רקע
יעקב הורוביץ

 

א    🔗

ענקי גלגלים מזופתים. סוחבות רצועות. הולמים פטישים. חורק הקטר. מזמזם הדינמו. ניצוצות כחולים מזנקים. הגלגל הגדול – מתון-מתון. עקרב שעון-וולט נע. שתי עששיות חוטי-פחם דועכות. הקרקע גונח. תאונות אורבות בזוית. השמשות מצויצות קעקע-פיח. טיפות שמן רועפות. שריקות פולחות עדי-רגע. עינים חושדות מציצות: מי המעיז לחדור לממלכת רצץ? גניחות קצוצות מצליפות. ידים מדונגות נלחמות בפלגי זעה. מוח אדם נשפך לקלחת משחירה.

להפחית את הזרם!

אצבעות צחורות נרסקות. והעור הרך נקלף. הפיח קובר הכל. הצבע גז. רק אפרורית אין סוף. והמצח המקומט עובד. כל בורג על כנו. עשר טיפות ברגע. אל תגדיל את מכסת הגאז. חביות ברזל מתגלגלות על פסים. שתי שורות כיוּנות רומזות כי הנה הסוף. אזנים דקות מתחרשות. שפוקלאק מצוחצח מרקיד חולצה מפוחמה לפי כל הכללים. לשון מהבהבת רומזת דם. ובתוך הגלגל הענקי, באמצעיתו – סימן צלב גדול.

ושוב פסיעות פלד. אחר אביר-כביר של עשת הולם בלי הרף בפטיש אל הראש. עצבים מסתלסלים. דור חדש, חיים חדשים: זעה – סרחון, זעה – סרחון! בלי רחמים סובב הגלגל, בלי הפוגה מושכת הרצועה. פואימה אפורה וקרה נחרזת: מסתורין וכח זפת. סובב-סובב המקבוע ואין מקום לברית המצחים השקטים.

דורסים גלגלים את אנינות-הנפש. בועטים בבכי תמרורים. לועגים לצער-עולם. לתולעות בני אדם אין תקומה. אין תקומה… סולית ברזל תוקעת מסמרים בגולגולת. במקום הלב – מטקטקת מטולטלת. האדם הקיא את הבשר ודם. אבריו שטוחים אל מול כסא-הכבוד: הלא אתה בישרת, כי יבוא היום הגדול!

אל טבלאות לוגריתמים מתרפס המהנדס הראשי, ואלו קרים וקפואים – כמוחו. על אברות אימה של הנצח מחרף המספר המופשט. ואי-שם אורבת ההתפוצצות. ככלב זומם היא מחכה לשעתה. והשעה בוא תבוא. שמימה יחרגו אברים, אחד אחד, וחדל הזעם. ונחסם פי הרוגז. ופסקו השריקות. ונרדם המספר אל כריסו. רק טעות אחת קטנה… ככלב זומם אורבת ההתפוצצות.

זרועות ברזל סוטרות בלחי. ואין בהן אצבעות. ברזים שׁחורים זבים שמן. מכונית-משא מפרפרת בחוץ. הבנזין מהבהב. ופתאום סרגיד-נחושתן מילל בנרתיקו. בלי הרף צונחים המרים. סובך-נחושת ממיין לכאן ולכאן. מזלגים יורדים ומעלים, יורדים ומעלים. עיני חשמל נדלקות. קתות-שיש זזות. ופתאום מלבלבות לחישות לעבר חופש: היה היו אילנות בעולם. היה היתה שקיעת חמה, ולבנה אדומה התגלגלה מעופרת-השמים אל גלוית-דואר מצוירת. ואילו המנופים דוחפים אל השאון. בלי הפסק מושכות הרצועות המזופתות. ואחד בר-מינן פוסע על רצועה מרצדת ומרעיף את לעגו הישועי. עיניו הירוקות מבליחות: מסתורין! סנטרו כמשולש דוקר את עצמות חזהו המקשקשות: הנה אדם. עינים ירוקות ובשר ירוק ומבט מחריד את מנוחת המכונה. ההתפוצצות אורבת… והרצועות מושכות מושכות את איציק. הכל הולך אל הסוף – ותהום פעורה. יש משחיר סביב, כמקווה של דם ומוגלה. אל הסוף, אל הסוף… נדחף איציק.

הרצועות מושכות והוא הולך. אל הסוף הוא צריך להגיע. הסייף רומז… רומז הסייף על הסף. וזומם אורב הסוף…


 

ב    🔗

לפני שער הבית הישן-נושן מטייל איציק והכנס לא נכנס. מחיצה סמויה מן העין היתה בעוכריו. הוא הרגיש בה. הנה יש מחיצת עשת לפניו והראש לא יעברנה. והשער ישן-נושן. הבית נמוך וגגו חבוש על פדחתו באלכסון כנוטה להחליק מטה. השמשות שבקומה הראשונה השחירו. פשוט משום שאין בהן זיק אורה, אף ניצוץ אחד של חיים. בית נמוך עומד מחוץ לתחומה של העיר הגדולה ופגרים פגרים מגינים עליו לבל תהין חו"ש יד מופקרת להסעיר את מנוחתו ולפרוק את עול הדורות הבלים. ואיציק עודנו מטייל – ושער האלה (הזוכר עוד את ימי הבינים בפריחתם) לפניו. כפתורי ברזל נעוצים בו כהתראה: השמר בן-בלי-אב, פן תהין ורב-אסון ישסה בך מחבליו. לאטו מרים איציק את ידו ופותח את המנעול הכבד-כבד, נכנס למסדרון והולך. מעלות העץ מקרקרות עם פעמיו ובלבו החצוף אין בטחון… אין בטחון. רק קרקורי המעלות הרקובות מני יושן. חתולה שחורה נפחדה, הסמירה שפמה לפניו ונרתעה לאחוריה. אל תפחדי חתולה חתלתולתי, דרכי לשלום.

צחוק מעקם שׂפתיו ונחנק בתוך כרסו הרועדת. גם הכתלים רועדים מתוך גיחוך מופלא ומחניק. והוא כבר בקומה הראשונה. את חבל הפעמון הוא מושׁך והנה צלצול דק פותח את הדלת הנעולה. הוא נכנס למסדרון ושיני זהב מוריקות בתוך פה מעוות מחייכות לקראתו. איציק יושב. עיגולי העשן מתמרים אל התקרה ועיניו החודרות מערות את דמות האשה בשנות הסכנה המעשנת לקראתו. אֶוולינה, אמר, הנה האצבעות האלה, האצבעות המעוקמות, האצבעות המגורמות, משתוקקות לצוארך. הוא מתכרכם עד העורף ועורקיו נפוחים ובולטים על מצחו והיא על הספה מוצצת את הפפירוסה. אין לה מכר בלעדיו. אין מי שאפשר לקוות ממנו למלה טובה, ללטיפה קלה בשעות החורף הארוכות-ארוכות, כשנשמות חוורירות מרחפות בחום החדר המוסק. שיניו נוצצות בפיו, מלתעות זאב-ליל, כי הנה שה לפניו ואין מי, כי ישׁאל לשלומה. והוא יודע, הנה הגרזן במטבח תחת הספסל הרחב והוא ממורט יפה-יפה… ועתה לילה… ובשבתו עוד שעות מספר כאן, או אז… או אז אף כלב פוחח לא ישמע בחוץ… הצעקה תבלע בחלל הריק… לית סכנה!… הולכים ומדגדגים הרהורים אדומים ופוסחים מן העינים ימינה, ושוב הם שבים שמאלה. עיניו רואות את השפתים הלחות, העוטרות את שיני הזהב, שאין אפשרות לנשקן אף בשעת כיבוש עצמי גדול. פשוט אי אפשר. רק שוקיה מקומרות וירכה עגולה. ורביד מתולתל מגרה את שדיה.

השיחה לא קלחה הלילה כדבעי, גם אורחים לא נלוו אליהם הפעם, רק עיגולי העשן השתרבבו באויר המוסק והתגלמו לחלומות העתיד. אוולינה שכובה על הספה ושני ילדיה ובעלה – הם עתה הרחק-הרחק, מעבר לים, באמריקה הזהובה. ולא הוא – הריהם לפניה, ממש לפניה… הם משחקים, צוהלים הילדים. ובחדר אורה ושמחה ואין זכר לעשן המגרד את העינים עד כדי דמע… על מכונת התפירה נערמו תלי תלים של ארג לבן-לבן, שנועד לכתונות… סתם כתנות-לילה לבעל, כתנות-לילה לילדים – והוא, הבעל, יושב מעיין בחשבונות. ומצחו מקומט – אח חביבי, דאגות יש לבעל-משפחה בעולם הזה… העט מקרצף בנייר והדיו מקעקעת והולכת והילדים נושמים במיטות לבנות והתה מעלה אד, והרגלים עיפות-צבות מני עבודת יומן, והפה מפהק באריכות, וכה טוב לחשוב: הנה עמלתי ויגעתי, כה יגעתי!

מחויב אתה, באמת מחויב אתה להביאו אתך – ביקשה אוולינה מאת איציק בפעם האחרונה, בשבתם יחד בחדרה מחוץ לתחום העיר הגדולה, ששרקו בה קטרים והתנגשו בה עגלות-טראם וזמזמו בקרבה מכוניות. ואמנם הבין, כי הפעם עליו להביאו, אותו, את האדם הפלאי, את יוסף שמצרוח, אשר יחד אתו עבד בבית המכונות המזופת, בלב הברזל הנוקשה והאיום.

יש ונדמה לו, כי בתוך השחרורית המעיקה, בתוך הקלשונות האכזרים יש והילה מופיעה מעל לראש מכרו זה ועוטרו. זר אור כחלחל כאור החשמל המסמא. ימים רבים עבדו יחדיו בבית-החרושת, ידיהם משופתות אל האש החורכת את עורם על בשרם, זעתם צורבת את חזיהם הפרומים-השעירים… והוא, האדם הפלאי, יוסף שמצרוח, עומד כמנגן בשעת עבודתו בידיו נגינה עגמונית על כלות האדם מעל אדמת אילנות מלבלבים כנטות צללי יום ורוד אל חיק תלמים שוקקים… או אולי נדמה לו רק כך… אולי נדמה לו, כי המכונן הזה, הפועל בחולצתו האפורה, המזיל זעה מסריחה כמותו, הממתיח את שריריו כמותו, ממש כמותו, כי הוא “אחר”, כי סודות טמונים בו, המקסימים את סביבתו ונוסכים עליה אור חשמל כחלחל. נגש אליו איציק תוך כדי שקשוק הגלגלים וסיפר אתו על אוולינה… הנה יש אשה אחת, אשה סתם, שכרה לה דירה מחוץ לעיר ומחכה לבוא בעלה, לבוא שני ילדיה מאמריקה. יהודים, פשוט יהודים פשוטים. נוסעים מכאן לשם ומשם שבים לכאן. מקור פרנסה קלה בלי מתיחות שרירים, בלי ידי עשו הם מחפשים. ופרנסה אין. אין היא מצויה על נקלה, ושוט שונא-ישראל האויב הצורר- האגגי, בכל מקום. ועד שמוצאים מקום מקלט לשבת בו לבטח, הוי כמה זה קשה! כמעט יוצא מגדר האפשרות. “נשארה פלשתינה או ארגנטינה או הונולולו”…

ובכלל קשה לו, ליהודי, בלי חכמת האלכסון, ובפרט: הנה האשה מחכה לבוא בעלה וילדיה ואין לה מכר בעיר והיא הרחק מן הישוב, כי אינה סובלת את העיר ואת שאונה… גם שם, באמריקה, היו גרים מחוץ לעיר והבעל היה פארמר… היו אי-אלו מעשים בארגנטינה וסוף דבר היא מתפרנסת פה על אי-אלה דולרים המתקבלים משם ואין זה אולי מצד היושר לעזבה לנפשה גלמודה לגמרי. והוא הוא עצמו, הריהו מבקר אצלה מדי פעם ומפני מה לא ילווה אליו גם הוא, יוסף שמצרוח? ולעתים קרובות נמצאים שם גם מכרים סתם, ועליהם צריך כמעט לשמור, ובעזרתם – אי אפשר כלל לבטוח. סטודנטים רעבים, המתנפלים על קערת תבשיל בגרגרנות… סטודנטים יהודים שרק טובה אחת באה לך מהם – בטחון מפני הרצח. כי סוף-סוף יהודי אפילו יצא לתרבות רעה, לא ישלח ידו בחברו חו"ש. יש משום הרגש המונע. גם חזיר קשה לטעום, אפילו אחר שבשר-בחלב מצוי בפה.

