ברכה והערכה¹    🔗

ח. נ.! תפקיד רב כבוד ונעימות הוטל עלי מטעם הועד המרכזי של ציבור הרופאים בארץ עם פרוס ועידתנו, והנני בא למלא אותו בחרדת שמחה.

אני מקדם בברכה בשמכם ובשמי את חברנו הד"ר שאול טשרניחובסקי לחג יובלו הששים. אני גם מברך את כולכם, שזכיתם להיות בני דורו. כי חגו – חגנו, ושמחתו – שמחת התרבות העברית, זו התרבות בת אלפיים השנים, שגזעה העתיק עמוק השרשים ממשיך לתת ענפים כה רעננים, כמו טשרניחובסקי.

רבותי! זכות היא לכולנו, שבימים כה קשים לעם העברי בכל העולם, בימי מצור איומים אלה ששמו עלינו צוררינו מכל צד, חי בתוכנו משורר, שמיצירתו אנו יכולים לשאוב כוחות חדשים, כדי לבוז למשנאינו ולהתגבר על מצוקתנו.

כי ביצירתו של טשרניחובסקי אנו מוצאים לא רק מנגינות הזמן והדי הרעמים שעל ראשינו, אלא גם “נחלת העבר נותן צו”. עם כל ערכה השירי המוחלט של יצירתו – היא נראית לנו כאילו תעודה לה, תעודה אנושית ולאומית כאחת. כי לא רק שעשועי אמנות היא יצירתו, אלא שליחות חיים, שליחות גורל לעם מעונה החיים ומוכה הגורל.

בעולמות היצירה העברית טשרניחובסקי הנהו עולם מלא בפני עצמו. יוצר ומתרגם, איש הטבע ובלשן – רבת פנים היא אישיותו. דור חונך על יצירתו ודורות עוד ילמדו ממנו אפּוס ואידיליה. דרמה וסיפור, תרגומים ולקסיקוגרפיה – בכולם הוא יוצר.

אין כמוהו בשירתנו משורר, שצלילי הפלאים של מולדתנו מן הימים הקדומים עד ימינו ימצאו להם בו הד כה נאמן וחי. על שאול המלך ועל דויד, על עולי הרגל ועל בר כוכבא – כל תקופה קדומה בחיי עמנו, כל שריד אבנים וכל סדן ומצבה בחיי ארצנו קמו חיים בחזונו של טשרניחובסקי. הוא המשורר היחידי שעלה בידו לדובב שפתי עברה הרחוק והקדום ולגלות את יפי נעוריה. יחד עם זה תתרפק נפשו על כל דור ודור של אומתנו בארצות פזוריה. בכל מקום ובכל זמן הוא מגלה את יסוד הצער והחיים, את מקורות הכוח והאון של עמנו: הנה תקופת הכוזרים (“ברית מילה”) וימי הביניים (“בין קברות דור נכר”, “ברוך ממגנצה”, “אמנון ותמר”), והנה השחיטות האיומות שבשנים האחרונות באוקרינה ב“ספר האידיליות”, וחזון השחר בחיי עם ועם.

מצד אחד – שירת הטבע בכל הדרו, מנגינות שמש, אביב, יער ופרחים, ומצד שני – שירת האדם והעם, שירת הדורות בישראל ובעמים.

משורר זה, שידע כה לתת ניב לבני עמו הקדומים, החיה לפנינו את גבורי יוון ועולמם בתרגומיו הנפלאים מהומירוס, “איליאס”, מסופוקלס, “אדיפוס”, מאנקריאון, שיריו, את גבורי האפוס הפינלנדי “קלולה”, את איש בבל הקדומה ב“עלילות גלגמש”, ואת אגדות ההודים באמריקה ב“היאותה” של לונגפילו.

כי שירתו היא “שיר כל גוי וגוי” עם היותה באותו זמן שירתנו הלאומית.

הקוסמוגוניה הנפלאה שלו שמצאה את ביטויה במאות שיריו יש בה משום חומר רב ליצירת תפיסת עולם חדשה לעם הנוצר מחדש. זו שירת האון והאור וזו אהבת החיים וחיוב היקום, הערצה זו של היצרים העזים וזו הקריאה לחופש ולכיבוש – מה רבה חשיבותם של יסודות שירה וחיים אלה לעם עתיק המחדש עלומיו?

הוא, איש האידיליות והאפוס, יודע לספר גם על מלחמות האדם ומלחמות עם. הוא גם יודע לחזק רוח נדכה וידיים רפות

הלא כה יאמר:

"ויהי זה החושך פי שבעים ושבע

וישלח בי צבא כל אימותיו הטבע

אני את הדרך אמצאה – אך הרה!

ומעלה ומעלה! בין צורים וכפים

על פחת ותהום, יד אל יד, העיפים!"

(מתוך עב הענן)

או במקום אחר:

"אם עיים מקדשך על מזבחו ואדניו

ואם גלה כבוד אל ונעלו ענניו

אשפך עליך טל תחיה ועדניו

ושב ורפא לך – חזק ואמץ".

(כל דכפין)

כה יעודד טשרניחובסקי ביצירתו את העייפים שבתוכנו וכה ירים בכל שירתו על נס את ערך ההתעלות הפנימית והפעלנות החיה, העקשנית, הכובשת.

קריאותיו התמידיות שבשיריו: “אל תחת!”, “רש”, “עלה וצלח ופעל” – מה רבה חשיבותן בשבילנו האמונים אלי תולע הספקנות והיאוש.

שירתו היא – “שירת האיש רד בארץ”, שירת הכובש את החיים, השליט על גורלו.

הוא לא מתאונן על פצעינו, לא מבכה את מתינו, אלא מעודד, מחייה, מרפא.

כי רופא הוא המשורר, ושירתו רפאות היא לנו. עצם השכלתו והתעסקותו בחיים, היינו למודיו ועבודתו ברפואה, הרחיבו את דעתו והעמיקו את הרגשתו והביאוהו לידי תפיסת כל שהוא “משפט חיים וחוק”. מכאן – יחסו לאדם וליקום.

אותו יחס כל יכיל של טבעוני נאור, שנולד עם עתרת דם ובריאות חושים.

יש אומרים: סופה וסער – זהו טשרניחובסקי. אחרים אומרים: תפיסת העולם היוונית, הדיאוניסית – זהו טשרניחובסקי. אולם זוהי טעות. משורר האדם – הוא טשרניחובסקי, משורר הנפש והגוף הבריאים, השלמים, החזקים, והוא בכל יצירתו – “האדם שהוא רופא”, כהגדרתו הנפלאה של הרמב"ם לרופא אידיאלי.

אנו הרופאים חוגגים כיום לא רק את טשרניחובסקי, המעולה שבמשוררי ישראל בימינו והטוב שבאוצרי נכסי תרבות נצחיים לעמנו, אלא גם את היוצר, שיצירתו היא כסם מרפא לאומה, כשיקוי חיזוק וחיסון.

הוא גילה בשירתו את מתגי השחפת של רוח ישראל והוא נתן את אמצעי ריפויה על ידי האדרת ההכרה התרבותית והאמונה הנפשית. הוא אצלנו אחד ממגלי תורת החיסון הרוחני, ושיריו, אם נשתמש בלשוננו המקצועית, הם נסיובים מגינים ומרפאים.

כי כל שירתו היא שירה של מעודדים (Excitantia) ומחזקים (Roborantia).

לעומת חלק גדול של שירתנו בתחילת התקופה החדשה, שהיה בו הרבה מן היסוד האנלגטי וההיפנוטי, מצטיינת יצירתו של טשרניחובסקי בזה, שהיא כולה אמנות טהורה, שערך טוני ואנלפטי עמה.

כדאי לנו לחזור על חרוזים בודדים מתוך יצירתו בת עשרות הכרכים של טשרניחובסקי כדי להיווכח בזה. הלא כה יקרא: “כוח ועוצמה אל הב לי”, “להיות חוט אחד ברשת כל כוחות עלומים” או – תקפני עיזוז הצמאון לאותו הרצון הנמרץ ובוער ומעצור לא יכיר". –

 

על שאול טשרניחובסקי כי איננו    🔗

בשירו האחרון שנדפס ימים מספר לפני הסתלקותו והמצטיין באותה נעימה לבבית שהיתה כה אופיינית לו, אולם בתוספת גון עצוב שרק עכשיו הוא מובן לנו במלואו, סיפר לנו המשורר על קשרי נפשו לאורות הנצח, “כוכבי השמים הרחוקים”, שהאירו את דרכו בחיים, והוא כתב: “עד שהגעתי לכאן, עד שעמדתי.. לא עייף אף לא יגע ממעש – באמצע הדרך מלכת”.

