוּב. מי יֵצֵא אלי? קצה נפשי בצפִיָּה. שמתי נפשי בכפי. את האחד מכם רטשתי. עתה אעלה על כלכם בבת־אחת. אם יבואו חברי אחרי או לא, אחת היא לי. הרי אני לפניכם. מה מספרכם?

ואמנם עמד רַדוּב לבדו. אחר הטֶבח שערך אימַנוּס ליד הסולם, ירא גוֹבן מפני מארב ויצו על אנשיו לסגת אחור, והוא התיעץ עם סימורדֵן.

רדוּב הוסיף לעמוד בתוך החשכה על סף החדר, חרבו בידו, והוא חוזר על שאלתו:

– אני האחד, וכמה מספר אנשיכם?

וכאשר לא שמע מענה, פסע פסיעות אחדות לפָנים. זוהר אור דועך, זו אנקת האור הגוסס, עלה מן הפנס ויאר את פני כל האולם.

רדוּב ראה ראִי קטן על גבי הקיר, נגש אליו הסתכל בבבואה¹⁸⁵ שלו: פנים מגואלים בדם ואוזן אחת מדולדלת.

– הוי כמה מכוערה בריה זו.

אחרי־כן הפנה ראשו בתמהון, בראותו כי האולם ריק, אין בו איש.

– אין פה נפש חיה! – קרא רדוּב – אנה באו?

ופתאם ראו עיניו את האבן המתהפכת, את הפתח ואת הסולם.

– אכן! עתה ידעתי! נגלה הדבר! בואו הֵנָה, חברים, בואו! המה ברחו, נמלטו, נעלמו, ואינם. הנה החור אשר בעדו עברו. הנבלים! אלהי השדים עמד להם בעת צרה! אין איש.

קול ירית אקדח נשמע, הכדור נגע קצת בזרועו ופגע בקיר.

– אכן יש פה איש! מי הוא זה שקבל פני בכבוד?

– אנכי – ענה הקול.

רדוּב הרים ראשו, ובתוך האפלולית ראה גוף, זה היה אימנוּס.

– הוי! – קרא רדוּב – האחד נפל בידי. השאר נמלטו, אך אתה לא תמָלֵט.

– הכן יאמין לבך? – שאל אימנוּס.

רדוּב פסע פסיעה אחת ועמד.

– הוי, הולך על גחוֹן, מי אתה?

– אני ההולך על גחוֹן לועג לאלה העומדים על רגליהם.

– מה זה בידך הימנית?

– אקדח.

– ובידך השמאלית?

– בני־מעי.

– בשבִי אקחך.

– לא יהיה כדבר הזה.

אימנוּס גחן על הפתילה הדולקת, לִבָּה בפעם האחרונה את הבעֵרה ונפח נפשו.

כעבור רגעים מעטים באו אל החדר גוֹבן וסימוּרדן עם אנשיהם.

כולם ראו את הפתח בקיר. הם בדקו בכל הפנות והזויות. הסולם פונה אל הבקעה. ברי הדבר, כי ברחו האנשים. התחילו מנענעים את אימנוס, והוא מת. גוֹבן נטל את הפנס וקרב אל האבן, אשר הביאה גאולה לנצוּרים, גם הוא שמע על דבר האבן המתהפכת הזאת, אך חשב את הדבר לבְדָיָה¹⁸⁶. ואחרי אשר בדק את האבן יפה, ראו עיניו מלים אחדות כתובות עליה בעט־עופרת. הוא הקריב את הפנס ויקרא את הדברים האלה: עוד נתראה, אדוני הוויקוֹנט. לנטינק.

גישן קרב אל גוֹבן. הם נוכחו, כי לשוא ירדפו אחרי הבורחים, אשר נסו ונמלטו. לפניהם כל הארץ, הבקעה, היערות האפלים השיחים הסבוכים, ובלי ספק כבר הרחיקו מזה. אין עצה ואין תחבולה למצאם. היער פוֹג’ר כלו הוא מקום־מקלט רחב. מה לעשות? כל עמלם עלה בתהו. גוֹבן וגישן באו עם זה בדברים, בקשו עצות ותחבולות.

סימוּרדן עמד והקשיב אל הדברים. פניו זועפים, ובפיו אין מלה.

– דרך־אגב, גֵישַן – שאל גוֹבן – והסולם איהו?

– עדיין לא הובא, אדוני המפקד.

– הלא בעינינו ראינו את העגלה שבאה עם הג’נדרמים, ששמרו עליה בדרך?

– זו לא הביאה את הסולם – ענה גישן.

– ומה זה הביאה?

– את הגיליוטינה – נענה סימוּרדן.

 

XV. אֵין טוֹמְנִים שָׁעוֹן וּמַפְתֵחַ בְּכִיס אֶחָד.    🔗

המרקיז די־לנטינק אמנם לא הרחיק מן המקום, כאשר חשבו בלבם גוֹבן ואנשיו, אך מכף אויביו נמלט ואין בידם להשיגוֹ.

הוא הלך אחרי אַלמלה.

רגלי הסולם שבו ירדו כל הבורחים, עמדו על פני מעבר צר סמוך לבקעה. המעבר הזה בא אל חריץ עמוק. מצדו האחד – הבקעה ומצדו השני – היער. והחריץ הזה הנעלם מן העין התפתל בין שיחים סבוכים, שאין לעבור בהם ברגל, במקום הזה לא יתָפֵש איש. אין לו לבורח, שהגיע הלום כי־אם לזחול ולהמלט – איש לא ימצאהו.

המרקיז לא החליף בגדיו. מיום שבא לבריטֵן לא הסיר מעליו את בגדי האכרים.

הוא הסיר רק את חרבו מחגורתו וישליך אותו ממנו והלאה.

כאשר יצאו אַלמלה והמרקיז מן המעבר, כבר נעלמו משם חבריהם הנמלטים.

– אכן מהרו להמלט – קרא אלמלה.

– עשה כמוהם – ענה המרקיז.

– האם רצונך, אדוני, כי אעזבך?

– כן. הלא אמרתי לך. לברוח טוב ביחידות. במקום שיעבור האחד לא יעברו השנים. בהיותנו יחדו, יתנו עין בנו. או אני אתָפש בגללך או אתה תתפש בגללי.

– היודע אתה את הארץ הזאת?

– כן.

– למקום־הראיון יעדת את אבן־גוֹבן?

– מחר. בצהרים.

– בוא אבוא. כלנו נבוא.

אַלמלה הפסיק את דבריו ויאמר:

– הוי, אדוני! בהעלותי על לבי את השעה שישבנו שנינו בסירה על פני הים, ואיש אין זולתנו. ואנכי אמרתי להמיתך, ואתה הוא אדוני, ועליך היה רק להגיד לי זאת, ואתה לא אמרת את הדבר! מה גדול רוחך!

והמרקיז הוציא מפיו:

– אנגליה. אין דרך אחרת. צריך שהאנגלים יבואו לצרפת כעבור שני שבועות.

– יש לי דברים רבים להגיד לך, אדוני. כל פקודותיך מלאתי.

– מחר נדבר דברינו.

– עד מחר, אדוני.

– אגב, אולי רָעֵב אתה?

– אפשר, אדוני. נחפז נחפזתי ללכת ולבוא, עד כי לא אדע אם אכלתי היום.

המרקיז הוציא מכיסו טַבלה של שוקולדה, חצה אותה לשנים, את החצי האחד נתן לאַלמלה ואת החצי השני התחיל אוכל הוא עצמו.

– אדוני – אמר אַלמלה – לימינך הבקעה ולשמאלך היער.

– יפה. הניחה לי. לך לדרכך.

אלמלה עשה כאשר צֻוה. הוא נעלם בתוך החשכה. נשמע רשרוש של שיחים מזועזעים, ואחרי־כן נדם הכל. כעבור רגעים מעטים לא נודעו עקבותיו. המקום ההוא, העטוף שיחים סבוכים, יפה לבורחים.

המרקיז עמד שקוע בהרהורים בלי תנועה. אמנם היה האיש הזה קר־המזג וקשה להתרגשות, אך בפעם הזאת, לאחר שיצא לרוָחה ממקום הֶרֶג וטֶבח, נמלא לבו התרגשות רבה. זה אך מעט ראה את עצמו קרוב אל הקבר, והנה באה לו ישועה; עיניו ראו שאול פתוחה, והנה נמלט מכף המות; הוא שב אל אור החיים, אחרי אשר כבר נואש מהם – הדבר הזה הרעיש גם את נפש האיש הזה. אך הוא התאמץ להבליג על רגשותיו ולכבוש בקרבו את השמחה על גאולתו.

הוא הוציא מכיסו את שעונו, ועל־פי מספר הצלצולים ידע, כי רק עשר שעות הן. ומה רב היה הפלא בלבו, כי רק שתי שעות עברו מן הרגע אשר השתערו הצרים על הטירה.

הגיעה לו השעה ללכת. אַלמלה כבר הרחיק ללכת, והמרקיז גמר בלבו, כי אין לו לשהות עוד בחריץ הזה. הוא שם את השעון בכיס חָזִיָתו אך לא בכיס הקודם, כי ראה שם את המפתח של דלת־הברזל, זה המפתח שהביא לו אִימַנוּס, והוא יָרא, כי המפתח יפגע זכוכית שעונו וישברה.

אחרי־כן שם פניו אל היער. אך כאשר נסה השמאלה, נדמה קרן־אור חדרה אליו.

הוא הסב פניו ובעד השיחים ראה בבקעה אור גדול. רק צעדים הבדילו בינו ובין הבקעה. הוא שם פניו אליה. אך אחרי־כן חזר בו. מה לו ולאור הזה ולמה יסַכֵּן עצמו על לא־דבר? ובכן שב אל הנתיב אשר הורהו אַלמלה, וילך הלוך וקרוב אל עבי היער.

אך כאשר אפפוהו השיחים ויאפילו עליו שמע פתאום מעל לראשון קול צוחה נוראה. הקול נדמה כיוצא מקצה הגבעה. המרקיז נשא עיניו ויעמוד על מקומו…

 

ספר חמישי. נֵר־אֱלֹהִים בְּלֵב בֶן־שְׁאוֹל.    🔗

 

I. נִמְצְאוּ וְאָבְדוּ.    🔗

בעת אשר ראו עיני מיכַל פלִישַר את המגדל, שהאדים לאור השמש השוקעת, עמדה במרחק מיל ממנו. ואף כי רגלי האשה עיפו מאד, בכל־זאת לא עלה על לבה לנוח. רפת־אונים היא האשה, אך רבת־כוח היא האֵם – והיא נשאה רגליה ותלך.

השמש ירדה וצללי־ערב באו ואחריהם אפלת הלילה. האשה הוסיפה ללכת ותקשב לכל המולה קלה. רגליה פצועות מן הקוצים והברקנים. ורק אור קל אשר בקע מן המגדל הרחוק האיר לה את הדרך.

והדרך אשר בה הלכה מיכל פלישר עטופה רק עשב ושיחים, אין עץ ואין אהל־אדם. ורק מראה המגדל מרחוק נתן לה אומץ בדרכה הקשה.

המגדל הזה הלך וגדל בעיניה מעט מעט. קולות עמומים ואורות כהים בקעו ועלו מן המגדל, נפסקו לשעה קלה ושוב נשמעו ונראו, והם היו חידה סתומה בעיני האֵם האומללה והנואשה.

פתאם חדלו הקולות והאורות; נעלם הכל; רגע של דממה בא, כאלו ירד על הארץ מלאך־דוּמָה מבשר רע.

