רקע
דוד אריה פרידמן
זלמן שניאור - בממשלת היצר

1. מרכז וציר    🔗

באילן היצירה הביאליקית רב־הפארות הסתמנו כבר בראשית תקופת גידולו, אף בראית מרחקים, שני ענפים עיקריים שעליהם ומהם הסתעפו וגדלו ונתנו זרעם כמה וכמה עצי־פרי ואילני־נוי, שעלו וצמחו לכאורה כספיחי יער במרחבי ספרותנו, אולם באמת הם מחזיקים כולם חוץ מיסודות קרקע גידולם העצמי וחוץ מהשפעת האוויר של סביבתם גם את סימני הסוג והמין בתכונות ונטיות שונות הבאות ישר או בעקיפין מאת אביהם.

ואף בשילשים או הריבעים של ראש־הדור לא יקשה, למשל, כלל לכל בעל טביעת־עין להכיר באברהם שלונסקי, זה הבד הירוק והגבוה ביותר בצמרת אילננו, את הניצוץ הגאוני בחידוש צירופי מושג וביטוי ובעזוז מעופם, המזכירים לנו את ביאליק בצעירותו, או, נאמר, בבן גילנו וצערנו, באורי צבי גרינברג, את הלהבה החיה והצורבת של השליחות הציבורית, שביאליק נושאה ונשיאה במשך תקופה שלמה כה רבת ההכרעה בחיי עמנו. קל גם לראות בלי כל התאמצות הרבה קווים עניניים בתוכן ובצורה המקשרים את שני המשוררים הצעירים רבי־הכשרונות האלה עם רבם הגדול. והם לא יוצאים מן הכלל בפרטים השונים. רבים הם שיניקתם או מורשת דמם באה מן היחיד.

ואם במרחק הרב שבין השורש והצמרת יש עוד מקום לברירה והצבעה על סימן זה ועל קשר אחר, הנה בדור השני לביאליק היתה ההתפצלות והתורשה יותר שלמה ופשוטה וגלויה. אז קיבל פיכמן מאת ראש התקופה כמלואים ליסודות נפשו העצמיים, ליתר השלמה והבעה, את חיוב היחידיות והערצתה ואת החדירה לנוף כלמטרת התרשמות והסתכלות לירית, ולעומתו ממשיך ומשלים שניאור על־ידי כשרונו ודרכיו המיוחדים את השאיפה להכללה רוחנית פתטית בשירה, בעלת גוון שכלי־פילוסופי וחושני־תארי כאחד, ואת ההרחבה וההעמקה של ענין האשה והאהבה עד כדי קביעתו למרכז כל־רוכז ביצירה השירית.

עד שניאור הרבו אצלנו בכלל לשיר על ענינים רוחניים ונפשיים. באה יצירתו והכניסה במידה רבה גופניות לתוך ספרותנו. אמנם כי הגוף והנפש היו תמיד נחלת המשורר, ביחוד בהדגשת החלק הראשון. בא שניאור וגרס: הנוף והגוף בהטעמת המלרע ומכיון שהגוף הועמד במרכז ההגשמה השירית נתאפשר המעבר מן האהבה האנושית הצנועה והביישנית של שירת ביאליק אל חזון־הבשרים הסוער והגועש של משא שניאור על גוי ואדם ויקום יחד.

במשך התקופה נתווספו ונתחדשו על־ידי משוררים ובני־משוררים רבים כמה וכמה גוונים ובני־גוונים לכל תכני השירה של ביאליק, שניאור ופיכמן. גם שדה־היצירה של טשרניחובסקי וכהן נתן זנים חדשים ומיוחדים על־ידי הרכבת פנים וחוץ. אולם בדרך כלל נשאר עד היום השלטון על הנוף בעיקר בידי פיכמן, והמומחיות לאותו דבר הנראה כרגיל בשם “שירת אהבה” נשארה בידי שניאור.

לכאורה יצדק ביחס לכל דבר־שירה המשל האומר, כי אין פזמון בלי ריבה. אין ספק: לא לסריסים השירה. בכל־זאת רבים המשוררים, וגם המעולים שבהם, שאין האהבה אצלם כלל וכלל אותו עיקר שאסור להחסירו מן הספר. האהבה על גילוייה וכיסוייה, קפנדריותיה והטיותיה, היתה, הוה ותהיה תמיד מעין לא־אכזב ליצירת אמנים, כי היא ראשית כל יצירה בחיים, אולם על־פי רוב אינה אף מתחלה ומכל שכן כעבור איזה זמן, המרכז היחידי בעולמם של המשוררים המחזיקים בה כרגיל היא יולדת כמה וכמה בנים ובנות בעולם היצרים ומאהבה נעשה אב להרגשות והגשמות אחרות לגמרי וגורם למחשבות ומעשים השונים בהחלט מאותם הקשורים באמם יולדתם.

על־כן כה מעטים הם בעולם האמנים והמשוררים הנשארים נאמנים בלי כל היסח־דעת ודיחוי־רגש ליצר האהבה במשך כל ימי יצירתם.

אחד המעטים האלה הוא ז. שניאור.

כל יצירתו, מראשית דרכו בספרות עד אחרון שירו שבא לפרסום, סובבת על ציר אחד, הוא – היצר. ולא רק יצר סתם, אלא אותו הידוע בשמו: יצר הרע. אם הוא באמת רע או אולי הוא הוא הטוב – לא בשירה יש לחפש את הפתרון לשאלה זו. אבל מיצירת שניאור מתבהר בבהירות גמורה, כי הוא הראשית וגם האחרית לכל טוב ולכל רע. ממנו כל יצר וכל יצירה באים ובו הם תלויים. הוא המושל בהם, אם בהסתר־פנים ואם בגלוי־תוך ואליו תשוקת כל איש ואשה, בין שיודו בו ובין שיעזבוהו.

על שלטון היחיד של זה בנויה כל השקפת עולמו של שניאור. לו, ליצר, להשגתו והבנתו, לחקירתו ופירושו, לחרופו ולהילולו מוקדשת שירתו ברובה ובעיקרה.

המרכזיות או כשרון התפיסה המרוכזת היא בכלל אחת מתכונותיו המיוחדות של שניאור, המציינות אותו מאשר חבריו בספרות. אין אצלו חרוזים בלי חוט ובתים כאוהלים. שיריו בנויים בכשרון אדריכלי ובהתבוננות של מחשבה תחילה. אף־על־פי שהיקף ראייתו גדול ברב מזה של רוב בני־גילו ואף־על־פי שגבולות זרועותיו רחבים מאד, בכל־זאת אין שדה־יצירתו עשוי מלבנות מלבנות פזורות, פאות פאות בודדות, אלא כל מעניותיו וחריציו, ערוגותיו ותלמיו יוביל אלי מרכז אחד.

מרכז זה הוא המין.

לא הארוס, המרחף כרגיל מעל ראשיהם של רוב המשוררים, אלא הסקסוס הוא העומד תמיד במרכז ראיתו של שניאור. ובזה ייבדל אף מאלה שהארוטיות היא יסוד אישיותם. כי נתן מקום בשירתו למקור כל המקורות, לאותו עיקר שרבים יכסו עליו, ולוּ גם בעלי אהבים. הוא אחד המעטים שהעז להסיר את לבושי הארוטיות המקסימה מעל גופה העירום של הסקסואליות המפחידה.

הוא אפילו אינו מבין את העקיפין של הארוס, את השהיות של האמנות והשירה, הן:

      "לב אשה לגבר, והם בושים, מתחפשים

      ומחכים, למה הם מחכים?"