אכן, “באמצע הדרך”, בעצם כוחו לוקח ממנו אביר משוררינו ונשיא תרבותנו.

בעצם חג האסיף של חייו והוא עודנו קוצר את קמתו ומעמרה הונף עליו החרמש, חרמש הנצח, והמעגל נסגר.

נסתלק היוצר שכוחו וגבורתו עם ערב היה כעוזו וחינו בשחרו.

במשך כל יצירתו רבת הצורות שפע כוחות עלומים והעשיר את ספרותנו באוצרות רוח ותרבות מגנזי הדורות וממכמני העמים.

בכל שיר משיריו הגדולים היה נראה כאילו הוא מזנק כלביא מתוך אפילת חיינו, חזק, גמיש, רענן, מלא חיוב החיים, מאה ברכות בפיו וכולו – “פסוקי דזמרה”.

סוד כוחו היה ברחבות אופקיו ובעולמיותו. הוא היה לא רק משוררו הגדול של הטבע, אלא גם האיש בעל הידיעות הרחבות במדעי הטבע.

רוחו נישא על פני מרחבי תבל ומרחקי זמנים. ממעמקי ההוויה האנושיים והלאומיים דלה את מראותיה וחזיונותיו.

*

במותו של שאול טשרניחובסקי שיכלנו את אביר שירתנו העברית, שבכל יצירתו, בין בשיריו המקוריים ובין בתרגומיו המרובים משירת העולם, גילה את מקורות הנפש האנושיים, את ההיולי והנצחי שבאדם ושביקום. נפשו היוצרת היתה לנו גשר בין עברנו הרחוק ועתידנו הקרוב. פרק חדש, גדול ומזהיר, כתב בתולדות תרבותנו הלאומית, ועל ידי זה שקרע בשבילנו חלונות בחומות חייהם של קדמוני העמים (היוונים, הפינים, הסלבים) הוא פתח אשנבים בנפשנו אנו, נפש האדם בלבושו העברי. הוא הערה דם לתרבותנו במידה ובצורה כזאת, שהשפעתו וערכו יתגלה אצלנו עוד במשך דורות רבים.

הוא היה איש הריניסנס האמיתי בעוצמת יצריו, בשפעת יצירתו, ובכל הקריאה הנלהבה, העולה מכל שיר ושיר שלו, לכיבוש החיים והיופי, להרמת קרן האדם ולהוקרת החופש.

הוא גילה בתוכנו, בשממת נפשנו, מעיינות נעלמים של כוחות בראשית, ולדורו השואף לחירות היה הוא, בן־החורין מלידה ומבטן, לפה. שירתו ואישיותו היו סמל ודוגמא לתסיסת־עלומים נצחית, לחיוניות בלתי פוסקת, ולהתחדשות וללבלוב שאינם חדלים.

עוטה אור והדר, גא וזקוף, עבר על פני חתחתי חיינו עבור ושיר. לדור אמוני עלי תולע הספקנות נתן אמונה ובטחון. בלבותינו נטע יערות עד על כל קסמי הטבע, מעל ראשינו תלה את שמשות התקוה והתחיה.

לתירוש היצירה העברית העתיקה מצא כדי כדכד חדשים וליין אישיותו הצעירה תמיד גילה כלים עתיקים ממיכמני הלשון העברית.

שירתו היתה הימנון בלתי פוסק לאהבה, לתום, לעמל, ליקום ולאדם.

אם כל משוררינו הגדולים נראו לנו כעצם מעצמינו וכבשר מבשרנו הרי הוא היה בעינינו כשאול לנו, שאול וגאול. עוד לפני כחמשים שנה, בראשית דרכו, הגדיר המשורר עצמו את שירתו כ“שירת נמלט מבור־כלא”. ממעמקי הררי קדם, לא ידענום ולא פיללנום, זנק מעין יצירתו ונשא את גליו לעם גולה להיות לו משיב נפש.

כל הסממנים הנצחיים של שירה גדולה, שירה לדורות, כמו הארוס, הפתוס והאתוס, באו אצלו לידי מזיגה נפלאה, כדי להיות סם מרפא לעמו החולה.

הוא היה רופא לא רק לפי אומנותו, אלא גם באומנותו היה רופא לעמו.

הוא היה הבן הנאמן לאפולו, אלוהי השירה והרפואה גם יחד.

את האדם שבתוכנו העיר ועודד במשך כל ימי יצירתו, ולעמו החולה היה בשירתו כרופא, שהזריקו לו בלי הרף סמי חיים ועידוד. ואם ביאליק היה לדורנו בעיקר מחנכו ומדריכו הרי טשרניחובסקי היה רופאו.

הטוב שברופאי רוחנו והמורם ממשוררינו עלה למרום.

 

ריפוי בשירה    🔗

(80 שנה להולדתו של ד“ר ש. טשרניחובסקי ז”ל)

המשורר הגדול, שמת לפני 12 שנה, היה, כפי שידוע לרבים מכם, וכפי שאנשים רגילים לאמר, “גם” רופא, ואילו לפי דעתי היה דבר היותו רופא אחד הקווים היסודיים ביצירתו ואחד מערכיה החשובים ביותר בחיי העם העברי בדורנו שחתר וחזר לתחייתו.

לא אדבר הפעם על ערכו של טשרניחובסקי כמשורר הנוף המקיף ביותר בין משוררי תקופתו. כמו כן לא אתעכב על האידיליות שלו, שבהן היה מיוחד במינו, בתאור הסביבה וברישום הדמויות שבהן. גם בצד הלירי הטהור והמרנין לבבות של כמה משיריו ובפתוס הרב שבחלק מהם לא אגע. כמו כן אפסח הפעם על הערך התרבותי־ספרותי והחינוכי של פעולתו כמתרגם שירת עמים שונים, עתיקים וחדשים. גם על סיפוריו המשעשעים והשופעים הומור אפסח, אף על פי שבהם הוא מגלה את עצמו כרופא ועוסק בעולם הרופאים והאחיות ונותן בהם חומר קריאה מעניין לחבריו למקצוע.

בכל הנושאים המעניינים והחשובים האלה לא אגע הפעם, אלא אנסה להתרכז בנושא המיוחד של “ריפוי בשירה” כפי שהתגלה ביצירת טשרניחובסקי.

אך לפני שאעבור להתייחדות עם שירתו של זה איש “הקולמוס והאיזמל”, כפי שקרא לעצמו, מנקודת המבט של רופא, ארשה לעצמי להביא לפניכם אי־אלו עובדות בודדות מחייו האישיים של טשרניחובסקי, שהיה לא רק רופא להלכה, אלא גם למעשה. אמנם “מעשיות” לא היתה בעבודתו הרפואית, גם לא בחייו, כי יותר מדי גדול היה המשורר בקרבו ויותר מדי היה איש הרוח והנפש. אולם הלא ידוע הדבר, כי מעשיות אצל אדם היא כמו השירה מתנת אלוהים, כפי שהיו אומרות הסבות היקרות שלנו.

ובכן, טשרניחובסקי היה רופא לפי השכלתו ולפי פעולתו, בחלק גדול של חייו בכמה מכפרי רוסיה הגדולה ועריה; בזמן המלחמה הראשונה של שנות 18–1914 היה רופא צבא ורופא בצלב האדום בפטרוגרד ואחרי כן שימש כרופא בבתי חולים שונים, ביניהם בעיר אודיסה, וכאשר עלה ארצה בשנת 1931 עבד כאן זמן מה כרופא בקופת חולים ובבתי ספר בתל־אביב, ולבסוף כרופא פרטי. הוא היה גם חבר ההסתדרות הרפואית והשתתף באסיפותיה. בסוף ימיו הפך הרופא לחולה ומת מהתעללות הגורל, שפגע במשורר הדם התקין ומלוא הערך דווקא במחלות “לובן הדם” וגילוייה.