עיניו, עיני איציק, מעורפלות, ופיו מדבר, ורגליו מתרחבות באנפילאות העור שלו בשעת העבודה. ומולו יוסף שמצרוח הפועל, חברו, עושה את עבודתו באלם גמור ואי אפשר לדעת, אם השיגוהו הדברים האמורים, או אולי צללו בגלי האויר המפוחם-הברוד, החודר לתוך הריאה ומעורר שיעול מחניק. יוסף שמצרוח משתעל ועובד, ממשיך ועושה ומשתעל. שחוף היה כנראה, וגם כיח ירוק-סמיך הוא מקיא לתוך צלוחית כחולה, המצויה תמיד בכיסי מכנסיו. שחוף הוא כנראה, ועל כן אין המלה שגורה בפיו, כי חס הוא על בריאותו… איציק פונה שוב לעבודתו, מעיף את מריצתו ומאכיל בפחם את לוע הכבשן הפעור – ואין דבר. רק מלים בודדות פרפרו כאן בין גלי האויר המחניק…


 

ג    🔗

בלילה משכו בקבוקים גנדרנים את הלב המצורם. שניהם סרו לבית מרזח, איציק וחברו לעבודה הפלאי. חביות הבירה הגרמנית ממלאות את המזנון ומעלות ריח רע כמתוך קיבות מקולקלות. ריח של נקניקים, של בירה, של טמטום… ולפניהם השרף, הפותח לעתים קרובות פיות חסומים, וצעקה אדומה עוברת על גדותיה. בתוך האדים הכהים-המרפרפים הם חבויים ואין מי שישים לבו אליהם. הפנים כולם גסים מעבודה ומקשי החיים המפריכים. הזקנים אינם מגולחים והידים מסואבות מפיח ובירה. השפם טבול בקצף מסייד. העינים חכליליות והחולצות המכותמות מתרות: השמר, פן תסחף לחברתנו והיית כאחד מאתנו. ואעפ"כ לא שמע להן איציק. עוד אז, בצאתו מבית אבותיו למצוא לעצמו דרך בחיי היום-יומיים – בממלכת הרצוצה. הוא הלך. וסבתא, הנכנפת תחתיה, היתה מחזיקה במצחו, בשבתה על הכירים בשעת הדמדומים, זכר לימים עברו בפולין, ונושקת נשיקה טובה, כה טובה: לך לשלום, בן חביב לי, ישמרך ד' ויצילך מכל פגע רע ומלאך טוב יטכס עצותיו… היא, הזקנה, יושבת-דוגרת על הכירים ומצפה לבוא המחבלים השחורים, הרוכבים על עטלפים בליל עמום ומחריד. כי בעלה, סבא של איציק, נקבר זה כבר והיא מחכה לבואו בכל נשף רפרופים, כי יכה בכנפיו בשמשת החלון. או אז… תצא לקראתו כבימי כלולותיה… כשהכלי-זמר הכו בתופים בליל חתונתה… הרימה מכרסמת מעיו, שהלכו הלוך והרקב קמעה-קמעה… ועתה אין שוב זכר לבשר, לעור, לגידים, לדם… אין לב, אין מוח… אין עינים… רק עצמות לבנות מחכות-מצפות לימות המשיח. בבית המרזח ישבו אל שולחן איציק וחברו יוסף שמצרוח, ובקבוקים מוריקים אולי השכיחו את מרי החיים, ואולי גם לא השכיחו…

יודע אתה, מספר איציק לבעל דברו, הנה יש לי כלה, פה בעיר. אלא שאיני בא אליה לעתים קרובות. פשוט אי אפשר לי להנות מהעולם הזה. איני מעז להנות. כזאת לחש באזני בעל דברו, שישב ולא דיבר דבר, כאילו איננו כלל במציאות, כאילו הפליג עתה בשבילי הזהב של כוכבי סתר. ואיציק מוכרח לספר לו. הכל יספר וידע. הנה יושב ממולו אדם שותק, כאבא בשמים ממש, ככוח נסתר המקשיב-מקשיב ואינו עונה, ואינו עוזר… ואף-על-פי-כן מוכרחים לשפוך לפניו את שיחו, אעפ"כ…

הוא, בן-אמידים היה ועזב את ביתו, עזב את הוריו ואת אחותו הקטנה, שהיתה יושבת על ברכיו ומספרת על ננסים רוקדים כנטות צללי יום… את כלם עזב… בחזהו ניגן החבר השחור, הנושא נפשו לשריטות עד זוב דם… ולא על נקלה זב הדם, לא פשוט הדבר… צריך להעמיק את השינים בבשר, צריך להחדיר את הצפרנים בעור, בקרום הזה, הדק, המכסה את האוצר הגדול, הטמון ליחידים-יחידים… זמנים היו בחייו, כי ילדה תמה הצליפה בשוט על גבו: למען תדע בן-פוחח, ילד פתי, ההולך אחרי שרירות לבו… והוא כה צעיר וכה רחוק מדרכי החיים, הקשורות בטבור האמת הגדולה. ולו, לו לאיציק, יש כלה פה בעיר, ואילו הוא יושב עתה בבית-מרזח… ידוע לו הכל, איננו שכור… מי יעז להכריז, כי השתכר מרוב היין הנמזג לתוכו? מי יעז? ואפילו את בעל דברו הוא רואה, את האדם, אשר נוגה עוטר את ראשו ושתיקתו זולחת סביבו, מאחה את כל הנמצאים בקרבתו למעגל קסמים מתכיל. ואפילו אותו, את עצמו הוא רואה, את עצמו, את איציק, היושב ומדבר-מדבר… והוא הוא גופא? הוא מתחבא שם בפינה רחוקה ומסתכל בעולם שחי ותוסס. ופתאם הוא רואה את עצמו, את הבריה המשונה, היושבת בבית-מרזח ומספרת עם אדם זר על הכלה שיש לו בעיר… והיא בחורה, האוהבת ממש ואותה ישא לאשה…

על כל פנים הוא רוצה לשאתה… מאד רוצה, מאד-מאד… אלא, שאינו מעז… כי איך זה יעזוב את חיי השקשוק, את סיבובי הגלגלים ואת הרצועות הגוזרות על מכונה כי תעבוד? כיצד… ושם מחוץ לתחום העיר הגדולה מחכה הענוגה לבואם, ששמה אוולינה, שבעלה באמריקה, שלה שני ילדים נחמדים מעבר לים… הכל ידוע לאיציק, לא השתכר מרוב היין השופע-שופע בלי סוף… והוא… והם שניהם בבית-המרזח לפני בקבוקים, החולמים על חיים אחרים, חיים טובים מאלה, חיים טובים באמת…


 

ד    🔗

באחד הלילות אירע, כי היו ישובים בבית אוולינה. במנורה עתיקה, מנורה יהודית עתיקה, דלקו שבעה נרות להאיר את החדר הריק. כי אין בו אדם זולתם. רק שלשתם נדחקים אל כנף יריעה מאפירה, אשר לעתים רחוקות-רחוקות הופכת מכסיפה. הם יושבים… על הספה השחורה מתכווצת אוולינה כששיניה הקדמיות מבריקות זהב. הו-הו… כמה שונא איציק את הזהב בתוך הפה. רק את הדינרים המצלצלים בתוך הכף, בתוך הכיס… שקים של דינרי זהב הוא אוהב, נפש יהודית, נפש רוכלים מקדמת דנא… איציק מתחיל מטיף על הכסף, על ערכו הגדול, על הרומנטיקה שיש במטבעות אלו המצלצלות, המתגוללות, המתגלגלות לסיבוב תמידי מכיס לכיס, ממגורה למגורה, מיד מפונקת ליד מסואבת. פרפיטואום-מובילי – ביאר איציק לטינית את החיזור הגדול, את הקילוח בלי כל רפיון. והישח מתחיל מציק, כי בבית-מרזח לא היו היום לטעום את ארוחתם הרגילה ואף בקבוק אחד לא ראו לפניהם, אף כוס אחת קטנה לא היתה בידיהם.. הם מחכים לכיבוד והיא שכובה על הספה, ויוסף שמצרוח צולל בשתיקתו ואינו מרים את ראשו, כאילו היינו הך לו, אם יבוא אוכל אל פיו ויחזיק נשמתו בקרבו… והנה הועלו תפוחי אדמה בקליפתם בקערה גדולה ואיציק מתנפל עליה לטעום את מטעמי הרועים היחפים, הצולים תפוחי-אדמה גנובים במדורות שדה שם הרחק, בארץ היערות וההרים והאדמה הדשנה, הנושפת את יחמותה בבוא האביב לתוך החזה הפרום…

יוסף שמצרוח לא טעם. הוא השמיט את ראשו על זרועו, הליט פניו בשרוולו המטולא- המפוחם, כי לא החליף אפילו את בגדיו לפני בואו. שכן מיד בתוך העבודה, הלכו אל אוולינה לקיים מה שנאמר: ואלמנה ועגונה תקדמו במחולות ובתופים ובמתק אמריכם… שבעת הנרות הניעו צלליהם המשחירים וקליפות תפוחי האדמה צנחו על הרצפה, הלוך וצנוח, מושלכות מידי איציק, הבולע פה מלא, בולע ומספר על הרועים הקטנים, היחפים-הסלאוים, המחללים בחליליהם בערוב השמש, כשהרים כחולים מתכסים אדים שחורים ופורשים לשנת לילם. ואוולינה מוציאה את המכתב, שקיבלה מבעלה מאמריקה, מכתב מלא כיסופים… הוי, כמה הוא מתגעגע על אותם הימים. בהיותו עוד פארמר… שב אז לביתו, אל בני ביתו, המחכים לו, רק לו… והתה אחרי הסעודה והלחם הריחני ואשתו היושבת על מכונה התפירה… והעיקר: הילדים היו עוד קטנים, קטנים מאד. עריסות עמדו בחדר, כשהן צווחות, מיללות, מפריחות את מעט התנומה מעל העפעפים בלילות רוויי-הבלים… אח, אשה יקירה, עקרת הבית – כתב – מתי ישוב הזמן בו נוכל לחיות יחדו, כשכל ה“עסקים” שבינינו יחדלו, כשלא יהיה עוד שינוי הדעות המפריד?… הוא רוצה לבוא לאירופה לראותה, לדבר אתה, אולי תסכים… היא קוראת ואיציק עודנו עסוק באכילתו ויוסף שמצרוח שקוע במחשבות מזהירות, המעבירות אותו מעולם לעולם, בעוד שעטרת הקסמים עונדת את שערותיו כזר מחריד וגם נוסך אמונה לתוך הלב הפועם: שמא! שמא באמת יש בו מאותם הכוחות הנסתרים, המרפאים כל לב דוי, כל מכה טריה…

בלב הליל השחור עזבו שניהם את הבית הקטן מחוץ לתחומה של העיר הגדולה-השואנת ללכת הביתה. הוי, לשכב לישון שעה-שעתיים לפני התריע קול המשרוקית האיומה, המקהילה את הנמלים לקן הזפת, הצורב וחורך, בוער ומקעקע את החזה, את הלב, את כל הבשר המעורה. רק הקטר הוא יודע מה גדול הצרבון. או… מפהק איציק, לישון… לשכב… מיטה…


 

ה    🔗

פעמונים אכזרים צלצלו באזני איציק כשנכנס הלילה לבית אוולינה. במסדרון הבליחו עינים ירוקות נושמות גפרית חריפה והשער נסגר מכוח עצמו ברעש. ידים גסות דפקו בו אימים והרוח בחוץ ילל פצוע. מנורות האדימו לאות סכנה: הנה עבור תעבור הרכבת המהירה, אכספרס, וראשים אל פסים שחורים-קרים ינופצו… הוא עולה על המעלות, עולה ומטפס לדלת אוולינה. הפעמון קורע את הדומיה. הדלת פתוחה לרווחה: הכנסו כל רוחות העולם, לב מהסס מחכה. בואו ופתחו1 שדי תחתיות בל תמוט רגלכם!… בחדר אין אור הפעם, רק נר שעוה נקלה מהבהב במנורת הנחושת, עוד מעט וגם הוא ידעך. דעוך ידעכו כל זיקי האור, הצללים יפשטו בחלל, שישחיר בלי כל גוון. הוא מקמץ אגרופיו ועיניו ממצמצות ושפתיו מלבינות ודקות דקות מאד. לאוולינה הוא מתקרב והיא על הספה… את רדידה מעל כתפיה הוא מסיר, לאט-לאט הוא מקריב אגרופיו אל עיניה, לאט, לאט… את הרדיד הוא מפצל לחוטיו, כל חוט הוא מוציא. חוט חוט לגונו. את האדומים, את הכחולים, את הירוקים… את הפתילים האדומים הוא מכניס לפניו ולועס, ושפתיו הופכות אדומות מדכי הדם המפכה… את שמלת המשי השחורה הוא משלשל ונועץ בה עיניו: שמלה שחורה… את שניו הוא מטביע ומושך… השמלה מרשרשת, נקרעת… וילדים קטנים, ילדים נחמדים שם, באמריקה דדהבא… הם מצפים לפגישה של שמחה, יום בו יוכלו לראות את אמם היקרה תח'… השמלה נקרעת לשנים, לבנים מרפרפים לאור נר השעוה המהבהב. עוד מעט וידעך גם הוא וחשכת הצל תצנח מעיקה בלי כל גוון… הוא מרים את ידו ומכה… את לחייה הוא סוטר אחת ושתים… מכונה חולקת מלקיות… קבורותיה נזקפות ואף הן מקבלות את מנת חלקן, מכות צונחות והן מאדימות… פסים אדומים מגיחים על הפנים, על הקבורות, על השוקים… כתונת פסים, שעשה יעקב אבינו לבן יקיר לו… בן יקיר לו אוולינה… צחוק משסה-מרוסק מרעיד את אור נר השעוה המהבהב… הכתונת כולה קרע, גזרי בד מלבינים על הרצפה… כעין קרח בימות פסח… והוא עודנו מכה מכה וגוזר… את צפרניו הוא מעמיק בבשר… בשר חי… מי קופץ על בשר?… בזול מאד, חצי בחינם, בואו וקנו, ניתן בחינם, בהקפה, ללא כסף!… היא מיללת! – נושקת לאגרופיו המכים, לאגרופיו הנוקשים… רק נשיקה אחת לפיך! הוא מפנה את פניו, בל תנשק חו"ש לפיו, כי הנה שיני זהב בפיה. ברר… שיני זהב ופה לתשוקה משפילה…