        (“בליל חשק”, גשרים.)


בעיניו נראית הרבה טובה וטבעית אותה תקופה של סקסואליות גלויה.

      "עת נדה בת חווה ערומה ושזופה

      וביקשה את דודה בהרים".

        (שם)


ברעיון זה הוא מחזיק גם כעבור חמש שנים אחרי כתבו חרוזים אלה. בשנת תרע"ג הוא חוזר להשקפה מינית זו ונותן בפי האשה את הדברים הבאים:

      "לא אובה… מאסתי באהבה,

      ………….

      אני חיה, רק חיה בת־קדומים,

      ………….

      הוי טוב לי לו פרא תעיתי

      עד עתה בדרכי יערים,

      בלי קללת האהבה על ראשי,

      בלי כבלי־משפחה מזהבים,

      ויוצאים הגברים בקשני

      בדשא הרטוב טל־נשף". – –

        (“אנוכי, אנוכי לא אסלח”. חזיונות.)


אכן לא באהב ואהבה ישגה שניאור, אלא במין ההיולי וסבכיו, ביצר והפכיו כי לא הרי זה כהרי זה. ההבדל בין שתי הופעות־חיים אלה רב מאד.

כתולדה לאב, כחץ לקשת וכשליח לשולחו, כן יחס הארוטיות לסקסואליות. בה בשעה שהראשונה אין כוחה אלא בערמה ועמקה יודעת השניה רק מערומים ודרך ישרה. הארוס צד ולוכד, הסקסוס מדביר ומנצח. בארוס יש קלות צחוק ויופי – משום כך היה אפולו בתקופות שונות ואצל שבטי יוון שונים גם ארוס – אבל בסקסוס יש תמיד כובד, פחד וכעור – על כן היה סמלו השעיר… וה“פלוס”, כלי זינו של האחד – כנפים וחצים, אמצעי השני – זרועות חזקים ואלמות.

ועד כמה שולטת הסקסואליות בתפיסת עולמו של שניאור אפשר לראות מזה, שהוא רואה את הטבע בגן־העדן (במחזה “חוה” ב“השלח” כרך מ"ה), את עץ־הדעת, ופריו –

      "כפרי בשר־אדם, פרי ירכו,

      התלוי בשל, מיותר וחסר־טעם

      ומכוער הוא…

      …………

      מה־מכוער הוא, מה נפלא!"


רק אצל הסופרים הקדמונים בתקופות התאווה הגלויה והפורצת כל גדר אנו מוצאים זכרון ל־Phallus באותה פשטות “חסרת בשת” שאנו פוגשים במקומות שונים בשירת שניאור. כי כאדם ביד היצר כן שניאור בזרועות דיאוניסוס.

לשדה היצירה של אחרים משמש הארוס כטל – בשדות שניאור יארוב תמיד הפן, ואלוהי המין ימטיר עליהם מטרות עוז. כל סקסואליות היא מצד אחד חשרת העננים ומצד שני כמיית האדמה לגשם. ירד הגשם תפסק הכמייה, אולם לארוטיות אין חזרה. היא כמעין המהפכה מתוך גלוי וכסוי בלתי־פוסקים. אין בהם במשחקי הארוס אותה נקודת רויה הנמצאת תמיד אצל הסקסואליות עם גמר תפקידה, ואותה ההתקפה הבאה לפתע פתאום. על־כן נרגיש בשירת שניאור אותו רעב הנשבר וחוזר, אותה מתיחות יסוד, המתגברת על כל רפיון זמני ואותה חריפות של היין המשכר, המעביר את האדם מתחום שלטונו של ארוס־אפולו אלי גבולות ממשלתו של סקסוס־דיאוניסוס..

      "בליל יין ודמעות, אנחות ומחולות –

      כך היה, כך יהיה בבאות…"

       (“בליל חשק”, גשרים)


יאמר כל מאמין במין, כי בממשלת היצר יגוז כשרון הברירה והערכה ובמקומם תבוא ההכרחיות העורת.

      "ענוגות ועזות, גאיונות, ענוות,

      מסולסלות כרחלים, כחתולים – חלקות,

      ערמוניות, שחורות, אדומות, זהבהבות" –


כולן בלי הבדל היו קרבן רצוי לאיש היצר, שמאחורי “הדלת הלבנה”, לזה היצור, שהוא כפי עדות יוצרו – “זולל אושר, שטוף הנאה” (שם), ובאמת הוא נמצא מעבר לכל הנאה, כי “מתהולל” היה “ולא הרהר”, והוא מעיד על עצמו:

      "לא, לא טפות טפות –

      כל הכוס גמאתי

      על שמריה העכורים –

      …………

      …………

      כנהר שובב נפתל דרכי" –

        (שם).


ומכיוון שכך הלא ברור הדבר, כי לא הוא השליט על דרכו ואין הוא גם אחראי למעשיו.

      "אין אני אשם, חביבה, אם עיני מתיזות רשפים.

      אם זרועי מתכווצה לחבק ושפתי נמשכות לנשק

      נשיקה אין סוף ואין ראשית"…

       (“כן נושקים אנחנו”, גשרים.)


הן צוו הוא החשק המיני, גורל, חוק. אף כעבור כמה שנים יאמר שניאור על הפרגים ועל הסקסואליות המסומלת על ידם:

      “ותהיו בעותי חלומי ויפיו”.

       (“פרגים”.)


כי המין הוא השליט על כל, על החי וגם על הדומם.

      "ורוחות וברואים ינועו

      על עבים, משברים וענפים;

      שוט חשקת־המין אותם שוטף –

      חק אחד לעזים ולרפים".

       (“משא דממה”, חזיונות.)


מכאן ההכרחיות שבגילוי המין. גלי־הדם באדם הם הנותנים קצב לאהבתו. פעם יפכו חרישית כקצף השזר על גדות ימים ופעם ישאג הנחשול כעדר לישים. האהבה ממתיקה לך את רגעיך, אבל בו בזמן משעבד אותך המין לנצח ומסיבה זו הנך נהפך למסובב בין רבוא רבבות מסובבים אחרים. ואם יימלט הגוף לאיזה זמן ממצולת היצר – ההצלה בת־חלוף היא. “מנוול זה” נשאר במארב ומוצא מהר את הרגע המתאים להגיח ממסתריו. כך היה בטח ביון הקדומה מזנק לפתע השעיר פן מאחורי המחוללים לתומם בשדות ובכרמים. כהכרח הוא בא ונדחק בין יריעות המקרים.

אמנם למדנו לחבב על עצמנו כמה וכמה הכרחים, ולולא ידענו ליהנות מן הדברים ההכרחיים שבטבענו מי יודע אם יכולנו לסבול את משא החיים. לאשרנו ירמה אותנו גורלנו להאמין, כי עוסקים אנו בענינים שיש בהם משום הנאה ותועלת לנו, ובאמת אנו עושים רק את המוטל עלינו. כך גם החוש המיני העמיד עלינו נציבו הפקח, הוא שר האהבה, וזה משתדל לרמותנו בכל מיני רמיות של הנאה כדי לשעבדנו שעבוד גמור לצרכיו השואפים רק לתפקידי ההויה.

כרופא מנתח, הבא לטפל בפצע מורד מוכרח קודם כל לקרוע את על הלפיפות והחבושים מעל מקום הכאב, כן יקרע שניאור את כל הלבושים התרבותיים מעל פצע המין.

