בן י“ח ברחתי מבית אבא. ועתה הנני בן כ”ב. מתגורר אני בעלית-גג ברובע הפועלים ועוסק אני… אנא, נניח נא לעת עתה את הענין האינטימי הזה. הלא רציתי לספר כאן רק על בריחתי.
המעשה היה כך: אין הבנה בין הדור הזקן והצעיר. עובדה ידועה ומעציבה. אין בידי אבא להבין לנפש בנו ולהיות לו ידיד נאמן בכל צרה. וגם אבא שלי היה זר לי, שונאי ממש. הנה בביתנו לא היתה כל חתולה. לכל חברי, החל בבני י"ב ומעלה, נקנו חתולות, ורק לי, רק לי – לא. אכן, ניהלתי עם אבא משא-ומתן רציני מאד. “הנה” – אמרתי – “נכנסתי כבר לפרדס החיים ומבין אני כבן אדם בוגר את העולם והליכותיו; עתה דורש אני ממך, כי תואיל לבוא אתי בדברים. כגבר אל גבר נדבר. הנה אשאלך, אבא: האם אפשר לחיות בלי מאכל כלשהו?” – “לא” – ענה אבא. הקדמתי מצאה חן בעיניו: נוכח לדעת, כי חנני אלקים בפה – לא לאכילה בלבד. המשכתי: “האפשר להתקיים בלי שתיה?” – “לא” – היתה תשובתו. “האם אפשר להתקיים בלי מטה ומחראה?” “מה!” – צרח אבא מתכרכם. “מה סבור אתה” – עניתי במתינות, אם כי חוטם במקצת – “כי תמול נולדתי? הן כבן ח' כבר ידעתי כל אלה, ועוד דברים רבים מאלה, אשר בשמעך תתכרכם עוד יותר. ובענין החתולה – דע לך כי בלי חתולה איני יכול להתקיים. חתולה אני דורש, ודווקא חתולה לבנה בלי תערובת צבע אחר. אתה אינך מתקיים בלי מאכל ומשתה, מטה ומחראה וכו' ואני – אני זקוק לחתולה, ובה כרוכים חיי. ואם עד מחר לא תקנה – מובטח אתה, כי רגלי לא תדרוך על סף ביתך. דוק: חתולה לבנה בלי תערובת צבע אחד.” צחוק אבי מזעזע חדרי מוחי ענני, פושט בכל חלל נשמתי התוססת-הצעירה, צחוק מעליב-מערה; את הצחוק הזה לא אשכח עד יום מותי…
חתולה לא קנו, ואני הסתלקתי מהבית. חשבוני אמנם למת. את גויתי מצאו על שפת הנהר וקברוה. בכה בכו עלי – גם אבא – וספוד ספדו. ואלה דברי המספידים:
“משוש לבו ומחמד נפשו, מיהר מלאך-המוות לתפשו, נשמה יקרה, אמיצה וברה, צופה מעמקים, חוקר אלקים, לא מצא סיפוקים בכל תורות ולימודים, וילך עם הנעים והנדים וכו' וכו'” ואבא עמד מנענע ראשו בעוד עיניו זולגות דמעות. זכור זכר ודאי את שיחתנו האחרונה על החתולה הלבנה בלי תערובת צבע אחר…
עתה מתגורר אני ברובע הפועלים.
פעם קרה מקרה ועשיתי חשבון-נפש מול נפשי החיוורת. התחלתי משוחח אתה בענין מהותי ועתידי הקרוב. “הנה אהיה מוחץ-זבובים” – הדגשתי אני. – “מי שחרז הראשון: ‘לב – כאב’ הרי גאון היה לדעת הסופר הגרמני הידוע, וגם מוחץ-הזבובים הראשון, גם הוא גאון יהיה, למעלה מכל ספק. דעי” – ביארתי לנפשי החיוורות – “לא היה לפני מוחץ-זבובים, לא במזרח הנרדם ולא במערב הער…” והחתולה הלבנה אשר בגללה יצאתי מבית אבא, החתולה הזאת התחילה רודפת אחרי, מדריכתני מנוחה, נראית בכל כנף-מחשבה מנצנצת. תמיד ראיתי לפני חתולה לבנה בלי תערובת צבע אחר…
אני גאון מוחצי-הזבובים, אשר כל ימי חיי נשאתי נפשי לחתולה לבנה, כי אהבתיה בכל להבת נפשי התוססת – שוטטתי ברחובות. עד היום ההוא לא טעמתי טעם אהבת נשים, כי עזה בקרבי האהבה לחתולה הלבנה שמעודי לא ראיתיה. ובאותו יום הציק לי רעבוני, כי אזלו פרוטותי האחרונות, וגם תומך נדיב לא מצאתי. “הנה” – ביארתי לנפשי החיוורת – “אם אין בני-אדם רוצים לפרנס את גאוניהם, מוטב שיגנזו אורם בקרבם ולא יורו דרך בעמק הבכא הזה”. “עמק עכור” – חזר אחרי קול משונה (כנראה, היה זה קולי שלי החוזר).