דגלים אדומים תקועים בתפוחי העינים והשערות עוקצות את המבט החרד. צמות שחורות קשורות בתקרה וכופתות את הנשמה הערטילאית. דמעות גדולות מבדלחות ושורטות: כיהלום על גבי זכוכית. צומחות חטוטרות ומגביהות את הסנטר ונכנפות תחת זקן צהוב-אדמדם. חוטים אפרורים משתזרים בכל החדר ובאמצעיתו – משקעת. בתוך המשקעת רובץ על ארבעתיו אדם ירוק, שבטנו צבה ונושפת. החוטים האפרורים משתזרים, מתחילים בציצת ראשו. וראשו כשממית גדולה בעלת רבוא עינים. זבובים מזמזמים, מין גמדים חורגים וסולדים. והלב – על כף היד. הוא מנתר ועומד לקפוץ ו – אין לאן. החוטים מתפתלים ורועדים. רבוא עינים סבות בלי הפוגה. שתי וערב, שתי וערב מפזזות עיני הקורים. והחדר מתמלא עינים וחוטים ושערות ירוקות. יבחוש קטן מנתר ומכה בכנפיו מאין מפלט. במשקעת החדר רובץ האדם הירוק ונושק לבהונות רגליו. הוא מלטף את בטנו הצבה ומחייך. החוטים הכמושים רועדים ועונים לדופק הצחוק והבטן הרועדת. מנחירי אפו – אשד ירקרק. נמלים גדולות בעלות שמונה רגלים סוחבות גוש מחויר ולא ידוע מיהו. הגיחוך מרעיד את כתלי הנייר, כי רק נייר המה כתלי החדר… והנמלים – בצבתי רגליהן הן תופשות ציציות בשר, בשר, בשר חי – וסוחבות. כתמים גדולים. בהרות אדומות מנצנצות על העירומה. והפנים המחוירים כוסו שכבת סולת נקיה. האצבעות ארוכות וגרומות והצפרנים צהובות-שעוה. פרפר שמשנית קורן בראש התקרה, כי מעלה מעלה יש חיים עוד וריוח. יש אויר ואפשר בו להכות בכנפים ויש משק. את הגוף העירום הן מניחות על גבי הקורים הדקים… והשממית מאריכה קרסוליה ומחייכת שפי-שפי… כל העינים מזדעזעות תחת המשא הכבד, כל הקודים נמתחים, כל כתלי הנייר חרדים. אל קצו דועך נר השעוה. והקץ בוא יבוא… רוח תנשב קרירה ונפלו תחתם כתלי החדר. הגוף העירום סולד על הקורים. מעלה מעלה קורן הפרפר שמשנית. שם זוהר יש ואויר בתולה לנשימה. האדם, שבטנו צבה ופניו מוריקים, מושיט גלויה לאיציק: איציק, איציק, צא וראה. הוא נועץ בה עיניו והנה כלתו… שם… היא הבחורה הנאצלה, האוהבת אותו, ועיניה מציצות מן הגלויה באהבה, כל תנועת ידה פשרה אהבה… ויוסף שמצרוח… הוא המושיט לו את הגלויה ושותק… אין מי, כי יעזור. רק מגלבים מצליפים מכל צד…

נר השעוה דעך והחשכה, סיעת כלבים רעבים, פשטה בחלל חסר כל גוון.


 

ו    🔗

לאטו פוקח איציק את עיניו והנה אין זה חדרו. ואין זו מטתו. רק ספה זרה. מה קרה? לאט לאט נערכים והולכים אחד אחד זכרונות האתמול במוחו והוא נזכר באוולינה, בשיניה זהב… ברר… עוברת בו צמרמורת. והנה זוכר הוא הכל. את המסדרון המעורפל, את המעלות המקרקרות ואת השער הנסגר מכח עצמו. את המכות הוא שומע עדיין. אלה המכות שצנחו על לחיי אוולינה. הוא מרים את כף ידו להסתכל בה. נכון, זאת היא הכף, אשר חלקה תמול מכות לחי. ואחר-כך שכב לישון, כי השעה היתה מאוחרת, אוף… הוא מזדרז, לבית-החרושת! הוא פוזל אל השעון וכבר צהרים, אין טעם ללכת. ודאי ישלחוהו. סדר גרמני. יקחם האופל!

אלא, גם טוב יש בענין. לא יוסיף ראותו עוד, את הצבוע, את הקדוש, את הפלאי… נבלה שכזאת! להראות את תמונת כלתו. ובכלל מאין לו זאת? ודאי גנב מתיקו. הוא מוציא את התיק מכיס מכנסיו והנה שם התמונה. ואם כן, מאין היתה לו? ואף-על-פי-כן. ואולי הוליכו דמיונו שולל? האמת, הרי אין זה חוץ מגדר האפשרות. את ידו הוא מרים: אֶט. ומצניחה בחזרה: לא חשוב. יקח האופל את בית-החרושת. כה טוב לשכב על הספה. להשעין את הראש על זרועות בטלות. לנוח קצת. כך שנה, בערך. לא. שנתים. בכלל לנוח. לשכב עד אין סוף… ללא נוֹע. ללא אוכל, ללא תנומה. רק לשכב ולהזות. הרי זה יפה יותר מלהצניח מכות על… מה שמה?… אהה, אוולינה, זאת העגונה… (שיני זהב… ברר…). במנוחה הוא רוצה. מנוחה גמורה, חרדת מות. ובכלל מה ייעשה באשה עגונה זו? הלא יש כאן מין התחייבות גם להבא, מין קרבת נפש ידועה, מין ידידות. צחוק מרסק את אבריו. לא שכח לצחוק עוד את הצחוק, המחריד את לטאות הלב הפועם.

ואותה?… אותה אפשר פשוט להרוג, ולקבור תחת סף הבית. אומרים שזה מביא הצלחה מרובה. או אולי יותר טוב… אולי להוציא את לבה מתוך חזה, למהלו בדבש ובקמח ולהקריבו “לכריסטוס” כדרכי ה“חליסטי” הרוסים. הרהורים אדומים משרכים בדמי עורקיו ומדגדגים את קפיצי שריריו. הגרזן במטבח ממורט יפה יפה ואת מקומו הוא יודע. ולמה לא? כי בכלל למה לה חיים? הן שנים ילדים נחמדים כבר המליטה. ובכלל מה עוד לאשה בעולם החיים הזה? ולמה יכולה אשה שכמותה לצפות עוד? והרי היא נובלת והולכת לאט לאט.

באקדמיה האלכסנדרית הוא נזכר, מימותיו של קיסר הגדול, בקדשי הקדשים של האהבה. והנה מסובות שם כל המורות המלומדות, המנוסות בכל דרכי האהבה. הנה הגיעה העונה כמימים ימימה. כי חוק לא יעבור לחברות האקדמיה האלכסנדרית, לשלוח מדי שנה בשנה אחת, המיועדת עפ“י הגורל, למעבר השמש הלוהטת. שמה, הרחק הרחק, מקום המבוע של נהר כבר ונהר שיחור ונהר פרת, מקום מקוה המים הרבים, השופעים מקרן הישועה. והן מתאספות. מתכנסות כל המנוסות בדרכי האהבה למקום היעוד האחרון ומעלעות מגביעים מלאים יין מתוק, יין קיפרוס האי. ובגביע אחד – סם מות. הכל עפ”י גורל. הקודמת זכתה. מתחילים ריקודי השגעון. ומדי קרוב פעמי הקץ אוחזת, המיועדה עפ"י גורל העשת, בשפוד ורוצעת בבשרה חורים חורים והדם זב, שוטף, נשפך לתוך קיתונות כסף. המיץ היקר האומר לחי כי יחי… האצבעות משתרבבות והראש אינו עובד כלל. אין כל מרכז, הפרדה גמורה. אין מי, כי יחלוק על הרשות. הרשות בידי כולם. הרגלים רוקדות את ריקודן העצמי. הידים אוחזות בשדים, מטפלות בקבורות, סוטרות שוקים מתכווצות. אהוי- אורגיה אחרונה, אשתוללות החיים המופקרים לפני הפתח שערי צפון, הסמויים מן העין עד בוא השעה הנוקבת…

והיא, אוולינה, לא תצלח לדבר. חיה שפלה, הקשורה ברבוא קשרים בחיים הדלים, במעט הלחם, בבטן המתגדשת יום-יום: לוג קפה וביציה, לוג קפה וביציה… ולפעמים ביומא דפגרא גם סיגריה לתוך החזה. טפו, שיני הזהב – יורק איציק. דמעות נוצצות בעיניו מרוב רחמים. אולם יש דבר אחד שאפשר לעשות לה, באמת אפשר. פשוט מאד – לתלותה על עץ. ראשית כל יביא החבל הצלחה. ידוע, כי חבל מוקעים מביא הצלחה מרובה לבעליו. ואם כן אפשר למשל… לחתוך את זרתה למזכרת עולם. אולי גם להחמיצה בחבית של בירה. ידוע כי אצבע כזאת בתוך חבית מלאה מביאה לקוחות לבעל בית-מרזח. ובכלל… הלא יוכל, הוא איציק, לפתוח בית-מרזח גדול ולהתברגן. פשוט מאד: להוציא את כבדה, ולחלקו בין הידידים הטובים – סימן ברכה. לברכה, ולהצלחה, לימים ארוכים, אמן, סלה! והעיקר: יוסף שמצרוח, כשיספר לו את כל אלה…

הדלת נפתחה ואוולינה מגישה ארוחת בוקר לאורחה, הלן אצלה הלילה: קפה וביציה. קפה וביציה – חוזר איציק ומרסק בצחוקו את כל אבריו…


 

ז    🔗

הרכבת משקשקת. הפפירוסות מעשנות. פני הנוסעים מתחלפים. בתי נתיבות. שוטרי גבולין. פספורטין. חיפושים. בדיקות: אין גונבי גבול כאן? סובב הגלגל, מושכת הרצועה, משקשקת הרכבת שק-שיק-שוק. יש כאן שוק: אדמה ובהמה מרחפים אל האין. ופי-י-י שורקת המשרוקית. ולא ההיא של בית-החרושת. משרוקית הרכבת. לפולין, לפולין חופזים הקרונות השחורים, התקוות השחורות, הגעגועים הכהים. יהודים פושטים את מעיליהם. חולצים את נעליהם והטליתים הקטנים מציצים, הציציות מתנופפות, הפאות מרפרפות מאחורי האזנים. הי-הי מכורתי פולין! מכורת הצרות היהודיות, מכורת החיים היהודיים, מולדת הדיבוקים והשדים, מקום הרחובות המעוקלים, הסמטאות השקועות בביצות קדם. הוי קרתי דטנופיא, היכי דשורה שכינתא קדישא ובוציני קדישי ילפי בבי מדרשאות מקום משרץ הספרים הבלים והעשים…

פספורט! בבקשה להראות את הפספורט – מתהדד קול שוטר. הוא מתעורר מחלומותיו, מוציא את הניירות, פותח את המזוודות, מחפש את המפתחות – ואינם. והנה הוא מוצאם ושוב פותח ושוב נועל. שיח ושיג לו עם בעל הדבר, הגוי, המחכה, כפי הנראה, למתן-בסתר. והוא אינו נותן. וסוף דבר: הוא מוכרח לרדת אל מנהל התחנה ושוב שיח ושיג מחדש: פּאַן זאַפּלאַצ’י! ופירוש המלים: מרה תבכה אל חיקך ילוד אשה יהודית, התלוי בחסד שוטרי הגבולין, שלהם חרבות חדות, שלהם הכוח. הוי, ידי עשו! הוא פורע ושב ומברך את המציל מפגע רע. כי מה היה עושה, לוא זזה הרכבת לפני שובו? הנה לפניו, על מרפסת בית-הנתיבות הוא רואה יהודיה מטופלת בעולליה. הרכבת נרתעה ממקומה והם רודפים אחריה, אחרי הקרונות הבורחים. ממא ממא – מילילים קולות מתפוגגים, והכל גז והולך.

שוב הפנים האוכלים ממה שנמצא בצרורות. מי שומן בבצל ומי צנון עם לחם, גם נקניק. קולבאַס, קולבאס מפרג, קולבאַס מקרקא, בשר חזיר. מי אינו זוכר את ימי הכיפורים בשעת הנעילה? בשעה שהיו היהודים האדוקים, כשהיו סבא וסבתא, מתענים ומתפללים בבתי-כנסיות, היו הם, הוא וחבריו למעלליו, נכנסים אל הגוי, בעל הטרקטירה, וזוללים שם קולבאַס לשובע.

יום הכיפורים עם ריח השעוה, עם הנרות המתנועעים, הנכנפים תחתם, הנמסים, התקועים בתפוחי אדמה, בארגזי חול, המודבקים לאדני החלונות, לעמודים, העומדים על הכירים בבית-המדרש המעופש והיהודים הצועקים אל קונם: הוי רבש"ע, שמע והסכת לצרותינו. שמע לנו והושיענו, כי רבות, הוי רבות צרותינו. חלצנו מידי נשותינו, הממררות מאין-פרנסה. כי מה אנחנו ומה חיינו ואתה יודע. הוי, בוחן לבבות כפר לנו, מחל לנו, סלח לנו. הנה… עגבתי לא פעם על נסטוסיה המשרתת, כשהיתה אשתי, היא שרה-לאה תח', הרה, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם… ואת הצרות הגדולות, את החרב השלופה הם שוכחים. ואת ירושלים עיר הקודש הרחוקה מי יזכור!