ובכן, מן הצד העובדתי לפנינו כאילו רופא ככל הרופאים; אבל ־ וכאן אנו נכנסים לעולם רב קסמים ופלאים – הרופא הכפרי והעירוני הזה היה משורר, ולא סתם משורר, אלא מיוחד במינו, בעל כשרון יצירתי־אמנותי גדול, בעל תפיסת עולם מיוחדת ובעל ייעוד לאומי רב־ערך ורב השפעה, ותכונותיו אלו מקנות לו מקום כבוד יוצא מן הכלל לא רק בקורות תרבותנו ותחייתנו הלאומית והמדינית, אלא גם בקורות הרפואה העברית, ובמידה ידועה גם העולמית, בזה שהשירה נתגלמה על ידו כאחד מאמצעיה הרפואיים האינדיבידואליים והציבוריים, גם הלאומיים, המצויינים ביותר בשביל הפרט והכלל חלוש הרוח ומדוכדך הנפש.

בימי דאגה וחרדה אלה העוברים עלינו כעת, כאשר המחשבה על הסכנה האורבת לעצם קיומנו מציקה לרבים מאתנו, ישנו ערך מיוחד להעלאת זכרו של טשרניחובסקי ולהתעמקות ביצירתו. כי שירתו, רבת מרץ ומתח, פעילה ומפעילה, אקטיביסטית לפי נושאיה, היא גם אקטואלית מאד בימינו. כעין שירת היום, היום ממש.

עוד בשנת 1897 שר המשורר “שיר ערש”, ובו נמצאות המלים:

"לנו זאת הארץ תהיה,

גם אתה בבונים".

האם לא התכוון לזמננו, האם לא אמר זאת לכל אחד מאתנו?

והוא עוד הוסיף אז: “ואם יקומו נושאי דגל, אל תמעלה מעל”, “אל כלי זינך בגבורים – כי שמשנו יעל!”

האין אלו סיסמאות לשעה זו בחיינו? או השורות הבאות מ“אלפא ביתא דשאול”:

כ“ף–למ”ד – "כל העם תן כף אל כף,

לב לסבול, אף לא ייעף!"

מי“ם–נו”ן – "מלחמה – אם אין מוצא,

נפש נצחון רוצה".

האם לא נכתבו החרוזים האלה אתמול, היום, בהתאם למצבנו המדיני ולתנאי המציאות שלנו? האם אינם אקטואליים וריאליים בימינו?

אכן אין זה פלא. כי טשרניחובסקי חי כמשורר עם דורו, הוא דורנו, ואחת מתכונותיו הנפלאות הלא היא התכונה להיות לפה לבני דורו.

אך אין זה הכל, ד"ר טשרניחובסקי כמשורר ידע למסור את השירה הנצחית של לב האדם, ויצירתו היא בעלת ערך אסטטי אבסולוטי כשירה נפלאה מלאת רגש ומראות, בעלת תפיסה פילוסופית של החיים במהלכם הנצחי ובעלת חדירה עמוקה לסודות היקום והטבע.

הוא היה לא רק משורר ההופעות הזמניות בחיי דורו, אלא גם משורר לדורות, משורר בין־לאומי, פן־הומני ופנתיאיסטי אמיתי, כי נושאיו המרובים הם נושאים המכוונים לכל אדם באשר הוא אדם, ואלוהיו הלא הם לפי דבריו:

"אילן נאה, ניר נאה – דמות צלמו גם בם,

ועל כל הר גבוה יתעלם,

מקום בו רגש החיים בשר ודם,

בצומח ובדומם יתגלם".

(מחזיונות נביא השקר)

על הפנתיאיזמוס הזה הקושר את טשרניחובסקי למשורר־פילוסוף עברי אחר מתקופת ספרד ולפילוסוף עברי שני מימי הריניסנס עוד אדבר להלן. אסמן לעת עתה, כי לא מקרה הוא שטשרניחובסקי תירגם בין שאר הדברים את שירת הומירוס, וביחוד את “המשתה” הוא ה“סימפוסיון” לאפלטון מיוונית לעברית.

באחד משיריו כתב טשרניחובסקי על אפלטון כי “היה משיג אמת ההוד”, “תופס הוד האמת” והיה “מעין חכמה לאור, לדור רחוק מדור”. ואם על ידי המגע עם העולם העתיק, ובמיוחד עם העולם היווני של הומירוס, התעשרו תפיסת העולם של טשרניחובסקי ותחושת החיים שלו בגוונים וכיוונים מיוחדים כי בו הוא ראה את “העליזות השמשית” שהיתה גם בנפשו, הרי בעולמו של אפלטון ובמיוחד ביצירתו “המשתה”, מצא מין את מינו. כי חוץ מן הנעימה השירית שבפילוסופיה האפלטונית בכלל ובהשקפתה על החיים בפרט, הרי “המשתה” בהבדל משאר השיחות של אפלטון מוקדש כולו לבעיות האהבה בעיקרה, אגב טיפול בצורתה המשונה של “אהבת הנערים” שהיתה אופינית בשעתה ליוון. ואין זה מפליא, שהמשורר־הרופא מצא ענין לתרגם דווקא את השיחה האפלטונית הזו, שבה המתחיל ב“דיאלוגים” הוא גם כן רופא, בשם אריכסימכוס, המציע בשמו של פידרוס לדבר על “האל הגדול והאדיר” – על אירוס. ואכן בשיחה זו תתואר גדולתו של אירוס כל ותכונותיה של אפרודיטה בצורותיה השמימית והארצית, והרופא אריכסימכוס מוסיף על הדברים הפילוסופיים והעניניים גם את הדגשת הצד הגופני של האהבה, שגם טשרניחובסקי הפליא לשיר עליה ולתארה בשיריו השונים.

כי מי עוד כמוהו יכול היה להרגיש את כל העמקות וכל היופי של מושג העולם והאהבה של אפלטון, ומי עוד כמוהו, המשורר־הרופא, יכול היה להוסיף לתמונת האירוס כאל וכדימון אצל אפלטון את הטעם הריאלי והאמיתי של הארוטיקה הגשמית בצורתה העדינה והשירית ביותר?

אכן נתמזגו בה בשירתו של טשרניחובסקי ומצאו בה את ביטויים המלא כל גילויי האהבה האנושית, הגופנית, על כל חמודותיה וגווניה, וכמו כן כל היסודות העמוקים ביותר של מושג האירוס העולמי, הקוסמי, או יותר נכון, הקוסמוגוני, ה־Eros cosmogenos או האירוס הקוסמוגני לפי הגדרתי. הלא כה דבריו בשיריו השונים:

“עין השמש הם החיים, והחיים אהבה הם”.

(אגדות אביב)

או:

"כי עיניך הרואות את יצר הכל

ואזניך תשמענה, תקשבנה לקול,

אלוהים המתהלך במרחב אין סוף,

בסוד שיח השדה ובצפצוף העוף

ובקול גערת רעמים ובמשבר ים

בעב ענני תימן ובהמית הדם".

(“נטע זר את לעמך”)

מה פלא שבעל תפיסת עולם כזו דורש “דרור ליצר” וקורא:

"לקראת שמחות, לקראת גיל

פנו דרך, סולו שביל!"

(“לעשתרת שיר ולבל”)

כזאת היתה השקפתו על החיים וכזאת היתה תחושתו. מה פלא שהוא היה מאוהב בעולם היווני ובתפיסת העולם של עם זה, שלפי הקוסמוגוניה האורפית יצר כרונוס מן האיתר ומן הכאוס את היסוד שממנו נולד האל אירוס, הנושא בחובו, כייצור דו־מיני, את גרעיניהם של כל האלים, היינו הכוחות הפועלים שבעולם? לא לשווא שר טשרניחובסקי “אלילי עולם גז תפסוני ואין לי מנוס” (“הייתי לאלוהי”).

אך יוונותו זו לא היתה רק שאיבה ממקורות זרים, אלא היא באה ממעמקי נפשו, כפי שהוא בעצמו אמר על “אל הנכר” כי “מלבו הוא בא למלוך על המשורר עוד באשר היה באבו”. תפיסת עולם זו ותחושתו זו היתה באופיו ובטבעו של טשרניחובסקי, אפילו בהופעתו החיצונית, כפי שזוכרים אותו אלה שהכירוהו וראוהו מהלך כמו רוקד, מדבר כמו שר, קל צעד וטוב לב. והוא צדק בכתבו:

"הייתי לאלוהי כיקינטון וכאדני,

שאין לו בעולמו לו אך שמשו זה הצח".