ברגע זה נגשה מיכל פלישר אל קצה הגבעה. לרגליה השתערה הבקעה, אשר קרקעה נעלם באפלת הלילה. לאור הכהה של הפתילות הדולקות בסוללה של כלי־התותח ראו עיניה בנין גדול, הנראה כאלו בנוי מגוש־של־חושך. הבנין הזה הוא גשר, אשר סִפוּניו יורדים בבקעה, ומעין־טירה בנויה על פני הגשר. גם הגשר גם הטירה נשענים אל בנין גבוה ועגוּל: זה הוא המגדל, אשר אליו הלכה האם האומללה מדרך רחוקה כזו.

בעד החלונות של הטירה נראו אורות נוצצים, ועל־פי השאון העולה משם אפשר היה להחליט, כי קהל אנשים יש בבית. גם בחדר העליון של המגדל נראו צללי בני־אדם.

ליד הסוללה עמדו אהלי־צבא וסמוך להם חיל משמר, ומיכל פלישר ראתה כלי־תותח, אך בתוך החשכה ובתוך עבי־השיחים לא ראו אותה האנשים.

היא באה עד קצה הגבעה סמוך לגשר, עד אשר נראה לה, כי בידה היא יכולה לנגוע בו. אך תעלה עמוקה הבדילה ביניהם. בתוך הערפל הכירה האשה, כי בנין בעל שלש קומות עומד על גבי הגשר.

היא עמדה שעה קלה חדלת־אונים ושקועה בהרהורים. ראשה עליה סחרחר¹⁸⁷, ועיניה נעוצות בתעלה הזאת ובבנין הזה. מה הוא? מה קרה פה? הזאת היא טוּרגה? מה לה פה ומי לה פה?

היא התבוננה, הקשיבה – ופתאם נעלם הכל מעיניה ולא ראתה דבר. ענן עשן עלה ויעמוד בינה ובין הבנין שהתבוננה אליו, וחום לוהט חדר אל פניה, עד אשר סגרה את עיניה.

וכאשר פקחה את עיניה, כעבור רגעים מעטים, והנה אור, אך לא אור יום, כי אם אור לילה, אור היוצא מן האש. עיניה ראו ראשית בעֵרָה.

העשן השחור הלך ונהפך לאדום־בהיר, ובתוכה להבת־אש גדולה. הלהבה עלתה ושקעה, התפתלה כנחש והופיעה כברק.

הלהבה יצאה כלשון מלוע רחב, והלוע הזה הוא חלון מלא אש. שבכת הברזל אשר לחלון הזה מלובן כולו. והוא בחדר התחתון של הבנין על הגשר. ומכל הבנין נראה רק החלון הזה. העשן עטף את הכל, גם את הגבעה, ורק קצה התעלה נראה לאור הלהבה האדומה.

מיכל פלישר עמדה ותתבונן בתמהון. העשן דומה לענן, והענן דומה לחלום. היא רואה ואינה יודעת מה. מה לה לעשות? התברח מזה או תעמוד על מקומה? היא היתה שרויה¹⁸⁸ בעולם תוהו.

רוח קל נשב ויפזר את עב־העשן, ובעד האור נגלה פתאם כל הבנין, המגדל, הגשר, הטירה, אשר נוֹגה הבערה שפוך עליהם מסביב. ולאור הזה יכלה מיכל פלישר להתבונן ולראות הכל.

הקומה התחתונה של הטירה, הבנויה על גבי הגשר, בערה באש.

מלמעלה נראו שתי קומות של הבנין, אשר האש עוד לא אחזה בהן, והן כאלו מונחות בתוך סל מלא להבות. מעל הגבעה, אשר מיכל פלישר עמדה שם, אפשר היה בעד העשן והאש לראות בתוך החדרים פנימה. כל החלונות היו פתוחים.

בעד החלונות הגדולים מאד של הקומה השנית ראו עיני מיכל פלישר את הקירות, וארונות עומדים לאורך הקירות, ועל פני הרצפה, ליד אחד החלונות בתוך האפלוּלית, כנופיה קטנה, אשר מראה קן־צפרים לה, והיא מתנועעת לרגעים.

האשה התחילה להתבונן. מה היא כנופיה קטנה זו של צללים?

פעמים שעלה על דעתה, כי יצורים חיים שם. היא היתה אחוזת קדחת. מן הבוקר לא אכלה מאומה. היא הלכה כל היום בלי הרף, היא היתה עיפה ויגעה, היא חשדה בנפשה, כי חושיה אבדו. ובכל זאת לא יכלה לגרוע עין מן הכנוּפיה הקטנה של הדברים, שנראו כאין־בהם־רוח־חיים והם מונחים פה על הרצפה בתוך החדר הסמוך אל האש.

פתאם והאש, כאלו היה בה רוח חיים, שלחה לשון ללחך את הקִסוֹס¹⁸⁹ היבש, אשר כסה את פני הקיר שאליו התבוננה מיכַל פלישר. נראה היה, כאלו הלהבה בקשה ומצאה את רשת הענפים היבשים האלה. כהרף־עין הגיעה הלהבה עד הקומה השנית. ואז האירה מלמעלה את פנִים החדר. ולאור הזה נראו שלשה ילדים ישֵנים.

כנופיה נחמדה שכבה": ידים ורגלים מסובכות זו בזו, אשמורות־העינים סגורות, ועל הפנים הנעימים שרויה בת־צחוק.

האֵם הכירה את ילדיה. היא הוציאה קול צוָחָה נוראה.

קול איום כזה יוצא רק מלב אֵם. אין קול איום ומעורר־לב כקול הזה. ואת הקול ההוא שמע לנטינק. הקורא יודע, כי המרקיז עמד על מקומו.

הוא עמד בין מוֹצא המעבר, אשר דרך שם נמלט אַלמלה, וקצה הבקעה. בעד סבך השיחים ראה את הגשר הבוער באש. ובעד הענפים הסוככים על גבו מן העבר השני ראו עיניו בקצה הגבעה, נוכח הטירה הבוערת באש, אשה עומדת וגוחנת על הבקעה.

זו היא האשה, אשר הוציאה את הקול האיום. הצער הגדול הפך את הכפרית הפשוטה לאשה גדולה, אשר מראֶהָ היה הוד נורא.

המרקיז הטה אוזן. כל הגה ירד כאבן על ראשו. אין אומר. כי אם יללה.

– אוי, אֵלי! הילדים ילדַי! הושיעו נא! בעֵרה! בערה! בערה! הן רוצחים אתם! האין פה איש? אך הלא ילדי בוערים! אוי! אללי לי! ג’יאורג’יטה! תּמָתי! גרוֹ־אַלין, רינוֹ־י’אַן! מה זה עשו לי? מי הביא הלום את ילדי? הם ישנים. מדעתי אצא! אי־אפשר הדבר! הושיעו נא!

בין כה וכה קמה מהומה ליד הטירה והבקעה. כל המחנה מהרו לבוא אל מקום הבערה. הצרים אשר גמרו את השתערותם עמדו עתה לנגד האש. גוֹבן, סימוּרדן וגישן נתנו פקודות. מה לעשות? בנחל הקטן אשר בבקעה אין כי אם דליים אחדים מים. החרדה הלכה וגדולה. כל קצה הבקעה היה מכוסה אנשים, אשר פניהם מביעים פחד ועיניהם תועות מאין־אונים.

לעיני הרואים נגלה מראה נורא. הכל התבוננו ואיש לא מצא תחבולה להציל.

הלהבה עלתה על גבי הקסוּס הבוער ותגיע עד הקומה העליונה. שם מצאה עלִיָה מלאה תבן ותאחז בה. עתה הקיפה האש את העליה. אך הקומה, ששם חדר־הבובליותיקה, עוד לא נפלה בידי האש, כי התקרה הגבוהה והכתלים העבים הגינו עליה. אך הרגע המר הלך וקרב. האש מתחת לחך והאש ממעל לפף¹⁹⁰. נשיקת המות החליקה על פני הבנין. מתחת – בור של לַבָּה, וממעל – מדורה של אש. רק חור אחד ברצפה – וכל הבית יהי לאפר. רק חור אחד בתקרה – וכל הבית יהי למאכֹלת־אש. שלשת הילדים עוד לא הקיצו. הם ישנו שנת ישרים, ובעד הלהבה והעשן. אשר כסו וגלו חליפות את החלונות, נראו המלאכים הקטנים האלה, השוכבים בתופת. גם חיה רעה היתה מורידה דמעות למראה השושנים בכבשן האש והעריסות בקבר.

והאם סופקת כפיה:

– אל הבערה! אני צועקת: אל הבערה! חֵרשים אתם, למה לא תבואו? את ילדי שורפים! בואו נא, מי יש פה. יומם ולילה הלכתי – והנה הגעתי לראותם בכך! בערה! הצילו! מלאכים! הרי מלאכים הם! מה עשו רעה אלה הפעוטות? אותי הרגו בחרב ואותם השליכו אל האש! מי עושה כל הדברים האלה? הצילו! הצילו את ילדַי! האם לא תשמעו קולי? הלא גם כלב – צער בעל־חיים! ילדי! ילדי! ישנים הם! אוי! ג’יאוֹרג’יטה! הנה אני רואה את בטנה הקטנה! רינוֹ־י’אַן! גרוֹ־אַלין! אלה שמות ילדי! אני אמם! יומם ולילה הלכתי לבקשם. הצילו! הצילו! השמים השיבו לי את ילדי והשאול גוזלת אותם מידי. ילדי טפוחי! אומללה הייתי כי אבדו לי! חוסו, רחמו עלי! הבו לי ילדי, חיי אינם חיים בלעדיהם. האמנם בתוך האש הם? הצילו! רוצחים! מי ראה כזאת? רוצחים! מה נורא הבית הזה! גנבו ממני ילדי לשרפם באש. הבו לי ילדי! לא ימותו, לא! הצילו! הושיעו! אוי, אם יאבדו ילדי – אקרע את השמים!

ובה בשעה אשר נשמעו תחנוני האם, עלו קולות מן הבקעה ומעל הגבעה:

– סולם!

– אין סולם!

– מים!

– אין מים!

– בטירה מלמעלה, בקומה השנית יש דלת.

– של ברזל היא.

– צריך לשברה.

– אין יכולת!

והאם מוסיפה להתיפח בקול מר:

– אל הבערה! הושיעו! מהרו נא! אוי, הרגוני! ילדי, ילדי! אוי, אש נורא! קחו אותם משם או השליכו אותי לשם!

ובין קול לקול נשמע מפץ שקט של האש הלוחכת.

המרקיז משש בכיסו והוציא משם את המפתח של דלת הברזל. אחרי־כן גחן ויבא אל תוך המעבר, אשר זה עתה יצא משם.

 

II. מִדֶּלֶת הָאֶבֶן אֶל דֶּלֶת הַבַּרְזֶל.    🔗

מחנה־צבא שלם עמד אובד־עצות ואין בידו להושיע; ארבעת אלפים איש לא יכלו להציל שלשה ילדים קטנים.

ואמנם סולם לא נמצא, כי הסולם אשר נשלח מי’בנה לא הובא. ובין כה וכה התלקחה האש, כאלו נפתח הר־שרפה; לכבות את הבערה במי הנחל הקרוב שדָלל¹⁹¹ רעיון שוא הוא; הרי זה כאלו אמרו לזרוק כוס מים אל הר־שרפה.