ברחובות אפורים, בסמטות צרות תעיתי ולא מיהרתי הביתה, כי בעלת-הבית שלי פשוט גירשה אותי, כיאה לטיפוס בלתי-פורע. אולם השוערת הרחמניה הכניסתני לעלית-הגג והציעה לי מזרן, כי נכמרו רחמיה עלי, על עלוב שכמותי, “ממזר בלי אב, בלי אם” ובלי שם, בקיצור – מחוסר-כל. הלילה עמוק היה ומבלי משים כוננתי פעמי לרחוב שלי – והנה נשמע ילל מתחנן. פניתי אחורנית: הילל נשנה. הסתכלתי סביבי: עיני הבחינה בגוש לבנוני מתנועע. הגוש התקרב. שתי נקודות יקדו מלפניו. הגוש המתנועע לא הבהילני: הרי אין זה יוצא מגדר המציאות. אולם הנקודות הלוהטות… לא! לא אשכחן עד עולם. כמוהן לא היו ולא תהיינה עוד! הגוש התקרב. חתולה עמדה לפני.
כשבן-אדם נושׂא את נפשו לדבר רחוק-המציאות וכשפתאום לפתע נמצא מבוקשו לפניו – אין, כנראה, אסון גדול מזה. וגם אני – היש אסון גדול כאסוני? הנה לפני חתולה לבנה, בלי תערובת צבע אחר. אילו קניתיה, למצער. אילו השגתיה באיזו דרך שהיא. אילו… לא הייתי נדהם כלל. אילו שחורה היתה, או מנומרת, או… אבל דווקא לבנה, בלי תערובת צבע אחר… כבד מנשוא היה האסון! כי מה לי עוד תחת השמש? למה אשא את נפשי ולמי תסיסתה אקדיש?
אחזתי בחתולה. תחת בית שחיי תחבתיה. לדירתי!
בלאט-בלאט חמקתי על פני כל המעלות המובילות לעלית-הגג (לבל תשמע השוערת הרחמניה), ואת דלת-הברזל נעלתי אחרי. את החתולה הטחתי על המזרן – מה נוצצו עיניה! עולם להב יוקד! להב כזה לא ראיתי ולא אראה עוד בחיי. כי נוצצות עיני חתולות – יודע אנכי וידוע ידעתי גם אז, אבל עינים כאלה לא היו לשום בריה בעולם. והנה התחילה מחשבה טורדת מנסרת את גלגלי מוחי: שמא לא מאהבה תלהטנה העינים? שמא מרעבון?… ואני לתומי חשבתי, כי מרוב אהבה, רק מרוב אהבתה אותי להטו עיניה. אל הכוננית נגשתי, שם התגנדרה “קובעת ונציה”, מתנת השוערת הרחמניה, שלא שיערה ערכה. את אולרי פתחתי, אשׁר השיב לי הסמרטוטר ככלי אין-חפץ, את עורקי בתקתי ואמלא את הקובעת דמי האדום. את דמי הגשתי לחתולה, והיא הטתה את ראשה ולאטה לקקה את הדם, דמי האדום. עתה הבינותי: לא מרעבון להטו עיניה, רק מרוב אהבתה אותי. קרבן-דמים הקרבתי לחתולתי, ועתה נגשתי לגבות חובי, כי אין מקריבים סתם! את להב אולרי, אשר השיב לי הסמרטוטר ככלי-אין-חפץ, קירבתי לראשה, והיא (מבינה לרעי!) הרכינתו אל ברכי. את עינה ניקרתי תחילה, את עינה האחת. ואחר- את השניה. מנקר במתינות, בכובד- ראש. את עיניה הלוהבות. והיא לא השמיעה קול. חתולה כזאת לא תהיה עוד בעמק העכור הזה. ומי יוכיח עתה, כי לא מאהבה ללא גבול להטו עיניה? ומי יבין לעמקי נפשה ולמסתוריה? מי יחקור את כל אלה? ואני גולגלתה התחלתי מנסר. במתינות. בכובד-ראש. לא הוציאה קול. על פני הרגשתי את להט עיניה המנוקרות. ובנפשי פשט נוגה מזהיר, מחליק במסילות אין-סוף.
עתה אתהלך ברחובות הקריה ואצחק לבני-אדם ולהמיתם. חיי שקט ואושר היו צונחים עלינו: “יושבים ישישים לנוח, עלים קוטפים מן ה’לוח'” – כדברי הפיטן. אולם אני, שחטתיה. מרוב אהבה חייה קיפחתי.
הה, האוהב! כל אשר אהבת – קום הרוג! טבח! נסר! השמד! ראה, הנה אני תועה ברחובות מאפירים ובקרבי יזהיב כל, ורסיסי אור ניתכים, ניתכים על גדותי לבלי הרף: כה עצום טמיוני בקרבי.
אכן! אהוב אהבתי את חתולתי הלבנה בכל להב נפשי הצעירה. ולא אחדל מאהבה עד יומי האחרון.
והנשים – נשים אינני סובל כל עיקר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.