(לשמש)

כי השאיפה לאור והאהבה אליו היתה אצלו טבעית. כמו תכונת הפוטוטכסיס של הצמחים. יחד עם זה אין פלא, ששירתו היתה באמת:

“שירת לב רגש, לב תמים, לב אמיץ כוח ועדין”,

“רינת הגבר נובעת בעתרת החיים והכוח”.

(דינירה)

אצל משורר מסוג זה מובן מאד עקרנו האקטיביסטי המתבטא במלים:

"משפט חיים הוא וחוק

קום ועלה, אמץ וחשוק".

(לעשתרת שיר ולבל)

וכמו כן מובן, שהוא מהלל ושר על –

“דור תאות נפשו יודע ובסערות חשקו לא יבוש”.

(דינירה)

כי ערכן של סערות החשק של האדם הוא לא רק בפרטיותן, באנושיותן, אלא בכלליותן, בקוסמיותן, קסמן בקשר שלהן לקוסמוס. מכאן כה מובנים דברי² שירו לאשה:

"הרי את מקסמת לי כדת

אותו פרפר נברא לעולמו".

………..

"הרי את מוקסמת לי כיד

הכמיהה הגדולה הרנה,

הכמיה הגדולה השותקת לעד,

הפורחת שוב שנה שנה".

(הרי את מקסמת)

האין זו כמיהת האירוס הקוסמי, שכה הפליאו לכתוב ולשיר עליו היוונים הקדמונים? מעטים הם בשירת העולם לתקופותיה השונות משוררים כטשרניחובסקי, שידעו כה לשיר מתוך התלהבות אירוטית אמיתית, מתוך שיכחת עצמם ויציאה מן הכלים עד כדי כך, שאפילו לשונם איבדה לפעמים את גמישותה וצליליה התקשו בחוויה הגדולה המחבקת זרועות עולם מתוך שכרון חושים דיאוניסי ושילוב מחשבות בקכנטי. שירה זו על האירוס הקוסמי אינה יודעת גבולות זמן ומקום ונושאיה הם לא רק האדם ובעלי החיים, אלא כל הטבע וכל היצירה. אך לא רק הדיאוניסיות והבקכנטיות שבתפיסת העולם היווני הן שקסמו לו לטשרניחובסקי, אלא אהבת היופי שבעולם בכלל היא שכבשה את לבו. כי “אלילי גוי זה, ירף כל הנוגע בו”. ועל כן ישיר גם בשיר אחר:

“נוי היה לחכמה לו וחכמתו היתה נוי”.

(לשמש)

"אשרי האיש כתר של גבורה גורלו,

אשרי הקנה לו תורה לרע לו,

אשריו ואשריו, אם פרש לנוי"

(שלשה כתרים)

או במלים אחרות, שוב בשיר אחר:

"שלש אמתות ישנן בעולם

אמת, אמת ונגהה שלה:

אמת הגבורה ואמת הכח,

ואמת האמת – אמת הנוי"

(שלש אמיתות)

אמת זו מצא טשרניחובסקי בתורתו של אפלטון, ש“במשתה” שלו יתואר האירוס לא רק כאל או כדימון, אלא גם כשאיפה אל היופי, ואפילו לא רק כשאיפה אל היופי הגשמי גרידא, אלא אל היופי הרוחני והנצחי, היופי המוחלט, היופי כאידיאה, היינו “יופי אפלטוני” בדומה למושג אהבה אפלטונית.

יופי מיוחד זה, יופי גרעיני וכללי, מצא טשרניחובסקי גם בעולמם ושירתם של עמים אליליים אחרים, חוץ מהיוונים, ואת תפיסת עולמם של עמים קדומים אלה מסר בתרגומיו משירת הבבלים, הפינים ועוד.

בתפיסתו הפילוסופית והשירית המיוחדת של זה המופע הרגשי, המחשבתי האנושי והכל־עולמי, הנקרא “אהבה”, התגלה טשרניחובסקי בספרותנו לא רק כחוליה המקשרת אותה לספרות העולמית העתיקה, אלא גם כטבעת יקרה בשרשרת הפילוסופיה השירית העברית, ביחוד בצורתה הפנתיאיסטית, מימות התחייה הספרדית שלנו אצל אבן גבירול מספרו “מקור חיים”, הידוע בשם Fons Vitae של הנקרא Avicebra, ומימות התחייה, היינו הרנסנס, אצל אומות העולם ב“שיחות על האהבה” של דון יהודה אברבנאל, הלא הם Dialoghi d’Amore של הנקרא Leone “ליאון הרופא העברי” או Medico Ebreo בשנות 1525–1460, זה היהודי הספרדי שחי בנאפולי שבאיטליה.

הספר “מקור חיים” של שלמה אבן גבירול, הפילוסוף הדתי והמשורר הנפלא, שהיה זמן מה נסתר מאחורי השם הלטיני של הספר והשם בעל הצליל הערבי של מחברו, מלא שירה לאהבה בגילוייה הקוסמיים והעולמיים בחומר כולו כהופעה אלוהית. זה המושג של “האהבה של הטבע” Appetitus nature או Desiderium) המכוונים במובן פילוסופי אל הצורה, היינו אל היופי, והמשותפים לאבן גבירול הישראלי הספרדי, ליהודה אברבנאל העברי האיטלקי ולטשרניחובסקי היהודי הרוסי – הלא זוהי ה“כמיהה הגדולה” שעליה שר השיר: “הרי את מקסמת לי” ועוד הרבה שירים של טשרניחובסקי.

עוד יותר גדול הדמיון בין תפיסת האירוס הקוסמוגני של טשרניחובסקי ובין זו של דון יהודה אברבנאל והיא מתגלית במיוחד בשיחה השניה של ספר השיחות של זה האחרון הדנה על “כלליותה של האהבה” (de la communita de l’Amore), בה מבוארות בצורה פילוסופית הופעות האהבה המשותפת לא רק לאדם ולבעלי החיים אלא גם לדומם, כמו שטשרניחובסקי תיאר הופעות אלו בשיריו “אגדות אביב”, “לשמש”, דינירה", “לעשתרת שיר ולבל”, “עמא דדהבא”, ועוד. כסיכומו של רעיון זה על כלליות האהבה יש לראות את החרוזים:

"ובמלוא העולם מקום אין מקום אשר אין

שמש אהבה שם וקרניו, קרני אורה קרני חן".

גם הוא בשירתו שר על “מעגל האהבה” שביקום כולו, אותו circulo degli amore או Circulo amoröso של יהודה אברבנאל, שהוא גם לפי דעתו “מעגל ההוויה” (circulo de I ente). את טשרניחובסקי מקשרת לאברבנאל גם התכונה של חדוות החיים שלו, העוברת כחוט השני בכל יצירתו, הלא היא ה־Dolce Letizia של האהבה העליונה, האלוהית, לפי אותו Leone Ebreo האיטלקי.