סימוּרדן, גישן וגוֹבן ירדו אל הבקעה. גוֹבן עלה שוב אל הקומה השנית, אשר שם האבן המתהפכת, מעבר הסתרים ודלת הברזל הפונה אל הביבליותיקה. שם הונחה גם הפתילה הטבולה בזפת, אשר אימנוּס הדליק אותה, ומשם התפשטה הבערה.

גוֹבן הביא עמו עשרים איש מחיל החופרים. לא נשארה בלתי אם תחבולה אחת – לשבור את הדלת. היא היתה סגורה סגירה מעולה¹⁹².

קודם כל התחילו מכים בגרזנים, אך הגרזנים נשברו ואחד החופרים אמר:

– הפֶּלֶד¹⁹³ כזכוכית הוא לעומת הברזל הזה.

ואמנם הדלת היתה עשויה ברזל קשה ועב, עד שאי־אפשר לשברו.

נטלו מוטות־ברזל והניחום מתחת הדלת להרימה, אך המוטות נשברו.

– כגפרורים – אמר החופר.

– וגוֹבן קרא בקול זועף:

– רק כדור־התותח יכול לפתוח דלת זו. לוּ הביאו הלום תותח.

– וגם זה מוטל בספק! – ענה החופר.

רגע של עצבות בא. רפו כל ידים. האנשים שתש כחם הפעם התבוננו אל הדלת הנוראה, שאין להזיזה. והאש הלכה וגדלה. עוד רגעים מעטים – והכל יהפך לגל אֵפר.

מה לעשות. אפסה כל תקוה.

גוֹבן נתן עיניו באבן המתהפכת בקיר, ובקול מלא זעם קרא:

– הנה בדרך זו נמלט המרקיז די־לנטינק.

– ובדרך זו הנה שב – ענה קול.

וראש שיבה נגלה בפתח האבן המתהפכת.

זה היה המרקיז.

גוֹבן לא ראה אותו מקרוב זה ימים רבים. הוא נרתע לאחוריו פסיעות אחדות.

כל האנשים אשר עמדו בחדר כאלו נהפכו והיו לאבן ולא זזו ממקומם.

המרקיז אחז בידו מפתח גדול. הוא נתן עין בחיל החופרים שעמדו לפניו, והאנשים נסוגו לצדדים, והמרקיז הלך ובא עד דלת הברזל, גחן ושם את המפתח במנעול. המנעול חרק והדלת נפתחה, והמרקיז נכנס.

הוא הלך בצעדי־און וראשו מורם.

כל האנשים הביטו אחריו במורא.

אך פסע המרקיז פסיעות אחדות בתוך החדר אחוז־הלהבה, והרצפה אכולת־האש, אשר דרכו עליה רגלי ההולך, התמוטטה תחתיו תהום נפתחה בינו ובין הדלת, אך המרקיז לא הפנה ראשו ויוסף ללכת לפנים. והוא נעלם בתוך העשן.

לא נראה דבר. היכול האיש ללכת הלאה? האם לא נפתחה תחת רגליו תהום־אש חדשה? האם לא מצא את המות בתוך הלהבה? אין יודע. לנגד האנשים עמדה חומה של עשן ואש. המרקיז עבר דרך חומה זו, אך אם חי הוא או מת לא ידע איש.

 

III. הַיְלָדִים הַיְשֵׁנִים הֵקִיצוּ.    🔗

לאחרונה פקחו הילדים את עיניהם.

האש לא הגיעה עוד אל חדר הביבליותיקה, אך היא שלחה אל התקרה זוהר אדום. הילדים לא ידעו עוד זוהר זה מה הוא ויתבוננו אליו. וג’יאורג’יטה הסתכלה בו.

האש הגדולה נראתה בכל הדרה. הנחש השחור והעקרב האדום נגלו בתוך עב העשן. לשונות־אש ארוכות שלוחות למרחקים והן בוקעות את החשכה. נראות הן ככוכבי־שביט¹⁹⁴ המתאבקים זה עם זה ורודפים זה אחר זה.

– מה יפה! – קראה ג’יאורג’יטה.

שלשת הילדים קמו כלם ממשכבם.

– אויה! צָוְחה האֵם – הנה הקיצו!

רינוֹ־י’אַן קם ראשונה, אחריו גרוֹ־אַלין, ואחריו ג’יאורג’יטה.

רינוֹ־י’אַן התמודד, קרב אל החלון ואמר:

– חם לי.

– קַם – חזרה אחריו ג’יאורג’יטה.

והאֵם הוציאה קול ותקרא:

– ילדַי, רינוֹ! אַלין! ג’יאורג’יטה!

הילדים התבוננו אנה ואנה. הם בקשו את הקול. לא פחד תקף אותם, כי אם תשוקה באה אל לבם לדעת, מה הדבר אשר מסביב להם.

והאם חזרה וקראה:

– רינוֹ! אַלין! ג’יאורג’יטה!

רינוֹ־י’אַן הפנה ראשו. הקול הזה עורר אותו מהרהוריו. כח־זכרונם של הקטנים לא רב הוא, אך זכרונות מתעוררים בלבם במהירות רבה. כל מה שעבר עליהם נדמה להם, כאלו רק זה אתמול קרה. רינוֹ־י’אַן ראה את אמו, ובעיניו היה הדבר פשוט, ולאחר שראה את עצמו שרוי במצוק עלה על לבו לפנות לעזרה אל אמוֹ.

– אִמָא!

– אִמָא! – קרא גם גרוֹ־אַלין.

– אִ ־ מָא! – קראה ג’יאורג’יטה.

והיא פשטה את זרועותיה הקטנות.

אז הוציאה האֵם קול יבבה¹⁹⁵:

– ילדַי!

שלשת הילדים קרבו אל קצה החלון. לאשרם, לא אחזה עוד האש במקום הזה.

– חם לי מאד! – קרא רינוֹ־י’אַן.

ואחר הוסיף:

– בוער כתנור.

והוא חִפֵּש בעיניו את האם.

– בואי־נא, אִמא.

– נא, אמא – חזרה ג’יאורג’יטה.

האם האובדת, ראשה פרוע, רגליה פצועות, צנחה אל הבקעה ואחזה בשיחים. שם עמד סימוּרדן עם גישן באין אונים. החילים התאספו מסביב להם, ולבם מלא יאוש, על כי אין בידם להושיע. החום היה רב עד לבלי־נשוא, אך איש לא הרגיש בו. הכל נעצו עיניהם בגשר ובכִפה, בחומות הגבוהות ובחלונות שקשה לגשת אליהם. הכל ראו, כי נחוץ למהר. צריך לעלות אל הקומה השלישית. אך אין עצה ואין תחבולה להגיע אליה. רַדוּב הפצוע, אשר מכת־חרב פגעה בשכמו, כלו זב דם, בא בחפזון, ובראותו אל מיכל פלישר קרא:

– הגידי נא, הן הרגוך ביריה, ואַת קמת לתחיה.

– ילדי! – ענתה האם.

– אכן – קרא רדוּב – לא עת עתה לדבר.

והוא נסה לטפס ולעלות על הגשר. אך עמלו היה לשוא. אבני החומה חלקות, אין סעיף, אין פרץ, אין בקע. רדוּב טפס – ונפל לארץ. והאש התלקחה ותהי לשרפת־אלהים. בארובת החלון שהאדים נראו שלשה ראשים צהובים. ורדוּב קפץ אגרופו וירימהו כלפי מעלה, כאומר: “אֵל בשמים! איה רחמיך?” האֵם כרעה על ברכיה, ובאחזה את עמודי הגשר קראה:

– חֶמלה!

קול מפץ עמום התערב עם קול נקוש האש. הזכוכית בארונות־הספרים נוּפצו ונפלו בקול רעש. נראה היה, כי הבנין כלו נפל בידי האש. אין כח בידי אדם להלחם עם הלהבה. עוד רגע והכל ינתץ. האנשים ראו את השואה הקרובה. נשמעו קולות דקים קוראים: “אמא! אמא!” פחד־אלהים נפל על כל העומדים שם.

ופתאם והנה בחלון הסמוך לאותו החלון, אשר על ידו עמדו הילדים, בתוך אודם־ארגמן של הלהבה, נראה איש בעל־קומה.

כל העומדים נשאו ראשם, נטו עיניהם אל האיש. כצל שחור נראה האיש על גבי הלהבה, אך שערות ראשו לבנות. הכל הכירו את המרקיז די־לנטינק.

הוא נעלם, ואחרי־כן נגלה.

הזקן הנורא נראה שוב ליד החלון, ובידיו הוא אוחז סולם גדול. הסולם הזה היה טמון בחדר הביבליותיקה, והוא הרים אותו מעל הקרקע ויביאהו אל החלון. בתפשו את הסולם בקצהו האחד, הוריד אותו בתבונה רבה ובכח ענק בעד החלון עד הגיעו אל קרקע הבקעה. רדוּב אשר עמד מתחת אובד־עצות שלח ידו וקבל את הסולם, חבק אותו בזרועותיו ויקרא:

– תחי הריפובליקה!

– יחי המלך!

רַדוּב נהם:

– רשאי¹⁹⁶ אתה לקרוא קריאה של שטות ולדבר דברי הבלים ככל העולה על רוחך, אך הפעם הרי אתה מלאך אלהים מן השמים.

העמידו את הסולם. בין אולם הבערה ובין הארץ נִתַּן דרך. כעשרים איש באו בחפזון ורדוב בראשם, וכהרף־עין עלו ועמדו על שלבי הסולם, כאשר יעשו הבנאים בעלותם ובהורידם אבנים לבנין. הנה כי כן עמד סולם אנשים על גבי סולם העץ, רדוּב עמד בקצה הסולם למעלה ליד החלון ופניו אל האש.

החיל המעט המפוזר בין השיחים נאספו ויעמדו מבוהלים למראה עיניהם, וימלאו את הגבעה ואת התעלה ואת ככר המגדל.

המרקיז נעלם עוד הפעם, אחרי־כן הופיע שוב וילד אחד בזרועותיו.

קול מחיאת כפים נשמע מסביב.

המרקיז תפש את הילד הראשון שבא לידו. זה היה גרוֹ־אַלין.

– אני יָרֵא – צעק הילד.

המרקיז מסר את גרוֹ־אַלין לידי רדוּב. וזה מסרוֹ לידי החיל שעמד למטה ממנו, והחיל מסרוֹ לידי השני, והשני לשלישי. הילד הנבהל צעק מרה בעברו מיד ליד עד הגיעו אל קצה הסולם למטה.

ובה־בשעה נעלם המרקיז לרגע וחזר שוב, ובזרועותיו רינוֹ־י’אַן בועט בידיו וברגליו ובוכה, וכאשר נמסר לידי רדוּב הכה אותו בחמתו.

המרקיז שב אל האולם אחוז האש. רק ג’יאורג’יטה לבדה נשארה שם. הוא קרב אליה. היא צחקה צחוק קל. והאיש הזה הקשה כחלָמיש חש, כי עיניו נמלאו דמע. הוא שאל את הקטנה: מה שמך?

– אוֹרג’יטה – ענתה הפעוטה.

הוא לקח בזרועותיו, ובת־צחוק עוד על שפתיה, ובו ברגע אשר מסר אותה לידי רדוּב תקף רוח־תום את האיש הזועף הזה, והוא גחן וינשק לילדה.

– זו היא הפעוטה שלנו! – קראו אנשי־הצבא.

וגם ג’יאוֹרג’יטה עברה מיד ליד עד הארץ בתוך קריאות של חדוה. מחאו כף, רקעו ברגל. החילים הזקנים בכו כילדים, והילדה צוחקת לקראתם.