גילוי הלוט הוא אצל שניאור בכלל תכונה נפשית יסודית, והיא שעשתה אותו פחות מסוגל לארוטיות ויותר נוטה לסקסואליות. ואמנם לא רק מעל האשה יקרע את השמלה, אלא גם מכמה וכמה הופעות חיים אחרות.

ואשר לפצעי ה“אהבה” אין שניאור עיף מטפל ומהתבונן בהם, וליהנות מהם אותה הנאה של בעל־מקצוע. משום זה אנו מרגישים בדבריו על מצוקת היצר גם את קסמו ומתקו. התהום הפעור של מצולות המין רומז לנו ממעמקיו המוארים באורו של שניאור. אף־על־פי שהוא כה מפליא לתאר את היסורים שבהם.


2. דיוניסוס    🔗

בין היסורים השונים הנגרמים לאדם על־ידי יצרו ראוי לתשומת־לב מיוחדה אות וצער הבא מתוך ההכרח, שהיצר המיני מוכרח להתחפש ולשנות את טעמו כדי לעבוד ולפעול בגלוי. כי אף־על־פי שארוס ודיוניסוס הנם ביסודם אויבים זה לזה בכל־זאת זקוק דיוניסוס לעזרת ארוס, כי עינוי גדול הוא לו ליצר המיני ישר־הדרך וגלוי־המהות להיות מימוס.

על־כן לא מקרה הוא, ששניאור מזכיר ב“פתיחה” לספר “החזיונות” את המוקיון. לא מקריים הם גם דבריו על צער ההתחפשות במקומות אחרים. לכאורה תמוה הדבר: מה לו לשניאור, האוהב כה את הגילוי ולמוקיון? יצירתו הלא מצטיינת ביתרון הנגלה שבה ובשאיפתה לגלות הכל, אף את הדורש אולי כיסוי. הנעימה האישית־וידויית שב“פתיחה” הנ“ל על הגיל המעורב בתוגה ועל האהבה הרבה בקלפת האיבה, כמו כן ההתוודות הנוגה בשעת ה”רפיון" היפה. אינן נותנות לנו פתרון מספיק לשאלה זו. אין ספק, כי גם לווידויים אלה שרשים יותר עמוקים בתת־ההכרה, שרשים אלה הם מאותו מין קשרים נעלמים, המתפתלים ומשתרגים מתחת לשטחי הדורות והתרבויות והמובילים אותנו מן הטרגדיה המודרנית רבת־הסבכים אל המסתורין הקדמון, שהיה כולו מוקדש לפצעי המין. עוד בצעדיו הראשונים בשדה היצירה האמנותית מוכרח היה היצר הרע לשום מסווה על פניו. משחקי המסתורין של אוזיריס ואיזיס במצרים, כמו המשחקים האליבסיניים של דיוניסוס ודמטרה היו ביסודם ובפרטיהם סימולים של הסקסואליות הקוסמית, ובאופן כזה נעשה דיוניסוס, שהוא גם אוזיריס, גם תמוז, וגם אותו אלוהים המברך בתורה את בני־האדם בברכת “פרו ורבו”, אב לכל מימוס. ושירת שניאור, הצופה הליכות עולם, המלאה ברקי דמות וצורה, העשירה בתנועה וצלילים, הנה כולה מעשי מימוס המגשים את תפקידו ההיולי והמהותי מימות עולם, להיות שליחו של דיוניסוס הפורה והמפרה, שפרטי פולחנו באו ליון מתרקיה ולטרקיה1 מן המזרח, ממזרחו של שמש, ממצרי היצר של מצרים ומבליל התאוות של בבל. ואם שמו היה בהודו – שִיוָה, תאוריו וסמליו היו גם שם רק פליים, ז.א. מינים גלויים. שם הוא גם נחשב לאלוהי הקוסמים והפקירים. אולם אצל איזה עם מעמי עולם אין היצר הרע אלוהי כל הקוסמים והפקירים החדשים – המשוררים והאמנים השונים?

הן מתחת אלפי צעיפים יתגלה לפנינו.

הוא הנותן טעם ומתק לדרישות הדת, הוא הנותן גוון לאהבת השכינה ב“קבלה” שלנו, ולהבדיל אלפי הבדלות, לפולחן האם הקדושה בקתוליות. הוא היסוד לכל דבקות חברתית והוא הגורם לכל פרוד בין אנשים. בו תבנה ארץ ובו תחרב. במחולותיו יתלכדו עולמות והיו לעולם אחד, ותעתועיו הם המפרידים לחלקיו את הבשר האחד שהתהווה מזיווג שני גופים זרים. ביצר יוצר זה רואה שניאור חליפות ותמורות אין־סוף, רבבות כוחות המתנגדים זה לזה, שילוב של צער ועונג, בליל של הן ולאו, פיטום של הנאות והונאות, נחשול של כיסופים ומאויים ותהום של דחיפות וכליונות.

לא לשוא יחרד כה לבו של שניאור ליצר הרע בימות המשיח:

      "הנה ימים באים… הוי לבי, לבי לו ליצר־הרע,

      זה מלח כל היקום פלפלת־ההויה

      ……………

      ……………

      זה העוגב המתהדר, בן החיל,

      …………..

      …………..

      זה החומד את הכל ולועג לכל נשא,

      המצית אש בלב ורוקד: קדוש, קדוש

      ולמחרת בא ומכבה במי־שופכים

      ובלעג־בוז שלהבת קדשו

      זה המעודד זקנים נובלים ונותן צו: אהבו!

      ומפרפר ערף תמימים וחורק שן: חמודו!

      ……………

      ……………

      המצחק בכנף פרפר להוט אחר הצפורת

      ונחבא תחת שולי שטנים גאים ומחרישים,

      ומרעיד חוטי־שדרה של ענקים

      וטבעות נחש נחבא אל פטריות,

      ומגרש שבלול קר תוך קליפתו

      וגוער: זחל ובקש אהבה ורעיה! –

      ……………

      ……………

      הוי, מרה תהי ורעה תהי אחריתו

      בימי הדבש, הפשתן והמזמרות".

       (“והיה באחרית…”)


כי לא יהיה צורך בו בימים הפושרים ובחיי המישור “שיבואו”, לפי אמונת הרבים, השנואים על שניאור. בין כל החטאים והעוונות של אלה הרבים, הדכים והנדחים, המנחים והמנוחמים, מביא שניאור בתור ה“אחרון אחרון” – נורא: את יחסם ל“יצר הרע”. בו בחן אותם לאחרונה, ובו הכשילם והחתימם לדראון עולם.