אפשר להרחיב את גבולות התפיסה המיוחדת של “התשוקה” ו“האהבה” כהשקפת עולם פילוסופית דתית ומסתורית עד עולמם של בעלי הקבלה – אך לא אגע בזה הפעם. אבל אין ספק שצדק טשרניחובסקי באמרו: “במקהלת אין הסוף ארנה ולא אודם”, ורינתו היתה באמת במשך כל ימי חייו על “הסוד האחד”, “סוד כל הסודות” (“לשמש”), כי לבו דפק באמת “בשגעונות דור ודור” (“עם שגיון ציפור שרה”, “עם טרוף עשבי מור”). כזו היתה הכרתו והרגשתו. אף השקפת העולם העכו“מית של טשרניחובסקי, בתקופת בחרותו במיוחד היתה אחוזה ודבוקה בתחושת העולם האישית שלו, שאת יסודותיה יש לחפש לא רק בהשכלתו הרחבה אלא באישיותו ובדרכי התפתחותה, גם באקלים שלה ובסביבתה, נוסף לגרעין המיוחד של אופיו שהיה Sui generis. חותם הבריאות והחוסן, כמו חדות היש, היו טבועים בגופו, והם בלי ספק נבעו גם מסביבת ילדותו שבכפר בחצי־האי קרים, מאווירת הערבות והשדות הממלאה את האדיליות שלו ב”חתונתה של אלקה“, “כחום היום”, “בר’לה חולה”, “מים שלנו” ועוד. אמנם האידיליה היתה גם אחד מיסודות נפשו. גם ההומור הקל והדק, שאת הדיו אנו מוצאים בסיפוריו ובחלק קטן משיריו כמו ב”פרק באנטומיה" ואחרים. אך בעיקר הלא ידע מאין כמוהו ליהנות ממראות היופי והפלאים שבטבע, כי לפי אופיו וטבעו הוא היה מסוג האנשים שאפשר לקרוא להם: גזע הנהנין. כי הוא הביט על ההוד והפאר שבעולם בעיניים פקוחות תמיד. הוא היה מאותם המאושרים הרואים את השושנים ואינם מרגישים בקוציהן. על כל פנים ברוב ימיו ולפני ערוב יומו הוא לא שם לב במיוחד אל הקוצים שבחיים בכלל ובחייו בפרט. חזקה היתה אמונתו, כי יש “אור למאור” אף “בכלי מכוער”, ואהבתו האנושית הגדולה, לבו החם והתמים הם שנתנו לו את האפשרות לראות אפילו “בתוך רמה – תבנית דמעה”. אולם הוא לא היה מאותם המשוררים המחפשים דמעות. להיפך, כולו היה נתון לתפיסת האושר, הטוב והיפה. אפילו כאשר תקפה תוגה את לבו בשנות חייו האחרונות, כשהרגיש פתאום כי “אני לי משלי אין לי כלום” והוא חולם לכל הפחות על “שולחן משלו”, הוא מרגיש צורך לעצמו רק באנדרטה של עשתורת על כל קסמי גופה. כי חוץ מן הנוף בטבע אהב טשרניחובסקי מאין כמוהו את גוף האדם.

בשיריו על הגוף גילה כל פעם את ידיעותיו ואת קרבתו הנפשית לכל פרטיו לא רק כמשורר הגוף סתם, אלא כרופא, שהחומר המיועד לטיפולו חביב עליו וגורם לו הנאה מיוחדת במינה, הנאה אסטטית³ של בעל מקצוע המוקיר את מקצועו ואת המשמש לו יסוד.

גישה זו של רופא־משורר או משורר־רופא אנו מרגישים בתיאור גוף האשה בשיר “את כה ריחניה”, וביחוד ב“פרק באנטומיה” שלו, המלא חן שובבי, שובה את הלב ומבריק בברק של שיר השלובה בהרצאה עניינית, ואפילו מדעית־בלשנית. כל רופא שהלשון העברית קרובה ללבו במיוחד והוא גם בקי וחריף במסכת “נשים” ייהנה הנאה מיוחדת מפואימה זו המלאה תיאור מלא הומור ואירותיקה ביחס לגוף האשה, אבריה וחלקיהם וכמו כן רב התיאור האנטומי והצעת מונחים אגב שעשועי חן של לשון. אמנם, אפשר להאמין לו לטשרניחובסקי כשהוא כותב: “כמה וכמה נשיקות בזכות אנטומיה קבלתי”. רבים משיריו המוקדשים לתיאור גוף אהובותיו הם חלקים של “ברכת הנהנין”.

ואגב אורחא, ערכו והתעסקותו של טשרניחובסקי במינוח רפואי, היינו בטרמינולוגיה רפואית־עברית, הוא פרק בפני עצמו, שכדאי להקדיש לו פעם חקירה מיוחדת. דווקא כאן היה גורלו עצוב, אף על פי שזכה להוציא את ספר המונחים החשוב של מזיא בעריכתו. תרגום ספר האנטומיה שהתחיל בו בראשית תקופת המפעל “מדע” במוסקבה בשנת 1912, שהייתי בין מיסדיו, לא יצא אל הפועל, אף על פי שחלק ממנו עבר בשעתו את עריכתו של ד“ר קצנלסון, הוא בוקי־בן־יגלי. גם ספר האנטומיה המקורי, שעליו חלמנו שנינו, נשאר חלום. לטשרניחובסקי היה המינוח הרפואי חומר לשירה ולא רק מחקר מדעי. על כל פנים היה המינוח אצלו רק חלק קטן מפעולתו. הרבה יותר מקום בלבו, והרבה יותר ערך תרבותי בספרותנו ובחינוך הדור היה לתרגומיו שה”איליאדה" של הומרוס ו“המשתה” לאפלטון מהווים ביניהם מפעל רוחני כביר רב השפעה ורב משקל, מלבד תרגום האפוס הפיני ושירי עמים אחרים. בהשפעתם של תרגומיו מהומירוס ומאפלטון על הרחבת דעתם של בני דורו הוא היה שליח נאמן של צו הדורות.

מה טוב שאת הפרס על שמו מטעם עירית תל־אביב קיבל השנה איש־מדע בעד תרגום כתבי אפלטון לעברית. נזכר אני, כי בשעת החלוקה הראשונה של הפרס על שמו של טשרניחובסקי, שבה הייתי בין השופטים והמשורר היה עוד בחיים, הוא היה לגמרי לא במצב רוח יוני־אפלטוני, אלא עצוב מאד, כי הרגיש את קירבת קיצו. אבל עכשיו אני חושב, כי הוא מרחוק ודאי מסכים להחלטת השופטים האחרונה ולהמשכת מפעלו בתרגום אפלטון. כי כמו שאפלטון היה פילוסוף־משורר כך היה טשרניחובסקי משורר־רופא, משורר פילוסוף דינמי, החובק זרועות אשה וזרועות עולם כאחד. הוא היה, לפי הגדרתו של אפלטון ב“המדינה”, איש ש“כשרון הרפואה בנפשו”. משום כך מהווה שירתו ויצירתו כולה כיום לא פחות מאשר בחייו חומר תרפבטי עשיר בעל פעולות רבות ושונות.

במידה שישנן ליצירה הספרותית והאמנותית בכלל ערך פסיכו־תרפבטי וערך חינוכי־ציבורי – ואני בטוח בשני הערכים האלה – הרי מצטיינת יצירתו של טשרניחובסקי בשתי תכונות אלו בשיעור יוצא מן הכלל.

כידוע ישנן הרבה דרכים לאותה שיטת ריפוי הנקראת באופן כללי בשם פסיכותרפיה. ביניהן תופסת מקום לא קטן שיטת הסחת הדעת לצדדים השונים מגורם המחלה ומתן הסיפוק בהם לנפש הסובלת.

במה דברם אמורים? בריפוי חולים פרטיים, ואילו דור שלם או דורות שלמים שהגיעו לידי חולשת הנפש והגוף או למצבים חולניים מנקודת הראות ההיסטורית והציבורית – להם שולח שר האומה את רופאיהם הנפשיים והרוחניים המחזיקים את רוחם ומקימים אותם מעפר חייהם האפורים על ידי תורות חדשות או על ידי הכנסת תכנים חדשים לחייהם התרבותיים, לספרותם העיונית או השירית.

תפקיד זה של הבראת עמנו בתקופת נעורינו על ידי השירה מילא טשרניחובסקי לא רק בזה שהעשיר את ספרותנו בנושאים פיוטיים חדשים, בתוכן ובצורות חדשות, אלא גם בזה שגילה לפני הקורא העברי עולם חדש, הרחיב אופקיו, העמיק רגשותיו, חיזק את רוחו וחיסן את נפשו.

כי הוא היה רופא בשירתו, רופא בתת־הכרתו וביעודו, רופא ציבורי בצורה המקורית והאינדיבידואלית ביותר.

ואם שירת האהבה שלו, התופסת עולם ומלואו, חשובה כשהיא לעצמה בספרותנו ויכולה להתחרות עם מיטב השירה מסוג זה בספרות העולמית, כמו גם שירת הטבע שלה, הרי ערכן המרענן או ההורמונלי אצלנו, בני העם העתיק, אחד מזקני העמים שעודם חיים כיום, מיוחד במינו. הוא גם ניסה והצליח לעורר בבני עמו בתקופת הגלות המנוולת את ההופעה היסודית של יקום הצומח, את הפוטוטכסיס, היא השאיפה לאור.