האם עמדה לרגלי הסולם כמטורפה, נשימתה קצרה, והיא שִכּוֹרָה מכל אשר עבר עליה. כאלו עברה פתאם מגיהנום לגן־עדן. גם שפע הששון מעיק על הלב, היא שלחה ידיה, קבלה ראשונה את גרו־אלין, אחרי־כן את רינוֹ־י’אַן, ולאחרונה את ג’יאוֹרג’יטה. היא כסתה את פניהם נשיקות, אחרי־כן פרצה בצחוק ותפול לארץ מתעלפת.

וקול גדול נשמע:

– הכל נצלו!

ואמנם הכל נמלטו מתוך האש, מלבד הזקן. אך איש לא זכר אותו ברגע הזה. גם הוא, אפשר, שכח את עצמו.

שעה קלה עמד שקוע בהרהורים ליד סף החלון, כאלו אמר למסור גורלו בידי שר האש. אחרי־כן עבר אַט את סף החלון, ובצעד גאון נגש אל הסולם, האש מאחוריו והתהום מפניו, והתחיל יורד בדממה. האנשים אשר עמדו על הסולם מהרו לרדת מטה, כל העומדים חרדו מפניו, כי היה האיש בעיניהם כחזון־רוח. ואולם הוא ירד מטה לתוך החשכה אשר לפניו. האנשים נרתעו, והוא הלך וקרב אליהם. על מצח־השיש שלו לא נראה קמט כל־שהוא, ובעיניו הדומות לעיני שד נעלם הזוהר, וככל אשר קרב אל האנשים הנבהלים למראהו, כן הלך וגדל בעיניהם. הוסלם תחת רגליו חרק חריקה עגומה.

וכאשר ירד המרקיז מטה, רגלו האחת על השלב האחרון, והוא אומר להציג כף רגלו על הארץ, והנה יד טפחה על שכמו. הוא הפנה ראשו.

– הרי אני שם מאסר עליך – קרא סימוּרדן.

– אני מודה בזכותך זו – ענה לַנטֵינַק.

 

ספר ששי. אַחֲרֵי הַנִּצָּחוֹן בָּאָה מִלְחָמָה.    🔗

 

I. לַנְטֵינַק בַּשֶּׁבִי.    🔗

המרקיז הוּרד אל בור השבי.

בית־הסוהר הנעלם מתחת לבנין הטירה נפתח בפקודת סימוּרדן. שם הובאה מנורה, כד מים, פת לחם, שק מלא תבן, וכעבור רבע שעה אחרי שנתפש המרקיז בידי סימוּרדן נסגרה דלת הסוהר אחריו.

וסימורדן בא אל גובן ויאמר:

– אומר אני לקרוא לבית־דין של צבא. אתה לא תהי בין הדיָנים. בן־משפחה אתה להמרקיז, וקרוב אסור לו להיות דַין. רק גיישן ורדוּב ישבו הפעם בבית־דיני. אתה תעמוד מרחוק. אנו נחרוץ משפט על־פי פקודת הקוֹנוֶנט. אין לנו אלא לחקור את שם מי־שהיה־מרקיז די־לנטינק. מחר נערוך דין, ומחרתים יעלה לגרדום. תם ונשלם וַנדֵי.

גוֹבן לא ענה דבר, וסימוּרדן הלך לעשות את ההכנות ליום־הדין וליום המיתה של המרקיז.

רוח קר נשב ביער. גובן מסר את דבר הפקודות לסגנו והוא שב אל אהלו בקצה היער, לרגלי טורנה. הוא לקח שם את אדרתו, התעטף בה ויצא אל שדה ההרגה. הוא היה לבדו. הבערה עוד לא כבתה. אך איש לא שם אליה לב. רדוּב עמד על־יד הילדים וטִפח אותם כאֵם רחמניה. הטירה על־גבי הגשר בערה באש, והחילים הפועלים היו טרודים לחפור תעלות, לקבור מתים, לחבוש פצועים, להרוס את הסוללה ולהוציא את גופות החללים. ואולם גוֹבן לא ראה מאומה.

הוא נתן עין, מתוך ההרהורים שתקפו אותו, בחיל המשמר שהעמיד סימוּרדן ליד הפרץ־בחומה.

בתוך החשכה הכירה עינו את הפרץ הזה במרחק מאתים רגל ממקום מעמדו. הוא ראה את הפתח השחור הזה, אשר דרך בו חדר גוֹבן אל המגדל. שם הקומה התחתונה עם הסוללה. ובמקום הזה נפתח פתח אל בית־הסוהר, אשר המרקיז יושב בו. וחיל־המשמר שעמד ליד הפרץ שמר את הסוהר בו.

ובו ברגע שעיניו הכירו את הפרץ עלה באזניו קול כקול נגינה של הלוית־המת: “מחר יום־הדין ומחרתים יום המיתה”.

האש כבתה מעט מעט. מזמן לזמן שלחה לשון למעלה. פעמים שנשמעו קול נפץ הקורות וקול הֶרֶס הקירות בנפלם זה אחרי זה. אגודת זיקים עלתה למרום ונפזרה לכל רוח. על קצה האופק נראה זוהר רב, וצלו של הבנין הלך והשתרבב¹⁹⁷ והגיע עד היער.

גובן התהלך אַט בתוך החשכה לפני הפרץ. ופעמים ששלב שתי ידיו זו אל זו על קדקדו. הוא היה שקוע בהרהורים.

 

II. גּוֹבֶן שָׁקוּעַ בְּהִרְהוּרִים.    🔗

מחשבתו היתה עמוקה על לאין־חקר.

תמורה אשר לא נשמעה כמוה הנה זה באה.

המרקיז די־לנטינק לבש צורה אחרת, וגוֹבן ראה את הדבר הנפלא הזה בעיניו.

מעולם לא עלה על דעתו, כי דבר כזה בוא יבוא. מעולם לא חזה אף בדמיונו חזון־פלא כזה. ולכן תקף את נפשו רגש התמהון. גוֹבן פגע במעשה נס שנראה לעיניו, שאין להכחישו, שאין להעלימו.

מה היו הרהוריו של גוֹבן על הדבר הזה? הוא ידע כי אין לפסוח על שתי הסעיפים, כי עליו לחרוץ משפט.

שאֵלה עומדת לפניו ובידו אין להעלים עין ממנה. מי העמיד לפניו שאלה זו? – יד המאורעות.

גוֹבן ראה את עצמו עומד לפני בית־דין נורא, החוקר ודורש אותו, הוא בית־הדין של לבו.

גוֹבן חש, כי בתוך נפשו הכל מתנודד. כל החלטותיו הקבועות, כל דעותיו המוצקות, כל עקרי אמונתו שאין להרהר אחריהם – הכל התמוטט בקרבו.

יש אשר גם בתוך הנפש תבוא זועה¹⁹⁸ כעין זועת־האדמה.

וככל אשר הוסיף גוֹבן להרהר בדבר, כן הלכה וגדלה מבוכת לבו.

גוֹבן היה ריפובליקני, ובכל לבו האמין, כי אין דבר עליון מן הריפובליקה. עתה ראה כי למעלה מזה עומדת נפש האדם.

הדבר אשר קרה לעיניו אין להמלט ממנו. גוֹבן לא יכל להסיח דעתו ממנו. אמנם סימוּרדן אמר לו: “אין זה נוגע אליך”, אך הוא חש מעֵין זה שחָש אילן בשעה שעוקרים אותו משרשו.

כל אדם יש לו בנפשו יסוד; ובשעה שהיסוד הזה מתמוטט הנפש מזדעזעת כלה. זעזוע כזה חש גובן.

הוא לחץ ראשו בכפיו, כאילו אמר להוציא משם את האמת. הוא נתן לעצמו דִין וחשבון מכל אשר קרה לעיניו, התאמץ להעלות על לבו את כל פרטי המאורע ושקע במחשבות עמוקות.

גוֹבן ראה בעיניו נס גדול. בה־בשעה שהתחוללה מלחמה בארץ, התפרצה גם מלחמת שמים. הנה לב אדם, לב קשה, נֻצח הפעם. האהבה נצחה את האיבה, הרחמים נצחו את האכזריות.

ומי עשה את הפלא הזה? מי גדע לארץ את עמוד הכעס והשנאה? מה הנשק אשר בו השתמשו? הלא היא עריסת התינוק.

תמהון תקף את לב גוֹבן. הנה בעצם המלחמה, בעצם הזמן אשר התלקח הריב בין בני־האדם, בה־בשעה שהחטא שפך כל חמתו והאיבה משלה בכל אפלתה – באותו זמן בא כח טמיר ונעלם והדליק בנפש האדם אור עולם שהניס את החושך.

הנה באו שלשה ברואים קטנים, שלשה תינוקות, עזובים, יתומים, עלובים, שנפלו לתוך סערת המלחמה, לתוך ההֶרֶג והאַבדון, החֵמה והאכזריות. ופתאם, בשעה שבאה האש לבצע את הרעה, עמד לה שטן. כל המזִמות של האויב, כל תחבולותיו ומעשיו נדפו כעשן לנוכח עיני־התכלת של הילדים הקטנים שלא חטאו.

מעולם לא ראו בני־אדם עין בעין את האֵל והשטן, כאשר במלחמה הזאת. ומקום המלחמה – הוא לב אדם, לב לנטינק.

ועתה הנה התעוררה מלחמה עצומה בלב אדם אחר, בלב גוֹבן.

גוֹבן היה שקוע במחשבות:

הנה המרקיז די־לנטינק אשר נפל בפח אויביו, ודמו הוּתר, ומפלט אין לו, כי נלכד כחיה רעה, ומסביב לו חומת אש וברזל, והוא הצליח להמלט. נֵס נעשה לו. מה שלא עלה על דעת איש קרה לו. הוא מצא לו מקלט ביער ושם התבצר. לפניו הארץ, הנכונה להלחם בעדו. ושוב היה האיש הזה נורא על כל סביביו, מנהיג לצבאות נעלמים, שר לחילות תחת הארץ, שליט היערים. אחרי אשר נמלט לנטינק מכף אויביו, אין כל סכנה לנגד עיניו. הארי נלכד במארב, אך הוא יצא ומצא את החופש. ופתאם שב אל כלאו.

המרקיז די־לנטינק בחר לעזוב את היער, את משכן מבטחו, את חֵרותו, וישם נפשו בכפו לבוא אל תוך הלהבה ולרדת בסולם, אשר מסר אותו אל כף אויביו מבקשי נפשו. ועל מה עשה את הדבר הזה? למען הציל ממות שלשה ילדים.

ומה יעשו עתה לאיש הזה? יכרתו את ראשו מעליו.

ובכן הנה נתן האיש הזה את נפשו בעד שלשה ילדים. ילדיו? לא. ילדי משפחתו? לא. ילדי רעיו? לא. הילדים ילדים עניים, אסופים, זרים, לבוּשים סחבות, בני קבצנים. והרוזן הזה, הנסיך הזה, הזקן הזה, אשר נמלט באורח פלא, עזב את הכל וישם נפשו בכפו ויצל את הילדים ויתן את ראשו הנורא כופר חייהם.

ועתה יאמרו לכרות את הראש הקדוש הזה.

הוא מסר את חייו על אחרים, ועתה יבואו ליטול אל חייו. הזה הוא הגמול בעד מעשה גבורה?

האמנם טוב הדבר לשַלם בעד נדיבות־לב שכר כזה?

האם נאה הדבר לריפובליקה, שבאה להביא לעולם משפט וצדק, חרות ואחוה, לעשות כזאת לאיש, שלבו התעורר פתאום לקראת הטוב והחמלה?