רק הדיין הזקן, בן תשעים, המתנועע אל כותל המזרח, כשקיטל לבן מרוקם כסף עוטהו ועל ראשו הירמולקה המצופה כסף גם היא – הוא היחיד עומד ורועד: רבש"ע, בוחן הלבבות אתה. ואתה היחיד יודע כמה צרות רבות, כמה קיתונות של יגון צפנת לעמך זה בחרת. והם כשה לטבח יובלו. עיניו זולגות והדמעות נגרות נגרות כשהן אדומות. ידיו הרזות-רזות רועדות מני זוקן ופניו – עצמות שעוה. אין בו רוח חיים כמעט ואין בפיו שינים. רק שפתיו דובבות-לוחשות ועיניו נשואות ופוזמקאותיו הלבנים רוטטים באנפילאות העור שעל רגליו. זכרנו ד' – לוחשות-דובבות שפתיו – פקדנו, כי נפקדנו. זכור נא את השחיטות ואת השמות שעשו בנו אויבינו. את האבות השרופים באש ואת האמהות המבותקות ברגזן ואת ראשי העוללים המבוקעים בראש כל חוצות. ולא פעם ולא פעמים ראיתנו בכך. ואוי לך ואוי לעיניך שראיתנו בכך, את עמך הנבחר, שהיה למרמס. ואין לנו פודה ואין לנו גואל ומשיח צדקך לא בא עדיין בעוונותינו הרבים וגאולה אין. ובכל דור ודור קמים מחדש הצוררים לכלותנו וכל סכין נוטה לצוארינו וכל שפוד מכוון לבטנינו וכל עוקץ אל לבותינו. ואין רגע בו נוכל לשכון בטח ולשמוח על תורתך הקדושה, השמורה בידינו לאות ולזכר הברית. זכור אלהינו מלכנו את זרם הדמים, הנשפכים יום יום על קדושת שמך. זכור נא את אהבתנו אליך ושלם לנו כגמולנו, כי עמך אנחנו ואתה אדוננו. ברוך אתה ד' שומר עמו ישראל. וירושלים עיר הקודש זכור, שנתקיימו בה כל הנבואות האיומות, שהיתה הרס ורמץ ושועלים בה יהלכון. תנים יילילו במקום שבתך, ולרגלי הכותל המערבי, השריד האחרון לתפארתך, עומדים חמורים המצניחים צפיעיהם אל המקום הקדוש. שעה אלינו אבינו מלכנו ורחמנו. כי בכל יום מצפים אנחנו אליך, כי תבוא ותביאנו לעיר קדשך, להיכל תפארתך, למקום בו שכן דוד מלכך. ברוך אתה ד' הפודה ישראל מידי הגויים, את ירושלים מידי אומות העולם ומחזיר את היכל הקודש לקדושתו. אמן, סלה.

פניו החורים-הצהובים מתקמטים עוד יותר ועיניו מעורפלות מראות. הדמעות חדלו. ריסי עיניו, שאף שערה אחת לא נשארה בהם, האדימו. העינים עצומות והוא כולו רועד רועד מאד מצום ותענית. מהשתפכות הנפש, מהתרגשותו הפנימית, הגוברת והולכת, כושלות ברכיו. הרי זקן הוא הדיין המתפלל, זקן מאד, בן תשעים ודרכו כדרך כל חי. והוא עודנו מתפלל ומבקש מאת הקב"ה, כי ירצה בתשובתו השלמה ותתקבל תפלתו לפני כסא הכבוד ברצון וכוס הרחמים תשפך על עמו ישראל, אמן סלה… הוא דבוק בתפלתו וידיו, האוחזות בטליתו המרופטה שבלתה משימוש רב, כאילו אוחזות בכנפות הרקיע, כשהן נלחצות להדום רגליו, כשהן משתרבבות בדהרות האשים ולא תרפינה – עד אשר ינענע הוא, בכבודו ובעצמו, הוא עתיק יומין, בראשו לאות הסכמה: כי די, די להם לישראל ושוב ישובו לארצם ונחמו-נחמו-עמי יתנשא על השפתיים2. שוב תשוב משובה יהודה, שוב תשוב… ופתאום הוא צונח מת ארצה.

נדחפים המתפללים בבהלה, באימה, ברתת. כי הנה התעלף הדיין. הרופא, המתפלל לכבוד יום הכיפורים, ממהר ובודק, ואין רפואה למכה. כי מת הדיין בשעת תפלתו. נס התרחש. נתנו לו מן השמים לחיות עד שעת הנעילה ביום הכיפורים, למען יכופרו כל עוונותיו אף הקטנים שבקטנים. למען זך וטהור, בלי שמץ כתם יבוא בשערי צדק. הוד ופאר לצדיק ולשמו הטהור. והיהודים עטופי מורא נדחקים אל מקום משכבו, מרכינים ראשיהם, כורעים ומשתחווים לאל בורא שמים וארץ. את שפתיהם הם מקרובים למקום בו צנח הדיין הקדוש, הנפטר הטהור זיע“א. והם מנשקים את המקום. אולי בזכותו יזמין להם הקב”ה פרנסה בעתה, למען לא תפצה פיה שרה-ינטה הפלונית והילדים לא ירעבו עוד ללחם ונסטוסיה לא תהר ולא תלד לחרפת בעל הבית, שיהיה לקלס בעיירה וכל אגפיה. הוי, רבש"ע! מחל, סלח, כפר, כי עוינו, פשענו, חטאנו והשעה דוחקת והשונא אורב ואין מוצא. הוי, סלח, מחל, כפר, כי הסייף בחוץ ורעב בבית ואין אל מי לפנות זולתך. הקהל מתפללים, הנרות דועכים ומסריחים והאויר נדחס מריחות השעוה, שפשטו באויר, עד כדי מחנק…

דוקונד פאַן ידז’י? הי, דוקונד!? הוא פותח את העיניים ושומר הכרטיסים לפניו: לאן האדון נוסע? הוא מתפכח, מחכך את עיניו ואינו יודע שום שם, פשוט אי אפשר להגיד איזה שם. לפולין נוסע, לפולין המרשעת, להשתרע על הקברות, לפלל אל מצבות אבן, אל הדורות המתים. ושום שם אינו זוכר. לאטו הוא קם לארוז את מזוודתו, להוריד, לנעול ו-לצאת. כי הנה הגיע סו"ס לתחנה, לתחנה סתם בפולין, ולמה לא יצא. באמת, למה לא?


 

ח    🔗

הבוקר האיר. הנה עיירה יהודית כמימים ימימה. יהודיות מקרקרות על תרנגוליהן. הנה בעלי הפאות הארוכות, המדברים אל הישמעאלים בלשון חציה יונית וחציה לשון-קודש. הוי, שטרימליך וטיליבס וקפוטות סתם, גאַרטליך וסויבלים. נוזלות הדמעות. תזלנה דמעותי, תזלנה. אין דבר. העיירה היהודית עודנה קיימת, העיירה היהודית נושמת עדיין ומפרנסת את יושביה, נופחת רוח היהדות הגוססת לתוך העצמות השחופות. העיירה היהודית, המעקמת את הרגלים, המסלסלת את סלילי המוח. ועל אף הכל מה טוב לטבול שוב בלשון אידיש זו ולשמוע שוב ושוב: אַ שלאַק זול דיך טראֶפן! פארשרפט זולסטו ואֶרן! ימצאך השבץ, תשרף לצמיתות! ואיציק הולך, הולך ונושק במבט עיניו את תיקי הטלית-ותפילין בידי הבטלנים, השבים רק עתה, בצהרים, מבית-המדרש. הוא הולך, אל חצר בית-המדרש הוא סר להסתכל הסתכל היטב בגללים ובחומות הרטובות משימושים טבעיים. הנה הרפש המסורתי בלי שינויים. לסמטה צרה הוא נכנס. כאן, מובטח הוא, כאן בית-המדרש, וכאן גר הרב דמתא, ובאמת נכון הדבר. כאילו נולד כאן. הוא מוצא את הדרך, הוא מכיר את הכל. אל בית-המדרש הוא נכנס ונרות דולקים שם, נרות אזכרה. שנים בטלנים מתנועעים אל ספריהם הבלים; תורת ד' נשכחת והולכת ודבר ד' בטל והולך. מבלי משים הוא ניגש ומכבה את הנר.

בלילה, בלילה עמוק תצלע נשמה ערטילאית, בעלת נר האזכרה, לחנקו. הוא פוחד פוחד כמו אז. זוכר הוא… תינוק בבית סבא הרב… הנה כיבה נר אזכרה בבית-המדרש. ובלילה, בלילה העמוק צלעו נשמות צהובות, נשמות מקנאות על כנפיהן, באות לנקום נקם, לחנק, והוא יכוסה זעה שחורה ועיניו פעורות לרווחה ופיו גם הוא פעור. צריך לנשום, כי הנה עוד מעט ויאחר את המועד. הנשמות מתדפקות על שמשות החלון והחלון יישבר. הוא פותח בקריאת-שמע, עוצם את עיניו לבלתי ראות, לבלתי ראות דבר. הנשמות מעבר לחלון ופיו מדובב קריאת-שמע: פן תעבורנה הנשמות המקנאות את המחיצה להזיק. משק כנפים שחורות נשמע. עדת עורבים מקרקרים: קרע-קרע, אנחנו באים, אנחנו קרבים, את הכותל נפיל, אל הלב נחדור, את העינים ננקר, אנחנו קרבים, אנחנו רעבים, לנו עיניך ילד פתי, שהשיאך לבך לעשות בנו נבלה. והלב הולם הולם. הוא פונה לרבש"ע, הוא מבטיח: את דרכי מוכן אני ומזומן לתקן, אני מוכן להתפלל יום יום שחרית ומנחה ומעריב, רק הפעם שעה עוד מני. אשוב, אשוב בתשובה שלמה ובלב מלא תודה. הוא מתפלל ולשונו ממלמלת קריאת-שמע. העורבים על השמשות השחורות מתדפקים וחשכה סביבותיו. רק טיפות גשם נוטפות אל הלב. הוא פותח את עיניו והנהו יושב בבית-המדרש והעריב כבר היום. גשם סוחף בחוץ. צריך ללכת. הוא קם… בסמטות המעוקמות, בעיירה היהודית-הפולנית טייל כל הלילה ההוא איציק, מטייל מחפש תקון לנפשו, הנכספת לאותם הימים הטובים, ימי סבא הרב וסבתא הרבנית, ימי סידורים ופאות והושענות. עיירה יהודית, עיירתי – נאנח איציק בדמי הליל.

ושוב הרכבת, ושוב הפנים הגסים-הצווחים: יענקל, ווּביסט דוּ? איכה? הפאות מתנפנפות ברוח והמגפים מטונפים והפאות-הנכריות של היהודיות השמנות שמוטות על הפדחות. ורעש והמולה ואידיש. נזיפות פולניות על התחנות וקללות נמרצות מכל עבר ופינה: שידזי-שידזי-שידזי. ואעפי"כ נודף מכל המחזה הזה ריח של היכל, אף כי מנוון, נשען על רגלי חרש: היהדות הפולנית, ההולכת הלוך והתנוון הלוך ודל.


 

ט    🔗

ושוב בעיר הגדולה באירופה המערבית, ושוב בית-המרזח. ריח הבירה, הנקניקים, והקיבות המקולקלות. האורחים שוהקים כדרכם תמיד והמלצר חותר באצבעו בנחיריו כמימים ימימה, ומגיש מטעמיו – וטוב. טוב לשבת בבית-מרזח זה. ושם בפינה הוא רואה גם את ידידו, היינו את מכרו, את חברו לחיים, את יוסף שמצרוח. הוא נגש אליו והלה יושב, יורק מדי פעם בפעם לתוך הצלוחית הכחולה ומחשה.

איציק מספר: בפולין, בפולין העקרת, עקרת הנשמה היהודית, היה. הכל שם על כנו. הקברים עודם עמוק עמוק באדמה, וחבושה שאַפוקלאַק אדום משרכת הבטלה ברחובות. גם אחותך היקרה – מספר איציק לבעל דברו – זאת הנמצאת אתך תמיד, אחות יקירה שחפת, רוקדת בעדות קדושות על גגות בתי-כנסיות, על גגות בתי-מדרש, תחת ספסלי הקלויזים החסידיים ובבתים פרטיים סתם. בקיצור חיים, חיים יהודיים ממש. והוא עצמו – מספר איציק – הריהו תלוש ממציאות יהודית זאת. אין קרקע מתחת לרגלים ואין עם. את מעט ה“יהדות” הפריח יחד עם השפה. מי שאינו מדבר אידיש אינו מתיחד עם העם, השוקד על שמריו, השומר את קברות אבותיו על אדמת הסלאוים, השוחטים ושוחטים ושוחטים. הקברים מתרבים יום יום והם המושכים את שומרי-הברית להשאר שם. כי איך אפשר לעזוב בלי שוב את אלו הקברים היקרים, את אבות הקטיפה, את אמהות המשי, אלו השוכנים באדמה שחורה ודשנה? ולו, לאיציק, אין עם, אין מולדת, אין קרקע מתחת לרגלים, ואין מוצא. אל אן מושכת הסוסה העוורת את קרון היהדות? היש ולוא רק מקום אחד, ולוא רק תקוה למקום אחד-יחיד, ששם אפשר להכות שרשים? ודומה כי ענה לו הד מוזר: ארץ-ישראל.