בשירתנו וספרותנו שהגיעה לפריחה בתקופה הנקראת שחר תקופת התחיה תפסה שירתו הפנתיאיסטית והאירוטית במובן הקלאסי־פילוסופי של מושג זה את מקומה הראשון וגרמה להתחדשות נעורי העם.

טשרניחובסקי כמשורר רופא נלחם גם עם תולעי הספק והיאוש של חיי הגולה בשירים שהיסוד האנטי־הלמינטי היה רב בהם. כמו כן ריפא בשעתו בפשטות שיריו היפים והשקטים את המתיחות העצבנית של הלב היהודי וערכם הסדטיבי והאנטי־ספזמוטי היה בלי ספק לתועלת רבה. יחד עם זה לא היה טשרניחובסקי דומה לאותם משוררי־ורופאי־האליל, הרואים את יעודם התרבותי והרוחני כלפי עמם וציבורם במתן סמים מרדימים וכל מיני נרקוטיקה, אלא להיפך, טשרניחובסקי ראה את תפקידו כמשורר בזה שעורר את העם לפעולות ולגבורה. בשירים מסוג Tonica והRobosantia הלא כך שר:

"מנגינה לי ונגינה לי מימים משכבר,

הדוקת אש ורטובת גיל ורבתי איל,

שטפתנו זו, מהבהבת בי: עלה וצלח ופעל!"

או:

"שוב קורא לי השיר העז, מנגינת אש ודם

עלה בהר ורעץ הכר, כל מה שתראה רש!"

כאילו היו שיריו – זריקותיו. אך הוא היה בכל יצירתו (ולא רק לפי מקצועו הרפואי המיוחד) גם מנתח. ולא במקרה אהב לדבר על “הקולמוס והאיזמל” שבידו. במכשיר דו־מהותי זה הצליח טשרניחובסקי לתת לבני דורו לב חדש – דבר שלמרות ההפתעות בשטח הכירורגיה של הלב בימינו עוד לא הצליח לעשותו אף המנתח המומחה ביותר.

ועוד: בשירתו רחבת האופקים ורבת הפרטים היה טשרניחובסקי גם חבר לרופאי העיניים בזה, שנתן לבני דורו לקויי הראייה המציאותית וקצרי הראייה ההיסטורית עיניים חדשות ומשקפיים נפלאים להשקיף בהם על העולם הגדול ועל קסמי הדורות.

ואל ייראו דברי אלה, כאילו נאמרו רק לשם שעשוע. הנעימה העליזה קצת שבהם מתאימה לרוחו של טשרניחובסקי שגם הוא אהב לפעמים להתלוצץ קצת מתוך רצינות אמיתית, כמו, למשל, ב“פרק באנטומיה” שהזכרתי.

כי אמנם המשורר הגדול רב החדווה והאור היה לפעמים גם עצוב ביצירתו ובחייו. לא פעם כירסמה התוגה את לבו, ביחוד בשנות חייו האחרונות, בינינו ובתוכנו. ולא מעט היינו אנחנו אשמים בתוגה זו.

אך די לנו במחשבות עצובות בשעה זו. ימי דין עומדים לפנינו ולא זו השעה לעשות חשבון הנפש של הפרט, אף אם הוא פרט חשוב בשביל הכלל.

ניקח בימים אלה מטשרניחובסקי את העיקר שהוא נותן לנו בשירתו – את ההתעוררות ואת העידוד.

נשמע לקולו העולה אלינו מכל יצירתו ושירתו, הקורא לנו: חזק, חזק! אולי באמת נתחזק!

 

המשורר הרופא    🔗

(לזכרו של ש. טשרניחובסקי)

רבת נושאים ועשירת צורות היא יצירתו של טשרניחובסקי, שהיה אזרח העולם במלוא המובן, ותפיסתו את החיים והיקום הצטיינה לא רק בעניין הרב שעוררה ותעורר, אלא גם ברוב ענייניה. אולם מי שירצה למצוא את וא"ו החיבור באישיותו היוצרת צריך יהיה לעמוד על נקודה אחת יסודית במערכת נפשו, שממנה יתד וממנה פינה לכל תפיסת עולמו.

ודאי יצדקו חוקרי הספרות ומבקריה בבואם לחפש באורים לדרכי יצירתו ולנושאיה בילדותו ובסביבתו, מקרי חייו וברוח הדור וגורלו.

הצדק יהיה גם עם אלה שיבואו לבחון ולהבין את מסכת יצירתו מתוך הכרת מסכת נפשו האינדיווידואלית, ואפילו מתוך מבנה גופו, כאשר עשה זאת דרך אגב אחד ממבקריו.

כמובן, רבים המפתחות ללב אדם, וללבו של משורר גדול ודאי ובוודאי שדרושות ומוצדקות הגישות השונות, אבל לשערי עולמו של טשרניחובסקי ישנו מפתח ראשי ועיקרי אחד, והוא דבר היותו רופא.

רבים הם בספרות העברית הרופאים שנתנו יצירות רבות ערך בה, לא רק במקצוע הרפואי, אלא במקצועות רוחניים ותרבותיים אחרים, המהווים את גרעינה של כל ספרות, כמו השירה והמחשבה הפילוסופית או הדתית. אולם אצל הרבים האלה לא תמיד אפשר להרגיש את אחדות האישיות היוצרת במקצועות השונים ולא תמיד אפשר אפילו להכיר את השפעת הגומלין של יסודות הנפש – האחד על משנהו. אין התחומים ביצירתם יונקים אחד מחבריו, – וכאילו כמה יוצרים לפנינו בגוף אחד.

יוצאים מן הכלל הם הרמב“ם, הרלב”ג, ובמידה ידועה גם רבי יהודה הלוי, שאף ביצירותיהם הפילוסופיות, הדתיות, הבלשניות, והשיריות במקצת, אנו מוצאים את עקבות טבעם והשכלתם הרפואיים.

בבהירות המחשבה ובשיטתיות של ה“משנה תורה” ו“מורה הנבוכים” אנו מרגישים את הדרך של חכם טבע אמיתי. בעצם העניין של מורה הלכות ביד חזקה כראוי לרופא מומחה, או בהיותו מוכן לעזור לנבוכים (ואין נבוך גדול מאדם חולה). או הנימה הנפשית הזו לעודד ולנחם, המרגשת ב“אגרת תימן” שלו⁴ – בכולם רק טבעו הרפואי מבאר את היסוד הנפשי שבהם.

על הרלב“ג ור יהודה הלוי לא איחד כאן את הדיבור. הם ראויים, כרמב”ם, לחקירה מיוחדת מנקודה זו, ואף כי בהם יש לגלות פחות אחידות רפואית בתפיסת העולם,מאשר אצל הרמב"ם.

לעומתם טשרניחובסקי הוא יחיד במינו, שטבעו הרפואי עובר כשתי בכל יצירתו ומתגלה בכל סוגי עבודתו הספרותית, זוהי הפעם הראשונה בספרותנו שהיסוד הרפואי האמיתי של נפש היוצר ימלא את כל יצירתו בתכונותיו ובאופיו המיוחד, בלי למלאותם בתכנו דווקא ואפילו אם גילוייה הם בעולם אחר לגמרי, כמו במקרה שלנו בעולם השירה.

כי יצירה רפואית אינה רק זו שנושאה או תכנה רפואי. רבים הם הספרים הרפואיים, שהרוח השלטת בהם אינה כלל וכלל רוח הרפואה האמיתית. לעומתם יכולה יצירה ספרותית להיות כתובה על ידי איש שאינו שייך לבעלי האומנות הרפואית, אבל הוא לפי יסוד נפשו וטבעו – רופא, ורוחו הוא רוחה.

כי חוכמת הרפואה האמיתית אינה מלאכה שהאדם בוחר בה, אלא זוהי אמנות שהיא בוחרת בו, וזהו מה שהרמב"ם קורא: “האדם שהוא רופא”.

הרופא האמיתי הוא אדם שהרפואה היא גורלו, יעודו, גרעין אישיותו, אף אם אינו מתעסק בה למעשה, או רוב פעולותיו הן מחוץ לתחומיה הריאליים והמעשיים.

“האדם שהוא רופא” מתגלה כרופא בכל מעשיו ובכל יצירותיו. מידותיה ותכונותיה של נפש הרופא האמיתי מוצאות לעצמן ביטוי ולבוש בכל פעולה מפעולותיה.