למה יאמרו, כי בין מגיני המלך יש אנשים המצילים ממות ילדים, ובין מגיני הריפובליקה יש אנשים ההורגים זקנים?

האמנם ימות מות נָבָל זה האיש הגבור, זה הזקן בן השמונים, זה הלוחם באין נשק, אשר לא לֻקח בשבי, כי אם נתפש בשעה שעשה מעשה חסד רב? האמנם יעלה לגרדום זה האיש, ששלשה מלאכים קטנים יפרשו השמימה כפיהם להתפלל בעדו? האין הדבר הזה קלון לריפובליקה?

והעון הזה יעָשה לעיני גוֹבן, המפקד הראשי! יכול היה להפריע בעד הדבר הזה, אך לא התערב בו. לו אמרו: “אין הדבר הזה נוגע לך”. האמנם לא יאמר לו לבו, כי במאורעות מעין אלו מי שאינו מתערב, הרי הוא נעשה שותף למעשה הרע? האמנם לא יעלה על דעתו, כי מי שיש בידו למחות כנגד מעשה־עָוֶל ואינו מוחה חטאו גדול מן עושה העול?

אך הלא הוא עצמו, גוֹבן, התיר את דמו של לנטינק, גזר עליו משפט מות ומסר אותו בידי סימוּרדן?

ואולם האם אין לו זכות לבטל את גזר־דינו? עד היום היה לנטינק בעיני גוֹבן רק איש־קרבות¹⁹⁹ אכזרי, קנאי אדוק לשלטון מלך, שופך דמים, הורג נפשות. את האיש הזה אמר להמית. דם תחת דם. ואולם הנה לבש פתאם לנטינק צורה אחרת. השד נהפך והיה לאדם. לעיני גוֹבן עמד הפעם לא רוצח, כי אם גואל. והדבר הזה מלא את לב גוֹבן תמהון. המאנם יהי איש־העבר, זה הזקן לנטינק, עולה מעלה־מעלה ברוחו, וגוֹבן, איש ההוה, יֵרד מטה־מטה?

ועוד גם זאת: הנה קרבת משפחה.

הדם הזה אשר אמר לשפוך – כי הנותן יד לשפוך דם, הרי הוא כשופך בידיו – האם לא דמו הוא, דם משפחת גוֹבן? הלא המרקיז די־לנטינק דודו הוא. האם לא יקום אבי־אביו מקברו למנוע אותו מהוריד שאולה את שיבת איש־כבוד?

ככה דן גוֹבן עם לבו. וכל הרעיונות האלה הביאו אותו לידי החלטה: להציל את לנטינק.

כן. אך צרפת מה תהא עליה?

השאלה הזאת שנתה פתאם את פני הדברים.

כיצד?! ארץ צרפת היתה לשמה! שעריה פתוחים לפני אויב, מבצריה נהרסו, חומותיה נפרצו. גרמניה עברה את הרהיין, איטליה עברה את האַלפּים. רק תהום רבה נשארה לה – ים האוֹקִיָנוּס. והתהום הזאת מגן לה, ומשם תוכל להלחם כנגד העולם כולו. אנגליה אמרה לגזול ממנה את מגנה זה, אך לא ידעה להבקיע לה דרך. הנה נמצא איש אשר נתן לה יד, כאלו בא ואמר לה: עלי, אנגליה, קחי את צרפת! והאיש הזה הוא המרקיז די־לנטינק.

והוא נפל הפעם בידיהם. שלשה חדשים רדפו אחריו, חפשו עקבותיו, עד אשר תפשוהו. האיש הזה נלכד בתוך כתלי טירתו, אבני ארמונו סתמו את כלאו. יד אלהים היתה בו לשפוט אותו כדי רשעתו. עתה לא ילחם עוד, לא יביא רעה עוד. במותו תמות עמו מלחמת־האזרחים. הגורל נפל עליו למוּת.

האמנם יבוא מי־שהוא להצילו? מי זה יאמר להשיב לתחיה את הפושע הזה החשוב כמת? מי זה יאמר לפתוח את כלאו ולהוציאו חפשי?

הן ימלא שחוק פיו על אויביו באמרו: ראו, חי אני!

והוא ימהר לשוב אל מעשיו הרעים! ועוד הפעם ישקע בתוך תהום האיבה והאכזריות! וממחרת יבערו הבתים, יומתו השבוים יהרגו הפצועים.

ואחרי כל הדברים, האם לא הפריז גוֹבן להגדיל את ערך מעשה־הטוב אשר עשה לנטינק?

שלשה ילדים היו צפוים למות; בא לנטינק והציל אותם.

אך מי הביא עליהם את סכנת המות?

האם לא לנטינק?

מי העמיד את העריסה בתוך הבערה?

האם לא אימנוּס?

ואימנוס הוא שלישו של לנטינק. האשם תלוי באדון. ובכן לנטינק הוא הרוצח, הוא המבעיר את הבערה.

ומה הנפלאות אשר עשה האיש הזה?

הוא רק התחיל במעשה־רצח ולא גמר אותו. ולא יותר. קול האֵם עורר בלבו רחמים. וכל צדקתו היא, כי לא בצע את מזִמתו הרעה.

ובעוד המעט הזה ישיבו לו הכל: את מרחב השדות והכרמים, את האור והאויר, את החיים והחופש. והוא ישוב וישעבד את אחיו, ישוב ויזרע מות ואבדון בכל הארץ!

ואם יאמרו לתת לו חופש על תנאי, כי יחדל ממרד וממלחמה – הן בודאי יעלב ויקרא: יהי לכם חיי קלוֹן! קחו את נפשי! טוב לי המות!

האיש הזה לא יאהב פשרות: או חרות גמורה או מות.

האמנם יומת? גדול הצער! הינתן לו חופש? גדולה האחריות!

אם יֵצא לנטינק מכלאו, תשוב המלחמה בוַנְדֵי ותתעורר. האש הגדולה ששקעה עם אבדן האיש הזה תשוב ותתלקח. לנטינק לא ישקוט ולא ינוח, עד אם בצע את זממו: להשמיד את הריפובליקה ולהסגיר את צרפת בידי אנגליה. להציל את לנטינק – זאת אומרת, להקריב קרבן את צרפת. חיי לנטינק יביאו מות על המון נקיים, אנשים ונשים וטף, אשר יאבדו באש מלחמת האזרחים. האנגלים יעלו על הארץ, החמס והשוד ירבו בארץ, העם יהי לטרף.

גדולה ועצמה היתה המלחמה בלב גוֹבן. פעם התעורר רגש הכבוד אל לנטינק, אשר עשה את מעשה הגבורה והצדקה; ופעם תקף אותו פחד בזכרו, כי בהצילו את לנטינק יביא שואה על ארץ מולדתו.

שתי תהומות נפתחו לפני גוֹבן. האם ימית את המרקיז או יציל אותו? אוי לו מזה ואוי לו מזה.

 

III. עֲטִיפַת הַמְפַקֵּד.    🔗

שאלה רבה עמדה הפעם על הפרק. קשה – לסימוּרדן ונוראה – לגוֹבן, פשוטה בעיני הראשון ומסובכה בעיני השני.

הגיעה חצות הלילה, חלפה עוד שעה אחר חצות. גוֹבן לא ידע נפשו בקרבו אל מבוא הפרץ.

הבערה הפיצה רק אור כהה, כי האש הלכה ודעכה.

הגבעה מעבר השני של המגדל נראתה לפעמים לאור הכהה הזה ואחר נעלמה, בשעה שהעשן האפיל על האש. האור הזה שעלה ושקע האיר על הדברים לא לפי מדתם וצורתם, וחיל המשמר לבש צורה של רוחות. גובן השקוע בהרהורים התבונן אל נפתולי האש עם העשן. האור העולה ויורד דומה היה הפעם אל האמת העולה ויורדת בנפש האיש הזה.

ופתאום בתוך שתי עליות של העשן יצאה לשון־אש מן המדורה הדועכת, והלהבה האירה על ראש הגבעה, ואז נראתה צורת עגלה אשר אודם ארגמן לה. העגלה מוקפת רוכבים ולראשיהם חבושים כובעי ג’נדרמים. גוֹבן התבונן אל העגלה ונדמה לו, כי זו היא העגלה שראה אותה על האופק בעד קנה־הצופים בשעת שקיעת החמה. על העגלה עמדו בני־אדם ופרקו מעליה משא. נשמע צליל ברזל. מה הדבר שפרקו – קשה היה לענות. שני פועלים ירדו והעמידו על הארץ ארגז בעל שלשה קצווֹת. הלהבה שקעה, והכל שקע שוב בתוך חשכה. גוֹבן נעץ עיניו באפלה וישקע במחשבות.

הפנסים הדלקו. על פני הגבעה התהלכו בני־אדם אנה ואנה. אך צורות ההולכים טֻשטשו²⁰⁰. וגוֹבן, אשר היה מלמטה מעבר השני, לא יכול לראות כלל את הנעשה בקצה הגבעה.

נשמעו קולות אנשים מדברים, אך הדברים לא נשמעו. ויש אשר נשמעו מהלומות על גבי עץ, גם צליל ברזל, כצליל חרמש בשעת לטישתו.

השעון השמיע שתי שעות.

גוֹבן הלך אַט, כאיש הפוסע שתי פסיעות לפנים ושלש לאחור, ויקרב אל הפרץ. חיל המשמר הכירו את אדרת המפקד ועטיפתו ויחלקו לו אות־כבוד. גוֹבן נכנס אל האולם. בקומה התחתונה בתקרה היה תלוי פנס. האור היה מעט, עד כי יכול היה העובר לבוא אל האולם, מבלי לפגוע בחיל השומרים, ששכבו על גבי הקרקע על מצע תבן, ורובם ישנו שנת תרדמה.

לפני שעות מספר נלחמו האנשים האלה באולם הזה, שבו שכבו עתה. זה לא כבר היתה פה מלחמה נוראה, ועתה היו האנשים עיפים ויגעים ויתענגו על המנוחה. בחדר הזה החלה ההשתערות. פה נשמע קול־עֲנות תרועה, קול הֶרג וכלָיָה, חרוק שנים ונאקות מות. רבים מן החברים נפלו חללים על פני המקום, שעליו שוכבים עתה שטוחים הנשארים. התבן הזה, המשמש עתה מצע לישנים, רוה מדמי חברים. המתים שכבו מתים, והחיים שכבו בשלום. כך היא דרכה של מלחמה.

כאשר נכנס גוֹבן, התעוררו אחדים מן הישנים, וביניהם פקיד־הצבא הממונה על המשמר. גוֹבן רמז לו באצבעו על דלת בית־הסוהר:

– פתח לי – קרא גוֹבן.

הבריחים נשמטו והדלת נפתחה. גוֹבן נכנס אל בית־הסוהר והדלת נסגרה אחריו.

 

ספר שביעי. מֶמְשֶׁלֶת אֲדוֹנִים וְהַמַּהְפֵּכָה.    🔗

 

I. הַפְּגִישָׁה.    🔗

על גבי הרצפה, סמוך לחדר־הכלא, עמדה מנורה.

על גבי הקרקע עמד גם כד מלא מים, ככר לחם קמח ושק תבן. בית־הסוהר היה חצוב בסלע, ולוּ עלה על לב האסיר להבעיר את התבן, כי אז היה נחנק רק הוא בעשן, אך בית־הסוהר לא עלה באש.