אמנם בחינה זו יכולה לשמש הבחנה גם לשניאור עצמו. כי זה כבר הורגש והודגש, ששניאור מתנגד לציבור. הוא מחזיק בתורת הפרט בהכרה שלמה ואינו חדל בכל הזדמנות שהיא לבעוט בכלל. עדים להשקפתו זו הם השירים: “לנביא”, “בין החומות”, “ערבית”, “משטמה”, “והיה באחרית הימים”, (גשרים), ו“בין כורות”, “מן הפנקס”, “משירי הרץ”, “אספרתקוס”, “נכאים”, “המנורה הירוקה”, ועוד (חזיונות). בכולם יובע הלעג מלא־הרעל על שאיפות וחלומות הצדק והיושר של הרבים והנדכאים על־ידי המעטים ועל דעותיו וסדרי חייו של הכלל, שאינו רוצה להיות עבד נרצע לפרט, אף אם הוא מחונן בכמה וכמה תכונות מיוחדות. בשיריו השונים מנסה שניאור עצמו לתת באורים שונים לבוזו ושנאתו להמון. חלק מבאורים אלה קשור בזכרונות והרגשות פרטיים על גזילת נעורים וקיפוח זכויות, כמו בשירים “תחת הקרנס”, “חובות”, “משטמה”, (גשרים), ומקצתם תלויים בהשקפות־העולם של יתרון איש המעלה האחד במהותו וערכו על המון העם ובדעה הרואה סכנה לתרבות ולקיום העולם בשלטונם של הרבים (“לנביא” ועוד מהנ"ל). בין שני סוגים אלה של יסודות האינדיבידואליות הקיצונית אצל שניאור יש בלי ספק קשר פנימי, ושניאור אינו היחידי המפתח השקפת־עולם המתנגדת לחברה ולציבור וכתוצאה ממצב של נדח, שהיה באמת או אף אם רק במחשבה. אולם את הסיבה הראשונה למחשבות כאילו צריך לחפש בלב ולא במוח. ביחוד כשהמשטמה של שניאור היא לפי עקשנותה, חריפותה ופריצותה נפשית־חושנית. והנה נראה לי, כי מקורה היחידי והאמיתי הוא במערכי מהותו הסקסואלית.

כי המין הוא על־פי עצם טבעו אנכיי ואגוצנטרי, והסקסואליות יודעת רק את המספר טן־דו. בדברים שבינו לבינה השלישי מפריע.

ואם שניאור נוגע בכל זאת ובעוז והוד כדרכו, בשאלות גדולות של צבור, כמו שאלת הקיום הלאומי שלנו. והכניס לשירתנו הלאומית פרקים נפלאים – הנה אפשר היה הדבר רק משום ששיריו הלאומיים לא נולדו אצלו מתוך דחיפה ראשונה, כמו אצל ביאליק או שאר המשוררים הציבוריים ביסודם, אלא הורתה ולידתה של שירת שניאור הלאומית היתה בהתנגשות סקסואלית. כך, למשל, נולדו והתפתחו וקיבלו את ברקם המעוור החרוזים החזקים ועשירי ההגות והחזון של “עם צלילי המנדולינה” על־ידי המצב של טן־דו, שבו נמצא המשורר עם האיטלקית. מן המגע באשה של בת־רומי זו התלקחה להבת המחשבה הפילוסופית־לאומית של המשורר. ה“איטלקית השזופה”, שהחל מחזֶהָ הגמוש והגבוה וגומר בחגורת השני היורדת על חמוקי ירכה, שצבעה “מרגיז פרים פראים ותרנגולי הודו ומלכים גאים” – איטלקית זו היא היא שעוררה על־ידי מנגינת דמה את “מנגינת הדור” ואת “מנגינות ישראל” גם יחד. וכאשר שפך פעם ב“והיה באחרית…” את לעגו על קטני־המוחין וצרי־הלבב, על כל דל ומך, הרוצה בהתעלות על חשבון בני־העליה לפי דעת שניאור, הלא גם אז הגיע המשורר לפסגת הפתוס שלו, רק כאשר בא עד התמונה של שחיטת היצר הרע בימות המשיח! וגם בשאר המקרים ידבר מגרונו האמן החושב, שלמחשבתו יש תמיד אותו ברק ואותה חריפות שישנם לדברי גברים עזים בחברת נשי־חמד. מציאותה הנראית ולא נראית של האשה מגרה את שניאור בלי הרף. ואמנם – חילו לנשים. באוריתא אין לו ענין, אפילו הרבה פחות מאשר לטשרניחובסקי, ה“יוני” המדומה, ועסקנות ציבורית, לאומית או חברתית, לא לו היא.

כי העסקנות הציבורית מוציאה את הגבר מעולם אהבתו ומחוג משפחתו.

      "ואלהי האהבה הגדול לא יסלח, לעולם לא יסלח,

      ……………….

      אם נחמם את קרח־הצפון ונחלק לרעבים לבנו

      ואם נשחית חומנו לארץ".

       (“כן נושקים אנחנו”, גשרים.)


כך היתה דעתו של שניאור על העבודה הפוליטית ברוסיה (קרח הצפון) ועל העבודה הסוציאלית (לרעבים – בהדגשתו הוא). יחסו לאידיאולוגיה הסוציאליסטית לא השתנה גם אחר־כך בשיריו. כי כל עבודה ציבורית למען הבינונים בערכם והעניים במצבם היא בעיניו גזל כלפי אלוהי “האהבה”. גם האשה, הסקסואלית תמיד על־פי מהותה, שונאת כרגיל שנאת־מות את העסקנות הציבורית של בעלה או מאהבה, הוא הדין בגבר. כל זמן שאין לה לסקסואליות האנושית שום מעצור או מפריע לגילוי תפקידה המלא אין לה לזו שום צורך בציבור. להיפך, כל כוחה ביחידות ובהתיחדות. ושניאור כאילו מוציא ממנו את כל המסקנות ההגיוניות ביחס לערכם של כל החלשים והנחשלים בהתחרות החיים והיצירה.

מכאן גם יחסו המיוחד לאשה.

מכל המשוררים העברים החדשים, שביחסם לאשה יש איזה יתר־אביריות, אחד הוא שניאור, המביט על האשה בריאליות היתרה של זקנינו, בתוספת זלזול נטורליסטי מעליב של בן־כרכים, וכדי להיווכח בתהום העמוקה המפרידה בין הגישה הסקסואלית לאשה ובין היחס הארוטי־שירי אליה כדאי יהיה להשוות שיר אחד או שניים של שניאור משנת תרס“ה לאחד השירים של ביאליק מאותה שנה או מזו שלפניה. בשביל ביאליק – היא “יחידת חייו ושכינת מאוייו”. הוא יראה בה “אם ואחות” וחיקה – “מקלט ראשו” ו”קן תפילותיו הנידחות" (“הכניסיני…”). לעומתו כותב תלמידו:

      "מה לי ולפרח, לציץ אשר נבל –

      ואת כבר נכנעת"…

       (“זכריה”.)

או –

      "ואתן, היפות, בהיות לבי בשר,

      …………..

      גנבתן את הכל ולי לא הותרתן;

      ועתה עוד צמאות ורעבות נשארתן…

      הרי לכן ברזל, חטפוהו, הבנות!

      אכלנה ושברנה שניכן הלבנות".

        (“תחת הקרנס”)


ועוד: זכרונות הנעורים.

אצל שניאור תופסת ה“אשה” וה“אהבה” או המחשבות על חסרונן כמעט את כולם.

      "בחיק בת־חוה, בשפתיה

      גזלת נעורי שם נשמרה".


ואילו אצל ביאליק רבים הם באותו זמן געגועי הנוף, והעיקר – חזיונות העם.

אכן עוד בראשית דרכו ידע שניאור כי כולו, גם “גוייתו גם נשמתו” – שתיהן צמאות ומבקשות את תיקונן באשה". המצאו את תקונן? –


3. חזון הבשר    🔗

עוד קודם שהתגלתה לשניאור עצמו המהות המינית של יצירתו שר שיר לירי רך, שכנף ארוס הבורח נוגעת ולא נוגעת בו. מצד הצורה אמנם נשמע בו (ב“את כל לבו מסרה לו…”) את המוסיקה המנענעת של חליל־האהבים, אבל מרגישים אנו כבר, כי הדם אינו שקט. הבשר מתעורר מתרדמתו בקלות, כילד המתעורר בבוקר.