או שמא נדמה לו רק כך, כי יוסף שמצרוח ישב אל כוסו ושהה בלי אומר. אי אפשר היה לחשוד בו, כי מלה בודדת התמלטה מבין שפתיו הכחולות-הדקות. כוסות יי“ש הוריקו לפניהם והאדימו ושוב הוריקו. מן הענין הוא לשבת אל שולחן ולהסתכל בגונים חולפים… חולפים… חולפים… והוא – מספר איציק – היה היום בבית כלתו. ובאופן מוחלט הציע לה נשואין. הוא מחויב פעם לגמור. אי אפשר להמשיך ולהמשיך עד אין סוף. והיא קבלתו בשמחה ילדותית וסמוקי לחיים. היא כה צעירה וכה נחמדה! עיניה נוצצו. ובכלל. מה קל להכניס אדם שכמותה לפרדס האושר, החולם אלי יבלי מים רדומים… היא כחורשה נמה באור סהר. היא כאילן רך המשתובב-מתחרה עם פזיזי הרוחות. היא כבכרה צחורה, שהריחה נוה-מדבר אחרי נדודים רבים, אחרי שרב וצמאון. והנה היא רצה אל המים, אף אל מי-ביצה… הוא רועד כולו אל כוסות הי”ש. הוא רועד וצוחק. אל הכוסות, אל הגונים החולפים צחק מסתמא איציק, ובבית כלתו – הרי לא היה. הוא ישב וצחק מול בעל-דברו וסיפר לו מעשים על הילדה התמימה, ילדתו, בעוד שרעדו תאיו בריתמוס הידוע, המרסק אבריו, המקרטע בבטן הריקה ומתדפק אל כתלי המעים: אחת… אחת… אחת….

ההיה אצל אוולינה? פנה אל בעל דברו, כי לא היה בביתה זה כבר, עוד מיום נסעו והוא…. ודאי, שהיא מתגעגעת, שהיא נושאת נפשה לראותו. הריהי עגונה. וטב למיתב טנדו, דרשו רז"ל. קפוצה סנוקרתו. ידוע לו ודאי, ליוסף שמצרוח, כי הוא מכה אותה, מכות ממש. כן, כן. את לחייה הוא סוטר, את שוקיה הוא צובט, את שמלותיה הוא קורע מעל גבה. ככה, פשוט, סתם. הוא בועט בה בעיטות גסות, במסמרי נעליו, בפרסות ברזל… פניו רועדים עדיין ממעווה-צחוק והוא מספר, ממשיך מספר. הוא יביאנה עד כדי… עד כדי נוול גמור, הוא ישכיחנה… למעלה מכל ספק תשכח את עברה, תשכח כי נולדה, כי תמות. תשכח, כי נשמה חיה מפרפרת בבית-חזה מחכה ליום פורקנה. היא מוכרחה לשכוח. על ברכיה תזחל אליו לנשק את כפות ידיו, כפות רגליו, ללקק בלשון את הידים הגסות, המסואבות מני זיעה שחורה… מול איציק ישב בעל דברו יוסף שמצרוח וירק לתוך הצלוחית הכחולה את כיחו הירוק-צהוב. וגם דם ירק. טיפות דם קרוש הציצו מן הכיח מדי פעם.

השאון בבית המרזח גובר והולך. פועלים והולכי בטל נדחפים-נדחקים אל קרני הבירה, אל גלילי הנקניקים, אל התופינים הזולים, אל הביצים השלוקות. ובפינה אל שולחן טעון בקבוקים יושבים שניהם, איציק ויוסף שמצרוח. ובעל הבית, בעל הכרס העבה, ששרשרת זהב מסורבלת מתדפקת עליה, נדחק לשולחנם ומחייך בשיניו המעופשות: הוי, שלום עליך אורח נכבד, רב שלום. הוא נותן שלום לאיציק וטופח על גבו במין חיבה, כי זה ימים רצופים לא נראו שם פני האורח הנכבד. שפתיו השמנות מחייכות ועיניו הירוקות רומזות והשרשרת על הבטן מכרכשת. החורים בשיניו משחירים ועל ראשו אפיליון מנוקד רבב. העיקר, כן כמעט שכח את העיקר – לוחש הוא לאיציק. בתו, זו בתו, שהוא מכיר, עומדת להנשא. מזל טוב, מזל טוב, לוחש לו לעצמו בעל הבית בהנאה ומעביר את ידיו השמנות על כרסו. אכן בתו, זו בבת עינו, עומדת להנשא, והוא, הריהו זקוק מסיבה זו לכספים, צריך לתת לה, כמנהג מני אז, מימי משה רבנו עליו השלום, ולידי החתן – צריך לשקול זהובים, לפחות מנה של זהובים. גם זה לפי המנהג. ועל כן הוא מוכרח לשלם. את חובו הוא, איציק, מחויב לפרוע. ולמה אינו פורע? הרי יש לו מאין. בני משפחתו הרי הם עשירים ידועים. וכלתו, זו הבחורה היפה-הלבנה, גם היא עשירה בת עשירים. חורי שיניו משחירים ובטנו רועדת וצוחקת. שרשרת הזהב על כרסו מכרכשת ועל אצבעו השמנה מנצנצת טבעת מבליטה יהלום גדול. ולמה עזב את עבודתו בבית-החרושת? הישוב עתה לחיק המשפחה ויחדל מחיי חוליגן אלה? האם… יתחתן…? אולם את חובו הוא מוכרח לשלם. כאן אין הידידות מועילה. הוא, בעל הבית, אמנם ידידו הוא, אבל מבחינת הפרעון אין הידידות מועילה ולא כלום. לפרוע… הוא טופח בידו השמנה על גבו ומחייך-מגחך בחיבה מתוך חורי שיניו. גם בהקפה לא יתן לו עוד. נסגר הקונטו – מסנן בעל הבית. אין מה לדבר עד שיפרע את החובות הקודמים.

בלי הרף לוגם איציק מן הכוסות המתחלפות לפניו, המתרוקנות, המתמלאות. דור בא ודור הולך. הוא לוגם, נועץ את שתי עיניו החודרות בבעל-הבית ומאריך לו לשונו. לפתע הוא קם ממקומו ומקריב את אצבעו המשולשת לעיני בעל הכרס המשולשת: ימח… השאגה הרוסית המנחמת מתמלטת מבין שפתותיו. הוא עומד וללא ברכה הוא עוזב את בעל-הבית החרד לעצמותיו, את מכרו מכבר הוא עוזב, את חברו לישיבתו קבע בחבא פועלים זה. הוא יוצא.


 

י    🔗

ברחובות עוטהו ריח הי"ש, ריח הנקניקים, הכעכים, והביצים השלוקות מתרוצצות בקיבתו. נדמה לו: אבן מתנוססת בקיבתו והיא מכבידה, מכבידה מאד. את עיניו הוא פוקח והנה הבית הקטן, בעל קומתים, לפניו. מחוז אמידים. אין חריקות בתי-חרושת ואף שריקות עגלות-טראם אינן נשמעות, רק ריח בנזין וחצוצרות האוטומובילים, החומקים חומקים אל האפס. לפני הבית הלבן הזה עמד, הביט אל השער, קרא את מספרו, שם למעלה, קרא את שם הרחוב. פה בבית הזה, בקומה הראשונה גרה כלתו.

לא פעם ולא שתים ביקר אצלה בימים עברו. לא פעם ולא שתים נשק לה בחדר זה. אולם אז, לא היה אז ריח של בירה, של נקניקים, של יי“ש3 רודף אחריו, אלא בושם, בשמים… המין המשובח, המהול עפ”י המתקונת הידועה אשר קנה בדמים, ממש בדמים, מבעל-מספרה מומחה. הוא מסתובב-מתרוצץ בחוץ, את כל סמטות הסביבה הוא עובר, את כל השלטים למיניהם הוא קורא וגורסם היטב היטב: את טיבם, אם לשבח או לגנאי. את הכל הוא כבר יודע. אֵי סנדלר, אֵי גריסין למכירה, אי מתקנים את הפרימוס, אי מוכרים דרוגים לכל הצרכים. ופיו נודף יי“ש וראשו צלול עליו מאד, רק רגליו מועדות. הוא רוצה כבר לעלות, אולם… אולם השוער יושב שם והוא מתביש מפניו. שׁם יושב הזקן ומסתכל בפני כל נכנס. הוא מכיר אותו מעידן ומעידנים, יכיר תיכף כי מועדות רגליו, כי יי”ש נודף מפיו, כי מכנסיו טלאי על גבי טלאי… הוא עובר על יד השער לבלתי סור אליו… השוער מציץ…

אל שמשת שקופין הוא נגש, שמשת השׁקופין שבחנות הגדולה, להביט אם באמת ניכר, אם נודף ריח היי"ש, אם בולטים טלאיו על מכנסיו, או שמא הוא רק מדמה. את צוארונו הוא רואה, כי מסואב הוא, כי השחיר מזיעה. את כתונתו הוא רואה, כי הכתימה. הן לא החליף את הכתונת כשבוע ימים. ואזי, אזי זוכר הוא, בימים הטובים, בהיותו בורגני, הרי טבל יום יום בבד חדש, הכל מחדש. אמבט היה ברשותו והכל חדש ומחודש אחר הרחצה. החל בתחתוניו וכלה בחליפתו ובעניבתו. הוא מסתכל בשמשת השקופין ובחורות בוסר פקידות או משרתות, עוברות ופורצות בצחוק, מורות עליו באצבע. את ידו הוא מעביר על לחייו: שערות חזיר ממש. לאחוריו הוא פונה והולך הולך לסרוגין ושוב עומד הוא, מסובב את הבית, עובר מסדרון ארוך והנה הוא נכנס לחצר, הוא נמצא בחצר בית כלתו.

טייחים מתקנים שם את הקירות, סולמות נשענים אל הכתלים ודליי צבעונים עולים יורדים מעלה מטה בריתמוס ובצווחה. הוא ניגש ומסתכל. שמע נא – פונה אליו אחד הטייחים – העלה נא בטובך את סיר השופכין הזה, כי עזבני הבחור-העוזר לרגעים. הוא נעתר ומעלה. מעלה מעלה הוא עולה. עד לחלון חדר-כלתו הגיע. הוא מציץ לתוכו: הכל שם לבן. כמני אז. לבנה המטה ואי-המתים לבאֶקלין מחייך לקראתו בטהרת בתוליו. ראשו של בטהובן מגפס מעל למכתבה הלבנה, העמוסה ספרים, מכתבים, גלויות דואר וניירות סתם. את פייר לואי הוא מבחין בהוצאה הצרפתית הצהובה, את ספרי היווני-הצרפתי פייר לואי מפאריס.

מלמטה עולים צווחות וקולי-קולות. נשפך עביט השופכין מידיו, מידי איציק, סייד את הפועל, העומד ומחזיק בסולם, את פניו כיסה בשכבת סיד לבנה. את הסולם הוא מרעיד נרגש. את איציק הוא מנסה להפיל ולהרביץ כראוי. ואיציק אינו יודע דבר. הוא עומד על השלב לפני חלון כלתו. על הסולם המתנועע הוא נמצא ומסתכל בלובן, בספת הקטיפה, שעליה היו יושבים בימים הטובים, הוא והיא, כלתו-אהובתו. שׂוחחו אז על ניצשה וקראו בו יחדו שורות שורות. את פיו היה פותח ומדקלם את האודיסיאה בעל פה. זכרון טוב היה לו אז. דקלם ביוונית את הומרוס: אין טרה הוי פי כירי אפוס טפת אקטונומזן… מלים-מלים-מלים. אינו זוכר השתא אפילו את משמען. סתם מלים יווניות משרכות עתה, צללים רחוקים במוחו, ואז… אז ישבה היא אל הפסנתר, פורטת – שוב אינו זוכר מה. צלילים נוגים היו צונחים, צלילים אדירים. לפתע הוא נזכר בבאַך, כן, זוכר הוא. אהב אותו מאד, את בעל הצלילים הקדושים-האדירים. מה קשה היה לו לשמוע את צלילי העוגב הקדוש יוצאים מבטן פסנתר של חול… הסולם מתנועע והוא עודנו עומד, והצווחות מלמטה מתגברות, והבחור-העוזר שב ומרתיע גם הוא את איציק, שאינו יודע כלום. הוא עומד למעלה על השלב ברגלו האחת ואוחז בידו האחת את המוט ובשניה הוא עג עוגות באויר ורועץ בו כתב חרטומים. העביט שבידו מנפנף כנס נצחון, סמל חייו היום, סמל העבודה, סמל לפרישה הגמורה מכל החיים הנוחים, היפים, הקצובים.

לאטו הוא יורד, לאט לאט. הפועלים המחכים מתנפלים עליו בחימה ומרביצים בו: מי במקל ומי במכחול טייחים ומי ביד נוקשה. את אזניו הם צורמים, צובטים מכל צד. והוא אינו מרגיש. הוא מחייך אל החדר הלבן, הנמצא שם למעלה בקומה הראשונה, חדר שהיה כמעט שלו. אלא שהוא נמשך אל העקלתון, אל דרכיה המטונפות של השקיעה האדומה. את מנת חלקו הם חולקים לו…

והנה מזנקת המשרתת הזקנה, המשרתת שלה, היא מכירה אותו. את צעקתה היא מרימה. על המכים היא מתנפלת וחולצת את איציק מצרתו. פודה מצרת הזבובים, המתנפלים על נבלה בבולמוס: נזדמנה להם נבלה – וחבל. וגם היא יוצאת. זה עתה שבה הביתה. היא יוצאת, כלתו. את הקולות שמעה בחצר. כובעה שמוט על פדחתה והתחש עודנו על צוארה. יצאה לחצר לראות מה ייעשה והנה – ראתה. פניה החוירו. היא קופצת לפקעת הנאבקים. על האדמה היא כורעה מנגבת בממחטתה הריחנית את איציק, את פניו המשורטים. עיניה בוכיות ודמעות גדולות, טיפות גדולות צונחות ורוחצות את פניה. והיא מנגבת-מלטפת ומשעינה. יקום ויוטב לו.