ברגע אשר סבבה הדלת על צירה, התהלך המרקיז על פני חדר־כלאו אנה ואנה. כן תצעד חיה רעה הנתונה בכלוב.

כאשר שמע המרקיז את קול חריקת הדלת בהפתחה ובהסגרה, הרים את ראשו. לאור המנורה שעמדה על גבי הארץ בין גוֹבן והמרקיז נראו פני שני האנשים.

שניהם נעצו עין זה בזה, ומבטם היה כה חודר, עד כי עמדו שניהם בלי נוע.

המרקיז פרץ בשחוק ויקרא:

– שלום לך, אדוני. זה ימים רבים עברו מיום שזכיתי לראות פניך. אכן חסד עשית עמי, כי באת אלי. חן־חן לך. אין אני שואל דבר, כי אם לשוחח קצת. השעמום תוקף אותי. אנשי־שלומך מאבדים זמן לבטלה. החקירות, הדרישות, השאלות, התשובות – למה הן? אני מקצר בדברים אלו. הרי אני פה בביתי. בואך לשלום. מה דעתך על כל הנעשה? טוב ויפה. לא כך? היֹה היו מלך ומלכה. המלך הוא המלך והמלכה היא צרפת. כרתו את ראש המלך ואת המלכה השיאו לרובֵיספיֶר. ולזוג הזה נולדה בת ושמה גיליוטינה. מחר בבוקר אתודע אליה. אולי באת בענין זה? אולי עלית למדרגה של תַּלְיָן? אם רק בִקוּר של ידידוּת הוא – יישר כחך. אדוני הוויקוֹנט, אולי אינך יודע עוד, מה זה אציל. ובכן, הבט נא וראה, הנה אני עומד לפניך. אציל הוא האיש המאמין באלהים, השומר מצוה, המכבד אבותיו, המוקיר משפחתו, הנאמן לרעיו, המעריץ מלכו, האוהב טוב וצדק, איש אשר כזה תעלו לגרדום. אנא, שב נא. אמנם אין בארמון הזה כסאות, אך מי שמתגלגל בבוץ²⁰¹ יכול לשבת על הארץ. איני אומר לעלוב אותך. מה שאנו קוראים בשם בוץ הוא מכוּנה בפיכם עם. הלא תבין, כי אין חלקי עם הקוראים: חופֶש, שִוְיוֹן, אַחְוָה. הרי זה חדר עתיק אחד של ביתי. לפנים שמו בכלא הזה האדונים את עבדיהם, ועתה שמו פה העבדים את אדוניהם. הדבר הזה נקרא בשם מהפכה. בעוד שלשים ושש שעות יסירו את ראשי מעלי. ועתה אדוני, הטה אוזן ושמע. שמך גוֹבן, דם אצילים נוזל בעורקיך, דם משפחתי. אני – איש־כבוד ואתה איש־קלון. איכה היה כדבר הזה? במי האשם? לא בך ולא בי. בימי מהפכה כימינו אין אדם אַחְרָאִי²⁰² בעד מעשיו. הבה אחזה בך. בן־חיל אתה. בן אצילים אתה, נסיך ורוזן, איש שיכול היה לעלות לגדולה וצריך היה להקריב נפשו על דברים גדולים – ואיש כזה הלך ועשה מה שעשה. בעיני אויביו חסר־לב הוא ובעיני אוהביו – חסר־דעה. אגב, שים שלום למר סימוּרדן.

המרקיז דבר את הדברים האלה במנוחה שלמה, בנחת, בקול של אדם בעל נמוּס. עיניו מביעות שלוה, ושתי ידיו נתונות בכיסי אפודתו. הוא הפסיק רגע, שאף רוח ויוסף לדבר:

– לא אכחד ממך, כי הרבה טרחתי כדי להמיתך. שלש פעמים כוננתי אליך בכבודי ובעצמי את כלי־התותח. אמנם אין זה מעשה נימוּס, אך מי יעלה על דעתו להיות בעל־נימוּס בשעת מלחמה לנוכח פני אויבו? אויבים אנו זה לזה, אדוני בן־אחי. דם ואש מסביב לנו. דור תהפוכות.

הוא הפסיק עוד רגע ואחר אמר:

– אתם הרסתם הכל, השמדתם את יושבי הארץ, כחיות טורפות הייתם. אין לכם חפץ באצילים?! טוב. לא יהיה עוד אציל בארץ. אוי ואבוי לכם. יחדלו אבירים, יסופו גבורים, יִתַּמוּ כבירים. לכו, לכו בכחכם! עשו! שמחו בדורכם החדש. רדו ממעלתכם! הֲיו קטנים!

המרקיז שתק שעה קלה ואחר פתח שוב:

– אך תנו לנו להיות גדולים. הרגו את המלך, השמידו את האצילים, הָמיתו את הכהנים, רמסו, הרסו, שחטו, חַללו כל קודש, נִתצו מזבח, קַללו אלהים! אלה הם מעשיכם. בוגדים אתם, מוגי־לב, אֵמוּן אין בכם. הנה אמרתי כל מה שבלבי. עתה צו, אדוני הויקוֹנט, לכרות את ראשי. שלום!

ואחר הוסיף:

– אכן! דברתי אליך אמת! הן מה יש לי לעשות? הלא הולך אני למות.

– חפשי אתה – קרא גוֹבן.

והוא קרב אל המרקיז, הסיר את אדרתו, אדרת מפקד, השליכה על שכם הזקן ואת העטיפה הוריד על עיניו. שניהם היו דומים בקומתם.

– מה זה עשית? – תמה המרקיז.

גוֹבן הרים קולו ויקרא:

– הפקיד, פתח הדלת.

הדלת נפתחה.

וגוֹבן צוה:

– סגור את הדלת אחרי.

והוא הדף את המרקיז הנדהם.

באולם התחתון, מקום המשמר, דלק רק פנס אחד כהה, אשר עוד הגדיל את החשכה. לאור הכהה הזה ראו החילים העֵרים, והנה איש רם־הקומה עובר ביניהם, והוא לובש אדרת מפקד, ופניו אל הפתח. חלקו לו כבוד־צבא.

המרקיז עבר אט דרך חדר המשמר, פנה אל פרץ החומה ויצא החוצה.

השומרים חשבו, כי לעיניהם עובר גוֹבן, חלקו לו כבוד־צבא.

וכאשר עמד המרקיז בחוץ, ורגליו דרכו על פני עשב השדה, ועיניו ראו במרחק מאתים צעדים את היער, ולפניו המרחב, הלילה, החופש, החיים, שהה שעה קלה ויהי כאיש שנכנע לרצון אחרים ועשה דבר שלא מדעתו, ועתה הוא עומד ושואל את עצמו, הטוב עשה או לא, ומפקפק ללכת הלאה. אך לאחר הרהור של רגעים מעטים, הרים את ידו הימנית, הכה באצבע צרֵדה²⁰³ ויקרא: ילך־לו!

והוא הלך לדרכו הלאה.

דלת בית־הסוהר נסגרה. גוֹבן נשאר בכלא.

 

II. בֵּית־דִּין שֶׁל צָבָא.    🔗

בימים ההם היה ראש בית־דין של צבא כל יכול. הוא היה בוחר בחברי בית־דין, מנצח על הדעות, הוא השופט והוא השליט.

סימוּרדן יעד למקום המשפט את האולם התחתון, ששם שפכו את הסוללה ושם עמד חיל המשמר. הוא אמר לקצר הכל, את הדרך מבית־הסוהר אל בית־הדין ומשם אל בית־הגרדום.

בצהרים באו על פי פקודתו הדיָנים. בבית־הדין עמדו שלשה כסאות־קש, שלחן עשוי אורן, ועליו שני נרות דולקים.

על גבי השלחן היו מונחים חומר־חותם אדום, חותם־נחושת של הריפובליקה, אגודת ניר לבן, ושתי מודעות נדפסות פרושות לכל רחבן, האחת – שהתירה דמו²⁰⁴ של לנטינק והשנית – פקודת הממשלה.

בעת ההיא לא דקדקו בדברי פאר, ובשעה קלה הפכו בית־משמר לבית־דין.

הכסא התיכוני, הנועד למושב ראש בית־דין, עמד נוכח חדר־הכלא.

החילים עמדו במקום קהל רואים.

שני ג’נדרמים עמדו לשמור על מקום הנידון.

סימוּרדן ישב על הכסא התיכוני, מימינו הקפיטן גֵישַן, דַיָן ראשון, ומשמאלו – ראש־הגדוד רדוּב, הוא הדין השני.

בראשו המגבעת בעלת שלשת הצבעים, על ירכו חרבו, ובחגורתו שני אקדחים. הצַלֶקֶת²⁰⁵ האדומה הוסיפה על פניו מראה איום.

בצהרים, עוד בטרם נפתחה ישיבת בית־דין, עמד איש־עִתִּי²⁰⁶ נכון להוליך אגרת. וסימוּרדן כתב כדברים האלה: “אל חברי הועד המגין על הצבור. לנטינק נתפש. מחר יומת”.

ואחרי אשר חתם שמו על האגרת, קפל אותה ומסרה ליד הרץ, והרץ יצא לדרך.

אחרי־כן קרא סימוּרדן בקול־רם:

– פתחו את בית־הסוהר.

שני הג’נדרמים הסירו את הבריחים, פתחו את בית־הסוהר ונכנסו.

סימוּרדן הרים ראשו, שלב ידיו, הביט אל הדלת ויקרא:

– הביאו את האסיר.

על מפתן הפתח, בין שני ג’נדרמים, נראה איש. הוא גוֹבן.

רעד תקף את סימוּרדן.

– גוֹבן! – קרא בקול. ואחר הוסיף: הלא שאלתי להביא את האסיר.

– אני הוא – ענה גוֹבן.

– אתה?

– אנכי.

– ולנטינק?

– בן־חורין הוא.

– בן־חורין?

– כן.

– נמלט?

– נמלט.

סימוּרדן מלמל בקול רועד:

– אמנם הטירה ביתו היא, והוא יודע כל מוצאיה. ואולי יש בחדר־הכלא פתח סתר, ואנכי לא שמתי לב לזה, והוא מצא מפלט בלי עזרת מי־שהוא.

– עזור עזרו לו לנוס – קרא גוֹבן.

– מי עזר לו?

– אנכי.

– אתה?!

– אנכי.

– הוזה²⁰⁷ אתה!

– נכנסתי לבית־הסוהר, התיֵחַדתי עם האסיר, פשטתי את אדרתי, השלכתיה עליו, שמתי עטיפתי על פניו, הוא יצא תחתי ואנכי נשארתי תחתיו. זה כל הדבר!

– לא עשית כזאת!

– עשה עשיתי.

– אי־אפשר הדבר.

– אבל כן הוא.

– הביאו אלי את לנטינק.

– איננו עוד פה. החילים ראו עליו את אדרת המפקד ויתנו לו לעבור בשלום. שעת לילה היתה אז.

– מדעתך יצאת.

– אני מספר דבר כַהֲוָיָתוֹ²⁰⁸.

– שעה קלה שררה דממה. וסימוּרדן גמגם:

– ובכן, – אתה חיב…

– מיתה – נענה גוֹבן.

פני סימוּרדן היו חִורים כפני מת. הוא ישב בלי נוע, כאיש שהֲמָמוֹ רעם. נדמה כי נשימתו פסקה. נטף זֵעה נראה על מצחו.

הוא חִזק את קולו ויקרא:

– ג’נדרמים, הושיבו את הנאשם!

גוֹבן ישב על ספסל הנאשם.

וסימוּרדן צוה שוב:

– ג’נדרמים, שלפו חרבותיכם.