היא –

      "לחזה – לובן שיש,

      ריח קיץ ויקוד אש".

הוא –

      "הכל נטל בשחוק קל.

      זה השפם הצהבהב".

       (שם)


לעת־עתה “בשחוק קל”, כעבור י"ד שנים – מתוך “חטאי מתהולל” (“הדלת הלבנה”), ובינתיים – מתעורר בו כבר הצורך ללעוג לאשה. אחרי “ליל החשק” הוא מלווה אותה בדברים אלה:

      "ובצאתך רות־עונג והנה חלומך

      הוא פתור והפתרון לא מובן,

      ועוד הרבה תחפשי לך פתרון לפתרון"…

       (“בליל חשק”)


גם הוא מחפש פתרון ל“חידת נדודיו”, ונדמה לו שרק “לנערות מצא פתרונים”, אולם באמת חידת נדודיו הלא היא – בנערות. ואם יבוא ויתוודה לפני האחת, שלה הוא מבטיח אהבה, התאמין לו? הן אהבתו היא תמיד תאווה. יבוא השיר “כן נושקים אנחנו” ויעיד. הן אפילו ב“שירת האביב” משנת תרס"ד נמצאים כבר במרכז השיר החרוזים:

      "ורוטטים יצורי הבשר

      מתחת לדוק משי לבן".

אף “רעיונו”, זה הכוח המופשט, הגא והחזק, המחבק זרועות עולם, מקבל משניאור לאחר מות גופו תפקיד סקסואלי, אם כי פסיבי מאד וגם קצת מעליב:

      "וכצל כחול יתעה בלילה לאורות הסהר החיווריים,

      עת ישקו בחורים אהובים את עיני עלמות עיפות".

       (“רעיוני”)


אך כל זמן שחי “רעיונו” או, יותר נכון, מהותו היוצרת, “ידו הקיץ בה יוקד”:

      "כה צר לו על חום זה שהולך לאיבוד

      בלי הלהיב את דמך השוקט".

       (“בליל חשק”)


לו צר על שלו, אבל על שלה לא יחשוב. ואיכה יחשוב אם הסקסואליות גועשת בקרבו עד כדי תאור של:

      "זרועות־נחשים מתלכדים, מרעילים וחונקים

      ……………….

      וסופג פה אחד ושותה ומוצץ עלומי חברו

      ……………….

      ונשמטה הארץ מתחת ותחומים וכתלים נמוגו"…

       (“כן נושקים אנחנו”)


וכמובן, צודק שניאור על־פי דרכו, באמרו:

      “ואין אני אשם, חביבה”…

אולם היא במה אשמה? מדוע צריכה היא להיות הקרבן? אכן זאת היא קללת המינות. האיש הסקסואלי הוא תמיד אנכיי, ושניאור אומר גלוי:

      "צר לך, אדם? אל תתעצב!

      הכל תסלח לך האשה".

       (“בעמק”, גשרים)

מה פלא, אם בוז יבוז לאשה?

      "את ילדותי גזלו מני, –

      עתה קמת לגבות חובי.

      מכל אשה אדלה ניצוץ

      ואצוה לה: אהובי".

       (“חובות”)


מי גזל את ילדותו? ומדוע על האשה לשלם? רק על־ידי הסקסואליות שבמהותו של שניאור, ולא על־פי קו ארוטי, אפשר גם להבין את השורה: “ואצוה לה: אהבי!” אהבה – וצו? הארוס אינו יודע צווים, אבל יצר המין יודע זאת, ואם יש צו ושלטון של אדם באדם – יש גם התעללות:

      "ואני באהבי ואחביא שעיר קטן

      ברקמות שיר וקנאה ואנחות.

      לחשתי: הנני עבד.. ואהיה תמיד מלך

      והיא… היא שפחה בין השפחות".

       (“תפלה”)


הבוז לאשה ־ זהו הקו האישי בטפוס הסקסואלי ששניאור מתארו ומתואר על ידו. גם שופנהויאר, ניטשה וינינגר, הטפוסים הסקסואליים רבי־הענות, היו יכולים לאמר יחד עם שניאור:

      "ואני לעגתי תמיד לה – לאשה,

      אשר אין זכרון לה ואין לה עבר;

      אשר לבה וחלומה פורחים לפני שכבה

      ואחרי קומה אין לה דבר".

או: –

      "ואני בזיתי תמיד לחידה המהוללה.

      העוטה שמלת־משי סודית ולוחשת:

      קום, גול וקרע השמלה והנה כל הפתרון –

      לדג הפז אין סנפיר ולחינם כל הרשת".

       (שם)


אמנם – כחידה כפתרון, ויחסו זה של שניאור לאשה בשירה אינו נבדל, כמובן, מיחסו ל“נשים” בפרוזה (“במצר”). כי מה יבקש “מלך” לדעתו מ“שפחתו” בעיניו? מכיון שאינה שווה לו, שהיא רק “צלעו” ולא יחידה בעולם, כמוהו (“אדם”, השלח, כרך מ"ו) – היא נראית לו גם כחיה סתם, פעם כחתול שורט ופעם כרחל נאלמה, ולפעמים – מאחורי “הדלת הלבנה”:

      "רבצו בנות חוה עירומות,

      אכולות החרפה ובטוחות כלביאות;

      ושעות ודקות – כפתנים מתחממים,

      וכפרות הבשן – ישרות ובריאות".

והאהבה שלו היא, כמובן, תאווה:

      "רגלים וזרועות השתרגו כנחשים,

      וילחשו כסתות־המשי".

       (“כאשר גמל האשכול…”)


“נחשים”! זכר ל“חטא”. כי אחד החשק מדורי דורות. נצחי הוא היצר. תוצאותיו? – כמובן, בא הפרי. הלא זוהי דרכו של המין מימות עולם. מן הפרי אל הפרי דרך הפרחים, שהם, לפעמים, גם עם קוצים.

על־כן כה גורלית איומה היא כמיית הגבר לאשה. כערגת המכיל אל הכלי, ככיסופי היין אל הכוס. כי יודע שניאור:

      "את – סולם מוצב בעמקי הגיהנום

      וראשו בשמים;

      העולה עולה בך, והיורד – יורד,

      בלעדיך סגורים כל הדרכים,

      אל האלים ואל השטן.

      לחייך, אם, אויבת־נצח ואהובה!"

       (“עם צלילי המנדולינה”)


תוך כדי קריאת “לחיים” תתעורר גם הצעקה: למות! הקללה בברכה נעוצה. האם הנותנת “בן־פורת” יכולה לתת גם בן־סורר“, ובכן בה גם הסכנה לשלטון הגבר. די לו צער ומרי בשעבודו לה וליצרו המתעורר על ידה – הגם לפרי בטנה יהיה עבד? על־כן תגדל שנאתו לשליח עברה זה, המכשילו לפעמים. הוא רוצה בחופש והיא שמה כבלים על ידו, הוא רואה את עצמו כעיקר כל העיקרים והיא מראה לו פתאום מרכז אחר – איכה ישלים עמה? ולו היה לכל הפחות כוח עצמי כנגדו, הדומה לו במקוריותו, כפי שהוא רואה את עצמו! אולם הוא רק שליח, “נשק” בידי הגורל “להקים על אודי חרבנו” “דור חדש וזר”, שאין לו בו כל ענין, משום שהוא, הגבר השניאורי, יודע רק אהבת עצמו. כל הענין של הקמת זרע נראה לו כ”משחק אכזרי" והוא אינו רוצה – הה, רצונו חשוב מאד בעיניו! – להיות כדור משחק. גם האשה יש ותמרוד. מתעוררת בה החיה השבויה בין גברים והיא בועטת – באהבה, בתנאיה ובתוצאותיה. “רעיונו” של שניאור, היא מחשבתו רחבת־הכנף, כדג ברשת. גם אותה כופים חוקי־הברזל עד שתאמר רוצה אני. אולם הוי ואבוי לבא מתוך כפיה. אין גן־עדן לא לזו האומרת:

      "הלוכד עלומי כאויב

      ואני אל המצור אתפלל;"

       (“אנכי, אנכי…”)


ולא לזה האומר עליה:

      "אם רחבים בעשן־חלומותי,

      ובהקיץ – בת תופת".