ייעודו של הרופא היה קשור כבר מראשית הימים לייעודם של איש האמונה ואיש השירה, ולא במקרה היו הרופאים הראשונים – כוהנים, קוסמים או חוזים.

גם כיום הרופא האמיתי סימנו – אמונה בטוב המוכרח לבוא, הכשרון לטעת אמונה זו בלב הזקוק לה, הציפיה והראיה לעתיד, הקשר החי עם כל היקום והזעזוע הבא מהרגשת היופי שבכל היצירה.

לפי פרופ' קלוזנר, הביאוגרף והמבקר של טשרניחובסקי, נולד המשורר אצל זוג יהודי כשר בדרום רוסיה, ששם האב היה – טוביה גוטמן ושם האם – ביילה. אבל זה לא נכון.

לי ידועה גיניאולוגיה אחרת של טשרניחובסקי, ההיסטוריקן המהולל של ספרותנו סמך יותר מדי על העובדות הריאליות, הנראות לעין, ועל הכתוב בספרי האוכלוסיה או בפספורטים. אולם את דרך הפלא של נפש איש אין לקבוע לפי דרכיות ואת תולדות האדם אין ללמוד מתעודות לידה.

לטשרניחובסקי שהוא גלגולו של אחד מבני אסקלפיוס האמתיים ישנה גיניאולוגיה אחרת מאשר אב – טוביה ואם – ביילה.

כמסופר אצל פינדר, בהתאם למסורת במיתולוגיה היוונית, הוליד אפולו, אלוהי השירה והרפואה את אסקלפיוס, שאמו קרונוס ילדה אותו בלידה שלא כדרכה, כי אביו, אפולו שהיה גם אבי כל הכירורגים, הוציא אותו כיוצא דופן הרחם על ידי הניתוח הנקרא כעת “חתך קיסרי”.

ואמנם גם לידתו של טשרניחובסקי בשירתנו היתה לידה שלא כדרכה, לידה של יוצא דופן, כי אין לבאר את יצירתו כולה כמות שהיא לא על ידי קודמיו בספרותנו ולא על ידי מסיבות זמנו גרידא.

מתוך זה שטשרניחובסקי נראה היה כ“נטע זר” בספרותנו נחתם בזמנו על ידי כמה מבקרים בחותמת של “יווני” של משורר שהכניס לשירתנו יסודות “יווניים” בניגוד לתפיסות העולם של “היהדות”. אולם זוהי הגדרה שטחית שבשעתה גיליתי את מקומות התורפה שבה והראיתי כי תפיסת העולם של טשרניחובסקי היא תפיסת העולם של טשרניחובסקי היא תפיסת עולמו של יהודי קדמון, של יהודי מלפני קבלת התורה. ואם אני משתמש כיום באגדה היוונית על אפולו ואסקלפיוס חשוב לי לא ייחוסו היווני של טשרניחובסקי, אלא ייחוסו לאלוהי השירה והרפואה גם יחד, כפי שנצטיירו במיתולוגיה היוונית.

העיקר הוא כי “יוצרו מבטן” הוא אותו האל, שהשירה היא רפואה בידו ורפואתו היא שירה.

גם אם נייחס את טשרניחובסקי למקורו האמיתי ונעבירו לסדר הייחוסין של אלה, הנקראים בנים למקום, היינו בניו של אלוהי ישראל, שהוא אל חונן הדעת ורופא נאמן – גם בזה תובן אישיותו היוצרת ביתר שאת. כי טשרניחובסקי היה בשירתו גם רופא לעמו וגם מרבה דעת.

כאבי אבות הטרמינולוגים העולמיים – כאדם הראשון לפי המסופר בתורה – כך גם הוא בתוכנו ראשון לקובעי טרמינים במדעי הטבע או למניחי מונחים ברפואה ובבוטניקה. ולא רק במלון הגדול של מזיא־טשרניחובסקי אלא זמן רב לפני הופעתו.

ואם אמרתי “ראשון” חשבתי לא רק בזמן, אלא גם במעלה. כי נבדל הוא מכל הטרמינומנים או “רודפי המונחים” שבתוכנו, ואפילו משאר העוסקים במלאכת המונחים באמונה ובתום, בזה, שהוא קודם כל משורר גדול, ואפילו לקביעת מונח צריך אדם להיות יוצר אמיתי. חוץ מזה הוא יודע גם את העניין המדובר וגם את הלשונות הנוגעות בעניין. בקיצור – לו יאה ולו נאה להיות בין מניחי המונחים, והוא עצמו כועד לשון שלם שקול.

גם זוהי בעצם פעולה רפואית – פעולת הרופא המשיח אלמים.

ואם את תפקידו זה הוא מילא רק מזמן לזמן, דרך אגב, הרי את ייעודו הרפואי העיקרי – להיות זוקף כפופים – הוא מילא בלי הפסק זה יותר מחמישים שנה, מיום הופעת שירו הראשון עד היום הזה. עיקר ערכו המיוחד של שירתו הוא בכיוון זה. הכיוון הזה אינו מחוייב להיות יליד כוונה, כי ביצירה אמיתית הכוונות נותנות לפעמים טעם לגנאי, אבל כל יצור יש לו ציר, והציר, עליו סובב עולם יצירתו של טשרניחובסקי, הוא – שמחת החיים, עוצמת הרצון, ההתעוררות וההתחזקות. בכל שירתו עובר כחו השני היסוד של שחרור האישיות. עוד לפני 48 שנים הגדיר טשרניחובסקי עצמו את שירתו “כשירת כנמלט מבור כלא” או “כשירת האיש רד בארץ”. הוא היה הראשון בשירה העברית שבמשך כל יצירתו היה ונשאר “אח לסערה, לסלעים וליערות” או במלים אחרות שלו: “חוט אחד ברשת כל כוחות עולמים”. זאת היא תפיסת עולם של חוכמת הטבע האמיתית המשמשת יסוד להשקפת עולמו של הרופא האמיתי.

עוד בשנת 1897 רשם טשרניחובסקי לפנינו בשירו “כל דכפין” את תוכנית כל שירתו, באומרו:

"אם עיים מקדשך על מזבחו ואדניו,

ואם גלה כבוד־אל ונעלו ענניו,

ונשאה הרוח תקותך כמוץ –

אשפוך עליך טל תחיה ועדניו.

ורפא לך, אחי, – חזק ואמץ"!

האין כאן, בשיר כזה, פעולה פסיכו־תרפבטית? בשביל בני עמנו האמונים עלי תולע הספקנות הפסימיות היתה בהופעתו של טשרניחובסקי משום פעולה ריפויית אמיתית. כי טשרניחובסקי ראה את עמו והוא חולה –

"אל גלי עצמים

ידים יבשו, העורקים אין דמים,

אל צמוקי המח החיים בנס,

החיים ולא חיים וזקנים בלא עת

אין כח, אין איל, הפחד בעין,

וכפופי הקומה, כערבה על עין".

(בליל חנוכה)

לאלה הוא נתן את הסיסמא, החשובה לנו גם היום:

לקראת שמחות, לקראת גיל,

פנו דרך, סולו שביל!

רק משורר־רופא יכול היה לתת לעמו האנוש והמיואש מרשם (רצפט) כזה!

בכל שיר ושיר שלו היה מרנין את דמנו ומפעיל את נפשנו. הוא בשירתנו החדשה הראשון שקרא לנו להכיר בערכה החיוני הרב של הפעלנות ושל ההתעלות הפנימית.

שורה שלמה של שיריו, כמו השירים ל“אילאיל”, “לעשתרת ולבל” וסוניטות העכו"ם – הם גם הורמינותרפיה אמיתית. ינסה לטעום מהם מי שלא קרא בהם עד עכשיו. פעולתם הרוחנית תהיה לא פחותה מפעולת התכשירים ההורמונליים של כמה פרופיסורים מהוללים, בהם באו לידי מזיגה נפלאה הסממנים הנצחיים: ארוס, פתוס ואתוס!

כמו כן יש משום הליותרפיה אמיתית בקריאה בשירים: “קסמי יער”, “אגדות אביב”, “בין הרים” ובכליל הסוניטות – “לשמש”. כל המעלות הגדולות שמנו חכמינו הרופאים בריפוי על ידי קרני השמש מוצאים אנו בשירי טשרניחובסקי המוקדשות לשמש. חוץ מן הצד האמנותי־האסתתי הטהור רב ערכם של אלה גם מנקודת מבט זו. הם גם היו הראשונים לעבודת הכוכבים והמזלות או ליצירותיהם של עובדי השמש בשירתנו החדשה.