איציק אינו מאמין למשמע אזניו. היתכן? האם באמת כלתו לפניו? היא עצמה… או שמא משטה בו היין הסבוא. או שמא – שמא פורשות הלוצינאציות רשתות מכסיפות לעיניו. או שמא… הוא עודנו מחייך ומנפנף בידו וברגלו האחת. את המכות, שהרביצו בו הפועלים, אינו זוכר… הנה הוא קם והולך. והיא, היא כלתו הלבנה צועדת לצדו ומשעינתו. ומצדו השני תומכתו המשרתת הנאמנה-הזקנה.

הוא הולך. למעלה הן רוצות להוליכו, לחדר הלבן, שם בילה את ימיו הטובים. ימצא שם חליפת בגדים, שהשאיר למזכרת, וגם כתונת. בכלל, על נקלה אפשר ליהפך לאדם אחר. גם כלי גילוח, הכל הכל, רק יעלה, בבקשה. היא מביטה עליו מבין דמעותיה הנושרות בלי הרף, והוא ממאן. אין כוח, אשר יובילנו החדרה. לשם, למעלה… הוא ממאן, אי-אפשר, הוא לא ילך. אם יכפו עליו הר, ממש הר, גם אז לא ילך. אי-אפשר, כי גזרו עליו מן המקומות הנסתרים לבלתי דרוך על אטונים רכים, המחניקים את הד הנעלים הגסות. הוא ממאן, לא ילך, אי אפשר, מן הנמנעות הוא.


 

יא    🔗

ביד כלתו הוא אוחז והם יוצאים החוצה, יוצאים שלובי זרוע כמני אז. היא הבחורה הבורגנית, העוטה שמלה עפ"י האופנה האחרונה ונעלי לכה על רגליה, היא שולבת זרועה בזרוע בחור, שמשחירה מזעה כתנתו, שזקנו אינו מגולח, שנעליו מרופטות וטלאים על גבי טלאים מצייצים את אחורי מכנסיו. גם חורי ברכים מציצים-מלבינים. גם סימני סיד על מלבושו, והמצחיה על פדחתו – מעוררת חששות. הוי, מביטים השוטרים, ומביטים עוברים סתם. הפלא הזה. הזוג הבלתי שכיח. ודוקא ברחובות אלה, ברחובות האמידים, שיש בהם רק בשמים, גהוץ ותפנוק. ואף זכר אין לזעה. באותומוביל הם יושבים. והנהג ממאן לנסוע, כי מי היא פלוני הפריץ, שיצווה עליו, שסופו לתחוב מתנת-חסד לכפו – הסימן המובהק של פריץ. לבסוף הוא נענה. כי כיצד יסרב, כשגברת, ממש גברת במלוא מובן המושג, מבקשת. אח, השד יודע מיהו המסתתר בתחפושת זו. אי אפשר היום לדעת. אולי אחד המרגלים, אולי חבר האמבסדה… טפוי, אי אפשר לדעת!

הם נוסעים. נוסעים… נוסעים… דמעות נושרות מעיניה, דמעות זהב, כי לא ראתה אותו זה כבר. והיא אוהבת, אוהבת אותו, ממש אינה יכולה לחיות בלעדיו. אחריו היתה הולכת אפילו לתא מעופש של פרעושים ופשפשים. והיא מוכנה לרדת אחריו לממלכת הזעה. אבל הוא ממאן: בלי קרבנות! הוא ממאן… ודמעותיה נושרות בלי הרף. והם נוסעים.

המנוע מזמזם, החצוצרה תוקעת: הנה אותומוביל דוהר, בורגנים נוסעים וכסף מלא בכפם. הוא נזכר בכסף, בבעל בית-המרזח. תביעותיו – טפו! חובות יש. חובות… נוסע-מרחף האותומוביל. חובותיו מצלצלים באזניו, משמיעים הד כהה. הד כמכלי-חרש שבור. חובות… לתוך ארנקה הוא מציץ. כאן מטמון הכסף, מטבעות כסף דא לדא נקשין. היא מרגישה, וכולה מסמיקה. את ארנקה היא פותחת לרווחה. שטרות היא מוציאה. תוחבת לתוך כיסו – והוא מחייך. אבל צורב, כה צורב הכיס. עתה הוא מחייך, מוציא את השטרות לזרותם לרוח: לכל הרוחות שטרותיה!

דמעותיה נושרות נושרות, והיא את שפתיה לידיו המסואבות מקריבה ומנשקת. פיה לוחש: סלח: ואיציק אינו שומע, אינו תופס. את הכרס העבה של בעל בית-המרזח הוא רואה לפניו. את שרשרת הזהב, את חורי שיניו המעופשות ואת האפיליון… והוא, איציק, רועד כולו ופיו מתעקם ועיניו – שני חריצים צרים, אף את צבעם שוב אי אפשר להבחין.

צחוק בעל בית-המרזח קורע את הבל האלכוהול, הממלא את תא האותומוביל המזמזם הרודף אחרי חלומות עברו ברחובות העיר הגדולה…


 

יב    🔗

הלילות המבהילים ראו את איציק משרך ברחובות ללא מטרה, כשהוא שקוע בשיחות אינטימיות עם החצות. גושים-ברכים, גדעים מגושמי שוקים של איזה ענק עוור משמשו באויר, התנקשו באדים המתאבכים-המאדימים.

מתוך הערפלים המצטנפים הצטיירה דמות יהודי, הממלמל אנגלית, מלים אנגליות טבולות אידיש-ליטאית, כששני ילדים אוחזים מזה ומזה בכנפות מעילו הקצר-האירופי, בעוד שכתונת חאַקי אמריקאית מציצה מחזיתו סוגרת על הצואר. ונדמה, כי בין המלים, שפלט היהודי האמריקאי הזה, נשמעו בבירור: מזיק צולע… ולא ידע איציק כלפי מי מכוונות המלים הללו, אולם ידוע ידע, כי היהודי המטופל בשני ילדים אלה, הקופאים מני קור ברחובות העיר הגדולה, ודאי אינו אלא בעלה של אוולינה. סוף-סוף בא לראות את אשתו, בא מעבר לים ועתה הוא מחפש בלב הלילה הקר עם שני ילדיו את החדר החם, את הפינה השקטה, את אשתו עקרת הבית. הוא מחפש כוס תה מעלה אד… הו-הו כוס תה. כי קרים הלילות ולהחם את האברים הקפואים, את עצמות הילדים הרכים, צריך.

ולפעמים נדמה היה לאיציק, כי האני המשחיר הנה הופיע ולוחש את הסיסמה הנכונה לאיציק בעל דברו: איציק, מזיק צולע אתה! ואין מי כי יכריע. צללים משני-צורה החרידוהו וגזו. פנסים לבנים התחילו מאירים את דרך היגון, את דרך התלאות, את דכדוכי הנפש, את שבילי המרודים והנדודים. מקרקרים גלגלים, שועטים סוסים מדי פעם בפעם. שיירה גדולה חורקת עלי דרכים עקלקלות. יוצאים רבואות מהגרים מארץ מגוריהם. גורו לכם שדמות עזובות! רדה חיל עלי קריה סוחרת, כי הנה עזובה. יצוא יצאו רוכליך ומרכלתם על שכמם. מקרקרים גלגלים, שועטים סוסים בלב ליל, אדים מרפרפים עוטים את הכל, ואין מי כי יציץ מעבר לפרגוד להפגע.

ואעפ"כ הנה: בראש השיירה קרון טעון כרים וכסתות אדומים וכחולים, כשהם לחים ועליהם תינוקות קטנטנים, מזוהמים. בסוס הרזה, המזורז, נוהג יהודי זקן-זקן. ארוך ומלבין זקנו וכנפותיו משבשבות לעברים. שתי פאותיו ארוכות-מסולסלות מדלדלות משני צדדיו ונעות לדפיקת ההברות, הנעתקות מבין שפתיו הקמוצות. שברי פסוקים ממלמלת לשונו:

תלי תלים עזבתי בירושלים החרבה, כשאש הזעם ליקקה אבנים שרופות, על כן עיני בוכיה, על כן מר לי. חרבן שלישי צפנת לי בצאת עמך למדחפות. הומיה בוכיה נפשי אל שדמות הבר, אל העזובות, אל קברות האבות על אדמה ספוגת דם זו, והם מתהפכים עכשיו בקבריהם תחת צללי הארנים, הם הרבנים, הגאונים, מאורות הגולה, הנחים שם בקדושתם. מוה“רים ואדמו”רים שליטא מנגבים דמעותיהם הזולגות על בנים שובבים, העוזבים את קבריהם בידי גויים: ובתורת משה כתוב לאמור: פקוד יפקוד אלהים אתכם והעליתם את עצמותי מזה…

ברגליו היחפות צלקות ופצעים ושבילי מוגלה מהולים באבק הדרך. מקל נודדים בידו, מקל רועים נאמנים לעדרם. וראשו פרוע ומפורע. מכחילים גידיו, רשת שנים לא ייספרו. המקל מתנגש באדמה החרושה והגלגלים מקרקרים את שירם הנוגה. עזוב עוזבים ארץ דוויה זו מהגרים חלכאים, ארץ שספגה דם קדוש דורות דורות. דם הרוגים, שחוטים, נדקרים וקצוצים בידי פראי אדם מתעללים, בידי חיות מתעמרות בגופים צנומים, המפללים אלי סוף מאדים באחרית הימים. והם – האכזרים סולדים מני תאוה סאדיסטית בהבקע בטן הרה ושד גדוש מחלב לבן.

צולעים הסוסים-הפגרים. קפצה עליהם חולשה בלא עת, כי אין שעורה באבוס, ואין מספוא בזמנו. חורקים הקרונות, העלולים להשבר בדרך ארוכה זו, המובילה למעבר הימים, לחופים חדשים, לשמים בהירים מאלה, המאירים באור גדול – כי פה כלו כל הקצין… חפצים וצקלונות וסלים סתם טעונים הקרונות, ומלמעלה כרים וכסתות מצויצים, כחולים, מרוקמים אותיות עבריות בכתב אשורי, ואחריהם צולעים אנשים, נשים וטף…

כלבים בערב רב נובחים סלאוית: שידזי פרחו… והשידזי פורחים, פורחים לארבע הרוחות. והכל צולע. צולעים הגדמים, הפסחים, הקטעים. צולעים החגרים, העורים למחצה והסמויים לגמרי. ובראש צולע הנוהג הישיש ולוחש: אהסוור אני, אחשורוש נודד-עד. השמרו, פן תספחו לקללתי והייתם כמוני נעים ונדים! צולעים הסוסים-הפגרים וצולעים ומקרקרים הגלגלים הגדולים, העשויים לעשות דרכם למדינות הים. קולות לוחשים בשלי, קולות אדירים, כקול הדממה הדקה. הם מעוררים את איציק ומושכים: בוא בן אדם, הנקרא מזיק צולע, בוא הספח אלינו וצלעת אתנו אל ארץ רחוקה, אל ארץ ללא אבות, ללא קברים קרובים אלי לב, ללא שטריימליך וגארטליך ואנפליאות משי ופוזמקים לבנים. הארץ ההיא זבת ביצות וקדחת ונהלולים. הסרפד מצוי שם ודלקת העינים. הצמאון אוכל מבפנים והשרב מבחוץ. בוא אתנו בן בלי עם, שנשכחה שפתו מני פיך. בוא, הלווה אלינו. תצלע אתנו אל מעבר לגבולין לשמש מאכל לתנים במדבריות שוממות על שפת ים כחול. בוא אתנו. תפשיל שם מכנסיך ותשפות לחמה ברכיך בעבודת פרך. הולכים ומקרקרים הקרונות ונודד-עד אחשורוש מנפנף בזקנו המלבין, קורץ בגבות עיניו הבולטות-הלבנות. צולעים הסוסים-הפגרים וצולע איציק אחריהם ומציץ מבין הכסתות האדומות, המצויצות, הכחולות, כשמלת האם הקדושה, הרוכבת על במתי עב. נודדים שבורי אברים, חסרי מוח, חסרי מחשבה, חסרי ידים. כל חסר ייתי… אף אלו, שהם חסרים מטבעות… קדחת יש ב"ה למכביר. גם המוח נמלא בה ואין סכנה. אבק הארצות השונות יגליד את פצעי הרגלים ולא תיראה המוגלה. טרחות הדרך הרחוקה יפריחו את הנביבות שבנשמה. אין דבר. בוא הלווה בן אדם, המכונה מזיק צולע. בינינו, בינינו תמצא דומים לך ואל יחרד לבך, אל יפול רוחך בשמעך קרקורי גלגלים גדולים, העשויים לעשות דרכם למדינות הים, לחופים חדשים, למקום השמש המאירה באחרית הימים, כשיפתחו שערי השמים לכל נכאי הרוח…

צולעים בעלי מומין, צולעים סוסים-פגרים, צולע אחשורוש נודד-עד בראש עמיו, רועה נאמן בנדודיהם – ואחריהם צולע איציק. קר, קר מאד בלילות. האדים המרפרפים שחו ארצה ברביעה זו ועוד רחוק רחוק לגריד. קרנים ורודות בוקעות, אכן, יש עוד קרנים בוקעות אף במחנה הצולעים, אכן:


שמע ד' קולנו והאזינה לאמרי פי מכלאות צאנך ישחרוך ואתה על במתי עב


אשתוללו בניך אהבת וגויים לא ידעוך שסית

אותותיך לא מנעת מנו ונפלאותיך לרבבות

עברה וזעם וצרה ומשלחת מלאכי רעים

עולליך לדבר הסגרת וראשית אונך למגפה

גפן פוריה בברד ובני שקמה בחנמל

האויב מתעבר במארבו שולח לשון פיפיות

בתולותיך בראש כל חוצות ובחוריך במחנה צר

גדר קדושה פרצת שרופה באש כסוחה

השב אפך ד' ובנה כמו רמים מקדשך

מה תאנף לנצח שפוך חמתך על הגויים

והשב להם שבעתיים את חרפת בני עמך

השמידם מעל פני האדמה והיו לדומן עליה

שיתמו כזאב חסר עין וכצלמונע כל סומכמו

בערם באש ובלהבה ובסופתך תבהלמו

כי אכלו את בנך אמצת ונפשו דלה מאד


חללים הפילו אין מספר וחרבם שלופה תמיד

נא הבט משמים ד' חננו ממרום שבתך

פתח את שער הקדים ושפוט בעמק יהושפט

לעמק החרוץ יקהלו ופי השטן יסכר…


בלילה הקר הזה שר קול חזק את שברי התהלים האלה, שר בניגון בית-המדרש מתוך לב דוי. ונדמה היה, כי אחשורוש נודד-עד לבש קפוטה של משי ושטריימל חבש על פדחתו, ויצא עם בני עמו לשיר את הבכי הגדול אל ירקרקי שדות. ואני הפשלתי את שרוולי להמטיר מכות באיציק: הספח אלינו, בוא לזמר ולפגר אחרי מרכבת העליות, פן… אלינו בוא, מזיק צולע! אולם איציק ירד עם כל הדיבוקים, השדים והלצים לתהו ם יעודה לנוח מעיים רוחו, ואת מקהלת הבתולות הבוכיות נחמות – לא שמע. אכן, העציבו הסלסולים והקור גבר כמני אז…


 

יג    🔗

את עיניו פקח איציק והן צורבות בלכסנו מבטיו לצדדין. חום יש לו, כנראה. את עיניו הוא פוקח והוא בחדר לבן, כולו לבן. לבנה התקרה ולבנות המיטות על ידו. ובהן בריות ענודי תחבושות לבנות, ובנות לבנות פוסעות על בהונות רגליהן, הן כה טובות ומגישות מים קרים לראשים לוהטים, הן מטפלות בגדולים כבתינוקות, מדברות על לבם ומשדלות ומפייסות. איציק עוצם את העינים. רוצה לזכור את אשר עבר עליו – ואין מה. חלל ריק במוח. על המצח תחבושת קרה, ועל הכסא, שעל ידו, אגן ובו שטים שברי קרח. מגוחך בעיניו המראה. הוא תמה ואינו זוכר כלום.

ואולי כבר מת? שמימה הביאוהו המלאכים הלבנים, המטפלים בנשמות עזובות, המתדפקות על שערי גן-עדן צדיקים יבואו בו. והוא איננו צדיק… הרי קראו לו… אסור להזכיר את השם… שמא שכחוהו פה…

ואולי כאן המבוא לבית-דין של מעלה? מרפאים את המתים תחילה ומכניסים אותם בהבריאם לעזרת הדין, ודיינים אדומים יושבים שם בחצי גורן עגולה ודנין: מי לאש-עולם ומי למיטת-סדום, מי בגפרית ומי במחטים, מי במים ומי בשפודי ברזל… בת אחת לבנה נגשת… (אולי הובא בדרך טעות למחלקת המושלימים ואלה הבנות הן ההוריסות, המובטחות מפי מוחמד?) היא שמחה למראה עיניה, שמחה באמת… כי הנה פקח את עיניו וכנראה כבר עבר הקריזיס… היא מספרת: כן, כן, הקריזיס עבר. הרופא אמר… אבל אסור לפתוח את הפה. אסור להוציא הגה… ופה בית-חולים כללי ואותו מצאו תחת ספסל בגן העיר… (היתכן להשתכר כדרכו ולשכב בקור כזה בבוץ, ביון מצולה ממש?) הרופא אסר עליה… בקיצור, יד לפה. היא כבר יודעת מיהו… כבר באו לשאול עליו מבקריו… בחורה צעירה ויפה וגם פרחים הביאה… איציק פונה לחבצלות הלבנות, שמתוכן מתמר אחד שׂחלב ירוק, ירוק ומתפתל…

והיא המספרת. הלא היא האחות-רחמניה, המשגיחה עליו מטעם… צריך למדוד את החום. המדחום זוחל אל מתחת ללשונו. ומה טוב לשככ כך סתם! עומדת בת לבנה ואצבעה על פיה, אסר הרופא על הדיבור… והיא טובה… בת זרה… אכן, פרוזדור לבית-דין של מעלה פה…ומלאכים מגישים קרח אל ראשים פצועים, אל מוחות קודחים, ומורחים בצחוקם את הלבות השסועים… הוי, מה שסועים הלבות! איציק נאנח. הוא עוצם את עיניו. עוד רגע וגם הלחש אינו נשמע. וה“אם-ישן-אתה” טובע בשפעת צללים מערפלים ומתמשכים… פעמוני כנסיות מעורפלות צלצלו את צלצולם הגדול בערוב היום. ודמויות חוורות כרעו בפישוט רגלים וידים לפני גביעים מופזים לשפוך את מר לבם.


 

יד    🔗

המסדרון ארוך ארוך וטוב לחוסים בצלו משרב יומם. פסלי אבן נצבים מימין ומשמאל, שתי שורות ארוכות כשהן נושקות זו לזו בסוף הערפל. כה טוב לשכון בין צללים. בין הפסלים האלמים מני כאב – נמצא איציק. כאן הוא נמצא. מאובן הכאב, והמרצפת שמתחת לרגלים חיה וזוחלת ויחד אתה מתנועע איציק – על בלימה. כי הכל על בלימה מתנועע, כי הכל אל בליאן קולע, כי הכל מבלי ראשית קולח. ברי לאיציק הכל… בבירור הוא רואה, הוא מרגיש במרצפת, הנעה תחת רגליו באין לה בסיס. אף האבן לבשה רגלים לצאת בחיפושים. כדור הארץ סובב, הלך סובב סביב לשמש, והשמש סובבת, הולכת סובבת סביב ל-X מתימאטית. בבירור רואה איציק את ה-X הזאת, הנסתרת מעיני חול. ופסלי האבן מרימים ידים קפואות ומצניחים אותן שוב. עיניהם עוורות, אין אישון חי, אין ניצוץ חי. רק כאב מאובן נושא ידיו שמימה.

והרגלים – גם הן מורמות, הן רוצות לפסוע על גבי המרצפת הקרה והנעה ו - חוזרות למקומן אין אונים. אין אונים לכאב המאובן. אפורים הם פסלי האבן ללא גוון כפניו של איציק. גם הוא מרים ידיו ומצניחן אל חיקו. ידיו אל חיקו… הוא יושב אל מכתבה גדולה טעונה ספרים וניירות ותמונות אפורות… הכל מאבן אפורה. אנדרטה העמידו לו בני דורו… לא! אלא, הבאים אחריו, אלה, המאמינים עוד לשפת האבן האלמת, הצווחת בשבעים לשונות: כואב, כואב, כואב!… כי הנה דור בא, דור חדש וזומם, המאמין בברזל ובמכונה. תמה ממלכת האבן הקפואה! רק פטיש אל פטיש יהלום ומכונה במכונה תתנקש באור החשמל הכחלחל. גשרי פלד יסיחו על הכאב הגדול ורעש אוירונים מלמעלה. משרוקיות ענקיות תצפצפנה את הימנון הזעה והסרחון אל הפיח המרחף באויר: פיח, פיח, פיח. משחיר הכל, רועש הכל, צווח הכל. ותא לתא יגיד רעדה בפעול האלקטרופור הגדול. שפופרת איומה תשיר בלי הרף בקולות רדיו באוקינוס האויר. תמה ממלכת האבן האפורה. נחסם פי הכאב המאובן.

ואילו עכשיו – הוא במסדרון פסלי האבן, ידוע לו למדי. הוא, איציק, אינו אלא פסל בין הפסלים הקפואים, הוא חוסה בצאלי השרב בפינה נסתרה מעיני חול. ועל המרצפת מחליק אדם. הולך מתמר מערפליו. מחלקיים על רגליו והוא מחליק כעל קרח בימות החורף. הולך האדם ומתקרב. רגליו מוארכות, קופצת לו הדרך. עוד פסיעה אחת והוא אצל איציק יגיע, העומד על מקומו פסל בין הפסלים. הפה רוצה להפער ולצעוק, כי האדם המתקרב אינו אלא זומם. דק הוא המתקרב כשחיף, סימן לזימה. ידיו דקות כזרדים, אכלתו שחפת בטרם עת. הוא ממשיך מחליק ויורק טיפות ירוקות, מני דם קרוש מואדמות. אל איציק הגיע וכבר הוא עומד לפניו. והפה רוצה לצעוק, כי הנה ידוע האדם זה כבר, ידוע מעידן ועידנים ו – אי אפשר. קמוץ הפה ומאובן. והאדם – עומד ומחשה. צלוחית כחולה הוא מוציא מכיסי מכנסיו ויורק לתוכה: הנה, עיניך רואות, כי נזהר אני מאד, לבל תקבל גם אתה שחפת דוהרת, בל תידבק. לדבר רוצה איציק, לדבר-לספר. לשונו כגלגל מכונה מזופתה, שעמדה מלכתה מאפס קיטור, תם הקיטור הדוחף. והאדם – הלא הוא יוסף שמצרוח, מכרו מני אז… מקדמת דנא, בבית מרזח סעדו יחדיו ובבית אוולינה…

לתוך כיסי מכנסיו תוחב יוסף שמצרוח את ידיו ורגליו הדקות פשוקות בהרחבה על המרצפת הנעה: הנה! רק אני היחיד נצב על התנועה. והוא האדם, האדם הפלאי-המחשה. כי חבוי הוא בתוך הסודות הנעלמים וידו מעניקה נחמה לכל מכה טריה, לכל לב דוי. את ידו הוא מרים לאטו ומקרן הנחמה שופעת אורה. מול איציק הוא נצב ומחשה. אבל עלוקות זוחלות בחרו להן את מוחו של איציק לשדה-תחרות, ועתה הן פותחות באגון… כאיש גיבור עומד יוסף שמצרוח ואיציק אינו אלא צולע. אף פסלו אינו אלא צולע, כל ימי חייו צלע בדרכו והיה פוסח על הסעיפים, על כל הסעיפים, שנזדמנו לו במקרה או בכוונה. למה לא קצץ בקופיץ את ראשה של אלווינה? הן עוד אז, בא המועד. עוד אז, כששעון המטבח צלצל את השעה המיועדה. בא המועד לשים קץ לחיי המשפחה ולהופיע כמזיק זומם, שראשו ענוד הילה של זרחן ורקבון. תחת הספסל היה גנוז הגרזן הממורט יפה יפה, המבריק במריטתו ומחכה לבעל הלב העז, הצועד-צועד, הדורך על ערמות גופות מומתות. עכשיו – בא הבעל מאמריקה לתבוע את אשר לו, לשכב בלילות של פהוקים ארוכים ולהוליד עוד בנים ועוד בנות…

וממולו עומד יוסף שמצרוח מחשה. פיו פתוח לרווחה – ומפהק. ממש כהשגחה עליונה. הפה רוצה לצעוק אל השתיקה המחרידה והוא – מאובן, פסל מאובן וצולע. ולמה לא השפיל את כלתו הלבנה? למה לא הורידה מבית התפנוקים ברחוב האמידים להיות… את קשוריה לא קרע מעליה ואת שמלתה הלבנה. ועתה למה תהא מחכה לך, איציק, ככלות ימיה בדמע? וסופה – תנשא לאיש זר, כי כזה מנהג המדינה ודרך ארץ. וסופה – תלד בנים ללא אהבה ואת המשפחה הקדושה לא תבין. אתה חשכת וחמלת.

ראה איציק והבן, האם זאת היא הדרך בה בחרת? ידעת, כי אין יסוד לחיים מפונקים בכרכי הימים. ידעת, כי אין ממש לחיי עיירות קטנות בפינות נדחות. ידעת ובכית להם. ידעת וידך להרים רצית לעצור על הילודים. רק רצית, רצית, איציק… את כלתך הקורנת יכלת לחנך כהנת במקדש העוית הגדולה. אקדמיה אלכסנדרית יכולת לחדש, מקור השבץ, האורגיה והאהבה. את האל הגדול בככוס יכלת להקים מעפריו – והזנחת וחמלת, חרדת מפני המעשה הגדול. כי לא לך המפעל ולא לך התעודה. כי צולע אתה, כי צלעת כל ימי חייך.