       ("שם, ב.)


קללת עולמים רובצת עליהם, היא הקללה של תכלית המין.

      "כי גלה גליתם הדלת

      לאוצרות יצירה וגבורות,

      לחידה – היות לאלוהים".

       (שם, ג)


משום זה עולמית היא הקללה, על כל חי תרחף, כל היקום בה ישתתף.

      "תהום להר –

      ואסון רב לאשר דבק איש באשתו;

      וברוצם זה אל זה ובנוסם בשבע דרכים

      ורעדה כל הארץ וימים ירתחו".

כי סוף סוף לא יחידי הוא ביקום סבלה של חוה בגן־עדנה, אף לא אסונה של בתה, “הכוס המורקה” המשלכת בפרדס העיר “למכשול על שבילי ערירים” (“בפרדס האפל”). בכל הטבע כולו רואה שניאור אותו אסון ואותה קללה של כבלי המין. אין מוצא.


4. היצר בעולם    🔗

כי הסקסואליות היא בכל, ואין מקום פנוי ממנה. בכל גילוי וגילוי של הטבע יראה שניאור את פני המין. אמנם תאורי הנוף של שניאור אינם פוגעים אף פעם ברגש הבושה, אף־על־פי שתאורי־היצר באדם ניתנים הרבה יותר להעלמה וכיסוי על ידי להטי ארוס. ואם בשירי האדם של שניאור אנו מרגישים תמיד את רתיחת הדם הסוער, המשביחה לפעמים את צלילי־הנפש העדינים, ואנו רואים תמיד את חשרת התאווה האכזרית, המאפילה לפרקים על נגוהות האנושיות הזכים, הנה בשירי־הטבע שלו יודע שניאור להיות רך וענוג, גמיש ומוסיקלי.

אף־על־פי שגם פה גם שם אחת היא נקודת הראיה המרכזית, היא נקודת המין, בכל זאת אנו מוצאים במקום אחד אשד של מחשבות ומראות הדולקים זה אחרי זה כדחופי־סער ובמקום אחר רינת קצב של פלגי־פלאים, הנהנים מן העולם ומעצמם בלי כל קדח גאווה ותאווה פנימי. בדברו על האדם וסבלו המיני זורק שניאור מרה וכולו מלא מרד, אולם בתארו את הטבע ישמע וישמיע –

      “בין מים ושמים בכי מתאפק הומה”.

       (“בין הערבות הבוכיות”)


האדם יתווכח תמיד אצל שניאור, יריב, יצעק. אולם הטבע כולו – “משא דממה”, אף כי גם הוא, וביחוד הוא, מלא תנודות וזעזועים בלתי־פוסקים.

הרגשה זו של שלטון הדומיה בטבע מכניסה קצב בסערת השירה של שניאור, אף בכל פעם שהוא בא לשיר על הסקסואליות בטבע. הוא נעשה אז יותר מרוסן, יותר מתאפק, יותר אנושי ופחות טבעי. סתירה פנימית זו מתישבת רק על־ידי ההשפעה המשקיטה של הטבע על המהלכים הביאולוגיים שבגוף האדם, התרה זו מראה לנו פעם נוספת את היסוד הביאולוגי למרכז היצירה של שניאור.

וברור הדבר: מכיוון שלפנינו אופי סקסואלי שלם ובולט, נשמע מפיו, כי בטבע –

      "כל פינה ירוקה וצנועה

      סוד־אהבה חם בה מהבהב".

אמנם הדברים נאמרו על ה“פרדס האפל” ובשעה שעוד השתמש במלים “סודי” ו“אהבה”, אולם במשך הימים התרחבה תפיסתו גם במקום וגם בתוכן. גם מחוץ לגן העירוני גילה “אהבת אילנות” וב“ערבות הבוכיות” הוא רואה את “כסופן לחתן”. אף הבריכה הצנועה של ביאליק היתה כבר אצל שניאור לפרוצה. עיין פה ושם.

מוטיב זה של הבריכה – אחד המוטיבים הסקסואליים הטיפוסיים בכלל – יכול לשמש גם במקרה זה “בחינת מים” מצויינת.

גם ההשוואה האמנותית הטהורה בין שתי היצירות של שני האיתנים, אף כי אחד רב ואב והשני תלמיד ובן, ענין עיוני כביר בה.

היא יכולה לגלות לנו לא רק הבדלים בדרכי אנוש, אלא גם שינויים בצעדי אומה ובמשך זמן קצר של עשר–אחת־עשרה2 שנה (תרס“ה–תרע”ו). בשתי הבריכות של ביאליק ושניאור השתקפו לא רק גורליהם הפרטיים של בעליהם באותו זמן, אלא בהן מצאה שירתנו החדשה את בבואתה, ורבים הדברים, ואין להאריך עתה.

כרגע העיקר הוא לי במקרה שלפני: הסקסואליות הברורה ש“בין הערבות הבוכיות”. היא אינה מעטה גם ב“ירח בול”, ופרושה כשמלה בשיר “פרפרי ליל שלג”(גשרים).

ואם ב“ירח בול” מסתפק שניאור בהערות קטנות, כעין זו על “הריונה” של התפוחה ועל ערגתה של האגוזה על “חנופות הרוח”, בה בשעה שהיא “דקת זרועות כילדה, כבדת קוצות ככלה” – הנה בליל שלג אחד יראה המשורר מראה איום ומזעזע של התפרצות תאוות המין בטבע דומם. באהבה יתרה ובמלים חשופות יתאר שניאור את כל התמונה הסקסואלית, המאונשת, כמובן.

כך למשל:

      "הרוח מתיפח שכור תאוה,

      מתרפק על גב החשכה.

      ………..

      על בטן בתוליה יפזז,

      שדיה השחומים הוא נושק".

       (“פרפרי ליל שלג”)


ואחרי שיספר כי “הענקים התלכדו” יביא פרטים, שהלילה מכסה עליהם תמיד ורק האמן הסקסואלי יגלם. ומכיוון שנכנס לתאורים המיניים אינו יכול כבר לעצור בעד מראה עיניו ורעידת עטו וימשיך במהירות של דמיון בוער לספר על הריונה של האפלה ועל שעת לידתה ועל צאת הבנים – הם פתי השלג – לאויר העולם. הכל בסגנון אחד ומתוך הארה אחת. מתוך תמונה כבדת נשימה והרת־חשק זו נולד באורח פלא החלק השני של השיר, הקל והזך כולו. אף כי גם בו עומדת במרכזו שאלת הגבר והאשה. אולם לידי ביטוי אמנותי עליון של הכרת שלטון המין בטבע ולידי גילוי הקשר בין מהותו היוצרת ובין יצריותו הגיע שניאור ב“פרגים”, זו שירת התאווה par excellence בספרותנו. בעמוד המשורר בשדה הפרגים נדמה לו “כצעקות חשק קופאות התפרצו מאדמה”. מסביב לו – “קצף תאוות עוברות גבול”, “מרד אדום סביב נע”. מה פלא, כי במקום כזה, כאשר באה אליו הילדה – “חבקנו איש אחיו בשדמת האש – ונצנח בלי דעת אל פרחי הדם” – ויפח הרוח ב“מדורות הפרג”, “להתיך שני גזעים ולבולל לבבות”. –

מעניין, כי גם פה, כמו ב“עם צלילי המנדולינה” מתחילה לעבוד מחשבתו ההיסטורית־פילוסופית של שניאור מתוך גרוי מיני חזק. על־ידי התעוררות גברותו המלאה הוא בא לחלום “חלום בני בריונים” ו“חשקי המושל ועוז”.