זה היה סימן מקובל בעת אשר הנאשם חכה למשפט מות.

הג’נדרמים שלפו את חרבותיהם.

וקול סימוּרדן נשמע שנית בדברו:

– יקום הנאשם ויעמוד.

הוא לא דבר עוד אל גובן בלשון “אתה”.

 

III. מִנְיַן הַדֵּעוֹת.    🔗

גוֹבן קם ועמד על רגליו.

מה שמך? – שאל סימוּרדן.

– גוֹבן – ענה הנשפט.

וסימוּרדן הוסיף לשאול:

– מי אתה?

– אני המפקד הראשי של הגדוד הנשלח לגבול־הצפון.

– קרוב או מודע אתה אל הנמלט?

– נכד אחיו אנכי.

– הידעת את פקודת הקוֹנוֶנט²⁰⁹?

– הלא רואה אנכי את המודעה על שלחנך.

– מה בפיך על דבר הפקודה הזאת?

– אני חתמתי עליה, אני צויתי לעשותה ואני הוא המחבר את המודעה, ששמי חתום בסופה.

– בחר לך סַנֵיגוֹר.

– אני עצמי אלַמֵד זכות עלי.

– דַבר.

סימוּרדן ישב חסר־תנועה. אך פניו הביעו יותר מנוחת סלע מאשר שלות אדם.

גוֹבן שתק שעה קלה, כאלו אסף רעיונותיו.

וסימוּרדן פתח שוב ואמר:

– מה יש בפיך להצדיק את נפשך?

גוֹבן הרים ראשו לאט, לא נשא עין אל איש ויען:

– זה הדבר: מעשה אחד מנע בעדי מראות מעשה אחר. ראיתי בעיני מעשה טוב אחד ונעלמו מעיני מאה מעשים רעים. מעבר האחד איש זקן ומעבר השני ילדים קטנים – הם הם שעמדו ביני ובין חובתי. שכחתי את הכפרים השרופים, השדות השוממים, השבוים המומתים, הפצועים ההרוגים, הנשים המרוטשות²¹⁰, שכחתי את צרפת הנתונה בידי אנגליה. שלחתי חפשי את עוכֵר ארצו. פושע אני. דברי אלה אולי יהיו בעיניכם כלמוּד חובה על עצמי. טעות היא. אני מלמד זכות על עצמי. האיש המודה על עונו מציל הוא את הדבר האחד שראוי להציל: את כבודו.

– וזה הוא כל מה שיש בפיך להצדיק את נפשך? – שאל סימוּרדן.

– עלי להוסיף, כי בתור מפקד חובתי להיות למופת, ואתם, השופטים, עליכם להיות למופת.

– מה המופת שאמרת?

– כי תחרצו עלי משפט מות.

– והעונש הזה, לדעתך, ישר הוא?

– וגם מוכרח.

– שב על מקומך.

הפקיד הממונה על ההכרזה עמד והקריא את המודעה, שבה הותר דמו של המרקיז די־לנטינק, אחרי־כן את פקודת הקוֹנוֶנט, כי כל איש אשר יעזור למורד להמלט אחת דתו למוּת.

לאחר שגמר קריאתו ישב על מקומו.

– סימוּרדן שלב את ידיו ויאמר:

– הנאשם, הטה אזנך ושמע. הקהל, אתם ראו ושמעו והחרישו. הנה אתם עומדים לפני החוק. עוד מעט ויבוא מנין הדעות. דבר־המשפט יֵצא על פי רוב דעות. השופטים יחווּ דעתם, איש איש בקול רם, באזני הנאשם. הצדק אין לו להסתר.

והוא הוסיף:

– יקום השופט הראשון ויחוה דעתו. הקפיטן גישן, דַבר.

הקפיטן גישן נעץ עיניו בגליון המודעה על דבר פקודת הקוֹנוֶנט. עד כי לא ראה לא את סימוּרדן ולא את גוֹבן. והוא פתח ואמר:

– החוק הוא ברור. הדַיָן קטן הוא מכל אדם, כי לב אין לו, וגדול הוא מכל אדם, כי בידו השלטון. בשנת 414 ליסוּד רומא צוה מנליוס להמית את בנו על שיצא למלחמה בלי פקודתו. העונש בא על בטוּל המשטר. ופה הופר חוק, והחוק גדול הוא מן המשטר. על ידי הרחמים של אדם באה ארץ־מולדתנו בסכנה. פעמים שהרחמים לעון יחשבו. גוֹבן נתן ידים למורד לנטינק להמלט. פושע הוא. בן־מות הוא.

– המזכיר, כתוב – אמר סימוּרדן.

והמזכיר כתב: “דעת הקפיטן גישן: משפט־מות”.

גוֹבן הרים קולו ויקרא:

– משפט צדק שפטת, גישן, יְיַשֵר כחך.

וסימוּרדן הוסיף לדבר:

– יחוה דעתו השופט השני. שר־הגדוּד רדוּב, דבר:

רדוּב קם ממקומו, פנה אל מול גוֹבן, חלק לנאשם כבוד־צבא, אחרי־כן פתח ואמר:

– אם כך הוא, העלוני לגרדום גם אני, כי בחיי ובשם כל הקדושים נשבעתי, כי נכון אני לעשות תחלה מה שעשה אותו זקן ואחר־כך מה שעשה המפקד שלי. בשעה שראיתי את הזקן בן השמונים בא באש להציל את שלשת התינוקות, אמרתי: “הרי אתה איש טוב”! ובשעה ששמעתי, כי המפקד הצעיר הציל את הזקן מכף הגיליוטינה הבזויה, ימח שמה, אמרתי: “אכן ראוי אתה, מפקדי, להיות גֶנֶרַל, כי אדם גדול אתה”, חזיז ורעם! מה זה היה לכם? כלום יצאו הכל מדעתם? וכי כדאי לנצח כל הנצחונות הללו, כדי להגיע לכך?! כיצד?! הזה האיש גובן, אשר עשה גבורות בדול והציל את הריפובליקה, אשר חרבו הראתה נפלאות, האם תאַבדו בידים איש כזה?! תחת להעלותו לגדולה תעלוהו לגרדום! גם אתה, אדוני המפקד דברת היום לא בדעת. טוב עשה אותו זקן, שהציל את התינוקות וטוב עשית אתה, שהצלת את הזקן. ואם עונשים עונש מיתה על מעשים טובים, ילך הכל לעזאזל, אזי איני יודע, מה לנו פה. לא כך? הרי אני צובט את גופי, כדי להוָכַח, אם עֵר או ישֵן אני. איני מבין דבר. לדעתכם, צריך היה הזקן להניח את התינוקות, שישָרפו חיים, וצריך היה מפקדי להניח, שיכרתו את ראש הזקן. אם כן, כרתו גם את ראשי. גם אני בעצה זו. הטוב היה לכם, לוּ נשרפו התינוקות וגדוד המצנפות האדומות ישבע קלון? אם כן, קומו ונבלע חיים איש את רעהו. גם אני יודע פרק בפוליטיקה כמוכם. בשם השטן! לחיות היער נדמינו! איני אוהב דברים שאין להם טעם. על מה ולמה אנו הולכים למות? כדי שיוציאו להורג את מפקדנו! היֹה לא תהיה, מרת גיליוטינה! מפקדי חיה יחיה! לנו יהיה! אהבתיו עתה היום יותר מאתמול. ההוא יומת? – שחוק הוא! היה לא תהיה. שמעתי את כל הטענות. ידברו מה שידברו. אך אי־אפשר, אי־אפשר!

ורַדוּב ישב על מקומו. פצעו נפתח. זרם דם פרץ מתוך התחבושת על צוארו מן המקום שנכרתה אזנו.

סימוּרדן פנה אליו ויאמר:

– ובכן דעתך נוטה להצדיק את הנאשם?

– דעתי, כי ראוי להעלותו למדרגת גנרל.

– שאלתיך אם זכאי הוא או חיב.

– לדעתי, ראשון הוא בריפובליקה.

– השר רדוּב, חוית דעתך לזכות את המפקד גובן או לחיבו בדין?

– חויתי דעתי, כי יסירו מעלי את ראשי כופר ראשו.

– המזכיר, כתוב: זכאי – קרא סימוּרדן.

והמזכיר כתב: “דעתו של השר רדוּב: זכאי”. אחרי־כן אמר:

– אחד אומר חיב ואחד אומר זכאי. נחלקו הדעות.

הגיעה שעתו של סימוּרדן לחווֹת דעתו.

הוא קם ממקומו. הוא הסיר מגבעתו ויניחה על השלחן.

פניו לא היו חִורים; מראיהם היו כעין העפר.

אילו היו כל העומדים שם עטופים בתכריכי־מתים, לא גדלה יותר ביניהם הדומיה!

וסימוּרדן קרא בקול קשה, אטי וחזק:

– הנאשם גוֹבן, נגמר הדין. בשם הריפובליקה, בית־דין שלנו, על־פי רוב של שתי־דעות כנגד אחת…

הוא הפסיק רגע, כאילו המתין להוציא גזר־דינו. הפקפק האיש בעמדו מוּל המות? הפקפק מול החיים? כל העומדים עצרו בעד נשימתם. וסימוּרדן הוסיף:

– … מוציא עליך משפט מות.

פניו הביעו יסורים כפני איש שנחל נצחון בעמל רב. כאשר קבל יעקב את ברכת המלאך בטרם עלות השחר, לאחר שנאבק עמו כל הלילה, אולי נראה על פניו חיוּך נורא מעין זה.

זה היה רק כעין זוהר רגע, ובִין רגע חלף. פני סימוּרדן שבו והיו לשיש. הוא ישב על מקומו, חבש מגבעתו בראשו ויוסף:

– גובן, מחר בטרם עלות השמש יוציאוך למיתה.

גובן גם ממקומו, השתחוה ויאמר:

– ברוכים הדַיָנים.

– הובילו מזה את הנידון – פקד סימורדן.

סימוּרדן נתן אות, דלת הסוהר נפתחה, גוֹבן נכנס, והכלא נסגר.

שני ג’נדרמים עמדו משני עברי הפתח וחרבותיהם שלופות.

את רדוּב הוציאו מן הבית, כי נפל מתעלף.

 

IV. בֵּית־הַסּוֹהַר.    🔗

מחנה צבא – ביחוד בימי מהפכה – דומה לכַוֶרֶת של דבורים. בין חיל הצבא, כובשי טוּרגה, רב היה מאד השאון.

בתחילה, לאחר שראו את גוֹבן יוצא מבית־הסוהר, והדבר נודע כי לנטינק נמלט, נשמעה תלונה רבה בין אנשי־הצבא לאמר: אכן אין להאמין באצילים וכהנים. הוויקוֹנט הציל את המרקיז והכהן יציל את הוויקוֹנט. כל המשפט הוא רק למראית־עין. ואולם לאחר שנודע כי נגזרה על גוֹבן מיתה, התעוררה תלונה חדשה: מי זה יעיז לדון למיתה את מפקדנו הגבור, עמוד הריפובליקה, כובש טוּרגה, המנצח במלחמות רבות?! ועל מה נגזרה עליו מיתה? על שהציל ממות איש זקן, שזה הציל שלשה ילדים! הנה איש כהן פוגע באיש־צבא!