היודע כמה צמאי אור היה המון עמנו וכמה גמולי משמש היו אחינו ברוב ארצות אירופה, והוויה – כמה נצטרך כעת אחרי האסון שניתך על ראש עמנו לקרני אור מחלימות ומחזקות – המרגיש את כל זה יבין מה רב ערכה של שירת טשרניחובסקי זו.

אשרינו⁵ שניתן לנו משורר־רופא מסוג זה, ואויה לנו, כי לוקח מאתנו.

לא רבים הם בדורנו גדולי האומה, שיוכלו כמוהו לעודדנו ולחזקנו.

הפרופסור Bier הידוע כתב פעם: “מי רוצה לטפל בחולים מוכרח להיות אופטימיסטן”, את הפתגם היפה והאמיתי הזה אפשר גם לנסח אחרת: “הרוצה להיות משורר לאומה חולה צריך להיות אופטימיסטן”, וטשרניחובסקי היה והנהו האופטימיסטן המושבע שלנו, שממנו למדו כל בעלי ה“אף־על־פי־כן” וה“למרות הכל” שבספרותנו ושבחיינו.

לא פעם העביר על מצחנו הקודח את כף ידו הקרירה המשקיטה והרגיע את רוחנו הנסער באידיליות שלו ובשיריו הרוננים. לא פעם גרש את קפאון היאוש מנפשנו על ידי שלהבת הרגשותיו ויקוד חזונו. הסוניטות שלו היו לנו כגלולות זהב, ואילו האידיליות כתרופות מכילות ברזל.

אי־אפשר שלא להתגבר על הדיכאון הנפשי הבא ממהלומות הגורל כששומעים מפי טשרניחובסקי את דבריו המלאים בטחון עצמי כה רב, כמו בדברים:

"ויהי זה החשך פי שבעים ושבע,

וישלח בי צבא כל אימותיו הטבע,

אני את הדרך – אמצאה – אך הרה!

ומעלה ומעלה! בין צורים וכפים,

על פחת ותהום, יד אל יד, העייפים!"

(מתוך עב הענן)

הפעלה נפשית כזו יכולה לבוא רק מפי רופא משורר.

הצריך אני להוסיף גם את הנושאים הרפואיים שבהם נוגע המשורר פה ושם, בעיקר בסיפוריו?

כמובן, יכול לכתוב על נושא רפואי גם סופר שאינו רופא, אבל אף פעם לא נמצא אצלו אותו חן השילוב של כשרון הסיפור בידיעת העניין, שאנו מוצאים אותו אצל טשרניחובסקי, בהם התבלתה כל החיוניות המבריקה, כל הקלות הצוחקת של משורר המעיד על עצמו בצדק:

“במקהלת אין־הסוף ארונה ולא אדום”.

קילוחי ההומור של טשרניחובסקי בסיפוריו, האפיות והאידיליות הזו שבמצב הרוח, חוסר כל דאגה ארכיטקטונית וגליות זו שבהרצאה – כל אלה הם כה אופייניים לשיחת החולין של רופא עליז ואיש טבע מובהק.

אולם לשיא היופי המבריק והמרנן ולמקסימום היכולת בפּיטומי מלים וההישג האמנותי במעשה תשבץ של שירה נפשית לירית וידיעות מדעיות־מקצועיות מדוייקות הגיע טשרניחובסקי בשני שיריו הנפלאים הנקראים האחד – “פרק באנטומיה” והשני – “עמא דדהבא”. הראשון הוא כמות שהוא שעור נחמד, מאליף ומלבב בחוכמת הניתוח ובטרמינולוגיה אנטומית, שרק יד אמן כזו של טשרניחובסקי יכולה היתה להפכה לשיר מקסים והשני הוא – מסכת בבוטניקה, וזואולוגיה, שכולה מנגינת־פלאים.

אם כל קורא נהנה מהן הנאה מרובה – הרי פי שניים תגדל הנאתו של הרופא וחכם הטבע.

קשה במאמר קצר להביא קטעים משני השירים האלה, כי שתי היצירות הן מעשי ריקמה נפלאה, שאין להתירה. הנני באותו מצב נפשי מסובך, שבו נמצא המשורר בבואו לתאר ולדבר על חלקי אותה “כף יד קטנה, בעלת האצבעות הוורודות, הדקות, הארוכות והנאות” שהיתה לו לגביה התרת נשיקה, והוא מן הרשות לנשיקה אחת בא לארבע־עשרה נשיקות.

בה, שירה נפלאה זו לידיים –

“ידיים ענוגות, עדינות” – וכו' וכו' – ידי הנשים, האהובות על משורר־אהבה par excellence כטשרניחובסקי! בטוח אני, כי מי שיקרא אותו יבין לי, אם אומר, כי יד שכתבה אותו ראויה לכל כמות הנשיקות שהמשורר היקר התיר לעצמו לגבי יד אהובתו, ואולי ליתר מהן.

ואמנם ביחס לטשרניחובסקי אפשר היה לאמר לא רק – “שפתיים יושק” אלא “ידים יושק”. הויה, כי ידיים אלו מונחות כעת בקבר.

באחד משיריו שר על שלושה כתרים של אדם ואמר:

"אשרי איש כתר של גבורה גורלו,

אשרי הקונה לו תורה לרע לו,

אשרי ואשריו, אם פרש לנו" –

אנו מצדנו יכולים להוסיף לרשימה זו כתר רביעי, והוא כתר המזיגה של תורה ונוי: נושאו – אשריו ואשרינו.

כי טשרניחובסקי, כאיש פלאים שאיחד בנפשו את שתי מתנות האלוהים לאדם – את הרפואה ואת השירה – הוא יחיד במינו כמשורר על ידי עובדה זו עצמה.

גם עליו אנו יכולים לאמר:

– – – ייף כל הנוגע בו

נוי היה לחכמה לו וחכמתו היתה נוי"

אמיתת חייו ואמיתת יצירתו היא – נשתמש שוב בביטויו – “אמת האמת – אמת הנוי”.

שירתו היתה והנה – חוץ מערכה האמנותי העולמי המוחלט – סם חיים וסם מרפא לעמנו. סגולותיה אלו יעמדו לה תמיד, אף אם ישונה ויחלוף טעמנו. כל שיר חדש שלו, בלי הבדל נושאו, היה, אם נשתמש בלשוננו המקצועית, תכשיר רפואי חדש.

יצירתו כולה היא מסוג ה־Tonica וה־Roborantia שהיינו זקוקים להם תמיד, ובימי אימה אלה יותר מאשר תמיד.

הלא גם כאשר שר באותו “פרק אנטומיה” לפני עשר שנים על אחרית הימים, שהם ימינו, שבהם נראה – ואנו רואים אותם – את –

"כל ימות דור־הצלבנים, במחשכי ימי הביניים,

ימות “המגפה השחורה”, חי פורור טבטוניקוס לעולם"!

הלא גם אז הוסיף ואמר: “חזק ואמץ”!

"רימתה השירה הקדושה, רמתה התרבות הגבוהה

אולי לא תרמה האחת – החכמה מדעי הטבע".

אכן, תכונות הבריאות המוחלטת, המציינות את שירתו של טשרניחובסקי, כמו – שמחת החיים, האמונה בעתיד, ברכת הנהנה ובטחון האופטימיסמוס – כל אלה הם עדות נאמנה לנו ששירת טשרניחובסקי יכולה וצריכה לשמש לעמו הדווה כמקור לא אכזב של עוז ועוצמה, כספק בטוח של סמי חיזוק ועידוד, ששום בית חרושת לרפואות לא יוכל לעולם לספק לנו כמותם באיכותם ובכמותם.

הוא יישאר תמיד בעינינו המשורר־הרופא, היקר לכל אחד מאתנו, באשר הוא יחיד, ולכל האומה, שפגעי הגורל עומדים עליה בכל זמן לדכאה ולכלותה. ואם ביאליק היה ביצירתו מדריכו ומחנכו של דורנו, הרי טשרניחובסקי היה בשירתו רופאו.