יחד עם זה תתגלה לו ולנו קוסמוגוניה מיוחדת במינה, המיוסדת כולה על תפיסת־עולם סקסואלית. על־פי תולדות עולם אלה יוצא, כי הפרגים הם “רגשות הארץ הקדומה – בעוד היא בעצם געגועי־בתוליה”, – אותה ארץ שיחסי אהבה לה עם השמש ושעל פרטיהם ישיר המשורר בשירת “בהרים”, פרק ראשון. באותה שירה נהדרה, שגם שפעת ההוד והתפארת שבה מזכירה לנו את השפע שבברכת המין, יספר שניאור גם על תקופה אחרת ב“רומן” של האדמה:

      "הסהר עדין לא נולד והארץ ככושית ענוגה:

      נוצצות עיניה בתאוה, נאנחה בחולשה: חבקוני!

      אד־חמדה מתמר מחיקה, משבר, מטביע כל רעיון,

      נתרככו איתני שריריה; שוקיה – הכנעה ורטט,

      וחזה – התעלפות מתוקה. עורגת לבעלה ואין".

       (שם, 3)


בחיי איתנים אלה משולבים וקלועים כל חיי הצומח והחי. כאחד המעטים בין גדולי המשוררים, אף בין אומות העולם יודע שניאור למתוח גשרים בין האדם והיקום. לא רק את גורל האדם קשר בגורל עולמות (“משירי הגורל”), אלא אף את חוטי הארג הגופני הוא יודע להמשיך ולטוות על השתי הקוסמי.

      "בפסגת כל הר ובנקרת כל צור,

      נערות אוריריות שוכנות".

       (שם, מנגינת הזוגות)


וגם להיפך – בתהומות כל איש וברמי כל אשה הוא מוצא מטבע ההרים והעמקים. כי אחדות נפלאה שוררת בעולם, אחדות היצירה, שאף סתירותיה הפנימיות הן ממין אחד. עלינו רק להאזין –

      "ושמעו אזניך תערבת נפלאה:

      …………..

      אקורדי החי והדומם מצטרפים,

      געגועי הבשר ובדידות־האבן,."

       (שם)


יצירה מאחדת זו יסודה בלי ספק בכשרון המרכז של שניאור. עם כל שאיפתו למרחב ולהרחבה ידע להאחז בציר הנפש וגם לחזק את הקשר עם מרכז מהותו. משורר זה של הדממה הירבה כה לדבר שיר, ושליט זה במכמני האדם כבש לנו ראשונה בשביל השירה העברית את הדומם. חבריו בני־גילו טיילו בהרים, הוא התייחד בהם. הם הבקיעו לעצמם דרך ביער, הוא התעסק בו. תחום מעופם הם – העם, גבול טיסתו הוא – העולם. בכוח פרא של יצר מפרה ינסה את כנפיו במרחקי האין־סוף ובכל פעם הוא שב אל מסכנות בני־איש. אהבתו לדומם לא העבירה אותו על שנאתו לאדם, וצערו האנושי לא רתק אותו לארבע אמותיו. אין כמוהו יודע סוד קפיצת הדרך אולי משום שאין דומה לו בין חבריו לגמישות וקפיציות של תפיסת־העולם. על־כן יש מקום ביצירתו לבינה וחישה גם יחד.

כי שניאור אינו מסתפק אף פעם במועט של החושים. נוגשים ושוטרים העמיד עליהם להעבידם בפרך ולהוציא מידיהם את טנאי בצירם. לפני התבונה יובא כל רגש והיא הקובעה מקומם וערכם, תפקידם ושמושם ומהם תבנה את מראות המשורר וחזיונותיו. מהלך רוחני זה שביצירתו היה ידוע לשניאור עצמו עוד לפני תשע־עשרה שנה, באמרו:

      "ותהי לי תאותי לקנאה,

      וללעג־נקמות חרישי;

      ותהי לי לצדקה ולאמת.

      למאור־דמיונותי ושחקי".

       (“תחת שמש”, תרס"ט.)


כי גם זה מציין את שניאור בין אנשי היצר: אף בינתו מקורה – “תאוותו”, גם מוסרו שם מוצאו. קביעת עובדה זו מחיבת הערכה הגיונית ואתית מיוחדת של כמה וכמה מן הדעות המובעות על־ידי שניאור. בקנה־המידה הרגיל אסור לגשת אליהן.

כי דעת הבריאה של שניאור היא מיסוד “וידע אדם”. על־כן גם דעתו על הבריאה יש בה אותו גון מיוחד של דעות גבר על אשה.


5. השליחות    🔗

עודנו אדם צעיר וכבר הרגיש שניאור בכוחו המיוחד של רצונו – “עוד לא נוצרה היד שתשבור רצוני” (משירי הנביא), ובעוזו הכביר של רעיונו – “הוא טס אל עולמות רחוקים ונושק את צעדי הנצח” (רעיוני). על הצביון הסקסואלי של דריכות זו בקשת רצונו ורעיונו, כמובן, לא עמד עוד אז מעצמו, אבל התפתחות יצירתו אינה משאירה כל ספק בדמיון עיוני זה. יתר על כן: אותו מקור משמש גם את החריפות המיוחדת בשאיפת השכל לשלטון בשירת שניאור. זוהי ההתקוממות של הרצון הפרטי והגלוי נגד הרצון העולמי הנעלם. שני אוייבים נצחיים אלה מצאו להם שדה־מלחמה רחב מאד ביצירת שניאור. כי ראשיתו (או אחריתו) של מעגל היצר מוכרח להיות בשכל הכללי, בהגיון היש (“לשבת יצרה”), אולם בבוא ההתגשמות במקרי הפרט היא טובעת בין גלי השכרון של היצריות ואז אין בה כבר כל הגיון נראה. אז היא רק גורל, סוף, קבר.

אך כשרונו של שניאור ומבנה רוחו הם המראים לו את הדרך מקברות התאווה אלי פסגות ההבנה, אף־על־פי שהדרך אל הרחמים נשארה בכל־זאת סגורה בפניו. כי אין קשה־לב כהגיון ואין אכזר מצו המין, ושניאור, ששנים אלה בו – איכה יהיה רך־המזג?

רק אותם זכרונות הנעורים, שאין בהם לא מדבשו ולא מעוקצו של היצר, מרעידים בלבב שניאור נימים ענוגות ונוגות מאד. אז יתגל לפנינו פתאום כמשורר לירי עדין־הנפש, שרבות צררוהו (ראה: “שעת רפיון”, וילנא"). זו האחרונה היא ביחוד תעודת גדלות ל“חלק אלה ממעל” שבהויתו, כי אין בה כמעט כל זכר ליצריותו, ובכל־זאת יצאה שלמה ויפה וחתומה בחותם כוחו הכביר, ויד אמנותו החזקה מרגשת בכל שורה ושורה שלה.