וחיל המחנה התמרמר על סימוּרדן. ארבעת אלפים איש כנגד האחד. ואולם כחם היה כאין לעומת היחיד, בעל הרצון החזק. בימים ההם היה רב מאד כחו של האיש, הבא בשם “הועד המגין שעל הצבור”. למראה פני האיש הזה חדלו התלונות. ידוע ידעו כל אנשי־הצבא, כי גורל גוֹבן תלוי בידי סימורדן. הוא שדן למיתה, ובידו יש לסלוח. החיים והמות של גובן בידו הם. ואלם אין איש, אשר יוכל לתבוע ממנו ולבטל רצונו. לא יכלו האנשים בלתי אם לצפות.

בין כה וכה בא הלילה. באולם המשפט עמד חיל משמר, ושני אנשים שמרו את דלת הכלא.

בחצות הלילה נכנס איש אל חדר המשמר, ובידו פנס. הוא גלה את פניו ויצו לפתוח לו את בית־הסוהר. האיש הזה היה סימורדן.

הוא נכנס והדלת נשארה פתוחה למחצה אחריו.

החושך והדממה שררו בכלא. סימוּרדן פסע פסיעה אחת בתוך החשכה, שם את הפנס על הקרקע ויעמוד. נשמעה באופל נשימה של איש ישן. סימוּרדן עמד והקשיב אל ההמולה הנוחה הזאת.

גובן שכב בתוך הכלא על מצע תבן. הוא ישן שנת תרדמה.

סימוּרדן הלך וקרב אַט, נגש אל השוכב והתחיל מסתכל בו האֵם המביטה אל תינוקה הישן עיניה מביעות רוך רב כזה. רגע אחד עמד בלי תנועה. אחרי־כן כרע על ברכיו, הרים לאַט את יד גוֹבן ויגישה לפיו.

גובן התעורר. הוא פקח את עיניו בתמהון. אור הפנס היה כהה. הוא הכיר את סימוּרדן.

– הֶאָח – קרא – האתה הוא, מורי?

גל של רגשות הציף את לב סימוּרדן, והוא יכול להוציא מפיו רק: – גוֹבן!

שניהם הביטו זה אל זה. עיני סימורדן מלאו אש שורפת את הדמעות, ועיני גוֹבן הביעו חיוך רך.

גובן נשען על כפו, פתח ואמר:

– אתה, מורי, הצלתני ממות. בלעדיך הייתי נחשב במתים. אך מלבד זאת הן אתה נטעת בלבי רגש היושר. אתה פקחת את עיני. אציל הייתי, ואתה עשיתני לאזרח; על ידך מצאתי את הדרך אל חיי הרוח. אתה נתת בידי את מפתח האמת, לחיות בעולם־המציאות, ואת מפתח האור, לחיות בעולם שלמעלה ממנו. הה, מורי, במה אודך? הלא אתה יצרתני.

סימוּרדן ישב על מצע התבן ליד גוֹבן ויאמר:

– הנה באתי לאכול עמך פת־ערבית.

בשעת הסעודה הרבה גוֹבן באכילה וסימוּרדן – בשתיה. אות הוא, כי לב הראשון שקט ובלב השני גדל הסער.

לאחר הסעודה התחילו מתוכחים על אודות הריפובליקה ותכליתה. סימוּרדן הגין על מדת־הדין וגוֹבן דרש בשבח מדת־הרחמים. יש אשר נתן המורה עיניו בתלמידו וקרא: “רק חולם חלומות אתה”! אך יש אשר ישב דומם והקשיב רב־קשב אל הדברים החוצבים להבות־אש, אשר יצאו מפי תלמידו, בנשאו חזון על חיי בני־האדם ועל הימים הבאים, אשר העוני והעבדות, הרשע והאכזריות יתמו מן הארץ.

נשמעה מן החוץ תקיעת שופר: עלה עמוד־השחר. אחרי־כן נשמע צלצול כלי־נשק: חיל־משמר חדש בא. וכעבור שעה קלה נשמעו סמוך למגדל קולות שונים: הסיעו קרשים וקורות, הכו בקורנס.

סימוּרדן הטה אזנו, פניו היו חִורים. גוֹבן לא שמע מאומה. הוא היה כלו שקוע בהרהורים. נדמה, כי שרוי הוא בעולם אחר, בעולם דמיונותיו.

כעבור עוד שעה קלה, וסימוּרדן שאל אותו:

– במה אתה הוגה?

– בימים העתידים – ענה גוֹבן.

ושוב שקע בהרהוריו. סימוּרדן קם מעל מצע התבן, שעליו ישבו שניהם. גוֹבן לא הרגיש בתנועתו. סימוּרדן לא גרע עין מן האיש הצעיר ההוֹזה וילך אַט אל הפתח ויצא.

את בית־הסוֹהר סגרו שנית.

 

V. עַד כֹּה וְעַד כֹּה עָלָה הַשֶּׁמֶשׁ.    🔗

השמש יצא כדרכו יום יום על פני רקיע־השמים.

יחד עם אור היום נראה על פני גבעת טוּרגה ביער פוֹג’ר דבר מוזר, חסר־תנועה, מעורר תמהון, דבר אשר לא ידעוהו עוף השמים.

הדבר הזה נברא בתוך הלילה. כל הרואה אותו שאל את נפשו: למה בא? אחרי־כן תקפו רעד. זה היה כמין בימה נשענה על ארבעה עמודים. בקצה האחד עמדו שני עמודים גבוהים, מחוברים מלמעלה בקורה, והם תומכים בטריגוֹן²¹¹ תלוי, ומראהו שחור לאור השחר. בקצה השני של הבימה עמד סולם. בין שני העמודים למטה, תחת הטריגוֹן, נראה כעין ארובה בעלת שני חלקים עולים ויורדים, אשר בהצמדם זה לזה נעשה מבין שניהם חור, והקיפו כמדת צואר אדם. כל הבנין היה עשוי עץ, מלבד הטריגוֹן של ברזל.

הבנין המכוער הזה – היא הגיליוֹטינה.

בבוקר היום הזה היו פני השמים בהירים ונחמדים מאד. רוח חמה נשבה בין העשב, והיער פוֹג’ר שאף את האֵד העולה מן המעינות והפיץ ריח־ניחוח מסביב. תכלת השמים, לובן העננים, המים הצחים והשקופים, ירק הדשא – כל אלה הביעו טוהר עליוֹן. השמים שלחו על פני חורבת טוּרגה והגיליוֹטינה אור רב, כאלו אמרו: ראו מה בין מעשי־אלהים ומעשיכם אתם, בני־אדם.

ארבעת אלפים איש מחיל הצבא עמדו על הגבעה ויקיפו את הגיליוֹטינה משלשת עבריה. העבר הרביעי היה פתוח ופונה אל טוּרגה.

שם על פני הסוללה, אשר רק גיא הבדיל בינה ובין הגיליוֹטינה, הובא שלחן השופט וכסא, ועליו התנוססו דגלים בעלי־שלשה־צבעים. על־גבי הכסא בין הדגלים נראה איש יושב בלי תנועה וידיו משולבות על חזהו.

האיש הזה היה סימוּרדן. הוא לבוש בגדי ציר הועד, על ראשו מגבעת בעלת־שלשה־צבעים, חרב על ירכו ואקדח בחגורתו.

הוא שתק. הכל שתקו. החילים עמדו ורוביהם לארץ ועיניהם משפלות. הם עמדו צפופים, אך איש לא הוציא הגה מפיו. רעיונות עכורים חלפו במוח האנשים האלה על אודות המלחמה, על המאורעות, על הכבושים, על הנצחונות, ורגע זה נדמה להם, כי כל הכבוד הזה נהפך והיה לקלון. הצפִיָּה עכרה רוח כולם. על פני הרחבה ליד הגיליוטינה נראה התלין הולך אנה ואנה.

פתאם נשמעו קולות עמומים היוצאים מן התוף. שורות הצבא פִנו מקום ועגלה באה אל המקום ותפן אל הגרדום.

בראש הלכו התֻפים השחורים, אחריהם גדוד של גרינַדֶרים ורוביהם מוּרדים, ואחריהם גדוד ג’נדרמים וחרבותיהם שלופות, ואחריהם הנידון – הוא גוֹבן.

גוֹבן הלך קוממיות. על ידיו ועל רגליו לא היו כבלים. הוא לבוש בגדי שרד, ועל ירכו תלויה חרבו.

אחריו הלך גדוד אחר של ג’נדרמים.

פני גוֹבן האירו עוד באור החדוה, אשר נגלה עליהם ברגע שאמר לסימוּרדן: אני חוזה עתידות.

כאשר בא אל מקום הגרדום, נשא עין אל עבר המגדל. לבו אמר לו, כי סימוּרדן יבוא לראות את משפט־המות, ולכן בקש להביט אל פניו.

סימוּרדן היה חִור מאד וקר. אלה שעמדו סמוך לו לא שמע קול נשימתו.

ברגע שראה את גוֹבן, לא זע האיש הזה.

בין כה וכה הלך גוֹבן וקרב אל הגרדום. ובלכתו לא חדר מהביט אל פני סימוּרדן, וזה הביט אליו.

גוֹבן נגש אל הגרדום רגלי ועלה עליו. ראש־הגדוד של הגרינַדֶרים הלך אחריו. הנידוֹן הסיר חרבו מעליו ומסרה אל הראש, ואת הענק מעל צוארו מסר לתלין.

פניו לא היו יפים מימיו כמו בשעה זו. שערותיו השחורות התנפנפו ברוח. צוארו הלבן והענוג היה דומה לצואר אשה, מבט עיניו הביע אור של מעלה. הוא עמד על הגרדום שקוע במחשבה. השמש עטפה אותו בזהרה והקיפה אותו אורה.

התלין נגש וחבל בידו לאסור את ידי הנידון.

לאחר שראו ונוכחו אנשי־הצבא, כי השר שלהם הולך למות לא עצרו כח עוד. לבם של הגבורים האלה התעורר. נשמע קול נורא – בכי צבאות. וקול עלה: “חסד! חסד!” רבים כרעו על ברכיהם, אחרים השליכו נשקם וישלחו ידם אל עבר המקום, שישב עליו סימוּרדן. אחד הגרינדרים קרא בקול: “קחו את נפשי כופר!” והקול הלך וחזק: “חסד! חנינה!” גם לב אריות היה מתעורר וחרד לקול כזה. דמעות איש־צבא – נורא הוא.

התלין עמד ולא ידע מה לעשות.

אך ממרום המגדל נשמע קול עמום, אשר הגיע לאזני כל העומדים:

– יֵעָשה כחוק!

הכל הכירו את הקול הזה. סימוּרדן הוא הדובר. החיל רעד.

התלין חדל לפקפק. הוא קרב והחבל בידו.

– המתן – קרא גובן.

הוא פנה למול סימורדן, שלח לו בידו הימנית אות שלום, אחרי כן מסר עצמו להאסר.

בשעה שאסרו אותו, אמר אל התלין: – סלח נא, עוד רגע אחד.

והוא קרא בקול:

תחי הריפובליקה!

השכיבוהו על גבי הקרש, את ראשו היפה שמו בחח, התלין הרים אט את תלתליו, דחק את הקפיץ²¹², הטריגון ירד תחלה לאט ואחרי כן בחפזון. נשמע הוֹלם נתעב…

ובו ברגע נשמע קול אחר. לקול הגרזן ענה קול הרובה. סימורדן חטף רובה, שהיה תלוי בחגורתו, ובו ברגע שראשו של גובן ירד ונפל אל הסל, שלח סימורדן כדור אל לבו. הדם התפרץ כנחל מתוך פיו, והוא נפל מת.

ושתי הנשמות האלה, אחיות תאומות, עלו יחדו השמימה; צלה של האחת התאחד עם זהרה של השנית.