וממולו עומד יוסף שמצרוח, המעווה את שפתיו בצחוק של חמלה לפני פסל-לא-ינוע, עומד, צוחק ומחשה. ומבין הפסלים המאובנים זנק צל משחיר… כנראה נחבא שם האני על כליו וכנראה הוא הוא שהתריס את הדיבורים כדרבנות האלו. והפסלים המאובנים לבשו פני איציק. כל הפסלים היו רק הוא… במסדרון ארוך ארוך עמדו פסלי איציק, שתי שורות מימין ומשמאל. גם את ארץ התנים לא עקר איציק מלבו, כי אהבה, ארץ זו הספוגה צרעת וסנוורים. מגובש המיץ הירוק, הנקרא גם הוא דם, בעורקיו ובעורקי בני עמו. עם החי וזוחל על גחונו וממשיך וחי דורות דורות. הבטלה מכרסמת את לשדו. הוי, עם רקוב, מבטלת דורות מאוכל, הזב שברי פסוקים והנזון מפירות זרים!

והוא, הוא איציק, נספח לשיירה זו, העולה לארץ רחוקה ודוויה, לארץ מחרון ד' משורפת, ארץ שאבניה – כעצמות יבשות מני שמש, והרתמים העולים בה – כאברים מיוקעים, הצורחים שמימה. השמים חמרמרו מני שתיקה ורוגז. הקללה האילמת רובצת על כל גוף קודח, על כל ניצוץ חי, המנסה לפרוץ ולעלות. אין חיים. רק צבועים מלקקים את שיירי האתמול הגדול. וגופים גמישים, גופים צעירים נמקים וכלים שם, כי מה איכפת כבר היום. חיים טובים הם מנסים להקים. אבל לפי שעה עוד קללה, קללה, קללה. הקללה בזרע הגבר ובחיק האשה ההרה. ומשיח צדק – לא כאן מקומו, כי אם בשערי רומא של מעלה. מקיאות אניות מעטים-מעטים, ומעטים מופנים גם לעבודת האדמה. כי העם צולע, ופוסח על הסעיפים ואינו יודע אנה ואנה. הקללה בזחילה זו, קללתו של האדם הראשון. ולארץ זו, ממשלת סימן-השאלה הגדול-המשחיר. צלע המחנה, ואחריו צלע גם איציק. למה, למה?

הן לגאול רצית וידך למעשה להרים. אחד אחד רצית לשלחם אל שערי גיהנום, למיטות סדום, למדורות להבה, למסרם בידי כמרים שחורים, המלקים בלי הרף בשרביטי אש. הרי להושיבם רצית על אי גדול ו – לפוצצו בככר דינאמיט. הן הבינות, כי חיים אלה, לא שמם חיים, ואי אפשר עוד להמשיך, לא לכאן ולא לכאן. עם עייף זה, מנודד השינה זה דורות ארוכים, טוב שישכב כבר לנוח על אדמה שחורה וינום אל חיק אלהיו. שיר ערש תשמיע לו הסופה האדומה ויללת כלבים שחורים מני מטבח. ואתה, איציק, הבינות את צעקתו לסוף-סופה-סייף. שיירת חסרי המוח, חסרי הידים, מתי מספר בעלי מומין, האם אלו יבנו הריסות? הריסות… סות… סות… סוטה… וזב דם, מאבריו זב דם, כי הנה עומד לפניו יוסף שמצרוח ומצליף. לשונו חדה וארוכה. היא מתפתלת ומצליפה כמין מגלב של עור, שקצהו עופרת. והוא, איציק צולע, הוא צולע, הוא צולע כל ימי חייו. שתי שורות פסלים – ללא נוע מאפירים מזה ומזה. וכל פסל ופסל אינו אלא איציק, איציק עצמו.

וממולו עומד יוסף שמצרוח, קפצה רוגזה על קצוי שפתיו וקמטים חרשו את מצחו לארכו. כתפוח חורף מקומט היו פניו חמוצים. והפנים האלו דובבו: למה עזבת איציק? למה לא הלכת, עשית, צעקת? כל ימי חייך רצית לעשות ורצית לצעוק – ולא כלום. על פיך קנן הצחוק הציני, המבטל מראש כל מגמה, המוותר מראש על כל מעשה ממש. חמלתי עליך ועל צחוקך הציני-למראית-עין זה. רחמנותי לך חדל-אישים! עמד לפניו יוסף שמצרוח ופניו כתפוח בלה, שהוציאוהו ממרתף בימות חורף, שם בארצות הסלאויות, כשהדרכים מכוסות שכבה עבה של שלג ומגררות חומקות לפני העינים, ופעמוני סוסי השלושלה מצלצלים, הוי, אדמה סלאוית… ומתחת לצללי הפסלים חמק מישהו. כנראה נחבא שם האני אל כליו והוא היה מי שהפריח את המלים הנוקפות, שהתפלשו והלכו באויר ימינה, שמאלה, לכל רוח. אבל הפסלים במסדרון – עמדו והחרישו, אין מה לדבר, אין למי לענות. העולם הוא מסדרון ארוך ובו רק פסלי אבן של איציק.

אולם מעבר לצללים אורב האני הנרגן ומחטט בסלילי המוח. באפרורית אין סופית מתפתלת המלה הנוקרת: שמא. כי אין סוף לחוליות השמא. יוסף שמצרוח עומד מול פסלו של איציק, עומד-מחשה. האם גם הוא נהפך לפסל בין הפסלים? הלא הוא אחר, הוא, יוסף שמצרוח, המחשה כהשגחה עליונה בצעוק בני אדם כואבים מני עפרם. הוא עומד-יורק לתוך צלוחית כחולה. שניה, שניה – יריקה. ומתוך פי איציק, מתמלט לפתע צחוק נורא, בצנוף סוס פרא בערבות כחולות: נתהדדו-צחקו כל התאים להלם הסימפוניה, המנגנת בשבעים כלי-זמר בתוך החזה הסולד… וממולו יוסף שמצרוח… הדהד-צנף סוס פרא… חידחד…אחיות לבנות מתכנסות, רצות, נחפזות מכל פינה: מי החריד את קן הנמלים הלבנות האלו? אין דבר, רחימאי, אין דבר, איציק. הנה פה, בחדר החולים האנושים בבית-החולים הכללי, צנף שכיב-מרע כשׁחוט בסכין פגומה. כנראה חלומות זדון בעתוהו… והאחיות הרחמניות נחפזות. הנה הן נדחקות בדלת ומתנגחות זו בזו. את כולן רואה איציק, השכוב על מיטה לבנה בעוד שפתוחות לרווחה עיניו הבולטות, והן גדולות שבעתיים, והן צווחות, והן משתתקות ושוב מתחילות צורחות מחדש. כצריחות השחוטים הרבים ביום דין גדול, כשסכין פגומה מנסרת את הגרונות.


 

טו    🔗

שחור הלילה. עיניו לוהטות-מבריקות מתחת למסוה הערפל: אורות אזהרה. והעיר ישנה. נוחרים בעלי בתים במיטות-נוצה ונוחרים פועלים כנעניים תחת גשרי פלדות. הם חובקים קדשות שמנות בתשוקה ובאש, כי קר קר הלילה. ובין הערפלים אורב איציק. ישנה האחות בבית-החולים. עבודה רבה היתה ביום. אחות לילה חלתה ואין מי שימלא את מקומה. אין דבר – התנמנמה האחות על כסא השמירה לרגעים. על בהונות רגליו יצא איציק ממיטתו. בלאט, בלאט בל תשמע האחות הישנה, בל תתעורר. את מפתח ארגז-הבגדים הוציא מכיס סינורה. את בגדיו הוא לובש, בגדיו המזוהמים מפיח וסיד ורבב לגוניהם. סימני יין ותעתועים ושגעון.

לתוך בגדיו הוא קופץ בקדחתנות: פן תתעורר האחות הישנה. את הסדין הוא מסיר מעל המטה. אל החלון הוא מתקרב. אין דבר, רק ביום, עבודה מייגעת וקשה. עיניו צורבות בפזלו לצדדין. חום יש לו – כנראה. ומה בצע? את המפתח הוא מחזיר לכיסה, לבל תיגלה הגנבה. את הסדין הוא מסיר מעל המטה. אל החלון הוא מתקרב. אין דבר, רק קומה ראשונה. נואק אי-מי בחדר – וחדל. לא תחוש האחות החולמת לעזרתו, עבודה מייגעת הטרידתה ביום. לאטו יורד איציק מן החלון. הסדין קצר. אין דבר, יקפוץ. ו – קפץ.

חופש וחלל האויר. ערפל בולע את התעתועים, וחבל-שוא – אין. המוח סולד ועיניו צורבות בפזלו. יעבור הכל: האויר הקר יעטהו בגלימתו. על רגליו הוא עומד, והן מועדות. גם זה יעבור, הן זה רק עתה קם ממיטת סדום. חבלי מחלה ממושכה היו בעוכריו. יתגבר, אין דבר. אורות מבריקים: אזהרה! הולך חומק אותומוביל, דמות לבנה נדחקת בו לכרי העור, והיא עטופה פרווה לבנה. לבנה הדמות ואל האור הלבן היא שואפת, אל המנוחה הגדולה מעבר לתחום הזעה. תשאף לשלום! דרכה לברכה!

ברחובות מהבילים רועד איציק מכפור, כי אדרת לא היתה לו מעולם. אצבעותיו נפוחות מני צינה ובטנו רועדת לקצב שיניו הנוקשות. גם זה יעבור, כחמוק האותומוביל אל המנוחה הלבנה. אל בית המכונות הוא נכנס להחם את עצמותיו הרקובות. ידועים לו המבואות מני אז. המפתח בתא השוער על כנו. רק על הגדר צריך לטפס. והגדר רק קומה אחת. את כל השבילים מכיר איציק. הן עבד כאן זה עידן ועידנים. סימני זעתו משחירים עדיין על הכתלים. גם בחדר עבודתו הכל על כנו. כמני אז.

מריצת הפחם במקומה והלוע פתוח ולוחשׁ. גחלים מהבהבות נשארו לפליטה. את המריצה מרים איציק. והיא כה כבדה. בפחם הוא מפטם את הלוע הפעור: בלע, בלע, בן חביב לי מאד. האש בוערת וחם. עוד מריצה הוא מערה. יאכל וישבע התנור. מריצות על מריצות נשפכות. בוער התנור ומאדים הברזל. החום פושט בחדר. בשרווליו המופשלים עובד איציק את עבודתו בזעת אפו. כי “בזיעת אפך” נאמר. על אפך ועל חמתך – משמע.

מריצה רודפת מריצה לפטם את האש האוכלת. הבל חם מלטף את חזהו הפרום. שערותיו נרטבו עד שרשן. משחירות ידיו, מצוירות פחם. אף הפה השחיר אכול אש יוקדת. וראשו בוער כלוע התנור באדמונו. עיניו – שני פנסים בראש רכבת-אכספרס. הריתמוס דופק במרצפת. מריצה רודפת מריצה. ואיציק בין שתיהן מזיע. חורקים גלגלים מאפס זפת. סובבים עקרבי שעונים. רועפות טיפות מלמעלה. רצועות שחורות מרצדות. הגלגלים הקטנים נסחבים. המקבוע עד עוגותיו. שעון וולט מתיפח מאונס.

מריצה רודפת מריצה. זעה נוטפת מן המצח. שרוול מקנחה בקצב אחת, שתים – דופק הגלגל ברצועה. רותח האויר בחדר המכונות. טיפות רותחות רועפות מן התקרה. הפיח ממריא אל על. זיקים עולים שמימה. המכונה הולמת קצב. הדלת נעולה. דופק אי-מי בכוח. דלת ברזל לא תישבר. מלבין התנור בחומו. עקרב שעון-וולט חג חוגותיו. מי מסכן ישים לו לב? סובך ברזל בוחש בזעה. מזלגות מפוחמים דוקרים את החלל. השוקים רחבו מני חום.

מריצה רודפת מריצה. עששית חשמל אדומה פורצת: אזהרה! אי-מי הולם בדלת ברזל: לפתוח! פטיש בברזל מתנקש. וקול צרוד: בשם החוק והממשלה! רועפות קתות-שיש מים. מהביל כל החלל. מים אין כבר בדוד. מלבין מלבין התנור. המגופות חוסמות בקצב. מגרדים קולות את האוזן, עקרב שעון-וולט השתגע.

מריצה רודפת מריצה. זעה אדומה רועפת. הכותונת השׁסועה דבקה בגוף. חשוף הגב. הנעלים נשרו מן הרגלים. חום גיהנום מחניק. וטוב לדלג בהר-געש. סוליות ברזל הולמות בסדן. מסמרים ארוכים ננעצים בראש. תעלות הזפת נמסות. גשרי הברזל מצלצלים. פעמון בית-התפילה פתח בתפילה. ובחוץ – שופר חברת ההצלה. סולמות נראים בחלונות. קובעי-נחושת נוצצים למעלה. קללות נמרצות נמטרות.

מריצה רודפת מריצה. עששיות-חשמל אדומות בכל פינה: סכנה בין-רגע! הולם פטיש בדלת. הומה-מהומה בחוץ. הדוד מזמר מזמור אחרית-הימים. התנור – גיהנום. אדים אדומים נוגהים ועולים. סולמות צונחים מלמעלה. קובעי-נחושת מזנקים מן התקרה. מריצה רודפת… על איציק נפלו… חריקות… פטישים… ברזל בראש… ראש בברזל… פחמים שחורים סביב… נחש אדום חורג שמימה. רועדת-רועשת הארץ. שדי גיהנום אדומים יורקים שלוליות להבה. מוטות מאונכים מזנקים. ושופרות – שופרות של גדוד המצילים…



  1. “ופחו” במקור צ“ל: פתחו — הערת פב”י.  ↩

  2. “שפיים” במקור צ“ל: שפתיים — הערת פב”י  ↩

  3. י“ש צ”ל: – יי“ש — הערת פב”י.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47914 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!