אכן עליה גם תוגה גדולה תרחף. כי אף־על־פי שכוחו וגבורתו של שניאור מלא עולמו ומצעדי גבר לו, אך השמחה אינה במעונו. לפעמים יש אפילו רושם שהוא כה מרבה לרעום, מפני שקשתה עליו חשרת ענניו.

גם שמחתו של דיוניסוס היתה מעולם מפוקפקת. על־כן בא לעזרתו לפעמים קרובות בקכוס העליז. כי העצבות הגדולה תלווה כמעט תמיד את הסקסוס. על כל פנים היא היא הנשארת אתו לנחמו אחרי הפלא שחלף ועבר. ויש גם קול גבורה המעיד על ענות. קול ענות ממין זה הוא הפתוס של שניאור. הוא נולד אצלו מתוך ההתנגשות הדרמטית ביותר, הלא היא ההתנגשות הסקסואלית. אף קולו הרם בשעה שהוא נוגע בענינים לאומיים־צבוריים נושא עליו את סימני המצוקה המינית. עדות לזה לא רק ההשתלבות של דברים שבינו לבינה לתוך שטף התמונות, או ההתחלה או הסוף המיניים של שירים מסוג זה, אלא גם הרוגז והיעף המיוחד שבקצבם. הפתוס של שניאור הוא סקסואלי על־פי גורמיו הפנימיים, ושכלי על־פי בנינו החיצוני.

על ידי צירוף זה של שכל ומין בוער כוחות סתר, הפועלים על תפיסת־העולם, נמצא שניאור קשור במוסרות של מסורה אל המהות העברית הלאומית, כפי שהתגלתה ושמרה על קיומה במשך כמה וכמה דורות. הוא אחד המעטים הממשיכים בשירה בהצלחה רבה את חוט ההערצה והכבוד להגיון ואת מורשת הכשרון לחתור בים הסתירות של החושים.

שאיפתו להכללה עיונית העמידה את שירתו בשורה העליונה של יצירתנו הלאומית. משירי היקום הפילוסופיים שלו מוליך שביל אל “כתר מלכות” של הרשב“ג. ב”הרי בין" ששניאור “העמיס על גבו” עוד בצעירותו, כדברי הרמב"ע על הלווי, מצאה את תקונה ההתפוררות ברגש ובמחשבה שבאה בספרותנו החדשה, אחרי שנתפרקו חוליותיה ונתרופפו לולאותיה של ההכרה העברית המסורתית. הסתכלותו בבירה הביאה אותו לידי אמונה באחדות הבריאה, ורק דור הכחש בו הוא חי עוצר בעדו להכיר גם באחדות הבורא. מתוך צער ומרי ישתף בשירתו את השטן לאלוהים, ואם אין ביצירתו אותה עליה קדושה למרום של נשרי שירתנו בספרד, אף־על־פי שישנם גם בה כל יסודות ההדבקות וההזדווגות של הנפש בחידת העולמים, הסיבה לזה היא בקרקע גידולו של שניאור. כי דור עובד את יצרו רחוק מיוצרו.

ובכל זאת דווקא על־ידי יצריותו קשור שניאור לרוח הנעלם של גורל עמנו בקשר יותר חזק מאשר שאר בני גילו. כי הארוטיות שהכניסו חבריו ליצירה לתוך שירתנו היא ילידת־חוץ וקשה לתרבותנו, ביחוד על ידי עיקור הגזע הבא על ידה, בה בשעה שהסקסואליות העזה בסתריה והסמויה מן העין, היא שעמדה לה לאומתנו במלחמת קיומה. היא גם היתה מתגלית מזמן לזמן כמעין המרווה את המדבר סביבו אף ביצירותיו השכליות הטהורות של עמנו, למשל, בלשונם3 ובתוכנם של כמה חוקים ומשפטים, החל מן השקלא וטריא שבתלמוד וגומר בשו"ת של אחרון הפוסקים.

ואם בעניינים שכליים כך – בדברי קבלה ומסתורין על אחת כמה וכמה. בדיקה ובחינה מפורטת של יסודות הסקסואליות בספרי היראים והקבלה שלנו היתה יכולה לגלות לנו עולמות אנושיים מופלאים וחדשים, אולם דים הזכרונות המקריים, הצפים ועולים במחשבתנו מתוך תהומות־רז אלה כדי להכריחנו להרגיש את רתיחת היצר שבדם טהורים וקדושים אלה, שהביטו על הבריאה כולה וגם על בוראם מתוך האספקלריה של המין. כאניה בלב ים סוער היה האני שלהם נשא על גלי היצריות וכל מלחמתם עם היצר הרע בחייהם מוכיחה על גודל זיקתם לו. אף בשבחם את יוצרם היה יצרם מדבר מתוך גרונם, ובחיי המין ודרכיהם היו משתמשים בלי הרף לשם משל, סמל ובאור למושגים המעורפלים של תורת־הנסתר.

גם בפרדס אפל לאומי זה שלנו, כמו באותו פרדס גשמי של פריז אצל שניאור:

      "כל פנה ירוקה וצנועה

      סוד אהבה חם בה מהבהב".

על־כן כה תקצר הנשימה בשעת הקריאה בספרי הקבלה. והסיבה לקוצר־נשימה זה היא לא רק אוויר המרומים, אלא גם אותו אד ראשית העולה מן הארץ וממלא את כל ישותנו. כצל תמיד ילוו אותנו בתוך המון ספרי הרז הרבים והשונים הזכירות הבלתי פוסקות על הדוכרא ונוקבא, ועל ערך כל אבר ואבר בהם, על הזווג הנעלם ועל זווגא עילאה, על נשיקין עילאין ועל זווגא דנשיקין וכו' וכו' – תורת אהבה מפורטת ומפורשת זו, שאינה חסרה אף בשום ספר מספרי מקובלינו עולה בלהטה ובחשופה אף על זו של שניאור בשירתו. מתיקות פלא לה ומעוף שירי, שאין דומה להם בשום שירה ארוטית סתם.

אולם גם ביצירה הפיוטית ממש אח לו לשניאור במרכזיות היצר המיני ובעזוזו אותו משורר ומקובל ר' ישראל נג’ארה, שהיסוד הדתי החזק שבשירתו אינו יכול בשום אופן לכסות על מערומי הסקסואליות הלוהטת שבמהותו, הפורצת כל גדר. אצל שניאור, כמובן, באה במקום ההתלהבות הדתית ההתלקחות השכלית, אבל השמן שבמנורה הוא אחד – שמן היצריות הדשנה והחריפה, ופתילת חיים ומאור אחת היא הנשזרת בשזר דורות והנפתלת נפתולי גורל להגדיל כוחות עם ולהאדיר קיומו.

הסבך המיני הנהו הגשמתו של חוק עליון ונצחי לא רק בתפיסת עולמו של שניאור, אלא יצירתו היצרית עצמה הנה מלויו של איזה צו־חיים מכריע, הנמסר בתרבות אומתנו מדור אל דור. ובין שליחי־מצווה אלה במלכות־היצר אחד המחוננים והנאמנים ביותר הוא ז. שניאור.



  1. כך במקור  ↩

  2. במקור: אחד־עשרה (הערת פב"י)  ↩

  3. במקור: בלשונת (הערת פב"י)  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47919 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!